(ראה גם: הנהגה, השגחה, ישראל-השגחה, מזל)
כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, כי חקות העמים הבל הוא... (ירמיה י ב)
פתח ואמר להוא שמיה די אלקא מברך מן עלמא ועד עלמא, די חכמתא וגבורתא דיליה הוא, והוא מהשנא עדניא וזמניא, והכל הוא ברשותו, והוציא את עמו הקדוש מכח ורשות הכוכבים והמזלות, משום שהם אלהים אחרים, ולא באלה חלק יעקב, כי אם ביותר הכל הוא... (תרומה תתמז, ועיין שם עוד)
ומשום זה אין מזל לישראל, ואף על פי שנולד בראש השעה וקלקל מעשיו, הקב"ה מורידו מראש לגוף שיהיה בינוני, ואם מקלקל מעשיו יותר, מורידו לסוף של כל מזל ומזל, הוא תלוי במזל, והמזל רוכב עליו ושולט עליו. אבל בזמן שנשמתו שולטת ורוכבת על המזל, המזל הוא טפל אל הרוכב עליו. ואם המזל הוא טפל לרוכב עליו, נאמר בו הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, ונאמר על נשמתו ורוחו והיו חייך תלואים לך מנגד. ואם חזר בתשובה יחזרו אליו רוחו ונשמתו... (זהר חדש יתרו עד)
והקב"ה לא עשה כן, שלא עזב את ישראל למלאכים ולא לצבאות השמים אלא הם להקב"ה לבדו, וכל האילנות הגדולים והשרים חלק אותם לעמים האחרים, וכשבאו ישראל לקחם הוא בלבדו, והנחילם בתוקף נוף האילן ולא עזבם בידי המלאכים ולא ביד ממונה ושרי העולם שכתוב בהנחל עליון גוים וגו'... (שם בלק סח)
איתמר רבי חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר, ויש מזל לישראל, רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן מניין שאין מזל לישראל, שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, הם יחתו ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב מניין שאין מזל לישראל, שנאמר ויוצא אותו החוצה, אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם, בן ביתי יורש אותי, אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו, רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל, מאי דעתיך דקאי צדק במערב, מהדרנא ליה ומוקמינא ליה במזרח, והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. ומדשמואל נמי אין מזל לישראל, דשמואל ואבלט הוו יתבי והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא, אמר ליה אבלט לשמואל האי גברא אזיל ולא אתי, טריק ליה חיויא ומיית, אמר ליה שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתי. אדייתבי אזיל ואתי, קם אבלט שדי לטוניה, אשכח ביה חיויא... נפק שמואל ודרש, וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה. ומדרבי עקיבא נמי אין מזל לישראל, דרבי עקיבא הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי ההוא יומא דעיילה לבי גננא טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתה למכבנתא דצתא בגודא (טס הזהב שבראשה תחבה בחור), איתרמי איתיב בעיניה דחיויא, לצפרא כי קא שקלה לה הוה קא סריך ואתי חיויא בתריה. אמר לה אבוה מאי עבדת, אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי יהבתיה ניהליה, אמר לה מצוה עבדת. נפק רבי עקיבא ודרש וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה. ומדרבי נחמן בר יצחק נמי אין מזל לישראל, דאימיה דרבי נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישיה, אמרה ליה כסי רישיך, כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה, דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא (נשך התמרים) בשיניה. (שבת קנו א)
אשר חלק - מנוסה הוא שלכל עם כוכב ומזל, וכן לכל עיר מזל, וה' שם לישראל מעלה גדולה להיות ה' יועצם ולא כוכב להם, כי ישראל נחלת ה'. (דברים ד יט)
ויוצא אותו החוצה - מכאן הוכיחו ז"ל שאין מזל לישראל, כי הם למעלה מהם... באור הדבר בכלל ישראל, אבל בפרטם יש מזל לכל אחד ואחד, שהרי חכמת המזלות חכמה גדולה ומפוארה היא, אין רז"ל מכחישין אותה כלל. (בראשית טו ה)
יצב גבולות עמים - הגוים שיצאו מנח הם ע' לעומת בני ישראל יורדי מצרים, ומכל אלו בחר רק ישראל, ויש מפרשים גבולות עמים הם י"ב אלכסוני עולם וי"ב מזלות ממונים עליהם, אבל ישראל אינם תחתם, כי אם חלק ה'. (דברים לב ח)
...ולא ייראו מדברי קוסם, כי השם בחסדיו ישנה מערכת הכוכבים ויבטל כח המזלות להיטיב לחסידיו. וידוע שאנחנו עם הקדש, שאין אנו תחת כוכב ומזל, ה' הוא נחלתנו כאשר דבר אלינו, וכענין שמצינו באבות ששם הא-ל מעלתם למעלה משרי מעלה... וזה מה שכתוב בענין מחלוקת הנביא אליהו עם נביאי הבעל כמספר שבטי בני יעקב אשר נקרא שמו ישראל, שהוא היה מוכיחם למה היו פונים לעבד הכחות ומניחין עבודת האדון ה' צב-אות אשר בידו לבטל כל פעולת הכחות והמזלות, וכענין שעשה באבות ששם המזלות תחת ידם, וזהו אמרו במקום ההוא, כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך, כלומר שעשאו שר על השרים לשנות מערכתם וכחם בזכותו, כלומר, וישראל שהם בני יעקב גם הם שרים על שרי מעלה, ועל כן היה ראוי להם שלא לעבד בלתי לשם לבדו. וכן מצינו ביהושע שגזר על השמש והירח לעמד, ועמדו, וכן כמה חסידים מישראל שנשתנו מערכת המזלות וכחם בזכותם... (שופטים מצוה תקי)
והר"ש פירש בענין אין מזל לישראל, להיות פעולות האדם מסורות לבחירתו אין מכריח ואין מונע מצד התולדות, וזהו שדרכי הדת ינקו האיש מעוון, אבל האומות ימשכו אחרי טבע הכנתם מדרך כל אשר ישר אל עיניהם לא יעדר דבר, והוא כאילו אמר שאין הכרח תולדות ומזל פועלת בזאת האומה... (שבר גאון מאמר א פרק א)
...אלא שהדעת האמיתית היא, שמכאן יש להוכיח שהוראות הכוכבים אינן הכרחיות, ושאף על פי שנראה קצתם מתקיימות כפי משפט האצטגנינים על האנשים, מכל מקום אפשר שיבטלו מפנים רבים, אם בסבת הבחירה או איזה זכות או מצוה, כמו שאמרו רז"ל במסכת שבת, אין מזל לישראל, ופירש רש"י שם, על ידי צדקה ותפלה וזכות ישתנה מזלו לטובה, וכל שכן ברצון הא-ל יתברך, שהוא הכלל הגבוה על כל שראוי שיבטלו כל ההוראות מאי זה צד שיהיה ברצונו לסבה נודעה אצלו בלבד, וזו היתה הכוונה בנתינת התורה כדי שעל ידי קיום מצותיה ינצל האדם מהוראת המערכת, כמו שאמר הנביא, (ירמיה י"ב) ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. וכן כתב הר"ר אבן עזרא ז"ל בספר המולדות בשמונה הדברים הכוללים שהם מבטלים ההוראות הפרטיות, אמר שם בדרך השמיני שמצד בחירת הנפש החכמה תבול ההוראה הפרטית, ואמר שם גם כן שהבוטח בשם, שלו נתכנו עלילות, השי"ת יסבב סבות להצילו מכל נזק שיש לו במולדו... ועל זה אמרו קצת החכמים, שיצחק לפי שהיה מחלקו מאדים והיה מורה עליו שיהרג, צוה השי"ת להעלותו לפניו לעולה, ואחר כך נתן האיל תחתיו לכופר, כדי שינצל מן ההוראה ההיא. וכיוצא בזה יסבב השי"ת סבות להציל שומרי התורה ומצותיה מהוראות המערכת. ועל כן תמצא הנביאים מזהירים את העם לשוב מדרכם הרעה, אמר ירמיה היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה, וזה להיותם יודעים שטבע המצוות וההשמע אל השי"ת לבטל הוראת המערכת... (מאמר ד פרק ד)
ואמנם הב' והג' הנתלים ביישוב המאמרים לרז"ל אין התירם ממה שיקשה, וזה שההקדמות הכוללות בתלמוד כחן כח הסתמיות, וזה אמנם שורש גדול בתלמוד, אמרם אין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, ולזה הכוונה המאמר האומר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, ירצה לאו בזכותא לגמרי, רוצה לומר שלא יעבוד זולתו, אלא במזלא תליא מילתא, כלומר בקצת, וזה כשתהיה המערכת מחייבת הטוב ההוא או הפכו, הרבה פעמים לא תסור הוראת המערכת בשביל הזכות או הפכו, ולזה רבה עם היותו צדיק כרב חסדא שתין תכלי, אבל הטוב המיוחס לו בשביל זכיותיו הנה הוא צפון לו לעולם הבא, שהוא הטוב האמיתי. ואמרם גם כן אין מזל לישראל, ירצה בהחלט לומר, שכבר אפשר שיהיו במדרגה שיושגחו היפך הוראת המזל, ואמנם כשלא יהיו במדרגה שיושגחו בייחוד, הנה יתאמת בהם שיהיו נדונים אחר רוב העיר או המדינה או העולם, ונאמן הוא בעל השכר לשלם לו הטוב הגשמי ההוא שאבד ברשעת הגוים ההם, לשלם לו מהטוב האמיתי בשעור המתייחס לו. אבל כשיהיו במדרגה שיהיו מושגחים השגחה אישית, הנה לא יכשלו בעוון זולתם... (מאמר ג כלל ג פרק ג)
יום תרועה - ...או להורות שכל הגשמים העליונים בהוראה הכוללת לא ימשלו בישראל, כי ההשגחה תגן עליהם, וכן ביום הכפורים. (במדבר כט א)
גם בי התאנף - ויש על זה ספקות גדולים, כי א' נראה מהחוש שגם לישראל יודיעו החוזים בכוכבים כמה יחיה ויוליד, ובמה יצלח ועוד. ב' מהסברא כי אחר שהגרמים פועלים בהרכבת ובהתמזגות היסודות, ויכינו בני אדם בתכונותיהם, הרי יפעלו בכל אחד. ג' שכתב עליהם ולמשל ביום ובלילה וגו', והוא כולל לכל הנמצאים. ד' נראה מהנביאים שהכוכבים פועלים, כגון בדבורה, מן השמים נלחמו, ובישעיה מ"ו ויושיעוך הוברי השמים וגו', איוב ג' יאבד יום איוולד בו, ועוד. וכן בחז"ל כגון בסוף תענית ומועד קטן, בני חיי ומזוני במזלא תליא, שהן השלמויות הגופניות, ורבים כאלו.
ונגד זה ספקות גדולות, א' נראה מהחוש שהצלחת האומה בהשגחה ולא במערכה, כגון יציאת מצרים, ב' על פי התורה אם האדם מוכרח במעשיו על פי המזל אין מקום לשכר ועונש ולכל היעודים. ג' מה שכתוב בתורה אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים ולא לישראל, ומי יתן ואדע מה ישיבו על זה רבא ורבי חנינא. ד' מהנביאים כירמיה י', ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, ובתהלים נ"ה השלך על ה' יהבך וגו', ו' חז"ל במסכת תענית על ג' מפתחות שלא נמסרו לשליח, ובאבות אמרו הכל צפוי הרשות נתונה וכו' ועוד כיוצא באלו.
ואמרו על זה בראש השנה: כאן ביחיד כאן בצבור. ולדעתי אין חלוק, וגם האבות היחידים היו מושגחים, ולדעתם אין הקב"ה משגיח ביחידים חס ושלום. לאחרים בשלהי ראש השנה פרק ד', כאן בארץ כאן בחוצה לארץ, ולא נזכר כזה בחז"ל, ואמרו שגם בחוצה לארץ מושגחים. לאחרים בראש השנה י"ז, כאן כשעושין רצונו של מקום וכו', אף שהעובדא במועד קטן מרבא ורב חסדא שאחד מוצלח בכל ואחד לא, יסתור הדעת הזאת, כי שניהם צדיקים גמורים, אך אם כן מה תועלת האומה הישראלית על פני אחרות? והמקובלים אמרו שמזל היא ספירה שבאמצעותה ישפיע ה', ומה יאמרו בעובדא דרבא ורב חסדא? ואיך יפרשו מזל יום ומזל שעה גורם, ועוד במסכת שבת? על כן אמרתי אין לי עסק בנסתרות ובדרכי הקבלה לא הלכתי.
ונראה לי, שבהוראות השמימיות נשער ב', הוראת המערכה באישים כפי שעת מולדתו או הריונו, אם אז יהיה במעלה הצומחת (עולה), ומצב שאר המזלות ומבטיהם אלו עם אלו, ולכן נקרא מערכה, שהוא לפי ערך ויחס המזלות אלו עם אלו, ומזל מלשון תנועה, כמו יזל מים, ולא אאריך כי איני מאנשי זאת המלאכה.
