(ראה גם: אברהם-נסיון)
ראה יצחק-וישמעאל.
אמר יצחק לאברהם, אבי קשרני וקשור שתי ידי ושתי רגלי בשביל פשיעותא, ואמצא מחלל כבד את אביך... (פרק לא)
ראה עוד: יצחק-כללי, פרק לב.
יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה, וזה אומר אני חביב ממך שנמלתי לח' ימים, אמר לו ישמעאל אני חביב ממך, למה שהיה סיפק בידי למחות ולא מחיתי, באותה שעה אמר יצחק, הלואי היה נגלה עלי הקב"ה ואומר לי שאחתך אחד מאברי ולא אעכב, מיד והאלקים ניסה את אברהם... אמר לו יצחק כל מה שהלוית להקב"ה ג' טיפי דם הם, אלא הריני עכשיו בן ל"ז שנה, אילו מבקש לי הקב"ה לישחט איני מעכב... (בראשית נה ד)
וישב אברהם אל נעריו, ויצחק היכן הוא, רבי בא בשם רבנן דתמן, שלחו אצל שם ללמד ממנו תורה, כך אמר אברהם, כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצוות, לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם. רבי חנינא אמר שלחו בלילה מפני העין... (שם נו כ)
ראה עוד: יצחק-כללי, בראשית סה ה.
...מיד ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, ויאמר הנני בני, ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק, שלא ראה בידו כלום להתקרב, והרגיש בדבר במה שעתיד להיות, בקש לומר איה השה לעולה, אמר לו, הואיל ואמרת, הקב"ה בחר בך. אמר אם בחר בי הרי נפשי נתונה לו על דמי צר לי מאד, ואף על פי כן וילכו שניהם יחדיו, בודאי זה לשחוט וזה להשחט. ויצחק בן ל"ז שנה היה בשעת עקדתו... (וירא כג)
...אמר רבי אבין הלוי ברבי עם שהן הולכין בא השטן מימינו של יצחק, ואמר, אי עלוב בנה של עלובה, כמה תעניות נתענה אמך עד שתבא, והזקן נשתטה בזקנותו והרי הוא הולך לשחט אותך, חזר יצחק ואמר לאביו, ראה מה זה אומר לי, אמר לו הוא בא ליצף אותך, אבל הקב"ה אל יצף לנו, שנאמר אלקים יראה לו השה לעולה, ואף על פי כן וילכו שניהם. בן כמה שנים היה יצחק, בן ל"ז. עם שהוא בא לשחטו, אמר לו יצחק אוסרני בידי ורגלי שהנפש חצופה היא, עד שלא נראה המאכלת באה ואזדעזעה ואפסל מקרבן, בבקשה אבי כדי שלא יעשה בי מום... (בראשית וירא מו)
דבר אחר ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא, אין אדם אומר גדולה עד מאד, אלא שהיתה אחרת לפניה, ומה שתי חרדות חרד יצחק, אחת בהר המוריה כשעקדו אביו ונטל את המאכלת לשחטו, נגלה הקב"ה על המלאכים ופתח את הרקיע, ויצחק נשא עיניו ורואה חדרי מרכבה וחרד ונזדעזע, וכאן חרד חרדה גדולה מן הראשונה... (תולדות כב)
אלקים יראה לו השה, דבר אחר ואיה השה לעולה, אמר לו אתה הוא השה, מיד הניח יצחק ידיו על ראשו ובכה, ואמר לאביו זה הוא מדרש גדול שאמרת לאמי, מיד בכה אברהם ותלש בשערו, אמר לו אבי, אל תצער את עצמך, עשה בי רצון אביך שבשמים, יהי רצון שיהיה רביעית דם שלי כפרה על כל ישראל. וילכו שניהם יחדיו, אחז בידו והלכו כאחד. אמר אברהם שמא ישא יצחק רגליו וירוץ. (בראשית כב ח)
ויעקד את יצחק בנו, אמר לו, אבא כפות ידי ורגלי כראוי, שמא אבעט בך ואתחייב מיתה, שדם הנפש מר ביותר. וישם אותו על המזבח, אמר לו, אבא, בבקשה ממך שלא תגיד לאמי כשהיא עומדת על הגג, שלא תפול ותמות... (שם שם ט)
