לשון

(ראה גם: אמר, דבר, לשון הקדש, לשון הרע, שפה, תורה-לשון הפסוק)

ספרי:

דבר אחר, כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות ויאמר ה' מסיני בא, זה לשון עברי, וזרח משעיר למו, זה לשון רומי, הופיע מהר פארן, זה לשון ערבי, ואתא מרבבות קדש זה לשון ארמי... (ברכה שמג)

תלמוד בבלי:

דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז. (ברכות ד א)

אמרי דבי רבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה... (שם ט א)

...אלא כתיב רע וקרינן הכל, לישנא מעליא, הכא נמי לימא נוגה לישנא מעליא... (שם יא ב)

תנו רבנן קריאת שמע ככתבה, דברי רבי, וחכמים אומרים בכל לשון... דסבר רבי התורה כולה בכל לשון נאמרה, דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה, והיו דכתב רחמנא למה לי... (שם יג א)

תנו רבנן כליות יועצות לב מבין לשון מחתך פה גומר... (שם סא א)

ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי... (שבת יב ב)

שחייב אדם לומר בלשון רבו... (שם טו א)

...אין דבור אלא לשון נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו... (שם סג א)

...אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשונות... (שם פח ב)

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר כי אב המון גוים נתתיך... (שם קה א)

אין ישא אלא לשון שבועה... (שם קכ א)

אמר רב יהודה אמר רב בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם, מידי בקפידא תליא מילתא, אלא בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתן בידן... רבי יוסי בר אסיין כי הוה משתעי בלשון חכמה אמר עשו לי שור במשפט בטור מסכן... (שם נג א, וראה שם עוד)

...לישנא מעליא הוא דנקט, וכדברי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה... תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ואומר ותבחר לשון ערומים... אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה, כדאמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה... הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב, חד אמר שיויתינן האי שמעתא כדבר אחר מסנקן, וחד אמר שיויתינן האי שמעתא כגדי מסנקן, ולא אישתעי רב בהדי דהאיך... (פסחים ג א וב, וראה שם עוד)

...רבי אומר לשון סורסי הוא, כאדם שאמר לחבירו כוס לי טלה זה. (שם סא א)

ואמר רבי אלעזר לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא... רבי חנינא אמר מפני שקרוב לשונם ללשון תורה. (שם פז ב)

אמר רב פפא שכר לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות... (סוכה מט ב)

דאמר ריש לקיש כי משמש בד' לשונות, אי דילמא אלא דהא... (ראש השנה ג א)

דכולי עלמא דרור לשון חירות, מאי משמע, דתניא אין דרור אלא לשון חירות, אמר רב יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא... (שם ט ב)

בית יעזק תנן לישנא מעליא הוא, דכתיב ויעזקהו ויסקלהו, או דלמא בית יזק תנן לישנא דצערא הוא... (שם כג ב)

אמר רבי אבהו מאי לשון רביעה, דבר שרובע את הקרקע... (תענית ו ב)

אין בין ספרים לתפילין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית, רבן שמעון בן גמליאל אמר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית... מאי תרגום שכתבו מקרא איכא, בשלמא תורה איכא יגר סהדותא... מגילה מאי טעמא דכתיב בה ככתבם וכלשונם... ותניא אמר רבי יהודה אף כשהתירו רבותינו יונית לא התירו אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך, דתניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים... אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אמר קרא יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם, דבריו של יפת יהיו באהלי שם, ואימא גומר ומגוג, אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלקים ליפת, יפיותו של יפת יהא באהלי שם. (מגילה ח ב)

אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה', שם זה הכתב, שאר זה לשון. (שם י ב)

...והן לא היו יודעין כי מרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון... (שם יג ב)

אמר רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא... (כתובות קג א)

דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה, ותנא דידן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם... (נדרים מט א)

אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קריית שמע ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפקדון. ואלו נאמרין בלשון הקדש... (סוטה לב א, וראה שם עוד)

...בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, לא הוה גמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, ולמחר כל לישנא דאישתעוי פרעה בהדיה אהדר ליה, אישתעי איהו בלשון הקודש, לא היה ידע מאי הוה אמר... (שם לו ב)

...והאמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה, אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית, ואמר רב יוסף בבבל לשון ארמי למה, אלא או לשון הקודש או לשון פרסי, לשון יוונית לחוד, וחכמת יוונית לחוד. (שם מט ב)

יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה... (גיטין מה א)

מאי מלכות שאינה הוגנת, מלכות הרומיים, ואמאי קרי לה מלכות שאינה הוגנת, משום דאין להם לא כתב ולא לשון... (שם פ א)

דתנן עשרים וארבעה ראשי אברים באדם... ותני עלה בכולם עבד יוצר בהם לחירות... בן עזאי אומר אף הלשון... ורבי לשון לא, ורמינהו, הרי מי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו, רבי אומר היזה, וחכמים אומרים לא היזה, מאי לאו על לשונו, לא על שפתיו... ועוד תניא ושניטל רוב הלשון, רבי אומר רוב המדבר שבלשונו... אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ... לענין טבילה כטמון דמי, לא נחלקו אלא לענין הזאה... (קדושין כה א, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה אמר רב האי תנא ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא. (בבא קמא ו ב)

הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט... (בבא מציעא קד א)

אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בע' לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן... (סנהדרין יז א)

אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזר ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי... (שאם כא ב)

ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון בלשון ארמי ספר, שנאמר ולי מה יקרו רעיך א-ל... (שם לח ב)

למימרא דכל דיבור לשון קשה, אין, כדכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, והתניא נדברו, אין נדברו אלא לשון נחת, וכן הוא אומר ידבר עמים תחתינו, דבר לחוד, ידבר לחוד. (מכות יא א)

אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה... (עבודה זרה ב ב)

...הא לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן... (שם ה א)

בזוי אתה מאד, שאין להם לא כתב ולא לשון... (שם י א)

והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרן בלשון קדש, דברים של קדש אסור לאומרן בלשון חול. (שם מד ב)

אמר ליה לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו... (שם נח ב)

שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם... (אבות ו א)

והיינו דתנן פתחיה זה מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה, שפותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון. כולהו סנהדרי נמי ידעי בשבעים לשון... אלא דהוה בייל לישני ודריש, והיינו דכתיב במרדכי בלשן. (מנחות סה א)

...ואידך שאני לשון כשדים דקליל (ללמוד)... (חולין כד א)

אמר רבי אמי דברה תורה לשון הואי, דברי נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי. דברו חכמים לשון הואי הא דאמרן, דברה תורה לשון הואי, ערים גדולות ובצורות בשמים, דברי נביאים לשון הואי, ותבקע הארץ לקולם. אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן, תפוח, גפן ופרוכת... (שם צ ב)

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר לו הקב"ה ללשון, כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. (ערכין טו ב)

...הוא דאמר כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא, דתנן לא את הבור ולא את הדות... וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים אינו צריך... הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר, לטפויי מילתא דאתי. (שם יט א)

תלמוד ירושלמי:

...דתני היה אומר אדם לחבירו מה אכלת היום, והוא אומר לו קיץ, והיה יודע שהוא בכור, מה הקיץ נמכר בזול, אף הבכור נמכר בזול... (מעשר שני ב ב, וראה שם עוד)

חד בר נש הוי איחטא בלישניה, אתא לגבי רבי יוחנן ושלחיה גבי רבי חנינה, אמר ליה איזיל תהי בך ולעי באורייתא, דכתיב מרפא לשון עץ חיים. (תענית ג א)

אמר רבי חנינא קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל, על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה. (שם כה א)

כתיב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, רבי לעזר ורבי יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה אמר שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם, בלשון הקדש. תני בר קפרא יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם, שיהו מדברין בלשונו של יפת באוהלו של שם... אמר רבי יונתן דבית גוברין ד' לשונות נאים שישתמש בהן העולם, ואלו הן, לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא, עברי לדיבור, ויש אומרים אף אשורי לכתב, אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, עברי יש לו לשון ואין לו כתב, בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי, ולמה נקרא שמו אשורי, שהוא מאושר בכתבו... (מגילה י א, וראה שם עוד)

אמר רבי מנא, מגילת אסתר היה יודע לקרותה אשורית ולעז אינו יוצא אלא אשורית, בלעז יוצא בה בלעז, וכן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע, ותפילה כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו, וברכת המזון כדי שיהא יודע למי מברך, ושבועת העדות ושבועת הפקדון משביעין אותו בלשונו, השביען שלא בלשונן ואמרו אמן הרי אילו פטורים... (סוטה כט א)

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור, בתורה כתיב ויקרא לו לבן יגר שהדותא, בנביאים כתיב כנדנה תימרון להון, בכתובים כתיב וידברו הכשדים למלך ארמית... (שם ל א)

רבי יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו, מאן דמר על אבני המלון נכתבו, בכל יום ויום אומות העולם משלחין נוטריהון ומשיאין את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון... (שם לב א)

...אמרו לו מה הלשון שלשית, אמר להם כך שמעתי סתם, אמר בן עזאי אני אפרש, אם אומר אתה שלישית לאחרות במנין, וכשאתה אומר שלשית בת שלש שנים... (פרה א א)

מדרש רבה:

בהבראם, רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר בהבראם, בה"א בראם, ומה ה"א זה כל האותיות תופסין את הלשון וזה אינו תופס את הלשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו... (בראשית יב ט)

אמר רבן שמעון בן גמליאל בג' מקומות דברו הכתובים בלשון מועט, ועתה ארור אתה, ואם בריאה יברא ה', ואנכי פציתי פי לה'. (שם כב כג)

