(ראה גם: מלאכה, עבודה, שבת)
הפרק השלשה עשה בדברי מי שדימה כי המנוחה החשובה מכל מה שיעשה. אמרו אנשים, כי המנוחה גורמת להתאוששות הנפש בעצמה ומספקת את מזונה, ומבריאה את גופה, ומחזקת חושיה, ושהאדם כל זמן שהוא יגע אין צפייתו אלא למנוחתו והיא מטרתו, והלא תראה שהמלכים הם היותר נחים בבני אדם, ואלמלי שדבר זה הוא החשוב, לא היה נבחר להם, ואיה שלות המחשבה אלא בעזיבת הדאגה וההתרוצצות והיגון והאנחה, ודי לך כי דת האמת לאשר בחרו בה נמשל בה, שהרי נאמר "ומצאו מרגוע לנפשכם", וצוה לנוח בשבתות ובמועדים.
השקפתי על דעתם של אלה ומצאתים סכלים יותר מכל אדם, ואף אמרו מה שאינם יודעים אותו, לפי שהמנוחה לא תתכן לאדם אלא לאחר התעסקויותיו הרבות והכנת צרכיו, והתקנת עניניו, ואחר כך יפסיק ואז ינוח, כאמרו "הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך". אבל המנוחה כשהיא לעצמה בלי מאומה, מכל זה אינה מנוחה אלא בשמה בלבד, ואין ענינה אלא עצלות, ואל תשאל על העצלות התמידית מה זו עושה, כי האדם כאשר יתבטל פעם ויתעצל פעם עד שיבואהו העוני וילך ויגבר עד שיעדרו לו רוב צרכיו, כאמרו "מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן", וכאשר יתעצל לא יכין לעצמו מזון ולא כסות ולא מדור, והרי הוא באנחות כל ימיו, עד שאפילו תאוותיו וצרכיו ימיתוהו, כאמרו תאות עצל תמיתנו, כי מאנו ידיו לעשות, ועד שיזניח את התפלה והצום והקימה והתנועה בעניני המצות ובכל תועלת... והיכן הרפיון והכבדות והנפיחות וההשתמנות וכאב המתנים וכפות הרגלים וגיד הנשה וקוצר הפסיעות ומחלת הפיל, והרבה מן המחלות כי עם הבטלה, ואפילו מי שאינו זקוק אין ראוי לו להתעצל ולהתבטל כמו שאמר "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל".
ומה שמצאנו שהנפש שוקטת על ידי המנוחה, לפי שבוראה עשאה לה לזכור את הנחת והשלוה אשר לעולם הבא, ולחבבה בה, כאמרו והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, ויש עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות. (מאמר י פרק טז)
...מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלקים יתברך, והוא הבטחון עליו בכל דבריו בעבור מה שיש בו מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם ותועלותיו בו בתורתו, מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלקיו יתברך... אך תועלת הבטחון בעולם מהם מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות, והשלוה מנדנוד הנפש ועצבה לחסרון תאוותיה הגופיות, והוא בהשקט ובבטחה ובשלוה בעולם הזה, כמו שכתוב (ירמיה י"ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו"... ומהם מנוחת הנפש מלכת בדרכים הרחוקים אשר היא מכלה הגופות וממהרת השלמת ימי החיים, כמו שכתוב (תהלים ק"ב) "ענה בדרך כחי קצר ימי"... ומהם מנוחת הנפש והגוף מן המעשים הקשים והמלאכות המיגעות את הגופות, ועזוב עבודת המלכים וחקיהם וחמוס אנשיהם. והבוטח בה' הוא תובע מסיבות הטרף מה שיש בו יותר מנוחה לגופו, ושם טוב לו ופנאי ללבו... (שער הבטחון הקדמה)
...והגיעו באדם אל מעלת המלאכים, אשר אינם צריכים לכחות הטבעיים, מפני שהם שכלים אינם צריכים בפעליהם אל זמן, כאשר אנחנו רואים השכל יצייר ברגע אחד השמים והארץ, והוא עולם המלאכות ועולם המנוחה, כאשר תדבק הנפש בו תנוח, ועל כן נאמר בשבת שהוא מעין עולם הבא. (מאמר ה י)
