כלה   סוף

(ראה גם: גמר, סוף, שבת)

אבן עזרא:

לא יכלה - ימנע, נמצא בה"א ובאל"ף בסופו. (בראשית כג ו)

הכתב והקבלה:

ויכל וישבת - ויכל מורה על השלמת דבר על תקונו, ושבת על הפסקה,ורוצה לומר המלאכה שגזר עליה כלתה עד תומה... (בראשית ב ב)

מלבי"ם:

וכלה מכפר - כלה מ מורה על גמר הפעולה מצד הפועל שמסיח דעתו לגמרי, בנגוד לכלות ל שהוא על כלות הפעולה מצד עצמה. (ויקרא טז כ)

פעל כלה נבדל מיתר נרדפיו שבאו על הכליון, במה שכלה ידבר על העצם בבחינת שהיה הלוך וחסור עד שנאפס, ומציין התנועה מן היש אל האין, ומשתתף בהוראתו על הגמר והתכלית, ויכל אלקים, מענין כליל, שהוא תנועת המעשה מאין ליש עד שהגיע לתכלית וגמר המעשה, וכמוהו בא על תנועת הכליון עד שנעדר ונאפס... תנועת ההעדר, כמו "כלו תפלות דוד", לא נשלמו ולא תמו, כי מי ישלים תהלות ה' בעצמם, רק כלו ונפסקו מצד שלא התפלל עוד.

יש הבדל בפעל כלה בין אם נקשר אל השם ובין אם נקשר עם הפועל, אם נקשר עם השם מורה שנגמר כולו, כמו "עד אם כלו את כל הקציר", אבל כשנקשר עם הפועל מורה שהפסיק הפועל מלעסוק עתה בפעולה זאת, הגם שהדבר בעצמו לא נכלה ולא נגמר, כמו "ויהי כאשר כלו לאכול", שאינו מציין בזה שכלה הלחם, רק שכלה פעולת האכילה. וכשנקשר עם הפועל נקשר לרוב עם למ"ד, כמו "כאשר כלה לדבר", ולפעמים נקשר עם מ"ם, ויש הבדל ביניהם, כי כשנקשר עם למד מדבר בבחינת הפעולה שכלה אותה והשלימה, שזה יהיה תיכף בגמר הפעולה, כמו "ויכל יעקב לצוות את בניו", ןכשנזכר הפועל באה עמו מלת את, כמו "ויכל משה את המלאכה", אבל כשנקשר עם מ"ם ידבר בבחינת הפועל ואינו מציין תיכף בגמר הפעולה בבחינת עצמה, רק בעת שיכלה הפועל ויגמור בדעתו לשבות מן העסק הזה, כמו "ויכל משה מדבר אתם"...

פעל כלה מצד הוראתו הכללית על הכליון בא גם על ענין התשוקה וחמדה, וכלה הוא יותר מכסף, כי הוא עד כלות הנפש, כמו נכספה, הוא חולת אהבה עד שנכספה, ומוסיף עוד יותר שגם "כלתה נפשי", עד כלות הנפש. (הכרמל)

רש"ר הירש:

ויכולו - שורש כלה הוא על השמדה וגם על שלמות, כמו שורש תמם, אולי רוצה לומר בזה שכל שלמות דורשת הפסקת הויה אחרת, דבר או איש יכולים להיות מושלמים רק אם הם מתמסרים לשלמות זו לגמרי... שורש כלה הוא דרישה וכמיהה למטרה, ומכאן המלה "תכלית", מטרה. ויכולו - הם הובאו למטרתם הסופית... לרז"ל שאמר לעולמו די, ועצר בזה התפתחותם בהציבו להם תחומים... (בראשית ב ב)