מין ב', מזל הממונה על אומה ועיר, כבחכמי התכונה שעקרב מזל ישמעאל, ובתולה או מאזנים על אדום וכו', ולאבן עזרא בדניאל נקראת זאת המערכה הגדולה, ואלו הם השרים של דניאל, ויותר נראה לי שמתכוון לשכלים הנבדלים המניעים אותם, והמערכה הזאת על כלל האומה, וכפי מה שיקבל יחיד מהראשונה הפרטית יושפע עליו משר האומה שלו, והראשונה תתבטל מפני השניה הכוללת, וזה שאמר משנתן רשות למשחית אינו מבחין. ולישראל אין מזל כי אם הסבה הראשונה.
והזהיר כאן מפני עבודת המערכת השניה, כי הראשונה כבר היתה בשעת הלידה ואי אפשר לשנותה עוד, לכן נקרא ה' ביחס לישראל אלקים ולא אלקי האלקים, ונקרא אלקי הארץ, וה' אלקיכם, ומה שאמר מיכאל שרכם בדניאל י' כפירוש הרמב"ן, שר מבקש רחמים, ולא שר מושל, והוא שר צבא ה' שבא אל יהושע.
אמנם המזל הראשון שעל כל יחיד חל גם על ישראלי, ועל זה באו כל המאמרים דחז"ל בענין לידה בשעת מזל. וצריך עיון אם הוראת המזל לישראל הכרחית ואינה משתנה.
א' המערכה לא תורה על מעשה המצוות ועבירות כלל, כי הם בבחירת האדם, ותלה במזל רק בני חיי ומזוני, וזכר אבן עזרא בספר המולדות שהבוטח בה' יסבב לו סבות להצילו מנזק שבאלו.
ב' גם במקום שהמערכה פועלת אינה מחייבת בהכרח, כי אם נותנת הכנה לקבל הדברים אם ישתדל בהם, ואינה מבטלת הבחירה, וכן בחז"ל, מאן דמתיילד במאדים להוי אומנא וכו'.
ג' ההוראה הכללית של ההשגחה על האומה תבטל המערכה הפרטית, וזה שאמר רבי חנינא בר פפא בנדה, שהמלאך לילה מעמיד הטפה לפני הקב"ה ואומר מה תהא עליה, ואינו שואל אם תהיה צדיק, כי זה מפועל הנפש, אלא השאר, שההשגחה היא על המערכה.
ד' הוראת המזל הפרטית תתבטל גם על ידי תפלה וזכות מאדם פרטי, כמו שאמר, כי בי חשק ואפלטהו וגו', ומה שאמר רב חסדא יש מזל אינו רוצה לומר שלא ישתנה, כי אם שטובות ישראל כפולות, מצד ההשגחה וגם מצד המזל. ולרב ורב יוחנן אין מזל לישראל, שהם תחת ההשגחה, או מפני שהם תחת תורה ומצוות ולא יקבלו רושם המזל. והנה יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בפירוש המשניות הקדמה לזרעים נאמר, שבמחלוקת בענין אמונה ביד האדם לפסוק כפי שיראה, אשוב לדעת רבי חנינא שהמזל פועל אם לא תבטלהו ההשגחה על פי כל המעשים שבגמרא... (דברים ד כא)
והנה נפשות האומה מונהגות מגופות הגרמים השמימיים, ולכן נעתקו לעבודת מלאכת השמים, אבל ישראל שהחלק הנפשי בהם התורה, מיוחדים להנהגת ה', ונתחייבו לעשיית המצוה, ונאסרה להם מלאכת השמים, ולכן נקראו סגולה, שאין מפתחותיה בידי שליח. ואם יהיו ישראל רעים יבטל ה' הוראות המערכת הטובות להם, כמו שכתוב ועצר את השמים דהיינו עצירת הראוי לבא, ובהיותם עושים רצונו של מקום יבטל השי"ת הוראות המערכה הרעות להם, או יעתיקם לצד אחר, כגון במצרים שציוה לתת הדם של ההשחתה על המשקוף. ואין יכולת זו לאחד משרי מעלה... (דניאל יב יג)
לא כן נתן לך - שלא יתאמתו בך דברי המעוננים האומרים אין מזל לישראל. (דברים יח די)
ולא חלק להם - שיראו שאין שום מזל מתקן ענינם. (שם כט כה)
הפיל פור - לא חשש לדעת מזל ישראל, כי ראה שהם בשפלותם, וכן עמד עמלק מהר לבא נגדם לפני מתן תורה, כי אחר מתן תורה התנשאו מהמזל, והראה להם ה' כאשר ירים משה ידו שבתפלה ישדדו המזל והמערכה. ואמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ממערכת השמים שהיתה לעזרתו... (אסתר ג ז)
...וקרה לשואלים אלו כאשר קרה לאחד מן החוזים בכוכבי השמים, שמצא על פי חכמה זאת כי אחד מן היהודים שמזלו מורה מלכות גדולה מאד, והיה עומד ומצפה לאותה שעה, וכאשר ראה שלא היה אמת, גזר שהחוזים בכוכבים חכמתם שוא ושקר. ואחד מהחוזים השיב לו טעות הוא בשתים, האחד שמלכות ישראל אינו תולה במזל רק ברצון הקב"ה כשירצה, והשנית כי אולי ראית המזל שיש לאותו פלוני מצד עצמו, וכאשר תכיר המזל מצד הכלל, תמצא כי מצד הכלל אין מלכות לישראל, שהכלל מנצח הפרט, ולפיכך לא יהיה לו מלכות, רק שיהיה אדם חשוב מה שאפשר ליהודים... (באר הגולה באר ה)
ואין מזל לישראל, פירוש שאפשר להכריע את המזל על ידי מצוות, אף שאינו מתפלל כלל, רק מעצמו נהפך על ידי מצוות, דעל ידי תפילה דבר פשוט דמועיל, שהוא יתברך יעשה מה שירצה בשמים ובארץ, אבל כך אמר שאין מזל לישראל, דהיינו לכלל ישראל אין מזל שישלוט המזל עליהם, ואף ליחיד אם עושה מצוה דבר זה שקול, כלל ישראל מצד עצמם יש להם מדרגה עליונה נבדלת, וכמו היחיד כאשר עושה מצוה אלקית נבדלת, דבר זה הוא על המזל, ואין הפירוש שלא ישלוט המזל עליהם כלל, כי הכל לפי מה שהוא, כי אם המזל כנגד ישראל מאד צריכים ישראל זכות גדולה להכריע את המזל, כמו במצרים שהיה מורה המזל רעה, והשי"ת הפך אותו לטוב בשביל זכות אבות, מכל מקום אין מזל לישראל שיהיה שולט לגמרי עליהם, וזה משמעות אין מזל לישראל, שיהיו לגמרי תחת המזל, כמו שהם שאר האומות. (חידושי אגדות שבת קנו א)
אין מזל לישראל, פירוש מצד שם ישראל שהוא השם החביב אין מזל להם, אבל מצד שם יעקב, ומכל שכן מצד הפרט של כל אחד ואחד, שאף ששם ישראל נקרא על כל יחיד ויחיד, אין היחיד כלל ישראל, ומצד הזה בודאי יש לו, אבל מכל מקום מאחר שאין מזל להם מצד שם ישראל, הוא לכלל ישראל, ובאותה מדריגה אין ישראל תחת המערכת כלל, ולכך מועיל דבר זה קצת לכל יחיד גם כן, שהרי הוא תוך הכלל, שעליהם נקרא שם ישראל... כי מצד הזה דבקים ישראל במעלה העליונה שיש להם, מצד הזה יש בטול למזל שלהם. (שם נדרים לב א)
ויוצא אותו החוצה - גלה לו שהוא וזרעו אינם נתונים תחת משטרי הכוכבים והמזלות, והגם שהמערכות שולטים על עניני העולם, הוא יצא החוצה מן הנהגת העולם הזה ואינו נתון תחת המזל, וחז"ל במליצתם שהעלהו למעלה מכפת הרקיע. (בראשית טו ה)
כי לא נחש - ועל ידי השגחת הא-ל שהוציאם ממצרים הפלה אותם שיהיו למעלה מן הטבע ושלא ישלט בם נחש וקסם, ונחש מציין שיפעול לו רעה על ידי כשוף ורעת עולם השפל, וקסם מציין שיפעול לו רעה על ידי הכוכבים שבהם יפעלו הקוסמים, ואמר שגם יעקב, שהם ההמון שלהם, הגם שיהיו תחת המזל, לא ישלט בהם נחש ורעות העולם התחתון, וישראל שהם הגדולים שבהם, או כלל העם כשהם צדיקים שאז נקראו ישראל, ואז הם גם למעלה מן המזל ולא ישלט בם קסם... (במדבר כג כג)
בענין מצות קרבן פסח. כי מילה ופסח הם ב' מצוות עשה החמורים שחייבין עליהם כרת, והם מצות הראשונות שהקדימו לכל התורה ומצוות, ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה, ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע... וכמו כן על ידי הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העולם שהוא תחת הזמן. וביציאת מצרים יצאו בני ישראל מחיובא דכוכבי ומזלי כדאיתא בזוהר הקדוש. וזכו למה שאמרו אין מזל לישראל, והטעם כי בני ישראל קודמין לעולם, כמו שכתוב בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, והם למעלה מן הזמן והטבע... (שמות בא תרנ"ב)
תמים תהיה עם ה' וגו', פירוש כי הקב"ה העלה בני ישראל למעלה מן הטבע, ולכן אין להם להשגיח על סימני המזלות וכו', רק תהלוכתו עם בני ישראל הוא רק כפי מעשיהם, וזה שאמר נביא מקרבך וגו'... (דברים שופטים תרל"ה)
ולי יש להוסיף דברים, שלא די שאינם נמשכים להוראת המזל, אלא שהם מגביהים הוראת המזל לשורשו להשתמש בו בקדש, ולמשל חודש מרחשון שאנו מדברים בו מזלו עקרב, וידוע שעקרב הוא קרירות, היינו שטבעו מושך להתעצל ולישב בטל, וכל מה שיעשה יעשה בקרירות רוח, ולא ברוח חם והתלהבות, וישראל משתמשין במדה זו עצמה לסור מרע ולהתעצל במעשים בלתי ראויים, ואף הדברים הגשמיים יהיו בקרירות רוח, שכל אלו הם בכלל סור מרע... (בראשית תרע"ב)
ומזה יוצא יסוד האמונה והתורה, שאחרי שנטיעת האומה היא דוקא בסתר, בכל ענין הסתר ושם דירתם, ולא כאומות העולם שדירתם בעולם הזה, היינו במקום גלוי, וכל ענינם במקומות גלויים, וזהו כל הטבע, וכל חכמתם ויכלתם רק בטבע, אבל עם ישראל כל מקומם ודירתם הוא בעניני סתר, מקטינים עצמם, אם כן יצא מזה כי הם אינם בטבע, היינו שאינם נמצאים בטבע, כי אם למעלה מהטבע, זהו עליון שמת מעונך (תהלים צ"א ט'). ואם כן צריכים אנו להבין ולהאמין שכל חיינו וקיומנו הוא בדרך נס נסתר, היינו בהנקודה שקשורה היחידות, היינו עם הטבע, ובדרך זה קשורה הטבע עם הלמעלה מהטבע, וזהו בדבר ה' שמים נעשו (שם ל"ג), היינו שמהאחד הגמור והמוחלט יצא טבע עם חוקותיו וגבוליו, וכמובן הלא פשוט הוא שבטח האחד הוא המקיים הטבע, וישנם שבילין וקשורים ופתחים שהטבע תלוי רק בהלמעלה מהטבע, ובאופן זה יצאה כל הבריאה כולה לפי ערך בלי גבול ובלי תכלית עד שאמר לעולמו די, וזהו נס נסתר, היינו שאף לאחר הבריאה יצאה כל ההשפעה והטוב מהאחד הגמור דרך שבילי הבריאה, וכמובן יש הבדל רב אם ההשפעה הולכת מהיחידות הגמורה דרך שבילי הבריאה, בין אם ההשפעה הולכת מהבריאה עצמה, היינו מהטבע, אף כי יש לה רב, כידוע מענין (ירמיה מ"ד) חסרנו כל... (דעת חכמה ומוסר ג קסו)
(ראה גם: דור המדבר, דוד-מנין, לוים-מנין, מחצית השקל, עין הרע)
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל, תרומה לה'. כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'... ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד, והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם. (שמות ל יב)
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם, במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל, תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן... ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם... (במדבר א א)
ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים. והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם. (שם שם מו)
אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף ואלף, שבע מאות ושלשים. (שם כו נא)
תא חזי, הרי העמידו שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה, ואם תאמר ישראל איך נמנו, אלא לקח מהם כופר נפשם, והעמידו שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכופר ההוא והוא עלה לחשבון, ונמצא שמתחילה מברכים את ישראל (בעת קבלת הכופר), ואחר כך מנו את הכופר, ואחר כך חוזרים ומברכים את ישראל, ונמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף ולא היה בהם נגף. למה עלה נגף בסבת מנין, אלא משום שהברכה אינה שורה בדבר שבמנין, וכיון שנסתלקה הברכה שורה עליו הסט"א, והוא יכול להזיק, משום זה מקבלים כופר ופדיון להעלות המנין עליו... (תשא ב, ועיין שם עוד)
כיון שהוקמו התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספר חיילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, כמה צבאות הם במשכן, בא וראה, כל דבר שצריך להתישב במקומו, אינו מתיישב עד שנזכר בפה ונתמנה עליו. אף כאן רצה הקב"ה לספור החיילות של התורה והחיילות של המשכן, (כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה שהם ז"א ומלכות הנקראים תורה ומשכן), וכולם הם כאחד ואינם נפרדים זה מזה... ומשום זה צבאותיהם עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם חוץ מאלו האחרים שאין להם חשבון, (נשים ושאינם בני עשרים), ומשום זה כתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד, אם באהל מועד למה (צריך לומר) במדבר סיני, אלא אחד הוא לתורה ואחד למשכן. וזה וזה היו באחד לחדש השני בשנה השנית... והכל אחד. וחדש זה נקרא חדש זיו, רמז לחדש ההוא והשנה המאיר אל הלבנה, כי אז כל העולמות נמצאים בשלימות...
