(ראה גם: בין המצרים, בית המקדש-חורבן, תשעה באב)
על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, היו בני שוממים כי גבר אויב... (איכה א טז)
ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חגרו שקים, הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים. כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי, נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה... צעק לבם אל אד-ני חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה יומם ולילה, אל תתני פוגת לך אל תדם בת עיניך... (שם ב י ויח)
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. (תהלים קלז ה)
ונוסע מהיכל זה ונכנס בהיכל הרביעי, (אחר שמשתלם בכל האורות שבהיכל הג'), ושם כל אלו אבלי ציון וירושלים עם כל אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים עכו"ם, והוא (המשיח) מתחיל לבכות, ואז כל אלו הנשיאים מזרע דוד כולם אוחזים בו ומנחמים אותו. (בראשית ב יז)
רבי יהודה היה יושב לפני רבי שמעון, והוא קורא כתוב, קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, מי הם צופיך, אלא אלו הם המצפים מתי ירחם הקב"ה לבנות את ביתו, נשאו קול, ישאו קול היה צריך לומר, מהו נשאו קול, אלא כל אדם הבוכה ומרים קולו על חורבן בית הקב"ה זוכה למה שכתוב אחר כך יחדיו ירננו, וזוכה לראות בישוב בשמחה... (בשלח רמט)
מי שמתעדן על שולחנו, ומתענג במאכלים יש לו לזכור ולדאוג על הקדושה של ארץ הקדושה, ועל היכל המלך שנחרב, ובשביל העצב ההוא שנעצב על שולחנו שם בתוך השמחה והמשתה שלו, חושב עליו הקב"ה כאילו בנה ביתו, ובנה כל אלו חורבות של בית המקדש, אשרי חלקו. (תרומה תקסח)
שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלקינו, על שנתפזרנו בין העמים, ויש לנו לפתח ההספד ולפרש האלפא ביתא, שרבון העולם שלח להספד חורבן ביתו (מגלת איכה). שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם נתפזרתם בין העמים...אבל אנו יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקב"ה ספר ההספד, שאנו בני המלכה, ואנו מבני ביתה ויודעים כבוד אדון העולם, ועל כן ראוי לנו לבכות ולפרש אלו האלפא ביתא. ואנו יתומים בלי אב ואם, והעינים מסתכלות לכותל ביתה של אמנו והנה נחרב ולא מצאנו אותה, שהיתה מינקת אותנו בכל יום בימים הראשונים משפע המבחר שלה, והיתה מנחמת אותנו בכל יום בימים הראשונים משפע המבחר שלה, והיתה מנחמת אותנו ומדברת על לבנו כמו אם לבנה... ועתה העינים מסתכלות לכל צד, ומקום בית מושבה של אמנו נתבלבל והנה נחרב... לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד וננשק עפר רגליה, ננשק כותלי ההיכל ונבכה מרה, אנו נפתח בהספד מפני שאנו ראוים כל כך בכל יום, נבכה תמיד ומרירות הבכיה לא תשכח ממנו. (זהר חדש איכה א, וראה שם עוד)
שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם צריכים לבכות, ולכם ראוי לספוד ולעשות אבל, בראותכם היכלות האם חרבים ומקום מטתה נתהפך מחמת האבל, והיא איננה שם, ופרחה מהם ואינכם יודעים ממנה. תאמרו שהיא עמנו בתוך הגלות, ומשכנה ירד בתוכנו, אם כן אנו צריכים לשמח, כי יחזקאל הנביא ראה אותה כאן וכל גדודיה.
ודאי על זה אנו צריכים לבכות ולספוד כתנין וכיעני מדבר, כי היא גורשה אל מחוץ להיכלה, ואנו בגלות והיא באה עלינו במרירות, ורואה אותנו בכל יום בכמה צרות, בכמה חוקים שגוזרים עלינו בכל זמן, ואינה יכולה להסיר ממנו הצרות וכל אלו היסורים שאנו סובלים.
