(ראה גם: קרבן-הקרבה, קדשים-אכילה)
ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. לא יטמא בעל בעמיו, להחלו... (ויקרא כא א)
אמר אלהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'. איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע. או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים... (שם כב ג)
ואל מת אדם לא יבוא לטמאה כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות אשר לא היתה לאיש יטמאו. ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו. וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו, נאם ה' אלקים. (יחזקאל כד כה)
ומשום שרוח הטומאה ההוא מוכן (לטמא הגוף), לא צריך אדם להלין גוף ההוא לילה אחד, משום שרוח הטומאה נמצא בלילה ומשתטח (משוטט) בכל הארץ, למצא גוף בלי נפש לטמא אותו, (ועל כן בלילה) נטמא יותר, ועל כן הזהיר לכהנים ואמר לנפש לא יטמא בעמיו, משום שהם קדושים לא ישרה עליהם רוח הטומאה ולא יטמאו. (אמור ט)
אמור אל הכהנים בני אהרן וגו', בני אהרן אין מטמאין למתים, מטמאות הן בנות אהרן למתים, בני אהרן יכול חללין, תלמוד לומר הכהנים, יצאו חללים, ומניין לרבות בעלי מומין, תלמוד לומר בני אהרן, אף הקטנים. ואמרת אלהם לנפש לא יטמא, אין לי אלא המת, ומניין לרבות את הדם, תלמוד לומר לנפש, ואומר כי הדם הוא הנפש. מניין לרבות כל הטומאות הפורשות ממנו מן המת, תלמוד לומר ואמרת אלהם, לרבות את הטומאות הפורשות מן המת. לנפש לא יטמא בעמיו, בזמן שעמיו שם אינו מטמא, מיטמא הוא למת מצוה. כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו, שנאמר שאר אביך היא. הקרוב, לא את הארוסה, אליו, לא את הגרושה... אילו כן הייתי אומר לבנו ולבתו, יכול לבנו ולבתו הנפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו, מה אמו ואביו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא... אילו כן הייתי אומר לאחיו ולאחותו, יכול לאחיו ולאחותו מאמו, תלמוד לומר לבנו ולבתו, מה בנו ובתו שהוא יורשו, אף אחיו ואחותו שהוא יורשו, יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשו... שאילו נאמר לאחיו ולא נאמר לאחותו, הייתי אומר, מה אחיו בין גדול בין קטן, אף אחותו בין קטנה בין גדולה, תלמוד לומר ולאחותו הבתולה, הקטנה ולא הגדולה... ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ולמפותה... הקרובה לרבות את הארוסה, אלא לרבות את הבוגרת. יטמא מצוה, לא רצה ליטמא מטמין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערבי פסחים ולא רצה ליטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. לה יטמא, מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק, לה יטמא, אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר אדם הואיל ונטמאה אלקט עצמות פלוני עמה. לה יטמא, אינו מטמא על איבריה, שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו, אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו... תלמוד לומר לא יטמא בעל בעמיו, יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא, הא כיצד, מטמא הוא לאשתו כשרה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. בעמיו - בזמן שעושין כמעשה עמיו, לא בזמן שפרש מדרכי צבור. (אמור פתיחא)
כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו', מה תלמוד לומר, לפי שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד, מניין לרבות כל הקדשים, תלמוד לומר אמור להם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים, או אינו מביא אלא כיוצא בו כשלמים... תלמוד לומר בשר ששיריו נאכלים, על שאין שייריה נאכלים מניין, תלמוד לומר זבח, מיני זבחים, העופות והמנחות שאינן מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מניין, תלמוד לומר אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים... יכול יהיו חייבים עליו מיד, תלמוד לומר אשר יקריבו, אמר רבי אלעזר וכי יש נוגע חייב, אם כן למה נאמר אשר יקרב, עד שיכשר ליקרב, את שיש לו מתירים עד שיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי. וטומאתו עליו, טומאת הגוף, יכול טומאת בשר, תלמוד לומר וטומאתו עליו לגזרה שוה, מה טומאתו עליו להלן בטומאת הגוף דבר לא בטומאת בשר, אף טומאתו אמורה כאן בטומאת הגוף דבר לא בטומאת בשר... (שם פרשה ד, וראה שם עוד)
...איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב, תלמוד לומר ולא יחלל, במי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד, אמר ליה ותקשי לך מתניתין, דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואמרי, הא מיטמא וקאים, לא קשיא, כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין, (בעוד שהמת על כתפו נגע באחר)... תנו רבנן להחלה, עד שעה שימות, רבי אומר במותם יטמא, עד שימות. מאי בינייהו, אמר רבי יוחנן משמעות דורשין איכא בינייהו, (למר מהאי פסוק ולמר מהאי פסוק). ריש לקיש אמר גוסס איכא בינייהו, למאן דאמר מלהחלו, אפילו גוסס, למאן דאמר במותם, עד שימות אין, גוסס לא. ולמאן דאמר מלהחלו, הכתיב במותם, מיבעי ליה לכדרבי, דתניא רבי אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא בנגעתם ובזיבתם, ולמאן דאמר במותם, הא מיבעי ליה להאי סברא, אם כן לימא קרא במות, מאי במותם, שמעת מינה תרתי. ולמאן דאמר במותם הכתיב להחלו, להכי הוא דאתא, במי שאינו מחולל, יצא זה שמחולל ועומד... אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מאי טעמא, אמר קרא לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר... (נזיר מב ב, וראה שם עוד)
כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה. היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט... (שם מז א, וראה שם עוד)
...לה יטמא, רשות, דברי רבי ישמעאל, ורבי עקיבא אומר חובה... מאי טעמא דרבי ישמעאל, איידי דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו, איצטריך למיכתב לה יטמא, ורבי עקיבא מכי אם לשארו נפקא, לה יטמא למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל לה יטמא ואין מיטמא לאיבריה... (סוטה ג א)
...ההיא רבי עקיבא קתני לה, דתניא רבי עקיבא אומר נפש אלו הקרובים, מת אלו הרחוקים, לאביו אינו מיטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, לאמו, היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. לאחיו, שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאחותו מה תלמוד לומר, הרי שהלך לשחט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יטמא, אמרת לא יטמא, יכול כשם שאין מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה, תלמוד לומר ולאחותו, לאחותו לא יטמא, אבל יטמא הוא למת מצוה... (זבחים ק א, וראה שם עוד)
ראה גם כהונה-כללי, עירובין מז א.
מהו שיטמא כהן לכבוד תורה, רבי יוסי הוה יתיב מתני ועאל מיתא, מן דנפק ליה לא אמר ליה כלום, ומן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום. רבי נחמיה בריה דרבי חייא בר אבא אמר אבא לא הוה עבר תחות כפיתיה דקיסרין, רבי אמי רבי חזקיה ורבי כהן ורבי יעקב בר אחא הוו מטיילין באילין פלטיותא דצפורי, הגיעו לכיפה, ופירש רבי כהן, הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן... תני מטמא כהן ויוצא לחוצה לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות ולקידוש החודש, ולעיבור השנה, ולהציל השדה מיד גוי, ואפילו ליטור יוצא ועורר עליה. ללמוד תורה ולישא אשה, רבי יהודה אומר אם יש לו מאיכן ללמוד אל יטמא, רבי יוסי אומר אפילו יש לו מאיכן ללמוד תורה יטמא, שלא מכל אדם זוכה ללמוד... אבל אמרו אל יצא כהן לחוצה לארץ אלא אם כן הבטיחו לו אשה. מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים, שמע רבי אחא ומר אנא לא אמרית ליה כלום... אמר רבי ינאי מטמא כהן לראות את המלך... מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא, כד דמך רבי יודן נשיאה אכריז רבי ינאי ומר אין כהונה היום... מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו, רבי יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה, אתא שאל לרבי יוחנן מהו לצאת, אמר ליה אם מפני סכנת דרכים צא, אי משום כיבוד אב ואם איני יודע. אטרח עליו רבי יוחנן ומר אם גמרת לצאת תבוא בשלום...
מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים, תני היו שם שתי דרכים מתאימות, אחת רחוקה טהורה ואחת קרובה וטמאה, אם היו הרבים הולכין ברחוקה הולך ברחוקה, אם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים. עד כדון בטומאה של דבריהם, אפילו טומאה שהיא מדברי תורה, מן מה דמר רבי זעירא גדול הוא כבוד הרבים שהוא דוחה מצוה בלא תעשה שעה אחת, אדא אמרה אפילו בטומאה שהיא מדבר תורה... (ברכות כג א)
...כהן שעומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר יכול יקבל, תלמוד לומר לא יטמא בעל בעמיו. הרי שקיבל יכול יהא חייב, תלמוד לומר להחלו, את שהוא מוסיף חילול על חילולו, יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו. אמר רבי זעירא אמר רבי יוחנן להחלו, יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו, שלא יאמר הואיל וניטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני בידי... (נזיר יד א)
כהן גדול ונזיר אינן מטמאין בקרוביהן, היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול... כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא, מה אנן קיימין אם לאוסרו על הרחוקים, הרי הוא בכלל כהן הדיוט, אלא אם אינו ענין לרחוקים תניהו ענין לקרובים, כתיב ועל כל נפשות ואת אמר אכן, אמר רבי חייה בר גמדא מיכן איסור אחר איסור בתורה, אלא להתיר מת מצוה. אית דבעי נישמעיניה מן הדא, לא יטמא בעל בעמיו, בעמיו אינו מיטמא, מיטמא הוא למת מצוה... מהו שיטמא לכבוד רבו, רבי ינאי זעירא דמך חמוי, הוא הוה חמויה הוא הוה רביה, שאל לרבי יוסי ואסר ליה, שמע רבי חמא ואמר יטמאו לו תלמידיו, ניטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין... (שם לב ב, וראה שם עוד)
דבר אחר אמור אל הכהנים ואמרת אליהם הרי אמירה ב' פעמים, משל למה הדבר דומה, לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני שלא תטמא את פלטרין שלי, כך גזר הקב"ה על הכהנים, הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. (אמור א)
...אף כאן אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת, אמירה ראשונה למת מצוה יטמא, והשניה לאחרים לא יטמא לפיכך אמור ואמרת, לפי שבעולם הזה כהן מטמא למת מצוה, אבל לעתיד אין אתם מטמאין כל עיקר, למה שאין מיתה לעתיד, הדא הוא דכתיב בלע המות לנצח. (שם ג)
על כל האמור בתורה כהן מטמא, על אביו ועל אמו על בנו ועל בתו, על אחיו ועל אשתו ועל אחותו, רבי עקיבא אומר שניים להם מתאבל ואונן, ולא מטמא, רבי שמעון בן אלעזר אומר אבי אביו ובן בנו, וחכמים אומרים כל מי שמתאבל עליו מתאבלין עמו, וכל שאין מתאבל עליו אין מתאבלין עמו, ספק שהיה אחיו ספק שאינו אחיו, מתאבל ואונן ואינו מטמא. אשתו ארוסה לא מתאבל ולא מטמא, גרושה אף על פי שיש לו הימנה בנים לא מתאבל ולא אונן ולא מטמא... על כל אלו שאמרו כהן מטמא אינו רשות אלא חובה, רבי שמעון אומר רשות, רבי יהושע אומר חובה... עד אימתי מטמא לה, רבי מאיר אומר כל אותו היום, רבי יהודה אומר עד שלש, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון עד שיסתם הגולל. מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד, ובא יוחנן אחיו מן הגליל מאחר שנסתם הגולל, ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יטמא, פתחו לו על הקבר ויראה... כהן הדיוט שהוא מטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים, אפילו בו ביום, במה דברים אמורים, בזמן שיש בו כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה הרי זה יטמא, נטמאו ובאו כדי נושאי המטה וקובריה פורש למקום טהרה. היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה, אם היה העם הולך לו ברחוקה ילך עמהם, ואי לאו ילך בטמאה מפני כבוד העם... מטמא כהן על הקרובים אפילו הן פסולין, בנו ובתו נתינים וממזרים... חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית... מטמא כהן על עצם כשעורה מאביו, ורבי יהודה אומר בתחלה אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו... לא יטמא על אבר מן החי אפילו מאביו... מצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו, איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין את קולו... לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה... (פרק ד, וראה שם עוד)
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן, מכאן אמרו אין הכהנים מיטמאים למתים, שהרי אלעזר ואיתמר הכהנים לא נטמאו להם... (ויקרא פרק י, תקכו)
לה יטמא, אינו מיטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקט עצמות פלוני בידי, לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקברו בסוף בית הקברות, שלא יטמא בקברות אחרים. (ויקרא כא ג
אמור - אימר לכהניא בני אהרן דכוריא דיתפרשון מן סאוב, וכדנא תימר להון על בר נש דמית לא יסתאב בעמיה... ולאחתיה בתולתא דקריב אליה ולא מארסא ודעד כדון לא הוה מיבעלה לגבר לה יסתאב. לא יסתאב בעלא לאיתתיה אלהן כד כשרא ליה, ברם לקריבא דהינון עבדין עובדי עמיה יתחל עליהון (ויקרא כא א-ד)
אמור - אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. בני אהרן - יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים, בני אהרן - אף בעלי מומין במשמע. בני אהרן - ולא בנות אהרן. לא יטמא - בעוד שהמת מתוך עמיו יצא מת מצוה... לא יטמא בעל בעמיו להחלו - לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו... (שם)