רבי יצחק פתח ואמר ה' זכרנו יברך וגו', אלו הגברים שהיו עולים בחשבון במדבר, שהקב"ה מברך אותם ומוסיף עליהם כל פעם... בא וראה, הרי העמידוהו שאין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה, ואם תאמר ישראל איך נמנו, אלא כופר לקחו ממנם, וכבר העמידוהו, והחשבון לא היה עד שנאסף כל אותו הכופר ועלה לחשבון, ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואחר כך מנו אותו הכופר, ואחר כך חזרו וברכו את ישראל, נמצא שישראל נתברכו תחילה וסוף, ולא היה בהם מות. למה עולה המות על ידי המנין, אלא משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הסט"א ויכול להנזק, משום זה במנין לוקחים הפדיון כופר, ופדיון להעביר מעליו (המות. פירוש, המנין נמשך מבחינת שמאל בלי ימין, שהוא סוד חכמה בלי חסדים, שמשם נמשכים המחלוקת החושך והמות, ואין לו תקנה אלא על ידי קו האמצעי, שעל ידי המסך שלו ממעט הג"ר דשמאל ומיחדו עם הימין, שאז מתמעטים אורות השמאל)...
יברך את בית ישראל, אלו הן הנקבות, שלא עלו בחשבון, יברך את בית אהרן משום שהם מברכים את העם בעין טובה ובלב טוב ובאהבת הלב, את בית אהרן, גם כן לנשים שמתברכין בברכתו (של אהרן), יברך יראי ה' אלו הם הלוים, שכולם מתברכים מפני שיראים מה', הקטנים עם הגדולים, אף על פי שלא נכנסו בחשבון.
תא חזי, לא נמצא מנין בישראל שיתברכו ממנו כמנין הזה (שנמנו במחצית השקל), כי מנין הזה להתברך היה, ולהשלים שלמות העולמות, ובמקום שהברכות יוצאות ממנו, שכתוב באחד לחדש השני שהוא זיו של ברכות העולם, שממנו יוצא הזיו לעולם... (במדבר ז, ועיין שם עוד)
...לבד מטף, לבד נשים וקטנים, רבי יוחנן אומר לבד מטף, לבד מנשים טף וזקנים. וגם ערב רב וגו' מאה ועשרים רבוא דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר מאתים וארבעים רבוא, רבי נתן אומר מאתים וששים רבוא... (בא פרשה יד)
דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב ויפקדם בבזק, מתקיף לה רב אשי ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא, ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב וימצאו את אדוני בזק בבזק, אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד, רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין, שנאמר לא ימד ולא יספר. אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי, כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי, לא קשיא, כאן בידי אדם, כאן בידי שמים... (יומא כב ב)
ויהיו כל הפקודים וגו', את מוצא המנין הזה שוה למנין שנמנו ישראל במלאכת המשכן, שנאמר וכסף פקודי העדה וגו', והוא היה בשנה ראשונה, שהרי כשקבלו עשרת הדברות מיד עלה משה לקבל הלוחות, וחטאו על מעשה העגל, ומיד עשו משכן והוקם באחד בניסן בשנה שניה... באותו מנין שמנאן כשיצאו ישראל מצרים בט"ו בניסן כמה היו, ת"ר אלף רגלי, וכשבאו למנותן בשנה שניה באחד לחודש השני הוא מוצא אותן יתירים ג' אלפים ות"ר ונ', ואין אנו יודעים אם אלו היתירים אם מונה להם עשרים מראש חדש ניסן של שנה שניה ליציאתם ממצרים, או מונה להם עשרים מראש השנה שהוא ראש חדש תשרי, והיא שנה ראשונה ליציאת מצרים. צא ולמד מן האדנים, שנאמר וכסף פקודי העדה וגו', אימתי הביאו השקלים ממחרת יום הכפורים, ולשני בקרים עוד הביאו כל הנדבה למלאכת המשכן, ואם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים, לא מנו להם כ' שנה עד חדש ניסן של שנה שניה, אם כן את מוצא בשקלים ג' אלפים ות"ק ונ' שקלים יתרים, אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים. (במדבר א ח)
אלה פקודי בני ישראל וגו', בי' מקומות נמנו ישראל, א' בירידתן למצרים (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו', וא' בעלייתן (שמות י"ב) כשש מאות אלף רגלי וגו', וא' אחר מעשה העגל, (שם ל') כי תשא את ראש בני ישראל וגו', וב' בחומש הפקודים א' בדגלים ואחד בחילוק הארץ, וב' בימי שאול, (שמואל א' ט"ו) ויפקדם בטלאים, ויפקדם בבזק, כד אינון עתירין באילין אמרייא, וכד אינון מסכינין בבזקיא, וא' בימי דוד (שם ב' כ"ד) ויתן יואב את מספר מפקד העם... וא' בימי עזרא (עזרא ב') כל הקהל כאחד ארבע רבוא וגו', וא' לעתיד לבא (ירמיה ל"ב) עוד תעברנה הצאן על ידי מונה. (שם ב י)
רבי מנחמא בשם רבי אליעזר בן יעקב, נמשלו ישראל כחול, מה החול הזה אתה עושה בו גומא מבערב ובשחרית אתה מוצא אותה שנתמלאת, כך כל האלפים שחסרו ישראל בימי דוד אימתי נתמלאו, בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ד') יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב. רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, ואיזה זמן נמנו לצורך, בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך בימי דוד. (שם שם יז)
אשר לא ימד, אמר רבי שמלאי מהו הדבר הזה, מי שהוא אומר שיש להם מספר הוא חוזר ואומר שאין להם מספר, לא ימד ולא יספר, אלא בזמן שאין עושין רצונו של מקום יש להם מספר, שאין חסרין ממנין ס' רבוא והיה מספר, ובזמן שהם עושין רצונו של מקום אין להם מספר, אלא אשר לא ימד ולא יספר. דבר אחר, אשר לא ימד ולא יספר, אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי מי שהוא אומר והיה מספר בני ישראל חוזר ואומר אשר לא ימד ולא יספר, אם אין להם מספר היאך יש להם מספר, כשם שהוא אומר (ויקרא כ"ד) ויצא בן אשה ישראלית וגו' וילכד עכן וגו', (יהושע ז') לאלו יש מספר, אבל לצדיקים אשר לא ימד ולא יספר. (שם שם יח)
דבר אחר פקוד כל זכר וגו', הדא הוא דכתיב ששים המה מלכות וגו', אחת היא יונתי תמתי וגו' (שיר ו'), משל לאדם שהיה לו פרגמטוטין של אבנים של זכוכית, והיה מוציאן לשוק ולא היה מבחין במנין, שלא היה מוציאן במנין, ונכנס להניחן ולא היה מניחן במנין, שלא היה משגיח עליהן, שהיו של זכוכית. והיה לו פרגמטיא אחת של מרגליות נאות, והיה נוטלה ומוציאה במנין ומניחה במנין, כך כביכול, אמר הקב"ה, לעכו"ם לא נתתי מנין, למה שאין חשובין לפני כלום, שנאמר (ישעיה מ') כל הגוים כאין נגדו, אבל אתם בני, שנאמר (שם מ"ו) העמוסים מני בטן וגו', לכך מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר פקוד כל בכור זכר. (שם ד ב)
ויהי אחרי המגפה וגו' שאו וגו', כל מקום שנופלין הוזקקו למנין, משל לזאב שנכנס לתוך הצאן, הורה בעל הצאן למנותן כמה חסרו. דבר אחר למה מנה אותן, משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במנין, שהשלים הרועה שמירתו, כשמחזירן צריך למנותן... (שם כא ח)
...כך מבקש אתה לידע כמה אוכלוסין היו בירושלים, מכהניא את ידע, הדא הוא דכתיב (מלכים א' ח') ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן ק"כ אלף, ותנינן פר קרב בכ"ד ואיל בי"א. הדא דאת אמר בבנין הראשון, אבל בבנין השני, פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מנין אוכלוסין שבירושלים, אמר להן לכהנים הפרישו לי כוליא אחת מכל פסח ופסח, הפרישו לו ת"ר אלף זוגות של כוליות, כפלים כיוצאי מצרים, ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו מנויין יותר מעשרה. תני רבי חייא אפילו מ' ואפילו נ', בר קפרא אמר אפילו מאה, חוץ ממי שהיה טמא או בדרך רחוקה... כיצד היו ישראל פרים ורבים, היה אדם משיא בנו בן י"ב שנה אשה שהיא ראויה לילד, והיה חוזר ומשיא בן בנו בן י"ב שנים לא היה מגיע לכ"ו שנים עד שהוא רואה בנים לבניו... (איכה א ב)
דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים, כל הגרים אינם נכנסין אלא בישראל, והים איננו מלא, וישראל ממנינן אינם חסרין לעולם, שנאמר מי מנה עפר יעקב... (קהלת א יח)
רבנן פתרי קרייה ביוצאי מצרים, ששים המה מלכות ששים אלו ס' רבוא שיצאו מבן כ' שנה ומעלה, ושמונים פלגשים אלו פ' רבוא שיצאו ישראל ממצרים מבן כ' שנה ולמטה, ועלמות אין מספר, אין קץ וסכום לגרים. רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר, אומות העולם יש להם מנין ואין להם סכום, יש להם מנין, (בראשית י') בני יפת גומר ומגוג, אבל ישראל יש להם מנין ויש להם סכום, הדא הוא דכתיב (במדבר ג') פקודיהם במספר כל זכר, פקודיהם זה המנין, במספר זה הסכום... (שיר ו טו)
לפקדיהם, אמר לו הקב"ה למשה מנה את ישראל, אמר לפניו, רבוני כתיב (בראשית כ"ח) והיה זרעך כעפר הארץ, וכתיב (שם ל"ב) ושמתי את זרעך כחול הים, ועכשיו אתה אומר כן, אמר לו אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם, ר' דראובן מאתים אלף, ש' דשמעון שלש מאות אלף, י' דיהודה י' דיששכר י' דיוסף שלשים אלף, נ' דנפתלי חמשים אלף, ז' דזבולון שבעת אלפים, ד' דדן ארבעת אלפים, ג' דגד שלשת אלפים, ב' דבנימין שני אלפים, א' דאשר אלף, הרי תקצ"ז אלף, אותן שלשת אלפים שנשתיירו הן הן שנהרגו על העגל, לכך אמר לו הקב"ה למשה מנה אותם כמה חסרו, רבי מנחם בשם רבי ביבי אמר משל למלך שהיה לו צאן הרבה ונכנסו לתוכן זאבים ובקעום, אמר המלך לרועה מנה את הצאן כמה חסרו. בעשרה מקומות נמנו ישראל... (תשא ט)
...וכשבאו לגבול מצרים נתייחסו כל הזכרים ששים ושש, ויוסף ושני בניו הרי שבעים חסר אחת, וכתיב (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, מה עשה הקב"ה נכנס כביכול עמהם, לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ"ו). וכשעלו בני ישראל ממצרים נתייחסו כל הגברים ס' רבוא חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס כביכול עמהם, לקיים מה שנאמר ואנכי אעלך גם עלה... (פרק לט)
אמר הקב"ה צפוי לפני שכל מנין שעתידין ישראל להימנות יש בהם חסרון, אלא מה אני עושה, הריני מתקן להם רפואה, שכל מנין שיהיו נמנים שיהא להם כפרה, ומה היתה כפרתם זה כפרת שקלים. מניין ממה שקראו בענין כי תשא... דבר אחר בטנך ערמת חטים, רבי יצחק אומר למה כחטים, אלא מה עסקן של חטים הללו כשהן נכנסין לאוצר הם נכנסין במדה וחשבון, באו לטול אותם מן האוצר מוציאין אותן בחשבון ובמידה, בא לזרוע אותם זורעים אותם בחשבון ובמידה, כך כשנכנסו במצרים מנאם הקב"ה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י'), באו לצאת מנאם... דבר אחר, אמר רבי לוי למה מנה אותם בכל שעה, למלך שהיו לו תסבריות ולא היה משגיח עליהם למנות, היה לו פלומטרין אחד של זהב קטן, והיה בכל שעה נוטלו ומונה אותן כמה יש בו ומניחו... אמר להם כל אלו אינן שלי יורדין לטמיון של טמיון הם, אבל זה עמד לי בכמה צער עד שלא סיגלתי אותו, לפיכך איני נזקק לכל אילו אלא לזה שסיגלתי... אמר להם הקב"ה כל אילו אוכלוסים שאתם רואים אינם שלי, של טמיון הם ושל גיהנם, והיו עמים משרפות סיד (ישעיה ל"ג), אבל אלו ישראל שאני מונה אותם בכל שעה סגולתי הם, שנאמר והייתם לי סגולה (שמות י"ט), וכמה סגולותיו של אדם חביבין עליו, כך הם חביבין עלי בצער שעמדו לי, בכמה יציאה עמדו לא-ל, (דברים ד') או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי... (פרשה י)
אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום היה משה הולך ועומד לו על פתח אהליהם, והשכינה מקדמת ואומרת לו כך וכך תינוקות יש באהל הזה, מנין, שנאמר ויפקד אותם משה על פי ה' כאשר צוה... (במדבר פרק ג, תרצא)
כאשר צוה ה' את משה ויפקדם, לא שהיה שואל לו אמור כמה במשפחתך, אלא היו עוברין בכבוד כחיילות בית דוד. (במדבר)
איכא למידק בפרשתא קדישא, מאי טעמא פקיד הקב"ה לממני את ישראל, דהא מנינא גרם מיתה, ותו דאין הברכה מצויה בדבר המדוד ומנוי. אבל רזא דמלתא דכד סליק ברעותא דקב"ה למברי עלמא לא הוי אפשר לאשגחא ביה מגו רוממותיה, ומשום הכי אצטריך למאציל ספירין כשלהבת הקשורה בגחלת דספירי, מלשון מספר, וכיון דאית בהו מספר וחשבון אית בהו תפיסה לאנהגא עלמא, ומשום הכי כד בעי הקב"ה לאשראה שכינתיה בישראל, מנא יתהון לאמשכא עלייהו תוקפא וחילא עילאה לאנהגה ולדברא יתהון, דאית מנין ואית מנין, דדבר המנוי והמדוד הוי בסטרא אחרא, ומשום הכי לא שריא ביה ברכתא, ואית מנין מסטרא דקדושה, על פום אחרא דאמרן. (שמות כי תשא)
ונתת אותו על עבודת אהל מועד - למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנסה בהם מגפה... ואי אפשר לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א') באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות ל"ח) ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני וגו'... ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף וג' אלפים וה' מאות וחמשים... והלא בשתי שנים היו. תשובה לדבר אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן... אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי... (שמות ל טז)
במדבר סיני - מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו מנאן. למשפחותם - דע מנין כל שבט... ואתכם יהיו - כשתפקדו אותם יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט. (במדבר א א-ד)
ויתילדו על משפחותם - הביאו את ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד להתייחס על השבט. (שם שם יח)
וידבר משה ואלעזר הכהן אותם - דברו עמם על זאת שצוה המקום למנותם. לאמר - אמרו להם צריכים אתם להמנות... חמשה משפחות חסרו מבניו של בנימין, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני, בן אנינותי... (שם כו ב וכד)
ויפקדם בבזק - לרז"ל ספרם בשברי חרסים או באבנים, שנטל מיד כל אחד אבן ומנאם, ואחר כך כתב ויפקדם בטלאים, שנתן כל אחד טלה. ובילמדנו, כד אינון חסכנין בזקייא, כד אינון עתירין באמריא. לשון אחר בזק שם מקום. (שמואל א יא ח)
בפקד אותם - כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה אז יבא הנגף, ויפת אמר אם לא יתנו כפרה בצאת למלחמה ויסופרו ינגפו לפני האויב. (שמות ל יב)
כי תשא - צוה הקב"ה את משה, כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל. ואמר לו ולקחת את כסף הכפורים הנזכר ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר, ולא הצטרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם... והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים, רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו בשקלי הקרבנות צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה... ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים והיה הנגף בהם, והתודה עליו ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי.