אמר רבי אסי בד' מקומות נאמר בלשון הזה עשה לך, בג' נתפרש, ובאחד לא נתפרש... כיון שאמר לו הקב"ה למשה עשה לך שרף ולא פירש, אמר אם אני עושה אותו של זהב אין הלשון הזה נופל על לשון זה... אלא הרי אני עושה אותו של נחושת לשון נופל על לשון, מכאן שנתנה תורה בלשון הקודש... (שם לא ח)

בר קפרא אומר יהיו דברי תורה נאמרים בלשונו של יפת בתוך אהלי שם. רבי יודן אומר מכאן לתרגום מן התורה, הדא הוא דכתיב ויקראו בספר תורת אלקים זה המקרא, מפורש זה תרגום. (שם לו יב)

ריש לקיש אמר בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה ובחפיצה... (שם פ ו)

...מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהוב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון. (שמות א לא)

רבי יוחנן אמר קול אחד נחלק לז' קולות, והם נחלקים לע' לשון... (שם כח ד)

רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר רמ"ח איברים יש בו באדם מהן רבוצין מהן זקופין, ולשון זה נתון בין שני לחיים, ואמת המים עוברת תחתיו ומכופל כמה כפולות, בא וראה כמה שריפות הוא שורף, אלו היה זקוף ועומד על אחת כמה וכמה. (ויקרא טז ד)

רב הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה... (שם לב ה)

הדא הוא דכתיב מות וחיים ביד לשון... אמר רבי ינאי כבר טבול אכלו עד שלא עישרו מות ביד לשון, עישרו ואכלו חיים ביד לשון... אמר רבן שמעון בן גמליאל לטבי עבדיה, פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן, אמר ליה פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן... אמר ליה מינה טבתא ומינה בישתא, כד הוא טב לית טבא מיניה, וכד ביש לית ביש מיניה. רבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין ברכין ומניחין הקשים, אמר להם דעו מה אתם עושין, כשם שאתם בוררין את הרכין ומניחין את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו... (שם לג א)

הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון וכו', כך שנו חכמים אין בין ספרים תפילין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, רבן גמליאל אומר אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית, ומה טעמו של רבן גמליאל, שאומר מותר לכתוב ספר תורה יונית, כך לימדונו רבותינו אמר בר קפרא, דכתיב (בראשית ט') יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, שיהיו דבריו של שם נאמרין בלשונותיו של יפת, לכך התירו שיכתבו בלשון יונית. אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון, מניין שכן כתוב (משלי ט"ו) מרפא לשון עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (שם ג') עץ חיים היא למחזיקים בה. ולשונה של תורה מתיר את הלשון, תדע לך לעתיד לבא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחים, ומה הוא שבחן שבהן מרפאין את הלשון, שנאמר (יחזקאל מ"ז) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו', מנין שהוא רפואה של לשון, שנאמר (שם) והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר לתרפיון, וחד אמר כל שהוא אלם ולעט ממנו לשונו מתרפאה, ומצחצחה מיד בדברי תורה, שנאמר (שמות ל"ב) מזה ומזה הם כתובים. רבי לוי אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר, נלמוד ממקומו, הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד') לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. (דברים א א)

דבר אחר תחנונים ידבר רש אלו נביאי ישראל, ועשיר יענה עזות אלו נביאי אומות העולם... (שם ב ג)

...בנוהג שבעולם מדיי נושא פרסית והיא מדברת בלשון מדי, פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון פרסי, אבל הקב"ה דבר עם ישראל בלשון שלמדו, הדא הוא דכתיב (שמות כ') אנכי ה' אלקיך, לשון יחנך (אני בלשון מצרי)... בורגני אחד אמר בררו להם לשון רומי בלשון יוני, רבי יהודה ברבי סימון אמר גנאי הוא לה שחותמת שאינה שלה, ורבי חנון בר אדא אמר אף על פי כן (דניאל ז') וטופרה די נחש, אינה חותמת אלא בלשונה. (אסתר ד בסופו)

מדרש תנחומא:

ונבלה שם שפתם, בלבל לשונות ולא יבין אחד מהן לשון של חבירו, שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקודש, ובו בלשון נברא העולם, אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי יצר הרע חלקו בריותי ונחלקו לשבעים לשון, אבל לעולם הבא משוין כולן כתף אחד לקרא בשמי... (נח יט)

הכותיים לא נחשבו משבעים לשון, אלא מיתר חמשה גוים ששבה מלך אשור... (וישב ב)

...שכן מצינו בהקב"ה שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות, והתורה גלויה לפניו ככוכב (ככתב) אחד, וכשבא ליתן אותה לישראל כתיב בו אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואחר כך ויאמר לאדם, וכן כתיב וידבר אלקים את כל הדברים האלה בינו לבין עצמו, ואחרי כן לאמר. (יתרו טו)

זה שאמר הכתוב מות וחיים ביד לשון וגו' (משלי י"ח), הכל תלוי בלשון, זכה לחיים נתחייב למות, עסק בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה עץ חיים, שנאמר (שם ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, והוא רפואתו של לשון הרע... (מצורע ב)

...ואין הלשון הזה "יערך" אלא לשון פרנסה, שנאמר (ויקרא כ"ה) ביום השבת ביום השבת יערכנו... ואין לשון יערך אלא לשון אורה, שנאמר על המנורה הטהורה יערוך (שם)... ואין הלשון הזה אלא כסות, שנאמר (שופטים י"ז) וערך בגדים ומחיתך. דבר אחר אין הלשון הזה אלא לשון מלחמה, שנאמר (בראשית י"ד) ויערכו אתם מלחמה... (אמור טו)

ויפתח ה' את פי האתון, להודיעו שהפה ולשון ברשותו, שאם בקש לקלל פיו ברשותו... כי התעללת בי, אף על פי שמדבר בלשון הקודש, עכו"ם לשונו סרוח... (בלק ט)

...בא וראה, כשאמר הקב"ה למשה לך ואשלחך אל פרעה, אמר לו משה בייא אתה מעביר עלי, לא איש דברים אנכי, אמר לו שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה, שאם יבא אדם אחד ממקום אחר מדברים עמו בלשונו, ואני הולך בשליחותך, והם בודקין אותי לומר שאני שלוחו של מקום, וגלוי לפניהם שאיני יכול להשיח עמהם, ואינם שוחקים עלי, לומר ראו שליח של מי שברא העולם ואת כל הלשונות אינו יודע לשמע ולהשיב... אמר לו הקב"ה והרי אדם הראשון שלא למדו בריה, מנין היה יודע שבעים לשון, שנאמר (בראשית ב') ויקרא להם שמות... בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון, באר את התורה הזאת, הפה שאמר לא איש דברים אנכי, אמר אלה הדברים, והנביא צווח ואומר, אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם... (דברים ב)

שוחר טוב:

אמר רבי יונתן, שלשה לשונות נאות הן, לשון רומי לקרב, לשון יוני לדבר, לשון אשורית לתפלה... (תהלים לא)

ילקוט שמעוני:

וישיבו אותנו דבר, באיזה לשון הן מדברים... (דברים פרק א, תתד)

...אמור מעתה, מות וחיים ביד לשון, אמר דוד אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. מעשה היה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה. ענה אחד ואמר אני אביא לך חלב לביאה, אם רצונך יתנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עזה אחת ואכלה. יום שני נתקרב לה מעט והשליך לה אחרת, עשה כן עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה וחזר לו. כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום, והיו אברים מתרסים זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו, אם לא הלכנו אנו, לא היה יכול ליקח החלב, הידים אומרים אין כמותנו, אם לא היינו עדיין אין הדבר כלום, אומר הלב אם לא נתתי העצה מה הועלתם כלכם, ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה. השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו, ואת במקום חשך, ואין בך עצה כבשאר האברים, אמרה להם היום תאמרו שאני שולטת עליכם. שמע האיש את הדברים, הלך אל המלך, אמר לו, אדוני המלך הילך חלב כלבתא, קצף המלך וציוה לתלותו. כשהלך התחילו האברים לבכות, אמרה להם הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש, אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם, אמרו לה הן. אמר לתולין אותו השיבוני אל המלך, אולי אנצל, השיבוהו אליו, אמר לו למה צוית לתלותי, אמר לו הבאת לי חלב כלבתא, אמר ליה מה איכפת לך ותהיה לך רפואה, ועוד לביאה כלבא קורין לה, לקחו ממנו וניסו אותה, ומצאוה חלב לביאה, אמרו לו האברים הרי אנו מודים לך, הוי מות וחיים ביד הלשון. ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות, שנאמר אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתורה ותיטב לה' משור פר. (תהלים לד, תשכא)

אמר רבי חמא בר חנינא וכי יש יד ללשון, אמר לומר לך מה יד ממית אף לשון ממיתה, אי מה יד אין ממית אלא בסמוך לו, אף לשון אין ממית אלא בסמוך לו, תלמוד לומר חץ שחוט לשונם, עד ארבעים וחמשים אמה, אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה אף לשון כן, תלמוד לומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, וכי מאחר שדעתו בשמים פיהם חץ שחוט לשונם למה לי, הא קא משמע לן דקטל כחץ... (שם נב, תשסח)

אבן עזרא:

עם אחד - שיש להם דת אחת, כי בהשתנות הדתות תתחדש הקנאה והשנאה גם כן בהשתנות הלשון, על כן צוה מלך מדי ופרס "ומדבר כלשון עמו"... (בראשית יא ו)

