מצוה   מעשה

(ראה גם: אדם-תפקיד, מצוה-כללי, עבודת ה')

 

ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. (שמות טו כו)

והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם. (במדבר טו לט)

שמור תשמרון את מצות ה' אלקיכם ועדותיו וחוקיו אשר צוך. ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך. (דברים ו יז)

ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. (שם ז יא)

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם ובאתם וירישתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם... ושמרת את מצוות ה' אלקיך, ללכת בדרכיו וליראה אותו... השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום. (שם ח א)

ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה. (שם לב מו)

רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך... (יהושע א ז)

ויאמר שמואל, החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי ואוון ותרפים הפצר, יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך. (שמואל א טו כב)

ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה, למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר, לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. (מלכים א ב ג)

ויאמר אד-ני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואינו ומי יודיעינו... (ישעיה כט יג)

ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, וילכו אחר שרירות לבם ואחרי הבעלים אשר למדום אבותם. (ירמיה ט יב)

אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, אתה צויתה לשמר מאד. אחלי יכונו דרכי לשמר חקיך... (תהלים קיט ג)

כי נכח עיני ה' דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס. עונותיו ילכדונו את הרשע, ובהבלי חטאתו יתמך. הוא ימות באין מוסר וברב אולתו ישגה. (משלי ו כ)

חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתים ילבט. הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יודע. (שם י ח)

שמר מצוה שמר נפשו בוזה דרכיו ימות... (שם יט טז)

זהר:

שלמדנו, אמר רבי שמעון, כיון שאדם מישראל נימול, נכנס בברית שכרת הקב"ה עם אברהם, שכתוב וה' ברך את אברהם בכל, וכתוב חסד לאברהם, והתחיל להכנס במקום הזה, כיון שזכה לקיים מצוות התורה נכנס בו באדם הזה (של המרכבה העליונה), ונתדבק בגוף המלך, ואז נקרא אדם... התחלה היתה בו משום שנמול, אבל לא נשלם במצוות התורה, אבל זרע ישראל שנשלמו בכל נקראים אדם ממש, וכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. (יתרו תו)

ואם מזדמן לו מעשה (של מצוה), ומכוון בה הוא צדיק, ואף על פי שאינו מכוון בה הוא צדיק, שעושה מצות רבונו, (כי מצות אין צריכות כוונה), אבל אינו חשוב כמי שעושה רצונו לשמה, ומכוון בה ברצון של הסתכלות בכבוד רבונו, כמי שאינו יודע להבין הטעם, כי ברצון תלוי הדבר של לשמה, ובמעשה שלמטה שעשה לשמה מתעלה המעשה של מעלה (שהוא המלכות הנקרא מעשה), ומתתקן כראוי... כעין זה במעשה של הגוף נתתקן ברצון הזה המעשה של הנפש, כי הקב"ה רוצה הלב והרצון של האדם, ועם זה אם אין שם רצון הלב, שהוא עיקר הכל, התפלל דוד על זה ואמר, ומעשה ידינו כוננה עלינו וגו', כי אין כל אדם יודע לשים הרצון והלב לתקן הכל ולעשות מעשה המצוה, ועל כן התפלל תפלה זו ומעשה ידינו כוננה עלינו. (שם תקסב, ועיין שם עוד)

פתח רבי שמעון בתחלה, ויקחו לי תרומה וגו', ויקחו לי לשמי, שהרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בהקב"ה צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחנם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי לפי כחו, והעמדנו דבר זה בכמה מקומות, יפה לאדם לקבל השתדלות ההוא של הקב"ה, כמו שאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. ואם תאמר הרי כתוב לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, הרי שהוא בחנם, והיא השתדלות של הקב"ה, אלא השתדלות התורה כל מי שרוצה זכה בה, השתדלות של הקב"ה לדעת אותו, כל מי שרוצה זוכה בו בלא שכר כלל, אבל השתדלות הקב"ה העומדת במעשה, אסור לקחת אותו בחנם וריקם, משום שלא יזכה במעשה ההוא כלל להמשיך עליו רוח של הקדושה אלא בשכר שלם... (תרומה לד)

בגוף יש שנים עשר אברים העומדים במעשה הגוף, כמו שעמדנו, (שהם ב' ידים וב' רגלים, שבכל אחת מהן ג' פרקים, וד' פעמים ג' הם י"ב), ואלו הם אברי הגוף ועבודת הקב"ה, (שמצוות התלויות במעשה) עומדות בהם, משום שעבודת הקב"ה הוא בב' בחינות, א' באברי הגוף שמבחוץ, (שהם י"ב אברים שבידים ורגלים), ב' ויש שנים עשר אברים אחרים פנימיים, שהם בפנימיות הגוף, (דהיינו מוח לב כבד פה לשון חמש כנפי ריאה ושתי כליות), והם תקונים פנימיים לפנים מן הגוף, להתקין בהם תקון הרוח, שהוא עבודה פנימית היקרה של הקב"ה, דהיינו מצוות התלויות בדבור), כמו שהעמדנו תוך סודות הפנימיים שאמר רבי שמעון, והוא סוד החכמה העליונה ונודעים בין החברים אשרי חלקם.

תפלתו של אדם היא עבודת הרוח, (שהיא עבודה מבחינה ב' הנ"ל התלויה בדבור), והיא עומדת בסודות עליונים, ובני אדם אינם יודעים שתפלתו של אדם בוקעת אוירים ובוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה... (ויקהל קכב)

כשהאדם צריך, אחר שהתקין עצמו בעבודת המעשה, (דהיינו בחינה א' הנ"ל), בתקוני מצוה וקדושה, שהם ציצית ותפילין, (הוא צריך) ליחד לבו בתקון עבודה הפנימית של רבונו, (והיינו בחינה ב' הנ"ל), ולשום לבו ורצונו בעבודה ההיא של אלו הדבורים, כי הדבור עולה. (שם קכז)

מאף וחימה אלו יוצאים כמה אלפים וכמה רבבות, וכולם יוצאים ושורים על אנשים העוסקים בתורה או שעוסקים בדברי מצוה, והולכים בדרך מצוה, כדי שיתעצבו ולא יהיו שמחים בתורה ובמצוות שעוסקים, ומשנים אלו פחד משה כשחטאו ישראל... (פקודי תתעד)

ומשום זה (אומרים במוסף של ראש השנה), אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים, היינו שנאמר בהם בנים אתם לה' אלקיכם, אם כעבדים, שכתוב כי לי בני ישראל עבדים, ואלו שאר האומות. אבל אלו הרשעים שאינם עוסקים בתורה ומצוות, ואין עליהם עול תורה ועול תפילין ושאר המצוות, הם עבדים לאומות העולם המשעבדים בהם... ואם שומרים שבתות וימים טובים נאמר בהם, ויוציאנו ה' אלקינו, ויתקיים בהם, למען ינוח שורך וחמורך, (שהם) חמור בתורה ומצוות, וינפש בן אמתך ובהמתך, עם הארץ נקרא בהמה, ואחר שיכניס את עצמו תחת בחינת אדם בתורה, יתקיים בו אדם ובהמה תושיע ה'... (צו נט, ועיין שם עוד)

...וכך הוא מי שממית עצמו על התורה שהיא יקרה, מתקיימת בו ואינה נפסקת ממנו, מה שאין כן מי שאינו משתדל בה, אלא אף על פי שעושה מצות חכמים הוא משמש שלהם, הוא עבד ולא בן, אלא אם הוא נאמן, אדונו משלים אותו על כל אשר לו. אבל מי שאינו עוסק בתורה ואינו משמש חכמים לשמע מהם המצוות, לקיים נעשה ונשמע, אלא שחוטא ועובר על לא תעשה, הוא שקול ודומה לאומות העולם עכו"ם, בנים של סמאל ונחש, שנאמר בהם וכסילים מרים קלון, שלא רצו לקבל התורה, כי כל שאין בו תורה אין בו כבוד, שנאמר בהם כבוד חכמים ינחלו. (קדושים מז)

ועל כן אם בחקותי, הם כל אלו הגזרות והדינים והענשים והמצוות, שהם במקום ההוא, שנקרא תורה שבעל פה, (דהיינו המצות שנקראו חוקה), ואת משפטי תשמרו היינו במקום ההוא שנקרא תורה שבכתב (שהוא ז"א), כמו שאמר משפט לאלקי יעקב, וזה אחוז בזה וזה בזה והכל אחד, וזה הוא הכלל של שם הקדוש, ומי שיעבור על דברי תורה, כאלו פוגם השם הקדוש, משום שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, ועל כן אם בחקותי תלכו, זהו תורה שבעל פה, ואת משפטי תשמרו זהו תורה שבכתב, וזהו הכלל של שם הקדוש.

מהו ועשיתם אותם, כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה ועשיתם, אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאלו עשהו למעלה, אמר הקב"ה כאלו עשאני, והעמידוהו. ועשיתם אתם, (לחוק ומשפט שהם ז"א ומלכות), ועשיתם אותם כתוב ודאי, כי מתוך שהמתעוררים על ידכם להתחבר זה בזה, ימצא השם הקדוש כראוי, ודאי ועשיתם אותם.

כעין זה אמר רבי שמעון, ויעש דוד שם, וכי דוד עשה לו, אלא משום שדוד הלך בדרכי התורה ועשה מצוות התורה, והנהיג המלכות כראוי, כביכול, עשה השם למעלה, ולא היה מלך בעולם שזכה לזה כדוד, שהיה קם בחצות לילה והיה משבח להקב"ה עד שעלה השם הקדוש, (שהוא מלכות) בכסאו, בעת שעלה אור היום, על כן כביכול הוא עבד שם ממש... ועל כן נאמר ועשיתם אותם, אם אתם תשתדלו לעשות אותם ולתקן השם הקדוש כראוי, כל אלו הברכות שלמעלה תמצאנה אצלכם בתקון כראוי.

ונתתי גשמיכם בעתם וגו', היינו שכל אחד ואחד יתן הכח שלו עליכם, מי הם, אותו התקון שעשיתם של (יחוד) שם הקדוש ההוא. כעין זה כתוב ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, כיון שכתוב ושמרו דרך ה', למה (צריך לכתוב) לעשות צדקה ומשפט, אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול, הוא עושה צדקה ומשפט, ומהו צדקה ומשפט, זהו הקב"ה, בכה רבי שמעון ואמר, אוי להם לבני אדם שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם, כי מי עושה השם הקדוש בכל יום, הוי אומר כל מי שנותן צדקה לעניים. (בחקותי יז)

תא חזי, מצוות התורה עליונות הן למעלה, בא אדם ועשה מצוה אחת, המצוה ההיא עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו, ואומרת פלוני עשה אותי, ומן פלוני אני, משום שהוא עורר אותה למעלה, כי כמו שהוא עורר את המצוה למטה, כן היא מתעוררת למעלה, ועושה שלום למעלה ולמטה, (דהיינו גורם זווג לז"א ומלכות המכונים מעלה ומטה), כמו שאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי... (במדבר כב, ועיין שם עוד)

אבל אדם העוסק בתורה והולך במצוות עשה, זה מתגלה לכל אדם, משום שהקב"ה עשה לו פה בגלוי לעסוק בתורה, ועינים להסתכל בה, ואזנים לשמע בה, ועשה הקב"ה באדם ידים ורגלים וגוף לעשות בהם מצוות עשה... (נשא נא)

וכל זה הוא בתשובה גמורה שגורם להחזיר הבינה, שהוא יה"ו אל הה', שהיא המלכות, שהלכה נודדת מן קנה, שהיא אותה הצורה (שעל ראש האדם), שמתקשרות בה כל המצוות, ובה מתקשרות עשר ספירות, כשאדם עושה מצוה אחת ולא יותר, אלא שעושה אותה ביראה ואהבה להקב"ה, שורות עליו בשבילה עשר ספירות, וכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, הוא כאלו מקיים רמ"ח מצות עשה, כי אין מצוה שאינה כלולה מכל רמ"ח (מצוות עשה). (שם נט ועיין שם עוד)

ויעשו וגו' את הפסח במועדו, מהו ויעשו, (שהיה לו לומר ויאכלו), אמר רבי יוסי, הרי למדנו, כל מי שמראה מעשה למטה כראוי, הוא כאלו עושה אותה למעלה, כיון שבשבילו נתעורר הדבר (למעלה), הוא כביכול כאלו עושה אותו, וכבר למדנו... (בהעלותך סה)

ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לא המדרש עיקר אלא המעשה, ובמקום אחר אמרו, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו', יראת חטאו היא אמא עלאה (בינה הנקראת) תשובה, חכמה היא אבא עלאה, וכשמקדים ה' הקטנה (דהיינו מלכות), שהיא מצוה, שורה עליו תורה (שהיא ז"א), שהוא ו'. וכשמקדים יראה, שהיא ה' עליונה לחכמה, שורה עליו חכמה, שהיא י' ונקרא בן, ודהיינו בן י"ה, ומכאן בנים אתם לה' אלקיכם. וזהו זה שמי י"ה לעולם, וזה זכרי, ו"ה, שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה בגימטריא רמ"ח, וכולן בגימטריא תרי"ג, דהיינו תרי"ג מצוות שנתנו לבנים קדושים שיהיה להם חלק בשמו, זה שאמר כי חלק ה' עמו.

וכשמקדים תורה למצוה, או חכמה ליראה, מתהפך השם עליו, לבחינת נוקבא למדת הדין, כעין זה הוה"י, (כי כשהשם ביושר יורה למדת הרחמים, וכשהוא למפרע יורה על מדת הדין). שמתהפך לו הכל לדין, וקשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף... (תצא נב, ועיין שם עוד)

ולא לחנם אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאלו פדה אותי ואת בני מבין העכו"ם. והרי כמה בני אדם שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הצבור, והקב"ה ושכינתו אינם נגאלים, אלא (הפירוש הוא) שיעסוק בתורה כדי לחבר השכינה עם הקב"ה, (ולא לשום כונה אחרת), וגמילות חסד, הרי העמידו כי אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, (שפירושו) כל המצוה שהוא עושה תהיינה כדי לגאול את השכינה (מן הגלות, ולא לשום כונה אחרת), בזה הוא עושה חסד עם הקב"ה, והוא נקרא חסיד... (שם קה, ועיין שם עוד)

מי מאלו המלאכים הממונים על קבלת התפלה רוצה לפעול עשיה, (דהיינו לעשות לו כמו שהתפלל), אין לו רשות לעשות מעשה על ידי התפלה (התלויה בדבור), אלא (בזכות) מעשים טובים שעשה, התלוים במעשה, שבהם יורדת השכינה עליו, שהיא עולם המעשה, שהיא מעשה בראשית, שהיא פועל... (זהר חדש יתרו קסז)

ועל כן מי שחושב לעשות מצוה הוא כאלו עשה אותה, משום (שבמחשבתו) גרם, שיבא שפע רב של ברכות ממחשבה ההיא, העליונה אל המקום שנקרא מצוה (שהוא המלכות, ועל כן) כאלו עשה אותה (את המלכות), כמו שאמר (ועשיתם אותם), מחשבה הוא ודאי ראש הכל, ואף על פי שמצד מחשבה העליונה נתנה לו רשות לחשוב דברים של מצוה מותר, דברים שאינם מצוה אסור, שכתב לא תחמוד... (שם תשא מו, ועיין שם עוד)

כי היחוד של התפלה והברכה תלויים בדיבור ובאמירת הפה, והכל תלוי בשורש המעשה, ומי שאינו יודע שורש המעשה, אין עבודתו עבודה, ואם פוגם המעשה של הדבור, לא נמצא מקום שהברכה תשרה בו, ותפלתו אינה תפלה, והאדם ההוא נפגם למעלה ולמטה, אוי לאותו אדם שפגם תפלתו ועבודת אדונו, עליו כתב, בו כתוב כי תבואו לראות וגו' רמוס חצרי וגו', לא אוכל און ועצרה. (שם נשא ד)

פתח רבי יודאי ואמר, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, מזזת כתיב, מאי טעמא, אלא אשריהם ישראל, שהם מצויינים תמיד במצוות, בשבתם ובלכתם, בשכבם ובקומם, דכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ושיהיו ישראל מעוטרים בתורה ובמצוות, כדי שידבקו תמיד בהקב"ה, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, וכל הדבק בקונו אינו ניזוק לעולם... (רות תנב, וראה שם עוד)

מכילתא:

ושמרתם את המצות, רבי יאשיה אומר אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד. (בא פרשה ט)

וילכו ויעשו, ליתן שכר להליכה ושכר לעשיתה, ויעשו, וכי כבר עשו, אלא משקבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם כאלו עשו. כאשר צוה ה', להודיע שבחן, שכשם שאמרו להם משה ואהרן כן עשו... (שם פרשה יב)

זה א-לי ואנוהו, רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנות קונו, אלא אתנאה לפניו במצוות, אעשה לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה... (בשלח-שירה, פרשה ג)

וידי משה כבדים, מכאן שלא ישהה אדם במצוות, אלולי שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים, היה מצטער בו, כמו יקרו ידיו של משה באותה שעה, כאדם שתלוין לו כדין של מים... (שם ויבא עמלק פרשה א)

ספרא:

רבי יהודה אומר, חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא עשירית האיפה, אין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה, רבי אלעזר אומר, חביבה מצוה בשעתה, שמיד בערכין הוא מביא סלע, ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים. רבי שמעון אומר, חביבה מצוה בשעתה, שהקטר חלבים כשרין כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן, ואין ממתינין להן שיקרבו עד מוצאי שבת. (ויקרא-נפש פרק יט)

כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על כן העליתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם עול מצוות, שכל המודה בעול מצוות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר בעול מצוות כופר ביציאת מצרים... (שמיני-יין פרק יב)

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר, מניין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבש (שעטנז), אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבא על הערוה, אבל אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים. (קדושים פרק ט)

...ומאה מכם רבבה ירדופו, וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה... (בחקותי פרק ב)

ספרי:

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, למה נאמר, לפי שהוא אומר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה, תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, מגיד הכתוב שמיד נתחייבו בתלמוד, אין לי אלא מצות שנוהגות עד שלא נכנסו לארץ, כגון בכורות וקרבנות ומעשרות בהמה, מצות נוהגות משנכנסו לארץ, כגון העומר והחלה ושתי הלחם ולחם הפנים מנין, תלמוד לומר והיה אם שמע תשמעו אל מצותי, לרבות שאר מצוות... ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, מגיד הכתוב שהמעשה תלוי בתלמוד, ואין תלמוד תלוי במעשה, וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר שמעו דבר ה' בית יעקב, כי ריב לה' עם יעקב ועם ישראל יתווכח, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ, אין אמת, אין דברי אמת, נאמר כאן אמת, ונאמר להלן אמת, שנאמר אמת קנה ואל תמכור, שנאמר חסד ה' מלאה הארץ, ואין חסד, אין דברי חסד נאמרים, ואין דעת, אין דברי דעת, שנאמר נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת, ואומר לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה, וכי יש לך קש שהוא אוכל אש, אלא קש זה הוא עשו, שכל זמן שישראל מרפים את ידיהם מן המצוות הוא שולט בהם... 

וכבר היה רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא מסובים בבית ערוד, ונשאלו מי גדול, תלמוד גדול או מעשה, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה, רבי יוסי הגלילי אומר, גדול תלמוד, שהתלמוד קודם לחלה ארבעים שנה, ולמעשרות חמשים וארבע שנה, וליובלות מאה ושלשים, וכשענש ענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם... (עקב מא)

דבר אחר, ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינים במצוות... (שם מג, ראה מצוה-כללי)

...לעשות זה מעשה, בארץ, יכול כל המצוות כולם נוהגות בחוצה לארץ, תלמוד לומר לעשות בארץ אשר ה' אלקי אבותיך נותן לך לרשתה, יכול לא יהיו כל המצוות כולם נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה... מה עבודה זרה מיוחדת שהיא מצות הגוף שאינה תלויה בארץ, ונוהגת בארץ ובחוצה לארץ, כך כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה ומן הכלאים, רבי אליעזר אומר אף החדש. (ראה נט)

שמור ושמעת, אם שמעת מעט, סופך לשמע הרבה, אם שמרת מעט, סופך לשמור הרבה, אם שמרת מה ששמעת סופך לשמר מה שלא שמעת, שמרת מה שבידך, סופך לשמור לעתיד לבא. דבר אחר, זכה אדם ללמוד תורה זוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, דבר אחר שמור ושמעת, כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה. את הדברים האלה אשר אנכי מצוך, שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה... (שם עט)

תלמוד בבלי:

ראה גם מצוה-כללי, ברכות ו א, שבת כב א ול א.

...לכדתניא, בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך, פרט לחתן, מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב, מאי משמע, אמר רב פפא כי דרך, מה דרך רשות אף כל רשות, מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא לקרי (קריאת שמע), אם כן לכתוב רחמנא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך, בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת... (ברכות יא א, וראה שם עוד)

אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, למאי נפקא מינה, לאפוקי רבים ידי חובתן, אי אמרת בשלמא דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן, הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן... דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. (שם כ ב)

מאי ולחושבי שמו, אמר רבי אמי אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אמר רבי חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע, אמר רבי אסי ואיתימא רבי חנינא אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנאמר באשר דבר מלך שלטון, ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע... (שבת סג א)

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה, דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות, דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחותיו, עדיין עושין אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא.

רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים... עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בר ברוקה התם משום דלא בעינן זה א-לי ואנוהו, אבל הכא דבעינן זה א-לי ואנוהו הכי נמי, דתניא, זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין... (שם קלג ב, וראה שם עוד)

מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר... (שם קלז א, וראה שם עוד)

...מכלל דרבי יהודה סבר מותר, קסבר מצוות לאו ליהנות ניתנו, אלא הא דאמר רבא מצוות לאו ליהנות ניתנו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה, אמר לך רבא, אי סבירא להו דאין מערבין אלא לדבר מצוה, דכולי עלמא מצות לאו ליהנות ניתנו, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה, ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות... (עירובין לא א, וראה שם עוד)

...והכא במצוות צריכות כוונה קמיפלגי, תנא קמא סבר לצאת בעי כוונה, ורבן גמליאל סבר לא בעי כוונה, ואיבעית אימא, דכולי עלמא לצאת לא בעי כוונה, והכא לעבור משום בל תוסיף קמיפלגי, דתנא קמא סבר לעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה... (שם צה ב)

ותניא כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר וישכם אברהם בבקר... (פסחים ד א)

ראה עוד מצוה-כללי שם שם ב.

והא אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין, אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה. וכי האי גוונא לאו מצוה הוא, והתניא, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור... היכא דשכיח היזקא שאני, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'. בעו מיניה מרב חגי, בני בי רב דדיירי בבאגא מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב, אמר להו ניתו, עלי ועל צוארי, ניזיל מאי, אמר להו לא ידענא. איתמר, אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן, כמאן, כי האי תנא, דתניא איסי בן יהודה אומר, כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה, אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאוהליך, מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום... (שם ח א וב)

...אמר רבי יהודה אמר רב הלכה כרבי עקיבא, ותנן נמי גבי מילה כי האי גוונא, כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת, ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי עקיבא... (שם סט ב)

...אמר רב נחמן בר יצחק, לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ולא, והוא תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה על הכוס, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו, אין לו שאני... (שם קב ב, וראה שם עוד)

ראה עוד מצוה-כללי, שקלים טו א, סוכה מה א, חגיגה י א, יבמות לט א, כתובות פו א.

...וחומר בנדרים מבשבועות, כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות... רב כהנא מתני אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל, מנין שאין נשבעין לעבור על המצוות, תלמוד לומר לא יחל דברו, דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים... (נדרים טז א, וראה שם עוד)

...וכשהיה רבי עקיבא מגיע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה... (שם כג א, וראה עוד מצוה-כללי לכאן)

ואמר אליהם שמע ישראל, מאי שנא שמע ישראל, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, אי אתם נמסרין בידם. (סוטה מב א)

כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות האב על הבן, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, וכל מצוות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים... תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים... והילכך מצוה דגופיה עדיף. תנו רבנן לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל, רבי יהודה אומר עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת, וזו מצוה שאינה עוברת... (קידושין כט א וב, וראה שם עוד)

אלעזר בן מתיא אומר, אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה, איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו, אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה. (שם לב א)

...והתנן כל בעלי אומניות עומדים מפניהם (מפני מביאי בכורים) ושואלים בשלומם, ואומרים להם, אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום, אמר רבי יוחנן מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים, אמר רבי יוסי בר אבין בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים... (שם לג א)

דתנו רבנן, אלה החוקים אלו המדרשות, והמשפטים אלה הדינים, אשר תשמרון זו משנה, לעשות זו מעשה, בארץ, יכול כל המצוות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ, תלמוד לומר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אי כל הימים יכול יהו נוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ, תלמוד לומר בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט, צא ולמד ממה שאמר בענין אבד תאבדון את כל המקומות וגו', מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהוא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ... (שם לז א)

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ... (שם לט ב, וראה עוד מצוה-שכר)

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול... נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה... (שם מ ב, וראה עוד מצוה-כללי)

אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו... (שם מא א)

אפילו הכי לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה, ועביד מצוה דלא רמיא עליה. (שם נא ב)

דאמר רבי חנינא גדול המצ­וה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה... (בבא קמא לט א, וראה עוד מצוה-כללי)

איתמר, שומר אבידה, רבה אמר כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר כשומר שכר דמי... בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כשומר שכר, איכא דמפרשי הכי, רב יוסף אמר כשומר שכר, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, הלכך כשומר שכר דמי... (שם נו ב)

...וכן היה רבי יהודה פוטרו (את הסומא) מכל מצוות האמורות בתורה, אמר רב שישא בריה דרב אידי מאי טעמא דרבי יהודה, אמר קרא אלה המצות החקים והמשפטים, כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דרבי חנינא, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מאי טעמא דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי. (שם פז א)

ראה עוד מצוה-כללי בבא קמא צא ב, סנהדרין עד א, מכות י א, כג ב, חולין ז א.

אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם... ואמר רבי אלעזר בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה מוטב, ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרע, ואף על פי כן נחשב להן לצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה... (בבא בתרא ט א)

אמר רבי אבהו כל המעשה את חברו לדברי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאור, וכי משה הכהו, והלא אהרן הכהו, אלא לומר לך כל המעשה את חבירו לדבר מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. (סנהדרין צט ב)

אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות. (שם קה ב)

במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו, והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. (עבודה זרה יט א)

תניא אידך, ושפך וכיסה, במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו... לאחר שאכלו ושתו אמר לו כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל, אמר לו כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים... (חולין פז א)

...והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר מצוה כנגד הפסדה... (אבות ב א)

הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיה י"ז) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב, אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו... (שם ג יז)

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. (שם ד ב)

רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני. (שם שם ט)

תלמוד ירושלמי:

ראה מצוה-כללי ברכות סח א, פאה ב ב.

לא עברתי ממצותיך... אמר רבי יונה, זאת אומרת נשרף טבילו אינו יכול להתוודות, אית תניי תני כל המצוות שבתורה מעכבות, ואית תניי תני כל המצוות שבפרשה מעכבות, רבי אחא בר פפא בעי קומי רבי זעירא אפילו הקדים תפילה של ראש לתפילה של יד, אמר ליה אוף אנא סבר כן... (מעשר שני לב ב)

תני מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי הושעיא על שם ובוצע ברך ניאץ ה'. אמר רבי יונה הדא דתימא בתחילה, אבל בסוף לא, דמים הוא חייב לו, רבי יונה אמר אין עבירה מצוה, רבי יוסי אמר אין מצוה עבירה, אמר רבי הילא אלה המצוות, אם עשיתן כמצותן הן מצוות, ואם לאו אינן מצוות. (חלה ט א)

לפי רוב הנכנסין היו יוצאין, ולא כן תני תקום והדרת, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בה חסרון כיס, שנייא היא הכא שהיא אחת לקיצים. רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי חונא בר חייא, בא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה, שמפני זקן אין עומדין, ובפני עושי מצוה עומדין, אמר רבי יוסי בי רבי בון אילין דקיימין מן קומי מיתא לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמלים ליה חסד. (בכורים יא א)

...ותני חזקיה, כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אמר ליה והתניא חתן פטור, חתן אם רוצה לקרות קורא, אמר ליה יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל, דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה אחת... אמר רבי יוסה קרית שמע אין צריכה כוונה ותפלה צריכה כוונה... (שבת ז א, וראה שם עוד)

...אמר רבי פנחס מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הדא אמרה שמילת בנו קודמת לשחיטת פיסחו, אפילו יכול לחזור ולבער ולילך ולהציל, אפילו יכול לילך ולשבות לחזור ולבטל שאין שביתת הרשות אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו בחכמה. כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעליית בית אריס בלוד התלמוד קודם למעשה. רבי אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי בטיבריא (שילמד), אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד, שלח ומר ליה, המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא, שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין, הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם... (פסחים כג ב)

...מהו למצוה או לעכוב, נשמעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי רבי אימי, אמר ליה פייס לאבא דיסביני, אתא פייסיה ולא קביל עלוי, הדא אמרה למצוה, אין תימר לעיכוב הוה ליה לכופניה, מנין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו, תלמוד לומר אדם תפדה, ונמלתם אתם, ולמדתם אתם, והודעתם אתם, למען תחיה אתה... (קדושין יט א, וראה שם עוד)

...מה קמי מקיים רבי לעזר בנים, בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה קרואים בנים, ובשעה שאין ישראל עושין רצונו של הקב"ה אינן קרויין בנים... (שם כא ב)

תוספתא:

...כל העסוקין במצוות פיהן פותחין בתפילה לפני המקום, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, ואומר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'... (מעשר שני פרק ה)

 

אבות דרבי נתן:

...ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו, שנאמר (דברים ה') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם... אמור מעט ועשה הרבה, כיצד, מלמד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. ומניין שהצדיקים שאומרים מעט ועושין הרבה, שכן מצינו באברהם אבינו, שאמר למלאכים פת אתם סועדים עמי היום, שנאמר (בראשית י"ח) ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת, שהלך ועשה להם שלשה שוורים... (פרק יג ב וג)

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת חכמתו חכמתו מתקיימת, שנאמר (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה', הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין וגו', שנאמר נעשה ונשמע, אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי חכם וירא חטא מה הוא, אמר להם הרי זה אומן וכלי אומנותו בידו... הוא היה אומר, אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, למה הוא דומה, לאילן שעומד על המים, ענפיו מועטין ושרשיו מרובין, אפילו ארבע רוחות העולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (תהלים א') והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו', אדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה, לאילן שעומד במדבר, ענפיו מרובין ושרשיו מועטין, כשרוח נושבת בו עוקרתו והופכתו על פניו... (פרק כב א)

אלישע בן אבויה אומר אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה למה הוא דומה, לאדם שבונה אבנים מלמטה ואחר כך לבנים, אפילו באים מים הרבה ועומדין בצידן אין מחין אותן ממקומן...

