(ראה גם: יצחק-ברכת)
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב. (בראשית כה כח)
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, ויקרא את עשו בנו הגדול, ויאמר אליו בני, ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי ציד. ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. (שם כז א, וראה עוד: יצחק-ברכת)
אמר אותו ילד בנו של רבי יהודה, אם כן למה לא אהב יצחק את יעקב כל כך כמו לעשו, כיון שהיה יודע שעתיד לצאת ממנו י"ב שבטים, אמר לו יפה אמרת, אלא שכל מין אוהב את מינו. בא וראה, עשו נולד ויצא אדמוני, כמו שכתוב ויצא הראשון אדמוני וגו', והוא מינו של יצחק, שהוא דין קשה של מעלה, ויצא ממנו עשו שהוא דין קשה של מטה, ודומה על כן למינו של יצחק... כמו שכתוב כי ציד בפיו, כתוב כאן כי ציד בפיו, וכתוב שם על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה', מה שם פירושו של ציד הוא דין קשה, אף שבכאן פירושו דין קשה, ומשמיענו הכתוב שאהב אותו, מטעם היותו דין קשה כמוהו. (תולדות כג)
...איש שדה, פירושו כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם, ועשו אמר (שהוא נמצא בשדה) כדי להתפלל (כמו יצחק שכתוב בו לשוח בשדה), וציד ורימה את יצחק בפיו... ואם תאמר איך לא היה יודע יצחק כל מעשיו הרעים של עשו, הרי השכינה היתה עמו, כי אם לא היתה עמו השכינה איך היה יכול לברך את יעקב בשעה שבירכו, ומשיב, אלא ודאי השכינה היתה שוכנת עמו בבית, אבל השכינה לא הודיעה, כדי שיתברך יעקב שלא מדעתו, אלא מדעת הקב"ה... (שם עה, ועיין שם עוד)
בא וראה, בשעה שנכנס עשו נכנס עמו הגיהנם, ונזדעזע יצחק ופחד, שכתוב ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד... אז אמר בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה, מפני שראיתי השכינה שהודתה על אלו הברכות... (שם קנט)
יודע ציד, צד את הבריות בפיו... אמר רבי אבהו שודני צידני, צד בבית צד בשדה, בבית היך מתקנין מילחא, בשדה היך מתקנין תיבנא... ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, קופרא טבא לפומיה, וכסא טבא לפומיה... (בראשית סג טו)
ועתה שא נא כליך, שחוז מאני זינך שלא תאכילני נבילות וטרפות, סב מאני זינך שלא תאכילני גזילות וחמסים, תליך, אמר לו הרי הברכות תלויות למאן דחמי ליה למתברכא הוא מתבריך... (שם סה ח)
כשהיה עשו בא מן החוץ, היה אומר לאביו, אבא, המלח מהו שתהא חייבת במעשר, והיה תמה יצחק ואומר, ראה בני זה כמה דקדק במצוות, והיה אומר לו אביו, בני, היכן היית היום הזה, והוא אומר לו בבית התלמוד, לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו, ורוח הקדש צווח (משלי כ"ו) כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו. ולמה כהו עיניו של יצחק, מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע, ועוד על שהיה מביא ציד ומאכלו, וכתיב (דברים י"ז) כי השוחד יעוור פקחים... עמד עשו ונטל מבנות כנען, והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהם, ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק, והיה רואה יצחק ומיצר, אמר הקב"ה הריני מכהה את עיניו שלא יראה ויוסיף צער... (תולדות ח)
