מילה

(ראה גם: אברהם-ברית, דור המדבר-מילה, משה-מילה, ערלה)

ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר, אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא... וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר. (בראשית יז ט)

וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, כאשר צוה אותו אלקים. (שם כא ד)

ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה, כי חרפה היא לנו. אך בזאת נאות לכם, אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר. (בראשית יז ט)

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח, ויהרגו כל זכר. (שם שם כה)

ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו, ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו, אז אמרה חתן דמים למולות. (שמות ד כה)

וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ, וכל ערל לא יאכל בו. (שם יב מח)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו. (ויקרא יב ג)

בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים, ושוב מול את בני ישראל שנית... וזה הדבר אשר מל יהושע, כל העם היוצא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים. כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו... ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול, וישבו תחתם במחנה עד חיותם. ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה. (יהושע ה ב)

זהר:

המצוה החמישית, כתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה, במקרא הזה יש שלש מצוות, אחת לעסוק בתורה, אחת לעסוק בפריה ורביה, ואחת למול לשמונה ימים ולהעביר משם הערלה... (הקדמה רטו, ועיין שם עוד)

המצוה השביעית היא, להמול לשמונה ימים, ולהעביר זוהמת הערלה, משום שאותה החיה (שהיא המלכות), היא המדרגה השמינית לכל המדרגות (כשמתחילים מבינה), ואותה הנפש העפה ממנה, צריכה להראות לפניה לשמונה ימים כמו שהיא המדרגה השמינית. ואז נראה ודאי שהיא נפש חיה. נפש של אותה החיה הקדושה (שהיא מלכות), ולא מצד האחר. וזה הוא ישרצו המים (שפירש) בספרו של חנוך, יתרשמו מי זרע הקדוש ברושם הזה של נפש חיה. וזה הוא הרושם של אות י' הנרשם בבשר קדש (יותר) מכל רשימות העולם... ועוף יעופף על הארץ זה הוא אליהו, העף כל העולם בארבע עפיפות (כדי) להיות שם באותה ברית מילה קדושה, וצריך לתקן לו כסא, ולהזכיר בפיו זה כסא של אליהו, ואם לא אינו שורה שם.

ויברא אלקים את התנינים הגדולים, (תנינים הם) שנים, ואלו הם ערלה ופריעה, דהיינו כריתת הערלה, ואחר כך פריעה, והם זכר ונקבה, ואת כל נפש החיה הרומשת, זה הוא הרושם של אות ברית קדש, שהוא נפש חיה קדושה, כמו שאמרנו, אשר שרצו המים היינו מים העליונים, שנמשכו אליו לאות רושם הזה. ומשום זה נרשמו ישראל ברושם קדוש וטהור למטה, כמו שהרשימות הקדושות שלמעלה, כדי להכיר בין צד קדוש לצד האחר, כך ישראל רשומים כדי להכיר בין קדושת ישראל לעמים עכו"ם הבאים מצד האחר... (שם רכג, ועיין שם עוד)

תנן מל ולא פרע כאילו לא מל, משום דמילה ופריעה הם ב' מדרגות, המילה הוא זכור, ופריעה היא שמור, מילה הוא צדיק, ופריעה הוא צדק, מילה היא דכר, ופריעה היא נוקבא, מילה הוא אות ברית שהוא יוסף, (דהיינו יסוד), ופריעה היא ברית שהיא רחל, (דהיינו הנוקבא דז"א), וצריכים לחבר אותם (את היסוד עם הנוקבא), ובמה מחבר אותם, היינו כשהוא מל ופורע את המילה, ומי שמל ולא פרע, כאילו עשה פירוד בין (ז"א ונוקבא). (בראשית שסד, ועיין שם עוד)

תא חזי, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, מהו הטעם, משום שהם שומרים הברית, שהעולם מתקיים עליו, כמו שאומר הכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ולפיכך ישראל ששומרים הברית כי קבלו אותו עליהם, יש להם חלק לעולם הבא.

ולא עוד אלא שישראל נקראים משום זה צדיקים, מכאן למדנו שכל מי ששומר הברית שהעולם מתקיים עליו, נקרא צדיק, מאין לנו זה מיוסף, שבשביל ששמר ברית העולם, (דהיינו שלא נכשל באשת אדונו), זכה שנקרא צדיק, וזה שכתוב ועמך כולם צדיקים וגו', ובזה ביאר לנו רבי חייא את הכתוב נח איש צדיק, שפירושו, שנח היה שומר הברית, ועל כן נתקיימו תולדותיו, ולכן אומר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק, כי תלויים זה בזה. (נח ב)

תא חזי, כל עוד שלא נמול האדם, אינו נאחז בשם הקב"ה, כיון שנמול שנכנס בשמו ונאחז בו, ואם תאמר הרי אברהם שנאחז בו מטרם שנמול, כן הוא שנאחז בו, אבל לא כראוי להיות, כי מתוך אהבה עליונה שאהב אותו הקב"ה קרבהו אליו, ועם כל זה לא היה כראוי. אחר כך צוה אותו הקב"ה למול, וניתן לו הברית (שהוא יסוד), הוא הקשר של כל הדרגות העליונות, ברית, הוא קשר שיהיו נקשרות כולן יחד, לכללם זו בזו. ברית הוא קשר שהכל נקשר בו, ומשום זה, מטרם שנמול אברהם, לא היו דבוריו עמו אלא במחזה, כמו שאמרנו שהיה חסר בה המדרגות העליונות, כי היה חסר הברית שהוא המקשר כל המדרגות יחד.

תא חזי, בשעה שהקב"ה ברא את העולם, לא ברא אותו אלא על ברית, כמו שאתה אומר ברא-שית ברא אלקים. ושית היינו ברית, כי על ברית ברא הקב"ה את העולם, וכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, כי ברית קשר הוא, שיום ולילה (שהם ז"א ונוקבא) לא יפרדו... (לך רהע, ועיין שם עוד)

אלא כך למדנו, אשריהם ישראל שמקריבים קרבן רצון לפני הקב"ה, שמקריבים בניהם לקרבן לשמונה ימים. וכשנמולו נכנסים באותו חלק הטוב של הקב"ה, שכתוב וצדיק יסוד עולם. כיון שנכנסו בחלק הזה של הצדיק בזכות המילה, המה נקראים צדיקים, כי כלם נמולו, ואפילו הרשעים שבישראל, ועל כן אמר הכתוב ועמך כולם צדיקים.

ועל כן לעולם יירשו ארץ, שהוא השכינה הנקראת ארץ, כמו שכתוב פתחו לי שערי צדק אבא בם, וכתוב זה השער לה' צדיקים יבואו בו, דהיינו אלו שנמולו ונקראים צדיקים... ולמדנו מה ראה הכתוב, שלא נקרא אברהם עד עתה, אלא כך בארנוהו, כי עד עתה לא נמול, ועתה נמול, וכשנמול נתחבר בה' זו שהיא השכינה, והשכינה שרתה בו, ועל כן נקרא אז אברהם עם ה'... (שם שפ)

אמר רבי אבא אשריהם ישראל, שהקב"ה בחר בהם מכל שאר העמים, ונתן להם אות ברית הזה, כי כל מי שיש בו אות הזה, אינו יורד לגיהנם, אם שמר אותו כראוי, שלא הכניסו ברשות אחר (דהיינו לנדה שפחה גויה זונה), ולא שקר בשמו של המלך, כי כל מי שמשקר בשמו באות ברית, הוא כמו שמשקר בשמו של הקב"ה, שכתוב, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו.

עוד אמר רבי אבא, בשעה שהאדם מעלה את בנו להכניסו בברית הזה, קורא הקב"ה אל פמליא שלו, ואומר, ראו טיבה של הבריה שעשיתי בעולם, בה בשעה מזדמן אליהו, ומעופף העולם בד' עפיפות, ונזדמן שם. וכן למדנו, שאדם צריך לתקן כסא מיוחד לכבודו של אליהו, ואומר זהו כסא של אליהו, ואם אינו אומר, אינו שורה שם, והוא עולה ומעיד לפני הקב"ה.

תא חזי, בתחילה כתוב מה לך פה אליהו וגו', וכתוב קנא קנאתי לה' וגו' כי עזבו בריתך וגו', אמר לו חייך בכל מקום שירשמו בני רשימה קדושה זו בבשרם, אתה תזדמן שם, והפה שהעיד, שישראל שעזבו ברית, הוא יעיד שישראל מקיימים הברית. והנה למדנו על מה נענש אליהו לפני הקב"ה, מפני שאמר דברי האשמה על בניו.

בינתים האיר אור היום, ועוד היו אומרים דברי תורה, קמו ללכת, אמר להם אותו האדם, מה שעסקתם בלילה זה, השלימו. אמרו מה הוא, אמר להם שתראו למחר פניו של בעל הברית, כי אשתי מבקשת בקשה זו מכם, כי מילת הברית של בני הנולד לי, למחר תהיה השמחה שלו. אמר רבי אבא, זו היא בקשה של מצוה, נשב. המתינו כל אותו היום, ובלילה אסף האיש כל אוהביו, וכל אותו הלילה עסקו בתורה, ולא היה מי שישן, אמר להם אותו האיש, בבקשה מכם, כל אחד ואחד יאמר דבר חידוש בתורה.

פתח אחד ואמר, כתוב בפרוע פרעות בישראל וגו', מה ראו דבורה וברק שפתחו שירתם בכתוב הזה, אלא כך למדנו, אין העולם מתקיים אלא על ברית הזה, שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, משום זה, כל זמן שישראל מקיימים ברית הזה, חוקות שמים וארץ נמצאים בקיומם... תא וראה, לא שלטו עמים אחרים על ישראל, אלא כאשר בטלו מהם ברית הזה, ומה בטלו מהם, (שמלו) ולא פרעו, ולא נגלה בשר קדש, ועל כן כתוב, ויעזבו בני ישראל את ה' וגו', וימכור אותם ביד סיסרא...

והיינו שלמדנו שאמר הקב"ה ליהושע הרי ישראל ערלים הם, שלא פרעו, ולא נגלה בשר קדש, ואינם מקיימים הברית שלי, ואתה רוצה להביאם לארץ, ולהכניע את שונאיהם, שוב מול את בני ישראל שנית. ומטרם שפרעו ונתגלה ברית הזה לא נכנסו לארץ, ולא נכנעו שונאיהם. אף כאן, כיון שהתנדבו ישראל באות ברית הזה, נכנעו שונאיהם תחתיהם, והברכות חזרו לעולם... (שם שפה, ועיין שם עוד)

קם אחד ופתח ואמר, ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. למי ביקש להמית, למשה. אמר לו הקב"ה, וכי אתה הולך להוציא את ישראל ממצרים ולהכניע מלך רב ושליט, ואתה מבטל מצוה ממך, כי בנך לא נמול, מיד ויבקש המיתו.

למדנו, ירד גבריאל בלהב אש לשרפו, ונרמז נחש שרף אחד שיבלע אותו לתוכו. למה דוקא נחש, ומשיב, אמר לו הקב"ה אתה הולך להרוג נחש גדול ותקיף, דהיינו התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהוא מלך מצרים, ובנך לא נמול, מיד נרמז לנחש אחד שיהרוג את משה. עד שראתה צפורה, ומלה את בנה, זהו שכתוב ותקח צפורה צור. מהו צור, אלא (צור פירושו) רפואה, ומהו הרפואה, ותכרות ערלה בנה, כי נצנץ בה רוח הקדש, שעל ידי זה ינצל משה ממות.

קם אחד ואמר, ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, ויאמר וגו', למה קרא אותם, הרי קרובים אליו היו, אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם, תמהו, כי ראוהו במלוכה עליונה. אמר להם יוסף, מלוכה זו משום זה הרוחתי (משום מצות המילה), גשו נא אלי ויגשו, והראם אות ברית המילה... מכאן למדנו, מי ששומר אות ברית הזה מלוכה נשמרת לו, מאין לנו זה, מבועז, שכתוב חי ה' שכבי עד הבקר, כי היצר היה מסיתו עד שנשבע שבועה, ושמר את הברית, משום זה זכה שיצאו ממנו מלכים ושליטים על המלכים, ומלך המשיח הנקרא בשם הקב"ה, הרי ששומר בריתו מלטמא אותו, נשמרת לו מלוכה.

פתח אחר ואמר, כתוב אם תחנה עלי מחנה וגו', כך למדנו, בזאת אני בוטח, מהו בזאת, שהוא אות הברית, המזומן תמיד באדם, ונרמז למעלה, (דהיינו במלכות הנקראת זאת), ומשום זה נאמר בזאת, כמו שכתוב זאת אות הברית, זאת בריתי, והכל במדרגה אחת... תא חזי, משום שדוד לא שמר כראוי זאת זו, הוסרה ממנו המלכות כל אותו הזמן, (שלחם עם אבשלום בנו), וכך למדנו, זאת זו נרמזת במלכות שלמעלה, ונרמזה בירושלים עיר הקדש... (שם שצה, ועיין שם עוד)

פתח אחר ואמר, לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, תאנא, במה זכו ישראל שאינם יורדים לגיהנם כמו שאר האומות עובדי עבודה זרה, ולא נמסרו בידיו של דומה, באות ברית זה זכו לכך. כי כך למדנו, בשעה שהאדם נפטר מן העולם, כמה חבילות קליפות נפקדים עליו (להזיקו), כשנושאים עיניהם ורואים אות זה, שהוא ברית קדש, נפרדים ממנו, ואינו ניתן בידיו של המלאך דומה לירד לגיהנם, כי כל מי שנמסר בידיו הוא יורד ודאי לגיהנם. ומאות הזה יראים העליונים ותחתונים, ודינים רעים אינם שולטים על האדם אם הוא זוכה לשמור אות הזה, משום שמתאחד על ידי זה בשמו של הקב"ה... 

פתח אחר ואמר, ומבשרי אחזה א-לוה, מהו מבשרי, ומעצמי היה צריך לומר, אלא מבשרי ממש, (דהיינו יסוד הנקרא בשר), אמר אחזה א-לוה, ומה הוא שכתוב ובשר קדש יעבדו מעליך, שהוא סוד ברית קדש, וכתוב והיתה בריתי בבשרכם, שפירושו יסוד, כי למדנו בכל זמן שהאדם נרשם ברשימה הקדושה הזו אל אות הזה, רואה מתוכו את הקב"ה ממנו ממש, והנשמה הקדושה נאחזת בו באות ברית.

ואם לא זכה, שלא שמר אות הזה מה כתוב עליו, מנשמת א-לוה יאבדו, כי רשימו של הקב"ה לא נשמר, ואם זוכה ושומר אותו, השכינה אינה נפרדת ממנו לעולם. מתי מתקיימת בו, כשהוא נושא אשה, ואות הזה נכנס במקומו (בהשכינה) הם משתתפים יחד, (הזכר והנקבה) שם אות ברית והשכינה, ונקראים בשם אחד, ואז חסד עליון שורה עליהם, באיזה מקום שורה החסד, הוא שורה בצד הזכר, ומי הוא החסד הוא חסד בשם א-ל... (שם תד, ועיין שם עוד)

תחילת הכתוב מה מוכיח לנו, שכתוב, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, הוא שכל מי שמקריב את בנו קרבן לפני הקב"ה, (שמל אותו), רצונו של הקב"ה בקרבן הזה, ורוצה בו, ומקרבו ושם משכנו בשני חדרים (של היסוד, שהם ציון וירושלים) ותופש בזה ובזה, כי אלו השנים מתקשרים יחד, שכתוב ישכון חצריך, ודאי שני חצרות.

משום זה חסידים הראשונים זקניהם של אלו שבכאן, כשהקריבו בניהם לקרבן זה, פתחו ואמרו אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, אלו העומדים אצלם אמרו, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך, ואחר כך מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים עליהם אומרים, כשם שהכנסתו בברית וכו'...

אמר רבי אבא ודאי כך הוא ויפה הדבר (לומר אשרי תבחר וכו'), ומי שאינו אומר כן, מוציא את עצמו מעשרה חופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בעולם הבא, וכולם מתקשרים בזה (הכתוב), ומשום כך עשר מלות של האמונה יש בכתב הזה אשרי תבחר וגו', וכל מלה ומלה נעשה ממנה חופה אחת, אמרי חלקכם בעולם הזה ובעולם הבא, כי התורה מתקשרת בלבותיכם, כאילו עמדתם בעצמכם על הר סיני. 

פתח אידך ואמר, מזבח אדמה תעשה לי וגו', למדנו כל מי שמקריב את בנו לקרבן הזה (של ברית מילה), הוא כאילו היה מקריב כל קרבנות שבעולם לפני הקב"ה, וכאילו בנה מזבח שלם לפניו. ומשום זה צריך לסדר מזבח בכלי אחד מלא עפר, למול עליו ברית קדוש הזה, ונחשב לפני הקב"ה כאילו שחט עליו עולות וקרבנות צאן ובקר. ונוח לו להקב"ה (מעשה המילה) יותר מכל (הקרבנות), שכתוב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו', בכל המקום אשר אזכיר את שמי, מהו אזכיר את שמי, הוא מילה, שכתוב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, הרי שברית הוא שם, שאמר בו ובריתו להודיעם... משום זה אשרי חלקו של המקריב קרבן זה בשמחה וברצון לפני הקב"ה, וצריכים לשמוח בחלק הזה כל היום, שכתוב וישמחו כל חוסי בך, לעולם ירננו וגו'... (שם תכה, ועיין שם עוד)

פתח אחר ואמר, ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' וגו', במקרא הזה יש לעיין בו, והוא קשה בכמה דרכים. וכי עד עתה לא נגלה הקב"ה לאברהם אלא רק עתה כשהגיע לימים האלו, והרי כתוב ויאמר ה' אל אברם וגו'... אלא כך למדנו, כל אלו הימים עד עתה לא כתוב וירא ה' אל אברהם, מה הטעם, אלא כל זמן שהיה ערל וסתים הקב"ה לא נגלה עליו כראוי, עתה נגלה עליו כראוי, שכתוב וירא, מה הטעם, משום שרצה לגלות בו אות ברית הזה, שהוא כתר הקדוש... 

ויאמר אליו אני א-ל שד-י, מה הטעם שעד עתה לא אמר אליו הקב"ה אני א-ל ש-די, אלא כך למדנו עשה הקב"ה למטה כתרים תחתונים שאינם קדושים, וכל אלו שלא נמולו יטמאו בהם, ויש בהם (בכתרים התחתונים) רשימות, ומה הוא הרשימה שיש בהם, הוא כי נראה בהם שי"ן דל"ת ולא יותר, (היינו שחסר בהם היו"ד מהשם), ומשום זה מטמאים בהם ומתדבקים בהם... והמכשפים והשדים יונקים חיותם וכל כחם מעשרה כתרים התחתונים הללו. אחר שנמולו יוצאים מאלו (כתרים תחתונים), ונכנסים בכנפי השכינה, ומתגלה בהם הי' רשימה הקדושה, אות ברית השלם, ונרשם בהם השם ש-די, ונשלם בקיום שלם, ועל כן כתוב בזה אני א-ל ש-די מה שלא כתוב כן מטרם שנצטוה על המילה...

מהו השם א-ל ש-די, הוא השם שהברכות יוצאות ממנו, הוא השולט על כל כתרים התחתונים, וכולם יראים ומזדעזעים מפחדו, משום זה, כל מי שנמול, כל אלו שאינם קדושים מתרחקים ממנו ואינם שולטים עליו, ולא עוד אלא שאינו יורד לגיהנם, שכתוב ועמך כולם צדיקים וגו'. (שם תלז, ועיין שם עוד)

רבי אלעזר פתח את הביאור של כתוב הזה, לאחר שנמול אברהם, כי מטרם שנמול, לא היה הקב"ה מדבר עמו אלא מתוך מדרגה תחתונה, הנקראת מחזה, (דהיינו נוקבא בהיותה עוד בהארת השמאל), ומדרגות העליונות לא היו מתחברות במדרגה ההיא, (דהיינו מדרגות ז"א לא נתחברו בהנוקבא). כיון שנמול מיד הנצנים נראו בארץ, אלו הן מדרגות התחתונות, שהמדרגה התחתונה נקראת מחזה הוציא ותקנה אותן, כדי שיתחברו בה המדרגות העליונות כולן. (וירא ז, ועיין שם עוד)

וירא אליו וגו', אמר רבי אבא, עד שלא נמול אברהם היה סתום, (כלומר, שלא היה יכול לקבל אורות העליונים), כיון שנימול נגלה הכל, (כלומר שכל האורות נגלו אליו, כי נפתח מסתימתו), והשכינה שרתה עליו בשלמות כראוי... (שם יג)

ומשום זה יוסף ששמר את הברית זכה להתעטר במקומו, דהיינו שנעשה מרכבה ליסוד דז"א, וזכה למלכות של מעלה ולמלכות של מטה, ועל כן כל מי ששומר ברית קודש הוא כאילו קיים תורה הקדושה כולה, כי הברית שקולה כנגד כל התורה. (מקץ פג)

דבר אחר כה אמר ה' אם שלמים וגו', היינו ישראל, שהקב"ה נתן להם ברית עולם, לשמר אותו תמיד, ושיהיה בו האדם שלם בכל הצדדים, (שהם חו"ג תו"מ), מעלה ומטה (שהם נצח והוד). ואם האדם אינו שומר אותו תמיד, הרי הוא פגום, פגום בכל דבר, מאין לנו זה, כי כתוב התהלך לפני והיה תמים, מהו תמים, שלם, שכל עוד שלא נתקיים בו הברית היה פגום. ולכן אם שלמים, ששומרים מצוה זו, להיות שלמים ולא להיות פגומים, וכן רבים, שיפרו וירבו בו, כי הנשמות אינן יוצאות לעולם אלא בברית הזה, וכן נגזו, זה סובב לתחלת הפסוק, אם שלמים, ששומרים הברית תמיד, ופירושו, נגזו מי שנמול וקבל עליו ברית הזה, ונגזו (מלשון גניזה וכריתה), ועבר, ממנו אותה הזוהמא של הערלה, שהיתה בו מקודם לכן... (שם קע)

תא חזי, בפניו של אדם יש השם של הקב"ה, (דהיינו ש'), וחסר ממנו י' ולא נשלם. בא אברהם וחבב את הקב"ה, ואמר לו הקב"ה בך ישתלם השם, ונמול, ונשלם השם בי' של המילה, כי בפניו של האדם ש' דש-די, (דהיינו ב' עינים וחוטם באמצע, ובזרועו) יש ד', וחסר י' ונשלם בי' דמילה, ואז נקראים בנים לה' בנים קדושים. וכאשר מטמאין לו אותו אות ברית קודש, ומכניס אותו לרשות אחר (דהיינו שעובר בו עבירה), נסתלק ממנו קדושת החותם הזה, והוא כמו שמחריב העולם, כי טמא החותם שנשלם בו השם של הקב"ה, והרי הוא מחריב העולם, (כי מפסיק השפעת הקב"ה אל העולם). (ויחי סז, ועיין שם עוד)

אף כאן באהבת הקב"ה את ישראל, אמר ועמך כלם צדיקים, ומשום זה, לעולם יירשו ארץ, כי ראוים לרשת את השכינה, (כי צדיק יורש את השכינה כנ"ל). מה הטעם שישראל נקראים צדיקים, ומה הטעם שיורשים את השכינה, הוא משום שנמולו, כמו שלמדנו כל מי שנמול ונכנס בנחלה הזו, ושומר את הברית הזה, נכנס ומתדבק בגוף המלך, כלומר נעשה מרכבה לז"א), ונכנס בצדיק הזה, (שנעשה מרכבה אל היסוד), ומשום זה נקראים (ישראל) צדיקים, ועל כן לעולם יירשו ארץ, מהו ארץ, זה הוא ארץ החיים (דהיינו השכינה). (שם קז ועיין שם עוד)

אלא ודאי עיקר הדבר הוא, כי אות ברית קדש נתן הקב"ה ורשם אותו בבני אדם, כדי שישמרו אותו, ולא יפגמו אותו בפגם, את רושם הזה של המלך. ומי שפוגם אותו, הרי עומד לנגדו חרב נוקמת נקם ברית לנקום נקמת ברית קדש שנרשם בו, והוא פגם אותו. ומי שרוצה לשמור מקום הזה, (שהוא ברית קודש), יתאזר ויתקן עצמו, וישם כנגדו בשעה שהיצר הרע יתקיף אותו את חרב הזו הנמצאת על ירך, להפרע ממי שפוגם מקום הזה (המכונה ירך), וזהו חגור חרבך על ירך גבור, גבור הוא (שמנצח את יצר הרע), וגבור נקרא, ועל זה נאמר הודך והדרך. (שם תרמה)

רבי יוסי פתח ואמר, וישכחו את ה' אלקיהם וגו', ויעזבו את ה', מהו וישכחו ויעזבו, שדחו מעצמם אות ברית קודש, שהיו מלים ולא פורעים, עד שבאה דבורה והתנדבה בזה, (דהיינו שהנהיגה הפריעה בכל ישראל, כמו שכתוב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב. (שמות כט)

וגם הקימותי את בריתי וגו', משום שנמולו, שכל מי שנמול יורש הארץ, ועל כן (אמר הכתוב לתת להם את ארץ כנען, כי הארץ אינו יורש אלא צדיק, וכל מי שנמול נקרא צדיק, שכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, כל מי שנמול ושומר אות הברית נקרא צדיק, בא וראה מיוסף... (וארא כ)

יום אחד היו רבי חייא ורבי יוסי נמצאים לפני רבי שמעון, פתח רבי שמעון ואמר, גורו לכם מפני חרב, כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון. כתוב גורו לכם מפני חרב, מהו חרב, זהו חרב נוקמת נקם ברית, כי חרב הזו, (שהיא המלכות), עומדת להסתכל על מי שמשקר בברית (שהוא יסוד), שכל מי שמשקר בברית, (שפוגם אותו בעריות או בשכבת זרע לבטלה), חרב זו, היא הנוקמת ממנו נקמה. זהו שכתוב כי חמה עונות חרב, מהו הטעם, משום שכל המשקר בברית, מרחיק תאות (המלכות לקבל שפע מז"א), ואינו נוטל (שפע) מי שנוטל (דהיינו יסוד), ואינו נותן למקומו (שהוא המלכות), משום שלא נתעורר עליו מקומו (שהיא המלכות, כי מסבת פגם הברית לקוחה ממנה התאוה לקבל שפע), וכל מי ששומר ברית הזה, הוא גורם לעורר ברית הזה למקומו (שהוא המלכות), ומתברכים העליונים והתחתונים. מי מעורר ברית הזה למקומו, כשנמצאים צדיקים בעולם, (והם מעוררים אותו), מאין לנו זה, מכאן שכתוב וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם, מהו מגוריהם, הוא כמו שאמר גורו לכם מפני חרב, (דהיינו המלכות) כנ"ל בסמוך... (שם עז ועיין שם עוד)

ותא חזי, ארבע מאות שנים עמד הממונה של בני ישמעאל, ובקש לפני הקב"ה, אמר לו מי שנימול יש לו חלק בשמך, אמר לו הקב"ה כן, אמר לו והרי ישמעאל שנימול, למה אין לו חלק בך כמו יצחק, אמר לו, זה נימול כראוי וכתיקוניו, וזה אינו כך, ולא עוד אלא שאלו מתדבקים בי כראוי לשמונה ימים, ואלו רחוקים ממני עד כמה ימים. אמר לו (השר הממונה), ועם כל זה, כיון שנימול לא יהיה לו שכר טוב על זה.

אוי לאותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול, מה עשה הקב"ה (כלפי טענות השר), הרחיק את בני ישמעאל מדבקות העליון, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה, בשביל המילה שלהם היא ריקה בלי שלימות. והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שישלם הזכות של בני ישמעאל... (שם רא, וראה ערך ישמעאל)

מה הטעם (שהלבנה, שהיא המלכות) עמדה במיעוט, משום שלא נפרעו, ולא נגלה בהם אות הקדוש, (כי על ידי הפריעה ממשיכים המוחין דגדלות, ואז הלבנה במילואה כנ"ל), נמולים היו ישראל ולא עשו פריעה, ומתי נפרעו, בשעה שכתוב שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו... ואם תאמר דבימי יהושע נפרעו אינו כן, אלא הם שכתוב וכל העם הילודים במדבר בדרך וגו', אחר שנפרעו, אמר הקב"ה בתחילה אכלתם מצות, משום שעמדה הלבנה במיעוטה, ונקרא לחם עוני, ומכאן ולהלאה לחם זה יהיה ממקום אחר, מה הוא, שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, לא מן הלבנה (שהיא המלכות), כבזמן ההוא...

ואם תאמר משה איך לא פרע אותם, אלא משום שלא יתעכבו ישראל שם עד שיתרפאו, לכן לא פרע אותם, ועל זה כתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, מהו הטעם לחם עוני, משום כי בחפזון יצאת וגו', וכן כתוב ולא יכלו להתמהמה... (בא קע, ועיין שם עוד)

בזמן ההוא אמר רבי שמעון, אשריהם שישארו בעולם, ומי הם, תא חזי, לא ישאר בעולם חוץ מאלו הנמולים, שקבלו אות ברית הקדוש, ובאו בברית הקדוש בב' החלקים, (דהיינו מילה ופריעה), כמו שהעמדנו, והוא שומר לברית ההוא ולא הכניסו במקום שלא צריך, אלו הם שישארו ויכתבו לחיי עולם. מאין לנו זה, כי כתוב והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו וגו', משמע מן הנשאר בציון והנותר בירושלים שכל מי שנמול נכנס באלו ב' המדרגות (ציון וירושלים), ואם שומר לברית ההוא כראוי ונזהר בו, עליו כתוב הנשאר בציון והנותר בירושלים, אלו ישארו בזמן ההוא, ובהם עתיד הקב"ה לחדש העולם ולשמח בהם, על זמן ההוא כתוב יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו... (בשלח רצא)

נשמע שכל מי ששומר הרושם הקדוש הזה, (שהוא מילה), עולה ממנו עד המלך הקדוש העליון, מה משמעות הדברים, שמשמע שאלו השנים (נצח והוד) שמתקבץ בהם הזרע (לברכה), ושמן משחת קדש שיורים אותו בפי האמה, (שהוא יסוד), נתקשרו יחד, והמלך העליון (ת"ת) עליהם, ונקשרו בו. ועל כך מי שנכנס באלו השנים (יסוד ומלכות על ידי מילה ופריעה), ושומר אותם, נקשר בשנים אחרים (נצח והוד), ונכנס בהם, ואז מגיע למלכא קדישא (שהוא ת"ת)... (שם שנד, ועיין שם עוד)

דתניא אמר רבי שמעון, כיון שאדם מישראל ימול נכנס בברית שכרת הקב"ה עם אברהם, שכתוב וה' ברך את אברהם בכל. וכתוב חסד לאברהם, והתחיל להכנס במקום הזה, כיון שזכה לקיים מצוות התורה נכנס בו באדם הזה (של המרכבה העליונה), ונתדבק בגוף המלך, ואז נקרא אדם. וזרע ישראל נקראים אדם, תא חזי, כתוב בו בישמעאל והוא יהיה פרא אדם, ולא אדם, פרא אדם נקרא משום שנמול, והתחלה של אדם היתה בו, שכתוב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו בשר ערלתו. כיון שנמול נכנס בהתחלה זו שנקרא כל, (שהוא יסוד), זה שאמרו והוא יהיה פרא אדם, ולא אדם. ידו בכל, בכל ודאי ולא יותר, משום שלא קבל מצוות התורה, התחלה היתה בו משום שנמול, אבל לא נשלם במצוות התורה, אבל זרע ישראל שנשלמו בכל נקראים אדם ממש, וכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. (יתרו תו)

תניא אמר רבי יצחק, לא תעשה לך וכו', היינו שצריך האדם שלא ישקר בשמו של הקב"ה, כי קשר הראשון שנתקשרו ישראל בהקב"ה היה כשנמולו, וזה הוא חוק הראשון לכולם, להכנס בבריתו של אברהם, שהוא קשר השכינה, וצריך האדם שלא ישקר בברית הזה, שמי שמשקר בברית הזה הוא משקר בהקב"ה, משום שברית הזה אחוז בהקב"ה... (שם תלב)

אשרי חלקו של אדם ההוא היורש ירושה זו (של אות ברית קדש), ושומר אותה, שבירושה הקדושה הזו מתדבק האדם בהקב"ה, כל שכן אם זוכה במצוות התורה, שהמלך מושיט ימינו לנגדו... (שם תלו)

רבי חייא אומר, בזכות ישראל נמולים נכנעים אויביהם תחתיהם ויורשים את נחלתם. תא חזי, מה כתוב, יראה כל זכורך, (שפירושו כל הזכרים הנימולים), וכתוב אחר כך כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך, (שבזכות המילה) הקב"ה (שיש בו דין ורחמים), עוקר דירים ממקומם, (שהם האויבים), ומשיב דירים למקומם (שהם ישראל)... (משפטים תקמח)

משום שאין עבירה שקשה לפני הקב"ה כמי שמשקר ופוגם אות ברית קודש, וזה אינו רואה פני השכינה, על עון זה כתוב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', וכתוב לא יגורך רע. (ויקהל שפט)

אלו ב' סמכין שבצד צפון, חלחליאל קרספיהאל הם ממונים כל אחד על י"ב אלפים אחרים, ושבצד מערב הם סוגדיה גדריה, ואלו ממונים על י"ב אחרים. ואלו ממונים על דם הברית, כשנמול הולד לשמונת ימים, ואלו לוקחים דם ההוא ומניחים אותו לפני היכל הזה, וכשנתעורר רוגז בעולם, מביט הקב"ה על דם ההוא, ולא ניתנה לסטרא אחרא רשות לכנוס לשם. תא חזי, בזמן שהאדם נמול לשמונה ימים, (וכבר) שרתה עליו השבת שבתוך שמונה ימים), שהיא מלכות הקדושה, ערלה זו שחותכים ומשליכים אותה לחוץ רואה אותה אז הסטרא אחרא, שהיא חלקו מקרבן הזה, אז נשבר הסטרא אחרא, ואינו יכול לשלוט ולקטרג עליו, ונעשה מליץ טוב על ישראל לפני הקב"ה. (פקודי תרפט)

ותחת אלו הרוחות עומדים כל אלו הנקראים ערלה, זמורי ערלה, ענפי ערלה, ולמעלה מהם ממונה אחד שנקרא גז"ר דינ"א, וזהו עומד על כל אלו שאינם שומרים שני ערלה של אילנות, ועל כל אלו המעכבים אות ברית מילה מבניהם, שעל זה רצה הנחש להרוג בנו של משה... ורוח הזה ממונה על בני אדם המשחיתים דרכם ואינם דואגים לכבוד אדונם, לשמור אות ברית הקדוש, (ורוח) הזה מכניסם לגיהנם למקום הזה הנקרא שאול ואבדון, ונדונים שם כמו שהעמדנו כאן. (שם תתקא)

ולא שקרנו בבריתך, כי כל מי שמשקר באות ברית קדש הזה שרשום בו, הוא כאלו משקר בשמו של המלך, משום ששמו של המלך רשום באדם, (בברית מילה)... ומהו השקר שבכאן, הוא שפורש כפיו לאל זר, ומשקר באות ברית, ועל כן התורה נאחזת בזה, וכל מי ששומר ברית הזה כאילו שומר כל התורה, ומי שמשקר בזה, כאילו משקר בכל התורה. 

תא חזי, אברהם בטרם שנימול, לא נאמר שהוא שומר התורה, כיון שנמול מה כתוב, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. והכל הוא משום שנמול נרשם בו רושם קדוש ששמר אותו כראוי, ומעלה עליו כאלו שמר כל התורה כולה, יצחק כתוב בו גם כן, ואת בריתי אקים את יצחק, ועל כן נקראת התורה ברית.

תא חזי, יוסף משום ששמר ברית זו, ולא רצה לשקר בה, זכה לכבוד בעולם הזה ולכבוד בעולם הבא, ולא עוד, אלא שהקב"ה השרה את שמו בתוכו, שכתוב עדות ביהוסף שמו, וזכה לברכות שבעולם הזה ולברכות שבעולם הבא.

אמר רבי יצחק, כתוב, בכור שורו הדר לו וגו', יוסף, משום ששמר ברית זו, זכה בשור שהוא הראשון לקרבנות, אמר לו רבי יהודה, אם כן למה נתברך בדבר שהוא שמאל, (שיורה על דין), בימין היה צריך להתברך, שהרי כתוב ופני שור מהשמאל. אמר לו כדי שיגן על חטא חטאת ירבעם, (שהגביר השמאל על הימין בעבודה זרה שלו)...

משום זה אמר רבי שמעון, אדם שמוליד בן הוא נקשר בשכינה, שהוא פתח של כל הפתחים העליונים, פתח הנקשר בשם הקדוש (הוי"ה, שכל ספירה היא פתח לעליונה ממנה), ודם ההוא היוצא מן הילד שמור לפני הקב"ה, ובשעה שהדינים מתעוררים בעולם משגיח הקב"ה בדם ההוא ומציל את העולם, ומשום זה כתוב, ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר...

למדנו, בדם ההוא (של המילה), זוכה העולם להתבשם בחסד, ומתקיימים כל העולמות, שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. אם לא בריתי יפה הוא, אבל יומם ולילה למה.

אמר רבי שמעון, למדנו שתי ספירות מתאחדות יחד (ז"א ומלכות), והם הפתח של כל שאר הספירות. ולמדנו אחד דין ואחד רחמים ומתבשמים זה בזה זכר ונקבה, בצד הזכר (ז"א) שורה חסד, בצד הנקבה (המלכות) שורה דין... וברית הזאת אחוז בהם ביומם ולילה, מתחילה בדין, ואחר כך שורה בו החסד ומתבשם בכל... ומי שזוכה לשמור את הברית הזה כראוי, ולא חטא בה כל ימיו, (הוא מרכבה ליסוד), והוא אחוז ביומם ובלילה (שהם זו"ן כמו היסוד), וזוכה לב' עולמות, לעולם הזה ולעולם הבא, ועל כן נקרא אברהם שלם... ומשום זה, ישראל קדושים הם זרע אמת, גזע שנתבשם על הר סיני ונפסק מהם כל זוהמא, ועל כן כולם מתבשמים וכולם באים באות הקדושה של יומם ולילה להיות שלמים בכל. אבל באומות עכו"ם, קשה להעביר מהם הזוהמא, ואפילו עד שלשה דורות, ומשום זה נקרא גר צדק ודאי, (משום שנכנס רק בספירת המלכות הנקראת צדק, ולא בז"א)... (ויקרא רטו, ועיין שם עוד)

וביום השמיני ימול, מצוה זו למול לשמונת ימים מילת ברית קודש, והוא סוד עליון, שכתוב סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם, למי מודיע (הסוד שהוא ברית), לאלו היראים שהם יראי חטא, כי סוד הברית קודש אינו ראוי לגלות חוץ מלהם, וסוד ברית קודש הרי העמדנו ולמדנו בכמה מקומות. וסוד זהו (שהוא) לשמונת ימים, הוא חיוב על העולם לכל העם הקדוש, שכתוב, וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יום השמיני זה הוא אות ברית קודש, (דהיינו ספירת יסוד), שהוא שמיני לכל המדרגות (אם תספור המדרגות מחכמה ולמטה נמצא היסוד מדרגה השמינית, וכתר הוא סוד אין סוף שאינו מן המנין. והמילה של ברית ההוא, להעביר ערלה ההוא מפני הברית, נחש הטמא מפני יסוד הקדוש. (ואין להקשות שפעם אומר שיום השמיני הוא בינה, דהיינו ממטה למעלה, ופעם אומר שיום השמיני הוא יסוד, דהיינו ממעלה למטה, והוא מטעם ערך ההפכי שיש בין כלים לאורות, כי באור התחתון נכנס תחילה, ומתחילים מלמטה, ובכלים העליונים נגמר תחילה ומתחילים ממעלה למטה). כי בזמן ההוא שמתאספים העם הקדוש להעביר ערלה ההיא מפני הברית, הקב"ה אוסף כל הפמליא שלו, ומתגלה להעביר ודאי אותו הערלה למעלה מפני אות ברית קדש, (שהוא היסוד). כי כל מעשים שישראל עושים למטה מעוררים מעשה למעלה... (תזריע לא, ועיין שם עוד)

ומשום זה, כל אלו שאינם רשומים ברושם קדוש בבשר שלהם, אינם שלו (של הקב"ה), וניכרים שכולם באים מצד הטומאה, ואסור להתחבר בהם, ולספר עמהם בדברי הקב"ה, ואסור להודיעם דברי תורה, משום שהתורה כולה היא שמו של הקב"ה, וכל אות שבתורה מתקשרת בשם הקדוש, ועל כן כל מי שאינו נרשם בשם הקדוש בבשרו, אסור להודיעו דברי תורה, וכל שכן לעסוק עמו.

