מאין - במ"ם שם מקום, ובלא מ"ם (אין) כמו לא, ונמצא מלת הן אתם מאין. (במדבר יא יג)
מאכלות אסורות
(ראה גם: אדם הראשון-אכילה, אכילה, טרפה, מזון, נבלה)
ואנשי קדש תהיו לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. (שמות כב ל)
כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו. (ויקרא יא ב)
את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו... (שם שם ט)
ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם, את הנשר ואת הפרס ואת העזניה... (שם שם יג)
כל שרץ העוף ההולך על ארבע, שקץ הוא לכם. אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע, אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. (שם שם כ)
ואמר אהה אד-ני אלקים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול. (יחזקאל ד יד)
הבחינות שלמטה, (דהיינו בהמות חיות ועופות) שהותכו בהתכה מרוח הטמא הזה, נצטיירו מהם ציורים, (דהיינו רוחות פרטיות), שנתלבשו בלבוש אחר, דהיינו הציורים של בהמות הטמאות, והתורה פתחה בהם בלשון וזה לכם הטמא, שהם חזיר ועופות ובהמות של הסטרא אחרא, הרוח נקרא בשם ההוא, דהיינו טמא, והגוף הוא לבוש שלו, והגוף נקרא בשר חזיר, כי חזיר הוא בפנימיותו שהוא הרוח, הבשר הוא לבוש של הרוח הזה הנקרא חזיר. ומשום זה שני הצדדים הללו נפרדים זה מזה, והם זה לעומת זה, אלו נכללו בסוד פני אדם, ואלו נכללו בסוד הטמא, (כלומר שמצד הקדושה עומד רוח האדם בבחינת הכללות, ורוחות בהמות חיות ועופות טהורות, שהם פרטים הנפרטים ממנו, וכן מצד אדם בליעל עומד רוח אדם בליעל הטמא, שהיא בבחינת כללות, ורוחות בהמות וחיות ועופות הטמאים שהם פרטים הנפרטים ממנו, והם ב' סדרים זה לעומת זה). כל מין מבעלי החיים הולך למינו, שכן הוא הן בצד הקדושה והן בצד הטומאה... (בראשית קכג, ועיין שם עוד)
לגיון אחד שאל את רבי אבא, וכי לא כתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, אם כן מה שכתוב טרף נתן ליראיו, טרף נתן לכלבים היה צריך לומר, למה נתן ליראיו. אמר לי, ריק, מי כתוב טרפה נתן, טרף נתן כתיב, מזון, ואפילו תאמר טרף הוא כטרפה, נתן ליראיו ודאי, (שיזהרו בו ולא יאכלוהו, ומה שאמר ליריאיו הוא), כי דבר זה לא ניתן להזהר בו, אלא לאותם יראי שמו, שיראים ממנו, ומשום זה לא ניתן לכם דבר הזה, כי ידע שאתם אינכם יראים אותו, ולא שומרים מצוותיו, ומשום שדבר זה הוא מן הקשים שבתורה, וצריכים להזהר בו, נתן ליראיו ודאי, ולא לאחר. (משפטים תקט)
אוהב ימים לראות טוב... ומי שרוצה ימים עליונים (שהם חג"ת נה"י דז"א המקובלים במלכות), להדבק בהם ולאהוב אותם, ישמור פיו מכל דבר, ישמור פיו ולשונו,ישמור פיו ממאכל וממשתה, המטמא את הנפש, ומרחיק את האדם מאלו החיים (דבינה דז"א הנקרא) לשון, ומאלו הימים (דז"א שבמלכות הנקראת) פה. וישמור לשונו מדברי לשון הרע, שלא יטמא בהם ויתרחק מהם, ולא יהיה לו חלק בהם...
זאת החיה וגו', מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו, שתחילה כתוב, זאת החיה, ואחר כך מכל הבהמה, אלא אמר הקב"ה בכל זמן שישראל שומרים נפשם וגופם שלא לטמא אותם, ודאי, זאת החיה אשר תאכלו, שיהיו נמצאים בקדושה עליונה להתדבק בשמי, (שהוא מלכות הנקראת) זאת, ונקראת החיה, על ידי בחירת בהמה ההיא שבחרתי לכם, אשר לא תאכלו, לא תטמאו בהם, ותהיו דבקים בשמי (שהוא מלכות. ויהיה פירוש הפסוק, זאת החיה, תהיו דבקים במלכות הנקראת זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, כאשר תאכלו בהמה טהורה שבחרתי לכם).
וכל זמן שאינם שומרים עצמם וגופם ממאכל ומשתה, יתדבקו במקום אחר, הטמא, להטמא בהם, ומשום זה כתוב, זאת החיה אשר תאכלו מכל, מכל ודאי, שהוא סוד השם הקדוש להתדבק בו. מכל הבהמה אשר על הארץ, (פירושו) אשר האכילה של הבהמה תהיה נמצאת בטהרה, ולא תטמא אתכם, אז יהיה לכם חלק בשמי כל להתדבק בו...
עוד זאת החיה אשר תאכלו, כי בפרעה כתוב בזאת תדע כי אני ה', הרי זאת (שהוא מלכות) כנגדך להפרע ממך, אף כאן, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, הרי זאת כנגדכם להפרע מכם אם תטמאו נפשכם. מהו הטעם, (שהמלכות ביחוד תענוש אותם), משום שהנפשות (של בני אדם) באות ממנה (כי הנפש נמשכת ממלכות והרוח מז"א, כנודע), ואם אתם תטמאו לאותה הנפש שהיא שלה, הרי זאת לנגדכם, אם לטוב היא עומדת לכם, (שתדבקו בה ותהיה לכם כל טוב, ואם לרע היא עומדת לכם שתענוש אתכם).
אמר רבי אלעזר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מכל אלו הנאחזים בצד הזה הטהור מותר לכם לאכול, וכל אלו שאינם באים מצד הזה, אסור לכם לאכול, משום שיש בהמות הבאות מצד זה, ויש בהמות הבאות מהצד האחר הטמא, והסימן שלהם הוא שכתוב, כל מפרסת פרסה, ולמדנו שכולם רשומים, והכתוב רושם אותם כולם, ומשום זה, כל מי שאוכל מאלו הבאים מצד זה הטמא, נטמא בהם, ומטמא את נפשו הבאה מצד הטהור. רבי שמעון אומר, כלל הכל הוא, כי כמו שיש עשר ספירות האמונה למעלה, כך יש עשר ספירות דכשפים הטמאים למטה, וכל מה שיש בארץ מהם אחוזים זה בצד זה, ומהם אחוזים בצד האחר, (והתיר לנו הכתוב אותם בעלי חיים הנאחזים בצד העשר ספירות דקדושה, ואסר לנו כל בעלי חיים הנאחזים בצד עשר ספירות הטומאה)...
ואם תאמר עז הזו ששורה עליה רוח הטומאה, (מותר לנו לאכלה, ומשיב) אינו כן, כי אם רוח הטומאה היה שורה בה היה אסור לנו לאכול אותם, אלא (רוחות הטומאה) עוברים בתוכן, ונראין כנגדן, אבל אינם שורים לשכון בהן, כי כשהם (באים) לשרות בהן, רוח אחד (מצד הטהור) עובר עליהן, (ורוחות הטומאה) נפרדים מהן, ועל כן הם רק נקראים כנגדן לקטרג מתוכן (על בני אדם), ואינם שולטים בהן עצמן, ועל כן מותר לנו לאכלן. תא חזי, כיון שבאים רוחות הטומאה לשלוט בהן, עובר רוח אחד (מצד הטהור), הם נושאים עיניהם ורואים הרשימות שלהן, (שמצד הטהור), ונפרדים מהן, אבל עוד נראים לפניהם, (ועל כן) אינם אסורות לנו לאכלן.
בין בבהמות, בין בחיות, בין בעופות, ובין בדגת הים, בכולם נראים ימין ושמאל, וכל מי שבא מצד הימין מותר לנו לאכל, וכל אלו שבאים מצד השמאל, כולם אסור לנו לאכול, משום שמדרגת כולם היא בטומאה, וכולם טמאים, ורוח הטומאה שורה בהם ושוכן בהם, ועל כן רוח הקדוש של ישראל לא יתערב בהם, ולא יטמא בהם, כדי שימצאו קדושים, והיו ניכרים למעלה ולמטה, אשרי חלקם של ישראל, שהמלך הקדוש רצה בהם ורצה לטהרם ולקדשם על הכל, משום שאחוזים בו.
תא חזי, כתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואם הקב"ה מתפאר בהם בישראל, איך יבואו להטמא ולהתדבק בצד הטומאה, ועל כן כתוב והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו', מי שהוא בצלמו של המלך אינו צריך להפרד מדרכיו של המלך, ומשום זה רשם הקב"ה לישראל כל אלו שבאים מצד הזה, וכל אלו שבאים מצד האור, אשרי חלקם של ישראל שכתוב בהם, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', ברך ה' בכל דבר. ובא וראה, כל מי שאוכל מאלו מאכלות האסורים, מתדבק בצד האחר, ומתעב נפשו וגופו, ורוח הטומאה שורה עליו, ומראה עצמו שאין לו חלק בא-ל עליון, ואינו בא מן הצד שלו, ואינו דבוק בו. ואם יוצא כך מעולם הזה, נאחזים בו כל אלו האחוזים בצד הטומאה, ומטמאים אותו, ודנים אותו כאדם שהוא מתועב מאדונו, מתועב בעולם הזה ומתועב בעולם הבא. ועל זה כתוב ונטמתם בם בלי א', שלא נמצא רפואה אל התיעוב שבה, ואינו יוצא מטומאתו לעולם, אוי להם, ואוי לנפשותיהם, שלא יתדבקו בצרור החיים לעולם כי נטמאו, אוי לגופם, עליהם כתוב, כי תולעתם לא תמות וגו', והיו דראון לכל בשר... מי גרם להם זאת, הוא צד ההוא שנתדבקו בו. ישראל באין מצד הימין, אם מתדבקים בצד שמאל, הרי פוגמים לצד הזה, ופוגמים את נפשותם, הם פגומים בעולם הזה ופגומים לעולם הבא. כל שכן מי שמתדבק בצד הטומאה, כי הכל אחוז זה בזה.
