(ראה גם: ברכת ה', מקלל, קללה)
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו', ויצא, רבי יהודה אמר שיצא מכלל חלקם של ישראל, שיצא מכלל כל, יצא מכלל האמונה. וינצו במחנה, מכאן למדנו, שכל מי שבא מזרע מזוהם לסוף מגלה זה לפני הכל. מי גרם לו, הזוהמא של חלק הרע שיש בו, כי אין לו חלק בכלל ישראל... ויקוב בן האשה וגו' את השם, מהו ויקוב, רבי אבא אמר ויקוב ודאי, כמו שהוא אומר ויקוב חור בדלתו, שניקב מה שהיה סתום. ושם אמו שלומית בת דברי, עד כאן היה מסתיר הכתוב שם אמו, כיון שכתוב ויקוב, ניקב שם אמו... תא חזי, כתוב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, מקרא זה כבר העמדנו, אבל (איש הישראלי זה) הוא בן אשה אחרת מאביו, שהיה בעלה של שלומית, דכיון שאותו מצרי בא עליה בחצי הלילה, חזר בעלה לביתו וידע הדבר, ויפרד ממנה ולא בא עוד עליה, ולקח אשה אחרת והוליד את זה, והוא נקרא איש הישראלי, והאחר (בן המצרי) נקרא בן הישראלית, אם הם נצו כאן יחד, מה היה רוצה כאן השם הקדוש, ולמה קלל את השם הקדוש, אלא איש הישראלי אמר בתוך המריבה דבר מאמו (של בן הישראלית), מיד ויקוב בן האשה הישראלית כמו שאמר ויקוב חור בדלתו, וסוד הדבר שנטל הה' אחרונה של שם הקדוש, (שהוא מלכות), וקלל כדי להגן על אמו, וזו היא הנקיבה שנקב ופירש שם הקדוש. וזה נאמר לקוצרי השדה. וסוד הדבר כן דרך אשה מנאפת וגו', אשרי חלקם של צדיקים שיודעים הדבר ומכסים אותו, ועל כן נאמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל, (סוד הזה עמוק מדי ואי אפשר לבארו)...
ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר כבר העמידוהו, אבל כי יקלל אלקיו הוא סתם, ומשום שאמר אלקיו סתם, לכן ונשא חטאו, (ואין מענישים אותו), כי אין אנו יודעים מי הוא אלקיו, מי הוא יראתו, אם אחד מן השרים או אחד מן הכוכבים, או אחד ממנהיגי העולם. אמר רבי יוסי, אם הוא צדיק גמור, לא היה מעורר כוחות שלהם (לקלל אותם), וכיון שעורר הדבר, אנו חוששים שנזרקה בו מינות, (ועם כל זה) לא ימות על זה, משום שהוא מלה סתם, (שלא פירש מי הוא אלקיו)...
פירוש אחר, ויקוב בן וגו', רבי יצחק אמר, ויקוב בן האשה, למה, אלא כמו שהעמדנו, אבל האיש הישראלי בעלה של שלומית היה. רבי יהודה אומר בנו של בעלה של שלומית היה, מאשה אחרת. אמר רבי יצחק שהיו נצים יחד, ואמר לו דבר מאמו (שהיתה זונה), ואשר אביו (המצרי) נהרג בשם הקדוש על ידי משה, כמו שהעמדנו, שכתוב הלהרגני אתה אומר, כי בשם הקדש הרג אותו משה, ועל כן הושיט הדבר כנגדו. וזהו שכתוב, ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה. למה הוא, משום שהגיע אל משה על שהרג את אביו בשם הקדוש, משום זה ויביאו אותו אל משה מיד ויניחו אותו במשמר, והאב והבן נפלו בידי משה.
