(ראה גם: דור המדבר-מלחמת מדין-פעור, זמרי, כזבי, מואב)
יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו, והיה שם רבי אלעזר ורבי אבא, ורבי חייא ורבי יוסי ושאר החברים. אמרו, הרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' שהוא בשביל רות ונעמה העתידות לצאת מהם, ואם כן צפורה אשת משה שהיתה ממדין ויתרו ובניו שיצאו ממדין, שהיו כולם צדיקי אמת, על אחת כמה וכמה (שהיה להם להגן על מדין). ועוד, משה שגידלו אותו במדין, ואמר לו הקב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, (וזכות משה לא הגנה עליהם), ואם כן משא פנים יש בדבר, שהרי בני מדין היו יותר ראויים להנצל ממואב. אמר רבי שמעון אינו דומה מי שעתיד ללקט תאנים, למי שכבר לקט אותם, (רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון וצפורה כבר יצאה ממדין). אמר לו רבי אלעזר, הרי אף כל פי שכבר לקט הוא שבח (והיה להם להנצל בזכותם). אמר לו מי שעוד לא לקט התאנים שומר את אילן התאנה תמיד שלא יהיה בו פגם, שהוא בשביל התאנים שהאילן עתיד להביא. ואחר שכבר לקט התאנים עוזב את האילן, ואינו שומר אותו. כך מואב שהיה עתיד להביא אלו התאנים שמר אותו הקב"ה, שכתוב אל תצר את מואב, מדין שכבר נתנו התאנים ולקטו אותן, כתוב צרור את המדינים, כי מכאן ולהלאה אילן התאנים זה אינו עתיד להביא פירות, ובשביל זה ראוי לשריפת אש. (בלק ס)
פתח איהו ואמר, ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין לא כתוב, אלא ויאמר מואב, היינו כי הצעירים (של מואב) לקחו עצה מזקנים של מדין, והזקנים נמשכו אחר (רצון הצעירים), ונתנו להם עצה, מהו העצה שנתנו להם, הוא שלקחו לעצמם עצה רעה, אמרו (זקני מדין) למואב, גידול רע גדלנו בינינו, אימן אותו וגידל אותו בביתו, ונתן לו בתו לאשה, ולא עוד אלא שנתן לו כסף ושלח אותו למצרים להשמיד כל הארץ, והוא וכל ביתו נמשכו אחריו. אם רבם ההוא נוכל לעקור מן העולם, כל העם שלו יתעקר מיד מן העולם, וכל העצה הרע בדבר פעור היתה ממדין.
ותא חזי, שהכל היה ממדין, וכל עצתם על משה היה, ובעצתם שכרו את בלעם, כיון שראו שבלעם אינו יכול, נטלו לעצמם עצה רעה אחרת והפקירו נשותיהם ובנותיהם יותר ממואב, כי על נשי מדין כתוב, הן הנה היו לבני ישראל וגו', והכל ממדין היה, לקחו עצה עם הנשיא שלהם שיפקיר בתו, כי חשבו לקחת את משה ברשתם, בכמה מיני כשפים העטירו אותה, כדי שתתפוס הראש (של ישראל), והקב"ה משיב חכמים אחור. הם ראו שהראש יתפס ברשת שלהם ולא ידעו (מי הוא), ראו ולא ראו... ויצוו אותה על משה שלא תזדווג לאחר אלא לו, אמרה להם במה אדע, אמרו לה, אותו שתראי כי הכל עומדים מפניו, עמו תזדווג, ולא באחר. כיון שבא זמרי בן סלוא עמדו לפניו כ"ד אלף משבט שמעון, והיא חשבה שהוא משה, ונזדווגה עמו...