...הנה אמרה תורה זה "כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה וגו'", כי המנוחה תסיר הגבורה, וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה, והוא הטובה אשר באה בזה הענין באחריתם... (חלק ג פרק כד)
וירא מנוחה כי טוב - וזה ראה שהמנוחה בשלמות המושכלות אשר בו תנוח הנפש, כענין "ומצאו מרגע לנפשותיכם", שהוא הטוב והתכלית המכוון... (בראשית מט טו)
...ומכל מקום התבאר לך, כי אי אפשר רק בענין זה, שהאדם נברא לעמל תורה, כי האדם בעצמו אי אפשר שיהיה בעל הנחה כלל, ואף השמים לא זכו בעיניו לומר שיהיו בעלי הנחה, רק הם מתנועעים תמיד באין הנחה, וכל זה מפני כי הנחה היא ההשלמה, ודבר זה אינו ראוי לגשם, שאין הגשם כלל בעל השלמה, ואין לשכל הנבדל בישראל השלמה, ומפני שאין כאן השלמה, צריך שיהיה עמל בלא הנחה כלל. (דרך חיים פרק ב ח)
...דע כי פועל אשר יפעל בזמן שייך אצל פעלו מנוחה, שיכוון שהיה עיף ויגע מלפעול הכל בלא זמן, והיה צריך זמן אל פעולתו, הנה גם כן כשכלה הפעולה שייך בזה לומר וינח ביום השביעי, אמנם מה שהיה השי"ת פועל העולם בזמן, הוא מצד המקבל, כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד, וסדר הבריאה כך הוא שהארץ תוציא צמחים, וכן כל הדברים, ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם, וכמו שהזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל, וכאלו אמר מה שהיה השי"ת פועל בזמן מפני המקבל, שהמקבל עיף ויגע לקבל הכל כאחד, ולדבר זה היה הנחה ביום השביעי, וכן אמרו במדרש, וינח ביום השביעי, וינח לעולמו ביום השביעי, כל זמן שהיו ידי קוניהן ממשמשין בהם, היו נמתחין והולכים, כיון שנחו ידי קוניהם, ניתן להם הנחה... וזה שהכתיב מנוחה לעצמו, כלומר שהכתיב על עצמו מנוחה מפני המקבל, כל שכן המקבל עצמו, שהוא בעצמו בעל עמל שישבות ביום השביעי... (תפארת ישראל פרק מ)
וביאור זה, כי הצדיק אשר לא סר מן היושר ומדרך הממוצע שהוא ישר בעיני אלקים ובעיני האדם, ולפיכך יש לו הנחה, כי כל דבר שהוא באמצע יש לו הנחה, דרך משל הארץ שהיא באמצע העולם, ומפני שהיא באמצע יש לה הנחה, וכל דבר שהוא הולך אל הקצה אין לו הנחה... ולפיכך נאמר עליהם "ינוחו על משכבותם"... (חידושי אגדות שבת קנב א)
...וזה סוד מה שפירש"י על פי רז"ל, מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה. וקשה, איך שייך בריאה אמנוחה, כי המנוחה היא הפך הפעולה, אלא מנוחה זו היא עולם הבא, ואמרו רז"ל צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל. דע כי שכר המצוה שהיא המנוחה, היא בלי ערך ובלי תכלית, ואף אם יזכה אחד לחלק ממנה, על דרך שאמרו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אין החלק כולו, גם אין החלקים שוים, אזי אם ירצה לזכות ולבא ממנוחה למנוחה נבדקין מעשיו, כי יש ראוי לגן עדן שלמטה ולא לגן עדן שלמעלה... (בית חכמה, ועיין שם עוד)
ואולם ראתה החכמה העליונה לחלק הזמן לשני חלקים, אחד לפועל הבריות, ואחד למנוחתם, והיינו היום והלילה, כי היום הוא זמן המעשה, והלילה זמן המנוחה, ושם בטבע בעלי החיים שישנו, כדי שתהא להם ולרוחותיהם מנוחה מעמלם, ובאותו הזמן יחליף מציאותם כח, בכל חלקיו הגופנים והנפשיים, וישובו חדשים לבקרים לעבודתם כבראשונה.