רבי יצחק פתח, שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר... שאדם לא יכניס את היצר הרע לתוכו, שכל מי שבא להתחבר עמו, אל זר שורה בתוכו... זה שאמר ולא תשתחוה לאל נכר, שזו היא האמונה הרעה של האדם. ועל כן כי יקלל אלקיו הוא יכול לטעון שהוא קלל לאל זר, שזו היא האמונה הרעה של האדם, ההוא, שהוא יצר הרע, ששורה עליו לפעמים, ואין אנו יודעים דבריו אם אמת הוא או לא, ועל כן ונשא חטאו, אבל ונוקב שם ה' מות יומת. אמר רבי יהודה אם כן למה כתוב ונשא חטאו, ונסלח חטאו היה צריך לומר, אמר לו כגון שאמר אלקי סתם, כמו שהעמדנו, ולא פירש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש, זה ודאי ונשא חטאו, אבל ונוקב שם ה' מות יומת, כי כאן תלוי אמונת הכל, ואין לו רשות לטעון עליו כלום, (שלא יוכל לומר שנתכוון לאל אחר). אמר רבי יוסי כך הוא ודאי, כי שם זה הוא אמונת העליונים והתחתונים, ועל זה עומדים כל העולמות...
רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל וגו', ומה הר סיני שהוא הר כשאר הרי העולם, ומשום שנראה עליו כבוד המלך הקדוש כתוב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה, מי שקרב אל המלך לא כל שכן, ומה הר סיני שאדם יכול להושיט בו היד בדרך כבוד ביראה כתוב לא תגע בו יד סתם, ואפילו בדרך כבוד, מי שמושיט ידו בדרך בזיון כנגד המלך לא כל שכן...
רבי אבא אמר, איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, תא חזי, כשהיו ישראל במצרים היו יודעים באלו שרי העולם הממונים על שאר העמים, וכל אחד היה לו אליל מהם בפני עצמו, כיון שנתקשרו בקשר האמונה, והקב"ה קרב אותם לעבודתו, נפרדו מהם ונקרבו להאמונה העליונה הקדושה, ומשום זה כתוב איש איש כי יקלל אלקיו (דהיינו את אחד מע' שרים הנ"ל) ואף על פי שעבודה זרה הוא, כיון שאני מיניתי אותם לממונים להנהיג העולם, מי שמקלל ומבזה אותם ונשא חטאו... אבל ונוקב שם ה' מות יומת, מות בעולם הזה, יומת בעולם הבא... (אמור שו והלאה, ועיין שם עוד)
אמר רבי חייא, תא חזי, מאן דמקלל את השם, דכתיב איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, דהא אם קלל שם זה סתם אינו חייב מיתה ואין מנדין אותו, דיכול לטעון לחד מן דיינא או לגדול הדור קאמר. אמר רבי אבהו מיתה אין מחייבין אותו, אבל נידוי מחייבין אותו, משום לאו דאורייתא, דכתיב אלקים לא תקלל סתם, אבל אם קלל שם המיוחד חייב מיתה, דכתיב ונוקב שם ה' מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד. (זהר חדש בראשית רנט)
...ותלית אותו, יכול יהו כל הנסקלים נתלים, תלמוד לומר כי קללת אלהים תלוי, אחר שריבה הכתוב מיעט, מה אנו למידים אותו מן המגדף, מה המגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר והוא נתלה, כך כל הפוטש ידו בעיקר הוא נתלה. רבי אליעזר אומר, מה המגדף מיוחד שהוא נסקל והרי הוא נתלה, כך כל הנסקלים נתלים, יכול יהו תולים אותו חי, תלמוד לומר והומת ותלית אותו... (תצא רכא)
...וממאי דהא חטאו ישא כרת הוא, קסבר מגדף היינו מברך השם, וכתיב במברך את השם ונשא חטאו, וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם, מה להלן כרת, אף כאן נמי כרת. ורבי נתן סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה, דהאי כי לשון דהא הוא... האי חטאו ישא מאי עביד ליה, קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם... (פסחים צג א)
...והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף ועובד כוכבים ומקדש ומגרש. (נדרים פז א)
כל הנסקלים נתלים, דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה... תנו רבנן והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין, תלמוד לומר כי קללת אלקים תלוי, מה מקלל זה שבסקילה, אף כל שבסקילה, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים מה מקלל זה שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר... (סנהדרין מה ב, וראה עוד ברכת ה')
...ועקימת שפתים לא הוי מעשה, אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב. (שם סה א)
והמקלל בקוסם, תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו, רבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו. (שם פא ב)
המקלל בכולן חייב דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין. תנו רבנן איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את הכינויין, תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלקיו וגו', מכל מקום, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים על שם מיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה. (שבועות לו א)
...וחכמים אומרים אף המגדף, מאי אף המגדף (שאין בו מעשה), רבנן שמעו לרבי עקיבא דתני בעל אוב ולא תני ידעוני, אמרו ליה מאי שנא דלא מייתי קרבן משום דלית ביה מעשה, מגדף נמי לית ביה מעשה. תנו רבנן מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת, דברי רבי עקיבא, ואמרו ונשא חטאו. וכללא הוא, כל היכא דכתיב ביה כרת מייתי קרבן, והוא פסח ומילה דכתיב בהו כרת ולא מייתי קרבן, הכי קאמר, מגדף מביא קרבן הואיל ובא בו כרת במקום קרבן, דברי רבי עקיבא, קסבר מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא, וכתיב כרת במקום קרבן, שמע מינה מייתי קרבן, ואומר חטאו ישא, אתא לרבנן, והכי דאמר רבי עקיבא לרבנן, אמריתו מגדף לית ביה מעשה, מהו מגדף, מברך את השם, אלא כרת דכתיב למאי אתו, אמרי ליה ליתן כרת למקלל, דכתיב במקלל חטאו ישא האיש ההוא, וכתיב בפסח שני חטאו ישא, מה להלן כרת אף כאן כרת. תנו רבנן את ה' הוא מגדף, איסי בן יהודה אומר כאדם האומר לחבירו גירפתה הקערה וחיסרתה, קסבר מגדף מברך את השם הוא. רבי אלעזר בן עזריה אומר, כאדם האומר לחבירו גירפתה הקערה ולא חיסרתה, קסבר מגדף היינו עובד עבודה זרה. תניא אידך את ה', רבי אלעזר בן עזריה אומר בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר, וחכמים אומרים לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם. (כריתות ז א)
אזהרה למגדף מניין, אלקים לא תקלל, כרת מניין, איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. עונש מניין, ונוקב שם ה' מות יומת. וכרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר בדיינים הכתוב מדבר, אם על הדיינים הוא מזהיר, לא כל שכן על הכינויים, אם על הכינויים הוא ענוש כרת, לא כל שכן על שם המיוחד. אית תניי תני על הכינויים באזהרה וכרת, על שם המיוחד במיתה, אית תניי תני על הכינויים באזהרה, ועל שם המיוחד במיתה וכרת. מאן דמר על הכינויים באזהרה וכרת, ועל שם המיוחד במיתה וכרת, מאן דמר על הכינויים באזהרה וכרת אלקים לא תקלל, ועוד איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו בכרת, ועל שם המיוחד במיתה ונוקב שם ה' מות יומת. ומאן דאמר על הכינויין באזהרה אלקים לא תקלל, ועל שם המיוחד במיתה וכרת, ונוקב שם ה' מות יומת, ואיש איש כי יקלל אלקיו וגו'... שמענו שומע מפי שומע צריך לקרוע, שמעינן שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרע, מהו לקרוע על קללת השם, נשמעינה מן הדא, ויהי כשמוע המלך חזקיהו את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו, מהו לקרע על קיללת עכו"ם, מאן דאמר רבשקה עכו"ם היה קורעין, מאן דאמר ישראל היה אין קורעין. תני רבי הושעיה אחד השומע קללת השם מישראל ואחד השומע מפי העכו"ם חייב לקרע, מה טעמא, אני ה' אלקי כל בשר הממני יפלא כל דבר. מהו לקרוע בזמן הזה, רבי יוסה רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בר רבי חזקיה רבי ירמיה בשם רבי יוחנן משרבו הגודפנים פסקו מלקרוע. מהו לקרוע על הכינויין בזמן הזה, נישמעינה מהדה, רבי שמעון בן לקיש היה מהלך האיסרטא פגע ביה חד כותיי והוה מגדף והוא קרע, מגדף והוא קרע, נחת ליה מן חמרא ויהב ליה מרתוקה גו ליביה, אמר ליה בר כותיי אית לאימך מאנין מספקא לי, מילתיה הדא אמרה שקורעין על הכינויין ושקורעין בזמן הזה. (סנהדרין לו ב)
...והרי המגדף מביא קרבן, חברייא אמרי בשם ריש לקיש בשיטתו השיבוהו, בשיטתך שאתה אומר אין המגדף מעשה, איכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן, רבי בא קרתיגנאה בעי מחלפה שיטת ריש לקיש, תמן מר לרבי עקיבה אין המגדף מעשה, והכא מר מגדף מעשה כרבי עקיבא... (שבועות יב ב, וראה שם עוד)
ויצא בן אשה ישראלית, מהיכן יצא, רבי לוי אמר יצא מעולמו, הדא מה דכתיב ויצא איש הבינים, רבי ברכיה אומר מפרשה של מעלן יצא, אמר כתיב ולקחת סולת ואפית אותה, דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא פת צוננת, כההיא דתנינן תמן לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה ולא יתר על י"א... תני רבי חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטוע אהלו במחנה דן, אמרו לו מה לך ליטע אהלך במחנה דן, אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו כתיב איש על דגלו באותות לבית אבותם ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף. (ויקרא לב ג)
והוא בן איש מצרי, רבנן אמרי אף על פי שלא היו ממזרין באותה שעה הוא היה ממזר, רבי לוי אמר ממזר ברור היה, כיצד, נוגשין היו מצרים ושוטרים היו ישראל, נוגש היה ממונה על י' שוטרים ושוטר על י' בני אדם... כי חד זמן קדם נוגש שוטר, אמר ליה זיל כנוש לי חבורתך, כיון שנכנס שחקה לו אשתו, אמר דהדין גברא היא, יצא והטמין עצמו לאחורי הסולם, כיון שיצא בעלה נכנס וקלקל עמה, הפך לאחוריו וחמתיה, נפק מן גוי ביתא, כיון דידע דחמתיה נפק לגביה והוי מחי ליה כל ההוא יומא ומחא ליה לעי טבאית לעי טבאית, ומתכוון בעי למקטליה, באותה שעה הציץ רוח הקדש במשה, הדא הוא דכתיב ויפן כה וכה, ראה מה עשה לו בבית ובשדה, אמר לו לא דיו שקלקל עם אשתו אלא שהוא מבקש להרגו, מיד וירא כי אין איש... רבי יהודה אמר ראה שאין מי יעמוד ויקנא לשמו של הקב"ה ויהרגהו, רבי נחמיה אומר ראה שאין מי יעמוד ויזכיר עליו את השם, ויהרגהו. ורבנן אמרין ראה שאין תוחלת עתידה לו לעמוד ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, מיד ויך את המצרי... (שם שם ד)
וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', מכאן אמר רבי יהודה הלוי שלום על י"א דברים הצרעת באה, על קללת השם... מפיק ליה מגלית, שנאמר (שמואל א' י"ז) כי חרף מערכות אלקים חיים, מה כתיב בו (שם) היום הזה יסגרך ה' בידי, ואין יסגרך אלא הצרעת שנאמר והסגירו הכהן... (במדבר ז ה)
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, זה שאמר הכתוב אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים וגו' (קהלת ה'), אלו בני אדם שהם מחרפין שמו של הקב"ה בא וראה כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר (ישעיה כ"ו) כי בי-ה ה' צור עולמים, ולמה לא נבראו בכל השם כולו, כדי שלא להזכיר בו את השם שלם. אוי לרשעים שמחרפין שמו של הקב"ה חנם... זה שאמר הכתוב חולק עם גנב שונא נפשו וגו' (משלי כ"ט) ...מי גרם לו לאדם שיאמר עליו זה נפש כי תחטא, אלא מפני מה שלא בא והגיד לכם פלוני גדף שמו של הקב"ה, לפיכך אם לא יגיד ונשא עונו. לפיכך אמר שלמה חולק עם גנב שונא נפשו, שכשם שהגנב נתפש ושותפו עמו מתחייב, כך מי ששומע גידופו של הקב"ה ואינו מגיד מתחייב עמו,ולא יאמר אדם מה לשון הרע אני אומר, אמר הקב"ה על כל דבר יש בו לשון הרע, על קללת השם אין בו לשון הרע... (ויקרא ז, וראה שם עוד)
...ועל ידי שלא היה בהן פרוץ בערוה, תדע לך שהוא כן, אחת היתה ופירסמה הכתוב, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן, שלומית, רבי לוי אמר דהות פטפטה שלם עלך שלם עליכון . בת דברי רבי יצחק אמר שהביאה דבר על בנה. למטה דן, גנאי לו גנאי לאמו גנאי למשפחתו גנאי לשבטו שיצא ממנו. ויצא בן אשה ישראלית, רבי יוסי אומר המצריים היו טמאים ומטמאים, אמרו ביריה בן בנו של דן נשא אשה משבטו שלומית בת דברי למטה דן, באותו הלילה באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו, ובאו על אשתו והרת, והולד הולך אחר הזרע, אם מתוק מתוק ואם מר מר, והתחיל מחרף ומגדף, שנאמר ויקב בן האשה... (ויקרא פרק כד, תרנז)
ויקב בן האשה הישראלית את השם, זה שם המיוחד ששמע מהר סיני, ויקלל אינו אומר ויברך, כמה שנאמר ברך נבות אלקים ומלך, אלא ויקלל, מלמד שאין הורגין בכינוי... (שם תרנח)
...ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחויב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו (במדבר ב') איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס בבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף. בן איש מצרי - הוא המצרי שהרג משה, בתוך בני ישראל - מלמד שנתגייר, וינצו במחנה - על עסקי המחנה, ואיש הישראלי - זה שמיחה בו מטע האהלו. ויקב - כתרגומו ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף והוא שם המפורש ששמע מסיני... (ויקרא כד י ויא)
...אבל במקלל הוא אומר לפרש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו. (שם שם יב)
ויצא - טעמו ויצא בתוך בני ישראל, כי יצא מאהלו ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם, וטעם במחנה, כי היתה המריבה במחנה ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה... וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי, להורות כי הגוי הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי, ואף על פי שפסקנו בגמרא דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד, שהוא פגם לכהונה, וכל שכן שאיננו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ... (שם)
ראה ברכת ה'.
ויקלל - כשאמרו לו שמשה הרג את אביו בשם המפורש, התחיל לקלל אותו השם. (ויקרא כד יא)
ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השי"ת לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו... (משפטים מצוה ע)
המגדף כופר באמונה ובתורה כולה, וגדולה היא עבירה זו, שאף על פי שאין בה מעשה אלא בדבור, נהרג עליה כמו מודה בעבודה זרה ומקבלה עליו לא-לוה, ויותר מזה, שהשומע מפיו חייב לקרוע את בגדיו, ואפילו השומע מפי העדים המעידים עליו, כמו ששנינו במסכת סנהדרין... וגם כי שניהם מברך את השם ומודה בעבודה זרה, בגודל חומרתם נדונים במיתה החמורה שהיא סקילה, ונוקב השם היה הראשון הנדון שכתוב בתורה, ולפי שלא היה עדיין מפורש בתורה מיתתו במה, "ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה'"... ועיקר התליה נכתבה על המברך את השם, ועל זה נאמר כי קללת אלקים תלוי, רוצה לומר לפי זאת הכונה על שברך את השם הוא תלוי, ונמצא שם שמים מתחלל, אבל המודה ומברך אותו תמיד בפיו ובלבו יברכהו הא-ל מן השמים. (נר ב כלל י חלק א פרק א)
את ה' הוא מגדף - יש הבדל בין חרוף וגדוף, שהגדוף לא יצדק רק במבזה דברים המקודשים, וכשבא על ישראל מציין שמבזה קדושת ישראל ותורתם, וכשבא על ה' מציין שמגדף קדושת ה'... (במדבר טו ל)
ויקוב בן האשה, ובזוהר הקדוש איש הישראלי, אמר מלה מאמירה מגו קטטה מיד ויקוב וכו', רזא דמלה נטל ה' משמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה וכו', והדברים סתומים. והגם שאין לנו עסק בנסתרות, מכל מקום יש לקרב מעט אל הפשט. ונראה דהנה בלקוטי תורה מהאריז"ל דהמצרי שהרג משה היה גלגול קין צד הרע שבו, והנוקב בנו של המצרי היה כולו רע בלי טוב. והנה במדרש (בראשית רבה כ"א כ') ויאמר אל קין אי הבל אחיך וגו', משל לאפרכוס שהיה מהלך באמצע פלטיא מצא הרוג אחד... ופירש המתנות כהונה, שהאיש המוכה היה צועק, מי יתן לי מי שיתבע דיני ודמי מיד המלך, כי דמי בראשו, שאם היה רוצה היה מוחה ביד המכה. וכעין זה יש לפרש שהיתה טענת קין, אנא בעי ליה גבך, כי אתה כביכול שומר העולם, למה לא שמרתו מיד ההורגו, אך באמת הבל פצו שפתיו, כי לאו כל אדם זוכה לשמירה, וכמה תפילות ותחנונים התחנן דוד המלך בספר תהלים לשמירה. וידוע שהבל הציץ ונפגע, על כן נסתלקה ממנו השמירה. והנה המקלל שהיה כולו רע, בן המצרי שהרג משה, שהיה גלגול צד הרע של קין, הלך בעקבות קין, ובסברתו המשובשת, ועל כן כאשר אמר לו איש הישראלי מלה מאמיה מגו קטטה, היינו שקרא לו בן זונה, השיב לו למה לא היתה נשמרת על ידי אות ה' דשמא קדישא, שידוע שרומזת למדת מלכות המנהגת את התחתונים, ולייט לאגנא על אמיה, דהיינו לגול חרפה מאמיה, שאין לה אשם בזה, ולהטיל על השומר, כענין קין כנ"ל, ואולי הפירוש דלייט, היינו שהטיל דופי בחיק כביכול, שחס ושלום אין בכחו לשמור... או שחס ושלום אין הדבר בידו, אך ישחקו עצמותיו, כי בודאי לאו כולם זוכין לשמירה כנ"ל, ושלומית בת דברי שהיא בעצמה היתה גומרת, ושמה מוכיח עליה, כברש"י, ודאי לא זכתה לשמירה והחרפה תסוב עליה... (ויקרא אמור תרע"ה)
...והנה המגדף לא האמין בקדושת כנסת ישראל שהוא נולד ממצרי שבא על אמו, דא שדי בה זוהמא, כמו שכתבו (יבמות ק"ג)... ועל ידי זה כפר בקדושת ישראל, ואמר מה נפקא מינה שנולד ממצרי, כיון ששומר התורה הרי הוא כישראל, וזה שכפר בהנס שנעשה בלחם הפנים בסילוקו, שמורה על קדושת כנסת ישראל, וכמו שאמרו ראו חיבתכם לפני המקום, וזה שאמר בזוהר הקדוש נטיל ה' דשמא קדישא ולייט, שכפר בקדושת כנסת ישראל, שהיא ה' אחרונה משם הקדוש... (אמור יא)