שלחו להם בני ארץ הקדושה, אמת הוא שאמנו ברחה וגורשה מתוך היכלותיה וירדה אליכם במרירות ובקול עצוב, כאשה היושבת בלי דעת, וכגבר שאינו יכול להציל, וראוי לכם לספוד, אבל אנו יש לנו לבכות ולספוד בנהי ובמרירות, שאנו רואים בכל יום את ההיכל חרב ושועלי המדבר נכנסים ויוצאים, ואנו רואים ובוכים, ובעוד שאנו יושבים נבוכים אנו שומעים קול נעימות רגליה (של השכינה), בשלש משמרות הלילה, שיורדת ורואה את היכלותיה איך הם חרבים ונשרפים. היא נכנסת מהיכל להיכל, ממקום למקום וגועה ומיללת ובוכה עלינו ועל נפשינו ואנו מתעוררים לקול נעימות בכיתה ויללותיה, ורוחינו הולך אחריה ופורח אצלה, ולפי שעה פורחת והולכת (פתאום), ולא שמענו ולא ידענו כלום כי הולכת, ונשארנו נבוכים נרדמים בלי רוח בלי דעת, צועקים ואומרים איכה... (שם נא)
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר, משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת, ערב תשעה באב לא יאכל בשר ולא ישתה יין, רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה, רבי יהודה מחייב בכפיית המטה, ולא הודו לו חכמים... (תענית כו ב)
...תניא אידך, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל האוכל ושותה בט' באב, כאילו אוכל ושותה ביום הכפורים. רבי עקיבא אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם, וחכמים אומרים כל העושה מלאכה בט' באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם... (שם ל ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן, ואלו קרעים שאין מתאחין... ועל המקדש ועל ירושלים, וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים... ערי יהודה מנלן, דכתיב ויבאו אנשים משכם משילו ומשמרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' וגו'. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע, ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע, בית המקדש בחורבנו אומר, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע, קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. ורמינהו אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו, ועל ירושלים בפני עצמה, לא קשיא, הא דפגע במקדש ברישא, הא דפגע בירושלים ברישא... (מועד קטן כו א)
אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא, אשכחוהו דבי ריש גלותא, ואמרו ליה מאי שנא הני מסאני, אמר להו דקא מאבילנא אירושלים, אמרו ליה את חשיבת לאיתאבולי אירושלים, סבור יוהרא הוה אתיוה וחבשוה... (בבא קמא נט א)
...אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה, אמר רב חסדא וכנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט, מאי היא, אמר רב פפא כסא דהרסנא, עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, מאי היא, אמר רב בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו', מאי על ראש שמחתי, אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים, אמר רב פפא לאביי היכא מנח לה, במקום תפילין, שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגו'. תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמד בה... (בבא בתרא ס ב)
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור. ומנלן דעבדינן זכר למקדש, דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה', כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה. (ראש השנה ל א)
אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור, אמר ליה מדרבנן, דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנויי, אמר ליה רב חסדא קרא כתיב, כה אמר ה' אלקים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפל, וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה, אלא לומר לך בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול, נסתלקה עטרה מראש כל אדם... רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה, אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי אבל בנשי לא... (גיטין ז א)
ראה עוד: ירושלים-כללי, מכות כד ב.