הוא היה אומר, כל העושה מצוה בחבירו מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשאו אלא בגופו, משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שצד צפור ונתנו לאחד מעבדיו, ואמר לו הוי זהיר בצפור זה, שאם אתה נזהר בו טוב, ואם לאו אני נוטל נשמתך תחתיו, כך אמר הקב"ה לישראל, דברי תורה שנתתי לכם אם אתם משמרים אותן טוב, ואם לאו אני נוטל נפשכם תחתיה... (פרק כד א וז)

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה, הוא היה אומר, אם עשית מצוה אחת ואין אתה דואג ממנה מאותה מצוה, סוף שהיא גוררת מצוות הרבה... (פרק כה ד)

מדרש רבה:

ראה מצוה-כללי, בראשית פה ד, ויקרא ד ב, כב ב.

בזאת יבא אהרן, זה שאמר הכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון אמר אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות, עינים רמות-והיו לטוטפות בין עיניך, לשון שקר-ולמדתם אותם את בניכם... רבי יונתן פתר קריא בקברניטין, דאמר רבי יוחנן לעולם יעשה אדם עצמו קברניט היאך יכול לעשות מצוה... (ויקרא פרשה כא ד)

רבי תנחומא פתח, מי הקדימני ואשלם, תחת כל השמים לי הוא, זה רווק הדר במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים, אמר הקב"ה עלי לשלם גמולו ושכרו וליתן לו בן זכר. אמר רבי ירמיה בר רבי אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר, כל מי שפעל עם א-ל יבא ויטול שכרו, הדא הוא דכתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל וגו', ורוח הקודש אומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר... (שם כז ב)

אמר רבי יצחק למדתך תורה דרך ארץ, שכשיהא אדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, היה טוענו ומוליכו אצל אביו, ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי, עגלים פטומים היה מאכילה, רבי כהן ורבי יהושע ברבי סימון בשם רבי לוי אמרו, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, כההוא דכתיב, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו'. (שם לד ט)

תני מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל קריאת שמע של שחרית, או קריאת שמע של ערבית, או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית, וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם... (במדבר ט ג)

...מי שאין לו בנים ומוהל, ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמר הקב"ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, צריך אני לשלם ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם לו שכרה, למה שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי הוא, לכך נאמר (איוב מ"א) תחת כל השמים לי הוא. (שם יד ו)

הוי אני פי מלך שמור, האני שיאמר לך פי המלך שתהא אימתו עליך, שמור שלא תמרוד על צוויו, יכול אפילו יאמר לך לעבור על דברי המקום, תלמוד לומר (קהלת ח') ועל דברת שבועת אלקים, בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלקים יהיה עליון על צווי מלך בשר ודם, שתבטל רצון המלך מפני רצון אלקים, ותקיים כל הדברות שבתורה שנכנסת בשבועה עליהם לקיימן, כמו דכתיב (דברים כ"ט) לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו וגו'... אל תבהל מפניו תלך (קהלת ח') אם יכעוס המלך עליך כדי להעבירך על חוקי התורה, אל תתבהל מכעסו כדי שתלך בעצתו... (שם שם יז, וראה שם עוד)

וישלח ישראל מלאכים, זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ו) בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה, ואומר (שם ל"ד) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, ולא הקפידה התורה לרדוף אחר המצוות, אלא (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך, (שמות כ"ג) כי תפגע וגו'... אם באו לידך את מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם, אבל אחר השלום, בקש שלום במקומך, ורדפהו במקום אחר... (שם יט טז)

...ולכן הזהיר הקב"ה את ישראל אפילו במצוה קלה, שנאמר (דברים ל"ד) כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם, אפילו דבר מצוה שאת רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים, אמר הקב"ה לישראל, אם שמרתם מצותי אני מפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר (תהלים פ"ו) לו עמי שומע לי וגו', כיון שראה בלעם היאך משמרים ישראל המצוות הקלות, אמר מי יוכל לקלל את אלו ששומרים מצותיו ושמו משותף בהן, שנאמר ה' אלקיו עמו... (שם כ כ)

זה שאמר הכתוב כי לוית חן הם לראשך, רבנן אמרי נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם בן תורה, בשעה שהוא מזקין הכל באין ומסבבין אותו, ושואלין אותו דברי תורה. דבר אחר, מהו כי לוית חן, אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצוות מלוות אותך, שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך... אמר הקב"ה, אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצוות מלוות אותך, מניין, שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. דבר אחר בן עזאי אומר מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, כיצד, כתיב למעלה כי תצא למלחמה וגו' וראית בשביה... הוי עבירה גוררת עבירה. ומצוה גוררת מצוה מניין, תחלה כי יקרא קן צפור, מתוך כך כי תבנה בית חדש, מתוך כך לא תזרע כרמך כלאים, מתוך כך לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, מתוך כך גדילים תעשה לך, הרי מצוה גוררת מצוה... (דברים ו ג)

דבר אחר כי המצוה הזאת, אמר רבי חייא בר אבא, כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה, גורם שיקבור אשתו ובניו, וממי את למד, מיהודה, שהתחיל במצוה ולא גמרה, כיצד, בשעה שבא יוסף אצל אחיו ובקשו להרוג אותו, שנאמר (בראשית ל"ז) לכו ונהרגהו, עמד יהודה ולא הניחן, מניין, שנאמר (שם) מה בצע כי נהרוג את אחינו, ושמעו לו מפני שהיה מלך עליהן, ואילו אמר להם נחזירנו אצל אבינו היו שומעין לו, ועל ידי שהתחיל במצוה ולא גמרה קבר אשתו ושני בניו, שנאמר (שם ל"ח) ותמת בת שוע אשת יהודה, וכתיב וימת ער ואונן בארץ כנען.

דבר אחר כי המצוה הזאת, אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא כל מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה, נקראת על שמו שגמרה, כיצד, משה התחיל במצוה שנטל עצמותיו של יוסף עמו, מניין, שנאמר (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו', ועל ידי שלא הכניסן לארץ ישראל נקראת על שמן של ישראל שקברו אותן, שנאמר (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, אשר העלה משה לא נאמר, אלא אשר העלו בני ישראל. (שם ח ה)

...לפיכך אוהב כסף אוהב מצוות, לא ישבע מן המצוות, ואם אין לו מצוה קבועה לדורות, מה הנייה לו, שהרי משה כמה מצוות וצדקות עשה, ויש לו מצוה קבועה לדורות, דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים. (קהלת ה ח)

כל עמל האדם לפיהו, אמר רבי שמואל כל מה שיעמול אדם ויסגל מצות ומעשים טובים בעולם הזה אינו מספיק להבל היוצא מתוך פיהו. (שם ו ז)

הראיני את מראיך, זה התלמוד, השמיעיני את קולך, זה מעשה הטוב... (שיר השירים ב ל)

מדרש תנחומא:

...אזל אשכחינהו דקא רמי קראי אהדדי, כתיב (משלי ד') פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, וכתיב (שם ה') אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, לא קשיא, כאן במצוות שאפשר לעשותם על ידי אחרים, כאן במצוות שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מיבעיא להו, כתיב (שם ג') יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה... לא קשיא, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים... (בראשית יג)

אמר רבי שמעון בן יוחי אמר הקב"ה לישראל היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם כבדת אותן כאלו לי כבדתני, ואת בזית אותן כאלו לכבודי בזית, אין לך אדם שכבד את המצוות ועשה את התורה כיעקב, שנאמר (בראשית כ"ה) ויעקב איש תם יושב אהלים, ונתייסר בבנו, אמר לו הקב"ה, חייך אבדת אחד, תמצא ג', יוסף מנשה ואפרים... (ויגש ו)

אם כן מה תלמוד לומר תקדיש, הקדישהו שתקבל שכר, לא הקדשתו הרי הוא קדוש, שנאמר לי הוא, מכל מקום, אם כן מה תלמוד לומר תקדיש, כדי שתקבל עליו שכר, כיוצא בדבר אתה אומר ובער עליה הכהן עצים בבקר (ויקרא ו') והא כתיב ולבנון אין די בער (ישעיה מ'), אלא כדי לקבל שכר... (בא יא)

תנו רבנן, את משפטי תעשו, אלו דברים שנכתבו בתורה, שאם לא נכתבו דין הוא שיכתבו, אלו הן עבודה זרה וברכת השם, ואת חקותי תשמרו ללכת בהם, דברים שיצר הרע משיב עליהן, ואומות העולם משיבין עליהן תשובה, אלו הן, לבישת שעטנז, ואכילת חזיר, רוק היבמה... ושמא תאמר מעשה תהו הן, תלמוד לומר אני ה', אני חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהן. (משפטים ז)

סוגה בשושנים, וכי יש אדם סג שדהו בשושנים, דרך העולם גודרים שדותיהם בקוצים ובדרדרים בשחיחין ובסגיין, ומה הוא סוגה בשושנים, אלו מצות הרבה כשושנים, כיצד, היה מתאווה לראות עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לך יום בעולם חביב ממנו, שהוא שמח עם אשתו, מה עשה, הוציא הוצאות הרבה, הציע חופתו, בא להזקק עמה, אמרה לו כשושנה אדומה ראיתי, פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן, וזו הופכת פניה לכאן, מי הפרישו ממנה, אי זה נחש עוקצו, אי זה עקרב הזיקו, אי זה גדר ביניהם, אלא דברי תורה, שנאמר (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, לכך כתיב סוגה בשושנים. זה יתנו, בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות, ואם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... (תשא ב)

וביום השמיני ימול, אין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה, בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצות, שהם מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצוה ולשמח בהם, אמר הקב"ה אתם משמרים את המצות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר (ישעיה כ"ט) ויספו ענוים בה' שמחה וגו'. חביבה המילה שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם, שנאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר...

אמר לו טורנוס רופוס, אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הוולד מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבה, ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו, ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד (תהלים י"ח) כל אמרת ה' צרופה. (תזריע ה)

דבר אחר כי מי בשחק יערך לה', בשעה שבקש הקב"ה לברא את העולם, ובקש לבראות את האדם, היו מלאכי השרת אומרים מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח'), מה אתה מבקש מן האדם הזה, אמר להם הקב"ה, ומי מקיים מצותי וחוקותי ותורותי, אמרו לו אנו מקיימין תורתך, אמר להם כתיב בה זאת חוקת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט), ואתם אין ביניכם מתים... כיון שאמר הקב"ה לישראל שיעשו לו משכן ומזבח העולה, והתחילו מקריבין בתוכו, התחיל הקב"ה מצוה כמה מצוות על כל דבר ודבר והן עושין, התחיל הקב"ה אומר למלאכי השרת, כי מי בשחק יערך לה', כשם שישראל עורכין לי, שהייתם אומרים לי מה אנוש כי תזכרנו... (בחקותי ד)

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, כל המצוה אשר אתה עושה שמור כאלו היום שמעת בסיני ממשה, שכן כתוב אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, למען תחיון אתם ובניכם, למען תחיון לאחרים, למען תחיון לעולם הבא ורביתם בבנים, ורביתם בבהמה, ורביתם בכסף וזהב, ורביתם בנכסים. (עקב ז)

דבר אחר, את החקים ואת המשפטים לרבות קלים וחמורים, גזירות שוות ודקדוקי סופרים, ושמרת ועשית אותם, אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה לאמתו, מעלה עליו הכתוב כאילו היא נתונה מהר סיני, שנאמר ושמרת ועשית, ומה תלמוד לומר ועשיתם אותם, אלא כל המקיים את התורה ועשה אותה לאמתו, כאילו הוא תקנה ונתנה מהר סיני. ועוד אמר רבי יוחנן כל העושה תורה לאמתה, מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשה את עצמו, שנאמר (דברים ד') ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד וגו', לעשות אותם לא נאמר, אלא לעשותכם אותם... (תבא א)

אמר רבי יוחנן כל מי הוא לומד ואינו עושה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ואם זכית לשמור ולעשות ונתנך ה' אלקיך עליון, אמר רבי לוי מהו עליון, כאליון הזה... אלא מה תלמוד לומר ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, אם באת לידך מצוה בעיר לא תאמר לא נצטויתי אלא בשדה, להוציא תרומות ומעשרות בחוץ, אמר הקב"ה אף בעיר פתח ידך. דבר אחר ברוך אתה בעיר במצות שאתה עושה בתוך ביתך בעיר, כגון סוכה ומזוזה ומעקה, ברוך אתה בשדה, כגון לקט שכחה ופאה. דבר אחר לא יאמר אדם אלו נתן לי הקב"ה שדה הייתי מוצא מעשרות מתוכה, עכשיו שאין לי שדה איני נותן כלום... (שם ד)

מדרש תנחומא הקדום:

...אתה כוננת מישרים (תהלים צ"ט), אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חבירו ועבר, משעבר אמר כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו, מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו, אמר כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו, מי גרם להם שיעשו שלום, על ידי שהביט בתורה, אתה כוננת מישרים וגו', איזה זה זה משפט. (משפטים א)

שוחר טוב:

התרפית ביום צרה צר כחכה, כל המתרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, אמר רבי אמי בר מתנה אמר שמואל אפילו מצוה קלה אחת, שנאמר התרפית מכל מקום... (משלי פרשה כד)

ילקוט שמעוני:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, למה נאמר, לפי שהוא אומר ושמת את השולחן וגו', אם שנה עובר בלא תעשה, לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם וגו'. רבי מאיר אומר לעשות דברי תורה עליך חובה, רבי אליעזר אומר לעשות מצות עשה ומצוות לא תעשה, רבי אליעזר בן יעקב אומר אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה מניין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם. דבר אחר ובכל אשר אמרתי וגו', למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה, אין לי אלא דברים שהן אבות מלאכות, דברים שהם משום שבות מניין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא דברים שהן משום שבות, דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא שביתת כלים. (שמות פרק כג, שנה)

ויהי ביום השמיני קרא משה, זה שאמר הכתוב יספת לגוי ה' יספת לגוי, אמר הנביא רבון העולמים, נתת לעכו"ם שלוה ולא קלסוך עליה, אתה נותן לו בן, אינו מוהלו אלא מגדלו לפי נימוסו, הגדיל מוליכו לבית אלילים שלו ומכעיסך, אתה נותן לו בית, הוא מעמיד בתוכה אלילים, אתה מרבה להם ימים טובים, אוכלין ופוחזין... הוי יספת לגוי שמא קראך ה' ונכבדת. אבל ישראל יספת לגוי ונכבדת, אתה נותן לו בן הוא מוהלו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודהו לשלושים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומברכך בכל יום ברכו את ה' המבורך, אתה נותן לו בית הוא קובע בו מזוזה, גג הוא עושה לו מעקה... (ויקרא פרק יב, תקמז)

מי מנה עפר יעקב, בא וראה כמה מצוות ישראל עושין בעפר, אמר רבי מאיר הפחות מישראל אינו עובר לו יום שאינו עושה את המצוות, וחשבון הוא אלא שלא נטריח, ושלמה צווח כפלח הרמון רקתך, אל תהי קורא כן, אלא ריקנין שבישראל רצוף מצוות כרמון. והקב"ה מקלסן ראשך עליך ככרמל, הרש והעני שבישראל שקול עלי כאליהו שעלה בראש הכרמל... תדע שכן אמר רבי יהודה בר רבי שלום אפילו הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצוות, כיצד, יצא לחרוש, הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור... ולא עוד אלא כשהוא בא לאכול הוא פושט שתי ידיו ליטול לידים, מה טעם, אלא שהוא פושטן לפני הקב"ה והן מלמדין עליו סניגוריא, אמר ליה רבוני, הרי עשר אצבעות לפניך, אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצוות בעפר, לפיכך אמר בלעם בני אדם שעושין כמה מצות בעפר, מי יכול לקללן. (במדבר פרק כג, תשסו)

ואהבת את ה' אלקיך, עשה מאהבה, הפריש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר את ה' אלקיך תירא, יש לך אדם מתיירא מחברו, כשהוא מטריחו, מניחו והולך לו, אבל אתה עשה מאהבה, שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה, אלא במדת המקום בלבד... (דברים פרק ו, תתלז)

...ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, מלמד שהמעשה תלוי בתלמוד, ואין תלמוד תלוי במעשה, וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר שמעו דבר ה' בני ישראל, כי ריב לה' עם יושבי הארץ, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ, אין אמת אין דברי תורה נאמרים, שנאמר אמת קנה, אין חסד, אין דברי חסד נאמרין, שנאמר חסדך ה' מלאה הארץ, אין דעת, אין דברי דעת נאמרין, שנאמר נדמו עמי מבלי הדעת... (שם פרק יא, תתסא)

רבי הונא בשם רבי ירמיה בר אבא, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל עמלי תורה, מה טעם, כי בצל החכמה בצל הכסף, וכתיב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, עץ חיים היא למחזיקים בה. (ישעיה פרק נו, תפה)

עד אנא אשית עצות בנפשי, אף על פי שאני משועבדת למלכיות, תורה ומצוות שנתת לי אני עושה אותם בנפש, מילה אני עושה, ושבת אני עושה ומשמרת, דבר אחר עצות בנפשי לקיים תורתך בנפשי אני עושה אותם מפני הגזירות, מפני שעובדי אלילים גוזרים גזירות עלי לבטל תורתך ומצותיך, ואני נותנת נפשי עליהם, לכך נאמר ד' פעמים עד אנה, כנגד ד' מלכיות. (תהלים יג, תרס)

ורבי אבין אמר, נשבע להרע הזה שהוא מחסר את הכיס שלו להצר נפשו לעשות מצוה, ורב אמר זה שמשביע יצרו שלא לעבור עבירה... (שם טו, תרסה)

רבי נחמיה אומר, חשב ישראל לעשות עבירה אין הקב"ה כותבה עד שיעשנה, ואם חשב לעשות מצוה, מיד הקב"ה כותבה, אבל עובד אלילים אם חשב לעשות רעה, אפילו לא עשאה הוא כותב עליו מיד כאילו עשאה, מנין, שכן כתיב ארמי אובד אבי, והיכן אבדו לבן, אלא על ידי שחשב עליו כתב עליו הקב"ה כאלו עשה מעשה... תדע לך שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש, ואף על פי שלא בנאו נכתב בשמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. (שם ל, תשיג)

למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, אמר דוד תרי"ג מצוות נתת לנו קלות וחמורות, איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אלא מפני הקלות, אותן שבני אדם אין משגיחין עליהם ומשליכין אותן תחת עקביהן, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה... (שם מט, תשנח)

מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים, אמר רבי יצחק כל מה שאמרו לך בתורה שמור, שאין אתה יודע באיזה מצוה אתה נוטל חיים, יש מצוה שמתן שכרה בצדה, ויש מצוה שמתן שכרה לעתיד לבא, ויש לשעבר. דבר אחר מכל משמר נצור לבך, אמר רבי אחא רמ"ח מצוות עשה בתורה, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים, ושס"ה מצוות לא תעשה כמנין ימות החמה, שכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה... (משלי פרק ד, תתקלז)

יד ליד לא ינקה, אמר רבי פנחס, כל העושה מצוה בעולם הזה ומבקש ליטול שכרו מיד ליד לא ינקה רע, רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום, כאינש דאמר הא סילעא הא סקא הא סאתא, קום כייל לך, כך אם בקשו אבות הראשונים שכר מצוה שעשו בעולם הזה, מהיכן היה זכותן עומדת לבניהם אחריהם.

יד ליד לא ינקה, בא וראה שתי ידים יש לו לאדם, אם גונב הוא באחת ונותן צדקה באחת לא ינקה לעתיד... דבר אחר אמר רבי יוחנן משל לאחד שעבר עבירה ונתן לזונה שכרה, לא הספיק לצאת ממנה עד שפגעו עני אחד ואמר לו תן לי צדקה ונתן לו, חשב בעצמו אלולי לא רצה הקב"ה לכפר עונותי לא היה שולח לי אותו עני לתת לו צדקה, אלא כבר כפר לי על אותו עוון שעשיתי, אמר לו הקב"ה, רשע, לא תחשוב כך, אלא לך ולמוד מחכמתו של שלמה, שנאמר יד ליד לא ינקה רע... (שם פרק יא, תתקמז)

...לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצוות לא ישבע מצוות, שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות ומצוה הקבועה לדורות אין לו, מה הנאה יש לו, תדע לך שכן כתיב במשה, אז יבדיל משה שלש ערים... (קהלת פרק ה, תתקעא)

מדרש הגדול:

רבי נחמיה אומר, מניין שכל העושה מצוה אחת באמנה לפני מי שאמר והיה העולם, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש ויאמר שירה, שכן מצינו באבותינו, שבשכר אמנה שהאמינו זהו ששרת עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל... (שמות יד לא)

ונס שמה רוצח, רבי אומר, נפשך לידע מתן שכרן שלצדיקים, צא ולמד מן הגולה לערי מקלט, שנאמר ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, הרי הכתוב קרא מכה נפש למי שהרג בשגגה, והרי הדברים קל וחומר, כך קרא למי שהרג בשגגה, קל וחומר שיקרא צדיק למי שעשה מצוה בשגגה, ואם הוא עשה מצוה בשגגה קוראו צדיק, קל וחומר כשהוא עושה בגלוי, שמדת הטוב מרובה... (במדבר לה יא)

...ומצוה להרבות בשמחה זו, שהשמחה ששמח אדם בעשיית המצוה עבודה גדולה היא, וכל המגיס דעתו ומונע עצמו משמחה זו חוטא ושוטה, ועליו אמר שלמה אל תתהדר לפני מלך (משלי כ"ה ו'), וכל המשפיל עצמו במקומות אלו הרי זה עובד מאהבה, וכן דויד אומר (שמואל ב' ו' כ"ב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. (דברים טז יד)

לקח טוב:

אבל ספירת שבעה שבועות על כל ישראל, שנאמר וספרתם לכם, לכם בעמידה, שנאמר מהחל חרמש בקמה, כלומר בקומה, וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם, כגון מילה וציצית, המול לכם כל זכר, והיה לכם לציצית, שכולם מצותם בקומה זקופה, וזה מדרש וזה הלכה... (אמור)

...מכאן למדנו שאין מעבירין על המצוות, שאף על פי שלא מצאנו הקב"ה שאמר לו למשה למנותם בו ביום, אמר מצוה הבאה בידי אקיימנה, וכן דוד אומר (תהלים קי"ט) חשתי ולא התמהמהתי וגו'. (במדבר נשא)

ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו, אפילו פסיעה אחת, אמר רבי אלעזר בן עזריה, ומה אם לענין פורענות הפוסע פסיעה אחת מתחייב בנפשו, קל וחומר הולך לדבר מצוה שזוכה לו ולדורותיו... (שם מסעי)

שמור ושמעת את כל הדברים האלה, כל שישנו בכלל משנה ישנו בכלל מעשה, וכל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה, מיכן אמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. את כל הדברים האלה, שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה... (דברים ראה)

אמונות ודעות:

ראה גם מצוה-כללי, מאמר ג הקדמה, ומאמר י פרק טו.

אבל הנשמע הוא מי שייחד לעצמו מצוה אחת שאינו עובר עליה כל ימיו, ואף על פי שיש שאינו מדקדק בזולתה, ואף קורה שעובר, הרי בזו אינו מתרשל בה כלל, כגון שקבע לעצמו שלא יבטל אף תפלה, או שלא יבטל מכבוד הורים, או שנזהר מאד בממון אחרים, או שלא לשקר, וכל הדומה לכך, וכמו שנאמר במסורת כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ופירשוהו כגון שייחד לו מצוה לעשותה, כגון כבוד אב ואם, אבל מי שלא השאיר אף מצוה שלא עבר עליה אי פעם אינו נקרא נשמע... אבל השלם הוא מי שהצליח לעמוד בכך להיות נזהר בכל העשין והלאוין עד שלא נתרשל באף אחת מהן, והוא הנקרא צדיק גמור... 

אבל הבלתי שלם הוא המזלזל במצוות המעשיות, והוא שאומרים עליו עובר על מצות עשה, והוא כגון מי שמזלזל בציצית ובתפילין ובסוכה ובלולב ובשופר, וכל הדומה לכך, והרי הוא בחטא בדרגה זו... (מאמר ה פרק ד)

חובת הלבבות:

...והתברר לי, כי כל שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב (ישעיה א') "גם כי תרבו תפלה וגו', רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם" וגו'... ואמרו קדמונינו ז"ל בזה, אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי... (הקדמה, וראה עוד מצוה-כללי)

והקדמה הרביעית: שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו, ולעשות מצוותיו, ולהזהר מאשר הזהירו ממנו כפי מה שהוא מבקש, כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו, כמו שאמרו רז"ל, עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך... אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו כמה הוא סכל, וכמה דעתו חלושה והכרתו כי הוא רואה כי מי שנתמנה לו מבני אדם על דבר כשהוא מצוה אותו להתעסק בצורך מצרכיו, או מזהיר אותו מדבר ויעבור על מצותיו ויגיע לממנה עברו על מצותו, כי יהיה הסיבה החזקה להמנע ממנו להעשות מה שבטח עליו בו, כל שכן מי שעבר על חקי האלקים ומצוותיו אשר יעד והעיד עליהם, שתהיה תוחלת הבוטח עליו נכזבה כשימרהו, ולא יהיה ראוי להקרא בשם בוטח באלקים... (שער ד הבטחון פרק ג)

כי מעשה העבודה והעבירה לא יתכנו לאדם כי אם בהקבץ שלשה דברים, האחר הבחירה בלבו ובמצפונו, והשני הכוונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו, והשלישי שישתדל לגמור המעשה באבריו הנראים ויוציאהו אל גדר המעשה, ומה שאינו נעלם ממנו בהם בבחירת העבודה והעבירה והכוונה וההסכמה על המעשה, הבטחון על האלקים בזה טעות וסכלות, כי הבורא יתברך הניח ברשותנו בחירת עבודתו והמרותו, כמו שכתוב (דברים ל') ובחרת בחיים, ולא הניח ברשותנו השלמת המעשה בעבודה ובעבירה, אלא בסיבות שהם חוץ לנו מזדמנות בקצת העתים ונמנעות בקצתם, ואם יבטח על האלקים בבחירת עבודתו ויאמר לא אבחר ולא אכוין לעשות כלום מעבודת הבורא עד שיבחר לו הטוב ממנו, כבר תעה מדרך הישרה, ומעדו רגליו מאופני הנכונה, כי הבורא יתברך כבר צונו לבחור במעשה העבודה ולכוין אליה בהסתכלות והסכמה ובלב שלם לשמו הגדול, והודיענו שהוא אופני הנכונה לנו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יזדמנו הסבות ויתכן גמר המעשה בעבודתו אשר דמה בחירתנו בה יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה, ועל הכוונה לעשותה ועל השלמת מעשיה באברים הנראים, ואם ימנע מן האברים גמר המעשה, יהיה לנו שכר הבחירה והכוונה כאשר זכרנו...

ומן הדין עלינו שנבטח באלקים בבחירתנו והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובותינו, אחר שנתגלגל עליהם ונתחנן אליו להעיר לבבנו לבחירת הטובה והראויה לנו מהם. אבל עבודת הבורא יתברך איננה כן, מפני שכבר הודיענו אופני הנכונה בה, וצונו לבחור בה, ויעד אותנו בגמול עליה... אך מה שראוי לבטוח עליו הוא גמר מעשה העבודה אחר בחירתה בלב שלם, ונאמן והסכמה והשתדלות בבר לבב וכוונה לשמו הגדול, ובזה אנחנו חייבין להתחנן אליו לעזור אותנו בו, ולהורות אותנו עליו, כמו שכתוב (תהלים כ"ה) "הדריכני באמיתך ולמדני"...

אבל פירוש החלק החמישי, והוא חובות האברים אשר תועלתם ונזקם מתעברים אל זולתו, כצדקה, והמעשר, ולמוד החכמה, וצוות בטוב והזהר מהרע... ואופני יושר הבטחון זה, שיהיה האדם צופן בלבבו כל המעשים האלה והדומה להם, ויבחר עשותם ויסבב אליהם כפי מה שהקדמנו בחלק רביעי, מחיוב הבחירה עלינו להתקרב אל האלקים בלבד, לא לקנות שם וכבוד ביניהם, ולא לקוות הגמול מהם ולא להשתרר עליהם ואחר כך יבטח על האלקים בהשלמת המעשה שכוון לעשותו מהם... (שם פרק ד)

ראה עוד מצוה-כללי, שער ה פרק ג.

אבל מפסידי יחוד המעשה לאלקים הם שלשה דברים, אחד מהם שלא יבין את האלקים ואת טובתו, והשני שלא יבין מצות האלקים ואת תורותיו, והשלישי הרהור היצר ורמיזותיו לאדם במה שיחבב עליו העולם הזה וירחיקהו מדרך העולם הבא.

אבל אופני הפסד הסכלות מדעת האלקים למעשה העבודה הוא מפני שכל מי שאינו יודע את אדוניו לא יעבדהו בלבו, אבל יעבוד מי שיודע ענינו, ויתכן ממנו התועלת והנזק. ואם יעשה מי שאינו יודע את האלקים מעשה ממעשי העבודה, כוונתו בהם מי שיירא ויקוה מבני אדם בלבד, ועובד בני אדם ולא הבורא אותם, מפני שאיננו יודע ולא מכיר ענינו... אך מי שאינו מבין מצות האלקים ותורותיו אין מעשהו מיוחד לשם הא-ל בעבודתו, שכיון שאינו מבין אופני העבודה שהם התורות, כל שכן שלא יבין אופני השלמתם ביחוד לבבו בהם לאלקים, וכל מה שהוא עושה ממעשי העבודה כוונתו בו לזולת האלקים, מפני שהוא כמסתפק באמיתת חיובו בהם, ואינו יודע מה שיפסיד יחוד לבבו בעשותו לאלקים, ואם הוא יודע האלקים וטובתו.

