לא תחמוד

(ראה גם: אדם-חברו, חמדה)

מכילתא:

לא תחמוד, רבי אומר כתוב אחר אומר לא תחמוד, וכתוב אחד אומר לא תתאוה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, הרי זה אזהרה לעוקף אחרי הנואף. לא תחמוד בית רעך כלל, ועבדו ואמתו שורו וחמורו פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, וכשהוא אומר וכל אשר לרעך חזר וכלל, אי כלל הראשון הרי אמרת אלא חזר וכלל, כלל ופרט אין בכלל אלה מה שבפרט, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה, אף כלל מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה. אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלין שאין להם אחריות, אף אין לי אלא נכסים המטלטלין שאין להם אחריות, וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו, מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה, אף אין לי אלא בדבר שהוא קונה ומקנה, אי מה הפרט מפורש בדבר שאינו בא ברשותך אלא ברצון בעלים, אף אין לי אלא דבר שאי אפשר לבא ברשותך אלא ברצון בעלים, יצא שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך, או אפילו חומד בדבור, תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם, מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה. (יתרו פרשה ח)

תלמוד בבלי:

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא, והא קא עבר על לאו דלא תחמוד, לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו... (בבא מציעא ה ב)

תרגום יונתן:

לא תחמוד - אום בחובי חמודיא מלכותא מתגריא בנכסיהון דבני נשא למיסב יתהון, וגלותא אתיא על עלמא. (דברים ה יח)

אבן עזרא:

לא תחמוד - רבים יתמהו איך לא יחמד דבר יפה בלבו, אתן לך משל, כפרי לא יחמוד בת המלך שישכב עמה, כי זה לא יתכן, כמו שלא יתאוה שיהיו לו כנפים לעוף, וכן אינו מתאוה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה, כי כך הרגילוהו מנעוריו, כך צריך המשכיל לידע שאשה יפה וממונו לא ימצאנו בעבור חכמתו, רק כאשר חלק לו ה'... (שמות כ יד)

ולא תחמד - מלת חמד באה על גזל ועושק, או תאוה בלב שלא תצא לפועל, והנה לא תחמוד בית הוא דבור ט', ולא תחמוד אשת וגו' דבור י', ורבים אמרו שאין עוון במחשבת הלב, ואין עליה שכר ועונש, ויש הרבה ראיות נגדם, כגון: לב חורש מחשבות און וגו', היטבות כי היה עם לבבך וגו', ועיקר המצוות שיישר הלב... (דברים ה יח)

רמב"ן:

לא תחמוד - והקדים האשה, כי יצר לב האדם רע בה מנעוריו מהכל, וביאר שיכנס בכלל חמדה אפילו המתאוה לגזול ולא יוכל לעשות כן, כי חברו תקיף ממנו, או שיש במקומו אימת מלכות גם כן עובר בלאו זה. שדהו - במכילתא: לרבות כל דבר הקונה ומקנה, ולא רק מטלטלים. (שם)

משנה תורה:

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו, או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תחמוד, ואין לוקין על לאו זה, מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, בענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, חימוד שיש בו מעשה. כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה, שנאמר לא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב בלבד.

התאוה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור, אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל, שנאמר וחמדו בתים וגזלו. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות, הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין, לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה, ואם גזל עבר בשלשה לאוין... (גזלה א ט והלאה)

חזקוני:

ולא תתאוה - הוא בלב, ואם על ידי תחנונים או הרבה רעים וכדומה הפציר עובר על לא תחמוד כשהוציא מפיו. כאן סדרם משה על פי דעת הבחורים, שתחילה חומדים אשה, ואחר כך בית אחר כך עבד ואמה ואחר כך שדות וכו', וביתרו סדרם הקב"ה על סברת אנשי החכמה, שקונים תחלה בית אחר כך אשה וכו'. (דברים ה יט)

רבינו בחיי:

לא תחמד - יתייאש מכל מה שיש לחברו, כי מתוך החמדה יבא לרציחה, כבעכן ואחאב שחמד כרם נבות, ובמדרש: החומד מה שאינו ראוי לו, מה שחומד אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלים, כבנחש הקדמוני שחמד את חוה. אמנם מצינו חמדת התורה והמצוות שהיא מותרת, ויש לאדם שכר עליה, או החומד בת חברו לבנו דרך נשואין... (שמות כ יד)

עקדה:

לא תחמד - שיחדל מחמדת הקנינים, ולפחות באלו המצויים לו, כאשה ובית וכו', ואוסר ההשתדלות שיבואו לידו, אם לא לתועלת הבעלים ורצונם, ולאבן עזרא כדי שיתרגל במדת ההסתפקות. (שם)

אברבנאל:

לא תחמוד - שלא יזיק במחשבה, ולאבן עזרא וכן לרמב"ם עובר רק בלקיחה ולא במחשבה בלבד, והוסיף בב' אחרונות ברעך - שהראשונות גם לבני נח, ואלו נצטוו ישראל כרעים אוהבים זה את זה... (שמות כ יד)

מהר"ל:

לא תחמוד, נראה לי שחמדה ב' דברים, חומד מפני שחסר דבר מה, וחומד להשלים חסרונו, ומי שאין לו חומד קודם בית ואחר כך אשה, שאם אין לו בית להיכן יכניס אשה, אבל החומד מפני יצרו, אף על גב שאינו חסר בודאי היצר יותר מתגבר וקודם לאשה, ולכן לא כתב בדברות ראשונות שדהו, שאין השדה משלים חסרונו, שאין משתמש בשדה עצמו, רק חורש וזורע, והתבואה וכו' משלמת, וכאן מדבר ממה שיצרו תאב, ועוד אצל האשה שייך חמדה, שהיא בעלת חן, ואצל בית וכו' כתב התאוה, שהוא מהנפש המתאוה, ולכן חלקם כאן בדברות, ובראשונות מדבר שחומד מפני שרוצה להשלים עצמו, וזה בכל דבר המשלים את האדם. (גור אריה דברים ה יח)

הכתב והקבלה:

לא תחמוד - החמדה היא על דבר שיש בו נעימות ושלמות עצמית, והתאוה על דבר שבעצמו אין לו נעימות ושלמות, כי אם בהצטרפו עם אחר. ובדברות הראשונות אסר רק החמדה, אבל כאן אסר גם התאוה, שהוא רוצה בדבר, ואף שלחברו אין צורך בו. (שם)

מלבי"ם:

...ואף לא יזיק לחברו במחשבה, לא תחמוד, ובראשונות הקדים בית רעך, כפי הצורך לו יותר, שהבית קודם בצורך, ובאחרונות הקדים אשת רעך, שסדר כפי חומר החטא. ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה, שהחמדה הוא מצד החושים, דבר הנחמד למראה עין, ובא לרוב לשון מחמד עין, והתאוה היא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו רואה עתה למראית עין... ובא נסמך אל נפש... ואין דרך לתאו אשת חברו רק בראותו אותה יחמוד מצד ראות עיניו, אבל הקנינים יתאוה גם בלא ראות, כמו שיתאוה לעושר של רעהו לא מצד היופי רק מצד תאותו להתעשר... (שמות כ יג)

רש"ר הירש:

לא תחמוד - כמיהה פנימית העוברת גם לידי מעשה, ותאוה היא הפנימית בלבד, לגבי אשת חברו זו גם כן אסורה, לגבי השאר רק אם משתדל שיגיעו לידיו, ואפילו בכסף. ועיין תוספות סנהדרין כ"ה וסמ"ג קנ"ח. אנשים יכלו לאסור ולענוש רק על מעשים, אך מקור הרע, המחשבה והחמדה נעלם מהם ומשליטתם, ולכן אין בנינם וצדקתם שלמים. הדברות שבין אדם לחברו מתחילות בדרישות המופנות אל פעילות האדם המעשית, אחר כך אל דבורו, ובסוף אל רוחו. דתיות אמיתית צריכה להקיף את כל אלה, ולהפנות את הרוח אל ה' ולהפעילו במעשים מתאימים אל בני האדם, כך שהדתי והסוציאלי מהוים באדם אחדות אחת. (שם)

העמק דבר:

בית רעך - ייחד לו אזהרה, שהיושב בבית חברו שלא ברצונו אינו עובר על לא תגזול, שקרקע אינה נגזלת, מה שאינו כן המשתמש במטלטלין שלא ברשות, אבל עובר בלא תחמוד. (שם)

אשת רעך - ייחד לזה כאן פסוק, לומר שאסור אף ליהנות בראייתה, מה שאינו כן בחפצים האחרים. תתאוה - חומדם אף שאינו משתדל להשיגם... (דברים ה יח)

מכתב מאליהו:

ועל פי מבט העליון מובן בפשטות, שהאדם השואף לרוחניות רואה כל קניני העולם רק בתורת כלים לעבודתו, והכלים ניתנים לו מאותו המין ובאותה המדה המסוגלים לחלקו בעבודה. ואם חפץ פלוני ניתן לחברו, בידעו שמתאים לעבודת חברו ולא לשלו,וכמו שמשקפים וכדומה שנעשו לחברו לא יהיו לו לתועלת כלל, כך כל הכלים, ויועילו רק למי שנתנו עבורו, על כן המגיע למבט זה בלבו, ממילא אין לו מה לחמוד. (חלק א עמוד קלו)