וירד - ...ואין מדבר בעולם השפל רק אדם לבדו, גם שומע הוא האדם שהמדבר אליו הוא רוצה להבינו מה שיש בלבו, ולא יוכל המשכיל לחדש לשון רק הידוע הנמצא, וכל הלשונות בנויות על מתכונת דמות אדם, שהוא מורכב מהנשמה שאינה גוף... והנה כאשר ידבר האדם לאדם בדברי אדם בלשון שהוא יודע, יבין דבורו ודמות במתכונתם, ואם ירצה לדבר על שפלים מבני אדם יצטרך להגביה מעלתם ולשימם כדמות בני אדם, עד שיבין השומע, על כן שמו ראש לארץ, ותפתח הארץ את פיה... ועוד כי ישימו אבר מן הגוף בדמות כל הגוף, ואמר מות וחיים ביד לשון, וכאשר ידבר האדם על נכבדים ממנו, שהם מהעולם העליון, מוריד מעלתם עד שידמה כאילו הם דמות אדם, כדי שיבין השומע... (שמות יט כ)

לשונות - מהם יש להם תורה ולא לשון, או בלי תורה. (דניאל ג ד)

כוזרי:

אמר החבר, אבל אברהם אבינו עצמו היה בדור הפלגה, ונשאר הוא וקרוביו בלשון עבר אבי אביו, ולזה נקרא עברי... ואיך יעלה בדעת שידומה אצלם, כי הלשונות אשר היו לפנים כחמש מאות שנה היו לשון עבר לבדה, ונפלגה בבבל בימי פלג, ויחס אומה כך וכך אל שם, ואומה כך וכך אל חם, וארצותם כך, היתכן לאדם היום לאמת אצלנו כזב ביחס אומות מפורסמות ובדבריהם ובלשונותן, ויהיה הדבר פחות מחמש מאות שנה? (מאמר א מט)

אמר החבר, האתה רואה שהלשונות קדומות אין להן תחלה?

אמר הכוזרי, אבל הן חדשות מוסכם עליהן, מורה על זה חבורן מן השמות והפעלים והמלות, והם מן האותיות הלקוחות ממוצאי הדבור.

אמר החבר, הראית בודה לשון מלבו או שמעת עליו?

אמר החבר, לא ראיתי ולא שמעתי, ואין ספק שהגיעו אליה בדור מהדורות ולא היה קודם לשון שהסכימו עליה מהסכמת עם מבלתי עם, על לשון מבלתי לשון.

אמר החבר, השמעת על אומה שחולקת בשבוע הידוע שהתחלתו מיום ראשון והשלמתו בשבת? היתכן שיש בזה אנשי הצין עם אנשי איי המערב מבלי התחלה והקהל והסכמה?

אמר הכוזרי לא יתכן זה אלא בהסכמה מן הכל, וזה רחוק, או שיהיו המדברים כלם בני אדם או בני נח או זולתם, ויהיה השבוע אצלם מקובל מאביהם.

אמר החבר, זה רציתי לשמע, וכן מנין העשרה, הסכים כל אדם עליו במזרח ובמערב, אי זה טבע יביא לעמוד בעשרה, אלא שהוא מקובל ממתחיל בו. (שם נג-נט)

אמר החבר, כי המכוון מן הלשון הכנס מה שיש בנפש המדבר בנפש השומע, וזאת הכוונה לא תגמר עד תומה, אלא פנים אל פנים, מפני שלדברים הנאמרים מעלה על הדברים שבכתב, וכאשר אמרו "מפי סופרים ולא מפי ספרים", מפני שנעזרים בדברים שבעל פה בעמידה במקום ההפסקה, ובהתמדה במקום הסמוך, ובחוזק הדבור ורפיונו, וברמיזות ובקריצות מתמיהא ושאלה והגדה, ויחול והפחד ותחנה, ותנועות שמקצרת מהם המליצה הפשוטה. ואפשר שיעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו ובכל ראשו ובידיו, להבין הכעס והרצון והתחנון והגאוה על השיעור שהוא רוצה. ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הנוצרת הברואה ימצאו ענינים דקים ועמוקים, ונטבעו בה להבין הענינים ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים, והם הטעמים אשר יקרא בהם המקרא, מציירים בהם מקום ההפסק והסמוך, ומפריד מקום השאלה מן התשובה, וההתחלה מן ההגדה, והחפזון מן המתון, והצווי מן הבקשה שיחובר בהם חבורים, ומי שזה בכוונתו מבלי ספק שהוא דוחה המחובר (השירים שנבנו על פי משקל ידוע), כי המחובר לא יתכן לאמרו אלא על דרך אחת, והוא סומך ברוב במקום הנפרד, ועומד במקום הסמוך, ולא יתכן להזהר מזה אלא בטורח גדול. 

 אמר הכוזרי, באמת נדחתה מעלה שמעית (נעימה לאוזן) בעבור מעלה ענינית, כי החבור מהנה הנשמע, והמסורת הזאת הענינית. אבל אני רואה אתכם קהל היהודים שאתם טורחים להגיע אל מעלת הסידור (השירית), ולחקות זולתכם מהאומות, ותכניסו העברית במשקליהם.

אמר החבר, וזה מתעותנו ומריינו, לא די לנו הנחתנו המעלה הזאת, אלא שאנחנו מפסידים תוכן לשוננו שהוא מושם לחברה (לחבר בני אדם) ונשיבהו למחלוקת... (מאמר ב עב, וראה עוד ערך לשון הקדש)

...אך הלשונות והמכתבים יש לקצתם יתרון על קצתם, מהם ששמותם נאותים הרבה בקרואים, ומהם רחוקים מהנאות להם, והלשון האלקית הברואה, אשר למדה האלקים לאדם ושמה על לשונו ובלבבו, היא מבלי ספק השלימה מכל הלשונות והנאותה לקרואיה יותר מכולם, כמו שאמר (בראשית ב' י"ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, רצה לומר שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו, ומלמד על טבעו. והתחייב מזה לשום מעלה ויתרון ללשון הקודש, ושהמלאכים יותר חוששים לה ומרגישים מזולתה מהלשונות, ועל זה נאמר "במכתב", כי צורות אותיותיו אינן בלא כונה ובמקרה... (מאמר ד כה)

וכמו החלקים האלה בדבור, כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין האלוקי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו, והדבור הטבעי הם הרמזים והתנועות הראויות לענינים שרוצים להליץ בעדם, ומביאה הנפש אליהם בלעדי הסכמה קודמת, אבל הלשונות המוסכם עליהן הן מורכבות מענינים טבעי ומבחרי, והדבור המקרי הוא דבור המשוגעים בעת שגעונם, לא יסודר ממנו ענין ולא יגיע אל חפץ מכוון, והדבור המבחרי הוא דבור הנביא בעת נבואתו, או דבור הדעתן המחשב, המחבר מליצתו ובוחר דבריו כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו, ואילו היה רוצה היה מחליף כל דבר מהם בזולתו, ועוד אם היה רוצה היה מניח ענין ולוקח זולתו... (מאמר ה כ)

מורה נבוכים:

...ודע כי הענינים הטבעיים גם כן אין ראוי לגלותם בלבד קצת התחלותיהם כפי מה שהם עליו בביאור, וכבר ידעת אמרם ז"ל, ולא במעשה בראשית בשנים ואילו ביאר שום אדם הענינים ההם כלם בספר, יהיה כאלו דרשם לאלפים מבני אדם, ולזה הביאו הענינים ההם גם כן בספרי הנבואה במשלים, ודברו בהם רז"ל בחידות ומשלים להמשך אחר דרך ספרי הקדש, בעבור שהם ענינים ביניהם ובין החכמה האלקית קורבה גדולה, והם גם כן סודות מסודות החכמה האלקית...

...דע כי הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ז"ל וידיעת אמיתתו, הוא הבנת המשלים ועניניהם ופירוש מלותיהם, כבר ידעת אמרו: וביד הנביאים אדמה, וידעת אמרו חוד חידה ומשול משל, וידעת כי מרוב עשות הנביאים המשלים, אמר הנביא, המה אומרים הלא ממשל משלים הוא... (הקדמה)

...ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים כמעט, שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות, אשר הם הסבה הגדולה בהטעאה, כי יצר בנו הדבור מאד מאד בכל לשון, עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל הדבור, וכאשר השתדלנו להורות על היות הא-לוה לא הרבה, לא יוכל האומר לאמר אלא "אחד", ואף על פי שהאחד וההרבה ממבדילי הכמות... (חלק א פרק נז, וראה שם עוד)

...אחר שנקדים שתי הקדמות כוללות, אחת מהם זאת ההקדמה, והיא שכל מה שזכר במעשה בראשית בתורה אינו כולו על פשוטו, כפי מה שדמו ממנו ההמון, שאילו היה ענין כן, לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה, ולא היו החכמים ממריצים מליצות בהעלימו, ומניעת הספור בו בפני ההמון, כי הפשוטים ההם מביאים אם להפסד דמיון גדול והרכבת דיעות רעות בחק הא-ל יתברך, או לבטול גמור וכפירה ביסודי התורה... 

