אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים, ורבי יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק... (עירובין פב א, וראה שם עוד)
אמר רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא. ברכה הא דאמרן, עושר דתנן המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה, מדד ולא משך לא קנה, ואם היה פקח שוכר מקומו, מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו בפסח מפני שמחמיצות. (כתובות קג א)
...הניחא למאן דאמר כינויין לשון נכרים הן, אלא למאן דאמר לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו, מאי איכא למימר... (נדרים ג א)
...והתניא כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין... (שם כה א)
אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא כל מקום ששנו חכמים דרך מניין אין מוקדם ומאוחר חוץ משבעה סמנין... (סנהדרין מט ב)
...השקו את התמיד בכוס של זהב, אמר רבא גוזמא, אמר רבי אמי דברה תורה לשון הבאי, דברו נביאים לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי... דברו חכמים בלשון הבאי הא דאמרן, תפוח, והשקו את התמיד בכוס של זהב... (תמיד כט א)
ראה ערך לשון, הקדמה.
התואנה השלישית מה שהם מליזים על מדרשי חכמים שנראים רחוקים מפשט הכתוב, ובדבר זה עיקר התלמוד, וגם בזה נכלל מה שאומרים דברי חכמים יצאו מדקדוק הלשון בכמה מקומות, ובזה מטילים מום בקדושי עליון, כאילו לא ידעו דקדוק הלשון. ודבר זה נתברר בראיות ברורות, כי כל דבריהם הם דברים ברורים והם עיקר פשט הכתוב, רק אשר לא יבינו דבריהם מפני שלא נתנו לב להבין, לא עמדו על דבריהם כי דבריהם צריכים ביאור וחכמה, וכל דבר קטן או גדול צריך לב להתבונן בו מאד... וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם אין אחד מהם הן גדול הן קטן, שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו שלכך נקרא דרשה, כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאד מאד עד עומק הכתוב... ולפיכך כאשר אם בחנו אמיתת הכתוב ימצאו דברים הרבה מתחלפים וענינים שונים כפי הענין, והכל הוא אמת, רק מי שאינו עומד על דברים נראה לו הדבר זר. ודבר זה יש להוכיח קצת מן הרבנים שיקראו דרשה על מה שאומרים על המאמר מדברי חכמים יהיה מכוון האומר לזה או לא כוון האומר אותו, רק שרוצה הדורש לחבר דברים חדשים, וכל אשר הוא זר הוא יותר חביב ומקובל ומרוצה להם, ותולים עצמם במדרשי חכמים שנראים רחוקים מאד חלילה כי כשלו ונפלו. כי אין ענין הדרשה כך, רק נקרא דרשה מפני שהוא דרישת וחקירת הכתוב כאשר היה מקובל להם לדרוש התורה בי"ג מדות, לא חסרו ולא הוסיפו כלל... והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק, והם דברים נגלים שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים, הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד... למה הדבר דומה, לאילן אשר שרשו עומד בארץ מוציא ענפים ומוציא עוד פירות ועלין, והכל יוצא משורש אחד... (באר הגולה באר ג)
והנה הרב הגדול שהיה מלא חכמה כים בכל החכמות טבעיות אלוקיות למודיות, הוא הרמב"ם ז"ל בהקדמת זרעים האריך בדברים היקרים למד דעת את העם כגודל חכמתו בענין זה, ופתח לנו פתח חכמה להודיע לנו כי דבריהם כולם מחמדים והם עיקרי החכמה, ודברו בהם כאשר ראוי לחכמים להסתיר הדברים הנעלמים... השנית כי ראוי להיות נזהר שלא לחלוק על דבריהם שהם כסו והעלימו מאד, איך יגלה הוא ונמצא יגיע מזה חטא ואשמה, כמו שאמרו לרבי עקיבא שאמר מקושש זה צלפחד, ואמרו לו שעל כל פנים אתה עתיד ליתן הדין, שאם אינו כן אתה מוציא לעז על אותו צדיק, ואם הוא כך אתה עתיד ליתן הדין, שהתורה כסהו ואתה מגלה אותו... (שם באר ד)
התלונה החמישית במה שהם מלינים על איזה מאמרים שנמצאו בדברי חכמים, שנראה לפי מראית העין שהן דברים שאין בהם ממש, ודבר זה הרבו התלונה מאד לדרוש בהגדה של דופי. ותחלה נאמר שהיה להם לתת לב שנמצא בדבריהם איזה ענינים שיראה לאדם רחוק מן הדעת וסתומים הם במקומם, וסודם נגלה מבואר במקום אחר, כמו במדרש הזוהר... אך כי האהבה הוא הסתר המומים הנגלים, והיפך זה השנאה מעוות העין ויטעה השכל. אמנם דבר זה אין ראוי לחכם מבין האמת לעיין בדברי מתנגדו בשנאה, ואף חכמי האומות הרחיקו זה... שדבריהם הם כפי הראוי לחכמים לדבר חכמתם במשל ובמליצה, וכמו שאמר החכם להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ואיך לא