(ראה גם: בית המקדש-חורבן, הסטוריה-חורבן)
וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש. (מלכים ב כה ט)
ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרג בחוריהם בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישיש הכל נתן בידו. וכל כלי בית האלקים הגדולים והקטנים ואוצרות בית ה' ואוצרות המלך ושריו הכל הביא בבל. וישרפו את בית האלקים ויתצו את חומת ירושלם, וכל ארמנותיה שרפו באש וכל כלי מחמדיה להשחית. (דברי הימים ב לו יז)
וכן מצינו שלא נחתם גזר דינן של אנשי ירושלים אלא על שנהגו מנהג בזיון בקדשים, שנאמר קדשי בזית... (קרח קטז)
אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם. אמר רבי אבהו לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית, שנאמר הוי לכם משכימי בבקר שכר ירדופו וגו', וכתיב והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו, וכתיב לכן גלה עמי מבלי דעת. אמר רב המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר שפוך על עולל בחוץ וגו', מה טעם שפוך, משום דעולל בחוץ. אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר שפוך על עולל בחוץ וגו', מה טעם שפוך, משום דעולל בחוץ. אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. אמר רבי יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן, וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ. אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. אמר רבי יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים, ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא... ואמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. איני, והאמר רב קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר כי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר שמלה לכה קצין תהיה לנו... לא קשיא כאן בדברי תורה, כאן במשא ומתן. (שבת קיט ב)
...בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל, הכל נפנו על כסף וזהב, והם ניפנו על בנות ירושלים, שנאמר נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה... ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב ידו פרש צר על כל מחמדיה, זה עמון ומואב, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל, הכל נפנו על כסף וזהב, והם נפנו על ספר תורה, אמרו זה שכתוב בו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ישרף באש... (יבמות טז ב)
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים... דההוא גברא דרחמיה (אוהבו) קמצא, ובעל דבביה (שונאו) בר קמצא. עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא מאי בעית הכא, קום פוק. אמר ליה הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה לא. אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך, אמר ליה לא, נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, אייזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי. אמר ליה מי יימר, אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא, בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח... אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
שדר עלויהו לנירון קיסר, כי קאתי שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, אמר ליה לינוקא פסוק לי פסוקך, אמר ליה ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'... ערק אזל ואיגייר ונפק מיניה רבי מאיר. שדריה עילויהו לאספסינוס קיסר, אתא צר עליה תלת שני. הוו בה הנהו תלתא עתירי, נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת... חד אמר אנא זיינא להו בחיטי ושערי, וחד אמר להו בדחמרא ובדמילחא ומשחא, וחד אמר להו בדציבי (עצים)... אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו, אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והיה כפנא. מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא, שדרתא לשלוחה ואמרה ליה זיל אייתי לי סמידא, אדאזל איזדבן, אתא אמר לה סמידא ליכא, חיוורתא איכא... כי הוה קא ניחא נפשה אפיקתאה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא ואמרה האי למאי מיבעי לי, והיינו דכתיב כספם בחוצות ישליכו... (גיטין נה ב, וראה שם עוד)
...דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, אלא דיני דמגיזתא לדיינו, אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. (בבא מציעא ל ב)
שוב פעם היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הילכו בו. אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת... (מכות כד ב)
אמר רבי אושעיא ביקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים, עד שמצאו לו מקרא מן התורה שהוא מותר, שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה. וירושלים הויא רובא דעלמא, אלא אמר אביי בקשו לגנוז דינרא הדריינא טירייאנא שייאפא מפני טבעה של ירושלים... (בכורות נ א)
...וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש, אמר להם כלבא שבוע מפני מה מחריבים את העיר הזאת ואתם מבקשים כל הטוב הזה לשרוף באש, המתינו לי שאכנס ואראה מה יש לי בתוך הבית. הלך ומצא שיש לו מזון עשרים ושתים שנה סעודה לכל אחד ואחד מירושלים. מיד צוה וגדשו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו והתקין מזון כ"ב שנה לכל אחד ואחד מירושלים ולא השגיחו עליו. מה היו אנשי ירושלים עושין, היו מביאין העגלים וגוררים אותם במגרים וטוחים אותם בטיט. ועוד עשו אנשי ירושלים שולקין את התבן ואוכלין אותם. וכל אחד ואחד מישראל שרוי נגד חומותיה של ירושלים, אמר מי יתן לי חמש תמרים וארד ואטול חמשה ראשים. נתנו לו חמשה תמרים ירד ונטל חמשה ראשים מאנשי אספסיינוס. הציץ אספסינוס בצואתן וראה שאין בהן מין דגן, ואמר לחיילות שלו ומה אלו שאין אוכלין אלא תבן כך הורגין, אילו היו אוכלין כל מה שאתם אוכלין ושותין על אחת כמה וכמה שהיו הורגין אתכם. (פרק ו ג)
ואף אנשי ירושלים לא לקו אלא על שבזו דברי הנביאים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא (דברי הימים ב' ל"ו)... לכך הזהיר הקב"ה על כבודן של זקנים... (משפטים יב)
...ולא חרבה ירושלים אלא על קלקול הדין, שנאמר (יחזקאל כ"ב) טמאת השם רבת המהומה, שם שהיה לך על ידי הדין טמאת, וכתיב מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, על ידי שהיתה מלאתי משפט צדק ילין בה, אמר להם ירמיה לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל וגו', וכתיב (איכה ד') מחטאת נביאיה עונות כהניה וגו'. (שופטים א)
...כיון שחרבה ירושלים ערבה כל שמחה, גלה משוש כל הארץ (ישעיה כ"ד י"א), מהו ערבה, חשכה, כמו שאומרים ויהי ערב. כשישוב הקב"ה ויבנה את ירושלים הוא מחזיר השמחה לתוכה, שנאמר כי ניחם ה' ציון וגו'. (פקודי ח)
ויחזק הרעב בעיר, והיו בנות ציון מחברות בשווקים והיו רואות אלו את אלו, זאת אומרת לחברתה למה יצאת לשוק שלא יצאת לשוק מימיך, והיא עונה ואומרת לה מכסה אני ממך, קשה היא מכת רעב, איני יכולה לסבול, והן אוחזות זו בזו וחוזרת מבקשות בתוך העיר, ולא היו מוצאות, והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה, ובניהן יונקים לחלבן היו מהלכין על ידיהם ועל רגליהם, כל אחד ואחד מכיר את אמו והוא עולה ונוטל את דדו ונותנו בפיו שמא ימשוך לו חלב, והוא אינו מושך, ונפשו מטרפת והוא מת אל חיק אמו, לקיים מה שנאמר בהשתפך נפשם אל חיק אמותם. באותה השעה אמר המקום לירמיהו, קום לך לענתות וקח את השדה וגו', אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן הוא המקום... כיון שיצא ירמיהו מירושלים ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן, קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבזו אותו ויחרבו... שלא תהיו משבחים ואומרים אתם כבשתם אותה, קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם. באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית, הלכו ועלו להם בבימה אמצעית מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים, משם שנשתכלל בית המקדש, שם ישבו השונאים ונטלו עצה האיך לשרוף בית המקדש. עד שנמלכו ביניהם, נטלו עיניהם והנה ארבע מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש, ונתנו בארבעה זויות של היכל ושרפו אותו. (פרק כו, וראה שם עוד)