רבי יוסי פתח ואמר, כל עמל האדם לפיהו וגו', הסתכלתי בדברי שלמה המלך, כולם אחוזים בחכמה עליונה. כל עמל האדם לפיהו, הנה מקרא זה בשעה שדנים לאדם בעולם ההוא, כתוב שכל דין ההוא וכל מה שסובל בעולם ההוא, שנוקמים ממנו נקמת העולם, (כל זה הוא) לפיהו, שלא שמר אותו, וטימא את נפשו, ולא נתדבק בצד החיים בצד ימין, וגם הנפש לא תמלא, שלא ישולם הדין שלה לעולם ולעולמי עולמים, פירוש אחר, לא תמלא, שלא תהיה נשלמת לעולם לעלות למקומה, משום שנטמאת ונתדבקת בצד האחר.
רבי יצחק אומר, כל מי שנטמא בהם, הוא כאילו עבד עבודה זרה, שהוא תועבת ה', וכתוב לא תאכל כל תועבה, מי שעובד עבודה זרה יוצא מצד החיים, יוצא מרשות הקדושה ונכנס ברשות אחרת. כן מי שנטמא באלו המאכלות, יוצא מצד החיים, ויוצא מרשות הקדושה ונכנס ברשות אחרת. וכתוב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, מהו לטמא, הוא לטמא בהם העמים עכו"ם, כי הם טמאים ובאים מצד הטומאה, וכל אחד מתדבק במקומו... (שמיני ק, ועיין שם עוד)
זאת החיה, מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל, ואומר להם זו תאכלו, וזו לא תאכלו... (שמיני פרשת יין ושכר פרשה ב, וראה שם עוד)
...תלמוד לומר אותה תאכלו, אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין, תלמוד לומר הגמל והארנבת והשפן והחזיר, מבשרם לא תאכלו, אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מניין, ודין הוא, ומה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי זה בלא תעשה על אכילתן, נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר, נמצא מצות עשה שלהם מן הכתוב, ומצות לא תעשה שלהם מקל וחומר... (שם פרק ג, וראה שם עוד)
מניין לרבות חמש חטאות מתות, תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא, מניין לרבות חלב חמש חטאות המתות, תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא, מניין לרבות חלב פסולי המוקדשים, תלמוד לומר מן השסועה טמא, מניין לרבות חלב בהמה טמאה, ודין הוא, אסר בהמה טמאה אסר ענבים בנזיר, מה ענבים בנזיר עשה מה שיוצא מהם כמותם, אף בהמה נעשה את שיוצא מהם כמותם... יכול אף דם מהלכי שתים (אדם) יהא בלא תעשה על אכילתו, ודין הוא, ומה אם בהמה שהקלת במגעה החמרתה בחלבה, מהלכי שתים שהחמיר במגען אינו דין שנחמיר בחלבם, תלמוד לומר זה, אוציא את החלב שאינו נוהג בכל, ולא אוציא את דם שנוהג בכל, תלמוד לומר זה טמא הוא, זה בלא תעשה על אכילתו, ואין דם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
לא יאכלו, לחייב את המאכיל כאוכלו, או לא יאכלו לאוסרם בהנאה, תלמוד לומר לא תאכלו, הא כיצד, בהנאה מותרת באכילה אסורה, הא מה אני מקיים לא יאכלו, לחייב את המאכיל כאוכלו. (שם פרק ה, וראה שם עוד)
והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, צריך לומר בין פרה לחמור, והלא כבר מפורשים הם, אם כן למה נאמר והבדלתם, בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של קנה בין שנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו, מלא שיער... רבי אלעזר בן עזריה אמר מניין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבא על הערוה, אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא פורש מן הערוה ומקבל עליו עול מלכות שמים. (קדושים פרק ט)
...תאכלו, מרבה אני את אלו, ועדיין לא ארבה אני את הרובע ואת הנרבע, מוקצה ונעבד אתנן ומחיר וכלאים, תלמוד לומר שור שה כשבים, מרבה אני את אלו ועדיין לא ארבה אני את הנעבד בה עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים, תלמוד לומר שור שה כשבים תאכלו. מרבה אני את אלו ועדיין לא ארבה את שנעבדה בו עבירה על פי שנים עדים ועדיין לא נגמר דינו, תלמוד לומר שור שה כשבים תאכלו. מרבה אני את אלו שגדלו בטהרה, ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מן הכשרה, תלמוד לומר בבהמה. מרבה אני את ולד טרפה שינקה מן הכשרה, ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מן בהמה טהורה עם הטמאה, תלמוד לומר בבהמה, כל בהמה, בבהמה לרבות שליא... (ראה קא, וראה שם עוד)
והאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צירעה לוקה שש, ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום השרץ השורץ על הארץ... (עירובין כז ב)
...יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שרצים למה לי, אמר לו אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורים ומוכרן לישראל. אמר ליה אנא המעלה קא קשיא לי. מאי שנא הכא המעלה דכתב רחמנא, אמר ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב"ה אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי, אמר ליה ומי נפיש אגרייהו טפי מרבית ומציצית וממשקלות, אמר ליה אף על גב דלא נפיש אגרייהו, טפי מאיסי למכלינהו. (בבא מציעא סא ב)
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור לוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר... (עבודה זרה סז א, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ... אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה, נמלה לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ, צרעה לוקה שש, משום שרץ העוף... אמר רבא בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה ו', ה' משום בריה ואחד משום כזית נבלה... (מכות טז ב)
אלו טרפות בבהמה, נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הריאה שניקבה או שחסרה, רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות, ניקבה הקבה ניקבה המרה, ניקבו הדקין, הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה, רבי יהודה אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה, המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, נפלה מן הגג נשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב, רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה, דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. זה הכלל כל שאין כמהו חיה טרפה... (חולין מב א, וראה שם עוד)
סימני העוף לא נאמרו, ולא, והתניא נשר, מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתרה וזפק, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל טמא, אף כל כיוצא בו טמא... (שם סב א)
תניא איסי בן יהודה אומר מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן. תני אביי בריה דרבי אבהו ז' מאות מיני דגים הן, וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר, עופות כ"ד הוו, אלא ולעופות טהורים אין מספר... אמר רבי יצחק עוף טהור נאכל במסורת, נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי, אמר רבי יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן... תנו רבנן לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות, ודילמא דעוף טמא נינהו, אמר אבוה דשמואל באומר של עוף טהור פלוני טהור... לבדוק בסימנים, דתניא, כסימני ביצים כך סימני דגים... אלו הן סימני ביצים, כל שכודרת ועגולגלת, ראש אחר כד וראשה אחד חד, טהורה... (שם סג א, וראה שם עוד)
כל שיש לו סנפיר וקשקשת, תנו רבנן, אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיאן, הרי זה מותר, יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים, כגון אקונס... הרי זה מותר. תנן התם כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת... תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר, יכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתם, מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע, תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים, היכן התיר, בכלים... (שם סו א, וראה שם עוד)
אמר שמואל קישות שהתליעה באיבה אסורה משום השרץ השורץ על הארץ, לימא מסייע ליה, דתני חדא, על הארץ להוציא הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים... (שם סז א, וראה שם עוד)
פרה שילדה מין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה, שנאמר פטר חמור פטר חמור... ומה הן באכילה, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור... (בכורות ה ב, וראה שם עוד)
רבי חייא בשם רבי יוחנן השוחט בהמה ומצא בה שקץ אסור באכילה, מה טעמא, בהמה בבהמה תאכלו, ולא שקץ בבהמה תאכלו. אמר רבי יונה רבי הושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושים שבכליסין לתולעים שבתמרים ושבגרוגרות, תמן בגופיהן הן, ברם הכא אינו בגופו. הדין צירא מורייסא עד שלא יצליל שרי, מדהוא ציליל אסור, דם שעל הככר גוררו ואוכלו, ואם היה מבין שיניו אוכלו ואינו חושש. שקץ שבזיזין ובזביזין ובהגזין ובשקצים וברמשים, יכול בזמן שהן בפרי, תלמוד לומר טמאים הם, בזמן שהן בפני עצמן ולא בזמן שהן בפרי, יכול אפילו יצאו וחזרו, תלמוד לומר טמאים הם, ואפילו יצאו וחזרו. רב חייא בר אשי בשם רב אפילו יצאו על שפת אוכל וחזרו, הרי אלו אסורין, אבא בר רב הונא בשם רבי יוחנן, השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה, ורבי יונה אסור באכילה, מה טעמא, בהמה בבהמה תאכלו, ולא עוף בבהמה תאכלו, ולא שקץ בבהמה תאכלו, ולא סוף דבר פשפש, אלא כל דבר שנפשו של אדם חתה ממנו. (תרומות מא ב)
...תמן תנינן, ביצת נבילה, אם יש בה כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת, ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי, ובית הלל אוסרין, מה טעמא דבית שמאי, גמורה היתה עד שלא תתנבל, מעתה אפילו אין כיוצא בה נמכרת בשוק תהא מותרת, אם אומר את כן נמצאת מתיר שלל של ביצים, ובית שמאי כמשנה הראשונה ובית הלל כמשנה האחרונה. דאמר רבי חייה בשם רבי יוחנן בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת נבלה ולא בקיבת העכו"ם, חזרו לומר מעמידין בקיבת הנבלה ואין מעמידין בקיבת העכו"ם... (ביצה ב א, וראה שם עוד)
...אמר רבי אלעזר בי רבי יוסי קומי רבי יוסי ודא מסייעא לרבי יוחנן, וכל נפש אשר תאכל כל נבילה, מה תלמוד וטריפה, אם טריפה חיה, והלא כבר נאמר נבילה, אם טרפה מתה, הרי היא בכלל נבילה, ויימר נבילה היא, רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא טעמא דרבי יוסי לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף,והלא אין לך מטמא אלא שמונה שרצים בלבד, אלא כשיעור טומאותיהן, כך הוא שיעור אכילתן... (נזיר כו א, וראה שם עוד)