...והנביאים מתנבאים ובוכים ואומרים, (תהלים קל"ז) אם אשכחך ירושלים וגו', ולא היה צריך לומר, אלא אמר להם הקב"ה אתם בכיתם, אף אני בוכה עמכם, לכך נאמר אם אשכחך ירושלים, אמר הקב"ה איני יכול לשכח אתכם, וכן הוא אומר על ידי ישעיהו (ישעיה מ"ט) התשכח אשה עולה וגו', לכך נאמר אם אשכחך ירושלים, אמר הקב"ה איני יכול לשכח רעתכם, וכן הוא אומר על ידי ישעיהו (ישעיה מ"ט) התשכח אשה עולה וגו', לכך נאמר אם אשכחך ירושלים. לא על ציון בכו, שנאמר בזכרנו את ציון, בשבילה אומר (תהלים ק"ל) תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. מהו תדבק, היכן הוא מזכיר, עומד בתפלה חייב להזכיר את ירושלים, שנאמר לירושלים עירך ברחמים תשוב, בברכת המזון חייב לומר בונה ירושלים, בנביא מזכיר אותה, לכך נאמר אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, זה אפר שנותנין בראש חתנים ובראש הכלה בראש שמחתם, לכך נאמר אם לא אעלה וגו'. (תהלים קכא)
מהו גם בכינו, שהיו בוכים ומבכים עמהם הקב"ה, על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו, כי שם שאלונו שובינו דברי שיר. אמר להם נבוכדנצר מה אתם יושבים ובוכים, הכינו עצמכם עד שאנו אוכלין ושותין אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודה זרה בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישין לפני אלקיכם. מסתכלים אלו באלו ואומרים, לא דיינו שהחרבנו את מקדשו, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני העבודה זרה הזה... עמדו כולם ושלטו בעצמם ונטלו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם. שירו לנו משיר ציון, לא נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר, מראים אצבעותיהם ואומרים היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו... כיון שידע נבוכדנצר עמד והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים, אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה. שנאמר ותוללנו שמחה. באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל, אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב'), ואינה חוזרת אלא אזכיר אתכם, שנאמר (תהלים קל"ז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תניא סד אדם את כל ביתו ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים. ומשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל, לא היו אוכלים בשר ושותין יין, אמרו לא נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח, ונשתה יין, שבכל יום היה מתנסך על המזבח ועכשיו בטל. אמר להם אף תאנים וענבים לא נאכל שמהם מביאים ביכורים, לחם לא נאכל שמהם מביאים שתי הלחם בעצרת ולחם הפנים בכל שבת ושבת, מים לא נשתה שממנו היו מנסכים מים בחג, שתקו, אמר להם שלא להתאבל אי אפשר, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, דאמר רבי יהושע אין גוזרין גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט וכו'... (שם קלז)
...דבר אחר קול צופיך נשאו קול, רבי מאיר אומר אין צופיך אלא מלאכי השרת, שהן מצפין לבנינה של ירושלים, לפי שבשעה שחרבה היו בוכין ומתאבלין עליה, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה... ומי הן העבדים עצבין? אלו החיות הנטועות בכסא הכבוד, ובני הבית יגעין, אלו מלאכי השרת שהיו אבלין כשיצא המלך מבית המקדש, אמר ישעיה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה... (ישעיה נב)