ההקדמה השניה, שהנביאים כמו שאמרנו ידברו בשמות המשתתפים ובשמות שאין הכוונה בהם מה שיראו במשלם הראשון, אבל יזכור השם ההוא מפני גזרה אחת, כמו מקל שקד, שילומד ממנו שוקד אני, כמו שנבאר בפרקי הנבואה... (חלק ב פרק כט)

...וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו, אמרו ויקרא האדם שמות וגו', ולמדנו שהלשונות הסכמיות לא טבעיות, כמו שכבר חשבו זה... (שם פרק ל)

ספר חסידים:

וגם ילמוד בחשאי ולא יפרסם ולא יזיק ולא ינזק אחר שלשון בני אדם ועינם מזקת, וכתיב (שיר ז' ב') חמוקי ירכיך כמו חלאים, תחלואי מיתות... (רסא)

חזקוני:

ונבלה שם שפתם - שכל אחד ישכח כל השפות חוץ מאחת, ואין לפרש שאז נבראו ע' לשונות, שהרי אין כל חדש תחת השמש. (בראשית יא ז)

רבינו בחיי:

מרפא לשון עץ חיים וגו' (משלי ט"ו), רוצה לומר כי הלשון רפואה ודאית, ויש בה להוסיף על חיי האדם, מה שאינו כן בשאר רפואות, ולהיפך חולי המגיע מהלשון והוא הבזיון והלעג וכו', ועוד שהרוח מכלכל הגוף במחלתו, ואילו הלשון מחליאה הנפש ומי ירפאנה, וחולי הנפש הם בעלי אמונות רעות ועבירות, ורפואת הלשון שמקרבת בני אדם תחת כנפי השכינה, כבאברהם, והיא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו, רוצה לומר בדבורו, וכאן ספר מרפואת לשון משה רבינו ע"ה, שספר ליתרו כל המופתים, והיה סבה שיניח עשרו ורוב בניו ויתגייר. (שמות יח א)

עקדה:

...ולזה הוצרכו להמציא לשון וכתב, שיגיעו כוונותיהם הנפשיות זה לזה, וזו הצורה המינית לכל מין האדם, והיא הכנה ושלמות ראשונה לקבל שלמויות אחרות עד שתושלם לגמרי, כי אחר כך ידרוש בעניני המציאות ותתרבה לו התשוקה לעלות במעלות המדה, אז יבקע כשחר אורו לחדש עליו כדמות הויה שניה רוחנית... (בראשית א ז)

...אחר כך העמיקו (בהבנתם) לגלגל כוכב שיש לו כח על הלשון, וראו איך צריך להזהר בשמושו, ובא עליו דבור לא תענה, שישתמש בדבור לתועלת האנשים, וישמר מכזב, גילוי הסודות, ולשון הרע... (שמות כ יב)

אברבנאל:

מה יקרא לו - להכוזרי למד ה' לאדם הראשון הלשון האלקית, ולהאפודי הביא לפניו החיות לנסותו אם ישתמש במה שלמד, ובאמת כל מה שקרא הוא שמו שניתן מיד ה'. ואין נראה זה לפי הכתובים, אלא הקב"ה ברא הלשון, והתאימה לטבעי הדברים לידיעה האלקית בהם, והשפיע באדם בבריאתו שרשי הלשון ההוא, ונתן בו כח טבעי להורות על כל נמצאות העולם הקולות ומלות שיתאימו לחכמתו יתברך ולטבע הדברים, וגם ה' דבר אתו בלשון זו. ומזה לקח דרכי הלשון וסדריה, ולא שאדם הראשון המציא הלשון כפי רצונו, כשאר הלשונות ההסכמיות, והביא החיות לאדם לראות אם קריאתו תסכים לדבור הנברא אצלו יתברך, כפי שהטביעו בטבעם. (בראשית ב יט)

...ומליצה נאמר על צחות הלשון, כדוד בתפלותיו וישעיה בנבואותיו, אם כן אלו מצד העם השומע, וחקרו רז"ל איזה מהלשון קשה יותר לעיון האנושי, ואמרו שהוא חזון, שקשה להיות באדם כח לראית העתידות הנעלמות האלקיות... (הושע א א, וראה עוד נביא)

מהר"ל:

ואולי יקשה לך טעם הדבר שיהיה שנוי לכתב, ולמה לא יהיה להם הכתב כאשר היה להם כבר, כי דבר זה אין קשיא, מאחר כי שם עברים עליהם קודם, כדכתיב ה' אלקי העברים שלחני אליך, וכן הרבה, ולכך הכתב שהוא התחלה כי קודם הוא הכתב ללשון, שמתחלה האות ואחר כך מתחבר ממנו הלשון, וראיה לזה, כי תמצא אות בלא לשון, ולכך כאשר לא היו ישראל במקום שהיו בהתחלתם, נשתנה הכתב שהוא התחלה, אבל הלשון היה לשון הקודש כפי מה שראוי לישראל להיות להם לשון מיוחד במה שהם אומה מיוחדת בקדושה, לכך היה להם לשון הקדש, רק הכתב, שהוא התחלה היה להם, כאשר היו ישראל במקום שהיו בתחלה, אבל כאשר הוגלו לאשור לא היה להם התחלה, לכך נשתנה להם הכתב המורה על התחלה. ועוד כי הכתב הוא יותר עליון מן הלשון שהוא לאדם, ולכך מתחלה לא הגיעו אל המדרגה להיות להם כתב אשורי, שנקרא כך שהוא מאושר באותיות... (תפארת ישראל פרק סד, וראה עוד ערך כתב)

בספר משלי החיים והמות ביד הלשון, ואוהביה יאכלו פריה. שלמה המלך ע"ה רצה לומר, כי החיים והמות ביד הלשון, כי לפי קלות פעולת הלשון שאינו דומה לשאר איברים, לכך אין לומר על אחד מהם שהחיים והמות בידו, שאף אם רצה האדם להכות את חבירו, אם אין כאן כח המתעורר על זה, אין היד פועלת דבר זה, ואם כן אין הדבר בידו בלבד, אבל הלשון אין צריך לשום התעוררות, כי תיכף ומיד שימצא לדבר מדבר, ולכך החיים והמות הוא ביד הלשון. וזה שסמך אחר זה ואוהביה יאכלו פריה, כי מי שאוהב הדבור באין ספק שיאכל פריה, אם לחיים לחיים ואם למות למות. 

אמנם חכמים פרשו בפרק יש ערכין, אמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב החיים והמות ביד הלשון, וכי יש יד ללשון... פירוש מה שאמר מה יד ממיתה, רוצה לומר כי אין דבר מיוחד יותר להמית כמו היד שמכה בכח ידו, וכך הלשון יש בו כח דהיינו כל כח בלתי גשמי, רק כח נבדל מן הגשמי, וקאמר אי מה יד וכו', כלומר שהלשון אינו דבר גופני כמו היד, ולפיכך היד אינו ממית רק בסמוך לו, אבל הלשון היא בלתי גשמית, שהלשון הוא השכל הדברי, ולפיכך כח זה ממית אפילו ברחוק, שכן כל כח נבדל פועל רחוק וקרוב כאחד...

ובמדרש... ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות, שנאמר "אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתודה, ותיטב לה' משור פר". והנה המדרש בא לבאר כח הלשון, שהדבור הוא מוציא לפעל החיים והמות בכח, כמו זה שהיה הלשון פועל לפי רגע המות, והיה פועל אחר כך החיים, אף שכבר נמסר לתלות אותו (במעשה בחלב הלביאה, ראה ילקוט שמעוני לעיל), וזה נקרא שיש בידו החיים והמות, כי היד אין בו החיים והמות, שאין מסוגל לזה היד, ואינו מיוחד לפעול דבר זה, אבל הלשון מסוגל לזה, כי הלשון מוציא הכל אל הפועל, ולכך על ידי הלשון יצא אל הפעל לתלותו, והוא המות, ועל ידי הלשון יצא לפעל גם כן להחיותו. ומפני כך הלשון יותר במקום נסתר, כי על ידי הלשון יוצא הדבור מן ההסתר אל הגלוי. וחשבו אליו דבר זה לשפלות, שאמרו האיברים אליו, אתה יושב במקום חושך, והוא מורה על מעלת הלשון, שמוציא הכל מן הנסתר אל הגלוי, וכאשר היה מוציא אל פועל הדבור כמו שראוי, הגיע לו החיים, וכאשר הוציא הדבור אל הפעל בהיפך, יש בידו המות... ואמר ראה כמה גדול כח הדבור, שהרי על ידי הדבור הוא נותן היראה אל השי"ת, וההודאה היא על כל הקרבנות, וכל זה כי יותר נחשב הדבור שהוא שכלי, מן הקרבנות עצמם שהם על ידי דברים גשמיים, ולפיכך כתיב ותיטב לה' משור פר, כי הדבור הוא שכלי, לכך הוא יותר נחשב מן הקרבנות...

...שכל דבר שהוא כמו זה שכולל החיים והמות, תדע מזה גודל כחו, כאשר הוא כולל החיים והמות. שכל דבר שהוא כולל דבר והפכו, בזה תדע גם כן גודל כחו, כמו שבארנו. וכדי ללמד דבר זה לאדם, צוה רבן גמליאל לעבדו לקנות לו מזון טוב, והביא לו לשון, ללמד לתלמידיו דברי חכמה, שאין לך במעלה כמו הלשון, וכאשר אמר גם כן שיקנה לו מזון רע, הביא לו גם כן לשון...

ובמדרש מעשה ברוכל... ויש לתמוה במאד כי עדיין מה היה מברר לו הרוכל במה שאמר מאן בעי סם חיים... אבל יש לך לדעת, כי מה שמברר לו הפסוק הזה (מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך וגו'), כי הלשון הוא החיים לאדם, אף כי תמצא כי דברים הרבה השומר אותם הם חיים לאדם, מכל מקום אין דבר כמו הלשון, שודאי הוא חיים לאדם... כי הסם יש לו דבר זה, שהאדם מניח הסם על גופו ממש, והרטיה הזאת היא קשורה עליו לגמרי, שהרפואה שאינה לעין לגמרי, אינה מרפאה כל כך כמו הדבר שהוא מונח עליו ממש, כי אם הסם הוא דבק על הגוף, שהוא צריך רפואה, אז האדם הוא קרוב לרפואה ביותר. ולפיכך שאר הדברים כמו התורה, אף על גב שהתורה היא סם חיים... מכל מקום אינו דומה, כי התורה היא רחוקה מן האדם עצמו, כי התורה היא שכלית לגמרי, ואין התורה סם לגמרי, כמו שהיא הלשון, כי במה שהלשון קרובה אל האדם, לפיכך הלשון סם חיים לגמרי אל האדם, שהחיים דבק באדם על ידי הלשון, ולפיכך אמר רבי ינאי הרוכל הזה שאמר מאן בעי סם חיים, בזה ברר לו הכתוב שאמר מי האיש החפץ וגו', ורוצה לומר, כי בלשון החיים יותר מכל, שכל החפץ ימצא חיים, וזה על ידי הלשון, כי הלשון אינה מוטבעת לגמרי בחומר, דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ולא ויהיה האדם נפש חיה, ודבר זה יתבאר בסמוך. וגם אינה כמו השכל שהוא רחוק נבדל מן האדם, רק שהלשון דומה כמו הסם שהוא על האדם, דבק בו ואינו מוטבע בתוכו, לכך אין ספק כי הלשון הוא החיים, בשביל כי הלשון היא סם נבדל והיא על האדם לגמרי. ונקרא האדם בשביל הלשון נפש חיה, כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס והוה באנשא לרוח ממללא... אבל אם האדם בעל לשון הרע, ואינו שומר מה שנקרא עליו האדם נפש חיה, איך יהיה לו החיים, וכל זה היה מברר לו הרוכל...