בששי הוציא מן הארץ שבע חיות וטהורות, ואלו הן איל וצבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר, שחיטתן ואכילתן כעוף, ושאר כל חיות שבשדה כולן טמאות. בששי הוציא מן הארץ כל שקצים ורמשים כולן טמאים... (פרק יא)
...כך עשה הקב"ה את העולם ערימה, ונטל ישראל שהם תרומתו, שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, לכך אמר הקב"ה לישראל בשביל שאתם תרומה אין לכם רשות לאכול טרפה, שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו... (שמות לא ח)
אמר רבי תנחומא בר חנילאי, משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים, אחד לחיים ואחד למיתה, אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמר, כל דבעי הבו ליה, כך אומות העולם שאינן לחיי העולם הבא כתיב בהם כירק עשב נתתי לכם את כל, אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא, זאת הבהמה אשר תאכלו. (ויקרא יג ב)
כמין גולגולת של אש הראה לו הקב"ה למשה מתחת כסא הכבוד, ואמר ליה אם ניקב קרום של מוח אפילו כל שהוא, ורבנן אמרי זאת החיה אשר תאכלו, החיה מטריפתה תאכלו, ושאינה חיה מטריפתה לא תאכלו... (שם שם ד)
...אמר הקב"ה לישראל, הזהרו עצמכם שלא לשקץ את עצמכם בבהמה טמאה ובשרץ טמא, אמר דוד הא-ל תמים דרכו, אמרת ה' צרופה (תהלים י"ח), בשביל לצרף בריותיו. אמר לו רבי מה אכפת לה להקב"ה שיאכלו ישראל בלא שחיטה שיהא ישראל נוחר ואוכל, ושוחט מן הצואר מן הירך, תדע שלא נצטוה השחיטה הזה אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה... (שמיני ז)
...שאמר לו הזהר את ישראל שלא לאכול דברים טמאים, שלא יטעך יצרך לומר שכל דברים טובים אסר הקב"ה לישראל, אמר הקב"ה כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו, כיצד, אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים, אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכולו דם, אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא, שהוא דומה לחזיר... אמר רבי ביסנא בשם רבי חייא כל מה שאסר הקב"ה בבהמה התיר בחיה, וכל מה שאסר בחיה התיר בעוף, ואת שאסר בעוף התיר בדג, כיצד, אסר חלב בבהמה, התיר חלב בחיה, אסר גיד הנשה בחיה, והתיר אותה בעוף, אסר בעוף הדם, התיר אותה בדג, וכל כך למה, כדי שיתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצוות... (שם ח)
שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי מן מידעם מסאב, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא מיבעיא מן מסואבא דאסיר, אלא אפילו מני דאיבשיל בהו מדאם מסואבא אסיר לישראל לבשולי בהון, עד דפליט להו כל חד וחד, שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר. כגון השפודין והאסכלאות דאשתמשו בהו עובדי כוכבים, לא משתריין עד דעיילין בנורא, כדתנן השפוד והאסכלא לבנן באור, עד כמה מלבנן, אמר רבי מני עד שתשיר קליפתן... (חקת ב, וראה שם עוד)
יש אומרים כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבא, וכן הוא אומר (קהלת ז') מה שהיה הוא שיהיה וגו', ומה שנעשה טהורים היו מקודם לבני נח, וכן הוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל, ולמה אסר אותה, לראות מי שמקבל דבריו ומי אינו מקבל, ולעתיד לבא הוא מתיר את כל מה שאסר, ויש אומרים אינו מתירן לעתיד לבא, שכן הוא אומר (ישעיה ס"ו) אוכלי בשר החזיר וגו', ומה אם למי שהיה אוכלת היא מכרית ומאביד, הבהמה לא כל שכן, ומהו מתיר אסורים, אין אסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולעתיד מתירה... (תהלים קמו)
קבלו חכמי הקבלה, כי הבהמות הטהורות נבראו מן החס"ד, על כן הזהיר הכתוב והתיר י' מיני בהמות טהורות, רומזות לי' מאמרות, אבל בהמות טמאות מוצא אצילותם הוא ממדת הדין, ואם יאכל אדם מהם ישוב למדתו וימצא נפש הבהמות את מינה וחוזר וניעור. לא אסר לן למיכל בין בבעירי בין בחיה בין בעוף בין בדגים בכולהו אתחזי ימינא ושמאלה רחמוי ודינא, מסטר דרחמי שרי לון למיכל, ומסטרא דדינא אסר למיכל. כל מאן דאכיל מאינן מאכלי דאיסורא אתדביק בסטרא אחרא ורוח מלאכא שריא עליה, ואתחזי גרמיה דלית ליה חולקא בא-להא עילאה. רבי יצחק אמר כאלו פלח לעבודה זרה, כתיב הכא לא תאכל כל תועבה, ועבודה זרה תועבת ה', וזהו אשר הבדלתי לכם לטמא, מהו לטמא, לשאר אומין עובדי עבודה זרה...
כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע, הבהמות הטהורות מפריסי פרסה, כי מוכרח הוא להעיר בצינורות ולהעלותן גרה בענין חוץ ונותן ואינו כובש המאכל במעיו, וישראל הקדושים והטהורים אוכלים הבא מטהרה, כי אנשי רשע הרבה מינים מהם שוכנים בבהמות טהורות, ומהם שוכנים בטמאות ערלה וקליפי ערלה, והעדות שאינו מפריש כי הוא חיצון, והאוכלו כאוכל כלי שנשתמש בו נפש טומאה. אך מבהמה טהורה אם יודע שיש תיקון באכילתו יאכילנה ואם לאו למה יאכל נפש אביו או קרובו ויוליכנה על ידי אכילתו חוץ למשפחתה ומבית אביה, והוא יתן הדין, וגם למה ישלח ידו לעשות לה דין שלא כמשפט, כי אוכלים אותה טובים ורעים, על כן משוך ידך מזה ומזה.
טעם מעלה גרה ומפריס פרסה הוא סוד כמוס למקובלים האחרונים המאמינים בגלגול הבהמות, אמרו, שאם יעשה אדם עבירה אחת יותר על זכיותיו יתגלגל בבהמה טמאה, זהו שנאמר וגרה איננה מעלה טמאה היא לכם, שאין לו גרה על זכיותיו, ואם מעלה על זכיותיו יתגלגל בה בבהמה טהורה, רק אם חטא בעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, באלו אפילו מעלה גרה יתגלגל בטמאה אם לא חזר בתשובה, וזה סוד שפן גמל חזיר, שפן שפנה לעבודה זרה, גמל שבא על עריות... וסוד חזיר יכרסמנה חזיר מיער... ולפיכך אסרה תורה, כי כל האוכל מהם כאלו אוכל בשר חברו הנטמא בעבירות, וברוך היודע האמת, ובמיתתם בידי אדם שיש בו סוד, שאמרו רז"ל אף על פי שד' מיתות בטלו, דין ד' מיתות לא בטלו, והנסתרות לה' אלקינו... (שמיני דף טז והלאה)
על ידי מאכלים אסורים בא צרעת... (תזריע)
העובד עבודה זרה נידון באש, שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש, והאוכל נבילות נידון בחנק, האוכל נבלות מתגלגל בכלב... (עקב)
כל עמל האדם לפיהו, כל העמל והעונש שהאדם מקבל בעולם הנשמות אינם אלא בשביל פיהו שנטמא במאכלות אסורים ובנבלות הפה, וגם הנפש לא תמלא, לא משלמת עונו. (ראה)
זאת החיה - דא היא בעירא דתיכלון, תורין ואימרי בני רחילין ולא בני מסאבין, וגדיי בני עיזין ולא עירובי טמיין... (דברים יד ד)
זאת החיה - לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה, וגזר עליהם מצוות, ולאומות לא אסור כלום, משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו'. (ויקרא יא ב)
מפרסת - כתרגומו סדיקא, (ואינו מלשון פרסה, כי לכולן יש פרסה שדורסים בו על הארץ). ושוסעת - שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפורנין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי. מעלת גרה - מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק. (שם שם ג)
ושקץ יהיו - לאסור את עירוביהן אם יש בו בנותן טעם. מבשרם - אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות. ואת נבלתם תשקצו - לרבות יבחושין שסיננן. כל אשר אין לו - מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, תלמוד לומר אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעלייתו מותר. (שם שם יא ויב)
ממעל לרגליו - סמוך לצוארו יש לו כמין שני רגלים, לבד ד' רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שני כרעים ופורח, ויש מהן הרבה כאותן שקוראין לנגוסט"א, אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבע סימני טהרה נאמרו בהם, ארבע רגלים, וד' כנפים, וקרסולין, אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו, וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך, ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם. (שם שם כא)
השורץ על הארץ - להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין... שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו. לא יאכל - לחייב על המאכיל כאוכל. כל הולך - להביא השלשולין ואת הדומה לדומה... אל תשקצו - באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שיקוץ נפש במגע, וכן אל תטמאו באכילתן. ונטמתם בם - אם אתם מטמאין בארץ בהם, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה... ואל תטמאו - לעבור עליהם בלאוין הרבה, וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בגמרא אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש... (שם שם מא-מד)
ואנשי קדש תהיון - ...ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין כלל במאכלים, רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קדש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי, שאני קודש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים... (שמות כב ל)
...וטעם הסנפיר והקשקשת כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן, ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הלחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם, ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן בעלי ליחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא מתה בקצת המימות כעצמים המעופשים. (ויקרא יא י)
...ורבותינו למדו סימנים בעופות, והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים, והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם ולאכזריותו, ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב. ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה... ועוד מנו חכמים בסימנין, שאם נמצא עוף שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף, בידוע טהור הוא, כי ידוע להם שאינו דורס, אבל כשיש בו שני סימנין מן השלשה הנזכרים נאסור אותו... והנה טעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כלם יטרופו, והנה נמצא בתולדותם שנוי מה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד, וחלב הטמאים אינו נקפא, ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים. ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידוע בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה מצורע, וזה לאות שיש בכלם סגולות רעות מאד. (שם שם יא)
...והטעם כי בעבור שנפש האדם קצה באכילת השרצים ולא תקוץ בנבלה ובטרפה, הזהיר על הטומאה בהווה... (שם כב ח)
