(ראה גם: כהונה-עבודה)
ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו, המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, וסביב למשכן יחנו. ובנסע המשכן יורידו אותו הלוים, ובחנת המשכן יקימו אותו הלוים, והזר הקרב יומת... והלוים יחנו סביב למשכן העדות, ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל, ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות... (במדבר א מט)
הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן, ושרתו אותו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד, לעבד את עבדת המשכן. ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל. (שם ג ו)
ומשמרת בני גרשון באהל מועד המשכן והאהל, מכסהו ומסך פתח אהל מועד. וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר, אשר על המשכן ועל המזבח סביב, ואת מיתריו לכל עבודתו. (שם שם כה)
ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, והמסך וכל עבודתו. (שם שם ל)
ופקדת משמרת בני מררי, קרשי המשכן ובריחיו ועמדיו ואדניו וכל כליו וכל עבודתו. ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדתם ומיתריהם. (שם שם לו)
זאת עבדת משפחות הגרשוני לעבד ולמשא. ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה, ואת מסך פתח אהל מועד... (שם ד כה והלאה)
את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון, כפי עבודתם. ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי, כפי עבודתם ביד איתמר בן אהרן הכהן. ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. (שם ז ז)
ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל. ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל, לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף, בגשת בני ישראל אל הקדש. (שם ח יח)
זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, ולא יעבד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד לשמר משמרת ועבודה לא יעבד, ככה תעשה ללוים במשמרותם. (שם שם כד)
וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתם וילוו עליך וישרתוך, ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל, אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, ולא ימותו גם הם גם אתם... (שם יח ב)
ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה' ממנוח הארון. ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה' בירושלים, ויעמדו כמשפטם על עבודתם... (דברי הימים א ו טז)
כלם הברורים לשוערים בספים מאתים ושנים עשר המה בחצריהם התיחשם המה יסד דויד ושמואל הרואה באמונתם, והם ובניהם על השערים לבית ה' לבית האהל למשמרות. לארבע רוחות יהיו השוערים מזרח ימה צפונה ונגבה. ואחיהם בחצריהם לבא לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה. כי באמונה הנה ארבעת גבורי השוערים הם הלוים והיו על הלשכות ועל האוצרות בית האלקים. וסביבות בית האלקים ילינו כי עליהם משמרת והם על המפתח ולבקר לבקר. ומהם על כלי העבדה כי במספר יביאום ובמספר יוציאום. ומהם ממונים על הכלים ועל כל כלי הקדש ועל הסלת והיין והשמן והלבונה והבשמים. ומן בני הכהנים רקחי המרקחת לבשמים. ומתתיה מן הלוים הוא הבכור לשלם הקרחי, באמונה על מעשה החביתים. ומן בני הקהתי מן אחיהם על לחם המערכת, להכין שבת שבת. ואלה המשוררים ראשי אבות ללוים בלשכות פטורים, כי יומם ולילה עליהם במלאכה, אלה ראשי האבות ללוים לתולדותם ראשים אלה ישבו בירושלים... (שם ט כה והלאה)
ויאמר דויד לשרי הלוים להעמיד את אחיהם המשוררים בכלי שיר נבלים וכנורות ומצלתים משמיעים להרים בקול לשמחה... והמשוררים הימן אסף ואיתן במצלתים נחשת להשמיע. וזכריה ועזיאל ושמירמות ויחיאל ועני ואליאב ומעשיהו ובניהו בנבלים על עלמות, ומתתיהו ואליפלהו ומקניהו ועובד אדם ויעיאל ועזזיהו בכנורות על השמינית לנצח. וכנניה שר הלוים במשא, יסר במשא כי מבין הוא. וברכיה ואלקנה שוערים לארון. ושבניהו וישפט ונתנאל ועמשי וזכריהו ובניהו ואליעזר הכהנים מחצצרים בחצצרות לפני ארון האלקים ועובד אדם ויחיה שוערים לארון... (שם טו טז)
ויתן לפני ארון ה' מן הלוים משרתים ולהזכיר ולהודות ולהלל לה' אלקי ישראל... ביום ההוא אז נתן דויד בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו. (שם טז ד)
אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה... כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות ועל טהרת לכל קדש, ומעשה עבדת בית האלקים. וללחם המערכת ולסלת למנחה ולרקיקי המצות ולמחבת ולמרבכת ולכל משורה ומדה. ולעמד בבקר בבקר להודות ולהלל לה' וכן לערב. ולכל העלות עלות לשבתות לחדשים ולמועדים במספר כמשפט עליהם תמיד לפני ה'. ושמרו את משמרת אהל מועד ואת משמרת הקדש ומשמרת בני אהרן אחיהם לעבודת בית ה'. (שם כג כד והלאה)
ויבדל דויד ושרי הצבא לעבדה לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנרות בנבלים ובמצלתים, ויהיה מספרם אנשי מלאכה לעבודתם... (שם כה א, וראה שם עוד)
למחלקות לשוערים לקרחים משלמיהו בן קרא מן בני אסף... (שם כו א, וראה שם עוד)
ויפילו גורלות כקטן כגדול לבית אבותם לשער ושער. ויפל הגורל מזרחה לשלמיהו וזכריהו בנו יועץ בשכל הפילו גורלות ויצא גורלו צפונה... והלוים אחיה אל אוצרות בית האלקים ולאוצרות הקדשים... ואחיו בני חיל אלפים ושבע מאות ראשי האבות, ויפקידם דויד המלך על הראובני והגדי וחצי שבט המנשי לכל דבר האלקים ודבר המלך. (שם יג והלאה, וראה שם עוד)
ויעמד כמשפט דויד אביו את מחלקות הכהנים על עבודתם, והלוים על משמרותם להלל ולשרת נגד הכהנים לדבר יום ביומו, והשוערים במחלקותם לשער ושער, כי כן מצות דויד איש האלקים. (דברים הימים ב ח יד)
...רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט את כל העולות, ויחזקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה ועד יתקדשו הכהנים, כי הלוים ישרי לבב להתקדש מהכהנים. (שם כד לד)
תא חזי, הלוים שבאים מצד הזה (מצד השירה), וכתוב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו', מה טעם, הוא משום (שבזקנותו) קולו נמוך ואינו ערב לאזנים כמו שאר חבריו, לכן מעבירים אותו מצבא העבודה הזה של מעלה, העומדים לנגן אצל העבודה הזו ולכבד השם הקדוש כראוי. (ויחי תתכה)
אמר רבי אלעזר אלו השרים (המשוררים של מעלה), עמדו (מלשיר שירה) עד שנולד לוי, אבל משנולד לוי ואילך אמרו שיר, (אבל עוד לא היה בשלימות), כיון שנולד משה ונמשח אהרן ונתקדשו הלוים נשלם השיר, ועמדו על משמרותם... אמר רבי יהודה למה נקראו השרים של מטה לוים, על שנלוים ומתחברים למעלה כאחד, שהשומע את השירה ונדבק נפשו למעלה בה'... (שמות שלא, ועיין שם עוד)