כי הלשון הוא האדם, וצריך לשמור שלא יקלקל האדם מה שנחשב בו נפש חיה, מכל מקום אין קונה בזה מעלה, רק שהוא שומר את עצמו מן הרע, ואין זה קנין מעלה עליונה, אבל עיקר קנין מעלה שהאדם קונה מדריגה ומעלה נבדלת היא על ידי הטוב והיא התורה... (נתיב הלשון פרק א)

...יש לך לדעת, כי דברי חכמים עמוקים, כי הלשון הזה, שהוא מיוחד להוציא הדבור ממנו, וזהו עצם הלשון, ולדבר זה הוא מיוחד להוציא הדבור אל זולתו, ודבר זה לא תמצא בשום אבר, שאין אבר אחד נברא שיוציא הדבר לזולתו מן הנסתר אל הגילוי, שהאוזן מקבל הדברים והעין מקבל הראות, וכן כל הדברים הם כך, ואין אחד מהם נברא לפעול להוציא לזולתו, רק הלשון שעיקר בריאתו להוציא הדבור אל זולתו, שמוציא הדבור אל הפועל, ומפני כך הלשון קרוב אל לשון הרע ביותר, שדבר זה הוא יוצא גם כן לדבר בזולתו לגמרי... והשי"ת אשר ברא האדם בשלימות לגמרי בלא חסרון, שלא יהיה נוטה האדם אל הרע, תקן את הלשון שלא יהיה מסוגל ומוכן אל הרע, לכך תקן אותו שיהיה האבר הזה שוכב, והדבר שהוא שוכב נשאר במקומו, שזה ענין השכיבה, שמבקש המנוחה... גם נברא האבר הזה במקום הסתר, דהיינו תוך הפה, והוא מקום הסתר, ואף כי בודאי אין דבר זה מונע אותו מן הדבור, מכל מקום האיברים החיצוניים דבקים בגלוי במה שהם מגולים, ומסוגלים אל הגלוי, והאבר שהוא מכוסה והוא בהעלמה וההסתר ביותר, אין סגולתו לפעול כל כך. ומעתה אף אם הלשון נברא להוציא הדבור אל זולתו, מכל מקום נברא שיהיה לו סגולת ההסתר, דהיינו שלא יתפשט לדבר בזולתו בלשון הרע אשר יפעל בזולתו...

ועוד כי הלשון מצד עצמו ראוי שיהיה כך, כי השכל הדברי אינו נבדל לגמרי מן האדם, שאלו היה השכל הדברי נבדל לגמרי מן האדם, היה הלשון מבחוץ לגמרי... ולכך אין הלשון כל כך פועל בזולתו, כאשר מצד עצם הלשון שהוא מתחבר אל הנושא אותו הוא האדם, ואין ראוי כל כך שיהיה פועל בזולתו, מאחר שהוא מצורף אל הנושא אותו. ועם כל זה, מה שכל האיברים נבראים זקופים והלשון שוכב, וכן כל האברים מבחוץ והוא מבפנים, מורה על מדרגת הלשון ומעלתו העליונה גם כן, שהוא מנושא על אחר... כמו הנשמה שהיא בפנים. (שם פרק ג)

...והבן מה שאמר במדרש למה אתה (הנחש) נושך באבר אחד והולך בכל האברים וכו', כי דבר זה ענין מופלג מאד, וזה כי תמצא האברים שהם שנים שנים והלשון הוא אחד בלבד, ולכך הלשון יש בו סגולה זאת בפרט, שאין בפעולת הלשון חלוק רק פעולה של הכל, והלשון עומד בסוריא וקטיל ברומי, עד שהלשון אין בו פעולה מחולקת כלל, וכן מה שאמר כי הלשון נקרא תליתאי, שהורגת שלשה, הכל הוא בכח הלשון, שהרי הלשון עומדת בין שתי אזנים שהם שני אברים שהם חברים, וכן שתי העינים, והלשון באמצע והוא שלישי, כמו שנים שהם מכחישים זה את זה, והמכריע מכריע ביניהם עושה שלום ביניהם, וזהו כאשר המכריע טוב, אך כאשר המכריע הוא רע, השלישי מחולק ומבדיל בין האברים השוים והדומים, ועושה חלוק ביניהם... וגם הוא מחבר ומקשר הדומים... ואלו דברים עוד יותר עמוקים מאד בלשון הזה, שהוא מכריע ועושה חילוק ופירוד גם עושה שלום בין הרחוקים. והנה נרמז קושי הלשון ומעלתו כמו שאמר במדרש הזה בתיבה של "לשון", שיש למ"ד עולה מצד ימין הלשון, ויש נו"ן שיורד למטה, כי למיימינים בה הוא מעלה עליונה עד שעולה מעלה מעלה, ולמשמאילים הוא שפלות ופחיתות גדול יורד מטה מטה, והשי"ן באמצע, ובשי"ן יש ג' ראשים, האחד מימין והאחד משמאל, ויש מכריע באמצע, שבעל הלשון מכריע באמצע עד שעושה שלום ומחבר את הקצוות... (שם פרק ד)

...לא כמו המחשבה, אף שהמחשבה היא שכלית, אין המחשבה יוצאת לפעל הנגלה, אבל הלשון הוא דבור שכלי ויוצא לפעל, כי הדבור מעשה נחשב כמו שידוע, ולכך אין ראוי שיהיה נמצא הלשון בגודל כחו, רק בענין שאמרו ז"ל במדרש כמו שהתבאר למעלה, ועוד כי מה שהלשון הוא בפנים וגם נברא שוכב, מורה זה על מה שאמר הכתוב החיים והמות ביד הלשון, כי מפני שהלשון כלי לדבור השכלי, ואין האדם מוכן לזה שיהיה אצלו השכל בפעל הגמור, רק אין השכל נמצא אצל האדם בפעל הגמור, לכך הלשון שבו הדבור השכלי אינו נמצא בגודל כחו, שיהיה נמצא אצל האדם בשלימות הגמור, ולפיכך נברא שוכב, ונברא בפנים, וכל זה מפני שאינו בשלמות. ומפני שאין הלשון נמצא בשלימות הגמור, לכן דבק בלשון ההעדר והחסרון גם כן, וזה המות, וכמו שאמר הכתוב החיים והמות ביד הלשון, כי החיים ביד הלשון, כאשר הלשון הוא הדבור בפועל, וזהו עצם החיים, כמו שתרגם אונקלוס ויהי האדם לנפש חיה, והוה באנשא לרוח ממללא... וכל זה מפני כי ראוי לכך הדבור שהוא החיים כאשר דבק בתורה, שאז יש לו החיים הארוכים, לכך החיים ביד הלשון, ומפני שאין המעלה הזאת לאדם בשלימות הגמור, דבק בו ההעדר גם כן, ולכך המות ביד הלשון. הנה מה שהלשון הוא שוכב והוא בפנים, הוא מורה מעלה ומורה גם כן חסרון... וכל הדברים אשר אמרנו הם כמו טפה מן הים הגדול מענין הלשון ופעולת הלשון לרע ולטוב. (שם פרק י)

...ומה שאמר ושאר זה הלשון, ידוע בשם שיש לכל אומה מהות שכלי, כך יש לכל אומה ואומה צורה מיוחדת, שכל אומה ואומה יש לה צורה מיוחדת במה שהיא אומה מיוחדת בפני עצמה, וההפרש שיש בין המהות ובין הצורה, כי המהות הוא שכלי בלבד, אבל הצורה אינה שכלית רק שעל ידי הצורה נמצא הדבר בפועל, ולפיכך פירשו כי שאר זה הלשון, כי הלשון הוא מוצא הדבור אל הנגלה, ולכך יקרא הצורה שעל ידה נמצא בפעל לשון, כי הלשון יוצא אל הנגלה ונמצא בפעל, ועוד כי כמו שהדבור הוא צורת האדם, שהרי נקרא האדם חי מדבר, כך הלשון נחשב צורת כל אומה, ודבר זה יהיה מאבד מן בבל, ולא יהיה להם צורת האומה שהיה להם קודם... (אור חדש ד"ה רבי יהונתן פתח לה)

...ולכך יש אברים זוגות, שתי עינים לאדם ימין ושמאל, וזה מורה כי עין ה' לפעמים להיטיב ולפעמים להרע, וכן האזנים שהוא שומע תפלה מבני אדם והוא לטוב, ושומע קנטור שלהם לרעה, רק הלשון היא יחידית באדם. ודבר זה כי אין הלשון ראוי שיהיה שנים, כי הדבור הוא האדם בעצמו, שהאדם הוא חי מדבר, וזהו גדר האדם, ואלו היו שני לשונות באדם, היה האדם שהוא אחד שנים, ודבר זה לא יתכן. ומזה נראה מעלת הלשון שהוא האדם, וכן הפחיתות אשר הוא בלשון, כי כאשר יש בו פחיתות לשון הרע, הפחיתות הוא בכולו עד שהאדם מקולקל, כיון שהאדם חי מדבר... (דרשה לשבת תשובה)