בכה תבכה, למה שתי בכיות, בכיה על הרוגיה, בכיה אף על הרעב שהיה שם, שהיו אוכלים בשר בנים ובנות, כמה שנאמר ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו וגו' (איכה ד' י'), דבר אחר בכיה על ירושלים, בכיה על נהרות בבל, כמו שכתוב (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו'. בכה תבכה, בוכה על עצמה, ובוכה על שפירש מהם ירמיה, למה שהיה מיקל את העול מעליהם, מה היה עושה, היה נותן את הקולר על צוארו, והיה נבוזראדן מסירו, והיה אומר לו חובל אתה בנפשי שלא ישמע המלך... והיו השבאים רודפים, וכיון שהיו רואים אותו עמהם היו מהלכים לאט לאט... (פרק כט, וראה שם עוד)
כל עמה נאנחים מבקשים לחם (איכה א י"א), כגון אביקה בן גביית, רצונך לידע מה היתה גבורתו של אביקה בן גביית, כשבאו השונאים להקיף את ירושלים עלה אביקה לראש החומה, וכשהיו משלחים את האבן בליסטרה כיון שהיה רואה אותה באה לה אל החומה, מיד היה מתמרמר ובועט אותה ברגלו ומחזירה עליהם, מה עשו השונאים היו משלחים אותה לפנים כדי שלא תכה את החומה אלא תגיע לפני החומה, אביקה היה סבור שהיתה באה בחזקה, נתמרמר לצאת לדחותה עליהם ברגלו ונפל בין החומות, כיון שראו אנשי ירושלים שנפל אביקה נתפחדו, אמר להם אביקה אל תפחדו לא הוזקתי כלום, והם שוחטים לו פר וצולים אותו, והוא אוכל והולך לראש החומה ונלחם עמהם... (פרק כט)
אמר רבי יונתן שלש שנים ומחצה שהיו השונאים מקיפין את ירושלים היתה השכינה עומדת על הר הזיתים והיתה קוראה בכל יום קול ה' לעיר יקרא וגו' (מיכה ו' ט'), וכן דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נ"ה ו'), ולא בקשו לעשות תשובה, ואתה עומד ואומר למה ה' תעמוד ברחוק...
ירמיה אף הוא אומר, למה לנצח תשכחינו תעזבינו לאורך ימים (איכה ה' ב'), אמר לו הקב"ה לירמיה, ירמיה, וכי אני עזבתים תחילה, הם עזבו אותי, שנאמר עזבו את ה' ניאצו את קדוש ישראל...
דבר אחר ותאמר ציון, בשעה שבא נבוכדנצר ושרף את בית המקדש והגלה את ישראל ושבה אותם לא עשה אסטטיה בכל ארץ ישראל, אלא היו רודפים אותם, כמו שנאמר על צוארנו נרדפנו (איכה ה' ה'), ולמה היו רודפים אותם, אלא היו חוששים לנפשם לומר אלהיהם של אומה זו מצפה להם שיעשו תשובה, שמא יעשו תשובה עד שהם נתונים בתוך ארצם, והוא עושה לנו כדרך שעשה לסנחריב, לכך לא עשו אסטטיא בארץ ישראל. וכיון שבאו על נהרות בבל וראו עצמם שהם נתונים בידם על אדמתם, מיד עשה אסטטיא, אילו ניפנו לאכילה ושתייה, ואילו נפנו לבכי ולמספד... (פרק לא)
שפכו דמם כמים, כדם בהמה, שנאמר (דברים י"ב) על הארץ תשפכנו כמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ, להודיע שאפילו העצמות לא היו מניחין לקבור... ולא עוד אלא שמחרפים אותנו, שנאמר היינו חרפה לשכנינו, ולא עוד אלא שהם אומרים אין אנו אשמים עליכם, שנאמר (ירמיה ג') אמרו לא נאשם. (תהלים עט)
ויש לך להבין עוד באלו דברים שחרבה ירושלים בשבילם, כולם הם דברים ראוים אל החורבן, כמו שאמרנו אצל חלול שבת, מפני כי מדת הדין היתה שולטת על ידי חלול שבת, וכן על שבטלו קריאת שמע שחרית וערבית, עד שלא היה נמצא שום תורה כאשר אין כאן קריאת שמע שחרית וערבית, ובדבר זה שלטת מדת הדין הקשה שהיא מחריבה הכל, וכן על ידי שבטלו בה תינוקות של בית רבן, כמו שיתבאר בסמוך... (חידושי אגדות שבת קיח ב)
אקמצא ובר קמצא וכו', קשה, למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו וחורבן טור מלכא בפני עצמו, ולא נחרב הכל כאשר נגזר חורבן על ירושלים... דע כי דברי חכמים עמוקים מאד מאד, כאשר היו ישראל בארץ היה ישוב הארץ בשלשה דרכים, הראשון, והוא עליון על כל שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואין לך ישוב כמו זה, כי אין ספק, כי היה מתברכים בטל ומטר, והיה עיני השי"ת בה מראשית השנה ועד אחרית שנה... השני, כי היה בארץ רבוי עם מאד, השלישי, שהיה ישוב הארץ על ידי מקומות וכרכים חזקים...