לא תאכל כל תועבה - הנה רצה להוסיף באור במאכלים האסורים, ולכך אמר לא תאכל כל תועבה, להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה, וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס, כענין כי נתעב דבר המלך, כל אוכל תתעב נפשם, כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש, כאשר הזכרתי במקומו, ועל כן אמר עוד כל עוף טהור תאכלו, להגיד כי אלו אשר אסורים נתעבים, והשאר טהורים ראוים לנפש טהורה... והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה, ולא הוצרך לפרוט אחר כך השרצים וכל הרמש, כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת, אבל הזכיר כל סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה, להודיעך שגם הם מתועבים לנפש, ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה, אבל נאסר מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק מאכליו, ולרבותינו עוד מדרשים... (דברים יד ג)
וטעם כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, דבק עם לא תבשל גדי בחלב אמו, כי איננו מאכל נתעב, אבל יאסור אותו להיותינו קדושים במאכלים, או להיותינו קדושים שלא נהיה עם אכזרי אשר לא ירחמו... (שם שם כא)
ועוד התורה מאירה עינים בסוד התולדה, שאסרה לנו מקצת בהמות וחיות ומקצת עופות ומקצת דגים, וגם זה הולך בשאר דרגי התורה, שכל דברים טובים לגוף כנוהג שבעולם, וטובים לנפש מצד היצירה ומצד המצוות, כי הדברים האלה ידוע שאינן מאכלים טובים לרפואה ולבריאות, ומלבד זה יש להם נזק בנפש מצד התולדות, וזהו ונטמתם חסר א', לומר שהן מטמטמות הלב, כאשר ידענו כי העופות האסורין כולן דורסין חוץ מפרס ועזניה, ואין בעולם עוף אחר דורס אלא הם, והם בעלי אכזריות, ודמם ובשרם מוליד אכזריות בנפש, וישראל שנצטוו להיות רחמנים ואוהבים זה לזה, ראוי הוא להאסר להם, ודמם שורף הטבעים. והנה יש להם שנוי גופני בתולדותם, כמו שכתוב, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה, וההיפך טמאה. והבהמות המטמאות יש להם גם כן שנוי בתולדה, שאין חלב שלהן עומד. ואני סבור שיש להם היזק באיברי הלידה וכן הדגים... (תורת ה' תמימה)
...דע שבהיות הדם מזון לגוף ונהפך לגוף והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, ראוי לך לדעת כי בהיות המזון עב ועכור היה הדם הנעשה ממנו עב ועכור, ואם המזון זך ונקי וטהור, יהיה הדם זך ונקי והטהור כמוהו, ולפיכך הבדילנו השי"ת בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסרה עלינו. קצתן שמטמטמים את הלב, כחלב ודם, וקצתן שמעיזין הפנים כחיות הדורסות ובהמות, וקצתן ששוברים דרכי ההבנה והחכמה, כארנבת והשפן והחזיר ודומיהן, וקצתם שמולידים כמה מינים חלאים רעים וקשים, כשרץ המים בכלל, סוף דבר, על כלן אמר הכתוב אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל רומש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא... אם כן כשאמרו צריך אדם לקדש עצמו בשעת התשמיש, הנה שגם המזון תלוי בקדושה זו, כי ראוי לאדם לאכול מאכלים הגונים והממוצעים בין החום והקור, מהדברים המולידים דם נקי וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך לטפת הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור. כי אלו יהיה המזון טוב ונקי וממוצע תהיה הטיפה נקייה וממוצעת ואם יהיה המזון עב ועכור ורע, תהיה הטפה גם כן רעה ועבה ומטונפת ועכורה, ואם כן נמצא המזון גורם להיות הולד כמו כן חכם או פתי או צדיק או רשע, כמו שאנו אומרים סמך הקב"ה בתורתנו פרשת אשה כי תזריע לפרשת מאכלות אסורות, ואמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת וגו', וסמך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, וסמוך לו מצד אחר פרשת נגעים, ואלו הפרשיות סודות נפלאים, ופרשת אשה כי תזריע באמצע, להודיע, שאם יבדיל אדם מן המאכלים הרעים הויין ליה בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים גדולים ועצומים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן המאכלים האסורים... (אגרת הקדש פרק ד, במזון הראוי לחיבור)
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן, ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל... וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון, (כתב הראב"ד זה אינו צודק והוא שקר, שהרי יש שפן וארנבת). וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל... (מאכלות אסורות א א, וראה שם עוד)
כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן, הרי זה אוכל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה, ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור, ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן. מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן, בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים, כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור, ואלו הן, אצבע יתירה, או זפק והוא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד... אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד, אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתרה מעולם לא התירוהו... (שם א טו, וראה שם עוד)
לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה כזית לוקה מן התורה, בין שאכל מן הבשר, בין שאכל מן החלב, לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרם לחלבם. האדם אף על פי שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה, אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה, אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה, ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו, הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. האוכל כזית מבשר עוף טמא לוקה מן התורה, שנאמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו, והרי עבר על עשה, שנאמר כל צפור טהורה תאכלו, הא טמאה לא תאכלו, וכן האוכל כזית מדג טמא לוקה, שנאמר ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו... (שם ב א, וראה שם עוד)
אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות, כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה, שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, ואף על פי שאין פרין ורבין. אבל השרץ השורץ על הארץ, הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה. אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פרשו ויצאו לארץ, אף על פי שחזרו לתוך האוכל, מי שאכל מהן כזית לוקה, שנאמר לכל השרץ השורץ על הארץ, לאסור אלו שפרשו לארץ, אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו. במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ, אבל אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פרשה לארץ, שעל הארץ נבראת ולוקין עליה, ואם ספק אסורה... ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש, אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש... זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית, כשאכל כזית מבריה גדולה, או שצרף מעט מבריה זו ומבריה זו שבמינה עד שיאכל כזית, אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה, הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל... (שם שם יג, וראה שם עוד)
...גבינה שמעמידין אותה העכו"ם בעשבים או במי פירות, כגון שרף התאנים והרי הן ניכרין בגבינה, הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה, שכבר גזרו על כל גבינת העכו"ם, בין שהעמידוה בדבר אסור, בין שהעמידוה בדבר המותר, גזירה משום שמעמידין אותה בדבר האסור... החמאה של עכו"ם מקצת הגאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד, ומקצת הגאונים אוסרה, מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו... (שם ג יד, וראה שם עוד)
האוכל כזית מבשר בהמה שמתה או חיה שמתה או עוף שמת, לוקה, שנאמר לא תאכלו כל נבלה, וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו מתה. אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד, מפני שהן ראויין לשחיטה, ואם נשחטו שחיטה כשרה יהיו מותרין באכילה, אבל מינין טמאין שאין שחיטה מועלת בהן, בין שנשחטה כראוי, בין שמתה כדרכה, בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלו, אינו לוקה משום נבלה וטרפה אלא משום אוכל בשר טמאה. האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה, ואף על פי שאין בו כזית, הואיל ואכלו כולו, ואם אכלו אחר שמת, עד שיהיה בו כזית, אף על פי שאין בכולו בשר כזית, הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה...
בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כחה ונוטה למות, הואיל ולא אירעה מכה באבר מאיבריה הממיתים אותה, הרי זו מותרת, שלא אסרה תורה אלא כעין טריפת חיית היער, שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה. אף על פי שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלין מבהמה שממהרין ושוחטין אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפרכסה בסוף שחיטה, ודבר זה אינו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח... (שם ד א וראה שם עוד)
כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות בין לכרת, בין למיתה בידי שמים. וכבר ביארנו שכל המחויב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה, ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות... (שם יד א, וראה עוד כל הפרק)
דבר אסור שנתערב בדבר מותר, מין בשאינו מינו בנותן טעם, ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו, יבטל ברוב... (שם טו א, וראה עוד כל הפרק)
קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל בה מין בשר התבשיל אסור. בישל בה מין אחר בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה, ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם, לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן העכו"ם שנשתמשו בהן בחמין... (שם יז א, וראה עוד כל הפרק)
קטן שאכל אחד ממאכלות האסורות או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת, במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות. אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'.
אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים, שנפשו של אדם מתעוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרים שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן. וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות... וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני. (שם יז כז)
דין שגגות המאכלות כדין שגגות הבעילות, לפיכך אם אכל אכילות הרבה משם אחד בהעלם אחת, אף על פי שיש ביניהן ימים רבים, אינו חייב אלא חטאת אחת, כיצד, אכל חלב היום ואכל חלב למחר בהעלם אחת, אף על פי שהן בשלשה תמחויין אינו חייב אלא אחת, אבל אם אכל כזית חלב ונודע לו, וחזר ואכל כזית חלב ונודע לו, חייב על כל אכילה ואכילה, שהידיעות מחלקות השגגות... (שגגות פרק ו א, וראה עוד כל הפרק)
ובנבלתם לא תגעו - כדי לאכלן, ואפקיה בלשון נגיעה ליתן שיעור לנוגע כאוכל... (דברים יד ח)
...ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקב"ה לישראל מאוסים הם ומקולקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו טמאים, ואף בתלמוד, עכו"ם שאוכלים שקצים ורמשים חבול גופייהו... (ויקרא יא ג)
אל תשקצו את נפשותיכם - הוזהרנו בזה שלא לאכול הדברים הנמאסים על הנפש, שלא יאכל דג או חגב עד שימות, וכן לא ישתה בקרן מקיזי הדם, והמשהה את נקביו עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם. (שערי תשובה ג צג)
...ועוד טעם יש לומר באיסורי העופות, לפי שמנחשים בהם, שנחוש העוף הטמא הוא על ידי שמשנה מושבו, ולפעמים ימרוט כנפיו, ואין הכל מבינים אותו, ובעוף טהור היא בקול הקריאה והצפצוף, ואינו נחוש אלא חכמה, כמו שאמרו חז"ל שיחת דקלים עופות ואילנות. (ויקרא יא יג)
ונטמתם בם - מלשון טמטום, שהלב מיטמטם באכילתם ואין רוח הקודש שורה בו, ויתכן שהאל"ף חסרה בו, כי היא מורה על היחוד והקדמות, ומזה השכינה מסתלקת, וכן כתב מחטו לי, בחסרון אל"ף, שעל ידי החטא מסתלקת גם כן... (שם שם מג)
הטעם לאסור הבהמות הטמאות, לפי הפשט כי הם מולידים עפוש רע וחולי בנפשות ומעכבין שלימות האדם מלהדבק בשם יתברך, כי הנשמה בדבקה בהשם יתעלה תאבד הרגשת הגוף, ולא תצטרך לאכילה ושתייה, והמאכל אשר במעיו לא יפסד כי אין כחותיו צריכין יניקה, ובכלות דביקותו ותשוב הנפש להרגשת הגוף, אלו יאכל המאכלין אסורין יארע לו דופי בגופו וגם בנשמתו, כי בשלמות הגוף על תכונתו תלוי קצת שלימות הנפש כאשר נודע בדברי החכמים לפעמים בהתגברות היסודות זה על זה, גם לפי זכות החומר, כמו הנר שהיא בעששית דקה תאיר יותר מן העומדת בעששית עכורה, וזה הטעם יספיק לכל איסורי המאכלות, כי על כולם נאמר "והייתם לי קדושים", לטהר הנשמה המסתפקת מן האוכל לפי דקות הצלול והדק שבו. והטעם השני לפי הקבלה, כבר הודעתיך כי כל הנבראים התחתונים הם ענינים נגדיים ונאצלים מן העליונים כל אחד נאצל כחו מן המרכבה עליונה עד שלא תמצא לעולם דבר למטה שאין ענין למעלה כנגדו, ואין לך דבר למעלה שלא ימצא דוגמתו למטה כצל אצל המיצל, עד שאמרו רז"ל כשימצאו ענין נפלא למעלה ישאלו מהו הרומז אליו למטה... ועל כן התחתונים כלם יש נאצל ממקור החסד, ויש נאצל מהגבורה, ויש מהרחמים, יש מקדושה ויש מרוח הטומאה, וכבר קבלו חכמי הקבלה ז"ל כי הבהמות הטהורות ברייתן היא מן החסד, ויש מהן עומדות באותה מדה לעולם, ועל כן הזכיר הכתוב עשרה מיני בהמות טהורות רמז לי' מאמרות, והם שור וכו', אבל הבהמות הטמאות מוצא אצילותם הוא ממ"ה, ואם יאכל מהם יטו אותו למדתם, תמצא נפש הבהמית מינה ותיעור, אף כי רוחותם גם כן מרוחות הטומאה השורים באויר... (ויקרא תזריע דף ס, ועיין שם עוד)
שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו... ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסייעת לכך, שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא, ואמרו ז"ל שזמן זה הוא שנה אחת...
משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה, באמת כי הא-ל לא ירע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח, אשר עמו יוציא כלי למעשהו, ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחז בו הכלים, יעשם האומן טובים, ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה ענין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות, ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהן, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק או תועלת, אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת, כי לתועלתנו לא נתגלה סבתן ונזקן פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים, ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו, כי אם במקום פלוני שטבעו כן, או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן, ולהועיל לנו מן המכשול הזה. וידוע הדבר מדרכי הרפואה, שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטרפות מורה חולי בבהמה, ואל תקשה עליך ותאמר מה הפסד אפשר להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי באורך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות תתחייב להודות כי ברגע הראשון התחיל ההפסד, אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מיעוטו... (משפטים מצוה עג)
שלא לאכל בהמה וחיה טמאה, שנאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו'... ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחומר, שאנו אומרים החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד לוקין עליו, קל וחומר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל שלוקין עליהן...
משרשי המצוה מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים אשר הם כלים לנפשות, לפעול בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים, ועל כן הרחיקנו מהם, למען יפעלו הנפשות פעולתן ולא ינעלו דלת בפניהם רוע מזג הגופות וטמטום הלבבות... (שמיני מצוה קנד)
ובשלמות נפשם לא חשך מהם אורו ואמיתו מה שתכלול התורה, אם להקנותם דעות אמיתיות, ואם לתקן מעשיהם, מה שיספיק להרימם מפחיתות החומר הכולל לטבע מיוחד ומעולה, כאילו הם מין בפני עצמו. על כן יזהיר על טהרת המאכלים ושאר הטומאות מהנבלות והשרצים והמגעות, וכמו שאמרו בויקרא רבות י"ג: "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן הבריות", רוצה לומר שיחיה חיי זהירות ופרישות וקבלת עול מלכות שמים, בצמצמו עצמו בהרבה שנפשו מתאוה לו, והם ממש חיי הבחירה, ויסרס תאותו הגופנית להתאוותו בהנאה הנפשית לעולם הבא... (ויקרא יא א)
וכן והבדלתם בין הבהמה - שגם שם יש בחינת קדושה בטהורות ולא בטמאות, ואם תאכלום תשקצו את נפשותיכם המתקיימות במזון מאכלכם. (שם כ כה)
הטעם בסימנים, שמעלת הגרה אין לה טוחנות בלחי העליון, ולכן לא תוכל לאכל עצמות כי אם עשבים המתרככים בחום הכרס, ובהמות אלו שמנות וטובות למאכל האדם, וגם מזגם יותר שוה כי העשב לח ויבש ואינן אכזריות, וכן אין להם צפרני טרף. וכבר באר הנביא שלעתיד לבא אריה יאכל תבן, ואז לא ירעו ולא ישחיתו עוד. והחזיר והארנבת מזגם נשחת לרוב החומר הלבני בחזיר ובגמל, והחום היבש בשפן, לחז"ל מעלי הגרה הן בעלות קרנים, ושהעצמות הראויות לטוחנות העלום לשם, כדי שילחמו ברודפיהם במקום לנשוך. וכן בעופות אצבע יתרה למעלה, שיוכלו להלך מהר, ויש להם זפק וקרקבנם נקלף לטחינת המאכל פעמים, ובדגים אין טעם סנפיר וקשקשת כאלו שאומרים, שאז יעמדו במקום אחד ויהיה עפריים, אלא שנולדים ממותרות הטבע שבהם, ואז יהיה מזגם טהור. (ויקרא יא א)
כל תועבה - שהם תועבה לפניו, כי יש להם התיחסות וערך ידוע לפניו כעכו"ם... סבת איסור המאכלים חשבו רבים, וכן ברמב"ן שמיני, שהוא לבריאות הגוף ורפואתו, וחלילה לי להאמין בדבר, כי יהיה ספר תורת אלקים כסדור רפואות קטן, וגם אפשר לפי זה שיתקונו המאכלים בטבולים וכו', וגם הגוים האוכלים החזיר וכו' כראי מוצק, ולא הזכיר כאן אכילת נחש ועקרב וכו' אלא שהם מולידים אטימות הנפש וקלקול התאוות, ממנה תתהוה רוח הטומאה ותגרש רוח הקדושה... (דברים יד ג)
זאת החיה - אחר שהוריקו עדים הרוחני ממתן תורה, שהיו ראויים לשכינה בלי אמצעי, כפי שיהיה לעתיד לבא שנתתי משכני בתוככם, ומשה השיג בתפלתו שישרה על ידי משכן ומשרתיו, ראה לתקן את מזגם שיהיה מוכן ליאור בחיים הנצחיים על ידי תקון המזונות והתולדה, ואמר במטמאים במדות ובמושכלות אל תשקצו וגו'... והייתם קדושים, פירוש נצחיים מתדמים לבורא... והזכיר לשון טומאה בנבלות ושרצים שיש בהם מגע ובמקצתם משא, והמטמאים הנפש בלבד כדגים עופות וחגבים יאמר שקוץ. (ויקרא יא ב)
