ליצנות

 

לא יאהב לץ הוכח לו, אל חכמים לא ילך. (משלי טו יב)

זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. (שם כא כד)

אנשי לצון יפיחו קריה וחכמים ישיבו אף. (שם כט ח)

תלמוד בבלי:

ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו, אל תדור בשכנציב, משום דליצני הוו, ומשכו לך בליצנותא... (פסחים קיב ב)

אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו. (יומא לח ב)

...אמר ליה רבי זעירא לרבי אסי חכים רבי לרב דאת אמר שמעתתא משמיה, אמר ליה רב אדא בר אהבה אמרה משמיה, אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד, מה היו פרוצי הדור עושין, היו הולכין אצל חלונותיו של דוד אומרין לו, דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ה' נלך... (שקלים ז ב)

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא, דכתיב כרע בל קרס נבו, וכתיב קרבו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'... (מגילה כה ב)

אמר רבי ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע, כת ליצים דכתיב משך ידו את לוצצים... (סוטה מב א)

וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דור הנאה ממנו, שנאמר ובמושב לצים לא ישב, מושבו מושב לצים. (קדושין מא א)

רבי מאיר היה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר, (על חבל מתוח ודף קצר), כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו ברבי מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי. רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל, כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה, אמר אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו שויתיה לדמך תרתי מעי. (שם פא א)

תנו רבנן, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו ליצים... (סנהדרין קא א)

תנו רבנן, ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב ליצים, ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו', כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה... תנאי היא, דתניא אין הולכין לאיצטדיונין מפני מושב לצים, ורבי נתן מתיר, מפני שני דברים, אחד מפני שצווח ומציל, ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה... דרש רבי שמעון בן פזי, מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב, וכי מאחר שלא הלך היכן עמד, ומאחר שלא עמד היכן ישב, ומאחר שלא ישב היכן לץ, אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך, ואם לצת לבדך תשא. אמר רבי אליעזר כל המתלוצץ יסורין באין עליו, שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו דלא תתלוצצו דלא ליתו עלייכו יסורין. אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר משך ידו את לוצצים. אמר רבי שמעון בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנאמר יום עברה היום ההוא, אמר רבי חנילאי בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כלייה לעול, שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, כי כלה ונחרצה שמעתי. אמר רבי אליעזר קשה היא, שתחילתה יסורין וסופו כליה. דרש רבי שמעון בן פזי אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בקנגיון, ובמושב לצים לא ישב, שלא ישב בתחבולות... ובמושב לצים לא ישב, שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שליצנים היו, שנאמר ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו... (עבודה זרה יח ב)

רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב ליצים, שנאמר ומושב ליצים לא ישב. (אבות ג ב)

תלמוד ירושלמי:

רבי יסא כד סליק להכא אזל ספר בעי מסחי באהן דימוסן דטיבריא, פגע ביה חד ליצן, ויהב לי מרקדל (מכה בעץ)... אמר לי הההוא עונקתא דהות רפיא כבר שנצנצת (הענק הצואר שהיה רפוי התחזק שדנוהו למיתה), אמר ליה ביש גדא דההוא גברא, ולא כתיב ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, רבי פנחס רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק קשה היא הליצנות, שתחילתה ייסורין וסופן כלייה, תחילתה ייסורין דכתיב ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, וסופן כליה, דכתיב כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' צב-אות על כל הארץ. (ברכות כ ב)

אבות דרבי נתן:

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ כיצד, מלמד שלא ישב אדם עם יושבי קרנות בשוק ונמצא בטל מן התורה, שנאמר (תהלים א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, רבי מאיר אומר ומה תלמוד לומר ובמושב לצים לא ישב, אלא תרטיאות של לצים, (שבהן דנין דיני נפשות להמית)... (פרק כא)

מסכת דרך ארץ זוטא:

...תחלת עבירה הרהור הלב, שניה לה ליצנות, שלישית לה גסות הרוח, רביעית לה אכזריות, חמישית לה הבטלה, ששית לה שנאת חנם, שביעית לה עין הרע... (פרק ו)

מדרש רבה:

היה משה עושה במשכן, והיו ליצני ישראל אומרים, אפשר שהשכינה שורה על ידי בן עמרם, אמר רבי יוחנן ו' חדשים היה עוסק במשכן וג' חדשים עשאוהו, וג' חדשים קפלוהו, אף על פי כן היו מציצים אחריו ואומרים הרי נעשה, לא היה משה אומר שישרה שכינתו אצלנו... אמר הקב"ה למשה ביום החדש הראשון וגו' תקים את המשכן, אותה שעה אמרה רוח הקדש תאלמנה שפתי שקר, אותם שמליצים אחרי משה... (שמות נב ב)

דבר אחר אדם כי יהיה בעור בשרו, הדא הוא דכתיב נכונו ללצים שפטים, מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור, פעמים שסורח עליו ומכהו, פעמים ששוחק עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות... (ויקרא טו ד)

...מה עשו בטובה שעשה להם האלקים, התחילו אומרים ליצנות עליו, זה אומר לזה אי אתה שומע שמעון אחי, וזה אומר מה אתה אומר ראובן אחי, אמר לי בחייך ראית בימיך אדם נותן ברחים ואינן נטחנות ויורדות, אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד... (במדבר ז ד)

אם ללצים זה הנואף הטועה ביין שנקרא לץ, כמה דכתיב לץ היין הומה שכר, הוא יליץ שהכל מתלוצצים על הנואף שהוא לאלה ולשבועה לבחירי... (שם יא ב)

...מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים יוצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנסת דבר תורה ללב, יוצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יוצא כנגדו דבר של תורה... (שיר א כא)

מדרש תנחומא:

אמר אליהו זכור לטוב, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד והיה מלעיג לי ומתלוצץ בי, אמרתי לו מה אתה משיב ליום הדין אחר שלא למדת תורה, אמר יש לי להשיב בינה ודעת ולב שלא נתנו לי מן השמים, אמרתי לו מה מלאכתך, אמר לי צייד עופות ודגים אני, אמרתי לו מי נתן לך דעת ולב ליקח פשתן ולטוותו ולארגו... מיד הרהר בלבו והרים קולו בבכי... (וילך ב)