תני נוהג אבל מראש חודש עד תענית דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל החודש כולו אסור, רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור אלא אותו שבת בלבד, אמר רבי יוחנן ושלשתם מקרא אחד דרשו, והשבתי כל משושה וגו', מאן דאמר מראש חדש ועד תענית מחגה, מאן דאמר כל החדש כולו אסור מחדשה, מאן דאמר אין אסור אלא אותו שבת משבתה. אמר רבא הלכה כרבי מאיר, ואמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ותרווייהו לקולא. (הושע פרק ב, תקיז)
...אמר ליה אביי לרב יוסף מאחר דהוו צדיקי כולי האי, מאי טעמא איענוש, אמר ליה דלא אבול על ירושלים, דכתיב שמחו את ירושלים כל המתאבלים עליה. (דברים כח נב)
תשכח ימיני - שבימין ניגון המיתרים, והיא תשכח זאת או תיבש. תדבק לשוני - שהלשון הוגה השירים, אם לא אעלה - להקדים זכר ירושלים על ראש שמחתו. (תהלים קלז ד)
זכר מרחוק - מזמן רחוק של ע' שנה זכרו את עבודת ה', וירושלים - החרבה זכרו ועלו אליה. (ירמיה נא נ)
כשחרב הבית בראשונה לפי שנתגלה קץ בנינו לא נתאבלו עליו כמו באחרונה, שלא נתגלה הקץ, ועל כן גזרו להרבות בדברי אבלות ולמעט בדברי השמחה, ובזה יזכו לראות בשמחתו... וכשם שאסרו דבור של שמחה יתרה, כך אסרו כל דבר המגדל לאדם שמחה יתירה בכל זמן הגלות עד שיגיע קץ גאולתנו במהרה בימינו. (נר ב חלק ב פרק א)
כשחרב בית שני היו חכמים גדולים, וכשראו את הגלות החל הזה הארוך והמר, גזרו מפני אבלות הבית שלא ירבו ישראל בגלותם בשמחה, כדגרסינן בסוף מסכת סוטה, בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל עטרת האירוס, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרת כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמה יונית, בפולמוס האחרון גזרו של תצא כלה באפריון שלה... (נר ה חלק ב כלל ג פרק ז)
...אלא שכך צריך להיות שלא ישכח ירושלים כלל, כמו שאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, כי ירושלים היא עצם ועקר מעלת העולם, ודבר שאינו עיקר ועצם יש בו הסרה והסתלקות, אבל דבר שהוא עיקר אין שכחה בדבר שהוא עיקר, ולכך אמר תשכח ימיני, שאי אפשר לשכח באדם דבר שהוא עיקר כמו הימין, כי דבר שאינו עיקר אין האדם משגיח עליו ויש בו השכחה, לא דבר שהוא עיקר, וירושלים היא עיקר העולם, ולפיכך אין ראוי לשכח ולעשות כל צרכיו בשלימות, כאלו היה בית המקדש קיים, שאם כן עושה עצמו שלם אחר שהוא באמת חסר כמו שהתבאר, ולפיכך אדם סד ביתו ומניח אמה על אמה שאינו סד וכנגד הפתח, כי אם לא כן ויהיה במקום אחר, הרי בטל אותו מקצת אצל השאר ואין כאן חסרון, אבל כנגד הפתח שראוי ששם יהיה יפה ביותר, וגם כאשר נכנס אין רואה רק זה המקום בלבד, אין לומר בזה שהוא בטל אצל השאר, ועוד כי הנוי אשר הוא נגד הפתח יהיה כאן נוי ביותר. והנוי היותר אין ספק שבטל. וכן כולם שמשייר דבר מועט, והוא כסא דהרסנא, והוא מאכל חשוב ביותר, וראוי שלא יהיה כאן חשיבות ביותר, וכן צדעה ובר צדעה הוא נוי ביותר, ראוי שלא יהיה כך... וקאמר מאי על ראש שמחתי שזה אפר מקלה וכו', ופירוש שהכתוב אומר כאשר יש לחתן שמחה יש להזכיר השמחה שהיה לו ונתבטל, ולכך נותנין אפר מקלה בראש החתנים, כי האפר מקלה מורה על בטול הפאר שהיה ראוי ונעשה מזה אפר, כי אפר אותיות פאר.
וקאמר כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כבר אמרנו לך, שהחסר הוא שמתהווה ומקבל הויה, והדבר שהוא שלם אין עומד לקבל הויה באשר הוא שלם... והמתאבל על ירושלים והרי הוא חסר בשביל ירושלים, ובשביל שמתאבל זוכה לראות בנחמתה, כי החסר הוא ראוי אל קבלת ההויה, כי ההעדר הוא סבת ההויה, ודבר זה ידוע. אבל מי שאינו מתאבל על ירושלים, והנה הוא כאילו הוא שלם, וכבר אמרנו כי השלם לא יתהוה, ולכך אין רואה בנחמת ציון, והוא דבר ברור למי שמבין דבר זה...