...ויורשים אותו הלוים (שהם) לצד שמאל, שעומדים לזמר ולהרים קול ונמצאים בבחינת דין ועל כן כתוב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. (שמיני סה, ועיין שם עוד)
ומשם המצוה לירא מן המקדש, והוא מצות עבודת הלוים במקדש בכ"ד משמרות לוים, שבהם לוים בשירה וזמרה היו מזמרים לפניך להעלות בהם השכינה, שהיא (נקראת) שירה וזמרה, לה'. כ"ד עם שירה וזמרה הם כ"ו כחשבון הוי"ה... (בהר לט)
מבן שלשים שנה ומעלה וגו', מצוה זו להיות הלוים משוררים במקדש, ואף על פי שכבר העמדנו למעלה, כאן צריך לחדש דברים כי הכהן הוא המקריב קרבן, והוא מיכאל (שהוא חסד, וחסד הוא כהן), לוי הוא גבריאל, (שהוא גבורה, וגבורה נקראת לוי), והוא צריך לנגן... (נשא ט, ועיין שם עוד)
זאת אשר ללוים, שנים פוסלים בלוים, ואין המום פוסל בלוים, שהיה בדין, ומה במקום שלא פסלו שנים פסלו במומין, כאן שפסלו שנים אינו דין שיפסלו במומים, תלמוד לומר אשר ללוים, שנים פוסלין בלוים, ואין מומים פוסלים בהם. (בהעלותך סב)
ומבן חמשים שנה ישוב, כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים שנה, וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה, כיצד יתקיימו שני כתובים, מבן חמש ועשרים לתלמוד, ומבן שלשים לעבודה. ומבן חמשים שנה ישוב, שומע אני מכל עבודה במשמע, תלמוד לומר ולא יעבד עוד ושרת את אחיו באהל מועד, מלמד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון. רבי יהודה אומר הואיל ואמרה תורה לא יעבד עוד, אני למדתי שהעובד בשלשים אינו עובד בעשרים וחמשה, כך הכהן לא יעבוד בעשרים וחמשה, תלמוד לומר ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו באהל מועד ועבודה לא יעבד, שנים פוסלים בלוים, ואין פוסלים בכהנים, שהיה בדין, ומה במקום שלא פסל מומים פסל שנים, כאן שפסל מומים אינו דין שיפסול שנים, תלמוד לומר ושרת את אחיו, שנים פוסלים בלוים, ואין פוסלים בכהונה, שעד שלא נכנסו לוים לארץ היו הלוים כשרים מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה, והכהנים משיביאו שתי שערות עד עולם, אבל משנכנסו לארץ אין הלוים נפסלים אלא בקול. (שם סג)
הקרב אתך, רבי עקיבא אומר נאמר כאן אתך, ונאמר להלן אתך, מה אתך האמור בלוים הכתוב מדבר, אף אתך האמור כאן בלוים הכתוב מדבר, להזהיר את הלוים בשיר על דוכנם. וילוו עליך וישרתוך, בעבודתך ימנו מהם גזברים ואמרכלים, או ישרתוך בעבודתן, תלמוד לומר ושמרו את משמרתך ומשמרת כל האוהל, עדיין אני אומר ישרתוך בעבודתך ישרתוך בעבודתם, תלמוד לומר ואני לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל לכם מתנה נתונים לה', לה' הם מסורים ולא לכהנים, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון, ומנה מהם גזברים ואמרכלים.
אתה ובניך אתך לפני אהל מועד, הכהנים מבפנים, והלוים מבחוץ, אתה אומר כהנים מבפנים ולוים מבחוץ, או אילו ואילו מבפנים, תלמוד לומר ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד, הא מה תלמוד לומר ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות, הכהנים מבפנים ולוים מבחוץ... אך אל כלי הקדש זה הארון, וכן הוא אומר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. רבי נתן אומר מיכן רמז לשיר מן התורה, אלא שנתפרש על ידי עזרא. רבי חנניה בן אחי רבי יהושע אומר אין צריך, שהרי כבר נאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול, מיכן רמז לשיר מן התורה.
אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, אזהרה, ולא ימותו, עונש, אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים, כהנים על עבודת הלוים מניין, תלמוד לומר גם הם גם אתם. מעבודה לחברתה מנין, תלמוד לומר גם אתם. וכבר בקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה, אמר לו חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. רבי אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר אל תכריתו את שבט הקהתי, זאת עשו להם וחיו, אין לי אלא בני קהת, בני גרשון ובני מררי מניין, תלמוד לומר צו את אהרן ואת בניו, לוים שענושים מוזהרים על עבודת כהנים וכהנים על עבודת לוים מניין, תלמוד לומר ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים. מעבודה לחברתה מניין, תלמוד לומר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה... (קרח קטז, וראה שם עוד)
ברית מלח עולם היא ולבני לוי, מגיד הכתוב שכשם שהברית כרותה לכהונה, כך ברית כרותה ללוים. כל מצות כהונה נאמרה בשמחה מהר סיני, וזו בתחילה נאמר לו, דברי רבי נחמיה, רבי יונתן אומר אף זו בשמחה נאמרה, שנאמר ולבני לוי הנה נתתי, אין הנה אלא לשון שמחה. כל מצות כהונה קנאו לשם ונתנו לכהונה חלף עבודתם, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אף זו קנאה השם ונתנה ללוים, שנאמר וכל מעשר הארץ, ואומר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, מה נחלה אין משתנה ממקומה, אף מעשר ראשון אין משתנה ממקומו. חלף עבודתם אשר הם עובדים, אם עבד יטול ואם לא עבד לא יטול. ולא יקרבו עוד בני ישראל אזהרה, לשאת חטא למות, עונש. ועבד הלוי הוא, למה נאמר, לפי שהוא אומר חלף עבודתם, שומע אני רצה יעבוד רצה לא יעבוד, תלמוד לומר ועבד הלוי הוא, בעל כרחו... רבי נתן אומר הרי שלא היה שם לוי, שומע אני יעבוד כהן, והדין נותן, ומה אם במקום שלא כשרו לוים כשרו כהנים, כאן שכשרו לוים אינו דין שיכשרו כהנים, תלמוד לומר ועבד הלוי. אמרת ישראל לא ישאו עון לוים, אבל כהנים ישאו עון לוים, תלמוד לומר והם ישאו עונם... (שם קיט)
שכך היתה עבודת הלוים, שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין... (שבת צו א)
תנו רבנן כהנין במומין פוסלים בשנים כשרים, לוים במומין כשרים, בשנים פסולים, נמצא כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים. מנא הני מילי, דתנו רבנן זאת אשר ללוים, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב, למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהם, יכול מומין פוסלין בהם, ודין הוא, ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהן מומין פוסלין בהן, לוים שהשנים פוסלין בהם אינו דין שיהו מומין פוסלין בהם, תלמוד לומר זאת אשר ללוים, זאת ללוים, ואין אחרת ללוים... יכול אף בשילה ובבית עולמים כן, תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא, לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף, כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר מבן שלשים אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלשים, הא כיצד, כ"ה ללמוד ושלשים לעבודה, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה...