אמור ואמרת - רש"י מדברי רבותינו, והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים, ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו בדם ובשרצים וטומאה, ומהם ללמד לכל איסורין שבתורה, שלא נסייע באחת מהם שיעברו עליו הקטנים, אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם... ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה, גם הקטנים... הכהנים - כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר אל אהרן ואל בניו, ולא יזכירם בשם הכהנים, כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש, אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם, אפילו בעת שלא יבואו במקדש, והוא מעלה להם בעצמם, ולכך הזכיר הכתוב הכהנים, לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלקינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם. והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה... כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים, ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתינו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש... (ויקרא כא א)
...למדנו עכשיו שכהן שמצא מת מוטל בדרך או בעיר של ארמים זהו מת מצוה, ואסור לו לפרוש מן המת כלל, אלא קורא משם, אם באו כדי קבורה מושך את ידיו, ואם צריך להתעסק עמהם אפילו לנושאי המטה וחילופיהן וחלופי חלופיהן מטמא לו וקובר עליהם. במה דברים אמורים בשאינן צריכים לו ואינם מכירים אותו, דמחזקינן ליה בדלא קרי ותני, אבל אם היו מכירים וצריכים לו כולם לשיפורי וכיוצא בהם מטמא כהן עמהם, ואם היה אדם חשוב ביותר כגון הנשיא וכיוצא בו אדם גדול שאין לו שיעור בקבורה, וכבודו בכל אדם שיטמאו לו הכל, מטמא לו הכהן עם כולם, כיון דמת מצוה הוא וקבורתו מוטלת על המוצאים אותו, אין הכהן מטיל המצוה שעליו על אחרים כל זמן שהוא צריך לה... כתב רש"י ז"ל אינה מטמאה לו, לאו משום כהנות נקט לה, שלא הוזהרו כהנות ליטמא למתים, אלא הכי קאמר, אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו, בין כהנת בין ישראלית, אף על פי שמצוה לטמא למתים האמורין בפרשה הזו, זו אינה חייבת, דלאו שאר הוא (אשתו ארוסה). אבל הרמב"ם ז"ל כתב הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה אינן מצוות להטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו, ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסות, אלא שיטיה נקיט. אבל לא נתברר לי מהיכן יצא לו לרב זאת הסברא, ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא, והני נשי כיון דליתנייהו בלא יטמא, ליתנייהו נמי במצות יטמא, אי נמי כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולי ענינא כתיב... (תורת האדם ענין הכהנים, וראה שם עוד)
הוא הכה - אף על פי שבניהו היה כהן, למלחמת ה' הוא מצוה, בכבוש ארץ ישראל ובאויבי ה', וכן ציוה למנות משוח מלחמה, וכן הרג פנחס את זמרי והלך למלחמת מדין... (שמואל ב כג כ)
אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו, ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים, עשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה, ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד, אבל הארוסה אינו מטמא לה, וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן, כגון הרוגי בית דין ושפרשו מדרכי צבור והנפלים והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן, ועד מתי מצוה להתטמא לקרוביו, עד שיסתם הגולל, אבל מאחר שנסתם הגולל הרי הן כשאר כל המתים, שאם נטמא בהן לוקה. אשתו הפסולה אינו מטמא לה... אבל מטמא הוא לאמו אף על פי שהיא חללה, וכן מטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אף על פי שהן פסולין, אפילו היו ממזרים מטמא להן. אחותו הנשואה אינו מטמא לה, אף על פי שהיא נשואה לכהן, שנאמר הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא את הבוגרת ומוכת עץ, תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש, מי שהווייתה בידי איש... נתגרשה אחותו מן האירוסין מטמא לה, שנאמר הקרובה אליו להביא את המגורשת מן האירוסין. אחיו ואחותו מאמו אינו מטמא להן, שנאמר ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, מה בנו הראוי לירושתו, אף אחיו ואחותו הראויים לירושתו. הספקות אינו מטמא להן, שנאמר לה יטמא, מיטמא הוא על הודאי ואינו מיטמא על הספק... אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו אינו מטמא להן אף על פי שהשדרה קיימת. נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, וכן שאר הקרובים הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת המתטמא לקרוביו, שנאמר לה יטמא, אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני, לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות, כדי שלא יכנס לבית הקברות, ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו. (אבל פרק ב ז והלאה)
כל כהן שנטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו בעדים והתראה, הרי זה לוקה, שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם. וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אף על פי שמטמא בהן טומאת שבעה. וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר... כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שידע התרו בו, אם קפץ ויצא פטור, ואם ישב שם כדי השתחויה כמו שביארנו בענין טומאת מקדש, הרי זה לוקה... היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אף על פי שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש. המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה, וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול.
