(ראה גם: לשון-כללי)
...ואם תאמר לשונם למה התבלבלה, אלא בעת שכולם היו מדברים בלשון הקודש, היה לשון ההוא עושה להם עזרה (על ידי ההשבעות שעשו למדרגות העליונות), מפני שבמעשה ודבור פה תלויים דברים הללו, כדי להשיג כוונת הלב, ובזה עושה עזר וחזוק למקום ההוא שרצו להקים. ועל כן נתבלבל הלשון שלהם, ולא יכלו עוד לחזק את כוונתן בלשון הקודש, כיון שנחלף לשונם לא הצליחו במעשיהם, משום שהכחות העליונים אינם יודעים ואינם מכירים חוץ מלשון הקודש, לכן כאשר נתבלבל הלשון שלהם נחלש כחם ונשברה העצמה שלהם, (כלומר החליש כחם למטה, שלא יכלו לכוון לבם,וכן שבר עצמתם למעלה).
תא חזי כי הדבר (ההשבעה) שאומרים התחתונים בלשון הקודש, כל צבאות השמים יודעים בו ומתחזקים בו, ולשון אחר אינם יודעים, ואינם מכירים בו, ועל כן הללו, כיון שנתבלבל הלשון שלהם, מיד ויחדלו לבנות העיר, כי נשבר כחם ולא יכלו עוד לעשות משהו בכוונה שלהם. (נח שסט, ועיין שם עוד)
כה תאמר - בלשון הקדש... (יתרו פרשה ב)
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו... (עקב מו)
...וכן היה רבי מאיר אומר, כל הדר בארץ ישראל וקורא קרית שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא. (האזינו שלג)
...למימרא דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה, דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה, והיו דכתב רחמנא למה לי, אצטריך... (ברכות יג א, וראה שם עוד)
...והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרן בלשון קודש, של קודש אסור לאומרן בלשון חול... (שבת מ ב)
לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין, שמעוה לאמתא דבי רבי דחזתינהו רבנן עיילי פסקי פסקי, אמרה להו עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין... (ראש השנה כו ב, וראה שם עוד)
ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת... ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת... (חגיגה טז א)
ואלו נאמרין בלשון הקודש, מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם. מקרא בכורים כיצד, וענית ואמרת לפני ה' אלקיך, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש... (סוטה לב א)
...בא גבריאל ולמדו שבעים לשון... אישתעי איהו (יוסף אל פרעה) בלשון הקודש, לא הוה ידע מאי הוה אמר, אמר ליה אגמרי, אגמריה ולא גמר... (שם לו ב)
תנו רבנן כה תברכו, בלשון הקודש, אתה אומר בלשון הקודש או אינו אלא בכל לשון, נאמר כאן כה תברכו, ונאמר להלן אלה יעמדו לברך, מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש, רבי יהודה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר כה, עד שיאמרו בלשון הזה... (שם לח א)
משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר, שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה... ודבר אל העם בלשון הקדש... (שם מב א)
והאמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה, אלא אי לשון הקודש, אי לשון יונית, ואמר רב יוסף בבבל לשון ארמי למה, אלא או לשון הקודש, או לשון פרסי... (שם מט ב)
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא, בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי, מאן הדיוטות, אמר רב חסדא כותאי. (סנהדרין כא ב)
שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קודש... (שם צז ב)
תני בשם רבי מאיר, כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא. (שבת ט א)
כתיב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, רבי לעזר ורבי יוחנן חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה אמר שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש... אמר רבי יונתן דבית גוברין ד' לשונות נאים שישתמש בהן העולם, ואלו הן, לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא עברי לדיבור... לשון עברי יש לו לשון ואין לו כתב, בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי... (מגילה י א)
תני בשם רבי יודה כל מקום שנאמר בלשון הזה, ענייה, ואמירה, ככה, וכה הרי הוא בלשון הקודש, אמר רבי אלעזר בניין אב שבכולן משה ידבר והאלקים יעננו בקול... (סוטה כט ב, וראה שם עוד)
לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש, רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקדש, שמעת מימיך אומר גיני גינייא, אנתרופי אנתרופיא, גברא גברתא, אלא איש אשה, למה, שהלשון הזה נופל על הלשון הזה. (בראשית יח ו)
ויגד לאברם העברי... ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר, והוא משיח בלשון עברי. (שם מב יג)
ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים, כמה אחין היו, חד, ולואי קבירה, אלא אלו בניו, הוא קורא אותן בלשון הקודש אחיו. (שם עד יא)
כי פי המדבר אליכם, בלשון הקודש... (שם צג יא)
...אמרו מצרים כלום עבד זה מלך עלינו אלא בחכמתו, נטלו שבעים פתקין והיו משליכין לפניו, והיה קורא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקודש שלא היו יודעין ומכירין בו ואינן יכולין לשמוע בו, וכן הוא אומר (תהלים פ"א) עדות ביהוסף שמו שפת לא ידעתי אשמע... (קהלת ז מא)
הבה נרדה ונבלה שם שפתם, בלבל לשונותם ולא יבין אחד מהן לשון של חבירו, שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקדש, ובו בלשון נברא העולם, אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי יצר הרע חלקו בריותי ונחלקו לשבעים לשון, אבל לעולם הבא משוין כולן כתף אחד לקרא בשמי ועובדין אותי... (נח יט)
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, אף על פי שמדבר בלשון הקודש, עכו"ם לשונו סרוח... (בלק ט)
רבי לוי אומר היו מולידים את בניהן ופרין ורבין כמין שרץ גדול, ששה בכל לידה ולידה, באותה שעה היו עומדין על רגליהן ומדברים בלשון הקדש... (פרק כב)
בן אוני, בן צערי בלשון ארמי, ואביו קרא לו בנימין בלשון הקדש. (בראשית פרק לה, קלו)
לשום את שמו שם, נאמר כאן לשום, ונאמר להלן ושמו, מה האמור להלן בלשון הקודש, אף שמו האמור כאן בלשון הקודש. (דברים פרק יב, תתעט)
זה ינחמנו - ...כי העברים ישמרו הטעמים (הפירוש), ולא המלות. (בראשית ה כט)
שפה אחת - ...והקרוב אלי שהיה לשון הקדש, ושם אדם וחוה וקין גם שת ופלג לעדים... (שם יא א)
כי גר יהיה - נקרא בלשון הקדש האיש שיש לו משפחה, כסעיף שהוא דבק בשורש, על כן נקרא אזרח, כי טעמו כאזרח רענן. וטעם גר, כמו הגרגיר שנכרת מן הסעיף. ויש חסרי לב שזה הטעם רחוק בעיניהם, ואילו היו יודעים טעם כל אות וצורתו אז יכירו האמת. (שם טו יג)
ויאמרו - מצאנו בלשון הקדש מלות שהם מענין אחד שניהם נחברים והאחד יספיק, והנה זאת המבלי אין קברים, כמו הרק אך במשה. (שמות יד יא)
...אין משפט לשון הקדש לכפול רק הנבואות והתוכחות, רק המספר כי כן היה המעשה אין ראוי לכפול. (שם שם יט)
...ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש, השם הוא עדי כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש... משפט אנשי לשון הקודש פעם יבארו דבורם באר היטב, ופעם יאמר הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם. ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה כמו כלי, ועל כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות, אלא אחר שהם שוות בטעמן... כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק בעבור שהוסיף לבאר... (שם כ א, וראה שם עוד)
...וזאת דרך צחות בלשון הקדש לאמר מלה שוה והיא משני טעמים, כמו בלחי החמור חמור חמורתים... (שם כב ה)
כי פי המדבר - ...כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, כי על דעתי הוא שפת כנען, ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא, ואף כי המושל, כי דרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות... (בראשית מה יב)
...וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה לשון הקדש, שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כלם בלשון ההוא נאמרו, והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך, ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים א-ל אלקים וכו', והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכל בשם יקרא, מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ, אברהם יצחק ושלמה וזולתם. והרב אמר במורה הנבוכים, אל תחשוב שנקראה לשוננו לשון הקדש לגאוותנו או לטעותנו, אבל הוא כי זה הלשון קדוש, לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכינוי, ואל יטעה אותך "שגל", כי הוא שם אשה המזומנת למשכב... והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי. והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה ישכבנה יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם, כי הוא שם מגונה, ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו לשון נקיה, כענין ששנינו עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה... (שמות ל יג)
אמר החבר, אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הפלגה, ונשאר הוא וקרוביו בלשון עבר אבי אביו, ולזה נקרא עברי... (מאמר א מט)
...והמעלה לעברית בעצם הלשון ובמה שנכלל בה מהענינים.