כל תועבה - קודם מתם תורה נודע הבדל הטמא והטהור, כמבואר בנח, מכל מקום לא אסר לנח אכילתם, ואתה בהיותך קדוש, אין ראוי לך להיות ניזון מהאסור. (דברים יד ד)
לאמר אליהם - אם יזהיר רק הכהנים על הטומאה, יאמרו ישראל שרק הכהנים קדושים והם טמאים, ואין טומאה נוגעת להם, כי מין במינו אינו חוצץ, לכן הקדים להם מאכלות אסורות, לומר שלולא איכותן קדושה, לא היה הקב"ה מזהירם מלבא אל פיהם בעל חי שאינו טהור. (ויקרא יא א)
...מכל מקום דבר זה אינו עיקר הטעם, שאין הטעם שהבהמה היא טהורה בשביל שיש לה מפרסת פרסה, דלמה בשביל כן טהורה, ואין הבהמה טמאה בשביל שאין לה מפרסת פרסה, אבל דבר זה סימן לבד. והשי"ת היה רוצה להראות למשה עיקר הדבר מצד עצמו, ולפיכך תפס כל מין ומין, כלומר זהו טהור, כי הטהרה תולה במה שהוא זה המין שאינו מרוחק מן השי"ת התופס אותו, והטומאה תולה במה שזה המין הוא מרוחק מן השי"ת התופש אותו. ודבר זה הוא טהרה בעצם וטומאה בעצם, ולא בשביל הסימנים שאינו רק סימן בלבד... (חידושי אגדות חולין מב א)
...ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ונפש בעל חי, כי כאשר יתקבל החומר ההוא מורכב מד' יסודות ויתהווה ממנה הבהמה או הבריאה ההיא, הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עלו במדריגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע בו, ואתו אור השופע בו הנשמה אליו. ועל האמת יש נפש חיונית, ועל היותר אמת אין בה נפש כל עיקר, מפני כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחק מן האור, לאין לה נפש, ולא רוח ונשמה שתעלה או תרד ולא היתה אלא כדמיון הזבוב הפורחת באויר בהתקרבה אל העששית תאיר בה האור, ונקרא זה חיות שלה, ובהתרחקה יתרחק ממנה, וזה מיתתה. ועתה להיות שהיסודות מתקבצים על ידי הטהרה והקדושה, האור המאיר בהם הוא הטהרה והקדושה, לכן התירה התורה אכילתם, ומפני כי קצתם קיבוץ חלקיהם על ידי קליפות, כנודע, והקליפה מאירה בהם, אסרה אותם התורה. ועם זה נבין כי כל הדברים בעולם הזה עולים ממדרגה למדרגה... ואז יצא מרשות המלאך הממונה על עשב ונכנס תחת המלאך הממונה על הבהמות, וכאשר האדם יאכל הבשר ההוא, יעלה הבשר אל מדרגה משובחת בקירבתה אל מציאות האדם השופע עליו אור מלך מלכי המלכים, הוא הנשמה העליונה, ואין ישראל תחת מזל ומלאך ושרף, ואדרבא, המלאכים שואפים שפע מהצדיקים וזהו טעם שישראל בעוד שהיה משה רבינו ע"ה חי היתה השפעתם על ידי שכינה ממש... (בעשרה מאמרות מאמר ב)
התורה הזהירה במאכלות אסורות ומותרות, והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם, ופירש בזוהר ענין הזה, כי המאכלות המטמאים שהזהירה לנו התורה מהם, שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן האוכל מאותן הדברים מטמא את נפשו, ומראה על עצמו שאין לו חלק בקדושה ולא באלקי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם והנפש מתלבשת שם. נמצא שהוא מטמא נפשו ומטמא הנפש המתלבשת בגוף, ורוח הטומאה שורה עליו. וכתוב בראשית חכמה, כן האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים, שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה, והיינו צדיק אוכל לשובע נפשו, כי לפי פשוטו קשה, מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחנית, אלא הענין שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שבעה... וכתב ראשית חכמה, לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח את עצמו שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור... כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור שראוי להתרחק ממנו, והרי יש כמה דברים שנפלה מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי, זה אוסר וזה מתיר, ובודאי שיחזקאל הנביא ע"ה בדבר זה לא היה אוכל... (שער האותיות אות ק בפה בעינים וברגלים)
וזה לשון הרב הנ"ל בחלק לא תעשה סימן פ"ה: שלא לאכל שרץ המים, שנאמר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת, ושלא לאכול דג טמא, שנאמר בדגים ושקץ יהיו לכם, טעמי המצוות אלו, כיון שאין להם סנפיר וקשקשת שהם כתריס להגין להם מרעתם, טמאים, והטומאה יזיק לעם קדוש, יען הנשמה טהורה תחטוף ותתפעל מהר מהטומאה ומהעבירות, והזיקו ניכר, מה שאינו כן הגוים האוכלים אותם, לפי שמורגלים בטומאה, להכי אין הזיקם ניכר, שמי שרגיל לאכול סם המות לא יזיקנו. מכל מקום בשלימות הגוף על תכונתו תלוי קצת משלימות הנפש, ובהיות שהדבר הטמא יש לו למעלה קשר ואחיזה, על כן הנהנה מהם ושואב ויונק משם, וטומאה בוקעת ועולה לרקיע, ואדם הטומאה ימית הנשמה, לכן אותן שאין להם סנפיר וקשקשת רובם הוויתם ממים העכורים, לאות שהממונים עליהם הם שמאליים, לכן לא תאכלו שאין לו סנפיר וקשקשת ושקץ יהיו לכם. שלא לאכול עוף טמא, שנאמר את אלה תשקצו מן העוף, ושלא לאכול חגבים טמאים, שנאמר ושרץ העוף. טעמי מצוות אלו, שלא תאמר כיון שהם עופות קלי התנועה אין בהם פגם, אין טומאתם מצד הקלות ולא מצד הכבד, אלא מצד היניקה שיניקתם מצד הטומאה, ומשם ניזונים, גם האוכל אותם מושך מזונו מצד הטומאה ומטמא נפשו. סימן: אין להם אצבע יתירה לסייע בהליכה, לא קרקבן נקלף לסייע בעיכול, לכך את אלה תשקצו מן העוף. ושרץ העוף שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר וכל שרץ הארץ וגו', ושלא לאכול רמש הארץ, שנאמר אל תשקצו בכל השרץ השורץ, ושלא לאכול תולעת הפירות בצאתם לאויר, שנאמר אל תשקצו וגו' עד כל מרבה רגלים. וטעמי מצות אלו מה שנאמר בפסיקתא ונטמתם בם, חסר אל"ף, מלמד שהטומאה מטמטמת הדעת ומרבה טפשות באדם, והקדושה והטהרה משרה באדם רוח הקודש, ומקרא מלא הוא "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן"... והטומאה הקלה הכנה להמשיך הטומאה החזקה, ולא תאמר דווקא שרצים המתהוים מזכר ומנקבה עושים רושם בנפש, אבל המתהוים מעפושיהם שלא נבראו מפריה ורביה שהם גוף קטן לא, מכל מקום מטמא זה הקטן כמו הבריה הגדולה, לכך לא תאכל כל שרץ הארץ, אל תשקצו בכל השרץ השורץ, עד כל מרבה רגלים... (תורה שבכתב שמיני בסוף)
...והמדרגה הג' אחר הגזל והעריות לענין החמדה הנה הוא איסור המאכלות, בין בענין הטריפות עצמם, בין בענין תערובותיהן, בין בענין בשר וחלב, או חלב ודם, וענין בישולי גויים וענין גיעול גויים, יין נסיכם וסתם יינם, כל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול, וצריך חיזוק, כי יש תאות הלב המתאוה במאכלים הטובים וחסרון הכיס באיסורי התערובת וכיוצא בהם. ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים והמבוארים בספרי הפוסקים, והמקיל בהם במקום שאמרו להחמיר אינו אלא משחית לנפשו, וכך אמרו (ספרא שמיני), לא תטמאו בהם ונטמתם בם,והיינו כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו בש"ס (יומא ל"ט) גם כן ונטמתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית, ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים, כמו שאמרו חז"ל שם, כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי, ומשוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים, אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא י"א) "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", ובא הפירוש לחז"ל (תורת כהנים) בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו, מלא השערה. להראות כמה נפלא כח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש. והנה כל בר ישראל שיש לו מוח בקדקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים, או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסיי, כי הנה לו דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו, אם יש לו בו איזה בית מיחוש ואפילו חששה קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אך איסור המאכל כבר בארנו שהוא ארס ממש ללב ונפש, אם כן מי איפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא, ועל דבר זה נאמר (משלי כ"ג) "ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה"... (מסילת ישרים פרק יא)
לאמר אליהם - מלמדנו שאין ענין המאכלות האסורות לבריאות הגוף כברמב"ן, שהרי האומות אוכלים ובריאים, אלא כונתם לרפואת הנשמה, כי מגרשים רוח טהרה וקדושה, ומולידים אטימות השכל ואכזריות, וזה דוקא מועיל "אליהם", לישראל, שהם לחיי העולם הבא, אבל לאומות העולם אין תועלת במצוה זו. (ויקרא יא א)