רבי שמעון פתח, זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו... ומה הפסח שהוא רק בשר לאכול, ומשום שנרמז בדבר קדוש, (שפסח ה' על הפסח), אסור לכל אלו לאכול בו, ולתת להם לאכול עד שימולו, התורה, שהיא קדש הקדשים, שהיא שם העליון של הקב"ה, על אחת כמה וכמה. (אחרי רצו)

ומה רוצה (הכתוב בזה שאמר חוקיו ומשפטיו לישראל). אלא כל מי שנמול ונרשם בשם הקדוש, נותנים אותו בדברים הגלוים שבתורה, כלומר, שמודיעים לו בראשי אותיות בראשי פרקים, ונותנים עליו (הזהירות) החמורה של מצוות התורה, ולא יותר, עד שמתעלה במדרגה אחרת... וכל מי שלא נימול, ונותנים אפילו אות קטנה שבתורה, הוא כאלו החריב העולם, ומשקר בשמו של הקב"ה, כי הכל תלוי בזה, (במילה), וזה בזה נקשר, (התורה במילה), שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי... (שם ש, ועיין שם עוד)

...זה שאמר ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה, ודאי, שמשום שהתורה אינה נתנית אלא למי שיש בו ברית קדש. ומי שמלמד תורה למי שלא נמול, משקר בב' בריתות, משקר בברית התורה ומשקר בברית הצדיק וכנסת ישראל, כי התורה ניתנה למקום זה, ולא למקום אחר (ערלה)

רבי אבא אומר, (המלמד תורה למי שאינו נמול) משקר בג' מקומות עליונים, משקר בתורה, משקר בנביאים, משקר בכתובים. משקר בתורה שכתוב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, (ולא לערלים), משקר בנביאים, שכתוב וכל בניך למודי ה'... משקר בכתובים שכתוב, ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל... וכתוב אך צדיקים יודו לשמך, מי הם צדיקים, זה הוא צדיק (שהוא יסוד דז"א), וכנסת ישראל שהיא המלכות נקראת צד, שמי שאינו נמול ולא נכנס בברית שלהם, לא יודו לשמו הקדוש שהוא התורה... תא חזי, אדם שנולד לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול, כיון שנמול נתעורר עליו התעוררות הרוח (דהיינו אור הנפש) שלמעלה, זכה לעסוק בתורה, נתעורר עליו התעוררות יתרה... (אמור נו, ועיין שם עוד)

ואם תאמר, כשיצאו ישראל ממצרים שהיו נמצאים ביניהם דם פסח ודם מילה, אז כתוב בדמיך חיי, (דהיינו ב' דמים), אבל כאן מהו בדמיך, (הרי אין יותר אלא דם מילה בלבד), אלא שנים, אחד של המילה ואחד של הפריעה, אחד של המילה הוא כנסת ישראל (שהיא המלכות), ואחד של הפריעה הוא מבחינת צדיק יסוד עולם, (דהיינו יסוד דז"א), ואלו ב' דמים, אדם זוכה בשבילם בחיי העולם הבא. (שם סא, ועיין שם עוד)

עוד פתח רבי אלעזר, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד וגו', משום שכל בן ישראל שנמול יש בו רושם קדוש, יש לו מנוחה בשמיטה, כי שלו היא שמיטה זו לנוח בה, וזה נקרא שבת הארץ, ודאי יש בה חירות (מן הקליפות), מנוחה יש בה (מן הדינים), כמו ששבת היא מנוחת כל... (בהר ו)

...במה עשה פריעה, ונטהר מאותו פסולת, כי אותו מקום המתקיף את הפסולת שבפנים, (הנמצאת במקום שהפריעה שורה) הוא שור, צורת השמאל של הכסא שלו, (כי יש בהמרכבה של הכסא, פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל, ושור ההוא נקרא שור תם, כי המרכבה של הכסא יש בה רושם הברית, ומשום זה נקרא שור הזה שור תם, ויעקב אחוז בו בתוכו, ובשור הזה עשה פריעה, והעביר הזוהמא של הפסולת לגמרי)... (שלח קיח, ועיין שם עוד)

באברהם כתיב התהלך לפני והיה תמים, דהיינו מילת אות ברית (שנקרא תמים), התהלך לפני, מכאן שלא ילך גבר אחר אשה אלא לפניה, שהוא דרך הישר. הרי כתוב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, (שפירושו השכינה המכונה מלאך), ולכן ושלחתי לפניך מלאך, (הרי השכינה הלכה לפניהם והם לאחוריה), אברהם שלא היה נמול דחתה אותו לפניה, (ולא נתנה אותו ללכת לאחוריה), ועל כן לא כתוב היה תמים והתהלך לפני, אלא התהלך לפני (כל עוד שאינך נמול), כי אינך ראוי (ללכת לאחורי), עד שתמול. וכן בכלם, (שכן הוא בכל האנשים), כיון שאדם הוא תמים ושומר אותו, מיד השכינה לפניו והוא אחריה, כי כשר הוא לזה... נח נימול היה ותמים, פריעה לא היתה בו, ומשום שלא היתה בו פריעה מה כתוב, את האלקים התהלך נח, ולא אחר האלקים, כי לפני השכינה לא היה משום שהיה נימול, לאחר השכינה לא היה, משום שלא עשה פריעה אלא איך היה, את האלקים, דהיינו סמוך לו, אבל אינו יכול להסתכל (באחורים שלו), כי אינו כשר כל כך... (שם קעא, ועיין שם עוד)

...וכולם הם במדרגה אחת, שבת, וברית מילה, וצדיק, וזה סוד על ג' פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, וכולם תלוים במכרם בכסף צדיק, (שמכרו את יוסף הצדיק), ואז התחילו להשתעבד... (זהר חדש וישב ד)

וכל מילה שאין ד"ם יוצא ממנה אינה מילה, (כי דם מילה רומז על ב' אותיות), ד' ם' (היוצאות מחמת המילה כנ"ל), כי אלו ב' אותיות נעברות, ובמקומן נכנסות אחרות. במקום אות ם' נכנסת אות ח', ובמקום אות ד' נכנסת אות ח', אז עומד הכל להוליד. וזה סוד למרבה המשרה ולשלום אין קץ... (שיר תקסג, ועיין שם עוד)

מכילתא:

והרי המילה תוכיח, שאינה שקולה כנגד הכל, ואם לא מלו אביו, הוא מל את עצמו... לא אמרת במילה שחייבין עליה כרת, שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, תאמר בפדיה שאין חייבין עליה כרת... (בא פרשה יח)

רבי שמעון התימני אומר בזכות המילה אני אקרע את הים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, אמרת אי זו היא ברית שהיא נוהגת ביום ובלילה, הוי אומר זו מילה... (בשלח פרשה ג)

ושמרו בני ישראל את השבת, זה הוא שהיה רבי נתן אומר, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה, רבי אליעזר אומר דבר שהברית כרותה לו, ואי זו, זו מילה. (תשא)

ראה עוד משה-מילה.

ספרא:

בשמיני, יכול בין יום ובין לילה, תלמוד לומר וביום, ביום ולא בלילה. אין לי אלא הנימול לשמונה, שהיא ביום, מנין לתשעה ולעשרה ולאחד עשר ושאר כל הנימולים לא יהו אלא ביום, תלמוד לומר וביום... וביום, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזים מקדימים למצוות, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו. בשמיני ימול אפילו בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת, בשאר כל המלאכות חוץ מן המילה, או מקיים אני מחלליה מות יומת אף במילה, ומה אני מקיים בשמיני ימול חוץ מן השבת, תלמוד לומר וביום, אפילו בשבת. ימול בשר ערלתו, אף על פי שיש שם בהרת, הא מה אני מקיים השמר בנגע הצרעת, חוץ מן המילה, או מקיים אני השמר בנגע הצרעת אף במילה, ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת, תלמוד לומר בשר, אף על פי שיש שם בהרת.

ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין הספק דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין אנדרגינוס דוחה את השבת... ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין בין השמשות דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין שנולד מהול דוחה את השבת, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך. אמר רבי שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שנולד מהול שהוא צריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה, על מה נחלקו, על גר שנתגייר מהול, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך. (תזריע פרק א)

תלמוד בבלי:

...והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה, כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו... (שבת מא א)

מניין שמרחיצים את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. (שם פו א)

מניין למילה שבאותו מקום, שנאמר כאן ערלתו, ונאמר להלן ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי. אימא לבו, דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם, אימא אזנו דכתיב הנה ערלה אזנם, דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלתו שאינה תמה... כתנאי, מניין למילה שבאותו מקום, נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, דברי רבי יאשיה, רבי נתן אומר אינו צריך, הרי הוא אומר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, מקום שניכר בין זכרות לנקבות. (שם קח א)

אמר רבי יוסי מימי לא נסתכלתי במילה שלי... (שם קיח ב)

וכל צרכי מילה עושין בשבת. (שם קכח ב)

רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה, ובסכנה מכסהו על פי עדים. ועוד אמר רבי אליעזר כורתים עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל, כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת... תא שמע רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזירת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם. (שם קל א)

אמר מר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר, מנא ליה לרבי אליעזר הא, אי מכולהו גמר, כדאמרינן, ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה, אלא היינו טעמא דרבי אליעזר דאמר קרא וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת. וליכתוב רחמנא במילה וליתו הנך וליגמור מיניה, משום דאיכא למיפרך, מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות. עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירי מילה, אבל מילה גופה דברי הכל דוחה שבת, מנלן, אמר עולא הלכה, וכן אמר רבי יצחק הלכה... ורבי יוחנן אמר, אמר קרא ביום, ביום אפילו בשבת... הכי קאמר, שמיני ימול אפילו בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת, בשאר מלכות חוץ ממילה, אבל מילה דחיא, מאי טעמא, קל וחומר הוא, ומה צרעת שדוחה את העבודה, ועבודה את השבת, מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני העבודה, אינו דין שתהא מילה דוחה אותה... תלמוד לומר ביום, אפילו בשבת.

תנו רבנן, מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה, יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד. מנהני מילי, דתנו רבנן ימול בשר ערלתו, ואף על פי שיש שם בהרת יקוץ. ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת, בשאר מקומות חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו, בזמן שאין בה בהרת, תלמוד לומר בשר, ואף על פי שיש שם בהרת... לישנא אחרינא מילה דוחה את הצרעת מאי טעמא, דאתי עשה ודחי לא תעשה... (שם קלא א, וראה שם עוד)

עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון, אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן, אם לא טרף יין ושמן מערב שבת ינתן זה בעצמו וזה בעצמו, ואין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט, אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת. מכדי קתני כולהו, כל צורכי מילה לאתויי מאי, לאתויי הא דתנו רבנן, המל, כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה, בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר... עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה התם, משום דלא בעינן זה א-לי ואנוהו, אבל הכא דבעינן זה א-לי ואנוהו, הכי נמי...

מוצצין וכו' אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ועברינן ליה, פשיטא, מדקא מחללי עליה שבתא סכנא היא, מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד, קא משמע לן חבורי מיחבר, ודומיא דאיספלנית וכמון, מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא, אף הכי נמי כי עביד סכנה הוא...

תנו רבנן, דברים שאין עושין למילה בשבת, עושין לה ביום טוב, שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן, אמר ליה אביי לרב יוסף, מאי שנא כמון ביום טוב דחזי לקדרה, יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה... התם לא בעי ליכא (לטרוף ולערב יפה), הכי בעי ליכא... (שם קלג א)

ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק, דאכתי לא איבלע ביה דמא, ליתרחו (לחכות) עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה. דירוק ואכתי לא נפל ביה דמיה, ליתרחו עד שנפל ביה דמיה ולימהלוה. דתניא אמר רבי נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו, המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם הלכתי למדינת קפטקיא, ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהוא ירוק, הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית, אמרתי לה המתיני לו עד שיפול בו דמו, והמתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.

מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה, ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת, ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס... רבי יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו כיצד תני, מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר מילה, כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. אמר רבא והא מרחיצין קתני, אלא אמר רבא, הכי קתני, מרחיצין את הקטן בין מלפני מילה בין לאחר מילה ביום הראשון כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי... מאי אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, משום דגדול לא סליק בישרא הייא (מהר), קטן סליק ביה בישרא הייא... הוו בה במערבה, הרחצת כל גופו או הרחצת מילה, אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, מסתברא הרחצת כל גופו, דאי סלקא דעתך הרחצת מילה, מי גרע מחמין על גבי מכה... 

ספק ואנדרוגינוס, תנו רבנן, ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ספק דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. רבי יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת. ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך... רב אדא בר אהבה איתיליד ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול, אהדריה אתליסר מהולאי עד דשווייה כרות שפכה, אמר תיתי לי דעברי אדרב. אמר ליה רב נחמן ואדשמואל לא עבר, אימר דאמר שמואל בחול, בשבת מי אמר, הוא סבר ודאי ערלה כבושה היא, דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא, רב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא...

אמר רבי אסי כל שאמו טמאה לידה, נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו', וביום השמיני ימול בשר ערלתו... איני והאתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות, רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת, וחד אמר אין מחללין, עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת, אבל לשמנה ודאי מהלינן ליה, הא בהא תליא. כדתניא, יש יליד בית שנימול לאחד, ויש יליד בית שנימול לשמונה... (שם קלד א)

קטן נימול לשמנה ולתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולי"ב לא פחות ולא יותר, הא כיצד, כדרכו לשמנה, נולד בין השמשות נימול לט', בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה, יום טוב לאחר השבת נימול לאחד עשר, שני ימים של ראש השנה נימול לשנים עשר, קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא. אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל ז' להברותו... דאילו יום הולדו לא בעינן מעת לעת, ואילו יום הבראותו בעינן מעת לעת.

אלו הם ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב העטרה, ואינו אוכל בתרומה, ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין. מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. אמר רבי אבינא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה. ואם היה בעל בשר וכו', אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו, כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למול, ואם לאו צריך למול...

תנו רבנן, המל אומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה, אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, ברוך אתה ה' כורת הברית. המל את הגרים אומר, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה. והמברך אומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ברוך אתה ה' כורת הברית... (שם קלז א)

 מיתיבי, תן חלק לשבעה וגם לשמונה, רבי אליעזר אומר שבעה אלו ז' ימי בראשית, שמונה אלו ח' ימי מילה... (עירובין מ ב)

...דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ותניא כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר וישכם אברהם בבקר. (פסחים ד א)

מיתיבי, ברוך אשר קדשנו במצוות וצונו על המילה, התם היכי נימא, נימא למול, לא סגיא דלאו איהו מהיל, אבי הבן מאי איכא למימר, אין הכי נמי (צריך לומר למול). (שם ז ב)

אמר רבה לדברי רבי אליעזר קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו, דהא לא חזי ליה, אמר רבא ואי בריא הוא למה ליה חמין להברותו, אלא אמר רבא הכל חולין הן אצל מילה... (שם סט א)

...ובית הלל אומרים, הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. (והגר צריך הזאה שלישי ושביעי)... (שם צב א)

...בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי, דלא יעידון מאורייתא, שגזרה המלכות גזרה שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות... (ראש השנה יט א)

ששון זו מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך... (מגילה טז ב)

...ומה ראו לומר רפואה בשמינית, אמר רבי אחא מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית. (שם יז ב)

אין קורין את המגילה ולא מלין... עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר... דכתיב וביום השמיני ימול. (שם כ א)

תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה... ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, קיבל מלין אותו מיד, נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שניה, נתרפא מטבילין אותו מיד... (יבמות מז א)

...דתניא מלה הראשון ומת, שני ומת, שלישי לא תמול, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר שלישי תמול, רביעי לא תמול... תא שמע דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה ראשונה ומת, שניה ומת, שלישית ומת, רביעית באת לפני רבן שמעון בן גמליאל אמר לה אל תמולי... ודלמא הא קמשמע לן, דאחיות מחזקות... (שם סד ב)

...ורבי עקיבא האי תושב ושכיר מאי עביד ליה, אמר רב שמעיא לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול, והני מולין נינהו, והא תנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים... אלא לאתויי גר שמל ולא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול, וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית... רב פפא אמר כגון דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני ביני, (ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה)... אמר רבה בר יצחק אמר רב, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו', ודלמא הנך דלא מהול, דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו', אם כן מאי שוב, אלא לאו לפריעה, ומאי שנית, לאקושי סוף מילה לתחלת מילה, מה תחלת מילה מעכבת, אף סוף מילה מעכבין בו... ובמדבר מאי טעמא לא מהול, איבעית אימא משום חולשא דאורחא, ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית... אמר רב פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא (המעונן ושרוח דרומית מנשבת בו), לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה, והאידנא דדשו ביה רבים, שומר פתאים ה'...

אמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל... רבי יהודה אומר לא ימול מפני שסכנה היא לו, אמרו לו והלא הרבה מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות, שנאמר המול ימול, אפילו מאה פעמים, ואומר את בריתי הפר, לרבות את המשוך... ולא היא, מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא... (שם עא א, וראה שם עוד)

קונם שאיני נהנה לערלים, מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים, שאני נהנה למולים, אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים, שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים, שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, ואומר והיה הפלשתי הערל הזה, ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים, רבי אלעזר בן עזריה אומר, מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שנאמר כי כל הגוים ערלים רבי ישמעאל אומר גדולה המילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה, רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה, שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה, רבי נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים, רבי אומר גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים, דבר אחר גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

תניא רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, אמר רבי חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר, אמול ואצא, סכנה היא, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו', אמול ואשהא שלשה ימים, הקב"ה אמר לי לך שוב מצרים, אלא מפני מה נענש משה, מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר ויהי בדרך במלון. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא למשה רבינו בקש שטן להרוג, אלא לאותו תינוק, שנאמר כי חתן דמים אתה לי, צא וראה מי קרוי חתן, הוי אומר זה התינוק... תניא רבי אומר גדולה מילה שאין לך מי שנתעסק במצוות כאברהם אבינו, ולא נקרא תמים אלא על שם מילה, שנאמר התהלך לפני והיה תמים, וכתיב ואתנה בריתי ביני ובינך, דבר אחר גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שנאמר כי על פי הדברים האלה וגו'... (נדרים לא א)

...דבר אחר מכתם, שהיתה מכתו תמה, שנולד (דוד) כשהוא מהול. (סוטה י ב)

ותרא אותו כי טוב הוא... אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול... ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה, מנא ידעה, אמר רבי יוסי ברבי חנינא שראתה אותו מהול. (שם יב א וב)

...יצתה בת קול ואמרה אם הבנים שמחה, רבי יהושע בן לוי אמר זו מילה שניתנה בשמיני... (גיטין נז ב)

תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה... למולו מנלן, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו, והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב המול לכם כל זכר, והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה... (קידושין כט א)

רב ושמואל איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן, (ברית מילה, או משתה שעושין לפדיון הבן)... (בבא קמא פ א)

...מאי כחום היום, אמר רבי חמא ברבי חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים... כיוון דחזא דקא שרי אסר ושרי (אברהם את מילתו), אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא, היינו דכתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם, מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא, אמרו לאו אורח ארעא למיקם הכא... (בבא מציעא פו ב)

תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש... ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות ואינו מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. (בבא בתרא ס ב)

תנא קול ריחים בבורני שבוע הבן שבוע הבן, (סימן שיש שם ברית מילה, סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק), אור הנר בברור חיל, משתה שם משתה שם... (סנהדרין לב ב)

רבי יצחק אומר (אדם הראשון) משוך בערלתו היה, כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית, וכתיב התם את בריתי הפר... (שם לח ב)

אמר ליה קיסר לרבי תנחום, תא ליהוו כולן לעמא חד, אמר לחיי, אנן דמהלינן לא מצינן מיהוי כוותייכו, אתון מהליתו והוו כוותן, אמר ליה מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר, שדיוה לביבר ולא אכלוה... (שם לט א)

ואמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא עכן משוך בערלתו היה, כתיב הכא וגם עברו את בריתי, וכתיב התם את בריתי הפר... (שם מד א)

...רבי לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, אמר לו ישמעאל ליצחק, אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה, אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי... (שם פט ב)

דבר אחר כי דבר ה' בזה, זה המגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר... (שם צט א)

תנו רבנן ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר, לאפוקי לשום מורנא (תולעת, שאסור לרפאותו בחנם), דלא. ועובד כוכבים לא ימול ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו, אבל בינו לבינו לא, ורבי מאיר אומר אפילו אחרים עומדים על גבו נמי לא, דזימנין דמצלי ליה סכינא ומשוי ליה כרות שפכה... והתניא רבי יהודה אומר, מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה, שנאמר ואתה את בריתי תשמור, אלא לעולם לא תיפוך, והכא במאי עסקינן, ברופא מומחה, דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר. וסבר רבי יהודה כותי שפיר דמי, והתניא ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול ישראל מפני שמל להר גריזים, דברי רבי יהודה, אמר לו רבי יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, אלא מל והולך עד שתצא נשמתו... אמר רב חסדא מאי טעמא דרבי יהודה, דכתיב לה' המול, ורבי יוסי המול ימול, ואידך הכתיב לה' המול, ההוא בפסח כתיב... אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו, למאן דאמר ואתה את בריתי תשמור, איכא, למאן דאמר המול ימול ליכא... והתנן קונם שאני נהנה ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים, אלמא אף על גב דלא מהילי כמאן דמהילי דמו, אלא איכא בינייהו אשה, למאן דאמר ואתה את בריתי תשמור, ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמאן דאמר המול ימול איכא, דאשה כמאן דמהילי דמיא. ומי איכא למאן דאמר אשה לא, והכתיב ותקח צפורה צור, קרי ביה ותקח (על ידי שליח), ותכרות, קרי ביה ותכרת, דאמרה לאיניש אחרינא ועבד, ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה, ואתא משה ואגמרא. (עבודה זרה כו ב)

אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא אטו מצוי לאו תדיר, והתניא אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה, מאי תדירה תדירה במצוות, (סדורה במצוות שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות וצווין), ואיבעית אימא מילה לגבי פסח כי תדיר דמיא. (זבחים צא א)

...ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד, על מילה שניתנה בשמיני. (מנחות מג ב)

...היה לך לזכר ברית מילה, אמר לו ובשר קודש יעברו מעליך... (שם נג ב)

ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים, כתב שחיטה ומילה... (חולין ט א)

תנא ה' דברים נאמר בקרומית של קנה, אין שוחטין בה, ואין מלין בה... (חולין טז ב)

רבי אומר ככם, כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים... (כריתות ט א)

....אמר להם תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי שפעם גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נדות, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם, אמר להם מי שיש לו אויב... יכחיש או יבריא אמרו לו יכחיש אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחיש, אמרו טבית אמר ובטלוה... (מעילה יז א, וראה שם עוד)

...ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים (שאסורים בתשמיש). (נדה לא ב)

וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה מהו למימהל בשבתא, אמר ליה שפיר דמי, בתר דנפק אמר רבא סלקא דעתיה דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא, אזל בתריה אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, אמר ליה שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא, אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרזדור הוא, והוי מילה שלא בזמנה, וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת. (שם מב ב)

תלמוד ירושלמי:

המל צריך לברך ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה, אבי הבן אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, העומדים שם צריכין לומר כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה. המברך צריך לברך ברוך אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשאירו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש, על כן בשכר זאת א-ל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שארינו משחת, ברוך אתה ה' כורת הברית... (ברכות סו א)

...וכן היה רבי מאיר אומר, אין לך אדם בישראל שאין המצוות מקופיות אותו, תפילין בראשו ותפילין בזרועו, ומזוזה בפתחו, מילה בבשרו, ארבע ציציות בטליתו מקיפין אותו, הוא שדוד אמר שבע ביום הללתיך על משפטי צדקיך, וכן הוא אומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, נכנס לבית המרחץ ראה את עצמו ערום, אמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, כיון שהביט במילה שלו התחיל לקלס להקב"ה, למנצח על השמינית מזמור לדוד... (שם סח א)

...אבל הפורק ממנו עול והמיפר ברית והמגלה פנים בתורה אף על פי שיש בידו מעשים טובים נפרעים ממנו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. (פאה ה א)

מאימתי קטני ישראל חיין (בתחיית המתים)... תמן אמרי משימולו, נשאתי אימך אפונה... (שביעית יג א)

...כמה דרבי ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה... תני רבי יוסי קומי רבי יוחנן מניין לכל הנימולים שלא יהו נימולים אלא ביום, תלמוד לומר וביום... (שבת טו א)

...אנן תנינן, מרחיצין את הקטן, תניי דבית רב מרחיצין את המילה, רבי אבהו בשם רבי יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן... רבי אבון בשם רבי אבהו טעמיה דרבי אלעזר בן עזריה ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, בהיותו כואב אין כתיב כאן, אלא בהיותם כואבים, בשעה שכל אבריהם כואבים עליהם. (שם נט ב)

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי סכין של מילה עושה לה חולה (שורה של בני אדם כמחיצה), ומביאה... רבי שמואל בר אבדומי הוה ליה עובדא למיגזר לרב ששעה בריה, אנשון מייתי איזמל, שאל לרבי מנא אמר לו ידחה למחר, שאל לרבי יצחק בר אלעזר אמר לו מישחוק קונדיטון לא אנשיתון ומייתי איזמיל אנשיתון, ידחה למחר... (שם פו ב, וראה שם עוד)

המול ימול, מיכן לשני מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצים... אמר רבי יודה בן פזי אז אמרה חתן דמים למולות, מיכן לשני מילות, אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצים. רב אמר המול ימול, מיכן לנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. המול ימול, מיכן לישראל ערל שלא ימול, ואין צריך לומר עכו"ם ערל... המשוך לא ימול שלא יבא לידי סכנה דברי רבי יהודה, אמר לו רבי יוסי הרבה משוכין היו בימי בן כוזיבא וכולן מלו וחיו והולידו בנים ובנות, והמשוך ושנולד מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית... (שם פז ב, וראה שם עוד)

אמר רבי יוסה בי רבי בון בוא וראה מה גדול השלום, שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו, מי קודם, אמר רבי פינחס מן מה דכתיב המול לו כל זכר, ואז יקרב לעשותו, הדא אמרה שמילת בנו קודמת לשחיטת פסחו... (פסחים כג ב)

מפני מה כהן גדול משמש בשמנה כלים, רבי חנניה חברון דרבנן אמר כנגד המילה, שהיא לח' ימים, על שם בריתי היתה אתו... (יומא לח א)

...אף בסכין של מילה (מיבעי לן אם הדין אם שכח והוציא לרשות הרבים שיהא פטור)... מן מה דאמר רבי יוחנן דברי רבי יוסה אפילו פירש חוזר אפילו על הציצין שאינן מעכבין את המילה, הדא אמרה אף בסכין של מילה כן... (סוכה יז א)

היתה יולדת זכרים והיו נימולים ומתים, אית תניי תני שני ימול שלישי לא ימול, אית תניי תני שלישי ימול רביעי לא ימול... (יבמות לח א, וראה שם עוד)

...כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו', עבד איש את מוהלו בעל כרחו, בן איש אין את מוהלו בעל כרחו, (שהוא גדול אין אתה מחויב למול בעל כרחו, אלא העונש חל על הבן, ואינו מעכב האב לאכול פסחו)... המשוך והנולד מהול והמל עד שלא נתגייר לא יאכלו בתרומה, רבי זריקן רבי ינאי בי רבי ישמעאל בשם רבי יוחנן משום קנס, רבי ירמיה רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב, גזירה גזרו, מה נפק מן ביניהן, משך לו אחר על ערלה או שנמשכה מאיליה, אין תימר קנס אין כאן קנס, אין תימר גזירה גזרו אפילו כן גזירה גזרו... תמן תנינן קטן החולה אין כאן קנס, אין תימר גזירה גזרו אפילו כן גזירה גזרו... תמן תנינן, קטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא, שמואל אמר אפילו אחזתו החמה שעה אחת ממתינין לו עד שלשים יום, ואותן שלשים יום מהו להאכילו בחלבה של תרומה... תמן תנינן אלו הן ציצין המעכבין את המילה, רבי אבינא בשם רבי ירמיה בחופה רוב גובהה על עטרה, רבי טבי בשם שמואל בודקין אותו בשעה שהוא מקשה. מל ולא פרע את המילה כילו לא מל, תני וענוש כרת... (שם מד ב, וראה שם עוד)

אמר רבי יוחנן בר מרייה כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', עד ואת בריתי אקים את יצחק וגו', שלש עשרה בריתות... (נדרים יב ב, וראה שם עוד)

...המיפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה... (סנהדרין מט א)

מדרש רבה:

יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור מותר למול בנה של נכרית בשבת, שמע רב חגי שלח ליה תא לקי, אמר בר נש דאמר מילתא דאורייתא לקי, אמר לו ומן הוא דאורייתא, אמר ליה ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א'), משפחת אב קרויה אב, משפחת אם אינה קרויה משפחה, אמר לא הורית טב, אמר ליה ומנין אתה מודע לי, אמר ליה רביע (תלקה) ואנא מודע לך. אמר אם אתי בר עממיא לגבך ויאמר לך אנא בעי מתעבדא יהודאי על מנת למגזריה ביומא דשבתא או ביומא דכיפורייא מחללין אותו עליו, והלא אין מחללין שבת ויום הכפורים אלא על בנה של בת ישראלית בלבד, אמר ליה ומניין לך, מן הדא דכתיב (עזרא י') ועתה נכרת ברית לאלקינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה' וגו'. אמר ליה רבי ומן הקבלה אתה מלקני, אמר ליה והכתיב תמן וכתורה יעשה, אמר ליה מאיזו תורה, אמר ליה מן ההיא דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי (דברים ז') ולא תתחתן וגו', מפני מה, כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה... (בראשית ז ג)

פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיא, אמר ליה אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון, אמר ליה מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח את פאת זקנו... אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתוק... אפילו אדם צריך תיקון. (שם יא ז)

...אמר אדם מי מציל את בני מאש לוהטת זו, רבי הונא בשם רבי אבא אמר חרב מילה, שנאמר (יהושע ה') עשה לך חרבות צורים... (שם כא יד)

אלף דור עלו במחשבה להבראות, וכמה נימוחו מהם... רבי לוי משום רבי שמואל בר נחמן אמר ט' מאות ושמונים, מאי טעמא דבר צוה לאלף דור, זו המילה. (שם כח ד)

ולמה נקרא שמו ממרא, רבי עזריה בשם רבי יהודה בשם רבי סימון שהמרה פנים באברהם, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול, הלך ונמלך בשלשה אוהביו, אמר לו ענר כבר בן ק' שנה אתה, ואתה הולך ומצער את עצמך, אמר לו אשכול מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאך, אמר לו ממרא, אלקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו, אמר לו הקב"ה אתה נתת לו עצה למול, חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך, הדא הוא דכתיב (בראשית י"ח) וירא אליו ה' באלוני ממרא. (שם מב יד)

מלך שלם, רבי יצחק הבבלי אומר שנולד מהול... (שם מג ז)

לכל זמן ועת לכל חפץ (קהלת ג') זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה, שנאמר (בראשית י"ז) בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו, זמן היה להם לבניו שנמולו שתי פעמים, אחד במצרים ואחד במדבר, שנאמר (יהושע ה') כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'. וימול בן מ"ח שנה כשהכיר את בוראו, אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים, ואם תאמר היה לו לימול בן פ"ה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים, אלא כדי שיצא יצחק מטפה קדושה... אמר עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי, תאמר משמלתי הן באים ומזדווגים לי, אמר לו הקב"ה, אברהם דייך שאני אלקיך, דייך שאני פטרונך, ולא כך לעצמך, אלא דיו לעולמי שאני אלוקו... (שם מו ב)

אמר רבי הונא בשם בר קפרא ישב אברהם ודן גזירה שוה, נאמרה ערלה באילן ונאמרה ערלה באדם, מה ערלה שנאמרה באילן מקום שהוא עושה פירות, אף ערלה שנאמר באדם מקום שהוא עושה פירות, אמר לו רבי חנינא בר פזי וכי נתנו גזרות שוות לאברהם, אתמהא, אלא רמז רמז לו ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאד מאד, במקום שהוא פרה ורבה. (רבי ישמעאל אמר אברהם כהן גדול היה, שנאמר (תהלים ק"י) נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם וגו', מהיכן ימול, אם ימול מן האוזן אינו כשר להקריב, מן הפה אינו כשר להקריב... מהיכן ימול ויהיה כשר להקריב, הוי אומר זו ערלת הגוף. רבי עקיבא אומר ארבע ערלות הן... ונאמר לו התהלך לפני והיה תמים, אם ימול מן האוזן איננו תמים, מן הפה איננו תמים, מן הלב אינו תמים, ומהיכן ימול ויהיה תמים, הוי אומר זו ערלת הגוף. מקרא אומר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, אם ימול מן האוזן אינו שומע, מן הפה אינו מדבר, מן הלב אינו חושב, מהיכן ימול ויהיה יכול לחשוב, זו ערלת הגוף. אמר רבי תנחומא מסתברא הדא מקרא, וערל זכר, וכי יש ערל נקבה, אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה, משם מוהלים אותו. (שם שם ד)

ואתה את בריתי תשמור, רבי הונא ורבי יוחנן רבי הונא אומר ואתה, מיכן למוהל שיהא מהול, ורבי יוחנן אמר המול ימול, מיכן למוהל שיהא מהול... ומעשה במונבז המלך ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם, הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה, וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה, הלכו שניהם ונימולו. לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם, אמר אחד לחבירו אי לך אחי, אמר לו את אי לך, לי לא וי, גלו את הדבר זה לזה, כיון שהרגישה בהם אמן, הלכה ואמרה לאביהן בניך עלתה נומי בבשרן וגזר הרופא שימולו, אמר לה ימולו, מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי פנחס בשעה שיצא למלחמה עשו לו סיעה של פסטין, וירד מלאך והצילו. (שם שם ח)

ויפול אברהם על פניו ויצחק, שתי פעמים נפל אברהם על פניו, וכנגדן ניטלה מילה מבניו ב' פעמים, אחד במצרים ואחד במדבר, במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן. (שם מז ג)

אמר רבי אייבו בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים, אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות ולידי מעשים רעים אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא רחמים ומרחם עליהם. (שם שם ט)

...נמול אברהם, אמר רבי אבא בר כהנא הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו. אמר לוי מל אברהם אין כתיב כאן, אלא נמול, בדק את עצמו ומצא עצמו מהול... (שם שם י)

אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינן באים אצלי, אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך, עכשיו אני בכבודי ובעצמי בא ונגלה עליך, הדא הוא דכתיב וירא אליו ה'. (שם שם יג)

ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה א-לוה (איוב י"ט), אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית, ומבשרי אחזה א-לוה, אילולא שעשיתי כן, מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי, וירא אליו ה'. (שם מח ב)

רבי יצחק פתח, (שמות כ') מזבח אדמה תעשה לי וגו', מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי, על אחת כמה וכמה... (שם שם ד)

כתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כ"ה), איזהו סוד ה' זו מילה, שלא גלה אותה מאדם ועד עשרים דור, עד שעמד אברהם ונתנה לו, שנאמר (בראשית י"ז) ואתנה בריתי ביני ובינך. אמר לו הקב"ה אם תמול תטול סוד ה', מה סוד ה', ס' ששים, ו' ששה, ד' ארבעה, הרי שבעים, שבעים אני מעמיד ממך בזכות המילה, שנאמר (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך... אמר לפניו ומי ימול אותי, אמר אתה בעצמך, מיד נטל אברהם סכין, והיה אוחז בערלתו ובא לחתוך, והיה מתירא שהיה זקן, מה עשה הקב"ה, שלח ידו ואחז עמו, והיה אברהם חותך, שנאמר (נחמיה ט') וכרות עמו הברית, וכרות לו הברית אין כתיב כאן, אלא וכרות עמו. (שם מט ב)

...חי"ת (בשם של יצחק), כנגד המילה שניתנה לשמונה, וימל אברהם את יצחק וגו', הדא הוא דכתיב (בראשית י"ז) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. (שם נג יא)

ושני לאומים ממעיך יפרדו, אמר רבי ברכיה מכאן שנולד מהול. (שם סג ט)

...אמר רבי יעקב בר אחא בכל שעה הוה רבי יוחנן ורבי יונתן מפקידין חייתא, ואמרי להון כל שקועין שאתון עבדין בחולא הוון עבדין בשבתא ביום השלישי שחל בשבת. שמואל אמר מפני הסכנה, אמר לו רבי יוסי אם מפני הסכנה נעשה לו חמין בשבת... (שם פ ח)

אשר יאמר לכם תעשו, רבי אבא בר כהנא אמר כפאן למול... (שם צ ו)

גשו נא אלי, הראה להם את המילה. (שם צג יא)

ויקרא שמשון אל ה' וגו', אמר לפניו רבון העולמים אם אין ביני לבינן אלא המילה הזאת, כדי הוא שלא אפול בידן, מיד ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי... (שם צח יח)

רבנין פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה') בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצריים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן, הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבים אותן לשנאה... (שמות א י)

...וכי מנין ידעה צפורה שעל עסקי מילה נסתכן משה, אלא בא המלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה, כיון שראתה צפורה שלא בלע אותו אלא עד המילה, הכירה שעל עסקי המילה הוא ניזוק, וידעה כמה גדול כח המילה, שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן, מיד ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו, ותאמר כי חתן דמים אתה לי, אמרה חתני תהיה אתה נתון לי בזכות דמים הללו של מילה שהרי קיימתי המצוה, מיד וירף ממנו המלאך... (שם ה ח)

וטבלתם בדם אשר בסף, מה ראה הקב"ה להגן עליהן בדם, כדי לזכור להם דם מילת אברהם, ובשני דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי, בדם פסח ובדם מילה. (שם יז ג)

...וכן ישעיה אומר (ישעיה ה') לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק, למי שאין לו חק מילה, שנאמר (תהלים ק"ה) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם, שאין המהולים יורדין לגיהנם, אמר רבי ברכיה כדי שלא יהיו המינים ורשעי ישראל אומרים הואיל ואנו מהולין אין אנו יורדים לגיהנם, מה הקב"ה עושה, משלח מלאך ומושך ערלתן והם יורדים לגיהנם, שנאמר (שם נ"ה) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, וכיון שגיהנם רואה לערלה תלוי בהם, פותחת פיה ולוחכת אותם, הוי ופערה פיה לבלי חוק. (שם יט ה)

...כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח, עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו אל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם, שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל וגו'... אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו, מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה, עליהם נאמר (תהלים נ') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ורבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים, אלא כולם בטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי, שנאמר (דברים ל"ג) וללוי אמר תומיך ואוריך וגו', למה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו במצרים, והיה הקב"ה מבקש לגאלם ולא היה להם זכות, מה עשה הקב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם, ויש אומרים שם היה יהושע שמל אותם, שנאמר (יהושע ה') ושוב מול את בני ישראל שנית, והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול, אמר הקב"ה שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם ונושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, שנאמר (שיר ד') עורי צפון ובאי תימן, והיה ריחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו, בבקשה ממך, האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפין מן הריח, היה אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין, שנאמר (ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חוקת הפסח, מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. (שם שם ו)

...לכך נאמר את השירה הזאת, נאים אנו לומר שירה לפניך שאין בנו טומאה, והרי המילה מעידה עלינו שאנו טהורים, לכך נאמר את השירה הזאת, ואין זאת אלא מילה, שנאמר (בראשית י"ז) זאת בריתי וגו'... (שם כג יב)

...אמר לו עקילס אפילו חכם שבמלכותך וזקן בן מאה שנה אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי, ולמי, לבני ישראל. (שם ל ט)

דבר אחר וזה הדבר, באי זו זכות היה אהרן נכנס לבית קדש הקדשים, אמר רבי חנינא בנו של רבי ישמעאל זכות המילה היתה נכנסת עמו, שנאמר (ויקרא ט"ז) בזאת יבא אהרן, זו המילה, כמה דאמר (בראשית י"ז) זאת בריתי אשר תשמרו, וכן הוא אומר (מלאכי ב') בריתי היתה אתו החיים והשלום. (שם לח י)

דבר אחר אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב תן חלק לשבעה וגם לשמונה, תן חלק לז' אלו ז' ימי נדה, וגם לשמונה אלו שמונה ימי המילה, אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מוהלו לח' ימים, הוי וביום השמיני ימול בשר ערלתו. (ויקרא יד ז)

בזאת יבא אהרן, זה שאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה, רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון, אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות... רגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ אחר מילה שהיא בין ברכים... (שם כא ד)

דבר אחר והיה שבעת ימים תחת אמו, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הדא הוא דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוים, משפט אדם וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומשפט בהמה ומיום השמיני והלאה ירצה... (שם כז י)

איש חרבו על ירכו, בשעה שאמר להם משה כך אמר לי הקב"ה סינטימוס, כל ערל לא יאכל בו, היה כל אחד ואחד נוטל חרב ומניחו על ירכו ומל עצמו, מי מלן, רבי ברכיה תני לה בשם רבי שמעון בן יוחאי משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה, ויש אומרים יהושע מוהל ואהרן פורע ומשה משקה, הדא הוא דכתיב ושוב מול את בני ישראל שנית, הרי מכאן שמלן בראשונה. וימל את בני ישראל וגו', מהו אל גבעת הערלות, אמר רבי לוי מקום שעשו אותו גבעה בערלות... (במדבר יא ו)

...בנות ציון, המצויינים לו במילה, שאילולא שהיו מהולים לא היו יכולין להביט בשכינה, אלא נופלים היו כשם שנפל אברהם, שנאמר (בראשית י"ז) ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים, וכן הוא אומר (ויקרא ט') זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', מהו זה הדבר, על המילה אמר להם, כמה דכתיב (יהושע ה') וזה הדבר אשר מל יהושע, אשר ציוה ה' לעשות, לאברהם... כמה דכתיב התהלך לפני והיה תמים, שהערלה מום בגוף. (שם יב י)

עשרה זהב וגו'... וכנגד י' בריתות האמורות בפרשת מילה, מלאה קטרת כנגד המילה הכתוב מדבר, שבעת שמלו ישראל במצרים שנאמר (יחזקאל ט"ז) ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, היה ריח הדם והערלה ערב לפני הקב"ה כבשמים, וכן כשמלן יהושע כמו כן היה ערב לפני הקב"ה, ועל זה נאמר (שיר ג') אלך לי אל הר המור, זו מילה של מצרים שעשו מן הערלות הר, מפני שהיו כולן צריכין לימול, והיה ערב לפני הקב"ה כריח מור דרור שהיה ראש הבשמים, ואל גבעת הלבונה, זו מילה של ביאת ארץ כנען שעשו מן הערלות גבעה, כמו דכתיב (יהושע ה') אל גבעת הערלות, והיה ריחם ערב לפני הקב"ה כריח לבונה הוי מלאה קטורת... (שם יד כד)

הלכה כמה דברים חייב אדם לעשות לבנו, שנו רבותינו ה' דברים האב חייב לעשות לבן, האב זה הקב"ה והבן אלו ישראל, כשם שהאב חייב למול את בנו, כן עושה הקב"ה לישראל, מל אותם על ידי יהושע... (שם יז א)

אמר רבי אמי בי רבי אבא, אברהם עד שלא נימול ולא הוליד היה חסר ה', ניתווסף ה' ונעשה שלם והוליד למנין אותיותיו... (שם יח יז)

דבר אחר מה פרי אדמתך צריכים עישור, אף פרי בטנך צריכים עישור, וזו המילה. (דברים ג ז)

כי יקרא קן צפור לפניך, הלכה תינוק שנולד כשהוא מהול, מהו שיהא צריך למול אותו, כך שנו חכמים תינוק שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של אברהם, ומנין אתה למד, מן התורה, שנאמר (בראשית י"ז) המול ימול... ולמה התינוק נמול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה... (שם ו א)

אמרו רבותינו, מעשה היה בימי רבי שמעון בן חלפתא שהלך לברית מילה וסעד שם, אביו של תינוק השקה אותן יין ישן בן ז' שנים, אמר להם מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני... (שם ט א)

הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה... (שיר א סב)

מה יונה זו מצויינת, כך ישראל מצויינין בתכלת, במילה בציצית... (שם שם סג)

אמר רבי ברכיה אילו מל אברהם את עצמו בלילה, היה דורו אומר, אילו ראינוהו לא הנחנוהו, אלא בעצם היום הזה נמול אברהם, דרגשה לי ימלל... אמר הקב"ה יבא טמא ויפיל בטהור אפשר כן, אלא המול ימול, אני טהור ואברהם טהור, נאה לטהור להטפל בטהור, רבי אבון בשם רבי שמעון אמר שיתף הקב"ה ימינו עם אברהם ומלו, שנאמר (נחמיה ט') וכרות עמו הברית. (שם ד יד)

רבי יהודה ברבי סימון אומר, מה אגוז זה יש לו שתי קליפות, כך ישראל יש להם שתי מצוות, מילה ופריעה... (שם ו טז)

חמוקי ירכיך, אמר רבי יוחנן כל חיטטין ופרניקין (תענוגים) שישראל מחטין ומתפרנקין בעולם הזה בזכות מילה שנתנה בין ירכים... כמו חלאים, כמה חליים מתחת ידה, כמה תינוקות הנמולים ומתים תחת ידיה... (שם ז ה)

ולא זכר הדום רגליו, אמר רבי חנינא בר יצחק אין הקב"ה זוכר אותו הדום של בין רגליו של זקן, שנאמר (בראשית י"ז) ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו... (איכה ב ג)

 ...וכן היה מעשה, אבויה מגדולי הדור, וכשבא למולני קרא לכל גדולי ירושלים לקרא לכל גדולי הדור, וקרא לרבי אליעזר ולרבי יהושע עמהם, וכשאכלו ושתו שרון אילין אמרין מזמורין, ואילין אמרין אלפכטרין, אמר רבי אליעזר לרבי יהושע אילין עסקין בדידהון, ואנן לית אנן עסקין בדידן... אמר הואיל וכך הוא גדול כחה של תורה, הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה, ועל ידי שלא היתה כוונת מחשבתו לשם שמים, לא נתקיימה בו תורתו... (קהלת ז יב)

רבי אליעזר אומר, תן חלק לשבעה אלו ז' ימי שבת, הדא מה דכתיב (מלכים א' י"ח), ויהי בשביעית, ביום השבת, וגם לשמונה, אלו ח' ימי המילה, דכתיב (שם) וישם פניו בין ברכיו וגו', ולמה בין ברכיו, אלא אמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפילו אין ביד בניך אלא שתי מצוות הללו שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם... (שם יא ה)

מדרש תנחומא:

...בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, אמר אדם, רבונו של עולם עד מתי, אמר לו עד שיוולד מהול, כיון שנולד נח מהול, מיד ידע למך, ואמר ודאי זה ינחמנו וגו'. (בראשית יא)

תמים, זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם, אדם הראשון נברא מהול, ושת בנו נולד מהול, דכתיב (בראשית ה') ויולד בדמותו כצלמו, נח נולד מהול, דכתיב תמים היה בדורותיו, יעקב נולד מהול, דכתיב (שם כ"ה) ויעקב איש תם, יוסף שהיה דומה לאביו, משה נולד מהול, שנאמר (שמות ב') ותרא אותו כי טוב הוא, ואיוב נולד מהול, דכתיב (איוב א') איש תם וישר. (נח ה)

ילמדנו רבינו, מהו שיהא מותר לאדם לרפאות מכתו בשבת... מילה ורפואתה דוחה את השבת, אמר רבי יוסי ראה כמה חביבה מצות מילה שהיא דוחה את השבת, דכתיב וביום השמיני ימול, אפילו בשבת, ומילה סכנת נפש היא, לפיכך הותר לרפאותה בשבת. וכשאמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיה תמים, התחיל תמה, אמר, עד עכשיו אני תמים, אם אני מל אהיה חסר... אמר לו הקב"ה מה אתה סבור שאתה תמים שלם, אתה חסר מחמשה אברים... (לך טז)

התהלך לפני והיה תמים, זה שאמר הכתוב הא-ל תמים דרכו (תהלים י"ח), מהו תמים, שחיבב את המילה, אמר רבי ישמעאל גדולה מצות מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה, מן הפסוקין המפורשין, והיה יושב אברהם ותמה, היאך ימול, כיון שאמר לו הקב"ה ואתנה בריתי ביני ובינך, מה כתיב אחריו ויפול אברהם על פניו, כיון שנפל על פניו רמז הקב"ה לאותו מקום ועקצו עקרב ונמצא מהול, מנין, ממה שכתוב וידבר אתו אלקים לאמר אני הנה בריתי אתך, הרי אתה מהול, וכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם, מל לא נאמר, אלא נמול... הדא הוא דכתיב אמרת ה' צרופה, שצרף את זרעו בברית מילה, לפיכך מגן הוא לישראל שהן חוסין בו. (שם יז)

ואתנה בריתי ביני ובינך, זה שאמר הכתוב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כ"ה), אי זה הוא סוד שגילה ליריאיו, זו המילה שלא גילה הקב"ה מסטורין של מילה אלא לאברהם, סוד ה' ליראיו, זה אברהם, שנאמר לו כי ירא אלקים אתה... אמר לו הקב"ה לאברהם, כשבראתי עולמי הייתי מגלגל בכ' דור בשבילך, עד שתבא ותטול את המילה, עכשיו אם אין אתה נוטל את המילה, אני א-ל ש-די, אני אומר לעולם די עד כאן, ואני מחזירו לתוהו ובוהו. (שם יט)

ויפול אברהם על פניו, עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה משיח עמו והיה עומד, שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה', ולא עוד, אלא היה נגלה עליו והוא יושב, שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. חביבה המילה, שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם, שנאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר... וכן ישעיה אומר (ישעיה ה') לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, למי שאין בו חק ברית מילה, ומנין שהיא נקראת חק, שנאמר (תהלים ק"ה) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. אבל הכופרים ופושעי ישראל שכפרו בהקב"ה והלכו בחקות העכו"ם והן מולין, הקב"ה מושך להן ערלה ונופלין לגיהנם, שנאמר שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו.