והכל היה ממדין בכמה אופנים, ומשום זה נענשה מדין, והקב"ה אמר למשה נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, לך ראוי ולך נאה. למואב אני עוזב אותם עד שתצאנה שתי מרגליות מביניהם... וכולם נענשו, מדין בימי משה, מואב בימי דוד. בא וראה, רשעי מדין עם כל זה, לא שקטו מכל הרע שלהם, לאחר דורות שראו שיהושע מת, על אלו הזקנים הראויים שיעשה נס על ידיהם, אמרו, עתה השעה עומדת לנו, מה עשו באו אל עמלק, אמרו להם ראוי לכם לזכור מה עשו לכם ישראל ומשה רבם ויהושע תלמידו, שיכלה אתכם מן העולם. עתה היא העת כי אין בהם מי שיגן עליהם, ואנו נלך אתכם, שכתוב מדין ועמלק ובני קדם וגו'... לא היה בעולם מי שיעשה רעה לישראל בכל כמו מדין, ואם תאמר עמלק, הוא משום קנאת ברית, שהם קרבו אל הברית (לפגום אותו), על כן קנא הקב"ה קנאת עולם שלא תשכח... (שם צג)
ומדין היה גדעון מכלה כל אותו הזרע, שלא השאיר מהם, מכל אלו שהרעו לישראל בעצה או בדבר אחר, ולכולם שהרעו לישראל הקב"ה נוטר להם שנאה, ולוקח מהם נקמות, אבל אם עתיד לצאת מהם טוב לעולם מאריך כעסו ואפו להם, עד שיצא אותו הטוב לעולם, ואחר כך לקח מהם נקמות ודין. (שם קג)
וישבו שרי מואב, אבל שרי מדין נפרדו מהם, ולא רצו לשבת שמה, וזקני מואב נשארו, שכתוב וישבו שרי מואב בלבדם, יפה עשו מדין (אם היו) נפרדים מהם מכל וכל, ואם לא היו מכים בסוף, כי היו בעצת בלעם לשלוח נשיהם לישראל בשיטים להטעותם. והכתוב מוכיח החטא שלהם, שכתוב כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם וגו' והיה עוונם גדול, והכו בזנבם, (דהיינו בסופם) לאחר כך, ומשום זה אלו נשארו עמו, ואלו הלכו לעצמם.
דבר אחר וישבו שרי מואב עם בלעם, כמה יפה היה למדין שהלכו אם היה הרצון שלהם כך, אבל הישיבה שישבו אלו של מואב גרמה להם טוב, משום שנשארו שמה, ומה שהלכו אלו של מדין גרמה להם רע, מהו הטעם, אלו חששו לכבוד הדיבור של הקב"ה וחזרו, ואלו לא חששו לו כלום והלכו לדרכם... (שם רפד)
מאת המדינים, הרי מואב היו תחילה לדבר, שנאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין, מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל... מאת המדינים, שהיו מדיינים עם ישראל, מאת המדינים, שהיו מתייעצים על ישראל. ואחר תאסף אל עמיך, מגיד שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין, ואף על פי כן הלך וישב ועשה בשמחה, שנאמר וידבר משה אל העם החלצו וגו'... ויצבאו על מדין, הקיפוה מד' רוחותיה, רבי נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו... (מטות קנז)
ויאמר מואב אל זקני מדין, מה טיבן של זקני מדין כאן, שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ, ואמרו מנהיג שלהן במדין נתגדל, נדע מהן מה מדותיו, אמרו להם זקני מדין אין כחו אלא בפיו, אמרו להם אף אנו נבוא כנגדן עם אדם שכחו בפיו. ויאמר מואב אל זקני מדין, והלא את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר (בראשית ל"ו) המכה את מדין בשדה מואב, והשנאה ביניהם מעולם, משל לשני כלבים שהיו מריבין זה עם זה, בא זאב על אחד מהן, אמר השני, אם איני עוזרו, היום הורג את זה ולמחר יבא עלי, לפיכך נתחברו מואב עם מדין. (במדבר כ ד)