אבל הרהור היצר מתחלק לשני חלקים, אחד מהם מחשבות מספקות עליו האמתות ומשבשות עליו אמונתו עד שלא ישלם לו מעשה לאלקים, וחלק השני שהוא בא עמו מדרך הטענה והראיה כי מה שהוא רץ אליו ומשתדל בו מן המעשה לאלקים אינו חובה ולא מדרך הזריזות, אבל מורה אותו לעשות לעולם הזה וליושביו. (שם פרק ד)

...ויאמר לך (היצר הרע) לא נכנס עליך ההפסד הזה אלא מפני שדבקת בעבודת האלקים ובמצותיו, ואין ביכלתך לעמוד בזה מפני כובד משאו ודוחק תכליתו, ואילו היית מסיר הענין הזה מלבך ותנוח לו ממנו, היית שמח בעניניך, כמו שאתה רואה עליו הרשעים, הלא תראה מה שאמר הכתוב (ויקרא י') "בקרובי אקדש", ואמר (עמוס ג') "רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד" וגו'.

וכשהוא רואה שאתה מסכים לעשות מאומה ממעשה העבודה, יגדיל עליך ענינו ויפחידך ממנו, ואם יהיה מענין הצום יאמר לך הזהר כי יחליש אותך ויחליאך וימנעך מעניני עולמך ואחריתך... וכן בכל מין ממיני המצוות והחסדים ישתדל להפחידך ולהגדיל הענין בלבך כדי שתרפה ממנו, וכאשר תחשוב לעשות עבירה יחבב לך הנאתה וישכיחך עונשה ויזרז אותך לעשותה ולנטות אליה, ואם תרגיש לזה ולדומה לו ממנו, השב עליו כי כל צער שעבר עליך במה שקדם מימיך לא נשאר ממנו בך אות, אך חלף מהרה ועבר, ושכרו עומד לך לעולם... (שם פרק ה)

והשמיני, חשבון האדם עם נפשו, במה שהוא חייב בו מיחוד הא-ל, כאשר בארנו בתחלת הספר הזה. והב' יחוד הלב בעת שיעשה מאומה ממעשי העולם הבא, חובה או רשות לאלקים לבדו כאשר בארנו בשער החמישי. ומתנאי יחוד האלקים שלא יהיה לו אלקים זולתו ולא ייחס אליו צורה ולא תמונה ולא תכונה ולא תנועה ולא העתקה ולא תאר מתארי הגופים... ומתנאי יחוד הלב במעשה לאלקים שלא יכוון במעשהו אלא לשמו הגדול, לא מאהבה לשבח בני אדם, לא מתקוה להם ולא מיראה אותם, ולא למשוך תועלת ולדחות נזק בעולמו ובאחריתו, כמו שאמרו רז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. ובחון זה אחי במה שנוהגים בו בני אדם באהבתו, כי האוהב כשהוא מרגיש מאוהבו שאין לבו שלם עמו, כל שכן האדון מן העבד יקצוף עליו, ולא ירצה במעשהו אפילו אם ישתדל בו ויהיה שלם וגמור בנראהו, אף על פי שהאדם מצטרך לחבירו וצריך לעזרתו, קל וחומר הבורא יתעלה שצורך הברואים כלם אליו, ואין לו צורך עליהם ולא תועלת בהם, המשקיף על לבותם וצפון סודותם... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

...ואם יעשה מחובות הגופות מאומה כסוכה וכלולב ושאר מה שזכרנו בחלק הזה, חייב להקדים כוונת הלב לאלקים קודם שיעשנה, כדי שיהא שורש מעשהו לשמע למצות הבורא לגדלו ולרוממו ולהודות לו ולשבחו על גודל טובותיו ורוב חסדיו עליו, ויגיע בה אל קץ גבוליה בתחלת המעשה ובאמצעיתו ובסופו יראה מהא-ל וחפץ במה שיגיע לרצונו, וירחיק מקצפו...

ואלו היינו מעלים בלבנו כי השקפת המלכים על הנסתר ממצפונינו כהשקפתם על הנראה מגופנו, לא היינו מתעכבים לקשט מצפונינו כרצונם ממנו, הלא תראה כי רוב בני אדם אין עלת השתדלותם ללמוד החכמות וללמדם אלא להתגדל בהם אצל המלכים בלבד... והא-ל יתברך יותר ראוי לו ויותר חובה עלינו להתקשט בעבודתו במצפונים ובלבבו ובאברים להשקפתו עליהם, וראותו אותם תמיד, לא יטרידנו דבר מדבר, כמו שאמר הכתוב, (ירמיה י"ז) "אני ה' חוקר לב בוחן כליות"...

והשלשה עשר: חשבון האדם עם נפשו על מעשהו ותוספת הכרתו על השתדלותו בעבודת הבורא והגעת יכלתו על מה שהוא משלם מחובות הבורא על טובותיו עליו. וימשל בזה אל עבד שנתן לו אדוניו אדמה לזרוע, ונתן הזרע כפי צרכו, וזרע קצתה והוציא שאר הזרע בצרכיו, וכאשר פקד אדוניו את האדמה מצאה בלתי זרועה, וכששאלו על זה הודה בקצורו בענינה, וחשב עמו על מה שאמר כי זרע מן הזרע באדמה ופקד הנזרע ממנה, וחשב על מה שעלה בו עד תכלית, ותבעו בשאר הזרע, וחייבו לפרעו כל מה שהיתה האדמה עושה, וגדל מדוהו ונכפלה רעתו. וכן אחי ראוי לך לחשוב עם נפשך על מה שחננך האלקים מהבנתך אותו ואת תורתו, ומה שנתן לך מן הכח והיכולת לפרע מה שאתה חייב לו, ועשה בזה מה שיצא אל גבול המעשה ממך, ויראה לך כי אתה נתבע בכל זה ובא עליו לידי חשבון, כל שכן עם המשך הטובות אליך מאת הבורא, וראוי לך להשתדל בכל כחך ותטרח בכל יכלתך לפרעו ולהשוות מעשיך לחכמתך והכרתך עם השתדלותך, והותר כל טרחך לעשות כפי חכמתך... (שם)

והאחד ועשרים: חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה, וירוץ ויחרץ לעשותה עד שתשוב לו למנהג, ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו, ויכסוף לו בלבו, ויעלה אליו במחשבתו, וישאל מהא-ל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן... 

ועל ההקשה הזאת, ראוי לך אחי שתבין, כי רוב הענין המכוון במצות שהם בגופים ובאברים הוא, להעיר על מצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהם משען העבודה, והם שורש התורה, כמו שכתוב (דברים י') "את ה' אלקיך תירא וגו'"... ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם, ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכלתו עד שיקל עליו לעמוד בהם, וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו, יפתח לו האלקים שער המעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו, ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים פ"ד) "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי"... (שם)

...ואחר כך השתדל למנוע ידיך מגעת במה שאינו שלך מהון העולם... אבל השתמש בידיך במצוות הבורא, ופתחם במתן לעני ולרש, כמו שאמר הכתוב (דברים ט"ו) "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך"... (שער ט הפרישות פרק ה)

 

רש"י:

ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל') אל תוסף על דבריו. (בראשית ג ג)

וילכו ויעשו - וכי כבר עשו, והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם כאילו עשו. וילכו ויעשו - אף ההליכה מנה הכתוב, ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה... (שמות יב כח)

יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (זבחים קי"ט). (ויקרא א ג)

ולא ידע ואשם ונשא עונו - רבי יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע, רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ודורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טוב או של פורעניות... והיושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות... (שם ה יז, וראה שם עוד)

כלות משה - בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר, להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת, וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר (תהלים קל"ב) "זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו'", לפיכך נקרא על שמו... (במדבר ז א)

אתם ואת פנחס - ...ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור... (שם לא ו)

רק השמר לך - אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים. (דברים ד ט)

רק חזק לבלתי אכול הדם - ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה, רבי שמעון בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם הדם שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצוות... (שם יב כג)

חכו ממתקים - דבריו ערבים, כגון ושרט לנפש וגו' אני ה', אל תחבלו בעצמכם ותקבלו שכר. (שיר השירים ה טז)

אוהב כסף - מצוות, לא ישבע מהן, ומי בהמון - מצוות רבות, לו תבואה - ואין באחד מצוה מסוימת, כגון בנין בית מדרש ובית כנסת וספר תורה, גם זה הבל... (קהלת ה ט)

אבן עזרא:

אנכי - ...וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצוות לא תעשה רק בעבור כבודו לבדו, כאדם נותן צדקה לעני, לא יתננו בעבור כבוד הגבאי, ולא בעבור שישבחוהו בני אדם, כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון... (שמות כ ב)

בכל הדרך - פירוש ימין ושמאל, וזהו המצוה והחקים והמשפטים עיקרם למען תירא אתה ובנך ובן בנך, והנה עיקר כל המצוות אמונת הלב, וכאשר תירא השם זה כל האדם, ובעבור זה נברא האדם כדברי קהלת, ועוד יאריכון ימיך עם הכל על האדמה ועם היחיד בעולם הבא. (דברים ה ל)

כי תשמע - בלב לשמור ולעשות, והכלל שלא תסור מאחרי השם לעבוד עבודה זרה, כי הוא עיקר כל העבירות לכפור בעיקר, והפך זה יחוד השם, לשמור ולעשות, כי עיקר השמירה המעשה. (שם כח יג)

בפיך ובלבבך לעשותו - שכל המצוות עיקרם הלב, ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב, ויש מעשה כדי שיזכור בפה. (שם ל יד)

רמב"ן:

לאוהבי - ...כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שתמסור נפשך וחייך באהבתו שלא תחליפנו באל אחר... ולשומרי מצותי - אלו הנביאים והזקנים, רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות... הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה... (שמות כ ו)

...והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיות לשמו, ולכך אמר "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא הארץ אתכם... אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים". יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים, ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה... ומן הענין הזה אמר בספרי, ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיה עליכם חדשים... והנה הכתוב שאמר "ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו'" אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירש בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי "וירשתה וישבת בה, ושמרת לעשות", ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דעבודה זרה... (ויקרא יח כה)

...והזכיר את המשפטים האלה - להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצוות כלן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן, "וכל ישראל ישמעו ויראו"... (דברים ז יב)

...ובאמת שדברי רבותינו זה מספיק לטעם רבוי האזהרות שהכתוב מזהיר ממנו, אבל הלשון שאמר רק חזק לבלתי אכול הדם אינו מתיישב לי בכל זה, כי מה חוזק ואומץ יש באזהרה מן הדם, והראוי שיאמר לחומרו השמר לך לבלתי אכול הדם, ומצינו לשון חוזק במצוות, שאמר הקב"ה ליהושע רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו'... וזה כלל במצוות כולן, ולשמור ירמוז ללא תעשה, ולעשות ירמוז למצות עשה, אבל במצוה אחת לא נמצא כן, ומה צורך בחוזק בשב ואל תעשה ממצוות לא תעשה אחת. אבל נראה לי כי הזכיר בה חוזק מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים... (שם יב כג)

אשר לא יקים - ...אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא, למד ולימד ושמר עשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור, ודרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה, הרי זה ארור. וזה קרוב לענין שפירשנו... (שם כז כו)

וידוע כי העושה מצוה בלא כוונה, או מי שלא יתבונן בה, לא עשה בשלמות, אבל המתבונן בה, כגון קנה מזוזה בדינר קבעה בפתחו ונתכוון להתבונן בה ובענינה, הנה הודה ביחוד ובחדוש העולם ובהשגחה, כי יציאת מצרים מורה על כל אלה הוראה שלמה, מלבד שידע כי חסד אלקים רב מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותה עבדות לכבוד גדול בזכות אבותינו הקדמונים החפצים ליראה אותו, הנה במצוה קלה הודה בכל שרשי האמונה והשלמות, לפיכך אמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, כי כלם לזכר נס וחסד שעשה לאבותינו ולנו. ובכלן ראיה על האמונה, ולכן אנחנו נוהגין להזכיר בכל מצותינו ענין יציאת מצרים... (תורת ה' תמימה)

...וה"ר יצחק אבן גיאת פסק בשם רבינו האי גאון כרבא, דאמר התוקע לשיר יצא, דלצאת לא בעי כוונה, והוא הדין לכל המצוות. וכתב רבינו האי, ואף על פי שהלכה שהעושה מצוה בלא כוונה יצא, יהא אדם רגיל להתכוין במצוות. ואנו לפי עניות דעתינו יש לנו ראיה לדברי רבינו בעל ההלכות מאותה הלכה שבמסכת ברכות בפרק היה קורא בתורה, והן מים עמוקים, אבל לא אאריך בזה, שאין הכרעתינו מכרעת בין גדולי האחרונים... (דרשה לראש השנה)

ושני הענינים האלה, שהן הבטחון והאמונה, הזכירם יחד בפסוק אחד, כמו שכתוב "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה", הקדים להזהיר על הבטחון תחלה, ואחר כך על המעשה הטוב, להודיע שהבטחון הוא שיבטח בו שיעזרהו לעשות מצוותיו. ואלו אמר עשה טוב ובטח בה', הייתי אומר כי הבטחון הזה שהזכיר עליו הוא נאמר על שכר המעשה הטוב ולא על צרכי העולם הזה, שיהא צריך אליהם לעזרהו ולסמכו, רצוני לומר הסבות והענינים המתקנים מעשה הטוב, על כן אמר בתחלה בטח בה', כלומר שיעזור ויסמוך אותו, לעשות חפצו ומצותיו ואחר כך אמר ועשה טוב, כלומר רדוף אחר המצוות והשתדל לעשות אותן, ואל תתרשל מלעשות הטוב מפני קוצר יכלתך, כי יסמוך אותך ויעזרך. זהו פירוש בטח בה' ועשה טוב, וזאת היא כוונתו בהקדימו צווי הבטחון לצווי המעשה הטוב, וזהו הפירוש טוב ממה שנאמר כי הבטחון הזה נאמר על שכר המעשה הטוב... וכבר הזכיר אנטיגנוס איש סוכו לתלמידו, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", כלומר כשתשמשו אותו אל יהי בטחונכם בו לקבל את השכר מיד, שאם כן אתם גומרים לנפשותיכם להזכיר לכם עונותיכם, כמו המעיין בתפלתו, אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העולם הבא, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות, ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה בערב הפסח ולקונה לולב לעצמו וכיוצא באלו, שעליהם אמר הכתוב "בטח בה' ועשה טוב", ועוד שאי אפשר לפרש בשום פנים בטח בה' על שכר של מצוה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, לפי שעדיין לא הזהירו על המעשה... (האמונה והבטחון פרק א)

...ואמרו במסכת ראש השנה בפרק קמא, מפני מה אמרה תורה הקריבו עומר בפסח וכו', כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. חלילה חלילה להיות שכר הקרבת עומר לברך תבואה שבשדות, שנראה שיש שכר אחר בעולם הזה, אלא כך היתה כוונת רז"ל, מפני מה הוקבע פסח להנפת העומר יותר משאר הימים, שיש תחלת בשול תבואה עד כלות קציר שעורים וקציר חטים, לפי שבפסח נדון העולם על התבואה... ואני אומר בכל מצוה שיש לה זמן קבוע, שלזמן עשייתה שכר בעולם הזה כפי הראוי לזמן ההוא, ועיקר שכרה בעולם הבא. ובענין הקורא קריאת שמע אחר זמנה, אמרו שכר קריאת שמע יהבי ליה, שכר קריאת שמע בעונתה לא יהבי ליה, למדנו שיש שכר לעושה מצוה אפילו שלא בזמנה, אלא שגזרת הכתוב היא לעשותה בזמנה הקבוע, כדי לכפול שכרו. ויש מצות שאם לא עשאם בזמנם אין לו תקנה לעשותן למחר, כגון מצה ושופר וכיוצא בהן... (שם פרק ז)

רד"ק:

עומדת לעד - בלי שינוי, גם המצוות שהגוים אומרים עליהם שנתנו רק דרך משל, כי אם היו על דרך משל היו בספק, כל אחד אומר משל אחר, ואם היו במצוות דברים מופלאים נסתרים מאדם היו רחוקים מאדם, והתורה אמרה לא נפלאת היא ממך וכו'. (תהלים יט י)

ולרשע אמר - עד עתה הוכיח המקריבים ואינם שבים, ועתה הלומדים ואינם עושים, והראשון העושה רעות בסתר ומקריב בגלוי יותר רע, ומהלומד ואינו עושה ילמדו בני אדם ויחשבו שמעשיו ראויים שהרי הוא חכם. (שם נ טז)

כי המרו - המצוות השכליות שנתנו לאדם הראשון ולכל זרעו, ורק טהרת הגוף והמאכלים וכדומה נצטוו רק ישראל. (שם קז יא)

כוזרי:

אמר החבר... הלא הסכמנו כי לא יתכן להתקרב אל האלקים כי אם במעשים מצווים מאת האלקים, התחשוב כי הקורבה (לאלקים) היא השפלות והכניעה והדומה להן? 

אמר הכוזרי, כן עם הצדק, וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם, כמו שאמר (דברים י' י"ב) "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה"...

אמר החבר, אלה והדומה להם הם החקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלקית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהן בהנהגת איזה קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא לא היתה מתמדת חברתם. וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל ענין שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהן לכל קהלה, כאשר אי אפשר לכל יחיד מבלעדי הדברים הטבעיים מאכילה ושתיה ותנועה ומנוחה ושינה ויקיצה, והחזיקו עם זה בעבודות מקרבנות וזולתם מן התורות האלקיות השמעיות, הסתפק מהן בפחות ואמר, ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותן הפחות שבקהלות, והקל שבהן מהצדק והדרך הטוב וההודאה בטוב הבורא. כי התורות האלקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות... ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי רבוי, כי הרבוי בכח אחד קצור בכח אחר, ומי שנטה עם כח התורה קצר בכח המחשבה ובהיפך... ואין רבה תענית עבודה למי שתאוותיו חלשות וכחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו. ולא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה, ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים ומאוויו להוציא לשם שמים, אך הריבוי יותר נכון לו... ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים, משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ובלב שלם... (מאמר ב מו והלאה, וראה עוד מצוה-כללי)

...ואין ראיות החוקים האלקיים בדקות המלות, ונשיאות גביני העינים והעלם הבבות והרבות בתחנה ובתפלה ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים כי אם המחשבות הזכות אשר ראיתם מעשים מטבעם שהם קשים על נפש האדם, אך הוא עושה אותם בתכלית התאוה ואהבה, בהליכה אל מקום מהמקומות לחוג שלש פעמים בשנה, ומה שדומה מן ההוצאות והטורח, והוא עושהו בתכלית השמחה והגילה, ובהוצאת מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני... כל זה במצוה מאת האלקים, לא משכל בני אדם והתחכמותו, ואין ביכולת השכל לשער את זה על סדרו ומנהגו וערכו, לא יירא להכנס בו מכשול, כאילו שיער ישראל ושיער תבואת ארץ כנען צמחיה ובהמתה, ושיער שבט לוי, וצוה במדבר בערכים האלה, ומפני שידע כי כשיסתדר הערך הזה ישארו ישראל עשירים ולא יחסר ללוים דבר... (שם נו)

אמר החבר, המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלקיים הנוספים עליהם לחול באומת א-ל חי שינהיגנה אינם ידועים עד שיבאו מאצלו מפורשים ומחולקים. ועוד כי אין המנהגיים והשכליים ההם ידועים, שאם נדעם בעצמם לא נדע שיעורם, כי אנחנו יודעים שההענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ובשפלות חובה, וההונאה מגונה... אך הגבלת זה ושעורו עד שיהיה טוב לכל איננו כי אם לאלקים יתברך, אבל מעשים האלקיים אין שכלנו מגיע אליהם, נדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו... (מאמר ג ז)

אמר החבר, הזדמנות להנאה והרגשתה ושיחשוב בהעדרה קודם לכן כופל ההנאה, וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהן בכוונה והבנה, מפני שהן מציירות מין ההנאה בנפש, והשבח עליה למי שחננה, וכבר היה מזומן להעדרה, ואז תגדל השמחה בה... (שם יז)

אמר החבר, לא נאמר זה (בל תוסיף) אלא להמון, כדי שלא יחדו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמע מן הנביאים אחרי משה, ומן הכהנים והשופטים, כמו שאמר בנביא (דברים י"ח) "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך"... (שם מא)

אמר הכוזרי כבר הספיק לי זה, אבל לא חזקה אצלי מלאכה העירוב עד תהיה מחברת בין שתי רשויות.

אמר החבר, אם כן לא חזקה אצלך המצוה כולה. החזק בעיניך התרת הנכסים והממון והבעלים והעבדים בלקיחת הקנין והצואה, והתרת האשה ואיסורה אחר שהיתה מותרת באמרו "תהא לי מקודשת"... וכל מה שיש בתורת כהנים ממה שהשלמתן תלויה במעשה מן המעשים או בדבר מן הדברים, וצרעת הבגד והבית התלויה במאמר הכהן טמא או טהור... והיה חל עם כל מעשה מהמעשים האלה הענין האלקי, כי מעשי התורה כהויות הטבעיות, כלם מושערים מאת הבורא, ואין שיעורם ביכולת בשר ודם, כאשר תראה ההויות הטבעיות משתערות ומתאזנות ונערכות בהמזגן מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהן הצורה אשר היא ראויה להן מחיים וצמחים, ויהיה לכל מזג הצורה שהיא ראויה לו, ובמעט דבר יפסד... ומי זה יוכל לשער מהמעשים עד שיחול בהם בענין האלקי כי אם האלקים לבדו... והרוחניים כאשר שמעו מאדם עד בני ישראל מה שהיה נעשה להם בקרבנות מהראות האותות האלוקיים, חשבו כי ההתחלה אמנם היא מהמחקר והחפוש, ושהנביאים אמנם היו חכמים מחוכמים ומשיגים הפלאות ההם בהקשתם, וקוו שישערו הם גם כן קרבנות בעתים ידועות ומבטים כוכביים, כפי שמה שהביאה אליו סברתם עם מעשים וקטורת... המעשים התוריים דומים לטבעיים, אינך יודע תנועותם ותחשבם תהו, עד שתראה התולדות ותרומם מנהיגם ומניעם ותיחד לו היכולת. כאשר אם לא היית שומע מעולם משגל, ולא ידעתו ולא ידעת התולדה ממנו, ותראה עצמך נזקק על הכעור שבאיברי האשה... היית נפלא ואומר אין התנועות האלה אלא תהו ושגעון, עד שתראה דמיונך נולד מן האשה, יפליא אותך הדבר ותחשוב כי אתה עזרת היצירה, ושהיוצר כוון בזה את ישוב העולם. וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלקים. תשחט הכבש על הדמיון, ותתלכלך בדמו והפשטתו וברחיצת מעיו... ואילולא היה במצות האלקים, היית לועג למעשים האלה, והיית חושב, כי הם מרחיקים מן האלקים לא מקרבים, עד שכאשר ישלם כראוי, ותראה האש השמימית או תמצא בעצמך רוח אחרת לא היית רגיל בה, או חלומות אמיתיים או גדולים, תדע כי הם תולדות מה שהקדמת, והדבר הגדול אשר בו דבקת אליו הגעת... ונתבאר מזה, כי אין קורבה אל האלקים אלא במצוות האלקים, ואי אפשר לדעת מצוות אלקים אלא מדבר הנבואה, לא בהקשה ולא בסברא, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה. ואשר מסרו לנו המצוות ההן לא היו יחידים, אבל היו רבים וחכמים וגדולים שהגיעו הנביאים... (שם נג)

אמר הכוזרי, כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע הא-ל מצפונך, ורחמנא לבא בעי, יודע המצפונים ומגלה הנסתרות.

אמר החבר, זה אמת כאשר ימנע המעשה, אבל האדם מונח לו בינו בין מאווייו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר (במדבר י') "והרעותם לפני ה' אלקיכם" זכרון תרועה, לא שהאלקים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות, ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמורה מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם, כאילו הוא זכרון, וסברה תורה כלשון בני אדם. ואם היה המעשה בלעדי כוונה או כוונה בלתי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצאת הכוונה... (מאמר ה כו וכז)

משנה תורה:

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד, כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים, בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו... אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל, יהרג ואל יעבור. ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד... (יסודי התורה פרק ה א, וראה עוד קדוש השם)

היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. (תלמוד תורה פרק ג ד)

אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים את ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותם לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך", ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה... (תשובה פרק י א, וראה עוד עבודת ה')

יש מצוות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות. ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה, שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב... וכל מצות עשה שבין אדם למקום, בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה, מברך עליה קודם לעשייתה. וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה, והדלקת נר בשבת, והדלקת נר חנוכה, בין מצוה שאינה חובה כגון עירוב ונטילת ידים, מברך על הכל קודם לעשייתן, אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות... (ברכות פרק יא ב)

מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור... (שבת פרק כד ה)

שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה... (סוכה פרק ו ד)

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב"... (לולב פרק ח טו)

וכשמכסה (הדם) לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי, כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון, ויהיו מצוות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצוות, אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, והצילנו למשש בחשך, וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". (שחיטה פרק יד טז)

ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו, כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו, והשוה והפחות (ממיני השמן), שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכילנו מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר "כל חלב לה'". (איסורי מזבח פרק ז יא)

...חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר אימורין ואיברים אף על פי שכשרים בלילה דוחין את השבת בזמנן, ואין מאחרין אותן למוצאי שבת. (מעשה הקרבנות פרק ד ג)

ראה גם מצוה-טעם מעילה פרק ח ח.

כל העושה מצוה מן המצוות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה, הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות... (שגגות פרק ב ח, וראה שם עוד)

האפוטרופין עושין לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה... כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה, בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים, עושין להם, אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצוות אלא כדי לחנכן, אבל אין פוסקין עליהן צדקה ואפילו לפדיון שבוים, מפני שמצוות אלו אין להן קצבה. (נחלות יא י)

אמר לו אביו השקיני מים, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה, ויתעסק בכבוד אביו, שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה, יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו, שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם... (ממרים פרק ו יג)

כל הפורשין מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארן, ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן, וכן האפיקורסין והמומרין והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהן... (אבל פרק א י)

מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה, בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמד... (שם פרק ג יד)

המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו. (מלכים פרק ג ט)

כל המקבל שבע מצוות ויזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. (שם פרק ח יא)

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו... (שם פרק י י)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו שמי שלא יתאוה עליהן יותר חשוב מן המתאווה אליהן, ויכבוש את יצרו מהן, הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעים, כשפיכת דמים, כגנבה וגזלה ואונאה... והן המצוות שאמרו עליהן חז"ל (יומא ס"ז) שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב, ויקראו אותן קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חלי המדברים 'מצוות שכליות'. ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהן ותשתוקק אליו שהיא חסרה, ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהמנעה מהן, אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב, וגמולו יותר גדול, הן התורות השמעיות, וזה אמת, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמר שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן, ולא יהיה מונע מהן אלא התורה... (פרק ו)

...ואמנם זה הענין אשר בחרו חכמים, שהמצוות והעבירות אינן בידי שמים ולא ברצונו אבל ברצון האדם, נמשכו בזה אחרי דברי ירמיהו עליו השלום, והוא אמרו (איכה ג' ל"ח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", שהרעות הם המעשים הרעים, והטוב הם המעשים הטובים, ואמר שהשם יתברך אינו גוזר על האדם לעשות רע או טוב, ואחר שהענין כן, ראוי לאדם להתאונן ולבכות על מה שעשה מן החטאים והעבירות, אחר שפשע ברצונו... (פרק ח)

ספר חסידים:

...וכן יעשה כל אדם, שיתחרט ממעשיו הרעים בצניעותו, ילך ויעשה מעשיו ועניניו בסתר, כי כבר נאמר הסתר דבריך, "והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו'). ואל יחזק טובה לעצמו במה שכוונתו לשמים, ישמור שלא יהנה ולא ישמח לבו, שאם שמח לבו בפני העולם קבל מקצת שכרו של אותה מצוה בעולם הזה, ואם שמח לבו בעל כרחו, כלומר לא מדעת וכוונה, ילמד לו ללבו לכוף את יצרו, ויחדל מאותו מעשה ששמח לבו, כי כמה היו מן המתים אשר מתו בעלי המעשה הזה שעשו מעשים טובים אין מספר, ונפטרו והלכו לבית עולמם, ונשתכח הדבר ואין להם זכרון, כי נשכח זכרם בעולם הזה, ואין מזכיר להם רק זכרונם לחיי העולם הבא, לפיכך מה יתרון לי ומה הנאה לי, רק שישבחוני בעולם הזה, כך יחשוב בכל עת ואף בלילה בשכבו במטתו לישן יש לו לדאג פן יישן שנת עולם ולא יקיץ עוד, ומדוע ישמח עוד, ובמה שישבחוהו בזה העולם הכל הבל ורעות רוח. (ח)

...וכן כשבאה לידו מצוה ושקשה עליו לעשותה ואינו נמנע מלעשות, שכן מצינו באברהם (בראשית כ"ב), "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". (יב)

שורש התורה, צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר, שנאמר (תהלים קי"א) "שכל טוב לכל עושיהם", ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, שלא יהא אדם קורא ושונה בועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו, אלא לומד על מנת ללמד לשמור ולעשות, וזו היא תורה לשמה... וכל אדם שעוסק בתורה ויודע בה המצוות ואין מקיימן, אוי לו ולמזלו, שהוא טורח בעולם כדי לקנות גיהנם... (יז)

"כי עליך הורגנו כל היום" (תהלים מ"ד כ"ג), אלו בני אדם שמקבלים בושת והלבנת פנים על המצוות, כי כשאומר לאדם סכלות לקיים מצות ציצית ותפילין וכיוצא בהן, נשפך דמו כמים מפני הבושה, מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג עליו, ועל המלבין פניו מעלה עליו כאלו הרגו ומונעו מלעשות מצוה... (מ)

כל מעשיך יהיו לשם שמים, לא יהיה אדם הולך לאכול או לישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעסוק בדברי העולם הזה ולהיות רודף אחר הממון, אלא יאמר אישן ואוכל כדי שאוכל לעמוד ביראת בוראי ולעסוק בתורתו ומצוותיו. וכשהוא נוטל ידיו ומברך, או כשמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו, וינתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם, וצוהו את המצוות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב... לפיכך הזהירו חכמים על הדבר, ואמרו ועשה דברים לשם פועלם, כי כל אשר ברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו, ואל תעשה עטרה להתעטר בו בעשותך המצוות בפני הבריות להתהלל בהם, כי לא נגיע אל רצון בוראינו, לפי שאנו עובדים למצא חן בעיני אדם ויצא שכרנו לאשר נתכווננו לו חנם שלא נקבל שכר בכך. וכל העושה בסתר זוכה ליותר שכר, ולבסוף מתגלים עניניו ומתעלה... (מו)