ורבותינו דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות, וכן נראה ממה שאמר הכתוב מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה וירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית, אף על פי שלא ימנם...
וכתב רש"י... תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, של יציאת מצרים מונין מניסן ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם מתשרי... ואני תמה ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים. והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתוב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי, אבל הוא מעת לעת מיום הולדו,שכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה, שהיו שנים שלימות להם... כמו שאמרו בערכין ... ושנה שבבן ובבת כולן מעת לעת...
אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה שיהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אלף ותק"ן, ומתו מהם הרבה בשבעה חדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים. אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד, והנה אותם היו המשלימים שנתן שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף וזה דבר ברור... (שם, וראה עוד מחצית השקל)
תפקדו אותם - ענין פקידה זכרון והשגחה על דבר כלשון וה' פקד את שרה... וכאשר צוה למנות את ישראל ואמר תפקוד אותם, לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח ויזכור מספר העם, ואמר בדוד מספר מפקד העם, כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים... אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב... ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רוצה לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה, שהוא איש, כי לא נזכר במנינו מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים... וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה לשקלים... (במדבר א ג, וראה עוד דוד-מנין)
ויתילדו על משפחותם - רש"י, ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם, אבל ויתילדו שנמנו תולדותם למשפחות לבית אבותם, הטעם לומר כי כאשר צוה אותם משה כן מפי הקב"ה נקהלו כל העדה כלם אל פתח אהל מועד, חוץ מערב רב אשר לא מבני ישראל המה... והנה הביאו כל העדה איש שקלו ואמרו לפני משה והנשיאים אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלונית שהיא לשבט ראובן וזולתו, ומשה נתן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד, וידע מספר הפרט והכלל... ורבי אברהם אמר ויתילדו - בקשו מתי נולדו, בעבור חשבון עשרים שנה. (שם שם יח)
ויתילדו - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם, ולא הבינותי טעם ממצוה הזאת, למה צוה בה הקב"ה, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה, ועתה הם כחול הים, וכך בני עשרים, ואחרי כל דבר ומגפה ימנם להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידו תרפנה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן, כי ישימו עליהם עינם לטובה יבקשו עליהם רחמים ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט, והשקלים כופר על נפשותיכם...
ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואה למלחמה, כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם כל יוצא צבא בישראל, כי המנין מפני צבא המלחמה, ועוד שיחלק להם הארץ למספרם וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. (שם שם מה)
...ועל דרך הסברא יתכן עוד שנאמר שלא ימנה הכתוב המשפחות ליורדי מצרים לבדם, כי גם הנולדים במצרים מאותו היום ואילך מנה משפחות כמו שעשה באפרים ומנשה, ואין טעם לעשות כן בעבור היותם במצרים, כי לעת הירידה ראוי שימנו כולם למספר אחד ויעשה משפחות משבעים נפש, וכן ימנם הכתוב בכל מקום ביורדי מצרים... אבל הענין כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות יתיחסו על יוצאי מצרים לעולם, אבל האיש ההוא יקראו על שמו לכבודו, כאשר יעשו גם היום כל הישמעאלים וכל ישראל הדרים בארצם להקרא כולם למשפחות אבן עזרא אבן שושאן, וזה שנאמר אלה ראשי בית אבותם, כי מעת אשר פרו ורבו במצרים העמידו להם ראשי משפחות להתיחס עליהם. ואולי התחילו בענין הזה במצרים שלא יתערבו בגוים והיו נכרים וידועים לשבטיהם, ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל... (שם כו ט)
אלה פקודי משה - ...ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן, כי יהושע וכלב לא היו עתה בפקודים האלו, לפי שהיו מששים שנה ומעלה, ואין המנין אלא מבן עשרים עד בן ששים, כי הם עיקר ימי האיש כענין האמור בערכין, ואז הוא ביוצא צבא בישראל, לא מששים ומעלה... (שם שם סג)
...כיוונו חז"ל לומר בזה, שהנסים הנסתרים בם בכל יום ויום ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד, כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם, ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא... ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגלותם אלא בשקלים, כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר, ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי, ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יודע מנינם בחשבון חצאי השקלים. (שמות ל יב הקדמה)
ולא יהיה בהם נגף - וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו, ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש, וכענין שהשיבה השונמית לאלישע (מלכים ב' ד') בתוך עמי וגו', מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש... (שם)
שש מאות אלף - דע כי המספר הזה גם אותו שבמדבר סיני שעלו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים לא נכלל בו כל ישראל, כי אין להם סוף ותכלית, ולא ידענו מזה מספר כל ישראל, שהרי ישראל לא נמנו כאן וכאן אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובודאי היה בישראל אותן שהם מבן עשרים ולמטה ושהם מבן עשרים שנה ומעלה כמה זקנים וכמה חולים וחלושי הכח ואינם מן המנין, לפי שלא היו ראויין לצבא, ואם כן מספר בני ישראל לא נזכר בכתובים בשום מקום... ולמדנו מזה שבהר סיני כשקבלו התורה היה להם מספר ידוע ובזמן מועט כמו עשרה חדשים ממתן תורה עד שנמנו במדבר סיני עלה מספרם לאין סוף, והאמת שאין ישראל באין בגדר חשבון, ומעולם לא נודע מנינם בכל הדורות, ולא נחקר מספרם על הכוון באחד מהזמנים, כי מי יוכל לספור מה שחדל לספור ואין לו מספר, והנה הם בהבטחת ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב... (במדבר כו נא)
שאו את ראש - טעם המנין להורות שמציאותם טוב ומשובח, שעל זה יורה החשבון המדויק, כי כל מה שהמציאה החכמה האלקית הוא בחשבון מדויק, וכבישעיה מ' מי מדד בשעלו מים וגו' שהכל בחכמה נפלאה ובשמירת היחס המספרי... הקדים למנין תקון השקלים שיהיו כתריס בפני הפורעניות כשיפול עליהם המספר תחילה ואחר כך יעתק אל האנשים, וכך באה ההבטה על ידי אמצעי והורע כוחה לפי הטבע, או שתהיה כפרה על פי ההשגחה, ועל ידי המנין האישי מעלם גם כן מקיום במין למעלת האישים העליונים הקיימים באיש. (במדבר א א)
שאו - ...ועוד שכל המספרים עולים עד ס' רבוא, שאז תופלג קדושתם עד שמברך עליהם ברוך חכם הרזים, כי הוא לעומת ס' כחות עליונים שהנפשות משתלשלות מהם, ובהתאחדם יתאחדו כל הכחות למעלה ויגדל השפע עד אין קץ, ולכל ידאגו פן ירדו מסך זה ציוה למנותם שוב. (במדבר כו ב)
מדברי רש"י על התורה משמע שכשימנו את ישראל יהיה על ידי שקלים, וכן דעת הרמב"ן, ומחצית השקל תחבולה להנצל מנגף, כדי שימנו השקלים ולא את ישראל. וקשה שה' ציוה למנות את ראש, ולא את השקלים, ועוד. לכן נראה, א' שאין המצוה כלל למנות העם, ב' העין הרעה מזיקה, לכן לא ימנו הפנים, ג' היזק טבעי ימשך ממה שיעשה האדם ולא ממה שיעשה במצוות ה', כי הדברים האלקיים למעלה מהטבע ולא יזיקו. אם כן כשרצה משה רבינו ע"ה לדעת מנין העם נתן לו ה' למנות על ידי שקלים שיתנו צדקה לכופר, ולא יזוקו במנין, אף על פי שיספרם לגולגולת... ושרי מלחמת מדין הקריבו הטבעות וכו', גם כן לכפרה על שנשאו ראש אנשי המלחמה... (שמואל ב כד א)
כופר נפשו - כי הכרת המנין באישי האדם הוא לצד ההשתנות הקורה במעשיו מהויה והפסד בסבת חטאם, אם כן כל מנין מזכיר עוון, לכן יתן כל אחד כופר לכבוד ה', והוא רחום יכפר עוון... (שמות ל יב)
במספר שמות - כי אז היה כל אחד נחשב בשמו המורה על צורתו האישית למעלתו, ולא היה כן לבאי הארץ. (במדבר א ג)
וכן הסכימו חכמי המחקר כי הגשם הוא השלם בעבור שיש לו שש קצוות, ולפיכך דבר שהוא בעל שש צדדין הוא השלם, ולפיכך היה מספר ישראל שש מאות אלף, כי מספר שש הוא מספר שלם שאין עליו תוספת. ומה שהיה המספר שש מאות אלף לא שש מאות או שש אלף, וטעם זה ידוע כי צריך להיות להם כל שלש מדריגות של מספר, דהיינו שש ומאה ואלף, שאם היה שש מאות עדיין היה מספר חסר בעבור שלא היה בו מספר אלף שהוא יותר גדול, וכן אילו היה שש אלף היה מספר חסר בעבור שחסר מאה, ולפיכך המספר השלם מספר שש מאות אלף... ואם תאמר אחר שיש כאן שלשה מספרים, דהיינו אחדים מאה ואלף ולמה לא היה גם כן מספר עשרה, אין זה קשיא, כאשר תבין כי חלוק יש בין מספר של עשיריות ובין שאר מספרים, שהרי לא תוכל לומר שש עשיריות, רק תאמר ששים, לכך לא תוכל לומר שש עשרה מאות אלף, הרי שלא תוכל למנות מספר העשרה עם השש כמו שתמנה המאה עם השש, ולפיכך אי אפשר לומר רק ו' מאות אלף, ומספר עשיריות אין לו מקום לכאן כלל.