דבר אחר וישב אברהם, ויצחק היכן הוא, אלא שהכניסו הקב"ה לגן עדן וישב בה שלש שנים... (שם שם יט)
...שמה שלא הביא את יצחק עמו, לפי ששחט אברהם בו רוב שנים, והוליכוהו מלאכים לגן עדן לרפאותו, ושהה שם ג' שנים וברך ברוך אתה ה' מחיה המתים, ולזה אמר (יצחק) כשנכנס יעקב ראה ריח בני כריח השדה, לפי שהיה מכיר בו. (בראשית חיי)
...ותו מאי איכפל ואמר אברהם הוליד את יצחק, אלא רזא דעקדה וכו', דמשום תוקפא דדינא דיצחק לא הוי אפשר לאתקיימא עלמא לאפוקי תולידן מיניה, ולהכי אצטריך אברהם הוליד את יצחק, דאיהו חסד לתברא לתוקפיה וכו'... ותו דאברהם הוליד את יצחק, דעל ידי עקידה פרחה נשמתו, והווי כאילו אברהם אהדר והוליד ית יצחק בההוא שעתא... (שם תולדות)
לשחט - עני ואמר יצחק לאבוי, כפות יתי יאות דלא אפרכס מן צערא דנפשי... וישתכח פסולא בקרבנך, עינוי דאברהם מסתכל בעינוי דיצחק, ועינוי דיצחק מסתכלן למלאכי מרומא, יצחק הוה חמי יתהון, ואברהם לא חמי יתהון... (בראשית כב י)
וילכו שניהם יחדיו - אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה, כיצחק שלא הרגיש בדבר. יראה לו השה - ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וילכו שניהם יחדיו בלב שוה. (בראשית כב ו וח)
ביום השלישי - ...לרז"ל היה יצחק בן ל"ז שנה, ואם קבלה נקבל, ומסברא אינו, שהיה ראוי שתהיה צדקתו גלויה ושכרו כפול משכר אביו, ולא כתב על זה מאומה, לאחרים היה בן ה' ולא יתכן, כי נשא את העצים, והקרוב שהיה בן י"ג, והכריחו אביו ועקדו, והעד שהסתיר ממנו, ואמר אלקים יראה לו השה וגו'. (שם שם ד)
יראה לו - ענה לו מענה שיוכל אדם להבינו לשני פנים, האחד שיהיה בני, כלומר בני, אלקים יראה לו השה, הוא יודע מי יהיה השה והוא יזמיננו, והשני אלקים יראה לו השה, ומי הוא השה בני, ויצחק הבין כי הוא יהיה השה, לפיכך אמר וילכו שניהם יחדו, כלומר בלב אחד, כי קבל הבן מאהבה למסור נפשו לא-ל. (שם שם ח)
ויאמר יצחק - ב' פעמים ויאמר, כאדם האומר וי וי, נראה שגדול כחו של אברהם בעקדה משל יצחק, אף שהוא נצטוה מפי ה' וזה רק מפי אביו, כי אברהם היה נביא, ויצחק יודע שצריך לשמע לו, והמפקיר עצמו להריגה קל מאב השוחט את בנו. (שם כב ז)
וישם על יצחק - אולי חזק עליו המשא בקשר שלא יברח כשירגיש, ולכן לא ייחס את המעשה ליצחק, כי הלך לשם לתומו עד ששאל איה השה, ונקרא עקדת יצחק, כי העקדה לבדה היא הפועל הראוי להחשב ליצחק, ואברהם קבל הנסיון מתחילה ועד סוף. (שם שם ו)
...והברכות היו כבר ביד יצחק נחלה מה', והוא מיוחד למדת הדין, כמו שכתוב ופחד יצחק, וכן תמצא בו רק שם אלקים, ורק בעקדה נהפכה מדת הדין לרחמים... (שם כה יט)
...אבל כבש רחמי האב על הבן לאהבת השי"ת, ולזה הוא שנתייחס פועל העקדה אל אברהם ולא אל יצחק, עם היותו בן ל"ז שנה, לפי שאברהם היה יכול להתנצל על זה שלא לעקוד את יצחק, ויצחק לא היה יכול להתנצל שלא למסור עצמו אם נצטוה על כך, ומזה הטעם שאנו מזכירים בתפלתנו תמיד עקדת אברהם את יצחק, יותר מעקדת כל החסידים והקדושים שמסרו עצמם על קדושת השי"ת... (מאמר ג פרק לו)
ראה גם: יצחק-כללי, מאמר ד פרק ד.