תנו רבנן, כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלין בו. במה דברים אמורים באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול. אמר רבי יוסי מאי קרא, ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד... מאימתי כשר לעבודה, משיביא שתי שערות, רבי אומר אומר אני עד שיהא בן עשרים, אמר רבי חסדא מאי טעמא דרבי, דכתיב ויעמידו הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה', ואידך לנצח שאני, והא האי קרא בלוים כתיב, כדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים... (חולין כד א)
ועבדי כהנים היו, לימא בהא קמיפלגי, דמאן דאמר עבדים היו קסבר עיקר שירה בפה, וכלי לבסומי קלא הוא דעבידא, ומאן דאמר לוים היו דקסבר עיקר שירה בכלי... תנו רבנן השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו מעכב, מאי טעמא דרבי מאיר, דאמר קרא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל, ולכפר על בני ישראל, מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת, ורבנן ההוא לאידך דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר מה כפרה ביום אף שירה ביום. אמר רב יהודה אמר שמואל מנין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר ושרת בשם ה' אלקיו, איזהו שירות בשם, הוי אומר זה שירה... רב מתנה אמר מהכא, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זה שירה, ואימא דברי תורה, דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, משמחי לב איקרי, טוב לא איקרי... חזקיה אמר מהכא וכנניהו שר הלוים ישור במשא כי מבין הוא, אל תיקרי ישור אלא ישיר. בלווטי אמר רבי יוחנן מהכא, לעבוד עבודת עבודה, איזהו עבודה שצריכה עבודה, הוי אומר זו שירה. רבי יצחק אמר מהכא, שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל... ותנא מייתי לה מהכא, ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ממשמע שנאמר בכתף, איני יודע שישאו, מה תלמוד לומר ישאו, אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר שאו זמרה ותנו תוף... רבי יונתן אמר מהכא ולא ימותו גם הם גם אתם, מה אתם בעבודת מזבח, אף הם בעבודת מזבח. תניא נמי הכי, ולא ימותו גם הם גם אתם, אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינן במיתה אלא באזהרה. אמר אביי נקיטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה, שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד וגו' והזר הקרב יומת, מאי זר, אילימא זר ממש, הכתיב חדא זימנא, אלא לאו זר דאותה עבודה. מיתיבי משורר ששיער ומשוער ששורר אינן במיתה אלא באזהרה, תנאי היא, דתניא מעשה ברבי יהושע ברבי חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא, אמר לו בני חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים... דכולי עלמא אזהרה היא, מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן, ומר סבר לא גזרו ביה רבנן... (ערכין יא א)
...אין פוחתין משתי חצוצרות מתשעה כנורות ומוסיפין עד עולם, והצלצל לבד... ועד כמה, אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב זבדי אמר רב הונא עד מאה ועשרים, שנאמר ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות... אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן ומוסיפין עד עולם, אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, ולא היו אומרים בנבל ובכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה... הני כנגד מי, אמר רב פפא כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד... (שם יג א, וראה שם עוד)
בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש... מנא הני מילי, אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל, אמרי אין, שימור בעלמא אשכחן דבעי כהנין ולוים שימור, מיהו מתניתין קתני בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלוים בעשרים ואחד מקום, ואילו קרא כהנים ולוים בהדי הדדי כתיב, אמרי הכי קאמר, והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה, והדר אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש, אהרן בחד מקום, ובניו בשני מקומות. ממאי, מדכתיב והחונים וכתיב שומרים, חונים לחוד ושומרים לחוד... רב אשי אמר מסיפיה דקרא, שומרים משמרת למשמרת.
בית אבטינס ובית הניצוץ, איבעיא להו עליות ממש הוו, או דלמא דהוו גביהי מגבה כעליות, תא שמע, שבצפון שער הניצוץ כמין אכסדרא היה, ועליה בנויה על גבה, שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה, ופתח היה לו לחול. מנא הני מילי, דתנו רבנן וילוו עליך וישרתוך, בעבודתך הכתוב מדבר, או אינו אלא בעבודתם, כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו לכל כליו ולכל עבודתו, הרי בעבודתם אמור, הא מה אני מקיים וילוו עליך וישרתוך, בעבודתך הכתוב מדבר, הא כיצד, כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה... תנן התם בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד, והלוים בכ"א מקומות, ה' על ה' שערי הר הבית, ד' על ד' פנותיו מבפנים, ה' על ה' שערי עזרה, וד' על ד' פנותיו מבחוץ, אחד בלשכת הקרבן, ואחד בלשכת הפרוכת ואחד אחורי בית הכפורת. מנא הני מילי, אמר רב יהודה מסורא ואמרי לה במתניתא תנא, דכתיב למזרח הלוים ששה לצפונה לוי ארבעה לנגבה לוים ארבעה ולאסופים שנים שנים לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים לפרבר. אמרי הני כ"ד הווי, אמר אביי הכי קאמר, לאסופים שנים, אכתי עשרים ותרי הוו, היאך דבפרבר חד הוה, ואחרינא בצוותא הוא דאזיל ויתיב גביה משום דקאי אבראי... ואי בעית אימא לעולם כ"ד כדכתיב, ותלתא מינייהו דכהנים ועשרין וחד דלוים... (תמיד כה ב, וראה שם עוד)
והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו, ישרתוהו בעבודתו וימנה מהם גזברים ואמרכלין. ושרתו אותו, עליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני וגו' (תהלים ק"א), ושמרו משמרתו וגו', ושמרו את כל כלי אהל מועד וגו', שהיו חונים סביב למשכן, והם היו נושאין כליו וטוענין אותם. ונתת את הלוים לאהרן ולבניו וגו', יכול ישרתוהו בעבודתו שיעשו לו מלאכתו, תלמוד לומר ואני הנה לקחתי לי את הלוים וגו' נתונים לה', לשם הם מסורים לכהנים, ולא לעשות מלאכתו, שהיו שוערים ומשוררים ושומרין כל כלי אהל מועד ונושאין אותם... (במדבר ג ב)
...וכי בני קהת מבן חודש ומעלה שומרים משמרת הקדש, והלא עד שהיה בן ל' לא היה כשר לעבודה, למה עשה כן, לפי שהיה הארון מכלה בבני קהת והיה ממעטן שהיה מקצר ימיהם, ואף על פי כן מחיבת הקדש היו רצים בני קהת אחריו, לפכיך העלה עליהם שכר כאילו מבן חדש נכנסו לשמש... (שם שם יא)