ויש לך להתבונן מה עשה קמצא ומה פשעו ומה חטאו, כי על ידי זה שהיה באותו דור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שלוקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא אותו, וזה שהיה רחמיה קמצא, זאת האהבה עצמה הוא חלקו ופירוד, ולפיכך האוהב הזה נקרא קמצא, שאין זה רק להתקשר ביחד כדי לחלוק על אחרים... ומפני זה נחרבה ירושלים עיר הקודש המאחדת את ישראל, כי חורבן ירושלים על ידי שנאת חנם ומחלוקת, כי שנאת חנם ומחלוקת הוא היפך המקום המאחד את ישראל. ודוקא בית שני חרב על ידי שנאת חנם, מפני שיותר ראוי שיהיה אחדות בישראל במקדש שני, שלא היה חלוק בישראל כמו שהיה במקדש ראשון שהיו ישראל מחולקים לשנים, ישראל ויהודה... (שם גיטין נה ב)
...והנה זה היה כעס וחימה של הקיסר, ומזה הטעם מה ששלח הקרבן הוא סבה עצמית לחורבן ירושלים והמזבח, ששם מקריבים, שעל ידי זה נגלה אל הקיסר שישראל מתנגדים אל האומות מצד בית המקדש, שבראשונה היו אומרים ירושלים והמזבח שלימות כל הנמצאים, ועכשיו נתגלה על ידי קרבן זה, שבית המקדש מיוחד דוקא לישראל... (שם)
תופעה אופינית וראויה להתבוננות היא, שאין אנו מסתפקים ביום זכרון אחד לאבדן עצמאותנו המדינית, ביום בו נחרב בית המקדש, אלא יש לנו ימי זכרון מיוחדים לכל מאורע שהביא לידי חורבן זה... אולי יש בתופעה זו משום רמז על כך, שהחורבן לא בא לפתע-פתאום כתוצאה ממשגה מסויים, כך שאבותינו מצאו פתאום את עצמם בפני מצב קיים שאי אפשר לשנותו. לאמיתו של דבר היה בידם עד הרגע האחרון למנוע את השואה הנוראה. אפילו על שפת התהום עוד יכלו לחזור בהם ולהתעלות שוב בפריחה רעננה, הם לא עשו דבר כדי לשפר את מעשיהם ולתקן את אשר עיוותו, ולא מנעו את הפורענות. האין דבר זה בא ללמדנו, כי לעולם אינו מאוחר מלחזור בתשובה אל אבינו שבשמים, כי בכל יום ניתן לנו לשוב ולהקים מחדש את הריסות ישענו... (במעגלי שנה חלק ד עמוד פב)
דאיתא (גיטין נ"ה) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרגנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספיק חריב ביתר, וענין ג' חורבנות אלו הם כגנד ג' מדות הרעות, הקנאה התאוה והכבוד, שהם שורש הג' חטאים, עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים היינו בעון שנאת חנם, שהוא מדת הקנאה ושפיכות דמים, שהם קליפת עשו רציחה, ועבור זה היה חורבן בית שני על ידי אדום, דתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה, אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם, דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם... (ט"ו באב א)