כהן גדול אינו מטמא לקרובים, שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא... ואינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא, הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, כיצד נגע או נשא לוקה אחת, נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס לשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו גג השידה, שהרי טומאה וביאה באין כאחת, הרי זה לוקה שתים, משום לא יבא ומשום לא יטמא... כהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו, ואיזהו מת מצוה, אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין, דבר זה הלכה מפי הקבלה, במה דברים אמורים כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה... נשיא שמת הכל מטמאין לו, אפילו כהנים, עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו.
בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת המת, שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן, וכן החללים מותרין להטמא, שנאמר בני אהרן, עד שיהיו בכיהונם. כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו, ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה. מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה, וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות, וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא חוצה לארץ או שנטמא בדם תפוסה או בגולל ובדופק וכיוצא בהן מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבות של דבריהם, אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה. מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל, לא מן הכל אדם זוכה ללמד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד, אבל שהלך בבית הפרס, הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן מיטמא בטומאה של דבריהן לדון עם העכו"ם ולערער עמהן מפני שהוא מציל מידם. (שם פרק ג)
שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב, שנאמר לא יטמא בעל בעמיו, כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת... משרשי המצוה, לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השי"ת כמו שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלקיהם, על כן הרחיקם מן המת, וכבר כתבתי למעלה שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאד, כי בהפרד ממנו צורת השכל החיה הטובה, וישאר הוא לבדו בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק על הרעות, וגם ברעתו החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אתו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו הודו, שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע, וראוי באמת למשרתי השם להתרחק ממנו, וזולתי לקרובים שהותר להם, כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה דרכי נועם. לא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו, ולשפך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטומאת משא למדוה ז"ל מטומאת נבלה, וטומאת מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר המטמאין ענינה הוא, שיגע האדם בטומאה עצמה בין בידו בין ברגלו או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא, והרמב"ם ז"ל כתב, שאפילו נגיעה בצפורן או בשינים נגיעה היא... (אמור מצוה רסג)
שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר לה יטמא, וזה מצות עשה... וכתב הרמב"ם ז"ל וזאת בעצמה היא מצות איבול, כלומר שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו... משרשי המצוה מה שכתבתי פעמים הרבה כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא הענינים מן הכח אל הפועל, על כן בבא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו, אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא... אבל הנשים הכהנות אחר שלא נמנעו מלהטמא במת כמו שמבואר במקומו, כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו... (שם מצוה רסד)
...משרשי המצוה, לפי שהכהן הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקרבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכופר עונו, על כן חובה עליו להיות נקי הגוף בתכלית בעת העבודה, ואולי רוח הטומאה לא יעבר לגמרי מעליו עד הערב שמש... (שם מצוה רסה)
שלא יכנס כהן גדול באהל המת, ואפילו לששה מתי מצוה, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא... משרשי המצוה מה שכתבתי למעלה... והכהן הגדול הנבדל להיות קדש קדשים עם היותו בעל גוף נפשו תשכן תמיד בתוך המשרתים העליונים, על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טומאה לעולם... כי מרוב הדבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש, וישכיח מלבו כל עסק העולם הזה הנפסד ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו, כי כבר הוא מפרד ממנו בעודנו בחיים. (שם מצוה ער)
שלא יעבד כהן טמא, שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי, ואמרו ז"ל בפרק ט' מסנהדרין מנין לטמא ששמש שהוא במיתה, כלומר מיתה בידי שמים, דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, וכתיב במקום אחר ומתו בו כי יחללוהו. משרשי המצוה מה שכתבנו במקומות רבים כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם בטהרה ידוע לכל מבין... (שם מצוה רעח)
שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר איש איש מזרע אהרן בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר... משרשי המצוה להגדיל ולייקר בלב כל אדם כל אשר בקדש... (שם מצוה רעט)
שלא יטמא הנזיר במת... והענין הוא לפי הדומה, כי קדושת הכהן חלה עליו ממילא, לא הסכים הוא עליה, ומדעתו לא נהיתה כי אם מלידה ומבטן בכח שבטו שכולו קדש, והנהגתו עם קרוביו ככל שאר בני העולם, כי אין חלוק בין האיש הכהן לשאר העם, זולתי כי לעתים יעבד בית אלקיו, ואמנם לעתים גם כן ישכן בהיכלו ויגל עם אוהביו ולשמחה ולמשתה יקרא רעיו וקרוביו, על כן יחם בלבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הרשה להטמא להם, כי כל דרכי התורה נעם וכל נתיבותיה שלום. אכן האיש שהזיר לשם כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לה'... (נשא מצוה שעו)
לא יטמא - סמך לבעל אוב, שהכהן לא יטמא למת לשאול באוב... סמוך לדמיהם בם, והיינו דאמרינן כהן ששמש בטומאה אחיו הכהנים מפצעין את מחו... (ויקרא כא א)
ראה כהונה-כללי, ויקרא כא א.
