כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלקים אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כ"ה) "כבוד מלכים חקור דבר", והכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו שחולקים לו כבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם) "כבוד אלקים הסתר דבר", כי אסור לחקור על הכבוד הזה.
ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא על ידי תשובה, ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק, כי לית כבוד בלא כ"ף, והכ"ף הוא כתב בחינת א-היה בחינת תשובה, כי א-היה דא אנא זמין למיהוי, היינו קודם התשובה עדיין אין לו הויה... וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז הוא בבחינת א-היה, היינו שיהיה לו הוויה בעולם... (ו א וב)
...כי ברבים נופלים עליו פניות גדולות ושקרים, שעושה תנועות ושקרים בתפילתו בשביל בני אדם מאחר שהוא נצרך להם, ואפילו מי שאין נצרך לבריות בשביל פרנסה אף על פי כן יש שהוא נצרך לבריות בשביל כבוד או בשביל דבר אחר, דהיינו שיש לו תאוה של כבוד וחשיבות וכיוצא. נמצא שהוא נצרך לבריות שהוא צריך לכבוד וחשיבות שלהם... (סו)
הנפש היא יקרה מאד, וצריך להיות זהיר בה ולשמרה מאד, על כן צריכים ליזהר מאד, כשבא איזה כבוד חדש לאדם, כי הכבוד אם כל חי, והוא שורש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת היא מסתלקת אל הכבוד שהוא שורשה, בבחינת (ישעיה נ"ח) "וכבוד ה' יאספך", שהסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד כי שם שורשם כנ"ל. ועל כן כשבא כבוד חדש לאדם צריך ליזהר ולהשמר, כי אולי בא הכבוד חס ושלום בשביל הסתלקות, כדי שתסתלק הנפש אל הכבוד שהיא שורשה כנ"ל. אך מדה טובה מרובה, ועל כן על פי הרוב בא הכבוד לטובה, דהיינו שבאה נפש חדשה אל האדם, אזי היא באה מלובשת בהכבוד, שהיא אם כל חי כנ"ל... על כן צריכין ליזהר מאד לקבל הכבוד בקדושה גדולה לשמו ית' לבד, כי הכבוד הוא שורש כל הנפשות כנ"ל.
וצריך לראות שיהיה פנים אל הכבוד, כי על ידי תאות אכילה אזי נפגם הכבוד, ואין לו פנים, כי שולחנו של אדם היא בחינת כתר מלכות (יומא ע"ב ב' ערש"י), והוא בחינת כבוד בבחינת (תהלים כ"ד) "מלך הכבוד", כי הכבוד הוא בחינת מלכות, וכשפוגם באכילה אזי נפגם הכבוד ואין לו פנים. שעל ידי תאות אכילה חס ושלום הוא הסתרת פנים, אבל על ידי מיעוט אכילה שמשבר תאוות אכילה על ידי זה הוא נשיאות פנים... וזה בחינות (יחזקאל מ"א) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'"... (סז א וב, וראה ערך אכילה)
צריך להתירא ולפחוד מן הכבוד, כי כבוד הוא סכנה גדולה, סכנות נפשות, כי הוא דן את כל הדינים, כמ"ש (תהלים כ"ד) מלך הכבוד, כי כבוד הוא בחינת מלכות הדן את הכל, ואזי הכל חוקרים ושואלין מי הוא זה מלך הכבוד, אם הוא ראוי לזה. וז"ש (שמות כ"ט) "ונקדש בכבודי", אל תקרי בכבודי אלא במכובדי (זבחים קט"ו ב'), כי על ידי הכבוד יכול לגרום לו מיתה חס ושלום, ואזי הוא נשקל במאזנים אם חס ושלום יפגום בהכבוד כחוט השערה שלא יקבלו כמו שצריך, אזי חס ושלום כף חובה מכרעת... (קלא)
מי שרוצה כבוד הוא שוטה, כי למשל שר גדול שלח פקיד לעיר אחת מהעיירות שלו למקום רחוק, והפקיד הנ"ל לקח לעצמו שם כל הכבוד, כי הערלים לא ידעו שהוא עבד השר וסברו שהוא בעצמו השר, וכשהיו צריכים אליו היו נופלים לפני רגליו ונותנים לו כל הכבוד, והיו קוראים אותו עם כל הכינויים של כבוד השייכים לשר. פעם אחת בא השר בעצמו לשם ובא הפקיד לפניו, ושאל לו על עסקי המדינה, ומדוע אלו הערלים אינם עובדים עבודתם, וקרא לשוטר אחד ושאל אותו על עסק העיר, והערל השוטר לא הכיר את השר רק את הפקיד, ותיכף נפל לרגלי הפקיד וחלק לו כל הכבוד השייך להשר, אזי נתהפכו פני הפקיד כשולי קדירה ונתבייש מאד, כי אין בזיון גדול מזה, שבעיני השר נותנים לו כבוד הזה.
כמו כן עיקר הכבוד הוא רק מהדיבור, כי אבר מהאדם כגון יד אינה יכולה לחלוק לו כבוד, כי גם אינו ניכר בהיד בעצמה תבנית האדם, וכן אפילו פני האדם אינו מיוחד לאדם בעצמו, כי נמצא גם חיה שיש לה פני אדם כגון קוף, ואין זה גדר האדם, ועל כן אינו מקבל כבוד כי אם מהדיבור שבזה מובדל האדם מחי. ועל כן מאחר שעיקר הכבוד הוא בהדיבור, והדיבור הוא היכל המלך, כי היכל גימטריא א-דני בחינת הדיבור, כמ"ש (תהלים נ"א) א-דני שפתי תפתח"... (קצד)
כל מי ששכלו קטן ביותר צריך לחלוק לו כבוד ביותר, כי כל מה ששכלו יותר קטן הוא יותר חפץ בכבוד, וכמו שאנו רואים בחוש, שהנשים מקפידין מאד על כבודם, ורוצים מאד את הכבוד, וזה מחמת שהנשים דעתן קלה וקטנה מאד. (רב)
במדרש ראה נתתיך אלהים לפרעה, מי זה מלך הכבוד וכו'... פירוש זה כי זה נקרא מלך הכבוד, מה שהכבוד בידו לתתו לאחרים, כי זה שמכבדין אותו אינו נקרא בזה מלך הכבוד, אדרבא, הוא מקבל מן הכבוד, והכבוד עושהו למלך, וכן הרשעים שהם ברשות לבם נקראו חסרי לב, כי אין להם הלב, רק אדרבא הלב מושל בהם... (שמות וארא תרל"ה)
והנה אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר שענין כבוד באשר הוא מעולם העליון הוא שמירה לאדם שלא יתדבקו בו החיצונים, ועל כן קרח שירד מן הכבוד שהיה בידו שוב נדבק בו כח רע לעומת הכבוד שירד ממנו... שבא בו דבר שהוא לעומתו, והיינו כח רע שאינו בעל שינוי... (קרח תרע"ב)
...וטומאת מת הוא נגד הכבוד, כמ"ש "אין שלטון ביום המות", שזהו תכלית העדר הכבוד, כי כל הרודף וכו' בורח ממנו, שהוא באמת נעדר מכל כבוד, וזה רק ממחנה שכינה (משתלח), כי אין כבוד לפני השי"ת, כמ"ש (ברכות מ"ג) בהולך בקומה זקופה כאלו דוחק וכו'... מה שאינו כן במחנה לויה יש מקום לכבוד, שהרי עדיין יש גבוה על גבוה, מחנה שכינה... (חלק ג דובר צדק עמוד כה)
...ואשקא דריספק חרוב ביתר, הוא בחינת פגם של כבוד והתנשאות שהיה בביתר, לכן היו נוטעים ארזים, על שם כארז בלבנון ישגה, ועיקר התנשאות שהיה בהם על ידי שהיה בהם התרבות של דברי תורה, ועבור זה היה סבור רבי עקיבא על בן כוזיבא שהוא משיח... ומחמת שהיה בביתר בדורו של רבי עקיבא התרבות חכמת תורה שבעל פה, היה סבור שבזכותם יהיה משיח... (פרי צדיק דברים ט"ו באב ג)
...ועם כל זה מקרא מלא דבר הכתוב, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (בראשית כ"ט), מיותר הוא... אלא להודיע יען כי היה לה כבוד יותר מלאה, שהיא היתה אהובה יותר, לכן ורחל עקרה... ראו אחי מה כבוד עושה, אף שרחל לא השתדלה לכבוד, ואדרבא מסרה סימנים לאחותה, עם כל זה נענשה כל כך כמה שנים, אף שאין אנו מבינים מה היה לה לעשות. הרוצה ומכוון להתכבד ולהיות בעל שם טוב רחמנא ליצלן, מה ענשו ומה אחרית... (חלק א קיט)
ומעתה יש להתבונן בערך עונש עולם הבא היותר קטן גדול מעונשי העולם הזה היותר גדולים... נוכל להבין אם ינוכה שם חומש עונש בדבר אי-כבוד, כמו מרכיב שה על כתפיה, לרגיל בה ולא ידע להכלם, וכמה ערכים לאין שיעור למתבזה אף מעבירה, כמה ינוכה מעונש עולם הבא... ומעתה יש לנו להתבונן עוצם ההיזק של הבורח מבזיון, ומכל שכן הרודף אחר הכבוד, וכנ"ל... ומעתה לפי כל זה נוכל להבין גודל הריוח של הבורח מכבוד, ומכל שכן מי שעושה מצוה היותר קלה ומתבזה הימנה מלצים וכדומה, כמה ירומם שכרו... (שם קנז)
...וראיתי מראש המחנכים שהזהירו לבל ישריש בלב הנער המתחנך תאוה שבעבורה ייטיב דרכו, כגון כבוד, שבסוף תטבע חכמתו בים של כבוד ותאוה, וכן במעשה דאלישע בן אבויה במדרש רבה רות ו', שאביו התעורר ללמדו כשראה הכבוד של התורה. וחז"ל הזהירו בפסחים נ', "לעולם יעסק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שמתוך הוא תנאי, פירוש בתנאי שיוכל לבא מזה לשמה. ויוצא לכם כמה צריך לעקור שורש הכבוד, אף שמתחלה היה צריך להשתמש בכבוד שיחזיק בחכמה. (שם רח)
וזה נכלל בדברי חז"ל בקצרה "אין כבוד אלא תורה" (אבות ו'), לא כמו שחושבים העולם, כי מי שהוא מכובד אצל הבריות זהו כבוד, כי אם תהיה כוונתו כך, אין זה כבוד אלא גנאי, לחפוץ ליקח פרס להיות מכובד, ואם כן כבוד מבשר ודם יקר אצלו מהאושר, וזו שטות גדולה ונוראה, ומאבד כל מעלתו הרמה. עצם החכמה הוא הכבוד הנדרש לבעלי הדעת העמוקים, וזהו שמסיים שם, שנאמר כבוד חכמים ינחלו, פירוש אינם צריכים להשיג מתנות מבשר ודם, רק ינחלו נחלה המגיעה להם, וכן חכמים באמת, בשביל אהבת החכמה אדרבה הם נוחלים ב' עולמות, האושר העצמי מאהבתם האושר, ובשביל זה הם גם כן מכובדים יותר, וזהו הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו, בדרך הטבע וגם ברוחניות כן. והנה מי שאוכל ארוחת צהרים טובה, זה טוב, אבל לא נקרא בשביל זה מכובד, וכן מי שמרוויח הרבה ממון, כי כמה אנשים שפלים מרוויחים הרבה ממון, ומה שהעולם מכבדים אותם בשביל זה, כבר ידוע מאמר החכם, העולם כולם אוילים, והחכמים כגרים ביניהם, ואין מביאים ראיה מן השוטים. מה שאינו כן עבודת השי"ת... אשרי שא-ל יעקב בעזרו, לו עושר וטובה, וגם מאושר נקרא... ותוכלו להבין כמה רוב האנשים בחושך יתהלכו למו ואין להמשך אחריהם כלל. ותראו כמה גדול ענשו של תורה, כי תוכלו להבין שהמחליף עצם אושר התורה בשביל מתנת בשר ודם, שתים רעות עשה לעצמו, מפסידו האושר, כי תכליתו כבוד מתנת בשר ודם, וגם כבוד הפסיד, כי כסילים מרים קלון. ועם כל זה קיימא לן, שהעושה בשביל כבוד עדיין בשמאלה עושר וכבוד... אבל אין זה אלא כמו עושר ממון רב, כי לא יהיה קיים, כי לא במותו יקח הכל. וגם כבוד אין רק מהמון העם, ולא מהמבינים מה תכליתו, ולכן הכבוד אינו רק בעולם הזה, אבל למימינים אורך ימים, כי קיים בו הוא לעד. (חלק ב סח)
בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני (תהלים ע"ג), הנה בארנו על מאן מלכי רבנן, כי יש בכח האדם להקנות לעצמו מדרגת שר ושופט על כל העולם, והכל יכנעו לפניו כעבדים. והוא, כי יש להתבונן בענין הכבוד המוציא את האדם מן העולם, ולא לחנם נברא בעולם. אך העולם מחליפין המקום המיוחד. כגון האש נברא בעולם לטובה, אבל אם יתן האש שלא במקומה המיוחד לה, כמו התנור, ישרף הבית חס ושלום. כן הכבוד, מחליפים העולם מקומו. כי יש לבאר בשכל וגם על פי טבע הבריאה, כי לא יפה עושים העולם שהם מבקשים כבוד מאחרים, וזו טעות בידם, א' כי העולם אינם נותנים, ומה לבקש דבר שלא ישיג מבוקשו. ואם ממון הקל קשה להוציא מהאדם, כל שכן כבוד, שהוא למעלה מממון, שקשה להוציאו, ואדרבא, כל שיבקש יותר לא נותנין לו. ב' אחרי שנראה כי מטבע הבריאה מי שמבקש רחמים להחיותו וכדומה מרחמים עליו, ומי שמבקש כבוד אין נותנים לו, על כרחך כי כבוד באמת לא נברא לבקשו מאחרים, רק לבקש מעצמו, על כן אחרים לא יתנו לו, כי המבקש דבר שאינו שלו הוא סכל, ולא נצטוה המבוקש למלא בקשתו. אבל רחמים להחיותו וכדומה טבע לבקש מאחרים, על כן יתנו לו, כי מבקש דבר שהוא שלו, שכן נטבע בבריאה לרחם זה על זה, מה שאינו כן כבוד נטבע בבריאה לבקש מעצמו, ועל כן הוא לעצמו יתן לעצמו כבוד.
ואולם המבקש מעצמו, לבסוף אף אחרים יתנו לו בעל כרחם, למה, כי כן הטבע, כשמבקש מעצמו, אשר זה דרך הכבוד, אחר כך שייך לו גם כן מאחרים, ולכן נותנים לו כבוד, כי אחרי שהוא אינו מבקש מאחרים כבוד, רק מעצמו, אשר על זה באמת נברא כבוד, על כן שייך לו ממילא אחר כך גם מאחרים על פי הטבע, כי כן הוטבע טבע הכבוד, המבקש מאחרים אינו מבקש דבר שהוא שלו, ולכן אינם מחוייבים ליתן לו, ועל כן אין נותנין לו. ואדרבא, כל יותר שמבקש, אות הוא יותר, כי בחינת הכבוד אצלו רק לבקש מאחרים ולא מעצמו, וזה אינו טבע הכבוד, על כן מהטבע שלא ליתן לו, מה שאינו כן המבקש כבוד מעצמו, כיון שקיים בחינת טבע הכבוד כפי מקומה המוטבע, על כן ממילא שייך לו כפי הטבע גם כן מאחרים, ועל כן נותנים לו בעל כרחו, שלא ברצונו, כי הוא בעצמו כיוון שקיים בחינת הכבוד כפי מקומה, אינו מבקש ואינו רוצה כבוד מאחרים, רק הם מקיימים טבעם...
וזה אות ומופת גדול, כי העולם מחליפים טבע הכבוד, במה שמבקשים כבוד מאחרים ולא מעצמם, וזה טעות מצד השכל ומצד הטבע, כי הטבע מורה לנו שנהפוך הוא, אלא עליו לבקש מעצמו, פירוש להקנות לעצמו תורה ומעלות, כאמרם ז"ל (אבות ו' ג') אין כבוד אלא תורה, וזה עיקרה של טבע הבריאה של כבוד, ואחר כך שייך לו מאחרים על פי הטבע, ומכבדים אותו, כי נותנים לו חלקו השייך לו. (שם קעח)
...הרי כי הכבוד יעשה רושם על האדם היותר גדול, כי לולא זאת לא היתה התורה מזהרת על זה, ודי למבין דבר... (שם שנא)
...וכך הוא בענין הכבוד, שאלמלי לא היה דורש שיכבדו אותו, אולי היו נותנים לו אותו כבוד, אבל אין חפצים להכנע לתביעתו ולכבדו באשר הוא דורש זאת. ועוד שהרי האדם התובע כבוד בודאי דורש הוא יותר מאשר ימצאו אחרים לראוי לו, וזה יעורר התנגדות עד אשר יקמצו מלתת לו אף הכבוד הראוי לו, וינחל קלון תחת כבוד. לעומת זאת הבורח מן הכבוד, אינו מעורר אצל חבריו אי רצון לכבוד, נכבד הוא מצד עצמו, ולמה זה לא יכבדוהו. ועוד, המבקש כבוד ורודף אחריו לא ימנע מלהשתמש באמצעים שונים גם שפלים שאינם מנחילים לו כבוד כלל, כי בשעה שמתעורר בו רגש של רדיפת כבוד, מתפרץ אצלו כח זה על ידי כעס והקפדה רבה, ונותנים אותו ללעג ולקלס, ויש רודף אחר הכבוד שאינו תובע בפה, יודע הוא את הכלל, כי כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, והבורח מן הכבוד הכבוד רודפו, בורח הוא מן הכבוד על מנת שירדפהו, אבל גם בזה לא קלע אל המטרה, הסביבה מרגשת בזה, כי אך רודף אחר הכבוד הוא. סוף דבר, לא מלכות תקרא מלכות אם אדם צריך וזקוק לבריות כדי להגיע אל הכבוד והמלכות, לא מלכות היא זו, אלא עבדות..
גם בחיינו אנו רואים, כי מי שהוא יותר נכבד מכבד הוא יותר את אחרים, ואיננו חושש פן ימעט כבודו הוא בכבדו את חברו. רואים אנו לפעמים כשמתאספים לאספה ובאמצע האספה נכנסים פנים חדשות, מי קם מכסאו ומוסרו לאורח הבא, הנכבד ביותר, עדין הנפש, הוא מרגיש כי האורח החדש נמצא באיזו מבוכה בהכנסו באמצע האספה וכל המקומות מיושבים, וקשה לו ללכת ולבקש כסא לישב עליו... אבל הפשוט ביותר והגס לא יקום ולא יזע, חס הוא על כבודו שלא יפחת בפנותו מקומו לנכנס... (חלק ג שעור א, מלוכה)
...ובהגר"א מובא כתוב, כי אף על פי שכל פעולות האדם אף תנועה קלה שבקלות, יש לכל דבר ודבר כח מיוחד באדם שהוא המוליד לאותה הפעולה, אבל התאוה והכבוד הם המקור לכל הכחות כולם. (דעת תורה שמות בא עמוד ק)
ובדרך זו יש להבין את סוד הכבוד. מימינו לא עמדנו על הקיפו, וכי כל היצר הרע מבחוץ יוצר מכח זה. כבוד איננו, כפי שמורגלים לחשוב, שהלה יקום בפני, זהו אפס לגבי סוד הכבוד עצמו, לגבי הכח של הכבוד. ענין הכבוד הוא לחקות אחרים ולמצא חן בעיניהם, וכח זה אמנם מקיף על הכל, אף צעד אין אדם פוסע בלי כונה למצא חן. אדם היוצא לרחוב, ראשית דבר הוא מכוון עצמו למצא חן בעיני הרחוב, בדברו עם מישהו הלא הוא חושב בלי הפסקה כיצד למצא חן. ועל חשש כל דהו שיעלה על רעיוניו שמא לא מצא חן בעיני פלוני אלמוני, הלא יחלה וידאב עד נפש. ומה בכך? מה יזיק לו אם לא ימצא חן? אלא כי לא למצא חן לא שייך כלל, הרי זה כל חייו... והסוד הזה הוא כל כך נורא, עד שרוצים למצא חן אף בעיני השפל שבשפלים ממש, טורף הרץ ברחובות מחמת טירוף, כשנמצאים אתו בבית, הלא כבר יתנהגו באופן מיוחד, ולא כפי שהיו מתנהגים אם היו לבד בבית... זהו כח הכבוד. ומה אנו מתפלאים כבר על "ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם", אמת שזה כמו עם משוגעים בבית אחד, אך ישנו כח היצר הרע מבחוץ, לחקות את עמון ומואב כדי למצא חן בעיניהם, ולהיות שוים עמהם.
איתא בחז"ל (עבודה זרה י"ח) כי בתו של רבי חנינא בן תרדיון הצדיקה עליה את הדין, על שכשאמרו כמה נאים פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה יותר, זהו הכח המבקש למצא חן. יתבונן האדם וירגיש בעצמו כי אין שום מעשה אצלו שאינו נובע מכח זה.
ובידעו זאת, על האדם כבר להתפחד די הרבה בפני הרחוב, בפני ההליכה ברחוב, הלא שם רואים דברים שונים, ואם אפילו הוא יורק למראה עיניו כבר לא תעזר היריקה, אי לזאת, כמה כריתות ברית צריכים כדי ללכת פעם אחת ברחוב... (שם תשא עמוד שלז)
...אומרים "קדוש קדוש" וכו' קדוש ג' פעמים להגדיל הענין שאין למעלה ממנו (לשון הגר"א ז"ל ישעיה ו'). ואמר "מלא כל הארץ כבודו", כבוד הוא סוד הקדושה, כי קדוש וכבוד שניהם ענין אחד, כנאמר (שם נ"ח) "ולקדוש ה' מכובד" (לשון הראשית חכמה שער הקדושה פ"א). כבודו ית"ש מלא כל הבריאה. איה הוא? ומה מציאותו? קדושה. בכל העולם, בכל הבירה, שוררת קדושה, קדושה היא נשמת כל ההויה... ואימתי אנחנו בוחנים ורואים כי יש קדושה בבריאה, בעת שרואים כי מן סלע נוזל מים, ואשר לפי הנראה והמורגל הנה אין מטבע הסלע ליתן מים... אלא מי שאמר והיה חלמיש, הוא אמר ויהי מים. אין כל מציאות בכלל, לא של חלמיש ולא של מים, אלא קדוש קדוש קדוש ואין עוד... (דעת תורה במדבר עמוד קפז)
הילד משתעשע בצעצועיו, תיבה שבורה נעשית ספינה, והוא עצמו הקברניט, ובשעה שהוא עסוק בזה, הרי הדמיון בעיניו כמציאות... המבוגר כבר עזב משחקים כאלה, אך כמה מן הדמיון יש במה שהוא שואף אליו, הרי אדם רוצה בכבוד, גם מי אשר ברור לו שאינו רודף אחרי כבוד, מכל מקום נהנה הוא, אם אנשי סביבתו מכירים את ערכו, ומצטער אם חשיבותו בעיניהם היא פחותה ממה שראוי לו לפי דעתו.
אך באמת מה יוסיף לו זה, שהוא חשוב בעיני אחרים? הלא הכבוד האמיתי היא החשיבות והמעלה מצד עצמה. אם זו יש לו, מאי איכפת ליה אם חבירו יודעים ממנה או לא? ואם אין, מה הוא מרויח אם הם טועים שישנה בו? אין זה אלא כח הדמיון, אם יש לו חשיבות בעיני אחרים בנקל יחשיב את עצמו לבעל מעלה באמת, וכל מי שבקרב לבו יש לו פחות אמון בערכו, יותר הוא זקוק לתנחומין של כבוד בעיני זולתו. ויש לך מי שהוא מוכרח לפתח את כח דמיונו עוד יותר, והוא מי שקונה לו הכבוד בכסף. הכל יודעים ולפעמים הוא גם כן, שאין האחרים רוצים בכבודו אלא בכספו, ושהם רק מעמידים פנים כאילו הם רואים בו מעלות, אבל הוא מפתה את עצמו להתענג מן תחליף של תחליף כזה, כיבוד חיצוני במקום הכרת החשיבות, וזו עצמה במקום מציאות החשיבות. וכן הוא בכל השאיפות של עולם הזה, מבקשים עשירות, ומדמים שאם רק ישיגוה יהיו מאושרים. והרי צריך להביט רק בעתון כדי לדעת שגם העשירים יש להם מכאובים ודאגות, אם הם ניצולים מדאגותיו של העני יש להם אחרות ויותר גדולות במקומם... וכל עיקר מה שאדם מתאוה לכל מיני תענוגי עולם הזה, הוא רק משום שהוא רוצה להשתיק, בדרך תחליף ודמיון, את הרגשת החסרון שהוא מוצא בעצמו, אשר באמת אינה אלא רעב רוחני, געגועי הנשמה למצב שלימותה. ורעב זה אין ביכולת העולם הזה להשביעו... הרי שגם המבוגר משתעשע בצעצועים, אלא שיש לו בזה יותר עקשנות מהילד, וכל מה שמראים לו יותר מופתים על טעותו, יותר הוא מתאמץ לאמת בעיניו את דמיונותיו ולהחזיקם למציאות... (חלק א, המשל והנמשל)