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, רבי יצחק פתח מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו, כל מי שנוטל שוחד בשביל להצדיק את הרשע, זה יצחק, על ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו, ויהי כי זקן וגו'... (בראשית פרק כז, קיג)
ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, אמר לו בתחלה הייתי נהנה מן הראיה, ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם... (שם קיד)
מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, זה יצחק ויעקב, ששניהם בקשו לגלות מסתורין של הקב"ה, יצחק קראו לעשו בקש לגלות לו את הקץ, שנאמר ויקרא את עשו בנו הגדול... (איוב פרק יב, תתקו, וראה עוד: יצחק-ברכת)
ויאהב יצחק את עשו, וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין, והכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא, ומפני מה אהבו, אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד, כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר, אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אילו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה, ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה. (בראשית כה כח)
...וכן עשו, לפי שהיה אביו אוהב אותו, דכתיב ויאהב יצחק את עשו ולא רדהו, יצא לתרבות רעה, ועבר חמש עבירות וביקש להרוג את אחיו, ולבסוף שנאהו יצחק, דכתיב ויקרא יצחק את יעקב ויברך אותו וגו' (בראשית כ"ח א'), ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, והוציא את עשו שאינו מזרעו. (שמות א א)
טעם נפלא מתוקה לנפש בפסוק ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, יחס אהבת הצדיק לאותו הבן לסבת היותו עתיד לטהר את עצמו ואת כל העולם כולו, כי ראה הנביא ע"ה הקליפה כלה המ"ק בשרו, הוא צי"ד בא"ת ב"ש סגורה ונבוזה בפומיה דההוא גלגלתו ראש פתנים שזכרנו, והוא טעם חתום ולפיה יוכל להיות באוצרותיו... (בראשית תולדות)
ויאהב יצחק - ורחים יצחק ית עשו ארום מלי רמיותא בפומיה... (שם כה כח)
ועל מני זיינך תחי וקדם אחוך תהוי משתעבד, ויהוי כד יהון בנוי דיעקב לעיין באורייתא ונטריה פקודיא יהון משוין ניר שעבודא על צוורך, וכד ימנעין גרמיהון בנו דיעקב דלא למלעי באורייתא ולא למטר פקודיא הא בכן תהוי פריק ניר שעבודהון מעילוי צוארך. (שם כז מ)
ויבז עשו - בראותו כי אין לאביו עושר, והעד שאהב את עשו בעבור צרכו, ומה טעם יאמר הביאה לי ציד, ואין ליעקב בגדי חמודות, ורבקה לא נתנה לו או לא שלחה לו הון ללבן והוצרך לרעות הצאן... (בראשית כה לד)
ואמושך - רש"י, ואם כן היה עשו רשע בעיני אביו, (שאינו מזכיר שם שמים), ואולי חשב מהיותו איש שדה ירא שמא יזכיר שם שמים במקום שאינו טהור... (שם כז א)