והנה בהיות האדם ישן, כחותיו נחים, והרגשותיו שקטות, והשכלתו גם כן נחה ושוקטת, ורק הדמיון לבדו יפעל וילך, וידמה ויצייר ענינים כפי מה שיזדמנו לו, משארית מה שנצטייר בו בעת היקיצה. ומה שיגיע אליו מן האדים והעשנים העולים אל המח, אם מן הלחיות הטבעיות, ואם מן המאכלים, וזה על ענין החלומות אשר לכל בני האדם... (דרך ה' חלק ג פרק א, ו, וראה עוד ערך חלום)
הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדילי העצלה, והגדול שבכל הוא בקשת המנוחה הגופיית ושנאת הטורח, ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם. כי הנה אדם כזה ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול, כי מי שירצה לאכול את אכילותיו בכל הישוב והמנוחה, ולישן שנתו בלא טורד, וימאן ללכת אם לא לאטו, וכיוצא בדברים אלה, הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבקר, או לקצר סעודותיו מפני תפלת המנחה בין הערבים... ואמנם צריך האדם שידע, כי לא למנוחה הוא בעולם הזה אלא לעמל וטורח, ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכענין מה שהיה אומר (עירובין ס"ה) אגירי דיומי אנן, וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם, אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי, ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב, ועל זה נאמר (איוב ה') "כי אדם לעמל יולד", וכשירגיל עצמו על זה הדרך ימצא העבודה קלה עליו ודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה... (מסילת ישרים פרק ט)
וירא מנוחה כי טוב - כי אין קנין התורה תלוי בתנועה כמו קנין הממון, שעל הרוב ממרחק יביא לחמו, אבל קנין התורה תלוי בעמל הנפש ומנוחת הגוף, כי מטעם זה נתנה תורה בשבת... (בראשית מט טו)
שם מנוחה הוא היפך הטלטול, בין בדבר שאין בו רוח חיים, בין בדבר שיש בו רוח חיים, אם טלטול גופני, אם נפשי, שנח אחר העסק והטלטול, ועם מנוחה משתתף גם נחת רוח הפנימי, כמו "ונחך שולחנך מלא דשן", על נחת הנפשי, וההבדל בין מנוחה והשקטה, שהמנוחה היא היפך התנועה, והשקטה היא היפך הרוגז, המנוחה קודמת להשקטה, שתחלה ינוח הגוף מתנועתו, ואחר כך גם הנפש מרגזה.