אבל עיקר הפירוש אשר נראה, כי מלאכי שרת אין מכירין כלל לשון ארמי, מפני שאינו נקרא לשון, וכמו שביארנו במסכת מגילה (י' ב'), אצל והכרתי לבבל שם ושאר שאין להם כתב ולשון, ורוצה לומר שאין לשון ארמי בכלל ע' לשונות, אף על גב שהוא לשון בודאי, אינו בכלל ע' לשון שברא השי"ת. ומה שלשון ארמי אינו בכלל ע' לשון, מפני שאמרו במסכת סוכה (נ"ב א') כי על כשדיים נאמר זה העם לא היה, ואמרינן שהקב"ה מתחרט עליהו, ולכך אין לשון שלהם שהוא ארמי בכלל ע' לשון, אבל שאר ע' לשון אף על גב שאין לשונם המיוחד להם כי לשונם המיוחד הוא לשון הקודש, מכל מקום אין שאר הלשונות רחוק מהם כמו שהוא לשון ארמי, אף על גב שאמרו אל יהיה לשון ארמי קל בעינך, שהרי התורה חלקה לו כבוד, אבל אין לשון ארמי שייך אל ע' לשון... (חידושי אגדות סוטה לג א)

...ודע כי ההפרש שיש בין הכתב ובין הלשון, כי הכתב הוא ציור השכלי, שהרי כאשר הוא כתוב יכול ללמוד בציור השכלי מה שכתוב לפניו מבלי שצריך להוציא מן הפה כלל, והלשון הוא הוצאה לפעל הדבור, וכאשר התחלה נתן השי"ת התורה בדבור לישראל, שהרי היה מדבר עמהם פה אל פה, ראוי שתנתן התורה בלשון הקודש כמו שדבר עמהם, ולא נתן להם בכתב אשורי שהוא הכתב המאושר באותיות, כי התורה נתנה להם בדבור... (שם סנהדרין כא ב)

בלשון ארמי ספר, פירוש כי לשון הקודש ושאר לשונות לא היו ראוים לו, כי לשון הקודש הוא לשון פרטי, וכן ע' לשונות, ולשון הקודש מצטרף בענין זה אל ע' לשון, והרי האדם בשביל שכולל היה כל לשון שהיה יוצא ממנו לא היה ראוי לו לשון פרטי, אך היה לו לשון ארמי אשר אינו לשון, ולא נתן לשון ארמי לאומה פרטית, ונתן לכשדים אשר עליהם נאמר הן ארץ כשדים עם לא היה... ומצד אשר אדם היה כולל כל ע' לשון לא היה לו לשון פרטי כללי, וכל הלשונות הם מחולקים פרטיים, לכך נתן לו לשון ארמי, לפי מה שהוא האדם, שאין ראוי לו רק לשון ארמי. (שם לט ב)

...יש לך לדעת כי דברי חכמים עמוקים, כי הלשון הזה שהוא מיוחד להוציא הדבור ממנו אל זולתו. ודבר זה לא תמצא בשום אבר, שאין אבר אחד נברא שיוציא הדבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי, שהאוזן מקבל הדברים... רק הלשון שעיקר בריאתו להוציא הדבור אל זולתו, ומפני כך הלשון מסוגל ומוכן אל לשון הרע, שדבר זה הוא יוצא לדבר בזולתו... ואם אינו מדבר לשון הרע אין זה נקרא שהוא מדבר ופועל באחר, רק כאשר מדבר לשון הרע, שאז נקרא שהוא מדבר בזולתו, אבל אם מספר בשבחו אין הלשון הזה פועל באחר באותו שהוא מדבר בו... והשי"ת אשר ברא האדם בשלימות לגמרי בלא חסרון שלא יהיה נוטה האדם אל הרע, תקן את הלשון שלא יהיה מסוגל ומוכן אל הרע, שיהיה האבר הזה שוכב, והדבר שהוא שוכב נשאר במקומו, שזה ענין השכיבה, שמבקש המנוחה... גם נברא האבר הזה במקום הסתר, דהיינו תוך הפה, והוא מקום הסתר, ואף כי בודאי אין דבר זה מונע אותו מן הדבור, מכל מקום האברים החיצוניים דביקים בגלוי במה שהם מגולים ומסוגלים אל הגילוי, והאבר שהוא מכוסה דבק בנעלם וההסתר ביותר, ולא יהיה סגולתו לפעול כל כך... (שם ערכין טו ב)

של"ה:

...כי אונקלוס הגר שתירגם, נשמתו מצד נוגה, שהיא קליפה המתקרבת להקדושה, כמו שכתוב ונוגה לו סביב, והיא קליפה הנאכלת עם הפרי, לכך התרגום קרוב ללשון הקודש, ונראה בעיני שזהו ענין שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון תרגום, אלא הם משתמשים בלשון הקודש, ומכל מקום נזקקין גם כן לשאר לשונות, זולת ללשון תרגום, והענין כי הוא דרך משל, מלך מדבר כל צרכו עם משרתיו עבדי ביתו, אבל עם שריו אינו מדבר רק מועט, כדרך המלך ודתו, והטעם שלא יחשבו כי הם משתוים עמו וחברותא להם יחד, מה שאינו כן עם עבדיו לא שייך לחשוב כן, על כן לא חש. על כן מלאכי השרת נזקקין אף לכל הלשונות, כי לא יגיע להם מזה שום חשש, מה שאינו כן בתרגום, וחוששין שלא להזקק ולהשתתף... (מסכת פסחים מצה שמורה)

רמח"ל:

ודאי זה עיקר גדול בחכמת החכמים, שאמרו מפי סופרים ולא מפי ספרים, כי משפט החכמים שגונזים אותו החכמה למסור אותה למי שהגון בעיניהם, ומי שלוקח הדברים ככתבם ואינו יודע הגנוז, תולה החסרון בהכותב, והמה שוגים הרבה. ועוד שאי אפשר לכתוב המלות שיספיקו לתת הבנה ישרה לכל הקורא בו, כמו שבתי עינים אי אפשר שישוה לכל עין, כך אין מלות שיספיקו לכל הלבבות והשכלים... (חוקר ומקובל)

הגר"א:

ולשון חכמים - שהתורה מרפא ללשון הרע, כן החכם מוכיח רק במה שנצרך לרפואה, כדי שיוכלו להתרפא. שפת - הדברים שמדברים משפה לחוץ, גם הם אמת אצל אנשי אמת, ואצל בעלי שקר גם לשון - עיקר הדבור גם כן שקר. (משלי יב יח ויט)

מלבי"ם:

ויבא אל האדם - לא נרבה בנסים שלא לצורך, ונאמר בסברא שה' למד לאדם השפה בפעם אחת, והנפש עצם פשוט, ובכחה לציירם ולהשיג ולא להמציא לשון. ובודאי נטע בה השפה, ולא שנתן בה הבנה להוציא השפה פתאום. ובהכרח השיג עם המלות גם הציורים השייכים להם, ועל זה אמר ויבא אל האדם - שיראה אותם ויבין מה יקרא למה, כי ראה הבעלי חיים והכיר ההבדלים ביניהם, וכל זה השגה פתאומית. ועוד כל מדות שבבעלי חיים נשתלו בנפשו של אדם, כדפירשנו, ועל כן הכיר בהם ומנפשו ידע לכנותם בשם... (בראשית ב יט)

...הנה נתחברו ספרים אין מספר בחקירה זאת אם הלשונות נוטעו בבני אדם בטבע, ואם הם על ידי הסכמה שכל עם תקנו לשון לעצמם, והחוקרים נבוכו בזה אלה מזה ואלה מזה, ומשה בא בשנת ג' אלפים תמ"ח והודיע לנו כי בשנת ב' אלפים תרנ"ו נמחו כל בני אדם במבול ונשאר נח וג' בניו מדברים שפת עבר, ואחרי מאה שנה בדור פלג נתחדשו בין בני אדם שבעים לשון פתאום על ידי ה' והשגחתו, בזה נשיב תשובה נצחת לכל בלתי מאמין לדברי התורה. שאם יבא עתה איש אחד ויאמר שלפני שמונה מאות שנה לא היה בעולם רק אב אחד וג' בניו, ולפני שבע מאות שנה לא היה רק לשון אחד בארץ הלא יענו כחשו על פניו... (שם יא ז)

שפת חלקות - בין אדם לחברו, לשון מדברת - על עקרי האמונה, שלשון מציין עניני התבונה. (תהלים יב ד)

פיה - רומז תמיד על החכמה, על לשונה - על הבינה, שנגלו לה תעלומות בסתרי תורה, שחסד הוא כל היוצא מן הפשוט. (משלי לא כו)

לכון אמרין - ...עם יש לו מושל מיוחד, אומה מיוחדת בדת, ולשון מיוחדת בשפה. (דניאל ג ד)

ההבדל בין לשון ובין שפה ופה, שלשון מציין הדבור הפנימי, ובא ביחוד על הדבור ההתבוניי בהקשים וחקירות, ולכן נסמך אליו הגה ומחשבה בכל מקום, לשוני תהגה, תחשוב לשונך... לשון אמרי היה לשון ההמון, ולשון כשדים היה לשון החכמים המדברים דבור מליצי בחכמה, ללמדם ספר ולשון כשדים, שאצל המליצה והדבור הנשגב צריך כח נפשי מיוחד וחוזק הדמיון. (הכרמל)