...ואותם בני אדם שיש להם לעשות מצוה, כגון להתחיל ללמד תינוקות או להכניס במצוה אחת, ואומר נמתין עד ראש חודש, אף על פי שאין זה ניחוש אין זה דרך הטוב, כי מי יודע אם יחיה אם ימות בתוך החודש, נמצא מת ולא קיים המצוה, כללו של דבר, מיד כשתבא המצוה לידך עשה אותה ואל תדחה אותה... (נט)

ואלה הדברים יעלה האדם על לבו, אל יעבוד אדם את בוראו למען יירש גן עדן, אלא מאהבת ה' ומצותיו שהוא יוצרו ואוהבו, כשאדם בסתר לבדו יחשוב על דברים שאינם מהוגנים, שאלו היה בפני אדם לא היה עושהו מפני הבושת, גם עתה לא יעשנו כי כן דרך הרשעים לעשות במחשך מעשיהם... (סג)

"וצדקתו עומדת לעד" (תהלים קי"ב ג'), זה המזכה את הרבים כגון מלמד ליראי ה' תיקון תפילין לתקן לאחרים. אם זכית את הרבים ובא דבר עבירה על ידך ונתגברת על יצרך ונצלת הימנה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לא בתום לבבך נצלת, כי חשך ה' אותך מחטא לו לפי שזכית את הרבים. (סה)

זה יסוד לימוד היראה יסוד יראי אלקים, כשתבא לעשות שום דבר חשוב, אם היה אדם אחר עושהו אם היה שואל לך עצה מה היית משיב לו, וכן אמרו ותפארת לו מן האדם, כאשר פללת לאחרים תראה לך, ראשית חכמה קנה חכמה... (קנה)

אם המצוות שאין היחידים יכולים לעשותם, אם לא בטורח גדול, כגון עסקי המת לרחצו ולהלבישו, אם אמרו שנים נקיים אנחנו כדי שיהא לנו שכר גדול, והיה צריך שיהיו מרובים שם, כגון מת גדול, ואז היו יותר בטוב עושין צרכי המת, נמצאו חוטאים, ואם מקדימים לכבוד המת שלא יסריח שלא יבקע, בטוב עושים. (רלט)

אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים מועד, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם, ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה... (רסא)

כל המצוות יקבל אדם עליהם שכר, אפילו מצוות של אחרים, כגון מי שלא ראה אביו ואמו בעמדו על דעתו, היכן כבוד אב ואם, ויש לו זקן וזקנה, הרי זה יקיים עליהם מצות כיבוד כאילו הוא בניהם, וכן אם לא ראם ויש לו אחים גדולים ממנו יכבדם, ויכבד צדיקים שנאמר (תהלים ט"ו) "ואת יראי ה' יכבד", כענין שהיה לו לכבד אביו ואמו... (שמה)

יש דברים אם תחמיר על האדם לא יעשה המצוות, כמו זה מעשה בחסיד אחד שלא היה רוצה ליגע בבשרו כשקורצתו כינה או פרעוש, שלא ימצא לו כינה או פרעוש והיה לו מאוס, והיה חולץ תפילין ואחר כך נוגע ולקח המאכולת ורוחץ ידו ומניח תפילין, וכשהיה הולך לפני זקנים לא היה כופף קומתו, כי אמר איך אשתחוה בעוד תפילין עלי, ועוד אמר איך אראה באשתי או איך אדבר עמה בעוד שם שמים עלי, ואמרו האחרים מאחר שצריכים התפילין כל כך פרישות לא נוכל לסבל, ולא הניחו תפילין, אמרו לאותו חסיד הרי בטלת אותם מן המצוות בחסידות שלך... ועוד אם רצית להיות פרוש בהם, לא היה לך לגלות לאחרים... (שסב)

...כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה, אם רעדה במקום גילה. אבל אם לוקח אדם אשה שאינה הגונה, או היא לוקחת איש שאינו הגון, או שניהם אינם הגונים, או אין תרבות שם ונבול פה ביניהם, או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו... כל המצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן, ואם יש פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהי שם. (שצג)

...וטוב לאדם אם יש בידו מצוה אחת ומקיים כהלכתה, ממצוות הרבה ואינו מקיימן כהלכתן. והתופס מצוה לנהוג בה שנים רבות ואחר כך עזבה, הקב"ה דן אותו, ועליו נאמר (ירמיה ב' ה') "מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי"... ואמר הקב"ה אנה פלוני מה יש לו שאינו עושה מה שהוא רגיל לעשות, ואם מצוה עוברת או מצוה שאין עוסקים עליה, ואם עזבה בעבור דבר שאינה מצוה עליו, נאמר (ירמיה ב' י"ג) "אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים". "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" (מלאכי ג'), צדיק עושה מצוה, רשע שאינו עושה כלל, ו"בין עובד אלקים לאשר לא עבדו" (שם), שנהג כמה שנים ופירש.... (תקכט)

לעולם יהא אדם ערום ביראת ה', ודעתו תהא לאביו שבשמים לדבק במצוותיו ולקרב את הבריות, ואדם שהוא עני יעשה מצוות בגופו, והקב"ה ייטיב לאחרים בזכותו, ומעלין עליו כאלו עשאן, ושכרו כפול לעתיד. (תקנה)

כתיב (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד", ואינו אומר אשר מצותיו יעשה, אלא במצותיו חפץ מאד, כי יש אדם שכל תאוות נפשו לעשות מצוות וללמד, אלא שטרוד במזונו, ויש לו עול ביתו ואין לו השגת יד לעשות מצוות אלא חפץ מאד במצוותיו של הקב"ה, וכיון שחפץ מאד, מתפלל שימציאם הבורא לידו, ועוד במצותיו חפץ מאד, זה שמוסר את נפשו ואת יקרו עליהם, ואף על פי שכן מקיים ומהדר מצוות בממונו ומזכה את הרבים. (תקנו)

"אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד" (תהלים קי"ב), למה אמר דוד מאד, כי זה מאד כשאדם צעור מאד ואף על פי כן עוסק בצרכי שמים, וכן בצרכי חבירו... (תקנז)

מי שעושה זכות גדול וקשה בעיניו לעשות, ויצרו מנעו וכופה את יצרו עד שעושה המעשה, עדיף מן האיש שאין יצרו תוקפו למונעו, ומי שעושה עוון גדול ויצרו תוקפו, גרוע ממנו אדם שעושה עוון מועט ואין יצרו תוקפו, לפי שעושה דוגמא להכעיס. וזכות שעושה לאחרים, כגון תורה וצדקה, כפי אותו הנהגה ממנו וכפי הנאה הנהנה מקבל שכר, ויש שעושה מועט, ובא לו לצדקה, ועושה הרבה ואין לו זכות, כגון לאדם אחד אם יתן לו פשוטים הרבה בושת יש לו לקבל ממנו, וכשאומר אכול עמי היום אין לו בושת, זה לו זכות מועט ושכר הרבה... (תקצא)

כתיב "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהלים קי"ט), לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה (שמות ט"ו ב') "זה א-לי ואנוהו", התנאה לפניו במצות, כגון טלית נאה, שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבא לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד טלית אף על פי שאינו יפה כל כך... (תתעח)

...וכל מלאכת מצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים אל יבטל עסק תורה בעבורה, אלא אם כן יהיה חילול ה' אם לא יעשנה, וכל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כגון לשמח חתן ויש שם פריצים... (תתקנג)

 

רבינו יונה:

ויש על האדם לחדש לו בכל יום מצוות, אולי הגיע תור מותו, ולא יחסר המצוות ההן, ואמרו רז"ל (קהלת רבה א' כ"ח) כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו, דומה שקיים את כל התורה ולא היה חסר אלא אותה מצוה... (שערי תשובה ב טז)

אולם ימצא דרך בשכר הנזהר מעבור על מצות לא תעשה, אשר השג ישיג לשכר עושה מצוה, כגון אם הזדמן דבר עברה ליד האיש, והתאוה תאוה לדבר ערוה וכבש יצרו, כי זה מעיקר יראת השי"ת, וכן מי שהזדמן לידו להתעשר באונאה ותרמית, ואין רואה ואין יודע, והתהלך בתומו ובור כפיו, שכרו על זה כזורע לצדקה וטורח במצוה. וכן כתוב (תהלים קי"ט ג') "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו", ואמרו רז"ל (ירושלמי קדושין סוף פרק א') כיון שלא פעלו עולה בדרכיו הלכו. וכבר הקדמנו לך פירוש המקרא הזה, וכן אמרו רז"ל (קידושין ל"ט) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, כגון שבא דבר עבירה לידו ונצול ממנו. ועוד אומר ליראי ה' ולחושבי שמו, זה הבא דבר עברה לידו ונצול ממנו, גם השכר הזה עיקרו ויסודו מצות עשה, שכבש יצרו ביראת אלקים, כמו שנאמר (דברים י' כ') "את ה' אלקיך תירא", ואמרו רז"ל (אבות ב' א') "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות"...

כן ענין המצוות, כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצוות להנחילם חיי עולם, ולהיות כל המצוות יחדיו לוית חן לראשם, כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכרתם שלמה מעמו. הלא ידעת כי אמרו רז"ל כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה, אף על פי שאמרו תלמוד תורה כנגד כלם, והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר... (שער ג ט וי)

ודע כי הירא את דבר השם יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על החמורות, כי לא יבינו לאשר המצוה הזאת קלה לעומת החמורות, אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך, ופקח עיניך היטב לראות כי העיקר הזה נתבאר בתורה, כי נכתב על מצות הקימה מפני השיבה, כמו שנכתב על מצות מורא אביו ואמו ושמירת השבת "אני ה'". (שם שם כג)

...ואמרו רז"ל אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה, ורבו דרכי מות הנמצאים בחברת הרשעים, וכבר כלינו על העון הזה וכבד ענשו. (שם שם נא)

עתה נפרש ענין כת עוזבי השם, ונאמר כי הם האנשים שאין עליהם עול יראת שמים, והם מקיימים את המצוות מצות אנשים מלומדה, וכאשר יתגבר היצר על האיש ההוא ועליו חלף רוח ויעבור ויאשם, לא יאנח ולא ידאג לחטאו... (שם שם קסט)

ואם באה מצוה לידך תמהר בה ואל תתרשל בה, כי זהירות מביאה לידי זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, קדושה, יראת חטא, חסידות, וענוה, והיה זהיר בכבוד חכמים. בא חכם אצלך תקבל פניו בכבוד וכבדהו, יש חתן בעיר לך ועסוק בו ושמחהו, כי המשמחו זוכה לראות בשמחת ירושלים, כי יהיה מת בעיר טרח בו וספדהו, אך במדה בינונית, כי אין כבוד לומר מה שלא היה בו, ושתיקה יפה, אך המדות אשר ידעת אשר היו בו טובות תספר ותלווהו. אם יש ברית מילה בעיר טרח ועסוק והיה כמסייע במצוה, כי גדול שכר מסייע כעושה המצוה... (ספר היראה)

וכל עת וכל שעה חשוב איך תעשה מצוות ואיך תשמר מעבירה, כדי שתשלים כל היום בטובה, סוף דבר הכל נשמע, הסר מלבך כל מחשבות און, אך הרהר תורה ויראת שמים... (שם)

וישים לבו בתורה, אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים, כי גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ויהיה מיסר עצמו בכפית יצרו לתורה ולמצוות, והן הן יסורין של אהבה, ואל ילך אדם במצוות הבורא כאדם העושה במקרה, פעמים עושה פעמים מניח, אלא כולן יעשה בלב שלם תמיד, ואל יניח משום ענין, לא מפני עצלות ולא מפני בושה, כגון אם רגיל לאכול שלש סעודות בשבת למצוה, ונתארח אצל בני אדם שאינם מחזיקים באותה המצוה, אל יניח המצוה מפני הבושה, כי אוי לה לאותה בושה, אלא יעיז פניו ויאמר שימו לחם, ואוכל כזית כמצות הבורא, וכן כל כיוצא בזה, ואפילו אם יהיו העולם מתלוצצים עליו, מכל מקום יש לו להיות כפתי בעיניהם, ולא יעבור על מצוה קטנה ממצות הבורא, שעל זה נאמר באהבתה תשגה תמיד, כלומר באהבתה של מצוה תהיה שוגה ופתי להניח כל עסקיך ודון בה... (שערי תשובה)

אבל יש לשאול, איך אפשר להיות מעשיו מרובים מחכמתו, ואם אינו יודע התורה והמצוות, וכי יש לו לעשות המעשים האלה, על מה עשאם, אלא שזאת המשנה דבריה לפי עצה טובה נאה ומקובלת שיש למי שאינו יודע לבל יאבד נפשו, שיקבל על עצמו לעשות כל דבר שיאמרו לו החכמים, ולא יסור מהן ימין ושמאל כאשר ידעם, ועל פי התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר יאמרו לו יעשה, ומדי שקבלה כזאת יקבל על עצמו בלבב שלם, מעלה עליו שכר כאילו קיים כל המצוות, ועל דרך זו אמר "כל שמעשיו מרובים מחכמתו" כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקראים מעשיו, על שם כי יש לו שכר עליהם, כאילו עשאם מפי הקבלה... (פרקי אבות פרק ג יב)

והכל לפי רוב המעשה, שאף על פי שהעולם נדון בטוב ה', אין כל האדם שוה במדת החסד, כי למרבה החסדים מדת החסד יהיה על מעשיו ומרובה, ולממעיט תהיה מעוטה, ואם כולם נדונין בטובו, כי הרשעים אין הטוב היתר על מעשיהם מרובה כמו לצדיקים, גם הצדיקים אין המרבה והממעיט שוים, כי הכל לפי רוב המעשה, וכמו שאמרו במדרש (איכה ג' ט') "טוב ה' לקוויו", יכול לכל, תלמוד לומר לנפש תדרשנו, אינו דומה המקוה ומתעסק, למקוה ואינו מתעסק. והרמב"ם גורס, אבל לא על פי המעשה, ומפרש הכל לפי רוב המעשה, כמו ענין הצדקה, כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה, זהו מי שנותנם בבת אחת, מפני שזה מתעוררת מחשבתו אלף פעמים, לעשות טוב וישר בתוך עמו, וזה לא התעורר כי אם בפעם הראשונה. (שם פרק ג כ)

עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו, אינו הולך לבית המדרש ולא יודע איך ראוי לדקדק במצוות ולהחמיר עליו בהן, אבל עושה אותן לפי דעתו וידיעתו המועטת, ויש לו שכר בעשיה ההיא. הולך ועושה חסיד, שמחזר אחר המצוות ומדקדק בהם בכל הדקדוקין והחומרות לעשות לפנים משורת הדין... (שם פרק ה טו)

ורץ כצבי, ירוצו ולא ייגעו, שאר בני אדם כשהם רצים ויוצאים מטבע הילוכם הם נלאים, אבל הרצים לדבר מצוה לא ילאו ולא ייעפו, כשאדם הולך ביום יותר ממהלכו הוא עיף ויגע, אבל ההולכים בתורת ה' לא ייעפו. וגבור כארי, להתגבר על המצוות, כלומר שכל מחשבתו וכוונתו ופעולת אבריו אל מעשה ה'. (שם פרק ה כא)

רבינו בחיי:

...מדו בד, הודיענו שגם עבודת הרמת הדשן, שהיא עבודה קלה, צריכה כל בגדי כהונה, ושיהיו בגדיו לפי מדתו, שאם מכנסיו קצרים ואינם מגיעים לרגלו עבודתו פסולה... וזו הערה שעוסק במצוה שיתהדר בה לפניו יתברך, ישפיל עצמו אפילו בעבודה קלה לכבוד ה', וידוע שאין עבד בלא אדון ולהיפך, ואם כן אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שלא יקבל עליו כל מדות העבדות, ולא שיתנהג לפניו באדנות ושררה, ולכן ציוה לכהן העובד לפניו שירים הדשן בכל יום כדי לשפל לפניו... (ויקרא ו ג)

אשר יעשה אותם - יחזור למשפטים, שהם חיי האדם בישובי הארצות, והם קיום העולם ועמידתו. וקבלת רז"ל וחי בהם ולא שימות בהם, שהרי המצוות נדחות מפני פקוח נפש... ובמדרש: וחי בהם לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה, והלא סופו מת, וכן תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצוות נחלקים לארבעה חלקים, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס, והולך בהם בדרך השמאל... השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעולם הבא, ואף על פי שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה, על מנת לקבל פרס לעולם הבא, מכל מקום נפשו זוכה להיות שם... השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי, שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העולם הזה, זה זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא... הרביעי מי שמשתדל במעשה המצוות ואינו משתדל בשום עסק גופני, כאלו לא היה בעל גוף כלום, אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם, ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלקי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו... (שם יח ה)

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, חכמת התורה חייבה לנו להיותנו מובדלין במאכלנו ובמשתנו ובמלבושנו, ומתוך שאנו מסוגלין במצוות התורה הם מקנאים בנו, ומתוך קנאתם ישנאו אותנו... תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהן לשמים", ונמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומה שהזכיר לשון העמים, אלו אשר הלכו חשכים, כי העובדי גלולים כהו עיניהם מראות אור התורה... (שם כ כט)

...ורצה להודיענו בזה, שחייב אדם להיות שמח במצוות כשיעשה אותן או כשיראה אחרים עושים, וידוע שהשמחה במעשה המצוה היא מצוה בפני עצמה, והיא גם כן נקראת עבודה, כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה (דברים כ"ח)... באר שהשמחה שלמות העבודה, ולכן היה השיר במקדש, שמביא האדם לשמחה, ולכן כתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה זה השיר... (במדבר ד כב)

והיית אך שמח - ...ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני, ואף בזמן עשית המצוות ראוי לו שישמח וירעד, כענין שדרשו רז"ל (תהלים ב') "עבדו את ה' בשמחה, וגילו ברעדה", לפי שבעולם הזה יש בו יצר הרע, שהוא נמשך אחר השמחה, ואין הצדיקים בטוחים בעצמם... (דברים טז טו)

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה - יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה... (שם כח מז)

בפיך ובלבבך - ...ומן הידוע כי המצוות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצוות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זה היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כולן... ומפני זה הזכיר "ובלבבך" באמצע לחשיבותו מכולן, והזכיר "לעשותו" אחריו... (שם ל יד)

...ועוד יש בכלל המשל הזה תועלת אחרת לבאר ולומר כי אם יטרח האדם וישתדל על מזון הגוף וילך אחריו לארץ מרחקים, אף כי יש לו לטרוח ולהשתדל יותר ויותר על מזון הנפש, כי אין ספק שישיגהו אחר היגיעה, כענין שאמר שלמה (משלי ב') "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' וגו'", כל מצוה ומצוה היא מזון הנפש, שבה תהיה הנפש נזונית מזיו השכינה לעולם הבא, ואם יוכל האדם לקיים ולעשות המצוה במקומו, הלא השכר כפול, ואם יעמוד האדם ממקומו ללכת אחריה תהיה משכורתו שלמה, לפי שבידו שכר הליכה ושכר עשיה... (שם לא א)

...ואין צריך לומר אם מתגאה במעשה המצוות בינו לבין המקום יתעלה, ומכבד את עצמו בעבודה אחת מן העבודות, כמי שמתגאה ללכת לבית הכנסת ולולבו בידו וכיוצא בזה, שהוא מחשב לכבד את עצמו לזלזל במצוות, שעבירה חמורה ביותר, והעונש רע ומר, כענין שמצינו בשבנא שהיה גדול ביתו של חזקיה, שהיה מתגאה במעשה המצוות, והיה מבזה את הקרבנות, והוא היה כהן כפי דעת רז"ל, ממה שכתוב והלבשתיו כתנתך, ועל שהיה מבזה את הקרבנות נענש שהרגו סנחריב מלך אשור... (כד הקמח גאוה, וראה שם עוד)

השמחה הזאת מצוה היא מן התורה, נצטוה אדם עליה, כי היא עבודה גמורה להש"י, חשובה יותר מן המצוה. אמנם מצינו שמחה אסורה מדין התורה, והיא השמחה בתענוגי הגוף ובתאוותיו, אשר האדם רגיל לחטוא בהנה, כשמחת האדם בענין העבירות כשיפעלם או כשידבר בהם, כענין "שמח לאיד לא ינקה", והנה יש בזה עונש ושכר על המצוה והעבירה, כי אם ישמח על המעשה הטוב, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, כי השמחה אשר שרשה בלב היא מתגלית בפנים ובאה לידי פועל, ויש לו שכר על זאת כאלו עשה מצוה בפועל... (שם שמחה)

...כי יש מצוה אחת כנגד כמה עבירות, ויש עבירה אחת כנגד כמה מצוות, ולפיכך אין השי"ת דן את העולם במנין, שתאמר ראובן עשה מאה זכיות ומאה עבירות, ילכו אלו כנגד אלו, אבל דן הוא את העולם במשקל, כגון שתאמר ראובן נתן פרוטה לעני, הרי מצוה אחת, גזל שתי פרוטות הרי שתי עבירות, ונמצא רובו חייב, אין בית דין של מעלה דנין זה במנין אלא במשקל, וכמו שאמרנו "פלס ומאזני משפט לה'", וטעם הדבר שנושאין ונותנין בבית דין של מעלה, כשנתן פרוטה לעני היה אותו עני מוטל ברעב הוא ובניו, ונשמתם קרובה לצאת, ונמצא שהחיה כמה נפשות בפרוטה זו, וכשגזל אותן שתי פרוטות, הוא עצמו היה עני, וגזל אותם כדי להשיב את נפשו, לא לכוונת גזלה, ועוד שגזלם לשני בני אדם עשירים משופעים, ונמצא זכות נתינת הפרוטה גדולה מעון גזלת שתי הפרוטות... (שם ראש השנה א)

הוי זהיר במצוה קלה - במצוה שהיא קלה בעיניך, כגון שמחת הרגל, יש לך להזהר בה ולקיימה, כמו מילה וציצית שהן חמורות בעיניך, ונתן טעם בזה, "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות", ואולי מצוה זו שאתה חושב עליה שהיא קלה, שכרה מרובה כאותה שהיא חמורה בעיניך. ומטעם זה אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא הפרישו בין מצוה למצוה, וכן אמרו אין מעבירין על המצוות, כלומר, שאם באה מצוה לידו של אדם אסור לו להעבירה, ושיקח אחרת, אלא שיעשה אותה הבאה לידו תחלה ואחר כך יעשה חברתה, והענין לפי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצוות, ואולי מצוה זו שכרה גדול, ולכך אין לו להעבירה ולשנותה בשל חברתה, אלא שישתדל באותה מצוה שהוא פוגע בה תחלה... (פרקי אבות ב א)

הוא היה אומר אל תהי בז וגו' למצוה קלה - כלומר מצוה שהיא נראית בעיניך קלה, אל תתרשל ממנה אלא הוי רץ לקיימה, וכן הוי בורח מן העבירה שנראית בעיניך קלה, והתרחק ממנה, שמצוה גוררת מצוה, כלומר על ידי שאתה עוסק במצוה קלה תבא למצוה חמורה, ונמצאת שמצוה אחת שתהיה לך סבה למצות הרבה על דרך הרגילות... ששכר מצוה מצוה, בא לומר שלא תחשב שיגיע לך הטוב והתועלת הזה בריבוי המצוות או בבריחה מן העבירות על דרך הרגילות בלבד, כי גם מן השמים יסייעו אותך עליהם, ויזמינו לידך לעשות בשכר מצוה אחת מצוה אחרת, או יזמינו לידך בעונש עבירה זו עבירה אחרת, וענין זה הזמנה מן השמים מלבד הרגילות... ונראה לומר עוד, כי שתי הבטחות הן, הא' בריבוי מצות בעולם הזה, ולכך הוי רץ... הב' השכר והעונש לעולם הבא, וזהו לשון ששכר מצוה מצוה, כלומר גמול המצוה המצוה בעצמה, כי אור המצוה שואב נשמתו... (שם ד ב)

ספר החינוך:

...כי לא יספיק לנו אזהרת העונש במצוה מבלי אזהרה, וזהו שאמרו רבותינו תמיד, עונש שמענו אזהרה מנין, והענין הוא מפני כן, שאם לא תבא בדבר מניעת הא-ל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבר על המצוה, ולא יבא בזה כנגד חפץ השם ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר, הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך, ויעשהו, או יתן שכמו לסבל כך ויעשהו, ואין הכוונה על המצות בכך, אלא שהא-ל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל... (משפטים מצוה סט)

...ואם עני הוא והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו, והטעם לפי שאחר שרחם הא-ל בזה עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחק עצמו להביא יותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה, לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, למען כי בו סבה לגזול את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא... (ויקרא מצוה קכג)

...כוונתם לומר, שיש חלול השם להתחסד בקצת מצוות ולהרשיע בקצתן, לא כן ביתי אני עם הא-ל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלקים טובה ילבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו, והמות פתאום יבא... (ואתחנן מצוה תכא)

...וכמו כן בכלל האזהרה שלא לעשות מצוות השם ב"ה על דרך הנסיון, כלומר, שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו השם כצדקו, לא לאהבת הא-ל ויראתו אותו... מפני ששכר מצוות אינו בעולם הזה... (שם מצוה תכד)

בעל הטורים:

אני ה' אלקיכם - וסמוך ליה ועשיתם את חקתי, יעשה המצוות לשם פועלם. (ויקרא כה יז)

ולשומרי מצותי לא תשא - שאפילו בשמירת מצוה יש משום לא תשא, שהעושה מצוה שלא לשם שמים, כאילו מזכיר שם שמים לבטלה. (דברים ה י)

מהר"י יעבץ:

השכל האנושי אומר העיון עיקר, כי בו נתדמה למלאכים, והשכל האלקי אומר המעשה עיקר, כי המלאכים אינם בעלי חומר, ובמה יהיה שלמותם אם לא מצד השכל, אמנם האדם שרובו חומר ומיעוטו צורה, יצטרך לשלמות המעשה. ועוד איננו נאמן שנקבעה בו האמונה אם לא יקיימנה בפועל, והלא תראו כמה חכמים גוזרים על המדות שהן טובות ועושים אינם אותם, וזו ראיה כי לא נקבע בהם אמונתם. וכתב ר"י ז"ל בפסוק (משלי י"ב) "ועושה אמונה רצונו" לא אמר שפתי אמונה רצונו, כי לא יספיק מן האמונה ההגיון בלבד, כי צריך שידבר בפיו ובידו ימלא...

אלא המעשה - חכמת הרופא האומר דברים הכל לריק, אם החולה אינו רוצה לקחת התרופה, הקבלה היא חכמת הרופא, התלמוד חכמת הבשם, המעשה עיקר הכל, וזהו (שמות ט"ו) "כי אני ה' רופאך"... (אבות א יז)

...ודע כי התורה כולה אחת היא, ואף על פי שאתה רואה מצות עשה ומצוות לא תעשה, כלם נכללים זו בזו... כי הנמנע מעשות עבירה ירא את השם ב"ה, וכן כלל מצות עשה באומרו (דברים י"ג) "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו", והנמנע מעשות המצות גורע הוא... ושלמה ע"ה ביאר זה הסוד... (קהלת י"ב) "כי זה כל האדם", כי האדם מורכב מחומר וצורה, ומצות לא תעשה קיומם בשכל לבד, ומצוות עשה קיומם בחומר גם כן, ולו החלק הגדול, ולכן אמר כי מצוות עשה ומצות לא תעשה יחד הן כל האדם...

ודברי האדון הזה מיוסדים על זאת ההבנה, ידוע כי אנו מורכבים מחומר וצורה, ומצד הצורה אנו משותפים עם המלאכים, ומצד החומר עם הבהמות, ומן השכונה הזאת הוטבענו במדה רעה, כי אין אנו משגיחין אלא לשעה, ולזה אמר הוי מחשב...

והיה לי תוכחת עם בעלי מלאכה, ואמרתי שעליהם אמר (ישעיה ב') "למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו", כי תחת התפלה ישים מלאכתו, אבל הנכון כי המצוה הנעשית במחשבה היא המעולה, כי היצר הרע מעכב והיצר טוב יגבר עליו, וכן אמרו חז"ל בטעם איחור מצות העקידה עד ג' ימים, שלא יאמרו הממו ערבבו ולא ידע מה לעשות... (שם ב א)

הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה - כאשר חקרנו אלה הב' מצוות מצאנו בהם ד' מעלות על שאר המצוות, ב' על כלן וב' על רובן. א' כי כל המצוות התלויות בזמן אין זמנן קצר כאלה, כי כל היום כשר למילה ולנטילת לולב... אמנם אלה למצוה מן המובחר אין להם כי אם שעה אחת משיכיר בין תכלת ללבן, ולזה אמר הוי זהיר. הב' כל המצוות אחר שידע שהוא עושה מצוה, לדברי הכל יצא ידי חובתו, אף על פי שתהיה מחשבתו משוטטת בשאר צרכיו, אמנם באלה צריך כוונה לבד היותו מכוין לעשות מצוה. הג' כי רוב המצוות נעשות ביחיד, ואלה צריכין קהל ועדה, ולכן מי שנמנו חבריו להתפלל והוא אינו שם פגם גדול הוא לו. משל לאנשי המדינה יצאו להקביל פני המלך ואחד לא יצא... והד' כי המצות כלן צרכי הנפש וקשוטיה, כמו שהדברים אשר ברא בוראנו ית' בזה המציאות צרכי הגוף, אילו ימלא אדם ביתו כסף וזהב ולא יהיה לו מים או מלח, אם הוא במקום שאי אפשר לקנותו ולא ימלא חסרונו אדם אחר, יהיה חסרון גדול בביתו, כך האדם יצטרך להזהר בכל המצוות כדי שתמצא נפשו כל הדברים הצריכים לה ולא תמצא חסרה, ואלה המצוות הרמות והנשאות הם צורך גדול לנפש שאי אפשר לחיות בלעדם... (שם שם טו)

לג' סבות יטעה האדם במצות, וטעותו קרובה למזיד, הא' שלא למד שהחדש אסור, גם לא שמע גם לא פתח אזנו, ועליו נאמר (משלי י"ט) "גם בלא דעת נפש לא טוב", הב' שלמד אבל שכח, הג' שהוא יודע איסור החדש אבל איננו מרגיש בדבר, עבר על שדה ולא נתן אל לבו אם היה זה איסור חדש ואם לאו, וזה יקרה למי שלא למד להזהיר את נפשו רק לדעת לבד כאשר ישאלוהו, וזה וזה לא נכנסה החכמה בלבו, רק יודע בדבר שפתים... (שם ג יא)

...ועל דרך הפשט אפשר לפרש על דרך "לא המדרש הוא העיקר", יאמר כל מי שיקיים מה שלומד נותנים לו שכר על המעשה ועל החכמה, כי חכמה שלא באה לידי מעשה אינה חכמה, גם נכון מה שראיתי בפירוש הר"י ן' שושן ז"ל בטעם המשנה הזאת יש דבר אלקי, על דרך מגלגלין זכות על ידי זכאי, כי ירא השי"ת ישאל מחסד אלקיו לבלתי התגעל בטנופי העבירות, ויראתו תבאר לו ספקותיו, והוא פלא, וזה טעם השוגג צריך כפרה, כי אילו לא הסיח דעתו מאלקיו לא קרה לו כן, והוא היה מתחיל, לכן צריך קנוח וכפרה... (שם שם יב)

...כי אלה הד' תנאים צריכים לכל מצוה, עז כנמר בתחלת דבריך, צריך להזדרז ולחשוב מחשבות איך תעשה המצוה ואפילו לא תהיה בכחך לעשות, כי כח האריה גדול מאד מן הנמר, אבל ברוב זריזות הנמר ותחבולותיו ינצח למי שאי אפשר בכחו לנצח, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ז) "גול על ה' דרכך", כי אפילו לא יהיה בכחך כפי הנראה לך עכשיו לעשות המצוה ולגומרה, תתחיל בה לאטה, כאבן הזאת שגוללין אותה מעט מעט... ואחר שכן תחשוב איך תעשה המצוה תקל לך עשייתה ולא תכבד עליך, הוא אומרו קל כנשר, כמו שהנשר קל ללכת לו דרך רב בזמן מעט, הוא אומרו ובטח עליו, אבל על כל פנים צריך שלא תשען לגמרי על השי"ת, לומר עליו המלאכה לגמר, אבל אתה שים כל השתדלותך... הוא אומרו ורץ כצבי וגבור כארי בשעת עשיית המצות שתשמח בהם כמוצא שלל רב ויגל לבך כלב האריה... זה שאמר הכתוב (ישעיה מ') "וקוי ה' יחליפו כח", בעת שומם על לבם דבר המצוה יהפכו ויהיו לאיש אחר, כי יחשוב לעשות מה שאין בכחו לעשות... 