אמר הכוזרי, היש לעברית מעלה על לשון הערב, היא יותר שלמה ורחבה ממנה, ואנחנו רואים את זה בעינינו.
אמר החבר, מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם, והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברא. הקבלה, שהיא הלשון אשר דבר בה ה' יתברך עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הגזר אדם-מאדמה, אשה-מאיש, וחוה-מחי, וקין-מקניתי, ושם-משם לי, ונח-מינחמנו. עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר עד נח עד אדם, ושהיא לשון עבר, ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות, וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים, שהארמית היא לשון כשדים, והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקדש, והארמית לשון חול, ולכן נשא אותה ישמעאל אל הערב. והיו אלו שלש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית, בשמותיהן ובתהלוכותיהן ובשמושיהן, והיתה לשון העברית לבדה המעולה שבהן. ומעלתה מדרך הסברא לפי העם המשתמשים בה, במה שהיה צריך אליה מהמליצה כל שכן עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הנגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה היתכן שתחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר, כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבדה הלשון ממנו? הראית ספור התורה, המשכן והאפוד וחשן וזולתם, כשהוצרכו אל שמות נכריים היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הספור ההוא? וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים וזמירות דוד, והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו, ותוכחות ישעיה ונחמותיו וזולתם.
אמר הכוזרי, תכליתך בזה ובזולתו שתשוה אותה עם זולתה מהלשונות בשלמות, ואיה המעלה היתרה בה? אבל יש יתרון לזולתה עליה בשירים המחוברים הנבנים על הנגונים.
אמר החבר, התבאר כי הנגונים אינם צריכים אל משקל הדבור, ושבריק והמלא יכולים לנגן "הודו לה' כי טוב" בנגון "לעושה נפלאות גדולות", זה בנגונים בעלי המעשים, אבל בשירים הנקראים אנשאדי"א, והם החרוזים האמורים אשר בהם הוא נאה החבור לא הרגישו עליהם, בעבור המעלה שהיא מועילה ומעולה יותר.
אמר הכוזרי, ומה הוא?
אמר החבר, כי המכוון מן הלשון - הכנס בנפש המדבר בנפש השומע, וזאת הכוונה לא תגמר על תומה אלא פנים אל פנים, מפני שלדברים הנאמרים מעלה על הדברים שבכתב... ובשארית הזאת שנשארה מלשוננו הנוצרת הברואה, ימצאו ענינים דקים ועמוקים, נטבעו בה להבין הענינים ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים אל פנים, והם הטעמים אשר יקרא בהם המקרא...
אמר הכוזרי, באמת נדחתה מעלה שמעית בעבור מעלה ענינית, כי החבור מהנה הנשמע, והמסורת הזאת הענינית, אבל אני רואה אתכם קהל היהודים שאתם טורחים להגיע אל מעלת הסדור, ולחקות זולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם.
אמר החבר, זה מתעותנו ומריינו, לא די לנו הנחתנו המעלה הזאת, אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו, שהוא מושם לחברה (לחבר בני אדם), ונשיבהו למחלוקת... (מאמר ב סח-עד, וראה שם עוד)
...ואחרי זה מעלת הנקוד ומסורת השבעה מלכים, ומה שיש לנו מהדיוק ומהדקדוק והתועלות היוצאות מההפרש אשר בין הקמ"ץ והפת"ח, ובין הציר"י והסגו"ל, ותועלותם בענינים להבדיל בין העובר והעתיד בהם, כמו שמתי-ושמתי... ובין ה"א השאלה וה"א הידיעה, וזולת זה ממה שהם מועילים מיופי סדר גלגול הדבור בקבוץ השני נחים, עד שתבא בדבור העברי קריאה יהיו שוים בה קהלה בלי טעות... (שם פ, וראה שם עוד וערך דקדוק)
...ונתגלגל בה (במשנה) מצחות הלשון העברית מה שאיננו נגזר מלשון המקרא הרבה, אבל קצור דבריה ויופי חבורה ונוי ערכה וכלול אופני הענינים עם הפסק בלי ספק בענין, שיראה המעיין בעין האמת, כי בשר ודם יקצר מחבר כמותה, אלא בעזר אלוקי... (מאמר ג סז)
...אך הלשונות והמכתבים, יש לקצתם יתרון על קצתם, מהם מה ששמותם נאותים הרבה בקרואים, ומהם רחוקים מהנאות להם, והלשון האלקית הברואה אשר למדה האלקים לאדם ושמה על לשונו ובלבבו, היא מבלי ספק השלימה מכל הלשונות, והנאותה לקרואיה יותר מכולם, כמו שאמר (בראשית ב' י"ט), וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, רצה לומר, שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו. והתחייב מזה לשום למעלה ויתרון ללשון הקודש, ושהמלאכים יותר חוששים לה ומרגישים מזולתה מהלשונות, ועל זה נאמר במכתב, כי צורות אותיותיו אינן בלא כונה ובמקרה, אבל לענין נאות עם המכוון מכל אות ואות... (מאמר ד כה)
דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש בבית הכסא, וכן הכינויים... (קריאת שמע ג ה)
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם, והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו', ואינם מכירים לבד יהודית וכלשון עם ועם. ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקדש, עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר... (תפלה א ד)
וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחוייב שזה הדבור בלשון הוא מסגולת בני אדם, וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים, כמו שאמר מי שם פה לאדם, ואמר הנביא ה' אלקים נתן לי לשון למודים, ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה, עד שנאמר מה שלא יאמרו הגוים הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם...
