(ראה גם: מין, רשע)
...אלא מנינא דרבי חייא למעוטי מאי, למעוטי מוסר ומפגל... שאני מוסר דדבורא בעלמא ובדבורא לא קמיירי. (בבא קמא ה א)
בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא, אליבא דמאן דאמר לא דיינינן דינא דגרמי לא תבעי לך דמסירות נמי לא דיינינן, אלא כי תבעי לך אליבא דמאן דאמר דיינינן דינא דגרמי, עשו תקנת נגזל במסור, דמשתבע ושקיל או לא, תיקו. (שם סב א)
..אמר לו כלום מעשה בא לידך, אמר לו ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי, וחייבתיו, אמר ליה אהדר עובדא למריה, דתניא, ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור, ואם נטל ונתן ביד חייב, אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי. ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, אמרו ליה דרי ואמטי בהן, דרא ואמטי בהדייהו, אתא לקמיה דרב אשי פטריניה, אמרו ליה רבנן לרב אשי והתניא אם נשא ונתן ביד חייב, אמר להו הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא מיקלי קלייה... ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנה דחבריה, אתא לקמיה דרב אמר לא תחוי ולא תחוי (לא תראה), אמר ליה מחוינא ומחוינא, יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה (הרגו)... (שם קיז א)
ממון מוסר, רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד, וחד אמר אסור לאבדו ביד, מאן דאמר מותר לאבדו ביד, לא יהא ממונו חמור מגופו, ומאן דאמר אסור לאבדו, דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש. (שם קיט א)
...אבל המינין והמסורות והמומרים היו מורידין ולא מעלין... (עבודה זרה כו ב)
...וכן נשים שאמרו להן גוים עובדי אלילים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכם, יטמאו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל... (תרומות מד ב)
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך, פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם, אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל, ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל יהרגו, אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. עולא בר קושב תבעתיה מלכותא, ערק ואזיל ליה ללוד גבי רבי יהושע בן לוי, אתון ואקפון מדינתא, אמר להן אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחרבין מדינתא, סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון, והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי, ולא אתגלי, וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי, אמר ליה ולמסורות אני נגלה, אמר ליה ולא משנה עשיתי, אמר לו וזו משנת החסידים... (שם מז א, וראה שם עוד)
...אהן כריסא ארגירא (ענין חשיבות ושולטנות), עד דלא ייתי אהן כריסו ארגירא שרי מימר פלן עביד עיבידתי פלן עביד עיבידתי (עושה מלאכות ומשתכר הרבה), מן דייתי אהן כריסו ארגירא אסיר... (בבא קמא יב ב, וראה שם עוד)
תני סיעה של בני אדם שאמרו להם לסטים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו אנו הורגים אתכם, יהרגו כולם, ואל ימסרו נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להן כשבע בן בכרי, נותנין ואל יהרגו כולם, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ, אבל הוא מבפנים והן מבפנים, הואיל והוא נהרג והן נהרגים, יתנו להם ואל יהרגו כולם, כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם, הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים, תנוהו להם ואל תהרגו כולכם. רבי שמעון אומר כך אמרה להם, כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה... תני בשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את יהויקים עלה וישב בדפני של אנטוכיא, ירדה סנהדרי גדולה לקראתו, אמרו לו הגיע זמנו של בית הזה ליחרב, אמר להם לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי, תנו אותו לי ואני אלך. אזלון ואמרין ליהויקים נבוכדנצר בעי לך, אמר להו וכך עושים דוחים נפש מפני נפש, לא כן כתיב (דברים כ"ג) לא תסגיר עבד אל אדוניו, אמרו לו לא כך עשה זקנך לשבע בן בכרי, הדא הוא דכתיב (שמואל ב' כ') הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה, כיון שלא שמע להם, עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו, ופייליה. (בראשית צד ט)
ויקרא לה נובח בשמו וגו', מי שמוסר ממון של ישראל בידי אנסים על ידי מלשינות דינו יגלגל בכלב נוב"ח בשמו, שנאמר ויקרא לה, ראשי תיבות לשון הרע... (במדבר מטות)
...המוסר חבירו ביד עכו"ם להרגו או להכותו, והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם, ושניהם אין להם חלק לעולם הבא. (תשובה ג יב)
...אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'. (עכו"ם י א)
המוסר ממון חברו בידי אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין, בין שהיה האנס עכו"ם, בין שהיה ישראל, הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו, אלא הרגיל בלבד. במה דברים אמורים, כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עובדי כוכבים או ישראל אנס להראות והראה, הרי זה פטור מן התשלומין, ואם נשא ונתן ביד אף על פי שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.
כיצד, הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני, והלכו ולקחוה, חייב לשלם, אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן או שיראה לו ממון חבירו שהוא בורח מלפניו, והראה לו מפני האונס, הרי זה פטור, שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו.
נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס, חייב לשלם מכל מקום, אף על פי שהמלך אנסו להביא. במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב, בשלא הגיע הממון לרשות האנס, אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו, עמד האנס על הממון ונעשה ברשותו, ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה מוסר שהראהו, הרי זה פטור מלשלם, שכיון שעמד האנס בצד האוצר, כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.
בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על הקרקע או על המטלטלין, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ועמד אחד מהן ומסרה ביד עובד כוכבים, מנדין אותו שיחזיר הדבר לכמו שהיה, ויסלק יד אנס מביניהם, ויעשו דין בישראל...
אסור למסור האדם ביד עובד כוכבים בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו, וכל המוסרו ביד עובד כוכבים בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא. מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל, התיר עצמו למיתה, ומתרין לו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו, מצוה להרגו, וכל הקודם להרגו זכה.
עשה המוסר אשר זמם ומסר, ויראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יענש שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב לענוש המוסרים שהוחזקו למסור ממון בני אדם ולמסור המוסרים ביד העובדי כוכבים לענשם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם, וכן כל המיצר לציבור ומצערן מותר למסרו ביד העובדי כוכבים להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור לאוסרו, ואסור לאבד ממונו של מוסר, ואף על פי שמותר לענשו, שהרי ממונו ליורשיו. (חובל ח א והלאה, וראה שם עוד)
יש לך דבר בשאדם מזיק לחבירו שפעמים מהנה בדבר ופעמים אינו מהנה בו והוא חמור מכולם, והוא מוסר ממון חבירו בידי גוים, שהוא חייב לשלמו מדין תורה, ולא עוד, אלא שאפילו אם התרו בו שלא ימסור ואמר אמסור, כיון שהוא רודף אחר חבירו להרגו, ההורגו בקנאת השם תבא עליו ברכה, כדגרסינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז א')... (נר א כלל ב, חלק א פרק ו)
אכן נודע הדבר - ראה שיש בהם דלטורין. המדרש יש בו טעם נפלא, שמי שיש בו מדה זו אינו ראוי לגאולה הנמשכת ממדרגה פנימית עליונה, שהיא אינה בגלוי, והמגלה דברים בהיפך זה במדרגה תחתונה הנקראת גלויה וחיצונה, ואם יש בהם דלטורין ראויין לשעבוד שהוא מדרגה גלויה תחתונה, ולאומות מדרגה זו, ולישראל מדרגה פנימית עליונה, לכך גוי תמיד מדבר דאין לו רוח פנימית... וגוי שיש בו דלטוריה מביא לו שפלות יותר, אבל ישראל מביא לו השעבוד. (גור אריה שמות ב יג)