ושם האשה המוכה ראש אומות בית אב וגו', להודיעך עד היכן נתנו המדינין עצמן, שבת מלך הפקירו, שנאמר ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו'... (שם כא ד)
המכה את מדין - שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום ביניהם, להתקשר על ישראל. (בראשית לו לח)
אנשים מדינים - ...כי המדינים יקראו ישמעאלים, וכן אמר על מלכי מדין כי ישמעאלים הם. (בראשית לז כח)
וישמע - ארץ מדין סרים היו אל משמעת פרעה, על כן הוצרך להיות רועה צאן, שלא יעמוד בישוב, אולי יכירוהו... (שמות ב טו)
...והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה כי היא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים, והם דרים באהלים, וכן כתוב ירגזון יריעות ארץ מדין, ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל, וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית. (במדבר יב א)
...והנראה בעיני כי היו מתחלה במדין מלכים וסיחון מלך האמורי נלחם במלך מואב הראשון... ונלחם בבני עמון ולקח מארצם... ונלחם עוד סיחון עם מלכי מדין וכבש ארצם, ושם אותם לו לעבדים נושאי מנחה, והסיר עטרת ראשם ולא נתן להם סדר מלכות, והשאירם שופטים בארץ מדין בעבורו, ולכן יקראו זקני מדין, כדרך "השערה אל הזקנים", והראיה בזה, שכתוב ביהושע "וכל ממלכות סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון" אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין, את אוי ואת רקם וגו' נסיכי סיחון יושבי הארץ, כי היתה תחת ממשלתו. וטעם ואת מלכי מדין אשר היו מלכים תחלה, כמו שאמר נשיאי מדין נסיכי סיחון... או יהיה טעם מלכי מדין שחזרו למלכותם בעת ההיא... (שם כב ד)
אל שרי בלק - על דעת רש"י כי זקני מדין הלכו להם, כאשר אמר להם לינו פה הלילה, ויתכן זה כי כאשר הזכיר להם כאשר ידבר ה' אלי, לא רצו להמתין לו, כי אמרו השם הזה בעזרתם של ישראל הוא מעולם, אשר הוציאם ממצרים וכו', כי זקני מדין חכמים היו וידעו כל דברי משה עם יתרו גדול ארצם, אבל הכתוב לא הזכיר זה... והנכון כי זקני מדין אולי הם המלכים הראשונים באו מארצם אל בלק להתיעץ בענין ישראל, ולקחו כלם עצה לשלוח לבלעם, והנה שלח בלק השרים שלו וחכמיו, והלכו עם זקני מדין לארץ מדין, כי משם היה דרכם אל עיר בלעם, ונשארו זקני מדין בעירם, והלכו שרי בלק עד ארם... (שם שם יג)
וישלח אותם משה - לא שלח שם כל הצבא, ואף על פי שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד, כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים, ואינם ראויים לנקום נקמת ה'... וחשב שלא ישאירו מהם שריד ופליט כנקמת עמלק או שבעה עממים... (שם לא ו)
מדינים - הם הישמעאלים, שמדינים בני קטורה, ואם היא הגר הם אחים, והתחתנו אלה באלה, וכן מדינים. (בראשית לז כח)
והמדנים מכרו - אל מדייני מצרים, מדין ומדן וישמעאלים אחים היו, ומדן וישמעאלים אחד הם לפי הפשט, לכך הוא אומר כי מדנים מכרוהו וישמעאלים הורידוהו שמה. (שם שם לו)
אל זקני מדין - שכניהם ובעלי בריתם, כמו שכתוב המכה את מדין בשדה מואב, כשבאו לעזר להם נגד אדום. (במדבר כב יא)