ולי גם כן טענה וסבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש, ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת, מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לזרע ולא ליציאה. אלו הדברים כלם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות, והיה הכונה בזה, שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם, וכשיביא הצורך לזכרם, יעשה לו תחבולה בכנויים ממלות אחרות, כאשר נסתר מעשותם בעת הצורך בכל יכלתנו. אמנם הכלי מן האיש קראוהו גיד, והוא שם על צד הדמיון, מאמרם וגיד ברזל ערפך, וקראוהו גם כן שפכה מצד פעולתו, והכלי מן הנקבה קבתה, וקיבה שם האצטומכא, אבל הרחם הוא שם האבר מבני מעים שיעשה בו העובר... וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לה שם כלל, מכנים אותו יבעל או ישכב או יקח או יגלה ערותה, לא זולת זה. ולא יטעך ישגלנה, שתחשבהו שם לפעולה, אינו כן, כי שגל הוא שם הנערה המוכנה למשגל... חלק ג פרק ח)
טוב לו לאדם שיתפלל ויקרא את שמע וברכות בלשון שמבין בו, משיתפלל בלשון הקודש ואינו מבין בו, דכתיב (ישעיה כ"ט י"ב) על אשר לא ידע ספר לאמר קרא נא זה ואומר לא ידעתי ספר, ויאמר א-דוני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממנו וגו'... לכך כתבו התלמוד בבבל ובארץ ישראל בלשון ארמי, כדי שידעו את המצוות אפילו עמי הארץ, ולכך היו מתרגמין... (תשפה)
שפה אחת - בגימטריא לשון הקדש. (בראשית יא א)
...וכל אחד מע' השרים יסוד לאומתו וללשונו, אך חלק יעקב יוצר הכל הוא עליון על כולם, וכן לשוננו עליונה. ועל זה אמרו חז"ל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו שאין מכירים ארמית, רוצה לומר מכירין הלשון, שהרי דעתם גדולה מדעת הגלגל והאדם, אלא שאין נזקקים לו, אבל בודאי מכירים הם, אלא שאין נזקקים לו בלשון אחר עד שישאל בלשון הקדש, מפני שיש להם להמשיך כח במנוי מלשון הקדש שהוא אלקי ישראל, ואין להם פעולה וכח זולתו. (בראשית יא ט)
בשקל הקדש - ...וכן אנו קוראים לשוננו לשון הקדש, הכולל כמה מיני קדושות, וכל עניני קדושה ישתמשו בו, ובו דבר עם ישראל ושמותיו בו. (שמות ל יג)
ראה בערך לשון, תפארת ישראל פרק סד.
...וכן הנקודה שבתורה, אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה, והנה הם פוגמים בכבוד התורה, שהיה לתורה תקון. ואפילו באותיות מנצפ"ך לא רצו לומר שאמרו אותן צופים, מפני שכתוב אלה המצוות, שאין נביא רשאי לחדש דבר, ואיך אפשר לומר שיהא עזרא מתקן הנקוד. אבל התורה נקוד שלה הכל נתן מסיני... וזה שאמרו כאן מקרא סופרים ארץ ארץ, שמים, מצרים, פירוש מה שקורין כאשר בא מלת ארץ בהפסק ארץ בקמ"ץ, וכן שמים כאשר בא בהפסק קורין שמים בקמ"ץ, הכל הלכה למשה מסיני, וממילא כל שאר הנקוד הכל הוא בכלל מקרא סופרים, והוא הלכה למשה מסיני, עד שלא נשאר דבר כלל שלא יהיה הלכה למשה מסיני... ואין הכונה על צורת הנקוד, מה שנתנו צורה לקמ"ץ ופת"ח ושאר הנקודות, שודאי אין זה רק סימן בלבד לקריאה, ואינם בכלל הכתב, גם אינם בכלל קריאה, רק הם סימן לבלתי בקיאים בלשון, ועל הנקודות שהם סימנים אין דברינו כלל, ולא דברו בהם חכמים מעולם, אבל דברינו על קריאת התיבה באיזה ענין קריאתה בקמ"ץ או בפת"ח או בציר"י, וכן כלם, דבר זה נתן עם התורה, ולא חדש עזרא כלום. והנקודות אשר הונחו לסימן, הונחו בטעם, ולכך לא היה צריך לזה עזרא הסופר, כי ראוי שיהיה סימן פת"ח קו רחב, מפני שמרחיב הפה בהוצאת הקול הפת"ח, והחיריק נקודה אחת, מפני שמחבר פיו עד שהשפתים אחד...
והתבאר לך כי תורת ה' תמימה ניתנה, ולא נתוסף דבר בה לא אות ולא נקודה, כאשר ראוי לדברי אלקים חיים ברוך הוא... ואני ראיתי בני אדם קורים על האשכנזים תגר, כי הם משנים בנקוד בענין התנועות שהם עם ישראל. וכאשר ראיתי כי יש אשר בו דעת חיצוני בענין התנועות בפרט בשו"א ושלש נקודות, לומר כי האשכנזים אינם קורים אותו כראוי, כי השו"א יש לקרותו כמו פתח, והשורק שהוא תוך האות ושלש נקודות קריאה אחת שוה יש להם, מפני שקרא בספרי המדקדקים. ולמען אשר לא יטעו שאר הבריות אשר אינם בקיאים בדקדוק הלשון, ויחשבו לאמת דבר זה ויבא אל קלקול הלשון, שהוא דבר גדול נחשב אל חכמי תורה, הנה אבאר בעדים נאמנים כי קריאת האשכנזים קריאה הגונה, ולא תמצא אשר הוא דרך אמת, רק קריאת האשכנזים. ואדרבא מדברי המדקדקים נלמד היפך זה, שאין לתת לשו"א תנועת הפת"ח, כמו שכתבו המדקדקים הספרדיים... (תפארת ישראל פרק סו, וראה עוד ערך דקדוק וקריאה)
...ועל לשון כל הפייטנים קרא הרב אברהם אבן עזרא תגר, כאשר לא הלכו אחר דקדוק הלשון בפיוטיהם, כמו שהאריך בפירושו לקהלת. ואני אומר כי לא חשו רז"ל לדקדוק הלשון כמו זה, כי בודאי המקרא הוא כמו שנכתב בלשון קודש, ובודאי לשון זה שהוא לשון קודש אין לצאת מן דקדוק לשונו אפילו בתנועה אחת. ואם יש דבר זר בלשון הוא בשביל דרשה מה. וכן בתפלה שאמרו ז"ל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכים נזקקין לו, לפי שאין המלאכים יודעים בלשון ארמי, בודאי בזה היו נמשכים אחר הלשון והדקדוק, אבל בפיוט שהוא כמו שירה ושבח שאומר האדם והוא לשונו של אדם, לא נמנעו מלומר לשון כמו זה, אף שהוא יוצא קצת מן דקדוק הלשון, כיון שמובן הדבור כראוי, שהלשונות כולם כשרים, לכך כל דבור ולשון שהוא מובן לשמע לא דקדקו יותר, שהרי הלשון מובן לכל... (נתיב העבודה פרק יב)