לנפש לא יטמא - ...או מפני נפשם הקדושה לא יטמאו, הכוונה השניה היא, שענין הטומאה היא, כי בהפרד הנפש מהגוף נשאר בה מהתערובת הגשמית, כי לרוב נוטה הנשמה אליהם מפאת ההרגל ששוכנת יחד עם החומר בגוף, ואלו כחות הטומאה שאמרו, ועל כן קשה נפש רשעים להפרד מגופם, ועל כן אבלות י"ב חודש, שהנשמה עולה ויורדת עד שיכלו אלו הכוחות, ועל כן צדיקים גמורים שהתגברו על חמרם אינם מטמאים. וכן אין ראוי לכהן לבא למקום טומאה זו, כי אם לקרוביו המוטלים עליו... (שם)
אמור - מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ולהורות. ואמרת אלהם - שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד. לנפש לא יטמא בעמיו - שום אחד מהכהנים לא יטמא לנפש בעמיו, שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד. (שם)
לא יטמא בעל בעמיו להחלו - והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא, כי אמנם הכהן הוא בעל בעמיו להבין ולהורות כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו', וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות כי היכי דלישתמען מיליה, ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו, כדי לכבד המתים הבלתי קרובים... אמנם לקרובים התיר להטמא, כי כבודם הוא כבודו... לא יקרחו - אע"פ שהתרתי להם הטומאה על מתיהם לכבודם, לא התרתי שיפליגו באבלות להרבות כבוד מתיהם על ידי קרחה ושריטה, כאמרם ז"ל מה להלן על מת אף כאן על מת. ולא יחללו - ואע"פ שכל אלה לכבודו, אין לו רשות למחול על כבודו, כי אמנם הכונה בכבוד הכהנים הוא לכבוד הא-ל ית', וכשימחלו על זה יחללו את שמו. (שם שם ד והלאה)
בני אהרן - קדוש ה', וממנו הקדושה לבניו, אבל הם קדושים ממנו על ידי אמצעי, ולכן מצד חלק קדושה שקבלו ממנו אין להם לטמא למתים רחוקים, ומצד שרחוקים קצת ממקור הקדושה מותר להם להטמא לקרובים, שדי להיות כרבו, שגם השי"ת מתעסק בקרוביו, כמו שכתוב ויקבר אותו בגיא. (שם שם א)
לא יקרחה - אף על פי שכבר הזהיר ישראל על כך, דסלקא דעתא דוקא אבידת ישראל שאינו חשוב לדורות אין להצטער עליו ביותר, מה שאינו כן בכהן משרת אלקים, שהאבדה גדולה לדורו, ועושה קרחה בעולם. ואם כתב בכהן הוה אמינא דוקא כהן משרת אלקים ודאי מיד נכנס ליאור באור החיים, ואין להצטער על מיתתו, מה שאינו כן בישראל. (שם שם ה)
לשארו - טעם איסור הטומאה מפני רוח הטומאה הנשאר דבק בגוף האדם, לכן אמר לנפש ולא בנפש, שמצד עצמה היא טהורה, אלא שהיא גורמת כי בעלי חיים שבהם רק רוח חיונית מיתתם רק פירוד היסודות, ואין מלאך המות מזדקק להם, ואין בהם טומאה חמורה, ובאדם מלאך המות מוציא הנשמה בעל כרחה, והוא בא מסטרא דמסאבא, זולת צדיקים שמיתתם בנשיקה ואין בהם צד טומאה, ואולי כל שהוא מזרע אהרן קדוש ה' מיתתם בנשיקה, ומותר לכהן קרובם להתעסק בהם, ואף על פי שטמא ז' אין הטומאה גדולה כל כך, ומכל מקום לא יטמא בשאינו קרובו, אלא קרובי המת או ישראלים יטפלו בו... (שם שם ב)
אמור - לשון מעלה, לצד שהם משרתי מלך, ומעלתם שלא יטמאו כבמדרש, אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת, ועוד מה שכתב הרמב"ם פ"ג מהלכות אבל המטמא את הכהן אם שניהם מזידים הכהן לוקה משום לא יטמא והמטמא משום לפני עוור, ואם הכהן שוגג המטמא לוקה משום מטמא, ונראה שלומד מדכתיב לא יטמא, משמע בין הוא בין על ידי אחר, דלא כתב שום כינוי, והוא הדין אבילות נזיר... ואולי לזה כפל אמור לעצמם, ואמרת - ולהזהיר ישראל עליהם, וזה שאמר בסוף הפרשה ואל כל בני ישראל... (שם שם א)