וכאשר היו ישראל שש מאות אלף היה לישראל שלימות הראוי להם, ואז יצאו ממצרים, כמו העובר כאשר נשלם יוצא מבטן אמו. ועוד מצד ישראל הם אומה יחידה ראוי לישראל זה המספר, שהמספר הזה הוא מספר שלם, וידוע שכל שאינו שלם והוא חלק בלבד אינו אחד, שיש עוד חלק ויש בו רבוי, אבל השלם מצד השלימות אשר בו הוא אחד, שאין עוד חלק. ודבר זה הוא מוסכם בודאי. ומאחר שמספר זה ששה הוא מספר שלם הוא מורה אחדות גם כן, ומפני זה ראוי לאומה יחידה ושלימה בעולם המספר הזה שהוא שש מאות אלף, כאשר היו ביציאת מצרים... (גבורות ה' פרק ג)
אמנם עיקר הדבר והפירוש כי ישראל מסוגלים למספר ששה, וזהו כי כאשר היו ישראל במצרים היו שש מאות אלף, וכן היו תמיד במדבר, לא נתרבו על זה המספר דבר חשוב, שנראה מזה, כי מספר בני ישראל מסוגל במספר הזה, ואחר שהכלל של ישראל מסוגל במספר שש מאות אלף, היה הפרט ראוי להולד שש פרטים... ולמאן דאמר שיולדות ס', סבר כי המספר שהוא שייך לישראל הוא ס', כי כאשר הזכירו חכמים מספר יוצאי מצרים אמרו ששים רבוא, וזה המורגל בפי חכמים, וכנגד זה הפרט הוא ס', כי זה המספר שייך לישראל. ומי שסובר י"ב סבור כי בודאי היו ישראל שש מאות אלף רגלי, ואי אפשר בלא נקבות, ונמצא שהיו מולידים שנים עשר, ששה זכרים ושש נקבות. וכדי להבין ענין המספר זה ואף כי נאריך בדברים עמוקים מאד כדי שתבין ענין מספר ששה ומספר ששים איך שייך לישראל.
דע כי ישראל בלבד נקראו אומה יחידית, ובשביל כך שייך מספר ששה לישראל, שהיו שש מאות אלף, וזה כי מי שהוא יחיד אינו חלק, שכל שהוא חלק אינו אחד, וכל אשר הוא צד אחד בלבד אינו שלם, שהרי הוא צד אחד, ולכך הוא חלק בלבד. וכבר אמרנו כי אשר הוא חלק אינו אחד, וכאשר יש בהם כל הצדדין שהם ששה צדדין אז אין כאן חלק כלל, והוא כולל הכל, שיש בו שש צדדין. ולפיכך תבא מלכות שמים בשש תיבות שמע ישראל, וזה מפני שאנו מודים שהוא יחיד בכל הצדדין, והצדדין הם מחולקים זה מזה עד שיש לחשוב שיש בו שניות מצד הצדדין, וכאשר הוא יחיד מושל בכל הצדדין הששה שהם חלוק המציאות, בזה תדע שהוא יתברך אחד שאין כאן צד אחד. ולפיכך היו ישראל מסוגלים במספר זה שש מאות אלף, כי המספר שש הוא מורה על יחידות הגמור, ולפיכך אמרו שהיו יולדות ששה בכרס אחד. ואף כי אמרנו למעלה כי המספר ששה הוא מסוגל לישראל, כי הוא מספר שלם וישראל הם אומה שלימה, היינו כי מספר ששה שלם הצדדין, ושלימותו שאינו חסר, אבל שלם בשלימות הגמור לא תמצא רק מצד מספר ששים... כי כל צד יש לו התפשטות באורך וברוחב, וכל התפשטות באורך וברוחב נעשה על ידי ס', כי כל אורך נעשה על ידי שלש נקודות שהם הראש והאמצע וסוף, וכאשר תעשה אורך ורוחב כגון זה, הרי הם תשעה, ועוד אחד נבדל לעצמו, שעל ידו נעשו החלקים אחד ומתחברים יחד, וכל זמן שאין העשירי הם מחולקים בחלקים. והעשירי הזה הוא נבדל מכל החלקים לעצמו, והוא מאחד את כולם, דמיון הנקודה שבעיגול, שהיא נבדלת מן העיגול עצמו ומחבר כל העיגול. ולכך כל התפשטות אורך ורוחב הוא עשרה, וכן בכל השש צדדין, הרי לך ששים גבולין. הנה מספר ששים יורה על שלימות האומה, כי בזה המספר נעשה דבר שלם על ידי כל גבולין שהם ששים... (שם פרק יב)
כי תשא - ...שהמנין גדולה ונשיאות ראש להם, שרוצה לדעת אותם שלא יהיו נעזבים... ונראה שרש"י פירש כי תשא, שאם ימנה לא ימנה ראשיהם, אלא יתנו שקלים וימנה השקלים, ובכל זאת צריך כפרה, שמכל מקום נודע מנין שלהם. ודוד חשב שזה רק במדבר כשכל ישראל יחד והשטן שולט יותר, אבל מרז"ל משמע, שאם נתנו שקלים מותר למנות לגולגלות, ולכן מנאם דוד, כי בשנה זו כבר נתנו מחצית השקל. ובתנחומא משמע, שאם הוא לצורך מותר למנות, ובימי דוד היה שלא לצורך, ולכן חסרו. (גור אריה שמות ל יב)
...ועתה אבאר המאמר, משה רבינו ע"ה כששמע מפי הקב"ה כי תשא את ראש וגו' ונתנו וגו', היה מסופק בפירוש המצוה, אם המנין נוהג לדורות כל שנה למנות ישראל ויתנו מחצית השקל וצירף הקרבנות, והטעם כדי לידע מדי שנה בשנה ישראל כמה הם, או דוקא עתה יהיה המנין כדי לידע כמה חסרו, ולהבא בכל שנה יתנו כל אחד מחצית השקל לצורך הקרבנות ובלי מנין, וכן הוא האמת. ומה שבא הציווי העשיר לא ירבה וגו', כדי שלא יאמר הוני פדאני. והנה משה רבינו ע"ה הבין הדרך הראשון, ועל כן תמה על עצמו מאחר שמצוה למנות בכל שנה ושנה עולמית היאך יהיה דבר זה אפשרי באחרית הימים שלא ימנה ולא יספר, והשיב לו השי"ת לא כשם שאתה סבור, אלא הפשט הוא למנותם דוקא עתה... (חלק ג פרשת תצוה עמוד קיב)
וענין המספר שגורם להשרות שכינה, אף שלכאורה הוא להיפך, כי בדבר המדוד והמנוי אין הברכה שורה, דע כי יש שני עניני מספר, המספר של עניני עולם הזה שהוא חמרי, זה המספר אינו טוב כי מאחר שנספר כל פרטי לבדו אז פירוד ואינו חיבור, וגם מורה שיש לו קץ ותכלית, אף אם תאמר שהמספר כחול הים, מכל מקום יש לו סוף ותכלית והיה כלא היה. אמנם המספר של המנין השגת עולם הבא, זה המספר בלתי מספר ואין לו קץ וסוף ותכלית, והוא דבר שבמנין תמיד, כיצד ההשגה והדביקות בו יתברך הולכת תמיד מעילוי לעילוי בלתי הפוגות, וזהו שרמזו חז"ל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לעולם הבא, כלומר שאינם נחים על ענין אחד, רק תמיד מתרבה והולכת השגתם בו יתברך, נמצא תמיד המספר סופר והולך ומתרבה... על כן עולם הבא לא יהיה לו סוף ותכלית, ויהיה דבר שבמנין ולא יהיה בטל רק מונה והולך. ובזה יובן מאמר הכתוב והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, כי המספר של עולם הזה יש לו סוף, אבל של עולם הבא לא ימד ולא יספר, אף על פי שיש סופר המספר, כי מאחר שאמר לא יספר, שמע מינה שיש סופר... על כן כשבא להשרות השכינה צוה למנותם לעורר זה המנין אף שהיה סוף למנינם, זהו מצד שעדיין היו בעולם הזה, מכל מקום נמנו סך ס' רבוא שהוא כלל ס' רבוא נשמות מצד ס' רבוא צנורות הספירות כמבואר לעיל בפרשת כי תשא, שהם נובעים מס' רבוא אותיות שבתורה, שהם כוללים כל הענפים והתורה בסודותיה אין סוף ותכלית, זהו דרך כלל המספר שהוא סוד מחנה שכינה וסוד נשמת אדם... (שם במדבר, ועיין שם עוד)
...והנה עכשיו עומדים הדברים בלי תכלית בזמן הולדם והשפעתם, אך צריך שיהיו נתקנים על ידי בחינת מלכין קדמאין, וזהו מונה מספר לכוכבים, כי לא יש מספר לכוכבים, כי הם בלא מספר מצד חיבור התיקון, כמו שכתבנו, ועל מי לא יקום אורהו, אבל הקב"ה מונה להם מספר, והוא חלק אותם אל מדרגות המלכין קדמאין, כי באמת זה סוד המנין חלוק המדרגות, וזהו סוד הענין חלק המדרגות א"א בפני עצמן, ובתשלום תיקונם לכולם שמות יקרא, והוא השראת שרשם עליהם, והבן. נמצא לפי זה יש בחינה אחת שיש בה מספר, הוא מה שהדברים חוזרים למלכין קדמאין, ובחינה שאין לה מספר, והיא הבחינה הנמצאת לפי ענינה בתיקון, והנה מפני כך יש טענה לפקוד את ישראל, שהוא מסוד הבחינה בסוד השבירה, שיש סכנת הנגף הנמצאת משבירת הכלים ממש, כמבואר במקום אחר, אבל לפעמים גם זה צריך, ועל כן ציוה הקב"ה שיעשו זה המנין לפעמים שרצה, אך בשמירה הראויה והוא בקע לגולגולת... (אדיר במרום דף לו, ועיין שם עוד)
כי תשא את ראש - הזכיר במנין תמיד נשיאות ראש שעל ידו ישראל מנושאים על האומות, שהמנין מורה על המעלה הפרטית של כל אחד, והודיע בזה שאחרי מעשה העגל לא נמאסו לפניו יתברך, והם במעלת המספר, שכל אחד מושגח השגחה פרטית. אמנם המספר בבמדבר לפי שבא להשרות שכינתו בתוך כל שבט ושבט, ולזה צריך כ"ב אלפים, ומספר ערבות מואב בעבור חלוקת הארץ. ואמר כי תשא - שאם ימנה כל אחד יתעורר עליו חטא העגל, שנמחל בעבור שרחמי ה' על הרבים מרובים, ואם יעלה זכרון יחיד מתעורר החטא, לכך צריך לתת כופר. ובאומות אין המספר מזיק כי אינו בא לנשאם, ומה שחש כאן ביותר, ולא חשו שאול ודוד לקחת שקלים כופר, כי כאן עלו פתאום ממתי מעט לסך רב, ויש חשש עין הרע... (שמות ל יב)
מבן עשרים - אם המנין הוא להשרות השכינה, למה דוקא יוצא צבא? אלא שראוי להיות כל אחד מצבא מרום, ואף על פי שלפעמים פחות מבן כ' בן חיל, אבל בהיותו אז בן עונשין בבית דין שלמעלה מדקדק ביותר במעשיו, ויש לו יותר זכויות להגן עליו במלחמה. (במדבר א ג)
לפקודיהם - שאין לך רשות למנותם אלא לסבת פקודיהם, חסרונם, אם נמסרו לבחינת חסרון כגון שירדו למלחמה או לערוך מלחמה. בפקוד אותם - לומר שאין הדבר רק בסבת העגל, אלא בכל מנין שהוא יסובב הנגף. וציוה שיהיה המנין על ידי נתינת דבר לכפרה, ושלא ימנו אותם אחד אחד, ושלא יפקוד אותם אלא על ידי דבר אחר, ולכן מנאם שאול על ידי חרסית. ותמיה שדוד נכשל ומנאם אחד אחד, שהכשילוהו בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים... ונראה שלא לכל מספר צריך נתינה, וחשב שהאיסור רק למנות ללא סבה. ואולי אילו נתנו מחצית השקל היה כפרה ולא היו מתים. ועוד שאפשר שאם חסר תנאי אחד בספירה נכללים בגדר הנגף... אם כן בדבר ג' גדרים, א' מנין שלא לצורך עם מחצית השקל, כשהיו חייבים כמו כאן. ב' כשיש צורך למנות אפשר על ידי חרסים וכיוצא בזה, ג' כשאין צורך אין למנות אלא במחצית השקל לכפרה. ולא מנאם דוד על ידי מחצית שקלי השנה, כי אותם מביאים אפילו הקטנים, והוא מנה רק שולפי חרב. (שמות ל יב)
שאו - ...בפקודי היו הלוים עדיין בכלל מספר ישראל, וזה שכתב כאן אחר כך והלוים לא התפקדו, כלומר, ואל תתמה שלא הוסיפו בינתיים במספר על מנין המשכן. והתחכם משה לספרם ביום בו נוספו כל כך הרבה בישראל שישלימו חסרון הלוים במספר הכלל. תפקדו אותם - על עצם המנין, ושאו את ראש - שיביאו ספר איקונין שלהם ליחס חשיבותם. (במדבר א ג)
באחד לחדש השני - יודיע שבו ביום נקהלו כולם, ולא היה לאחד טורח למצא יחוסו, ובו ביום הוכרו יחוסי כולם. ואולי הוצרכו להתייחס מחשש ממזרות. (שם שם יח)
מי מנה - לפי שהרשע היה מתחכם ומבקש אופן להרע לישראל, בקש גם כן ענף מיוחד לקליפה שתשלוט בו, ונעשה רושם, והוא ענין המספר, כאומרם ז"ל אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו', ורצה להכניס עין הרע במספר ולא מצא, ואומר מי מנה עפר שנמשלו לו, וברכה זו, הגם שנאמרה לאברהם, לא נתקיימה אלא ביעקב. עוד נתכוון לומר שלא הגיע אדם למנותם, אפילו כשרוצים למנות את עצמם, ציוה ה' לפקוד על ידי דבר אחר או בשקלים... (שם כג י)
...וכן דרשו חז"ל במדרש כשם שהעפר אם יוקח ממנו מתמלא חסרונו, כך יתמלא תיכף חסרון של ישראל שמתו בעת הדבר, וגם הוסיף לו שזרעך יהיה כל אחד מהם עולם חשוב בפני עצמו ויספר בפני עצמו, כמו שה' מונה מספר לכוכבים שכל כוכב הוא עולם בפני עצמו... (בראשית טו ה)
כי תשא - לדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגולגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגולות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל, ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם, והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנאם על ידי בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים, אמר לו ה' כי תשא את ראש וגו' תמנה לגלגלות דוקא, לא על ידי בזק ולא על ידי מנין שקלים רק הם עצמם, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש, ועל ידי כן לא יהיה בהם נגף על ידי הפקידה, וגם הבטיחו שעל ידי כן גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק עתה...
אמנם מה שכתב שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים, א' מצד עין הרע כמו שאמרו, ב' מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכשיספור אותם תסולק הברכה... ג' כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדולה מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפני עצמו, ויחופשו מעשיהם, ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד יתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם, שכל יחיד הוא רק מחצית ולא דבר שלם... אמנם מצוה זו נשארה קבועה לדורות, שמצוה על כל אחד ליתן חצי שקל בכל שנה... (שמות ל יב)
המפרשים נבוכו איך היה מנינם בשנה הא' ובשנה הב' לצאתם שוה, וראה רש'י ורמב"ן, לרלב"ג בשניהם לא נמנו הלוים, אלא שבני ס' ומעלה היו שוים לבני כ' הנכנסים למנין, ובמדרש ועוד משמע כרש"י, ואם כן קשה למה הוצרך למנותם שוב. ולכן מודיע כאן כמה עילויים, א' שהוקם בינתים המשכן, והוצרכו להתייחס, שאין שכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, ולעשותם דגלים כעין דגלי מלאכיו במרכבה... במספר שמות - שכל אחד כתב שמו ושם אבותיו על ספר, ואחר כך מנו השמות, כל זכר - וכך האנשים עברו לפני משה ומנו אותם עוד לגולגלותם, ומסתמא נתנו שקלים, שכל אחד יש לו סגולה ותכונה פרטית... מבן עשרים - עוד טעם לספירה, שהיו מוכנים להכנס לארץ, וצריך לסדר המחנה למלחמה, ולזה מנו כל יוצאי צבא - ראו אם אחד גבור חיל ולא בעל מום וחלש, אף על פי שאז נרפאו על פי נס מכל המומין. לצבאותם - שכל אחד חנה תחת השר הממונה עליו. ואתכם יהיו - הנשיאים ישגיחו על המנין שלא יתערב שבט בשבט, והם היו גם כן שרי האלפים לצבאותם. (במדבר א א והלאה)
אלה הפקודים - מודיע ששנים עשר הנשיאים עסקו בכל הפקודים, שלא תאמר שלא עסק כל אחד רק במנין שבטו לבד. (שם שם מד)
ויהיו כל פקודי - משמיע החדוש שכל הנמנים לגלגולת היו כולם ראוים לצבא, שלא היו בהם חלשים ובעלי מומים. (שם שם מה)
ויהי אחרי המגפה - כבר בארתי שכדי להסיר המגפה צוה ה' למנותם, כי הנס הוא הפך הטבע, והמנין שמביא נגף לפי הטבע, היה רפואה על הנגף בדרך הנס, שכדי לסלק המגפה צוה ה' למנותם ושיתנו חצי שקלים... (שם כו א)
מבן עשרים - ...אבל במנין השני צוה להשגיח על חמשה ענינים, א' שיהיו למשפחותם לבית אבותם, ב' שיהו זקניהם בראשיהם. ג' במספר שמות. ד' כל זכר לגלגלותם, ה' כל יוצא צבא... (שם שם ד)
אם יוכל איש למנות - היהודים נמנו פעמים שונות, אולי מתכוון שרק הם צאצאי איש אחד בלי תערובת, ואם כן הם המשפחה הגדולה ביותר. למנות מבטא הגבלה, בנגוד למלה ספר, רוצה לומר כשם שאי אפשר להגביל את מנין העפר, כך לא יוכלו לישראל. (בראשית יג טז)
במדבר - ...הספירה מדגימה כי קיום העם הוא על ידי היחידים, וכל אחד מודע שהוא חלק מהכלל, ועליו להתמסר למילוי תפקידיו בכלל הזה. במדבר - מקום הספירה מורה שאין לספירה שום מטרות כלכליות, כי אם באוהל מועד - הספירה משמשת לשירות עבודת ה'. שאו - הספירה נעשית על ידי מחצית השקל הניתן על עבודת אוהל מועד, לומר שכל ישראלי נספר לפי פעולתו עבור התורה. עדת - קרוב למלה יחד, להתיחד לשם מטרה מסוימת, אין העדה מיוחדת על ידי כח מהחוץ, כי אם מתוכה, העדה שומרת ומגשימה את יעוד הכלל, וכן פקודי או לפקודיהם רוצה לומר הם פקידי התפקיד הכללי. למשפחותם - קרוב למלה ספח ושפע, מספר מקובץ וקשור במובן מקומי, בציון "בני ישראל" מדגישים שאין אחדות העם ענין סתמי רעיוני בלי ממשיות, אלא שהם מאוחדים בפנימיותם כחלקי בית אחד. כך שאחדות זו מוגשמת ומיושמת עם כל השוני הפרטי והשבטי והמשפחתי שבהם. (במדבר א א וב)
והפיץ ה' - שלא יהיו קבוץ גדול כבארצם, וכך יהיו גורם חינוכי בקרב העמים. אם נסתכל בהסטוריה היהודית נראה אמנם שמספר היהודים נשאר יציב באופן יחסי למרות התרבותם הגדולה. (דברים ד כז)
אם יוכל איש למנות - לרמוז שבעת הגשם שמדבק העפר כמעט, אפשר למנות כל גוש בפני עצמו, ומכל מקום מתיבש שוב ואי אפשר להמנות, כך בזרעו ביומא דדינא קשיא כמטרא נשארים מצער, אבל אחר כך שוב מתרבים. (בראשית יג יז)
כי תשא - אם תרצה למנות, תמנה על ידי מחצית השקל, שמחוייבים בלא זאת לתת כל שנה לתרומת הלשכה, כי חובות עולות זו בזו... (שמות ל יב)
שאו את ראש - שידע מספר הראשים ומספר האנשים שתחתיהם. למשפחותם - סמוך לראש כל עדת, הקפיד שהראשים יהיו מאותו השבט, אבל בפרשת פנחס לא הקפיד, ששם היו גם ראשים משבט אחר, כיאיר מיהודה על מנשה, וכאן לכבוד שכינה ההולכת עמם הוצרכו שיהיו איש על שבטו. במספר שמות - לרש"י בשקלים, ותימה דאם כן גם הלוים נותנים, וכבר נתנו לשנה זו, ואין תרומת הלשכה במדבר ועוד, אלא שכל אחד הושיט פתקא עם שמו ושם שבטו והיינו לגלגלותם, וספרו הפתקאות. (במדבר א א)
מה שבמנין לא נזכרו אחדים כי אם עשרות, אולי כי כל שר עשרות נתן מספר אנשיו, ומהמספר הקטן עשו המספר הכולל, וכן במנין הלוים, אבל במנין הבכורות ספר גם אחדים. (שם ג מב)
במדרש צדקתך וכו'... וכן המנין שנמנו כל איש מישראל על מקומו, שנראה מזה שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד לעשות להשי"ת, ועל שם זה נברא, ולכך נראה שנכתב המנין בתורה להודיע שיש לכל אדם שייכות במעשיו עד השי"ת, שהרי נכתב במנין כל איש ישראל, וגם אנחנו כן כל דור לפי מקומו, וכפי מה שמאמין האדם איך מעשיו בפרט מגיעין עד השי"ת, כן זוכה לראות ולהכיר מקומו. (במדבר תרל"ב)
במדרש, צדקתך כהררי א-ל... ובמדרש במספר במשקל לכל, לכל הדברים יש מדה וגבול, ולישראל אין מספר וכו' והיה מספר בני ישראל כחול וגו' אשר לא יספר וגו', ביאור הדברים, כי בני ישראל נותנין מדה וגבול לכל הדברים ומהאי טעמא נמשלו כחול, כמו שכתוב שמתי חול גבול לים, כמו כן כפי דביקות כל הדברים לבני ישראל מצד שעל ידיהם נמשך מדה וקצבה לכל הנבראים, אבל מצד עצמם אין להם מספר, לכן כשנספרו שלא לצורך נחסר מהם, כי לא שייך בהם מנין, על כן לא יכול להתקיים בהם המניין. והקב"ה צוה למנותם, כי הוא נותן מנין גם לכוכבים... (שם תרל"ה)
במדרש נרננה וכו'... שבני ישראל נקראו בשמו ית' ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו ית', וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו, ולכן אחר זה הדגלים... שיהיו מצויינים לשמו ית'. (שם תרל"ו)
בענין המנין... ולכן במקומות שנכשלו בני ישראל ונתקנו שם נולד עדות חדש, וזכו שהעיד השי"ת גם עליהם כנ"ל. וב' המנינים היו בחינת תורה שבכתב ושבעל פה, שיש לכל איש ישראל חלק בשניהם, ומנין הראשון היה בחינת תורה שבכתב ונקשר כל אחד על מקומו, ועתה היה המנין לקשור כל אחד בשורש שיש לו בתורה שבעל פה, ולכן תלה הכתוב מנין זה במנין הראשון כאשר צוה וכו' ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. (שם פנחס תרמ"ג)
בענין המנין בפרשה זו, דבתחלת המדבר היה המנין לצורך קבלת התורה, וזה המנין היה לענין ארץ ישראל, דכמו שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בתורה, כמו כן יש לכל אחד חלק בארץ ישראל, כמו שכתוב לאלה תחלק הארץ. כי הנה ארץ ישראל הוא בחינת התורה שבעל פה, דהתורה כולל כל הג' בחינות, עולם שנה נפש, וכמו שנבחרו בני ישראל להיות נפשות מוכנים אל מצות התורה כמו כן ארץ ישראל, כדאיתא מצות התלויות בארץ שאין נוהגין בחוצה לארץ... וכמו כן בזמן יש מצות עשה שהזמן גרמה שאינה יכולה להתגלות רק בזמנים אלו שבתות וימים טובים, וזמנים אלו ומקומות אלו מיוחדים רק לבני ישראל... (שם תרמ"ו)
זה יתנו וגו', ויש להבין למה מנה שאול את ישראל בחרסים ובטלאים, הלא המצוה היא מחצית השקל דוקא, וכן משמע בזוהר, דנצרך כסף דוקא בגין דאיהו מסטרא דימינא אשתכח עינא בישא לא שלטא ביה. ונראה שבשקלים נכללו שתי מצוות בציווי אחד, השקלים בכל שנה לקרבנות צבור, והשקלים למנין. ועוד יש להבין למה הקדימו להשמיע דבר השקלים לקרבנות מאחד באדר, חודש שלם טרם שיצטרכו... ולפי האמור יש להבין ענין שקלים לקרבנות, דהנה בפסיקתא ובירושלמי: אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהיה שוקל כל אחד מכם מחצית השקל, הרי שהשקלים לכפרה על חטא מכירת יוסף. כי השקלים קיבוץ כל כחות ישראל לעבודה בכלל ובפרט... והוא תיקון לחטא מכירת יוסף צדיק יסוד עולם המאחד את כל קהל ישראל שפגמו בזה. והתיקון הוא התאספות כל ישראל על ידי השקלים לקרבנות צבור... ולפי האמור במהות השקלים יש לפרש נמי ענין השקלים שעל ידי מנין, מה שמנין מביא לידי נגף עד שצריכים לשקלים, נראה מאמרי זוהר מחלפין לכאורה, דאיתא מותנא אמאי סליק במנינא, אלא בגין דברכתא לא שליט במנינא, כיון דאסתלק ברכתא סט"א שריא ויכיל לאנזקא, והוא כעין טומאת מת, שמקום שהיתה שורה נשמה קדושה מצאה הטומאה מקום מושב לה. ועוד איתא: אבל שאר מילי דעלמא לא אתיין מסטרא דקדושא ברכתא לא שריא עלייהו כד אינון בחושבנא, בגין דסט"א רע עין יכיל לשלטאה עליה, וכיון דיכיל שלטאה עליה ברכתא לא אשתכחת ביה, בגין דלא ימטו ברכאן לההוא רע עין. ומשמע דשריות הרע הוא סיבה לסילוק הברכה, אך נראה דלא פליגי, והם דברים אחדים, שרע עין איננו אותה סט"א שיש לה רשותא לאנזקא, וכך הוא הסדר שבסיבת המנין יש רשות לההוא רע עין לשלוט, ושליטת רע עין סבה לסילוק הברכה, כדי שלא ימטו ברכאן לרע עין, ושוב סילוק הברכה היא סיבה לשליטת הסט"א דיכיל לאנזקא... ולפי זה מובן אשר שקלים שהם תיקון על חטא זה כנ"ל אינם מניחים לרע עין לשלוט על ישראל אפילו על ידי מנין, ושוב אין הברכה מסתלקת ולא יכול הנגף שריא עלייהו. ומעתה יובן למה שתי מצוות אלו, השקלים לקרבנות והשקלים למנין באין בציווי אחד, דבני בקתא חדא נינהו. ולפי האמור יש ליישב מה שלא מנה שאול על ידי שקלים, דשאול מבנימין קאתי, ובנימין לא היה לו חלק במכירת יוסף עוד יותר מיוסף עצמו, ושוב אין רע עין שריא עלוהי אפילו על ידי מנין, ועל כן בימי מלוכת שאול שהיו כל ישראל תחת רשותו, היו כל ישראל נמי במדרגה זו שלא יכול עין רע לשלטאה עלייהו אפילו על ידי מנין, ומכל מקום היה צריך לחרסים או לטלאים, דהנה בש"ס יומא המונה את ישראל עובר בלאו... (שמות משפטים תרע"ה)
ולפי האמור יש לפרש נמי הענין שלמנות את ישראל צריכין שקלים... דבאמת ישראל פנימיים למעלה מן המספר, מקום שלא יוכל לשלוט שם שום דבר רע וכח חיצוני, וכענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה. אך על ידי המנין שנפקד כל איש לעצמו, הרי הם יוצאים מן ההעלם אל הגלוי, ועל כן נסתלקה מהם המעלה הנעלמת, ושוב יכולים לשרות לעומתם כחות חיצוניים וזוהי העצה על ידי השקלים, מחצית השקל שהיא עשר גרה, להיות פועל דמיוני להאיר עליהם כל עשר דרגין קדישין מרישא דכל דרגין, ויתגלה שישראל הם פנימיים שבפנימיות, ועל ידי זה נסתלקו כחות החיצוניים. ובזה יש לפרש לשון הכתוב לכפר על נפשותיכם, אף שלא היה חטא כלל, כברש"י לשון קנוח והסרה, והיינו שמסלקין את כחות החיצוניים...