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, לפי שכל מעשה הפרשה באהרן, הביא את אהרן לכלל דבור, שזה כלל, שכל זמן שדבר לכהנים מעשה לכהנים. נשא את ראש וגו', אינו אומר פקוד אלא נשא את ראש, לשון נשיאות כשנמנו להתמנות על מלאכת הקדש קבלו נשיאות, מתוך בני לוי, שמכל בני לוי לא חשובים כבני קהת, מהם כהנים ולוים, ולפי שהיו חשובים, ועוד שעבודתן היתה קדש הקדשים, לפיכך נמנו תחלה, שאת מוצא כשמנאן מבן חדש לפדות הבכורים נמנו דרך תולדותיו, גרשון תחלה, ואחר קהת ואחר מררי, אבל כאן שמנאן למנותן על כלי הקדש, לפי חשיבות עבודתן מנאן... מבן שלשים שנה ומעלה וגו', וכתוב אחד אומר מבן כ"ה, כיצד יתקיימו ב' כתובים הללו, מבן כ"ה לתלמוד, מבן ל' לעבודה, זאת עבודת בני קהת וגו', לפי שזכה קהת שיצא ממנו אהרן שהיה קדש קדשים, לפיכך זכו בניו להיות עבודתן קדש הקדשים. (במדבר ד יא)
ובא אהרן ובניו בנסע המחנה וגו', אמר הקב"ה למשה, בשעה שיהיו מפרקין את המשכן לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסין והם מפרקין אותה מפני שהם כהנים, ושנו רבותינו, הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, מחיצת הכהנים גדולה ממחיצת הלוים... (שם שם יב)
דבר אחר במה היה שבטו של לוי מעולה מישראל, שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים, אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכל המשכן, היו מהלכין יחיפים, הרי למדנו שהיה שבט לוי מעולה מכל השבטים. ומעולין בשבט לוי משפחת קהת, שהיה בן לוי נותן משאו או הקרשים או הבריחים או האדנים או כל דבר על העגלות, אבל משפחות קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלות. ועוד בדבר אחר היו מעולים מכל הלוים, שכל הלוים היו טוענין בכלי המשכן, והיו מהלכין כדרכן ופניהם כנגד הדרך, אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון... נמצאת אתה אומר, אף על פי שהיתה משפחת קהת פלאטיני, אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון היו טוענין בו כעבדים... אהרן ובניו יבואו, ושמו אותם וגו', מכאן היה רבי שמואל ברבי נחמן אומר, מפני שהיו בני קהת יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרבה, והיו מניחין השלחן והמנורה והמזבחות וכו' עד אהרן ובניו יבואו וגו'. (שם ה ח)
...בן לוי אין נכנס לעזרה לעבודה אלא אם כן למד ה' שנים, שנאמר (במדבר ח') זאת אשר ללוים, מבן חמש ועשרים שנה, ולהלן הוא אומר מבן שלשים שנה... שמבן כ"ה ועד בן ל' היה למד, מכאן ואילך מקרבין אותו לעבודה, מכאן אמרו כל שאינו רואה סימן ברכה במשנתו בתוך ה' שנים, שוב אינו רואה... (שם ו ד)
כל הבא לצבא צבא, שהיו שוערים, לעבוד עבודה באהל מועד, שהיו משוררים, זאת עבודת משפחות הגרשוני ולא אחרת, מלמד שבני גרשון היו אסורין ליכנס לעבודת בני מררי בקרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, לעבוד ולמשא, שבעת שהיו מקימין המשכן הם היו פורשין יריעות המשכן אהל מועד, וכל מה שהיה ממונה תחת ידם היו מקימין, ובעת שהיו פורקין המשכן הם היו טוענין אותו על העגלות... ואת מיתריהם אלו המיתרים, מה היו עושין בהם, היו מקפלין היריעות והקלעים והיו אוסרים אותם בהם ומניחים אותם על העגלות. ואת כל כלי עבודתם אלו קרסי זהב, ואלו קרסי נחשת שהיו מחברים בהם היריעות, ואת כל אשר יעשה להם ועבדו, כל מה שהיה נעשה לכל הכלים יהיו בני גרשון עושים... ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם, הביא הכתוב משה עמהם, שיהיו מצוים עליהם שיהיו שומרים על כל מה שנושאים. זאת עבודת משפחות בני הגרשוני וגו', בתחלה שמו אהרן ובניו ומשה עמהם לבני גרשון על עבודתם ועל משאם ועל משמרתם, מכאן ואילך עבודתם ומשמרתם היתה ביד איתמר בן אהרן הכהן. (שם שם ה)
וזאת משמרת משאם וגו', זאת ולא אחרת, מלמד שבני מררי אסורין לשמור ולעבוד מה שבני גרשון שומרים ונושאים ועובדים... לכל כליהם ולכל עבודתם, שבהם היו מעמידים הקלעים עם היתדות ובהם אוסרים העמודים והבריחים וטוענים על העגלות שלא יפלו לארץ, אבל לקרשים היו עושים אטבי של ברזל שבהם מחזיקים הקרשים שלא יפלו מעל העגלות. ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם, הזהירם הקב"ה שיהיו מפקידים כל הלוים איש איש על עבודתו ועל משאו, כדי שלא יבאו לידי מחלקות. וכן היו עושין, איש פלוני לוי יטעון קרשים, איש פלוני לוי יטעון בריחים, וכן כל כלי וכלי. זאת עבודת משפחות בני מררי וגו', בני מררי על שלא היה נשיאתם מבית אב שלהם, לכך לא נאמר על פי אהרן ובניו תהיה, כשם שנאמר בבני גרשון, אלא כל מעשיהם היתה ביד איתמר, מלמד שהיה איתמר נוטל כל הכלים ונותנם לבני מררי וכן לבני גרשון, היה מעמידם על עבודתם ועל משמרתם. (שם שם ו)
...לכך נכתב אהרן בדבור בני קהת, לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנים להם אהרן ובניו, שהם לא היו רשאין ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסים אותם... אבל בבני גרשון אין את מוצא שיעשה שם אהרן כלום, אלא על פיו היו עושין בני גרשון כל מה שהיו עושין, ומעשיהם ביד איתמר שהוא היה נותן לכל אחד ואחד עבודתו ומשאו. (שם שם ז)
...מבן נ' שנה ומעלה היה פסול לעמוד במשכן לעשות עבודה, שלא היו יכולים לומר שירה, אבל מנ' שנה ומעלה חוזר היה לנעילת שערים... (שם שם י)
ונתת אותם אל הלוים איש כפי עבודתו, לפי טורח משאו הרבה לו עגלות להקל ממשאו... (שם יב כד)
הפקד את הלוים - כתרגומו לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו. יורידו אותו - כתרגומו יפרקון, כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע היו מפרקין אותו מהקמתו, ונושאין אותו עד מקום אשר ישכון שם הענן ויחנו שם, ומקימין אותו. והזר הקרב - לעבודתם זו, יומת - בידי שמים. (במדבר א נ ונא)
ושרתו אותו - ומהו השרות, ושמרו את משמרתו לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש, והלוים מסייעין אותם, זו היא השירות... ושמרו משמרתו - כל מינוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת... ואת משמרת בני ישראל, שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש, אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם, לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן... (שם ג ו)
פקדת כל המשכן - ועוד היה אלעזר ממונה על משא בני קהת לצוות איש על עבודתו ועל משאו, והוא המשכן וכל אשר בו כל האמורים למעלה בפרשה זו, אבל משא בני גרשון ומררי שאינה מקדשים, על פי איתמר היה. (שם ד טז)
ולא יעבד עוד - עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחיו, כתרגומו. לשמר משמרת - לחנות סביב לאהל ולהקים ולהוריד בשעת מסעות. (שם ח כה וכו)
תשאו את עון המקדש - עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם, הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש, אתם תשבו ותזהירו על כל הזר הבא ליגע... תשאו את עון כהונתכם - שאינה מסורה ללוים, ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם. וילוו - יתחברו עליכם להזהיר גם את הזרים מליקרב אליהם. וישרתוך - בשמירת שערים ולמנות מהם גזברין ואמרכלין. (שם יח ב)
