(ראה גם: כלי משכן-מזבח, קרבן-הקרבה)
והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ויקרא ו ה)
ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. (שם ט כד)
וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית... וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו... (דברי הימים ב ז א)
ועוד הוא ירד והכה את הארי, בזמנים הראשונים שכשהנהר הזה היה מושך מימיו למטה, היו ישראל נמצאים בשלמות, כי היו זובחים זבחים וקרבנות ולכפר על נפשותיהם, ואז היתה יורדת מלמעלה דמות של אריה אחד, והיו רואים אותו על המזבח רובץ על טרפו, אוכל הקרבנות כאיש גבור, וכל הכלבים (המקטרגים) היו מתחבאים מלפניו, ולא יצאו לחוץ (לקטרג)... כיון שגרמו העונות, הוא ירד לתוך המדרגות שלמטה והרג אותו האריה, כי משום שלא רצה לתת לו טרפו כבתחילה, (נחשב) כביכול שהרג אותו, ודאי הוא הכה את הארי בתוך הבור, היינו לעיניו של צד האחר הרע, כיון שראה זאת אותו צד האחר, התגבר ושלח כלב אחד לאכול את הקרבנות (מעל המזבח במקום האריה), ואותו האריה מה שמו, אוריאל, שפניו פני אריה, ומה שמו של אותו הכלב, בלאדן שמו (בל אדם)... (הקדמה צו, ועיין שם עוד)
(ומאש) החיות של כסא דין היה יורד אריה של אש לאכול ולשרוף הקרבנות והממונים כי על כל אבר שחטא בו יש מחבל קטיגור אחד, כמו שהעמדנו, עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד. ומיד שירד אש של גבוה ושורף האברים והפדרים והאמורים של הפרים והכבשים והעתודים והעזים, שזה (סוד) הויה שיורד כאריה של אש לשרוף אותם, נשרפים האברים שלהם ונשרפים המחבלים הממונים שעל האברים, ומתכפרים עונותיהם של ישראל שהם אברי השכינה... (ויקרא רעט, ועיין שם עוד)
אלא כך למדנו, אדם הבא לחטא לפני אדונו הוא שורף את עצמו בשלהבת יצר הרע, ויצר הרע בא מצד הטומאה, והרי שורה בו רוח הטומאה, ולפעמים נודע קרבנו שבא הזה (עז), שצריך להקריב על המזבח את הדומה לו, ואינו כלה ואינו מתבטל אותו רוח הטומאה בין מן האדם החוטא ובין מאותו הצד שבא ממנו, אלא באש המזבח, שאש הזו מבערת רוח הטומאה ומינים רעים מן העולם, והכהן נתכוון לזה לתקן האש שתבער מינים רעים מן העולם.
ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם, כדי שלא יתחלש הכח והתוקף שבה ויוכל לשבור הכח של תוקף האחר הרע מן העולם. ועל כן לא תכבה, והכהן יסדר עליו אש בבקר בבקר, בזמן ששולט הצד שלו, (כי בבקר שולט צד הימין), ומתעורר בעולם כדי לבשם העולם (על ידי עריכת האש על המזבח), ויכנעו הדינים ולא יתעוררו בעולם. על זה למדנו שיש אש אוכלה אש, כי האש של מעלה אוכלת אש אחרת, אש המזבח אוכלת אש אחר של הצד האחר, ועל כן אש זו לא תכבה לעולם, והכהן מסדר אותה בכל יום. (צו כד, ועיין שם עוד)
רבי חייא אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, זה היא אשו של יצחק, שכתוב הנה האש והעצים, (הדינים הנמשכים מקו שמאל מטרם התכללותו בקו ימין), והיינו אש תמיד שעומד תמיד (במלכות) כדי שתקבל החסדים (מז"א), והעצים אלו העצים של אברהם, (החסדים הנמשכים מקו ימין הנקרא אברהם), שכתוב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, (והכהן איש החסד). למדנו מאשו של יצחק (סוד הדין של קו שמאל דז"א), יורד ומגיע למזבח הזה, (שהוא מלכות), ויוצאת גחלת אחת לצד מזרח וגחלת אחת לצד מערב, וגחלת אחת לצד צפון וגחלת אחת לצד דרום, לד' קרנות המזבח, והכהן מחזיר אותה לד' קרנות... (שם עו, ועיין שם עוד)
וכשעשן המזבח עולה, נעברים ונאבדים (אלו מלאכי חבלה) ממדרגה ההיא (מתהום התחתון), העומדים לכלות ולהאביד, ואותה הנזילה של אש חזק מנהר דינור, שהוא חזק ועליון, חוזרת למקומה, וכולם (כל החיצונים) נהנים מעשן המזבח, משום שנתקן כנגד מזבח העליון, ועל כן נהנים ממנו, והם קרבים (לעשן) הזה. (עשן אמורים ופדרים המתאכלים בלילה, שמהם ניזונים החיצוניים). ועשן אחר עולה, וכבר העמדנו (העולה מהקרבנות ביום, שהוא לקדושה), כי לכל אחד ואחד מזין העשן והוא רצון הכל העולה למעלה שהוא נחת רוח אל המלך הקדוש.