בעל בעמיו - אף על פי שראוי לכל גדול לנהוג קלות בעצמו בקבורת מי מעמיו, בכל זאת אינו ראוי שיתחלל על ידי זה מכהונתו, זה הפשט. (שם שם ד)
...וזה ששאל משה אם נטמא זה במה תהא טהרתו, היינו כהן שכל מהותו היא שמחה וחדוה, וכבזוהר הקדוש שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר... אם כן טומאת מת היא היפוך מהותו לגמרי, ואולי מטעם זה מוזהר על טומאת מת, וחשב משה שעל ידי טומאת המת נתקלקלה מהותו לגמרי, ואין לו טהרה על ידי אפר פרה כישראל, שמשה חשב שאפר הפרה הוא טהרה רק מצד האפר שבו, שהוא שברון רוח ולב, אך אין זה עבור כהן, דבעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן, וזה שהשיב לו ולקחו לטמא וגו', ונתן עליו מים חיים וגו', שהטהרה היא מצד המים החיים, על כן היא טהרה גם עבור כהן. (שמות תשא תרע"א)
ולפי האמור יש לומר נמי הטעם דכהנים מוזהרים על טומאת מת, דכהנים הם המחברים את העליונים ותחתונים בעבודתם, וקרבן כשמו קירוב הכחות... אם כן טומאת המת שהיא סתימה כפולה הן בפני העליונים והן בתחתונים, היא היפוך לגמרי מבחינתם, ופוגמת כל מהות הכהן... שהם המחברים ממעלה למטה וממטה למעלה, וטומאת מת היא המפרדת בין מצד מעלה ובין מצד מטה, וכל מדתם זו באה מזכות אהרן, דארחוי סליקו ליה להאי, על כן נאות להזכיר בכאן בני אהרן, שבזה רומז לטעם המצוה... ובזה יש לפרש דברי המדרש במדבר רבה י"ט, שבכל דבר היה הקב"ה אומר לו למשה טומאתו וטהרתו, וכשהגיע לפרשת אמור, אמר אם נטמא זה במה תהא טהרתו, ולא השיבו הקב"ה עד שהגיע לפרשת פרה... אבל כשהגיע לפרשת אמור הבין מזה שענין טומאת מת משום שגורמת סתימה כפולה, מצד הלב ומצד המח, ועל כן הבין מזה ששוב אין לו טהרה בטבילת המים, אחר שהמוח גם כן נסתם... שאי אפשר אלא ממקום שהוא למעלה מן הדעת, אבל איך אפשר להגיע למעלה מן הדעת לשאוב משם טהרתו, כי השגת האדם למשוך משם טהרתו אי אפשר אלא על ידי הכח הנכבד שבאדם, שהוא הדעת, ואיך יגיע למעלה מן הדעת על ידי הדעת שלמטה ממנו, ועוד אחר שנסתמה הדעת כנ"ל... ולפי האמור יתפרש ענין טהרת טומאת מת, דכל הקושיא היתה איך יכולין לזכות למה שלמעלה מהדעת, דשאני פרה אדומה שזוכין לסוד היובל עלמא עלאה בלתי הכונה אליו כלל, והיא למעלה מן הדעת, ומזה באה הטהרה גם לפגם השכל והדעת... (ויקרא שמיני תרפ"א)
...ואחר שמדת הכהן תמימות, מובן מדוע מוזהרין על טומאת המת, באשר הטומאה היפוך מדתם, בסוד תיסרך רעתך (ירמיה ב'), כנודע, ובזה מיושבת קושית הזוהר הקדוש למה יחסם הכתוב בני אהרן, דכל האיסור נצמח מזה שהם בני אהרן הכהן וכנ"ל שהיתה לו מדת התמימות... (שם אמור תע"ר)
ולפי זה יובן הטעם מה שהכהנים נצטוו שלא להטמא למתים, דהנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, משים שלום בין איש ואשתו, ואיש ואשתו הם חומר וצורה, וגוף ונפש הם מכוונים בשם חומר וצורה, והיינו שכמו שהיתה מדתו לעשות שלום בין איש לרעהו, היתה מדתו גם כן לעשות שלום בין שני חלקי האדם כנ"ל, והיינו שבדיבורו ובחן שפתיו משך את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, עד שגם החומר נמשך אחר השכל ונעתק טבעו לטוב... והנה זהו היפוך טומאת מת כנ"ל, על כן נצטוה על טומאת מת... (שם תרע"א)