והלוים יחנו סביב למשכן העדות - אף על פי שנאמר זה במשכן בין הדגלים במדבר, היא מצוה לדורות גם במקדש, כי מכאן תקנו המשמרות. וטעם ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות, שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן, כמו שאמרו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, כלם כשומרים לראש המלך. כך שנינו בברייתא של שלשים ושתים מדות... והיכן שמענו שצוה הקב"ה שיעשה את בניו כ"ד משמרות, אלה פקודתם לעבודתם לבא בית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם, למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן... (שם א נג)
ולא יבאו לראות - והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו, רק בבדים ישאוהו, ועוד יזהירם שלא יבאו לראות כלל הסרת הבנין, בעוד שיוריד אהרן הפרוכת, כענין כי ראו בארון ה', ויפה אמר... (שם ד כ)
אבל לפי לשון הברייתא נראה לי, שלא היו בני גרשון נושאים אלא בגדים, לא נחשת ועצים כלל, והוא ששנינו בני גרשון היו ממונים במערב, והם ממונים על כל הארוג, ואם כן יהיה פירוש ויתדותם של המשכן ושל עמודי החצר סביב ומיתריהם של עמודי החצר בלבד... וטעם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם, שיפקיד ביד כל איש במספר שמות לגלגלותם כלי משאם, יאמר איש פלוני ישא מן הקרשים כך במספר, ופלוני מן הבריחים או העמודים כך במספר, לא שיצוה בני מררי בכללם וישאו כל הקרשים והאדנים והעמודים. והזכיר זה תחלה בבני מררי, בעבור כובד משאם, אולי יקל כל אחד ממשאו ויטיל על חברו, והוא הדין גם בבני קהת וגרשון. (שם שם לב)
ופקדיו אשר צוה ה' - ...ויתכן שיהיה אשר צוה כפשוטו, יאמר שמנה שלשת האחים האלה כל אחד על עבודתו ועל משאו כמו שמפורש למעלה, ופקודיו של כל אחד מהם אשר צוה ה' את משה לפקוד אותם לגלגלותם, מינה על עבודתו ועל משאו שהזכיר שמנה אותם למשפחותם, ומינה היחידי לגלגלותם כל אחד על עבודתו ועל משאו, וכן הדין שאין בן לוי רשאי לעשות במלאכת חברו, ולא לסייעו בה... (שם שם מט)
יבא לצבא צבא - ...ואם כן יהיה פירוש יבא לצבא צבא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה, כדי שילמד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה, ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שנאמר למעלה, אלא אמר לצבא צבא בעבודת אהל מועד, שיבא עם הצובאים בעבודה, אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי... כי על דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה, ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה. והטעם בזה, כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו, כי ישתנו בהם הטבעים, וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ויודיעוהו, אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך... יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות, מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה, ומתחילה מבני שלשים, ואם כדברי רבי אברהם היה חייב שיעלה אותם מבן חמש ועשרים. (שם ח כד)
ולא יעבד עוד - רש"י, אבל בסיפרי לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון, וכן נראה, שאם כדברי הרב, למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות ועד שיזקינו, ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד בן חמשים, אלא במשא בלבד, ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים, למה נמנו כן. אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבני שלשים ועד חמשים, לא היו ממנין אותם לשיר, שהוא עיקר עבודה של לוים, אלא בראוים למשא, שכל הממונים לשיר ראוים בעבודת כולם, ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן, שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו, אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם... (שם שם כה)
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש, שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש, בין רצו בין שלא רצו, שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד. ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, עד שיקבל את כולן. עבודה שלהן היא, שיהיו שומרין את המקדש, והיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר ושרת בשם ה אלקיו ככל אחיו הלוים, אי זהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה, ומתי אומר שירה, על כל עולות הציבור החובה, ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ המזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה.
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם, ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה, ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר.
ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד. בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלוים אומרין שירה, שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות...
אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה, שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה, וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה, הא כיצד, חמש ללמוד, ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל והיה איש, שנאמר איש איש על עבודתו. זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין, אלא בקול, שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש. ויראה לי שאינו נפסל אלא מלומר שירה, אבל יהיה מן השוערים.
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות, ועובד משמר בכל שבת, וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שהן שלהן איש איש על עבודתו. וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח, שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו, לא יקרבו לעבודה, אבל ליגע מותרים.
וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים, כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים, שנאמר גם הם גם אתם, וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר, שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו. לויים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו, חייבין מיתה בידי שמים, שנאמר ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה. (ראב"ד: והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם)... (כלי מקדש ג א והלאה)
שמירת המקדש מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו. אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין. ושמירה זו מצותה כל הלילה, והשומרים הם הכהנים והלוים, שנאמר ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות, כלומר אתם תהיו שומרים לו... ואם ביטלו שמירה עברו בלא תעשה, שנאמר ושמרו את משמרת הקדש, ולשון שמירה אזהרה היא, הא למדת ששמירתו מצות עשה, וביטול שמירתו מצות לא תעשה.