שוחר טוב:

...דבר אחר למה נקרא שמה מליצה, שכל מי שמתלוצץ בדברי תורה מוסיפין לו ליצנות, שנאמר (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ... (משלי א)

תנא דבי אליהו רבא:

...ואמרו שחוק מרגילין את האדם לערוה, ואין שחוק אלא עבודה זרה, שנאמר (שמות ל"ב) ויקומו לצחק, ואין שחוק אלא שפיכות דמים, שנאמר (שמואל ב' ב') יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו', ואין שחוק אלא ליצנות, שנאמר ועתה אל תתלוצצו וגו', שהיו מתלוצצים על דין של גיהנם, שנאמר (ישעיה כ"ח) לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו'... (פרק יב)

ילקוט שמעוני:

אמר רבי יודן שני בני אדם נתנבאו על הליצנות, שלמה וישעיה, שלמה אמר ולצים לצון חמדו להם, ישעיה אמר ועתה אל תתלוצצו. (ישעיה כח, תלו)

אם ללצים, אלו ארמיים שנקראו לצים, שנאמר זד יהיר לץ שמו, והם נקראו זדים, כמה דתימא אנחנו מאשרים זדים, ומנין שבארמים הכתוב מדבר, שכן כתוב גם נבנו עושי רשעה אלו ארמיים, כמה דתימא וקראו להם גבול רשעה, והם מתלוצצים בכל יום על ישראל, הוא יליץ שעתיד הקב"ה למדוד להם כמדתם, כמה דתימא כאשר עשית כן יעשה לך גמולך ישוב בראשך. (משלי ג, תתקלה)

דבר אחר יוסר לץ זה ירמיה, לץ זה דורו, שהיו ליצנים... אל תוכח לץ פן ישנאך, אמר רבי אליעזר משום רבי יהודה בן שמוע, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לאדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך. (שם ט, תתקמד)

לץ תכה ופתי יערים, לץ תכה זה עמלק, שנאמר ויחלוש יהושע, ופתי יערים זה יתרו, שנאמר וישמע יתרו, מלחמת עמלק שמע ובא, דבר אחר לץ זה הנחש, ופתי יערים זה חוה, שנאמר ותפקחנה עיני שניהם הכל שמעו לה ואכלו. דבר אחר לץ תכה אלו פלשתים ופתי יערים אלו שאמרו ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם. (שם פרק יט, תתקנט)

לץ היין, אמר רבי זירא אלו דברי תורה, שנאמר ושתו יין מסכתי, וכל המתלוצץ בדברי תורה נקרא לץ, שנאמר לץ היין. (שם פרק כ, תתקנט)

מדרש הגדול:

קשה היא הליצנות, שלא מיהרה פורענות לבא על הסדומיין עד שנתלוצצו בלוט, שנאמר ויהי כמצחק בעיני חתניו, אמרו לו, שוטה שבעולם, נבלים וכנורות וחלילים בעיר, ואתה אומר סדום נהפכת... קשה היא הליצנות, שלא מיהרה פורענות לבא על הפלשתים עד שנתלוצצו, שנאמר קראו לשמשון וישחק לנו, ומה כתיב אחריו וילפת שמשון את שני העמודים. קשה היא הליצנות, שלא נחתם גזר דין על אבותינו עד שנתלוצצו, שנאמר לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון, כי אמרתם כרתנו ברית את מות (ישעיה כ"ח י"ד), מהו עונשו של דבר, לכן כה אמר ה' אלקים הנני יסד בציון אבן ושמתי משפט לקו וכפר בריתכם את מות... (בראשית יט יד)

לא כן לכו נא הגברים, שקשה היא הליצות, שכל מכות שהביא הקב"ה על פרעה לא שינה בהם סידורו של עולם, עד שנתלוצץ בישראל, שנאמר לא כן לכו נא הגברים... וכיון שנתלוצץ הפך עליו הקב"ה את האור לחשך ושינו סדרו של עולם, שנאמר ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, ואחר כך הוא אומר נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים. קשה היא הליצות, שקראה הפסוק הכתוב ארבע מדות רעות, זמת אולת חטאת תועבה כל אלו למי, ללצים, שנאמר זמת אולת חטאת ותועבת לאדם לץ (משלי כ"ד ט') וכנגדן יש לה ארבע פורעניות, שנאמר נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים (שם י"ט כ"ט). קשה היא הליצות שלא פירש הכתוב לגרש אחד מעוברי עבירות כמוה, שנאמר גרש לץ ויצא מדון וישבת דין וקלון (שם כ"ב י'), הא אם לא גירשתו יש שם ליצות ויש שם מדון ויש שם דין קלון... (שמות י יא)

רש"י:

ותועבת לאדם לץ - ליצנות מתעבת האדם על הקב"ה והבריות. (משלי כד י)

אבן עזרא:

לץ - הוא חכם בעיניו. (שם ט ח)

ובמושב לצים לא ישב - לרז"ל ישיבה קשה מהעמידה, ואם כן לצים רעים מחטאים... לצים - המגלה סוד ראובן לשמעון, והם היפך הענוים שהם הבושים מלדבר דבה. (תהלים א א)

ספר חסידים:

אם תראה אדם חשוב שמתלוצצין עליו פשפש באותה מדה, ודע כי התלוצץ על שום אדם חשוב, או ראו שמתלוצצין עליו ולא מיחה בידם, ונענש מדה כנגד מדה. (סט)

...אם באים לצים במקום מושבך פתאום ומדברים דברי הבאי, אל תוכיחם, פן ישנאוך, לך מאצלם פן תלמוד ממעשיהם הרעים, כי הליצנות שניה לערוה. (עה)

...הליצנות מעבירה המורא, והיא שניה לעבירה, וכל המתלוצץ נופל בגיהנם, ואינו זוכה להקביל פני השכינה, כמו שדרשו רז"ל מן המקראות... (פח)

כף כף ששוקלין במאזנים זכויות ושכר ועבירות ופורעניות השוה לעבירה, וזהו שנאמר בדניאל ה' כ"ז תקלתא במאזניא והשתכחת חסיר. באותו ענין שאם מתלוצץ יתלוצצו עליו, מעשה באחד שנתלוצץ באחד שהיה רואה הבית והעליה כאחד, ונולדו בניו כך. (רח)