בשמות מנוחה ונחלה שבא על ארץ ישראל יש דעות, דעת רבי יהודה בספרי שמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים, כמו "העיט צבוע נחלתי", ודעת רבי שמעון להיפך, שירושלים נקראת מנוחה, כמו שכתוב "זאת מנוחתי עדי עד", ושילה נקראת נחלה. ואזלו בזה לשטתם אם ירושלים נחלקה לשבטים, שיצדק עליה שם נחלה, וראה דברים י"ב ט'. (הכרמל)
וירא מנוחה - ביששכר מציין את האיכר העברי, העובד כדי להרויח מנוחה להשתקעות רעיונית-שכלית, ונותן לזבולון להרויח מליונים על ידי מכירת התוצרת שהוא מוסר לידיו. במנוחה מוצא האדם את עצמו, הוא משאיר בחיים אלו את דאגות המדיניות והמסחר לאחרים, וכך הוא נהיה למטפח אוצרות הרוח של האומה... בתנ"ך "עם הארץ" הוא חלק העם הנבחר, ורק אחר כך, כאשר התרכזה התרבות בערים, והיהודים לא שכנו עוד בכפריהם, הפך המושג "עם הארץ" לשם נרדף לבור. (בראשית מט טו)
בפסוק לשכנו תדרשו... כי הנה במקדש כתוב מנוחה ונחלה, דכמו דיש בשבת מנוחה, שהיא הקדושה המתגלה בזמן, ומתעברין מיניה כל חשכות הזמן, לכן נקרא מנוחה, כמו כן יש בעולם מקום בית המקדש, דהוא מנוחה, שסט"א אין לה שליטה שם, וכמו כן בנפשות רוח הקודש נקרא מנוחה, כמו שכתוב גבי ברוך "ומנוחה לא מצאתי", והאדם צריך לדרוש לאותן המקומות והזמנים והנפשות שהקדושה מתגלה בהם, וזה לשכנו תדרשו... (דברים ראה תרמ"ח)
...בפעם אחת איחר מזונות לארי ותיכף נענש, ושוב לא קרה לו, רק פעם אחת, והרי כמה מוטרד היה (נח בתיבה), הרי כי הרגיל עצמו יותר מדי במדת מנוחת הנפש, וזה שאנו מבקשין שתרגילנו בתורתך, כי שמעתתא בעי צילותא, היינו מנוחת הנפש. ובזה ניחא מה שהקשו... כי בהמעביר שינה שנכלל גם תרדמה של שטות, ולכן מתפללים גם שתרגילנו בתורתך, היינו מנוחת הנפש, כי אין בלבול כתרדמה של שטות... ובהקיצו משנתו הוא מוכן לדעת צלולה, לתורה אשר היא מנוחת הנפש בתכלית, ואין לך גמילות חסד יותר ממנוחה, כי ההיפוך אין צער כפיזור הנפש. שכחתי מרוב נחיצותי כמובן לסיים ענין של נח, להבין מדרגתו הגדולה במנוחת הנפש, בטרדה של מלך גדול כמוהו, ולכן נענש כשקירב את עצמו לדבר המביא לידי בלבול הדעת. היינו יין... (חלק א קלד)
דבריך באו בטח לידי, ישמח לבי כי יש לך מקום מגורתך בהשקט ושלוה, לנוח בו כחפצך, ואין פזור כפזור הנפש, ואין מנוחה כמנוחת הנפש, ולא לחנם כתבו הראשונים "ונח מצא חן וגו'", בשביל שהיה איש מנוחה מצא חן.
ויש לנו לבאר, איך שבמדת מנוחה כלולה כל השלמות. ודי מה שאמרו ז"ל על שבת, מה היה העולם חסר, מנוחה, כיון שבאה שבת באה מנוחה, (רש"י בראשית ב' ב'). וידוע כי שבת מורה על מנוחה של עולם הבא, הרי מובן, כי מנוחת הנפש היא כליל המעלות, כי העולם הבא אין זוכין רק אנשים שיש בהם כליל המעלות, ועל ידי זה הם בתכלית המנוחה והעונג לעולם הבא...
כיון שבאה שבת באה מנוחה, לא מצא מלה לכלול בה כל תכלית הבריאה לעד ולנצח נצחים, רק במלת מנוחה, נוכל להבין עונג של מנוחה שלמה והמעלות שיש בה, ואיך לא ישים האדם כל עמלו על המדה של מנוחת הנפש, ולכן סיימו אנשי כנסת הגדולה התפלה בברכת שלום, כי השלום הוא המנוחה, וזה תכלית כלל הבריאה...