מצות שמירתו שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, וכ"ד עדה שומרין אותו בכל לילה תמיד בכ"ד מקום, הכהנים בג' מקומות, והלוים בכ"א מקום. והיכן היו שומרים, כהנים היו שומרים בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד... והיכן היו הלוים שומרים על חמשה שערי הר הבית, ועל ארבע פנותיו מתוכו, ועל ארבע פינות העזרה מבחוץ, שאסור לישב בעזרה, ועל חמשה שערי העזרה חוץ לעזרה, שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ, הרי שמנה עשר מקום. ועוד שומרים בלשכת הקרבן ובלשכת הפרוכת ואחורי בית הכפורת. ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים ואיש הר הבית היה נקרא, והיה מחזר על כל משמר ומשמר כל הלילה, ואבוקות דולקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, עד שהיו אומרים בירושלים מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין, שישן על משמרתו... (בית הבחירה ח א והלאה)
שנצטוו הכהנים והלוים לשמר המקדש וללכת סביבו תמיד בכל לילה ולילה כל הלילה, ושמירה זו היא כדי לכבדו ולרוממו ולפארו, לא מהיות שום פחד מאויב חלילה, שנאמר ושמרו את משמרת אהל מועד. ולשון ספרי: ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות, הכהנים מבפנים והלוים אף מבחוץ, כלומר לשמר אותו וללכת סביבו. ובמכילתא אמרו, ושמרו את משמרת אהל מועד, אין לי אלא בעשה וכו', הנה התבאר ששמירתו מצות עשה היא, ושם נאמר עוד גדולה למקדש שיש עליו שומרין. משרשי המצוה, מה שכבר כתבתי כמה פעמים, כי בכיבוד הבית סבה לתת מוראו אל לב בני אדם, ובבואנו שם לבקש תחנה וסליחה מאת אדון הכל יתרככו הלבבות אל התשובה במהרה... ומכבודו של בית הוא למנות עליו שומרים... (קרח מצוה שפח)
שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים, ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו מיוחדת לו, מדכתיב איש איש על עבודתו ואל משאו, ולשון המניעה שבאה בזה הוא, שנאמר בלוים אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו, ואחרי כן שב הכתוב ודבר אל הכהנים, ואמר ולא ימותו גם הם גם אתם, ירצה לומר בזה, שאתם כמו כן יכלל אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתכם, כך אתם נמנעין ממלאכתם...
משרשי המצוה, לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקדשת, על כן צריכה המלאכה להשמר מאד מן היאוש מן העצה והשכחה, ואין ספק כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בה יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חברו, ותתבטל המלאכה מביניהם... מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל חמשה עשר ממונים היו במקדש, אחד על הזמנים, כלומר לכוון עת הקרבן, ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבד ולוים לדוכן וישראל למעמד... (שם מצוה שפט)
להיות הלוים עובדים במקדש, להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן, שנאמר ועבד הלוי הוא וגו', ולשון ספרי: שומע אני אם רצה יעבד ואם לא רצה לא יעבד, תלמוד לומר ועבד הלוי הוא, על כרחו, כלומר שהדבר ההוא חובה, וענין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין, שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם אלא הלוי, ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר ושרת בשם ה' אלקיו... משרשי המצוה לפי שכבוד המלך והמקום הוא, להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו, ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך.
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, עד שיקבל את כולם, ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש כמו שכתבנו, והיו מהם שוערים לפתח ולסגר שערי המקדש. ועקר עבודתם לשורר על הקרבן...
והצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה כי הטעם לפי שקול המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו שם הרבה, לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח, והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן, וקרבן דוחה את השבת... (שם מצוה שצד)
שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות, כלומר לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד, שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל, ובספר דברי הימים מבאר איך חלקו אותם דוד ושמואל, שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים ולוים, כדי שיעבד כל משמר מהם שתי שבתות בשנה... (שופטים מצוה תקט)
וידבר ה' - סמך פרשת פסח לטהרת הלוים, רמז שהלוים מפשיטין. (במדבר ט א)
משמרת בני ישראל - לעבוד ולשאת ולשורר, שזה היה ראוי לכל ישראל, נתונים - שתהיה כל עבודתם על פי אהרן ובניו, מאת בני ישראל - שיתחייבו לתת להם מעשר ראשון חלף עבודתם. ושמרו את כהונתם - שלא יקרבו הלוים. (שם ג ח וט)
לעבוד - בזמן חנותם, ולמשא - במסע, לעיל אמרו ומשמרת בני גרשון בעת חנייתם, וכאן אמר שכל זה גם במשמרותם בעת המסע. ועבדו - משמרתם על הכלים ומה שיעשה בשביל הכלים, כגון צבת ומקבת ליתדות. (שם ד כה וכו)
ואתנה את הלוים - אחר שנתונים לעבודתי, נתתים לאהרן לעבודתי. לעבוד - העבודה הראויה לבכורות, ולכפר - בקבלת מעשרות, שיוכלו לעבוד, ויכפרו על בני ישראל שגרמו בעגל שאמאס בכוריהם. בגשת - יחטאו אם יניחו זר לגשת. (שם ח יט)
לפני העדה לשרתם - לשרת הא-ל בשיר ומשכנו במשא וזולתו, ורצה שתעשו שרות זה לפני העדה להודיעם חסרונם שנפסלו מן העבודה, ונבחרתם תחתם. (שם טז ט)
ושמרו משמרתך - שהוא בית קדש הקדשים, ומשמרת כל יתר המשכן, חוץ לקדש במשכן... (שם יח ג)
ומבן חמשים - הקשה הרא"מ שרק למשא פסולים קודם ל' ואחר נ', ולא לשאר עבודות, למה לא מנאם מבן כ' ומעלה, ותירץ, שמנה רק בעבודה שמחוייבים בה, ובשאר שנים אינם מחוייבים לעבד, וכן ברמב"ן, ותימא מניין לו, שנראה כי לפני ל' לא הותר כלל בעבודה, ורק אחרי נ' מותר בשאר עבודות. (גור אריה שם ח כה)
לעשות מלאכה - ולא כתב בהם עבודה, שאין במעשיהם עבודה, כי הארון נושא את נושאיו, ועוד שצריכים לכוון הסדר במשאם, לצד כבוד ארון האלקים, לכך קראה מלאכה. (שם ד ג)
לצבא צבא - ובקהת אמר רק לצבא, שנושאים כלים הפנימיים, וכאן הם צובאים צבא צובאי הקדש. (שם שם כג)
על פי ה' פקד - על כל כלי, ומשה מינם ולא אהרן, ואחר כך היה אהרן שם אותם איש איש על עבודתו כנאמר. (שם שם מט)
גם הם - ...ורמב"ם ז"ל בפרק ג' מכלי מקדש כתב או שסייע לוי במלאכה שאינה שלו חייב מיתה, דכתיב ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה. וכל זה קשה... ונראה דרמב"ם תלה זייניה בבריתא שבספרי, וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות, אמר לו חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך... הרי שבן לוי חייב על עבודת בן לוי אחר, ואפילו אינו אלא מסייע... ונשאר לפרש במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, ונראה דר' יהושע סובר, שלא נאסר אלא מעבודה קלה לחמורה, כמו שוער לשורר, שהמשורר כשיתקלקל קולו יהיה שוער, לזה סתר ר' יוחנן ואמר לו אין אדם יכול לעבד עבודת חברו, אלא אם כן נתמנה לכך... נמצאנו למדים, כי המסייע בעבודה שאין בה צורך עבודתה חייב מיתה כדעת הרמב"ם וברייתא בספרי... (שם יח ג, וראה שם עוד באריכות)
על פי אהרן ובניו תהיה - גם בני גרשון היה משאם על פי אהרן ובניו, והיה ההבדל ביניהם ובין בני קהת, שלבני קהת לא היה לשום אחד חזקה במשאם, רק בכל פעם היו אהרן ובניו מיחדים מי ישא ומה ישא, אבל בני גרשון היה להם חזקה, שאחר שקבע אהרן לכל אחד משאו ועבודתו, היה זוכה בו לעולם, ועל זה אמר ופקדתם עליהם במשמרת. (במדבר ד כז)
ובשמות תפקדו - הוסיף צווי בבני מררי שיקרא שם מיוחד לכל כלי שהם ממונים לנשאו, כמו שאמרו שהיו רושמים על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו... (שם שם לב)
ושרת את אחיו - יש הבדל בין עבודה לשרות, שעבודה היא מה שיש בה יגיעה, והשרות אין בו יגיעה. ועל כן ממה שכתב ושרת את אחיו ידעינן שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון, שהיא מלאכה שאין בה יגיעה ואינה עבודה בפני עצמה, רק מסייע את אחיו, ולאפוקי מלאכת השיר, שהגם שהיא מלאכה שאין בה יגיעה, היא עבודה חשובה בפני עצמה, ונכלל בכלל ועבודה לא יעבד. ורש"י ז"ל כתב שחוזר לעבודת השיר גם כן, ולא כן דעת הספרי... (שם ח כו, וראה שם עוד)
ועבד הלוי - ...שלא נטעה אחר שאמר שהמעשר חלף עבודתם, כי רשות בידו שלא יעבוד ולא יקח מעשר, או שפטור מן העבודה בעת שמטה ויובל, לכן אמר שבכל זאת מחויב לעבוד. (שם יח כג)
יחנו סביב - באשר היתה השראת שכינה בגלוי במשכן, על כן עלולים ישראל להענש על איזה חטא סמוך לפלטרין, והלוים הגנו על הקצף, וגם שמרו - שבני ישראל לא יתקרבו למשכן, ועוד כמו משכן העדות שהוא כח התורה היה שומר את ישראל מנחשים ועקרבים, שזיקי אש יוצאים מן הארון, וגם הלוים יתעסקו בתורה, ועל ידי זה יהיו ישראל נשמרים בזכותם. (שם א ג)
משמרתו - מה שנצרך לעבודה להכין הקרבנות והמנחות והנסכים. משמרת כל העדה - בהבאה ולהתכפר ולהתרצות ויכינו כל דבר בעתו לפני אהל מועד. את כלי - שיהיו הכלים על מתכונתם בלי חסרון, שיהיה בהם כח לקדש. משמרת בני ישראל - שמחוייבים להכין הכלים כדי לעבד. (שם ג ז וח)
לצבא צבא - כתב רק בגרשון, שהיו מיוחדים בשיר, שאסף מבני גרשון נמנה לפני הימן הקהתי בימי דוד, וצבא משמעו התמנות וגם קבוץ, וכאן רוצה לומר נמנים על קבוץ השיר, ובמדרש רבה לצבא השוערים, לעבוד עבודה משוררים, כבערכין י"א, שהיא עבודה שבעבודה, או שאם נתקלקל דבר הם מתקנים אותו, מה שאינו כן בבני קהת, שבכלים עושים חדשים ואין מתקנים. (שם ד כג)
ועבדו - מעצמם, ולא שיצוום על התיקונים וכו'. ופקדתם עליהם במשמרת - ממנים שישמרו שיהיה המשא כפי הציווי, ומשמרתם - ראש השמירה שיהיה כל דבר על מקומו. (שם שם כו-כח)
פקד אותם - משה בחכמתו הכיר מי ראוי לאיזו עבודה. ופקודיו - וכן הממונים נעשו בציווי למשה על פי רוח הקדש. (שם שם מט)
ולא יעבד עוד - במשא, אבל לשיר כשר, אלא שאינו נמנה לכך, כצעירי הלוים לדורות. לשמר משמרת - תיקון הכלים ולהיות גזברים ואמרכלים ולעסק התורה. (שם ח כו)
ושמרו - עוד ג' שמירות, צרכי הקרבנות, כלי העבודה, והמקדש וכשרות העבודה, כאן מדבר משמירת צרכי הקרבנות, על כן מזהיר שלא יתקרבו יותר מדי. (שם יח ג)
לעשות מלאכה - מלאכה כתב רק בבני קהת, שהיו נושאים בכתף ומוציאים ממש, אבל בבני גרשון ומררי שהטעינו על עגלות שייך רק מחמר. (שם ד ג)
ולפי דרכנו יש לפרש ענין החליפות שמלות על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שהכהנים צריכים בגדים בשירותם, וכאמרם ז"ל כשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והלוים אינם זקוקים לשירות שלהם בגדי לויה, ולא מצינו להם בתנ"ך בגדים כלל, כי הכהנים עבודתם בחשאי, והם פנימיים ביותר, על כן הם צריכין לכיסוי בגדים, והלוים עבודתם בהתגלות וכלשון הזוהר הקדוש שהם לארמא קלא, על כן אין להם ענין לבגדים מיוחדים... (בראשית ויגש תרע"ח)