הנה למדנו, שבמזבח עולה ונראה אוריאל, כמראה אריה גבור הרובץ על טרפו, והיו כהנים וישראל רואים ושמחים, שהיו יודעים (שקרבנם) נתקבל ברצון לפני המלך הקדוש, ואש אחר עליונה וקדושה ירדה מלמעלה, (שהיא המלאך אוריאל), כנגד אש התחתונה (שנתנו על המזבח), אז היה האדם הולך ומזדעזע לפני אדונו ושב בתשובה שלמה... וכשישראל לא היו זכאים, או אותו שהקריב הקרבן לא הקריב כראוי, ולא נתקבל קרבנו, היו רואים שהעשן לא היה עולה בדרך ישר, והיה קם רוח אחד מן הנקב (של הקליפות) שבצפון, ובא אל המזבח, והיו רואים צורה של כלב אחד החצוף רובץ על הקרבן, אז היו יודעים שהקרבן לא נתקבל ברצון... (שם קכח, ועיין שם עוד)
והסוד הוא, כי יש הפרש בין קדש לקדש, זה שאמר והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. אף כאן אשים של הקרבנות אינן שוות, כי אש של גבוה יותר מקודש מאש הקדש שלמטה, שנקרא אש עצי הקדש, או אש בשר הקדש, ואש הקדש יש בו הפרש בין אש של הדיוט (המובא על המזבח), אף על פי שהעמידו עליה שמצוה להביא מן ההדיוט, אף על פי שיש אש קדוש, כי כל אחד צריך למקומו... (פנחס תתא)
ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח, אמר רבי יהודה מנין להצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת, תלמוד לומר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח, אמר רבי שמעון וכי עלת על לב שהזר קרב על גבי המזבח, אם כן למה נאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח, אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה ליתן אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים, אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה, וערכו עצים על האש, עצים על גבי האש, ולא האש על גבי עצים, אמר רבי שמעון מניין לרבות שני גזרי עצים למערכה על תמיד של בין הערבים, תלמוד לומר וערכו עצים על האש. (ויקרא פרק ה)
על העצים אשר על האש, עצים נתונים להיות אש, וכי כל העצים כשרים למערכה, היו כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן, אבל באלו רגילין, במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן, רבי אליעזר מוסיף עץ של חרוב ושל דקל ושל שקמה ושל מייש ושל אלון... יכול המתנדב עולה יהא מביא עציה ואישיה עמה, תלמוד לומר על העצים אשר על האש אשר על המזבח, מה מזבח משל צבור, אף אש ועצים משל צבור, דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי אליעזר אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט... (שם פרק ו)
ואש המזבח תוקד בו, מניין לאש המזבח שלא תהא אלא ממזבח החיצון, תלמוד לומר אש המזבח תוקד בו, אש מחתה ומנורה מנין, ודין הוא, נאמר אש במזבח הפנימי, ונאמר תן אש במחתה ומנורה, מה אש מזבח הפנימי ממזבח החיצון, אף אש מחתה ומנורה ממזבח החיצון, או כלך לדרך זו, תן אש במזבח הפנימי, ונאמר תן אש במחתה ומנורה, מה אש ממזבח הפנימי ממזבח חוצה לו, אף אש מחתה ומנורה ממזבח חוצה להם, תלמוד לומר אש תמיד תוקד על המזבח, אש שאמרתי לך תהא תמיד, לא תהא אלא ממזבח החיצון. (צו פרק א)
והאש על המזבח תוקד בו, אמר רבי יהודה מניין להצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח, תלמוד לומר והאש על המזבח תוקד בו, אמר רבי יוסי מניין לעשות מערכה אחת לקיום האש, תלמוד לומר והאש על המזבח תוקד בו, מניין שכל המכבה עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תכבה... רבי יהודה אומר שתי מערכות בכל יום ושלש ביום הכפורים, רבי יוסי אומר שלש בכל יום וארבע ביום הכיפורים, אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה לקטורת, ואחת לקיום האש, ואחת שמוסיפים ליום הכפורים, רבי מאיר אומר ארבע מערכות בכל יום וחמש ביום הכיפורים... ואחת לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב... (שם פרק ב)
ותצא אש מלפני ה', כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים, פתחו פיהם ואמרו שירה, ועל אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה... (שמיני הקדמה כ)
...אמר מר ועשן המערכה, ומי הוה עשן במערכה, והתניא חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן. כי קאמרינן בדהדיוט, דתניא, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. רבוצה כארי, והתניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב, לא קשיא כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. ובמקדש שני מי הואי, והאמר רב שמואל בר איניא מאי דכתיב וארצה בו ואכבד, וקרינן ואכבדה, מאי שנא דמחוסר ה"א, אלו ה' דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן, ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים, אמרי, אין מהוה הוה, סיועי לא מסייעא... ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו, והאמר רבי יצחק בר אבדימי במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה, נוטה כלפי צפון עניים שמחין ובעלי בתים עצבין, מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיהן מרקיבין, נטה כלפי דרום עניים עצבין ובעלי בתים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ופירותיהן משתמרין... (יומא כא ב)
תנו רבנן, בכל יום היו שתים מערכות והיום שלש, אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת, ואחת שמוסיפין בו ביום, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר בכל יום שלש והיום ארבע, אחת של מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת שמוסיפין בו ביום, רבי מאיר אומר בכל יום ארבע והיום חמש, אחת של מערכה גדולה, ואחת של מערכה שניה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואחת שמוסיפין בו ביום. דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו, מנלן, אמר קרא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו, זו מערכה שניה של קטורת. ורבי יוסי קיום האש מנא ליה, נפקא ליה מוהאש על המזבח תוקד בו, ורבי יהודה ההוא להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח, תלמוד לומר והאש על המזבח תוקד בו... (יומא מה א, וראה שם עוד)
איתמר המכבה אש מחתה ומנורה, אביי אמר חייב, רבא אמר פטור, דכבייה בראשו של מזבח דכולי אלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי דאחתיה אארעא וכבייה, אביי אמר חייב, אש המזבח הוא, רבא אמר פטור, כיון שנתקה נתקה. אלא הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב, כמאן, כאביי, אפילו תימא כרבא, התם לא אינתיק למצותה, הכא אינתיקה למצותה... (שם מו ב)
דתנן ביררו משם עצי תאינה יפים לסדר מערכה שניה של קטרת כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות באומד חמש סאין גחלים, ששם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים... (זבחים נח א)
ראה עוד כלי מקדש-מזבח, זבחים סא ב.
...החלו מעלין בגזרין לסדר את המערכה, וכי כל העצים כשרים למערכה, הן, כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילין במרביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן. סידר את המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה, וראשי גזירין הפנימיים היו נוגעין בתפוח, וריוח היה בין הגזירים שהיו מציתים את האליתא משם. בררו משם עצי תאנה יפים סידר את המערכה שניה לקטורת כנגד מערבית דרומית, משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, באומד חמש סאין גחלים, ובשבת באומד שמונה סאין גחלים, ששם היו נותנים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה, והציתו שתי מערכות באש, ירדו ובאו להם ללשכת הגזית... סידר את המערכה גדולה וגו', מאי טעמא, רב הונא ורב חסדא, חד אמר כדי שתהא הרוח מנשבת בה, וחד אמר כדי שיהיו מציתין את האליתא משם... (תמיד כט א)
מה טעמא דרבי מאיר, והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, זו מערכת קיומי אש, וביער עליה הכהן זו מערכת איכול איברין ופדרים, וערך עליה העולה זו מערכה גדולה, והקטיר עליה חלבי השלמים זו קטורת. ולית לרבי יוסה מערכת איכול איברין, ולית לרבי יודה מערכת קיומי אש, מה מקיים רבי יהודה אש תמיד אש שאמרתי לך תהא תמיד, לא תהא אלא על מזבח החיצון. אמר רבי אלעזר האיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפני עצמן, ודוחין עליהן את השבת... רבי ירמיה בשם רבי פדת גחלי, מה תלמוד לומר אש, אי אש יכול שלהבת, תלמוד לומר גחלי אש, הא כיצד, מן הלוחשות הללו, ומנין שתהא האש בטילה על גבי גחלים, תלמוד לומר גחלי אש... מתניתא מסייעא לרבי יהושע בן לוי, תמיד תמיד אפילו בשבת, תמיד אף בטומאה. מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן לא תכבה אף במסעות, בשעת מסעות מה היו עושין לה, היו כופין עליה פסכתר, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה... (יומא כג ב)
...וראה הקב"ה שהלשינו בכבודו, וכבודו הוא אש אוכלת, ושלח בהם אש ואכלה אותם סביב... ראה משה בצרתן של ישראל, עמד והתפלל עליהם, שנאמר (במדבר י"א) ויצעק משה אל ה' ותשקע האש, רבי יהודה אומר אותה האש שירדה מן השמים שקעה בארץ ולא חזרה למקומה לשמים, אלא נכנסה לאוהל מועד, וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר היתה יוצאת ואוכלת אותן, שנאמר (ויקרא ט') ותצא אש מלפני ה', ותרד אש אין כתיב כאן, אלא ותצא אש מלפני ה' וגו', והיא האש שאכלה לעדת קרח, שנאמר (במדבר י"ז) ואש יצאה מאת ה'... (פרק נג)
כל זמן ששמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר, משמת הלכו ומצאוהו שכבה, מיכן ואילך פעמים כבה פעמים דולק, והיה אש של מערכה תדיר, כיון שהיו מסדרין אותה שחרית היתה מתגברת כל היום כולו, והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהם, ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גזרי עצים של בין הערבים, שנאמר ובער עליה הכהן, משמת שמעון הצדיק תשש כוחה של מערכה, ואין נמנעין מלהוסיף עצים כל היום כולו... (סוטה יג)
ראה כלי מקדש-מזבח, ויקרא ז ה.
תני אש תמיד אף בשבת אף בטומאה, לא תכבה אף במסעות, מה היו עושין לה, כופין עליה פסכתר דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אף בשעת מסעות מדשנין אותה, שנאמר ודשנו את המזבח, על דעתיה דרבי יהודה ניחא, שלכך לא הזכיר פסכתר עם כלי המזבח במסעות, שנאמר את המחתות ואת המזלגות וגו' ואינו מזכיר סירות, למה, שעל גבי האש היו כופין אותה, על דעתיה דרבי שמעון כל כלי המזבח, לרבות את הסירות... (במדבר ד יח)
וצפית אותו נחשת, אמר רבי יהודה בר שלום אמר משה לפני הקב"ה, רבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח, או אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ, אמר לו הקב"ה למשה, משה, המדות האלו הן אצלכם, שמא אצלי, הסתכל במלאכים שהם אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי... וכן החיות של אש, והרקיע שעל ראשון מן המים... ואף מזבח העולה, אף על פי שכתוב בו אש תמיד תוקד על המזבח, לא הנחושת עתיד לבער ולא העצים נשרפים. ואם תאמר שהיה צפוי הנחושת עבה, אמר רבי נחמיה עובי דינר היה מצופה. אמר רבי פנחס בן חמא את סבור שמא האש יורדת מלמעלן לשעה היתה לפיכך לא היה נזוק, אש המזבח יתירה, שלא היתה זזה הימנו לא ביום ולא בלילה, שנאמר (ויקרא ו') אש תמיד תוקד על המזבח... ראה מה חביב היה מזבח הנחושת שעשה משה. אמר הקב"ה בזכות המזבח שהאש בוערת בו ביום ובלילה אני נפרע מן מלכות אדום באש, ותהא נשרפת ביום ובלילה, שנאמר (ישעיה ל"ד) לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה. (תרומה יא)
ונתנו בני אהרן אש על המזבח, וערכו עצים על האש, כל העצים כשרים למערכה, חוץ מגפן ומזית, למה שהם עושים פירות משובחים, הא למדת שבזכות הבנים אבותיהם מתכבדין... (ויקרא ה)
ראה נסים שעשה להן הקב"ה, שכל אותם האוכלוסין עומדים בתוך נ' אמה, שאם תבא לחשבון צריך יותר מד' מיל, וכל אותן האלפים ורבבות עומדין בחצר המשכן, ורואין את האש יורדת מן השמים כעמוד ונכנסת באהל מועד, יוצאה ורובצת שם על גבי המזבח ואוכלת את החלבים ועומדת במקומה, שנאמר ותצא אש מלפני ה' וגו'... (שמות פרק מ, תכ)
ואש המזבח תוקד בו - יאמר שתוקד במזבח כל הלילה, כי מצוה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו. ולפי דעתי מה שאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר ובער עליה הכהן עצים, וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו, ומפני זה אמרו רבותינו שהיתה מערכה שניה לקיום האש, ומה שאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה מקרא יתר, ומדבר לרבותינו בכל אדם, מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה, ואפילו כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה, בין שכבה אותה בראשו של מזבח, בין שהורידה וכבה אותה למטה, וכמדומה לי שאינו עובר אלא בלאו אחד. (ויקרא ו ב)
מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט, שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח. בבקר עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש, שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וכן מצוה להעלות שני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יותר על עצי המערכה, שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר, וכן מוסיפין שני גזרים על תמיד של בין הערבים, שנאמר וערכו עצים על האש, מפי השמועה למדו שבתמיד של בין הערבים הכתוב מדבר. שני גזרים של בין הערבים מעלין אותן שני כהנים, כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו, שנאמר וערכו, הרי כאן שנים. אבל של שחר בכהן אחד.
שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום, אלא לקיים מצות האש, שנאמר אש תמיד תוקד. מפי השמועה למדו שזה שנאמר על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש, אבל איברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב נותנין אותן בצדי מערכה גדולה.
המכבה אש המזבח לוקה, שנאמר לא תכבה. אפילו גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה. אבל אש מחתה ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה, אף על פי שכבה אותן בראש המזבח, פטור, שהרי נתקה למצוה אחרת, ואין אני קורא בהן אש המזבח.
כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח, ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח, וריוח היה בין הגזרים וראשי הגזרים הפנימיים היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח, והוא הנקרא תפוח. ואחר שמסדר מערכה גדולה, חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומסדר מערכה שניה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית, משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, ובה כמו חמש סאין גחלים, ובשבת עושין בה כמו שמונה סאין גחלים, מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, מערכה שלישית של קיום האש עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש, ולא יצית האש למטה ויעלה אותה למזבח, אלא במזבח עצמו מציתין, שנאמר ואש המזבח תוקד בו, מכאן להצתה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח... (תמידין פרק ב א והלאה)
ויקחו שני בני אהרן - קודם שיצאה האש, להקטיר הקטורת, שהרי היא קודמת לאיברים. אשר לא ציוה - אף על פי שמצוה בשאר הימים, דכתיב ונתנו בני אהרן אש, היום לא צוה, ולא רצה משה שיביאו אש מן ההדיוט, שהיו מצפים לירידת אש גבוה, וכדי שיתקדש שם שמים. (ויקרא י א)
להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, ובא הפירוש של תמיד, לשים בו עצים בבקר ובין הערבים, ובבאור אמרו ז"ל אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצורך הקרבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר, כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן, היו נותנים אש במזבח במצוה זו, וכמו שדרשו רז"ל שלש מערכות של אש מן הכתובים.
משרשי המצוה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה הא-ל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשה דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף כתוב ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה... והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין צונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס, לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראית בירידתה מן הטעם שאמרנו, וחוץ מיום שמיני של מלואים של גדעון ושל מנוח (ושל אליהו) שהיתה נראית, ועדיין אנו צריכים לומר, מהו ענין המצוה. ונאמר על צד הפשט, שהוא ענין מה שכתבנו במצות לחם הפנים, שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו... כן הוא עסק המצוה באש בכל יום, שיתברך האדם בענין האש שבו, ומהו אש זה הוא הטבע שבאדם, כמין הארבע יסודות שבאדם הוא אש, והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה בו הברכה יותר, וענין הברכה הוא שלמות... (צו מצוה קלב)
שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה... ושורש הציווי באש להבעירה ולא לכבותה אחד הוא... (שם מצוה קלג)
והאש על המזבח תוקד בו, שהוא כמו סולם למלאכים לעלות, כענין שנאמר (שופטים י"ג כ') ויעל מלאך ה' בלהב המזבח... ועל כן היה המזבח נחושת, על שם ונוצצים כעין נחושת קלל, אבל מזבח הפנימי כנגד שכינה וכתיב ידיו גלילי זהב, לכן כל דם אם נכנס בפנים לא תאכל אותה החטאת, שאין אכילה למעלה. (ויקרא ו ה)
ונתנו בני אהרן - כתב רב סעדיה גאון שבני אהרן טעו, וחשבו שונתנו רוצה לומר שישימו אש מהחוץ, ובאמת רוצה לומר שיבעירו... ומכאן להוכיח כמה צריך לדקדק בדקדוק המלות... (שם א ז)
...וי"ב אשות שנפלו מן השמים בדורות ובזמנים חלוקים, שש מהן היו לקבלת הקרבנות ודרך ריצוי ורחמנות, והשש הנותרים דרך כעס ונקמה. הא' היא האש הזאת שירדה לקבל הקרבנות הללו שנתחנך בהם המשכן, שכתוב בה ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, הב' היא שירדה בימי גדעון, כאשר שאל אות מן המלאך... והשלישית אש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו, וכתיב אם תעצרני לא אוכל בלחמך וגו'... והיה האות בזה למנוח ולאשתו כדי שיתאמתו דברי המלאך בלבם שבשרם בבן. והרביעי בימי דוד כשבא הדבר על העם וקנה דוד המקום בגורן ארונה היבוסי, וכתיב ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה (דברי הימים א' כ"א). והחמישי בימי שלמה כשנשלם בנין בית המקדש, דכתיב (שם ב' ז') וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית, ואם ישאל השואל למה הוצרך האש הזאת, וכבר היתה שם האש שירדה בימי משה, ותשובת הדברים, כי מזבח הנחשת לא היה מכיל הקרבנות שבימי שלמה לרבוין, ורובם היו מקריבים בחצר, ולא היו רשאין להביא אל תוך החצר אש מן החוץ, כי תהיה אש זרה, גם לא היו רשאין לקחת מן האש שעל מזבח הנחשת ושיוציאו אותו אל תוך החצר, כי יחללוה... והשישית בימי אליהו הוא שכתוב ענני ה' ענני... והששה שירדו דרך כעס ונקמה, האחד היא האש הזאת בנדב ואביהוא, הוא שכתוב ותצא אש מלפני ה', השני כשנתרעמו העם על משה (במדבר י"א) ויהי העם כמתאוננים רע, וכתיב ותבער בם אש ה', השלישי במחלוקתו של קרח, דכתיב (שם ט"ז) ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש, הרביעי בענין איוב, שנאמר (איוב א') אש האלקים נפלה מן השמים, החמישי והששי שניהם על ידי אליהו שירדה אש מן השמים ושרפה לשר חמשים וחמשיו... (שם ט כד)
והאש על המזבח - כבד ידעת כי המזבח הוא הרצון והאש הגדולה עליו, כי משם קבלתה, וצריך לייחד האם בבת. ובער עליה הכהן עצים, דוגמת המדה ההיא, והעולה וחלבי השלמים קריבים עליה, כי שם עילוים כמו שרמזנו למעלה, וטעם אש תמיד תוקד על המזבח, כבר רמזתים. ויש עוד מפרשים כי טעם אש תמיד תוקד על המזבח כדי להשלים לישראל כל כחות המקטרגים שימצאו פרס מאת המזבח בכל שעה. (צו דף נט)
תוקד בו - צוה ג' פעמים, א' שתשאר כל הלילה, ב' שלא יכבנה על ידי ההוצאה, ג' שיהיו כל כך הרבה עצים שהאש לא תכבה אף אם לא יביאו נדבות, וגם שישים עצים שלא יכבו החלבים את האש. (ויקרא ו ה)
ואכבד - ואורים ותומים חסרו, כי לא היו משיבים, וכברמב"ם, אמנם האש אמת כיוסף בן גוריון, שמצאו האש גנוזה באדמה בצורת שמן, ומה שאמרו חז"ל הוא שהיה ראוי שתרד משמים כבימי שלמה, הגם שהיתה אש מימי משה... חגי א ח)
לעזאזל - בקרבן ב' דברים, על ידי הסמיכה והוודוי ישרה כח הטומאה שנוצר על ידי החטא על ראש הקרבן, ולכן תיכף לסמיכה שחיטה, וגם כח של קדושה, כי התשובה והסמיכה הן מצוות, והוא יתברך ישמיד על האש את הקטגור, וישאב אליו את כחות הקדושה שאש המזבח תטהרם, וזה שאמר אשה ריח ניחוח. ולשני אלו צריך שם אש משמים והיות ואין כבוד שאש הקדושה בלבד תשרוף את הטומאה, לכן מצוה להביא גם אש מההדיוט, אך כל זה רק אם כחות הטומאה והקדושה שקולים, ולא אם הטומאה רבה עליהם הרבה... (ויקרא טז ח)
בגד ארגמן - אף במסעות רבוצה כארי על המזבח, פירוש אינה מתנענעת כשאר אש ממקום למקום. ובשלהי פרק קמא דיומא אמרינן דבמקדש ב' רבוצה ככלב, פירוש במקדש א' רבוצה בחוזק כארי, שהיתה קדושה עליונה בדביקות גמורה, ולא סרה עד שעברו עבירות הרבה, ובבית ב' רק ככלב, ואף על פי שלא עשו כל כך חטאים נחרב. ועוד שמקדש א' בזכות אברהם, לפיכך דומה לארי שהוא לימין המרכבה, אבל מקדש ב' שבזכות יצחק היתה האש דומה לכלב הנמשך מצד שמאל... (במדבר ד יג)
ואש המזבח - היה לו לומר ואשו תוקד בו, ובארנו שדרך חז"ל לדרוש בזה שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון, וכן דרשו ממה שלא אמר ואשו, רוצה לומר שאש מזבח תוקד על החיצון... ועוד למד ממה שכתוב אש תמיד תוקד על המזבח, שאף אש שאמרתי יהיה תמיד, והיינו אש המנורה, יהיה על מזבח החיצון... (ויקרא ו ב)
...מן האמור כאן ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, למדו במסכת יומא כ"א ב' ותוס' שם ד"ה וכי תימא, אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט... כלולה בכך גם הצתת האליתא, הבערת קסמים דקים שבאמצעותם היו מציתים את המערכה הגדולה. שתי אלה היו ראויות להעשות רק בראש המזבח, בכהן כשר ובכלי שרת... כבר ביארנו שאש המזבח מסמלת את התורה, כי התורה היא "אשדת" מאירה ומחממת, והיא תזקק ותחייה את נפשנו. אף היא משולה לאריאל ולאש אוכלה, כי בגבורת ארי ובכח אש היא תקלוט אתנו ואת כל אשר לנו, למען נהיה לה לחם אשה, הוה אומר, למען נקיים את הקודש ונפרנסנו בארץ, משום כך מוסיפים אש הדיוט על האש מן השמים, כי האש יקודה על המזבח גם בשם ה' וגם בשם האומה, ה' וגם ישראל מציגים את התורה כאש....
משמעות זו של אש המזבח מוזכרת כאן למקריב העולה, הנה הוא הקדיש את כל עצמיותו לשאיפת העליה אל פיסגת התורה, והוא מוסר עתה את נתחי קרבני לכהנים למען יעלוהו באש המזבח, כך הוא מוסר לאש-דת את כל הכחות העומדים לרשותו להגשמת אותה שאיפה. באותה שעה מזכירים לו, האש היקודה בשם הכלל ערוכה גם למענו, הדרישה הכללית של התורה מופנית גם אליו... (ויקרא א ו)
על העצים אשר על האש - בצירוף זה משמעות העצים מבוארת על ידי האש, ומשמעות האש מבוארת על ידי המזבח. מכאן ההלכה: על העצים אשר על האש, עצים הנתוכים להיות אש (תמיד כ"ט ב') הוה אומר עצים הנמסים בנקל ובמהרה נעשים אש. ועוד שלא יהיו עצים יוצאין מן המזבח כלום (זבחים ס"ב ב'), אל יועלה הקרבן באש סתם, אלא באש המזבח, ובסופו של דבר על העצים וגו', מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט (מנחות כ"ב א'), כביכול, אש המזבח נופחת רוח חיים במזבח... (שם שם ח, וראה שם עוד)
אש תמיד - מפסוק זה נלמד שכל אש במקדש מודלקת ממזבח החיצון, אש האידיאל של הקטורת, אש הרוח שבמנורה, ואש ההתמסרות העליונה שביום הכפורים, זאת אומרת שהחדרת הרוחניות בחיים נעשית רק על יסוד הקדשת המעשה, בלי אש העולה של מזבח החיצון לא תתכן הקדשה על מזבח הזהב, במנורה ובקדש הקדשים. (שם ו ו)
עד הבקר - מצוה שיראו שיתעכלו לאט ולא בבת אחת ויהיה המזבח ריק, תוקד בו - ויצטרכו לשער האש, שאם קרבנות רבים אש גדולה, ובמעט אש קטנה. (שם ו ב)
ברש"י אש שנאמר בו להעלות נר תמיד... הענין הוא דיש אש שורף ואש מאיר, וכמו כן באדם התלהבות הלב אל עבודת ה', ויש רוגז וכעס ללחום נגד היצר הרע ולשרוף כל תאוות עולם הזה, וב' אלו הם מצות עשה ומצות לא תעשה, שעליהם נאמר נר מצוה ותורה אור, נותנת כח ואש לב' בחינות הנ"ל... לכן היתה מנורה בפנים בהיכל ואש שורף מבחוץ בעזרה, וכל זה נמצא גם בלב האדם, מכל מקום גם אור המנורה ממזבח החיצון תוקד כנ"ל, שכל האור תלוי באש השורף, כמו שכתוב סור מרע ועשה טוב. (פרשת פרה תרמ"א)
בזוהר הקדש רבי אחא פתח ואמר והאש על המזבח תוקד בו וגו' אמאי ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא, והכהנא מסטרא דימינא קאתי... ותירץ דהאי אשא אכלא אשא, ועדיין אינו מובן, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דהנה שמאל דוחה וימין מקרבת, וכהנא דהוא מסטרא דימינא צריך לעולם לקרב ולא לרחק, ואש שטבעה לכלות היא מסטרא דשמאלא שדוחה, אבל אש אוכלה אש איננה מכלה האש או דוחה אותה, אלא מקרבתה ומכללתה אליה, ונכללת אש הנאכלת באש האוכלת, וזו עצמה מדת הכהן... (ויקרא צו תרע"א)
במנין המערכות שהיו על המזבח, שהיו בכל יום שלש, אחת לאברים ופדרים ואחת שממנה מכניסין גחלים לקטורת, ואחת לקיום האש, כרבי יוסי, ופסק הרמב"ם כוותיה, יש לומר דשלש אלו מקבילות לגוף ונפש ושכל. המערכה של גחלים לקטורת רומזת לשכל שהוא מקושר בעליונים, המערכה לאברים ופדרים רומזת לנפש, ויובן על פי מה שהגדנו שמקביל למצות מינוי המלך, שהוא ענין התאספות כל כחות הנפש. והמערכה של קיום האש רומזת לגוף, שמצד עצמו אין בו שבח, אלא שהוא נושא ונשמע לכחות הנפש והשכל, והיינו שאש דת תהיה בוערת באדם הן בגוף הן בנפש הן בשכל, והמכבה אש המזבח עובר בלאו, ודוגמתו כשאדם נעשה מצונן בעבודה, ומחויב האדם לעורר בקרבו רגש חם בכל כיום, ולא יסמוך על החום הטבעי שבקרבו, ולזה רמזו ז"ל אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט... (שם תרע"ו)
ותצא אש וגו', ויפלו על פניהם, וכבר התעוררנו בזה מדוע התפעלו כל כך מהאש, הלא לא דבר חדש הוא להם, כי עמוד האש היה אתם תמיד, ולכאורה זה יותר פלא מירידת האש... וזה היה ענין עמוד אש שהיה הולך לפניהם במדבר, שהיה שורף את הקוצין והברקנין, ובפנימיות הנה המדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב, משכן הסט"א, והיתה האש מלהטת, כדכתיב להבה תלהט רשעים (תהלים ק"ו), כי אש היא מדת הדין, והיא שמאל דוחה, עתה ראו חדשות, שירדה אש של מעלה וקבלה את קרבנם, שזהו דיבוק עצמי... מזה נתפעלו מאד, ולא עוד אלא שירדה אש ואכלה את קרבנם, שאש היא מדת הדין שמאל דוחה, ואצלם נעשה האש ימין מקרבת... (שם שמיני תרע"ב)
וכמו שתאמר שאין המורכב יכול לסבול את הפשוט, כמו כן תאמר שאין המורכב מטוב ורע יכול לסבול את מה שאין בו שום שמץ תערובת טוב ורע. ועל כן אש של מעלה שיצאה מלפני ה' שלמעלה מכל שום שמץ תערובת רע, לא היה בכחם של מורכבים מטוב ורע לסבלה. הגם שהיתה מתמדת כל ימי בית ראשון, נראית לצדיקים ולבלתי צדיקים, אינה דומה לתחילת יציאתה מלפני ה', כי אחר כך כשאכלה קרבנין והפכה את כל חלקי הקרבן שהיו מתערובת טוב ורע לכולו טוב, אם כן יש בה גם חלקי התערובת, אלא שנתהפכו, ומכל מקום שוב יכולין המורכבין לסבלה, אך כשיצאה מלפני ה', טרם אכלה קרבנין שעדיין אין בה שום דבר מחלקי התערובת, לא היו המורכבים יכולין לסבלה... (שם תרע"ד)