ועל חרבך - אין הברכה שתהיה מחיתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובה יחיה, אבל הענין לומר, שיחיה במלחמותיו, כי ינצח ולא יפול בחרב אויב, ועל כן אמר ואת אחיך תעבוד, שלא תתגבר עליו... ופרקת עולו - ירמוז לישראל שלא יתגרו בם יותר מדאי לעשות עמם רעה, והוא מה שצוה הכתוב אל תתגרו בם וגו'... (שם שם מ)
ויאהב יצחק את עשו - רק מפני הציד, ואין צריך לומר שאוהב את יעקב, כי עשו משולל חכמה ובמלאכתו סכנה כל יום, ויצחק הזקן התפתה לעשו שמביא לו מאכל כל יום. (שם כה כח)
ויחרד יצחק - הראה חרדה גדולה בעצמו בפני עשו, כדי שלא יחשוב עליו כי בכונה עשה יצחק מה שברך את יעקב והתל בו... (שם כז לג)
ועל חרבך - זאת הברכה מיוחדת לך שתחיה על חרבך, וייראוך בעבור חרבך. ואת אחיך תעבד - גם זו ברכה, כי טוב לו שיעבוד אחיו משיעבוד אחרים... (שם שם מ)
ויאמר ה' לה - ולא לו, לפיכך לא היה סבור שעשו רשע... (שם כה כג)
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו - רק באותו זמן שציד בפיו, אבל ורבקה אוהבת - תמיד. (שם שם כח)
לא ידעתי יום מותי - ואם אמות תפסיד הממון והשררה, שהרי מכרת בכורתך, לפיכך אני רוצה להקדים לתת לך הכל מחיים כמתנת בריא. ואוכלה - מכרת לאחיך בהנאת סעודה, ובהנאת סעודה אחזיר לך. (שם כז ב וד)
ותכהין עיניו - ...אך בכל זאת לא נעלם ממנו דרך עשו, ורצה לזכותו במצוות לשעתו לקבל את הטוב, וכן דרך ה' בבלתי שלמים, כמו במצרים, שנתן להם זכות פסח ומילה . (שם כז א, וראה עוד: יצחק-כללי, בראשית כה יט)
בן ארבעים שנה - ולא חשש יצחק להשיאם נשים וגם לא הקפיד על נשואי החתיות. ותהינה מורת רוח - ובכל זאת לא הכיר רשעו... (שם כו לד ולה)
וירא עשו כי רעות בנות כנען - ...ומודיע בזה, שהיה יצחק יכול למחות בעשו כשנשא הכנעניות אם היה נותן לבו, כמו שהעירתהו עתה רבקה על יעקב. (שם כח ו)
ויהי כי זקן יצחק - פלא שיצחק יאהב את עשו הרשע יותר מהצדיק, ומה שיעקב נולד מהול ועשו לא נימול לרוב אדמומיתו, ואחר כך סירב למול, ויעקב למד כל חכמת אברהם ויצחק, ואחר כך שלחו לשם ועבר, ועשו מאס בתורה, ומעשיו ומעשי נשיו מוכיחים, ויצחק יודע שאין שם שמים שגור בפיו ועוד, אלא שיצחק רצה לברך את עשו בטובות העולם הזה... (בראשית כז א,וראה עוד: יצחק-ברכת)
שא נא כליך - שלא תאכילני טרפות, אף על פי שהיה מוחזק אצלו בחזקת כשרות, שמא ימהר לכבוד אב ולא יבדוק בכוונת הלב ובמתון, וכן אמר לו מן ההפקר, שמא יעלה על דעתו שכבוד אב ואם דוחה איסור דרבנן ספק גזל, ויצוד סמוך לעיר, והוצרך כאן להזהירו טפי, שאם יחטא בשגגה לא תבא הברכה, שאין הקב"ה עם החוטא... (גור אריה בראשית כז ג)
האתה זה - עשו אין שם שמים שגור בפיו, ודנו לכף זכות, שנזהר להזכיר שם שמים מיראה, וכן מדת יצחק שהיה מפחד תמיד מפני הקב"ה, והיא מדה גדולה, ויעקב אוהבו מאהבה, והאוהב מזכירו תמיד... (שם שם כא)
...וענין יצחק תיקן התפשטות עץ הדעת טוב ורע, הם יעקב ועשו נולדו תאומים, כי גם הרע יתוקן, כמו שאמרו רז"ל רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק, סוד החזרת הרע למוטב, בסוד עתיד חזיר לטהר... כענין סמאל מצד אחיזתו בקדושה א-ל, ומצד שהוא סמא דמיתא בר מינן נקרא סם, ולעתיד סם יתבטל... (תורה שבכתב חיי שרה)
ויען יצחק ויאמר - עדיין לא היה לו מציאות לברכו, אלא לצד שהכיר בו וידע שראוי לקללו ואויב ליעקב חש לברכו, כי הוא הפך מה שקדם ליעקב אורריך ארור, וזה היה מתנצל מלברכו, ולכך כפל ויען ויאמר, שמענה זה אינו אלא לומר לעשו, ואין האמת בדעת יצחק. ויען יצחק אביו - נתינת טעם למה חזר לברכו לצד רחמי אב כשבכה. (בראשית כז לז)
בת בארי - משלא הזהיר יצחק את עשו, מבואר שיצחק ידע כי מיעקב יהיה זרע אברהם, שתכליתו להיות אב המון גוים ומרכבה לשכינה, אלא שמכל מקום אהב את עשו, בחשבו שהליכות עולם לו בהשכל, ואיש טוב הוא. (שם כו לד)
וכל הבארות - ...וזה שטעה יצחק במעשי עשו, שחשב שאף שהוא איש שדה ממשיך הכל להשי"ת, כמו ששאל היאך מעשרין המלח והתבן, להטעות את אביו, שיש להעלות גם את הדברים הרחוקים מהקדושה, וכן המטעמים שבקש יצחק, לקרב עניני העולם הזה להשי"ת, ומה שיותר רחוק יותר נייחא להעלות להקב"ה. (תולדות תרל"א)
גם נראה שבודאי היתה ברכת יצחק לעשו באופן שהיה עשו מרוחק מהקדושה, שעם כל זה יוכל למצא הארת הקדושה, כי בודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק, רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה... וזה שאמר את ברכתי לקח, שהיה באמת שייכות לעשו יותר מליעקב, רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו... (שם תרל"ב)
בפסוק ועתה שא נא כליך, יש לומר כי יצחק אבינו ידע מעשה עשו ורצה להשיבו בתשובה, ועתה לשון תשובה, ואם היה נגמר כן, היה מעלה כל הכלי ציד לה', והיה תיקון השלם... כי רצון יצחק היה לתקן כל צד הגבורה והקליפה... ואפשר כי עשו עצמו נמי היה מהרהר בתשובה, אך לא היה יכול להוציאו מכח אל הפועל, לכן כתבו חז"ל כי ראשו של עשו מונח במערת המכפלה כנ"ל שהיה לו רצון לשמים, וזה פעל יצחק במחשבתו, אך במעשה לא היה צריך להיות כן. (שם תרמ"ד)
...ובזה יש לומר, הטעם שרצה יצחק אבינו לברך את עשו, אף שהיה יודע שיעקב יותר צדיק מעשו, אך כוונתו היתה להאיר את עיניו על ידי הברכות והקדושה שיכניס בו, שידע מהי שלימותו. אולם לא ידע מגסות הרוח של עשו, דעל ידי גסות הרוח שבו אין לו שום תרופה, שכל אור שנכנס בהם נבלע... שאם באה בו מעט קדושה מתגאה עוד יותר. ולפי זה יובן שאלתו היאך מעשרין את התבן, דמהותו היתה מדברת מתוך גרונו, דכשם שחשב עצמו לעיקר, כן היתה שאלתו על תבן אם הוא נחשב עיקר וצריך מעשר, דאומות העולם הם המוץ מן התבן... (תולדות תרע"א)
...ובזוהר הקדוש דיצחק רחים לעשו, דכל זינא אזיל בתר זיניה, דמאחר שהיה סבור שעשו הוא בקדושה, היה סבור להכניע על ידו כל ד' המלכיות לקדושה, כי שלוחו של אדם כמותו, אבל באמת עשו ישראל מומר הוי, ולא היה ראוי להעשות שליח בזה, אדרבא כל הבחינות הטובות שהיו בו מתולדה השתמש בהם לרוע, והיה רוצה להכניס את הקדושה חס ושלום להיפוך... (שם תרע"ג)
...ועל כן רצה יצחק לברך רק את עשו שהוא איש שדה, וחשבו למכניע הכחות החיצוניים, ולזה נצרכה הברכה להתברך ולהתגבר על הכחות החיצוניים ויכניעם לקדושה, ויהיו שניהם בדוגמת מלך וכהן גדול, כי זהו ענין מלך ישראל, להרים את דת האמת, ולהכניע הכל לקדושה... ויש לומר עוד, שכוונת יצחק היתה, שעשו יכניע את כל העולם כולו לטוב, כי בודאי אם היה עשו רוצה להכניע זדון לבו היה באמת בכחו להכניע את כל העולם, כי ראשית גוים עמלק כחו של עשו, ובהכנע הראשית נכנע הכל... (שם תרע"ד)
ולפי האמור יש לומר, דהא שחשב יצחק לברך את עשו ושהוא יגביה את כל העולם לשמים לאו מפני שחשבו לצדיק יותר מיעקב, כי היה יודע שפיר צדקת יעקב, אלא דהנה ידוע שהיו בעשו נשמות גבוהות מאד, רבי מאיר ורבי חנינא בן תרדיון, וכל גרי הצדק שבאו מעשו, אלא באשר עשו הוא הנחש הקדמוני, והוא כמין קליפה עבה מאד, המכסה על הפרי ואינו ניכר, כן עשו לא ניכר בו מאומה מן הנשמות הטמונות בו, אך יצחק אבינו באשר נזדכך מאד, גם חושך לא יחשיך ממנו, והיה רואה את האורות של הנשמות הטמונות... ואף שלא החזיק את עשו לצדיק, ובודאי הבין בו שעדיין נצרך לתיקון, מכל מקום אחר שלא הפסיקה מרבית זוהמת הנחש בפני הנשמות שטמונות בו, חשב יצחק שיהיה לו תיקון על ידי שיקשר אותו לקדושה, ויהיה כדמיון חלבנה המצטרפת לסממני הקטורת, שאחר שנקשר מתעורר בתשובה כנ"ל...
אך כל זה אם היה עשו על כל פנים כפושעי ישראל, שדוגמתם היא חלבנה שבקטורת, אך באמת היה עשו שורש נחש הקדמוני, ורעתו היא בעצם כמו נחש שכוונתו להזיק, שלאיש כזה אין הקישור מועיל לו לעוררו בתשובה, ואף אור הנשמות הטמונות בו אין בכוחן להשיבו למוטב, והוא והן מחולקים ונפרדים לגמרי... והקישור לקדושה לשורש נחש כזה עוד מגרע גרע, ומוסיף להרשיע יותר... (שם תרע"ו)
...ועם זה יובן הדמיון שהיה ליצחק בעשו, שלכאורה בלתי מובן למה לא הכיר יצחק בצורת פרצופו של עשו שהוא רשע... ועוד צורת נחש על ירכו... אך בהתהפכות המדות של אדם על ידי עבודתו איננו משנה צורת הפרצוף, ועל כן נמי היה סבור יצחק אבינו בעשו שהוא ממלא את תעודתו לברח ממדותיו הרעות כנ"ל, והוא מכניע את כל בחינותיו לשמים, ולפעל דמיוני כל כך הוא עוסק בציד שמכניע את הניצוד... (שם תרע"ח)
ראה עוד: יצחק-ברכת.
...וכל שכן עשו שהיה מאכיל לאביו ומקיים המצוה כתיקונה, רק כוונתו לא היתה לשם שמים רק מפני חיוב השכל, בודאי היה לו מצוה בזה, והיה יצחק אבינו ע"ה מרגיש באכילתו קדושת סעודת מצוה, שהוא מסייע לו לקיים מצות כיבוד, שאי אפשר לבן לקיים כי אם על ידי סעודת האב שסעדו, וזהו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל, שהיה מטריח לחפש ציד להאכיל לאביו, והיה מרגיש בזה קדושת סעודת מצוה, והיה סבור שכוונתו גם כן לשם שמים, ועל כן אהבו, שמאכילו סעודת מצוה. (בראשית תולדות ב)
ובזה נבא לבאר ענין אהבת יצחק לעשו... הנה יצחק ידע כי עשו בעל תאוה וגאוה ובעל קנאה, ויעקב חכם גדול והכל לאפס ותוהו אליו נגד החכמה... והנה יצחק הלך בדרכי אביו אברהם אבינו ע"ה לרחם על הרשעים, ומבלי להסיר עין ממקצת שבהם, ולכן אהב את עשו גם כן, ואין הכוונה לשלול את יעקב, רק ויאהב את עשו גם כן, וכל שכן את יעקב... ופירש הטעם לאהבתו כי ציד בפיו, כי מצא בו דבר טוב, שהיה מכבד את אביו וכו', ובשביל דבר טוב מעט זה היה לו מעט אהבה גם לבנו הגדול, ולכן בשביל מדה טובה זו בקש לברכו ולתת לו את אשר אהב, להתענג בעולם הזה... ויעקב בנו הקטן האהוב אצלו יותר ידע יצחק כי ללא כלום זאת בעיניו... ורצה לילך ממש בדרכי השי"ת לתת לרשע מאוויי נפשו שיתענג עליו בהבליו בעבור הטוב שמצא בו... (חלק ב סימן ריג)
...היסוד של פרשה זו (ברכת יצחק) הוא, שאפילו לחותרי מחתרת ומושחתים ביותר גם כן צריך לשלם שכר, ונאמר ומשלם לשונאיו אל פניו (דברים ז'), הקב"ה משלם שכר אפילו לגנבים ושודדי לילה... וגם בדיוק היותר גדול, ואין זה נוגע לכל הרשע שלהם... ויצחק רצה לפרע לעשו כל שכרו המגיע לו, ואפילו לתת לו את כל הברכות בכל האופנים... (דעת תורה בראשית כז א)
...והנה יש בזה עוד דבר עמוק, מדת הדין היא השורש לכל הסתר העולם הזה, ומבואר לעיל בראש המאמר, שעל ידי ההתגברות נגד ההסתר והרע נעשה קידוש השם היוצא מתוך בחירת האדם, ולאחר שפתח אברהם אבינו ע"ה את שערי החסד ונמשך לעולם חסד עצום הוחלש כח מדת הדין, והיה ההסתר מתמוטט וצריך לחיזוק, וזה סוד לידת עשו מיצחק, וכן סוד אהבת יצחק לעשו, כי בעשו הרי התחזק צד ההסתר והדין, אך זה ברור שלא נולד עשו להיות רשע, אף שמצאנו בו כמה תכונות המראות על התקשרותו לצד ההסתר והרע... כל אלה אינם מורים אלא על תוקף העבודה שהיתה מיועדת לו. כי בכח בחירתו היה יכול להתגבר על כל כחות הרע וההסתר שהיו נמצאים בו, והיה יכול להתעלות במדת הגבורה למעין מדרגתו של יצחק, כי לעומת כחות הרע קיבל גם כחות הגבורה כדי להלחם בהם. ומשום זה חיבבו יצחק וקרבו אליו, כדי לסייעו בדרך עבודה זו, שהיא היתה גם דרכו, דרך שבירת היצר. וזה הוא גם גדר הברכה שרצה לברכו...
והנה זה ברור, שיצחק אבינו ע"ה ידע שעשו היה חיצוני, אך לא ידע שהתמכר לרע כל כך, עד שהמית כל ניצוץ שבו, ונעשה השר שלו, תוכנו הפנימי, סמ', דהיינו השטן. זהו הנזכר בזוהר, שלא ידע ממעשה עשו. ובזה מבואר למה רצה לברך את עשו ולא את יעקב, כי הכיר שיעקב הוא צדיק פנימי, ולפי דעתו דוקא מפני זה לא היה ראוי לתת לו ברכות שהם סיועים חיצוניים. אך בחשבו את עשו ללוחם ומתלבט להתגבר על תכונותיו הרעות, ראה צורך לברכו דוקא, שיסתייע בדרך עבודתו. ולכן כתוב ויאהב יצחק את עשו, כי אהבה היא תולדת נתינה, והוא היה תמיד נותן סיוע לעשו והיה מקרבו ומחבבו מאד. ולא עוד, אלא שלפי דעתו היה רואה בעשו אותו אופן עבודה שמילא את תוכן חייו הוא, עבודה של התגברות תמידית על קשיים פנימיים, וזהו האמור בזהר, כי זינא רחים לזיניה... (חלק ב עמוד רה, תולדות)