יש להתבונן מדוע חלוקים הלוים בעבודתם, ומשורר ששיער במיתה, ואין הכהנים חלוקים בעבודתם, שכל כהן ראוי לכל העבודות ולברכת כהנים. ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין, שהכהנים צריכים לבגדי כהונה בעבודתם... ולפי זה יש לומר נמי בטעם חילוק עבודות, דידוע דבפנימיות כולם אחד, וההתחלקות היא רק בחיצוניות, וכל הדברים שהם פנימיים ביותר מתאחדים ביותר, ועל כן כהנים שמהותם פנימיות, אין שייך חילוק, שזה יוכשר לזה וזה לזה, כי כולם הם כאיש אחד, אבל לויים שהם בהתגלות שייך אצלם חילוק עבודות. (במדבר נשא תרע"ג)
...וכן והבדלת את הלוים מישראל, שאחר חטא העגל צריכין ישראל לאמצעות הלוים, הן בבחינת סור מרע, שיהיה בכח כל אחד מישראל להדחות את הרע ממנו, שכמעט אין זה בטבע האנושי, וכן בבחינת הדביקות ברשפי אש שלהבתיה, צריכין ישראל לאמצעות הלוים ועבודתם בשיר, שהוא דביקות הנפש כידוע, וכן כהנים אמצעיים בין הלוים לאביהן שבשמים... והנה הלוים שהם אמצעים בבחינת סור מרע שיהיה בכח ישראל להדחות מהם את הרע יש נמי שתי בחינות, כי על ידי נשיאות ראש, כענין שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים ב' י"ז ו'), ולהיות כל איש להבין היטב שהמעשים הבלתי ראויים הם לפני איש ישראל כדבר הנמאס בתכלית ונפש היפה תקוץ בהם... (שם תרע"ו, וראה עוד לוים-כללי לכאן)
מחנה לויה היא לעומת הדבור, שעיקר עבודת הלוים הוא השיר, כמו שכתב הרמב"ן ועיקר שירה הוא בפה... (שם)
ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שעבודת הלוים מלמטה למעלה, ועבודת הכהנים מלמעלה למטה, ומחמת זה היתה עבודת הכהנים בחשאי, ועבודת הלוים הקול. והתלהבות ושיר הם דביקות מלמטה למעלה... ועבודת הכהנים היתה למשוך השפעה מלמעלה למטה, וזו איננה יכולה להיות בגלות, כדי שהחיצוניים לא יקבלו חס ושלום השפעה, אבל עבודת הלוים שהיא התלהבות ודביקות מלמטה למעלה יכולה להיות בגלות גם כן. והדלקת הנרות היא גם כן מלמטה למעלה, וזו יכולה להיות בגלות כנ"ל... (בהעלותך תע"ר)
...דהנה כתיב הזה עליהם מי חטאת, ופירש"י של אפר הפרה, מפני טמאי מתים שבהם. ויש להבין מאי שנא לוים מכל ישראל, שכולם היו טמאי מתים וצריכין לעשות פסח. וכבר אמרנו שזה היה מעכב במילוי יד הלוים, שענין הלוים היה דביקות בשיר ובחיות גדולה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה, וטומאת מת היא היפוך מזה, שהיא ענין טמטום הלב וגורם עצבות ומרה שחורה, ובתחילת החינוך היתה מעכבת בהם טומאה, שצריך ענין החיות שלהם להיות ביתר שאת ויתר עז... (שם תרע"ג)
ונראה דהנה הרמב"ן כתב שעיקר עבודת הלוים הוא השיר, ועל כן לא היו ממנים אותם לשיר אלא בראויין למשא, שכל הממונים לשיר ראוין לעבודת כולם. ונראה שענין השיר דאפסק הלכתא סוכה נ"א ורמב"ם עיקר שירה בפה, על פי מה שכתב מהר"ל שהדבור שבאדם הוא חותם התקשרות הגוף והנפש... ובכן יש לומר שהדבור בשיר שהוא ענין רגש הנפש שמתדבקת בשרשה, ומחמת קשר דיבוק זה יוצאים דברי השירה מכח שניהם, היינו מכח הגוף והנפש, ומכח השורש שבעליונים... ומכל מקום לדברי כולם זולת משה לא היה אפשר שיאמרו השירה, והטעם כנ"ל, שלשירה צריכין להיות שלמים במדות ובשכל, וישראל עדיין לא נשלמו עד הר סיני... והנה כעין זה היו צריכין להיות הלוים שלומי המדות שבלב, ושלומי השכל והמח שיהיו ראויין לשירה. ומובן אשר זה קשה מאד שיהיה כל השבט ככה. אך יש לומר דהנה שבח המדות מצאנו באהרן, ואהרן היה לב ישראל, ומשה היה המוח והשכל של ישראל כנ"ל... וזה היה ענין תנופת אהרן את הלוים, שתנופה היא מוליך ומביא לד' רוחות מעלה ומוריד, שהוא ששה קצוות והנקודה הפנימית, זהו הענין שהיה אהרן משלימם בכל ז' המדות...
...והנה כמו שהוא בכלל, שהיו הלוים עומדים בשיר, כן הוא בכל פרט ופרט, שכל איש המזכך את שבע מדותיו או על ידי מדת התמימות כנ"ל יצלח עליו רוח השירה לומר שירים ומזמורים לפני השי"ת... (שם תרע"ד, וראה עוד לוים-כללי לכאן)
ולעמוד לפני העדה לשרתם, פירש רש"י לשיר על הדוכן, ויש להבין למה נקרא השיר על הדוכן עמידה לפני העדה, כי לא לכבוד העדה היה השיר אלא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ונראה שהלוים היו אמצעים, והיתה עבודתם להגביה את ישראל ולקשר אותם באהבה ברשפי אש שלהבתיה באביהן שבשמים, והיינו על ידי שהיו ישראל מחוברין אל הלוים במה שכל מחית הלוים היתה על ידי ישראל, ונחשבים מקבלים מישראל, ובמה שהיו הלוים מדבקים עצמם באהבה בשיר, העלו את ישראל אתם, על כן השיר שהיה לפני ה' ולא לפני בשר ודם, מחמת זה עצמו היה לתועלת נמי לישראל... (שם קרח תרע"ד)
ונראה דהנה כתב בברית מנוחה, שהכהן כשהיה מרגיש בעבודת הקרבן שהבעלים עדיין לא עשו תשובה, היה מרמז להלוי שבשירה שלו ילהיב לב הבעלים לתשובה. ובפשיטות אינו מובן שקרבן יחיד אינו טעון שירה. ומוכרח לומר שלאו בשירה של אותו הקרבן, אלא בשירת היום של קרבן צבור מיירי, והשירה היתה מגביה את לב ישראל ומחברת אותם לאביהם שבשמים, ואז ממילא מתעורר לבו לעשות תשובה... ולפי זה יתפרש המשא ומתן שדוד בקש וחסידיך ירננו, היינו שאהבת השיר תהא מתפשטת יותר מכפי הצמצום, עד שיהיה בכוחה לעורר אפילו אותם הישנים בשנת איולת יותר מדי, ובהכרח שכחות הרעים ורוח הטומאה יעברו מן הארץ, ובקש שעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, ונתרצה לו השי"ת שכן יהיה לעתיד, ואז בהכרח שאפילו הפחות שבפחותים מישראל יעשה תשובה מחמת כח שירה זו. והנה שמיני עצרת רומז לעתיד, וכנור של ימות המשיח של שמונה נימין, על כן מזכירין כתוב זה בהקפות. (שמיני עצרת תרפ"א)