שאל אגריפס המלך את רבי אליעזר, וכי מאחר שהקב"ה חבב את המילה, למה לא נתנה בעשרת הדברות, אמר ליה קודם עשרת הדברות הזהיר עליו, שנאמר (שמות י"ט) ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי... מה כתיב למעלה מן הענין, הלא ראית מה העם הזה דברו לאמר שתי המשפחות אשר בחר ה' בהם וימאסם ואת עמי ינאצון מהיות עוד גוי לפניהם, מהו כך, ראה היאך היו מכעיסין אנשי ירושלים לפני הקב"ה, שאף הכהנים המקריבים את הקרבנות היו ערלים, שנאמר בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי... ואף מלכי בית דוד בטלו את המילה, שהרי יהויקים משך לו ערלה, שנאמר ויתר דברי יהויקים וכל תועבותיו אשר עשה והנמצא עליו (מלכים ב' כ"ד), מה נמצא עליו, שמשך לו ערלה... אמר ליה הקב"ה לנביא, לך אמור להן כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה לבלתי היות יומם ולילה בעתם, גם בריתי תופר את דוד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאי, ואת הלוים הכהנים משרתי (ירמיה ל')... (שם כ)

...גדולה מילה שדוחה את השבת, גדולה מילה שאין התינוק נכנס למנין הדורות אלא למי שהוא מל, שנאמר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור (תהלים כ"ב), אמר רבי יצחק נאמר במילה עבודה, ונאמר בקרבנות עבודה, מה עבודה האמורה בקרבנות דמים, אף עבודה האמורה במילה דמים, למה זרע יעבדנו, כיון שאדם מטיף טיפה אחת של דם היא חביבה לפני הקב"ה כקרבנות, לפיכך נגלה הקב"ה על אברהם כשמל כשם שנגלה בקרבנות... בשביל אותו זכות כשבא הקב"ה להפוך חמשה כרכי סדום גילה לאברהם, שנאמר וה' אמר המכסה וגו'... (וירא ו)

כי כל ביתה לבוש שנים, שנים, שבת ומילה... (חיי ד)

אמר רב חוניא, כתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו, כשמל בנו אפילו אדם ממשכן עצמו משמח אותו היום, הוי אומר והוספתי על כל תהלתך. (שם ז)

בחדש השלישי, זה שאמר הכתוב יצפון לישרים תושיה, מגן להולכי תום (משלי ב'), אמר רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן תשע מאות ושמונים דור קפל הקב"ה ליתן את המילה לאברהם וכו'... (יתרו ט)

...אמר לו (אנדריאנוס לעקילס), היה לך ללמוד תורה ולא לימול, אמר לו עקילס נתת לאסטרטלירוס אנונה אלא אם כן נטל זינו שלו, כך לעולם אם אין אדם נימול אינו יכול ללמוד תורה, שנאמר מגיד דבריו ליעקב, למי שהוא מל ביעקב, לא עשה כן לכל גוי, משום שהם ערלים. (משפטים ה)

ילמדנו רבינו, קטן לכמה נימול, כך שנו רבותינו, קטן נמול לשמונה, מה טעם כשם שנמול יצחק אבינו, אמר רבי שמעון בן יוחאי, בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו, וכל כך למה, אמר רב נחמן בר שמואל, כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו, ומקבל עליו בשמחה. אמר רבי חנינא ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטוה, הוא שהכתוב אומר, ואני תמיד איחל והספתי על כל תהלתך (תהלים ע"א), ולא עוד אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום... (תצוה א)

...ולא עוד אלא שכל ישראל נימולים באין בגן עדן, כי הקב"ה שם שמו בישראל, כדי שיכנסו בגן עדן, ומה השם והחותם ששם בהם הוא ש-די, הש' שם באף, והד' ביד, והיו"ד במילה, ולפיכך בעת שישראל הולך לבית עולמו יש מלאך ממונה בגן עדן שלוקח כל בר ישראל שהוא מהול ומביאו בגן עדן, ושאינן נמולין אף על פי ששני אותיות שיש בהן מן השם... ולא יש בהם היו"ד מן ש-די הוא לשון שד, כלומר שהשד מוליך אותו לגיהנם. וישראל שהוא מהול ועובד עבודת גלולים הולך ליכנס לגן עדן, והקב"ה מצוה למלאך ומושך ערלתו, ועושה ערלתו כמו שלא היה מהול מעולם, ושלא יבא בגן עדן אלא בגיהנם. ודבר גדול ברית מילה וחביבה לפני הקב"ה, וכל בריות העולם בין אדם בין בהמה בין חיות ועופות ורמש כולן מפחדים מישראל שהוא מהול... (צו יד)

וביום השמיני ימול, אין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה, בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצוות, שהם מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם, אמר הקב"ה אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר ויספו ענוים בה' שמחה וגו' (ישעיה כ"ט), חביבה מילה שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם... 

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם, אמר לו של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם, אמר לו רבי עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם, אמר לו למה אתם מולין, אמר לו אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה, הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו אין אלו נאים יותר מן השבלים וגלוסקאות, אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו אין אלו נאים יותר מן השבלים, אמר לו טורנוסרופוס, אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבא ולמה שוררו (טבורו) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים י"ח) כל אמרת ה' צרופה. (תזריע ה)

תוספתא:

מהלקטין במילה, רבי יהודה אומר אם לא הילקט חייב מיתה, כורך עליה חוטי צמר וחוטי פשתן, ובלבד שלא יקשור, ומזלף עליה חמין, ולא עוד אלא שאדם מזלף את החמין על גבי מכתו, כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה בלבד... (שבת פרק טו)

...וכן מצינו שלא נתחתם גזר דינם של אומות העולם אלא על הערלה בלבד, שנאמר כי כולם ערלים נופלים בחרב, ואומר כי כל הגוים ערלים וכל ישראל ערלי לב... דבר אחר גדולה מילה ששקולה כנגד כל מעשי בראשית שבתורה, שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם... (נדרים פרק ב)

פרקי דרבי אליעזר:

עדות מילה בעשרה... (פרק יט)

נסיון השמיני, ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, אמר לו הקב"ה התהלך לפני והיה תמים, אמר לו הקב"ה עד עכשיו לא היית תמים לפני, אלא מול בשר ערלתך מעליך והתהלך לפני והיה תמים, רבן גמליאל אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו... ולא עוד אתיא עצם עצם מיום הכפורים... שביום כפורים נמול אברהם, וכל שנה ושנה רואה הקב"ה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו... ובאותו מקום שנימול ונשאר דמו, שם נבנה המזבח, ולכך נאמר ואת כל דמו ישפך אל יסוד המזבח.

רבי חנינא בן דוסא אומר כל הנמולים ביום השלישי כואב להם, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים... רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, ביום שנימול אברהם ביום השלישי כאב היה לו מאד, כדי לנסותו מה עשה הקב"ה, נקב חור אחד בגיהנם והרתיח את היום כיומן של רשעים, ויצא וישב לו בפתח האהל לרוח היום... אמר הקב"ה למלאכי השרת, בואו ונבקר את החולה, שמדת גמילות חסדים גדולה לפני, מיד ירדו המלאכים ובקרו את אברהם. בא וראה כחה של מילה, שעד שלא נימול אברהם היה נופל ואחר כך אני מדבר עמו, שנאמר ויפול אברהם על פניו, עכשיו שנימול הוא יושב ואני עומד, שנאמר והוא יושב פתח האוהל... 

רבי אומר, יצחק מל את יעקב, ויעקב דבק בברית מילה ומל את בניו ואת בני בניו, ומנין שהיו בני יעקב נמולין, שנאמר (בראשית ל"ד) אך בזאת יאותו לנו האנשים וגו' (בראשית ל"ד), מכאן אתה למד שבני יעקב היו נמולין, ומלו לבניהם והנחילום לחוק עולם, עד שעמד פרעה וגזר עליהם גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה, וביום שיצאו ישראל ממצרים נימולו כלם, מגדול ועד קטן, שנאמר (יהושע ה') כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים וגו', והיו לוקחים דם מילה ודם פסח והיו נותנין על משקוף בתיהם... אמר רבי אליעזר וכי מה ראה הכתוב לומר שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמר הקב"ה בזכות דם ברית מילה ודם פסח גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף, לכך נאמר שני פעמים בדמיך חיי, רבי ישמעאל אומר לא עכב אברהם מכל אשר צוהו, וכשנולד יצחק בן ח' ימים הגישו למולו, שנאמר (בראשית כ"ד) וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, והגישו למנחה על גבי המזבח ועשה שמחה ומשתה, מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו כאברהם אבינו, שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק...

ומעינוי הדרך לא מלו בני ישראל, שנאמר (יהושע ה') כי לא מלו אותם בדרך, רבי יהודה אומר וכי ישראל שלא נמולו שמעו קולו של הקב"ה על הר סיני, אלא חס ושלום נמולים היו, אלא שלא היה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה כאילו לא מל, וכשבאו ישראל לארץ ישראל, אמר הקב"ה ליהושע אי אתה יודע שאין ישראל נמולין כתקונן, חזור ומול אותם פעם שנית. והיו ישראל מכסין אותן בעפר המדבר, וכשבא בלעם אמר מי מנה עפר יעקב מכאן אמרו חכמים מכסין את ערלת הדם בעפר...

וכך היו ישראל נוהגין למול, עד שנחלקו לשתי ממלכות, ומלכות אפרים מנעו מהם את המילה, ועמד אליהו ז"ל וקנא קנאה גדולה ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ... נגלה עליו הקב"ה ואמר לו מה לך פה אליהו, אמר לו קנא קנאתי, אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא... חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, שנאמר (מלאכי ג') ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו'. (פרק כט)

אבות דרבי נתן:

אלא מה תלמוד לומר איש תם וישר אלא מלמד שיצא איוב מהול, אף אדם הראשון יצא מהול, שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, אף שת יצא מהול, שנאמר ויולד בדמותו כצלמו, אף נח יצא מהול, שנאמר איש צדיק תמים היה, אף שם יצא מהול, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם, אף יעקב יצא מהול, שנאמר ויעקב איש תם, אף יוסף יצא מהול, שנאמר ואלה תולדות יעקב יוסף, והלא אין ראוי לומר אלא אלה תולדות יעקב ראובן, ומה תלמוד לומר יוסף, אלא כשם שיצא יעקב מהול, כך יצא יוסף מהול. אף משה יצא מהול, שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא, וכי מה ראתה אמו בו שנאה ומשובח מכל אדם, אלא שיצא מהול. אף בלעם הרשע יצא מהול, שנאמר נאום שומע אמרי א-ל, ואף שמואל יצא מהול, שנאמר והנער שמואל הולך וגדול וטוב, אף דוד יצא מהול, שנאמר מכתם לדוד, אף ירמיה יצא מהול, שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, אף זרובבל יצא מהול, שנאמר ביום ההוא אקחך זרובבל וגו'... (פרק ב ד)

פסיקתא:

דבר אחר האגוז הזה נקלף שני קלפים, לכך משל ישראל בו, אמר רבי אבין שהם מוהלים ופורעים. (פרשה יא)

עקילס הגר שאל את רבי אליעזר, אמר לו הואיל וחביבה היא המילה לפני הקב"ה, מפני מה לא ניתנה בעשרת הדברות, אמר לו קודם עשרת הדברות ניתנה, דכתב ושמרתם את בריתי (שמות י"ט ה'), זו ברית שבת וברית מילה. מטרונית אחת שאלה את רבי יוסי בר רבי חלפתא, אמרה לו אם חביבה מילה לפני הקב"ה, מפני מה לא ניתנה בעשרת הדברות, אמר לה כבר ניתנה, וגרך אשר בשעריך, זה הגר שהוא משמר את השבת בברית כישראל. (פרשה כג)

שוחר טוב:

...שהרי כל מצוות שהן בידינו אין אנו עוסקין בהן כאופן וכהלכה לדקדק על כל אחת ואחת, (תימה הוא על הקב"ה על מה מעמיד אותם ומאריך עולמו כי אין מוחזקות בידינו), כי אם מצות מילה והבל פיהן של תינוקות של בית רבן, שאין בם חטא, שנאמר (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי... (תהלים ו)

ממעיך יפרדו, מכאן אנו לומדים שנולד יעקב מהול, חד גזור וחד לא גזור, זה אחר מי"ג שנולדו מהולים, אדם הראשון, שת, חנוך, נח, שם, תרח, יעקב, יוסף, משה, שמואל, דוד, ישעיה, ירמיה... שכל מי שנכפל שמו נולד מהול, שם שם, נח נח, תרח תרח... (שם ט)

...כיון שהוא משתתק אומר לו הקב"ה, מיכאל נשתתקת ואין אתה מלמד זכות וסניגוריא על בני, שאני מדבר עליהם צדקה ומושיעם, שנאמר (ישעיה ס"ג) אני מדבר בצדקה רב להושיע, ובאיזה צדקה... רבי לוי אמר בזכות המילה, כתיב הכא (דניאל י"ב) בעת ההיא ימלט עמך, וכתיב התם (יהושע ה') בעת ההיא אמר ה' אל יהושע. (שם כ)

תנא דבי אליהו רבא:

אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק וגו' (תהלים ק"מ), בא וראה מה בין יוצאי מצרים שהן מזרע יעקב ובין העכו"ם שהן מזרעו של עשו. יוצאי מצרים מצוה אחת היתה בידן והיתה לפני הקב"ה נוח הרבה יותר מן מאה מצוות. ומהו המצוה האחת שהיתה בידם שעשו כולם אגודה אחת וכרתו ברית לגמול חסד זה עם זה ולשמור ברית המילה, ושלא להניח לשון בית יעקב, ושלא ילכו וילמדו לשון מצרים מפני דרכי עבודת אלילים. אבל זרעו של עשו לא היו כן, אלא כל זמן שיצחק היה קיים היו מקיימי ברית המילה, וכיון שמת יצחק מיד היו מבטלין ברית המילה, שנאמר (משלי ט"ו) בית גאים יסח ה', זה היה ביתו של עשו... (פרק כד)

מדרשים:

דבר אחר ואתנה בריתי זה שאמר הכתוב (תהלים כ"ה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, איזה הוא סודו של הקב"ה זו מילה, שלא גילה הקב"ה מיסטירין זו של מילה מאדם עד עשרים דור, עד שעמד אברהם ונתנה לו, שנאמר סוד ה' ליראיו זה אברהם, שנאמר בו (בראשית כ"ב) כי ירא אלקים אתה. אמר לו הקב"ה אם תתן מילה את נוטל סוד, סוד ה' ליראיו סו"ד בגימטריא שבעים, שבעים נפש אני מעמיד ממך בזכות מילה שאתה נותן... ומעמיד מהם סנהדרין שנאמר (במדבר י"א) אספה לי שבעים איש וגו' ומעמיד לבניך שהוא הוגה את התורה בשבעים לשון, שנאמר (דברים א') בעבר הירדן בארץ מואב וגו' בזכות מילה, שנאמר (דברים א') ה' אלקינו כרת עמנו ברית, ברית זו מילה... ובריתו להודיעם, משל למלך שהיה לו אוהב והיה עשיר יותר מדאי, אמר מה אעשה לאוהבי זה, מה אתן לו, כך אמר הקב"ה לאברהם מה אתן לך, זהב וכסף יש לך, שנאמר ואברם כבד מאד, אמר לו אני נותן לך, הרי אני חגורך זונין שלי, ואתנה בריתי ביני ובינך וגו' ויפול אברם על פניו וגו', הנה בריתי אתך סוד ה' ליראיו... (אגדת בראשית פרק טז, וראה עוד אברהם-מילה)

יצאו ממצרים ובאו לים והיו ממרים, שנאמר (תהלים ע"ח) וימרו על ים בים סוף וגו', וביקש הים לחונקן, שנאמר (שמות י"ד) והמים להם חומה, שנתמלא עליהם חימה לחונקן, כיון שהגיע המים לבגדיהם תלו בגדיהם מן המים, כיון שראה הים מילה וברח, ולא נקרע אלא בזכות מילה, שנאמר (תהלים קל"ו) לגוזר ים סוף לגזרים. באו למדבר ובטלו את המילה ארבעים שנה, שנאמר (יהושע ה') כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וגו' ואת בניהם הקים וגו' כל ישראל בטלו את המילה ארבעים שנה חוץ משבטו של לוי שהן היו מלים את בניהם, שנאמר (דברים ל"ג) ובריתך ינצורו, זה ברית מילה. באו ישראל לעבור בירדן והיו ערלים, ושבטו של לוי מהולין והיו סובלין את הארון ובקשו מי הירדן לחנוק את ישראל מפני שהיו ערלים, מיד עשה להן הקב"ה נסים באותה שעה כינס הקב"ה ששים ריבוא בין שני בדי ארון אצל הלוים כדי שיראו מי הירדן מילה ויברחו שנאמר הירדן יסוב לאחור...

ראה מה ערלה שנואה לפני הקב"ה, משה גדול הנביאים וחכמים וצדיקים על שעכב שעה אחת את המילה בקש הקב"ה להרגו, שנאמר (שמות ד') ויהי בדרך במלון וגו' ישראל אם יבטלו את המילה אין העולם חרב מיד, לכך נאמר אם לא בריתי יומם ולילה.

דבר אחר אם לא בריתי, שאל אגריפס המלך את ר' אליעזר הגדול אמר לו ואם חביבה מילה לפני הקב"ה למה לא כתובה במתן תורה עם עשרת הדברות, הרי הזהיר על ע"א ועל שבועת השם... אמר לו ר' אליעזר אתה אמרת לי שאתה יודע לקרות את התורה, והרי אין אתה יודע, אמרו לו טול והסתכל שעד שלא נתן הקב"ה את התורה נתן להם את המילה, ומנין שנאמר (שמות י"ט) בחדש השלישי וגו' ויסעו וגו' ומשה עלה וגו' אתם ראיתם וגו' ועתה אם שמוע וגו' ושמרתם את בריתי זו ברית מילה... (שם פרק יז)

ילקוט שמעוני:

...כך אברהם אבינו עד שלא נמול הפרי שעשה לא היה טוב במעשיו, ונפסל מעל גבי המזבח, וכשנמול הפרי שעשה טוב במעשיו ונבחר להקריב על גבי המזבח, מכאן אתה למד, שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה כאלו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח, מכאן אמרו חייב אדם לעשות משתה ושמחה באותו יום שזכה למול את בנו. (בראשית פרק יז, פא)

שים נא ידך תחת ירכי, לפי שנתנה להם המילה בצער לפיכך אין נשבעין אלא בה, דבר אחר למה היו מחבבין את המילה, שהיו יודעין שהיא עתידה להציל את בניהם מגיהנם, שנאמר לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק, ואין חוק אלא מילה... (שם פרק כד, קו)

...אמר הנביא, רבון העולמים, נתת לעכו"ם שלוה ולא קלסוך עליה, אתה נותן לו בן אינו מוהלו אלא מגדלו לפי נימוסו, הגדיל מוליכו לבית אלילים שלו ומכעיסך... אבל ישראל יספת לגוי ונכבדת, אתה נותן לו בן הוא מוהלו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודהו לשלושים יום... (ויקרא פרק יב, תקמז)

ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך, וכן הוא אומר כי עליך הורגנו כל היום, רבי שמעון בן מנסיא אומר, וכי אפשר לומר לו לאדם ליהרג בכל יום, אלא זו מילה. (דברים פרק ו, תתלז)

כתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור. מן הפסוק הזה אתה למד שני דברים, שארץ ישראל שקולה כנגד המילה, כשם שהמילה דוחה את השבת, כך כבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת... (שם פרק יא, תתס)

אמר רבה בר יצחק לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וגו', ודילמא הנך דלא מהול כלל, דכתיב כי מולים היו וגו', אם כן מאי שוב ומאי שנית, אלא לאו לפריעה, ולאקושי סוף מילה לתחלת מילה, מה תחלת מילה מעכבת, אף סוף מילה מעכבת... (יהושע פרק ה, טו)

...לפיכך נתנה תורה ברית מילה בערוה, שיהא יראת המקום מונעת מלעשות החטא, לכל הרגשה והרגשה נתן הקב"ה תורה, מה לעשות ומה לא לעשות... (שופטים פרק ג, מב)

שמעון התימני אומר בזכות המילה אני קורע להם את הים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', צא וראה אי זהו ברית שהוא נוהג ביום ובלילה, אי אתה מוצא אלא מילה, אתה מוצא השבת והמילה מדיינים זה עם זה, השבת אומר אני גדולה ממך, שבי שבת ממלאכת עולמו, שנאמר וישבות ביום השביעי, אמרה המילה אני גדולה ממך, שאלמלא אני לא נברא העולם, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', אמר רבי יהודה בר שלום משל לשתי מטרונות שהיו עומדות, לא היה יודע ליתן לב להפריש אי זו גדולה מחברתה, כיון שהעביר אחת מלפני חברתה, ידעו הכל שאותה שעברה מלפני חברתה היא הקטנה, כך ממה שאנו יודעים המילה דוחה שבת, אנו יודעים שהמילה גדולה מן השבת... (ירמיה פרק לג, שכא)

שחתם ברית הלוי, לפי שהיה שבטו של לוי נמולים, שנאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, אמר להם הקב"ה, חייכם, אף על פי שאברהם התחיל במילה, איני קורא אותה אלא על שמכם, שנאמר שחתם ברית הלוי, לפי שהיו נמולים נקרא על שמם. (מלאכי פרק ב, תקפט)

סוף דבר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך... הגיד מצות מילה ופריעה, ברכים בהן אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה...(תהלים לה, תשכג)

שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, אמר רבי לוי, לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מישראל שהוא מהול לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי, מהו עושה להם, מעביר הערלה מעל גבי התינוקות שמתו ולא מלו, ונותנה להם ומורידן לגיהנם... (תהלים נה, תשעג)

...ישראל שהן נמולים תפלתן נכנסת לפני הקב"ה כריח ניחוח, שנאמר ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם הללויה. (שם קטו תתעג)

ויאחז צדיק דרכו, בשעה שהכעיסו המרגלים הקב"ה, אמר משה, רבונו של עולם, תפוס דרכך, תפוס אומנותך, שכל הצדיקים תפשו אומנותם, אברהם תפש את המילה, יצחק את התפילה... (איוב פרק יז, תתקז)

מי הקדימני ואשלם, מי הוא שהקדים למול בנו ולא נתתי לו בן... (שם פרק מא, תתקכז)

שימני כחותם, זה אברהם, שקיים המילה כחותם... שיר פרק ח, תתקצג)

...אם בא לאוהבך משתה וקרי לך ולא הלכת, יכול את לומר לו נבוא אצלך במילה... (קהלת פרק ז, תתקעג)

מדרש הגדול:

זאת בריתי, גדולה מילה שהיא אחד משלש בריתות שנתן הקב"ה בינו ובין בריותיו, ואלו הן, הקשת, והמילה, והשבת. הקשת שנאמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלקים... רבן שמעון בן גמליאל אומר, מה ביני וביניכם האמור בקשת הצלה מן המבול, אף ביני וביניכם האמור בשבת ובמילה הצלה מדינה שלגיהנם, דבר אחר מה ביני וביניכם האמור בקשת שבועה, אף זו שבועה. מה ביני וביניכם האמור בקשת בין צדיקים בין רשעים אין המבול בא עליהם, אבל נידונין הן בדינין אחרים, כך ביני וביניכם האמור במילה ובשבת בין צדיקים בין רשעים, אינן נידונין בגיהנם אבל נידונין הן בדינין אחרים... (בראשית לך, פרק יז י)

...ורבי אלעזר אומר לעשות את השבת, דבר שהברית כרותה בו, ואיזו זו, זו ברית מילה. (שמות תשא לא טז)

...שאין עומד לישראל בכל דור ודור אלא שבת ומילה, וכן הוא אומר וישם פניו בין ברכיו (מלכים א' י"ח מ"ב), ויהי בשביעית ויאמר הנה עב קטנה ככף איש וגו', אמר אליהו לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אילו לא נשתייר לישראל אלא שתי מצוות הללו בלבד, כדאי היא זכותן שירדו להן גשמים. ורבי נחמיה אומר תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה, וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה, אמר לו הקב"ה משה רבך מלן לשבעה ואתה לשמונה, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית, שנית את מולן, אין את מולן שלישית... (ויקרא תזריע פרק יב א)

איתמר קטן מאימתי בא לעולם הבא... רב נחמן בר יצחק אמר משעה שנימול, שנאמר עני אני וגוע מנוער (תהלים פ"ח ט"ז)... (דברים נצבים פרק כט כז)

לקח טוב:

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, על מנת שתקבלו עליכם אלוקותי, שנאמר והייתי להם לאלקים, ואם ימולו בשר ערלתם יקבלו אלוקותי, דכתיב זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו'. (בראשית לך יז ח)

...הוא שאמרו רבותינו ז"ל לומר בשעת המילה יחי הילד לאביו ולאמו, יהא אח לשבעה ואב לשמונה, אח לשבעה זה היה יצחק שהיה אח לשבעה לבני קטורה עם ישמעאל, ואב לשמונה זה אברהם... ואף על פי שיש בני אדם שאומרים אח לשבעה ואב לשמונה זה מנשה ואפרים, שהקריבו ביום השביעי וביום השמיני בנשיאים, לקיים מה שנאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. (שם חיי פרק כה א)

ויגע בכף ירכו, זה המילה, וכן גזרה המלכות הרשעה שמד, שלא ימולו את בניהם. (שם וישלח לב כו)

מדרש תדשא:

כנגד י' מאמרות ברך הקב"ה לאדם הראשון... וכנגד כן נתנסה אברהם י' נסיונות, וכנגדן נאמרו י' בריתות בפרשת מילה... (פרק ה)

ילקוט ראובני:

דבר אחד בראשית אותיות ברי"ת א"ש, מלמד שהמילה מצלת מן הגיהנם. (בראשית)

נעשה אדם, פקודא דא למגזר ית גיזרא למיהוי בצלמנו בגזירו דערלה, כדמותנו בפריעה, ואם נטר ברית בתרווייהו איהו בצלמנו כדמותנו, ואם לאו לא... (שם)

...האדם אינו נקרא שלם עד שיעברו עליו שלשה קידושין, קידוש ראשון המילה, דכתיב אשר קידש ידיד מבטן, קידוש שני קידוש אשה, קידוש שלישי כשיהיה לו בן זכר ויעשה קידוש על המילה. (שם)

מילה ופריעה מלבושים של נפש רוח ונשמה, שנשאר מהחיצונים ומזיקין ושדין, וזה שאמר אך בצלם יתהלך איש, ובהסתלק הלבוש שאחזו בו החיצונים וכו', וזהו וידעו כי ערומים הם, וזה סוד ביום אכלך ממנו מות תמות, כי החטא גרם שנסתלק הלבוש. (שם)

ואלמלא שקבלו ישראל ברית בשר לא זכו לקבלת התורה שהיא ברית הלשון, וזה אמרו בספר יצירה כשבא אברהם להביט וחקר והבין וחשב ועלתה בידו נתגלה עליו אדון העולם וקרא לו אוהבו, וכרת לו ברית בין אצבעות ידיו וזהו ברית הלשון, ובין עשר אצבעות רגליו זהו ברית המילה. (שם)

למה אנו מברכין באות ברית קדש, דע כי שד"י הוא חותם של הקב"ה, וכאשר זרועותיו וראשו של אדם זקופים נראה כדמות שי"ן, וכאשר זרוע שמאל פשוט וימינו נח נראה כדמות ד', וברית מילה כיו"ד, הרי שד"י, ולאומות אין להם ברית מילה הם חסר יו"ד, נשאר ש"ד... לא ניתנה פריעה לאברהם, מכל מקום אברהם פרע מאליו אף על גב שלא נצטוה, כדאמרינן בבראשית רבה, דאפילו עירוב תבשילין קיים, ואם תאמר ואם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכא גמרינן מינה, הא כתיב אלה המצוות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, יש לומר דהלכה למשה מסיני היא, ויהושע אסמכה אקרא. (שם)

גדולה מילה שמגעת עד כסא הכבוד, מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מילה, וסופם שם הוי"ה, מכאן למדו רז"ל המילה מגעת עד כסא הכבוד הנקרא שמים. (שם)

וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מן א' עד ן', והי"ו עמהם ערלה, אהי"ה ואהי"ה בגימטריא אמת היא, תתן אמ"ת ליעקב. ועתה אודיעך נפלאות השם הגדול אמת בכוחותיו אל"ף מ"ם תי"ו, ולקח אותיות ימ"ל ואותיות שמונ"ה וכו', וזהו ביום השמיני ימול, וכיון שהמילה מכח אהי"ה, המתגלגל אמ"ת הוא יעקב, על כן המילה דוחה את השבת, ויעקב נולד מהול, שאין ערלה נוגעת שם. (ויקרא תזריע)

פקודא דברית מילה בגדירן דערלה ופריעה, כמה דאיהו אעבר מההוא אבר כל אילין קליפין דאלהים אחרים, ותקן ביה אתר לשריא ביה שכינתא תמן, דאיהו אות ברית מילה, הכי קב"ה כד נשמתיה סליקת לעילא הדא הוא דכתיב מי יעלה לנו השמימה בשמי סליק לעילא, ונשמתא בההוא זימנא יתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. (דברים נצבים)

אמונות ודעות:

...והשביעי שיחשב בפרטי המצוות, היאך נעשה האדם כל זמן שגופו בשלמותו כפי שנברא אינו תמים, וכאשר חתך ממנו משהו נעשה תמים, כלומר המילה, אבאר כי הדבר התמים הוא הדבר שאין בו לא תוספת ולא חסרון, וברא הבורא את החלק הזה עודף עליו, וכאשר חתכו הוסר העודף ונשאר תמים. (מאמר ג פרק י)

תרגום יונתן:

המול ימול - מאן דהוא גזיר יגזר מרביני בתיכון וזביני כספיכון, ותהי קיימי בבשריכון לקיים עלם. (בראשית יז יג)

ויברכם - וברכינון ביומא ההוא למימר, בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר, וישוינך ה' כאפרים וכמנשה... (שם מח כ)

וחמא יוסף לאפרים בנין דרין תליתאין, אוף בני מכיר בר מנשה אתילידו גזירינון יוסף. (שם נ כג)

וירף ממנו - ופסק מלאך חבלא מניה בכן שבחת צפורה ואמרת מה חביב הוא אדם גזירתא, בדין דשיזיב ית חתנא מן ידוי דמלאך חבלא. (שמות ד כו)

רש"י:

אשר לא ימול - משיגיע לכלל עונשין ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת אבל עובר בעשה. ונכרתה - הולך ערירי ומת קודם זמנו. (בראשית יז יד)

בהמולו - באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את. (שם שם כה)

תחת ירכי - לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו ונטלה. (שם כד ב)

ובריתך ינצורו - ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם. (דברים לג ט)

קול ריחים - סימן לסעודת ברית מילה, ששוחקין לה סממנין לרפואה. אור נר - סימן משתה, וכבסנהדרין. (ירמיה כה י)

על אמרתך - ...ולרז"ל על המילה, כשראה עצמו ערום מכל מצוה בבית המרחץ חוץ מהמילה, שניתנה באמירה ולא בדבור, שנאמר ויאמר אלקים אל אברהם. (תהלים קיט קסב)

אבן עזרא:

אברהם - ...וברוך אשר לו נתכנו עלילות, שהקדים וצוה אברהם להמול קודם שתהר שרה, להיות זרעו קדוש. (בראשית יז ה)

המול - ...וטעמו אם היה בר מצוה ולא ימול את בשר ערלתו יש עליו כרת, כי מצות הנער הקטן על האב, ואם אביו לא מלהו ימול עצמו בהיותו ברשותו, וכרת בידי שמים, והטועים יחשבו כי אם מת הנער ולא נמול אין לו חלק לעולם הבא... (שם שם יד)

ויהי בדרך - היתה קבלה בידם שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה או הוא בדרך, שאין יכולת המוליכו להתעכב, ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות השם, ראה בעצתו שלא יומל, כי יסתכן הנער אם יוליכו אותו בדרך. והנה שלח השם מלאך להזכיר משה שיניח עצמו ויומל הנער, וילך לו לבדו, והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא... ובעבור שאחזתו רעדה לא יוכל הוא למולו ומלה אותו צפורה, כי הוא גילה לה זה בסוד. (שמות ד כד)

ותקח צפורה צור - דבר חד... טעם ותגע לרגליו, לפי דעתי רגלי משה, כדרך וראה הדם על המשקוף ולא יתן המשחית, על כן וירף ממנו, שבק ממשה החולה והרעדה. ורב שמואל אמר כי לרגליו לרגלי אליעזר, גם כן וירף ממנו, אם כן יש להשיב עליו אם החולי היה על אליעזר איך מלה אותו להוסיף לו מכאוב על מכאובו. (שם שם כה)

וביום השמיני - אמרו חז"ל ביום ולא בלילה, והנה הנולד חצי שעה קודם שקיעת החמה יהיה נמול לששה ימים וחצי יום, כי יום התורה אינו מעת לעת. ימול - מבנין נפעל, כמו לא יכול, והיה מגזרת מולים היו, ויתכן להיותו חסר נו"ן מגזרת ונמלתם... (ויקרא יב ג)

שור או כשב - ...וטעם ומיום השמיני, כמו הנמול עד המרובע (רביע החודש שקבל כח). (שם כב כז)

רמב"ן:

...ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם, שיהיה חלק ה' עמו וברצונו ינהיגם, לא יהיה תחת ממשלת כוכב ומזל... והיה תמים - מצוה אחרת עוד בענין הזה, כטעם תמים תהיה עם ה' אלקיך... והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף הוא היכול לעשות ולבטל... ורב אברהם אמר שלא ישאל על המילה למה, והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש וכו', והנכון מה שפירשתי. (בראשית יז א)

הנה בריתי אתך - הוא ברית המילה אשר יפרש זאת אות הברית, ואחרי הברית תהיה לאב המון ...ואמרו בטעם המילה ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה וחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר, ועל דרך האמת טעם הנה בריתי אתך כטעם הנה אנכי עמך, ויאמר כי אהיה עמך, יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה, ואחר כך צוה שישמור אברהם הברית הזאת, ותהיה המילה לאות ברית, והנה האות בזה אות כשבת, ולכן ידחה אותו, והבן זה. (שם שם ד)

...ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב, כי לא אמר ונמלתם את ערלתכם, שיהיה הדבר בספק, וכן לא אמר ערלת בשרכם, כמו שיאמר ערלת לבבכם וערלת שפתכם, אבל אמר בשר ערלתכם, שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם, כלומר הבשר האוטם בכם, ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים, וערל בשר כינוי, כמו גדלי בשר, זב מבשרו. (שם שם יד)

בעצם היום הזה - ...סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה' ומעלת כל בני בית שכולם זריזים מקדימין למצוות. ואין טעם נימול אברהם שנימול הוא בתחלה, אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו, כי כן כתוב ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו', ואחרי כן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו, והטעם כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחלה, ומל אותם הוא בעצמו או שזימן להם מוהלים הרבה, והוא עומד עליהם, ואחר כך מל את עצמו, שאלו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו, ולא היה יכול להשתדל במילתם. (שם שם כז)

אך את שבתותי - ...אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן, שהן דוחין אותו... (שמות לא יג)

שלש מצוות נתנו לישראל, שכל אחת ואחת מהן נקראת אות, ואלו הן, מילה ותפילין ושבת, מילה נקראת אות, שנאמר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות וגו'... מילה דוחה את השבת, ואין תפילין דוחין את השבת, וטעם להיות כל זה, רצוני לומר שתהיה מילה דוחה שבת, ותפילין נדחין מפני שבת ידוע בדברי רז"ל, ואני לפי עניות דעתי דרך פשטו אבאר דבר וארמוז טעם מפני מה מילה דוחה שבת בתוך פירוש ענין תפילין. וטעם להיות תפילין נדחין מפני אות השבת לפי דעתי, מפני שהתפילין אות ה' שניה של שם בן ד' אותיות... ענין אחר מילה דוחה את השבת, מפני שהיא קבועה בגופו של אדם ואין הפסק לקיומה, והשבת יש לה הפסק במוצאי שבת, והשבת דוחה את התפילין, שכבר התחילה השבת בשעה שאין מצות תפילין נוהגת, והיא בלילה, שאין מצותן בלילה אלא ביום... (האמונה והבטחון פרק כא)

שלש מצוות אלו שנקראת כל אחת אות, אף על פי שהאות מלשון ונתתם לי אות אמת, יש ב' מהם שנוכל לפרשו מלשון אות ממש, רצוני לומר מלשון אותיות הכתובות בספר, והן תפילין ומילה, שנאמר בהן והיה לאות על ידכה, רוצה לומר שתעשה אות א' על יד שמאלך, והוא קשר העשוי כמין י', וכן יש לומר שיש במילה אות ממש, וזה שאמרו במדרש, השבעתי אתכם, במה השביעו, רבי יהודה ברבי סימון אומר השביעו במילה ובצבאות, צבא שיש לי בה אות, או באילות השדה, ששופכין דמם כדם הצבי וכדם האיל. לא אמרו שהיא לי אות, אלא שיש לי בה אות, ופירושו עמוק מאד, וזהו וצאצאיו חתם באות ברית קודש... (שם פרק כב)

רד"ק:

בן תשעים שנה ותשע - שיהיה הנס בלדתו יותר גדול, ולהראות אהבתו, שימול בזקנותו. וציוהו למול קודם לידת יצחק, שיהיה מזרע כשר יותר, ולהגדיל הנס, כי המילה מחלשת האבר... התהלך לפני - וציוהו שיוסיף עבודה בגופו, כי בלבו היה שלם, אבל עבודת גוף זו לא הורה השכל, והיא לאות בינו ובין הא-ל להיות זרעו עם מיוחד, ובדם כל כריתת ברית. והיה תמים - לא תהיה חסר על ידי זה, אלא שלם יותר, ואילו נולד כן לא נכיר שהוא אות, וצריך להטיף דם ברית. (בראשית יז א)

לאות - כציצית ותפילין ודומיהם, והוא האות החזק שהוא בגוף האדם, ולפיכך ציוהו באבר שעל ידו יעשו רוב העבירות, והוא ראש התאוות הבהמיות, ויראה האות וימנע ולא יבעול כבהמה אלא במותר לו, להשאיר זרע ולרפואה. (שם שם יא)

שנית - ...ואולי הטעם שלא מלו במדבר, גם שלא ידעו יום נסיעתם, ונסיעה ביום המילה סכנה, כמו שראינו במילת אליעזר בן משה, ונענש על שלא נתעכב במדין עד אחר המילה. עשה לך - והיו אחרים עמו, דאם לא כן די בחרב אחת, או שציוה לאחרים למול. שנית - שיעבור פעמים במחנה עד שיגמר הדבר, ולחז"ל על הפריעה שלא ניתנה לאברהם, ונידחו הדברים ואמרו על ציצין המעכבין, שפריעה ניתנה לאברהם. (יהושע ה ב)

בדם בריתך - המילה, שהחזיקו בה בגלות יותר מכל המצוות... (זכריה ט יא)

רשב"ם:

צור - כמו חרבות צורים, תער מלוטש איזמל חריף... ותכרות - הועילה לו למשה המצוה להצילו כמו קרבן, כעין שעשו גדעון ומנוח כשנראה להם המלאך... כי חתן דמים אתה לי - בדמים הללו ישאר לי חתני... (שמות ד כה)

כוזרי:

...ואנחנו אין משוים עם נפשותינו כל הנכנס בתורתינו במלה בלבד, אבל במעשים שיש בהם טורח על הנפש, מטהרה, ולימוד, ומילה ומעשים תוריים רבים, ושינהג במנהגינו. ומתנאי המילה וסבותיה, שיזכור תמיד כי היא אות אלקי, שמו האלקים באבר התאוה הגוברת לגבור עליה, ולא ישתמש בה אלא כראוי, בהנחת הזרע במקום הראוי, ובעת שראוי, וכאשר ראוי, אולי יהיה זרע מצליח יצלח לקבול הענין האלקי... (מאמר א קטו)

אמר החבר, ואל תחשוב כי מה שסייעתיך בדבריך הודאה ממנו שאנחנו כמו הדבר המת, אבל יש לנו התחברות בענין ההוא האלקי בתורות אשר שמן ברית בינינו ובינו, כמילה שנאמר בה (בראשית י"ז י"ג) והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, והשבת... (ב לד)

אמר החבר המעשים המנהגיים וחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלוקיים הנוספים עליהם לחול באומת א-ל חי שינהיגנה, אינם ידועים, עד שיבואו מאצלו מפורשים ומחולקים... והם כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו, הלא תראה המילה, כמה היא רחוקה מן ההקשה ואין לה דרך אל ההנהגה, וכבר קבל אותה אברהם עם קושי הענין על הטבע, והוא בן מאת שנה, בנפשו ובבניו, והיתה אות ברית להדבק בו ובזרעו הענין האלקי, כמו שאמר (בראשית י"ז ז') והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך. (ג ז)

אמר החבר, החסיד ממנו נזהר במצוות אלה הדברים האלוקיים, רצוני לומר המילה והשבת והמועדים... (שם יא)

...ואיך הם דנים (הקראים בלי הקבלה) במצוות הדוחות זו את זו, כמילה עם השבת... (שם לה)

...ואשר נגדר בספרי התלמוד מהחכמות ההן (שהיו ידועות בעם בימי קדם), נשמר ונשאר בעבור רוב יודעיהם והשגחתם אליהם... ורבי נתן הבבלי שהביאו לפניו ילוד שהוא ירוק, אמר המתינו לו עד שיפול בו דמו, רצה לומר שלא ימולו אותו עד שיתפשט דמו בבשרו, ועשו כן, וחיה הילד אחרי ילדים רבים שהיו מתים לאשה ההיא תיכף למילה... (ד לא)

משנה תורה:

מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ומצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את עבדיו. עבר האב או האדון ולא מל אותן, ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו. ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו, ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן. אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו, שבית דין מלין אותו בעל כרחו, נתעלם מבית דין ולא מלו אותו, כשיגדל הוא חייב למול את עצמו. וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו, הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. (ראב"ד: ...וכל יום עומד באיסור כרת)...

גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה, ואם מל כשהיה עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שנתגייר, וכן קטן שנולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני. אנדרוגינוס והוא הילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה צריך למול אותו בשמיני, וכן יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות מלין את שתיהן בשמיני. 

אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנה, בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה, שנאמר ביום השמיני, ביום ולא בלילה. מל משעלה עמוד השחר כשר, וכל היום כשר למילה, ואף על פי כן מצוה להקדים בתחלת היום, שזריזין מקדימין למצוה.

מילה בזמנה דוחה את השבת, ושלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ובין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה את הצרעת...

קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו, שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן, ואנדרוגינוס, ומי שיש לו שתי ערלות, אין דוחין את השבת, אלא נימולין באחד בשבת, שהוא יום תשיעי שלהן. מי שנולד בין השמשות, ספק ביום ספק בלילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת, אלא נימול באחד בשבת, שאין דוחין את השבת מספק.

מי שנולד בחדש השמיני, אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם, ובן שבעה הוא אלא שנשתהה, ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן, ומלין אותו בשבת... וכל מי שאינו דוחה את שבת אינו דוחה את יום טוב ראשון ודוחה את יום טוב שני, ובשני ימים טובים של ראש השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני. וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה את שני ימים טובים של ראש השנה.

חולה אין מלין אותו עד שיבריא, ומונין לו מעת שיבריא מחוליו שבעה ימים מעת לעת, ואחר כך מלין אותו. במה דברים אמורים, כשחלצתו חמה וכיוצא בחולי זה, אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד, וכן כל יוצא בזה.

קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים, וכן אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו אותו, אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר הקטנים, מפני שזה חולי הוא. וצריך להזהר בדברים אלו הרבה. אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו, וכן מלה את השני ומת מחמת מילה, בין מבעלה הראשון בין מבעלה השני, הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו. אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. (מילה א א וראה שם עוד)

הכל כשרים למול, ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין איש, אבל עכו"ם לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה. ובכל מלין, ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה, ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים, ונהגו כל ישראל בסכין.

כיצד מוהלין? חותכין את כל העור המחפה את העטרה, עד שתתגלה כל העטרה, ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן, ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה. ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו, ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן. יש ציצין מעכבין את המילה, ויש ציצין שאין מעכבין את המילה, כיצד, אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה של עטרה הרי זה ערל כמות שהיה, וזה העור הוא ציץ המעכב, ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גבהה על עטרה, זהו ציץ שאינו מעכב. המל, כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין, פירש, על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר, מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל.

קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר, או שהיה בעל בשר עד שיראה כאילו אינו מהול, רואין אותו בעת שיתקשה, אם נראה שהוא מהול אינו צריך כלום, וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין. ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול, חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי. ודבר זה מדברי סופרים, אבל מן התורה, אף על על פי שהוא נראה כערל, הואיל ומל אינו צריך למול פעם שניה.

עושין כל צרכי מילה בשבת, מלין ופורעין ומוצצין, וחוזר על ציצין המעכבין אף על פי שפירש, ועל ציצים שאין מעכבין כל זמן שלא פירש, ונותן עליה אספלנית, אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת, כיצד, הרי שלא מצאו סכין אין עושין סכין בשבת, ולא מביאין אותו ממקום למקום, ואפילו מבוי שאינו מעורב אין מביאין אותו מחצר לחצר... הואיל ואפשר להביאו מערב שבת. וכן אין שוחקין לה סממנין ואין מחמין לה חמין, ואין עושין לה אספלנית ואין טורפין יין ושמן, ואם לא שחק כמון מערב שבת לועס בשניו ונותן, ואם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו, זה הכלל, כל שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה את השבת, אבל אם שכח ולא הכינו מכשירין, תדחה המילה לתשיעי.

מלו את הקטן בשבת, ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסממנין, עושין לו הכל בשבת, מפני שסכנה היא לו. מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה, בין לפני המילה בין לאחר המילה, או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו, בין רחיצת מילה, בין בחמין שהוחמו מערב שבת, בין בחמין שהוחמו בשבת, מפני שסכנה היא לו.

שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת, אומר לעכו"ם להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים, כללו של דבר, כל דבר שעשיתו בשבת אסורה עלינו משום שבות, מותר לנו לומר לעכו"ם לעשות אותן, כדי לעשות מצות בזמנה, ודבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לעכו"ם לעשותו בשבת.

מכשירי מילה אפילו בזמנה אינן דוחין את יום טוב, הואיל ואפשר לעשותן מערב יום טוב, וקל וחומר הדברים אם לא דחו מכשירי מילה שבות שהוא מדבריהם, היאך ידחו לא תעשה שבתורה. אבל שוחקין לה סמנין ביום טוב, הואיל וראוי לקדרה, וטורפין לה יין ושמן. (שם פרק ב)

המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן. ואבי הבן מברך ברכה אחרת, אשר קדשנו במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן.

ואם היו עומדין שם אומרים כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ואחר כך מברך אבי הבן או המל או אחד מן העומדים שם ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש, על כן בשכר זאת א-ל חי צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית. ואבי הבן מברך שהחינו...

מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים, שנאמר כי כל הגוים ערלים, וגדולה היא המילה, שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני וביניך וגו', וכל המפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה, אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.

בא וראה כמה חמורה מילה, שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת, אף על פי שהיה בדרך. וכל מצוות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות... ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם אברהם אבינו, ואתנה בריתי ביני וביניך, אני הנה בריתי אתך, והקימותי את בריתי ביני וביניך לברית עולם, ואתה את בריתי תשמור, זאת בריתי אשר תשמרו, והיה לאות ברית, והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, את בריתי הפר, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם, ואת בריתי אקים את יצחק. (שם פרק ג)

כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה, שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה, ונאמר תושב ושכיר בפסח, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, ואם אכל לוקה מן התורה. משוך מותר לאכל בתרומה, ואף על פי שנראה כערל, ומדברי סופרים שימול פעם שניה עד שיראה מהול... (תרומות ז י, וראה שם עוד)

כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח, כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול... הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח, שנאמר וכל עבד איש, להוציא את הקטן. (קרבן פסח ה ה)

כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח, כך מעכבתו מלאכול, שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו. כיצד, קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח, הרי זה אסור לאכול עד שימול אותן, וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה, כגון שחלצתו חמה, שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר. (שם ט ט)

אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת, ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול, ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת, ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים אלא עד יציאת השבת הרי זה חייב חטאת, שהרי התרו בו. (שגגות ב ט, וראה שם עוד)

המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו, שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבים במילה. אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה, יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה. (מלכים י ז וח)

מורה נבוכים:

...הכלל התשיעי כולל שאר העבודות הכוללות המעשיות כתפלה וקריאת שמע ושאר שספרנום בספר אהבה מלבד המילה... מעשים שמחזקים הדעות באהבת השם יתעלה, ומה שצריך שיאמין בו ושייוחס אליו... הכלל הארבעה עשר כולל המצוות הנתלות באסור קצת הביאות, והם אשר ספרנום בספר נשים ובהלכות איסורי ביאה, והכוונה באלו גם כן למעט המשגל ולמעט מותר תאות הביאה בכל אשר יוכל, ולא יעשה תכלית כמעשה הסכלים, והמילה גם כן בזה הכלל... (חלק ג פרק לה)

וכן המילה אצלי אחד מטעמים למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה זה, וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר, איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ, עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו החכמים ז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו, זהו החזק בטעמי המילה אצלי. ומי היה מתחיל בזה המעשה, רק אברהם אבינו ע"ה, אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו חכמים...

ויש במילה עוד ענין אחר צריך מאד, והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כלם רצוני לומר מאמיני יחוד השם אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי, כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל על אנשי זה הדת, אך הזה הפעל, כלומר המילה, לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמיתית, כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע, אבל ענין שיהיה קשה מאד. וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כלם בסימן אחד, ושהוא על צורת ברית, וכן זאת המילה היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על אמונת יחוד השם. וכן כל מי שימול יכנוס בברית אברהם להאמין היחוד, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, וזה גם כן ענין חזק כראשון בטעם המילה, ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון, ושלמות זאת התורה וקיומה לא תשלם כי אם במילה.

ויש בהיותה בימי הקטנות שלש חכמות, הראשונה שאילו הונח הקטן עד שיגדל אפשר שלא היה עושה, והשנית שלא יכאב בכאב הגדול לרכות עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו, והשלישית שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לידתו, שלא התחזקה עדיין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו, כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות גם כן, רצוני לומר הצורה הדמיונית, כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו, כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש, ואילו הונח שנתים ושלש היה מביא לבטל המילה לחמלת האב ואהבתו אותו, אבל סמוך ללידתו הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב אשר הוא מצווה בזאת המצוה.

והיות המילה בשמיני הוא, מפני שכל בעלי חיים כשיוולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו, כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול, והיה הענין קצוב, ולא נתת דבריך לשיעורין. (שם פרק מט)

ספר חסידים:

וגם הזהר אם יש לך בן למול, באהבת אדם לא תקח מוהל, כי אם אומן ומוחזק לכך, בשלשה דברים אלו הזהר, מלחזור אחר חיתון או אחר מלמד או אחר מוהל בשביל אהבת בני אדם. (תתקעג)

מבעלי התוספות:

באלוני ממרא - לרש"י שנתן לו עצה על המילה, ותימא שאדם צדיק כמוהו ישאל, אלא שאל אם לעשות בצנעה, ואמר לו שיעשה בפרהסיא, ויעשו אחריו. דבר אחר אמר לו שהמילה במקום זכרות, או שימול תחלה ואחר כך יתרצו כל אנשי ביתו, וגם ממרא עצמו נימול, כבהגדות. (בראשית יח א)

אדמוני - וחשב אביו שעוד לא נבלע בו דמו ולא רצה למולו לח' (את עשו), ואחר כך כשלא החליף מראיתו אמר אמתין עד בן י"ג כישמעאל, ואחר כך עכב ולא רצה לימול. (שם כה כה)

מי יעלה לנו השמימה - ראשי תיבות מילה, שבזכותה עלה משה לשמים לקבל התורה. (דברים ל יב)

חזקוני:

כי טוב הוא - ...דבר אחר שנולד מהול, ולכך נהגו לומר במילה הודו לה' כי טוב. (שמות ב ב)

רבינו בחיי:

...כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם... ברית מילה באדם כנגד יסוד הנקרא צדיק, הנקרא ברית מכוון באמצע, וזהו ברית מילה מכריע בינתים, ומכאן תבין כי ראוי שתהא עונתן של תלמידי חכמים בשבת, מפני שיסוד הוא שביעי בעשותך ג' (הספירות) ראשונות אחד... (בראשית א כז)

אני א-ל ש-די - וכתב רבינו חננאל ז"ל כי נתנה מצות מילה בשם הזה, לפי שכח גבורתו של אדם תשש במילה, וכמו שדרשו רז"ל (משלי ב') יצפון לישרים תושיה, זו מילה, שהצפינה הקב"ה לכ' דור... ומפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו אני א-ל ש-די, אני מספיק לך כח וגבורה... ויש לפרש בטעם שהזכיר במצוה זו השם הזה, לפי שהוא חותם ביו"ד ומצוייר בתבנית הגוף לנמול החתום באות ברית קדש, ועם האות הזה מתפרסמת מעלת ישראל והיותם נבדלים משאר העובדי גלולים, שהם מצד השדים, וישראל שהם מצד א-ל ש-די, ועם האות הזה נקרא האדם תמים, וזהו שאמר והיה תמים, וכיון שהוא תמים בו, ראוי לו שישתמר מעון המיוחד הוא עון העריות. ולקדושת הבריתות נקשר ונרשם באדם שם יו"ד ה"א וי"ו ממטה למעלה... (שם יז א)

והיתה בריתי בבשרכם - על דרך הפשט טעם המילה להיותה אות קבוע בבשר על אמונת השי"ת ויחודו לא ישתנה ולא יסור ממנו בין מחיים בין לאחר מיתה... ועל דרך המדרש מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח, כך דם המילה מכפר, ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום ח'... וכשם שבקרבן כתוב (שמות כ"ט) ואכלו אותם אשר כפר בהם, שאכילת הקרבן לכפרה, כך ישראל עושין סעודה ביום המילה, ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו, באבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף, ועל כן חשוב לו לעקדה, וכאילו עקד את עצמו... 

ועל דרך השכל ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, ואין אבר מכל אברי הגוף שנחתך מתחלת תולדתו שלא יהיה בטבע חסר מכחו, ועל כן באה מצות המילה, שהיא סבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת התשמיש...

ועל דרך הקבלה והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, יאמר בריתי בבשרכם, תהיה דוגמא לברית עולם הנקרא צדיק יסוד עולם, ועליו יאמר ברית מלח עולם, כי הוא קיום העולם... ולפי שסמוך לו המלכות, שכנגדן פריעה, על כן אמרו מל ולא פרע כאלו לא מל, לפי שהוא המפריד ומקצץ, והרי שלמות המצוה בשניהם הוא היחוד. (שם שם יג)

בהמולו - כמו שנצטוה, ובאר לנו כי המצוה היא אות קבוע בבשר, והיה הבשר לאות ברית, ועל כן נקראת המצוה הזאת אות. ושלש מצוות בתורה הן שנקראו אות, מילה שבת תפילין, ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה, ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן, כי קיום כל דבר על פי שנים עדים...

זכו ישראל במצוה זאת שהיא מוחזקת בידם ובה הובטחו על ג' מתנות, על מלכות בית דוד שלא תפסק, ועל מתנת הארץ שתהיה להם לאחוזת עולם, ועל השכינה שתהיה שורה בישראל, ושלשתן רמוזות בפרשה זו, מלכות בית דוד שאמר ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו... מתנת הארץ שאמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען... השכינה שתשרה בישראל שנאמר והייתי להם לאלקים, כלומר להם לבדם ולא לעובדי גלולים. (שם שם כד)

...ובמדרש ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה, שהרי לפי המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום ח' למילת יצחק, ומנהג כשר הוא, ועליו אמר דוד (תהלים נ') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. (שם כא ח)

ביום השלישי - ידוע מדרך חכמת הטבע, כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים, בין שהוא יום שלישי ללידה, בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי, ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש... וחכמי התכונה כתבו, כי יום שלישי מזלו עקרב, ומלאכו סמאל ומשרתו מאדים... (שם לד כה)

וירף ממנו - ויתכן לפרש, כי לפי שהזכיר הכתוב לשון וירף ממנו, ולא אמר וילך מאתו, רמז לה המלאך שעדיין לא נשלמה המצוה ומיד הבינה צפורה זה, והשלימה המצוה ועשתה לו פריעה, ומזה אמרה חתן דמים למולות, כלומר שתי מילות, מילה ופריעה... (שמות ד כו)

מי יעלה לנו השמימה - יש בכאן רמז, כי השם המיוחד לא תתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנמולים, שהם חתומים באות ברית קדש, ומצינו גם כן שלא יתנבא מעומד אלא מי שהוא נמול, שכן מצינו באברהם... וכן רמזו משה, במה שאמר להקב"ה בסנה, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, יאמר כי הנמולים ישאלוהו על השם המיוחד, ומפני שהמצוה חתומה באות ברית קדש, על כן אמרו במדרש (שיר ג') בצבאות או באיילות השדה, צבא שיש לי בה אות... והזכיר הכתוב ברמז מילת הבשר בחתימת השם המיוחד, אחר שהזכיר בפירוש מילת הלב באמרו למעלה ומל ה' אלקיך את לבבך וגו', כי מילת הלב הוא ביטול יצר הרע, וכשיתבטל היצר הרע, נמצאו אבריו של אדם כולם נמשכים ומדובקים בשם המיוחד, ויעשו בטבע מה שהשכל מחייב... (דברים ל יב)

...ומתוך הלשון הזה שהזכיר לו השם ביני ובינך זכה כי יש במצוה הזאת ענין נסתר, והוא סוד גדול, כי המלך המצוה לבנו או לעבדו נאמן ביתו ואומר לו, תזכור את הדברים אשר ביני וביניך, אין ספק כי הם דברים נסתרים...

ומפני שהיה חוק לאמוריים שהיו חוקקים בבשר גופם שם עבודה זרה שלהם, והוא כתובת קעקע שאסרה תורה, והיה להם לסימן כי הם עובדים אותו הכח, לכך נצטוינו אנחנו זרע יעקב שנעשה אות זה בבשרנו, כדי שיהיה לנו סימן שאנו חלק ה', וזרעו של אברהם המקודשים לשמו...

בזכות מצוה זו אדם מקבל פני שכינה, שכן מצינו באברהם אבינו אחר שהזכיר בעצם היום הזה נימול אברהם, סמך לו מיד וירא אליו ה', והוא שכתוב באור פני מלך חיים... (כד הקמח מילה)

ספר החינוך:

...וענין מצוה זו הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגויה, ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו אבר, כי ידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר אותה ערלה, שהיא תוספת בו.

משרשי מצוה זו, לפי שרצה השי"ת לקבע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב, לפי שהוא סבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף. והעם הנבחר רצה השי"ת להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו, כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו... (לך לך מצוה ב)

בעל הטורים:

והייתם לי סגולה מכל העמים - סופי תיבות מילה. (שמות יט ה)

וביום השמיני - פסוק זה יש בו תיבות ואותיות כמו שבפסוק ויכולו, לומר שמילה דוחה שבת. וביום השמיני ימול בשר - בגימטריא שכל היום היה כשר למול. (ויקרא יב ג)

עפר - בגימטריא ערלה בחול, רמז למה שנותנים הערלה בחול. (במדבר כג י)

רלב"ג:

חרבות צורים - מנחושת, שישיגם מעט מהצער. שנית - שכבר נמולו בצאתם ממצרים, שתכליתם שינחלו את הארץ, כי המצוה מבוא בירושת הארץ, כבאברהם. (יהושע ה ב)

הריקאנטי:

...והקב"ה הזמין לאותה צדקת שלא תתקרב בערלה, כיון שנמול והעביר ממנו הערלה הרומזת לכחות הטומאה, אז יצא זרע קודש מחלציו, כי לא היה ראוי לצאת דרך הערלה, כי כל הכחות והטפות שנמשכות משם, גם הרוח הנמשך בקרבם בא מרוח הטומאה הנקראת ערלה, המקום אשר משם פורחות רוחות רעות, לפיכך הגוים הם טמאים בחייהם כאשר נבאר בגזרת הא-ל. ובעבור כי הברית רומז ליסוד עולם כאשר רמזנו, על כן תיקנו בברכת המילה אשר חתם באות ברית קדש, זהו שאמרו רז"ל במדרש ילמדנו, ואתנה בריתי ביני ובינך זהו שאמר הכתוב סוד ה' ליריאיו, ואיזהו סודו של הקב"ה, זו מילה, שלא גילה הקב"ה מסתורין שלה אלא לאברהם, דיוקן לעבד שוה לקונו. משל למלך שהיה לו אוהב והיה עשיר יותר מדאי, אמר המלך מה אתן לאוהבי כסף וזהב, יש לו הרבה, אלא הריני חוגרו זייני. ובאגדה, ברא הקב"ה עשר אצבעות ידים למעלה, ועשר אצבעות רגלים למטה, וברא האבר ביניהם, ועשה לו עטרה להיות מולך עליהם, ועל כן סמך אחריו ובריתו להודיעם, וכבר פירשתי. ותיקנו לברך ברכה זו על היין, כנגד היין המשומר בענביו הראוי לצדיק הנזכר...

וכשפורעין אז נכנסה בברית העליון הנקרא חי העולמים, ובעבור כי הברית הוא דוגמת הלב, לכך חותכין גם חדוד הלב בראשיתו להעביר משם כחות הטומאה, זהו ומלתם את ערלת לבבכם, והמילה דוחה את השבת, כי היא למעלה מן הכלה הכלולה, ועל כן נעשה בשמיני כדי שתעבור עליה השבת, כי אין שמנה בלא שבת... (לך לך ועיין שם עוד)

הטעם להזכיר בה (בברכת המזון) ברית, כי כשנכנסו ישראל לארץ מלו, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית, וסוד הענין הוא, כי לא היו ישראל ראויין ליכנס לארץ עד שימולו, כי הערלה מטמאה את הארץ, אמנם הברית דבק בה, כענין לא תחסר כל בה... (עקב)

...ואמר שעושין סלע שלי פומבי, כלומר שהברית נתן לנו השם יתעלה הנקראת חותמנו, כענין וצאצאיו חתם באות ברית קדש, והסיר משם כחות הטומאה בסוד הפריעה והערלה, והנה הברית הזה היא מטבע וסלע של הקב"ה יתעלה ויתברך, ולא די לרשעים שטמאוהו בביאות אסורות והכניסוהו בכחות הטומאה, וזייפו חותמו של מלך, אלא שהטריחוהו לצייר צורת ממזרים, דהיינו שבמקום שהיה ראוי להכנס נשמה טהורה חצובה מרוח קדשו, הצריכוהו להכניס שם רוח הבאה מכחות הטומאה... ( תצא)

עקדה:

...אלא תקנו המילה בענין הכולל הכל, כי הוא אבר עקרי, עומד במקום תקפו של אדם, ואליו ישפכו כל עורקי הגוף, וכן במלאכת ההולדה, כי הטפה הזרעית נקבצת ממיטב הגוף, והנוגע בו כנוגע בכל חלקי האדם וכחותיו, כנראה מהסריס... ובאמת הערלה הבשרית חרפה ומום באדם, ופוסלת בכהונה כמום אברים, והיא כהמותרות באדם, ומוטל עליו לתקן עצמו מהם, כהטבור והצפרנים וכו'... ובזה נדחה מה שכתב הרב בהמורה פרק מ"ט מחלק ג', שאין המילה להשלים חסרון היצירה כי אם להשלים חסרון המדות, וכן בנדרים ל"א אמר רבי מאיר גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים, ומבואר שהתמים היפך בעל מום, ומכאן ואילך יזדכך הכח הנפשי לעלות למעלת הנבואה...

תועלת ד', שהערלה סבה גדולה לאיכול ולהפסד, לסבות החימום המופלג ועפוש הזרע המתקבץ בו, עד שהוצרכו גם למול ערלים שלא לשמה, וזה שאמר שם רבי נחמיה, גדולה מילה שדוחה את הנגעים, ולכן מצותה ביום הח' שיקדימהו התקון הזה כל ימי חייו, מלבד שאז מיעוט הצער מפני מיעוט ההרגש... 

תועלת ז' מצד מקומה, שעל ידי זה יועיל לתקן כל כחות הגוף, ועל ידי זה היא סבת קיום כל המצוות, כי מכינה הגוף להיות נשמע לכלן, וזה שאמר רבי שמעון גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצוות, וכל הז' טעמים ראיתי בברכת אשר קדש ידיד... (בראשית יז א)

וביום השמיני ימול - כי הוא תיקון החומר לזכר מזוהמתו של נחש הקדמוני. (ויקרא יב ג)

מנורת המאור:

...ולא ניתן לו טעם לדבר המילה, ולזה רומז באמרו התהלך לפני והיה תמים, רוצה לומר שלא ישאל טעם. ועם כל זה לא הניחו האחרונים מלדבר בטעם המילה... וכלל הדברים, מצוה זו היא עטרה ויופי לישראל, שקבלה אברהם בשמחה ובטוב לבב בעדו ובעד כל זרעו, להבדל ולהדור ולקידוש השם, ולהקריב כל אדם בנו בזה קרבן אשה לה', וכל הגוים שהם ערלים נשארו מאוסים ומגונים ומלוכלכים...

וכתיב במדרש שנתנה מצות מילה להתפאר בה ישראל, שנאמר "מעשה ידי להתפאר הקטן" (ישעיה ס' כ"א), ראשי תיבות מילה. ובזכותה עתידין ישראל להגאל, אף על פי שיתמעטו כל הזכיות ולא יהיו ראויין ליגאל, דכתיב בתריה "אני ה' בעתה אחישנה". (נר ג כלל א חלק א פרק א)

המצוה הראשונה שצוה הקב"ה שיקיימו זרע אברהם אוהבו היתה ברית מילה. ועל מצוה זאת כרת ברית עם אברהם אבינו ועם זרעו אחריו. וגרסינן במדרש חזית: "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" (שיר ו' י"א), מה אגוז זה יש בו שתי קליפות, אחת עבה ואחת דקה, כך המילה יש בה שתי עורות, אחד עב ואחד דק, ואגוז תחלתו א' וסופו ז' כמנין שמונת ימי המילה...

רבינו תם אומר כי ידיד זה אברהם... חוק בשארו זה יצחק, וצאצאיו חתם זה יעקב... מצאתי כתוב באות ברית קדש זו מילה שעשויה כיו"ד, שהוא סימן לעולם הבא שנברא ביו"ד, שצדיקים באותו דור מועטים וקדושים. דבר אחר באות ברית קדש שהמילה עשויה כקולמוס, שחותכין מן העורות של מעלה שלא יעשה ככרות שפכה. כתוב במנהיג, ברוך הבא, ברוך הנימול לשמונה, בחשבון הב"א, והעם עונים בשם ה'. עוד כתוב שם נהגו להביא ספל מלא חול ונותנים שם את המילה, ויש סמך לדבר בפרקי דרבי אליעזר, כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך, וכשהיו ישראל מוהלין נוטלין אותה ערלה וטומנין אותה בעפר...

גדולה מילה שבזכותה הקב"ה שומע תפלתן של ישראל, וזכר לדבר מה שאנו אומרים בתפלה, כי אתה שומע תפלת כל פה, ואינו שומע פה דגוים, אלא של ישראל בזכות המילה, פ"ה בגימטריא מילה, רוצה לומר שומע תפלת כל מהול, וזהו ודאי כי מאחר שישראל גלו בין העמים זמן רב היו כלים, לולי השם יתברך שומע תפלתם ועונה להם בעת צרתם. (שם פרק ב)

ואלו השלש מצוות, תפילין וציצית ומילה הן מיישרות להשיג אמיתת מציאותו, ואין אדם יכול להשיגו כי אם מצד פעולותיו הבאים ממנו, שהם נחלקים לשלש מעלות זו למעלה מזו, הראשונה היא נקראת עולם העליון, והוא עולם השכל, שהוא מציאות השכלים הנבדלים, והשניה היא עולם האמצעי, והיא מציאות הגלגלים עם הכוכבים שבהם, והשלישית היא נקראת עולם השפל, הכולל מה שתחת גלגל הלבנה, ואלו השלש מצות תפילין וציצית ומילה, הן מראות להסתכל ולהתבונן בהם לאלו השלשה עולמות...

מצות מילה יש בה סודות וטעמים רבים, ואחד מהם, היותה הערה להתבוננות מציאות זה העולם השפל, ולפי שעצם האדם הוא חלק מזה העולם, ולא נבדל ממנו בשום זמן, לפיכך מצוה זו בגופו, חותם תמידי באבר המוציא הויה למעשה, ובדבר שהתאוה בו יותר מוטבעת בבחרות האדם. וצותה התורה לחתוך המותר למעט ממנה, בענין שלא ישחת דבר מכל הפעלים הראוים לבא ממנו, להיות תמיד לאות ולזכרון בעיני האדם, להתבונן במציאות זה החומר ההיולי, שהוא כל העולם השפל, שנברא לתשמיש האדם השלם ולמאוס בכל מותר חמדותיו, לולי מה שצריך לקיום הגוף והמין... (נר ג כלל ג חלק ה פרק ג) 

אור ה':

הא': לפי שהונח באומה שההשגחה היותר שלמה שבמין האנושי היא ההשגחה בכלל אומתנו, האם שם דבר מיוחד זולת התורה הזאת כולל באומה יהיה בו יתרון ההשגחה, או אם אין שם דבר מיוחד. הב': אם יש יתרון ההשגחה במקום זולת מקום... אולם הדרוש הא' כבר יראה לפי הקבלה, שמצות המילה שניתנה לאברהם אבינו, והוא דבר מיוחד בכלל האומה, הוא ענין נתלית בו חלק מההשגחה. וזה אמנם יראה ממטבע הברכה שתקנו רז"ל, אמרו אשר קדש ידיד מבטן וכו', על כן בשכר זאת א-ל חי צורנו, צוה להציל ידידות זרע קדש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. והוא מבואר שההצלחה מהאבדון ורדת שחת הוא בעצמו ההשארות הנצחיי שהוא חלק גדול מההשגחה. ולזה מה שצריך לבאר איך תתייחס המצוה הזאת להשגחה הזאת, כמו שיראה ממטבע הברכה. ואם היה שתתייחס, מה ראו על ככה לתקן בה ההצלה משחת, שהוא זכר העונש, ולא תקנו בה זכר ההשארות, שהוא השכר.

והנה בבארו שני אלו הענינים צריך שנציע בקצרה מה שבא לרז"ל במאמר אחד, משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכו'. ובאור זה לפי מה שיראה שהיה חטא אדם וחוה מרי גדול בשורש הראשון ובצור אשר ממנו חוצב המין האנושי בכללו, הנה כבר הטיל בו זוהמא, והוא הרושם החזק מן הנטיה אל החמריות, ולזה היה מוכן המין בכלל אל ההפסד והאבדון. וכאשר היה מחסד עליון לשומנו שלמים בנתינת תורתו, הנה פסקה הזוהמא הזאת, כי בה מההערות די אל שיטה האדם אל השלמות, ויכניע תאוותיו וימית יצרו.

ואמנם כאשר זרחה שמשו של אברהם, שהיה מקצה המנגד ביחס אל אדם, וזה שזה היה יציר כפיו של הקב"ה, והיה מוכן תכלית ההכנה אל השלמות, מרה והפליג בעול, וזה נוצר בין עובדי עבודה זרה, והפליג באהבה אשר היה תכלית השלמות האנושי. הנה היה ראוי שיהיה שורש והתחלה אל המין הנבחר הזה, ולזה היה ראוי שיביאהו השי"ת בברית חדש, כדי להפסיק זוהמת בניו ונפשות ביתו, ושיוחדו באות ברית קדש בכלי בעצמו, ושבאמצעותו ישלם קיום המין ונצחותו, ושיהיה הרושם הזה בכללם כאלו הקריבו מדמם ומבשרם מכלי תולדותם אל השם, מצורף אל שבו רושם מהרחקתם מהחמריות ומבטול התאוות, להיות התאוה הנשואה באבר ההוא החזקה שבתאוות, ולזה הוא מבואר שהמצוה ההיא ביחוד היא להציל ידידות שארנו משחת אשר היותנו מוכנים אליו בסבת החטא הראשון, ולזה ביארו ותיקנו זכר הצלת העונש, למה שרמזו בזה שבזולת זאת המצוה היינו מוכנים אליו... (מאמר ב כלל ב פרק ו)

מהר"י יעבץ:

...אבל נתייחדנו מהם בזכות אברהם ע"ה בענין אחד גדול יותר מאד, והוא הענין אלקי אשר חל עלינו, כאומרו (בראשית י"ז) להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ושם בריתו בבשרנו להורות הענין אלקי אשר חל עלינו, ומכאן זכינו לתורה האלקית שלא תפול תחת החקירה השכלית אבל היא למעלה ממנה, ועל כן לא תושג כי אם בנבואה... (אבות ג יח)

אברבנאל:

ויאמר אלקים - עתה מצוה על התחייבות הברית מצד אברהם וזרעו, ונראה שהראהו במראה הנבואה כיצד נעשית המילה ומקומה, והיא כחותם האוצרות שכל היוצא ממנו במצות המלך... ולא יהיה אבר ההולדה כלי לתענוג היותר בהמי באדם והפחות הכרחי לשלמות, כי אינו צריך לשמירת האיש אלא לשמירת המין. ואדם הראשון לא נצטוה על כך, שלא נמשך אל התאוות הגשמיות, כי אם אחר שכלו, בהיותו יציר כפיו של הקב"ה, וזה שאמרו שנולד מהול, ואחרי חטאו נשאר דורו ערל עד שבא אברהם אבינו... לר"ן נבראה הערלה לתת מקום למצוה, ולדעתי היא סימן שהמין האנושי רודף יותר אחר המותרות מכל בעלי החיים, תדע שאלו אינם מזדווגים למעוברת, והיא אינה מקבלת אותם. (בראשית יז ט)

ונכרתה - כי מוציא עצמו מהעדות שהוא מיועד להנהגה האלקית, ואם כן אין לו חלק עמהם לעולם הבא ובשכרם, ואמרו כמו כן שהנמול אינו יורש גיהנם, ועל כן תיקנו לומר צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו. (שם שם יד)

וירא אליו - ...ושלמותו אחר המילה היתה, שה' נראה אליו בכל מקום בלי הכנות ובטול החושים או בחידות, וכל מעשיו באמצע לא היו הפסק לגילוי... (שם יח א)

שים נא ידך תחת ירכי - שמעת שקבלו הברית היו מיוחדים להנהגתו יתברך. (שם כד ב)

ויעשו בני ישראל את הפסח - ושאלו איך עשו פסח זה אחר שלא מלו בניהם שנולדו עד עכשיו, ולהרלב"ג מלו כל זמן שהותם אצל סיני ימים רבים, והנראה שאין ההלכה כהאומרים מילת בניו ועבדיו מעכבתו... (במדבר ט ב)

ספורנו:

לאות ברית - זכרון תמידי ללכת בדרכיו בהיותו כחותם האדון בעבדו. בבשרכם - הוא כנוי לאבר התולדה בלשון הקדש, וזה כי בהיות אות הברית בזה האבר המסבב נצחיות במין, יורה על הנצחיות המכוון בברית, ובהיותו אבר התולדה יורה האות אשר בו על המשך הברית על הבנים. (בראשית יז יא ויג)

באלוני ממרא - כי שם נמול אברהם אז וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע הא-ל יתברך שכינתו לעמוד בברית כמשפט לכל כורתי ברית... ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה, וכן ענין ויפגשהו ה' שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו ביני וביניכם לדורותיכם, ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה. (שם יח א)

ויבקש המיתו - מלאך הברית המקדש את הנימול לזרע יעבדנו, בקש להרוג את משה בשביל שנתרשל. כי חתן דמים אתה לי - עשיתי זה, כי אתה כשנשאתני והייתי חתן לי, התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית. (שמות ד כד וכה)

וביום השמיני ימול - שאז נתעכל דם הנדות הטמא אשר ממנו נזון הוולד במעי אמו וטהר הולד להכנס בברית קדש. (ויקרא יב ג)

ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך - לא הקפיד על חיי בניו במדבר, כדי לשמור אמרתך והיא מצות מילת הבנים, אף על פי שהיו מתים רבים מהם, כאמרם ז"ל על שלא נשבה להם רוח צפונית. (דברים לג ט)

אלשיך:

...כי מיכאל וגבריאל בזמן שישתלחו לא יחסרו בזמן זה רגלי המרכבה, אלא מציאותם ועיקרם נשאר ורק התפשטותם באה, וכן אליהו הנביא הנמצא בכל ברית מילה בישראל, כי הדבר הרוחני מתרבה ואינו נקצץ... (בראשית ב ז)

ויהי אברם - על השאלה בענין המילה, מדוע ברא ה' האדם חסר, כבר כתבנו שתחלה נברא האדם שלם משולל ערלה, ואחר כך על ידי קלקול הצנורות וערבוב הנשמות גרם לאחיזה מהחיצוניות עד יתקן האדם בעצמו, והשאלה הנ"ל היא רק בפי חכמי הטבע ואומות העולם. ולרמב"ם המילה להסיר המותרות והכנות רעות... והנה ג' דברים ממשיכים האדם לעשות שלא כרצון קונו, המשכו אחר חריפות שכלו בחקירות לקנות דעות נפסדות, ב' המשכו אחר רוע טבעו וחומרו בתאוות, ג' המשכו אחר גאון ודרך רע... והכל נתקן על ידי הסרת הערלה, שמתיש ראש הגויה ונכנע החומר מלהתגלות, ומתמעטת התאוה, ועל ידי כן לא יפנה לחקירות, כי ההכנעה מבטלת את המחשיב עצמו להשיג הכל על ידי שכלו, אם כן אין המילה רק הסרת פגם כי אם תקון, וזהו המשל שבמדרש, משל לחרדל שיש בו חריפות וממתקין אותו... 