והדברים האלו ידועים למשכילים, למה אמר אודנא דשמע זימרא תעקר, וזה מפני כי השיר הוא מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא, ודבר זה ידוע למשכילים, וכאשר משורר ואין ראוי לו השירה, פוגע בו מדת הדין, וכן הבית אשר שם השיר חרב מכח מדת הדין שמחריבה הכל... ולכך אמר שם במשנה משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שכאשר היו הסנהדרין יושבים ודנין היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי גם כן שיהיה השיר בעולם המיוחד למדת הדין, אבל כאשר בטלה סנהדרין, ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה אצלם, כי כל שירה היא מצד מדת הדין...
עוד שם בפרק קמא דגיטין אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור וכו'... הא דקאמר רב חסדא קרא כתיב, אף על גב דבהדיא אמרינן בפולמוס של אספסינוס גזרו, היינו שגזרו אף בזמן שבית המקדש קיים, אבל בשעת חורבן קרא כתיב... וכך פירושו, בזמן שהעטרה בראש כהן גדול, וזה מורה על המדרגה האלוקית שיש לישראל, ומצד הזה יש לאדם מעלה גם כן, מה שהאדם הוא מלך בתחתונים, וראוי לאדם העטרה הזאת, אבל כאשר אין המעלה הקדושה האלוקית הזאת לישראל, אין עטרה הזאת לאדם והיא בטלה... לכך על האדם להתאבל על חורבן בית המקדש, והיה מתאונן ומקונן על חורבנו ויתפלל שיחזור ויבנה במהרה בימינו, וכאשר אין האדם עושה דבר זה כאילו הוא היה סבה לחורבנו... מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית ואינם עושים תשובה להחזירו, ולא כך הראשונים שלא היה לפניהם במוחש חורבן הבית, שתאמר שלא היו חפצים בבית... (נצח ישראל פרק כג, וראה שם עוד)
לעולם צריך לזכור החורבן ולעשות זכר בכל פעולותיו, וכהא דתנו רבנן סד אדם את ביתו משייר אמה על אמה בלא סיד, ומה שבונים בתים עושין בבתיהם צורות שחורות מרובעת אמה על אמה וכותבים על גבה זכר לחורבן, הוא שחוק והיתול בעיני, כי אדרבה זה נוי, ויניח אמה על אמה בלי מסויד. וכן הרבה אין נזהרין, כמו שכתבו רז"ל עושה אדם סעודה מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מהקערות הראויים לתת שם... וכן אמרו כשהאשה עושה תכשיטיה משאירה מין ממיני תכשיט שנוהגין בה כדי שלא יהיה תכשיט שלם, ועל זה לבי עלי דוה בראותי המנהג הרע בגלות המר הזה מקישוטי נשים שמתקשטות במילוי, ועברי אדרבנן, וגם גורמין הרבה רעות מהאומות. המתקנים והחרדים והצנועים מושכין את ידיהם, וכן ראוי לנהוג בכל דבר לקיים אם אשכחך ירושלים וגו'.