כי מעלה גרה הוא - מדוע אמר בכולם סימן טהרה שלו? שאלו גרועים על ידי זה מהשאר, כעשו, שמראים שאין תוכם כברם, ומולידים תכונה זו בגוף האוכלם, ולכן דרשו הגמל זו בבל וכו', רוצה לומר כל מה שאלו האומות הראו טובות היה רק זיוף. (שם שם ד)
ושקץ יהיו - ...וטעם אומרו ושקץ, בתוספות וא"ו, יתבאר על דרך אומרם בחולין אין הקב"ה מביא תקלה וכו', וכל שכן על ידי צדיקים עצמם, וכתבו בתוספות דדוקא בענין אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר איסור, ואפילו בשוגג, וזה שרמז כאן ושקץ יהיו, פירוש לרבותא, אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם שאף על פי כן ישקצו את הנפש, עוד ירמוז כי ישקצוהו ויאבדוהו להרום תולעים במותו. (שם שם י)
...אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות זו למטה מזו, המדרגה התחתונה היא שלש קליפות הטמאות ורעות לגמרי, ואין בהם טוב כלל, ונקראו במרכבת יחזקאל רוח סערה וענן גדול וגו', ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גלולים וקיום גופם, ונפשות כל בעלי החיים הטמאים ואסורים באכילה, וקיום גופם, וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח, כמו ערלה וכלאי הכרם, וכמו שכתב בעץ חיים שער מ"ט פרק ו', וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן. (לקוטי אמרים פרק ו)
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל, שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בעניני העולם הזה, שאין בהם צד איסור לא שרש וענף משס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, ורק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו, לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה, והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה, הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה... (שם פרק ז)
ועוד זאת במלאכות אסורות, שלכך נקראים בשם איסור, מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא, וגם פעל ועשה וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר, מפני איסורה ביד הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות, ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה וכו', ולכן גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין שהוא יצר הרע של אומות עובדי גלולים, שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות, מה שאינו כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאות תאותו הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל... (שם פרק ח)
אך באמת כשתדקדק בלשון רעיא מהימנא דלעיל ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר וכו', ולא אמר תורת איסור והיתר או הלכות איסור והיתר וכו', אלא רוצה לומר דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע, שהוא קליפת נוגה, וזהו לשון אסור, שהקלפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר, דהיינו שאינו קשור ואסור בקליפה ויוכל לעלות על ידי האדם האוכלו בכוונה לה', וגם בסתם כל אדם העובד ה' שבכח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא, וזהו בחול, אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, לכן מצוה לאכול כל תענוגים בשבת ולהרבות בבשר ויין, אף שבחול נקרא זולל וסובא. מה שאינו כן בדבר איסור שאינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול, גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא, אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו רז"ל ונעשה היתר, אבל הלימוד בתורה אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה שהם המשניות וברייתות שבגמרא ופוסקים המבארים ומבררים דבריהם להלכה למעשה הן הן גופי תורה שבעל פה, שהיא ספירת מלכות דאצילות כדאיתא... (אגרת הקדש כו, ועיין שם עוד)
ואנשי קדש תהיון - שתהיו שלי, שלא תהיו תחת הטבע והמערכה רק תחת ההנהגה הנסיית שמצד זה השי"ת מתעלה ומתקדש אל הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע, ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפרשת עריות כי על ידי כל מצוה מתווסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה... (שמות כב ל)
...מאכלות אסורות הן בחלקן מטמאות באופן שלילי, אוטמות את הלב בפני השפע האלקי, ובחלקן הן משקצות באופן חיובי, מקרבות את האדם אל הרע... (בראשית ז ב)
ואנשי קדש תהיון - לא אמר קדושים, הכוונה אתם שייכים לתפקיד קדוש, וזה יקל עליכם אם תמנעו ממאכלות אסורות, אין באסורם ענין של בריאות, כי אם הכנה לנקיון מוסרי ולקדושה, טרפה - נטרף, רוצה לומר נקח למזון על ידי בעל חי אחר, אין לאדם להיות ניזון באותה מדרגה כחיות הטבע... (שמות כב ל)
אל תשקצו - ...טבע נפשותינו חייב להכשיר אותנו להדמות אליו ולהיות קנינו, משום כך הוזהרנו, לבל נביא את נפשותינו לכלל ניגוד לאותו מצוי, שאם לא כן, לא יראה בנו את עם קרובו הראוי להילוות אליו, אלא ירחק אותנו מתוך תיעוב... (ויקרא יא מג)
המעלה אתכם - הפסוק מבטא באופן ברור שאין מאכלות אסורות ענין דיאטי למען בריאות הגוף, כי אם למען בריאות רוחנית ומוסרית, כן הן מגינות בעד התקיפות הבהמית של היצרים החושניים, ומחזקות את הכח המוסרי-רוחני לבל יקהה במלחמתו. עלינו ללמד שהחומר שלנו ישאר בתוך המסילה הצרה העושה אותו למכשיר הרוחניות, שניהם, החומר וגם הרוח הם מכשירי האלקות, שעל ידם היא פועלת בארץ. טומאת מגע מביאה לידי הכרה ומראה באופן סמלי מה שמצוות מאכלות אסורות פועלות באופן מעשי. שמירת מאכלות אסורות עדיין אינה קדושה לכשלעצמה, אלא הוא התנאי להשגת קדושה. התודעה על הכושר ועל התפקיד המוטלים עלינו הם תנאי לכך, והם ערוכים סביב לדיני המקדש וקדשיו... (שם שם מה)
והבדלתם - אם אין רצונכם להשחת כשאר האומות, עליכם להתחיל בשמירת חוקי מאכלות אסורות, כתנאי ראשון להבראת הנפש, ולטהרה ולקדושה מוסריים. החזרה על דיני מאכלות אסורות במקום זה מראה לנו את חשיבותם הרבה... (שם כ כה)
ואנשי קדש תהיון - שלא נימא דאזהרת טרפה היא משום דטרפה אין בשרה בריא, ונפש נקיה אינה מקבלתו, אלא משום שתהיו אנשי קדש מופרש לדעת עליון, ואפילו היא בשדה חורשת, ובאה חיה וטרפה ומיד נשחטה, ואם כן לא חלתה כלל, אתם מוזהרים עליה. (שמות כב ל)
בפסוק וידבר וגו' לאמר אליהם, ובמדרש אמרת א-לוה צרופה וגו', כי השי"ת נתן המצוות לבני ישראל כדי לחבר כל המעשים אל השורש, וזה שאמר "לצרף בהם את הבריות". והנה כל המאכלים הם לפי האוכל, כי הצומח מזין לבעל חי, ובעל חי למדבר, וזה נעשה במאמר הנה נתתי וכו', ועתה שנבחרו בני ישראל, ממילא ניתן להם מאכל מיוחד, לכן כתיב לאמר, כי היה שינוי בטבע להיות מינים אלו מיוחדים להם למאכל, דכתיב ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פירוש כפי השייך לכל אחד. ולכן נשתנה המאכל כפי מדריגת האוכל... ומכל מקום נאמרה פרשה זו אחר החטא והמשכן, כנראה שקודם החטא היה אפשר לתקן כל המינים כמו שיהיה לעתיד, רק עתה יש דברים שאין יכולים לתקנם, לכן נאסרו עתה, ויש להם עליה על ידי הפרישה שאין אוכלין אותם, לכן יתתקנו אחר כך, כדכתיב במדרש לא תאכלו, כדי שתאכלום לעתיד... ולכן כתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו', פירוש, שבאכילת אלו המינים ימשך חיות לכל המינים, כדכתב במדרש על הפסוק ואבדיל אתכם מן העמים, אלו היה מבדיל האומות לא היה להם תקומה, רק בירר אותנו מהם, כן הכא זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה... (ויקרא שמיני תרמ"א)
בפסוק זאת החיה וכו', פירש רש"י לפי שדביקין בחיים... והנה בני ישראל בקבלת התורה התדבקו בעץ החיים, והיה ראוי להיות נתקן החטא, והגם שאחר כך נעשה פגם על ידי החטא, מכל מקום נשאר לנו חלק בתורה, שהיא עץ החיים, ולכן צריכין לשמור מתערובות טוב ורע. ובאמת בכל הנבראים יש בהם חיות, אך במדה וצמצום, וזה שאמר עמד וימודד ארץ וגו', אבל בני ישראל יש להם אחיזה בעץ החיים, כענין שכתב ואכל וחי לעולם, שהיא בחינת למעלה מהטבע, לכן בירר לנו השי"ת המינים שאין בהם תערובת מעץ הדעת טוב ורע. ובמדרש דורש אלה המינים על ד' מלכיות, גמל שפן וכו', כי מצד שלא נתברר עדיין מלכות שמים, ונמצא עוד מלכות בשר ודם בעולם, לכן נבררו בני ישראל מתוך האומות עובדי כוכבים ומזלות, לכן נמצאים עוד מינים טמאים בעולם, כי הכל הכנה אל האדם. וכתוב ונטמתם בם, עיין שם בזוהר הקדש שדורש מה שכתוב בלי אל"ף, כי האל"ף רומז שנמצא קצת נקודה מן האחדות, ובכח זה עתיד להתברר טהור מטמא, אבל כשנפש מישראל מתגאלת באכילת מינים אלו, ונטמתם כתיב, שניטל הנקודה מהאחדות. (שם תרמ"ה)
