ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה. (בראשית כח יט)
וילך האיש ארץ החתים, ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה. (שופטים א כו)
אמר רבי יוחנן מטטרון שר הפנים שהוא נער עבד מרבו האדון המושל עליו, הוא ממונה על הנשמה להשפיע לה בכל יום מאותו אור שנצטוה, והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דומה, ולהראותו לפני אדונו, והוא עתיד לעשות אותו העצם לוז שאור תחת הארץ, ולתקן את הגוף ולהחיותו בשלמות. (חיי קנה, ועיין שם עוד)
רב הונא אמר לא כך הוא, ואני הייתי במדינות הים, ושמעתי שהיו קוראים לאותו העצם של השדרה ההוא, הנשאר מכל הגוף בקבר (ואינו נרקב), בתואל הרמאי, דהיינו נוכל. שאלתי עליו, אמרו שצורתו כמו הראש של נחש, שהוא רמאי, ואותו העצם הוא רמאי יותר מכל שאר העצמות של הגוף. כי למדנו אמר רבי שמעון למה נשאר ומתקיים אותו העצם יותר מכל שאר העצמות, הוא משום שהוא רמאי, ואינו סובל טעם מזונות של בני אדם כמו שאר העצמות, ומשם זה הוא חזק יותר מכל העצמות, והוא יהיה השורש שהגוף יבנה ממנו, (בעת תחיית המתים), וזהו שכתוב בת בתואל הארמי... (תולדות נ, ועיין שם עוד)
מקום יש בישוב שאינו שולט בו מחבל ההוא, ולא ניתנה לו רשות להכנס שם, וכל אלו הדרים שמה לא מתים עד שיוצאים מחוץ לעיר, ואין לך אדם מכל הדרים שם שלא ימות, וכולם מתים כשאר בני אדם, אלא לא בעיר, מה הטעם, משום שאינם יכולים לשבת תמיד בעיר, אלא אלו יוצאים ואלו נכנסים, על כן כולם מתים. מהו הטעם שמלאך המחבל אינו שולט שם, אם תאמר שאינו עומד ברשותו, הרי ארץ הקדושה שאינה עומדת ברשות אחרת, ומתים, במקום הזה מהו הטעם שאינם מתים, ואם תאמר בשביל קדושת המקום, הרי אין לך מקום שבקדושה בכל הישוב כמו ארץ ישראל, ואם תאמר משום זכותו של אדם הזה שבנה העיר, הלא כמה בני אדם היו שזכותם יותר משלו, אמר רבי יצחק אני לא שמעתי ואיני יכול לומר.
באו ושאלו את רבי שמעון, אמר להם, ודאי המקום ההוא אין מלאך המות שולט עליו, והקב"ה אינו רוצה שימות אדם במקום ההוא לעולם, ואם תאמר שמקודם לכן עד שלא נבנה מתו במקום ההוא בני אדם, אינו כן, אלא מיום שנברא האדם נתתקן מקום ההוא לקיום, וסוד הסודות כאן לאלו המסתכלים בסוד החכמה. כשברא הקב"ה את העולם ברא אותו בסוד האותיות, ונתגלגלו האותיות וברא העולם בחקיקות של השם הקדוש... נשארה אותו טי"ת במקום ההוא תלויה באויר, ט' היא אות המאירה החיים... (תרומה תסז, ועיין שם עוד)
תניא רבי מאיר אומר כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמר לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, וכתיב ויראם את מבוא העיר, ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו. וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה. תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים... (סוטה מו ב)
ואולם לוז, היא לוז שצובעין בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המות, מעולם הזקנים שבה מה עושין להם, כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותן חוץ לחומה והם מתים. אמר רבי אבא בר כהנא למה נקרא שמה לוז, כל מי שנכנס בה הטריף מצוות ומעשים טובים כלוז. ורבנן אמרי מה לוז אין לה פה, כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. אמר סימון לוז היה עומד על פתחה של עיר, רבי אלעזר בשם רבי פנחס בר חמא אמר לוז היה עומד על פתחה של מערה והיה לוז חלול והיו נכנסין דרך הלוז למערה, דרך המערה לעיר, הדא הוא דכתיב (שופטים א') ויראו השומרים איש יוצא מן העיר, ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר וגו'... (בראשית סט ז)
אדרינוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בר חנינא אמר לו, מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבא, אמר לו מלוז של שדרה, אמר לו מן הן את מודע לי, אייתי יתיה קומוי, נתנו במים ולא נמחה, טחנו בריחים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן התחיל מקיש עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא הועיל ממנו כלום. (ויקרא יח א)
...והענין ברור, שעיר לוז (שופטים א' כ"ד וסוטה מ"ו) מרמזת למדת החסד שכל הגלויות והחורבנות לא יכלו לעקרה מישראל, ומי שהוא "בתוכה", היינו כל עצמו בתוך החסד, באמת אין ליצר הרע שליטה עליו, ועל כן שלחם שלמה לשם, כי חשב שאם כבר השלימו חלקם בתורה ועבודה (היינו עבודה עצמית בין אדם למקום) אולי עדיין יהיה להם חלק בגמילות חסדים - עבודת הכלל. (חלק ד עמוד רי)