בש"ס ירושלמי שקלים פרק א' סוף ה"ג, כל העובר על הפקודים, חד אמר כל דעבר בימא, וחד אמר כל דעבר על מנינא, ובתוספות מנחות כ"א דלקרבנות כל דעבר בימא, ולאדנים כל דעבר על מניניא... והנה לעומת שתי מדות אלו, היינו הכנעה ושבירת הלב, והתנשאות והגבהת הלב בדרכי ה' היו שני ענינים שהיו לישראל, הים והמנין, היינו שעל הים היו ישראל בתכלית הביטול ושבירת הלב... אך ענין מנין של ישראל במדבר מדה אחרת היתה בו, שהיו להגבהת הלב בדרכי השי"ת, לאמר עלה נעלה וירשנו אותה, וכן בעברם במדבר הנורא. ולפי זה יתפרשו היטב דברי התוספות, שלקרבנות כל דעבר בימא יתן, שבים השיגו המדה לשבור לבם ולבטל עצמם, וזה הענין נתבקש לקרבנות, אבל לאדנים כל דעבר על ימא יתן, שאחר שחטאו בעגל והיו כמתיאשים בעיני עצמם, והמנין הגביה את לבם, כי כל דבר שבמנין חשוב...
במדרש תנחומא תשא ט', אמר לו הקב"ה למשה מנה את ישראל... טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם וכו', נראה שלוטה כאן כונה פנימית דבאמת ישראל הם למעלה מן המספר, כי מהות איש ישראל רם ונשא וגבה מאד, וצורת האדם בעצמו שהוא חלק א-לוה ממעל והם כאיש אחד ממש אין שייך בהם מספר, ועל כן כשנאמר למשה כי תשא את ראש וגו' היה תמה, שהרי כתיב והיה זרעך כעפר הארץ וגו', הפירוש שגם ריבוי ישראל בכמות כעפר הארץ נצמח מכח גודל מעלת הנשמות, שכמו שהם בלי מספר, כן הגופים שהם מלבושיהם... וזה שהשיב לו הקב"ה טול ראשי אותיות של שבטים, שבאמצעות השמות יש בהם מספר, כי באמת השם של דבר הוא רק סימן בעלמא על האיש שנדבר ממנו, ובשמות יש מספר, על כן באמצעות השמות שייך לומר על ישראל מספר... (שם תרע"ז)
...ולפי האמור יתבארו דברי ש"ס יומא הנ"ל, דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, היינו שהם בטלין לגמרי להשי"ת, וכל המצוות שעושין הוא לא מדעת עצמן אלא מצד רצון ה', וזה אי אפשר אלא על ידי ביטול וזיכוך הנפש הבהמית, כי הנפש השכלית והאלקית לעולם מהותה להתבטל ולהשתפך אל חיק אביה שבשמים, וכל העדר וביטול נצמח רק מפאת הנפש הבהמית שאינה מזוככת כראוי, ועל ידי כן היא בעיני עצמה כיש נפרד וחולקת רשות לעצמה, וכשמבטלת דעתה ורצונה ובטלה לנפש האלקית והשכלית, זה נקרא שעושין רצון אביהם שבשמים, ואז באמת אין להם מספר מטעם הנ"ל. אך כשאין עושין רצונו של מקום, אין הפירוש שעושין עבירות חס ושלום, אלא שהעבודה איננה בתכלית הביטול אלא מחמת רצון עצמם באלקות, ביודעם שכך ראוי וכך צריך להיות... אף דצדיקים גמורים נינהו, מכל מקום אינן נקראים עושין רצונו של מקום, ושוב שייך בהם המספר, אבל מחמת שעל כל פנים צדיקים נינהו, מספרם כחול הים. ולפי האמור יובנו דברי התוספות במנחות, שהשקלים לאדנים מאותן דעבר על מנינא, דהאדנים לזיכוך הנפש הבהמית שבאדם, ולפי דברינו הנ"ל הוא שתהיה בטלה בתכלית לנפש האלקית, ואמר שהכונה לנפש הבהמית שבעצמה שייך בה מנין, על כן נאות לענינה שקלים שעל ידי מנין ולעשות מכולם גוש אחד על ידי היתוך, והוא ביטול צורת הפרטי של כל שקל לעשות מכולם נושא אחד למשכן, דוגמת ביטול הנפש הבהמית לנפש האלקית. אבל לקרבנות שבאים להגבהת הנפש השכלית והאלקית שכולם מתאחדים לעולם כאיש אחד, אין שייכות בהם מנין ואין צריך היתוך לעשותם גוש אחד, אלא כמו שהם תורמין מהם תרומה... (שם תרע"ח)
...ובטעם המנין נראה עוד לומר, דמסעות המדבר היו לכתתא ריישיה דההיא סטרא דמשכניה במדברא, משום שנפל עליהם פחד ואימה מפני סטרא דקדושה... ולעומת שאדם מתיירא מפני הקב"ה, בה במדה הוא מטיל פחד ואימה על כחות החיצוניים. ולפי זה מובן אשר לצורך מסעות המדבר היה נחוץ שיהיו ישראל עומדים בפחד ואימה מפני הקב"ה, ובודאי אחר מתן תורה היתה להם מדת יראת שמים בשלימות, אך אחר חטא העגל, שאבדו את גודל מעלתם, בודאי אתקלישא מדת יראת ה' מעל פניהם, על כן היתה עצת ה' לצוות במנין שיהיו עוברים כל אחד לפני משה רבינו ע"ה, והיה משה רבינו ע"ה נותן עין בכל אחד ומשפיע עליו לטובה ממדותיו, ובמדרש: אלא כלהון יהיו עוברין לפניך "באימה" ובכבוד, ואתה מונה אותם. וכן ברמב"ן... ולפי האמור יובן שענין המנין של ישראל שהוא הכנה ליראת שמים מתאים עם ענין האדנים מלשון אדנות, יסוד המשכן, שהיסוד הראשון הוא יראת שמים... (שם תר"פ)
...ומעתה מבואר דיחוס השקלים לקרבנות שהוא דביקות אהבה להא דעברו בים, ויחסו השקלים להאדנים שהיא יראה וקבלת עול מלכות שמים למנין של ישראל במדבר. ולפי האמור יתבאר הפסוקים על פי מה שכתב הרמב"ן דהשקלים לקרבנות הם מבן י"ג ומעלה, ולהאדנים מבן עשרים ומעלה. כי ענין האהבה מתייחס בהיותו בן י"ג ומעלה, כי בהיות האיש בן י"ג מתחילים להתפעם כחות האהבה בלבו, וי"ג גימטריא אהבה, אבל יראת ה' נצמחת מפאת השלמת הדעת, שלעומת גודל דעת האדם כן תגדל בו היראה, על כן לקרבנות שהוא מענין דביקות האהבה מבן י"ג, ולאדנים שהוא ענין יראה וקבלת עול מלכות שמים מבן עשרים. ובזה מבוארין המקראות, זה יתנו כל העובר וגו', במקרא זה לא התנה כלל שיהיו בן עשרים, אך בקרא שני כל העובר על הפקודים מבן עשרים מיירי באדנים... (שם ויקהל תרע"ט)
להבין ענין מספר בני ישראל על פי הזוהר הקדוש... ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא דאיהו אתר ושלטנו דסמאל חייבא לתברא תוקפיה וחיליה ולאכפיא ליה דלא ישלוט. והנה ידוע כי הצורך הגדול לניצוח מלחמות הוא חוזק הלב... ובמלחמה הרוחנית שיתד שהכל תלוי בה היא התאמצות וחוזק הלב, שלא יבטל דעתו מפני כל המניעות והמצירים, ויהיה חשוב בעיני עצמו, ויראה את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו. ועל כן טרם שנכנסו ישראל למדבר ללחום המלחמה הגדולה ברוחניות כנ"ל, באה המצוה למנותם, כי דבר שבמנין חשוב ואינו בטל, למען יחזיקו מעמד במלחמה הגדולה ההיא, שלא יכול הס"ם להטעותם ולהמריך את לבבם. וכאשר נסתכל בכתובים נראה שכל המנויים שהיו בישראל, היו רק קודם מלחמה רוחנית או גשמית... ולפי דרכנו יובן ההפרש שבין מנין זה ובין המנין שקודם כניסתן לארץ, כי במנין זה נאמרו ארבעה דברים: במספר שמות, לגלגלותם, למשפחותם ולבית אבותם, ואילו במנין שני לא נאמר רק למשפחותם ולבית אבותם. כי הנה המלחמה הרוחנית שהיתה במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון, שיש לפרש לדעתי שהם ארבע קליפות שבטומאה, לעומת ג' האבות, ודוד המלך שבקדושה... ועל כן נאמרו כאן ד' הדברים הנ"ל נגד ד' הכחות שבקליפה, כי מספר שמות לגלגלותם הם כנגד שתי האותיות הראשונות. ועל כן במנין השני שהיתה המלחמה רק עם ז' מלכי כנען, שהם לעומת ו"ה שבקדושה, לא הוצרך לא מספר שמות ולא לגלגלותם רק למשפחותם ולבית אבותם, והבן... (במדבר תע"ר)
בזהר הקדש, דבעה קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא, כמה חיילין אינון דמשכנא. המפרשים פירשו שהמנין בעת הקמת המשכן הוא לידע חיילין דמשכנא שעליהן שרתה השכינה בהקמת המשכן, והמנין הנזכר בפרשת במדבר הוא נמי להשראת השכינה, אבל בצאתם ממצרים קודם מתן תורה מנאם לידע החיילין המקבלים את התורה, והמנין הזה לא נזכר בתורה בפירוש אלא ברמז, במה שכתב הכא במדבר סיני, והוה ליה למימר באוהל מועד לבד. ולולא דבריהם היה נראה לפרש שמנין אחד הוא האמור כאן, אלא שנרמזו בו שני ענינים, ויש לומר שהענינים האלה שבישראל מצד הכלל ומצד הפרט הם עבודה ותורה, כי עבודה היא מצד הכלל, ותפילה שקרויה עבודה עיקרה בצבור, ונעשה מכל התפלות עטרה אחת למלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן הקרבנות עיקרם קרבנות הצבור, והמשכן בא מנדבת הצבור. הכלל דכל ענין העבודה הוא מפאת הציבור. אבל תורה היא מצד הפרט כל איש ואיש לפי שכלו והבנתו. ומעתה יובנו דברי הזהר הקדוש, דמאחר שבמנין זה נאמרו שני ענינים במספר שמות ולגולגלותם שהוא מצד הפרט, ולמשפחותם לבית אבותם הם חיילין דמשכנא. ועל כן במנין מתיחסים לשני ענינים, דמספר שמות לגולגלותם הם חיילין דאורייתא, ומשפחותם לבית אבותם הם חיילין דמשכנא, ועל כן במנין שני דור באי הארץ שהוא מצד הכלל כנסת ישראל כנודע, נאמר שם רק למשפחותם לבית אבותם. (שם תרע"א)
בדבר מנין ישראל למה הוצרך. ברש"י, דכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים וכו', ואינו מובן לכאורה, דקמי שמיא גליא, ועוד... ונראה דהנה ישראל נמשלו לכוכבים ולחול, ויש להתבונן למה נאמרו שניהם, יאמר המרובה שבשניהם, והמועט בכלל. ונראה דזה בכמות וזה באיכות, כחול בכמות שיהיה בהם הריבוי, וככוכבים באיכות, שישראל חשובים ככוכבים... והנה כוכבי השמים יש להם ממשלה בארץ, והם אמצעים לקבלת השפע ממעל ולהורידו לארץ הן לשבט הן לחסד. ובאשר ישראל נמשלו לכוכבים הם אמצעים לחיות אלקות הנמצאת בעולם, והכל על ידי ישראל, וכל איש ישראל הוא צינור פרטי, ויש לו ממשלה פרטית, ואם חס ושלום מקלקל מעשיו לא את עצמו לבד הוא מקלקל, אלא את כל הצנור, ומגיע הפגם לכל אשר יש לו ממשלה עליו. ולפי זה יובן היטב ענין המנין, שהמנין לשון התמנות שיפקוד איש על משמרתו, ונקרא לשון פקודים, מלשון הפקד את הלוים שהוא מינוי ממשלה, ואז הכל נמסר ליד ישראל. ולפי האמור יובן דברי רש"י, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, דהשראת השכינה היתה כמו בכלל כן בפרט על כל אחד, ובזה נמסר ממה ששיך אליו כנ"ל... (שם תרע"ב)
ולפי האמור יובן ענין וצורך המנין, שהכל היה לצורך מסעות המדבר לאכפיא לההוא סטרא, על פי מאמרם ז"ל (נדה מ"א) טומאת בית הסתרים אינה טומאה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי החיצונים אין להם שליטה וידיעה רק בחיצוניות ולא במה שהוא בהסתר, ויש לומר דהוא הדין נמי להיפוך, שאין הסט"א נכנע מפני פחד הקדושה נמי רק מחמת הקדושה הנגלית שבמה שבהסתר אין להם ידיעה, על כן אינה גורמת להם פחד ויראה. ועל כן המסעות שבמדבר להכניע ההוא סטרא בכח התנשאות ורוממות ישראל, היו נמי בהתגלות מהות ישראל ומעלתם, ועל כן נתבקש שיהיו ישראל מנויין שיהיו בהתגלות, למען הטיל פחד ואימה על ההוא סטרא. ובאשר נתגלה מספר ישראל שהם כמספר אותיות התורה, מורה שהם נושאי דגל התורה, מחמת זה נפל פחדם על ההוא סטרא ונכנעו.
ומעתה מובן הא דבעא קב"ה למפקד חילוי כמה חיילין דאורייתא וכמה חיילין דמשכנא, למען יהיה גלוי מספר ישראל נושאי דגל התורה, ושממנין הקדום לזה כחצי שנה לא נפקד איש, שזה מורה שמהות ישראל היא למעלה מהטבע, ובזה יעשו מסעות המדבר. אך חיילין דמשכנא שהם הלוים אין ענין לזה, שהם בפולחנא, וזה יותר טוב בישוב, שעבודה אינה מטלת פחד ואימה על ההוא סטרא, אדרבא צריכה שימור, ולזה הלויים שומרי משמרת הקדש, ולא נאמר בהם לשון צבא, שאינו מפורש בצדו לעבוד את עבודת אהל מועד, כי כמו המלחמה הגשמית שאינה שייכת אלא לישראל, כן המלחמה הרוחנית לאכפיא לההוא סטרא אינה שייכת ללוים, אלא לישראל שהם חיילין דאורייתא... (שם תרע"ד)
ולפי האמור יובן ענין המנין שהוא לפרסם צדקת ה' וחסדו על עמו ישראל שבשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה, ועתה נתרבו למנין המבואר, ושבכל אורך הזמן ממנין הראשון לאדנים עד האחד לחדש השני לא נפקד ממנו איש, שהוא נס גמור, וכברמב"ן, ומזה בא ביטול לכחות החיצוניים, ועל כן באה מצות המנין בפרסום באיזה יום באיזה מקום באיזה אופטיאה שיהיה פירסומי ניסא, ובזה מכתתין רישא דסט"א ביותר... (שם תרע"ז)
והנה בענין התאחדות ישראל אשר על ידי עצת בלעם נתקלקלה וחזרה ונתקנה על ידי פנחס, והיו אז בבחינת בעל תשובה שמושכין ליה בחילא יתיר, והתאחדו אז ישראל ביתר שאת, ועל כן היה המנין אז למשפחות ולא לגלגלותם, וזכו להשם יו"ד ה"א שמעיד עליהם... כי שם זה הוא המאחד, וישראל שהתאחדו אז בחילא יתיר זכו לשם זה... (שם פנחס תרע"ג)
והנה כתיב כאן ולא כליתי את בני ישראל, ומכלל שהיו חייבין כליה חס ושלום, אלא שחיסך עליהם ענין פנחס, המפרשים פירשו מפני שכבשו פניהם בקרקע ולא מיחו בפושעים, והוא ממש היפוך ענין הוי עז כנמר וכו', וזהו שפנחס חיסך עליהם שהוא תיקן בשבילם מה שפגמו מצד הגבהת לבו בדרכי ה', מכל מקום המעלה שהשיגו מהמנין הראשון שוב לא היתה אתם, וזה שצוה אותם להמנות מחדש להשיג שנית המעלה ההיא שמתבקשת במלחמת ז' האומות כנ"ל... וזה שאמר להם משה אתם צריכים להמנות, היינו המנין הוא לצרככם כנ"ל. (שם תרע"ד)
ולפי האמור יש לפרש ענין המנין שהוצרכו ישראל מחדש, שאין הפירוש לידע מנין הנותרים בפשיטות, כי קמי שמיא גליא, אלא כמו שכתבנו כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן... הכי נמי אחר שנסתלק מהם שם ה' על ידי חטא שטים וחזר והשרה שמו עליהם מחדש על ידי פנחס, שוב הוצרכו למנין כבראשונה... (שם תרע"ט)
...והיינו כי מה שנאמר וביום פקדי ופקדתי, היינו כשיבוא לפקוד את בני ישראל ולמנותם, דהוא התנשאות ראשם, שהוא החזרת הכתרים, אז חוזר ומתעורר הקטרוג שבעבורם נסתלקו, ויוכל לבא גם נגף חס ושלום על ידי שנזכר החטא, דהסתלקות הכתרים לא היה לעונש... ועל דרך זה בחטא העגל שכבר שבו ונמחל ונתרצה ביום הכפורים, ועם כל זה לא היה לגמרי, דאז היו חוזרים למה שהיה במתן תורה, בהסתלקות היצר ובטול המיתה, ודנין אותו על אותו חטא, וצריך לקבל על זה עונש מחדש, אף שכבר קבל עונשים מקודם ונזדכך להיות בגן עדן, והכי נמי וביום פקדי וגו', על זה ציוה לתת אז השקלים לכופר נפש, שעל ידי זה לא יוכל לקטרג עוד ולהביא נגף חס ושלום... (פרשת שקלים א)
שאו את ראש - הנה חשב כאן ה' לשונות, א' למשפחותם לבית אבותם, ב' במספר שמות, ג' כל זכר לגולגלותם, ד' מבן עשרים שנה ומעלה, ה' כל יוצא צבא בישראל. וכן נזכרו כל הלשונות האלו במספר כל שבט ושבט, וכן בפרשה ויתילדו וגו' נזכרו ד' הלשונות, לבד כל יוצא צבא שלא נזכר. ונראה שהוא על פי מה שכתב הרמב"ן ז"ל פירוש כל יוצא צבא, כי כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העדה, ולכן כיון שכתב ואת כל העדה הקהילו, לא הוצרך לכתוב כל יוצא צבא.
וצריך להבין ענין ה' הלשונות. והענין שהמספר היה לידע מספר חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא, כמו שכתב בזוהר הקדוש ריש פרשה זו, והנה אמרו ז"ל שהנפש זוכין כשנעשה בן י"ג שנה, והנשמה כשנעשה בן כ' שנה, והוא דנר ה' נשמת אדם, נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, שכל אחד מישראל יש לו נר מיוחד הדברי תורה המאירים לו, ועל זה נאמר מבן עשרים שנה ומעלה נגד חיילין דאורייתא, שזה זוכין כשהוא בן כ', כל יוצא צבא בישראל נגד חיילין דמשכנא, שבנדבות המשכן כתיב ויקהל משה את כל עדת וגו', שהוא כל יוצאי צבא הנקהלים בעדה, ואמר כל זכר לגלגלותם, היינו ליתן הכופר נפש לתקן העבר, ואמר במספר שמות, על פי מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק ויתילדו, שפירש רש"י הביאו ספרי יחוסיהן ועדי חזקת לידתם... ויתכן ליישב פירוש רש"י, דמכל מקום הוצרכו להביא עדי חזקת לידתם, שלא יבא מי לערער עליהם, כמו שהיה הבן מצרי שרצה ליטע אהלו בשבט אמו, ואמר במספר שמות, שלבד זה הוזכר כל אחד שמו ושם אביו לפני משה, וכמו שכתב הרמב"ן... שישימו עליהם עינם לטובה ויבקשו עליהם רחמים. וזה הענין ה' הלשונות שנזכרו כל פעם. וזה הענין שהיתה המצוה להיות המפקד על ידי משה ואהרן והנשיאים, דמשה היה לענין חיילין דאורייתא, שכל נפש יש לו חלק בתורה... ואהרן לענין חיילין דמשכנא, שאהרן שורש העבודה, והוא כנגד לשון כל יוצא צבא בישראל כאמור, והנשיאים כנגד למשפחותם לבית אבותם, שעסק שלהם היה לישא כל אחד אות של שבטו, היינו שקשור בשורש בהשי"ת...
וזה ענין אחר שנזכר מפקד כל שבט כתבה התורה ויהיו כל פקודי בני ישראל וגו', ובכל מקום מקשה בגמרא מנינא למה לי, ולמה כתבה התורה סך הכולל, הלא כל אחד יכול לחשוב כלל המספר כשיצרף יחד מספרי השבטים... אך באמת מצינו כעין זה בפרשת קרבנות הנשיאים ששנה בכל נשיא קרבנו, וכן כתב אחר כך פרשה שלמה זאת חנוכת המזבח וגו', סך כלל הקרבנות... והיינו כשיצטרפו כל המספרים מהקרבנות היה בזה מכוון אחר, וכן הענין כאן, שהרמב"ן הקשה למה הוצרך ולמה נכתב בתורה, וכתב אולי להעידם חסדו, שבשבעים נפש ירדו מצרימה, והנה הם כחול הים. אך יקשה שבמצרים היו הרבה יותר שלא עלו רק א' מחמשה... אך עיקר המכוון של המספר היה לנשיאות ראשם, על דרך מה שנאמר (אבות פרק ד') אין לך אדם שאין לו שעה וכו', והיינו שכל אחד מישראל באותו שעה ובאותו ענין הוא הגדול מכל ישראל, וכן חבירו בשעה אחרת, והיינו מפני שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה... וזה היה ענין חיילין דאורייתא אשר פקד משה, לידע בכל שבט איך כל נפש ונפש מיוחדת בקדושתו ובתורתו, וזה שנשנה הלשונות שנרמזו לענינים שונים בכל שבט... ואחר כך נכתב המספר ביחד, כי בצירוף כל מספר השבטים היה בהם קדושה וסוד אחר הידוע למשה ולאהרן... (במדבר ג, וראה שם עוד)
...ומתוך חבתן של ישראל לפני הקב"ה צוה למנותם כל שעה, כי על האדם לעורר את הזכרון למעלה, ועל ידי זה הם מתקרבים יותר אל הבורא יתברך, כי הזכרון מחזק את הידיעה, והידיעה היא הקירוב... ולכן נוכל להבין כי הידיעה הבאה על ידי המנין והגורמת קירוב להקב"ה עלולה גם כן להביא חס ושלום נגף, כי כשיודעים את האדם יותר, הרי נזכרות ובולטות יותר גם מגרעותיו, ולכן צריכים לכפרה, למען לא יראו לפניו עונותיהם... (חלק ב עמוד לב)