רבינו יונה:

וזה דבר כת הליצים, נחלק הליצנות על חמשה חלקים, החלק האחד, איש לשון הנותן דופי בבני אדם, כענין שנאמר (תהלים נ' כ') תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. ונקרא לץ, שנאמר (משלי כ"א כ"ד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, פירוש שתי המדות הרעות שהם הזדון והגאוה נקבצו ונתחברו באדם הלץ, כי מבלי היות לו תועלת בדבר הוא גורם נזק עצום לחבריו, אשר יבאיש את ריחם בעיני האדם, וזה תכלית הזדון יותר מן הגוזל והחומס, שעושה להרבות לו ממון, וגם הוא יהיר, כי השפל והנכנע כאשר יכיר מגרעת עצמו מומיו לא יתלוצץ על בני אדם... (שער היראה שער ג קעד)

החלק השני, מי שלועג לבני אדם, כי יבוז להם בלבו לקצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה, או יבוז אותם לענים ורישם, והגאוה הביאתהו אל המדה הזאת, או רוב השלוה והתענוג, כענין שנאמר רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לגאיונים (תהלים קכ"ג ד'). ופעמים ילעיג הלץ על הקדושים והנביאים, כענין שנאמר כלה לועג לי (ירמיה כ' ז'), ואמר שלמה עליו השלום בז לרעהו חוטא (משלי י"ד כ"א). עוד נאמר (שם י"א י"ב) בז לרעהו חסר לב, ונאמר (שם י"ז ה') לועג לרש חרף עושהו, שמח לאיד לא ינקה, פירוש לועג לרש הראה את נפשו כי תדמה אשר ההצלחות ביד בני אדם והשג ישיגון אותן בחכמתם, כענין שנאמר (דברים ח' י"ז) ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה... ובעבור זה לועג לרש, כי יאמר בלבבו שלא השיג לעושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו. והנה חרף עושה הרש והעשיר, כי הכל מאת השי"ת, כענין שנאמר (משלי כ"ב ב') עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה'. ועל השמח לאיד אמר לא ינקה, כי אף על פי שלא הזיק במעשה ולא בדבור לא ינקה, אך אין רעת השמח לאיד משגת לרעת הלועג לרש. ומפני כי הליצנות בסבת הגאוה, שהיא היפך הענוה, אמר שלמה ע"ה (שם ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן, פירוש, אם ללצים באמת הליצים הלועגים לבני אדם, השי"ת ילעג להם... 

החלק השלישי, מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות, ואין דעתו להבזות בעליהן, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם, ומרחיק תוחלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן, ועל זה נאמר (משלי י"ג י"ג) בז לדבר יחבל לו, ואמר (אבות ד' ג') אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום. והלץ הזה הביאהו למדתו הרעה היותו חכם בעיניו, ופעמים שתביא המדה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על מצוות, כענין שנאמר (תהלים קי"ט נ"א) זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי, והחלק השלישי הזה היא הכת שאינה מקבלת תוכחה, שנאמר (משלי ט' ח') אל תוכח לץ פן ישנאך, ונאמר (שם שם ז') נוסר לץ לוקח לו קלון, והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר, מפני שהמדה המביאה אל חלק הזה היא מדת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המדה הזאת, עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המדה שאין לה תקוה, שנאמר (שם כ"ו י"ב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו.

החלק הרביעי, הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות, ושתים רעות יש בדבר הזה, האחת כי כל המרבה דברים מביא חטא, והשנים כי הוא בטל מדברי תורה, ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההן אשר הוא משחיתן יוכל להשיג הנעימות ולקנות חיי עולם אם יקבע העתים המזומנות ההן לתורה אשר הוא פנוי בהן ממלאכתו ועסקיו, אין זה כי אם בזות לבו את המצוות ואת שכר העולם הבא... ואמרו ז"ל ההולך למקום אשר אוספו שם אסיפה לשחוק זה הוא מושב לצים, ועליו אומר הכתוב, (תהלים א' א') ובמושב לצים לא ישב, וכתוב אחריו כי אם בתורת ה' חפצו, למדת כי מושב לצים מביא לידי בטול תורה, ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות, יתעשת לנפשו ולא יאבד, ויתבודד בהן לחשוב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו, ולקנות מעלות הנפש ולהתקרב אל השי"ת. 

החלק החמישי, המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בלבו, אך מדרך המשחקים ללא דבר, ולא כחק השחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, שנאמר (משלי כ' א') לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם, פרוש לץ איש היין הומה איש שכר, כל שוגה בו לא יחכם... ודע כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו, על כן יענש לשאת עול היסורים מדה כנגד מדה, שנאמר (ישעיה כ"ח כ"ב) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם... והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי, ועל החלק הזה הוצרכו להזהיר, כי רבים יכשלו בו על דרך מקרה. (שם קעה-קעז)

מאירי:

לצים - משוללים מכל חכמה ומלאכה, ומעבירים עתותיהם בהבל. (תהלים א א)

לץ תכה - בהחלשת הראיות הכוזבות, ולץ נעדר החכמה ועל ידי זה הפתי השומע יתחכם. (משלי יט כה)

מנורת המאור:

הקובעים עצמם תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים, כדרך יושבי קרנות, נקראים כסילים, כדכתיב וקול כסיל ברוב דברים (קהלת ה' ב'), וחוטאים ברוב הדברים המביאים לידי פשע, כדכתיב ברוב דברים לא יחדל פשע (משלי י' י"ט), וגם כן מחטיאים את הרבים שמסבבים אותם להרבות בליצנות... כל המתלוצץ בדברו בדופי הדברים והמעשים ומלעיג עליהם, פורק ממנו עול מלכות שמים, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו וגו', והחסידים הראשונים היו מצווים לבניהם שלא יתלוו עמהם... (נר ב חלק א פרק א וב)

מדרש שמואל:

...וקראם לצים, והדין עמו, כי כוונתן ללמוד כל אחד ואחד לבדו, ושלא להיות ביניהם דברי תורה, הוא בהיותו שכל אחד מהביל ידיעת חבירו ומתלוצץ בקרבו מידיעתו, כי חושב מה ימשך לי בהתחברי ללמוד עמו, ולזה אין ביניהם דברי תורה, וכל אחד לומד לבדו, והרי כל אחד מאלו הוא ליצן גמור מבלי היותו פוצה פה ומצפצף... ורבינו יונה כתב, יש שני מיני לצים, האחד המבזה את חבירו בפני בני אדם, ואומר עליו רעה להכלימו כדי שישנאוהו, ועל זה אמר הכתוב זד יהיר לץ שמו וגו', והזד הוא אשר אמרנו כי בזדון לבו מבזה את חבירו, ויהיר הוא שאין האדם נחשב בעיניו לכלום, והודיענו שלמה המלך ע"ה כי מי שיש בו מדות הללו שמו הוא לץ, ולא תאמר שהוא רע בפיו ולא במעשה, שאם יבא לידו יעשה בעברת זדון כי אכזרי הוא ולא ירחם. והמין השני הוא היושב ומדבר בדברים בטלים, ומתבטל מדברי תורה, ובזה דבר כאן התנא, וזהו ובמושב לצים לא ישב, וסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו, משמע כי הלץ הוא שאינו חפץ בתורה. (אבות ג ג)

ארחות צדיקים:

עתה יש לפרש לך ארבעה שערים על ארבע כתות שאינם מקבלים פני השכינה, כת לצים, דכתיב (הושע ז') "משך ידו את לוצצים"... הליצנות נחלקת לחמשה חלקים:

האחד - איש הלשון הנותן דופי בבני אדם, כמו שנאמר (תהלים נ') "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי", ומי שעושה כן נקרא לץ, דכתיב (משלי כ"א) "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", פירוש הפסוק כך הוא, זד יהיר לץ - הלצון יש בו שתי מדות רעות, האחת שהוא זד ועושה העברה בזדון, שהוא מזיד על חברו, בדבר שאין לו בו ריוח עושה נזק והפסד גדול לחברו, כי כשהוא נותן דופי ומבאיש ריחו בעיני בני אדם ומשניאו, זוהי תכלית הזדון יותר מן הגוזל וגונב, כי כשהוא גונב או גוזל אין זדון הלב, כי אם להנאתו הוא מכוין, אבל הנותן דופי בבני אדם אין לו ריוח, והוא גריעות הלב. וגם הוא יהיר בעל גאוה, ולכן הוא נותן דופי בבני אדם...

השני - שלועג על בני אדם עבור שהוא בז להם מחמת שלא הצליחו גם הם כמוהו בממון ובכבוד, ולועג בעניים לא שיתן בהם מום, אלא הם נבזים בעיניו, וזה הענין בא מחמת הגאוה, או לפעמים בא מחמת שלוה ורוב תענוג... זה האיש הלועג הוא מחרף הבורא יתברך, כי הכל מאת השי"ת, כדכתיב (משלי כ"ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'", הרי הוא עושה ליצנות על מעשה השי"ת.

השלישי - יש לועג לדברים ולפעולות, ואין דעתו להבזות בעליהם, אך מרחיק הדברים שאין להרחיק, ומרחיק פעולות שיש תקוה ואחרית לפעולתן. והלץ הזה הוא חכם בעיניו, וכל מעשה שהוא לא התחיל נראה לו שטות ולועג עליו. ופעמים תביאהו המדה הזאת לידי מינות, להלעיג על המצוות, דכתיב (תהלים קי"ט) "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי". וזה הלועג אינו מקבל תוכחה, שנאמר (משלי ט') "אל תוכח לץ פן ישנאך"... והיא המדה שאין לה תקוה, שנאמר (שם כ"ו) "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו".

הרביעי - הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ולדברים בטלים, כמו יושבי קרנות, והם מחפשים בכל יכלתם למצא ליצנות, כי אין להם מלאכה אחרת כי אם שיושבים ולועגים בבני אדם ומתלוצצים במעשיהם. ושתי רעות יש בדבר, האחת שכל המרבה דברים מביא חטא (אבות א'), השניה שמבטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי לא שם אל לבו כי בעת הזאת שהוא יושב ומתלוצץ היה יכול ללמוד או לעשות מצוה לקנות לו חיי העולם הבא..

החמישי - המתלוצץ על מעשה ועל דברים, לא מחמת שהוא בז לאותו מעשה שהוא מתלוצץ, אלא הוא לועג כדרך השמחים וכדרך שחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין... ודע כי לא יהיה מנהג ליצנות קבוע באדם, עד שהוא פורק עול שמים מעליו, על כן יקבל עליו עונש לבוא עליו יסורים, מדה כנגד מדה, שנאמר (ישעיה כ"ח) "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם"...

המתלוצץ על עושי מצוות, זה הדבר נוטה למינות, שאינו מאמין במצות, והרי זה כמי שמתלוצץ על מצות המלך, כלום חיים יש לו? ועוד, זה המתלוצץ מחטיא את הרבים, כי אותו העושה המצוה יהא נרפה מן המצוה, וגם אחרים לא יעשו המצות, כי הם יראים מפני הליצנות. אבל בעובדי ע"ז יכול להתלוצץ, ויכול להתלוצץ בעושי עברות כדי למנעם מן העברה, וגם אחרים לא יעשו עברות כשמתלוצצים עליהם, ומזה יזכו לגן עדן. (שער השתיקה)

מהר"ל:

...ואדם השחוק אצלו הוא כאשר מתחבר רצונו אל דבר אחד לגמרי, רק כי האדם אין רצונו מתחבר רק לדברים אשר הם ערבים לו, והם דברי התול,

כמו שאמרו רז"ל שאני ליצנותא דמשכא דעתיה טפי, יורה שאין האדם דעתו מתחבר לדבר, רק כמו הליצנות, שמפני שהוא התול מתחבר דעתו ורצונו לו ביותר, כי השגות המושכלות וכיוצא בזה הוא קשה על האדם, ואין דבר שמתחבר אליו רצונו רק הליצנות והשחוק... ואם כן אין השחוק גנאי מצד עצמו, רק מפני שהשחוק של אדם הוא בדברי הבאי וריק, כי אל דבר זה ימשך דעת האדם ורצונו, וזה גנאי גדול... (באר הגולה באר ד, ד"ה בפ"ק דע"ז)