דבר אחר וקוי ה' הוא ענין קשר המשנה כי ימצא כח בנפש הצדיקים לעשות המצוות מצד תוקף אמונתם בהשי"ת, משל לאדם שהוגד לו שבמקום פלוני מטמון זהב ומרגליות, ואין אצלו ספק במציאות המטמון, הלא יטרח בכל כחו לא ייעף ולא יגע ואין חקר לטרחו, וכן הצדיקים מתוך בטחונם בהשי"ת ירוצו בחמת כחם אל מקום המצות ולא יחסר כחם... (שם ה כג)

ופועל צדק - שיהיה טבעו משתוקק אליהם, כאלו נמצאו אצלו בטבעו, אמר דוד (תהלים קי"ט) "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה", נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, קרא המצות השמעיות עדות, ואמר כי נחל אותם עד ששבו אצלו טבע שני, כי ידוע כי מה שיפעל האדם בשמחה שב אצלו בקנין, אבל החקים אמר שיטה לבו לעשותם על כרחו, ולעולם ימצא עצמו בעקבם כי לא נחלם, אבל הלך בהם בתמימות... (תהלים טו ב)

דרשות הר"ן:

ואמנם שהתכונות הלביות שורש העבודות כולן מבואר בחפוש, כי מצוות התורה נחלקות לג' חלקים, חלק מהם נתלה באמונות ודעות לבד, כהאמונה במציאות השי"ת... וכל מה שהוא ממין אלו המצוות, אין ספק שהלב התחלה להם ושרשם, עד שכמעט הם בלתי יוצאות ונמשכות ממנו כלל, אבל התחלתם ותכליתם בו, וזה החלק אינו רושם הגוף כי אם במקרה. החלק הב' הם המצוות המדותיות, כצדקה וגמילות חסדים, ואלה אין ספק ששרשם ויסודם הוא הלב, ומפני שזה החלק כולל הרבה מן המצוות, אמרו על אותו שבא לפני הלל, ואמר לו שילמדהו תורה על רגל אחת, והשיבו "ואהבת לרעך כמוך, ואידך גמרא הוא זיל גמור" (שבת ל"ב), רצו בו, שמי שיקבע בלבו זאת התכונה הטובה, יקלו עליו עניני רוב המצוות, וזה חלק רושם הנפש והגוף יחד, וכן המצות המעשיות, שהם מוכנות על דבר אחד מכוון בם, ראוי שנאמין אותו, כאכילת מצוה, שהוא זכר ליציאת מצרים, והישיבה בסוכה, שהיא זכר לזה בעצמו... המצוות עם היותן יוצאות ונמשכות מאברים אחרים מלבד הלב, אחר שהתכלית בהן שיצייר הענין המכוון בם בנפש, התחלתם ושרשם הוא הלב... (דרוש ה)

ואל תקשה עלי ממה שהזכירו רז"ל בכמה מקומות, גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אמרו בקדושין ל"א, בדמא בן נתינה, ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, ויראה זה האיך מה שכתבנו איננו כך, כי כוונת המאמר הזה הוא, שמן הידוע כי כפי גודל הצער אשר יגיענו בעבודתו יגדל שכרו, וכבר אמרו רז"ל לפום צערא אגרא, וידוע כי מי שאינו מצווה ועושה לא יתקפהו היצר שלא לעשות אותו המעשה אחרי אשר לא צוה בו, כאשר יתקפו למי שנצטוה בו... ואפילו המצווה ועושה, אשר יתקפהו יצרו ואף על פי כן יתגבר על יצרו יכניעהו, יגדל שכרו מאשר יעשה המצוה אשר לא צווה בה בהזדמן אליו, ויבטלנה כאשר יחפוץ, אבל מה שיסכימו עליו חכמי ישראל הנה שב אצלנו ואצלם אחרי הסכמתם כמצוות המפורשות בתורה, ושבנו אנו מצווים ועושים.

עוד טעם אחר במה שאמר גדול המצווה ועושה וכו', לפי שידוע שיש מן המצוות הרבה דבקות במינין ומיוחדות, כגון מצוות התלויות בארץ, ומצוות שנצטוו בהן הכהנים ולא נצטוינו אנחנו בהם, ולפיכך מי שאינו מצווה ועושה לא יגדל שכרו, כי אפשר שאין רצון השי"ת בו ובמינו אחרי אשר לא צווה בו, ואף על פי שהתורה כולה דרכיה דרכי נועם, אפשר שיש במצוה טעמים שנתיחדה בהן במי שמצווה ועושה... (שם)

...אבל מדת החסידות היא, שיחפוץ ויאהב המצוות עד שיהדר אותם בכל כחו, ויחמוד כל דרך נאה אף על פי שאם לא עשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה, ולא מעשה אשר איננו נכון, ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר "במצותיו חפץ מאד". והחלק הזה הוא חלק עובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ יגיע לאהוב השי"ת, והאוהב המצוות אוהב השי"ת באמת, כבר אמרו בספרי, לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך", איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה וגו', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, הנה אמרו, שמי שאוהב המצוות ומשים אותם תמיד על לבו, הוא אוהב השי"ת, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת חסידות... (שם)

ודוד המלך ע"ה בראותו אנשי דורו כי רובם רחקו מהשיג השלמות, ראה כי זאת הכוונה אשר כיוון בה משה רבינו ע"ה לתועלת תשוב נזק, כי הם היו בלתי מזורזים לקיים התורה כולה, ואילו יפורשו להם קצת מצוות שתועלתם עצום יזדרזו ויזכו בהם, ולכן בא דוד והעמידן על אחת עשרה, כי היה מקובל באלו האחת עשרה השכר בהן רב מאד, כיתר הדברים המקובלים ביד הנביאים, וגלה זה לאנשי דורו, למען יזדרזו ויזכו בהן לחיי העולם הבא... וכאשר חסרו הדורות עוד בימי ישעיה, ראה שזה ההעלם אשר כוון בו דוד ישוב לנזק, כי לא היו משלימים האחת עשרה, ואילו יפורשו להם מצוות מועטות מאלו רבות התועלת יקיימו ויזכו בהם, ולכן העמידן על שש, ובימי מיכה שחסרו עוד מהשלמות, לפיכך העמידן על שלש... (דרוש ו)

...וכי יתפתה ויאמר לא יכול להשיג זה השלמות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלמות, נשיבהו, אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד, שאמרו רז"ל ויתר הקב"ה על עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא וויתר על תלמוד תורה... ואף על פי כן רואה אני בדברי רז"ל, שמי שמוסר גופו ונפשו להשי"ת וחושק בעבודתו, ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה, אמרינן בברכות, מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, אי משום תנויי וכו', והשיבו רחמנא ליבא בעי, הנה בארו כי אין עיקר המדרגה החכמה, אבל הכוונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשו הדברים, אבל כוונת הלב בהם, וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בשי"ת, גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים כעניני העסקים והקנינים עובד השי"ת עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דביקה בשי"ת, גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו, כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כ"ט) "בפיו ובשפתיו כבדוני" וגו', כי אין העיקר מעשה המצוות ובקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הדברים, ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה, כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעיקר המצוות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצוות, מורה שאינו עושה אותם כמצות אנשים מלומדה, אבל בכונה גמורה, וזה עיקר המצוות ותכליתם השלם, כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמירות הטובות וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת השי"ת לא זולתה... (שם)

ספר העקרים:

...אבל האדם, למה שהיה אפשר לו הקיום באיש מצד נפשו המשכלת, כמו שהוא בגלגלים, והיה רחוק מאד ממדרגתם, הושמו לו רבוי הפעולות המתחלפות, כדי שעל ידי רבוי הפעולות יתקן מה שחסר לו, וישיג מדרגה ממין המדרגה שישיגוה הגלגלים בפעולה אחת או בפעולות מועטות, והוא מבואר שאין כל הפעולות נותנות שלמות אל הנפש, אלא אותן שהן כפי מה שראוי, גם אי אפשר שיהיו הפעולות ההן נותנות שלמות אל הנפש מצד היותן פעולות גשמיות בלבד, שאם כן היו כל הגשמיים שהם בעלי נפש חיונית משיגים השלמות ההיא, ולהיות האדם בעל חומר, אי אפשר שישיג השלמות האנושית מצד ההשכלה בלבד בזולת מעשה, כמו שבארנו זה מהגלגלים, כי להיותם בעלי חומר חוייב שימצא להם פועל מהגשמי שהוא התנועה, כדי שעל ידי הפועל ההוא ישיגו השלמות הנפשיי שנתייחס בהם כפי טבעם. ולזה יתחייב, שיהיה הדבר הנותן השלמות לכל בעל חומר ובעל נפש משכלת ענין מורכב מפועל גופו והשכלה נפשיית, כי הפעולה המעשית לא תתן השלמות מצד היותה פועל גופיי בלבד, אבל מצד ההשכלה הנפשית שיושכל בעשיתה, כמו שביארנו... (מאמר ג פרק ד)

ההשכלה הנפשית שאמרנו, שתתן השלמות הנפשית בהיותה מתחברת אל הפעולות, איננה השגת המושכלות, אבל היא שיכוין העושה הפעולה הגופית ההיא לעבוד השם בעשייתה, וזה כשיעשה אותה בכוונה לעשות הטוב והישר בעיני השם, לא להנאת עצמו ולא לכונה אחרת כלל. וזה דבר ילקח עליו ראיה מן הגלגלים, שהם בעלי גוף ונפש משכלת, כמו שהוא מין האדם, ושלמותם היא מושגת להם מצד היותם מתנועעים תמיד בפועל להשלים רצון השם שגזר עליהם להתנועע כדי שתתקיים המציאות... וכל זה ממה שיורה, שהפועל הגופיי הנעשה בהשכלה לעשות רצון ה' ומצותו, יתן השלמות לבעלי הנפש המשכלת, ויעיד על זה מה שנמצא הנביא ייעד גמול טוב למענג את השבת, אמר, "אם תשיב משבת רגליך וגו', אז תתענג על ה'" (ישעיה נ"ח), ונמצא רז"ל מפליגים, בשכר המענג את השבת ואת המועדות, עם היות התענוג דבר גשמי ופועל גופיי, יגיע אל האדם מצד שהוא פעל חי לא מצד שהוא אדם, אלא שאם היה התענוג פועל נעשה בלא כוונה היה בלי ספק פועל בהמי, אבל כשיעשה בכוונה לעבוד את ה' ולקיים מצותו הוא בלי ספק פועל שכלי, דומה אל פועל תנועת הגלגלים, ובפועל הזה וכיוצא בו יושג התכלית, לא זולת זה...

אבל אם תהיה השלמות האנושית נתלה בהשגת המושכלות בלבד, לא היה אפשר שתושג התכלית ההיא לכלל המין ההוא או לרובו, ויורה על זה גם כן מה שנמצא שאמר שלמה בספר קהלת, כשהיה חוקר התכלית האנושית מה היא, כמו שאמר "ואתנה את לבי לדעת חכמה וגו' תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי וגו', עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם" (קהלת ב'), כלומר אם הוא השגת המושכלות או שלמות העושר או שלמות הכבוד, או התענוגים הגשמיים. ואמר בסוף דבריו אחר שחקר על כל אחד מהם בפני עצמו, "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (שם י"ב)... כי השלמות הזה יש לו יתרון על שאר השלמיות, כי זה כל האדם, כלומר כי זה השלמות יכלול כל מין האדם, ולזה ראוי שיהיה הוא מבין שאר השלמיות... ואמר שאין השלמות אנושית נמצאת באחד מהם, אם לא יצטרף עליו המעשה בפועל עם הכוונה הראויה, וזה שאמר "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו" (ירמיה ט')... ועל כן כלל הנביא בכאן ג' מיני השלמיות הכוללים שאפשר שידומה שהשלמות האנושית נתלית בהם, והם החכמה והגבורה והעושר, ואמר שאין ראוי שישתדל חכם בחכמתו מצד שיחשוב שתגיע בזה אל תכלית האנושית... ולא יגיע באחד מאלו אל תכלית האנושי אם לא יצרף אל כל אחד מהם המעשה, רצוני לומר שישפיע מן השלמות ההיא שיש לו על זולתו... וכלל דברי הנביא הוא, כי כל הפעולות שיעשה אותם האדם, הן שיהיו ממין החסד, או ממין המשפט, או ממין הצדקה, ראוי שיעשה אותם לפי שהם פעולות או מעשים שהשי"ת חפץ בעשיתן, וזהו שסיים "כי באלה חפצתי נאם ה'", ויראה מזה שהרצון האלקי הוא בפעולות השכל הנעשות בפועל, כי כשיצטרף אל הפועל ההוא ההשכלה לעשות מה שהשם חפץ, כמו שכתוב "השכל וידוע אותי וגו'", אבל לא בחלק המדע בלבד, מבלי שיצטרף אליו המעשה... שם פרק ה)

הפעולות האנושיות לא ימלט מאחד מג' חלקים, אם שיהיו כולם מביאות האדם אל שלמותו ותכליתו, או שלא תהיה אחת מהן מביאה אותו אל התכלית האנושית, או שיהיו קצתן מביאות אותו וקצתן בלתי מביאות, ואי אפשר שיהיו כולן מביאות האדם אל שלמותו, כי פעולות החמס והגזל ודומיהם הן הפעולות שהן נמאסות בעיני כל האדם... ושקר שלא תהיה אחת מהן מביאה אל התכלית, כי כבר בארנו היות שלמות האדם נתלית בפעולות האנושיות בהכרח, ולזה אי אפשר מבלתי שיהו קצתן מביאות אותו אל התכלית האנושית, וקצתן בלתי מביאות אותו אבל מרחיקות אותו ממנה.

והנה ידיעת הפעולות המביאות את האדם אל תכלית האנושי, שהוא שלמות הנפש והגבלתם, קשה מאד, לפי שהדבר יסוכל עצמותו אי אפשר שיוודעו הדברים המועילים אליו או המזיקים אליו... ואם כן בנפש האדם, שאי אפשר לנו מצד המחקר האנושי לעמוד על אמיתתה, ולא נדע ממנה אלא שהיא דבר מושפע מהתחלה שכלית מובדלת מחומר, לא נוכל לדעת מצד מחקרנו הדברים המתנגדים או הנאותים אליה...

ונאמר כי אחר שמצאנו פעולות מוסכמות מכל האנשים שהם טובות, כהרחקת העוול, ועשיית היושר ודומיהם, ופעולות מוסכמות מכל האנשים היותן רעות, כעוול וחמס ודומיהם, ואנחנו נראה הנפש תשמח ותגיל בפעולות הטובות ותדאג ותתעצב בפעולות הרעות, וכל דבר ישמח בדומה ויצער בהיפך, הנה יראה, שהנפש להיותה אלקית תגיל ותשמח בפעולות הטובות הדומות לטבעה להיות כל הפעולות האלקיות טובות, ותתעצב בפעולות הרע להיותן חוץ מטבעה ומתנגדות אליה... (שם פרק ו)

כלל גדול יהיה בידך בעשות המצוה, שהכל הולך אחר כוונת הלב, כמו שאמרו רז"ל "רחמנא לבא בעי" (סנהדרין ק"ו א'), ולפי זה יש מי שעושה מצוות הרבה ואינן עולות לו כלום, או בשעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושית ולא חלק ממנה עד שיהיה מורגש. ויש עושה מצוה אחת תספיק יותר ממצוות הרבה, כפי כוונת העושה אותה לקנות חלק גדול מהשלמות. ואחר שהענין הולך אחר הכוונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצוות שבתורה הן שיהיו מצוות עשה או מצות לא תעשה, הם דרך להקנאת השלמות האנושית, או מדרגה מה ממנה בהיותן נעשות על הכוונה הראויה, כי לא עשיית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההמנע מעשות המעשים הרעים מפני יראת ה' יתן שלמות בנפש, וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה "והלכת בדרכיו", נראה שההליכה בדרכי השם היא עקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם... ולזה אמר "אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו" (תהלים קי"ט), וכדי שלא ידומה שאין נקרא הולך בדרכי ה' ולא נוצר עדותיו אלא השומר מצות עשה, כי מצוות לא תעשה לא יצוייר שיתן שלמות בנפש, לזה אמר אחר זה "אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו", כלומר אף הנמנע מלעשות עולה בכונת הלב נקרא הולך בדרכי השם, וזהו שאמר בדרכיו הלכו... שהאדם היושב ובטל בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות, אבל אם בא לידו דבר עבירה ונמנע ולא עשאה מפני יראת השם, הנה הוא זוכה בזה לחיי העולם הבא, כאלו עשה מצוה, ומזה הצד יתנו כל מצות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש... (שם פרק כז)

 ...כי בעשיית כל מצוה ומצוה יש שתי בחינות, האחד מצד העשות מעשה המצוה והגיעה אל הפועל השלם, והשניה מצד כוונת העושה אותה, והשלמות הנמשך אל המצוה איננו מצד המעשה, שהרי אמרו רז"ל (נזיר כ"ג) "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה", ואמרו שם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם פסח עליו הכתוב אומר (הושע י"ד) "וצדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשם אכילה גסה, עליו הכתוב אומר "ופושעים יכשלו בם". הנה בארו בפירוש המצוה בלא כוונה אינה עולה לשם מצוה, וכן ענין הכוונה לבדה בזולת המעשה אינו מועיל כלל, שאם היה זה מועיל, היה ראוי שתעלה ידיעת המצוה ולמודה בכוונה במקום עשיית, ואינו, כי קריאת הפרשיות שבתפלין אינה עולה בעבור הנחתן... וכן הוא הענין בעשית המצוות, כמו שהיה הענין בחלק המדעי עם החלק המעשי, כמו שבארנו בזה המאמר, וכן הוא הענין בעשיית המצוות, כי המעשה שתצטרף אליו הכוונה הוא המעשה השלם שיתן שלמות בנפש, כי הכוונה נותנת שלמות אל המעשה כמו שבארנו בפרק חמישי... (שם פרק כח, וראה עוד מצוה-פעולה)

הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה, היא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעול האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לבב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות, וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות, כי הנדיב כשיעשה פועל הנדיבות והוא שמח בפעל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות, וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשיית הצדקה בשמחה, אמר "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך" (דברים ט"ו), תלה הברכה ב"ולא ירע לבבך", ולא ב"נתון תתן לו". ויתבאר זה באור יותר שלם על זו הדרך, אין ספק כי הפועל היותר נכבד והיותר מעולה ראוי שיקובל עליו שכר מהשם על עשייתו והעונש על הפכו, לפי הדרך התוריי, ואין בעולם פועל יותר נכבד ויותר מעולה שראוי שיקובל עליו שכר כפי האמת בעצמו, וכפי הסכמת כל האנשים אלא עבודת השי"ת... ומזה יראה שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצוות, ולזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השי"ת שתהיה בשמחה, אמר "עבדו את ה' בשמחה וגו'" (תהלים ק'). ולפי זה ראוי שנשאל, אם עבודת השי"ת אי אפשר שתושג על השלמות אלא אם כן היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפרק שעבר, שעיקר עבודת השי"ת ראוי שתהיה ביראה, והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו... (שם פרק לג, וראה שם עוד)

וזה המין מן היסורין כשבאו על הצדיקים כמו רבי עקיבא וחבריו, אינן עוול בחקו יתברך, אבל הם חסד וחנינה מאתו, שהוא יתברך חפץ לתת להם שכר מעשה טוב להעובדים בפועל מאהבה, לא שכר מחשבה טובה לבד, שאין אדם מגיע למדרגת האהבה הגמורה עד שיסבול בפועל הטורח והעמל לאהבתו של הקב"ה... ושזה בלי ספק מבואר התשובה ששכר המצוה יגיע על עשייתה בפועל לא על המחשבה בלבד, וזה נזכר בתורה הרבה: "ועשיתם אותם", "ושמעת ישראל ושמרת לעשות". וכן הוא הענין בפועל הנסיון, שהשי"ת רוצה שיגיע המעשה בפועל לא על הכוונה הטובה בלבד... (מאמר ד פרק יג)

עקדה:

והנה לזקנים אמר השחיטה וההזאה, רוצה לומר מה שיגיע ממנו תועלת באמונה, ואחר כך דבר כנגד הרשעים המערערים על העבודה, ואמר "ואמרתם זבח פסח הוא וגו'", שעל ידי זה נתאמתו לנו מציאותו יכלתו והשגחתו, וראוי לכוון אליו עבודות אלו כדי שתשאר אמונה זו, וחז"ל ראו להקהות שיניו של הרשע, ולומר "בעבור זה עשה ה' לי", ושלמדנו שם גם כן כי השם מבדיל בין איש לאיש... (שמות יב כו)

אם שמע תשמע - קודם ישמעו, ואחר העשיה תבא ההאזנה, ההתבוננות בטעמם, ומשם יגיע לעשיית החוקים, שהיא תכלית האמונה, וזהו הדרך לכל עייף כדי שלא תושם עליו המחלה המצרית בקושי הלב לשמע דבר ה'. ויתכן שמכוון עוד בזה, כי בהשקף אדם על התכלית המקווה, יהיו בעיניו כל הפעולות הנעשות לו אהובות ומתוקות, וכמשקים המרים הנלקחים לרפואה... (שם טו כו)

ויבא עמלק - המעשה שאדם יעשהו ברצותו בו מצד המעשה עצמו, יתחלף מהמעשה שיעשהו למען זולתו (בכונה צדדית) בג' דברים, בעקר מהותו, בשלמותו, ובזמן המשכו. א' כי הדבר שיעשהו למען עצמו יעשה אותו על דרך האמת, ואם יעשהו לצורך זולתו לא יקרא על שמו כי אם על שם תכליתו, וכן אמרו רז"ל במגלה ל"א בנין נערים סתירה, כי תכלית הבנין לסתור... ב' מצד שלמות המעשה, אחר שאינו עושה מצד חפץ הדבר עצמו, לא יקפיד להשתדל על שלמותו, כגון הצריך לעץ להעמיס עליו הגג, יכוון על חזקו ומדתו, ולא על טוב תמונתו. וזה נגלה בעובדים את ה' מיראת העונש, שלא יזהרו בעבודתם כי אם בשמירתם מחטא, ולא יחושו למצוות שהן לשלמות העבודה והפקת רצון. וכן כל מצוות עשה, שהעושים נקראים אנשי מעשה, ועליה אמר בברכות א': "גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים", כי הוא עושה מעשים לסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות, שהוא המזון המיוחד לשלמים, ולכן אשרוהו שאינו רק ניצול מהענשים כירא שמים, כי טוב לו גם לעולם הבא.

ג' מצד ההתמדה, כל פועל בהכרח יפעל בעצב, וטבע האדם לברוח מהעצב, ואם כן כשיסולק ההכרח או יחלש מי יעזוב הפעולה, וכן החטאים על ידי יסורין, כשיסורו מהם חוזרים לסורם, ועל ג' אלו אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי", ולא העונש, "ולשמר מצוותי" לאהבת המצוה ולחיובה מצד עצמה, ולא מצד העונש, "כל הימים" כי אם יעשוה כך ישמחו בה ולא יסורו ממנה. (שם יז ח)

ג' בביאור איך יגיע השתוף מהמצוות האלוקיות, ממאמרי חז"ל (ראה שם) משמע, שמעשה המצוות צריך להיות רק לעבודת המצוה לשמע בקול ה', ולא לשום תועלת עצמו, כי לפועל הנכבד צריך שתהיה תכלית נכבדת, ואמרו בספרי דברים, לאהבה - לאהב את ה', ולא להקרא רב ושיהיה לו חלק לעולם הבא... נגד זאת מחייב השכל מצד הכוסף והתשוקה הטבעית שבכל השפלים לתועלת עצמו, ואיך יתכן שיהיה הכוסף האנושי רק מזה הדבר? ב' מצד הרפיון והרישול שיפול במעשה שלא יקוה ממנו תועלת לעצמו, ומעשה כזה קשה מאד על האדם, ואמרו בפסחים ח' האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור... אם כן צריך להשלים בין שתי הדעות האלה. והנה המדבר על המצוות כעל מעשות מדותיות, נמשך אחרי אריסטו וכו', שהפילוסופים לא יחשבו שום תועלת בפעולות הטובות כי אם להיות מעולה, זאת אומרת תכלית המעשה הוא בעצמו... אלא שהמצוות הן חסד ורחמים לעושם, להישירם במעשים מעולים, בהם יפיקו רצון לזכותם, ולא תמורה וחליפין למה שקבל מהם כבעבודת המלך, והשכר הוא חסד ורחמים... אך כדפירשנו נתנו המצוות כדי לשתף כלל ישראל בטוב האלוקי, לתועלת החיצונית בחיים ולתועלת הנפשית הצלחת העולם הנצחי, התועלת הראשונה מגיעה מהמעשה כפי חיצוניותו, והשני הנפשית מטוב המחשבה השכלית למלא את רצונו, כי מה שיכוון השי"ת מהאדם בעבודה הוא שיכוון בה לעבודתו יראתו ולהשלמת רצונו, והכוונה בהשלמת רצונו שימשך לו ממנו הטוב, וכן בפסוקים, אם כן אנו רשאים לקיים המעשים התוריים לא על מנת לקבל פרס, אלא על מנת שיעשה לנו עבורם שכר ההצלחות הנפשיות... (שם יט א)

נוסף לתועלת הטבעית הזאת, תמצא בדינים האלו התועלת העצומה של הגמול האלוקי שבכל מצוות התורה, א' שיהיו לשם ולתהלה על כל העמים, וב' שתגיע ההצלחה הנפשית לכל איש כפי מה שישתדל בקיומם, וכמו שהשיבה התורה לבן החכם, וצדקה תהיה לנו וכו' (דברים ו'), שיגיע להם זכות נפשי לפני ה' בעולם הנשמות, על שעשו אותם לפניו בתורת מצוה, ולכן אמר "ולא לפני כותים", כי אינם עושים הדין מצד שהוא מצות ה', והעושה על פיהם עובר עבירה, כמו ששחיטת עכו"ם נבלה, אף על פי שהיא בדיוק כשל ישראל... (שם כא א)

...עיון זה יועיל לנו להבין קושי מספור התורה במלאכת המשכן, הקמתו ופריקתו, מה שהיה רק לשעה, ומצוות רבות המיוחדות רק לאנשים מעטים, כדיני הכהנים, ומה גם עתה שגלינו ימים רבים מאדמתנו, ונשאר רק מצוות מועטות שהן חובת הגוף, ומשה אמר להם "שימו לבבכם לכל הדברים וגו', כי לא דבר ריק הוא מכם וגו'", כי אלו המעשים עם שכוונתם להועיל במעשה רק לאנשים מיוחדים ובזמן מיוחד, עיקר הכוונה בהם להיות בספר חכמה ולמוד אלוקי, שיעיינו בו וישכילו בעניניהם, כמו שכתוב "למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כ"ט). והנה בזאת המדרגה מהמעשה שיש בו למוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים, והבוערים בעם עושים המצוה בלי כוונה, מצות אנשים מלומדה (ישעיה כ"ט), ודומים להמורה לאלו שמחפשים בית המלך, ולא הכירוהו. אמנם יודה כי אף על פי שלא ידע האדם טעם המצוה ועיקרה, ויכוון להשלים רצון המצוה, הוא יהיה כבר מבאי בית המלך, ומרגיש ומכיר פני המצוה, רק שלא ראה אותו בלי מסך... (שם כח א, וראה עוד מצוה-פעולה)

אם שמע - אמר ג' פעמים ובאו עליך הברכות, יקימך ה' לו, והיית רק למעלה, כי בקיום המצוות האלקיות ימצאו ג' גבולים שימצא בפעולות המעלות, א' שיעשה על פי מורה מבלי שידע טבעם, ב' הקנין בנפש על ידי הרגל בדבר, ג' הפועל על פי השכל, שהוא המעשה על דרך האמת. ונגד הג' אמר בפסוק א': "אם שמע תשמע בקול וגו' לשמר ולעשות", שהיא הקנאת המעשים ולעשות כל מצוות, ואחר כך פרט השכר לכל אחת... ועל המעשה האמיתי אמר "יפתח ה' לך את אוצרו וגו'", בטובה מפורסמת... (דברים כח א)

אור ה':

ואמנם ההבדל אשר בין החיוב בזולת הרגש אונס והכרח, ובין החיוב אשר בהרגש באונס והכרח, הנה הוא הראוי ממה שאומר. וזה שכבר יתבאר מה שיבא בגזרת הצור בכללו, אם מצד העיון ואם מצד הכתובים מסכים עם מאמרי רז"ל במקומות מתחלפים, שהתכלית הנכסף בעבודות ובפעולות הטוב הוא החשק והשמחה בהם, שאיננו דבר זולת ערבות הרצון לפעול הטוב, וזה לפי שהוא יתברך בתכלית האהבה והערבות להשפיע לפעול הטוב, והיה הקשר והדביקות אם כן ללכת בדרכיו כפי מה שאפשר, ולזה באשר היה החפץ והערבות הזה בנפש חיה פועל נפשי אשר באמצעותו יהיה הדבקות והפרוד, ולזה היה ראוי שימשך ממנו הגמול והעונש כהמשך המסובב מן הסבה, וכאשר נעדרה הנפש מן החפץ הזה, כמו שיהיה אדם מרגיש אונס והכרח בפעולותיו, הנה הפועל ההוא לא יפעלהו הנפש ולא יתחייב ממנו דבקות ופרוד, למה שהיה הפועל מופשט מרצון נפשי, ולזה לא היה ראוי לגמול ועונש כלל. (מאמר ב כלל ה פרק ה)

...זה יראה מפנים מהם, שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצוות ישיג האדם החיים הנצחיים, כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים, והנה לפי הדעות האלו המצוות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות, ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצוות, ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצוות המעשיות ובאזהרות ענינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם... אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם, כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות, ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים, שבא בקבלה מהם שאין לו חלק לעולם הבא, והנה נתעצם שכלם במושכלות, אי אפשר מבלתי שישאר נצחי, אם לא שיחדש בהם ה' גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה, אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה, כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה, הנה אם נתעצם שכלו במושכלות או אחרות, עם המושכל אשר הוא כופר עליו, שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר, למה לא ישארו שאר המושכלות, ואמנם לפי הקבלה האמיתית אין לו חלק לעולם הבא... (שם כלל ו פרק א)

מנורת המאור:

ועם כל זה שהוא גלוי וידוע גדולת שכר המצוות, המובחר לאדם השלם לעשות המצוה לשם שמים ולא לשם כוונת השכר, כדגרסינן במסכת פסחים נ' ב', רבא רמי, כתיב "כי גדול עד שמים חסדך" (תהלים נ"ז), וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך" (שם ק"ח), הא כיצד, כאן בעושין לשמה, כאן בשאין עושין לשמה, וכדאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה... ואף על פי שהתירו לעשות המצוה כדי לקבל שכר עד שיזכה לידע עשייתה לשמה, אבל לא התירו לעשותה כדי לקחת בה יוהרא ולעשות עצמו פרוש בפני העם כדי שיכבדוהו, כי אנשים כאלו מחריבים העולם...