ויעקד את יצחק - ולא עלה על לב יצחק שישחטהו, אלא חשב שיעשה בו סימן ויעשה דוגמת עולה, כי לא יעלה על לבו שה' ציוה דבר כזה, ורק כאשר לקח את המאכלת ועשה סימן בצוארו לשחיטה הרגיש בדבר, ובצרתו קרא אל ה', וזה שאומרים דעני ליצחק על גבי מדבחא... (בראשית כב ט)
...ומה שייחס העקדה לאברהם ולא ליצחק, אחשבה כי אין מדותיהם שוות, זה חסד וזה דין, ולכן מדת יצחק שלא לחמל על עוברי מאמרו, ואברהם חפץ חסד, וטרח אפילו עבור אנשי סדום, והפך טבעו לשחוט את בנו, אבל ביצחק כך מדתו להתאכזר נגד הכל, כדי לקיים מאמרו יתברך. ועוד שבלדת יצחק כבר בטל יצר הרע משל אברהם ותאוותו, ואם כן נולד יצחק בלי יצר הרע, ואין צורך לנסותו. (שם כב ב, וראה עוד: יצחק-כללי, כא ג)
אבל תוכיות הענין של אברהם היה דרך תפילה, שיהיה כצאן לטבחה, והקב"ה שמע תפלתו, כי באמת נתדבקה נשמת יצחק למעלה ונשארה דבוקה ורוח אחר ממרום יערה עליו, ונוסף על זה נתקיים בו אדם ובהמה תושיע ה', כי אף הגוף שלו נשאר, והזמין הקב"ה איל, והוא ממש תחת יצחק, כמו שיתבאר לקמן. ומה שאמר אברהם אבינו עד כה - אראה מה יהיה מ'כה יהיה זרעך', לא חס ושלום שאמר זה כמתרעם, אדרבא, כוונתו לשמים להתפלל שידבק יצחק עצמו למעלה בקדושה בכל נפשו, וזהו שהתעורר מאמר כה יהיה זרעך, כי מאמר זה לא נאמר על ענין גופני... אחר כך כשאמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער חרד אברהם אבינו חרדה גדולה, אולי היה חס ושלום מחשבת פיגול ביצחק, ועל זה אמר, אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, שהכוונה בו, ולא כל יצחק, דהיינו להיות נדחה הפסולת ותשאר הקדושה... ואני מתיירא שמא נראה ונדחה, השיב לו הקב"ה אסיקתיה אחתיה, ויצחק קודש לי, רק אני מגלה אסיקתיה אחתיה, וגילה לו הסוד, שעלתה נשמתו למעלה וירדה לו אחרת, והזמין לו השי"ת האיל, ובאמצעות האיל שהיה ריח ניחוח לה', ובסוד הריח ניחוח לה' עלה רוחו של יצחק שפרח למעלה... (תורה שבכתב וירא, ועיין שם עוד)
לזקוניו... כדפירשנו, שהיה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד, והיה לו רק מעלמא דנוקבא, ורוצה לומר שילדה בו הכנת לידה אחרת, כי לא ישיג אדם בעולם דבר חדש, אם לא יקדים הכנת המקבל, ובלא זאת לא היתה העקדה מועילה לו לקבל נפש מעלמא דדוכרא, וזה היה לעת זקנה אחרת של אברהם, לכן כתב לזקוניו, בלשון רבים. (בראשית כא ב)
אברהם הוליד את יצחק - המשיך אליו נפש שהיא במדרגת המוליד, וזה באמצעות העקדה... (שם כה יט)