כי צוררים הם - מדין הכניסו עצמם בעובי הקורה, כי היו בכלל לחיכת השור הסביבות, והיו יותר בסכנה ממואב שישראל נטו מעליו, ואחרי שנבאשו בישראל על ידי עבודה זרה וגלוי עריות המשיכו להתנכל להם, ועוד היה בלבם עליהם על הריגת כזבי, והיה בלבם לערוך על ישראל, תדע שבלעם היה עמהם ושומר ישראל גילה אזניהם כדי שיבואו עליהם בפתע לפני שיבואו המדינים עליהם במצב שלאחרי החטא הצוריי... וטעם המספר תיכף שלאחריו הוא, שכלול מלחמת מדין במלחמות כנען, להיותה על ידי אנשים כשרים הראוים להלחם ביד רמה. (שם כה יח)
שא את ראש - שנלמד מהמלקוח את גודל הנצחון. (שם כו כו)
ולא נפקד ממנו איש - ספר עוד זאת, להודיע שהנצחון שלא כדרך הטבע. (שם שם מט)
אל בנות מואב - נראה שהיו מדיניות שהתנכרו למואביות, כי לא זכר למואב חטא זה, אלא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ושלא נתעבו המואביות, ושלא צרר את מואב כי אם את מדין, ויעץ להם בלעם בדרכו דרך מדין, והלכו לפעור שעל הגבול לזבח, וקראו לישראל. (שם כה א)
...או שהמואביות שהיו אצל פעור בין כה וכה עשו מתוקף יצר, והמדיניות באו לשם דוקא להכשיל את ישראל, והלכו רק מעט מהעם שלא היה כבודם ללכת כולם עם משה על עם קטן, ונמסרו מרצונם בהתנדבות, וצבאו על ערי מדין אחת לאחת... (שם לא א)
צרור את המדינים - והלא המואביות התנכלו? אלא מואביות התכוונו להחטיא כל הפושט ידו ליטול, כבגמרא, זקנה בחוץ וילדה בפנים וכו', ומדין רצו רק לטמא בקדושים, וצור צוה בתו שתזקק רק למשה או לאלעזר, על כן לקחו את פעור ואמרו הסך רגלך בפני אלהי מדין וקנח חטמך, ואכרות ברית להיות עמך, ויחשבו זאת לצדקה, וזה שאמר ויחל העם, ההמון, לזנות, ועל ידי זה עבדו עבודה זרה ממש, ועל הגדולים אמר ויצמד ישראל כצמיד הרפוי ביד אשה. והוקשה בעיניו עון הכשרים, ואמר ויחר אף ה' בישראל, וציוה לצרור המדינים על נכליהם. (שם כה יז)
...והנה רז"ל האשימו את משה שלא קנא במעשה זמרי, כי לו ולפנחס יאות ביותר, זה שהיה נשוי מדינית, וזה שבא ממדינית, ואלעזר יש לו בית מנוס שהיה כהן גדול ואין לו להטמא, ועל כן ראוי לו למשה לנקם, ואז תאסף וגו' שלא יתבעו אליו אנשי מחיצתו, וגם שלא יהיה פתחון פה למדינים, שמשה לא היה מתאכזר על המדינים כפי שלא קנא על כזבי.
נקום נקמת - אחת על שהתנכלו ואחת על כ"ד אלף שנפלו, אך יותר מקפיד על כבוד הצדיק מעל כבוד שמו, על כן אמר נקמת בני ישראל, ומשה עשה עיקר מהנקמה לכבוד ה', ואמר לתת נקמת ה'. ויצבאו - וכמעט לא הוצרכו להלחם, או צדקתם עשתה שהקדים צבא השכינה לפניהם. כאשר ציוה ה' - ושהעיקר לנקום נקמת בני ישראל, ולכן לא הקפידו להרג גם הנקבות. ומשה קצף עליהם, כי נשים אלו דוקא הסבו להקל בכבודו יתברך, וראוי לעשות עיקר מנקמת כבודו... (שם לא א והלאה)
לא לחנם וכו' ...כי ראוי היה פנחס שיקח נקמה ממדין, כי מדין היה הפך לפנחס, וזה כי מדין היו דבוקים בערוה ובזנות, כמו שנמצא שהיו מפקירים בנותיהם לזנות, ואין אומה דביקה יותר בזנות כמו אלו. ויוסף היה קודש ונבדל מן הזנות, כמו שתמצא בכתוב, ולכך זכה לצאת ממנו פנחס שהיה מקנא על דבר הזנות. ולכך לא היה מכירת יוסף רק על ידי מדינים, כי ההפכים כמו שהיה יוסף ומדינים מתנגדים זה לזה מושלים זה על זה... (חידושי אגדות סוטה מג א)
אל זקני מדין - אמרו להם, גם אתם יש לכם לפחד מבני יוסף שינקמו, וכברש"י שהלך פנחס לנקום ממדין, וזה שאמרו כלחוך השור, בני יוסף בכור שור. (שם כב ד)