...כת לצים פירוש הליצנות הם דברי הבאי שעושה מעשים שאין בהם ממש כלל, כמו שהוא כל ליצנות, ולפיכך אין רואה פני שכינה, אשר בשמו אות הה"א ראשונה, שהוא מורה, כי הוא יתברך ברא כל העולם, ואין בעולם דבר אחד של ריקן והבל ושל בטלה, רק כל הבריאה היא לצורך, אף שרואה האדם ויחשוב כי דבר זה הוא לבטלה, אבל אין הדבר כך כלל, רק הכל לצורך, לכך אין רואה פני שכינה הלץ שהולך אחר דברי הבאי ודברי בטלה. (נתיב האמת פרק א)

הדבר שהוא היפך הכנעה וכובד ראש, כאשר ימשך האדם אחר ליצנות, שהוא מעשה שחוק והתול, ודבר זה הוא אסור לגמרי... ויותר בליצנות נמשך אחריו, כי האדם נמשך ביותר אחר הליצנות ונפשו נהנה בליצנות, כמו שאמרו שאני ליצנותא דמימשך אחריה, ולפיכך הליצנות נקרא עבירה לגמרי יותר מהכל, עד שאמרו על זה, אם הלך סופו לעמוד, ואם ישב סופו ללוץ, ומזה תלמד קושי הליצנות, ועונש שלה כאשר הכתוב מזכיר אותו אחרון לכל החטאים, שתדע מזה, כי היא הקשה מכולם...

אמר רב תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם, שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, כי כלה ונחרצה, ביארו דבר זה כמו שבארנו, שראוי שיהיו יסורים באים עליו, כי כאשר הוא מתלוצץ בדבר הבל ואין בו ממש כלל, רק התול, לכך יסורים באים עליו, שאין לעמוד כנגד היסורים, כאשר האדם הוא נמשך אחר דברי ליצנות, שאין בהם ממש, לכך באים עליו יסורים לכלותו עד שאין בו ממש, ועושים אותו לגמרי כאילו אינו על ידי יסורים הבאים עליו. ורב קטינא הוסיף כי מזונותיו מתמעטים, כי המזונות שלו הוא חיותו ומציאותו, וכאשר נמשך אחר דברי הליצנות שאין בהם ממש, ראוי שיהיו מזונותיו מתמעטין עד שאין לו מציאות, כי ענין הליצנות דברי הבאי הבל וריק, מעשים שאין בהם ממש, רק הכל תוהו וריק, ולכך ראוי בשביל זה שיתמעטו מזונותיו, כי מי שמתמעטין מזונותיו נחשב כאילו אינו. והוסיף עוד ריש לקיש לומר כל המתלוצץ נופל בגהינם, וכל הדברים האלה טעם אחד להם, כי ראוי לאיש ההולך אחר ליצנות אשר הליצנות דבר שאין בו ממש ומציאות כלל, וראוי בשביל זה שיפול בגיהנם יותר, שאין הגיהנם רק שהוסר מן המציאות ואין שם מציאות רק תוהו וחושך... ועוד תדע להבין, כי ראוי על ידי הליצנות שיהיה מדת הדין הקשה פוגע בעולם, כי הליצנות הוא היפך הדין, כי הליצנות הוא דבר היתול, ואילו הדין הוא דין גמור, דבר מחוייב, כמו שהוא ענין הדין, לכך הדין הוא היפך הליצנות, שהוא דבר אפס ותוהו לגמרי, ולכך על האדם עצמו ועל כל העולם מדת הדין הקשה כאשר נוטה האדם אל דברי ליצנות שאינם רק התול.

דרש רבי שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך וגו', מי שלא הלך לטרטיאות ולקרקסיאות וכו'... בא לבאר עניני הליצנות, שהם על שלשה פנים, האחד ליצנות שהוא בדברים שהם טיול האדם מעניני שחוק אשר נמשך לזה לב האדם ונהנה בו השומע, כאשר יראה לפניו דברי ליצנות כמו אלו... והשני מיני שחוק מן צידת חיות, ודבר זה ענין בפני עצמו, כי הם דברי גרוי ומלחמה, והשלישי ממיני הליצנות הוא מן התחבולות שעושים הליצנים, והוא דבר בפני עצמו. וזה שאמר שלא הלך לטרטירות וקרקסיאות ששם כל מיני ליצנות שנמשך האדם אחריהם, ואמר אחר כך ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון שלהם, והוא צידת חיות אשר עושים, והוא דבר בפני עצמו, ובמושב לצים לא ישב בתחבולות שהוא מיני שחוק בתחבולות כמו שהוא דרך הליצנים...

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך וגו' בעצת רשעים זה אברהם שלא הלך בעצת דור הפלגה שרשעים היו... וחלק את הרשעים לג' חלקים, יש חוטאים בכח מעשיהם, ואלו נקראים רשעים, כי הרשע נקרא בשביל כח מעשיו... והמדה הרעה השניה אשר הם מחסרים לעשות ממה שראוי לה' ואלו נקראו חוטאים, כי חטא מלשון חסרון, ואלו היו סדומיים, אשר היו מחסרים שלא לתת צדקה, ולא רצו לעשות דבר טוב לשום אדם. והשלישי הוא הכת שאין במעשיהם ממש כלל, רק הבאי הם, והוא דומה אל כת חוטאים שהם חסרים, כי הליצנות אין בפעל שלהם ממש, והוא בודאי חסרון נחשב, והוא גם כן פועל זר כמו הרשעים שפועלים ענין זר, ולכך פועל הליצנות הוא שקול כנגד החוטאים והרשעים, כמו שהתבאר, ולכך זכר אותו אחרון שהוא קשה מכולם. (נתיב הליצנות פרק ב)

של"ה:

וכן בענין הליצנות, אפילו דבר קטן כשהוא דרך ליצנות אז הוא לץ, ולא עוד אפילו אינו מדבר ליצנות, רק שהיה לו אפשר לעסוק בדברי תורה ואינו עוסק ויושב בטל, נקרא מושבו מושב ליצים, דהא דתנן רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שהיו יושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב ליצים, והטעם דמזה נראה שהוא מתלוצץ בתורה, ואינה נחשבת בשיחת חולין... והמלעיג ומתלוצץ בדברי חכמים איתא במסכת עירובין דנדון בצואה רותחת, ונראה לי דבכלל זה האומר על איזו סברא המוזכרת בגמרא או ברש"י או בתוספות או איזה תירוץ, ואומר דבר זה רחוק הוא, ואילו הייתי אני אומר דבר זה היו משחקים עלי, הוא עושה עבירה גדולה.

וכתב הרב חיים, דבכלל ליצנות הוא המשחקים בקוביא ובכל מיני שחוק דלא יהא רק שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, והעסק עצמו גם כן ליצנות, דומה למיני השחוק המוזכר במסכת עבודה זרה, ואמרו שהוא מושב ליצים... וכתב עוד שם והמשחקים בקוביאות ובשאר מיני שחוק בחגים ובמועדים אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, כי ימי המועדים הם ימי הדין, כדתנן בראש השנה... (שער האותיות אות שי"ן)

דרש רבי שמעון בן פזי וכו' ביאור זה, כל דבר נמשך לתכלית, כי התכלית הוא המבוקש, ובפרט כאשר התכלית הוא הנחה, כמו שהוא הליצנות, כי הליצנות אין בו עמל רק הנחה, ולפיכך אמר שאם הלך, וההליכה אין היא הנחה, ומגיע עד העמידה שהעמידה יותר הנחה, ונמשך עד הישיבה והוא יותר הנחה... ועל זה אמר ישב סופו להתלוצץ, והליצנות בודאי ישיבה והנחה גמורה היא, כמו שאמרו שאני ליצנותא דמשכה אחריו, ולפיכך הליצנות נקרא ישיבה לגמרי, ואין מבקש לעמוד ולפרוש מן הליצנות, מפני דמשכה אחריו. ומפני כי הליצנות שהוא יושב בטל בשחוק והתול ואינו עושה דבר, וזהו הנחה גמורה ביותר, ובשביל זה נמשך האדם עם ליצנות ביותר... (חידושי אגדות עבודה זרה יח ב)

אשרי האיש אשר לא הלך וכו'. בא לבאר עניני הליצנות שהם על שלשה פנים. האחד ליצנות שהוא בדברים, שהם טיול האדם מענינים אשר נמשך לזה לב האדם, ונהנה בו השומע כאשר יראה לפניו דברי ליצנות כמו אלו. והשני מיני שחוק מן צידת החיות... כאשר האדם רוצה למשול ולהתגבר על הדברים שנתן השי"ת ברשותו ועושה לו צייד. והשלישי ממיני הליצנות מן התחבולות שעושים הליצנים, והוא דבר בפני עצמו... (שם וראה שם עוד)

רמח"ל:

אך השני הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, שקשה מאד להמלט ממנו, כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם עד שכבר אין הטעם והדיעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה... כי אף שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרוב אליה, מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב ענשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה עד שיגיע אל העוון עצמו ויעשהו, וכל כך למה, לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות. ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל, ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחת ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו, מדי ראותו או שמעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים. ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשו בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה. והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם, והיה מאבד תקותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיה כ"ח) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, וכבר גזרו אומר חז"ל שהלץ מביא היסורין עליו... כי מי שמתפעל מן התבוניות ומן הלימודים אינו צריך שיתיסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאתיו בלי זה מכח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו, על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות. אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה כח בליצנות לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים... (מסילת ישרים פרק ה)

הגר"א:

אביעה רוחי - כל שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, והנה תלמוד תורה שהיא המצוה הגדולה ביותר מביאה רוח קדושה ביותר, והפוכו בלצון, הגדולה מכל העבירות, ורוח טומאה גדול מכולם, על כן נוטים לה, אף על פי שאין בה עולם הזה כלל. (משלי א כב)

לץ - המחרף כל אדם, ה' יתנו לחרפה. (שם ג לד)

יוסר לץ - הוא רשע בדבור ומבזה חברו. (שם ט ז)

ולץ - הוא היפך הלומד, ולא קבל גערה, ולכן עזבו אביו. (שם יג א)

לץ - המדבר ליצנות, דברים בטלים, ואינו נהנה מזה, ולכן לא תפרידהו התוכחה מליצנותו, ורק על ידי יסורין והכאה יסור מדרכו. (שם יט כה)

שוגה בו - בליצנות, לא יחכם - שדברי תורה משנכנס בהם מעט ליצנות יאבד מהם הרבה. (שם כ א)

מלבי"ם:

ובמושב לצים - יושבי קרנות אינם עושים טוב ורע, כי אם ליצנות והבל. (תהלים א א)

בקש לץ - הלץ יתלוצץ על החכמה, אבל לא על הדעת הנודע במופת או בחושים, ורק הנבון שחקר על חוקי החכמה יבא לידי הדעת. (משלי יד ו)

לא יאהב לץ - על חוקי החכמה יוכל להתלוצץ, כי אין יכולים לבררם לו על פי חוקי השכל, ומתוכחה שעל פי השכל ישתמט, "הוכח ל" הוא בווכוח ולא על דבר פרטי, ו"הוכח את" על דבר פרטי. (שם טו יב)

לץ - שם לץ מציין המתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, ולא ישיגם בידיעה ברורה ומלעיג רק על דבר שאין עליו מופת, כי הלץ אינו כסיל או אויל, שחולקים על החכמה, האויל מפני המינות והספיקות והכסיל מפני התאוה רק מתלוצץ על חקי החכמה ובלתי מקבלם מפני שאין מבין אותם ובאו לו רק בקבלה לא בידיעה ברורה לא היה מתלוצץ, כי הוא אינו שונא הדעת ככסיל, השונא גם הדעת ברורה רק מפני שלצים חמדו להם לצון, ודרכו להתלוצץ ילוץ על החכמה ואינו בא לכלל דעת ובקש לץ חכמה ואין... הלצים בכלל הם יושבי קרנות, והם קלים מחוטאים כי הלצים אינם פועלים רע, אבל אינם עושים גם טוב... (הכרמל)

מוהר"ן:

...ונתבטל העצבות והליצנות הבאים ממרה שחורה, כי העצבות מחמת דחקות ועניות, והליצנות היא שחוק הכסיל (קהלת ז'), בחינת הטחול שוחק (ברכות ס"א), הן נתבטלים על ידי המזל של עשירות, ועל ידי יצר הטוב שהוא בחינת (קהלת י') "לב חכם לימינו". (תנינא פג)

ר' צדוק:

הכניסה לרע הוא על ידי ליצנות כמשז"ל ביומא (ל"ח) הבא לטמא פותחין, מקרא דללצים הוא יליץ, מבואר דלץ הוא הביאה וכניסה לכל מיני טומאה, והוא יליץ פירוש כמ"ש בזוהר (ח"ב קפד ב' וח"ג צ"ב ב') דכמו שמתעורר למטה כך לעומתו למעלה, והלץ מלמעלה גם כן מתלוצצים ממנו, פירוש מראים לו כאלו יש להתלוצץ באמת מאותו דבר, וזהו פותחין שנותנין לו פתח להתלוצץ. וזה באמת ליצנות ממנו, כי הרי באמת אין מקום כלל להתלוצץ מאותו דבר. והם מד' כתות שאין מקבלים פני שכינה (סוטה מ"ב), פירוש המעכבים ומבלבלים המחשבה בתפלה ובעת רצונו לדבק בו ית' במחשבות זרות. והם ד' כחות שבלב המכונים בזוהר אבא ואמא דכר ונוקבא כנודע. והם ברע, ראשי תיבות חשמ"ל, חנפים... וליצים הוא הראשית האומר לטוב רע, וראשית גוים עמלק שהוא לץ כנ"ל אות רנ"ט, הוא הראש לז' עממין שהם ז' מדות הכוללים דכר ונוקבא, והוא הראש הכולל תלת מוחין חכמה בינה דעת כנודע, ולכך בו (נאמר) תמחה, כי בכל מדה רעה יש בכללו טוב, שהרי נקבע גם כן בישראל... מה שאינו כן הטוב שבליצנות הוא ליצנותא דע"ז, וזה רק בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא כשיתבטל היצר רע מעולם... ואין מקום לע"ז אין מקום לליצנות כלל ואין בו השארה לעולם הבא כלל והפיכת שפה ברורה, רק תמחה... (חלק ב צדקת הצדיק רסד עמוד קנ)

...כשנכנס דברי תורה ללב יצא נגדו דבר של ליצנות (שהש"ר א' ג'), וזהו כלל שורש כח כל האומות, כי ראשית גוים עמלק, ודרז"ל (שמו"ר כ"ז) "לץ תכה" זה עמלק, והוא השורש ועומק ראשית שבכל האומות, כי ליצנות הוא ההיפך מדברי תורה דכתיב בה אמת, שזה כל ענין התורה המלמדת לאדם דרך ה', היינו שכל פרטי עניניו מעשיו ומחשבותיו יהיה הכל שפת אמת אשר תכון לעד. וליצנות הוא ההיפך מאמת, שכל מעשיו ומחשבותיו הכל לפנים, והוא מתחלק באומות בכל אומה כח מיוחד שאצלם אותו כח של ליצנות, ונגד זה יש כח דברי תורה שכאשר נכנס ללב שמתפשט בכלל אומה הישראלית שהם לב העולם, אז יוצא נגדו אותו כח של ליצנות שבעולם ונאבד כח אותה אומה שאופיא שלה ממנו. ועמלק שהוא הראשית שלהם הוא נגד עומק ראשית שבתורה, והוא השער הנ' שנעלם ממשה רע"ה שלא נתגלה בעולם הזה... מכל מקום נגד שרשו בפרט לא נתגלה דברי תורה בעולם הזה, כי מכל האומות יש איזה קליטה לטוב, והיינו שיש בכל כח רע גם כן איזה פרט שפעמים הוא טוב, וכל האומות הם כחות פרטים רק הם משתמשים בו בצד הרע שהוא הצד של ליצנות דמכח עמלק, וישראל משתמשים בצד הטוב שבו על פי התורה. אבל עמלק הוא שורש הרע שבכל כח וכח ושורש הליצנות שבעולם ובו נאמר "תמחה" שאין בו קליטה לטוב כלל ואין מקבלין גרים ממנו. וכל זמן שהוא מצוי בעולם אי אפשר לעמוד על ענינו מצד החכמה... (חלק ה רסיסי לילה עמוד קיז)

חכמה ומוסר:

ראיתי ענין גדול ברד"ק על הפסוק אז נדברו וגו', שהצדיקים דברו על מאמר הרשעים דלעיל שוא עבוד אלקים וגו', עד שמצאו בשכלם כי כל דבריו משפט, וכן במדרש על השטן שלעג לאברהם שהלך לעקדה... ולמדתי מזה, שכששומע אדם ליצנות אל יאמר שלא יזיק, וצריך להתבונן בשכלו היטב לבטל הליצנות, ובעונותינו הרבים נשמע גם עתה, מה תכלית יצא לנו מהתורה, וזהו שוא עבוד אלקים, וכתבנו ראיה מפורשת מהמדרש שיזיק אפילו להיותר גדול, וחוב על יראי ה' להתקבץ ולבטל דבריהם ולחדש בשכלם אמונה והשגחה. (חלק א רטו)

רבינו ירוחם:

ולעומת זה בהיפך כח המשחת של האדם הוא שלא לרומם ושלא להדר, שלא להכיר מעלה, אינו מעריך ומחשיב שום דבר, הכל נעשה קל ומזולזל בעיניו. והראינו לדעת שכח זה הוא שורש ענין של ליצנות, שאמרו חז"ל שכת ליצים אחת מד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה (סוטה מ"ב). ולא כמו שמורגלים שליצנות היא ההתלוצצות וההלעגה שמלעיג, ההתלוצצות וההלעגה זהו כבר הפעולה היוצאת מכח הנשחת הלזה של ליצנות, כח זה הוא שלא לשים לב לשום ענין, ושלא יתן ערך לדברים לא לרומם ולא לגדל, ומצאנו את זה מפורש ברבינו יונה בשערי תשובה (ג' קעד-קעו)... החלק האחד איש לשון הנותן דופי בבני אדם אינו מדבר כאן אודות ענין מה שהוא מוציא דבה על בני אדם, שזהו בכלל כת מספרי לשון הרע, אלא אודות ענין שאינו מכיר את זולתו ונותן בו דופי... הרי למדונו חז"ל שכל דבר ודבר שיש בבריאה יש לו מקומו וצרכו... וכח הליצנות, אי ההחשבה הוא הוא המונעו מלהכיר ולהחשיב את הדברים. וכח זה נוקב יורד לתוך לבו של אדם, ומשחיתו כל כך עד שיתכן שיבא להלעיג גם על מצוות ה'... וגילינו בזה נוראות, שכח זה הוא הוא שורש הכח של אי שימת לב מה שאינו נותן לבו להתבונן אף שרואה הכל בחוש, והכל ממקור אחד יהלכון, מעין נרפש ומקור משחת, השחתת האדם שלא להכיר וליתן ערך לענינים, והראינו שכל זה מפורש בכתוב ובחז"ל, ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. אמרו חז"ל ויפן פרעה, לא חשש ולא הרגיש במכת האלקים, בזה גילתה לנו התורה כל סוד פרעה הרשע, מהו ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם, שביארו הראשונים (רמב"ן שם), שהיה פרעה ירא מאד מהמכות, אלא שהיה מתחזק על טבעו ומתאמץ שלא לירא, וגילתה לנו התורה שלא עשה כלום בקום ועשה, אלא שבשלילה, לא השים לבו לדברים, לא התבונן להכיר מעשי ה'. אילו התבונן, היו לפניו באמת דרכים שהיה יכול להכיר היטב מה בין מעשי ה' למעשי החרטומים... והוא מה שאמרו חז"ל אמר ריש לקיש יסתם פיהם של מינים, אלא אם ללצים הוא יליץ, מתרה בו פעם ראשונה ושניה וכו', ש"ולא שת לבו" זהו שורש הליצנות ומקורו... הרי מובן לנו שכת ליצים אינם מקבלים פני שכינה, משום שענין של ליצנות הוא היפך הבריאה, הרי כל סוד הבריאה הוא שימת לב, כבוד, ליתן יקר וערך לענינים לרומם לגדל ולנשא, ואדם שאינו מחשיב דברים אינו מרומם, הריהו יוצא מעולמו, ופשוט שאינו מקבל פני שכינה. (דעת חכמה ומוסר ג סימן לד)

מכאן נתגלה סוד גדול בענין הליצנות, שאינה כפי שמורגלים להבין ללעוג ממי שהוא, לעג הוא כבר מהתוצאות של הכח הגדול הנקרא ליצנות, הר"י ז"ל מבאר על מאמר רז"ל (סוטה מ"ב) ארבע כתות שאינם מקבלים פני השכינה, כח ליצנים וכו', כי ליצנות היא לא לשים לב לענינים, לא לרומם ולגדל הענינים... והוא מבאר שם מהיכן כח זה נובע, עיין שם, החלק השני מי שלועג לבני אדם כי יבוז להם בלבו לקוצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה... שורש השרשים שלו הוא אי-שימת-לב, ולא להחשיב דברים... כשאדם מתבונן הוא רואה בעצמו איך שכל היום כולו הוא דורך בזה, מהיכן זה נובע שאינם מאזינים כלל לזולת. המתבונן יווכח לראות, כי זה נובע אך ורק מכח זה של אי שימת לב לדברים, ממילא הוא מבטל מה שהלה אומר, עוד לפני שהוא שומע. ואכן אם שמים לב קצת, רואים באמת שאין לך אדם שלא יהיה בפיו איזה דבר טוב... אי-שימת-הלב מקדימה לנו על כל צעד, ואם כן הננו חס ושלום מהכת שאינם מקבלים פני שכינה רחמנא ליצלן... (דעת תורה שמות עמוד קטז)

שם משמואל:

ונראה דכמו בקדושה להבדיל בין הטמא ובין הטהור, מדת אברהם אבינו היתה היפוך לגמרי מגלוי עריות, והיתה מדתו חסד דקדושה... ויצחק היה היפוך לגמרי מחטא עבודה זרה, והקריב עצמו לקרבן להשי"ת, והיתה מדתו פחד דקדושה, ותיקן חטא עבודה זרה שהיה פתוך בחטא אדם הראשון, ויעקב אבינו היה כלול בתרין, ובאמצעות מדתו היו אברהם ויצחק כלולין זה בזה... ובטומאה מצרים לעומת מדת אברהם, וכנען לעומת מדת יצחק, ופלשתים היא הממוצע ביניהם, והם כלולים בתרין, היינו עריות ועבודה זרה כמשפט כל ממוצע שיש לו מכאן ומכאן, ובבראשית רבה (ס"א א') אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובמושב לצים לא ישב, שדורש על אברהם שאמר לו אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, ולא קבל, הרי שמדת פלשתים היא ליצנות, ובמדרש שכל לץ שבמקרא במינות הכתוב מדבר, והיינו עבודה זרה, וכן בענין עגלי ירבעם בפסוק (הושע ז') משך ידו את לוצצים, איתא בירושלמי (עבודה זרה ריש פרק א'), כד הוה חמי חד בר נש כשר הוה מייתיב גביה תרין ליצנין וכו', הרי שלצים הם עובדי עבודה זרה. אם כן הרי שפלשתים היתה מדתם עבודה זרה מצד אחד, היפוך מדת יצחק, וכן נמי מצינו בהן שחוק וקלות ראש, כמו שכתוב (שופטים ט"ז) קראו לשמשון וישחק לנו, ושחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, היפוך מדתו של אברהם, אם כן הרי כח פלשתים כלול משתיהן, ממצרים ומכנען... (בשלח תרע"ה)

מכתב מאליהו:

ובמושב לצים לא ישב, הלץ איננו רק העוסק בשחוק והיתול, אך כל ההולך בטל נקרא לץ, כן כתב רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה שער ג', וכן מפורש בגמרא, שנים שישבו ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, והוא מאשר ההולך בטל בודאי תחסר לו יראת שמים, כי אילו היו המצוות חשובות בעיניו, איך ישב בטל? על כן ראוי להשתדל שלא לשבת עם הלצים, כי אפשר ללמוד מהם לזלזל במצוות, והנה אמר ובמושב לצים לא ישב, כי חפץ לומר לנו, כי גם במקום שלצים ההולכים בטל ומתעצלים במצוות יושבים תמיד, לא ישב אפילו בשעה שלא היו הלצים שמה, כי יש חשש אולי יבואו הלצים ויהיה עמהם כרגע אחד... עלינו ללמוד מזה גם לפי ערכנו הקטן, עד כמה עלינו להשתדל לברוח מחברת בני אדם הרחוקים מן התורה ומן המצוות. (חלק א עמוד פב)