בפסוק זאת החיה וגו', לפי שישראל דבקים בחיים וכו'. הענין הוא, כי על ידי חטא אדם נתערב טוב ורע, ובני ישראל במצרים התחילו לברר זה התערובות, וגאולת מצרים לא היתה בנפשות בני ישראל בלבד, אבל כפי הבירור בנפשותינו כן נתברר בכלל הבריאה, ולכן נבדלו המינים טהורים מן הטמאים, ולכן תלהו הכתוב ביציאת מצרים, המעלה אתכם מארץ מצרים, ולכן איתא במדרש המינים טמאים נגד הד' מלכיות, פירוש שבהיותינו עוד בגלות הוא הסימן שיש עוד התערובת שצריך בירור... (שם תרמ"ח)
עוד במדרש, כל אמרת א-לוה צרופה וכו', דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וכו'... והראה להם השי"ת אותן המינים שנמצא בהם החיות, ושיכולים להוציא מהם הנקודה חיות, הגם כי השי"ת נותן חיות בכל המינים, אבל מינים אסורים אי אפשר להוציא מהם החיות שנדבק בגשמיות יותר מדאי, רק לעתיד שיהיה בירור גמור, ועל ידי שבני ישראל דבקים בחיים אין רשאין לאכול אלה המינים, שאין יכולים להוציא החיות מהם, וזה שאמר להבדיל וכו', ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, פירוש שאין יכולים לאכול ולהוציא החיות מהם כנ"ל. ואיתא במדרש מפיו דעת ותבונה, משל למלך כשבא בנו נותן לו מאכל מתוך פיו. והנמשל הוא, כי השי"ת רוצה שלא יאכלו בני ישראל רק מאלה המינים שיש להקב"ה כביכול חלק בהם. וזה הוא סימן הדעת שיודעין להבדיל בין המינין הנאכלים, כמו שאמרו חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין... (שם)
בענין זאת החיה אשר תאכלו, ובפסוק כי אני ה' המעלה אתכם, ובמדרש עמד וימודד ארץ וכו', דכבר כתבתי כשבחר הקב"ה בבני ישראל והוציאנו ממצרים, שהיה שם בירור הנפשות מתערובות טוב ורע, וכמו כן נעשה בירורים בכל הבריאה, ונתיחד ארץ ישראל מכל המקומות, וכמו כן נתיחדו המינים טהורים מבעלי החיים, שזו עיקר הגאולה, שלא להיות נאסר בתערובות הרע, שזה הוא כלאים, מלשון בית הכלא... (שם תרמ"ט)
בפסוק זאת החיה וכו' המעלה אתכם מארץ מצרים, ובתורת כהנים המודה בשרצים כמודה ביציאת מצרים וכו', ובגמרא אלמלא לא העליתי בני ישראל ממצרים אלא שאין מטמאין בשרצים דיי וכו'. הענין הוא על פי המדרש עמד וימודד ארץ וכו', כי הנה הקב"ה הוציאנו ממצרים להיות בני ישראל בני חורין, ומאכלות אסורות הם מאסרין הנפש להיות משועבד להגוף וגשמיות, והנה באמת נמצא הארת חיות בכל דבר, אבל הם במדה וצמצום, כמו שכתוב וימודד ארץ, אבל לבני ישראל כתיב לא יהיה בך אל זר, אנכי המעלך מארץ מצרים הרחב פיך, פירוש שלא יקבלו בני ישראל כח ממאכלות האסורות כדי שיהיו בני חורין... אבל בני ישראל כשהוציאנו הקב"ה ממצרים להיות לו לעם נחלה ונעשו בני חורין, רצה הקב"ה שלא יהיה לנו שיעבוד והתקשרות בגשמיות, ולכן הבדיל לנו מינים טהורים אשר החיות שבהם הם בבחינת החירות בלי השתנות. וזה שאמר זאת החיה אשר תאכלו וכו', ועל ידי מאכלות אסורות ניטל החירות מהנפש, לכן הוי ככופר ביציאת מצרים. (שם תרנ"ב)
...ופירוש והתקדשתם מלמטה, להיות נפרש ממאכלות אסורות, כי עצם הקדושה אינו למטה, רק פרישה בכלל קדושה... והנה בענין זאת החיה אשר תאכלו, כי חיות התורה נמצא בכל מקום, כמו שכתוב כולם בחכמה עשית, אבל יש דברים שאין יכולים להוציא החיות מחמת התערובות טוב ורע, וזה הסימן מעלת גרה ומפרסת פרסה, כי יש בכל דבר ב' מפתחות, פנימית וחיצונית, וצריכין מקודם לפתוח הסגר הטבע והגשמיות, שלא יהיה מגושם ביותר, וזה הסימן שוסעת שסע, שלא נסגר לגמרי, ויש סדק ושער לבטל הקליפה וההסתר, ואחר כך צריכין לפתוח נקודה הקדושה הפנימית, וזה הסימן מעלה גרה, שהרמז שיכולין להעלות הפנימיות, ונמשכת אחר איש ישראל האוכלו בקדושה, והמינים האסורים אין בכח להעלות הקדושה מהם, לכן הבדילנו הקב"ה מהם כנ"ל. (שם תרנ"ג)
...ואיש ישראל צריך להיות עבד שלא על מנת לקבל פרס, רק כמלאך לעשות רצונו יתברך, ולפי שהטבע מסתיר, נתן הקב"ה לבני ישראל המצוות, ומה שאסר להם מאכלות אסורות וביאות אסורות, שבהם הקליפה דבוקה, ולא יוכלו לעשות עבודתם לשם שמים, וזה שאמר המעלה אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים, פירוש שנטל מהם מיצר הטבע, ושיכירו בכל דבר אלוקותו יתברך, לכן זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. (שם תרנ"ו)
והנה מאכלות אסורות כתבו ז"ל הטעם, מפני שהנאכל ישוב לגוף האוכל, ובאשר המאכלות האסורות נשפעים משלש הקליפות הטמאות, אם כן נעשה חלק מהגוף נשפע מהטומאה, ושוב אינו ראוי שתשרה עליו נשמה קדושה. והרב חיים ויטאל מוסיף, שלעומת שהיתה שורה בו נשמה דקדושה שורה עליו כח טומאה כעין טומאת מת, ולדברי כולם הוא קלקול הגוף. והנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש, ושניהם צריכים זיכוך, זיכוך הנפש הוא על ידי שכל התורה, והגוף על ידי הכנעה וביטול והמשכה לרצון השי"ת, ועל כן הם, שהיתה בהם מדת הכנעה ונשלם גם גופם (אלעזר ואיתמר), להם ראויה ומתאימה פרשת מאכלות אסורות. (ויקרא שמיני תרע"ב)
ולפי האמור התפרש לנו סמיכות הפרשיות, שנסמכה פרשת מאכלות אסורות לכאן, דהנה במדרש שארבעה המינים הטמאים שבפרשה שיש בהם סימן אחד של טהרה, גמל שפן ארנבת וחזיר, רומזים לד' המלכיות בבל פרס ומדי יון ואדום, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שסימן אחד של טהרה שיש בהם מורה, שיש להם אמנם שורש בקדושה, אבל בהשתלשל למטה נעשו טמאים גמורים, וכן הן ד' המלכיות שיש להם שורש בקדושה, אלא שבהשתלשלות נעשו רעים. ושרש של ד' המינים הנ"ל הם שורש אחד עם ד' המלכיות, והאוכל מבשרם נעשה משופע מכחות הטומאה של ד' המלכיות. והנה במדרש שלעתיד יטהר החזיר, ובודאי כל ד' המינים שלכולם יש סימן אחד של טהרה. והטעם בודאי שלעתיד שיעביר רוח הטומאה ועתיד לשחוט את ס"ם, והיינו שיתחלקו אותיותיו, שתי האותיות הראשונות יהיו ליקידת אש, ושתי אותיותיו האחרונים יתבררו לקדושה. ועל כן נמי אותם שיש בהם סימן אחד של טהרה יתחלקו, חלק הטמא שבהם יתבער, וחלקי הטהרה יתבררו ויתלבנו, ועל כן ישובו להיות טהורים ראויין למאכל ישראל. (שם תרע"ח)
זאת החיה אשר תאכלו, פירש רש"י לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים וכו'. ויש להבין מה שכתב בסוף הפרשה בין החיה הנאכלת וגו', ואם איתא לא היה לכתוב להזכיר לשון חיים בהנך דלא תאכל. ונראה דאחר החטא של אדם הראשון שנתערב טוב ורע, יש בכל הטמאים נמי מחלקי הטוב, וצריכין להתברר, אבל הבירור של חלקי החיות מהם איננו על ידי האכילה כמו הטהורים, אלא על ידי הריחוק מהם והעדר האכילה... (שם)
במדרש תנחומא נראה דמיישב הסמיכות לפרשה שעברה שמסיימה במאכלות אסורות, וכתב כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקב"ה מצוה אותו מזה תאכל ומזה לא תאכל וכו'. וכן בגמרא (נדה ל') משביעין אותו וכו'. ולמה פרט מכל המצוות שבתורה דוקא ענין מאכלות אסורות? אך הענין, דקדושת המאכלים כולל כל התורה, ושורש הסתת הנחש היה להכניס תאוה באכילה, ומי שהוא מוגדר באכילה, שמאכלו בקדושה, ממילא שומר כל המצוות שבתורה, שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה, כמו שנאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם... ואמרנו שבאמת כתוב ועץ החיים בתוך הגן, והיינו שפנימיות כל עצי הגן היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, ואם היה אדם הראשון טועם באכילה הראשונה מעץ החיים, היה מרגיש בכל האכילות טעם עץ החיים שהוא תורה, וכשאכל מעץ הדעת, אז הרגיש בכל האכילות מכל המינים עץ הדעת טוב ורע, וזה שורש הקלקול, וכשמתקן שיהיה האכילה בקדושה, אז ממילא שומר כל המצוות, וניצול מקטרוג יצר הרע, וכן בשבת שאכילות ישראל בקדושה, אז ממילא שומר כל המצוות וניצול מקטרוג יצר הרע, וכן בשבת שאכילות ישראל בקדושה, כתוב שומר שבת מחללו, ושומר ידו מעשות כל רע, שזוכה להיות משומר מן העבירה... (ויקרא תזריע ג)
...ואמרנו כי מזה מוכח כדעת המקובלים, כי כל עונשי התורה אינו ענין צדדי, אבל פועל אדם, הפעולה עצמה תשלם לו, כמו מי שאכל בשר סרוח יחלה וימות, כי הבשר הסרוח בעצמו יענש לו עונשו הראוי לו, ככה העושה עבירה יש טבע רוחני באותו דבר שעבר עליו להחלות האדם ולהמית אותו ביסורים קשים ומרים, והנה אנו רואים אדם אוכל בשר סרוח יחלה וימות, והכלב אוכל בשר סרוח ולא יזיק לו כלל, ככה אם לא היו יוצאים ממצרים, היה טבעם גס, ולא היה מזיק להם שרצים, אבל כשיצאו ממצרים נזדכך גופם, ואין טבע נפשותם מקבלת סרחון שקצים, המסאבת ומזהמת הנפש. וזה מאמר רבי ישמעאל, אלמלא לא היו להם יציאת מצרים רק טובה זאת, שיזדכך נפשותם מסרחון וזוהמא, באופן שלא תוכל לסבול סרחון שרצים, דיים... (חלק א סימן קנט)