ובדוגמא לזה יש לומר בכהנים שענינם לחבר את העליונים והתחתונים, צריכין מקודם שיהיו הם בעצמם מחברי מוח ולב, שהם דוגמת עליונים ותחתונים, לזה נצטוו להזהר מטומאת המת, שהיא קדושת המוח, כי טומאת המת מביאה לידי טמטום השכל, כדכתיב (איוב ד') ימותו ולא בחכמה, שהיא העדר הארת החכמה... והקדושה השניה מנשואי נשים הפסולות היא קדושת הלב, וכענין שכתוב במלך (דברים י"ז) ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו... (שם תרע"ג)
בזוהר הקדוש כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא, לא יטמאו מבעי ליה... ובאשר לא זכינו להתירוץ מזהר הקדש, חלה עלינו חובת הביאור, הקטן לפי קטנו. דהנה בענין איסור טומאת כהן כבר הגדנו, ויש לומר עוד בפשיטות, דהיות ידוע דאהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, דהיינו להגביה ולקשר את נפשות ישראל בשרשם חוט בחוט חבל בחבל נימא בנימא עד רום המעלות, והנה היפוך מזה הוא ענין המיתה שהיא פירוד בין הדבקים, הן למטה ביסודות הגוף, והן למעלה בין הנפש לרוח, ובין הרוח לנשמה, על כן טומאה המסתעפת מכח הפירוד הזה היא מתנגדת לקדושת כהונה. ואף דבכל מקום כחות החיצוניים נדחים מפני כחות הקדושה, שאני ענין טומאת המת, שהיא מפני שכחות חיצוניים מתדבקים באדם הזה, והנשמה הקדושה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, ובודאי שזה נמשך מפאת חטא אדם הראשון שעירב טוב ורע, ועל כן הטומאה שמסתעפת מענין המיתה, נמי איננה נדחית מפני קדושת הכהונה, ומתנגד לקדושתו... (שם תרע"ו)
במדרש רבה פרשה כ"ו הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד, אמר רבי לוי מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה וניתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו עד סוף כל הדורות. נראה לפרש על פי מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, כי לעומת שאדם עומד מרחוק וירא לגשת מחמת יראת ה', באותה מדה כחות החיצוניים עומדים מרחוק ממנו ומתיראים לקרב אליו. וזה יש לומר טעם אזהרת כהנים מטומאת המת, שמדתו של כהן בזכות היראה של אהרן, כמו שפירש המתנות כהונה, שלא רצה לשמש בכהונה גדולה מפני מוראו ובושת פנים, זכה שכחות החיצוניים מתרחקים ממנו... ועל כן באמצעות טומאת מת יש יכולת לשאר כחות הטומאה שהיו מרוחקים מן הכהן לבא ולדבק בו, ועל כן מחמת היראה שנתירא אהרן נסתעף שכחות החיצוניים מרוחקים מן הכהן, זכה לשמור ענין זה ולהתרחק מטומאת מת... (שם תרפ"ב)
אמור אל הכהנים... כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת. ולפי טעם זה לא היה צריך להיות איסור טומאת כהנים רק בזמן שבית המקדש קיים, שנכנסין לעבוד עבודה, ולא בזמן הזה, וגם איך יטמא הכהן את בית המקדש, אם בימי טומאתו הוא אסור לבא למקדש, ולא דוקא כהן הא כל ישראל מוזהרין על זה, ולכשיטהר מותר לבא, ומה בכך שהוא רגיל לבא לבית המקדש כשיטמא לא יבא הוא ויקריב אחר, ובלאו הכי היו חלוקים לכ"ד משמרות... מכל מקום על ידי היראה שנתיירא אהרן זכה לזה שיהיה נוהג לבניו ולבני בניו לעולם... שהם תמיד כמו במקדש, וזהו אמור אל הכהנים וגו' ואמרת אליהם, שאף שיש להם קדושה זו צריך משה רבינו ע"ה להכניס בהם קדושה זו... שיהיה נוהג פרשה זו לדורות, אף בזמן שאין בית המקדש קיים... מפני שהם תמיד כמו נכנסים למקדש... (אמור א)