רש"ר הירש:

ללשונו - הניב המיוחד, לעומת השפה השונה מעיקרה זו מזו. (בראשית י ה)

נצור לשונך - ההוראה ליראת שמים מתחילה בשליטה על המחשבה והדבור, לשונך - המלה שעוד לא יצאה מהפה. (תהלים לד יד)

תורה תמימה:

שפה אחת - נראה שעד ההפלגה היתה לכל גוי לשון, כדכתיב לעיל ללשונותם, ולשון הקדש משותפת לכולם, ובבנין הסכימו לדבר רק בה, ואז נשכחה מהם. (בראשית יא א)

...והוא קדושת הסעודה דלעתיד מלויתן ושור הבר ויין המשומר, שיזכו על ידי ניצוח וזביחת ג' יצרים דתאוה וכעס וגיאות, ג' דברים המוציאים את האדם מהעולם... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קעד)

מוהר"ן:

...כי כבר גילו לנו חכמינו ז"ל שבכל דברים גשמיים ובכל לשונות העכו"ם יכול למצוא בהם אלקות, כי בלא אלקותו אין להם שום חיות וקיום כלל, כמ"ש (נחמיה ט') "ואתה מחיה את כולם", לבד שהחיות ואלקות הזה שם בצמצום גדול ובמיעוט רק כדי חיונו להחיותו ולא יותר... (לג ב)

...וזה לעומת זה עשה האלקים, שכנגד ע' נפש של בית יעקב הם ע' לשון, שכל לשון ולשון יש לה מדה רעה בפני עצמה, מה שאין בחבירתה, ומחמת המדות האלו הם מרוחקים מע' פנים של תורה. וכשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד ע' לשונות, היינו במדותיהם הרעים, אזי היא ראמת ע' קלין, כיולדת שקודם הלידה היא צועקת ע' קלין (זהר פנחס רמ"ט ב') כנגד ע' תיבין שבמזמור יענך... וזהו כלל שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של ע' לשון, היינו בתאוותיהן, וכשהיא באה במדותיהן בגלות אזי היא ראמת ע' קלין, כי התגלות היא בחינת לידה... 

ודע שכללות של ע' לשון של מדותיהן הרעות הללו היא תאוות ניאוף, והוא תיקון הכללי, מי שמשבר התאווה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות... (לו א וב)

שפת אמת:

עדות ביהוסף שמו וכו' במדרש כי בא גבריאל ולמד אותו שבעים לשון, לא הוי גמיר, הוסיף לו ה"א בשמו וגמיר. ותמוה, חדא כי מה תורה היא לידע ע' לשון, ופרעה ידע, ויוסף לא היה יכול לידע, וגם מה תועלת אות ה"א בזה. אכן יובן על פי המדרש הואיל משה באר וגו', בע' לשון פירשה להם. כי כל הע' לשון מתפשטין מלשון הקודש, כי התורה נותנת חיים לכל הלשונות, והם רק כמו לבושים כי המכוון אחד הוא. רק הלשונות משונים בתנועותיהם, אבל הן הדברים שנאמרו בתורה מתלבשין בכל אלו הלשונות, ויוסף הצדיק שבא למלוך במצרים בכח התורה, היה צריך לידע ולקשר כל הלשונות בלשון הקדש, והיה זה הכנה קודם גלות מצרים שהוא גלות ראשון בישראל, היה יוסף צריך לשלוט על כל הלשונות האלה, ולכן נתוסף לו אות ה"א, שבה"א נברא העולם, ולכן בכח אות הזה להמשיך כל הלשונות אחר חיות הפנימיות, שהוא לשון הקודש. (בראשית מקץ תרל"ה)

...וכן כשיצא יוסף מבית האסורים זכה לשבעים לשון, הכל הכנה לכלל ישראל שנבראו להעיד על הבורא, ולכן צריכין לברר העדות בכל הלשונות, כמו שכתוב שמע, בכל לשון שאתה שומע, וברית הלשון תליא בברית המעור. והגם כי עיקר העדות בפה, וזה כחו של יהודה, לכן החזיקו השבטים ביהודה, אבל שורש פתיחות הפה והעדות תליא ביוסף, לכן עדות ביהוסף, כי העדות תלויה בה... כי עיקר הדיבור בהתגלות ליהודה, אבל שורש הדיבור באתכסיא הוא ליוסף. (שם תרנ"ט)

מהר"ל ז"ל כתב איך רצו להשכיח התורה מבני ישראל, מצד שיש להם קצת אחיזה במה שהתורה נכתבת בלשון יונית, יפת אלקים ליפת וכו'. היינו שיש נקודה במלכות יון אשר צריכה להתקרב אל הקדושה, והלשון כמו לבוש שהתורה מתלבשת בלשון זה. ובני ישראל כאשר גברו היונים המשיכו זה הלבוש להתורה, והיונים רצו לעשות הטפל עיקר, שיתדבקו בני ישראל חס ושלום בלבוש הזה, ולהשכיחם הפנימיות, והקב"ה הצילנו מהם... (חנוכה תרל"ו ליל ו)

במדרש לשון עץ חיים וכו' ספרים נכתבין בכל לשון וכו', לא איש דברים שזכה לתורה, אלה הדברים וכו', כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא, וחיות הכל מהתורה, ולכך מתיר את הלשון, שלשונות האומות הם רחוקות מהקדושה ומתגשמים, מכל מקום על ידי שנתלבשו בתורה באותו לשון מתרפא הלשון ומתקרבות גם כן להקדושה, ולכך מותרין הספרים להיות נכתבין בכל לשון, שאותיות התורה מתירין הלשון מהמאסר שנתדבק הלשון בסט"א, וזה יפת אלקים ליפת וגו', שיהיה מלבוש גם כן להתורה, ועל ידי פנימיות התורה מתקרבות החיצוניות גם כן. (דברים תרל"א)

ומה שאמר משה רבינו ע"ה לא איש דברים אנכי, הלא דבר עם השי"ת גם אז, רק להיפוך לדבר לפרעה, ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה, זה לא היה קודם יציאת מצרים ונתינת התורה, (כמו שכתב הזוהר הקדוש שהדבור היה בגלות), ועתה כתיב הואיל משה באר וגו', פירוש בע' לשון, שהכניס אור התורה בכל הלשונות... כי דברי התורה אין שיעור לקדושתם... ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על מה שכתוב בע' לשון פירש להם, ומה נצרך זה, רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה, ומשה רבינו ע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה... (שם)

במדרש מרפא לשון עץ חיים וכו', כי הלשון יש בו כח גדול, כמו שאמרו ז"ל על לשון רע שלישי, שמדבר כאן ומזיק מרחוק וכו', קל וחומר מדה טובה מרובה, שיכול כח הלשון מצדיק לעזור מרחוק, ומשה רבינו ע"ה לא רצה לדבר עד שיהיה כח לדבורו לכנוס בכל איש ישראל... והלשון בא מפנימיות האדם, ונותן כח להדבק להדיבור, כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין. ולזאת מצינו שתיקן משה רבינו ע"ה בלשונו איכה אשר וכו'. (שם תרל"ג)

במדרש, ספרים נכתבין בכל לשון, מרפא לשון עץ חיים וכו'. דודאי לכל הע' לשונות יש להם איזו אחיזה בתורה, רק שנתפשטו בענפים נפרדים, ונקראו לשונות כמו לשון של ים, שהמעין משפיך נחלים קטנים, ולבני ישראל ניתן גוף המעין, אך בכח התורה כשממשיכין חיות התורה לאותן הלשונות מתרפאין, ומתיר את הלשון, פירוש שהלשונות הם נחלים קצרים שאינם יכולים להתפשט רק על פי הגבולים, אבל על ידי הארת התורה מתבטלים הגבולים... וזה שאמר הואיל משה באר את התורה, בשבעים לשון פרשה להם, כנ"ל, שיהיה בכח בני ישראל להרחיב אור התורה גם באותן הנחלים הקצרים, זה שאמר כח מעשיו הגיד וכו' לתת להם נחלת גוים... (שם תרל"ה)

...וזה גם כן הענין שכתוב במדרש ספרים נכתבין בכל לשון וכו', כי בודאי כל שבעים לשונות צריכין להיות בטלים לבני ישראל, ואמת שיש לכל אומה ולשון התנגדות מיוחדת לבני ישראל, וכפי מה שבני ישראל מתקנין אלה ההתנגדות, כמו כן ממשיכין הארת התורה להע' לשונות, להיות כפולין להם, וכתיב באר את התורה, בשבעים לשונות פירש להם, וזה היה סימן שנכפפו האומות תחתיהם, כי לכל הדברים יש שורש בתורה... (שם תרל"ז)

...פירוש על ידי רוב עסק התורה של התלמידי חכמים מתקדש פיהם, ממילא שורה קדושה וחיות בכל השיחה היוצאת מפיהם, ולכך הלביש הבורא יתברך התורה בזה הלבוש בסיפורים הללו. כדי שעל ידי זה יהיה חיות לכל הלשונות על ידי זה שהתורה מתפרשת בכל אלה הלשונות כנ"ל. והנה בשעת קבלת התורה נתברר זה, וממילא היו כפופים כל הע' לשון תחת בני ישראל, אכן על ידי החטאים אחר כך נפלו בני ישראל מזה. ועתה שבני ישראל היו מוכנים לכנוס לארץ ישראל, והוא בחינה הנ"ל להמשיך קדושת התורה גם בע' לשון, כמו שכתוב כח מעשיו הגיד לעמו וכו', חזר משה רבינו ע"ה וביאר להם התורה בע' לשון... (שם תרל"ט)