על כן הרוצה לקיים המצוה לשמה, יעשנה מאהבת השי"ת ולקיים מאמרו ומצוותו, וירוץ אחריה בצנעה ולא להתגדל בפני העם, אלא לעשות רצון אביו שבשמים, שבנה את העולם בחסדו, וברא את האדם מאין, ומקיימו ושומרו ומצילו מן המקרים, ועל זה בלבד הוא חייב לעובדו כל ימיו, ולעשות מצותו אפילו יחיה אלף שנים, וגדול העצה ורב העליליה אשר הוא רואה כל הצפונות ויודע כל נסתרות ובוחן כליות, אשר יודע לבו ומבין כוונתנו, הוא יתן משכורותו כפי לבו וכפי מעשיו... וכשיעשה המצוה יעשנה מאהבה ובחבה גדולה, לא כמו שפורק ממנו עול ומשא, אלא בחריצות ומאהבה, כדגרסינן בפרקא קמא דברכות ו' ב', ואמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, והוא הדין לדבר מצוה. (נר ג הקדמה)

לעולם יהא אדם זהיר במצוה שנראה בעיניו שהיא קלה, כמצוה שהיא בעיניו חמורה, כמו ששנינו בפרק ב' דאבות, "רבי אומר, איזו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'", על כן כשתבוא לאדם מצוה אחת לא יניחנה בעבור מצוה אחרת, כמו שאמרו "אין מעבירין על המצוות", ולעולם יראה אדם עצמו כי באותה שעה אולי יכריע את עצמו לכף זכות, כדגרסינן בפרק קמא דקדושין מ' א' "לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות"...

לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצוה ואל ישליכנה אחרי גוו, שמא אחר כך לא יזדמן לידו, שגדול שכר המקדים עצמו לעשות מצוה מאותו שיעשנה אחר כך, אף על פי שתבוא לידו, כדגרסינן במסכת קמא פרק שור שנגח ל"ח ב', "אמר רבי חייא בר אבין, ואיתימא רבי יהושע בן לוי, "לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצוה, שבשביל לילה אחד שקדמה בכירה לצעירה, קדמה ארבעה דורות בישראל"... ואף על פי שיקדים אדם במצוה צריך לגומרה, לפי שאם בא אחר וגמרה נקראת על שמו, כדגרסינן בפרקא קמא דסוטה, י"ג ב', קשו קראי אהדדי... ומי שעושה מצוה כתקונה וגומרה מאריך ימים לו ולבניו, כדגרסינן בסוף פרק קמא דקידושין ל"ט ב', "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ... (נר ג כלל י חלק א פרק ב וג)

כל אשר יש בו לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע מודה, שהמדות הטובות נאים לעושיהם ותפארת להם מכל בני אדם, וקיום המצוות יש לכל נברא לעשות כדי לקיים מצות בוראו שבראו מאין בחסדו ובטובו, אף על פי שלא יקבל פרס, וכל שכן שהוא ברור וידוע שיש למצוות סגולות רבות מתועלות ידועות לגוף ולנפש, לולי שנשאר לנו שאלה על דבר צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועל דבר ספק זה נטיו רגלי גדולי עולם... (שם חתימה)

בא וראה כמה חביב לפני הקב"ה מדת הצניעות, שאפילו התורה והמצוות שהוא הדר ויופי של האדם, יותר הוא משובח אם יעשנו בצינעה, כדגרסינן בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ט ב'), תאנא דבי רב ענן, מאי דכתיב חמוקי ירכיך (שיר השירים ז' ב'), למה נמשלו דברי תורה לירך, לומר לך, מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר. והיינו דאמר רבי אלעזר, כמה דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב" וגו' (מיכה ו' ח'), עשות משפט זה הדין, חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה, והלא דברים קל וחומר... דברים שדרכן ליעשות בצנעה על אחת כמה וכמה, על כן בכל דבר הוא טוב הצניעות. (נר ז כלל ב חלק א פרק ב)

אברבנאל:

למען תזכרו - כי רבוי המעשים בעת הלמוד יעשה קנין חזק בנפש, כך שאחריו יעשו המעשים בקלות, וכן יבואו לעשיית המצוות גם בלי ראיית הציצית. (במדבר טו מ)

אחר שזכר שלמות המצוות מפאת עצמם שהם מועילים, זכר שלמותם היותר גדולה מחמת הנותן, כי אין שלמות המצוות אלא אם יעשם להיותם אלקיים... (דברים ד ב)

לכל הדברים - לכל מלה, ולא תעשו מהם צורות (פירושים), ותוציאו דברים לזולת הכוונה, וכן לשמור - תעשו בכל מצוות התורה לעשות כפשוטי המצוות, ואת הענין הפנימי יבינו החכמים. (שם לב מו)

ספורנו:

ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי - תעיינו בהם ותכירו היותם הגונים. ועשיתם אותם - ובזה האופן תעשו אותם. אני ה' - באר שכל שמירת החוקים והמשפטים ראוי שתהיה בלי תוספת ובלי גרעון, כי אמנם מעשה ה' ומצוותיו הם בתכלית שלמות אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. (ויקרא יט לז)

אם בחקותי תלכו - חוקות הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו, והתנהג בהם יקרא הליכה, כאמרו "ובחקותיהם לא תלכו", וכן "ואת חקתי תשמרו ללכת בהם", ואת מצותי תשמרו - הנה השמירה במצוות היא ההשגחה באופן עשייתם ובמכוון מהם, וזה בעיון נאות, כאמרם ז"ל שמור זו משנה, אמר אם כן, אם תתנהגו בדרכי הא-ל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצוות לדעת אופן עשייתן ותכליתם, ובזה תשלימו כוונתו להיותכם בצלמו כדמותו. ועשיתם אותם - ואז יהיה לכם זה השלימות בקנין באופן שתעשו אותם כמו פועלים הטוב ברצון נפשכם, לא כמצווים ועושים מיראה, אשר בזה יהיה העושה מתפעל בצד מה, אבל תעשו מאהבה חפצים ברצון הא-ל, כאמרם "עשה רצונו כרצונך". (ויקרא כו ג)

אז יבדיל משה - לאחר שסיים ההקדמה לבאור התורה, הבדיל הערים להראות לישראל מה נכבד ענין שמירת המצוות, שהקפיד לקיים קצת מצוות עשה. (דברים ד מא)

ושמעת ישראל - ובהיות זה התכלית המכוון מאת הא-ל ית' ברב חסדו עליך, ראוי שתשמע ותבין את כוונת הא-ל ית' בכל אלה, ושמרת לעשות אשר ייטב לך - ותשתדל לעשות אז מאהבה לרצון לפניו מה שייטב לך להקניתך אושר נצחי, וכמו כן תשמור לעשות אתה שתרבון מאד, וזה בשמירת צדקה ומשפט לכבודו. (שם ו ג)

לא תוסף עליו - כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו ית' כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לא-ל ית', שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו ית', כמו שריפת הבנים. ולא תגרע ממנו - אפילו בסור סבת המצוה בעיניך, כענין שלמה באמרו אני ארבה ולא אסור. (שם יג א)

ארור אשר לא יקים - שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם, אבל תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו, והוא המומר לדבר אחד. (שם כו כו)

ולא תסור מכל הדברים - שלא ישנו את מצוות הא-ל יתברך בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה, כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ... (שם כח יד)

מדרש שמואל:

ועל המהירות בכל דבר שבקדושה אמר שלמה ע"ה "חזית איש מהיר במלאכתו" וגו', כלומר אם ראית איש שהוא מהיר במלאכתו מלאכת שמים ומעשה המצוות, אשר זאת נקראת מלאכתו העיקרית, כי לכך נוצר זה האיש, לפני מלכים יתיצב בעולם הבא... (פרקי אבות פרק א ט)

ואפשר דאמר דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, לפי שהאדם מחוייב בשני דברים, שהם עיון ומעשה, והתנא הזהיר על שניהם, כנגד מעשה המצוות שהוא מחוייב אמר, ודלא מוסיף לעשות במעשה המצוות יסיף ויכרת, וכנגד העיון, דהיינו למוד התורה אמר, ודלא יליף קטלא חייב, ולפי שאפשר לאדם שיקיים שניהם, הלימוד והמעשה, והכל שלא לשמה, כדי להשתרר ועל מנת שיקרא רבי, והרי זה משתמש בכתר התורה, או שהוא לומד בתורה סודות התורה כדי להשתמש אחר כך בשמות הקודש, איש כזה איני אומר עליו שהוא מחוייב מיתה, אלא הרי הוא חשוב כמת... (שם שם יג)

...לכן אמר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, כלומר, לכל מי שיעשה אותה, והרי אותה הדרך הוא דבר הכרחי לעשותו מצד עצמו, והוא תפארת לכל העושה אותו, ולפי שלפעמים יטעה האדם ויחשוב שאותו הדבר הוא תפארת לכל עושהו, ואינו כן, כי אותו הדבר אינו ראוי לכל העושה אותו, כי הוא דבר של חסידות, לכן שם התנא תנאי אחר, שצריך שהדרך שיברור לו יהיה גם כן תפארת לו וראוי אליו יותר מלכל אדם, כלומר תפארת לו יותר מלכל אדם, ובהצטרפות אלו השני תנאים, ליכא למיחש למידי... (שם פרק ב א)

עוד כתב במה שאמר והוי מחשב הפסד מצוה וכו', שרוב המפרשים פירשו כי אם באה לידך מצוה שיש לך בה עמל הגוף או הפסד ממון, אל תאמר בלבבך אמנע מעשות המצוה כדי שלא אטרח ואיגע, ושמא תהיה סיבת חולי והפסד ממוני, אך חשוב השכר שיהיה לך בעשיית המצוה, שהוא כפלי כפלים מההפסד, וכן אם בא דבר עבירה לידך והיה לך ריוח ממון או תענוג הגוף, חשוב בענשה או הפסדה, שהוא כפלי כפלים משכרה... (שם)

ואצלי פירוש הפסוק שאמר שלמה ע"ה, כיון לזה שאמר "סוף דבר", כלומר, מסקנא דמילתא היא זאת, הכל נשמע, כלומר כל מה שצוה השי"ת נשמע ונעשה, וזה בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה, וזה שאמר שני חלוקות, "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור", א' כנגד מצות עשה, וא' כנגד מצות לא תעשה, ואמר "כי זה כל האדם" לפי שכל גוף האדם הוא רמז למצוות ה', רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים, ובעשותו המצוות מזכך אבריו וגידיו, כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים, וזה שאמר אל תחזיק טובה לעצמך, כי ראה גם ראה כי לכך נוצרת, ויוכיח זה כי מנין המצוות כמנין יצירות אבריך וגידיך, וכיון שאתה מחוייב לזכך אבריך וגידיך אין ראוי שתחזיק טובה לעצמך, וכמו שכתב רשב"ץ ז"ל, וכמו שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעל הבית באמונה, לפי שכך שכרו, כן האדם אין לו להתפאר על שלמד תורה הרבה, כי לכך נוצר, ומי שפרע חובו אין מחזיקין לו טובה כמי שנותן מתנה. ומה שאמר כי לכך נוצרת, היא הטענה שאמר שלמה המלך ע"ה, "כי זה כל האדם", כי אין לו לאדם לשאול חיים רק כדי לקיים משפטי ה', וכמו שכתב דוד המלך ע"ה כי זה כל האדם... (שם שם ט)

אי נמי יאמר שבענין הלימוד שהאדם אפשר שיהיה שלם, ואמנם בענין קיום המצות אפשר שלא באו לידו לקיימם, שצריך זכות גדולה שהאלקים יזמן אותם לידיו כדי שיקיים, כענין אומרו, מתי יבא לידי ואקיימנה, ואמר רבי חנינא בן דוסא דבהא תליא מילתא, שאם יראת חטאו קדמה לחכמתו, שלמד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וחכמתו מתקיימת, כלומר שהחכמה שלמה, יבואו לידו לקיימם, וזה שכר וחלף אשר קדם מעיקרא יושר כוונתו, שהיה לעשות ולקיים את כל דברי התורה. אמנם מי שמעיקרא היתה כוונתו פגומה, כי לא למד על מנת לעשות, וחכמתו קדמה ליראת חטאו, זה אין חכמתו מתקיימת, כלמר לא יבא לידו כדי שיתקיים... (שם פרק ג יא)

בפשט המשנה הזאת היה אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו, כלומר, שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצוות, ומיעוטו בלמוד החכמה, ומן הראוי היה שיכוון שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצוות, והולך אחר המעשה, ומתבטל מלימודו, שישכח למודו וחכמתו, והשמיענו שכיוון שאינו מתבטל מהלמוד רק בעבור המעשה, חכמתו מתקיימת. אמנם כפי זה הפירוש קשה החלוקה האחרת טובא, וכי בשביל שהאדם כל ימיו או רובם מתעסק בלמוד התורה ומיעוטם במעשה, אין חכמתו מתקיימת? והלא תלמוד תורה כנגד כולם. לכן נראה שכוונת פירוש המשנה, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, כלומר שמשתדל כל כך בקיום מעשה המצוות, דלא מיבעיא שמקיים כל מה שיודע, אלא אפילו בדברים אשר הוא מסופק ואינו יודע בהם הדין איך הוא, מחמיר על עצמו כדי שלא יכשל באיסור של תורה, נמצא שאיש זה מעשיו מרובים מחכמתו, שאפילו יותר ממה שיודע מקיים ועושה, ואיש כזה חכמתו מתקיימת. אמנם כל שחכמתו מרובה ממעשיו, שאפילו מה שיודע לפעמים אינו מקיים, ואין חכמתו מתקיימת, לפי שכל עיקר החכמה אינה רק בשביל המעשה, וזה הואיל ואינו מקיימה אין חכמתו מתקיימת, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועל כן אמר דוד המלך ע"ה, "הוריני ה' דרך חוקיך", ולא אסתפק לשומרם עיקר המצוה לבד, אלא אפילו המצוות שהאדם דש בעקביו אשמור, וזה שאמר "ואצרנה עקב".

ואפשר עוד לפרש כוונת המשנה, כי מי שתהיה לו מדה זו מעשיו מרובין מחכמתו, כלומר מסיבה שהוא מתחכם לעולם ועד להמציא המצאות לבקש מצוות ומעשים טובים, אשר שום אדם אינו מחזיק אחריהם, וזה האיש מתחכם ומעיין בשכלו היאך יתרבו מעשיו הטובים ואינו ממתין עד שתבא המצוה לידו ויקיימנה, רק הוא מתחכם שתבא לידיו, וזה שאמר כינוי "חכמתו", לרמוז אל חכמה שכלית מעוניינת משכלו ואל המצאותיו, כי זו היא חכמה שלו, חכמתו מתקיימת, כי כל המצאותיו אשר ימציא יועילו לו ויבואו לידו ויקיימם...

ולב אבות כתב, כל שמעשיו מרובים מחכמתו, שהוא יותר נאה מקיים ממה שהוא דורש, זהו ודאי ראוי והגון ללמד לאחרים, ויהיו דבריו נשמעים. וזה שאמר חכמתו מתקיימת, רוצה לומר מתקיימת באחרים, כי הוא מלמד ומצליח, אבל מי שהוא נאה דורש ואין נאה מקיים, שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת באחרים, ואינו מצליח... (שם שם יב)

והרב מנחם לבית מאיר ז"ל כתב, המגלה פנים בתורה, שמכחיש הנגלה מן המצוה, ואומר שלא היתה כוונת השם על זה, אלא הוא משל לענין אחר, והנגלה איננו כלל, כגון שיאמר שאין כוונת התורה שלא יאכל חזיר, כי אין באכילתו איסור, ומה שאסר בתורה חזיר הוא משל, שלא יהיו מדותיו מגונות ומלוכלכות, אבל אם יודה שיש איסור באכילתו, וטעם איסורו כדי שיהיה כל הדומה לו נמאס בעיניו וכיוצא, אין בזה איסור. (שם שם טו)

...ואפשר כי האדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו מורה בזה שאין תורתו לשמה, רק להתגדל בעיני בני אדם, ושם בשר זרועו, כי הוא מפואר בעיניהם... אמנם מי שמעשיו מרובים הכל שונאים אותו, אם מפני שמוכיח את העם כשרואה אותם עושים דברים אשר לא כדת, והוא מקנא קנאת ה' צב-אות וישבר מלתעות עוול, ואם מפני שבמה שעושה לפנים מן השורה היא הוראה כאלו כל שאר העם שאינם עושים כך הם רשעים, ולכן מקנאים בו, ולכן מי שחכמתו מרובה ממעשיו עליו נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומן ה' יסור לבו". אמנם מי שמעשיו מרובין מחכמתו שם בטחונו בה', ומסתפק במה שמצא חן בעיני ה', ואינו חושש על הבריות המלעיגין עליו... 

ואמר כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, שעשה המעשים שורש והחכמה ענפים, ולכאורה הדבר הוא להפך, כי החכמה הוא שורש אל המעשים, והמעשים היוצאים מאותו שורש ענפים. וכן אמרו רז"ל אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, וכן אמרו חז"ל שהלמוד מביא לידי מעשה, נראה שהלימוד שורש והמעשה הוא ענף יוצא מן השורש. ואפשר לתרץ עם מה שכתבתי, כי יש יראה בכח, והוא קבלת עול מלכות שמים, שהוא מקבל עליו לשמור ולעשות כל דברי התורה לכשידעם, ועל יראה זו נאמר "ראשית חכמה יראת ה'", וגם שיראת חטאו וגו', אמנם יראה בפועל, הוא מעשה המצוות, על זה נאמר אין בור ירא חטא, וגם שהלמוד מביא לידי מעשה בפועל, ולכן כיון שיראת ה' אשר היא בכח ובמחשבה היא סיבה ושורש להוציא החכמה, והחכמה היא כמו ענף היוצא ממנה, אם כן כל מציאות יראת ה', בין היראה שהיא בכח ובמחשבה, בין היראה המאוחרת, ובאה אחר החכמה, כולם יצדק בהם לקוראם שרשים לחכמה, וזה כי ידוע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, וכיון שתחלת המחשבה אשר חשב ליראה את ה' ולשמור את מצוותיו הוא בעצמו סוף המעשה אשר עשה וקיים אחר כך, וכיון שהיראה אשר היתה בכח ובמחשבה היא היתה שורש לחכמה, אם כן גם סוף המעשה יקרא שורש החכמה, והחכמה ענף... (שם שם כד)

...והחסיד ז"ל פירש, שמצוה ואומר שיעשה האדם המצוה בשמחה ובטוב לבב, כי אז יתפעל ממנה, ותעשה דרך בלבו לעשות אחרת, וזהו אומרו שמצוה גוררת מצוה, ולזה אמר הוי רץ למצוה קלה, כי כאשר ירוץ לקראתה כרץ לקראת שלל רב וישמח הרבה מאד, אז תגרור אחרת...

ואפשר עוד שכוונת התנא בהזכירו רץ ובורח, להשמיענו שלעולם יחשוב האדם כאלו המצוה היא בורחת ממנו, כי היצר הרע מפליגה מנגד פניו, ולכן צריך האדם להיות רץ אחריה כדי שישיגנה, ועל זה אמר יהודה בן תימא הוי קל כנשר וכו'... ואפשר שלזה אמר שמצוה גוררת מצוה וכו', שהמצוה החמורה, כלומר שהיא חמורה לעשותה, כי יש בה חסרון כיס וכיוצא, אין היצר הרע צריך להבריחה מנגד פניו, כי בנקל יניחנה על היותה חמורה בעיניו לקיימה, אמנם המצוה הקלה אשר היא קלה ליעשות, ובנקל יכול לקיימה, מצוה זו היצר הרע מפליגה מנגד פניו ומבריחה מנגדו, כי יודע שאם יראנה יחמוד יפיה בלבבו... (שם פרק ד ב)

וכנגד הוי רץ למצוה קלה אמר, ואל תהי מפליג לכל דבר, כלומר, שאם באה דבר מצוה לידך, אל תפליגנה ותרחיקנה ממך, רק החזק בה אל תרף... ונתן טעם לשתי אזהרות אלו, לראשונה אמר שאין לך אדם שאין לו שעה, ואולי תבא שעה שתבא לידו, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, ולשנית אמר שאין לך דבר שאין לו מקום, ומי יודע אם לעת כזאת הגיע זמנה של מצוה זו, אם יעבור זמנה ומקומה אפשר ששוב לא תזדמן לידך, ולכן אל תהי מפליג לכל דבר, רק הוי רץ למצוה קלה. (שם שם ג)

...שכל זה השוחד של מצות הוא שלו יתברך, לפי שהאדם אינו עושה במצוה רק התחלה לבד, והשאר הקב"ה עושה אותה, וכמו שכתוב "גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה כן", וכן כתיב "ה' יגמר בעדי", ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה... וכן כל מצוה ומצוה אשר יעשה אותה האדם כולה שלו יתברך, ואין לאדם בה חלק ונחלה רק החפץ והרצון, ואם כן איך יעלה על הדעת שיקח שוחד של מצות תמורת העבירות, שהרי כל המצוות הם שלו... (שם שם כח)

...ולכן אפשר ששיער התנא ד' סבות עצמיות שיביאו לאדם להתרחק מן המצוות, אם מפני הבושה מהמלעיגים... ועל זה אמר התנא הוי עז כנמר, רוצה לומר לא תמנע מעשית המצות מפני הכבוד בו בעבור הרואים, רק תשים מצחך נחושה נגד בני אדם ולא תשוב מפני כל, כנמר העומד על הדרך שאינו מזדעזע מפני העוברים והשבים ולא יחוש מהם. והסבה השנית המונעת במצוה היא טרדת האדם ועסקו בדברים החומריים הסכלים, וחשקו אליהם מאד, שבעבורם כדי שלא יפסדו ויאבדו ממנו לא יעזבם, ויתרשל וימנע מהמצוות לטרדתם ונטייתם... ועל זה אמר התנא וקל כנשר, רוצה לומר לא תהיה פנייתך ונטייתך לצד מטה בעד הדברים החומריים, כדברים הכבדים היורדים למטה לארץ, אבל תפנה תמיד לצד מעלה כנשר יעוף השמים. והסבה השלישית היא העצלה או הרפיון וחולשת הכחות וחליים, הכל נכלל בזה, וכמה מהאנשים שיתרשלו ממעשה המצוות לזאת הסבה, ואין ספק כי אם היה האדם חש ומושכב על מטתו בליל סגריר ואפל והוא עצל נרדם, אם יאמרו לו שארנקי של זהב מוטל בדרך ואין רואה, שמיד יבהל ויחרד לקום, ותוסר עצלותו מעליו ולא יוכל לכוין מלבושיו איזה ילבש תחלה וירוץ כאחד הצביים, לא ירגיש באבן נגף וצור מכשול אשר בדרך יכהו, וכל החרדה הזאת ישים על קנין הזהב, ואולי לא ימצאנו... כל שכן וכל שכן שראוי לאדם שירוץ כצבי בלי עצלה לעשות רצון אביו שבשמים. והסבה הרביעית היא מפני אימה, שכמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח בשער ממגורת הרשעים ויראת פריצי עמנו, וזו היא הגבורה הצריכה בנביאים ובחסידים לשבר מלתעות עול ולהחזיק בתורת אלקים אף מתוך הצרות והגליות... (שם ה כב)

ומה שהביא במדרש ג' דברים, כי אדם נמנע ממצוה מפני הטורח מחסרון כיס, או מפני הכבוד, ונגד אלו הביא ראיה מראובן, אהרן ובועז, או על דבור מחשבה ומעשה, בל נחשוד ראובן שאמר השליכו אותו וכו', אילו ידע ראובן שיוכל להצילו היה עושה בפרהסיא, וכך חשב שצריך לעשות בערמה, וכן אהרן לא יצא בתופים לקראת משה, כדי שלא יחשדוהו בקנאה חבויה... (רות ב יד)

אומנת - הנה המצוות משלימות אברי האדם וימי חייו, מצוות עשה ולא תעשה, וכדי לאור באור החיים ולהתעטף בחלוקא דרבנן, צריך לעשות כל המצוות, ומה שאין בידו לעשות ממש, כגון מצוות תלויות בארץ או יבום, יקיים על ידי למוד המצוה, שלכן נקרא חלוקא דרבנן שהם זוכין לכך, וזה שאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש, ולכהנים נוספו מצות יתירות, שלהם תכשיט מיוחד על המלבוש, ואמרו חז"ל גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים, דכתיב נשים שאננות וכו', ושאלו נשי במאי קא זכיין, באקרויי בנייהו לבני כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן, פירוש שודאי מלבוש גברי לחוד ודנשי לחוד, אך איך יזכו למעלה הגבוהה בלי מצות תלמוד תורה, והתירוץ הוא כהנ"ל, וכן תיקנה נעמי החסר. (שם ד טז)

ספר חרדים:

...ויש מצוות שחיובן בלא סבה, וגם חיובן תמידי ולא יפסקו מן האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו, ואלו הן, א' להאמין מציאות השם והשגחתו ויכלתו, ב' להאמין שהוא אחד, ג' ליראה ממנו, ד' לאהבו, ה' ולדבקה בו, וו' לזכרו תמיד. וכן מצוות לא תעשה יש חיובן על ידי סבה, כגון לא תאחר דנדר או שבועה, שאם לא נדר או נשבע אין עליו חטא, וכן המקדש האשה הוא נאסר בקרובותיה ואסורה היא בקרוביו... ויש מצות לא תעשה בלי סבה לעתיד, כגון איסור אכילת חמץ בפסח, ושלא יראה ולא ימצא... ויש מצות לא תעשה בלי סבה והן תדירות, כגון איסורי מאכלות ועריות, שאינן תלויות באישות וכיוצא בהן. ויש מצות לא תעשה שאינן פוסקות מהאדם רגע כל ימי חייו אלא חייב בהם תמיד, והם א' שלא להעלות על לב שיש אלקי זולתי ה' לבדו, ב' השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, ג' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ד' שלא להתגאות שלא ירום לבבו, אלא תמיד יהיה לבו שפל כאזוב. והנה כל המצוות הן כמו מנחה ודורון למלכנו יוצרנו, וכמו שהמקריב מנחה למלך בשר ודם משתדל שלא ימצא המלך שום דופי לא בו ולא במנחתו, פן יטרפנה לו על פניו או ישליכנה לכלבים, כן צריך האדם להיות טהור ונקי מכל עון ואשמה, ומצותו נקיה מכל פניה רעה, ועשיה בזירוז ובהידור ובמורא ואהבה ושמחה רבה, כדי שתקובל מנחתו לזכרון ולרצון ולא תושלך לכלבים... 

ויש לי להקדים כל התנאים, אדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשות כהלכתה כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרנו יתברך, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דאתי. תנאי הראשון שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובותינו כדפסקו הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן מצוות צריכות כוונה.

התנאי השני והשלישי, לעשות המצוה ביראה ובאהבה רבה, כדאמר רבי שמעון בן יוחאי, כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לאו פקודא היא.

התנאי הרביעי השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורנא הוא דשדיר ליה קודשא בריך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר דהיינו דכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה'אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"...

התנאי החמישי שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה, דכתיב בפרשת עקב "כל המצוה וגו' תשמרון לעשות"... התנאי השביעי הריצה ורדיפה לקראתה, דכתיב "דרך מצותיך ארוץ". התנאי השמיני כל מצוה שיכול הוא לעשות בידו יעשנה בידו, ולא על ידי שליח, כדאמרן בפרק שני דקידושין "מצוה בו יותר מבשלוחו".