יהיה הדבר הזה כי טבע החכמה נותן כך מעצמו, שלא ידבר דברי חכמה כי אם בדרך משל ומליצה, ובדרך רחוק, שכל חכמה היא פנימית ואינה נגלית. ודבר זה ראוי להיות שלא לשום דברי חכמה מדרס לכל נבער מדעת אדם... ויותר במעלה דברי חכמים, כי חכמי האומות כאשר דברו דבריהם בדרך חידה ומשל, לא היה לדבריהם שום פירוש ותועלת נגלה למי שאין מבין דברי חידותם, אך דברי חכמים נמשכים לדברי תורה ולדברי נביאים שיש להם נגלה ונסתר, והמה נמשלים אל תפוחי זהב במשכיות כסף, שהפנימי נמשל לזהב, והנגלה לכסף, ושניהם יקרים, כך דברי חכמים שיש להם נגלה ונסתר, שהנסתר הוא יקר בחכמה, והנגלה הוא נחמד וטוב למראה... (שם באר ו בתחלתו)
...אבל מה שאמרו כי העולם הוא ששת אלפים פרסה וסומכי דרקיע אלף פרסה, אל יעלה על דעתך כי שעור זה נתנו לעולם כאשר הוא נמדד בשעור הגשמי, אבל דע לך כי חכמים לא דברו מזה כלל, כי דבר שאינו מגיע אל מהות העולם ואמיתת מהותו לא דברו מזה כלל, אבל מה שאמר כי העולם הזה הוא ששה אלפים, רוצה לומר, כי מהות השעור הזה הוא אל העולם מבלי הבטה אל שעור הגשמי, ולא עיינו חכמים רק במהות ולא בגשמי, ודבר זה הוא מיסודי החכמה, וכבר התבאר זה בכמה מקומות ענין זה כי נתנו חכמים שעור קטן, ואין השעור הזה מצד המוחש הנגלה, רק מצד מהותו אמרו כן. כך שאמרו פרעה שהיה בימי משה היה כך וכך קטן, ודברו עליו מצד מהותו, וכך תמצא הרבה, וכך להפך אמרו שיעור גדול, וזה הוא מצד עצם מהותו, ואף אם הוא קטן אין זה מצד עצם מהותו... דתניא מצרים אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים בגיהנם... ובמסכת תענית אמרו וגיהנם אין לו שיעור. אל תטעה בכל הדברים האלו כי שעורים הללו במדה הגשמית, שלא דברו חכמים כלל משעור הגשמי, כי לא היה להם עסק רק דבריהם במהות העולם, כמו שאמרנו למעלה. ודע כי מה שאמרו כאן מענין כוש ומענין העולם הם סתרי החכמה... וכן יש בתנחומא פרשת קדושים כשם שהטבור הזה נתן באמצע האדם, כך ארץ ישראל נתון באמצע העולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים... והרבה האיש הזה להביא ראיה שאין ארץ ישראל טבור הארץ האמיתי כלל... כי בני אדם מבינים הדברים האלו על מדידות השיעור הגשמי המוחש, ואין הדברים כך כלל, אבל מה שאמרו ארץ ישראל באמצע העולם הוא ענין זה, שבודאי אמת נכון וקיים, שאם היה ראוי שיהיה נקרא בשם אמצעי דבר שהוא באמצע העולם ממש, היה בודאי ראוי שיהיה אמצעי העולם המקום אשר הוא תחת הנקודה שבשמים, ששם עיגול חצי היום ועבר מקוטב לקוטב חותך את העיגול משוה יום העובר מנקודת מזרח לנקודת מערב לשתי חלקים שוים, כי דבר זה הוא אמצעי העולם לפי מצב כדור השמים, אבל אמצעי העולם האמיתי הוא האמצעי... וראיה לזה שאמרו כי ארץ ישראל היא באמצע העולם, כמו הטבור שהוא באמצע האדם, כמו שדרשו על שררך אגן הסהר, זהו בית המקדש, שהוא באמצע העולם, וכאשר תמדוד בקו אין הטבור באמצע מצד המדידה הגשמית, רק כי הטבור באמצע בין חלק שנקרא חלק עליון ובין חלק אשר נקרא חלק התחתון, ויש לכל חלק ענין מיוחד... (שם באר ו)
...הראנו לדעת, כי דרכי החכמה מחייב לדבר עם האדם היותר גדול יותר בגלוי, ונהפוך הוא, כל מה שהאדם יותר גדול ונכבד, מחוייבים לדבר אתו יותר בלי כסות של כבוד... כי הלא נראה איך הראשונים דברו זה על זה בגלוי מאד. ראה את הרמב"ן בהקדמתו על בעל המאור ז"ל, וכן כולם, וגדולים מהם כבעלי התלמוד התנאים והאמוראים, איך היה ביניהם המשא ומתן זה עם זה. הנה מצינו בתלמוד כמה פעמים הביטוי: כמדומה שאין מוח בקדקדו, נתבונן אנו אם אחד יאמר לנו לא הבנת מאומה, אין לך שום הרגש והבנה, כמה היינו אנחנו מקפידים על זה, והם דברו זה עם זה תמיד באופן הזה. הנה קראו אחד לחברו (פסחים פ"ח) פתיא אוכמא... ובתוספתא תניא אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר וכו', צנוע היה מן התוארים היותר גדולים, אמר לו מי חביב אתה או כהן גדול, ושתק, אמר לו בוש אתה לומר כלבו של כהן גדול חביב ממך. ולימוד רב יוצא מזה לראות איך דברו ושקלו וטרו זה עם זה. ועוד לראות שהרי רבי אליעזר ראה את שמעון הצנוע רק שותק לבד, ותיכף תפס וחשד את שמעון הצנוע שבוש לומר כהן גדול חביב ממנו, ונתן לו חלקו משלם - כלבו של כהן גדול חביב ממך. ויותר מכל הנ"ל נראה ככה אצל אב הנביאים, שאמר לכלל ישראל (דברים ט' כ"ד) ממרים הייתם מיום דעתי אתכם... הרי כי מה שהאדם יותר גדול ונכבד מחוייב החכם לדבר אתו יותר בגלוי. (חלק ב סימן רחצ)