במדרש מרפא לשון עץ חיים, תורה מרפא את הלשון, את מוצא לעתיד לבא... דמקודם היה כל הארץ שפה אחת, אך על ידי הרשעים נחלקו לע' לשונות, ולשון הקודש ניתן לבני ישראל, שהוא פנימיות מכל הלשונות, ובכח התורה שניתן לבני ישראל עתידין לקרב כל הלשונות, כענין שאמרו יצא מן הכלל ללמד, על כלל כולו יצא... וכתוב הואיל התחיל, כי משה רבינו ע"ה שירותא, ומלך המשיח סיומא... ויתכן שעל זה נאמר והאבן גדולה על פי הבאר, דכתיב מות וחיים ביד לשון, כמו שיש כח בקדושה בלשון, כמו כן הרשעים ששורשן מדור הפלגה החריבו את העולם בלשונם, והוא בחינת לשון הרע שגדול מג' עבירות, זה אבן שביקש עוג לזרוק, כדאיתא בגמרא עקר טורא בר תלתא פרסא, רומז לכח לשון הרע ששקול לג' עבירות... (שם תרנ"ז)

...כי גם הלשון נקרא יד, כמו שכתוב מות וחיים ביד לשון, כי יד הוא מקום ורשות, כמו שכתוב ויד תהיה לך, וכתוב כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, זה כח פיהן של ישראל... (שם תבא תרנ"ה)

ר' צדוק:

...וזה ההבדל בין לשון ארמי ללשון הקדש, כי לשון ארמי גם כן הלכה למשה מסיני כמ"ש במגילה, רק מלאכי השרת אז"ל אין מכירים, והיינו שלשון ארמי הוא מצד ההתייחסות של ישראל עם האומות, ולכך לשון ארמי הוא לשון האומות, מה שאינו כן לשון הקדש לשון ישראל ביחוד ופרעה לא הכירו. וכן תורה שבכתב בלשון הקדש דמצד התורה שבכתב שמן השי"ת הוא ההבדל בינם לישראל. אבל אדם הראשון אז"ל (סנהדרין ל"ח) בלשון ארמי סיפר, שהוא המערבב הראשון טוב ורע ומייחסם, לכן התלמוד תורה שבעל פה דתמן פסול וכשר, אסור ומותר וכו' מצד עץ הדעת, כמ"ש בתיקונים, כך הוא בלשון ארמי שהוא חכמת חכמים, וחכמים יש גם כן באדום... ובמלאכים דאין שייך ערבוביא דטוב ורע, אין מכירים בלשון ארמי, וזהו "ולבן קרא וגו' ויעקב קרא" וכו', לב' הוראות הנ"ל... (חלק ג קומץ המנחה עמוד עא)

שעורי דעת:

ואמנם יש להתבונן מהו ענין המספר שבעים לשון שנמצא בכמה מקומות בדברי חז"ל... וכן בענינינו בע' לשון פירשה להם, למה דוקא ע' לשון? ואולי יש לומר כי חז"ל ברוח קדשם בחנו את כל המדבר שבאדם ומצאו כי יש בו ע' כחות שעל ידם יביע האדם את מחשבתו, כי בע' אופנים יש בכח המחשבה שבאדם להרגיש את תוך נשמת כל רעיון, וכל אופן יש בו הרגשת צד מקורי מיוחד, המתבטא גם בדבור המתאים לו, והם הם שרשי כל הלשונות שנתפתחו ונתרבו בעולם, ובהמצא אצל האדם רעיון הדבר על פי כל שבעים האופנים המיוחדים, רק אז שלם ומושלם הוא. וזהו מה שמצינו בתורתנו הקדושה, "ויפח באפיו נשמת חיים", תרגם אונקלוס והוית באדם לרוח ממללא, הרי שכל ענין הדבור וכל חילוקי הלשונות הנובעים מכל אופני חילוקי הכחות שבנשמת החיים, שהוא ה"רוח ממללא", ולכן נבין כי הסנהדרין היו צריכין להבין בעצמם את הלשון המקורית של כל אחד ואחד הבא לפניהם, כדי להבחין טיב כל אלו הכחות החיים ופועלים בנפשו... ופרעה שהיתה חסרה לו סגולת ישראל, בכדי לרכוש את מקוריותה של לשוננו הקדושה, אמר לו אגמרי ולא גמר, כי אי אפשר היה לו לסגל את עצמו ולקבל תוכה וצורתה של שפה זו. וכן משה באר את התורה בכל ע' הלשונות, למען הביא כפי האפשר את צורת התורה על פי כל אופני המחשבה שבנפש האדם... (חלק א עמוד קסא)

...וביאור הדבר הוא, כי לשון עם ועם אין ענינה שתושביה קבלו את אלה השמות והמלים על פי הסכם המדינה, אלא כל לשון היא בטוי מחשבתו המקורית של כל עם על פי מהותו ועל פי השגתו במהות הענינים, ומזה נוצרה לשונו. וז"ל בעומק שכלם ודעתם האלקית חלקו לשונות העמים לע' לשונות, כפי שנפרדו העמים ללשונותם לגוייהם, לע' אומות, ובחכמתם האלקית ידעו, כי עקרי מושגי האומות מתחלקים לע' אופנים, ולכך גם הלשונות מתחלקות לע', ואף על פי שהרבה יותר לשונות ישנן בעולם, קים להו לחז"ל כי שרשיהן ע' הם, באשר גם שרשי האומות ע' הם, כי ע' שרים עליונים ישנם המשפיעים כל אחד על אומתו...

וחז"ל נכנסו עוד יותר עמוק בכחות נפשו של האדם, ומצאו כי אינה דומה ההוצאה בפה בלשון גמורה, שיש לה שורש בתוך נפשו של האדם ומשורש נשמת בני האדם היא נובעת, לבטוי שפתים בלשון משובשת, שאין לה שום מקור בהשגתו של האדם, אלא שהנכרים שמעו את בני ישראל מדברים וטעו, ומדברים מלים שאין להם שחר בשורש נפשו של האדם, ואף על גב שלשון הנכרים גם כן אינה לשונו הוא, ולא ממקור מחצבתו היא נובעת, אף על פי כן, כיון שמשורש נשמת האדם היא יוצאת, כי יש לה הד גם בלב זה האדם, אף על פי שאינו מאומה זו, על השייכות שיש לבני האדם זה לזה, ונמסר אופן מחשבותיהם של כל האומות זו לזו באיזו מדה. מה שאין כן לשון משובשת, שאינה אלא טעות ואין בה כלל בטוי מחשבת אדם, הייתי אומר, כי דבור כזה אין בכחו לפעול בגמירת דעתו של האדם עד כדי מדה זו לפעול את הנדר... (חלק ב עמוד כט)

 

 

 

ובכל הדברים ובכל הענינים שאנו פוגשים תמיד הפח יקוש הזה, אשר נבוכו בהם רוב בני אדם ואינם יודעים בעצמם את סבת תשוקתם ודרישתם לזה. למשל מתעוררת תמיד בינינו דרישה ללמוד לשון המדינה שאנו מתגוררים בה, כעת השפה הגרמנית. והנה באמת עצם הדרישה הזאת ידיעת לשון המדינה אין בזה שום עוול, יען כי דבר זה יכול להועיל לנו תמיד למשאנו ומתננו עם בני הארץ אשר זה נחוץ לנו תמיד, אבל אופן הדרישה לא טוב בעיני. כי חלוק גדול הוא באיזה אופן דורשים, בין ראוי הדבר, ובין נחוץ הדבר. ובאמת עלבון גדול ודאבון לב הוא לנו הדבר הזה, הן כשנכנס אלי נכרי המדבר בלשונו המשונה, שאיני מבין ממנה אף מלה אחת, אינו מתבייש מאומה, ואינו בא לגמרי במבוכה, יען כי זאת היא לשון עמו. ואנחנו הלא יש לנו שתי לשונות, אחת לשון יהודית המדוברת בינינו, ואחת עולה כל כולנה, היא לשון הקדש. לשונות כל כך נאות ועדינות מלאות ענין בדקדוקן ונמוקן וטעמן, ואף על פי כן אנו מתביישים בלשונינו, ודוחקים את עצמנו ללמד לשונות זרות... אמנם יש לנו להצדיק את עצמנו, כי אנחנו הגרים בכל הארצות, ואנו מוכרחים לכך בכדי חיינו במשא ומתן ויתר עסקינו, וקשה לנו בכל פעם לפנות אליהם על ידי מליץ. אבל האם בעבור זה נתלהב כל כך ונצעק ללשונם הידד. אין זה כי אם בעבור שאנו רואים עוד את עצמנו חסרים בחסרון ידיעת לשונם, עוד לא נתבררה אצלנו כראוי מה היא השלמות האמיתית ומרגישים עוד את עצמנו חסרי השלמות ונפרש כפינו לאל זר אשר לפי טעותנו ישלים זה הדבר אותנו... (חלק ג עמוד מח)

רבינו ירוחם:

והנה מאת כל הלשונות החשובות שבעולם רואים ברור כי לפנים היה לכולם שפה אחת, כי כן תמצא בכל לשון ולשון מלות דומות זו לזו, והנה הם גם ישנים מאז ומעולם, וזו ראיה ודאית על אחידות מקורם ושרשם. ומצינו גם בגמרא (שבת ל"א) אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד וכו', וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. ביטוי זה לאחד מצינו כיום בלשון אשכנז, וכן בהרבה לשונות של גוים שונים ואין כאן המקום לפרט ריבוי המלים הדומות הנמצאות בלשונות גויים, הדרים בקצוי ארץ רחוקים זה מזה, ואשר אף לא ראו אחד את רעהו, הלא זה מעיד ודאי על שפה אחת שהיתה אם לכולם, ומזה תבין גם כי ממשפחה אחת יצאו כל הגוים, וכל זה מגיד לך ברור, והוא באמת מופת גדול אל אמונת חידוש העולם. (דעת תורה בראשית עמוד סג)