...והרמב"ם ז"ל כתב בספרו מורה נבוכים, שלכך נקרא לשוננו לשון הקודש, מפני שלא הונח בלשון הקודש לשון מיוחד על דבר ערוה... וגם מזה תראה כמה גדולה השמירה, שלא להוציא דבר מגונה, כאשר הלשון נקרא לשון קודש בשביל שאין בו דבר זה. אבל אין נראה שיהיה נקרא לשון קודש בשביל שלא נמצא בו לשון גנאי, שאם כן לא היה הלשון קודש בעצמו, אבל יקרא לשון קודש מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם מה שמוציא משפתיו, ולפיכך יש לכל אומה ואומה לשון בפני עצמו, כמו שכל אילן ואילן יש לו פרי בפני עצמו, ואין זה כזה. אמנם לשון הקודש הוא הדבור שיש לאדם מצד קדושתו, ולפיכך יש לאדם שתי לשונות, האחד קודש שהוא לאדם מצד הקדושה, שיש באדם, והשני הוא לשון המוני, כי יש באדם צד חול גם כן. והחילוק שיש בין הלשונות מפני שהלשון הזה בו נברא העולם, כמו שאמרו במדרש שבלשון זה נברא העולם, והוא לשון מלאכי שרת, לכך נתן זה הלשון אל חלק הקודש באדם. ולכך התורה וספרי הקודש נכתבים בזה הלשון דוקא. ומפני זה נקרא הלשון לשון קודש. וכבר בארנו כי הלשון הוא הדבור שעל ידו יוצא האדם לפעל לגמרי, כאשר הוא חי מדבר, והעולם היה יוצא לפעל על ידי האדם שהוא נברא אחרונה, והאדם יוצא לפועל על ידי הדבור, ועל ידי לשון הקודש יוצא לפעל השלימות לגמרי, ולכך נברא העולם בלשון הקודש. ואני אומר מה שעשה הרמב"ם סבה הוא מסובב, כי לדברי הרמב"ם הסבה שיקרא לשון הקודש בשביל שאין בו דבר גנאי, ודבר זה הוא מסובב, שלכך אין בו לשון ערוה וגנאי, מפני שהוא לשון הקודש, ואין ראוי שיהיה בו לשון ערוה... (נתיב הצניעות פרק ג)
...וכאלה רבות מורות על ענין רוחניות האותיות אפילו בכתיבתן לבד, כל שכן בקריאתן, כל שכן בכוונתן. והענין באותיות הנכתבות הן גוף והיכל לאותיות הקבועות בפה, משל בזה האותיות הנכתבות הן גשמיות, הנקראות על פה הן רוחניות, וזהו טעם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי התורה שבכתב רוחניות במקום גבוה, וצריך תיק להתלבש אורה באותיות גשמיות, אבל תורה שבעל פה היא עצמה תיק, ואינה צריכה אל לבוש התיק כלל... ויש לאותיות רוחניות הן מצד תמונתן, הן מצד מספרן, והנה תמונת האותיות ברמיזתן מבואר בספר התמונה ובפרדס שער האותיות, ואז תדע דמכל שכן בהתחברות אותיות הקדושות ונעשים מהם תיבה, שרוחניות התיבה הזו הוא ענין גדול למעלה, וכמו שההוויות והשמות הם סוד האצילות, רק השמות הם התפשטות ההוויות, כן הכינויים התפשטות השמות, ויש כינויים הם כל תיבות לשונינו הקודש, וכל התיבות הם למעלה, וכל מה שיש למטה בגשמיות הוא התפשטות והשתלשלות השפע מלמעלה שנשתלשל ממדריגה למדריגה עד שנתגשם בעולם הזה הגשמי. והנה הדבר הזה שנקרא בשם הזה הוא שמו באמת למעלה בשרשו, כי שם מקור אלו האותיות וחיבורן, רק שכל חבל ההשתלשלות נקרא בשם זה מושאל משרשו, ועל כן נקרא לשונינו לשון קודש, כי כל השמות והתיבות הם למעלה בשרשם במקום קודשם העליון, ואחר כך כשיורד ומשתלשל ממקום קודש ההווה הזה נקרא זה השתלשלות בשם הזה בהשאלה... כלומר נקרא יד למעלה במקום קודש, ואחר כך בהשתלשלות כל העולמות מענין לענין רבבות מדריגות בכל מדריגה נקרא יד, אמנם בהשאלה, ויד זו תחת יד זו, עד מקור הקדושה שהוא יד בעצם... וזה היה חכמת אדם הראשון אשר קרא שמות לכל דבר כדי שיוכל על ידי השם ההוא עד שנאמר שהיתה מעלתו בזה גדולה ממלאכי השרת, כי ברוח הקודש שעליו בנה אותיות ומלות מיוחסות עם הדבור הפנימי, בשביל שהשמות ההם יורו על קו שורש הדבר ההוא, וכאלו נאמר שבידיעת התחתונים ידע סוד המרכבות העליונות, כי כל נברא מטה יש לו שורש למעלה...
נחזור לענין התורה שבכתב, היא סוד והיא רמז, וסוד הוא דבר גדול מעשה בראשית, ורמז הוא דבר קטן הוויות דאביי ורבא, ותורה שבעל פה היא תלמוד והוויות דאביי ורבא, ותורה שבכתב לשון הקודש, כדפירשנו, ותורה שבעל פה תרגום שהוא מתקרב ללשון קדש, וזהו סוד שנים מקרא ואחד תרגום, המקרא שהוא תורה שבכתב כולל שנים ותרגום אחד, ובמחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, הוא התרגום, אבל ארץ ישראל במעלתו, בסוד לשון הקודש, והעולם שנברא בלשון הקודש המרמז אבן שתיה במקדש, שממנו משתיתו של עולם, בירושלמי פרק קמא דשבת, תני בשם רבי מאיר כל שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב, מובטח לו שהוא בן עולם הבא. הרי לך מעלת לשון קודש אצל ארץ ישראל, כי משם אורה יוצאה, ותורה אור... (בית אהרון ובית חכמה)
בדבור, אמרו רז"ל בפרק אלו קשרים, ודבר דבר, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ופירש רש"י כגון מקח וממכר וחשבונות... ואין נראה לרבינו תם, דהא כבר נפקא ממצוא חפצך... וכמה האריכו בזוהר בענין המדבר שיחת חול בשבת שהוא כמחלל שבת... ואף בדברים ההכרחיים לדבר נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת אפילו ההכרחיים כי אם בלשון הקודש ולא בלשון חול, כי קדוש היום לאדונינו, ושבת אות היא בינו יתברך לבינינו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש, אף שמוכרח לדבר, ואשרי מי שמרגיל את עצמו לדבר בלשון קודש אף בימות החול, כי אין ערך למעלת לשון הקודש, ובמעלות המדבר בלשון הקודש בזוהר פרשת נח ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם... אלא בגין דכלהו ממללין בלשון הקודש, וההוא לישנא קא עביד לון סיוע בגין דבעובדא ובמלולא דפומיא דעליין מלין אלין לאדבקא בלבא, ובדא עבדא סיעה לההוא אתר דבעי לאקמא, ועד אתבלבל לישנהון דלא יכילו לאתתקפא רעותהון בלשון הקודש, כיון דאתחלף לישנהון לא אצלחו בעבודה, בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אשתמודעי בר לשון הקודש... (מסכת שבת)
הקדמה ב' הוא מה שכתב האלקי האר"י ז"ל, כי אונקלוס הגר שתירגם נשמתו מצד נוגה שהוא קליפה המתקרבת להקדושה כמו שכתוב ונגה לו סביב, והיא קליפה הנאכלת עם הפרי, לכך התרגום קרוב ללשון הקודש. ונראה בעיני שזהו ענין שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון תרגום אלא הם משתמשים בלשון הקודש, ומכל מקום נזקקין גם כן לשאר לשונות זולת ללשון תרגום. והענין כי הוא דרך משל, מלך מדבר כל צרכו עם משרתיו עבדי ביתו, אבל עם שריו אינו מדבר רק מועט כדרך המלך ודתו, והטעם, שלא יחשבו כי הם משתוים עמו וחברותא להם יחד, מה שאינו כן עם עבדיו לא שייך לחשוב כן, על כן לא חש. על כן מלאכי השרת נזקקין אף לכל לשונות, כי לא יגיע להם מזה שום חשש, מה שאינו כן בתרגום חוששין שלא להזקק ולהשתתף... נמצא בפסח אף שבחר בנו ורוממנו מכל לשון, לא היה בעצם עד מתן תורה, והיינו אז בסוד התרגום, ולא היתה