הנה האש - של חול, ואם כן איה השה של חול, כי בשבילו ראוי שתרד אש משמים. והעצים - ואם הוא העולה, איך שם על שכמו ועבד עבודה בקדשים. והשיב אלקים יראה לו - שהדבר עוד איננו ברור.(שם כב ז)
ויבן שם אברהם - וכבר לא השתמש ביצחק, ויצחק התמסר מרצונו, ובזה נשלם נסיונו, ומעשה ההקרבה כאילו נגמר, וכחז"ל, שיצאה נשמתו, ואם כן לא ירד יצחק הקודם שהתנגד למערכת ולטבע מעל המזבח, ונתקיימה בו המערכה הרעה, ומעתה לא יצטרך עוד לנס מתמיד, כי המערכה אינה מתנגדת עוד לרבוי זרעו, ולכן נזכר מכאן והלאה שם הוי"ה. ולחכמי חרשים יצחק מדת הדין קשה, רוצה לומר מצד הנס נגד הטבע, ובזה ידקדק ה' בכל רגע אם ראוי לנס, ועל ידי העקדה נכלל ברחמים, שראוי להתקיים כטבע העולם הזה... (שם שם ט)
ויהי רעב - הנה מה שאברהם הוצרך לצאת למצרים מפני הרעב ולא הפליא ה' חסדו עמדו כמו שעשה ליצחק, יש בזה כמה טעמים, א' שזה היה מן הנסיונות שנתנסה אברהם, כי יען שאברהם הכיר את בוראו על ידי ההתפלספות והחקירה, וה' רצה שיאמין בו אמונה שלמה הבלתי נתלית במחקר, רק להמשך אחר רצונו בכל אופן, ועל כן נסהו, לבחנו אם יהרהר אחר מדותיו, אבל יצחק שכבר היתה אמונתו חזקה על ידי הקבלה שקבל מאביו, לא הוצרך לנסיונות אלה... (שם כו א)
את שני נעריו אתו - העירם לפני יצחק, כדי להודיע ליצחק באיחור האפשרי על הדבר, ושלא להיות אתו לבד. גדולת יצחק באה גם כן לידי ביטוי בעקדה, הוא שמע על הציווי במסורת מפי אביו ולא בנבואה עצמית, אביו היה מוחזק בעיניו לנביא, ועל כן שמע גם להוראת שעה זו שיצאה מפיו, אבותינו הנחילו לנו רק מסורות כאלו שגם הם בעצמם הקריבו את עצמם בעבורם... (שם שם ג)
הנני בהתפעלות מרובה, כמה שפלות נובע בטבע האדם ואף היותר גדול, מכל שכן שהיותר גדול ממלאך כיצחק אבינו, וכל העולם לא נברא אלא בשבילו, וכלל ישראל אוכלין זכותו, ועם כל זה כח המדמה עשה אצלו רושם לדברי השטן, שאמר לו אותן פרגיות שעשתה אמך, (מיני תכשיטין), לישמעאל שנאיה דביתא ירותא, ואתה אינך מכניס בלבך, ולפיכך אמר ואיה השה לעולה, וכאשר השיב לו אברהם, השה לעולה בני, התבונן לבטל ציור הכח המדמה, שיש לקב"ה תכשיטין יותר גדולים ליתן לי, ואחר כך כתיב וילכו שניהם יחדיו, כמקודם... ואם לא היה יכול לבטלה, חס ושלום היתה יכולה מדה רעה אחת לבטל מזכות נוראה כעקדה, וכמה שנים צריך לעמול על מדות, שהיה בן ל"ז שנים, ובהעקדה נשלם בו שינוי הטבע לגמרי... (חלק א סימן רכא)