הנה כבר ביארנו שהשלום הוא מנוחה, והוא תכלית העונג והמעלה. ואם כן מה זה שאמר הכתוב (ישעיה נ"ז כ"ד) "אין שלום אמר ה' לרשעים", פשיטא שאין בהם המעלות... וזוהי כוונת המדרש, אם תרצה לידע גודל מעלת השלום, היינו מנוחת הנפש, ראה כי הקב"ה קלל לרשעים באין שלום להם, בודאי היא קללה שאין למעלה הימנה, ואין מנוחה להם, מדחי אל דחי שב במרוצתו כסוס, מחמדת הממון אל תאוה וזמה, מזמה אל תאות הכבוד, מהכבוד אל הצער והיגון יומם ולילה, גם עינו לא תשבע... והנה לפי זה נבין מה שמנה הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מתשובה הלכה ז' חמדת הממון בהעבירות חמור ממעשה, יען שמביאה את האדם לפזור הנפש, וסער מתחולל חס ושלום מדחי אל דחי... (שם קנב)
מדת מנוחה, לכאורה אנו מדמים כי יש לנו בה מושג, וחז"ל גילו לנו, כי אחר כלות כל הבריאה היה העולם חסר מנוחה, באה שבת באה מנוחה. הרי כי מנוחה היא לא בגדר העדר מלאכה, כי אם לולא מתנת שבת קודש לא היינו יודעים מהו מנוחה. וכנסת הגדולה גילו לנו בנוסח התפלה, "יום מנוחה וקדושה, אמת ואמונה, שלום ושלוה, השקט ובטח"... ובאמת עתה אחרי שכבר נתגלה לנו זאת, כבר נוכל גם אנחנו להבין איך שמתאימים כל המדות הנ"ל עם מדת המנוחה, ושכל ההיפוך מהם הם נגד המנוחה, הרי כי אנחנו מעצמנו לא נוכל לדעת מטיבם של מדות. (דעת חכמה ומוסר חלק ג י)
...ואמנם בפסוק נאמר, (במדבר כ' י"ב) "יען לא האמנתם", אכן באמת אחת היא, כמו שביארנו כמה פעמים, שהכעס ואי-האמונה ממקור אחד יצאו, היינו שמתפרד עצמו מהמקור היא כעס, כמו שאמרו ז"ל (שבת ק"ה) כל המשבר כלים בחמתו, לסוף עובד עבודה זרה. והרי סוף מעשה מחשבה תחילה, שאם הסוף הוא עבודה זרה, הרי ההתחלה גם כן תחילת עבודה זרה, וזהו "לא האמנתם", ולהיפוך גם כן, ההיפוך מכלל כעס, היינו שמחה יתרה, ומקורה היא מנוחת הנפש, ומהו מנוחה, הוא הקשור ומדובק בה', ועוז וחדוה במקומו, וממנה תצא נבואה... (שם רה)
כל ענין החסד של נח, במה שעשה להם כלי מלאכה ושעבד להם כל הבהמה והחיה, כי הנה עיקר מעלתו היתה במדת המנוחה שלו, וכן מובא בראשונים על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'", כי נח היינו איש מנוחה, לכן מצא חן, מעלת המנוחה מדה כוללת היא, והתורה משבחת מאד מדה זו, ואמרו חז"ל ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה. והנה נח מצד מדתו זו דאג מאד לאנשי העולם שהם טרודים מאד, התפלל עליהם והביא מנוחה לעולם, ועוד הפליא לעשות לזכות את העולם בהמצאות חדשות, במחרשות וקרדומות וכל כלי מלאכה, והכל לתכלית המנוחה, ותכלית המנוחה אינה חלילה בשביל מרגוע של הוללות בעלמא, ועיין ירושלמי מועד קטן פרק ב' הלכה ג', אלא מנוחת אהבה וגו', מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. מבהיל להתבונן שלפי זה, הנה כל הממציאים חדשות לתקון העולם ראויים לשכר הרבה, בשביל רב החסד שהביאו, ואם אנשים משתמשים בהם בהיפוך תשמישם הראוי, הלא אין זה אשמת הממציא, ואם היו מכוונים לשם שמים, הנה באמת שכרם היה נורא מאד, ואמנם בגמרא עבודה זרה ב' באמת מובא, כי הגוים יטענו לעתיד לבא, ויבקשו שכר עולם הבא בשביל שתיקנו הרבה שווקים ומרחצאות וכו', ויאמר להם הקב"ה שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם... (דעת תורה בראשית ה כט)
ובאור דברינו נבין כבר גודל הענין של מנוחה, סוד עולם הבא הלא הוא המנוחה, ושבת הוא מעין עולם הבא (ברכות נ"ז), כי באה שבת באה מנוחה, והסוד של עולם הבא והסוד של מנוחה ענין שניהם הוא להיות בלתי בעל תנודה, בלתי אפשר להזיזו ממקומו, תמיד במצב אחד, והוא ענין אמרם ז"ל (שבת קי"ט), כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, ענין האמן הוא ענין האמונה, היינו להיות נטוע ומושרש בתכלית לבל תיזח דעתו, זוהי ההכנה היותר גדולה לעולם הבא... (שם לך לך עמוד קי)
הנה לקבלת התורה ודאי צריכים למנוחה רבה, אבל מה נקרא מנוחה באמת, על זה למד לנו הקב"ה באופן נתינתה של התורה דוקא במדבר. טועים אנשי העולם אשר אין להם כל ידיעה בדרכי המדות ומהלכן, ואומרים שמנוחה נקנית במנוחת הגוף, ואמנם הדבר הוא בהיפך לגמרי, כי מנוחה הנובעת מנוחיות הגוף וממילוי כל צרכיו, אדרבה היא מקור הבלבול, שמאחר שמתרגל למנוחה רק בתנאים שלא יחסר לו כלום מהנצרך למנוחת הגוף, נמצא שכל מצב ומצב שלא יהיה לפי הרגלו, כבר ישבור אותו ולא יתן לו כל מנוחה, אלא יטרידו לגמרי מעבודתו. החפץ למצא מנוחה על ידי מנוחת הגוף, דומה לאדם ששופך שמן על אש למען כבותו, שכרגע אמנם נדמה לו שכבה האש, אבל לאחר רגע תיכף יווכח ויראה שהאש גדל ביתר תוקף. ממש כן הוא זה המבקש לקנות מדת המנוחה עלידי מנוחת הגוף, אשר הן הן המקור לבלבול. מנוחה האמיתית, המדה הנצרכת לקבלת התורה, לא תתכן, כי אם בשבירת הגוף, בהנטל ממנו רוב נוחיותו, בהמעיט כל תענוגותיו. ואם למרות כל זה לא ישבר, אלא על מצבו יעמוד ובמנוחתו ישאר, כי אז היא היא המנוחה שעל ידה מסוגל האדם לקבלת התורה. ואיך יצליח האדם לבא להשתלמות שכזאת? אחת היא הדרך שתובילהו לשם, בשומו לנגד עיניו תמיד רק תכלית אחת, אחרי "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וכו'", כי על כן ימצא תמיד במצב אחד מכוון לאותה התכלית, והנמצא תמיד במצב אחד לא תתכן השבירה וההטרדה אצלו... חייל שמלמדים אותו להיות מוכן ליום קרב, והתנאי העיקרי לזה הוא המנוחה, שכדי שיוכל לנצח את האויב ביום קרב, ביום הסערה היותר גדולה, הלא בראש וראשונה נצרך הוא להחזיק עצמו בכל התוקף, להשאר עומד בכל המנוחה השלמה... להחזיק מצב גם בהעדר כל נוחיותיו, מתנהגים עמו בכל מעשיו דוקא במרוצה ובחפזון, ובכל מיני שבירת הגוף ומלמדין אותו כי לא יטרידהו כל מצב, כי כולם כאין וכאפס הם, אלא תכלית אחת תהיה לו, ללחום כגבור בעד "המולדת"...
וכן הוא בענינינו, המנוחה האמיתית הנדרשת לקבלת התורה היא דוקא המנוחה הבאה משבירת הגוף והמעטת צרכיו, שאם ישאר במנוחה אחרי כל הטלטולים והשבירות במצבים של מדבר שמם, של "ויענך וירעיבך", כי אז יהיה לבן חיל, ושום דבר לא יטרידהו ולא ישלול ממנו כל מנוחה, והוא המסוגל באמת לקבלת התורה, אבל לא בארץ ישראל בישיבה תחת גפן ותחת תאנה תקנה המנוחה... (שם ויחי מו טו)