(ראה גם: בריאה-דשא-יום ג', כלאים)
תדשא - ...ואמרו אין לך כל עשב מלמטה שיאן לו מזל ברקיע וכו', ואמר שיהיה כל זה למינהו, והוא איסור הכלאים, כי הזורעם מכחיש בכח מעשה בראשית... (בראשית א יא)
למינהו - מה שדומה לו, ועיקר שנצטוו על הכלאים הוא משום שנולד מהם מין חדש, ועל ידי הרכבת ב' אילנות נולד מין חדש, אבל על ידי כלאי זרעים לא נולד מין חדש, והתורה לא אסרה כלאי זרעים אלא משום ערבוביא למשמרת ולהרחיק כלאים... (שם)
למינהו - מין זכר ונקבה. (שם)
תדשא - מכאן מתחילה דרגת החיים האורגניים, בם שולט החוק של "למינו" עד היום... זו הצורה המיוחדת של כל צמח וכל הווה. זהו חוק הבורא שעליו מדובר לענין כלאים בפסוק "את חוקותי תשמורו", חוקותי - הקבועים ממעשה בראשית, תשמורו. ולכן הפסוק בלשון זו, ולא כבכל מקום ושמרתם את חוקותי וגו'. גם לאדם יש חוק "למינו" השולט בכל כחותיו ויצריו, ובתוככי מין האדם יעד אותנו למין היהודי, שהתורה היא חוק "למינו" המיוחד. בתוך מסגרתה יכול האדם להתפתח לשיא העצמאות והחופש הפרטיים של האדם. בראש חוקי למינו אלו עומדים דיני העריות, בהם תלויה טהרת האופי הרוחני-מוסרי המיוחד של האדם. בהתאם לגובה מצבו של המין האנושי, כן רבים מגבלותיו המיניים, לבן נח הותר שאר אחוה ונדה, וכהן גדול מותר רק בבתולה. אם האומה פורצת את הגבולות האלה היא אובדת. ראיה ברורה לכך היא עקרות מיני הכלאים מצד אחד, ומהצד השני הפוריות העל-טבעית של ארץ יהודה, שעדות החיילים הרומאים המובאה בכתבי פליניוס מאשרת אותה... (שם)
דשא - ...ולא אמר בהם למינו, שביאורו כי בכל מין נכללו כמה פרטי מינים, ובשעת הבריאה יצא רק המין המובחר מהם, והיה בו כח כמה מינים, וזה שאמרו מעשה בראשית בצביונם נבראו, רוצה לומר המובחר והיפה שבהם, וזה כאשר העלה ירוק, ומעתה בזרעים לא שייך לומר למינהו, שאז לא יצאו אלא העלים, וכל המינים שוה בזרע... (שם)
למינה - בכמה עופות לא כתב למינה, אף על פי שיש בהם מינים, דהנה אדם הראשון קרא ברוח הקודש שמות על פי פנימיות הבריה, וקרא שמו על שם הפעולה, ואף על פי שמשונים במראיהם, כך שאומות העולם חלקום למינים מיוחדים, בכל זאת נכנסים במין אחד, ובאלו כתב למינו, לומר כך הם בלשון הקודש, אף על פי שחלקו אומות העולם שמותיהם. ואם כתב למינהו נתרבה בו מין אחד, ובלמינו נתרבו מינים הרבה, אף שנתבאר רק בעורב. (ויקרא יא יד)