בסוף סוטה תנן משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בשיר לא ישתו יין, ואסור בין בכלי בין בפה, אם לא שמשורר בפה דברי שירות ותשבחות, ואין היתר אלא לשמח חתן וכלה ביום חתונתם, אז מותר אף כלי שיר. והחמירו מאד בסוף סוטה... (מסכת תענית)
ובגמר המירוק לנו בעת הגאולה, לא די שנחזור למעלת הגדולה שהיתה לנו כבר, אלא אף זו שיהיה יתרון הרוממות הזה בא מכח חושך הצרות, וכל המרבה להתאבל הוא מוסיף על עצמו אור חדש גדול לעתיד, כי בגדול האבילות נראה כאילו עתה נחרב בית המקדש. והנה מכח המכה הגדולה של החורבן נראה בעיניו כאילו עתה נעשה החורבן ושקל אפוכי, וכן הוא תמיד באבילותו, ואז מזדכך לגמרי ומתבטלין הקליפות, ואז בא האור הגדול בלי הפסק שום מסך, ומזה נמצא כל הגלויות והצרות יבאו באחרית הימים לטובה, והם לתכלית עצם הטוב... (שם תחלת פרק תורה אור)
והנה החסיד מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך. ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השי"ת, והוא מה שכתב התנא דבי אליהו שהבאנו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים מפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה, תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח) לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה... (מסילת ישרים פרק יט, וראה שם עוד)
תשכח ימיני - ירושלים היא סבת כל תנועתנו ועסקנו, עד שאי אפשר לשכחה. תדבק לשוני - כל דבורי בה, על ראש שמחתי - עד שכל שמחה תהפך לעצב על ידי זכרון חורבנה. (תהלים קלז ה וו)
לרוחה של תקופתנו, תקופת הקידמה וההשכלה, זרים למדי המושגים של הנצחת אבל וקביעת ימי זכרון, הצבת תמרורים, וכל יתר הדברים הקשורים בפולחן-חוב של צום ואבל על נפילת ירושלים. הרבה מבני עמנו חולפים על פני המתאבלים השרויים בתענית, ומגיבים בחיוך של ביטול, כאומרים, האמנם תתאבלו בכל הרצינות? כלום הנכם כואבים את אסון האומה בכנות? ...אנו אין את נפשנו להעמיד פנים כאבלים בו בזמן שהננו רחוקים מתחושה כזאת. אך לעומתם הרינו משיבים: סימן רע לכם שכה הרחקתם לכת, והנכם מתנכרים לרגשות כאלו, אם שקעתם כל כך במצולות האנוכיות, היא סיסמת התקופה עד כדי אי-יכולת להאמין, שאדם בימינו מסוגל עוד להאנח מקרב לב על עברו ההרוס של עמו-עמכם... אוי ואבוי לכם ולכולנו. עצם העובדה הזאת מצדיקה את האבל על חורבן ירושלים, כי על כן באדישותכם הנבערה והיהירה נופלת ירושלים בפעם שניה...
אזהרת הנביא בשם ה' הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים, לא נאמרה על יסוד הנחה כלשהי שהצער על העבר המפואר שנגוז, והגעגועים לעתיד הכרוך בתקומת ירושלים יפרכסו בלבנו באין הפוגות, וילוו אותנו במשך אלפי שנים באין יכולת להסיח דעת מהם, כדברי המשורר האלוקי, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (תהלים קל"ז), כי נהפוך הוא הדבר, דוקא מפני שאין יסוד מציאותי להנחה כזאת הזהיר בנו הנביא. לשם מה באה הצבת ציוניך, אם לא כדי למנוע את השכחה? ...הציונים והתמרורים נועדו לשם חיסון כולנו מפני האדישות והשכחה האורבות לנו, ועצם העובדה שהנביא דורש זאת מוכיחה, שהחכמה המודרנית על כל פנים אינה מזדהה עם חכמת הנביאים, והאמת שהיתה נר לרגליהם...
אם נביא ה' הוא הקורא לנו הציבי לך ציונים, אין ספק שעמדה לנגד עיניו מטרה נעלה פי כמה, מאשר לצאת ידי חובת האזכרה בלבד, אף צביון האבל שלנו מלמד על טיבו, אלמלי היינו נוהגים בהתאם לרוחם של החוגים המודרניים, ומניפים מדי שנה דגל שחור בראש תורן היכלי-התפלה שלנו, או קולעים זרי פרחים אמנותיים ומניחים אותם על אנדרטת ציון ביום נפילתה... עד שגם האורחים הזרים יעריצו את המופעים המרשימים שבוצעו בהצלחה, כי אז והיה מקום להערכה מעין זו.