והנה אברהם פחד שעל ידי המילה יתבטל מגמילות חסדים שעליה עומד העולם, ועל זה אמר לו, עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אליך, עכשיו אני בא בכבודי ונגלה עליך, ועוד שאינו דומה קיימך העולם בהיותך ערל, וקיימך אותו היותך נימול, כי העולם יתקיים על ידי שפע הנשפע מאתו מלמעלה למטה, או על ידי השראת שכינה בארץ, ולמעלה מזה בהיות צדיק בארץ כדאי להיות מרכבה לשכינה, והוא שראה אחר כך ה' נצב עליו ולא על מלאכי המרכבה. (שם יז א)

ויפגשהו ה' - השם המכוון כנגד המילה, כמו שדרשו מי יעלה לנו השמימה, ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה, ואמצעם עולה למספר ישראל, שעל ידי המילה מצטרף אליו ה'. ותקח צפורה צור - לא ידעה אם הנחש בא על מילת הבן או על מילת בעלה, שאינו ראוי שישרה עם מדינית בבא עליו הדבור, ותקנה עצמה על ידי המילה בצור, שמילה עולה פ"ה, ועם צור הוא שמה צפורה, ובתחלה כרתה רק העור האחד, ולא הרפה ממנו, ואמרה חתן דמים אתה לי, שאתה מתחייב בשבילי, וכשכרתה העור השני והרפה ממנו אמרה שאין הדבר כן, אלא חתן דמים למולות, שהכל בשביל המילה. (שמות ד כד וכה)

...והמילה אינה כשאר מצוות, כי אם לא תזדמן מצוה אחרת תתקיים היהדות בשאר, אבל אשר לא ימול אינו יהודי, וזה שאמר בתנחומא שהקדימה לעשרת הדברות, באמרו ושמרתם את בריתי, שהיא חותם המלך בעבדיו, ואחר כך יצונו מצוות... (שם יב מד)

וביום השמיני ימול - כי כאשר בא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, כי החטיא אותה, והיא הדביקה הרעה באדם, ועל כן היתה לה קללת דם הנדות, שהוא מחלאת הזוהמא, והזכר המתהווה מדמי הנדה נדבק גם בו, אך ילך אל מקום אחד, ושם יעשה מותר ויוכל להתקן במילה, ולכן משה שהיתה אמו בת ק"ל ומשוללת מדם נדות נולד מהול, וכן יעקב עם עשו, כי עשו שאב כל הדם, והוא גם הטעם למה נגרע אדם מכל החי, כי בהמה טהורה טהורה לעולם, והאדם יציר כפיו יתברך לא היה בו שום צד טומאה, ורק על ידי זוהמת נחש שהוטל בה בא לו נגע ופגע, וכן לענין הפרנסה... (ויקרא יג א)

תתהפך כחותם - ...או אות ברית קודש, בטרם הסיר לבוש הערלה טמא, ובעשות החותם תתהפך לקדושה, שהיא יו"ד המשלמת שם ש-די במקום שהיה שד. (איוב לח יג)

רמ"ע מפאנו:

...כדדרשינן "ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב", שזכות כל אחד מהם כדאי לעצמו... ובמלת "את בריתו" נתרבית שכינה השורה על ישראל בזכות הברית כדלעיל, ולכבודה ניתנה לנו מצות פריעה ולהקבלת פניה נהגו כל ישראל לקיים את המצוה הזאת ברוב עם הדרת מלך... (מאמר אם כל חי סימן ל)

מהר"ל:

...פירוש כי היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשי"ת, אשר הוא נבדל מן הטבע, לכך נתן להם שתי מצוות שיתעסקו בהם להיות נגאלים על ידי מצוות אלקיות, ובשביל זה זכו ליציאה, ודוקא דם פסח ודם מילה, כי רצה הקב"ה לגאול ישראל מבין האומות ולקרבם אליו, ולא היו ישראל ראויים אל זה, כמו שאמרו הם ז"ל, לכך נתן להם שתי מצוות אלו, דם פסח ודם מילה, והיא הסרת הערלה, שהיא פחיתות וגנות האדם, ואין דבר גנות ופחיתות כמו הערלה המבדילה בין השי"ת ובין האדם, ואחר שהסיר פחיתות וגנות שלו, אז יעבוד לו בודאי, וזה דם פסח, שהפסח הוא עבודתו לו יתברך, ואז ראויים להגאל...

ועוד יש לפרש כי דם מילה לרחם עליהם, כי במילה נאמר כי עליך הורגנו כל היום, ולפיכך בדם מילה היה מרחם עליהם, ואין הרחמנות גורם, רק שלא יהיו בשיעבוד ובצרה, אבל אינו מביא גאולה... (גבורות ה' פרק לה)

שמעון התימני אומר בזכות המילה נבקע הים, פירוש כי המילה שנתן הקב"ה לישראל, היא מדרגתה על הטבע, ולפיכך המילה היא בשמיני, כי ז' ימי בראשית הם ז' ימים של הטבע, כי בז' ימים נברא עולם הטבע, אבל השמיני הוא על הטבע, כי לפי הטבע יש לו להיות ערל, שהרי אדם נולד ערל, והמילה היא על הטבע, ולפיכך המילה היא שבקעה הים, שהיא על הטבע. (שם פרק מ)

דבר אחר אז א' ז' - הרי שמונה, בזכות המילה שנתנה לשמונה נקרע הים... באז אנו נקלס, אמר רבי לוי לגוזר ים סוף לגזרים, שכן בלשון ארמי קורין למוהלין גוזרין, בזכות המילה נקרע הים... (שם פרק מז)

ובמדרש שאלו את בן עזאי, אמרו לו, רבי דרוש דבר אחד ממגילת קינות, אמר להם לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שניתנה לעשרים דורות... בעל המדרש הזה ביאר הדבר יותר, וזה כי ישראל היה להם ברית עם השי"ת, וכאשר היה להם הברית עם השי"ת, והוא הקישור והחבור, לא גלו, כי היה להם ברית וקשור עם השי"ת, וכאשר בטלו הברית על ידי שכפרו במי שהיה להם ברית עמו, והוא יחידו של עולם, וגם כפרו שאין כאן מקבל ברית, כי המילה מורה שישראל מקבלים ברית מן השי"ת, כי המילה היא ברית דבק בגוף האדם, והוא החיבור, ולכך יש ברית בבשרם, לומר כי ישראל מקבלים ברית מן השי"ת, והתורה ועשרת הדברות שנתן השי"ת לישראל הם הברית והחבור כאשר עושים ישראל התורה ועשרת הדברות... כי כל ברית וקשור הוא על ידי שלשה, האחד הוא שמאתו הברית, והוא השי"ת אשר כרת עמהם הברית, והמקבל הברית הוא האדם, והדבר שהוא הברית הוא השלישי, ולכך התורה עצמה היא הברית... (נצח ישראל פרק ט)

ולפיכך השיב כי רובם חטאו, ואז אמר שהיה לך לזכור ברית המילה, פירוש אף על גב שחטאו, מכל מקום מצד חשיבות ומעלת עצם הצורה שבהם, אף שיש חטא מצד החומר, מכל מקום יש להם צורה נבדלת אלקית מצד עצמם, ודבר זה יתבאר לקמן, כי יש לישראל צורה נבדלת אינה מוטבעת בחומר, וזה יורה המילה, שהמילה מורה על שלימות צורתן הנבדלת מן החמרי, כאשר המילה ביום השמיני, והוא לאחר ז' שהם ימי הטבע שבהם נברא העולם הטבעי, והמילה שהיא אחר ז' ימים, שהם ז' ימי בראשית, היא על הטבע, ומעתה אף כי הם נפתים ליצר הרע, מצד החומר שבהם, הרי אין בטול לצורתן העצמית הנבדלת, ואין ראוי להם הפסד מצד הזה, ועל זה אמר כי גם צורתם השחיתו, וראיה לזה כי העבירו בשר קודש מעליהם עד שנשתנו באמיתת עצמם... שם פרק יט)

...ויש לך להבין ולדעת, ותדע כי האבר הזה בו נחשב האדם בפועל, כי כבר אמרנו כי על ידי האבר הזה נקרא איש, ויש לאיש מדריגת הצורה, ועל ידי זה נחשב בפעל הגמור, ודבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה אשר היא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונעת עד שלא נמצא האדם בפועל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפועל הגמור, ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימה שהיא הערלה, עד שיהיה איש בפועל, כמו שראוי אל הצורה, שהוא נמצא בפועל. ודוקא אל ישראל נצטוה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה כמו שהתבאר פעמים הרבה, ולפיכך ראוי ומחוייב להסיר הערלה, והרי הדברים האלו מבוארים מאד... כי באו להסיר הדעת הנפסד שאומרים כי האבר הזה מרוחק מצד עצמו, ויש בו הגנות והחרפה, ואם כן היה זה גנאי לאדם אשר בגנות וחרפה, והיה מורה על מיעוט שלימותו, לכך באו חכמים ועקרו הדברים האלו כאשר יבין אותם, ואין הדברים כמו שאמרו, רק כי כל מעשה ה' אמת אין גנאי ובזיון בהם, ובפרט באדם, רק הכל בשלימות... (באר הגולה באר ה)

...שהתורה היא מדרגה שמינית שהיא על הטבע שנברא בשבעת ימי בראשית, וכן כל דבר שהוא על הטבע, והוא תיקון מה שחסר הטבע, הוא אחר השבעה, וזה טעם מילה בשמינית, כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה, והוא פחיתות הטבע, והמילה היא תיקון הטבע, לכן תיקון זה הוא ביום השמיני, לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בששת ימי בראשית. ומעתה תדע כי המצוות שהם הפעולות האלקיות והם מעשה אדם, יגיע בהם האדם למדרגה שהיא על הטבע, וראוי שיהיה כך, כי מעשה האדם במה שהוא בעל שכל הוא יותר במעלה מן הטבע, שהרי הטבע הוא כח חמרי בלבד, ואלו האדם הוא שכלי... ולפיכך ראוי אל האדם שהוא שכלי, והשכל הוא על הטבע, המצוות האלוקיות, שהם המעשים שאינם טבעיים, ועל ידם יגיע האדם אל מעלה עליונה, שהיא למעלה מן הטבע, הוא עולם הנבדל.

ובמדרש שאל טורנוסרופוס הרשע איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם, אמר לו של בשר ודם... וביאור זה, כי טורנוסרופוס הרשע היה סבור, כי מעשה האדם פחותים מן מעשה הטבע, במה שהטבע פעל אלקי, לכך אמר שהמילה היא יותר פחותה מן הערלה, שהיא מעשה הטבע שפעל השי"ת, ואילו המילה מעשה האדם, והשיב לו שאין הדבר כך, כי מעשה האדם, במה שהוא פועל האדם שהוא בעל שכל, יותר במדרגה מן הטבע, שהוא כח חמרי בלבד, כמו שהוכיח לו מן החטים, שהוא פעל הטבע, והוא חסר עד שיושלם על ידי אדם השכלי, שמזה תראה כי פועל השכל הוא על הטבע.

והוסיף לשאול, אם כן למה אין התינוק יוצא מהול, אחר שהשי"ת חפץ במילה ואינו רוצה כלל בערלה, כי עדיין חשב, אף כי פועל האדם הוא יותר במעלה, במה שהוא פועל האדם בעל שכל, מכל מקום אין לומר שפעל הטבע הוא בחסרון, ואם היה חפץ במילה והערלה היא רע, אם כן למה לא השלים השי"ת את הטבע, ויצא התינוק ממעי אשה מהול, ודבר זה לא יספיק תשובה מן החטים, שאף כי הגלוסקא פעל בה בעל שכל יותר נבחר, מכל מקום גם השבלים שהם מעשה הטבע טובים, רק שפעל בעל השכל יותר משובח, אבל אין לומר שפעל הטבע הוא חסר. ועל זה השיב כי בודאי פועל הטבע הוא חסר גם כן, כמו שתראה כי התינוק יוצא עם הטיבור והאם צריכה לחתכו, עד שתראה מזה כי הטבע אין בו השלמה, ואם כן אין זה קשיא מה שיוצא התינוק עם הערלה, כי אין פועל הטבע בשלמות... (תפארת ישראל פרק ב)

...וכאשר בא אברהם נצטוה במילה, וידוע כי הערלה נקראת על שם כסוי ואטימה, וכל דבר נכסה ונבדל נקרא ערלה, וזהו בכל מקום שנאמר ערלת לב שאינו נכנס הדבר בלבו ונבדל ממנו... וכל הדורות עד אברהם כל הדורות ההם היו תחת הטבע, ולא היו נבדלים מן הטבע, עד שבא אברהם ובחר השי"ת בו, כדכתיב אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם, והוציא אותם מן הטבע, עד שלא היה הטבע מבדיל בין השי"ת ובין הבריות, כי הטבע שהוא חמרי מבדיל בין השי"ת ובין הבריות, עד שבא אברהם, ואליו היה חבור עם השי"ת, שבחר בו והוציא אותו מן הטבע, ולכך הערלה שהיא האטימה שנולדה באדם בטבע, צוה השי"ת להסיר אותה ביום השמיני, שהוא אחר שבע ימי הטבע, לכן נתנה המילה לאברהם בפרטות... (שם פרק יט)

...וכן המילה שנתנה לאברהם, כאילו היה בריאה אחרת ממה שהיה קודם, כי קודם זה היה האדם בעל ערלה ואחר כך נימול, אל תאמר שהיה זה במקרה, בשביל שאברהם היה אוהבו של השי"ת לכך ניתנה לו המילה, כי דבר זה אינו, כי אף בודאי שאברהם היה אוהב השי"ת, מכל מקום מוכן היה הזמן אל בני אדם שיקבלו המילה באותו זמן, ולא יהיו הבריות עוד ערלים כמו שהיו עד אברהם, ודבר זה גם כן כמו בריאה אחרת, ולכך אמר שזמן היה שנתנה המילה לאברהם, ולא קודם ולא אחר כך, וכן בניו היה זמן להם שיקבלו המילה, ולא היה הדבר במקרה קרה... (שם פרק כה)

ומה שאמר שצריך שיזכור בה (בברכת המזון) ברית ותורה, ומה ענין ברית ותורה לברכת הארץ, ופירוש זה, כי כמו שהארץ היא קדושה נבדלת משאר ארצות, לכך צוה שיהיו נמולים, כי צריך לארץ אומה נבדלת משאר אומות, כמו שהארץ נבדלת משאר ארצות, ואין דבר שנבדלים בו ישראל לגמרי משאר אומות רק המילה, והיא קדושה, מפני שהמילה היא הסרת הערלה שהיא גנאי גשמי חמרי, לכך סלוק הערלה היא קדושה, לכך אנו אומרים אשר קדש ידיד מבטן... (נתיב העבודה פרק יח)

ודבר זה רמזו חכמים במדרש (ויקרא רבה כ"א ה') בזאת יבא אהרן אל הקודש, בזכות המילה, שנאמר בה זאת בריתי, נכנס אהרן אל הקודש. ובאור דבר זה, כי לא היה ראוי בן אדם חמרי לכנוס אל מקום שהוא קודש קדשים נבדל מן הגשמי החמרי, אם לא שיש באדם המילה, שהיא על הטבע גם כן, ובזכות זה היה נכנס אל קודש הקדשים שהוא קודש נבדל מן הטבע, ולכך בקודש היו הארון והתורה שהיא שכלית בלתי גשמי, והתורה נתנה גם כן אחר הז', שהרי כתיב שבעה שבועות תספר לך... (נר מצוה ד"ה ודבר זה רמזו)

...ורבי עקיבא סבר, כי יאמר על ברית מילה ועבודה זרה, אשר המילה היא בגוף האדם הרגיל ביותר לפרוק עול ולילך אחר תאוותיו, הם המביאים אותו אל כל החטאים, לכן צריך בריתו וחבורו שמירה ביותר שיתחבר עם השי"ת... ואלו שני דברים הם עיקר הברית לסברתו, ולכך אמר ברית מילה הוא שמירת הגוף, אשר בו המילה, וברית עבודה זרה שהוא בשכל ומחשבה... ולאלו שלשה החלקים יתחלקו כל חטאי האדם... ורבי עקיבא סבר אדרבה, צריכים לשמור ברית מילה ביותר, כי הגוף קרוב לחטא ביותר מפני שהולך אחר יצרו, וכן ברית עבודה זרה שלא יתור מחשבתו לעבודה זרה ומינות, שדברים אלו קלים וקרובים ביותר לחטא בהנה, כי המחשבה היא דבר קל ביותר, ואם ישמרו ברית המילה שיחבר הגוף אליו יתברך, וברית עבודה זרה שלא יתורו מחשבתן אחריה, שיחבר שכלם אליו, אזי לא יחטאו עוד... (דרשה על התורה)

וירא אליו - לבקר את החולה, ולא ביקר ביום א', שאז רק חולשת אבר אחד, ולא נקרא חולה, וביום ג' חולה כל הגוף, ולכן מרחיצין ביום ג' שחל להיות בשבת, וביום א' וב' ודאי מרחיצין, דעיקר הרחיצה לרפואת המכה. (גור אריה בראשית יח א)

אשר יאמר לכם תעשו, שאמר להם להמול, והלא אין מכריחים את הגוי? אלא שראה תבואתם מרקיבה, ותרגום ברית הוא קיימא, וידעת שכל הנברא עם האדם ראוי לו הקיום חוץ מן הערלה, ולכך בעל הערלה דבק בדבר שאין לו קיום, ולכך תבואתו מרקיבה, ועוד שרק אז ראויים להתפרנס מיוסף המשביר בזכות המילה. (שם מא נה)

נופל - לרש"י על שלא היה נמול, נראה לומר שהוא ענין פנימי, שקודם שנימול אברהם לא היה לו הברית שהוא מקשר ב' דברים יחד, ומפני זה היתה רוח הקודש מפילה את האדם, וכשהיה נימול והיה עמו הברית, יש לו שלום ואהבת ה' ואחוה, והיה יכול לעמוד עמו. (שם במדבר כד ד)

כל מצוה שקיימו ישראל בשמחה וכו', פירוש המצוה שהיא תקון והשלמה, כמו מילה, שמי שהוא ערל הוא חסר, ונקרא ערלה, שכל ערלה תוספות, ולפיכך קבלו את מצות המילה בשמחה, כי השמחה כאשר אחד הוא שלם, והיפך זה הצער והאבל כאשר הוא חסר, ולפיכך מצות מילה שהיא הסרת הערלה היא תקון והשלמה, וקבלו עליהם בשמחה... (חדושי אגדות שבת קל א)

אשר קדש ידיד מבטן, נראה כי עם ישראל נקראים ידידים להקב"ה, והם קדושים מבטן, דהיינו כל אחד מיד שנולד מקודש למצות למנות למילה, וזהו אשר קדש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, היא המילה שנקראת חוק, כי לא תוסר מן האדם, כמו שאמרו במדרש שעל זה אמר דוד שירה, לא כמו שאר מצות שאפשר להסירם ואינם עם האדם תמיד... ואמר א-ל חי חלקינו, כי מאחר שיש לישראל המילה, א-ל חי שהוא חלקינו בשביל המילה, שהיא הברית בין הקב"ה ובין ישראל, ולפיכך א-ל חי חלקינו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו, כי השי"ת הוא א-ל חי, והדביקים בו כמו שישראל דביקים בו, שהרי המילה היא הברית שיש לישראל עם הקב"ה ראוי להם החיות, ולפיכך ציוה להציל ידידות שארנו משחת שהוא המות באמת, שנקרא צלמות, ופירוש צוה הוא, שכך גזר על המלאכים להציל ידידות שארנו משחת, כי אין לפרש שציוה לנו המילה כדי להציל ידידות שארנו משחת, דלא יתכן בזה על כן בשכר זאת וכו', דהוי כפל לשון, וכך פירושו, על שיש לנו המצוה הזאת, בשכר זאת א-ל חי חלקנו צוה להציל שארינו משחת, וטעם עיקר פירוש אשר קדש ידיד זה יצחק... (שם קלז א)

והוסיף רבי ישמעאל לומר גדולה מילה שנכרתו עליהם י"ג בריתות, ודבר זה, כי הערלה היא דומה לקליפה, כמו שאמרנו, והקליפה מפסקת, וכאשר יסולק הערלה יש כאן ברית לגמרי עם השי"ת. ואילו י"ג בריתות יש לך להבין מאד, כלומר ברית גמור מכל צד, וזה כי הברית הגמור הוא לאוהב שהוא יחיד, ולא שייך ברית גמור לשני אוהבים, ודבר זה מבואר. ומפני שהמילה היא ברית גמור, נקראת המילה ברית יחיד... ומפני כך אברהם שקבל הברית תחלה נקרא יחיד, וכמו שאמרו ז"ל (פסחים קי"ח) בענין כבשן האש שהשליכו נמרוד, נאה ליחיד להציל את היחיד... ואין ברית גמור רק עם אחד, ומספר אחד הוא שלשה עשר, לכך נכרתו י"ג בריתות על המילה, לומר שברית המילה הוא ברית יחיד. ועוד יש לך להבין, כי אלו בריתות הי"ג הם מצד היחידות, כי הם נגד י"ב גבולים, והאמצעי שהוא תוך הגבולים, ועל ידי זה שיש קשור וחבור גמור מכל צד שהם י"ג, אבל שלשה וארבעה אין הקשור לגמרי.

גדולה המילה שדוחה את השבת. דבר זה פשוט, כי המילה היא ביום השמיני, ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי, כי שבעה ימים הם נגד שבעה ימי בראשית, והמילה היא הויה למעלה מן הטבע, ולכך המילה ביום השמיני שהיא אחר שבעה ואין לה צרוף אל ימי החול. כלל הדבר, כי המילה היא על השבת במדריגה, ולכך היא דוחה את השבת.

וכן מה שאמר גדולה המילה שלא נתלה למשה שעה אחת, הוא דבר זה בעצמו, כי מדריגת המילה שאינה תחת הזמן, כי הזמן הוא מצד העולם שהוא שבעה ימי בראשית, והמילה שהיא ביום השמיני היא על הזמן... ועוד כבר אמרנו כי המילה היא צורת האדם, ולכך לא נתלה למשה אפילו שעה אחת, כי הצורה אינה תחת הזמן, כי הזמן הוא נתלה בגשם, והוא שייך לדבר הגשמי, לא דבר שהוא הצורה, ולכך לא נתלה למשה אפילו שעה אחת, והבן הדברים האלו.

גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים, רוצה לומר, כמו שהמילה דוחה את השבת... כך המילה יש לה מעלה פנימית אלוקית, ולכך היא דוחה הנגעים, כי הנגעים הם מצד כחות החיצוניים, והם הקליפות, ואלו המילה היא על הנגעים, כי המילה היא הסרת הקליפה. ועוד כבר אמרנו כי המילה היא צורת האדם באמת, לכך המילה דוחה את הנגעים, שהם כנגד האדם, כי ידוע שהנגעים מבטלים צורת האדם...

שאלמלא היא לא ברא שמים וארץ... כי האדם בלבד ראוי לו המציאות, והכל בשבילו נברא... והאדם לא נקרא שלם ותמים רק מצד המילה, כדכתיב אצל המילה (בראשית י"ז) התהלך לפני והיה תמים, אם כן אם לא היה המילה לא היה האדם שלם, ואם לא היה האדם שלם, לא היתה בריאה, נמצא, כי בשביל המילה הושלם העולם שהם שמים וארץ, וראוי להם הבריאה.

ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל, אבל דבר זה נמשך אחר ענין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפועל, בענין זה נברא האדם כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים דומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפועל, כך נברא בגופו בכח גם כן, וכל זמן שלא הוסרה הערלה, נחשב שהוא אינו בפועל הנגלה, כי הערלה היא כסוי ואטימה לאדם... ודבר שאינו בפועל הנגלה, הוא בכח... ולכך אם לא היתה המילה לא נבראו שמים וארץ, כי העולם נברא מצד כי מציאותו הוא בפועל הגמור, ואם לא היה בפועל הגמור, לא היה נמצא, ומצד המילה הוא בפועל הגמור, כאשר מסיר הערלה שהיא האטימה.

ועוד פירושו, כי העולם אין לו קיום כי אם על ידי המילה, כי המילה היא הברית בין השי"ת ובין האדם, וזהו הקיום שיש לאדם, ולכך אם לא היתה המילה לא נבראו שמים, כי קיום העולם הוא מצד השי"ת אשר הוא מקיים הכל, ואין לעולם חבור ברית עם השי"ת כי אם על ידי המילה שהיא הברית, וכל ברית תרגומו קיימא...

ואולי אם יאמר שכל זה קשיא, למה המילה ברית בין השי"ת ובין האדם, כבר התבאר זה כי ראוי שתהיה התורה שהיא שלימות האדם, וכן השבת שהיא השלמת האדם בנפשו, כי כל ימי השבוע אין נפשו בשלימות כאשר יגע במלאכה, וכאשר באה השבת הוא נח, ואז שבת וינפש, וכן המילה שהיא השלמת האדם כמו שהתבאר, לכך אלו הם ברית בין השי"ת והאדם, כי הברית הוא הצירוף והחיבור, ואין ספק כי על ידי השלמת הזכר הוא החיבור והברית... ויש ברית מצד המילה, כי המילה השלמה לאדם מצד הגוף, וכל אחד השלמה בפני עצמו, כי התורה היא השלמה שכלית, שבת השלמה לנפש, המילה השלמת הגוף, ודבר זה יש לך להבין מאד... (שם נדרים לא)

משוך בערלתו וכו', באו לדקדק על לשון ויתחבא האדם, שפירושו שהיה מסלק עצמו מן השי"ת עד שהיה נחבא ממנו... וסבר רבי יצחק כי מושך היה בערלתו, כי הערלה בכל מקום שהוא לשון סתימה והבדל, ולפי פירוש זה כי סבור היה כי העולם התחתון הוא נוהג על פי טבעו, כאשר ברא השי"ת שיהיה העולם נוהג, ולכך ראוי שיהיה האדם ערל כמו שבראו השי"ת ערל, ודבר זה היפך מצות המילה... והמילה היא על הטבע, ולכך הוא ביום השמיני שהעולם הזה נוהג אף שלא בטבע, ודבר זה התחיל אברהם שעשה לו השי"ת נסים ונפלאות שלא בטבע, ולכך אליו נתנה המילה... ואדם הראשון היה מסלק עצמו מזה, שהוא הפועל והמושל על הטבע, והיה מוסר עצמו תחת הטבע, לומר כי עולם כמנהגו נוהג, ולכך לא אמר שלא היה רוצה לומר, רק שהיה מושך בערלתו, כי היה מוציא עצמו מן רשות השי"ת, והיה מושך בערלתו... (שם סנהדרין לח)

...והמפר בריתו של אברהם אבינו, הוא גוף הקדושה נתן השי"ת באדם, וכמו שאמרו בברכה אשר קדש ידי מבטן, ואין לך מצוה שהיא קדושת האדם מבטן כמו המילה. גם יש לדקדק במה שאמר ומפר בריתו של אברהם אבינו, כי האדם הוא בעל גשם, ומצוה זאת שהיא המילה נותנת לו חבור ודבוק אל השי"ת שהוא נבדל מכל, וזה מבואר... (שם צט)

של"ה:

ענין מילה... ואם מצוה לשמח שמחה גופנית, קל וחומר שמחה רוחנית כשמביא את בנו למול אותו יתעורר בלבו שמחה גדולה, ויפאר וישבח להשי"ת על אשר זיכהו לבן ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו... ויגל וישמח שמחה גדולה בלבו, שמחה רוחנית שהיא דביקות בו יתברך, ומתוך שמחה זו יפתח את פיו בשעה שהמוהל מוכן למהלו, ויאמר הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה שציוני הבורא למול את בני לשם יחוד הקב"ה ושכינתיה על ידי ההיא טמיר ונעלם בשם כל ישראל. ויתפלל להשי"ת תכף לאחר המילה שיתן לו השי"ת להילד נשמה קדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ויברך את הילד, וכן יתנהו לאחרים לברך אותו, וכן איתא בתרגום יונתן בך יברך ישראל וגו', יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא... והזכיר אחר כך מעשים טובים, אף על פי שהוא חייב במצוות כשהוא בן י"ג שנה אינו בן עונש עד עשרים, וכבר היה בן י"ח לחופה...

וצריך לחפש אחר יהודי כשר לעשותו סנדק הוא הבעל ברית, כדי שיבא אליהו ז"ל וישב על הקתדרא מכוסה במעיל אצל בעל הברית, וצריך לחזור גם כן אחר אדם כשר למול, כדאיתא במדרש המול ימול, יבא טהור ויטפל עם הטהור, ולא יקח מוהל באהבת אדם, רק אומן ומוחזק לכך. והחסיד מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להחזיק התינוק בטהרה לברית, ואמר גדולה מצות בעל ברית ממצות המוהל, מפני שרגליו דומות למזבח, כאלו מקטיר קטורת לשמים. ומאותו טעם כתב רבינו פרץ ז"ל מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש, רק לכל בן בורר בעל ברית אחר, משום דאתמר פרק קמא דיומא כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שנה עוד לעולם, מפני שהקטורת היה מעשיר... ונראה דמוהל ראוי גם כן לטבול, ומכל שכן הוא, דהא הוא במקום הכהן העובד עבודה, כי דם מילה במקום דם קרבן, ויותר במעלה בסוד אדם כי יקריב מכם... נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק הוא מזבח... אמרה תורה השמר לך ושמור נפשך, גם כן ראוי שמירה יתירה לילד היולד בפני לילית המוכנת להמית ילדים, ועיקר השמירה להיות נעור בלילות עד המילה וללמוד תורה ולעסוק במעשים טובים, גם זה סגולה להיות הבית מלא אורה, רמז לדבר, ליהודים היתה אורה, ודרשו רז"ל זו תורה. 

עוד מצאתי סגולה נפלאה, ליקח מילת נער קטן שאינו יודע עדיין משום יצר, וישית מילתו בפי זה הילד היולד, זה בשר קודש המושם בפי הילד מועיל. (מסכת חולין)

...ולפיכך יש בפסוק זה אשרי תבחר ותקרב וגו' י' תיבות, ומי שאינו אומרו מוציא עצמו מהם, ולפיכך יש להזהר בו. ומלין ופורעין, ומילה ופריעה נגד הברית המעמיד את העולם, והעטרה עטרת זהב גדולה, ויש בערלה ג' קליפות זו על גב זו, והם כנגד ג' קליפות המקיפות את הברית אות ברית קודש, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה בשם ה' כי אמילם ג' פעמים. והמילה גלוי הברית הקדוש, והפריעה, גלוי העטרה המהודרה, הסר המצנפת והרם העטרה, והם רוח סערה, וענן גדול, ואש מתלקחת בגבורה, וענין זה הוא ביעור הקוצים מכרם ה' צב-אות, ואז כרם חמד ענו לה... ובזה נכנסים ישראל לחפש בגנזי המלך לפני ולפנים, ולטעם זה אומרין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כי כל עוד שלא נמולים אין נכנסין באמונה הקדושה, והמקריב בנו לקרבן זה כאלו בונה מזבח ומקריב עליו כל הקרבנות, והוא שאמר שכתוב מזבח אדמה תעשה לי וגו', לזה נותנין הערלה בעפר... ודע כי יש שלוחים ידועים ממונים על דם ברית, ונוטלין אותו ומניחים אותו בהיכל ידוע מז' היכלי המלך, ובשעת כעסו של הקב"ה משגיח בדם ההוא והמקטרג מסתלק משם, והקב"ה מרחם על ישראל. ודע כי הערלה ההיא חלק השר הידוע בקרבן ההוא, וכשרואה שזה חלקו נכנע, ואין לו יכולת לקטרג, ועולה ומלמד סנגוריא על ישראל. וסתרי הסתרים בגנזי החכמה גנוזים. טעם שימת הערלה בעפר שאלה המאור הקדוש לאליהו ז"ל, והשיב שמעתי בישיבה של מעלה שהערלה הוא הנחש, וכיון שמעבירין אותו ממקומו צריך לתת לו מזונו, הדא היא דכתיב ונחש עפר לחמו.

וצאצאיו חתם באות ברית קדש, יו"ד זעירא, יסוד שהוא משך ו', דהיינו י' זעירא, על כן בשכר זאת, כדאיתמר זאת אות הברית, הוא סוד בזאת יבא אהרן אל הקודש, ומה' היתה זאת... ולמה אנו מברכין בברכת מילה וצאצאיו חתם באות ברית קדש, כי ש-די חותמו של הקב"ה... (שם)

...וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה ופדיון הבן, מותר כנ"ל, וכן המנהג פשוט. וכשלמדתי תורה בק"ק קראקא אצל רבי מורי הגאון החסיד מוהר"ר שלמה זלה"ה אירע שהיה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך לקביעת הסעודה של מילה, ואמר שהוא קל וחומר מסעודת מילה שחלה מראש חודש ועד התענית, שאין אוכלין בשר כי אם מנין ולא יותר... ואינו אלא מנהג, מכל שכן מקביעת סעודה בערב שבת שהוא דין הגמרא. ואמרתי לו מה זה ראיה, בשלמה שם אפשר למצוה תקנה לקבוע סעודה על מאכלי חלב ויסבו הרבה כמו שירצה, אבל בערב שבת אין למצוה תקנה, דקביעת סעודה איסורא הוא בין בבשר בין בחלב, אפשר דשרי, ודחה את דברי מטעם דאין שמחה אלא בבשר. (מסכת שבת)

...והזכיר במזמור הזה ג' פעמים כי אמילם וד' פעמים סבבוני. דע כי ע' שרים נתנו להם ד' ראשים, והם ד' קליפות המבדילים בין ישראל לה' כשחוטאים, כמו שכתוב עונותיכם מבדילים, וג' מהם הם קליפות קשות שעליהם רמז יחזקאל רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, ותחת שלש אלה רגזה הארץ, והקליפה הרביעית אינה קשה כל כך, ומתקרבת כמעט אל הקדושה, ועליה רמז יחזקאל ונגה לו סביב, נמצא ד' הם סובבים וג' הם קליפות קשות, והם ערלות קשות, ועליהם אמר ג' פעמים אמילם, כריתות הערלה, וכן תמצא במילה ג' דהיינו מילה פריעה מציצה... (מסכת פסחים מצה שמורה)

שניה למול את הולד, דהיינו לעשות כתקוני מצותיו שכל איזה צד קליפה וערלה המטפלת אל היסוד המול אותה, וירדוף אחר כל אותם הגורמים שם ערלה, ויחזיקם בתשובה באופן שבהיותו מל את ערלת לבבם גורם שיהיה הצדיק העליון בלי ערלה, ויעמוד בחזקה לתקן כל הדברים הגומרים שם ערלה, ולזה פנחס כשמל ערלת בני ישראל זכה אל הכהונה מפני שגמל חסד עם קונו, בסוד המילה שמל היסוד, מאותה ערלה זכה אל החסד... (שם פרק תורה אור)

רמח"ל:

וכשתדע זה תדע גם כן למה נקראו התפילין והציצית אות, וכן השבתות וימים טובים, ועל כולם אות ברית קודש. והנה כתיב אשר ברא אלקים לעשות, וסוד הענין הזה, כי הקב"ה התחיל הבריאה והעמידה על מצב שיוכל אחר כך האדם להשלימה, עד שיהיה לו השכר על מעשיו. וזה כי האדם נברא כבר בצלם אלקים, ודיוקנו בדמות דיוקן של מעלה, ועם כל זה איננו שלם להדמות לעליון לגמרי, עד שישלימנו במעשיו הטובים. והוא ענין המצוות, שהם תרי"ג כתרי"ג אברי האדם, ובסוד זה נצטיירו כל המאורות בציור תרי"ג, שהוא הדמות הנקראת אדם, והנה רצה המאציל ית"ש להתחיל הבריאה ולהניח השלמות אל האדם כמו שכתבנו, ואומר לך מהו השלימות הזאת, כי היא תלויה בשני דברים, הראשון ענין הרע, שהרע נמצא עדיין בבריאה, והגוף הוא עדיין בעל יצר הרע, ואלמלי השלים הקב"ה בריאתו, לא היה רע נמצא כלל, ולא היה יצר הרע בגוף. ורצה הקב"ה שהגוף בעל יצר הרע יתקן את עצמו בזכותו בתורה ובמצוות, ואז נשאר טהור ונקי. וזהו ענין ראשון שבו תלויה השלמות הזו. והשני הוא ענין המשכת השפע, כי הניח זה לעבודת התחתונים, שבכח הזכותם הנה ממשיכים השפע, וכשגמרו להמשיך שפע כמו שצריך לכל חלקי הבריאה אז נשלמה עבודת האדם... נמצא ששני תרי"ג הם, התרי"ג האחד הוא מה שעשה הקב"ה, והוא הגוף הניתן לאדם, ויש תרי"ג אחר שהוא מה שעושה האדם, וזהו התרי"ג מצוות.

 ונפרש כל זה בסוד השם ש-די, שהוא ציור הדמות שזכרנו. הנה התרי"ג של הגוף הוא בסוד ש"ד מש-די, והאחרון שבהם אבר הברית, הוא עטרה בסוד י' דש-די, והתרי"ג של מצוה הם תלוים מי' זאת דש-די, והנה בצירוף של ש-ד נמצא עדיין בחינת הרע, כי אדרבא, בעבור כן הונח בדרך זה לתת מציאות ליצר הרע, אך היו"ד דש-די אינה מתגלית בציור זה, אלא בדרך מצוה ניתן גלוי היו"ד במצות הברית, ובה נתלות אחר כך כל המצוות, ואי אפשר להשיג כל השלמות הזו של המצוות, אלא מי שיש בו השלמות הזו של המילה, ועל כן אמרו ז"ל גדולה מילה ששקולה נגד כל המצוות. והמצוות הראשונות הנמשכות בדרך עיקר מן היו"ד הזאת הן נקראות אותות, וזה סוד מה שאמרו חז"ל ה' צב-אות, אות הוא בצבא שלו. והנה זהו סוד מי יעלה לנו השמימה שראשי תיבות מילה, וסופי התיבות הוי"ה, כי רק בבחינת יו"ד זאת מאיר שם הוי"ה ב"ה. ולכן גם הקטן מישראל שנולד אין השם הזה מאיר עליו אלא אחר שנימול, ולכן נקרא אבר הברית, אות ברית קודש, כי הוא עצמו אחת מן התרי"ג מצוות גם כן, כן מן התרי"ג אברים, ותלוים בו תרי"ג אחרים, שהוא השלמת תרי"ג האחרים... והנה כן הוא גם כן בישראל, כי בבחינת הש"ד לבדו לא יש אלה הארות של התנוצצות, כי אם האותיות שבנו את הגוף שקטות במקומן, אך בבחינת היו"ד דשד"י הוא שמאירות, ומפני שצריכים להשיג הענין הזה על ידי עשיית המצוה, כל עוד הדבר מסור בידיהם, וכשעושה אז נקבעים בהם התקונים האלה והקביעות תראה בהם אחר כך בעולם הנשמות, בסוד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שהם התיקונים שתיקנו בחייהם...

והנה אדם הראשון הנה היה מוכן הרבה יותר ממה שבני אדם מוכנים עתה, והוא כשכבר נברא מהול, ואם כן כבר היה מזומן אליו להמשיך לו האותיות האלה התלויות ביו"ד זאת של ש-די, כי עבודתו היתה ברוח יתירה ממה שהוא עתה. אך כיון שחטא מושך בערלתו היה, כי לא הוכן עוד לקבל עליו עול מצוות... ואז הקב"ה ברא את נח מהול כמו אדם הראשון, והיה העולם ראוי לתקן בו, ובאמת התחיל להתקן, עד שלא היה כלום בסוף עשר דורותיו כמו בסוף דורות אדם הראשון, אלא אדרבה, בא אברהם אבינו ע"ה וקיבל שכר כולם, ואז נתקן לגמרי, ותשלום זה התקון היה במתן תורה. נמצא שהתפילין והציצית ושאר המצוות אותן שנקראות אות, הם הדברים הנמצאים בבחינת גלוי קשר השורש אל האדם, לבד מה שהוצרך לבנינו בסוד דמות אדם... (אדיר במרום דף ג, ועיין שם עוד ודף ה)

כלי יקר:

אתה וזרעך - עיקר הציווי היה בשביל זרעו, שעל ידי מילה חיצונית זו יגיעו לפנימיות ולטהרת הלב. (בראשית יז ט)

אשר יאמר לכם תעשו - פירש רש"י בקש שימולו, שהמילה נקראת חרפה, וחשב שבהסרת החרפה תוסר מהם חרפת רעב, שהסרת הערלה היא הסרת מותרות הדמים המסבבים עיפוש, ורקיבת התבואה באה גם כן ממותרות שבתבואה, והמצרים היו שטופי זמה, על כן היו צריכים תיקון זה ברעב. (שם מא נה)

אז ישיר - ...או הזאת רמז למילה שנאמר זאת בריתי, וגם לעולם הבא מילה מצלת מן הגיהנם, לכן נאמר ישיר בלשון עתיד. (שמות טו א) 

ביום השמיני - שמספר זה מיוחד עליו, שהוא רוכב על הז', שהוא להשליט השי"ת על ז' כוכבי לכת ועל הנמצאים שנבראו בז' ימים, ולכן קילוסו של משה באז, וזה טעם שהקרבן נרצה מיום ח', ומילה בח' דוחה שבת שבז', שהרוחני דוחה הגשמי, ולעולם הבא שיהיו מופשטים מהחומר לגמרי יתווסף השגה... (ויקרא ט א) 

...ומפני שזרע האשה עיקר בזכר, הושפעה ממנה הערלה שיש בה טומאה, וביום הח' ימול כשטהרה אמו טהרת הוולד, אבל הנקבה זרע האיש עיקר, לכן אין בה טומאה שצריך להסירה. (שם יב ב)

אדם - סמך לפרשת מילה, לומר שמילה דוחה נגעים, שבכל מקום מצוה מוקדמת דוחה המאוחרת. וברמז כי מילה סבה למילת כל ד' ערלות, ומכללה ערלת הפה, ולא יספר לשון הרע ולא יבא לנגעים. (שם יג ב)

אור החיים:

ויכל - ...רוצה לומר שהיה העולם רופף עד שנתחזק בשבת קודש, כי ברא נפש העולם, והוא שאמר וינפש, פירוש שנשפע השפע החיוני בנבראים, שקודם לא היה להם נפש, וכן בספר זוהר התורה, שלכן מילה וקרבן מיום ח', דאז הוא בעל נפש, אם כן רוצה לומר שכלה ה' באמצעות יום הז' כל מה שעשה כבר... (בראשית ב ב)

ערומים - כי היה כללותם קודש, ורק בחינת הרע שנדבקה באדם מבדילה בין חלק הרע שלמטה, שנדבק בו ולמעלה, והאות כי ברית קודש מוקף תסובבהו הקליפה, ושם תבער כל תאות הנואפים הרשעים, וגזר ה' לכסות התיעוב, ואברהם הרחיק התיעוב על כן אמר לעבדו שים נא ידך תחת ירכי. (שם שם כה)

וירא אליו - ...ונראה שרוצה לומר, שהשרה שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ואין הפסק בין וירא לאליו, תדע שמכאן ואילך אמר רק עוד ויאמר ה', ועוד כי עתה נגלה בבשרא יו"ד רשימו קדישא, כבזוהר, וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא שריה ביה שכינתא. (שם יח א)

...ומצאתי במדרש, זה הדבר זו המילה, הכוונה על ערלת לבם שציוה למול, וזה שאמר בילקוט, אותו יצר הרע תעבירו מלבכם... (שם ט ו)

וביום השמיני - ...ולא קבע שדוחה שבת בפרשת אברהם, דסלקא דעתא שרק שעדיין לא קבלו שבת ידחה, ולא בישראל שנצטוו. ומה שעיכב המילה ליום ח' כברז"ל, שלא יהיו אביו ואמו עצבים (מפני הטומאה), ועוד אמרו רז"ל שהמתין עד שיהיה בו כח, וכן רחמיו על הבהמה... וזה שאמרו בזוהר כדי שתעבר עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם בשבת, ואז יהי בן קיימא, כמו שאמר שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד... ויש להשכיל בדבר, למה מהול יוליד ערל, או משה רבינו שנולד מהול למה יוליד ערל. ואשכילך כי הערלה בחינת הרע, ואם ימולו הערלה בני ישראל משוללים מבחינת הרע, שהערלה סימן לה, כי הגוף נרתק לנפש ויודע על מה שבתוכו, אבל אומות העולם כל נפשם בחינת הרע שהיא ערלה, ובריאת אדם הראשון היתה תמה מושלל כל רע, ורק בסיבת החטא נולדה בו בחינת הערלה, וגם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה שהיא נדה, וגם נזרע זרע רע בכל ממשלתו, ותוציא הארץ פריה בקלפות, ואין אדם יכול ליהנות מהחטא עד שיעשה מלאכות רבות כמספר י' כנגד קללות שנתקללה האדמה, כבזוהר הקדוש, ולכן כשיעביר ה' רוח הטומאה מהארץ, תוציא גלוסקאות מעצמה, וזה שאמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס, הביא לו שבלים וגלוסקאות וכו', וכמו שגדולי הארץ מלאים רע בהדרגות שבין גלוסקאות ושבלים, כן יצא הולד ערל גם כשהמוליד מהול. 

או חשב טורנוסרופוס שה' יסיר תיעוב המושכל עם הסרת המוחש שבגוף, ועל כן אמר רבי עקיבא שכל המצוות שנתן ה' לישראל הן לנקות הסיגים שסבב החטא הקדמון, כי כל מצוות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות עשה להאיר הנפש, שעל ידי חטא הקדמון החשכו מאורי הנפש, ועל ידי שמירת לא תעשה יוסר הפגם אך עדיין יחסר האור, ויאיר על ידי מצוות עשה, ואין ה' עושה זאת, כי האדם גרם לעצמו, שכל הנפשות היו תלויות באדם הראשון וטעמו טעם החטא, ואם ה' יסיר התיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו אין שכר ועונש, ולצד שחטא האשה גדול יותר לא נפרדת הטומאה שנגרמה לה בהחלט, אלא חוזרת ונטמאה, ולצד שהמילה גילוי שמו יתברך באדם, כדפירשתי, ציוה ה' להמתין שיעברו עליו ז' נקיים, כי העובר ירך אמו ונטמא בפתיחת הקבר. 

ימול - כדפירשנו, שהערלה בחינת הקלפה צריך לעשות ג', ימול - כריתת הערלה, פריעת עור הדק, ורמזו בבשר - יעשנה כבשר שאין בו חיות, ואינו חוזר וחופה העטרה, והמציצה הוא הדם המזוהם שיש לערלה חלק בדם האדם, ואמרו בזוהר הקדוש שד' קליפות סובבות לבחינת הקדושה, בסוד גינת אגוז שבו קלפה המרה המתייבשת ונופלת, ב' קליפה הקשה, ג' קליפה המפרדת בין חלקי האוכל, ד' הדבוקה באוכל ונאכלת עמו ואינה מאוסה כל כך, ונגדם הערלה הפריעה נגד הקלפה המשתברת, ומציצה נגד המפרדת בין חלקי האוכל, שצריך לשולפה, ונשארה הדבוקה, כמו שאמרו רז"ל שעד תשלום י"ג שנה הוא בבחינת שני ערלה, ואור ליום י"ד יהיה כל פריו קדש הלולים. ועוד ג' מדרגות במצוה זו, המעולה בניהם של צדיקים, שהיא להם גילוי שמו יתברך חתום בבשר קודש, והיא עטרת היסוד, ב' בני בינוניים שהיא להם כקרבן לפני ה', ג' מילת ממזרים הרשעים שנואי ה' היא להם שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ורמזום בפסוק ימול יו"ד מול, שיגלה בו רשימו קדישא, ב' בשר שיקריב קודש לה', ג' ערלתו ניתן לס"ם החלק הנוגע לו בילד, שעל ידי זה יתיש כח הקליפה שבו, ואם יזכה במעשיו יתעצם ויגבר בו כח הטוב ויתבטל כח הרע, ועל זה אמר ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. (שם יב ג)

הכתב והקבלה:

המול ימול - ...ונראה דמצות מילה אינה דומה לשאר מצוות, כי אינה נגמרת בעשייתה, כי היא רק הכנה אל התכלית לאחריה, שבזה הוא כעבד הנושא חותם אדונו, והעיקר שהאב חייב לחנכו ולהרגילו בדברים התלוים בשמירת הברית, ולכן מברך להכניסו בבריתו וכו', ולכן אמר הכתוב המילה בלשון נפעל, ולא בלשון פועל - המול ימול, ולכן מכשיר כאן ר"י אפילו כשעושה המילה לשם הר גריזים, מה שאינו כן בשאר מצוות, כשעושה בכוונה הפוכה למצוה, כי המצוה לא נגמרה במעשה המילה... (בראשית יז יג, וראה שם עוד)

בשר ערלתו - אם בשר כינוי לאבר היה צריך לומר ערלת בשרו, או בשר כינוי לעור החופה, ורוצה לומר בשרו הערל, וההבדל בין ב' הפירושים הוא, אם ניתנה פריעה לאברהם אבינו. (ויקרא יב ג)

מלבי"ם:

ש-די - לאבן עזרא ששודד המערכה ועושה נסים נסתרים, ועל זה צריך המילה שהיא נגד הטבע, וכך יתקן ה' הטבע לבחירו. ולרב סעדיה גאון, שאמר לעולמו די, וכן במדרש, כי במילה יורה שמעשה ה' לא נגמרו בשלימות, ותפקיד האדם להסיר הקליפה ולהשלים עצמו, ועל זה אמר התהלך לפני והיה תמים. (בראשית יז א)

ביני וביניך - כי ברית בין הבתרים היתה רק מצד הנותן, וכאן התחייב אברהם לתקן הבריאה ולהשלימה, ויתחיל בעולמו הקטן, בגופו. (שם שם ב)

אב המון - על ידי מצות המילה שהיא באבר העומד במקום תקפו של אדם, ואליו שופכין כל עורקי הגוף, והטפה הזרעית מאוספת מכל כוחות הגויה, ובמצוה הזאת ישלח תושיה בכל רמ"ח אברים כמנין אברהם עד שימלוך עליהם, וכן ימלוך על הגוף הכללי, על המון גוים. (שם שם ה)

ותכרות את ערלת - היא המילה, ותגע לרגליו - משכה עור הפריעה אל רגלי הילד. חתן דמים - בבית יתרו חשבו שהמילה בישראל היא לשכך חמת כוכב מאדים מעל ישראל. (שמות ד כה)

וביום השמיני - מכאן שמילה פסולה בלילה, שהוא"ו מיותרת, כי אינו מחובר לענין הקודם כלל, אלא שנאמר שרוצה לכלול יום הח' לימי טומאה, ואחריו תספור, ואם כן ענין המילה מתחיל מיד אחר הז' ימים, וזמן המילה הגיע, אלא שלילה אינו זמן מילה, ולא שזמן המילה מגיע רק בבקר של שמיני, שאז לא היה הפסוק קשור לשלפניו. ויליף מכאן שמילה שלא בזמנה פסולה בלילה, כי מילה ביום לומד מבן ח' ימים, ומביום השמיני לומד שדוחה שבת, בשר ערלתו - מלת בשר מיותרת וזרה, שצריך לומר ערלת בשרו, כמו ערלי לב, ומזה דרשו שימול הבשר שעל הערלה, גם אם יש בו בהרת. (ויקרא יב ג)

ואת מצותו הפר - כולל כולן וגם אחת, וזו מילה, שאצלה בא תמיד לשון הפרה, ומכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר ברית, המרמזים על קדושה במקום בזמן ובנפש. (במדבר טו לא)

למען תזכרו - ועל ידי זכירת המצוות המרומזים בציצית מעלה עליו כאילו עשאום, וציוה במילה על הנפש הצומחת, ממנה התאוה הבשרית, תפילין של יד לשעבד הנפש החיונית, ושל ראש לשעבד העיון והמחשבה. (שם שם מ)

הבורא יתברך ברא את העולם שיהיה בו פסולת וחסרונות, כדי שיתקנם האדם וישלים הבריאה. כי האדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית. והערלה שהיא יותרת שעלה בגוף האדם ביצירתו הוא בכוונה גם כן, כי כמו שיתחיל האדם בעולמו הקטן שהוא גופו להשלימו בהסרת הקליפה שבו, כן יעבוד עבודתו כל ימי חייו להשלים ולתקן ולהסיר הפסולת והקליפה שנמצא בעולם הגדול בכללות הבריאה, ובזה משלים שם ש-די שהוא מורה שה' אמר לבריאותיו די, ואין יותרת ומום בבריאה, רק נברא כן כדי שהאדם יתקנם, כמו שמתקן עולמו הקטן, גופו, על ידי ראשית מעשיו להסיר הערלה על ידי המילה, להתיש כח היצר והחומר, שעל ידי זה יגבר הרוחני והנפשי, כן יתקן וישלים הבריאה להסיר הקליפה ומוץ והסובין הגסים והחמריים, ויגבר הכח הרוחני בכל הבריאה... (הכרמל)

רש"ר הירש:

האדם ואשתו - שניהם במדה אחת, ואין לחשוב כי לצעיר מותר מה שאינו נאה לבתולה, לכן נושא האיש בבשרו את האות המזהירה: התהלך לפני והיה תמים! (בראשית ב כה)

את בריתי - המילה היא עצמה הברית וגם אות הברית, המצוה הזאת היא הראשונה המיוחדת לישראל, דבר זה בעל חשיבות לכל המצוות, לא רק שמירת הרעיון שבמצוות והסמליות שבהן חשובה, כי אם גם עשיית המצוה למעשה, ואין להפריד אחד מחברו. ג' פסוקים מדברים מהמילה, המול לכם - חיוב על הכלל להמול, ונמלתם - חיוב על כל אחד למול, ובסוף כתב עוד ובן שמונת ימים ימול - חיוב האב למול את בנו. (שם יז ט)

המול - פירושו להתנגד, לגשת מול, כמו "כי אמילם", להתנגד לערלה ולחתכה. הערלה היא מצב בו אין האדם שליט על הדבר הערל, מצב של שיתוק. בנגוד לערלה עומדת הכניעה של האישיות על ידי מילה, שעל ידה מוכנע הגוף הבשרי תחת התורה האלוקית.

כל זכר - נושא המסורת הרוחנית, הזוכר, ולא כבלשון הגרמנית, בה אומר מונח זה בעל הכח, לכן נפל בתפקיד הזכר למוד התורה, ובתפקיד האשה לעצב את המקום הארצי לשם כך... (שם שם י)

בעצם היום - המילה, כמו הקרבת הקרבנות, נעשית רק ביום, בעצם החיים הערים והשוטפים ותוססים, הלידה הפיזית שייכת ללילה, מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, אך הלידה הרוחנית שייכת ליום, היא באה מתוך חופש והחלטה עצמית. (שם שם כג)

...השחיטה כמו המילה מסמלים את הפסקת החיים החושנים נעדרי הבקורת, על כן מקום השחיטה בצפון, המסמל את החמריות... (ויקרא א ה)

וביום השמיני - כבר ביארנו בישורון ד' וה' את חשיבות המילה לסמל כניעה חפשית של החיים הפיזיים-גופניים תחת התורה האלוקית, ובזה היא קשורה לעניני טומאת לידה וכו'... כל שאמו טמאה טומאת לידה נמול לח', כפי שהאם יוצאת אחר תקופה של ז' ימים משעבוד טבעי לחופש רוחני, כן מתחילה לתינוק תקופת זמן של ז' ימים כניסתו לבריתו של אברהם אבינו. וביום - ולא בלילה, להוציא מכאן כל עניני עבודה זרה או מניעים רפואיים על ידי המילה. וביום השמיני - אפילו בשבת, שהיא מצבת זכרון לבורא עולם ולבריאה, כפי שתפקיד ישראל להזכיר לאומות אמת זו, כן הכניסה לבריתו של אברהם אבינו מציינת תפקיד "שבתי" זה של ישראל, והמילה עצמה מיסדת תפקיד זה ומכוננת אליו. (שם יב ג)

מוהר"ן:

כי עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפלה... וזה הכלי זיין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף, היינו שמירת הברית, כמ"ש (תהלים מ"ה) חגור חרבך על ירך... (ב א וב)

שפת אמת:

...וכן באדם ברית המילה, שמשם שורש היראה לכל האדם, כמו שכתוב בזוהר הקדוש בפסוק גורו לכם מפני חרב, בפרשת וארא, ולכן שורש הברכה בברית מילה, וכלי מחזיק ברכה הוא השלום... (בראשית תר"ס)

התהלך לפני והיה תמים, מה שנקרא תמים על ידי המילה, ביאור הענין שיש לאדם שני כחות בעולם הזה ובעולם העליון, והיינו כח הנפש בגוף וכח הנשמה שלמעלה, שאינו מתפשט בגוף האדם. וכשהאדם זוכה ומקשר עצמו לכח נשמתו נקרא תמים, ובא בזכות המילה, לכן נקרא ברית שמקשר ומחבר הגוף בהארת נשמתו החופפת על הגוף. ובמדרש איתא שתמה אברהם איך על ידי שיחתך אבר יהיה נקרא תמים. ובאמת על ידי חסרון זה בגוף זוכה אל השלמות, כי הגוף הוא בעל חסרון, וכדאיתא בזוהר הקדוש על הפסוק ה' חפץ דכאו החליא, שעל ידי חסרון בגוף זוכה לשלימות של הנשמה... ואיתא בזוהר הקדוש בראשית-ברית אש, פירוש שכל הבריאה על ידי התורה, ובודאי כח הבריאה שבתורה הוא בהנהגה שלמעלה מהגוף והגשמיות, ונקרא אש דת, כלומר הנהגה אלקית, ועל ידי התורה יכולין לקשר עולם הזה בכח חיות הקדושה, שמשם שורש הכל, וזה מה שהתורה מתפארת ואהיה אצלו אמון, פירוש שבכחה ליישר כל המעשים והברואים, ולקשר אותם בכח הפנימי שלמעלה מהטבע, שהרי על ידה נברא הכל מאין ליש, והתורה והמילה ענין אחד, כמו שכתוב במדרש על פסוק מגיד דבריו ליעקב וגו', כי בלי המילה אין זוכין לתורה. (שם לך תרל"ו)

במדרש תנחומא על פסוק התהלך לפני והיה תמים, תמה אברהם, עד עתה אני חסר וכו', פירוש שזה באמת השלימות מה שאדם מחסר את עצמו כדי להבטל להשי"ת, ולהראות כי אין שלימות לנברא רק בהשפעת הבורא, זה עצמו הוא הנותן לו שלימות, וביטולו של דבר זהו קיומו, ולכן ניתנה מצוה זו באבר הזה, אשר בו כח ההשפעה והתולדות של האדם, שזה עיקר כח ומעלת האדם, וצריך להיות שם אות ורמז, כי הוא חסר מעצמו, וצריך להשלמת הבורא יתברך, וכל מה שאדם מחסר גופו בעבור כבוד הבורא, על זה נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב... ולכך נקראת ברית, שהוא התקשרות המקבל אל המשפיע, והוא השלימות.

ונראה שלכך ניתן זה לאדם, שהקשו הערלים אם חביבה המילה למה לא נברא מהול, והתירוץ כנ"ל, שבאמת במילה הוא מחסר הגוף, רק מצד שהאדם הוא העושה זאת בעבור הבורא, הוא השלימות, אבל לא שייך שיהיה נברא כך. (שם תרל"ז)

התהלך לפני והיה תמים, ובמדרש סוד ה' ליריאיו וכו', ענין מצות המילה שניתן לאברהם, כי אברהם אבינו הבין וידע שחסר לו השלימות, ולא היה יודע האיך לתקן, וכאלו היה בוש להלוך לפניו יתברך בראותו שחסר לו השלימות, והשי"ת אמר התהלך לפני, ואחר כך תבא השלימות. ובמדרש למה לא נברא אדם מהול וכו', לצרף הבריות, והענין כי הטבע הוא בחסרון, אמנם הצדיק שמייגע עצמו בכל כחו זוכה להמשיך הארה מעולם העליון, וכשיש התקשרות בשורש העליון אין חסרון, וזה עצמו ניתן לאברהם אבינו ע"ה, כי מקודם היה רק שיעשה כל אחד כפי כח טבעו להכיר טובת הבורא יתברך, אבל עתה נתן השי"ת לאברהם אבינו ע"ה התקשרות הברית, שיהא בזה מדובק בשורש העליון, וממילא יוכל להיות תמים לגמרי בלי חסרון, וזה הסוד שניתן ליראיו פנימיות החיות שיש בכל דבר, וכמו שזכה אברהם אבינו ע"ה להשתנות הטבעיות, והראה לו הקב"ה עצה לבא אל השלימות על ידי שינוי הגוף בהסרת בשר ערלה, כמו כן יש בפרטיות תמיד על ידי עבודת האדם, שזוכה לעזר עליון על ידי סיבות שונות. (שם תרל"ח)

בענין המילה, דכתוב במדרש תנחומא שעל ידי המילה נעשה תמים, אף שלעיני בשר הוא עוד מחסר מבשרו, אבל הענין הוא, כי מאחר שמצוה להסיר הערלה בודאי אין החיות הפנימיות והקדושה מתפשטים בזו הערלה, וכל שיש איזה מקום טימטום באדם שאין החיות מתעורר שם נקרא חסר, לכן על ידי מילה נקרא תמים. האדם הוא רמז לכל הבריאה, שנקרא עולם קטן, וכמו שיש ערלה באדם, כן בכל דבר צריכין להסיר המכסה והערלה, ובדורות גם כן היה דור המבול הערלה, לכן נאבדו, ונתגלה אחר כך נח הצדיק תמים... ברש"י עד שלא נימול היה נופל על פניו כשהיתה רוח הקודש שורה עליו, הגם כי מקודם היה לו גם כן מראות ולא נפל על פניו, רק שאין כל המראות שוות, ועתה היה לו מראה בזה שניתן לו מצות מילה, ולא היה יכול לעמוד עד שנימול. וכן מה שכתוב בבלעם, שאז היה לו מראות בעבור ישראל (לכן נפל אז). (שם תרמ"א)

במדרש התהלך לפני וכו'... כי אברהם אבינו ע"ה תיקן כל קומתו, וכשבא לאותו מקום לא היה מוצא דרך לתקנו, אשר על כן צוה השי"ת לבני ישראל להסיר הערלה, ובאמת קודם החטא היה נתקן כל הקומה, רק אחר כך כתיב ויעש כתנות עור ממשכא דחויא... וביכולת האדם לתקן זה המכסה, רק במקום המילה מוכרחין להסיר הערלה, ואז נתגלה האור, וזהו פריעה, שהוא התגלות הפנימיות... ואברהם אבינו ע"ה רצה לתקן כל המכסה, כמו שהיה קודם החטא, אך עוד לא היתה העת לעבור כל הסט"א עד לעתיד בלע המות לנצח, ולכן אמר אני א-ל ש-די, שאמרתי לעולמי די, כמו שפירשנו כי הבריאה היתה בהרבה צמצומים, והיתה מתרחבת והולכת עד כי אמר השי"ת די, וכמו כן הצדיקים הולכים בכח גבורתם, עד כי מן השמים מעכבין אותם... (שם תרמ"ב)

בפרשת מילה... כי בודאי מאחר שזו הערלה צריכין להסירה בודאי אין בה פנימיות, כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה, ורק שצריך להיות הגוף מתוקן שיוכל לקבל הפנימיות, ואז נקרא תמים, ולכן המילה המתקנת הגוף להיות כלי מוכן לקבל הנשמה, ואיתא שבני ישראל יש להם שתי אותות, שבת ומילה... כי התפילין הם גם כן הארת הנשמה המאירה באדם בעת קיום המצוה... ועל ידי המילה יכולין לקבל הארות האלה, דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, ולכן על ידי המילה שנעשין תמים יכולין לקבל השבת, שהוא הברכה... (שם תרמ"ז)

...פירוש כי בהכרח יש ענין דביקות בשורש הבריאה אל הבורא יתברך, וזאת הנקודה התקשרות כל העולם בו יתברך נמסר לאברהם אבינו ע"ה, כמו שאמר והיתה בריתי בבשרכם, ובכח זה יש לבני ישראל דביקות למעלה מן הטבע, ובכח זה ניתן לו ארץ ישראל, שהוא ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, וכן כל השפע שבא לעולם בני ישראל מקבלין אותה בדרך מיוחד מאתו יתברך בלי צמצומים רבים, שעל זה רומז ברית מילה, שכולן מקבלים על ידי הסתר, ולבני ישראל ניתן רשות לפתוח השער ולהסיר המחיצה המבדלת שהיא הערלה, ולכן נכנסו בני ישראל בבית המקדש ששלש פעמים בשנה יראה... וכתיב ויוצא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע... פירוש שהקב"ה הראה לו שכל בני ישראל יהיה הנהגתם שלא כדרך הטבע, והיא בכח המילה, כמו שכתוב ביוסף וינס ויצא החוצה, שבכח שמירת הברית יכולין לצאת ממאסר הגוף והגשמיות כמו שכתוב מי יעלה לנו השמימה וגו', וכיון שאברהם אבינו ע"ה, עדיין לא היה נימול, והיה היציאה החוצה לפי שעה, נחשב לו לצדקה שהאמין כי בני ישראל יהיה להם תמיד הנהגה זו, וזה היה בלתי הבנה, רק שעל ידי שניתן לו המילה אחר כך נתקיים זה. ובאמת אין אמונה רק בבני ישראל מאמינים בני מאמינים, וקודם שנימול כתיב ביה והאמין, לכן חשבו לו לצדקה ודאי. (שם תרנ"א)

במדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה, שלא גלה הקב"ה רק לאברהם וכו'. כי היראים יכולין לשמור את הסוד, לכן הקב"ה מודיע אותם הסוד, כי על ידי המילה מתגלה קדושה פנימיות שגנז הקב"ה באדם, והמילה עליה נאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו, והוא כמו השבת, דכתיב ביום השבת יפתח, והוא מגלה הקדושה שנסתרת בימי המעשה, כמו כן בגוף המילה מגלה מה שמכסה הגוף, ונגלה סוד ה', ולכן לא נברא האדם מהול, ולא ניתן פתיחת השער רק לבני ישראל שהם שומרים הברית, כמו שנאמר ואתה את בריתי תשמור, שידע הקב"ה שבני ישראל הם בני שמירה, ובאמת קדושת המילה מתגלה כפי השמירה, ואיתא בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, והוא באמת קדושת הברית, שלא דבר קטן הוא מה שהקב"ה חתם שמו בבשרינו, וכפי הגדר ערוה כך נמצא הקדושה כמו שכתבנו, ואחר המילה נעשה אברהם אבינו כבריה חדשה, לכן הקורא אברהם אברם עובר בעשה, ולא כן ביעקב... (שם תרנ"ב)

...אבל אברהם אבינו קודם המילה לא היה נמצא דרך בגוף איך להעלות אותו מן התלבשות הטבע רק מרוב אמונה שבו, וזה שאמר ומצאת את לבבו, שב' לבבות הם יצר טוב ויצר הרע, וכדי לאהוב ה' בשני לבבות נתן לנו הקב"ה ברית מילה, שהוא למול ערלת הלב של היצר הרע בכח הברית, אבל אברהם אבינו ע"ה בב' לבבות האמין בו יתברך, והוא מציאה גדולה שמצא הקב"ה בעולם, וכן דרשו חז"ל בפסוק לבבתני באחד וגו', שהוא על אברהם אבינו ע"ה, ובזכות זו כרת עמו הברית ונתן לו ולזרעו עצה איך למול ערלת הלב כנ"ל. (שם תרנ"ג)

בפסוק התהלך לפני וגו', פירש רש"י שנמסר לו ה' איברים שאינם ברשותו של אדם, כבגמרא נדרים, משמע שעל ידי המילה נעשין בני חורין להיות האיברים ברשותו. ובמדרש איתא תמים הוא הסרת הערלה שהוא מום. והענין הוא, כי על ידי החטא התערב טוב ורע, לכן יש כתנות עור על האדם, אבל בברית מילה מסתלק התערובות, ועל ידי הסרת הערלה והמום מאבר אחד, הוא ללמד על הכלל כולו, כל גוף איש הישראלי... וכמו כן בברית מילה היא נחלה בלי מצרים, בהסרת הערלה, ולכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים, פירוש שעל ידי ברית מילה זוכין לחירות כנ"ל, ואמרו כל ישראל יש להם חלק, כי כפי שמירת הברית כל כך חלק יש להם בעולם הבא. ובודאי כל איש ישראל נקרא שומר הברית, אבל אין יד כולם שוה בשמירה זו. (שם תרנ"ג)

...אבל באברהם אבינו ע"ה כתיב ומצאת את לבבו נאמן, ב' לבבות, יצר טוב ויצר רע, ולא היה שום נטיה אחר ידיעת הרע, ולכן נתן לו הקב"ה מצות מילה, והוא תיקון עץ הדעת טוב ורע, והסרת הערלה הוא כי לא יתלבש בחינת טוב ורע במעשה, כענין שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שבני ישראל מוכנים לזה בכח התורה ומצוות, ואיתא כי השדים נבראו רוחות בלא גופות, וכשקידש יום השבת לא נגמר להם גופות... והוא עצמו ענין חותם ברית מילה, שעל ידי הסרת הערלה נחתם אות יו"ד ונגמר שם ש-די, ואז המזיקין בורחין, ובעוד שהיה הערלה לא היה חל השם, ובהסיר הערלה חל השם, ואמרו על אדם מושך בערלתו היה, פירוש שנתן לערלה חלק בגוף, ומעשה המילה היא להסיר חלק המעשה, ולכן איתא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שכן הוא שיש בחינת דעת טוב ורע, אבל רק בידיעה ולא במעשה... ובני ישראל רק ערלי לב, וזה שאמר ימול את בשר ערלתו, שלא יהיה התלבשות הרע במעשה, ובשר הערלה אינו יכול להתדבק בקדושה, ואינו יכול להיות תמים רק בהסרת הערלה, ואז הוא בלא מום כי בטל הדעת טוב ורע בעץ החיים. (שם תרנ"ה)

...כי באמת קודם חטא האדם לא היה ערלה, כי האדם יש בו ציור כל העולם, שנקרא עולם קטן, ואחר החטא שכתיב וישלחהו וכו' וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים וגו', כמו כן נעשה שינוי בציור האדם עצמו, ואיתא להט החרב המתהפכת, רמז לערלה החופף על אות ברית שנקרא חרב, כי כיון שהכין האדם להיות בגן עדן, אם כן יש חלק באדם בכח נשמתו להדבק בעץ החיים. אך נסתלקה הנשמה בחטא האדם, וכמו שכתוב וירא האור כי טוב וגנזו לצדיקים, פירוש הגניזה על ידי ערלה החופף, ועל ידי הצדיקים שזוכין להסיר הערלה, אור זרוע לצדיק... (שם תרנ"ז)

לפרשת מילה אמרו חז"ל גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כי ברית הוא התקשרות, ואיתא בגמרא ולדבקה בו, הדבק במדותיו, מה הוא רחום חנון וכו', אם כן הי"ג בריתות, הם התדבקות בכל הי"ג מדות שלמעלה, ובכח המילה יכולין לתקן כל המדות, ויכולין בזה לעורר הי"ג מדות של רחמים בשמים, וכמו בברית הלשון על ידי הזכרת י"ג מדות אין חוזרות ריקם, והוא בחינת דבור, כמו כן יש בחינת מעשה על ידי הצדיק, שיש בו הי"ג מדות מעורר למעלה מדות הרחמים, והוא בכח ברית מילה... (שם תרנ"ח, וראה שם עוד)

בפסוק ויוצא אותו החוצה וגו', אמרו חז"ל שהוציאו למעלה מכיפת הרקיע, הבטה מלמעלה למטה, ואמר כה יהיה זרעך, שהראה לו שכל הנשמות יהיו נמשכים מלמעלה מן השמים, והוא בכח ברית מילה שנתן לו הקב"ה אחר כך, וכמו שכתוב מי יעלה לנו השמימה, שבני ישראל הנמולין מושכין נשמות קדושות מלמעלה, ועל זה כתוב ועמך כולם צדיקים מעשי ידי להתפאר, כי הנשמות הם מעשה ידיו של הקב"ה, כדכתיב ונשמות אני עשיתי, ואין זה בכל הנשמות, רק בזרע אמת בחותם ברית מילה, כמו שכתוב עם זו יצרתי, וזה עדות שהם קדש. (שם תרס"א)

בפסוק התהלך לפני והיה תמים, כתיב אחור וקדם צרתני, והוא בחינת הגוף והנשמה, שקודם צריכין לתקן הגוף להיות כלי לקבל אור הנשמה... והוא עיקר עבודת האדם שהנשמה תאיר בהגוף, ועל זה כתיב נר מצוה, הכנת הרמ"ח אברים, ותורה אור גימטריא רז, והוא הסוד שכתוב סוד ה' ליריאיו, הע' נהורין שיש לכל נשמה. אבל בריתו להודיעם שיתקשר הגוף בהנשמה, וזה על ידי ברית מילה, ונקרא ברית על שם התקשרות הנשמה בגוף, שעל ידי הסרת הערלה מתגלה הע' נהרורין דנשמתא, ואז נקרא תמים. וזה היה כל עבודת אברהם אבינו ע"ה להאיר אור הנשמה, ועל זה כתיב אחות לנו קטנה, שאיחה הגוף אל הנשמה. אך עוד קודם שניתן לו ברית מילה היה דבר גדול מאד, למצא הדביקות... (שם תרס"א)

...והארת האבות אינן מתגלים רק בזמן ומקום מיוחד, וכמו כן באיש ישראל בכח המילה מתנוצץ בו ברית חלק מבריתו של אברהם אבינו ע"ה, וכמו כן בכלל ישראל עמך כולם צדיקים, שהם כלים שיתגלה בהם הארת האבות, וכמו כן בארץ ישראל ובית המקדש שם צוה ה' את הברכה, וכמו כן בשבת קודש כל האותות והבריתות הכל ענין אחד, שנגלה שם כח אלקות, כדאיתא במדרש, ואת בריתי תשמור, שברית ושבת וארץ ישראל תלוי זה בזה... (שם תרס"ב)

והנה בפרשת המילה כתיב התהלך לפני והיה תמים, דכתיב הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, כי הערלה והפסולת מעכב צירוף הכלי להיות אחדות ותמימות באדם, כסף הוא בחינת חמדה ותאוה, כמו שכתוב נכסוף נכספתי, וכל ציור הגוף כדמיון הפנימיות, לכן בודאי שורש אבר המילה היא החמדה והתאוה שיש לצדיקים כמו שכתוב צדיק כתמר יפרח, לכן גם בגוף התאוה גובר במקום הזה, ונתן לנו הקב"ה מצות מילה להסיר הערלה ולמיעט התאוה הגשמית, וכפי תקון הגוף כך מאיר התאוה הפנימית... ובמצות מילה תלויות כל המצוות, כי זכור ושמור בשבת קודש להסיר הערלה ושיתגלה הפנימיות, וזהו הרמז מל ולא פרע כאילו לא מל, כי פריעה גילוי הפנימיות, וזה תכלית המילה, ובודאי באברהם אבינו ע"ה נתקיים בשלימות... אבל הקב"ה כרת ברית לאברהם, להיות כל בני ישראל הנימולים יהיה להם חלק בברית הזה, כמו שכתוב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, שעל ידי המילה יחול אלקותו על האדם. (שם תרס"ה)

במדרש ואחר עורי נקפו זאת, אחר שמלתי וכו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת, ורק שצריכין להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית, ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה הנ"ל, וזה וירא אליו, שנתגלה לו הפנימיות שהיה בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה... (שם וירא תרל"א)

במדרש ואחר עורי וכו' אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו לדבוק בברית הזאת... אלולי שמלתי עצמי, מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי. אף שגם מקודם נראה אליו השי"ת, אך ההפרש שמקודם היה המראה בחסד עליון, כמו שכתוב ויחשבה לו צדקה, ועתה זכה במעשיו להיות נגלה אליו, כי בודאי צדקתו של אברהם אבינו ע"ה היה טמון בו, אך כי לא היה יכול להוציא מכח אל הפועל, בלי המילה, שהיא תיקון הגוף... וכפי שמתקן הגוף נמשך בו יותר כח הנשמה, ולזאת בשבת קדש ניתוסף קדושה בעולם, ומאיר אור הנשמה, וכמו כן על ידי המילה מתקשר הגוף להארת הנשמה... כי לא הבין מקודם איך להתדבק בהמראה, זה שאמר מהיכן היה הקב"ה נגלה אלי, פירוש שלא הייתי משיג אופן המראה, אך כי היפלא מה' דבר, והקב"ה נגלה אליו קודם בדרך נס ופלא, ועתה נאמר והוא יושב פתח האוהל, פירוש שנפתח לו שער הנבואה. ואיתא במדרש שהיה ירא שעל ידי המילה יתרחקו ממנו הבריות, ועתה אמר הרבה גרים באו וכו', שבאמת מאחר שראינו שהקב"ה בחר בנו והבדילנו מן העמים, אף כי המכוון שבני ישראל ימשיכו כל הברואים אליו יתברך, מוכח כי זה לטובה יחשב להם, שעל ידי שבני ישראל יכולין להתקדש כראוי ואין מעשיהם הרעים מעכבים לבני ישראל על ידי שהם נבדלין מהם, ועל ידי זה יכולין בני ישראל לתקן עצמם כראוי, וממילא יוכל להתמשך מהם הארות הראוים לכל הנבראים כפי מדרגותיהם. (שם תרל"ו)

...ונתן השי"ת במתנה לבני ישראל המילה, להיות על כל פנים מקום זה קדוש לשי"ת, ועל ידי זה עצמו שמחסר מגוף זוכה להארה המיוחדת למקום הזה, ונקרא פתח האוהל, ונאמר עליו זה השער לה' וכו'... וכפי מה שאדם מחסר גופו לכבוד הבורא יתברך נגלה שם שורש הנשמה מרוח טהרה... וכיון שזכה כל איש ישראל להארת נקודה אחת משורש עליון, בזה נקרא תמים, כי פירוש השלימות הוא הארה עליונה ששם בכל נקודה יש הכל... והוא הארה מאהל עליון, רמז לדבר אות היא לעולם ראשי תיבות וסופי תיבות אהל אמת... (שם תרל"ט)

...וחז"ל דרשו הפסוק אשרי תבחר ותקרב על המילה, והוא רמז למילה ופריעה, כי בחירה היא נגד המילה, שהערלה נכרתת ממילא נתגלה במקום הזה קדושה, ונפתח על ידי זה היכל מיוחד, וקריבה היא נגד הפריעה, כי יש ב' קליפות, יש שצריכין לרחק לגמרי, כמו האיסורים, ויש יצר הרע בדברים המותרים, והיא קליפת הפריעה, שאינו יכול לבטלה לגמרי, רק להפריש עצמו ולהרחיק עצמו מאותו הקליפה גם כן, ולכן בזכות ג' הרחקות אלו נפתחים ב' היכלות, כמו שאמר בסיפא נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך... (שם תרמ"א)

...ועל זה רמזו חז"ל בדיוק הפסוק וכרות עמו הברית וגו', ולדברינו הפירוש כמו שכרת אברהם הערלה למטה, כן כרת השי"ת שורש הערלה למעלה, דכמו שיש ערלה והסתר למטה, כן למעלה, וזה תלוי בזה, ולכן אמר מבשרי אחזה, שכזה לזה באמצעות מעשיו, לכך כתיב וירא אליו דייקא, והוא יושב פירוש שהיה בקביעות דבר של קיימא, על ידי שהיה בזכות מעשיו יותר ממראות הראשונים, שהיה במתנה... (שם תרמ"ב)

במדרש ...ומבשרי אחזה וכו', כי הנה ברית המילה היא קבועה באיש הישראלי, לא ככל המצוות אשר המה נעשים לפי שעה, ומצוה זו היא דביקה בגוף האדם, כמו שאמר מבשרי אחזה, שהוא דביקות שאינו מתבטל לעולם, וזהו הרמז וירא אליו וכו', והוא ישוב, פירוש שיהיה הדביקות בקביעות בישוב, וזהו עיקר הברית מילה, שנקרא ברית כברית והתקשרות שנעשה מחדש בב' ענינים שהיו רחוקים, כי הגוף הוא מרוחק, ובאבר זה נעשה קירוב ודביקות, ואמת כי אבר זה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, להודיע כי הפנימיות מקורב, ורק החושך יכסה, ולכן כשניתן רשות להסיר הקליפה והמכסה מאבר הזה, נתעורר בו הפנימיות... וכל האברים ידים ורגלים וראש ובטן הם סתומים, ומילה היא הפתח, כענין ביום השבת יפתח ביום החודש יפתח, המרמז לברית הפה והלשון. וזכות המילה הולך עם האדם תמיד, כאשר חכמים הגידו, שמצלת בני ישראל מדינה של גיהנם... ואמרו חז"ל כשהיה דוד המלך ע"ה בבית המרחץ ערום בלי מצוה ונזכר במילה, שמח, הענין הוא דכתיב אם יסתר איש וכו', דרשו חז"ל המשל למלך שעשה מקומות טמונים, ובני המדינה שמרדו בו הטמינו עצמם שם, ואמר המלך אני עשיתי המטמוניות, ואתם רוצים להסתר ממני שם... ויש לנו ללמוד מזה, כי העובד ה', הקב"ה הולך עמו בכל אלה המקומות, והצדיקים המסכנים עצמם לתקן כל המקומות החשכים, הקב"ה מאיר להם שם, כי הכל צפוי לפניו יתברך... לכן אברהם אבינו ע"ה שהכניס עצמו בכל המקומות ומסר נפשו לה', גילה לו הקב"ה כל הסתרים והסיר ממנו כל המסכים המבדילים, והסיר ממנו הערלה שהוא שורש כל הסתרות, ואמר המכסה אני וגו', וקבע לו ברית מילה שהיא חתומה בבשרינו, שהולך עם האדם להאיר לו מתוך החשיכה. (שם תרמ"ד)

...אכן גם בצלם הגוף נמצא לבני ישראל התקשרות ודביקות בציור הפנימי, הוא באמת על ידי המילה שנתן הקב"ה לישראל, וזה שהוכיח הכתוב מדכתיב שופך דם האדם וגו', כי בצלם אלקים עשה, מוכח כי בגוף נמצא גם כן זה הצלם, אך הוא נסתר, כמו שכתוב אשר צפנת ליריאיך, כי הערלה מכסה, ולבני ישראל ניתן כח להסיר זו הערלה ולהתגלות להם צלם אלקים, ולכן נקרא אות ברית קודש, כי על ידי זה הברית נודעת להם זה הצלם כנ"ל, וכן הוא בענין השבת קודש, שדרשו חז"ל לדעת כי אני ה' מקדישכם, מתנה טובה וכו' בבית גנזי, לך והודיעם, הייינו שבאמת השבת מיוחד לנשמות בני ישראל, שעולין בשבת קודש לגן עדן עליון... דכתיב גם כן פתחו שערי צדק וכו', וב' הפתחים תלויים זה בזה, כי כפי שהאדם פותח, כך נפתח לו מלמעלה, וכיון שהמילה נתן הקב"ה ביד האדם שלא נברא מהול, רק לימול עצמו, הרמז שבזה הפתח שפותח האדם להתקדש בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, כך נפתחים לו שערי צדק, דבאמת העיקר הוא סייעתא דשמיא, ומכל מקום הכל תלוי גם בעבודת האדם... (שם תרמ"ח)

...וכן בכל איש ישראל על ידי המילה יכולין לזכך הגוף, וכן בכל המצוות, כמו שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אבל מילה היא כלל כל המצוות, וזה שאמר מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מילה, כי רוח בני אדם עולה למעלה, אבל על ידי המילה יכולין להעלות גם הגוף, כענין שנאמר באליהו מלאך הברית, ויעל אליהו בסערה השמימה, וזה עיקר יגיעת האדם... על ידי ביטול הבשר כמו שהוא במילה שמחסר בשרו לשם שמים, ועל ידי זה זוכה לתקן גם הגוף... והנה שבת ותפילין הם הארות אשר חופפים על האדם, בשבת נשמה יתירה, וכן על ידי התפילין זוכה להארה מן הנשמה, אבל ברית מילה הוא קבוע בגוף האדם לעולם, להיות מבשרי אחזה. (שם תרנ"ט)

...ובאין לזה על ידי הסרת הערלה, כי הערלה באה אחר החטא, כי האלקים עשה את האדם ישר, והערלה חלק הסט"א, שהוא שפת שקר, ולא יהיה לו תקומה לעתיד, ועל ידי הסרת הערלה נקרא זרע אמת, דכתיב הצילה נפשי משפת שקר, והקב"ה הציל נפשות בני ישראל משפת שקר על ידי הסרת הערלה... (שם תרס"א)

בענין שם יצחק על שם השמחה, נראה כי עיקר השמחה על ידי המילה, כמו שכתוב שש אנכי על אמרתך, ועל זה כתיב פתחת שקי ותאזרני שמחה, וכן אוזר ישראל בגבורה הוא על המילה, כי קודם חטא אדם הראשון לא היה ערלה, רק על ידי החטא נתערב פסולת ונגזר בעצב תלדי בנים, שהיא תערובת הפסולת שמזה בא כל העצבון, וכשזכה אברהם לברית מילה פתחת שקי באה השמחה, וכן כתוב ולישרי לב שמחה, ועל ידי המילה יכולין ליישר הלב, דכתיב האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, ואלה החשבונות רבים באים על ידי פסולת הערלה, בחינת להט החרב המתהפכת, ויצחק הראשון הנימול לשמונה, והיה מלא שמחה... (שם תרס"ג)

...שכנסת ישראל יש להם אהבה והשתוקקות להתדבק בהקב"ה, כמו שכתוב במדרש צדיק כתמר יפרח, מה תמר יש לה תאוה, כך צדיקים תאותן להקב"ה, כי הנפש והרוח מתאוין אל השורש, רק שהם אסורין בגוף, ועל ידי המילה והסרת הערלה גוברת תאות הנפש והרוח... ואחר המילה נעשה האדם כבריה חדשה, ומרגיש שהוא תוך המאסר ונעשה חולת האהבה, וכן הוא בשבת קודש דמתעברית סט"א ומתגלה הארת הנפש רוח ונשמה... (שם תרס"ד)

בענין מעשה שכם, פירש רש"י להמול, להיות נימול, ועיין שם, והיינו כי תכלית המילה היא להיות נשאר רשימה מזה הברית בכל האדם, ונקרא אות ברית קודש, ואין המכוון כריתת הערלה מזה האבר עצמו, רק להיות למד על כל הכלל, כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ועל ידי שבני ישראל מוכנים להיות דבוקים בה' ולבטל כל הגוף אליו, ומסירין במעשה זה הערלה, על ידי זה נמשך רשימה ותיקון לכל הקומה, וכן הם כל המצות, כמו תרומות ומעשרות שמניחין הארה לכל השיריים. ובאמת בני שכם לא היה להם שייכות לזה כלל, וכריתת הערלה בלבד אינו כלום... (שם וישלח תרמ"ח)

בפסוק גוי וקהל גוים וגו', נראה לפרש על התקרבות הגרים, כי בני ישראל יצאו מן הכלל להיות עבדי ה', ובכח זה יכולין גם מן האומות להתקרב על ידי המילה להיות בכלל ישראל, ובחינה זו התחילה מיעקב, בחינת התורה, כי הגם שהמילה ניתנה לאברהם, מכל מקום לא היו אחרים יכולים להתקרב, ואפילו מצות מילה לא היה רק לזרע אברהם ומקנת כספו, אבל כשניתנה תורה, גר הנימול מתקרב לכלל ישראל, והרמז גוי וקהל גוים יהיה, סופי תיבות מילה, ולכן נאמר זה בלידת בנימין, שהוא סוף השבטים, שאחיזת הגרים בסופן של ישראל... (שם תרס"א)

בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף פירשו חז"ל שהיה דומה לו, ומה שאירע לזה אירע לזה, הענין הוא, כי ברית הלשון וברית המעור תלוין זה בזה, וכפי מה שזוכין לתורת אמת, כך יכולין לשמור בקדושת הברית, וכמו כן כפי שמירת הברית זוכין לתורה... ולכן הגם כי ניתנה המילה לאברהם אבינו ע"ה קודם נתינת התורה, באמת היה זה מתנה וחסד, ונתקיים בו מי הקדימני וכו', על ידי שמסר נפשו להשי"ת, שגם בחינת מסירת נפש שייך רק לבני ישראל מקבלי תורה, והוא זכה בזה שלא כדרך, כענין אהבה מקלקלת את השורה, וזה ענין שכתבו חז"ל בפסוק לבית יעקב אשר פדה את אברהם... ולכן המילה הגם שניתנה לאברהם, אבל שלימות המצוה שייכת ליעקב, כי גם מדות אברהם ויצחק שייכים רק למקבלי תורה... (שם וישב תרנ"ד)

בפסוק וינס ויצא החוצה, וכתיב ויוצא אותו החוצה, דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע, כן יוסף יצא מכל דרך הטבעי, ובאברהם כתיב ויוצא אותו, שעדיין לא היה נימול, והקב"ה הבטיחו כה יהיה זרעך שיהיה להם כח בעצמם לצאת מן הטבע, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, כי לא היה משיג איך יוכל בשר ודם מעצמו לצאת מן הטבע, אבל הקב"ה חתם לו ולזרעו אות ברית קודש, אשר בכח הזה יכולין לצאת מן הטבע, כמו שכתוב מי יעלה לנו השמימה וגו'... והנה לאברהם וליוסף ניתוסף להם ה"א, שמדת אברהם נגמר על ידי יוסף, ושניהם ענין אחד, ובזכותו של אברהם אבינו ע"ה נברא העולם, וביוסף ה' שבה מתקיים העולם... (שם תר"ס)

...דהנה ברית מילה דבר גדול מאד שחתם הקב"ה אות שמו בנפשות בני ישראל, חלק אלקות מן השמים, ולכן כל הסט"א מקנא על זו הרשימה, כמו שכתוב רבות רעות צדיק... לכן וישנאו אותו, ולכן צריך פדיון בריתו של אברהם אבינו ע"ה, ועל ידי יוסף שעמד בנסיון הכין דרך לכל הצדיקים שומרי הברית, וב' אלו בחינת שמור וזכור, המילה שניתן לאברהם והשמירה של יוסף הצדיק... (שם תרס"ב)

איתא בקדמונים שיהיה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, ובעל הבית בטלית מצויצת באמצע. ומדקדקין דלילה לאו זמן ציצית. אבל הפירוש הוא, לבוש איש ישראל נקרא טלית מצויצת, לכן ציוה הקב"ה לעשות ציצית במלבוש, לרמז על מלבוש איש ישראל, ובאמת הוא חותם ברית קודש, שנשתנה ציור איש הישראלי... לכן עשה לבנו כתונת פסים, כי הגוף הוא מלבוש הנשמה, ומילה עדות על שינוי בני ישראל מכל האומות, לכן נקרא כתונת פסים, ונקרא טלית מצויץ, וכמו שיש מילה בגוף, כן ציצית במלבוש החיצון שהכל רמז אחד. ומצאתי סעד לדברי בגמרא, דאיתא שבע ביום הללתיך על ז' מצוות, תפילין ציצית מזוזה, וכשראה דוד המלך עצמו ערום במרחץ אמר אוי לי שאני בלי מצוה, כיון שנסתכל במילה שמח, וקשה מאחר שפרט אלה השבע, למה לא חשב גם מילה, אלא נראה שמילה וציצית ענין אחד הוא... (חנוכה תרנ"ד)

...ולבאר ענין מדת יוסף הוא להמשיך התקשרות וחיות חדש מן השורש, שהרי מצות המילה הוא לשנות הטבע, והוא לרמוז כי האדם צריך למשוך חיות מלמעלה שלא לטבע תוך הטבע, וכן כל ענין אבר הזה שחתם הקב"ה בו הברית, להיות כי גם בעולם הזה אי אפשר להוליד תולדות עד שמעורר האדם חיות על ידי זה האבר, והכל עדות על זה כי משינוי טבע בא התחדשות ותולדות... (שם ויגש תרמ"ה)

...ושערך צימח הוא ברית מילה, סימן תחתון, והנה באמת מילה קודמת לכל התורה ומצוות, שניתנה לאברהם אבינו ע"ה, אבל באמת שורש יסוד הברית מילה מוכן לבני ישראל רק אחר קבלת התורה, שבכח התורה שקיבלו בני ישראל יצא הארת הברית מכח אל הפועל, וזה שאמר שלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ע"ה, פריעה הוא לגלות אור המילה... כי באמת מאהבה שאהב הקב"ה את אברהם כרת עמו ברית מילה לו ולזרעו, ופירוש ברית אף על פי שלא היה כל זרעו עדיין מוכנים אל קדושת הברית לזכות לחותם ברית קודש, עם כל זה כרת עמו הקב"ה הברית, ולכן היה נצרך גלות מצרים, ועל ידי הגאולה להיות מוכן לברית, כמו שכתב הקימותי את בריתי וגו'... רק אפילו בפרט כל איש ישראל כך הוא שנימול לשמונה, ואף על פי כן כפי עסק שלו בתורה ומצוות בגדלותו כך מוציא מכח אל הפועל זאת הברית מילה, וזה עיקר החירות, נמצא שהגם שסימן התחתון קודם, עם כל זה אחר שזכו לסימן העליון בחינת ברית הלשון, נגמר בשלימות סימן התחתון... (שמות תרנ"ה)

בענין קרבן פסח, שהקדים הכתוב החודש הזה לכם, כי מילה ופסח הם ב' מצוות עשה החמורים שחייבין עליהם כרת, והם מצוות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצוות, ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה, ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע, כמו שכתוב מי יעלה לנו השמימה, ראשי תיבות מילה, וכמו כן על ידי הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העולם שהוא תחת הזמן, וביציאת מצרים יצאו בני ישראל מחיובא דכוכבי ומזלי... (שם בא תרנ"ב)

...וב' בריתות אלו עיקר ההתחדשות, כמו ברית המעור שעושה תולדות להביא נשמות חדשות לעולם, כמו כן הפה להביא התחדשות... (שם תרנ"ו)

...והמילה מעידה על בני ישראל שהם בני עולם הבא, כמו שכתוב ועמך כולם צדיקים, וחותם המילה הוא היו"ד שהוא על שם העתיד... כי זה החותם שנתן הקב"ה באיש ישראל, ובכח זה הוא יכול להעיד על הבורא עדות אמת, אמת הוא שאין לו השתנות, והחותם של המילה הוא שהם זרע אמת בלי השתנות, ולכן נקרא זאת, שהוא בלי השתנות. ובעולם הזה דערלה שליט ומחפיא על ברית, אין העדות בשלימות, רק לזמנים כשיש גאולה מתגלה ומאיר הארת אות ברית קודש... (שם בשלח תרנ"ט)

...וברית זה משנה צורת האדם, וכמו שהשבת נותן הארה לכל הימים, כן הברית מאיר כל פני האדם, וזה שאמרו חז"ל שאין הכסא שלם עד שימחה זרע עמלק, כי צורת יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד, ובכח ברית מילה נגמרת זו הצורה, וכמו שכל בני ישראל כל עבודתם לתקן ולהוציא צורה זו הפנימיות מכח אל הפועל, כך אותו רשע עמלק ימח שמו, עומד להלחם ולבטל צורה ועדות זו... (שם זכור תרנ"ד)

ובי"ד היו מקיימין בני ישראל ב' מצוות, דם פסח ודם מילה, והם ב' המצוות שחייבין עליהם כרת, מה שאינו כן בשום מצות עשה אחרת, שהם עיקר המצוות שעל ידיהם זכו בני ישראל אחר כך לתורה... ומילה בלבבך ברית המעור, והוא בחינת תורה שבכתב, במה שחתם בריתו בבשרנו, ועל זה איתא שכל אדם צריך להיות לו ב' אותות, בחול מילה ותפילין, ובשבת מילה ושבת, כי תפילין ושבת הכל זכר ליציאת מצרים, בחינת הפסח וכו', תורה שבעל פה שורש המצוות, ולכן צריך לעבור השבת על הקטן קודם שנימול, שאות שבת ותפילין הכנה לאות המילה כנ"ל. (שבת הגדול תרמ"ג)

...ומילה הוא תיקון ליצרא דעריות, שאי אפשר להתקדש בזה בלי סיעתא דשמיא, בכח בריתו שחתם בבשרנו... (שם תרמ"ח)

מצות הפסח מצוה ראשונה שנצטוו בני ישראל אחר מצות המילה שניתנה לאברהם, ואלו הב' מצוות מיוחדים שנענשים עליהם כרת, ממילא משמע שעיקר חיות איש ישראל על ידי אלו המצוות, הגם שנאמר על כל המצוות, "יעשה אותם האדם וחי בהם", אבל עיקר החיות על ידי אלה הב' ועליהם נאמר בדמיך חיי בדמיך חיי ב' פעמים, כמו שכתוב בתרגום בדמי מהולתא ובדמי פסחא. (שם תר"ס)

...ובשבת וראש חודש נפתח זה כנ"ל, וזה שאמר במדרש כי המילה אחר שבת שעבר על הילד, כי על ידי בחינת שבת מתגלה חיות הפנימיות שיש בכל הנבראים, ועל ידי זה יכול לצאת מהמסגר ולהסיר החיצוניות המסתיר נקודת הפנימיות, והוא על ידי בחינת הביטול, להיות בטל לפנימיות החיות, ועל ידי זה נהפך איסור להיות היתר... (ויקרא תזריע תרל"א)

...היינו שבלידת הגוף יש טומאה מצד ציור התחתון, ואחר כך במילה זוכה לציור העליון, כמו שכתב במדרש לך על פסוק זרע יעבדנו יסופר לה', שכשנימול ילד ישראל נגמר להיות נמנה בין בני עולם הבא, והיינו כשחל עליו ציור העליון על ידי המילה, והשי"ת עשה כן להיות מקודם ערלה ואחר כך לימול ליכנס להקדושה, כדי שיוכלל בהאדם התחתונים והעליונים, כמו שכתוב במדרש רבה תן חלק לשבעה וכו', היינו מצד הגוף שכולל הז' מדות, ומצד זה יש אחיזה גם לתחתונים, וגם לשמונה הוא הציור שלמעלה על ידי המילה כנ"ל. (שם תרמ"ז)

במדרש ויספו ענוים בה' שמחה, עיין שם שדורש על שמחת ברית מילה, ומביא מה ששאל טורנוס רופוס לרבי עקיבא איזה מעשים נאים וכו'. והענין כי אחר חטא של אדם הראשון נאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם, ולחם כולל גם הזיווג, כמו שכתוב הלחם אשר הוא אוכל, וכן בשניהם נאמר עצבון, בעצב תלדי, ובעצבון תאכלנה, והיא הערלה ותערובות הרע שנעשה בכל דבר, ואיתא אדם הראשון נולד מהול, וממילא לא היה ערלה בכל תולדתו, רק על ידי החטא נמשך הערלה, וזה הרמז אדם הראשון מושך בערלתו היה, ולכן נצרך להיות גם התיקון בכח האדם, וכתוב עשה האלקים וכו' את האדם ישר, ישר הוא בחינת מילה... אכן על ידי המילה זוכין לאור הראשון שהיה קודם החטא, ולכן קיבלו בני ישראל מצות מילה בשמחה, שהוא היפוך העצבון, כי כל עצב בא מהסט"א... (שם תרנ"ד)

...ובמדרש אשא דעי למרחוק, דורש על אברהם אבינו ע"ה, שזכה ברוב תשוקה שבו להסיר הערלה וניתנה לו מצות מילה, וכתוב וכרות עמו הברית וכו', והלא אם הקב"ה רצה לזכות זרע אברהם בזה, מוטב היה שיהיו נולדים זרע אברהם בלי ערלה, אך זה עצמו זכה אברהם לזרעו אחריו, שיוכלו לתקן הערלה בכח עצמותם, כמו שכתוב כה יהיה זרעך, כמו שהוא נברא ערל וזכה למצות מילה, כן ביום השמיני ימול, שזוכין להארה מרחוק, ששמיני הוא למעלה מהטבע... (שם תרנ"ה)

...ולכן אדם שנברא משכבת זרע שהוא טמא יש בו ערלה, ועל ידי המילה נבדל הפסולת וזוכין לטהרה... ולכל איש ישראל נאמר אתה קדמת לכל מעשה בראשית על ידי המילה, כמו שכתוב כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ועמך כולם צדיקים, כמו שכתוב על זה הברית אשרי תבחר ותקרב, באמת אברהם אבינו ע"ה קירב את עצמו, אבל אנחנו זכינו להתקרב בזכותו של אברהם אבינו... (שם תרנ"ו)

...כי זה נקרא אות ברית קודש אינו כמו סימן ורמז, אבל על ידי המילה חל הקדושה, והוא העמוד שעל ידו יש לאדם התקשרות והתחברות לעולם הבא, ולכן נקרא אות ברית קדש. (שם תרנ"ז)

והנה באמת מצות מילה היא מן התרי"ג מצוות, ואי אפשר להתקיים מצות מילה בשלימות רק באמצעות התרי"ג מצוות, ולכן היא ברית, שגימטריא תרי"ג עם המילה, ובאמת אברהם עצמו קיים כל המצוות עד שלא ניתנו, אבל עיקר שלימות מצות מילה בבני ישראל שניתן להם התרי"ג מצוות ובתוכם מצות ביום השמיני ימול, אבל לאברהם אבינו ניתן המצוה מוקדם, ועליו נאמר אחות לנו קטנה וכו', פירוש שזה היה התחלת המצוה בקטנות, ולכן לא ניתן מצות פריעה שהיא התגלות אור המילה, ואחר כך כשזכו בני ישראל אחריו נגמר המצוה בשלימות, ועל זה כתיב לבית יעקב אשר פדה את אברהם... ואברהם אבינו ע"ה היה המתחיל, ואי לאו דדלא לן חספא לא אשכחן מרגניתא, ולכן מברכין במילה ב' ברכות, להכניסו מלבד על מצות מילה, ויש חלק לאברהם אבינו בכל מצות מילה שבני ישראל מקיימין, ועל זה כתיב שכרך הרבה מאד... (שם תרנ"ח)

...והבדלה זו מקויים גם בכל נפש מישראל, שעל ידי המילה נבדל מן כלל הנפשות להיות מיוחד לשמו יתברך, וכמו שכתוב מי יתן טהור מטמא, אברהם מתרח, ישראל מאומות עובדי כוכבים, והוא בכח המילה, שהראשון היה אברהם אבינו ע"ה, שנברר ונבדל מן האומות... ובמשנה איתא, אם אין דעת אין בינה, שהדעת מבדיל ומסיר הערלה, ואחר כך מעלה את האדם לדביקות עליון, והכל בכח המילה בשמיני, ועל זה רמז מי יתן טהור מטמא, ומי יעלה לנו השמימה... (שם תרס"א)

...ובכל מקום שיש אור יש עליו מתלבש קליפה מסתרת האור, ואות ברית מילה יוכיח, שהוא האור המאיר ומעלה את האדם עד לשמים, ויש עליו ערלה, ובהסיר הערלה בחיתוך ופריעה ואטופי דמא מתגלה סוד ה' ליריאיו, וכמו כן בכלל, וג' ערלות הנ"ל הם עצמם בחינת עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, שהם ג' עבירות החמורות, וכמו כן היה הגאולה ממצרים שהוא ראש לכל עבודה זרה בעולם, והוא ערלת החיתוך שמשליכין לעפר, וארץ כנען שהיה מיוחד לקדושה, רק שהכנענים הסתירו אור הצפון שם, ובני ישראל איבדו אותם, שהוא בחינת גילוי עריות, והוא עור הפריעה שצריכין להסירו כדי לגלות העטרה, ולכן איתא כי מצות פריעה ניתנה ליהושע... ולעתיד שיתן לנו קיני קניזי וקדמוני חלקו של עשו הוא אדום, יהיה תיקון שפיכות דמים בחינת אטופי דמא, והכל רמז באות ברית קודש... (שם תרנ"א)

...ועל ידי יציאת מצרים זכינו לברית הלשון וקבלת התורה, ועל ידי ברית המעור ירשנו את הארץ כמו שאמר לאברהם אבינו בבשורת הארץ, ואתה את בריתי תשמור, והנה רוב הכריתות הם במאכלות אסורות ובביאות אסורות, כי מאחר שנקרא בריתות, אם כן החיים תלוי בהם, וממילא יש כריתות במי שפוגם בהם, ועליהם נאמר מות וחיים ביד לשון, כי גם ברית המעור נקרא לשון, כידוע... (שם תרנ"ז)

...וגילוי עריות מבטל כח התורה, כי המילה היא אמירה יחידית וראשונה, כמו שכתוב שש אנכי על אמרתך. וניתנה ראשונה, לומר שעל ידי מצוה זו יכולין לקבל כל מצוות התורה, וגם המילה עצמה היא אות ושם קדוש שנחתם בבשרנו, ועל ידי זה השם יכולין לזכות לכל התורה שכולה שמותיו של הקב"ה, ולכן גילוי עריות מבטל כח התורה... (אמור תרנ"א)

...ועל ב' ענינים אלה ניתן לנו ב' אותות, ברית המילה והתפילין, ובשבת מילה ושבת, מילה בחינת בן, בריתך שחתמת בבשרנו, שאין עושין כזאת לעבד רק לבן, ותפילין ושבת בחינת עבדי ה', אכן שיש גם בתפילין בחינת בן גם כן... (בהר תרמ"ג)

...אבל בני ישראל ניתן להם ברית המילה להעביר ערלה דחפיא ברית ולזכות לתאות פנימיות. (במדבר תר"ס)

במדרש הדעת מתחלק בד' מקומות, חלק אחד בפה, וא' בלב, וב' חלקים בכליות. ונראה שעל זה ניתן לכל איש ישראל ב' אותות מילה ותפילין, מילה ושבת לתקן לחלקים שבכליות, מילה ופריעה ותפילין של יד נגד הלב, ושל ראש למען תהיה תורת ה' בפיך... וכן על ידי אותות אלו יכולין לתקן ולברר הדעת כנ"ל... (נשא תרנ"ג)

בענין השלום שניתן לפנחס, ובמדרש אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום... והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור, והם ב' האותות תפילין למען תהיה תורת ה' בפיך, ואין עוז אלא תורה, ואין עוז אלא תפילין... יברך את עמו בשלום הוא ברית המעור, שמחבר ומקשר כל הרמ"ח אברים, ובפנימיות הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידין ולא תעשה, והשי"ת חקק באיש ישראל הכח בפה ולשון להמשיך אור התורה ובברית לקשר כל הקומה אחר אור התורה וזהו נקרא שלום, כדאיתא במדרש בפסוק התהלך לפני והיה תמים, על ידי המילה, והוא המקום ששורה בו הברכה, כמו בגשמיות שעושה פירות ובריאה חדשה, כן הוא בפנימיות. ושורש הברכה בעולם בית המקדש, כדכתיב שם ציוה ה' את הברכה, ובנפש המילה... (פנחס תרמ"ט)

...ושבת הוא הכלל, ועל זה הכלל חתם השי"ת שמו, כמו שכתוב יום הששי ויכולו השמים, ראשית תיבות שם הוי"ה, וכמו כן ממש סיום יצירת האדם הוא המילה, שהזה האבר כולל כל האדם, ולכן חתם שמו יתברך במצות המילה, כדאיתא מי יעלה לנו וכו', ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה, ובאמת שזה מקום הכלל צריך ביותר, ולכן שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו. ואמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה, שהוא התגלות המעין פנימי, צריך שמירה, וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין. והנה הסטרא אחרא הולכת בסוף אחר סטרא דקדושא כקוף בתר בני אדם, ולכן בסיום הגוף יש ערלה... ובני ישראל בכל הדורות מתחלת אבותינו הקדושים הוצרכו לתקן כל הקומה, וכתיב בית יעקב אש וגו', והנה בחינת יעקב ויוסף הם בחינת גוף וברית, ומול זה יש ערלה חיתוך ופריעה, וכמו במוץ וקש, דיש קש הנפרדת מן החטה לגמרי, ויש קליפה דקה הנטחנת עם הקמח, אך שצריכין לברר הפסולת בנפה, וכמו כן עור החיתוך הוסר לגמרי בכח יעקב והתורה, וקליפה הדקה ניתקן על ידי כחו של יוסף, שהוא בירור אוכל מתוך פסולת, וכמו כן קודם שנכנסו לכבוש הארץ בו הוצרכו לעמוד בנסיון, ובכח שמירת הברית כבשו ארץ כנען, ולא לחנם נזדמן כאן הנסיון בבנות מואב ופעור... (שם תרנ"א)

...והקב"ה חתם בנו בריתו של אברהם אבינו ע"ה, והוא חוט של חסד, שכל מי ששומר בריתו נמשך עליו חוט של חסד של אברהם אבינו ע"ה... ולכן השומר בריתו נקרא חסיד, וזה היה שבט לוי, לאיש חסידיך כמו שכתוב שימו איש חרבו על ירכו... (שם תרנ"ב, וראה שם עוד)

במדרש, הנולד מהול צריכין להטיף ממנו דם ברית, מפני בריתו של אברהם אבינו ע"ה, כדכתיב המול ימול, דבר אחר ב' מילות, מילה ופריעה... והכל ענין אחד, כי עיקר המילה הוא בנפש, ולפי שאחר החטא של אדם הראשון נעשה תערובת טוב ורע בכל הבריאה, לכן נתן הקב"ה שעל ידי מצות מילה הוסר הרע שנתערב בנפש, כי הגוף מלבוש הנפש, לכן כיון שיש ערלה בגוף, הסימן שיש פסולת בנפש, ועל ידי הסרת הערלה במצות מילה, הוסר הערלה בנפש, וזה ב' מילות, וזה בריתו של אברהם אבינו שנתן לו הקב"ה שיהיה בכח מצוה זו לתקן הנפש, ולכן אפילו נולד מהול, עם כל זה לתקן הנפש צריכין להסיר לגמרי, וזה חיתוך, ויש פריעה, כי האדם כלול מכל העולמות, ויש עולם עשיה, שהרע בו גובר ביותר, וזה עור החיתוך ויש עולם שהרע בשוה, וצריכין לפרוע ולהכניע הרע אל הטוב, ויש אטיפא דדמא שהיא קצת פסולת. ואחר כל המילות אלו מתגלה סוד המילה שהוא פנימיות הטוב בלי רע, ומילה כוללת כל מצוות עשה ולא תעשה, ובהסרת הערלה היא בחינת שמור שס"ה לא תעשה, ובהתגלות ברית מילה הוא זכור רמ"ח מצוות עשה. ופירוש ברית הוא התקשרות שעל ידי אלו המצוות שנקרא בריתות חל שם שמים על האדם... (דברים תצא תרנ"ו)

במדרש כי יקרא וכו'... הענין הוא כי אברהם אבינו נולד ערל, והקב"ה נתן בידו הכח להסיר הערלה, זה עיקר כריתות הברית שנמסר לו פנימיות האדם, והנה מצות מילה רומז על כל המצוות, שהן להסיר מכסה הגשמיות מכל אבר ולגלות פנימיות החיות שהוא באמת רמ"ח מצוות, וכל מצוה היא מפתח מיוחד לאבר מיוחד, והקב"ה בחכמה ברא את האדם, וכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ולכן כתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וחז"ל דרשו על המילה, שהיא כלל כל המצוות... (שם תרנ"ט)

והנה המילה ניתנה רק לבני ישראל, שהם בעצם נמולים, כי נפשות בני ישראל אין להם חלק בסט"א, חלק ה' עמו, ולכן גם בגשמיות הגוף צריכין להסיר הערלה, זה המל ימול, מי שהוא בעצם נימול ימול גם הגוף, וזה עיקר האות ברית שהוא עדות על שורש הנפש למעלה שאין בה ערלה, וזה שורש כל המצוות, שברית מילה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא, שכל האברים יש להם שורש למעלה, ועל ידי רמ"ח ושס"ה מצוות מדבקין הכלים שלמטה להיות דבקים בשורש, כמו שכתוב במדרש לוית חן הם הוא התדבקות בשורשם, ואז נקרא תמים ושלם, ואז חל עליהם הברכה... (שם תר"ס)

...ויום הכפורים הוא בתורה שבכתב, בחינת מילה כנ"ל, ולכן מוציאין ספרי תורה בכל נדרי ומתודין על חטא ופגם אות ברית קודש, כי התורה שבכתב ומילה בחינה אחת היא, ולכן לובשין ביום הכפורים טלית מצויצת, כי הציצית רומז גם כן לברית מילה, ולכן נוהגין למול התינוק בטלית וציצית, ומנהג ישראל תורה. וכמו שיש יום מיוחד בשנה לטהר כל הימים, כמו כן בשס"ה גידין גיד המילה שניתן טהרה לכל הגידין, וכמו שאין השטן שולט ביום הכפורים, כן הוסר הערלה מגיד המילה... (יום כפור תרנ"ו)

ואיתא שש אנכי על אמרתך וכו' על מצות מילה... פירש רש"י אמירה יחידה וכו', ועדיין אינו מובן כראוי למה סמכו בזה מצות מילה, אבל יש לומר פירוש על אמרתך, שבודאי על ידי המילה מבשרי אחזה א-לוה, ובאה התגלות הקדושה לאדם על ידי הסרת הערלה, ונמצא שהמצוה הביאה את האדם למה שלמעלה מעלה הרבה, וזהו על אמרתך, שהמצוה בגשמיות להסיר הערלה, הביא את האדם להתדבקות בעולם העליון, שלמעלה מהטבע, ומזה בא עיקר השמחה לאדם כשאדם מדבק עצמו בשורשו שלמעלה מהטבע, והוא על ידי המילה כנ"ל... (סוכות תרל"ח)

שם משמואל:

...וממוצא הדבר נשמע דאין אדם יכול לקבל קדושת השבת רק לעומת מה שהוא שומר הברית, וכמה שהוא שומר הברית, כל כך הוא נוטל משבת, וזה הוא ענין ב' האותות שצריכים להיות אצל כל אדם, אות ברית ואות שבת, כי בלתי אות ברית אי אפשר לו לקבל שבת, ובאמת יש לומר דהוא הדין להיפוך שאי אפשר להיות שומר הברית בלתי שמירת שבת, וזה שאמר האי צדוקי לרב כהנא (סנהדרין ל"ז) אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, היינו שמצד הטבע אי אפשר להיות שומר הברית, ובאמת הוא כן, אך מחמת שישראל יש להם שבת, ועד שבת היה הכל נמתחין והולכין בימי הבריאה עד שבאה שבת ושב הכל למקורו, ומכח זה יש להם לישראל כח ממה שלמעלה מן הטבע, ולכן יכולין להיות שומרי הברית.

ובזה יש להבין דברי המדרש רבה אמרו (פרשה כ"ו) בטעם מילה בשמיני... עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, והיינו דכשם ששמירת הברית היא למעלה מן הטבע, כן מילה עצמה היא למעלה מן הטבע, וכמו שאמרו (גיטין נ"ז) על הפסוק (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום, זו מילה שניתנה בשמיני, ומכל מקום רואין אנו שכל ישראל חיים וקיימים, ועל כן מפני הכח שלמעלה מן הטבע, ולכך ניתנה בשמיני, ולכך בני נח לא נצטוו על המילה, דהם אין להם רק ז' מצוות, משום שהם בתוך הטבע, לכך אין להם אלא ז' מצוות, ולכך צריך דוקא שיראה פני המטרונה תחילה, וזה אי אפשר רק באמצעות השבת, שהיא גם כן למעלה מן הטבע.

עוד יש לומר בכוונת המדרש, דהנה האר"י ז"ל כתב הענין שניתנה מילה בשמיני, משום דאז מאיר על האדם אור ממקום גבוה, ואינו יכול לסבול עוד את הערלה, כמו כן יש לומר על יום השבת, דאין שם ערלה עליו עד שבא יום השבת, דכל דבר נתפעל מהיפוכו, והיפוך ערלה הוא שבת, והבן. (בראשית נח תרע"א)

הענין שעושין סעודה בלילה שקודם המילה, הנה הרמב"ם פסק (תרומות י"א ז') דקטן ערל תוך שבעה מותר לסוכו בשמן של תרומה, משום דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות, וליל שמיני אסור לסוכו בשמן של תרומה... ולפי זה גרע כשמגיע ליל שמיני... אך כל זה אם האדם מכוון לתקנת עצמו, אם כן הוי שפיר מיגרע גרע, דעד הנה לא היה צריך תיקון ועכשיו צריך ליתקון, מה שאינו כן אם האדם אין כוונתו בשביל עצמו, רק לקיים מצות השי"ת, אם כן כשמגיע זמן חיוב המצוה אז אשבוחי משבח, דיש לו מקום להאדם לקיים מצוותו, ואף שעוד אין בו כח לקיים המצוה כי לילה הוא, אבל על כל פנים בא לו קצת מקום ליכנס בעשיית המצוה, כיון שאז נקראת ערלות...

ונראה דהנה במצות מילה יש שני מיני תועלת, האחד שהיא הכנה למען יוכל לקבל אחר כך שלימותו, ושיהיה שם ה' נקרא עליו ויהיה כולו טהור לעבוד את ה', והב' איתא בדרך אמת להרב חיים ויטאל ז"ל בעת הולדת אדם באין לו נפש רוח ונשמה, וכשנימול זוכה לכולם כדי להשלימם באותה מצוה, אך מסתלקין עד שישבר קליפת היצר הרע להתחנכו במצוות, ואם כן היא לא לבד הכנה להבא רק גם לשעת מעשה, שתיכף נתקן הנפש רוח ונשמה, וכנגד שני מיני התועלת ההם מתכוון המדרש רבה, דמי שסובר שהוא מזבח הוא אומר שמתועלת ההכנה זכה, כמו שהמזבח הוא הכנת מקום לקרבן, כן המילה היא הכנה, כמו שכתבנו התועלת הראשונה, ומי שסובר קרבן הוא אומר כנגד התועלת הב' שנתתקן תיכף. (שם לך לך תרע"א)

והנה שלשה אלה מתייחסים לגוף ונפש ושכל, ארץ ישראל מתייחסת לגוף... מילה מתייחסת לנפש, שהיא באבר התאוה לעצור את הכוחות הגופניים והרצונות החומריים, ונפש הוא הרצון והתשוקה שבאדם, כמו שאמרנו כמה פעמים מלשון אם יש את נפשכם... (שם תרע"ב)

אברהם אבינו היתה מדתו ימין מקרבת, שעל ידי שהיה מקרב רחוקים משך את לבם תחת כנפי השכינה, ולא על ידי שמאל דוחה, והנה מצות מילה שבאה לדחות ולסלק את חלק הערלה היא בחינת שמאל דוחה היפוך מדתו, והיה אברהם אבינו ע"ה מתיירא שמעתה לא יעלה בידו עוד לאחות את כל באי עולם, שהרי כל העולם בדלין ממנו, על כן היתה עצתו לשאול עצה מאנשים שהם בכלל אומות העולם, וכאשר יסכימו עמו להמול, לא יגרום עוד פירוש בינו לבין העולם, שהרי לפי מהותם נמי נתנו לו עצה להמול, ושוב היה בכחו גם להבא להשתמש במדתו ימין מקרבת.

והנה השי"ת אמר לו התהלך לפני והיה תמים, והיינו שתמים הוא שלימות מכל צד ובכל המדות, וזה אי אפשר אלא על ידי בחינת ביטול לרצון השי"ת... ועל ידי זה זוכה להיות למעלה מכל מדה ומדה, ונמי למעלה ממדת שמאל דוחה וממדת ימין מקרבת, אך קודם שנמול לא היה אפשר להיות בבחינת ביטול, כמה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבעוד שהערלה דבוקה בו והיתה נמי הערלה בבחינה זו, היה כמכניס טומאה במקדש, ועל כן השתמש בעצתו לשאול עצה כנ"ל, אך אחר שנימול ומל את ילידי ביתו היה בבחינת ביטול, ומתרומם כנ"ל, וזה הענין שעלה ריחם כקטורת... (שם לך תרפ"ג)

...רק הענין דהנה מחצב הנשמות של ישראל אין זה מחצב נשמות אומות העולם, כי רק בגופם יש להם השתוות בצד מה מחמת אדם הראשון שכולם באים ממנו, אך על ידי המילה נעשה הפרש גם מצד הגוף, דהגוף השיג צורה אחרת, וזה היה חשבונו של אברהם אבינו, שאמר עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי, והיינו דכוונתו היתה להחזירם למוטב, וכשימול את עצמו ייעשה נבדל מן העולם גם בגוף, ולא יוכל להחזירם למוטב, ולכך רצה שיסכימו הם על זה, היינו שגם השכל האנושי יסכים על זה, וממילא לא תהיה עשיה שהיא למעלה מהטבע, ועוד יהיה לו חיבור עם העולם, וזה ששאל אותם מה דעת השכל האנושי על זה, והשיבו ענר אשכול דמצד השכל האנושי אין למילה שום מקום, דמילה ניתנה בשמיני שהיא למעלה מן הטבע, והגם שהם עצמם מלו את עצמם, אחר כך. וממרא אמר שגם בתוך הטבע יש לה מקום, ומצד השכל האנושי צריך להיות כן. (שם וירא תרע"ב)

והנה במצות מילה יש בה שלשה ענינים, מילה פריעה ואטופי דמא, ויש לומר שזה מקביל לעומת שלש הקליפות הטמאות לגמרי, שבמצות מילה מסלקין את שלש הקליפות, במילה היינו חיתוך העור, מסלקין את יצרא דגלוי עריות, כי חטא גלוי עריות גורם להמשכת הערלה חס ושלום... והוא מקביל לעומת אש מתלקחת לפירוש הראשון, או לענן גדול לפירוש השני. בפריעה שהוא לשון גלוי מסלקין את יצרא דעבודה זרה הבא מכח טעות וחושך השכל, והוא מקביל לענן גדול לפי הפירוש הראשון, או לאש מתלקחת לפירוש השני, ועל כן איתא בספרים שהמוהל שיש לו מעט גילוי עינים הוא רואה בעת הפריעה כמין נצוצי אש, והוא כעין גוריא דנורא דנפיק אתא מבית קדש הקדשים. באטופי דמא מסלקין את יצרא דשפיכות דמים, וזה מבואר, אך סילוק קליפת נוגה הוא על ידי מילת הלב, כמו שכתוב (דברים י') ומלתם את ערלת לבבכם... (שם תרע"ד)

דהנה הבשורה לאברהם בצירוף מצות מילה היתה, והטעם יש לומר שבאשר מדת יצחק היא מדת הדין, היפוך מדת אברהם מדת החסד, וידוע שטבע המוליד בנולד, לא היה יתכן שאברהם איש החסד יוליד את יצחק איש הדין, על כן נתבשר ביצחק רק בשעה שקיבל על עצמו מצות מילה, שהיא ענין דחוי הערלה פסולת דהאדם, וכמו בפרט כן בכלל העולם הוא דיחוי הפסולת, וזוהי בחינת מדת הדין שמאל דוחה, וכמו שכתב בעל המאור (שבת פרק י"ג) שמצות מילה היא כעין מצות ובערת הרע מקרבך, היפוך מדתו של אברהם שהיה איש החסד, ימין מקרבת את כל באי העולם, שמחמת הקירוב יתהפך הרע עצמו לטוב ויתהפך חשוכא לנהורא, ומצות מילה היא כריתת ודיחוי חלק הרע לגמרי, וכבר הגדנו שזה היה עיקר נסיון המילה, כי בלאו הכי לא היה שייך להקרא נסיון לאיש שהושלך לכבשן האש על קדושת שמו יתברך... אלא שזה היה עיקר הנסיון, שאף שהיתה היפוך מדתו לגמרי, מכל מקום היה זהיר וזריז במצוה ונמשך אחריה כאילו כך היתה מדתו מעולם, ולא היה נצרך לכוף את טבעו כלל... (שם תרע"ט)

ונראה דזהו ענין מצות מילה שנצטוה אברהם אבינו ע"ה, והיינו דידוע דערלה היא הפסולת שבגוף... וידוע עוד שזהו חלק זוהמת הנחש וגדולה מכל הטומאות שבעולם, ומכל מקום ערלה שלא בזמנה היינו קטן בתוך ח' לאו שמה ערלה, וכן אברהם אבינו עד שלא נצטוה על המילה, לא נפל על פניו בעת נבואתו, אלא בעת שנצטוה כתיב ויפול אברהם על פניו... ולפי דרכנו הנ"ל דעד אז היו עדיין ניצוצי הקדושה מעורבים בחלק רע זה, וממילא לא היתה הערלה בתכלית הרוע כל כך, אבל כשהגיע אברהם לרוממות מעלתו כבר משכו החסדים שלו, היינו חלקי הקדושה שבו את הניצוצות מן הערלה, כמשפט הדינים המסתעפין מן החסדים כנ"ל, אחר שלא היה אפשר לתקן את זוהמת הנחש נמשכו ממנו ניצוצי הקדושה, כי מצא מין את מינו וניעור, על כן אז דווקא נדחתה הערלה לבלהות, והנחיל אברהם אבינו ע"ה לזרעו אחריו שבהיות התינוק בן שמונה ימים יערה עליו רוח ממרום. ובהרב חיים ויטאל שכל נפש רוח ונשמה שבאדם שעתיד לזכות בהם הם נקבצו באו לתוך התינוק הנה להשתלם במצות המילה, ואחר כך יוצאין ממנו וחוזרין אחר כך כמסת מעשיו הטובים. ולפי דרכנו מובן שמכח זה עצמו נמשכו מהערלה כל ניצוצות חלקי הטוב, ונשארה ריקה עומדת להכרת... ונראה שזהו ענין ההכנות שאנו עושים ומכינים כסא לאליהו הכל הוא מטעם הנ"ל... (שם תר"פ)

ונראה דהנה יש להבין למה אברהם אבינו ע"ה לא נולד מהול כמו אדם הראשון ונח... ולפי זה יש לומר, דהיינו טעמא שאברהם לא נולד מהול, דהנה במדרש (פרשה ל') אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים והציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בא והאיר לפני... וברמב"ן שהאבות היה סוד ה' עלי אהלם ודוגמתו היה המשכן, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, שאהלם היה מקום השראת השכינה כמו המשכן, ועל כן היתה נצרכת לו מצוה בעשיה בפועל עד כדי להמשיך האלקות למטה. ויש לומר עוד דמצות מילה שהיא עשיה ושינוי בגופו ממש, שאין בכל מצוות התורה דוגמתה, בכחה למשוך האלקות נמי למטה מטה ביותר, להאיר מתוך החושך ממש. ולפי זה מובן הטעם שאברהם לא נולד מהול, דאם היה נולד מהול לא היתה לו מצוה עוד דוגמתה להמשיך האלקות למטה מטה להאיר לכל העולם, ואינו דומה לנח שהוא לא היה בכחו להאיר את החושך, ואדרבא היה צריך סעד לתומכו... ולא היה בכחו להוריד האלקות למטה, ולהשלמת עצמו לבד היה די שנולד מהול, וכן נמי אדם הראשון שנולד מהול, שאז היה עיקר שכינה בתחתונים, ולא היתה נצרכת מצות מילה שיהיו מצוות מעשיות להמשיך האלקות למטה, על כן נולד מהול שיהיה בלי פסולת... 

ולפי האמור מענין המילה, שעל ידי מצוה זו נמשכת האלוקות ונתגלה מטה מטה, יש ליתן טעם דמילה דוחה שבת, שבפשיטות אינו מובן, שהרי שבת היא בסקילה ומילה היא בכרת, וידועים דברי הרמב"ם (בפירושו לאבות), דמעונשן של עבירות נלמד שכר קיום המצוה, ואם כן בהכרח לומר שהשבת חמורה ממילה... אך לפי דרכינו יש לומר, דהנה שבת היא יומא דנשמתא, ועל כן עליית שבת היא רק בפנימיות, אבל בחיצוניות אין שום שינוי בדרך הטבע, מה שאינו כן מצות מילה, שהיא ממשיכה האלקות למטה, אם כן יש במילה מה שאינו בשבת על כן דוחה אותה...

ולפי האמור מבואר למה היה המראה על ידי מצות מילה כל כך בנגלה, השכינה ושלושת המלאכים מרכבה לה, וסעודה גדולה שהכל היה מחמת שכל ענין מילה הוא להמשיך האלקות למטה מטה בהתגלות כנ"ל, מה שאינו כן בכל המצוות שאינן עושות שינוי בגוף האדם בנגלה, על כן אינן מושכות כל כך האלקות בהתגלות, ואף שבפנימיות שיש שהם עוד יותר כמו נסיון העקדה... 

והנה מובן שארץ ישראל בעוד היתה נכנעת תחת יד הכנענים לא היתה מעלתה כל כך גבוהה כמו בזמן היותה ביד ישראל, שאינה מקיימת עוברי עבירה, אך מחמת מצות מילה שהמשיכה כל כך התגלות אלקות בעולם אפילו מטה מטה, מצא מין את מינו וניעורה קדושת ארץ ישראל הטמונה לשעתה על כל פנים, ועל כן אז לא קיימה את עוברי עבירה, אם כן כל ענין סדום נסתעף ממצות מילה, והמראה הגדול והסעודה, ומזה נמשכה אלקות בהתגלות אפילו במקומות הנמוכים כסדום, ובשביל זה בא עונשם... (שם תרפ"א)

ורבי לוי אמר זה דם מילה, היינו דהערלה היא קליפה חמורה מאד וחופפת על ברית קודש, ובאה המצוה לחתכה, כי קליפה חמורה זו אי אפשר להכניסה בקדושה, ואין לה תקנה אלא להרחיקה, ועל כן אברהם שאיחה את כל באי העולם נצטוה על המילה, כי לקליפה זו אין תקנה, ובזה נתגלה אות ברית קודש ונשלם צורת אדם באותיות שי"ן דל"ת יו"ד כידוע, אז שורה על האדם שם השי"ת מלמעלה למטה, ועל כן להכניע את הכל לקדושה היה בו הצורך למצות מילה, אך הרשע הזה היה בהיפוך... (שם תולדות תרע"ג)

...וזה עצמו הוא טעם מצות מילה, שבהיות הערלה דבוקה באדם יש לצד הרע אחיזה בו, והיו כחות האדם מתגשמים ומתפשטים לצד הרע, על זה באה המצוה לסלק את חלק הנחש שהיא הערלה לבל יתגשמו ויתפשטו כחות האדם יותר מדי, ומצות מילה היא שמירה לבל יתפשט לגבול החיצונים, אם כן הוא ענין אחד עם מה שאמר לעולם די. (שמות תרע"ה)

...וכן היא מצות מילה לסלק הערלה שלא תקלקל את הענין האלקי השורה בכל איש ישראלי מיום השמיני והלאה, והנה הענין האלקי השורה בכל איש ישראל הוא באמצעות שבת, ומשם דבקים נפשות ישראל באהבה, על כן צריך שתעבור עליו שבת אחת לקשור נפשו באהבה, שכאשר יבא היום השמיני, שאז הערלה מקלקלת כנ"ל, יסלק את הערלה שלא תקלקל את האהבה והדביקות. (שם וארא תרע"ב) 

יש להתבונן שמצות מילה ניתנה לאברהם אבינו ע"ה בשם א-ל ש-די, ויש לומר הטעם בפשיטות לפי מה דאיתא בספרים הקדושים, בטעם מצות מילה שביום השמיני אחר דאתישב ביה חילא דהאי עלמא, שורה קדושה עליונה על כל נפש מישראל, ושמיני רומז למה שעל הטבע, כי הטבע היא שבעה, ובכל מה שבטבע אין צורך לסלק הערלה, אך למה שלמעלה מהטבע צריך לסלק הערלה, לבל תהיה לה אחיזה במה שלמעלה מהטבע ותתחזק ותתקף עוד יותר, והנה שם א-ל ש-די פירשו בו שאמר לעולמו די, והיינו שלא אז לבד בפעם אחת, רק בכל עת הוא אומר די לבל תתפשט הקדושה יותר לבל יאחזו בה החיצונים. ועל כן בשם זה השומר שלא תתפשט הקדושה למקומות שאינם ראויים ציוה על המילה... (שם)

ונראה דהנה כבר אמרנו שישראל במצרים היה להם מירוק מחטא עבודה זרה שהוא בשכל, ומחטא התאוה הנטועה בגוף שהוא הלב. והנה באדם יש שני פתחים, פתח למוח ופתח ללב, וכנגדן שתי בריתות, ברית המעור וברית הלשון, המעור הוא פתח המוח, שדרך שם יורד הזרע שהוא מהמוח, וסמך לזה (יבמות נ"ג) אין קישוי אלא לדעת, והלשון הוא פתח הלב, כאמרם ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, ונתנו על שני הפתחים שתי בריתות, והיינו שבלתי אפשר שיהיה לאיש לב טהור אלא אם כן שומר פיו ולשונו. והנה פסח עיקרו לאכילה, הוא מקדש את פתח הלב שהוא הפה... ומצות מילה היא השמירה של המוח כנ"ל, אם כן פסח ומילה הם שומרי הפתחים של אדם, ובהם תלויה גאולת ישראל, שהיה להם מירוק המוח והלב... (שם בא תרע"ג)

הענין מה שמצינו שחז"ל קראו להבשר שבראש הגויה עטרה, אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על פי דברי האבן עזרא בפירוש מלת נזיר מלשון נזר, כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות, ועל כן נברא האדם בעטרה באבר התאוה להיות חפשי מהתאוות, כי בצלם אלקים עשה את האדם, וכשמקדש הברית מורה העטרה על זה... אבל בכלל העולם העטרה מכוסה, אדרבה שהערלה שהיא טומאה חמורה שולטת ומכסה עליה, והעטרה כבושה תחת הערלה, ולדידהו שפיר קאמר אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, כי הם ברשות לבם... ובזה יש ליתן טעם לדברי המדרש בפרשת מילה (בראשית רבה מ"ו), אמר להם יהושע מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים, כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו', על מנת ואתה את בריתי תשמור... אך יש לומר דהכל תלוי במצות מילה, שעל ידי זה יש בכח האיש להיות מושל ברוחו, שלא יטהו העושר לרע חס ושלום, ועל כן בעוד ישראל שומרים מצות מילה ומקיימין אותה, להם נאה עושר ונכסים בתים מלאים כל טוב, אבל בלי מצות מילה ושמירת הברית הם ברשות לבם, והעושר מביא לידי גיאות ומטהו לשאול תחתית ועל כן לא גלו ישראל עד שבטלו המילה... כי אז אפסה כל תקוה שארץ ישראל תהיה נאותה להם, ואדרבה נתקיים בהם עושר שמור לבעליו לרעתו וגו'... (שם יתרו תרע"ב)

...וכן וששון זו מילה, כי במילה יש שתי מצוות, מילה ופריעה, מילה היא סילוק הערלה רומז לערלת הלב, ובזה נשלמה צורתו... ואם כן המילה היא שלימות האדם בלב, פריעה היא מלשון התגלות, זהו בשכל, שמגלה דברים נעלמים, ואם כן מילה ופריעה הן שלימות לב והמוח. (שם תצוה תרע"ד)

ולפי האמור יש ליתן טעם מה שמילה מעכבת בפסח, כי פסח מורה עבדות ועול מלכות שמים, אם הוא בהכרח מיראת עונש עדיין אין זה משובח, אלא צריך לקבל עול מלכות שמים באהבה, וכדאיתא בתנא דבי אליהו לקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה, והנה כל עוד שהערלה בו, יש בו נטיה לאהבות חיצוניות, ואי אפשר להיות מקבל עליו מלכות שמים באהבה, על כן מילה שהיא סילוק אהבות חיצוניות, ובאין לעומתה לאהבת השי"ת מעכבת בפסח. (שם ויקהל תרע"ה)

ויש להבין למה לא אמר להם להמול תיכף בראש חודש, ושערל אסור בפסח, והמתין עם אמירת פרשה זו עד י"ד בניסן, וכמו שהוצרך שיתעסקו בפסח ד' ימים מקודם, כדי שיהיו ראויים להגאל, אלמא דלא סגיא ליה מצות הפסח עצמה שנעשית בי"ד, אלא נתבקשה ההתעסקות מקודם וההכנה למצוה כל אותם הימים, אם כן במצות מילה נמי, ועל כל פנים היה צריך לומר להם הפרשה, למען יכינו לבבם למצות מילה ויהיו טרודים בה, ועוד למה באמת לא ימולו תיכף, כי כבר נצטוו על המילה מאברהם אבינו ע"ה, והיו עוברים בכל יום בעשה, מצד הסברא היה למצות מילה דין קדימה למען שיהיו כל אותם הימים מקיימים עשה דמילה, ולמה שתק להם והמתין מלומר להם עד י"ד ימים לחודש. 

ונראה דהנה מה שנתבקשו מהם אותן שתי המצוות כדי שיהיו ראויים להגאל ולא מצוה אחרת, כבר הגדנו בטעמו... דבקיום מצוות פסח ומילה נעשה מקושר בהשי"ת היפוך כרת, שהוא כענף הנכרת מאילן מקום חיותו. והוא דצריכי תרווייהו, על פי דברי רש"י כיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד... והיינו שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, עיניהם הוא כינוי להשכל, ולבם הוא במדות שבלב, והם קליפת פרעה וקליפת מצרים ...דפרעה בטומאה הוא התגלות שכל מעוקם, שהוא מחשיך וסותם את השכל הישר ומושך לעבודה זרה, שהיא טעות וחשכת השכל, וקליפת מצרים אשר בשר חמורים בשרם ערות הארץ מושכת לתאוה רעה הנטועה בלב, ועל כן למען יהיו ראויים לגאולת השכל וגאולת הלב היפוך סתימת עיניהם ולבם של ישראל צריכי לשתי מצוות אלו פסח ומילה, פסח הוא היפוך כח פרעה המושך לעבודה זרה, מילה היא היפוך כח מצרים המושך לערוה... (שם תרע"ח)

...ולפי דרכנו שמילה היא בלבוש הנפש, ושלש מצוות שבמילה, מילה פריעה ואטופי דמא הן כנגד מחשבה דיבור ומעשה, ופסח הוא בשכל, שהוא עצם הנפש להדבק במקום החיים את ה', יובן הדבר היטב, דודאי איש הבא להטהר ולהדבק בהשי"ת צריך לנקות מקודם את כל מלבושיו, דהיינו להשגיח היטב שיהיו מחשבה דיבור ומעשה שלו נקיים משום לכלוך ומשום פסולת, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, ואם כן בהכרח שמילה קודמת, אבל גם זה מובן שבלתי אפשר לאדם לנקות עצמו מטנופא דהאי עלמא אלא על ידי שיכניס בלבו מקודם ציור אהבת השי"ת ומצוותיו, ואז רק אז יכול לעשות חשבון עם נפשו מי נדחה מפני מי... (שם פקודי תרע"ב)

...ונראה דהיינו טעמא שניתנה מצות מילה לאברהם אבינו ע"ה, שענין זה שניתנה הארה גדולה שלא בהדרגה, ואף על פי שאיננו בר קיבול, הוא רק מפאת מדת החסד, ועל כן לולא חסד אברהם לא היה אפשר למצוה זו להנתן, דומה לזה היה לישראל במצרים בליל היציאה, שזכו אז לכל האורות הגדולים למעלה ממדרגתם... (ויקרא תר"פ)

והנה בטעם מילה בשמיני וערלות תוך זמנה לאו ערלות... איתא בספרים הקדושים כי ביום השמיני נשפעת על התינוק קדושה יתירה שאינה יכולה לסבול את הערלה, או כדי שלא תהיה לערלה יניקה מהקדושה ההיא, על כן באה מצות מילה, אבל קודם לכן שאין הקדושה גדולה, אין הערלה מזקת. (שם שמיני תרע"ב)

ולפי האמור שהחפזון היה לתקן את העבירה לשמה, יש לומר נמי דענין שתי המצוות המתבקשות כדי שיהיו ראויין להגאל פסח ומילה, הוא לתקן את המצוה שלא לשמה של אדם הראשון, והיינו לפי שהבאנו לעיל דברי המג"ע שהמצוה שלא לשמה של אדם הראשון הולידה את ערלתו את קין את פריו זה הבל, ואם כן לעומת את ערלתו את קין ניתנה לישראל לתיקון מצות מילה, ויובן ביותר עם מה שאמרנו במקום אחר, ששלש מצוות הן במילה חיתוך ופריעה, והטפת דם ברית, והן מקבילות לגוף ונפש ושכל, חיתוך הוא תשלום הגוף, לסלק את המום שבגוף... פריעה מקביל לשכל, והיא מלשון התגלות, והיא התגלות צורת היו"ד שבאדם, שנברא בהעלם, וידוע שצורת היו"ד היא השכל, והוא התגלות שכל אלקי שבאדם שהיה נעלם, הטפת דם ברית מקבילה לנפש, כי הדם הוא הנפש, וידוע ששלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים הן מקלקול גוף ונפש ושכל ששלשתן היו בקין, ויש לומר שעל כן נרמז "את ערלתו", ועל כן מצות מילה היא תיקון על זאת הערלה שנולדה מהמצוה שלא לשמה. (שם תרע"ט)

ויש להסביר טעם הדבר ששתי מצוות אלו גורמות התקשרות בהשי"ת יותר מכל המצוות, אף שמצוות השי"ת הן סגוליות נעלות מכל שכל אדם, מכל מקום צריכין לקרב מה אל השכל, אף שעיקר טעם המצוות וסגולתן גבוה מכל גבוה. דהנה איתא בתיקוני הזוהר דאות ברית מילה הוא כנגד היו"ד שבשם הוי"ה ב"ה, וסימנך מי יעלה לנו השמימה, ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה, וכבר פירשנו שהאות ברית מילה מורה על נשמת ישראל שמקור מחצבתם הוא רם ונשא וגבה מאד, ראשי המציאות הוא אות יו"ד משם הוי"ה ב"ה, בסוד ישראל עלו במחשבה כידוע ליודעים... דברים אלו אם אדם משים אל לבו מה היא מעלת נפשו ומה עתיד להיות גודל חבתו של השי"ת אליו, הלא מעיו מתחתכין ולבו בוער כאש להבה באהבתו יתברך, ואהבה רבה כזו משברת כל חומה המפסקת... מה גם אחר שהיתה כלואה ועצורה ואטומה בערלת הלב, ערות מצרים כנ"ל, שהתפרצה האהבה ברעש גדול בלי חוק וגבול, ואהבה זו מעוררת גם כן למעלה אהבת השי"ת לעמו ישראל בלי גבול ובלי שום מסך מבדיל... (שם תזריע תע"ר)

...וכן נמי יש לומר שכל הנבראים עתה טבעם נוטה לפירוד איך יבואו להתקרב, לזה הוצרך שתעבור עליו השבת ואז יקנה כח קירוב, וכן מילה, דבזוהר הקדוש תזריע דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קוב"ה כניש כל פמליא דיליה ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא, וכבר דקדקנו כאילו הכינוס הוא הגורם, ולמה, ואין מילה בעשרה דוקא. ולפי האמור יש לומר דהנה ידוע דהערלה היא חלק הנחש, ונחש הוא שורש הפירוד, על כן לסלק את כח הנחש נדרש שתהיה התכנשות ישראל, והיינו הך דבמדרש תאנא כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו... לעמוד כנגדו היה צריך כינוס... וכן נמי לאעברא האי ערלה מקמי ברית צריכין להתקבצות החושים להמצוה, ואם אין בכלל צריך על כל פנים בפרט, וכן למעלה כל מקום שהגיע פגם הנחש גורם פירוד, ועל כן כניש הקב"ה כל פמליא דיליה, ומעתה מובן שגם הנימול בעצמו שבאין לסלק ממנו כח הנחש שהוא כח פירוד, צריך שיהיה בו כח הכינוס, כדי שכח הנחש יהיה דבר היפוך לו, ואז הגיע הזמן להסירו, כמו קליפת הפרי קודם שנשלם קשה להסירו, כי עדיין שניהם כדבר אחד, אך כשנשלם הפרי נתקלפה הקליפה, כן נמי כשהנמול משיג כח הכינוס על ידי שבת נעשה מוכשר להסיר ממנו הקליפה המתנגדת לזה הכח. (שם אמור תרע"ד)

ולפי האמור יובן ענין שני האותות שבכל אדם, דהנה בזוהר הקדוש כד מתכנשי עמא קדישא לאעברא האי ערלה מקמי ברית, נראה שזוהי המצוה ליכנס בכלל ישראל, וכן משמע בזוהר הקדוש אמור, בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה רוחא דלעילא עד דיתגזר... ולפי זה יש לומר דכל מאן דאתגזר ונטר האי ברית הוא כאבדה המתבקשת מכלל ישראל בהאי סימנא, כי הוא נרצה מצד הכלל, ואות תפילין הוא לשעבד את הדעת להשי"ת, ובזה נתבקש להיות נרצה גם מצד הפרט... וכאשר האדם יש בו שני האותות הוא סימן מובהק כאבדה המוחזרת בסימנים. והנה אמרו רז"ל למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, ועל כן לזכות לארץ ישראל בלתי אפשר רק על ידי רצון ותשוקה לקדושה והיינו על ידי שמשליך ממנו תשוקות חיצוניות, וזהו ענין מילה ושמירת ברית...

ואם כן עדיין יש כאן שאלה, מאחר שתכלית מילת הגוף היא מילת הלב, הלא עדיין אינו מחשב ואין היצר הרע מראה פעולותיו אף שניתן באדם משעה שננער לצאת מבטן אמו, מכל מקום עדיין אין בו פעולה, ולכאורה לפי השגת השכל היה יותר טוב למול כשיש בו קצת דעת ויצר הרע להחלישו... ועל זה אמר כשם שנמול יצחק אבינו, והיינו דביצחק כתיב ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק... כשמל נגמל מיצר הרע, ואף שעדיין אינו מחשב... ועל כרחך לומר שמצות מילה שמסלקת את היצר הרע איננה דבר המשוער בהשערת השכל כיצד היא מסלקת את היצר הרע, אלא מצד כח עליון שבה, שמסלקת את היצר הרע שניתן באדם משעה שננער לצאת ממעי אמו, וכך שיערה התורה שמילת שמיני מסלקת ביותר את היצר הרע ממילת גדול קצת, ואולי זה לנו ירושה מיצחק אבינו שממנו נסתלק היצר הרע לגמרי, ומאתנו היא מחלישתו על כל פנים. (שם)

...וזהו שאמרו ז"ל בתנחומא תצא, שהיה עמלק חותך מילתן של ישראל וזורקן כלפי מעלה, ואמר בזה בחרת, טול לך מה שבחרת, כי בזוהר הקדוש מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות שם הוי"ה ב"ה, והוא חותם השי"ת באדם, והיינו דמילה היא אחרית גוף האדם, כידוע (דהרגלים הם התפשטות לבר מגופא), ומורה על העיקר הזה דאחרית ישראל הוא השי"ת, ועל כן חתם באבר האחרית צורת היו"ד של השם כידוע, ועל כן עמלק שהתנגד לזה חתך וכו'... (דברים תבא תרע"ו)

מה שאין אומרים שהכל ברא לכבודו באסיפת ברית מילה, כברש"י ריש כתובות, הטעם כי בסעודת שמחת נשואין שהיא שמחה בטבע, שהרי אף זולתנו עושין משתה, על זה אנו אומרים שאצלנו חוזר הכל לכבוד השי"ת. אך שמחת ברית מילה, שאין זה ענין טבעי כלל, ולא עוד אלא דאית ליה צערא לינוקא, והסעודה עצמה בלי אומר מעידה על עצמה שהיא לכבוד השי"ת... אין נזקקים להזכיר זה בפה. (שם תרע"ח)

ומעתה יובנו דברי המדרש, דהנה מובן שכחות הטומאה המושלים על כל הגוים אינם מניחים אותם לבא ולהתגייר, וכמו אבן כבדה האוטמת את סגור לבם, ואפילו כשבאין להתעורר אינם יכולים, וזהו עיקר המניעה יותר מכל יסורי המילה וסכנתה, אבל מאחר שנימול אברהם שהיה אב המון גויים, נחלש כח הטומאה ואינו אוטם כל כך את סגור לבם, ומעתה הרבה גרים באין להדבק בזאת הברית מפני שנסתלק האוטם, וזה שמסיים ומבשרי אחזה א-לוה... (שם)

ר' צדוק:

וג' דברים יש במילה, מוהלין הוא תחלת כריתת הערלה, ופריעה הוא ההתגלות אחר שנכרתה ושאין נמשך עוד, ובזה נתגלית העטרה וניכר ההבדל שבין ישראל לעמים, ועדיין צריך אטופי דמא במציצה להוציא דם הברית, ועיקרה משום רפואה, כמ"ש (שבת קל"ג ב') אומנא דלא מייץ סכנתא, כי אחר המילה שהיא מכת חרב וסכנתא, דעל כן אמר על זה "כי עליך הורגנו וגו', כמ"ש בגיטין נ"ז ב') זו מילה שניתנה בח'"... והוא היום ההוא הנזכר בכל מקום במקרא שהוא היום לה' שכולו שבת ומנוחה לעתיד לבא, והוא יום הח' שהוא למעלה מז' ימי הקנין כנודע. ומילה ביום הח' כי על ידה יזכו ליום ההוא, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי דעמך כולם צדיקים שומרי הברית... ובעולם הזה אור אותו היום נעלם ואינו מתגלה אלא על ידי המסירות נפש להריגה... ועיקר ענין הרפואה למכה שנברא בעולם היא בשביל המילה, וכמ"ש במגילה י"ז ב' מה ראו לומר רפואה בח', מתוך שניתנה מילה בח' שצריכה רפואה וכו'. והיינו אם אין מכה רפואה למה, ואין יסורין בלא עון, ואם אין עון מהיכי תימצי יהיה מכה בעולם כלל, ומה צורך לרפואה, רק מחמת מכת המילה שהיא מצוה וחיוב לכל ישראל ההכרח לימצא רפואה. וזהו מחץ מכתו של עולם שירפא לעתיד לבא, שהוא הבא מעטיו של נחש, דעל ידי זה נמשכה ערלתו דאדם הראשון שנולד מהול, וכה היה ראוי להיות תולדות בני אדם כולם, רק שבחטאו מושך בערלתו היה... אז נקבע בתולדה וטבע הבריאה כן, על כן נולדו כל זרעו ערלים, עד שזכו אבות העולם אברהם ויצחק במסירות נפש להשי"ת באור כשדים ועקידה להביא לעולם נפש יעקב אבינו ע"ה איש תם שנולד מהול, ולא הוצרך עוד למסירות נפש, כי הוא מצד עצמו היה שלימות התיקון והתגלות שורש קדושת ישראל, דעל כן אמר תענית ה' ב' דלא מת, כי תיקן שורש החטא שמחמתו המיתה, אלא שעדיין לא נתגלה שלימות התיקון לגמרי בעולם הזה... וכך ההלכה דאף הנולד מהול צריך עדיין להטפת דם ברית וגם אטופי דדמא הוא קצת מסירות נפש, כי הדם הוא הנפש, ומקצת נפש ככל נפש...

וכל זה הוא לרפאות מכת המילה דאברהם ויצחק שהם התחלת הסרת הערלה, אברהם אע"ה המתחיל בכריתתה מהגוף, ויצחק אע"ה בהתגלות הקדושה לפעל להיות נימול לח', שהוא התגלות העטרה היא קדושת ה' האחרונה דשם הויה להיות השם שלם ומתאחד עם ה' ראשונה שהוא סוד יום הח' כידוע. וזהו גמר ההבדל בין ישראל לעמים דכל רואיהם יכירום, ועל ידי זה זוכין לבוא לנחלת יעקב בלא מצרים דמטתו שלימה וה' בדד ינחנו ואין וגו', ולירש ארץ העליונה. ובכניסתם לארץ ישראל ניתנה פריעת מילה ליהושע והוצרך למולם שנית ולגלות קדושת ישראל שירשו ארץ הקדושה, כי גופם קדוש לה' על ידי מסירת גופם לה' במכת חרב דחרבות צורים הרומז לאבות, כמשז"ל על פסוק "מראש צורים אראנו", שהם הביאו חרב זה לעולם למסירות נפש לה'. וזהו ברית הנאמר ביסורין שהוא כמלח הממתיק הבשר כמ"ש בברכות ה' א'. ובשר הוא הגוף ותאוותיו שצריך המתקה, דעל ידי זה ישוב היצר הרע טוב מאד, שנעשה המר מתוק, ויזכה לג' מתנות טובות שעל ידי יסורין, תורה וארץ ישראל ועולם הבא, כמ"ש בברכות (שם). ומילה היא שורש היסורין של אהבה שקבע השי"ת בעולם שכל אחד עושה לבנו באהבה ובשמחה רבה, דהיא מצוה שקבלו בשמחה. ומולים היו כל העם היוצאים מצרים לפני מתן תורה, וכן בכניסה לארץ דאז ניתנה פריעה. וגלות זה שהוא הכנה לעולם הבא היא אטופי דדמא והתחלת הרפואה, ולכשתגמר רפואת מחץ מכתו של עולם אז נזכה לעולם הבא, שהוא סוד יום הח' שהוא שלימות קדושת הברית בשר, שיתקדש הגוף עד שיהיה ראוי ליכנס לארץ העליונה ולזכות לחיי עולם.

ועד אלישע לא הוה מילה דאיתפח כי לא ידעו עדיין להתגלות בפעל הרפואה למכת המילה שהוא שורש הרפואה שבעולם שירד מחמתה מלאך רפאל פעם הראשון לעולם לרפואת אברהם אע"ה אחר המילה, דשלימות הרפואה הוא על ידי השי"ת בשליחות מלאכו, ואינו בידי אדם כלל לרפאות את עצמו רק על ידי האתערותא דלתתא שהאדם מוסר נפשו להשי"ת ובא בברית ומקדש עצמו מלמטה מעט ובעולם הזה, על ידי זה מקדשין אותו מלמעלה הרבה ובעולם הבא. וזוכה לרפואת המכה, היינו שלימות הקדושה שלא יצטרך ליסורין עוד...

והתחלת התגלות מלכות ישראל בעולם היה על ידי שמואל הנביא ע"ה שהוא הוכן לזה מתחלת הבריאה כמשז"ל הראהו לשמואל מושח מלכים, כי התפרצות החזון בעולם הוא על ידי שלימות קדושת הברית בשר, כי תאוות הגופניות הם עיקר המחיצה המבדלת מהשגת אלקות, כי הם ב' הפכים מרוחקים זה מזה... (חלק א פוקד עקרים עמוד כו, וראה שם עוד)

ועל כן האב חייב למול את בנו, ואין עיקר המצוה על האדם בעצמו כשיגדיל שיהיה בהשתדלותו ככל המצות, רק שהוא כן בתולדה מצד האב המולידו, כי באמת הם בשורש כן מולים, והערלה אינה אצלם אלא לבוש חיצוני ממשכא דחויא דסביב רשעים יתהלכון. ומצד שיש גוים בעולם שהערלה נקראת על שמם, שהם שורש הערלה, וישראל שנקראים אדם הם עולם קטן וכוללים כל העולם כולו. על כן מצד מציאות הגוים יש גם כן בהם מציאות עור ערלה המקיף ומכסה את הקדושה כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. וכח הסרתה מהם הוא גם כן בא להם מתולדה, וזהו אות הברית המבדיל בין ישראל לעמים, ועמך כולם צדיקים.

וידוע דשם צדיק היינו שומר הברית, ואף אותם שפגמו, שהרי גם הערלים נקראים מולים, ואפילו בועל ארמית שאיתא בעירובין שמימשכא ערלתיה ולא מבשקר ליה, היינו רק למראית העין... אבל הקב"ה דיראה ללבב הוא רואה אדם זה מהול באמת, ועל כן מהתורה אין צריך לחזור ולמולו כי מעמקי לבבו של כל ישראל דבוק בהשי"ת, כמ"ש בברכות ז' א'... (חלק ב ישראל קדושים עמוד קכא, וראה עוד ערך ערלה)

והברית הוא קשר ויחוד אומה זו להשי"ת, כמ"ש בנדרים ל"א ב' שאין ערלה נקראת אלא על שם אומות העולם עכו"ם... ואות ברית הוא אות ב' שהוא קבוע וקיים בכל בית ישראל אפילו בערלים כמ"ש בנדרים כי מי שהוא זרע אברהם יצחק ויעקב השי"ת מעיד עליו...

וענין ב' האותות הנ"ל אות ברית היא בטרם ידע הנער וגו' שהוא אות על היהדות מלידה מבטן ומהריון בלי שום השתדלות, ולכך אי אפשר כלל להיות פושעי ישראל בגופן מצד אות זה כנ"ל, כי זה אינו בידו, דאף על פי שחטא ישראל הוא ועל כן נשתל באומה זו...

והם ג' מתנות טובות שאיתא בפ"ק דברכות שניתנו על ידי יסורין, כנודע שהגלות התחיל מלידת יצחק... כי היסורין למתק הגוף כדאיתא שם, ואות הברית הוא בגוף להעיד שהגוף נקי ומוכן לאות זה, שהוא אות על בשר קודש של ישראל שאינו בשר חמורים ואינו מתאוה לרע... וזה עומק הרצון הוא מצד אברהם אע"ה ועל זה הוא אות הברית... (חלק ג דובר צדק עמוד עד)

...כי בקשת הממשלה והתענוגים הוא בקשת דברים חולפים אחר שעה, ואין קיימים לעד, והם ממש הפכיים לבקשת ההשארה, ולכך על ידי המילה שהוא היפך בקשת הממשלה והתענוגים שהם לפי שעה, רק להיות חסר נתבשר על מה שכנגדם, והוא ההשארה לעד. (שם קומץ המנחה עמוד מא)

וזה ענין מילה בח' הרומז לשורש היהדות שבתולדה הוא גם כן ביום ח' שהוא רומז לאם הבנים המוליד ז' ימי הבנין, שהם כל מיני השתדלות אדם בין בפעולה בו' ימי המעשה בין בשביתה ביום השבת. ויום ח' הוא שורש הבינה שבלב שממנו תוצאות חיים בכל מיני כחות הנפש המוציאים כל הענינים לפעל באברים, ובאים בברית חותמו ית' ביום זה לומר כי שורש התחלת כל כחות איש הישראלי הוא רק לה' לבדו, וזה מצד המעשים שזהו מיד בתולדה הגופנית... (חלק ה רסיסי לילה עמוד קסג)

...ועל כן הערלה נקראת על שמם שאי אפשר להם להיות נימולים כלל, כי המילה היא חותם הברית שהיהודי כורת עם השי"ת להיות נאמן לאלקיו במסירת כל כחות גופו ונפשו אליו לגמרי מלידה מבטן שלמעלה מהדעת וההבנה והכרת השכל, רק שבטבעו ותולדתו הוא כן. דעל כן אפילו ערלי ישראל נקראו מולים (נדרים ל"א) והיינו אפילו מומר לערלות שאינו שומר הברית ומטמא עצמו בכל מיני טומאות אי אפשר לינתק שם ישראל ממנו, שהוא כח היהדות שיש בו בתולדתו מורשה מהאבות, ומיד כשירצה לשוב כחו יפה למסור כל כחות נפשו לגמרי להשי"ת, וכנודע בדורות השמד אפילו הרבה מפושעי ישראל מסרו עצמם על קידוש השם... (שם עמוד קעד)

 ...והמכוון כי מי יוכל לתקן כל שורש קלקול הנחש שהיה בפגם זה שהטיל זוהמא בחוה, ומזה נדבקה הזוהמא גם באדם הראשון, ועל ידי כן נעשה משוך בערלתו, והיינו שבודאי נברא מהול, ועל ידי הקלקול נעשה משוך בערלתו, וכיון שהיה ביום ו' בתוך ימי בראשית, הוא כמו שנברא כך, ועל כן כל תולדותיו נולדים ערלים... (פרי צדיק נח ו)

...והוא כיון שנמול התינוק לח' שלא מדעתו, ונעשה על ידי כן ישראל, זה מורה שקשור בשורש בהשי"ת בראשית המחשבה, וכל מה שעובר עליו באמת רצונינו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה... (שם לך ג)

וירא אליו ה', בבראשית רבה ומבשרי אחזה א-לוה, אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי, והוא תמוה לכאורה, שהרי כבר נאמר בפרשת לך ב' פעמים וירא ה' אל אברהם קודם המילה... וכפי הנראה עיקר החילוק, דשם היה ההתגלות לצורך הדבור, ובזה אין צורך מילה, והיו נביאי אומות העולם גם כן, וכאן נאמר וירא ולא נזכר שום דבור אחריו לאיזה צורך היה ההתגלות, ועל כן דחקו חז"ל שהיה לבקר החולה. אבל פשוטו נראה דעד הנה לא היה התגלות אלא לצורך דבור נבואה, והיה רק לפרקים בעת שהכין עצמו לכך, אבל עתה נעשה תמים שגופו מוכן לכך... כי כבר נתקדש גופו להיות דירה לשכינה בלבו תמיד, כמו שהוא בבני ישראל... (שם ויקרא א)

...והוא כמו מילה שנימול לח' ונעשה ישראל ואקרי צדיק, כמו שכתוב דכל מאן דאתגזר אקרי צדיק, והיינו שקשור בשורש שנולד ישראל, רק מילה מרמז על קדושת הגוף של ישראל שנקרא בשר קודש, ובהיפך בשר חמורים... (לסעודת פדיון הבן ב)

...רק השי"ת אמר שישראל מאמינים הם, ואומר להם אנכי ה' אלקיך וגו', והיינו התגלות עתיקא שקשורים בשורש, וכן ענין מילה שמלין תינוק בן ח' שלא מדעתו ונכנס לכלל ישראל, ובכלל ועמך כולם צדיקים, דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק, ואף שהתינוק לא עשה כלל רק אביו הכניסו לברית, וזה מורה שקשור בשורש בהשי"ת, וזהו מהתגלות עתיקא, וזה שאמר ועל דבר זה נכרת ברית, היינו על התגלות עתיקא נכרת ברית, והוא רק לישראל, ולהתגלות עתיקא זוכין על ידי שתיקה, כמו שאמר בלום פיך מלדבר וכו'... (שם בשלח יא)

...והוא על דרך שאמרו (פסחים ס"ו) אם אין נביאים הן, בני נביאים הן, וזה שנאמר מגיד דבריו ליעקב, וזהו על ידי ברית מילה, כמו שנאמר אור זרוע לצדיק, שמופיע בו מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה, כמו שכתוב, וכל מאן דאתגזר אקרי צדיק, וזוכה מעין תורה שבעל פה, שהוא מאור הראשון... (יתרו ג)

וששון זו מילה, גם כן מורה שישראל קשורים בשורש שמלין תינוק בן ח' ימים ושלא מדעתו ונעשה ישראל, ונכלל בכלל ועמך כולם וגו', דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק, וזה שנאמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וזה מורה על קדושת המילה, שבא דרך מציאה שלא ביגיעה וסדר הנהוג... (ראש חודש אדר ו)

ועל ג' קדושות אלו מרמזים הג' אותות שישראל מיוחדים בהם, תורה הוא מצד אתערותא דלתתא, והוא רק לישראל, דעכו"ם העוסק בתורה חייב, ומצות מילה היא הקדושה שנשרש מהאבות, ואין שייכות לה רק ישראל, דמולי עכו"ם דינם כערלים, מה שאינו כן ישראל אף ערל בכלל מהול הוא... (פורים ז)

ושבת ברזא דברית, דהיינו דברית הוא חוק, כמו שנאמר ויעמידה ליעקב לחוק, והיינו שנחקק הקדושה בלב שתיכף בהולד ישראל נולד בקדושה, שהרי נימול לח' שלא מדעתו, וזוכה להיות צדיק ובן עולם הבא, והיינו מפני שקשור בשורש בהשי"ת, ברצון העליון, כמו שנאמר בראשית, בשביל ראשית... (ויקרא פסח כו)

...ועטיו של נחש היינו מה שהנחש הכניס באדם שירגיש הנאת עצמו, ומזה נצמח טומאת נדה, כמו שאמרו (עירובין ק') הרבה ארבה, אלו ב' טיפי דמים וכו', ומזה נצמח טומאת לידה כל ז', ואחר כך וביום השמיני ימול וגו', ואז מתחיל דם טוהר, ואף שרואה דם טהורה, שהרי מאז הולידה צדיק, דכל מאן דאתגזר אקרי צדיק, וזה שאמר בזוהר בדמי טהרה אלו דמי מילה... וזה טעם שנזכרה מצות מילה כאן... (שם תזריע ה)

ופירוש מילה הוא כאומרם ז"ל (מגילה י"ז) מה ראו לומר רפואה בשמינית, מתוך שנתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית, דהיינו שעצם ענין המילה הוא רפואה לחולי הנפש, מה שנתהוה בראשית הבריאה על ידי הפגם של אדם הראשון, מה שנצמח מן הקלקול של גמר היום של ששת ימי המעשה, אמרו ז"ל (סנהדרין ל"ח) אדם הראשון מושך בערלתו היה, ועל ידי זה נסתעף ותולדה לכל הדורות עם מסך הערלה הדבוק בהם, ונצרך לזה רפואה ותיקון עד עת קץ... (דברים ואתחנן ח)

ושם יש שני חללי הלב, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, ושם משכן השני מלאכים שמלוין את האדם, יצר טוב ויצר הרע, והנשמה מבריאה, ושם כולו טוב, כמו דאיתא בזוהר הקדוש, נשמתין דאתגזרין מכורסיא היינו מהשורש, וזה שאומרים נשמה שנתת בי טהורה היא, ומצד הנשמה הוא כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים, שתיכף כשנמול לשמונה מתדבק בהשורש, כי אז אין לו עוד דעת מצד עצמו, רק השי"ת מקרבו מצדו מחמת שהוא חלק א-לוה ממעל, כמו שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים... (שם וילך יב)

...כידוע מאמרם ז"ל שאדם הראשון משוך בערלתו היה, היינו שבעת שנברא עשה האלקים את האדם ישר, שהיה מהול, רק לאחר הפגם של החטא משך על עצמו את מכסה הערלה, ועל ידי זה כל תולדותיו נולדים מאתו עם מכסה של הערלה הנמשך מסיבת הפגם הראשון, והגם שגם אברהם אבינו ע"ה מל את עצמו במצוות השי"ת, לא היה בזה עוד שלימות תיקון הפגם להכלל, כי רק הוא בעצמו מל את עצמו לדעתו, אמנם במילת יצחק אבינו ע"ה, שהיה הנימול לשמונה תחלה, על ידי זה נעשה תיקון לכל כלל ישראל הנימולים לשמונה, גם בעת שאין לו דעת מעצמו נשרש בו בזה הקדושה, שיהיה נקרא ועמך כולם צדיקים גם אם יקלקל מעשיו על ידי בחירתו... והיינו כי שורש המילה בשמיני יורה על תכלית הרפואה והתיקון של פגם הראשון, וכאמרם ז"ל על ומחץ מכתו ירפא, מחץ מכתו של עולם ירפא, ועל זה מרמז בחינת המשתה גדול שהוא תכלית הבירור והתיקון על ידי משתה היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית... (שמחת תורה מד)

חכמה ומוסר:

ובזה נתבאר לי מאמר חז"ל על דוד המלך ע"ה, כשהיה במרחץ אמר, אוי לי שאני ריק ממצוות, כיון שנסתכל במילתו שמח (מנחות מ"ג), הענין פלא, הלא בבית המרחץ אסור בדברי תורה, והיינו המצוה שמקיים אז. אבל הענין הוא כך, כי כבר מבואר במאמר מה בין צדיק לרשע, כי עיקר יסוד היסודות הוא הציור, והנה במרחץ אין לו דבר שישמש אז בציור, והיה מתאונן על זה פן יחסר לו אז למוד הציור... והנה מהמילה כתבו הראשונים, שזה להורות לאדם על זהירות המותרות, ורק לקיום המין הותר, והערלה מיותרת ותסירנה ממך, להזכיר כי צריך האדם להזהר מן המותרות, ולכן כשנסתכל במילתו ונזכר הציור שיש לו מזה, ציור מקיף הרבה מאד, ולכן שמח, כי יש לו בזה להשתמש במרחץ בכח הציור. (חלק א קכה)

מכתב מאליהו:

ואיתא בילקוט, השבת והמילה מדיינים זה עם זה, השבת אומרת אני גדולה ממך וכו', וכבר כתבו בספרים הקדושים בגדר ז' ימי בראשית הוא בחינת כל העולם הזה, וענין הכנסת הרוחניות לתוך הגשמיות, אבל גדר מילה הוא הסתלקות מן הגשמיות, ובודאי שני הדרכים כאחד נחוצים לעלית האדם, אמנם השאלה היא, אם אי אפשר לקיים את שניהם, איזהו עדיף, ועל זה מסיק שהסתלקות מן הגשמיות קודמת, ביאור ענין זה הוא נפלא מאד. (חלק א עמוד רכו)

ובילקוט ריש תזריע "וביום השמיני ימול... תן חלק לשבעה וגם לשמונה... אלו שבעת ימי השבת... אלו שמונת ימי המילה... ר' נחמיה אומר... לשבעה זה דור שמל משה לשבעה, וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה"...

אבל הענין כנ"ל, שבמדרגה הגדולה של דור משה היתה המילה דבר קל לפי ערכם ולפי מדרגתם היתה להם כדבר שאינו חורג מדרך הטבע של העולם הזה, והיינו מל לשבעה. ובהיותם רחוקים מן ההסתר לא היה בזה גילוי כל כך גדול כמו המילה לפי ערך דורו של יהושע, כי פני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה), והיינו שהוצרך לעבודה של השבה אל הלב - הבקיעה בתוך ההסתר לצאת מגבולות העולם הזה שהוא גדר מל לשמונה. (חלק ה עמוד כב)