צרור את המדינים - ולא מואב, ששם היו ישראל המתחילים, שהלכו לאהליהם ותבעום, כמו שכתוב ויחל העם, ולכן כתב אל בנות ולא עם בנות מואב. והמדינים הפקירו בנותיהם לתבע, שאם לא כן לא יעלה בלב זמרי לתבע בת מלך, ועל כל פנים הן עשו ההשתדלות עם צרצור של יין וכו', כבפרק חלק, וזה שאמר צוררים הם להם בנכליהם. ומה שאמר בעמון ומואב על דבר אשר לא קדמו אתכם, רוצה לומר שנתכוונו שיהיו רעבים וצמאים, ויהיו מוכרחים לאכל מזבחי אלהיהן ויין נסיכם, וכל כוונתם היתה להכשיל על ידי זה בזנות ומעשה פעור. (שם כה יז)
וירא בלק - פחדו מואב, ולכן קבלו מנסיכי מדין למלך, שהיו צריכים לעצתם על משה, ואף על פי ששונאים זה את זה... ואולי ראה בכשוף כי יעקרו את מדין, ואפשר שראה גם שמואב ינצלו הפעם, וזה ראה רק בלק, לכן כתב ויגר מואב, ומשראה בלק ומדין כל זה התרצו להשלים עם מואב ולשלוח אחר בלעם, כי המואבים היו מובטחים ביציאתם נגד בני ישראל, ולכן שלחו בנותיהם, מה שאינו כן מדין, שמצאנו רק שהפקירו אחת, בתו של בלק הוא צור. (שם כב ב)
ואת מלכי מדין - כדפירשנו מלכו חליפות על מואב, וכולם היו מלכים. על חלליהם - הם היו אשמים בהריגת עמם. (שם לא ז)
בפסוק צרור את המדינים וגו', אשר נכלו לכם, גדול המחטיאו יותר מן ההורגו וכו', פירוש כי הרשעים הללו באין על בני ישראל בחכמה, כמו שאמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל וכו', פירוש דכמו שיש מדריגות בקדושה, הן בכלל ישראל הן בפרט, כך נמצא בסט"א להבדיל וביצר הרע כל כך מינים חלוקים להיות נמצא התנגדות לכל פרט ופרט מראש ועד סוף, ולכן נמצא במדין בחינת התנגדות נגד משה רבינו ע"ה, שהוא הדעת וראש לכל בני ישראל, כזבי בת נשיא מדין אחותם, רמז על החכמה, כמו שאמר אמור לחכמה אחותי את, אך היא חכמה להרע, וזה כזבי, לשון כזבים, חכמה בשקר. וכמו שהחכמה למעלה מהשגתינו, ועל ידי התשוקה יכולין להתדבק בחכמה, כן על ידי השנאה לחכמת השקר יכולין לדחותה, ועל זה אמר צרור את המדינים והכיתם... (פנחס תרל"ט)
...ונראה דהכחות הרעים שהם להיפוך שני המקדשות הם קליפות מואב ומדין, ומצאתי רמז בש"ס שמואב הוא היפוך מקדש ראשון, בש"ס ברכות י"ח והוא הכה את שני אריאל מואב, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני, ובמדרש מסיים בה, מואב זה מקדש ראשון שבנאו שלמה שבא מרות המואביה... משמע שמואב היו הפכים למקדש, ושלמה באשר בא ממואב היה בכחו לבטל קליפה זו שלא תמנעהו מלבנות. ומדין נראה שהוא היפוך בית שני, שהיה בזכות כנסת ישראל, ומדין הוא מלשון ריב ומדון, שזה היפוך כנסת ישראל, וכן הוא בליקוטי תורה מהרב ז"ל שהחטא שהיה בבית שני היינו שנאת חנם, היא קליפת מדין. ועל כן שתי האומות האלה, מואב ומדין, עשו שלום ביניהם בשביל ישראל, שלא להניחם ליכנס לארץ, כמו שאמר בלק, ואגרשנו מן הארץ, ובמדרש, איני מבקש אלא שלא יכנסו לארץ, שתכלית הכוונה היתה שני המקדשות. ויש לומר דזהו הענין דמקדש ראשון חרב בשביל שהיו בו עבודה זרה גלוי עירות ושפיכות דמים, ומקדש שני חרב בשביל שנאת חנם, דהנה מואב שרשם מגלוי עריות, וגם בעבודה זרה היו משוקעים מאד, כמו שכתב הרמב"ן, ובודאי גם בשפיכות דמים היו מורגלים... וכאשר התגברה קליפת מואב הכניסה בישראל יצר הרע של שלש עבירות אלו, עד שנחרב הבית... ומקדש שני מצד קליפת מדין, שמשכה אותם לשנאת חנם.