אולם הננו משוכנעים, שכל עוד יהא אבלנו מתייחס אל העבר כאל נטול חיים, וציון חשובה בעינינו כמי שנסתם עליה הגולל, ואילו מנהגי האבל והצער לא נוצרו כי אם לשם גיוון כלשהו של סדרי הפולחן היום-יומיים המשעממים, אם אנחנו ניצבים ליד קברי ההסטוריה שלנו, ובו בזמן ירחף לנגד עינינו ה"אושר" המסמן את חיינו בהוה, ואין הקברים הללו קבר גם לנו, ואין אנו חשים איך גם לבבנו קבור שם וגם נשמתנו, אם טרם השתכנענו שכל תקומתנו עם תקומת האנושות תלויים בתחיית ציון, ואין אנו מחפשים את הדרכים להגיע אלי התחיה הזאת, ואין אנו נשבעים על קבר ציון לחתור לקראת משימה נעלה זו, לא מלאנו אחרי דבריו של הנביא, לא ירדנו לסוף דעתו, ולא הבינונו את קריאתו, שיתי לבך למסלה דרך הלכת, לאמר חפשי את דרך העליה במסלול ירידתך, את סוד התשובה במניעי התרחקותך... (במעגלי שנה חלק ב עמוד סב והלאה)
ראה עוד: ירושלים-כללי, במעגלי שנה חלק ד עמוד פב.
משה רבינו ע"ה תיקן ברכת הזן... ואחר כך תיקנו ובנה ירושלים, כי כפי התשוקה והדאגה על חורבן בית המקדש יכולים להרגיש גם בגלות קצת הארה מהשפע שהיה בזמן בית המקדש. (דברים עקב תרמ"ח)
בגמרא (תענית כ"ט) ט' באב שחל להיות בשבת וכו' ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. להבין למה הפליגו כל כך, שהיה די לומר אוכל ושותה כל צרכו, כי הלא מצינו שרבי קרא קינות בשבת זו, וגם דברים שבצנעה נוהג בו. ויש לומר בזה, על פי אמרם ז"ל כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ובודאי אין הפירוש שזוכה לראות בבנין בית המקדש בחייו, כי הם לא האריכו ימים כל כך, וגם אין המכוון על שיזכה לתחיית המתים ויראה בנין בית המקדש, כי אז הלא כל ישראל יזכו לעולם הבא... אמנם המכוון הוא, שזוכה ורואה עוד בעת האבל הוא מרגיש הארת השמחה, והוא כענין הנזכר במדרש (איכה א') על ההוא טייעא שאמר ליהודי שרי תורך בעת החורבן, ומיד אמר לו אסור תורך, מפני שהרגיש שכבר נולד משיח, והכיר את זאת על ידי געית השור... ומה גם האדם על ידי הרגש הקדושה יוכל לראות מיד בזמן האבל שלו הישועה של משיח שהוא באמת מוכן בכל שנה לבא, אם יהיה הדור ראוי לכך... (דברים טז)
יש גלות השכינה של הפרט, בחינת הנקודה הפנימית של היחיד, ויש גלות השכינה של הכלל, שהאומה בכללותה דוחה את הניצוץ הקדוש על ידי חומריות ועם הארצות. זהו המצב הגרוע ביותר שאפשר לאדם להמצא בו, שכמעט וניתק פתיל חייו הרוחניים וזיקתו לקדושה, והריהו קרוב לאבדון רוחני חס ושלום. כשהמצב הזה מתפשט באומה, הרי זה מצב של חורבן חס ושלום. מי שלא מרגיש בזה ולא מצטער בזה, הרי זה סימן שאצלו כבר הגיע החורבן חס ושלום, אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכלתו להדבק בהשי"ת כראוי ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו, כמאמר חז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. וזהו ענין של קביעת בכיה לדורות, אף שמשמעותה עונש, אין היא אלא דרך התיקון היחידה, ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמו, תכליתן לסבב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב, והיא היא דרך הגאולה. (חלק ב עמוד מז, גלות השכינה)