התנאי התשיעי המצוה שתבא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת, כדאמרן "אין מעבירין על המצוות", התנאי העשירי לא יעשה שתי מצוות כאחת, שמא לא יכול להזדרז בשתיהן, כדאמר "אין עושין מצוות חבילות חבילות". התנאי האחד עשר שיזהר בכבוד המצוה, דכתיב גבי מצות כיסוי הדם ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, דהיינו ביד ולא ברגל, שלא תהא המצוה בזויה עליו... התנאי הי"ב שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגיעה לידו ימהר לעשותה, ואל יאמר מחר אעשנה, דכתיב גבי שמירת חמץ "ושמרתם את המצות"... התנאי הי"ג שיהיה ממתין ומשתוקק מתי תבא המצוה לידו לקיימה, דכתיב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", לשון המתנה, כמו "ואביו שמר את הדבר". התנאי הי"ד הידור מצוה, שנאמר "זה א-לי ואנוהו", ודרשו ז"ל התנאה לפניו במצוות... ואמרו הידור מצוה עד שליש במצוה.

התנאי הט"ו זריזות גדולה במצוה, כל דבר שמצותו ביום יקדים בבקר לעשותו... התנאי הי"ו שישתדל אדם לעשות המצוה בחבורה ולא ביחיד, שעל מצות לימוד התורה נאמר "חרב אל הבדים ונואלו", ופירש רש"י שעוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמתטפשים, שנאמר "ונואלו", וכן בכל המצוה יש שכר יותר בהיות המצוה נעשית על ידי רבים, כדקאמר במסכת יומא במצות קרבן פסח, שחט השוחט וקבל הכהן וכו', כדי שיתעסקו בה רבים.

התנאי הי"ז שלא יעשה המצוה בחנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם, ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר בפרשת תרומה, ויקחו לי, מאן דבעי לאשתדלא במצוות ולאשתדלא ביה בקב"ה אצטריך דלא ישתדל ביה בריקניא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות, כפום חיליה, והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי... (הקדמה וראה שם עוד)

ויש לכל ירא ה' ליתן לב לקיים כל המצות ולהשתדל לקיים כל מצוה שאפשר לקיימה, שכשם שאדם חוזר בגלגול כשהרשיע והתעיב עלילה, כך אפילו צדיק גמור חוזר בגלגול על כל מצוה שהיה אפשר לו לקיים ולא קיים... וכבר כתבתי בתחלת הספר שכל מצוה צריך אדם לקיים בתיקונים וקישוטים כדי שתקובל ברצון לפניו יתברך... (פרק ז מצוות לא תעשה מן התורה התלויות בראש הגויה)

...והוא הדין למרפה ידו מכל אחד ממצוות עשה, ואף על פי שחייב אדם להזהר בכל המצוות, מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכח גדול והתמדה, שלא יעבור עליה כל ימי חייו, לפי שכללות התורה שהם תרי"ג מצוות נקרא עץ חיים, כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, והאוחז ענף אחד מן האילן יפה, אוחז בכלן, שכל שאר הענפים נמשכים אחר אותו ענף, שכולם גוף אחד, אבל אם בא לאחוז בכל הענפים יחדיו לא יוכל לאחוז כולם, והיינו דגרסינן במסכת שבת פרק כל כתבי, אמר רב נחמן תיתי לי דקיימי שלש סעודות בשבת... ובסוף פרק קמא דקדושין תנן, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ... לכך נראה לומר דכיון למה שאמרנו שצריך אדם להחזיק מצוה אחת כתקנה בשלמותיה תדיר בכל כחו, ואז ודאי מובטח לו שזכיותיו יהיו מרובים על עוונותיו, והכי נמי גרס על אותה מעשה בירושלמי... ומהטעם נודע מאליו, דכשמחזיק מצוה אחת בכל עת, ודאי שיהיה צדיק גמור בכל שאר המצוות, ועל דרך זה סיפא דקתני וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו, היינו שמבטל אותה ואינו עושה אותה כלל... (פרק ב מצות לא תעשה מן התורה)

שערי קדושה:

...ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג מצות בקיומם או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצוות על ידי תרי"ג אברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד מאד, ובזה תבין מה שאמרו כל הכועס עובד עבודה זרה ממש... ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצוות, ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רז"ל בענין המדות, כי הענוה והשפלות מביאין לידי רוח הקדש... (חלק א שער ב)

והנה האיש אשר נדבה רוחו אותו להיות בא ליטהר ולהתקדש לקבל עליו עול מלכות שמים על אמיתתה, יכין עצמו בכל כחו, ויזדרז לקיים כל תרי"ג מצוות, כי בקיומם יושלמו תרי"ג איברים וגידין של נפשו השכלית, כנזכר בשער ראשון, כי אם תחסר ממנו מצוה אחת מן רמ"ח מצוות עשה, עדיין הוא חסר אבר אחד מנפשו, ועליו נאמר וחסרון לא יוכל להמנות, וזה יותר חמור מכלל כל איש אשר בו מום לא יקרב. אך מי שקיימם ועבר על מצוה אחת משס"ה מצוות לא תעשה נקרא בעל מום ממש, כי נתעוות הצנור והגיד הממשיך השפע באיברים, ועליו אמר "מעוות לא יוכל לתקון", פירוש אחר פטירתו מן העולם, כי אין קיום מעשה מצוות החסרים הנקרא מעשה, ולא תשובה לתקן העבירות, כי אם בעולם הזה...

ונמצא כי כל זמן שלא קיים תרי"ג מצוות נקרא צדיק שאינו גמור, כי לא על חנם התפלל משה רבינו ע"ה תפלות כמנין ואתחנ"ן ליכנס לארץ, אלא להשלים נפשו בקיום כל תרי"ג מצוות, וכאשר יקיים כולן, אלא שעדיין לא נקנו בו גם כן המדות הטובות בקנין גמור, אלא על ידי מלחמתו עם היצר הרע, הנה זה נקרא צדיק גמור הכובש את יצרו, וכאשר יוטבעו בו כל המדות הטובות בטבע גמור, עד שקיים תרי"ג מצוות בשמחה מאהבה בלי גרוי יצר הרע כלל, יען נזדכך החומר לגמרי, (וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "ולבי חלל בקרבי"), הנה זה נקרא חסיד גמור... (שם שער ג)

אלשיך:

...או כי אדם ימנע מעשות מצוה על ידי ג', שיחשדוהו שלהנאתו עושה, וזה שייך בראובן, שהיתה לו הנאת הבשורה כהנ"ל, או יחשדוהו שמחניף, וזה שייך באהרן ומשה, או שמתכוון לאיסור, וזה היה שייך בבועז, ובכל זאת לא נמנעו. ואמרו שם ועכשיו שאין נביאים, אליהו ומשיח כותבים המצוה שאדם עושה, והקב"ה חותם על ידם, רוצה לומר כל מצוה יש לה שורש בעולמות העליונים, ובעשות איש מצוה איכות קדושתה עולה ונרשמת מעולם לעולם עד למעלה מעולם הנשמות. ומה שהוא יתברך משפיע משפע השרשים העליונים להחזיק הרשמים הנעשים בהם נקרא חתימה, והאורות הנרשמים על ידי חותמיהם הם המלאכים הנעשים על ידי המצוות... (בראשית לז ל)

אשר ציוה ה' תעשו - יעשו מפני הצווי, ולא על מנת לקבל פרס שיראה אליהם, אלא יעשו את שלהם ויבטחו שהוא יתברך יעשה את שלו, וגם רצה ללמדם הבטחון... (ויקרא ט ו)

ושמרתם את חקותי - תתחילו בחוקים ולא במשפטים, כי טוב לכם לסמך עלי מעל דעתכם... ללכת בהם - ולא תעשו על מנת לקבל פרס, ואז אני ה' אלקיכם, ואם תשמרו על מנת לקבל פרס, אני ה' - נאמן לשלם שכר, אבל לא נקרא שמי עליכם כנ"ל. (שם יח ד)

בהעלותך - הנה דרכו יתברך להסתיר הסוד בתורה, והנה זולת מה שהאדם העושה מצוה מתקדש, גם החפץ שנעשה בו מצוה קונה איכות קדושה, ואפילו הוקדש רק קדושת דמים, ואפילו אם הכוונה רק לקיים מצות בוראו, ולמעלה מזה אשר לו חלק בבינת סוד התורה ובכוונת יחוד עליון בכל מצוה, וזה שאמר בעשותך מצותי תתן מעלה בנרות גם בכוונה סודית, כך שאל מול פני המנורה - כי בדרך רוחני יש נרות במשכן העליון, ויעשה יחוד באופן שיאירו גם בעליונה, והיחוד הזה נרמז בדבר אל אהרון...

או על ידי עשיית המצוה בכוונה עשה גם הארה למעלה, ועל ידי זה האיר גם במה שאינו נפרד ממנו, הנרמז במנורה עליונה ליודעי חן, וכאילו עשה המנורה בריה חדשה, וגם לא האיר נר אחד יותר מחברו, שעל ידי זה יאיר שורש בחינה אחת יותר מהאחרת... (במדבר ח א)

ציצית - כשאדם עושה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, כולל כל האדם בקדושה, אך לא כל אדם יכול לעשות כולם, לכן נתן לנו מצוה אחת שבה נזכר כל יום כל המצוות ונקבל לעשותם, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וזה שאמר "למען תזכרו ועשיתם", על ידי הזכירה כאילו כבר עשיתם, ועל ידי זה והייתם קדושים בכללותכם, וזהו לשון ציצית, שעל ידי ההבטה יזכרו המצוות... והיה לכם - יעשום לשם זכירת המצוות ואז יזכרו, ולא אם יעשו מצות אנשים מלומדה, ועל ידי הקבלה בלב תחול קדושה בעינים הרואות ובלב הזוכר המצוות עד שלא תשלט בהם טומאה, וגם מסובב מד' רוחות בד' שמות, כי בכל ציצית ח' חוטים וה' קשרים וי"ג חוליות... (במדבר טו לח)

שמר תשמרון - תעשו משמרת למשמרתי... ועשית הישר - ותעשה לפנים משורת הדין, בעיני ה' - ולא לפני בני אדם, ובאת - וכל זה בשבילך ולא בשביל ה'. (דברים ו יז)

אם שמע תשמעו - ואם יפחדו איך נוכל לשמר את כל המצוות כדי שיהיה הגשם והברכה, אם שמע תשמע אל מה שאני אומר תשמעו אל הכל, והוא לאהבה - שתקבלו המצוות שלא על מנת לקבל פרס במחשבה, ולעבדו - ובדבור, ובכל נפשכם - ובמעשה, ואם כל זה בקרבו ודאי שמן חלקו במצוות. (שם יא יג)

ראה - רצה לנטוע בלב בני ישראל יסודות בעבודת ה', א' בל יחשוב איש שמלאכת המלך נעשית על ידי הרבים גם בלעדו, ב' בל יחשבו שהמצוות כעבודת המלך, עשאה מקבל שכר על ציותו ואם מרד על מרדתו, שכל מצוה שאדם עושה מקנה בו קדושה כמאמרנו בברכת המצוות, "אשר קדשנו במצוותיו", ואין דומה האדם באיכותו לפני ואחרי עשיית המצוה, וגם רוחו וגופו יתעלו, כי כל מצוה שורשה עם ה', וכאשר יעשנה האדם יתעורר האור ההוא ויתפשט, עד שאמרו רז"ל שיברא מלאך המאיר לו, באופן שהמצוות עצמן הן הן שכרן, מחוץ ממה שיוסיף יתברך משלו. ג' להודיע לישראל שישימו כל מעינם לעבוד ה'. ד' בל יקוץ בתוכחתו בעולם הזה, ויבחר בעקר שהוא העולם הבא. ה' שלא יקוץ בעול המצוות כי רב בעיניו, כי הבא ליטהר מסייעין אותו, והטורח רק בהתחלה... (שם שם כו)

ושמרת לעשות - גם אם לא ייטב בעיניך, או לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים ללמדם, וגם באלו שנדחו בהלכה מתעוררים אורות עליונים ונעשים יחודים עליונים, וגם בהם היינו משיגים עולם הבא, אלא שא-ל דעות בחר בדרך האחרת להתנהג בה, ולעשיה תשמור דרך זו, והאחרת היא ללמדה, ואין לבטלה מהלימוד... (שם יז י)

כי תכלה - הנה לשלח ברכה ממקור עליון הרם צריך י' דברים, הצדקה כהמעשרות, ב' שיתנם דרך כבוד, ג' שיעשה המקבלים עיקר והוא באחרונה, ד' שלא יבלבל במתנותיו צנורות השפע, ה' יברך על מעשרותיו שתשרה על ידי זה הברכה, כמו בשולחנו. ו' שיעשה המצוה בעת רצון, ז' הכנת האיש על ידי עשותו המצוה, ח' הכנת המקום לשרות בו הברכה, ט' הכנת המקום להריק ברכה, י' להביא שפע הברכה מכל כללות הבחינות העליונות, ונגד כל אלו מתודה... (שם כו יב)

וידי נטפו מור - במצוות מעשיות לשוב בתשובה, אך המור על כפות המנעול - קודם צריך לשוב, ואחר כך לעשות מצוות, דאם לא כן הוא כמנעול הסגור, ולכן הסתיר פניו וקבלנו יסורין. (שיר השירים ה ה)

מישרים אשפוט - על ידי מצוה אחת שיחיד עושה כראוי מחשיב כאילו מקיים כל העולם, כמו הדן דין אמת לאמיתו. (תהלים עה ג)

ויצבט לה - ...ומה שאמרו רז"ל אילו ידע בועז שהכתוב כותב ויצבט וגו' עגלים פטומות היה מאכילה, רוצה לומר, אילו ידע שהכתוב יעיד עליו שעשה לשם שמים, היה מאכילה יותר ואינו חושש לחשדם. ומה שאמרו שם, ועכשיו אדם עושה מצוה אליהו ומשיח כותבם והקב"ה חותם, רוצה לומר שהמעשים עצמם מפרסמים אם נעשו בלב שלם או בפניות, וכמו שהיה באברהם בעקדה, שלא היה איש אתו, ובכל זאת המעשה מפרסמו מהמלאכים וכחות הקדושה שנוצרו על ידה... (רות ב יד)

רמ"ע מפאנו:

...וכאן צריכים אנו ליזהר כי יש אדם שעמלו בתורה ובמצות אפילו בקיום העשין יקרא סור מרע כגון המתעטף בציצית לזכות שלא לתור אחרי מחשבת הלב והעינים, ויש מהם שאפילו בהרחקת הלאוין יקרא עושה טוב לאסור בזיקים וכבלי ברזל המתעה בהן וצבאו ופקודיו תחות שלטנותא דקב"ה, והיא מבחר הכוונות בשמירתם. ויש בזה טעם לשבח למה שכתב הראב"ע בספר העצמים כי יש בגוף שס"ה עורקים שוקטים כמנין הלילות, ולנו (לדעתנו) הן הלאוין, בכוונת סור מרע. ושס"ה עורקים דופקים כמנין הימים אשר הם לפי דרכנו שמירת הלאוין בכוונת עשה טוב, והוא כפתור ופרח עם מה שיבא במאמר חכמים עבר ושנה הותרה לו בחלק הג' פרק י"ד... (מאמר חקור דין חלק א פרק יא)

...ומזה למדנו שהשנון לעצמו תורה אור פני חמה מטע ה' להתפאר, ועקרו מופקד בארץ נתן לבני אדם לעשות ענף ולשאת פרי, והוה המעשה נר מצוה המסור לדור דור ודורשיו מבאי הארץ שבה עקר קיום המצות ותחלת הנהגתן מיהושע פני לבנה. ולפי שהטובים והכשרים שבנו יחשבו בעלי תשובה מעטיו של נחש כמו שזכרנו בפרק א', כי על כן אמר הנביא "ונהי כטמא כלנו", ולפיכך אמרו בירושלמי כי במקום שיש לחוש שיתבטל המעשה בשבילו אז נזקקין למעשה ובטלים הלמוד מפניו, ושנון ערוך הוא גם בבבלי בפרק קמא דמ"ק, מצוה שאי אפשר להתקיים על ידי אחרים מבטלין תלמוד תורה מפניה. וכבר נודע כי הפסק הזוהמא מישראל לא יספיק לכלל המציאות כדי שיושלם התקון לכל באי העולם, לפיכך נמנו וגמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה, איך שיובן, דאי לדידיה הרי המעשה הוא התכלית, והמביא אליו גדול בסבה פועלת נקטינן מינה שאין מעשה גדול אלא כל זמן שהעיון מביא אליו. והיינו דתנינן, מעשיו מרובין מחכמתו שהם בהכרעת המאזנים מרובים מסבת חכמתו ועיונו שבו יושלם המעשה, וכתיב "בצדקתי החזקתי ולא ארפא", ללמד שכל המוחזק במצוה אחת ונזדמנה לו אחרת אם הן שקולות יאחז צדיק דרכו והאחרת תתקיים על ידי אחרים. דאי לא תימא הכי פשיטא, וכי נחשדו כשרים להניח כשרותם חלילה, ואי לאחריני דלמוד דידיה מביא לידי מעשה על האופן מהשלמות שבארנוהו הרי הוא ממצדיקי הרבים, ועלה ממדרגת בן להיות איש האלקים פרשנוהו בכל שמושיו למען תצדק וכלהו איתנהו ביה. (שם חלק ד פרק ו)

מהר"ל:

...והא דרבי חנינא בן תרדיון הכי איתא התם, כשחלה רבי יוסי בן קסמא אמר לו רבי חנניה בן תרדיון מה אני לעולם הבא, אמר לו כלום מעשה בא לידך... ונראה לא בשביל מצוה זאת יזכה לעולם הבא, רק שראה בקיום מצוה אחת כתקונה מאד שהיה מחמיר בה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בעצמו, שמזה המעשה ראה שקיום מצוה אחת כתקונה מזה היה יודע שהוא צדיק גמור בקיום כל המצוות והוא בן עולם הבא, ועוד אני אומר כי מה שאמר כלום מעשה בא לידך, לא שהיה רוצה לומר ממעשה מצוה אחת יזכה לעולם הבא, שאין הדבר כך, רק היה שואלו כלום מעשה בא לידך שמן המעשה יש להבחין סימן בן עולם הבא. ואמר מעות פורים נתחלפו במעות בצדקה וחלקתי אותם לענים, והדבר רמז מופלג, כי מעות של פורים אינם עומדים רק לרבוי אכילה ושתיה... אבל אין ביום הזה קדושה כלל. והאכילה והשתיה הוא דבר גשמי מענין העולם הזה, שהוא כולו גשמי, ונתחלף מעות אלו במעות עניים, היפך זה כי הענין ידוע שאין לו עולם הזה כלל, ואין נהנה מטובת עולם הזה, ודבר זה רמז שהוא יחליף מעולם הזה בעולם הבא... ומעתה אין ראיה כלל, וחזרה קושיין למקומה במאמר המפורסם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

ואני אומר כי לא קשיא כלל, כי מה שישראל הם מוכנים אל התורה היא מדרגה בפני עצמה, כי מפני שהם מוכנים אל תורה, כמו שהתבאר למעלה... בשביל הכנתם לתורה יזכו לחיי עולם הבא, וכן חס ושלום לומר שאנחנו בני גלות, ואין אנו יכולים לקיים הרבה מצוות שתלוים בארץ, שלא יהיה לנו חלק באותן מצוות שלא נוכל לקיים, חס ושלום לומר דבר כזה, למעט משלמות הדורות שמתו... ועל זה אמר רבי חנניה בן עקשיא דבריו, כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצות הרבה, והם מוכנים אל מצוות הרבה מאד, וזהו זכות ישראל כאשר יש להם מצוות הרבה ביותר, ולכך שכרם גדול יותר... כי הדבר הזה שאפשר שיקיים המצות או לא יקיים דבר זה הוא שקול, כי אולי יזכה ויקיים המצוות, וכיון שהדבר שקול, דבר זה מכריע מה שהוא מוכן אל תורה של רבוי מצוות, ודבר זה הוא זכות גדולה מאד, ודבר זה יתבאר לקמן, כי זה מסגולת נפשם של ישראל שהם מוכנים אל המצוות, ואם היצר הרע מתגרה בהם, מכל מקום מצד עצם נפשם מוכנים אל התורה, ולפיכך אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... (תפארת ישראל פרק ה, וראה עוד מצוה-כללי)

...ועתה לפי דבריהם יש להקשות ביותר, מה שאמרו והעמידן על י"א, הרי רוב הדברים אשר נדברו באלה י"א אינם מצוות כלל, ואם כן מאי "והעמידן" דקאמר.

אבל פירוש זה, כי המעשים הטובים הם מחולקים, שאין זה כזה, כי העושה חסד עם הבריות אין מעלתו ושכרו כמו אותו שעושה דין, וכן העושה דין אין שכרו כמו זה שעושה חסד, רק כל אחד ואחד מחלק לעצמו, וכל אחד לפי המעשה הטוב שלו קונה הדבקות בו יתברך. כי אין ראוי שיהיה הדבקות אחד לדברים מחולקים. אבל מי שעושה כל המצוות שהם תרי"ג מצוות יש לו הדביקות בו יתברך בכל, שהרי נמצא בו כל השלמות המחולקים, ולפיכך אמר בא דוד והעמידן על י"א, ורצה בזה שגם אלו י"א דברים הם שלמות כללי, כמו שהוא בתרי"ג מצוות, ועם כי בודאי שאינו במדרגה ובמעלה כמו מי שעושה תרי"ג מצוות, שהם בודאי הדביקות הגמורה בו יתברך, מכל מקום יש באלו י"א דברים גם כן שלמות כללית דומה לתרי"ג מצוות... (שם פרק נד, וראה שם עוד)

וזה שאמר כאן כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו', כי המעשים מתייחסים לגוף האדם אשר הוא נחשב העיקר, כי לא שייך מעשה המצוות בשכל, רק המצוות הם שייכים לגוף האדם, כי אכילת מצה הרי המצה היא דבר גוף, וכן לולב, וכן כל המצוות, הכל הם הגוף, וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה, כי המצוות הוא מעשה הגוף, שעל זה אמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור, ולכך אמר שאם מעשיו מועטין וחכמתו מרובה, דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובין, וכן כאשר האדם מצד המעשים אשר שייכים לאדם במה שהוא בעל גוף, אשר הגוף הוא שורש האדם ועיקר שלו, אם המעשים הם מועטים וחכמתו מרובה דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובין והרוח בא ועוקרתו... כי שורש האדם הוא הגוף, והשכל הם הענפים, וכאשר המצות שהם מעשה הגוף הם הרבה, הרי הוא דומה לאילן שיש לו שרשים הרבה מאד וענפיו הם מעט, שאפילו הרוחות באות אינם מזיזים אותו ממקומו, מפני ששרשיו מרובים... ולזה אף על גב שמעשיו הם יותר, שלפי ערך חכמתו היה ראוי שיהיו מעשיו יתירים אין לו קיום, קשיא, דמה טעם דבר זה, כיון שזה מעשיו יותר, למה לא יהיה קיום יותר, ובשביל שחכמתו יותר לא יהיה לו קיום? ואין זה קשיא, כי יש לך לדעת כי האדם בחכמתו הוא נכנס במדריגה העליונה, וכאשר האדם מצד עצמו, דהיינו מצד המעשים, אין ראוי לזה, דהיינו כאשר מעשיו מועטים ואין ראוי לו אתו מדריגה העליונה שנכנס בה, וכל אשר יש לו מדריגה יותר מן הראוי אליו הוא כמו אילן שיש לו שורש קטן וענפיו מרובין, והנה יש לו דבר שאינו ראוי לו, ומפני זה האילן נוטה אל הנפילה, וכך כאשר יש לאדם חכמה יותר מן מעשיו, נכנס במדריגה אשר אין ראוי לו, ובשביל התורה היתירה אשר יש לו לפי ערך מעשיו, היא אליו סם המות... (דרך חיים פרק ג יז)

...ואם לא יעיז פנים במצוה נגד המלעיגים לא יעשה המצוה, ואם כן יבטל המצוה, ולכך מקדים הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים... אבל מפני ששנה עז פנים לגיהנם, אמר אחר כך במצות השי"ת מותר להיות עז, ואם אי אפשר לקיים המצוה רק שצריך שיהיה עז מותר להיות עז, אבל מכל מקום אם אפשר לקיים המצוה בלא עזות ויעשה המצוה שלא בפני המלעיגים יותר עדיף, ודבר זה אינו, אבל יש להיות עז כנגד המלעיגים ויעיז פניו כנגדם, ואף אם אפשר לו לעשות המצוה שלא בפני המלעיגים צריך שיהיה עז בעבודת המקום ולא יחוש למלעיגים. וכך משמע כאשר שונה קודם הוי עז כנמר, שאינו משמע שבא להתיר העזות, שהוא אסור, שהרי לא אשמועינן עדיין איסור עזות...

וכל מעשה נעשה על ידי שלשה דברים, הא' כאשר יתחיל לעשות, אף על גב שלא התקרב אל הפעולה היא התחלה בלבד, כגון שהוא יושב ועומד הנה העמידה אינה התקרבות אל המעשה, והוא דבר בפני עצמו, והמעשה עצמה היא דבר בפני עצמה. ומפני שרצה יהודה בן תימא להזהיר באיזה ענין יבא האדם לפעול המצוה, והתחיל שיהא עז כנמר, שאם לא היה לו עזות לא יבא לפעול כלל בעבודת הבורא... ואחר כך מזהיר האדם בעבודה כנגד ההתחלה כשלא יהיה כבד והיה זריז בתחלה, על זה אמר הוי קל כנשר, ובדבר שהוא התחלה שייך קלות כאשר הוא קל, ואין טבעו מכביד עליו לעמוד ממקומו אשר הוא יושב, וזהו סגולת הנשר שאין טבעו מכביד עליו, ולכן אמר הוי קל כנשר. וכנגד הדבר שהוא אחר ההתחלה, אמר ורץ כצבי, כי מה שהוא רץ על הדרך אחר שעמד, הוא מתקרב אל גוף המעשה, ואמר שיהיה זה בזריזות היותר מאד, ולכך אמר שיהיה עז כנמר, שלא יתבייש ויתעורר על הפעולה, ויתחיל בפעולה ויתקרב עוד אל המעשה עצמו שהיא העבודה, ועוד יהיה זריז לגמור המעשה עצמה, ועל זה אמר וגבור כארי... (שם פרק ה כ)

וראיתי מקשים על דברי התנא מה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, והדעת נותנת הפך זה, שמפני זכות טובת ישראל היה לו לתת אליהם מצוות מועטות, כי במצוות הרבה יש לחוש שמא יעברו... ולא ידעתי מה ראיה מן המשנה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל, כי אין פירושו שלכך נתן להם מצות הרבה, שאפילו באחת הוא זוכה, אבל פירושו כמשמעו, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, אף על גב שעתה אפשר שיהיה רובו עונות על ידי ריבוי מצוות, מה בכך, הקב"ה רוצה להטיב לטובים, ומאחר שיותר זכות לטובים על ידי רבוי מצוות, שאז יהיו שלמים בתרי"ג מצות, רצה השי"ת לזכות את הטובים, כי הכל לפי המצוות שהאדם עושה... (שם פרק ו בסופו וראה שם עוד)

...פירוש כי התורה היא השכל העליון שנתן השי"ת לעולם, ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמים, שהם המצוות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי, אף אם לא ידע טעם המצוה, וכמו שבארנו בהקדמת אבות, ולכך כל חפצי שמים לא ישוו בה. אמנם אם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים, בודאי המצוה קודמת, וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב, בודאי המצוה קודמת, כי המצוה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם, ומכל מקום אם אין התורה אין כאן חסרון כל כך, וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצוות, כי המצוות אם לא יעשה אותם האדם הוא חסר לגמרי, שהרי מצוות התורה הם רמ"ח כמספר אברי האדם, עד שהמצוה היא משלמת האדם שאם אין המצוה, כאלו האדם חסר אבר אחד, כי המצוה שהיא על ידי מעשה האדם, שנעשה על ידי גופו הגשמי היא קרובה יותר אל האדם הגשמי, ואם לא יעשה אותה האדם הוא חסר...

...ופירוש זה כי סבר רבי טרפון מעשה גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה הוא השלמת האדם עצמו על ידי מעשה, ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם, שהאדם שלם, וזה הוא יותר גדול, כמו שהתבאר... הוא יותר מן התורה, שאינה השלמת האדם, ולפיכך סבר המעשה גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, רוצה לומר כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלית, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן, ובמדריגת התורה הוא הכל... (נתיב התורה פרק א)

...ואם השי"ת ציוה על האדם לתת תרומה ומעשר, זהו שהוא עושה טובה לאחר, ואין דבר זה קשה, אבל דבר זה שאין עושה בזה שום טובה (בשמטה), הוא דבר קשה כאשר מפסיד ממון שלו, ועם כל זה מקבלים ועושים בשמחה, ואין שום דבר בעולם קשה כמו השמיטה, כי השמיטה שנה תמימה ויש לו הפסד ממון, היא יותר קשה... (שם פרק יז)

...הזכיר כאן ג' דברים, שכאשר האדם עושה המצוה בענין זה הוא המצוה בשלמות, האחד העושה המצוה, דהיינו שהיה משמח חתן וכלה, ועשה המצוה בשלימות, כי המצוה הזאת היא לשמח חתן וכלה, וזה שהיה משמח חתן וכלה על ידי שהיה מרקד בשוטיתיה דאסא, הוה שמחה שלימה, ולכך אמר אהני שוטיתיה שעשה על ידו המצוה בשלימות, ואמרי לה אהני ליה שיטתיה, ופירוש זה שהיה עושה המצוה בתמידות, וזה כי כאשר עושה המצות פעם אחת, דבר זה הוא אקראי, והמקרה אינו נחשב רק אם עושה המצוה בעצם לא במקרה... ואמרי לה אהני ליה שטותיה, פירוש שהיה מתבזה על המצוה, וזהו שכרו הגדול שהיה כופה יצרו לעשות המצוה, אף שהיה נראה כשוטה על המצוות... 

והמצוה שהיא עבודת השי"ת ראוי שתהיה בשמחה, כי מעשה המצוה הוא להשלים את האדם, כמו שהתבאר לך לפני זה, כי לכך הם רמ"ח מצוות עשה להשלים את האדם בכל אבריו, ומאחר כי המצוה היא השלמת האדם, לכך ראוי שתהיה המצוה בשמחה, כי השמחה היא מצד השלימות, ואשר יש לו שלימות הוא שמח... ואז ראוי שתשרה עליו השכינה לגמרי, כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה, אבל כאשר יש לו שמחה בשביל עושרו, דבר זה אינו נחשב לכלום, כי העושר אינו השלמת האדם...

