(ראה גם: עומר-ספירת)
וזה הענין היה נמי במצרים, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, שישראל לא היה עוד כחם יפה להכניע את כחות מצרים, הוצרכו לצאת בחפזון מעין בריחה... כן נמי במצרים היו עדיין כחות פרעה ומצרים רודפין אחריהם עד שנשתקעו בים, ובחמשה עשר באייר ירד להם המן, וכאשר הוחזקו שלשה ימים בירידת המן, בתלת זימני הוה חזקה, והיו רואים במזונותיהם שישיגו דרך נס, נתפרדה מהם לגמרי המחשבה של שר מצרים, שהכניס בהם עדיין מחשבות רעות, מאין ישיגו לחם לאכול במדבר... החררה שהוציאו ממצרים שנזונו ממנה עד ט"ו לחודש אייר, אף שטעמו בה טעם מן, מכל מקום מאחר ששורש השפעתו היתה על ידי שר של מצרים, היה לכחות מצרים קצת קירוב להם, אך כשעברו שלשה ימים משכלתה החררה שהוציאו ממצרים, והיו ניזונים ממן, בזה נפרד מהם כח מצרים לגמרי... ואם כן כשהגיע ח"י אייר הוא ל"ג בעומר, נפרד מהם לגמרי כח רע של מצרים. (ויקרא ל"ג בעומר תרע"ג)