לפי זה יש ליתן טעם שאחרי חורבן בית ראשון לא נמשכה הגלות אלא שבעים שנה, ומבית שני נתארכה כל כך. דהנה יש לומר דהשנאה שהיתה לשבטים על יוסף להרגו, דבר זה נמשך מקליפת מואב, ששרשה עבודה זרה וכו'... אך נתייעצו שלא להרגו, אלא למכרו, היינו שנסתלקה קליפת מואב, אך שלטה עדיין קליפת מדין, והכניסה בהם השנאה למכרו. וכנראה מזוהר החדש הנ"ל, שכל הגליות הן בעבור כ"ב השנים שפירש יוסף מאביו, ואם היו חס ושלום הורגים אותו, לא היתה עוד חס ושלום תרופה לשונאי ישראל. ועל כן נמי חורבן בית ראשון שהיה פרי קליפת מואב, ובחטא מה שעשו ליוסף, לא היה לו כל כך שליטה רק עד ע' שנה. אבל קליפת מדין ששלטה עליהם עד שעשו מה שעשו, על כן כח החורבן שמבית שני נמשך כל כך זמן ארוך לכלא פשע. ומעתה יובנו דברי המדרש, ויעברו אנשים מדינים, עברו אותם הדיינים, היינו שהשנאה שהיתה נמצאת מפאת קליפת מואב להרגו נסתלקה, באשר לא ניתן לה רשות יותר, ונשארה רק קליפת מדין. ומעתה יובן שפינחס זה אליהו, שהוא הגואל האחרון הלך למדין, לנקום נקמת אבי אמו שמכרוהו, היינו שקליפת מדין גרמה כל זה, ופתח פתח בזה לגאולה העתידה, שישבות ריב ומדון מישראל, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם... (מטות תרע"ג)
...ומוצא הדברים, שמואב הוא בקו הימין, ועל כן הוא פסולת מדת החסד ומושך לתאוה, וסופן של בנות מואב הוכיח על מהותם וטבעם. אך מדין נראה שטבעם נמשך לריב ומדון קנאה ושנאה כהוראת שמם, מדין ששרשו מדנים, וכמו שמצינו (בראשית ל"ז) והמדנים מכרו אותו, הרי ששם העצם שלהם נגזר מלשון מדון, והוא פסולת מדתו של יצחק הגבורות הקדושות. ובליקוטי תורה מהאריז"ל, שענין בני קטורה היה כדי להוליד הדינים התקיפין אשר היה ראוי יצחק שהיה דין להוציאם, ומפני כי יצחק היה תקיפא דדינא והיה נחרב העולם, לכן הוציאם מאברהם, שלא יהיו כל כך קשות. וממוצא הדברים שמדין ומואב הם שני מיני כחות רעים מתחלפין, מואב מושך לתאוה, לעמת מדת אברהם חסד דקדושה, ומדין מושך לריב ומדון קנאה ושנאה לעומת מדתו של יצחק גבורות קדושות, ובאשר טבע של זה מושך לימין וטבע של זה מושך לשמאל, והם ענפין מתפרדין... ועל כן מדין ומואב מעולם שונאין זה את זה, אך מפני יראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, והיינו דכמו בקדושה מהתכללות אברהם ויצחק יצא יעקב אבינו ע"ה, שהיה כלול בתרין... על כן עשו שלום ביניהם, כדי שישיגו גם הם כח יותר גבוה משניהם, וכידוע בזוהר הקדוש שמקליפת שור וחמור יחדו יוצא כח רע מזיק מאד... ומזה באו לקרא לבלעם להתחבר עמהם... דכמו משה בקדושה היה כלול ולמעלה מכל החלוקות, שהיה מלך וכהן ומשורר ושוער, כן לעומתו היה בלעם בטומאה כח רע עליון למעלה מכל התחלקות, ובזה חשבו לעמוד נגד כח ישראל שהיו מתיראין ממנו.
אך בעוד משה קיים הכניע את כולם, כי מדרגת משה היתה גבוהה עוד יותר, ובזוהר הקדוש יעקב מלבר ומשה מלגאו, ועל כן באם היה משה עוד בעולם אף שנים רבות, לא היה צורך כל כך לנקום מאת המדינים, אבל באשר היה צריך משה להסתלק מן העולם, היו חס ושלום הם בכחם העליון כנ"ל, והיה ביכלתם חס ושלום להתגבר על ישראל, על כן בלתי אפשר היה שיסתלק משה מהעולם עד אחר איבודן של מדין, שנכנעה קליפה זו ונתפרדו כל פועלי און. ולפי זה מובן אשר לא במקרה היה שנזדמן אז בלעם שמה במדין שיהרג עמהם, אלא כמו שמחיבור שני כחות רעים אלה צץ המטה פרח הזדון הוא בלעם הרשע עמהם, ממילא באיבוד אחד מהם ונתפרדה החבילה, מעדו רגלי בלעם ונהרג... (שם תרע"ה, וראה שם עוד)