גאולה רק גוי בקרב גוי מעורבים בלשונות העכו"ם עד מתן תורה, אז היה התרוממות מכל לשון ממש, דהיינו נכנסו בסוד לשון קודש, וזהו מה שכתוב במכילתא כה תאמר להם בלשון הקדש, ואז חרות על הלוחות, חירות לגמרי, כל העוסק בתורה נקרא בן חורין... וכשקבלו התורה נכנסו בסוד לשון הקודש, ועיקר התורה בארץ ישראל, ואז לשון הקודש בעצם בארץ הקדושה, ואחר כך כשחטאו וגלו ונטרדו מלשון הקודש, מכל מקום לא נדחו לגמרי, רק ירדו לבבל לסוד התרגום... וכתב הרמב"ם בנוסח ההגדה, כי בזמן בית המקדש לא היו אומרים נוסח פיסקא זו של הא לחמא וכו' רק כשגלו, וזהו ענין כל דכפין... אחר כך כשרצה לדבר מארץ ישראל אמר בלשון הקודש לשנה הבאה, כי ארץ ישראל הוא לשון הקודש, כדפירשנו. ואמר בארעא דישראל בלשון תרגום, כי זה נתקן בשבעים שנה שהיו בבבל, ואף שחזרו לארץ ישראל לא היה לגמרי לשון הקודש, כי לא חזר לאיתנו, לתקונו הראשון, כמו שאמרו רז"ל ואכבדה חסר ה', כי ה' דברים חסרו בבית שני, אחר כך נתוסף השתא הכא לשנה הבאה בני חורין, שהוא על המקדש שלעתיד, ואמר הדיבור כולו בלשון הקודש, כי אז יהיה עצם לשון הקודש. (מסכת פסחים מצה שמורה)
הד' לשון, כשיתפלל אדם בלשון שרגיל רוצה לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו, יקל עליו לכוין, וכשיתפלל בלשון אחר, אף על פי שיבין מה שיאמר לא יקל עליו כל כך, הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע"ז לפעמים שאומר אותה, יותר מעשרה בלשון הקודש, ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעו יעשה וישכיל עשו. (עמוד השלום)
ידוע הדבר וגלוי הוא אל כל יודעי דת ודין היות לשוננו הקודש מבחר כל הלשונות, ראשיתם ואבן פינתם, כאשר חכמים יגידו, כי בו נברא העולם, ואבותינו ספרו לנו, כי בו נתנה תורת אמת אל עם סגולה. ואולם מצאנו ראינו כי שתים הנה הדרכים אשר בעדם יתאמת דבר מה אל בני איש, האחת מפאת הקבלה המתמדת מדור אל דור, כאשר היא אמיתת זמן המצא העולם, אשר לא נדעהו אם מצד הקבלה. השניה מצד החקירה והמופת, כי על ידי מופתים אמיתיים אצלנו אשר חקרנום ונמצאם נכונים ואמיתיים נדע כי הנה אמת הדבר הנודע על ידיהן...
לכן הנה נא הואלתי לדבר על לשוננו הקדוש, למען דעת אותו מפאת החקירה, ולא מצד הקבלה לבד, ולא אקצר במקום שאמרו להאריך, ואומר כי גדולת לשוננו משלשה דברים תבחן, מקדמותו, מפשוטו מרוחניותו.
הבחינה הראשונה אשר נבחין ממנו הוא קדמותו, וזה כי מצאנו מעת נברא העולם עד דור הפלגה, אשר לא נמצא לשון אחר אלא לשון הקדש לבדו, וכדאיתא בספר הזהר על פסוק ויהי כל הארץ שפה אחת, ממללין בלשון הקדש ולא בלישנא אחרא. ואם תדקדק תמצא כי כל לשון יקרא על שם אומה מן האומות, לשון יוני, לשון פרסי, לשון ארמי, וכן כולם, ולשון הקדש לא הוחס אל כל אומה, אבל זה שמו אשר יקראו לו, לשון הקודש. וזה לדעתי יען היותו קודם לכל אומה. ואולם אשכילך דבר אמת מפאת ההכרח, אשר לשון הקדש קדם לעולם, וזה כי הנה התורה באין ספק קדמה לעולם, כמאמרם ז"ל, והנה היא כולה לשון הקדש, הנה כי לשון הקדש קדם לעולם כולו וליושביו.
הבחינה השניה המורה גדולת לשון הקדש היא רוחניותו ומקורו, כי דבריו מלבד היותם רומזים על הדבר הנרצה בהם, הנה תחתיהם יעמדו סודות עליונים לאין קץ, מה שלא נמצא בשאר הלשונות, וכידוע ליודעי חן, וזה להיותו מושרש בשרשי הקדושה.
ואולם דע, כי בזה נבחון יקר לשוננו, באשר אין שמותיו ומלותיו מורים עניניהם מצד ההסכמה כשאר הלשונות, אך יורו על מהות הענינים ועצמותם באמת. וזה כאשר יקבצו אורות עליונים לבנין רוחניותו, וזה כי אין לך דבר מלמטה אשר לא יהיה כנגדו אור למעלה, מכוון אל בחינת הדבר ההוא התחתון, על דרך אמרם ז"ל, ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה (ירושלמי ברכות ד' ה'). ולא שיהיה למעלה עיר תקרא ירושלים, אבל בחינת אור הוא וקדושה מכוונת אל בחינת ירושלים הבנויה פה למטה... ונחזור לענינינו, כי האותיות אשר תבואנה לחיבור המלה, הנה הן מורות קבוצת האורות אשר נקבצו באו אל חיבור הגוף המוזכר בשם ההוא בגשמיות, כי זה תלוי בזה, בשלשלת משתלשלת מן הסבה הראשונה ב"ה, וכדכתבו בספר הזהר בפרשת צו, לית לך טב וביש קודשא ומסאבותא דלית ליה עיקרא ושורשא לעילא...
ומבחינת האותיות עצמם יתבאר לנו קדושת מקורו ורוחניותו, כי שאר האותיות של לשונות עמים כלם, הנה הן מורות את אשר מורות בהסכמת אנשי אומתן, ואין לצורתן טעם ועיקר. אולם אותיות לשוננו כלן נכוחות למבין וישרות למוצאי דעת בדמותן ובצלמן, כידוע ליודעי חן, ובעל ספר התמונה יגיד אמת. והראיה מספר התורה, שאם אין האותיות בו כצורה, לא יכשר, כן נמצא באותיות אשר מהן צריכות תגי"ן שלשה ומהם אחד, ומהם אינן צריכות כלל... עוד אם נדקדק נמצא, כי אותיות העמים אינן מורות רק למבטאם, אך בעצמם לא יורו דבר, ואילו אותיותינו כל אחת עולה למנין, דרך משל א' אחד, וכן כולם, עד כי כל תיבה מלבד הוראתה לענינה, יש לה מספרה הנמשך מאותיותיה, ואולם אם תתבונן עוד תמצא, כי לא נקרא בשם לשון הקדוש, אבל לשון הקודש. וזה כי עיקר הוראת מלותיו באמת היא הוראת מלותיו, באמת היא הורות אורות הקדושה ואם מורות על הדברים הגשמיים, אינם אלא להשתלשלם מהם. וזה מבואר באשר זכרנו למעלה, כי האותיות המתחברות בחבור המלה מורות על אורות הקדושה אשר חוברו יחדיו, לחבר הגוף ברוחניותו, נמצא כי ראשית הארתן היא למעלה, ותרד למטה להשתלשלות הגשמים מן הרוחניים, כמו שכתב בספר הפרדס. וזה מה שמצאנו "יד ה'", "אזני ה'", אורות קדושה, אשר להם מכוונים היד והאוזן למטה, ובהם ישתמש השי"ת להשגיח בתחתונים כל פעולה בפני עצמה. הלא זאת היא חכמת אדם הראשון לשום שמות אל כל נמצא, על דרך אמרם ז"ל, כשרצה הקב"ה לברא אדם, נמלך במלאכי השרת, אמרו לו, אדם זה מה טיבו, אמר להם חכמתו מרובה משלכם וכו',ואם השמות האלה היו עלי ידי ההסכמה, כשמות לשונות העמים, מה חכמה היא זאת, אלא כי ידע אדם הראשון שורש הדבר ההוא למעלה, ומה הוצרך לכנותו, ושם לו השם הראוי לו אשר יורה מהותו.
הבחינה השלישית היא פשוטו, וזה כי הנה נמצאהו לשון נעים וערב מצד עצמו, ומלותיו מפוארות, וזה דבר יבינהו המשכיל מעצמו. עוד סגולה שנית ימצא לו, אשר יורה עניניו בקוצר לשון, והנה זה מדה טובה אין למעלה הימנה, וכמאמרם ז"ל, (פסחים נ' ב') לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה.
עוד נבחין דבר אחד, כי ימצא בו שם כל נמצא בפרטות, ומלה לכל פועל בפרט, ולא יחסר כל בו, אך כי אנחנו קצרה ידינו מהשיגו כראוי. וזה דבר מוכרח מאשר אמרנו בבחינה השניה, כי בו נבראו כל הדברים כלם בהורות אורותיהם כנ"ל. ועיקר הוראת מלותיו הוא באורות העליונים הנקבצים לבנין הגוף. אם כן מחויב הוא שימצא לכל נמצא שם בפני עצמו. וזה כי כל שם מורה על האורות הנקבצים לבור הגוף וסדר הקבוצה. כל נמצא אין קיבוץ האורות בו כקיבוץ האורות בחבירו השונה ממנו, אם כן אי אפשר ששם נמצא אחד יורה על האחר. ועוד אם הוא לשון הקדמון אשר בו נברא העולם, כאשר הראינו בבחינה הראשונה, אם כן צריך שיושם בו שם אל כל נמצא מאז המצאו, בו יבחן מהאחרים. ושם מושאל אי אפשר שיהיה, יען כי השם מורה על עצם כאשר פירשתי, מלבד שזה היה חסרון בחוקו יתברך, כי הוא ממציא לשון זה, ולשון קדושתו הוא, כי כן לא מצאנוהו מדבר אלא בלשון זה, ואם הוא לא יכול להמציא לכל נמצא שם מיוחד, יורה בו חסרון חס ושלום.
זאת ועוד אחרת תבין, כי לא מצאנו שם עצמו לא-ל יתברך אלא בלשון הקדש, הלא הוא שם הוי"ה ב"ה, זה שמו לעולם וזה זכרו לדור דור. וכל השמות אשר כינו לו לשונות העמים אינם שמו המיוחד והאמיתי. וזאת תהיה כוונת הפסוק "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'" (צפניה ג' ט'), כי לא יכנוהו בשם אחר, אך בשמו יקראוהו, ואמרו שפה ברורה אפשר ירמוז באשר לא יוכלו הערלים לבטא בשפתים כל האותיות, כי לא יוכלו לבטא הח' והע', ואז יהפוך להם שפה ברורה לבטא כל האותיות כולם ולדבר בלשון הקודש. (גדולת לשון הקדש, בילקוט ידיעת האמת ב עמוד רפו)
קול רם - בכל מקום נאמר קול גדול, המורה על התפשטותו, ונראה שקול רם רוצה לומר אמירה נשגבת, וזה שאמרו בסוטה ל"ז שנאמרו בלשון הקודש דוקא, היא המעולה. (דברים כז יד)
כי גודל יקר הערך של לשון הקודש שבו נברא העולם, כמאמר חז"ל (ב"ר י"ח) "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת", לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש, וזה בחינת חוה, בחינת (תהלים י"ט) "ולילה ללילה יחוה", היינו בחינת הדיבור של לשון הקודש, שבו נברא העולם... ועל ידי לשון הקדש רוממנו מכל הלשונות, שכל לשונות העמים נופלים על ידי לשון הקודש. היינו שהרע שיש להלשון של האומה אחוזה בו נתבטל ונופל על ידי לשון הקדוש, ואין לו שליטה על ישראל, וזה בחינת לשון נופל על לשון. והרע הכולל שכל הרעות של ע' לשון כלולין בו, דהיינו תבערת המדורה של תאות ניאוף שכל הע' לשון משוקעין וכלולין בו, נופל ונתבטל ואין לו שליטה על ידי לשון הקודש... וזה בחינת חשמ"ל החיות אש ממלות (חגיגה י"ג) חיות אש בחינת חוה אשה, היינו בחינת לשון הקודש כנ"ל שעל ידו מתמלל ומשתבר אש המדורה של שבעין כוכבין, וזה בחינת מ"ל מחשמ"ל, שהם בחינת מדורה של שבעין כוכבין שנתמלל ונתבטל על ידי לשון הקודש, כי על שם זה נקרא לשון הקדש, כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה... (יט ג, וראה שם עוד)
וכשמעלה הטוב שבתרגום ומשלים את לשון הקדש שבו נברא העולם, על ידי זה נתעוררין ונתגדלין הכח של האותיות של לשון הקדש שיש בכל דבר שבעולם, כי כל דבר יש בו כמה צירופי אותיות שבו נברא זה הדבר, ועל ידי שלימות לשון הקודש על ידי לשון תרגום על ידי זה נתעוררין ונתגדלין הכח של אלו האותיות שיש בכל דבר ודבר. וזה (במדבר י"ד) "ועתה יגדל נא כח א:דני כאשר דברת לאמר" דאמר דא גילוי עריות (כשארז"ל סנהדרין נ"ו ע"ב) היינו בחינת המדורה של שבעין כוכבין הנ"ל שהוא בחינת תאוות ניאוף שנתבטל על ידי הדיבור של לשון הקדש, שעל ידו נאסר עריות ונתבטל תאוות ניאוף כנ"ל, כמו כן יגדל כח ה', כי כפי השלימות שמשלים את הדיבור של לשון הקודש שהוא בחינת שבירת וביטול תאוות ניאוף, כן נתגדל ונתעורר כח ה' שבמעשה בראשית, שהם האותיות שיש בכל דבר ודבר שבעולם כנ"ל... (יט ו)
ושלימות הדיבור הוא בחינת לשון הקדש, כי כל לשונות העמים הם חסרים ואין להם שלימות, כי נקראים לשון עלגים (ישעיה ל"ב), ואין שלימות רק ללשון הקודש, ולשון הקודש הוא מקושר לשבת, בבחינת (שם נ"ה) "ודבר דבר", שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול (שבת קי"ג), בבחינת (במדבר ו') "כה תברכו" בלשון הקודש (סוטה ל"ח), שבלשון הקדש נכלל ברכה וקדושה, כי הלשון הקדש מקושר לשבת, שנאמר בו ברכה וקדושה, כ"ש (בראשית ב') ויברך ויקדש וגו', ועל כן על ידי שלשון הקדש מקשר לשבת, על כן על ידי שלימות הדיבור שהוא בחינת לשון הקדש, על ידי זה ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול, כי ימי החול הם בחינת עצבות, ואפילו המצוות שעושים בימי החול הם בחינת עצבות, כי מט"ט שולטנותיה בימי החול... (תנינא ב ה)
בפסוק זכור ימות עולם וכו' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, פירוש שצריכין לזכור חסד השי"ת שכל זה היה לטובת בני ישראל, כי למה נתן השי"ת לדור הפלגה מקודם שיהיו שפה אחת ודברים אחדים, שעל ידי זה נאמר לא יבצר מהם וכו', כדאיתא בזוהר הקדוש שכח לשון הקודש היה מסייע להם, ולמה ניתן להם כח זה, רק הכל לטובת בני ישראל, שעל ידי זה נשאר כח אחדות הנ"ל לבני ישראל... וזהו ענין לשון הקודש, שכל הבריאה מתקשרת בזה הלשון, וכח זה לא היה באפשרי לתת לאומה אחת, והיה צריך מקודם להיות זה הכח בכלל כל הארץ, ואחר כך על ידי שחטאו ניטל מהרשעים כח זה האחדות, וניתן לבני ישראל בזכותם... (בראשית נח תרל"ו)
על מעשה דור הפלגה נאמר זכור ימות עולם וכו', שנתרחקו כל האומות מלשון הקודש, ונשאר רק לבני ישראל, כי לשון הקודש שורש כל הלשונות, כי עיקר יתרון המדבר בכח הנשמה, דכתיב ויפח באפיו וכו' לנפש חיה לרוח ממללא, והוא לשון הקודש, ומזה יש התפשטות כל ע' לשונות, כמו שכתוב יתן אומר המבשרות צבא רב, ונשאר לבני ישראל שיש בהם הנשמה, וזה עצמו אות לבני ישראל, שהם חלק ה' חבל נחלתו, ולכן הם מיוחדים להעיד על הבורא, כי כל כח המדבר שניתן לאדם כדי להעיד על השי"ת, וזה שאמר "אתם עדי נאום ה'", שיש לכם זה הלשון הקודש ונקרא נאום ה', וכתוב בעד על פי שני עדים, דרשו חז"ל שלא ישמעו סנהדרין מפי התורגמן, וכל הלשונות הם בחינת תרגום, אבל העדות צריכה להיות בלשון הקודש. (שם תרס"ד)
ראה גם ערך לשון-כללי מקץ תרל"ה.
במדרש הצור תמים וכו', שלא הניח פתחון פה לאומות העולם, לומר שאתה רחקתנו וכו'. הענין הוא דכתיב זכור ימות עולם וגו', בהנחל וגו', בהפרידו וגו', שלקח הקב"ה לשון הקודש ונתנה לבני ישראל, והוא הנבואה, שעיקרה כח הדבור, כדכתיב ניב שפתים וגו', וכמו כן עמי זכר נא מה יעץ וגו', והיינו שרצה בלעם הרשע להחזיר כח הדיבור לאומות, כדאיתא במדרש, שאמר טוב להיות נעבד מע' אומות וכו', ובאמת אין האומות מכוונים לקבל לשון הקודש, ועיין בזוהר הקדוש קצ"ט סוף עמוד ב', וזה היה הרמז בפי האתון, דאיתא במדרש, שהיה כדי להראות למה לא ניתן הדבור לבהמה, שלא היו יכולין לעבוד עמה וכו'. וזה הענין עצמו בין בני ישראל ולהבדיל ביניהם, כי אם היו מכירין את מקומם להיות משועבדין לבני ישראל, אפשר היה יכול להיות להם איזה יניקה מלשון הקודש, שכולל כל הלשונות, אבל הם אינם מוכנים לזה, ולכן כשהיה לבלעם הרשע ענין נבואה, רצה לעלות יותר מבני ישראל, וזה לא יוכל להיות. וכמו שיש דומם צומח חי מדבר, כן במדברים יש דבור פנימי, שהוא לשון הקודש, שעליו כתיב ויפח וגו' ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא. וכמו שיש הבדל בין חי למדבר, כן בין מדבר לנביאים, והוא כללות בני ישראל, כמו שכתוב ונבאו בניכם וגו'. (במדבר בלק תרמ"ו)
ולפי האמור יובן ההפרש שבין לשון הקודש ובין לשונות העמים, אף דכל מיני הלשונות הם אמצעים בין פנימיות לחיצוניות, מכל מקום לשון הקודש נוטה לפנימיות, וכל מיני לשונות העמים נוטין לחיצוניות, באופן שבהתפשטות הפנימיות מתפשטת תחילה ללשון הקודש, וממנה ליתר הלשונות, עד שמתפשטת גם לחיצוניות, למשוך אותה אחר הפנימיות, ובהיפוך בהתפשטות החיצוניות, מתפשטת תחילה ללשונות הגוים, ומהם חס ושלום ללשון הקודש, עד שמתפשטת גם לפנימיות, ומושכת את תשוקת פנימיות הלב לחיצוניות, שהיא מהות האומה שמדברת באותו לשון. וכמו שהגיד כ"ק האדמו"ר הרי"ם זצללה"ה שלשון צרפת מושכת לניאוף רחמנא ליצלן, ולדעתי הטעם משום שהאומה הצרפתית משוקעת בטינוף זה יותר מכל האומות כידוע, לכן שפתה מושכת לטבעה ומהותה, וממנה תקיש ליתר לשונות הגויים שכולן מתפשטות מהותם וטבעם בלשונותיהם, ומושכין את תשוקת לב האדם לטבעם ומהותם בחיצוניות... ומכאן אזהרה יתרה ללומדים לשונות העמים לצורך פרנסתם, שידעו להזהר ולשמור את עצמם כנ"ל. והנה רבן גמליאל התיר בספרים לכתוב יונית, מקרא דיפת אלקים ליפת וגו', וחכמים לא דרשו להכי, אלא סבירא להו שלשונה של תורה מרפאה את הלשון, והטעם דלא דרשו הקרא כמו שדרש רבן גמליאל... ולפי זה היתה עשיית יפת רק בחיצוניותו, ולא מפנימיות רעות דלבא, על כן שכרו נמי בחיצוניות... ועל כן לשון יפת נשאר בחיצוניותו, ולא מפנימיות רעותא דלבא, על כן שכרו נמי בחיצוניות... ועל כן לשון יפת נשאר בחיצוניותו, ואין בו מעלה פנימית על יתר לשונות העמים, אלא שגם כל הלשונות כשרים לתורה, שלשונה של תורה מרפא את הלשון, והיינו לא די שאינה מושכת לחיצוניות, כטבע לשונות העמים כנ"ל, אלא כמו חולה שנתרפא שמחליף כח ולא לבד שאינו מת לשחת, אלא נתעלה מחולה לבריא, כן דברי תורה בלשונות העמים, כי באשר הוא צורך לתורה, נגררת אחר התורה שהיא פנימית. וכמו שאתה אומר שהתפשטות חלקי הרע מחיצוניות לפנימיות היא באמצעות הלשון, כן הוא נמי להיפוך, שהתפשטות הטוב שהיא התורה, שמתפשטת גם לחיצוניות האדם לזככו ולהכשירו היא באמצעות הלשון... (דברים תרע"ו)
ונראה דהנה שיש להתבונן בענין רפואת לשונות הגוים מהו, ויש לומר כי השפה של האומה היא מהותה והעידה על תוכן לבה, כמאמרם ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, והיינו שרעת לבם תמיד רגל על לשונם, ועל כן בלשון ובשפת האומה נצפן בה כח הרע מושך לרעת האומה, וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור על לשון צרפת... אך לשונה של תורה מהפכת את הרע שבלשון ההיא לטובה, והיינו מחמת שיש צורך לתורה ללשון ההיא להסביר בה את השומע, נעשתה הלשון ההיא מחוברת לטהור, ונדחה הרע מקרבה ונכנסת בה רוח טהרה, וזוהי רפואת הלשון. ובזה הסברתי לי מה שרש"י ז"ל פירש הסברת הכתובין כמה פעמים בלשון צרפת, שלא יתכן שרש"י ז"ל לא מצא מילין בלשון הקודש להסביר בה את הקורא, ולפי דרכנו בכוונה עשה לטובת הכלל המדברים בלשון ההיא, שתהיה רפואה קצת ללשון ההיא, כי יתכן שקודם שעשה רש"י ז"ל ככה היתה הלשון מושכת עוד יותר לרע, ויש לומר שלטעם זה ביאר משה רבינו את התורה בע' לשון, אף שלא היה מדבר אלא לישראל המדברים בלשון הקודש, או אפילו שפת מצרים, ועל כל פנים אינם נזקקים לכל שבעים לשון, אלא לרפא קצת את כל הלשונות, לתועלת הדורות הבאים, או שצפה שעתידים לגלות בין שבעים אומות, ובהכרח ישתמשו בלשונותיהם... (שם תרע"ט)
ואמנם החומר הוא מקראות מדברות שפת עבר, והיות השפה ההיא גברת הלשונות הלא מודעת כאשר שמה מוכיח עליה במה שנקראת בפי חז"ל לשון הקודש, שמורה קדושתה על יתר הלשונות כולם. וראיתי לבאר במקום הזה עילת קריאת הלשון לשון קודש... והנה במורה נבוכים (ח"ג פרק ח') כתב הטעם מפני שלא הונח בה שם כלל לכלי המשגל וכו'... והרמב"ן השיב עליו... והנה לשנים אתמה והלא דברי הרב סמוכים באמת על מה שזכר שם מקודם מרז"ל פרק קמא דברכות, שאלישע ע"ה נקרא קדוש מפני שלא היה חושב באלו הענינים, שלכן (לא ?) בא לידי קרי, הרי שמניעת הדיבור והמחשבה באלה הדברים נקרא קדושה לא נקיות בלבד כמו שחשב...
אבל מה שאצלי מהתשובה על דבריו ז"ל כי מאחר שעל כל פנים יש לשון המורה על הפעולה והאברים ואם לא היה הלשון ההוא עצמי לו, אבל מושאלי במה יודע זה למדבר, או מה הבדל יהיה אם התיבה ההיא הנחתה בעצם על זה הענין בו זולת המקומות מושאלות או אם עצמיותה לענין אחר ומשאלת לכאן מאחר שבין כך ובין כך תיבה זו מורה על הענין ההוא...
ועיין שם עוד במדרש ובפרשה י"ח שנברא עולם בלשון הקדש, שמעת מימיך אומר גיני גיניא וכו' אלא איש ואשה לשון נופל על לשון. וגם זו ראיה מבוררת שבתחלת הבריאה היה אדם הראשון מדבר בלשון הקדש, וכן כל הדורות אחריו עד ההפלגה. ולהיות התינוקות כשמתחילים לדבר ידברו בלשון אבותם או מנהיגם, ואם כן אדם הראשון להיות הקב"ה שושבינו ומלאכים צולים לו בשר כדרשת רז"ל אם כן לשונו הוא שלמד מהם. ואם כן למדנו גם כן כדברי הרמב"ן ז"ל בקדושת הלשון.
ואמנם ליודע דרכן של מקובלים ז"ל חכמי האמת בענין עולמות העליונים אשר כולם נעשו מצרופי אותיות הקדושות וכי כל ברואי עולם הזה שמם בלשון הקודש הוא המחיה אותם ולכן כל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו האמיתי, בדמיון השור כח חיותו המה כח בשלשת אותיותיו שי"ן וי"ו רי"ש בעולמות עליונים המה עיקר כח חייו, וכן בכל יצורי תבל וכן בכל העולמות. הנה דעת לנבון נקל כי לו נאה לקראו לשון הקודש וכך יפה לו, כי הוא הקדוש באמת... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד מו וראה שם עוד)
...ועיקר שם כסא הונח לכסא מלכים כמדומה בלשון הקדש, ועיקר המלה כס כי כן דמות הכסא עגול ודומה לס' ולכ', ורוב מלות לשון הקדש הם מורות בתמונתן על הדבר שהם מורים עליו, וכד"ש רע"ב בר"נ על ווי העמודים מובא במהר"ם אלשקר ס"י... וכל השמות והלשונות שבתורה על צד ההשאלה כיד ה' ועיני ה' וכדומה הם על צד ההשאלה אצל בני אדם, דעיקר הלשון הוא לשון הקדש, שנאמר על הקדושה, והיה קודם שנברא העולם ובו נברא העולם... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד כ)
בכלל צריך לדעת, כי לשון הקודש אינה דומה לשאר הלשונות, בזה שבכל הלשונות אין למלה ולשם שייכות לעצמיות הדבר ומהותו, כי ענין השפה, לפי המקובל בעולם, הוא רק מה שהסכימו בני עם זה לקרא דבר זה בשם כזה וכדומה, אך לפי מה שנתבאר כי שורש הלשון טבועה במקוריותו של כל עם, והיינו כל עם ועם בדה מלבו את לשונו הוא, לפי אופן השגתו והרגשתו המיוחדת בכל דבר, בכל זאת אין זה השם לפי מציאות הדבר בעצם, אלא רק לפי הרושם החיצוני שעושה הדבר על האדם לפי חושיו והרגשיו. אבל בלשון הקודש מתבטא כל דבר לפי מהותו ועצמותו, והוא שמו בעצם, כי באמת נתנו השמות בלשון הקודש, לפי שורשם ומקורם של הדברים, אשר זהו עיקר מציאותם, וכמו שמצינו במדרש רבה מצורע, ששם מצורע הוא מוציא שם רע, שהנגעים באים על לשון הרע, והיינו כי לפי ידיעת האמת שורש וסבת הצרעת הוא מהפגם הנעשה בנפש האדם על ידי עוון לשון הרע, ולכן נקרא ענין הצרעת בשם זה על שם שרשו ומקורו, שזוהי מציאותו באמת... ולדוגמא מלה "זכה", שהונחה בלשון הקודש על קנין והשגת דבר, זהו מפני כי לפי ידיעת האמת כל מה שאדם משיג בעולם הזה הוא מתנת הקב"ה בעד זכיותיו הרוחניות, ואחר שלכל ענין השכר והגמול מסובבים מהמעלה הנפשית שרוכש האדם על ידי מעשיו הטובים, וענין המעלה הוא רק לפי זכוך הנפש והגוף, שלשמה נתן האדם בעולם בעולם הזה, שעל ידי עבודתו בתורה ומצוות יזדככו גופו ונפשו, לכן מתבטא כל ענין השגת טובה בשם זכות, משורש זכה, על שם שרשו הרוחני, וכן יש להבין ולהכיר הרבה מלים בלשון הקודש, וזהו הטעם שנקראת שפתנו בשם לשון הקודש, כי היא לשון הקדושה והאמת.
ואמנם הראשונים נתנו טעמים למה נקרא לשון הקודש... ואף כי דבריהם אמת כפי פשוטם, בכל זאת לפי האמת טעם הדבר הוא, כי שורש הלשון הוא משורש עליון מאד, שכל המלים המורות על כל ענין ופעולה, הרי הם לפי מקורם העליון של הדברים בשרשם האמיתי למעלה, ובאמת גם האותיות, שמהן מצטרפת כל מלה, כל ענין מציאותן ותמונתן היא השתלשלות מאורות העליונים, ושהם גם כן שרשם של הענינים הנראים לפנינו, כי כ"ב אותיות הקדושות שרשן למעלה בקודש, ותמונת האות הנראית לפנינו כן היא תמונת התגלמות מהשתלשלות הענינים רוחניים נאצלים שבעולמות העליונים. וכמו שמצינו בגמרא (מנחות כ"ט) ומפני מה נברא העולם הזה בה"א, מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא, ומאי טעמא תליא כרעיה, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעול בהך? לא מסתייעא מילתא. נמצא, כי תמונת ה"ה"א" מורה הענין שנמצא בעולם, שכל הרוצה לצאת יצא, ועל ענין התשובה... (חלק ב עמוד קו)
ראה עוד לשון-כללי, חלק ג.