כלאים

(ראה גם: שעטנז)

 

את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. (ויקרא יט יט)

לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. (דברים כב ט)

זהר:

וכל הממונים מיום שנברא העולם, נתמנו שליטים על כל דבר ודבר, וכולם מתנהגים על פי חוק אחר עליון שמקבל כל אחד ואחד, כמו שכתוב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כיון שמקבלים חוק הזה נקראים כולם חוקות, וחוק ההוא הניתן להם בא משמים, ועל כן נקראים חקות שמים. ומאין לנו שבאים מן השמים, הוא כי כתוב, כי חק לישראל הוא. ועל כן כתוב, את חוקותי תשמורו, משום שכל אחד ואחד ממונה על דבר ידוע בעולם שבחק ההוא, משום זה אסור להחליף המינים ולהביא מין במין אחר, משום שעוקר כל כח וכח ממקומו, ומכחיש הפרסום של המלך.

מהו כלאים? כמי שנותן חבירו בבית האסורים כדי שלא יעשה כלום, כמו שאומר אל בית הכלא, כלאים פירושו מניעה, שמונע את כל אלו הכחות מעבודתם, כלאים פירושו ערבוביא, כי עושה ערבוביא בכח העליון ומכחיש פרסום המלך, כמו שנאמר ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך... (קדושים קי, ועיין שם עוד)

כתוב ומעץ הדעת טוב ורע, ומה על זה גרם אדם מיתה לעולם, מי שמראה מעשה אחר שלא צריך על אחת כמה וכמה, שור וחמור יוכיחו, כי מצד זה (דקדושה) נקרא שור, ומצד זה (של הטומאה) נקרא חמור, ועל כן כתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, לא תעשה ערבוביא ביחד, משום שמעורר הסטרא אחרא להתחבר יחד להרע לעולם, ומי שמפריד אותם מרבה שלום בעולם, אף כאן (בצמר ופשתים), מי שמפריד אותם, ההוא כמו שאמרו, שלא יהיו שוע טווי ונוז ביחד, אדם ההוא מרבה שלום עליו ועל כל העולם,

קרבנו של קין היה פשתים, וקרבנו של הבל היה צמר, אין זה כזה, ואין זה כזה, וסוד הדבר, קין היה כלאים (מין בשאינו מינו), ערבוביא שלא צריך, מסטרא אחרא שאינו המין של חוה ואדם, וקרבנו בא מצד ההוא. הבל היה מין אחד של אדם וחוה (מקדושה), ובמעיה של חוה נתחברו אלו ב' צדדים (מין ושאינו מינו), ומשום שנתחברו יחד לא באה תועלת מהם לעולם ונאבדו. ועד יום הזה הצד שלהם נמצא, (כח האבדון של קין והבל), ומי שמראה את עצמו במעשה של חבור הזה, מעורר אלו הצדדים יחד ויכול להנזק, ושורה עליו רוח אחר שאינו צריך, וישראל צריכים לעורר עליהם רוח קדוש להיות קדושים, שימצאו בשלום בעולם הזה ובעולם הבא... (שם קיח, ועיין שם עוד וערך שעטנז)

ומשום זה היא מצות הקב"ה בתורה להיות אח מיבם לאשת אחיו, לעשות בן לאחיו, כדי שלא יאבד מעולם ההוא, וזה הוא כמו הסוד של כלאים בציצית, שאמרו מה שאסרתי לך כאן התרתי לך כאן, אסרתי לך כלאים בכל מקום, התרתי לך כלאים בציצית, אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה, כמו שמרכיבים תפוחים או דקלים מין במינו, ואסור להרכיב מין בשאינו מינו... (פנחס מה)

ספרא:

שדך לא תזרע, אין לי אלא שלא יזרע, שלא יקיים מניין, תלמוד לומר לא כלאים, לא אמרתי אלא משום כלאים. מניין שאין מרכיבים סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ סרק, ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל, תלמוד לומר את חקותי תשמורו... (קדושים פרק ד טז)

ספרי:

לא תזרע כרמך כלאים, מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע, מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. אין לי אלא כרם שלם, מניין אפילו כרם יחידי ועושה פירות, תלמוד לומר כרם מכל מקום, ומניין לכלאי הכרם שאסור בהנאה, נאמר כאן קודש ונאמר להלן קודש, מה להלן איסור הנייה, אף כאן איסור הנאה, פן תקדש המלאה הזרע, מאימתי מלאה מתקדשת משתשריש וענבים משתעשה כפול לבן המצרי. הזרע פרט לזרע שיצא מן הזבלים או עם המים. הזורע והרוח מסערתו יכול שאני מרבה הזורע והרוח מסייעתו, תלמוד לומר אשר תזרע. מקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר קדש, שנאמר אשר תזרע, וחכמים אומרים זרע, פרט למקיים קוצים בכרם. ותבואת הכרם, מאימתי התבואה מתקדשת משתשריש, וענבים משיעשו כפול הלבן, אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, שאין עושה פירות מניין, תלמוד לומר כרם מכל מקום, אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים מניין, תלמוד לומר לא תזרע כרמך מכל מקום... (תצא רל, וראה שם עוד)

תלמוד בבלי:

אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כהני תלת סבי, כרבי יאשיה בכלאים... כדכתיב כרמך לא תזרע כלאים, רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד... (ברכות כב א)

אמר רב אסי ערוגה תוכה ו' חוץ מגבוליה, תניא נמי הכי, ערוגה תוכה ששה גבוליה בכמה... (שבת פה א, וראה שם עוד)

כשותא בכרמא עירבובא, ולישלח להו כדרבי טרפון, דתניא כישות רבי טרפון אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים, וקיימא לן המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, לפי שאינן בני תורה... (שם קלט א, וראה שם עוד)

אמת כלאים באמה בת ששה, למאי הילכתא, לקרחת הכרם ולמחול הכרם, דתנן קרחת הכרם, בית שמאי אומרים כ"ד אמות ובית הלל אומרים ט"ז אמות... (עירובין ג ב, וראה שם עוד)

ואף רבי יוחנן סבר לה להא דבר, דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק, מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד' קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים... דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, לא כך היה המעשה, שהלך רבי יהושע אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי בהלכות כלאים, ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן, ואמר לו רבי אי גפנים כאן מהו לזרוע כאן, אמר לו בעשר מותר, ביותר מעשר אסור... (שם יא א, וראה שם עוד)

...כיצד גפנים בגדולה אסור לזרע את הקטנה, ואם זרע זרעין אסורין גפנים מותרים, גפנים בקטנה מותר לזרע את הגדולה... שלח ליה רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זעירא ולא מצינו מחיצה לאיסור, התניא יש במחיצות הכרם להקל ולהחמיר, כיצד, כרם הנטוע עד עיקר מחיצה זורע מעיקר מחיצה ואילך, שאילו אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע, וזה הוא מחיצות הכרם להקל, ולהחמיר כיצד, היה משוך מן הכותל י"א אמה לא יביא זרע לשם, שאילמלי אין מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע... (שם צב א, וראה שם עוד)

אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא, משום דלא כתיב בהו אכילה... ולפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר, אמר רבי אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין, הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה... (פסחים כד ב, וראה שם עוד)

אמר רבה בר רב הונא אמר רב ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כולן נזרעין בערוגה אחת, למימרא דלית בהו משום כלאים, מתיב רבא חזרת וחזרת גלין... חזרת וחזרת גלים אין חזרת ועולשין לא... (שם לט א, וראה שם עוד)

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים... אמר רבי יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים, התקינו שיהו מפקירין כל השדה. תנא אמר רבי יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, והיו שמחים שתי שמחות, אחת שהיו מנכשין שדותיהן, וא' שהיו נהנין מן הכלאים, משרבו עוברי עבירה היו משליכין על הדרכים, אף על פי כן היו שמחים שהיו מנכשין שדותיהן, התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה. (שקלים ב א וג א)

יוצאין אף על הכלאים, ואכלאים בחולו של מועד נפקינן, ורמינהו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים... רבי אלעזר ורבי בר חנינא חד אמר כאן בבכיר כאן באפיל, וחד אמר כאן בזרעים כאן בירקות, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין ניצן ניכר, אבל ניצן ניכר יוצאין עליהן... (מועד קטן ו א)

...קידוש דתנן, המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש וחייב באחריותו, דברי רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו... (שם פג א)

...ואילו גבי כלאים תנן, כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ אסור בסוריא מותר, בחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד, אלא לדידך נתני או זה וזה יורד ולוקח, או זה וזה יורד ולוקט... רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, חזיוהו לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי, אמר ליה ניתי מר נשמתיה, אמר ליה לא חווריתו, ותו חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני, אמר ליה ניתי מר נשמתיה, אמר ליה לא צהריתו, לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, רב יוסף מערב ביזרני וזרע, אמר ליה אביי והאנן תנן הכלאים מדברי סופרים, אמר ליה לא קשיא, כאן בכלאי הכרם, כאן בכלאי זרעים, כלאי הכרם דבארץ ישראל אסורים בהנאה, בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן, כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה, בחוצה לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן. הדר אמר רב יוסף לאו מלתא היא דאמרי, דרב זרע גינתא דבי רב משארי משארי, מאי טעמא, לאו משום עירוב עירובי כלאים. אמר ליה אביי בשלמא אי אשמעינן ארבע על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע שפיר, אלא הכא משום נוי... (קידושין לט א)

לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות... תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, אמר שמואל לא שנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות... (בבא בתרא כו א)

מיתיבי כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט, סברוה דרובע דכלאים כיותר מרובע דהכא, וקא תני ימעט, לא רובע דכלאים כי רובע דהכא דמי, אי הכי אמאי ימעט, משום חומרא דכלאים... (שם צד א, וראה שם עוד)

אמר להם בני רוכל תקברם אמן, מאי טעמא קא לייט להו, אמר רב יהודה אמר שמואל מקיימי קוצים בכרם היו, ורבי אליעזר לטעמיה... (שם קנו ב)

דתנא דבי מנשה שבע מצוות נצטוו בני נח, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים גזל ואבר מן החי, סירוס וכלאים... (סנהדרין נו ב, וראה שם עוד)

לימא מסייע ליה, אין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים אבל עוקרין עמו ביד, למעוטי את התפלה, סברוה הא מני רבי עקיבא היא, דאמר המקיים בכלאים לוקה, דתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה, רבי עקיבא אומר אף המקיים, מאי טעמא דרבי עקיבא, אמר קרא שדך לא תזרע כלאים, אין לי אלא זורע מקיים מנין, תלמוד לומר לא כלאים... (עבודה זרה סב ב)

והתניא מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ואמרי לימא קל וחומר, ומה האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר, הכי השתא, התם קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי, האי דעביד איסורא קנסוה רבנן האי דלא עביד איסורא לא קנסוה רבנן... (מנחות טו ב)

בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא מהו, כיון דלא כתב בהו למינהו לא מיחייב, או דילמא כיון דהסכים אידייהו כמאן דכתיב בהו למינה דמיא, תיקו. (חולין ס א)

כלאי זרעים ליתסרו, דהא תיעבתי לך הוא, מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש, מכלל דכלאי זרעים שרו. אימא כלאי כרם אסורין בין באכילה בין בהנאה, כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו, איתקוש לכלאי בהמה, דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך היוצא ממנה מותרת, אף שדך היוצא ממנו מותר... (שם קטו א)

ואלו הן הנשרפין... וכלאי הכרם... (תמורה לג ב)

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה, רבי שמעון אומר אין מצטרפין... (מעילה יח א)

תלמוד ירושלמי:

החטים והזונין אינן כלאים זה בזה... כתיב שדך לא תזרע כלאים, הייתי אומר אפילו שני מיני חטים ואפילו שני מיני שעורים... פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, מה כלאי בגדים שאסרתי לך שני מינין, לא זה ממין זה ולא זה ממין זה, אף כלאים שאסרתי לך בכל מקום, לא זה ממין זה ולא זה ממין זה... כרבי אליעזר דתנינן תמן המקיים קוצים בכרם רבי ליעזר אומר קידש... אמר רבי אבהו טעמא דרבי ליעזר שכן מקומות מקיימין אותו לגמלים בערביא, מה דרבנין סברין מימר אין מקומות מקיימין בערבייא, ויבדקו, רבנין אמרין מקום שמקיימין אותן אסורין, ומקום שאין מקיימין אותן מותרין, מה טעמא דרבי ליעזר, מכיון שמקיימין אותן במקום אחד נאסור מינן בכל מקום שהוא... (כלאים א א, וראה שם עוד)

אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן, רבי יהודה מתיר ירק באילן... תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל מין בשאינו מינו, תלמוד לומר את חקותי תשמורו, רבי יונה רבי לעזר בשם כהנא דרבי לעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי... תני בשם רבי לעזר מותר הוא גוי לזרוע וללבוש כלאים, אבל לא להרביע בהמתו כלאים, ולא להרכיב אילנו כלאים, למה מפני שכתוב בהן למיניהן... (שם ג א, וראה שם עוד)

היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים, ימתין לה עד שיתליע ויופך ואחר כך יזרע, אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך זורע... (שם ז ב, וראה שם עוד)

כל מין זרעים אין זורעין בערוגה, וכל מין ירקות זורעין בערוגה, חרדל ואפונין השופין מין זרעונים... גבול שהיה גבוה טפח ונתמעט כשר שהיה כשר מתחילתו, התלם ואמת המים שהן עמוקים טפח, זורעין לתוכן שלשה זירעונין, אחד מיכן ואחד מיכן ואחד באמצע... (שם טו א, וראה שם עוד)

הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דילועין... מותר, שורה של קישואין שורה של דילועין שורה של פול המצרים אסור... נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן... שכן מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין... (שם טז ב, וראה שם עוד)

הנוטע שורה של חמש גפנים, בית שמאי אומרים כרם ובית הלל אומרים אינו כרם עד שיהו שתי שורות, לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם, בית שמאי אומרים קידש שורה אחת, ובית הלל אומרים קידש שתי שורות, והוא שזרע כנגד האמצעי... (שם כא ב, וראה שם עוד)

הנוטע שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפין, גבוה מעשרה טפחים אינן מצטרפות, רבי יהודה אומר אם ערסן מלמעלה הרי אילו מצטרפות... (שם כב ב, וראה שם עוד)

הנוטע ירק בכרם או מקיים הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים, אימתי בזמן שהן נטועות על ד' ד' או על ה' ה', היו נטועות על ו' ו' או על ז' ז', הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח עגולות לא מרובעות... הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר, כשאחזור אלקטנו, אם הוסיף במאתים אסור... היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים, הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר, סיערתו הרוח לפניו, רבי עקיבא אומר אם עשבים יופך, ואם אביב ינפץ, ואם הביאה דגן ידלק... (שם כו ב, וראה שם עוד)

המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קידש וחייב באחריותו, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו... כתיב לא תזרע כרמך כלאים, אין לי אלא כרמך, כרם אחר מנין, תלמוד לומר כרם ולא כלאים, אמר רבי ליעזר דרבי מאיר היא, דאמר אין לגוי קנין בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות... (שם לג א, וראה שם עוד)

הרוח שעילעלה את הגפנים על גבי תבואה יגדור מיד, ואם אירעו אונס מותר, תבואה שהיא נוטה תחת הגפן וכן בירק מחזיר ואינו מקדש, מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש, וענבים משיעשו כפול הלבן, תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבישלו כל צרכן אינן מתקדשות... אית תניי תני משתשריש... עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש, רבי שמעון אומר זה וזה אסורין ולא מקדשין, המעביר עצוץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור... (שם לד ב, וראה שם עוד)

 כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה, כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכל שכן בהנאה... כתיב ולא תזרע כרמך כלאים, אין לי אלא הזורע, מקיים מניין, תלמוד לומר כרם ולא כלאים, מה כרבי עקיבה, דרבי עקיבה אומר המקיים עובר בלא תעשה, אמר רבי יוסי דברי הכל היא, הכל מודים באסור שהוא אסור בשלא קיים על ידי מעשה, אבל אם קיים על ידי מעשה לוקה... מניין שהוא אסור בהנייה, נאמר כאן פן תקדש, ונאמר להלן פן תוקדש בו... כתיב לא תזרע כרמך כלאים, מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אמר אפילו מין אחד... אמר רבי בון בר חייא ליתן לו שיעור אחרת מן ששה טפחים וכן ארבע אמות, מה נן קיימין, אם בשעשה גדר מבפנים בטל הכרם, אם בשעשה גדר מבחוץ זהו המחול, כי נן קיימין בשדה שהיה שם שדה תבואה והקריח לתוכה ארבע אמות, ואתיא כדאמר רבי חנינה אין האוסר נעשה מחיצה להציל... (שם לה ב, וראה שם עוד)

הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים, רבי שמעון אומר אינן מצטרפין, רבי ליעזר אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור. (ערלה ח ב)

מניין שהן עולין, כתיב מליאה מליאה, מה מליאה שנאמר להלן עולה, אף כאן עולה, אי מה כאן מאה אף כאן מאה, לפי שכפל הכתוב איסורו, שינו חכמים חיובו... (שם י ב, וראה שם עוד)

כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים... שמואל אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים מותר, רבי יוחנן אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור, אמר רב הונא כד נחתון מערביא דתמן אמרונה בשם רבי יוחנן וקיימנוה, את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, הקיש כלאי זרעים לכלאי בגדים וכלאי בהמה, מה כלאי בגדים וכלאי בהמה שאין תלויין בארץ ונוהגין בארץ ובחוץ לארץ, אף כלאי זרעים אף על פי שהן תלוין בארץ, נוהגין בארץ ובחוצה לארץ. חד בר נש זרע חקליה שעורין ולפת, עבר חנין גוביתא ועקרין, אתא עובדא לקמיה דשמואל וקנסיה, דתני אין עושין עם ישראל בכלאים אבל עוקרין עמו בכלאים, מפני שהוא מטע בעבירה. תני אין עושין עם הגוי בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים, כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוץ לארץ... שמואל פתר מתניתא אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים... רבי יוחנן פתר מתניתא אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ בין בכלאי כרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות... עושין עמהם בכלאים, כשם שכלאים בארץ ישראל כך כלאים בחוצה לארץ בכלאי הכרם, הוא בכלאי זרעים... (ערלה כ א)

אמר רבי יוחנן כמחיצות שבת כן מחיצת כלאים, אמר רבי יוחנן מעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה אצל רבי יוחנן בן נורי לנגנגד והראהו שדה אחת ובית חבירתה היתה נקראת, והיו שם פרצות יותר מעשר והיה נוטל אעים וסותם, דוקרנין וסותם, עד שמיעטון פחות מעשר, אמר כזו מחיצת שבת... (עירובין יא א, וראה שם עוד)

תוספתא:

האש והכלאים אינן מששת ימי בראשית, אבל חשובין מששת ימי בראשית. (ברכות פרק ה)

ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין הכהנים נכנסין לתוך שדהו, אלא רואין אותה כציון בית הקברות. אין עושין עם ישראל בכלאים, אבל עוקרין הימנו כלאים מפני שממעט את העבירה, אין עושין עם הגוי בכלאים, ובעיירות המובלעות כגון ענה וחברותיה עושין עם הגוי בכלאים, כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ. (כלאים פרק ב)

רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מרחיקין ארבע אמות מן עיקר הגפנים לגדר, העושה מחיצה לכרם גבוהה עשרה ורחבה ארבע ביטל ארבע אמות שבכרם... (שם פרק ד, וראה שם עוד)

פסיקתא:

זאת חוקת התורה, רבי יהושע בן לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם ובכולהם כתב בהו חוקה, ואלו הן, אשת אחיו וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה... כלאים מנין, לא תלבש שעטנז, סדין בציצית מותר, וכתיב ביה את חקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאים וגו'... (פרשה יד)

מדרש רבה:

למה הביא עליהם ארבה, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה ואכלו כל מה שזרעו להם ישראל. (שמות יג ו)

רבי אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקב"ה ליגאל... אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם... (ויקרא כג ב)

כתיב ויבאו עד כרמי תמנתה, אמר רבי שמואל בר רב יצחק מלמד שהיו אביו ואמו מראים לו כרמי תמנתה זרועים כלאים, ואומרים לו כשם שכרמיהם זרועים כלאים, כך בנותיהן זרועות כלאים... (במדבר ט כד)

מרכבו ארגמן זה הקב"ה שכתוב בו רוכב שמים בעזרך, והוא אורג את העולם שיצאו כולם למיניהם, ולא יתערבו מין בשאינו מינו, כמו דכתיב (בראשית א') תדשא הארץ דשא, והוא אין משרה שכינתו אלא על המיוחסים שבישראל... (שם יב ד)

כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים, הדא מה דכתיב (בראשית ל"ז) ויטבלו את הכתונת בדם, ויש אומרים על לובשי כלאים, הדא מה דכתיב (שם) ועשה לו כתונת פסים. (שיר ד ז)

מדרש תנחומא:

...ואת חקותי תשמרו ללכת בהם, דברים שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהן תשובה, אלו הן, לבישת שעטנז... והרבעת כלאים... ושמא תאמר מעשה תוהו הן, תלמוד לומר אני ה', אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן. (משפטים ז)

באותה שעה אמר איוב רבון העולמים לא כך אמרתי לפניך, אלא אמרתי אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי יחד תלמיה יבכיון, ואם זרעתי אותה כלאים... (ראה טו)

ילקוט ראובני:

כל עשב יש לו מלאך מיוחד, ואם תערב העשבים ביחד כאלו אתה מערב הב' מלאכים והם מתבטלים ממלאכתם, וזה איסור הרכבת אילנות מין בשאינו מינו, והסוד כמו צמר ופשתן ובשר בחלב כשתחברם לדמות יחד לקדושה מותר ולחול אסור. (בראשית)

אלו לא חטא אדם היו כל כחות הטומאה מסייעים לאדם והיו משרתים עושי רצונו, אבל אחר שחטא אדם צוה הקב"ה שלא לערבב כוחות הטומאה ולהוסיף כח שלהם, וצוה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו... (שם)

סוד הכלאים שנאסרו בתורה כבר גיליתי לך סוד המגולגלים במקום אחר בזרעים ובאילנות לתקן נפשם המגולגלת, והיא שם עד מלאת קצבתם הנגזרת עליהם, ואם תערבם יחד שקרא עונות למגולגלים שם כי זה מגולגל בבחינה אחת וזה בבחינה אחת ואתה תערבם יחד. (דברים תצא)

תרגום יונתן:

לא תזרע - לא תזרעון כרמיכון עירובין דלמא מתחייב יקידתא דימעת זרעא דתזרעון ועללת כרמא. (דברים כב ט)

רש"י:

לא תזרע כלאים - חטה ושעורה וחרצן במפל יד. פן תקדש - כתרגומו תסתאב, כל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי, כגון איסור, נופל בו קדוש. המלאה - זה מילוי ותוספת שהזרע מוסיף. (שם)

אבן עזרא:

כלאים - שני מינים, ועוד אפרש מלת כלאים, וטעם השדה והבגד להיות לזכרון, כי יש מצות רבות לזכר, כחג המצות וסוכות וציצית ושופר... ופה ארמוז לך סוד, דע כי השלם שלם מאד, על כן כתוב באברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. (ויקרא יט יט)

רמב"ן:

תדשא - ... ואמר שיהיה כל זה למינהו, והוא איסור הכלאים, כי הזורעם מכחיש בכח מעשה בראשית. (בראשית א יא)

את חקותי תשמרו - רש"י, ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם, ושיהו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה, ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת א-לוה צרופה, רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם הארץ, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות. וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה, שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כלם בטעם נכון ותועלת שלימה. 

והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכלם למינהו, והנה סבת המשכב במרביע הבהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה, והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות, והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם, כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרי צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים. וזה טעם שדך לא תזרע כלאים שהוא בהרכבה על דעת רבותינו. ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאלו הורכב משני מינין, ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת, ויבאו לידי הרכבה. ומחברינו מי שמוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה שאמרו בבראשית רבה, אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים, ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו, כי הם חקות שמים וארץ... והנה המערב כלאים מכחיש ומערבב במעשה בראשית... (ויקרא יט יט, וראה עוד שעטנז)

...אבל מצות הכלאים מבוארת, שכבר אמר שדך לא תזרע כלאים, והנה במשמע ההוא כל מקום הנזרע, והוסיף בכאן כי אם יזרע הכרם כלאים יקדש הזרע אשר יזרע ותבואת הכרם, לומר שיאסר בהנאה כהקדש, וטעם פן כמו כי תקדש, וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, וכן ולא תגעו בו פן תמותון. ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו, כענין שבא לומר לא תזרע אותו כלאים פן יצמח ויאסר עליך הכל, כי אינן נאסרין אלא כמו ששנינו תבואה מקודשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן... (דברים כב ט)

רד"ק:

למינו - מה שדומה לו ומתכונתו, ועיקר שנצטוו על הכלאים הוא משום שנולד מהם מין חדש, ועל ידי הרכבת ב' אילנות נולד מין חדש. אבל על ידי כלאי זרעים לא נולד מין חדש, והתורה לא אסרה כלאי זרעים אלא משום ערבוביא למשמרת ולהרחיק כלאים, ואף לישראל אינו אסור אלא בארץ. והוזהרו אדם ובני נח בהרכבת האילן ובהרבעת הבהמה שיצא מהם מין ג' מורכב משניהם, שזה כנגד פעולת הא-ל והופכים מעשיו, ולכך שאלו בחולין בעי רבינא הרכיב שני מיני דשאים מהו, דלא כתיב בהו למינהו, או דלמא כיון שנשאו קל וחומר בעצמן והסכים הקב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו למינו. (בראשית א יא)

רשב"ם:

בהמתך לא תרביע כלאים - לפי דרך ארץ ותשובת המינין, כשם שציוה הכתוב שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו במעשה בראשית, כך ציוה להנהיג את העולם בבהמות בשדות ואילנות וגם בחרישת שור וחמור שהם שני מינים, וגם בצמר ופשתים אחר שזה מין בהמות וזה מין קרקע וגידוליו... (ויקרא יט יט)

כוזרי:

אמר החבר, והסנהדרין היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות, עד שהכשפים היו יודעים... ואיך לא יהיה זה, וכלם צריכים אליהן בתורה, הטבעיות מהן צריכים אליהן בעבודת הארץ, לדעת הכלאים ולהזהר מהשביעית והערלה, ובהכרת הצמח ומיניו כדי שישארו על מה שנבראו עליו ולא יתערב מין במין, חכמה גדולה אם השעורה הנקראת כנדרוס דרך משל ממין השעורה, או השיפון ממין חטה, או הכרבתור ממין הכרוב, וידיעת כחות שרשיהם ושיעור הפשטם בארץ, ומה שישאר לשנה אחרת ומה שאינו נשאר, לדעת כמה יונח בין מין למין במקום ובזמן... (מאמר ב סד)

משנה תורה:

כלאי הכרם כיצד, מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן, בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי, בין שעלו מאליהן, בין שנטה הגפן בתוך הירק, שניהם אסורין באכילה ובהנייה, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם. והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה. ושניהם מצטרפין זה עם זה. במה דברים אמורים שנזרעו בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ כלאי הכרם מדברי סופרים... ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל בסוריא והיא ארצות שכבש דוד, מותר... (מאכלות אסורות י ו)

אבל הערלה וכלאי הכרם... נתנו חכמים בהן שיעור, שאין בהן דרך היתר לכל אדם... ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים... הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים. כיצד, רביעית יין של ערלה או כלאי הכרם או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם שנפלה לתוך מאתים רביעיות של יין, הכל מותר, ואינו צריך להרים כלום. נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנייה. ולמה צריך להרים התרומה ולא ירים ערלה וכלאי הכרם, שהתרומה ממון כהנים, לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה... אינו צריך להרים. ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם, מפני שהן אסורין בהנייה... (שם טו יא והלאה, וראה בהשגות הראב"ד שם)

התרומה מעלה את הערלה וכלאי הכרם, כיצד, סאה תרומה שנפלה לתשעה ותשעים חולין, ואחר כך נפל לכל חצי סאה של ערלה או של כלאי הכרם, אין כאן איסור ערלה ולא איסור של כלאי הכרם, שהרי עלה באחד ומאתים... (שם טז יז)

הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה, שנאמר שדך לא תזרע כלאים, ואחד הזורע או המנכש או המחפה, כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת, או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה, ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב, אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. אסור לזרע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן, ואם קיימן אינו לוקה. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ, ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר, ודברים אלו דברי קבלה.

אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן, אין בהן משום כלאי זרעים.

כל כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד, המרכיב אילן באילן... הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום. ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנו כלאים, ומותר לזרע זרעים וזרע אילן כאחד, וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד.

הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנו כלאים, אף על פי שהוא לוקה, הרי אלו מותרין באכילה, ואפילו לזה שעבר וזרען, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד, ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים... (כלאים א א והלאה)

זרע שנתערב בו זרע אחר, אם היו אחד מעשרים וארבעה כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלש סאה של שעורים, הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים, ואם זרע לוקה... (שם ב א, וראה שם עוד)

אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה וכיוצא בה. הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן, אפילו תחת הגפן, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש, שהרי אינו רוצה בהשרשתן, ואם אינן מגולין חושש משום כלאים. שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ, אף על פי שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים, לא יהיה זורע באותה שדה מין אחר, עד שיעקר העיקרין... (שם שם יא וראה שם עוד ובראב"ד)

יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ, עד שיראה כשני מינין, ואף על פי שאין דומין זה לזה, הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה. ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה, וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת, ואף על פי כן הואיל והן שני מינין הרי אלו אסורים זה עם זה. כיצד... וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות, אף על פי שהן שני מינין בטבען, הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה, או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול, עד שיראו כשני גוונין ממין אחד, לא חששו להן לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין. כיצד, הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין... (שם ג א, וראה שם עוד)

כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה עם זה, כדי שיהיו נראים מובדלים זה מזה. אבל אם נראין שנזרעו בערבוביא הרי זה אסור. ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלים ושלוח היונקות. כיצד, היתה שדהו זרועה מין תבואה ובקש לזרע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחת, מרחיק ביניהן בית רובע, והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע, בין מן האמצע בין מן הצד. ואם לא היה ביניהן כשיעור זה אסור, ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך ששה טפחים.

היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרע בצדה שדה ירק אחר, אפילו דלעת, מרחיק בין שתי השדות ששה טפחים מרובע, בין מן הצד בין מן האמצע, ופחות משיעור זה אסור, ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח. היתה אחת מן השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת, מרחיק ביניהן בית רובע...

היה בין שני המינים בור או ניר או גפה או דרך או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, או אילן שהוא מיסך על הארץ או סלע שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, הרי זה מותר לסמוך המין האחד לצד אחד מאלו, והמין האחר לצד השני, הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן, הרי הן נראים מובדלים. במה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל בשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחבירו לזרוע בצדה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים, אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים, שלא נאמר הארץ כלאים... (שם ז א והלאה, וראה שם עוד)

...היתה שורה של דלעת זרועה, אפילו דלעת יחידית, ובא לזרוע בצדה תבואה, מרחיק בית רובע, שהרי נמשכו עליה והחזיקה מקום גדול... ומותר לנטוע שני מינין בתוך גומא אחת, ואפילו קישות ודלעת, והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומא לכאן והמין האחר נוטה לצד השני ויראו נבדלין זה מזה, וכן אם נטע ארבעה מינין בתוך הגומא והפכן לד' רוחותיה הרי זה מותר. הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין ומין, מרחיק בין כל משר ומשר שתי אמות ומחצה על שתי אמות, ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהן בסוף המשר אלא כל שהו, שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביא...

מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו, מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה אחת שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע, וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה, כדי שלא ינקו זה מזה... במה דברים אמורים בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה, אבל ערוגה בין ערוגות אסור לזרע בה חמשה מינין, שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו ובכל רוח מערוגותיה שבסביבותיה יראה הכל כמעורב, ואם הטה העלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה שבצדה לכאן עד שיראו מובדלים מותר... מכל אלו הדברים נתבאר לך, שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה, אין חוששין למראית העין כמו שבארנו, ובזמן שיראו מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתם אפילו הן זה בצד זה כמו שנתבאר עתה. (שם ד ג, וראה שם עוד)

הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם, הרי זה לוקה שתים, אחת משום שדך לא תזרע כלאים, ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים. ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכן אם חפה אותם בעפר לוקה, וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה. ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם, אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם, וכן אסור מדבריהם לזרע כלאי הכרם בחוצה לארץ. ולמה אסור כלאי הכרם בחוצה לארץ ולא אסרו כלאי זרעים, מפני שכלאי הכרם חמורין הם, שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הן אסורין בהנאה, וכיון שהן אסורין בהנאה בארץ, אסרו לזרען בחוצה לארץ. ואין עודרין עם הנכרי בכלאים, אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה.

אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם, ואין צריך לומר שאר אילנות. (ראה ראב"ד שם). אסור לזרע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה, ואם עשה כן, אף על פי שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה, הירק או התבואה או הגפנים, ושורפים את שניהם, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורין בהנאה, ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן.

אחד הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קדש, ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו, לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש גפנו, ולא נתקדשה התבואה... הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן, וכל אדם מותרין בהן, (ראב"ד: אמר אברהם בפועל שנו, ובעל הבית שעושה במלאכתו עשו אותו כפועל), ואילו קיימן בעל הכרם היה מקדש אותן לכל אדם כמו שבארנו... מאימתי תבואה או ירק מתקדשין, משישרישו, ענבים משיעשו כפול הלבן, שנאמר המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, עד שיזרע זה ויהיה זה תבואה. אבל תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות... כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הן בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו, הרי זה לא קדש, ואף על פי כן קונסין אותו ואוסרין הזרע, אבל הבוסר מותר, ואם עקר הזרע קודם שיעשו הענבים כפול הלבן, הרי זה מותר בהנייה...

זה הכלל, כל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלין הרי זה אילן. הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר, הגיע לו ועבר מעליו ואמר כשאחזור לו אלקטנו, אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש. וכיצד משערין שיעור זה, רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש, הגע בעצמך שייבש עד שלא תשאר בו ליחה במאה שעה, אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה, הרי הוסיף במאתים לאסור... (שם פרק ה, וראה שם עוד)

הבא לזרע בצד הכרם מרחיק ממנו ארבע אמות מעיקרי הגפנים וזורע, ואם גפן יחידית היא מרחיק ממנה ששה טפחים וזורע, היתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו אפילו הן מאה, אין זה כרם אלא כגפן יחידית... היו שתי שורות הרי אלו כרם, וצריך להרחיק ארבע אמות מכל צד, ואחר כך יזרע... (שם פרק ז א, וראה שם עוד)

כל ההרחקות והשיעורין האמורין בכלאים באמה בת ששה טפחים שוחקות, ולא יצמצם במדות הכלאים, שאין מצמצמים אלא להחמיר. כל השיעורין האלו שמרחיקין בין הגפנים והתבואה או הירק אינן אלא בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ מותר לזרע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחלה, ולא אסור בחוצה לארץ אלא לזרע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. ואם אמר לתינוק נכרי לזרע לו בחוצה לארץ מותר, אבל לא יאמר לנכרי גדול שלא יתחלף בישראל. ואף על פי שמותר לזרע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ, הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחוצה לארץ, והוא שיראה אותו לוקט ומוכר, אבל ספיקו מותר. (שם ח יב)

רבינו יונה:

כלאי הכרם אסורין באכילה ובהנאה אפילו הוא בחוצה לארץ, ואין נאסרין עד שיהיו שם שני מינין מלבד הכרם, כגון חטה ושעורה, אבל מין אחד בכרם בחוצה לארץ מותר, (ואף על פי שהתרנו מין אחד בכרם, צריך ליזהר שלא יזרע על העפר שעל גבי הגפן הטמון בארץ, אלא אם כן יש על גביו עפר שלשה טפחים, כדי שלא יהיו יורדין שרשי הזרע ובאין בתוך הגפן, והנה זו היא הרכבה והיא אסורה בחוצה לארץ).

הרכבת אילן והרבעת בהמה אסורין מן התורה אפילו בחוצה לארץ, ובני נח הוזהרו עליה, כדאיתא בסנהדרין. אסור מן התורה להרכיב אילן באילן מין בשאינו מינו, אפילו בחוצה לארץ, מין במינו מותר אפילו בארץ ישראל. (אגרת התשובה מו-מח)

רבינו בחיי:

מכשפה - הכשוף הוא חיבור דברים חלוקים זה מזה, ועל ידי זה יתחברו ויתערבו כוחותיהם למעלה ותצא מהם פעולה נפלאה נכרית, ואסור כלאים נוטה לזה... וראוי לאדם שיניח העולם להתנהג על טבעו... (שמות כב יז)

...ועל דרך המדרש יגדיל תורה ויאדיר, נתן הקב"ה תורה לישראל כדי להנחילם עולם הבא, ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה, בא לחרוש לזרע לקצור וכו', בכל מצוות. ועל דרך הקבלה, תכלית הכונה בחוקים אינה בענינים גופניים בלבד, כי אם בכחות השכליים הנמשכים מהשמים ולכך נקראו חוקות השמים, ונתנו רק לישראל, וכל הכחות העליונים השכליים, כל אחד ממונה על פקודתו וממשלתו בעולם השפל, ובזה העולם מתקיים בשלמות. וידעת מאמרם שאפילו העליונים צריכים לשלום, שנאמר עושה שלום במרומיו, והמעמיד למטה תולדות מין בשאינו מינו, גורם היפך השלום, כי מערבב הכחות העליונים. וכלאים לשון מניעה, כלומר בטול הכחות העליונים, וכמו שאמרו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל. ומפני שהשנים הנולדים בעולם ראשונה היו כלאים, זה מצד רוח טוב וזה מרוח רעה, ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקדוש ולהתרחק מן הרע, שהוא מצד רוח הטומאה, על כן נאסר לנו הכלאים, שהו חבור הקצוות שהם ב' הפכים, ואין חבורם עולה יפה, והמחברם מסלק השלום מן העולם כי מערב הכחות העליונים... (ויקרא יט יט)

ספר החינוך:

שלא להרביע בהמה כלאים... משרשי המצוה, כי השי"ת ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך ענינו ראוי להיות מכונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזה שנאמר במעשה בראשית וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וראיתו היא ידיעתו והתבוננותו בדברים... ובהיות אלקים יודע כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלימות לענינו שהוא צריך בעולמו צוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו... (קדושים מצוה רמד)

שלא לזרע שני מיני זרעים כגון חטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר שדך לא תזרע כלאים... ואמנם אין האיסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג, אבל דרך זריעה, כגון ליזרע זרע אילן עם זרעים דבר זה מותר אפילו לכתחילה חוץ מן הכרם. ואמרו ז"ל שהזורע כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו, הרי אלו מותרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתו בלבד... (שם מצוה רמה)

שלא לזרע מיני התבואה בכרם ולא קנבוס ולוף, וזה המין מן הכלאים יקרא כלאי הכרם, ועל זה אמרו לא תזרע כרמך כלאים ואמרו ז"ל מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין... בשרשי מצות כלאים כתבתי על צד הפשט בלאו דהרבעה בסדר קדושים, ועדיין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האיסור בכרם, דבעינן בו כלאים בלבד הכרם. ואולי נאמר מהיות כרם דבר חשוב מאד וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם. ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות, שהם חשובים בענינם, כמו קנבוס ולוף, אבל שאר המינין כלם יתבטלו עם הגפנים, ואינם אסורים מדאורייתא אלא מדרבנן.

מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאין אסור משום כלאי הכרם מן התורה אלא מיני תבואה קנבוס ולוף בלבד, אבל לזרע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן, וכן אסרו רבנן לזרע מיני תבואות וכן ירקות בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה, מפני חשש הרכבה, לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות חששו בה יותר, ואם עשה כן, אף כל פי שאינו לוקה, הרי זה קדש, ונאסרו שניהם בהנאה ושורפין הכל... ונוהג אסור כלאי הכרם בזכרים ובנקבות מן התורה בארץ ישראל בלבד, ומדרבנן אפילו בחוצה לארץ, ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, החמירו ז"ל בכלאי הכרם לאסרן אפילו בחוצה לארץ, אחר שהם חמורים כל כך, שהם אסורים בהנאה בארץ... והעובר על זה וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בארץ לוקה מדאורייתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן, אבל לענין שיאסרו בהנאה עד אחר השרשה, זרוע ובא בתוספת. (תצא מצוה תקמח)

שנמנענו מלאכל כלאי הכרם לבד... משרשי המצוה, הקדמה: ידוע בכל מצוות התורה, כי כל דבר לפי הכשלון המצוי בו יותר, ירחיקנו הא-ל ממנו. ואין ספק כי נטיעת הכרם סבה ליין שבו כמה מכשולות לבני אדם... ואולם התירו לנו השם ב"ה בשביל קצת תועלת שנמצא במיעוטו אל הגופים. ואחר שלא הותר רק לצורך גדול, חייבנו הכתוב שאם גם בתחלת נטיעתו או זריעתו יהיה בענינו צד עוון וחטא, שלא נקיימו ולא נהנה בו כלל... והעובר על זה ואכל או הנהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל חייב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן לוקה, מה שאין כן בכל שאר איסורין שבתורה, מאי טעמא, דלא כתיב בהו אכילה דכתיב פן תקדש, ודרשו רז"ל פן תוקד אש. (שם מצוה תקמט)

הרקאנטי:

והנה המרכיב שני מינים כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה כל הצורך, ויחפוץ הוא להוסיף בו בריות ויעזור בבריאת עולם, ובעירוב הזרעים משנה אדם סדר בראשית שנאמר בהן למינהו, והוא מכחיש ומערבב החכמות העליונים אשר משם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם, וזהו שנאמר את חקותי תשמורו, ואמרו רז"ל חוקים שחקקתי בהם את עולמי, כי הצמחים כולם יסודותם בעליונים, וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל כל מקום שנאמר חוקה גזירת מלך היא, שאין רשות לאדם להרהר אחד מדותיו ואין הכוונה שלא יהיה טעם לדבר, אלא שלא ישנה אדם חוקי ה' ית' כי הוא כמי שמחליף מטבעו של מלך מכמות שעשאו, כך המחליף במינין ועושה כלאים בשום דבר מזייף מטבעו של מלך... (קדושים דף סד)

,,,ולשון כלאים יש לפרש מלשון לכיון והרמז לכחות הטומאה המכלים ושורפים באשם, ואפשר שרמז לכרם השם יתעלה, שלא יזרע בה כחות הטומאה...אמנם בספר הזהר פירשו שהוא לשון כלא, כלומר שמכניס שני הפכים בגדר אחד, כלאים כלא שניהם והוא מלשון ויכלא הגשם מן השמים, מניעות הכחות של מעלה מלפעול בתחתונים... (תצא דף פט, ועיין שם עוד)

עקדה:

כלאים - אולי כדי להרחיק הדעה שהעולם ותולדותיו נתהוו על צד המקרה, וזה שאמרו ראה מצות ציצית וזכור מצוה הכתובה בצדה, שעטנז, כי המסתכל בחוט של תכלת נזכר בים וברקיע ובכסא הכבוד, ותתאמת לו בטול דעת המקרה. (ויקרא יט יט)

אברבנאל:

כלאים - מלשון כלא, דבר מוכרח, וכן הזדווג מין בשאינו מינו אינו רצוני לפי הטבע, וכל אלה גזירת מלך. (ויקרא יט יט)

מוסיף כאן שהאיסור גם בכרם, ושגם המלאה פירוש הזרע הנזרע אסור, והטעם שכל הפעולות תהיינה שלמות בלי עירוב וזיוף. (דברים כב ט)

ספורנו:

עושה פרי למינו - כי המורכב מב' מינין לא יוליד. ויהי כן - נתקיים בלתי יקבל הפחות והיתר, שאם יקרה צמח מורכב מב' מינים לא יוליד. (בראשית א יא)

מהר"ל:

במסכת פסחים אמר רבי יוסי ב' דברים עלו במחשבה לבראת ערב שבת, ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם מעין של מעלה ונטל ב' אבנים וטחנן זו בזה ויצא מהן אור, והביא ב' בהמות והרכיב זו על זו ויצא מהן פרד... והיפך זה חבור שני מינין, שהם הסוס והחמור, והוא הרכבה יתרה, ושניהם לא יצאו אל הפועל הטבעי... רק על ידי האדם שהוא על הטבע... וכלל הדבר שבאו רז"ל לגלות, כי בששת ימי בראשית לא נבראו רק הדברים הטבעיים, אבל דברים שהם על הטבע היו בכח, ועל ידי האדם שהוא שכלי והוא על הטבע היו יוצאים לפועל, כמו האור שיצא מן האבנים... ומה שהם תמהים על הרכבת שני מינים, בודאי לפי התורה שנתן הקב"ה לישראל הדבר הוא אסור משום כלאים, אבל אדם הראשון היה עושה דבר זה, כי הדבר הזה ראוי שיהיה בעולם עד שיהיה נשלם העולם, שהוא כלאים דרך התורה לבד, וכמה מינים שנבראו בעולם, והתורה אסרתם באכילה, ועם כל זה נבראו, שבהם יושלם העולם. ואין איסור כלאים משום ערוה וזנות, שהרי אסרה התורה אף להנהיג אותם ביחד, ומזה תראה, כי איסור כלאים הוא משום שאין לחבר המינים המחולקים יחד, וזה דרך התורה... (באר הגולה באר ב)

הכתב והקבלה:

כלאים - מלשון כלא, שמחבר דברים שלא יתכן לחברם, ויש אומרים מלשון כלא, מניעה ועצירה, שאין מתבשלים יחד, ובבעלי חיים שלא יולידו זה מזה. (ויקרא יט יט)

פן תקדש המלאה - התבואה, הזרע - הירק, ותבואת הכרם - חרצני הכרם, שזורע שם ג' מינים. אשר תזרע - רוצה לומר שישריש, שאז מתקדש. (דברים כב ט)

מלבי"ם:

בהמתך לא תרביע כלאים - לא מצאנו פעל רבע בתנ"ך רק על חיבור מין בשאינו מינו... אם נדייק מלות הכתוב בדיוק נוכל לומר שדייק רק בהמתך דהיינו בהמה שלך לא אחרים, והנה פעל תרביע יש לומר בצד אחד שקאי על הרובע, כי לא מצאנו פעל רבע רק על הזכר, ובזה נרבה בהמתך על בהמת אחרים, ובצד אחד יש לומר שקאי על הנקבה, ופעל תרביע הוא מבנין הפעיל שיוצא לשלישי על הנקבה הנרבעת על ידי הזכר על ידי האדם המרביע, ובזה יש לומר בהמת אחרים על בהמתך, ויש לומר שכולל שניהם ובכל צד שיהיה שלו אסור, ועל כן לא נדע בהמת אחרים... שדך לא תזרע - מבואר אצלינו תמיד שדרך הכתוב להקדים את הפועל וכן באזהרות לא תבשל גדי וכו', ועל פי זה כללו חז"ל שבמקום שהקדים השם אל הפעל לא בא הפעל בדוקא, שאם היה אומר לא תזרע שדך היה האזהרה רק על הזריעה וכשהקדים שם שדך עיקר האזהרה על השדה שלא ימצא כלאים בשדהו, ותפס פעל זרע לפי הרגיל... שעיקר האזהרה שלא תהיה שדהו זרועה כלאים... כבר ביארתי למעלה ששם שדה כשנאמר בהרחבה כולל גם מקום אילנות... (ויקרא יט יט)

לא תזרע כרמך - סתמא כר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואם כן כבר חייב מלקות משום כלאי זרעים רק שבא לחייבו שתים... וכבר התבאר אצלי שלשון זריעה לא שייך באילנות רק על הרכבה, ועל מניח גרעיני הזרע בארץ שייך לשון נטיעה, ומזה מוכרח שמשכתוב לא תזרע כרמך כלאים, היינו שימצאו עמו עוד שני מינים נזרעים חוץ מן הכרם, שעליו לא יצדק לשון זריעה... פן תקדש המלאה - פירוש שהמלאה, דהיינו התבואה תקדש בעת שיקרא זרע, דהיינו משתריש, שאז נזרע בארץ, והכרם יקדש בעת שהוא תבואה, דהיינו משהביא שליש... (דברים כב ט, וראה שם עוד)

יחדיו - רוצה לומר לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה... (שם שם י)

רש"ר הירש:

...החוק האלקי של "למינהו" שולט לעינינו בכל העולם האורגני, ואליו מתייחס החוק האלקי, שניתן לישראל לאחר מכן "את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו'"... חוקים הנוהגים מכבר, ולא בא הכתוב אלא להוסיף עליהם מצות שמירה... אותו חוק אלקי, השולט בכל העולם האורגני, הופך ל"כלאים" כל מין בשאינו מינו, שני המינים "כלואים" זה בפני זה, אינם מתחברים יחד, אלא כל מין שומר את כחותיו רק למינהו, ורק שרירות לב האדם כופה עליהם חיבור בלתי טבעי... (בראשית א יא, וראה שם עוד)

כלאים - חבור של מינים שבדרך הטבע נכלאים זה מזה. לא תזרע - כדי שיעור יניקה זה מזה, או בלי מחיצה נגד מראית העין... (ויקרא יט יט)

המצוה היא שיזכור בפעולותיו את הבורא שברא כל דבר למינו... ונתן כאן התראה לבאי הארץ על קדושת האדמה הזאת על ידי התורה האלוקית. יכולנו לחשוב שהגפן אסורה בנטיעה על אדמת החוק המוסרי, והנה היא מצוה, אבל מדגיש דוקא בה את איסור הכלאים, לומר לך, שהתורה האלוקית לא רק מרשה לך, אלא גם מקדשת את ההנאה החושנית הגדולה ביותר-אם היא נשארת במסגרת התורה. (דברים כב ט)