ומפני כי המצוה היא שלימות האדם, ולכך צריך שיעשה אותה בשלימות גם כן כפי מה היא המצוה, וכאשר התחיל האדם בדבר שהוא השלמה, צריך להשלים כולה, ואם לא השלים את כולה נקרא כאלו פורש מן המצוה, ועוד כי המצוה היא אלקית בלתי גשמית, והדבר שהוא בלתי גשמי אינו מתחלק כלל, ולפיכך כאשר התחיל המצוה אומרין לו גמור המצוה... וכמו שצריך האדם לעשות המצוה בשלימות, צריך גם כן שיעשה בהדור, כי זהו מצוה בשלימות כאשר יעשה אותה בהדור... ומה שאמר בהדור מצוה עד שליש, דבר זה תבין ממה שנקראת המצוה נר, כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור, והנר הוא הדור ונאה, כי האור אינו דבר גשמי, כי הדבר הגשמי הוא עכור ואינו נאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות... (שם פרק יז)

...ונראה לפרש, אף דעקר קרא מדבר מעבודה זרה, שאפילו אם נוטלים את נפשו לא יעבוד עבודה זרה, מכל מקום יש לפרש על כל המצוות שהאדם חייב לעשות באהבה, כי יש שלשה מניעים ומעכבים את האדם מלקיים המצוות, לפעמים מפני יצרו שמסיתו שלא לעשותם, אף כי אין טורח עליו מלעשות רק יצרו מגרה בו שלא יעשה מן הדברים שהם מעשה יצר הרע בלבד, ולפעמים המצוה בעצמה קשה עליו מלעשות מפני הטורח, או לפעמים המצוה קשה עליו מפני הוצאת ממון, וכנגד זה אמר שיאהב השי"ת בכל לבבו ולא יפנה אל יצרו, שהוא מסית אותו אל הרע לבטל האהבה. ולפעמים מניח המצוה בשביל שהמצוה היא קשה עליו, וכנגד זה אמר שיעשה המצוה בכל נפשו, וכאשר יעשה המצוה בכל נפשו לא יהיה מונע לו כאשר הוא טורח ויגע בקיום המצוה, ויעשה המצוה אף אם המצוה קשה עליו מאד. וכן יעשה המצוה אף עם המצוה קשה עליו מצד הממון, ועם כל זה יהיה מקיים המצוה... (נתיב אהבת השם פרק א)

ותאמר הבכירה - ...ומה שאמרו בהוריות לעולם יקדים אדם לדבר מצוה וכו', ואף על גב שלא נתכוונה למצוה, מכל מקום מצוה שלא בכוונה היתה, ובשביל זה קדמה ד' דורות בישראל... (גור אריה בראשית יט לא)

...והענינים השכליים אין פעולתם בזמן, שאינם תחת הזמן, ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולכן ציורה שאין מחמיצין המצה לזכרון, ואף מצות ה' מוטל עליו לעשות בלי זמן לא כדברים גשמיים של חול שהם תחת הזמן. (שם שמות יב יז)

כל המצוה - לא שייך על כל המצוות, שהרי לא נצטוו כולן היום, אלא שצריך לו לגמר המצוה, כמו בית הנקרא בית רק בהגמרו, ולפי זה יש לומר שאין לאחד למול ולאחד לפרע. ויש לחלק, דיש מצוה במילה כמו בפריעה, ולא אמרינן אלא דומיא דקבורה, דאין המצוה רק הקבורה ולא ההעלאה (של ארון יוסף), וכן בקרבן, כהן אחד שוחט והשני זורק... (שם דברים ח א)

...ולפיכך אמר הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הטלית הוא העולם שנברא שיהיה לאדם ומוכן אליו האדם, ולכך אם יעשה מצוה בעולם הזה, שהוא דומה ומתיחס אל העולם אשר נברא לו, הנה זוכה ומקבל עולמו שהוא מוכן לו בעולם הזה, וכן מה שאמר הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, וזה מפני שהיין הוא דומה ומתייחס אל עולם הבא... הנה נזכרו ד' עולמות אשר הם לאדם זה אחר זה, וכאשר יעשה מצוה אלקית בעולם הזה, ובאותה מצוה יש לו שווי ודמיון אל העולם שיגיע לו, שכאשר הוא זהיר בנר והנר דומה אל עולם הזה כמו שאמרנו, ראוי שיהיה לו עולם הזה בשלימותו, וזה שאמר שיהיו בניו תלמידי חכמים, וכאשר הוא זהיר ומתלבש בציצית, ובזה יש לו התיחסות אל עולם שהוא מוכן לו הוא התחיה, מקבל הוא בעולם הזה גם כן דבר דומה לו ומתייחס אליו, הוא טלית נאה, שהוא דומה ומתייחס אל התחיה... (חדושי אגדות שבת כג ב)

...אבל הכא לא איירי שעושה המצוה על מנת לקבל פרס, דהיינו שעושה המצוה בשביל שיזכה מה שרוצה לזכות, ואין זה שכר המצוה, וזהו אינו דומה לראשון, וזה כי זה האיש עושה המצוה כתקנתה לאהבת השי"ת, רק שתכליתו שהוא אוהב את השי"ת, הוא בשביל שייטב לו, מכל מקום כיון שהוא עושה המצוה כתקונה, והוא לאהבת השי"ת, אף על גב דעובד לו ואוהב אותו רק בשביל שחייב, הוא צדיק גמור, דסוף סוף הוא אוהב השי"ת ועובדו כאשר הוא ראוי לעשות, אבל מי שהוא עובד השי"ת בשביל שכר המצוה עצמו, וזה אינו עובד עיקר המצוה רק בשביל שכר המצוה, כי אחר שהוא עושה המצוה בשביל שכר אותה המצוה, כלומר מה שישיג טוב ושכר כמו שקיים המצוה, אם כן לא הוי כלל קיום מצוה עבודת הבורא יתברך... ומתרץ הא בישראל הא באומות העולם, ופירש הדבר שאין האומות מציאותם ומדריגתם נחשבת לפני השי"ת, ואם עושה המצוה לשם טובת עצמו אינו צדיק, כי הוא אינו ממציאות הטוב, אבל ישראל בעבור כי מדריגתם ומציאותם הוא הצדק והטוב, העושה מצוה לשם הנאת וטובת עצמו הרי הוא צדיק גמור, כי אין ענין צדיק רק שהוא נמצא על ישראל, ואין מתנאי הצדיק בישראל שיהיה עובד השי"ת ולא יהיה כוונתו לטובה אליו, אף על גב שהוא מתנאי החסיד, דודאי מי שיהיה חסיד צריך שיהיה לו מדריגה זאת שלא יסתכל כלל לשום דבר טוב, רק לאהבת השי"ת, אבל תנאי הצדיק אינו זה, כי צדיק הוא שהוא נמשך על היושר, ומאחר שהישראל הוא מציאות הצדק, ואם עושה המצוה בשביל טובת עצמו הרי זה רצון השי"ת, כי הישראל מציאות צדק, והוא עושה לקיים הצדק שהוא מציאותו... (שם ראש השנה ג ב)

כל שאינו בעשיה וכו', מדברי רש"י ז"ל נראה שאינו מקיים ועובר עבירה חס ושלום, וכי דבר זה צריך לומר, רק פירושו שהוא מרחיק עצמו מן עשית המצות, ואם יש לו לעשות סוכה אומר לאחר שיעשה אותה, אף על גב שאין מבטל מלמודו אינו מדקדק על זה, רק כי כל כוונתו על התורה, וזה אין לו לעשות, שאין נחשב התורה אצלו בפועל, כי על ידי השכל שהוא לומד תורה אין התורה בפועל, ולכך כתיב ולמדתם ועשיתם, כי כל שישנו בעשיה ישנו בלמוד, ואם אינו בעשיה אינו בלימוד, וכל זה מן הטעם אשר אמרנו, כי על ידי עשיית המצוה אז התורה אצלו בפועל, לא כאשר בשכלו בלבד, ואפילו אם מלמד אחרים והאחרים עושים, עם כל זה לא נחשב כי התורה היא אצלו רק כאשר במעשה היא אצלו ולא על ידי אחרים... (שם יבמות קט ב)

גדול מצווה ועושה... ועיקר הטעם הוא, כי מי שמצווה ועושה הקב"ה חפץ ממנו לעשות המצווה. דמיון זה גוי שעושה מצוה אין ספק שאינו חשוב כל כך כמו שהוא הישראל, כי המצוה לישראל שייכת יותר, שהרי מצווים עליה כי הם מוכנים יותר למצוה, אבל מי שאינו מצווה ועושה מפני שאינו מצווה ועושה אינו מוכן כל כך למצוה, ואינו כל כך כמו המצווה ועושה. ועוד כי המצווה ועושה הוא מצד העלה שמחייב אותו לעשות, וכל מי שאינו מצווה ועושה הוא מצד האדם עושה המצוה ולא מצד השי"ת, והוא יותר מעלה ויותר מדריגה כאשר המצוה מצד השי"ת שהוא העלה, ואלו המצוה שאינו מצווה והאדם עושה מעצמו זה מצד האדם, דדבר זה אינו כל כך במדריגה. (שם קידושין לא א)

שלוחי מצוה אינן ניזוקין, פירוש כאשר האדם הולך לעשות המצוה יש לו חבור ודביקות אל השי"ת לגמרי, כי המצוה היא דרכי השי"ת, והמתנועע אל המצוה הוא מתנועע אל השי"ת, וכל מתנועע אל דבר מתקשר ומתחבר לשם לגמרי, ולכך אמרו בפרק כל כתבי (שבת קי"ח) אמר רבי יוסי יהא חלקי עם המתים בדרך מצוה, כי תכלית האחרון שיהיה נשמת האדם צרורה עם השי"ת, וכאשר מת בדרך מצוה שהלך להתחבר עם השי"ת נשמתו צרורה לשם לגמרי... (שם)

מעשה גדול, פירוש מפני כי המעשה הוא עיקר, אבל התלמוד שהוא למד לעשות אינו עיקר כמו המעשה, שהרי התכלית לעשות, כי אין האדם שכלי, כי אלו היה שכלי לגמרי היתה התורה שלו עיקר, אבל האדם אינו שכלי לגמרי, ולכך המעשה עיקר, שהמעשה על ידי האדם כפי אשר ראוי שיהיה צדיק על ידי מעשה, שכל מעשה הוא בגוף, ואלו התורה היא בשכל... אבל רבי עקיבא סובר שהתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה, כי התלמוד הוא התחלה, ובכח ההתחלה הוא הכל, וזה שאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, וידוע שכל הדברים אשר קודמים מעלתם יותר גדולה, מפני שהוא סבה לאחר, והרי הוא סבה, והסבה גדולה מן המסובב. (שם)

של"ה:

...גם הנר אין לו הארה כי אם מצד האור האחוז בו, כך המצוה, התלמוד סבת המעשה, כהא דתנן הלל אומר אין בור ירא חטא. אמנם אין להתלמוד אחיזה בלי מעשה, כהא דתנן רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו', ולכאורה אלו שני דברים סותרים זה את זה, אבל כי מעיינת שפיר תראה שניהם אמת, לא יכול אדם לבא לכתר תורה אם לא יהיה לו הכנה ביראת חטא, שנפשו חשקה בדביקות השי"ת, ולב אדם טהור לו חושק ומתאוה להדביקות... אמנם עדיין נעלמו ממנו פרטי היראת חטא והמצוות כללותיהן ופרטותיהן עד שיזכה לכתר תורה, ואז בא מתלמוד למעשה, בכל מכל כל.

עוד יש לתרץ בענין אחר, והוא יותר פנימי, התורה היא מעשה ועיוני נגלה ונסתר, הנגלה מהתורה הוא קיום מצוותיה, שהן רמ"ח מצוות עשה ושמירת אזהרותיה שהן שס"ה לאוין, ולאלה ולאלה יש טעמים נסתרים סודות אלקיות כולן דבוקות בשמו הגדול, אשר על היודעם נאמר "אשגבהו כי ידע שמי"... והנה סדר המדריגות כך הם, לא בור ירא חטא וכו', רק צריך ללמוד תחילה תרי"ג מצות, והתלמוד יביאנו לידי מעשה ויהיה ירא חטא, אחר כך כשיבא למעלה זו, אזי שכל המעשה הוא סולם לעלות לעיוני, שהוא חלק הנסתר, ויזכה לחזות בנועם ה', וזו חכמה צריך שתקדים יראת חטא, כמו שאמר "הן יראת ה' ראשית חכמה", ואז חכמתו מתקיימת, יתגלו לו רזי תורה להיות חכם מבין מדעתו. (הקדמה)

והנני אבאר סוד זה הענין, כללות העשיין מצוות לא תעשה והלא תעשה מעשיין. העשיין ממצות לא תעשה כיצד, כל מצוה ומצוה שמקיים אותה האדם, צריך להיות בהתעוררות הלב, לא מצות אנשים מלומדה רק כפרוטגמא חדשה, ויעשה אותה לשם שמים אף שהחומר מנגדו, והיא נגד תאות הגוף, ישבור תאותו ויקיים המצוה בזהירות ובזריזות, ויחשוב האדם בלבו בבוא מצות עשה לידי הנה מצד חומרי ותאותי לא הייתי עושה דבר זה, רק אני עושה כי ככה ציווני השי"ת, הרי במה שחושב שלא היה עושה דבר זה מצד עצמו רק עושה בשביל ציווי השי"ת, הנה זה המעשה קדם לו לא תעשה, וזהו בכל לבבך, בשני יצריך, יצר הרע ויצר טוב, רוצה לומר יחשוב מצד יצר הרע הוא לא תעשה, אמנם אני אעשה, כי אבי שבשמים גזר עלי. וכענין שמצינו בלא תעשה היפך מזה, תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליו, הרי בשניהם, במצוות עשה ובמצוות לא תעשה העשה כלול מלא תעשה ולא תעשה מעשה, כי בשניהם עובד את ה', ביצר הרע וביצר טוב, בעשה מצד היצר הרע והוא כובש ועושה, עשה בלא תעשה מצד היצר הרע בעשה, והוא כובש להיות בלא תעשה, נמצא גם לא תעשה הוא בעשה, דהיינו סוד הכבישה הזאת התעוררות הלב, שאשר על זה תנן בסוף מכות, כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והיינו בבחינת המחשבה... (בית חכמה)

...כי העשיין כלולים מלא תעשיין, ולא תעשיין מעשין, דהיינו כשבאה מצות עשה לידו יחשוב מצדי ומצד רצוני לא הייתי עושה דבר זה, כי הוא לטורח בגופי או בממוני, אבל אני עושה דבר זה בזריזות בשביל קוני שציווני לעשות כן, וכן בלא תעשה יחשוב ויאמר כמה היה חשקי לאכול בשר חזיר וכו', אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי... (מאמר השני)

 

 

 

עוד יהיה נרמז בעיקר העבודה בלב לרמז שיש עבודה בלב, רצוני לומר, במחשבת הלב ובהסכמו, אבל אין עבודה זו בפועל, ולהבין זה צריך להקדים מה שאמר רבי מאיר אומר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'", ויש להקשות, מה הם הדברים הרבים שזוכה להם, ואין לומר אלו שחושב אחר כך, "כל העולם ככולו כדאי וכו'", דאלו דקא חשיב קאי על 'ולא עוד', אלא הענין הוא, הקב"ה נתן תרי"ג מצוות, ובאלו התרי"ג מצוות שלם דמות וצלם האדם בסוד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ולכאורה יתבהל האדם, כי מי הוא זה ואי זה הוא הנשלם בכל התרי"ג, כי יש ויש הרבה מצוות שהם בחק הנמנע אצלו לקיים, ואפילו משה רבינו ע"ה לא קיימן... אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה, הכוונה משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנוע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל א' וא' יעשה מה ששייך לו... וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות, ואלו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה, אז היה עושה, אז מעלה עליו כאלו עשה הכל, כן אנחנו עבדי ה', התורה היא הכתב שכתב הקב"ה לבני מדינתו, דהיינו אנחנו אומה ישראלית, ואנחנו פותחים זה הכתב לקיים כל מה שכתוב כל אחד מה שאפשר לו, על כן אנחנו עבדי ה', אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב"ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל שאפשרי לו לקיים, מעלה עליו הקב"ה כאילו קיים הכל, כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה... 

אמנם לענין זה נראה לי לפרש דהכי קאמר, התלמוד מביא לידי מעשה, כלומר שלומד ועוסק לשמה וחושב לקיים, מביא כאלו היה קיים זה המעשה, מאחר שמצדו לא היה יבצר באם היה באפשר לו לקיים, וזה שאמר רבי מאיר "זוכה לדברים הרבה", דהיינו יותר ממה שעשה מקבל שכר כאלו עשאם, מאחר שמצד מחשבתו שבלב היה מוכן לקיימם אם היה באפשרי לו, וזהו העבודה היא עבודה בלב, כי לא באה לכלל עבודה בפועל... (מאמר הו')

וכן כל פעולה ומלאכה שעושה הוא בבחירתו, הן דבר מצוה הן דבר רשות יהיה שם שמים שגור בפיו, כגון אם בונה איזה בנין או קונה כלי או עושה בגד חדש, וזה לשון ר"ח שער א' פרק ט' צריך קודם שיעשה היחוד ההוא יאמר בפיו יוציא בשפתיו, דבר זה או מצוה זו אני עושה לייחד השכינא עם קודשא בריך הוא, ויכוין בייחדו יאהדונ"הי, ויכוין שבזה תתעלה מהגלות. כיצד, הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית, יאמר הריני הולך לייחד השכינה עם הקב"ה... ועם היות שטחיות דבריו, במה שאכתב על מה דאיהו עביד במעשים בדברי העולם, שהם לעבודתו, שאם הוא במעשה המצוות היא העבודה עצמה, מכל מקום כבר אפרש שיהיה במעשה המצוות איזה פניה, כי בוחן לבות יודע הכל, וכאשר בתחילת העשיה יאמר בפירוש שהוא לעבודתו לשם ה', והכוונה לייחד כדפירשנו, הרי בזה מסלק כל חיצוני שלא תסרח באותה המצוה, כן נראה מדבריו, שאמר בכל עובדוי דבר נש לישבעי ליה, ומאי ריבה בכל, אלא ודאי הכי פירושו, לא מבעיא בדברי הקדושה שצריך להזכיר, כי יותר הקליפה רוצה להאחז ברוחניות המצוות יותר מדבר הגשמי שאין בו ממש, אלא אפילו בדברי העולם יאמר לשם ה', כדי שלא תשרה בשום מעשה ממעשיו הגשמיים. וכן תמצא שמנהג הקדמונים ע"ה היה שקודם שעשו המצוה היו מוצאים הכוונה בפיהם, כענין ר' אבא ע"ה בג' סעודות בזוהר... ונראה בעיני שלא די כשאומר בשם ה' אני עושה זה במלאכה גשמית, רק יאמר בלשון שאומרים בעשיית מצוה, שהלשון הוא לשם ייחוד קב"ה ושכינתיה, על ידי ההוא טמיר ונעלם, כך יאמר גם כן בכל מלאכה ופעולה, וטעמו כי כבר כתבתי לעיל במאמר שכל המעשים יהיו לשם שמים, אפילו פעולה גשמית, כגון כשבונה בית, יאמר אני בונה אותו שיהיה מקום ובית ועד ללומדי תורה... (שער האותיות אחרי העקרים)

ולא זו בדבר הרשות שיעשה כן, אלא אפילו בדבר מצוה יעשה במתון, דהא ההוא עובדא דברכות שאמר עלה מתון מתון ת' זוז שויא היה לדבר מצוה ולקידוש השם, דרב אדא בר אהבה קרע מכבנתא מההיא אתתא דהוה לבישא בשוקא, כסבור שהיא ישראלית. והא דאמרינן דזריזין מקדימין למצוה, וצריך לעשותה בזריזות, זהו ענין מצוה שכבר היא מפורסמת ומושכלת אצלו, כגון לילך לבית הכנסת ולבית המדרש וקיום כל המצות מעשיות שבתורה אבל בדבר שצריך התבוננות, למשל מי שבדעתו ליתן כיס מלא מטבעות לחלק זה לעניים, ופגעו בו עניים, לא ימהר עד שיתבונן מתחילה איזה עני חשוב, והחשוב קודם... (שם אות מ)

אות תשוקה, והוא החשק והאהבה להשי"ת ולתורתו הקדושה ולמצוותיה, ולשמור ולעשות ולקיים את הכל בשמחה גדולה, שישמח שזוכה לעבוד את השי"ת ולהיות דבק בו, וזה לשון ספר חרדים... (שם אות ת)

...ולבא למדריגות אלו, נפש רוח ונשמה, צריך לקדש את עצמו במעשה ובדיבור ובמחשבה, דהיינו שכל כלי המעשה, כל רמ"ח אבריו יהיו קדושים פרושים מכל עבירה ואבק עבירה, זו סור מרע. אחר כך יראה ועשה טוב, שבכל איבריו יעשה מצוות ופעולות טובות, ובזה מעורר רוחניות הנפש, אחר כך יקדיש דיבור לנצור לשונו מרע, ואפילו דבור שאינו עבירה רק דבר חול, לא מצאתי טוב אלא שתיקה, ובזה מעורר רוחניות רוח, ואחר כך יקדש מחשבתו שהיא במח ובלב, שלא יהיה שום מחשבה פיגול או גיעול במחשבתו רק מחשבותיו יהיו קדושות וטהורות, דבוקות בו יתברך, ובכוונת עיון התורה ובכוונת המצוות, ואין לך דבר מצוה שלא יתדבק במעשה בדיבור במחשבה, דהיינו בעת עשיית המצוה ידבר ויאמר הנני אעשה המצוה הזאת אשר דינה כך וכך, אעשנה בהתעוררות ובשמחה, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, וכשמדבר הדין של המצוה ההיא בפיו, ומדבר ואומר שרוצה לעשותה בכל הדוריה, אז זוכה שעושה המצוה כמאמרם, וזהו רמז גם כן בדברי רז"ל "תלמוד מביא לידי מעשה", כלומר שמוציא התלמוד של המעשה ולומדה, אז מביא לידי מעשה המהודר ומרוצה להשי"ת, ואז בעשותה יחשב בכוונת המצוה ובסודה לפי כחה, ואז נשלם דיבור ומחשבה ומעשה, ונתקיים בפיך ובלבבך לעשותו... (מסכת שבת)

...כמו כן בשכר המצוות יותר ישתכר ביום אחד מי שיודע סודם, ממה שישתכר בשבוע אחד הבלתי יודע סודם. המשל, ראובן שמעון לוי אכלו כאחד, גד ונפתלי דן אכלו כאחד, לוי המקובל זימן ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, כיון למי שראוי לכוין. דן הבלתי מקובל זימן גם הוא בחבורתו, ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, ולא כיון לסודות הברכה כי לא ידע, הנה שניהם מצוה אחת עשו, אך יש יתרון לשכר לוי משכר דן, כיתרון האור מן החושך, ועל זה הדרך שאר המצוות, וזה פשוט ליודעי חן... (מסכת שבועות)

...אך עתה באתי ליישב קושית התוספות שהקשו על רש"י, דמהכא דייק בסוף פרק קמא דקדושין וזה לשונו, ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין, ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוד תחלה, לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר, המעשה טוב יותר מהתלמוד, עד כן לשונו, וכן היא סברת רש"י, וסבירא ליה דהכי פירושו, התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה, שיותר טוב שילמד ממה שירדוף אחר המצוות, מי שעדיין אינו בקי בדינים, שידע מה לעשות, ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצוות מעשיות ולא ידע לקיימם, והתכלית האמיתית היא המעשה, אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצוות הם התכלית, על כן מקשה שפיר בסוף פרק קמא דבבא קמא דקיום עדיף מהלימוד, כי התכלית היא המעשה. ומשיב המתרץ למגמר עדיף, התלמוד ממעשה, משום שאז בהלימוד יש גם כן מעשה... אם לא מי שעדיין אינו יודע המעשה הוא התכלית...

הכלל העולה מדברי שניהם, כי לא המדרש הוא העיקר רק המעשה, על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד לאחרים אז הלימוד יותר עדיף, כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים... 

כלל העולה, שלימות המעלה הוא המעשה, אבל דע כי אין שלמות המעשה אלא עם כוונה ישרה, כי מצוות צריכות כוונה, להיות המעשה נשלם בשלימות האמיתי, וצריך המעשה להיות כלול מדיבור וממחשבה, הדיבור שיאמר זה אני אעשה אשר ציוני בוראי לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, והמחשבה היא כוונת המצוה וסודה... (מסכת שבועות, וראה שם עוד)

ענין מה שאמרו רז"ל שהיה שואל חכם אחד לחכם אחד ואמר לו אביך במה זהיר טפי, זה היה משיב שהיה זהיר בציצית יותר מבשאר מצוות וכו'. וצריך להבין למה זה היה זהיר יותר במצוה זו מבזו, וכן האחר. אך הענין כי הנשמה החדשה צריכה לקיים התרי"ג מצוות, אך המגולגל הישן אין צריך לתקן עתה רק אותה המצוה שהיתה חסירה ממנו לבד, ולכן כל אמורא וחכם מאליו היה זהיר במצוה א' יותר מכל שאר המצוות...

ומצאתי בספר כנפי יונה חלק ד' סימן י"ט, המצוה המזדמנת לאדם כל שלא נקבעה להן ברכה מיוחדת, כגון צדקה, וגמילות חסדים, והדור פני זקן וכל כיוצא בהן, וכן פעולות הרשות שאדם צריך לכוון בהן לשם מצוה, לקיים בעצמו קרא בכל דרכיך דעהו, באלה אמרו כי טוב לצרף אל הכוונה והמעשה תקון הדבור גם כן, שיאמר הריני עושה כך לקיים מה שנאמר כך, ויאמר הפסוק שבו נצטוינו על אותה פעולה, וכוונה הכוללת שהיא לעבוד את ה' הוא היחוד עצמו.

ותמיד תהיה כוונתו שעושה זו המצוה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו, כי נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ובכל מצוה שאדם עושה באותו האבר שעושה יזמין את האבר הזה, ויאמר הנני עושה באבר זה מצוה זו, בהנחת תפילין יזמין היד, והפה יזמין לתורה ולתפלה ולדברי שלום... והמעשה הוא עשיית המצוה בשמחה ובזריזות ובעבדות שלימה לה' אלקינו יתברך אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים להיות לו לעבדים, וכבר האריכו בזה בזוהר ובכל ספרי המקובלים, ובפרט הפרדס, גם הרב בעל עבודת הקודש... (הלכות תשובה וראה עוד מצוה-פעולה)

הגה"ה מצאתי כתוב בקונטרסים דמגילת סתרים, וזה לשונו, סוד ענין המצוות שהם נוהגות היום כל מצוות התורה הם תרי"ג, רמ"ח מצוות עשה שס"ה מצוות לא תעשה, מן הרמ"ח מצוות עשה אין חייבים בזמן הזה אלא קכ"ו, ומן שס"ה לא תעשה רמ"ג, שהם בין עשה ובין לא תעשה שס"ט, וסימנך אני ישנ"ה עם ד' אותיות האלה עולה שס"ט, נמצא שחסרו מהמצוות בזמן הזה קס"ה ממצוות עשה, וקכ"ב ממצוות לא תעשה, עולה חשבון כולם רמ"ד, הם אותיות מר"ד, רוצה לומר בשביל שמרדנו בו חרב בית מקדשנו... מאלה קכ"ו מצוות עשה שאנו חייבים בזמן הזה, מ"ח מצוות עשה מהם חייבים בהם כל אדם, ע"ח מצוות אין חיוב לכל אדם, אלא מי שנזדמן לו אותה מצוה. ומהרמ"ג מצוות לא תעשה אין חייב בהם אדם אלא רכ"ב, והכ"ג הנשארים אין חייב בם כל אדם אלא למי שנזדמן לו, וכשתחבר מ"ו עם רכ"ב עולה מאתים ושבעים, וסימנך ולבי ע"ר. (תורה שבכתב בתחלתו)

רמח"ל:

ותראי שזהו ענין ההפרש שבין המצווה ועושה לשאינו מצווה ועושה, כי האדם המצווה יש כח בידו מסור ממנו יתברך שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאין כן שאינו מצווה, וראיה לדבר הכהונה, שהכהן העובד מתקן כל העולם, וזר שעבד חלל וחייב מיתה, ולא עוד אלא שהכהן עצמו שעבד בלא בגדים הרי הוא כזר, כי הכל תלוי בכח העליון, הורמנא דמלכא שביד המצווה לבדו. אמנם לא ינתן הכח הזה אלא למי שהוא מוכן מצד עצמו לקבלו, כי לא ינתן לא להבהמות וגם לא למלאכים, אלא לבני ישראל שכבר הוכנו לזה מתחלה. ותראי, כי זה מה שעשה האדון ב"ה לישראל בהר סיני, שהנה לא נתן להם שם התורה כולה במעמד ההוא, אבל היתה הכנה כוללת לכל עבודת המצוות, כי אז השלים להם תחלה כל העיטורים והמעלות הראויים לאדם העשוי לעבוד את יוצרו, שמתחלה נשפל מעלתו להיות עלול ליצר הרע, כמו שזכרנו, ואז נמשל כבהמות נדמה, ובבואם אל הר סיני נתן להם האדון ב"ה כל היקר המגיע להם להשתלם במציאותם, להיות להם כח להיות משרתים אותו, ואז קירבם אליו באהבה, שהוא ענין "קרבנו לפני הר סיני"... ואז נתן להם תחלה הכח לשמור כל מצותיו ושמעשיהם בעבודתו יעשו הפרי הטוב המצטרך לתיקון הבריאה, והוא מה שנאמר (שמות י"ט כ') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", ומשם והלאה נשארו ישראל מובדלים מן העמים ומעוטרים בכח עליון לשמור כל המצוות לתקן בהם כל הבריאה כולה... (דעת תבונות קנח)

...אמנם לשיזכה אדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והם הם המצוות. הנה שמו הקב"ה לאדם במקום שרבים בו המרחקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם נמשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחר... וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לידבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

ואם תעמיק עוד בענין תראה, כי העולם נברא לשימוש האדם, ואמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו... 

...אלא בריאתו של האדם למצבו בעולם הבא, ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבה נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט.

והנה אחר שידענו זה נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעיים המביאים אותנו אל השלמות האמיתית, אשר בלעדם לא ישיג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו, וכפי כח האמצעיים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכן כל הפרש קטן שימצא באמצעיים תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבנו. מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידוקדק על ענין המצוות והעבודה מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם. נמצאנו למדים כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון. והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל הפנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחרת בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו... (מסילת ישרים פרק א)

...וענינה של הזהירות מבואר, שהיא ההקדמה למצוות ולהשלמת ענינם, וכלשון הזה אמרו ז"ל (פסחים ד') "זריזים מקדימים למצוות", וזה כי כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר הרע, ולהמלט מן הרע שלא ישלוט בנו ולהתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו, כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו, ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, ישאר נעור וריק מהם בודאי, ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ אדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבע