מוסר   תוכחה

ראה גם: אדם-חייו-מדות-תפקיד, יסורין, עבודת ה', תוכחה)

 

שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. (משלי א ט)

מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה. (שם ג יב)

החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך. (שם ד יג)

אוהב מוסר אוהב דעת, ושונא תוכחת בער. (שם יב א)

בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה. (שם יג א)

איולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו. (שם כב טו)

שוחר טוב:

יראת ה' חכמה ומוסר אוילים בזו, כמה דתנינן רבי יהודה אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו', דבר אחר חכמה ומוסר אוילים בזו, אם מוסר למה חכמה, ואם חכמה למה מוסר, אלא אם למד אדם תורה ויושב ומתעסק בהן כדי צורכו, הרי בידו חכמה ומוסר, ואם לאו הרי הן מתבוזזין ממנו ונקרא אויל... (פרשה א)

אמונות ודעות:

ויש לארבעה אלו שלשה נספחים, והם להרבות בתפלה ובצדקה והדרכת בני אדם, התפלה והצדקה אמר בהם "בחסד ואמת יכופר עוון", אבל הדרכת בני אדם אמר בה "אלמדה פושעים דרכיך". (מאמר ה פרק ה)

תרגום יונתן:

את מוסר - אולפן אורייתא. (דברים יא ב)

מוסר - יסורים מוכנים לעובר אורח ה'. (משלי טו י)

ספר חסידים:

נצור לשונך מרע (תהלים ל"ד י"ד), כאשר תוכיח חבירך תיטור לשונך, מי שדבריו יותר משכלו יהא דבריו עליו, מי ששכלו יותר מדבריו יהיו דבריו לו. פירוש, מי שדבריו ותוכחותיו לבני אדם יותר משכלו, כלומר שאינו חכם ומשכיל לעשות כדבריו, ואין שכלו מכריחו לעשות כדבריו הטובים, יהיו דבריו עליו לקלון, שאומרים השומעים לכל הטובה אשר מוכיח אותנו הוא נעדר ממנה, והוא נאה דורש ואינו נאה מקיים. אבל מי ששכלו יותר מדבריו, שאינו מוסיף להוכיח לבני אדם, כי אם כפי השכל והמוסר והמעלות טובות אשר בו, יהיו דבריו לו, כלומר דברים הטובים שמוכיח בני אדם יהיו לו לכבוד ולתפארת, שאומרים השומעים כל השכל הזה והמוסר אשר הוא דובר הכל בו, ללמדך שטוב השתיקה מלהוסיף הדיבור, כי תוספת השתיקה לכבודו ולתפארתו, ותוספת הדבור לקלון ולחרפה. על כן המעיין בספר החסידות והחכמה יתכוין לעשות כפי מה שישכיל, ואל יתכוין להשכיל כדי לדעת ספר, כי ספור החכמה אינה תועלת למספר אותה, ואינה מתקיימת כי אם לקולט היא תועלת למספר אותה... (לח)

מאירי:

לדעת חכמה ומוסר - ...חכמה ומוסר שותפים, שאי אפשר לאחד בלי השני. מוסר השכל - דרכי הלמוד המתאימים... (משלי א ב וג)

רלב"ג:

חכמה - ידיעת דברים המתייחסים לדבר, מוסר - במדות ובדעות לחשוב בדרך נכונה ורק בדבר שאפשר להשיגו. (שם א ב)

פורע מוסר - מה שמייסר עצמו בשביל רצון קונו, ולכן גם השי"ת עושה רצונו, והמוסר במעשה ובגוף, ותועלתו לסור מדרך רע, ותוכחה בדבור, ותועלתה לידע באיזו דרך ילך. (שם טו לב)

חדל - שלא ישגה מדי במוסר ויתבטל מאמרי דעת, אחרי שיגיע מהמוסר לקנות חכמה. (שם יט כז)

למוסר - הפילוסופיה המדינית. (שם כג יא)

ספורנו:

מיסרך - נותן לך במצוותיו מוסר נאות אל השלמות המכוון. (דברים ח ה)

מהר"ל:

...ודברי מוסר נותנים לאדם החיים שהוא אריכת ימים, שהוא מסולק מן המיתה על ידי מוסר כמו שהתבאר, ואמר כי על ידי מצוה ותורה אור יגיע בה אל הטובה הוא האור הצפון לצדיקים, כי נר מאיר המצוה, ויותר מזה התורה שהיא טוב לגמרי, כי התורה היא אור ואריכת ימים שהוא הנצחיות על ידי המוסר, שמסלק את האדם מן המיתה על ידי תוכחת מוסר... וכן נראה פירוש הפסוק מדברי רבותינו ז"ל בפרק קמא דברכות, תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל, וכלם לא נתנו אלא על ידי יסורים, ואלו הן התורה ארץ ישראל ועולם הבא, תורה מנין, דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו... וביאור דבר זה, מה שאלו שלשה דברים נתנו על ידי יסורים, מפני שכל אלו ג' דברים הם קדושים, כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה אשר הארץ הזאת היא נבדלת יש בה השכל יותר משאר ארצות, ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים ביותר משאר ארצות... ולכך לא ניתנו אלא על ידי היסורים שהם ממעטים את החומר וגוף האדם, ומסלקים את פחיתותו עד שהאדם ראוי אליו דברים האלקיים, ולכך לא נתנו אלו ג' דברים לאדם רק על ידי יסורים, שהם מעוט הגוף החמרי... (דרך חיים הקדמה)

 ועוד קשה, למה לא נמצא שום מוסר מן הנביאים או מן הזקנים, רק נמצא מוסר מאנשי כנסת הגדולה, שאמרו שלשה דברים. פירוש המשנה הזאת כי כל מוסר ראוי הוא לאב, ולו נאה להוכיח את בנו, כדכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי האב במה שהוא אב כבר סר ממנו הילדות והשחרות, וכן האם, והם בעלי מוסר, ולפיכך ראוי לאב לייסר את בנו בדברי מוסר, ובפרט האב יותר מן אחר, מפני שבילדותו של בן הוא מוטל על האב להנהיג את בנו בכל דבר ילדותו... ומפני שרצה לדבר במסכתא זאת מן המוסרין הטובים והישרים התחיל לומר כי יש לקבל מוסר מן האבות, ואלו הם אבות העולם בודאי, כי נחשב משה אב לעולם בודאי. (שם פרק א א)

הדברים אשר הם דרך ארץ, הם כל דברי מוסר שכוללת מסכת אבות, ודברי מוסר הנזכרים בתלמוד וכל שאר דברי מוסר, והוא ההנהגה הישרה והיפה על הבריות, ויש להם אשר אם לא ילך בהם הוא חטא ועון גדול, וצריך להיות נזהר בהם, ולכך נקראו דברי מוסר שמייסרים את האדם שלא ילך בדרך רע, ואותן דברים זכרו במסכת אבות על שם "שמע בני מוסר אביך" כמו שאמרו בהקדמת המסכת, ושאר דברים אשר הם יפים וטובים ולא נקראו רק דרך ארץ, והם הרבה מאד והם ידועים ונזכרים במסכת דרך ארץ ובכמה מקומות בתלמוד... (נתיב דרך ארץ פרק א)

הגר"א:

חכמה - להבין דרכי היצר, מוסר - דרכים לשבר את היצר, בינה - כל זה יעשה רק בדרך התורה. (משלי א ב)

מוסר - פעמים אצל חכמה ופעמים אצל בינה, כי הוא בסוד הדעת הכלול משניהם. (שם ד א)

אל תרף - אפילו לשעה מן המוסר, נצרה - אדרבא הוסף עליו גדרים שלא יבא לרפיון, היא חייך - לשבר מה שלא שבר מהמדה עד עתה. (שם שם יג)

נפש החיים:

...וגם מאותן אשר קרבת אלקים יחפצון, המה בחרו לעצמם לקבע כל עיקר למודים בספרי יראה ומוסר כל הימים, בלא קביעות עיקר העסק בתורה הקדושה במקראות והלכות מרובות, ועדן לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה, ה' יסלח להם, כי כוונתם לשם שמים, אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה. והאמת כי ספרי יראה הנם ככל דרכי ה' הישרים, כי דורות הראשונים היו קבועים כל ימיהם בעסק והגיון תורה הקדושה... הנה כן דרכו של היצר מעולם להתקנא בעם ה' אלה... עד שכמה מהתלמידים שמו כל קביעותם ועסקם רק בפלפולה של תורה לבד, ולא זולת כלל, ושנינו במשנתינו אם אין יראה אין חכמה... לזה התעוררו עצמם כמה מגדוליהם עיני העדה אשר דרכם בקדש לשקוד על תקנת כלל אחינו בית ישראל ליישר ההדורים ולגדור פרצותם, ומלאו את ידם לבא בתוכחות במוסרים ומדות, וחברו ספרי יראה להישיר לב העם להיותם עוסקים בתורה הקדושה ובעבודה ביראת ה' טהורה. אמנם כל איש תבונות אשר שכלו ישר הולך, יבין מדעתו כי לא כיונו בהם להזניח חס ושלום העסק בגופי תורה... והן עתה בדורות הללו נהפוך הוא, הגבוה השפל, שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעות למודם רק בספרי יראה ומוסר, באמרם כי זה כל האדם בעולמו, כי המה מלהיבים הלבבות אשר אז יכנע לבבו להכניע ולשבר היצר מתאוותיו... וטח עיניהם מראות מהבין לבותם, אשר לא זו הדרך בחר בו ה', ועוד מעט בהמשך הזמן יוכלו להיות חס ושלום ללא כהן מורה, ותורה מה תהא עליה... (שער ד פרק א)

אמנם דון מינה נמי מענין ב' המשלים שהמשילו ז"ל בענין התורה והיראה, היפך מאשר שגו בזה כמה מרבת בני עמינו, שקובעים כל עסק למודם בספרי יראה ומוסר לבד, שכמו בענין קדימת האוצר להתבואה שבתוכו, וכי יעלה כלל על לב אדם כיון שכל קיום ושימור התבואה הוא האוצר, יעסוק כל זמנו או רובו בבנין האוצר לבד, ולא יכניס בו תבואה מעולם, כן איך יעלה על לב איש לומר שזה תכלית האדם מישראל, שישים כל קביעת לימודו בבנין האוצר ליראת שמים לבד, והוא אוצר ריק, ולא עלתה בידו מכל עמלו רק מצוה אחת של ה' אלקיך תירא, וגם אין עליה שם אוצר כלל, ולא כיוונו רז"ל במאמרם הנ"ל אין לו להקב"ה וכו' אלא אוצר של יראת שמים בלבד, אלא על אותה הוראה שבתוכה מונחים המון תבואות, מקרא משנה והלכות ושארי עניני התורה, שהיראה היא אוצרם הטוב ומשמרת שיתקיימו אצלו... (שם פרק ח)

הם אמרו שלשה דברים, אמרו רז"ל והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו', אפילו הכי יראת ה' היא אוצרו אין, ואי לא לא. משל וכו'... הנה עולה מזה, אף כי יראה אינה אלא מצוה אחת, ואמרינן בירושלמי שכל המצוות אינן שוות לדבר אחד מן התורה, מכל מקום יראה אינה כן, וצריך לערב בה דוגמת קב חומטין בכור תבואה, כי בלא זה אינה מתקיימת, כי יראת ה' היא אוצרו, והתורה משתמרת בתוך היראה כתבואה בתוך האוצר, וזולת היראה היא כתבואה שאינה באוצר, רק על פני השדה למרמס רגל חלילה, ואינו מתקיים. אך אין ראוי לעסוק כל הזמן בבנין אוצר, ויהיה האוצר ריק מבלי תורה, כי עיקר היראה הוא להיותו אוצר למשמרת התורה, ואם אין בו שום דבר מן התורה לשוא יראתו, כי אם אין בו שום דבר, אין עליו שם אוצר... על כל פנים התורה עיקר, ובכור של תורה די קב יראה והוא ערך חלק ק"פ, ולערך בט"ו שעות תורה די בה' מינוטין יראה, רק שתקדם היראה לתורה, שקודם לתורה יהיה ביראת ה', כדי שתהא יראת חטאו קודמת לחכמתו, ותתקיים חכמתו... (רוח חיים אבות א א)

מלבי"ם:

תיסרך - מוסר הוא בדברים קשים ויסורים, ורעתם עצמה תיסרם... (ירמיה ב יט)

החכמה מודיעה איזו דרך טובה ואיזו רעה, אך הלב נוטה מטבעו לצד הרע, על כן ישתמש במוסר שהיא יראת ה' מצד היראה לחזק החכמה בלבו... (משלי א ב)

החזק במוסר - כי ציורי לב אדם נוטים לרעה הפוכים מדרך חכמה, ובמוסר יאסור כחות נפשו בל יליזו, ופירשנו שביראת ה' ירא לעבור מדרך החכמה, וגם המוסר אינו מתעורר מעצמו בנפש, ולא ירפה ממנו לרגע. (שם ד יג)

יראת ה' - ראשית דעת, כי רק על ידי המוסר ויראת ה' יקבע בלבו להאמין בחוקי החכמה, ובלעדה אי אפשר להגיע על ידי חכמה ומזימות לדעת, כי חוקי החכמה סותרים לטבע האדם, ועל ידי יראת ה' ימחו מלבו הציורים הרעים המתנגדים לחכמה, כגון קנאה ותאוה, אך היראה לבדה לא תועיל בלי חכמה, כי בנערותו ימשלו בלבו ציורים רעים ויחוקקו לו חוקים כציורי התאוה. (שם ח יג)

שמעו מוסר - לתקן התנגדות יצר הלב לחוקי החכמה שאין עליהם מופת הדעת. (שם שם לב)

יוסר - מוסר הוא על ידי יראת עונש, ותוכחה בשכל וראיות, הלץ יתלוצץ על חוקי החכמה שאין עליה מופתי הדעת, ועיקר סמיכתה על יראת ה', ומוכיח - והרשע לא ישמע גם למופתי השכל, ויבזהו, כי קורא לו רשע שהוא מום. (שם ט ז)

מוסר - הכרת הנפש על ידי יראת עונש, ויבא לדרך חיים תוכחה - על ידי ראיות השכל, ועוזבו יתעה לדרך מות. (שם י טז)

מוסר - מכריחו על ידי עונשין, ואוהבו אוהב דעת - כי גם שרשי המוסר בנוים על יראת וידיעת השגחתו, ומבואר אצלי שהדעת בנויה על השגת החושים. (שם יב א)

מוסר אב - חוקי החכמה קשים ללב שבו ציורי תאוה, וצריך קודם לנקותו על ידי המוסר, שמודיעו עונשי ה', ובעודו נער ייסרהו. (שם יג א)

מוסר רע - הם יסורין, ומוסר טוב שמפחידו בעונש העתיד לרשעים. (שם טו י)

יראת ה' - המוסר המביא לידי חכמה, כדפירשתי, הוא ציור שמלך גדול עומד עליו ומבקש ממנו דין וחשבון. (שם שם לג)

רש"ר הירש:

ותשחת הארץ - הפסקת התפתחות מועילה... הדבר התחיל בהשחתת המוסר, אך האנשים חשבו כי שאר המשא ומתן בין אדם לחברו יוכל להמשך כרגיל, כי השחתה זו היא רק "לפני האלקים", אך מזה השתרש ובא החמס הכללי, כי נאמנות והגינות שרשיה נעוצים במוסר. (בראשית ו יא)

בן הישראלית - כאן יש לנו דוגמא ומשל על השפעת הטהרה המוסרית על העמדה הסוציאלית-חברתית של אדם. (ויקרא כד י)

שם משמואל:

...ומכל מקום הלכות מתיחסות לעומת גוף האדם, ודברי מוסר מתייחסים לנפש שמתפעלת ומתרגשת מדברי מוסר. והאגדה ורזי התורה מתייחסים לשכל האדם בלבד... (דברים תרע"ה)

חכמה ומוסר:

חכמת המוסר שרשה על כחות הנפש, וכחות הנפש הם טבע, וטבע אי אפשר לעמוד עליו בשכל בלבד, רק בחוש עם השכל, כידוע, כי כל חכמי הטבע הלכו לראות אחרי למודים בחוש... (חלק א יז)

והנה רוב העולם מוזרים המה מחכמה הלזו, ואנכי מאז הכרתיה מעט, אהיה כדמות אפוטרופוס למוסר להרחיבה, כי ידעתי כי חכמה בלי מוסר כמאכל תפל בלי מלח, וכמה פעמים כתבתי גם לרום כבודו מזה, עד שמצאתי תנא דמסייע ליה הוא הגאון יעב"ץ ז"ל, היה אפוטרופוס גדול למוסר... אעתיק מעט: אמר החכם אין לך דבר שמחדד השכל כמוסר והחכמה, כי המוסר שומר השכל מטעות המדומה וכו', ואמר עוד, דע בני, כי לא תשלם לאדם החכמה אם אין לו מוסר וכו', ואף שלמה המלך ע"ה סמך מוסר לחכמה, לדעת חכמה ומוסר, מפני שאין חכמה בלי מוסר.

והנה הראה לי רב גדול אחד על זה הפסוק במדרש משלי וזה לשונו, כל מי שיש בו חכמה לומד מוסר, וכל מי שאין בו חכמה אינו יכול ללמוד מוסר, הרי כי מי שאינו לומד מוסר, אות הוא כי אינו חכם, על כן אינו יכול ללמוד מוסר, ומי שהוא חכם בהכרח לומד מוסר, כי בלי מוסר אינו חכם... (שם כז)

והנה ידעתי למה עמד הנס נגד עיני הרמב"ם ז"ל ולא נגד עיני, כי הרמב"ם ז"ל זכה לתואר הנכבד "בעל מוסר", כמו שנראה מספרו הקדוש מורה נבוכים, ומצואתו לבנו ומספר יד החזקה למבין דבר, ולא כל הלומד מוסר זוכה לתואר בעל מוסר. נזכה להגיע למדרגת בעלי מוסר נדע כי מוצלחים אנחנו, והמבין המכתב הזה יבין זאת. ועתה נוסיף מעט ביאור בתואר "בעל מוסר", כי מלת מוסר נוסדה על שם "עיר פרא אדם יוולד", כי רצונותיו פראיות המה, ומושכל ראשון הוא כי צריך לאסרם בחבלים ובעבותות, כענין שנאמר "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו", כי רצונם להפריע עם ישראל ממאסר רצונם. והנה אין יותר צער גדול לאדם, ממה שהוא אסור בעבותות ובחבלים, על כן האדם הלומד מוסר, אך אינו "בעל" מוסר, אף כי לפעמים ינתק החבלים, כי צער גדול הוא, אחרי כי עדיין אינו אדון על רצונותיו, מה שאינו כן בעל מוסר נקרא מי שהוא אדון ובעל על רצונותיו, הרי הוא כמו בעל הבית, אשר בכל שעה ושעה הוא אדון על הבית שלו, כן הוא אדון ובעל על כל רצונותיו, ולאסור אותם בחבלי היראה, לכן הוא התואר היותר גדול, ואינם זוכים לו רק יחידי סגולה. ואני בעונותי המרובים אף כי אני לומד מוסר, אבל אינני בעל מוסר, אוי ואבוי, מה נאמר ומה נדבר. אני וכיוצא בי בני גילי, לא קיימנו מימינו מצות חנוכה המרמזת על פרסום הנס, היינו ההתבונות של אמונה והשגחה... והנה המבין יבין מכל הנ"ל הכרח למוד המוסר, לאסור את הפראיות שנולד בה, ואז יבא להתבוננות השכל וטוב לנו... (שם ס)

...ונמצא כי למוד המוסר המביא להתבונן בפעולות ה' יתברך, בעין שכלו הזך, בהכרה נכונה, הרי זה למי שזוכה לזה קבלת פני השכינה יותר גדולה, ובפרט כשיתבונן תמיד, ומכל דבר ודבר, ומבשרי אחזה א-לוה, היש קבלת פני השכינה יותר מזה למי שזוכה אליה, ונמצא כמה גדול כח למוד עיון המוסר, כי מביא לקבלת פני השכינה, וכל עוד יותר כשיתבונן בתכלית עיון ובשכל זך וישר. אמן כן יהי רצון שנהיה מהכת מקבלי פני השכינה כל יום כנ"ל. (שם סימן סא)

...הרי כי אין ההלכה מתבררת, רק על ידי התנגדות כאויבים זה לזה, לרצות ולסתור את דבריו, על אחת כמה וכמה במוסר ומדות אשר הטבע היא בעוכרי מוסר ומדות, ויעוור עיני חכמים כתיב, כל שכן בלתי חכמים, כי לא רבים יחכמו, הטבע מחייב לאויב, רצוני לומר, אוהב בדמות אויב, להקשות לו כ"ד קושיות על כל פסיעה ופסיעה, וישיב לו כ"ד פירוקי, ודוקא מתוך כך רוחא הלכה, הדרך אשר ילך בה, ולכן אמרו באבות, איזהו דרך טובה שידבק בה האדם, רבי יהושע אומר חבר טוב, ופירש הרב עובדיה מברטנורא, כדי שיוכיחנו על דבר שאינו הגון, ואם רבי יהושע היה צריך לחבר להוכיחו, מה נענה אנן אבתריה... (שם סימן סג וראה עוד ערך תוכחה)

וזה אחד מד' דברים שלמוד המוסר יוסיף תת כח בלמוד הלכה, כי מי שעוסק במוסר בהשכל ודעת יבין כי כל המוסר המועיל הוא רק להתחקות על תכונת הענינים עד תכליתם, כגון להבין לאשורו שפלות האדם מצד טבעו השפל, וכן מצד מעוט ידיעתו ודרכי הטעיות הרובץ תחת משאו, ועומד להכשל תמיד בטעויות. רצוני לומר במלת תחת משאו, פירוש כשהוא טעון משא הטרדות או במשא העיון, עיונים רבים בפרטים רבים, אשר אז טועה השכל ויסתבכו נושאים בנושאים... כמו הכרת הקל ופתיות רצוניות עולמיות של העולם הזה, ולהכיר גנות העבירות עד כמה שיד אדם מגעת, וכן להכיר מעלת קניית המעלות וגודל מעלת התורה במה שעיני אדם רואות, ומכל שכן שנאמרה מפי הגבורה... ולהבין מעמד יום הדין לתכונתו כפי יכולת האדם וכהנה רבות... ומזה יוסיף כח להבין שמעתא אליבא דהלכתא, לפי עומק מהלך תכונתה...

ויש עוד ענין ג' מה שחכמת המוסר מפשטת הצורה להבין דרכי היושר, ולהבין כחות הנפש וכחות השכל, איך שיכול השכל לטעות מחמת כחות הנפש. ועל זה יועיל הרבה למוד ספר חובת הלבבות, ויועיל הרבה העצה שכתב הראש ז"ל, להתרגל שידע מה הוא מדבר, פירוש שלא יהיה האדם מההוללים, היינו מערבוביא שדעותיהם אינם במנוחה, אלא להתחקות לתוכן הענין, בין במילי דשמיא בין במילי דעלמא, בין בתפלה בין בתורה... (שם פד)

...וכמו כן ראינו בחכמה, אחרי כל ההתחכמות והצעת הענינים, נעשה פשטות כמושכלות ראשונות, ומזה גם כן ראיה להמאמר, והנה ברפואות הנפש גם כן כנ"ל, כל ההתחכמות הוא רק למצא העצה, אבל עצם העצה, היינו העיקר התכליתי, הוא נעשה בפשטות גמורה ככל הנ"ל. והנה העצה אשר יש לנו, והקדמנו הקדמות אלה, ההתחכמות הוא רק על המצאת העצה, וכפי מה שנתבאר מעט מזה במכתב... ובמאמר פסקי בעלי בתים, אבל עצם העצה צריך להיות בפשטות מאד רק ליקח כפקודת הרופא חולים, אשר תהלה לו שהורנו רפואה, ואין לנו רק ליקח כפשוטו... (שם פה)

אמנם כבר כתב ר"י ז"ל לדעת חכמה ומוסר (משלי א' ב'), ופירוש הוא ז"ל חכמה היינו ידיעת הדינין, ומוסר היינו לידע האבדון וההפסד הגדול הנמצא בהעובר על דברי תורה, וזה נקרא מוסר. נמצא כי שופטים היינו חכמה ומוסר, כי המוסר הוא שוטר על האדם במסתרים באין רואה ואין שומע, וגם על השופטים עצמם לקיים, וזה שרמז הכתוב שופטים נגד למוד חכמה, ושוטרים נגד מוסר, כי הוא השוטר היותר גדול בסתר כבגלוי, וזהו שרמז הכתוב תתן לך, לעצמך, תתן בלבך שוטר המוסר להיות בסתר כבגלוי, וגם שוטר על השופטים בעצמם.

ובזה נקיים "מלכיות שתמליכוני עליכם", כי אין לנו עתה בגלותנו שופטים ושוטרים על קיום התורה, ובמה נמליך אותו יתברך עלינו אם לא על ידי טובה מרדות אחת בלבו של אדם, על ידי למוד המוסר, הוא הוא הרודה ברצועה קשה את האדם לקבל עול מלכות שמים, ובזכות זה יבא זכרוננו לפניו לטובה, אמן כן יהי רצון... (שם קט)

...והנה כלל גדול במוסר, לחפש איך להפעיל על נפש הבהמי, וכענין שאמרנו על פסוק במה אקדם (מיכה ל' ו'), ועל כן כשרצה שיפעול על האדם יסוד הנ"ל, התחיל להסתיר הדברים ממנו, ואמר כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו וכו', ולא הזכיר מה הם, ותיכף יתעורר באדם תשוקה עזה לדעת מה הם הג' דברים אשר בהם לבד יתעלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ואחר כך כשרוצה לדעת אותם אז אומר לו עין טובה וכו', ואם לא היה מדבר כך, לא היה עושה עליו רושם כלל, אחרי שהאדם בטבעו - עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, כל היום כמים בקרבו, וההרגל נעשה טבע שני, ומכל שכן הרגל עם טבע ראשון. ראו נא אחי אהובי, כמה התחכמות צריך האדם איך ללמוד מוסר שיפעל על האדם... (שם קיט)

ומעתה כיון דגם להרא"ש גם להרמב"ם פטרוהו רבנן למעלה מעשר, כיון דבמצוה קא עסיק לפרסומי ניסא, יש להבין ולהוכיח על כמה גדול ורם ענין עסק המוסר בלי תכלית. דחזינן דמשום פרסומי ניסא, פטרוהו רבנן מזיק דאורייתא החמור מאד, ומדוקדק בתכלית הדקדוק כידוע חומר הדינין בין אדם לחברו... הלא הוא משום דמהנסים יתגלה ויתלבן שהבורא ית"ש הוא המנהיג, הוא הצופה, הוא המביט על כל העולם כולו...

...והנה ענין עסק המוסר הוא להוכיח באותות ומופתים שכליים על פי התורה "שהטבע הוא גם כן נס", ושניהם ענין אחד, כיון דמיד אחת נתנו, ועין אחת צופה ומביטה עליהם, והנס יוכיח על הטבע כאשר ביארנו. ואם כן לימוד המוסר והעסק בו בעיון להבין באמת, הוא פשוטו כמשמעו "פרסומי ניסא", והבן, כי עמוק הוא וישר מאד... (שם קכו)

...וכן המרבה לחזק אמונתו הרי זה משובח, ואם כי עיקר עמל האדם הלא צריך להיות בש"ס ופוסקים, לדעת המעשה אשר יעשה האדם וחי בהם, אבל יש מקומות רבים לחזק אמונה, כמו בפסוקי דזמרא בשירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה... ומכל שכן בשמונה עשרה של תפלה, כשהוא מבקש מלפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויודע מה שהוא מדבר, יבין, כי התפלה בנויה על המוסר, היינו חזוק אמונה, כמו שכתבו כל הראשונים המובהקים... (שם קכט)

ענין מוסר אינו סגופים, כי התורה לא הרחיקה רק מותרות, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל ריש פרשת קדושים. אבל ענין המוסר כענין הכתוב (תהלים ב') "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו", וכי בחבלים אסרם? אבל הענין הוא, כי אין מאסר לאדם יותר מן כבישת רצונות האדם, וזהו באמת ענין מוסר.

ועתה נתחיל לבאר, ראשית מן הדעת, כי המוסר מוכרח לאדם, יהיה מי שיהיה... ועתה אראה איזה בחינות, אמרו ז"ל "הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פרק ד') הנה אנו רואים ויודעים, כי קנאת איש מרעהו בוערת כאש בלבו של אדם... מרקבת עצמותיו של אדם, והוא נגד השכל, כי השכל גוזר, אם איש שונא לרעהו על דבר הצלחתו, איך יעלה על לבו, להראות לשונאו רוע פניו ורקב עצמותיו, אשר יעלה לו על ידי קנאתו, אמנם לא יעלה בידו להמעיט ולהקטין ולגרוע מאת שונאו על ידי קנאתו מאומה... ולא יעלה בידי המקנא כי אם רקב עצמותיו... וכן בתאוה, אנו רואים כי אין שליט על רוחו למנוע מדבר המזיק לו על פי הרופאים, וצריך לזה משכיל גדול, שיתנהג על פי פקודת הרופאים, ומה ראה הטבע לזווג זווג שלא יתאים הגוף עם השכל שלו? ועתה נחל לבאר מן הכתובים באר היטב חובת המוסר. כתב רבינו יונה ז"ל בספרו שערי תשובה שער ג' סימן ג' סימן ט"ו: ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות, להתבונן תמיד ביראת ה', "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". ויש להבין הלא זה לכאורה נגד דעת חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (סנהדרין ק"ח)... אבל האמת יורה דרכו, כי כך כוונת הפסוק.

מי שמתבונן תמיד ביראת ה', וירצה לקבוע האמונה בלבו כיתד בל תמוט, איש איש לפי דעתו אשר חננו ה', אפילו שלא הגיע עדיין שישתנה טבעו לתקות עולם הזה, מכל מקום כיון שיעמול תמיד בעתות קבועות, להשריש אמונה בלבו בהשכל ודעת... הרי האמונה שלו, המביאה ליראה, שלא כמצות אנשים מלומדה, רק בהשכל ודעת היראה שלו, אף שעדיין לא נשתנה טבעו לתקות עולם הזה, מכל מקום כיון שהוא עוסק תמיד בקביעות עתים, לערוך מחשבות באמונה בהשכל ודעת, כדי שלא תהיה יראתו כמצות אנשים מלומדה, לאט לאט יבא ל"לשמה", מה שאינו כן מי שאינו עורך מחשבתו להתבונן תמיד ביראת ה', וממילא ישאר במחשבותיו ההבליות, אשר הכתוב מעיד עליהם "ועיר פרא אדם יולד" (איוב י"א י"ב), ותשאר יראתו רק כמצות אנשים מלומדה, בלי טעם וריח, רק כמעשה קוף בעלמא...

ואיתא בירמיה ב' ח' "ותופשי התורה לא ידעוני", ותרגם יונתן בן עוזיאל ומלפי אורייתא לא אליפו למידע דחלתי. הרי מפורש יוצא מתרגומו, כי יכול להיות שגם לומדי תורה לבד, אין להם שום ידיעה בגדולת השי"ת ולדעת יראתו יתברך, הרי מפורש כי למוד היראה הוא ענין צדדי, ומה זאת? הוא לימוד היראה. לבקש שתהיה אמונתו בהשכל ודעת, ואז יבא לידע יראתו בדעת והשכל, אז תעזרהו התורה לאט לאט, שיבא ללמוד בלי תקות קרדום לחפור בה... (שם קל)

והנה זהו כונת הפסוק "כי שמעת לקול אשתך", פירוש לא לבד על עיקר החטא אדרוש ממך, אבל על כח המביא לידי חטא אדרוש ממך, כי הכח הזה הוא יותר מן החטא בעצמו הוא, אבל הכח הזה להתפתות מאחרים הוא כח המחזיק כמה חטאים ועונו גדול מנשא... ומעתה התבוננו מאד וראו כי בראשית התורה בארה לנו חובת למוד המוסר והעסק בו, לידע חליי הנפש ולשרש אחריה, ולראות כי גם אצל החכם היותר גדול יש בו דברים מפחותי הערך, ובאם לא ידעם ולא ישרש אחריהם בחכמה ומוסר, נשארים כו כארס להתפשט חס ושלום הלאה הלאה.

ועוד נתבאר מזה, כי הרבה יותר משבעים שערים של היתר צריך האדם להתרחק שלא יגיע לאיסור. היאומן כי אדם שמלאכים היו משמשין אותו, ונהירין ליה שבילין דרקיע, צריך לעסוק במוסר על דבר פחות הערך להתפתות מאשה! והודיעה לנו התורה, כי יותר משבעים שערים צריך להתרחק מן ההיתר שלא יבא לידי איסור... ותמוה לי על לומדי התורה, המפורסמים ללומדים מובהקים, איך לא ישימו עין להבין זאת מפרשה מבוארת גלויה בתורה, חיוב למוד ועסק תורה ומוסר יחד... (שם סימן קמט)

...על כן שמנו עצה בינינו בלי נדר לכל הפחות רבע שעה ליום, לסוח דעתנו מעבר ועתיד, ולחשוב כאילו איננו, ולפנות דעתו לחשוב לאחריתו כנ"ל, ולחשוב אילו היו שואלים אותו למי ראוי לכבד יותר, אם לשפל איש משוגע ומשוקץ או לנכבד גדול בדעת ומרומם במדותיו הטובות, גבור ועשיר, הלא לשחוק יחשב שאלה כזאת. והנה הוא בעצמו מכבד גופו, הנבזה והנתעב ונעלב כל תוקף עוז, ואת נפשו הנכבדת בכל מיני יופי משפילה תכלית השפלות... (שם קעה)

רבים אוהבים לזהב ולכסף, מעטים יותר דורשי החכמה, ומעטים יותר דורשי חכמת התורה, ויותר מעטים דורשי חכמת המוסר, למה? האדם עושה מה שמרגיש בו טעם, החכמה ידרוש מי שמוצא בה טעם, וכמה שהיא עמוקה יותר ימעטו הקופצים עליה, והנה בתורה יש חלק שלא לשמה, כקרדום לחפור בה, או שיקראוהו רבי, מה שאינו כן בחכמת המוסר, והכתובים מעידים "הן יראת ה' חכמה וגו'"... כמה יש ליתן תודה לאדם שזכה להרגיש טעם ביראה, וזו כוונת הכתוב "חכמה ומוסר אוילים בזו"... (שם קצד)

...ואיך ישנה האדם טבעו, ובדורותינו רבו קנאה תאוה וכבוד, ואיך נקוה לבא פעם לבחינת לשמה? תרופה אחת מצאנו, למוד המוסר, להתחרט על החסרונות ולהשתוקק מאד לתקנן, כי אם עושה מעשים טובים שאין אחרים עושים, הוא אות שפעולותיו בחשבון צדק, ומלמוד המוסר לא יתכבד, על כן מעטו מבקשיו. ולפחות התעסקו פעם במוצאי שבת קדש, בזמן שיורדי גיהנם מוכנים לשוב ליקוד אש של גיהנם, וינצלו לאחר מותם... ואיתא שם כמה מסר רבי מאיר את עצמו על רבו... בכה אלישע בן אבויה ומת, והיה רבי מאיר שמח ואמר, דומה שמתוך תשובה נסתלק רבו, הרי בעליל כח המוסר, שאדם לומד ובוכה ומתחרט פעם אחת נקרא תשובה, ואיך לא תקבעו למוד מוסר פעם אחת בשבוע. ולדעתי מי שלא יעסוק במוסר כל השנה, אין יום הכפורים מכפר, דמה החרטה בלי התבוננות המוסר כל השנה? על כן תקבעו לעשות מנין לכל הפחות ב' פעמים בשבת ובמוצאי שבת, ולא ישכח מכם למוד המוסר, ועסק התפלה יהיה גם כן כיאות. (שם רט)

...בתוכחה "כי תבא", קללת התורה מקיף כל חללי עלמא, כתוב שם בפסוק כ"ח: "ובתמהון לבב", פירש רש"י פערטויבט (משועמם), הוא כשעושין תחבול שהלב לא ירגיש ביסורין, וחסרון לב היא קללה שאנו מתודים בעל חטא, ומאין בא ההרגש, הודיע שלמה מלך ע"ה "לדעת חכמה ומוסר", ואז "להבין אמרי בינה" (משלי א' ב') כי הלב מבין.

הודענו לכם כמה גדול כח המוסר, שהוא עסק התקרבות האדם לו יתברך, ולהנצל מיצר הרע המסית. ובספרי פן יפתה לבבכם וסרתם וגו', כיון שסר מהתורה מיד נדבק בעבודה זרה. והמוסר מביא ללמוד ולקיום התורה, ומלבד זאת גדול שכר למוד המוסר, כי בעת למודו מרגיל עצמו להיות מרגיש, בהיפך מ"תמהון לבב", דבר נפלא, אחר שפרט כל החטאים בעל חטא, מוסיף בתמהון לבב, הוא חטא לא רק על שמביא לידי חטא, כי אם חטא בפני עצמו, ולכן למוד המוסר המביא להרגיש בזה מצוה גדולה... (שם רכז)

...מזה ניחא לי פשט מאמר חז"ל כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, (סוכה נ"ב), דכתיב במשלי א' "לדעת חכמה ומוסר וגו'", שבאמת חכמת המוסר תלויה בחכמת הנפש, כפי שאי אפשר להיות רופא בלי ידיעת חכמת הניתוח. וצריך לדעת דרכי הנפש כדי שידע ההטעיות, וכמו שאמר אמו"ר שתמיד יתחלף באדם, הוא סבור שחושש לכבוד ה', ובאמת לכבוד עצמו חושש. ומעתה מי שאינו עוסק במוסר מקטין מדת התורה, ואדם צריך לחשוד עצמו בנגיעות ומי שיש לו ידיעה יותר צריך לחשוד עצמו יותר, וגילה הכתוב שאלעזר ראש הנשיאים נושא יותר מכולם, כי הגדול מחברו משאו גדול יותר... (שם רלג)

ועל זה אמר דוד המלך ע"ה סימן קל"ט בתהלים, "אבד מנוס ממני", למה "אין דורש לנפשי" - לידע כוחותיה, ועל כן אומרים על טוב רע ועל רע טוב, והחכמה ההיא תהום רבה... ודע עוד כי כמו בכל החכמות צריך לקבל דוקא מפי רב, וכמו שאמרו בפירוש שבת ס"ג שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה וכו'... וכן שמעתי וראיתי על החכם אלכסנדר מוקדון שהיה לו רב מיוחד על מוסר, ושמעתי מאדמו"ר שהרב הגאון רבי זיסל מסלאנט היה רבו מובהק במוסר, וכן איתא במדרש משלי, כל שאין בו חכמה אינו יכול למוד מוסר... (שם רמז)

והיום הראנו בספר מגדל עוז להגאון ר"י עמדין ז"ל, וזה לשונו: לא תשלם לאדם חכמה בלי מוסר, וכמו שהאדם לא יקרא אדם בלי ראש, כן לא יקרא חכמה בלי מוסר. וכתב שהמוסר מחדד השכל. ותמיד דברנו זאת, כי החכמה בהכרח מושכת אחריה מוסר, ותהלה כי מצאתי תניא דמסייע. ומצאתי בילקוט משלי על פסוק לדעת חכמה ומוסר, וזה לשונו: אם יש באדם חכמה, הרי הוא לומד מוסר, ואם אין בידו חכמה, אינו יכול ללמוד מוסר. הרי להדיא כי מי שהוא חכם באמת, בהכרח ימשיך אליו למוד המוסר, כי יראה שלא יושלם לו החכמה בלי מוסר, כי הן יראת ה' היא חכמה, על כן החכמה בהכרח תמשוך למוד המוסר להשלים החכמה ולחדדה. ומי שיש לו ידיעה בזה, יבין הדברים, כי הנסיון מלמדנו...

והנה המבין דבר יבין מפשטות שיטות התורה שבכתב והתורה שבעל פה, כי ראשית חכמה מוסר. הנה התורה בראשיתה התחילה לספר חטא עץ הדעת מיציר כפיו של הקב"ה, ולכאורה למה פרסמה התורה חטאו, הלא מצינו גבי עכן אמר הקב"ה וכי דילטורין אנכי. אבל להודיע לאדם, כי בריאת האדם היתה בבחינה שהאדם היותר גדול יכול להכשל חס ושלום כמו האדם השפל, על כן צריך האדם זהירות יתרה שלא יכשל בחטא.

והנה התורה שבעל פה בריש ברכות יש כמה דפין הכל מוסר, וביחוד אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, פירוש, ראשית דבר התבוננות שכליות על פי הטבע, להבין שפלות האדם בטבעו, ולגנותו ולהתרחק משפלותו בהרגלו ליסר עצמו היפוך הטבע, וההרגל שלטון על כל דבר. אך לא יספיק רפואה טבעית, רק צריך עוד לרפואה רוחנית, עסק התורה וזכרון המות, הרי כי טעות ביד מי שאומר כי אינם צריכים למוסר, רק בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין והרי כאן במאמר "ירגיז", ואחר כך עסק התורה.

...והנה קצרתי במה שכתבתי, כי הודעת החטא של אדם הראשון הוא מוסר, ומהראוי היה להאריך בזה, ולהעתיר דברים העומדים ברומו של עולם, מה שראיתי בזה לאדונינו מורינו ורבנו הגאון החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בדעת תבונות, ודי להבין כמה שפלות כרוך בעקבות האדם באשר הוא אדם קרוץ מחומר, ומכל שכן ילוד אשה, וכמה זהירות ושמירות יתירה והתבוננות מרובה צריך האדם בלי הפסק רגע, שלא יפול בחטא, והכל מחמת שפלות החומר הכרוך בעקבותיו בהאדם היותר גדול. ודי להתבונן מזה כמה מוסר צריך האדם להנצל מאסרות החומר, אך הן הן גבורותיו, אשר אם יהיה לבן חיל וינצח החומר השפל בטבעו, אין שבח גדול יותר מזה, ובזה הוא גדול ממלאך... 

ותראו עוד נפלאות מה שאנו לומדים מדברי חז"ל מאמר אחד... גרסינן בנזיר... תנא הושחרו שיניו מפני תעניותיו, ופירש רש"י, לפי שדבר גנאי היה משתעי עליה דרבי עקיבא, ותוספות כתבו לפי שאין דרך ארץ לדבר על רבו כן... הבט וראה גודל צדקתם, על דבר קל שנשמט מפיו שלא כראוי לו, כמה סגופים היה מסגף את עצמו על זה... והנה בבחינה אחרת יש לנו ללמוד עוד עד היכן מסוכן האדם היותר גדול כמוהו, אשר אמר על עצמו ראיתי בני עליה מועטים המה, אם שנים המה, אני ואלעזר בני המה, היאומן כי יושמט מפיו הקדוש דבור שלא בדרך ארץ על תלמיד חכם כרבי עקיבא? והוא רבו! הרי מבואר מה שכתבנו למעלה שהאדם היותר גדול כרוך בעקבותיו סכנה גדולה של מחלת החומר, ואם יתעף עיניו כרגע משמירה, תיכף ומיד יכשל חס ושלום. רק הצדיקים הרגישו תיכף ומיד לשוב לאיתנם, על ידי חשבונו של עולם. הרי מבואר לאנשים כמונו בלי מוסר, מה תקוה יש לו...

ואם באתי להאריך עוד בזה, תקצר היריעה, אך אכתוב לך דבר נפלא, לברר חיוב למוד המוסר מהלכה פסוקה בריש ברכות ד' ב' "איזהו בן עולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה". עיין רש"י שם בשם הירושלמי... אלא יהא האדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו... כי יציאת מצרים אנו זוכרים כמה פעמים ביום, ומפורסם הדבר לכל העולם, הרי הפרסום הוא ראיה ממש ויותר... והרי הוא רואה גבורתו יתברך והשגחתו על כל העולם כולו...

והנה כשהתבונן אתמול בזה הלא די, ולמה מחויב בכל יום בסמיכות גאולה לתפלה? הרי כי בכל יום ויום מחויב להתבונן מחדש, והוא למוד המוסר ממש... הנה מה הוא למוד המוסר להתלמד בדרכי העליון, להבין גדולת השי"ת והשגחתו על מעשי בני אדם, כענין שנאמר אני ה' בוחן לב וחוקר כליות וגו', ולהתלמד בזה, בשיעור קבוע, כענין שנאמר "למען תלמד ליראה", הרי שהיראה צריכה למוד... (שם רנה)

ומעתה נבין מה שנאמר בפרשת כי תבא בתוכחה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וקשה, אטו בשביל שיחסר חלק חסידות כזאת, יבא חס ושלום תוכחה איומה כזאת. ולפי הנ"ל ניחא, כי יען שלא חתרו להשתדל בהתבוננות שכליות מוסריות, שיהיה רצון השי"ת בתורתו כרצון עצמו בתשוקה וחפץ, לא נתקיימה התורה בידם, וממילא באו חס ושלום לכלל התוכחה האיומה. ולכן בא הצווי של קריאת שמע ב' פעמים ביום ואהבת וגו', להזכיר האדם שיהיה סוף מעשה במחשבה תחילה, להרגיל הנער מנעוריו בהערמת מוסריות ומושכלות עד שיתחקה בלבו אהבת החכמה, ולא אהבת הבצע והכבוד הכלים והנפסדים מהרה...

...ואילו למדו לבן ועשו מוסר, היו ניצולים מכל הנטיות האלה, ויעקב אבינו ע"ה שלמד מוסר, כמו שאמר לו לבן הגידה נא לי מה משכורתך, ופירש הרמב"ן ז"ל יודע אני שבעל מוסר אתה ולא תתרצה לאכול חנם, ראו מה הועיל לו מוסרו, שהחזיק רבהון דרמאי בחפתיה, כי מוסר הוא צורת החכמה, ולכן אמרנו שהקדים שלמה המלך ע"ה לדעת חכמה, ואחר כך מוסר, כי הצורה באה אחר כך... כי לבן מצינו שהיה חומד ממון, והחומד ממון אי אפשר לו לאהוב חכמה בתשוקה, כי כח התשוקה של חמדת ממון מפריעו מתשוקת החכמה, ועשו מצינו עליו שהיה בעל תאוה... (שם רנו)

מוסר מטיב מאד את המשא ומתן של למוד, למה, כי כחות האדם לדרכי החכמה רבים הם, שכליים ונפשיים, והם כמו מכונות הרבה לתכלית מכונה אחת, כגון המכונה לתקון הצמר, בו מפרכסין הצמר, בו מנקים הצמר, ובו מארגין את הצמר, והנה אחרי עמל כל מעשיו על מתכונתם, אבל אם אחרי כן לא יסדרם היטב כל דבר ודבר במקומו, הרי לשוא כל עמלו בהם, אם יבא קודם האירוג ואחרי כן הפרכוס, ונמצא כי עיקר הכל בהסידור. וכן באדם, המון הכחות ותהפוכתם יתהפכו אנה ואנה, ואם יהיו לו הכחות השכליים אבל לא מסודרים כסדרן מהמון תהפוכותם, לא יבא להתכלית. למשל הניצוח יעורר לחקור והאמת תברר, ואם יהפוך האמת קודם הניצוח לא יבא לאמת לעולם... (חלק ב רסו)

הנה שמעתי דבר ברור איש מפי איש, שהגר"א ז"ל כשראה ספר מסלת ישרים מלוצאטו ז"ל, אמר בזה הלשון, אני ראיתי אור גדול ירד למטה לארץ, ספר מסילת ישרים, ונתתי בעדו מרוב חביבות רענדעל (מטבע). מי יודע מה היה אומר על ספר הקדושה הלזה, ספר דרך ה', ולא כהבוערים בעם המחבלים קרן ישראל רחמנא ליצלן, למנוע לימוד המוסר מהעולם, דבר שהקב"ה מסגל באוצרותיו, כמבואר (שבת ל"א) ברש"י שם, וכל התורה מלאה מוסר, בין בכתב בין בעל פה, ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א' ז') חכמה ומוסר, פירוש שניהם יחד, אוילים בזו, כי מעולם לא נסו באלה... (שם שמח)

...עיקר גדול בדבר שתראה חס ושלום כי אתה הולך ושוקע רחמנא ליצלן, לקבע עת ללמוד הרבה מוסר על זה, ולחפש עצה ותחבולה... (שם שנג)

והנה למוד המוסר הוא מצוה מהתורה, וגם היא כללית, כנאמר "ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'" (שמות כ'), והיא אם נעשית ברבים ובהסכם רבים, כענין הנאמר (נחמיה י' א'), שכרה גדול מאד, וכדאים אתם, הלואי, לנסים. (שם שנד)

...ומעתה יש לנו להבין על פי הכלל המסור בידינו, מרובה מדת טובה (יומא ע"ו), כמבואר במקום אחר, יש לנו להוכיח מזה, כמה גדול כח של למוד המוסר המקרב את האדם לאביו שבשמים, מלבד שכר קיום המצוות שמקיים אחר כך, רק על שכר העסק של קניית היראה לבד, להתקרב לאביו שבשמים. והנה בענין עבודה זרה, ידוע הדין, שאף שהוא מודה בהבורא יתברך, כי הוא ברא העולם, ומודה גם בתורה מן השמים, רק אם יאמין כשהוא עובד איזה עבודה לעבודה זרה יועיל, הרי זה מחויב מיתה. ולמה, יען כי אנחנו חייבים להאמין, שאין שום כח בעולם אשר יועיל או יזיק בלי רצון הבורא יתברך. ואם כן הרי דעת לנבון נקל, כי מי שאינו עוסק ביראה, הרי זה יכול חלילה וחס לשכוח את השי"ת, והשוכח את השי"ת הרי כבר מבואר בחז"ל (סוטה ד') שהרי זה כאילו כופר בעיקר. ואם כן למוד המוסר גורם שלא לשכח. על כן תתבוננו על תוכן הדבר, על הרוגז הרב שבקש להדיחך (דברים י"ב י"ג), ומזה נבין השכר הנפלא של העוסק בעסק ההתקרבות... (שם שנה)

כאשר ידוע כי מפתח כל התורה הוא היראה, ומקרא מלא הוא, (שמות כ' י"ז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". והיראה צריכה למוד והתבוננות, והיינו למוד המוסר וחשבון של "הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'", על כן קבלנו עלינו בלי נדר לבא בכל יום קודם תפלת ערבית ללמוד מוסר. ויען כי בבית שני (נחמיה י' י') כשקבלו על עצמם לשמור התורה באו על החתום בשמותם לעד ולנצח נצחים, כן גם אנחנו בלי נדר בעקבותיהם נלך ונבא על החתום... (שם שנו)

שעורי דעת:

ואופן הלימוד כך הוא, אין לו לאדם לדחוק את עצמו ללמוד בהתלהבות, אין לו להתאמץ ולכוף את מחשבתו וכחותיו לזה, כי אופן כזה הוא בלתי טבעי, ולא עוד אלא כשמושך האדם את כח המתפעל בעל כרחו על עצמו ומעורר את ההתפעלות וההתלהבות, לא יצליח בזה, כי שאר הכחות והרגשות הנמצאים וחיים באדם אין מניחים לכח אחד להנתק מהם, להתעורר ולהתעלות, ואינם נפרדים ממנו, ודוקא בשעה זו היצר המטריד ומפריע את המחשבה עומד הכן על מעמדו, ואינו מניח לרגש המעולה שבאדם להתעורר בהתעוררות פנימית טהורה שלמוד קדוש זה צריך להביא.

הנה כי כן הוא: אין בכח אדם לעורר את רגשותיו הטובים בעל כרחו של טבעו, אי אפשר לו לעקור ולתפוס רגש מתפעל ומתלהב וללמוד מוסר, אין בכחו לדחות באותה שעה אחת כל מה שנמצא וחי בקרבו, ואין בכחו לגרש את היצר מלבו, כי לא בכך תתגר בו מלחמה, אם בחזקה תהדפנו, בכנף בגדך יחזיק בך, הוא יחזיק מעמד, ולא יניח את מצבו.

אלא כך צריך ללמוד מוסר, כל האדם על כל כחותיו, עם כל רגשותיו, האדם כמות שהוא צריך ללמוד מוסר. הוא מתחיל ללמוד מוסר בשובה ונחת, בקול ערב ובעיון עמוק, הוא שומע את כל מלה היוצאת מפיו, מתבונן בה ומרגישה. ועל ידי העיון ביחד עם הנגון הנעים המעורר יתעוררו הכחות ויבא כל האדם לידי התלהבות פנימית לבבית, כי בהתענין היטב בדבריהם הקדושים, ונוסף לזה בנגון המתאים לזה, מוכרח הוא שימצא האדם הנלבב ענין או מאמר המושך את לבבו ומעורר את נפשו ורוחו, ואז יתעלה כל האדם, כל מהותו האדם עם כל אשר בו ילמד, ועם כל כחותיו יחד יתעלה יתרומם ויתלהב.

כללו של דבר: מוסר צריך ללמוד ככל הלמודים העיוניים בנחת ובעיון, ובדרך טבעי יתלהב האדם על ידי דבריהם הקדושים, המלאים מאמרים המעוררים ומרוממים את נפש האדם. ואחר שיקח את דבריהם הקדושים אל לבו ויתעוררו נימי נפשו, אז אין לגדור עוד את אופן הלמוד, אך באופן טבעי הוא מתעורר ומתלהב יותר ויותר ולומד בקול רם בהתפעלות נפש משתפכת מתרגשת, וגם אם אחרי כל זה אין נפשו מתעוררת, אין לבבו מתמלא שירה קדושה, אם אחרי למוד מוסר באופן כזה לא התלהב, יהא כך, וגם למוד מוסר כזה שפיר דמי... (חלק ג עמוד קג)

 

כוכבי אור:

...והנה אם היה אפשרות ביד האדם לפנות דעתו ולבו מכל מחשבות הטורדות ולהעמיק מחשבתו בזכרון ראשיתו ואחריתו, יום הדין והחשבון ושכר ועונש, אז אינו צריך לשום למוד בספר, רק יוכל לישב בדד וידום ויעסוק במחשבתו בעניני היראה ודי לו בזה. אולם כאשר האדם איננו שליט ברוחו לכלוא המון המחשבות המלאות בלבבו מחללו של עולם ההבל, ומכל שכן אם המה נאחזים בסבך הטרדות של משא ומתן, על כן אין עצה כי אם לקבוע עתים ללמוד בספרי היראה ולשנן בפה מאמרי רז"ל המלהיבים הלבבות ליראת ה' ועבודתו, ואז יוכל להסיח דעתו מכל מחשבות הטורדות, כי הקול יעורר הכוונה. ולזאת החכמים גאוני הדורות החסידים שעמדו אחרי חכמי התלמוד בדור דור, חברו ספרים שלמים ביראה ומוסר... כללו של דבר, כמו בבתי מרקחת גדולים אשר נמצא בהם כל מיני סמים שבעולם לגהות מזור לתחלואי הגוף, כן נמצא בספרי היראה כל הסמים וכל התרופות לחולי הנפש.

אמנם כאשר לא יועילו כל בתי המרקחת אם החולה ימנע לקבל את הסמים, כן לא יועילו כל ספרי היראה אם האדם ימנע להגות בהם. והנה לתמהון לבב הרפואה הגדולה והבדוקה של למוד המוסר, נשכח כמת מלב וחתולתה בערפל, וכל מחשבתם הטובה של החסידים מחברי ספרי יראה כמעט עלתה בתוהו, כי ספריהם מונחים בקרן זוית, אין להם דורש ואין להם מבקש... עד אשר בקע כשחר אור ישראל וקדושו...

כן הדבר במלחמת היצר, אשר הוא איש מלחמה מנעוריו, לא יטרידהו דבר, יש לו כלי מלחמה גדולים, התאוה היא כמו כלי תותח אשר חציו ילכו למרחוק, והאדם בא בלא כלי מלחמה, עצל ורפה ידים, וישכח כלל כי האויב הגדול עומד לנגדו, ומה החידוש כי יתגבר עליו היצר וינצחהו, על כן על האדם להכין את עצמו למלחמה, לכל הפחות לקחת כלי מלחמה בידו, כלי המלחמה הוא רק למוד המוסר, והיצר כל מגמתו לקחת מהאדם את כלי המלחמה, אשר מי שמשים אל לבו, ואז אשריו וטוב לו בעולם הבא ובעולם הזה.

אנחנו רואים כי היצר הרע מצליח במעשיו, ולא יפלא ממנו כל דבר, וממילא נבין, כי אם למוד המוסר לא היה בו תועלת, כי אם היה בו עוד קצת גרעון, היה היצר בונה הרבה בתי המוסר, והיה מתעה כל אדם ללמוד המוסרי, האף אין זאת, וביותר כי היצר יש לו מבוא בדבר שיוכל להטעות את השכל, כמו להדיח את האדם מתורה בגלל פרנסה ועול הבנים, לדאוג בעדם בעד תכלית, ומכל שכן במקום שיוכל להטעות את האדם כי הוא קצת מצוה, כידוע, והלא למוד המוסר על פי השכל הוא דבר גדול, ואם באמת היה במוסר היזק, היה היצר הרע מטעה את כל האדם ללמוד הלזה. והנסיון יורינו ההיפך, כי הכבידה שבכבידות הוא הענין הזה, ומני אז הרים אדמו"ר את קולו כשופר ללמוד המוסר עד היום אך מעט מעט בכבידות גדול ימצא אחד מני אלף... (חלק א עמוד ב)

...בענינים הגשמיים השכל והחוש הם דבר אחד, כל מה שמשיג בשכל ישיג גם כן בחוש במדה זו, לא כן בענינים הרוחניים שם השכל והחוש הם שני דברים נפרדים, לא כפי האמונה בשכל כן ירגיש בחוש, וזה כל העמל במוסר, להכניס עניני השכל בציור מוחש. הוא מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כ"ח) יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם... לא היתה כוונתו שיהיה מורא שמים רק בשר ודם, אלא שיהיה מורא שמים נכנס בחוש כמורא בשר ודם, ושאלו עד כאן... (שם עמוד כה)

כל עבודת היצר להפריד בין הלב והראש, ועבודת המוסר היא לחברם, (שם עמוד קסב)

ר' ירוחם:

ומה נפלא מאמרם ז"ל (מגילה י"ד) "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים". ותמיד מורגלים לחשוב בזה כי הסרת טבעת הינה סוף כל סוף גם כן איזה אותו ענין עצמו של מ"ח נביאים, אלא רק שהיא יותר גדולה מן השאר. אולם לפי דברינו הנה זאת סוד אחר לגמרי, גדלותה של הסרת בטבעת היא בזה שהיא המקיימת כל החכמות, כל המ"ח נביאים הם בבחינת "לחים", והמקריש שלהם הנה זו הסרת הטבעת, כי הסרת טבעת הלא זה הסוד של "גערה", ו"גערה" הנה זאת סגולה מיוחדת, הוא הסוד של עולם הזה שהוא עולם המלכות, עולם השליטה, כי בלי שליטה בלי גערה אין מתקיים. 

ובזה נבין מה כזאת כגודל לימוד המוסר. כי מוסר הנה זה הסוד של "גערה", והרי זה הוא כל הסוד של "קיים", וודאי כי אין לנו גדול כזה. הר"י ז"ל מפרש הכתוב (משלי א' ב') "לדעת חכמה ומוסר", כי כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה, וגנות העבירות וההפסד והאבדון הנמצא בהן להרחיק נפשו מהן תקרא מוסר... (דעת תורה דברים ב עמוד פא)

מכתב מאליהו:

...אמנם כן הוא, אין השכל מוציא משפט אמת בבעיות מוסריות, אלא בה במדה שהלב מנוקה מנגיעות המדות וממולא שאיפה חזקה ובוערת לישרות ולאמת. איך יבא אדם לשלימות זאת? רק אם יעבוד ויתקן מדותיו, כי בזה יבטל הנגיעות בשרשן. ושנים רבות של עבודה לשם שמים נצרכות לזה, לחזק את שאיפת ובקשת האמת כל כך, עד שישחרר את עצמו מהשפעת הנגיעות, וזהו מה שקוראת הגמרא "הגיע לפרשת דרכים" (סוטה כ"א), וקאמר עלה מר זוטרא אמר זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא, פירוש שמכוון מעצמו אל האמת, כי כבר עבד על עצמו כל כך, עד שהגיע לטהרת הלב, ואז, רק אז ראייתו נכוחה ומשפטיו ישרים. עבודה זו היא עבודת המוסר, ומכאן שבלי מוסר אי אפשר להגיע אל האמת. יסוד זה הוא שורש המוסר... (חלק א עמוד נז)

הרבה חכמות יש בעולם, אבל מה היא החכמה היותר רחבה ועמוקה, אשר צריכה בירור רב מאד, מפני שלרוב עמקותה מסובכת היא ביותר וקל מאד לטעות בה? מה היא החכמה אשר היא עולה על כל שאר החכמות כל כך, עד שהיא לבדה ראויה לקרא בשם חכמה? עלינו לשאול את החכם מכל אדם, אבל הוא בעצמו כבר אמרו לנו: "הן יראת ה' היא חכמה". לדאבוננו כאן נלמד לדעת את מדריגת סכלותינו, הן לא נדע כלל כי חכמה היא, ולא נשיג למה היא החכמה היותר גדולה. אין לנו כל השערה מסבוכי החכמה הזאת הרבים והעמוקים מאד, אבל להשיג החכמה הזאת כולה עלינו לברר את כל סבוכיה... אמנם קשה מאד מאד מלאכת הבירור, כי הסבוכים בנפשנו הם, בכחות הנפש העמוקים, ברצונותינו הטמונים בנו ובתאוותינו אשר לא נדעם, כי כל מעקש למישור הוא בעינינו, ואין לנו שום הבחנה זולת בחסרונות חברינו. מה נתחיל לברר ואיך?... (שם עמוד עח)

יש שהאדם חושב לעשות מצוה, וכל מחשבתו כמעט קדושה היא, אך חלק דק מאד מעורב בה של דקדוק איזה מדה רעה, הרי גם נקודה זו שאי אפשר לנו להבחינה, היא חלק המחשבה וסבת המעשה. וזהו שהשי"ת מגלה אפילו דקי דקות כאלה, והאדם נידון עליהם. ולמה נדון האדם על דקי דקות כאלה? כי היה יכול לעמוד עליהם, אילו למד מוסר כראוי והתדבק בהבחנת האמת, והיה מתעסק לשנות מדותיו לטובה, היה מגיע ליצור בו את זכוכית המגדלת, אשר יוכל להבחין בה את הטומאה והשחתת המדות אפילו הדקים ביותר. נמצא כי גם בדקות המדות יוכל האדם לאחוז בהם ולקדש שמו יתברך לא רק בכל מעשיו, אבל גם בכל חלקי מעשיו אשר לא בנקל יוכל למצא אותם... (שם עמוד קל)

...הלא נראה בחוש את ההבדלים בנו בעצמינו, בין העובר לפני התיבה, לבין המתפלל לעצמו, ובין שניהם לבין המתפלל ביחידות, והרי הרד"ק מעיד שהעושה עבודתו בחיצוניות והפנימיות חסרה, הוא בוזה הא-ל, ובתוך תוכו חושב כי חס ושלום השי"ת לא ידע, והוא כופר, מתכסה להעלים רשעו, ורחוק הוא מתשובה. כמה מוסר צריך כדי לצרף נקודות הפנימיות אל תוך החיצוניות, במוסר אפשר להציל את הכל, וזהו דמסיק בפסוק "ואתה שנאת מוסר וגו'", כלומר, כי כל זה משום שנאת המוסר, בלי מוסר אין עצה להצלת הפנים על ידי החיצון. כמה מן תוקף החטא, הטומאה ומן טימטום הלב, יוסיפו בעלי עבודה חיצונית אם לא יקבעו לעצמם למוד המוסר באופן מסודר ומחוזק...

העיקר להתחזק במוסר להשיב אל הלב את דבר האמת, כי אז נגיע אל בחינת לשמה גם מתוך חילול שלא לשמה, ויתהפך החילול לקידוש השם. (שם עמוד קלה)

למה אין האדם מתבייש מחטאיו, הרי יבא בהכרח ליתן דין וחשבון? אף מפני שאינו משים אל לבו, ב' מפני שהיצר מסתיר ממנו את ערכי חטאיו. לימוד המוסר מתקן ב' החסרונות הללו, ומביא לידי בושה מהחטא... (שם עמוד רנג)

מה נעשה, הרי אנו רואים בחוש שאיננו מתעוררים בלמוד המוסר? אמנם ליהוי ידיע היסוד:

א' בנפש ישנן ב' בחינות, הנפש הבהמית, והנפש השכלית.

ב' הבהמית כאינסטינקט, פועלת בלי הכרתנו.

ג' היא מקבלת ציוויים ומקיימתן... אמנם התאוות והרצונות גם כן משכנם בנפש הבהמית מתחת לסף ההכרה, ועולים אל הנפש המשכלת החושבת מחשבות. אז, הנפש החושבת קובעת את הרצונות במחשבה ובלב, ונעשית הנפש העליונה הזאת נוגעת בדבר, ודוחה כל החשבונות וכל הציורים שיתנגדו לרצונות ההם...

ה' לפעול על תת-ההכרה אפשר בכמה פנים. אמנם, מהם הוא, להשתמש בציורים כי מחשבת ציורים מפורטים מגעת אל תת-ההכרה, ופועלת שמה הרבה. וזהו מה שאמרו גדולי בעלי המוסר, שצריך להסביר את דברי המוסר אל הגוף. הכונה, להסביר אל בחינת הגוף שבנפש, והיינו הנפש הבהמית, ודבר זה אפשר לקיים בפשטות מאד, ובנקל. ובזה השתמשו בעלי המוסר, בחשבם בציורי יום הדין, והיו מגיעים לאימת הדין על ידי זה...

ז' וכתב עוד זקני הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל במכתביו ליעץ שבלמוד מוסר יחזרו פעמים הרבה על מאמר אחד. וגם זה באמת פועל מאד על נפש הבהמית, כי כידוע, שאם יחשוב אדם פעמים הרבה לפני שנתו כי ייקץ באיזה זמן, ייקץ בודאי, ואף שבמחשבתו לא היה לו טעם וסברה למה עליו להקיץ בשעה ההיא, הרי שחזרת מחשבה אחת פעמים הרבה, פועלת אינסטינקטיבית, אף בלי השגת שום טעם.

ח' על כן יחשוב האדם פעמים הרבה בגנותם של הגאוה, חמדת הממון, ביטול תורה, וביטול תפילה, ואפילו בלי שום חידוש כלל יפעלו הדברים עליו הרבה. באופן זה אפשר לפעול על פנים הלב אפילו בלי הסבר שכלי כלל, רק בחזרת הדברים במחשבתו או בדבורו פעמים הרבה. 

ט' אמנם עיקר נקודת הכובד הוא, כי עליית הרצונות השפלים של נפש הבהמית אל נפש השכלית המה הם הקובעים בנו את הרצון שלא ללמוד מוסר ושלא להתבונן חס ושלום, וכבר ביררנו במאמר "באור ענין הטמטום", שהרצון שלא להתבונן זהו גדר טמטום הלב. (שם עמוד רנט)

והנה האדם נקרא עולם קטן, כי המון כחות הנפש בו וגילויים רבים ושונים בבחינות כבודו יתברך מתגלים על ידו, על ידי בחירתו ומעשיו והכרתו והשגתו ברוחניות בבחינות רבות. ויש אשר ישיג האדם בשכלו וגם בכשרונותיו כשהם מצוינים, אך אין די בזה, כי לא בהשגה של ידיעות לבד בחר ה', אלא בעיקר בהשגת הלב, והיינו "וידעת היום והשבות אל לבבך". ואיך ישיב האדם אל לבו? אך ורק על דרך למוד מוסר, לא יועילו לזה כשרונות וחריפות השכל, כי השכל יגביה עוף אבל לא יפעול על המעשים רק הלב לבד, וההשבה אל הלב צריכה להיות בציורים והתבוננות, ואז, אך אז, עושים רושם. כי ההתבוננות פועלת, אם היא באופן וערך השגת הלב, היינו שמקרב ללבו את הענינים הרוחניים בהעריכו אותם לעומת ערכי החיים כפי שיבינם בעל הגוף המגושם, ומזה יעשה קל וחומר וילמד על הרוחניות. נמצא שחלק החכמה שבאדם, השכל, זקוק אל הקטן, ההרגשות הגופניות, ללמוד מהם ולהרגיש בלב על ידי זה, אבל קשה הוא למוד המוסר, כי יחשב האדם דמוטב ללמוד בשכלו דברים עליונים וידיעות רבות בחכמה, וירגיש כאילו יש הקטנה בהתרכזות לעיון המוסרי בציורים והתבוננות. אבל באחת כל מה שישיג השכל הגדול אינו נקנה לאדם אלא אם כן יצרפם אל ההתבוננות המוסרית דרך הציור והדמיון אל עניני הגוף השפל, כי רק בצירוף זה של גדול וקטן יתגלה האמת ללבו של אדם. (שם עמוד שטו)

נמצא שרק עצה אחת בידינו, להכין את עצמנו לראש השנה, מוסר עם השבה ללב, התעוררות המביא לידי מעשה דוקא, בלא זה, אדרבא, מקלקל עוד יותר, כי בזה שאיננו מביא את מחשבתו לידי קיום בלב, מגביר הוא את היצר, על ידי זה ניתנה לו רשות לנסותו ולהסיתו יותר... כל תוכן ראש השנה הוא בהשבה אל הלב. מלכיות, קבלת עול מלכות שמים בלב, זכרונות, לבקש שלא תאבד שארית הנימה האחרונה של זכות אשר אפשר שתמצא לנו, וזאת נשיג מדה כנגד מדה, אם נקבע בנו כמציאות את שארית הרוחניות שזכינו לה, שלא תשכח מלבנו, והיינו רק כשנשאף בלב לעלות במדרגות הרוחניות. ושופרות התעוררות פנימית, התעוררות הלב. הרי שכל אלה שייכים רק בהשבה אל הלב... (חלק ב עמוד סו)

...אלא שבכל זאת יש לו חולשה עיקרית אחת (ליצר הרע), לכן נקרא הוא מלך זקן וכסיל, (קהלת ד' י"ג), וכשמתקיפים אותו בנקודה זאת, הנצחון בטוח... מהי חולשתו, כי עיקר כוונתו לאמת השקר, פירוש, להעמיד פנים כאילו השקר הוא אמת. אולם אם מביטים עליו במבט האמת, מיד משתתקות כל טענותיו, כי מתגלה לאור מעט האמת שכל שלטונו היא ממלכת הכזב.

מכאן למדנו, כי מכל העצות נגד היצר הרע, הנשק היעיל הוא "מבט האמת", שהוא למוד המוסר, הפועל בנקל ובמהירות, אם אך נעסוק בו ברצינות וברציפות. (חלק ג עמוד מד)

גדולי המוסר והחסידות בדורות האחרונים גילו צורך מיוחד בלמודים על עבודת הלב שמביאים לידי פנימיות: למוד המוסר, עבודת התפלה, והתעמקות בדרכי העבודה. כי בדורנו כאשר נתמעטו הלבבות, אין עצה אחרת אלא מוכרחים להתחיל מבפנים, לעמול בהתבוננות מוסרית ובתפלה עם פנימיות, כי הסכנה גדולה שנטבע בחיצוניות, נטעה את עצמנו במעשים חיצוניים גרידא, ללא תקנה חס ושלום, אם לא נשתדל בכל כחותינו בדרכי קנין הפנימיות. (שם עמוד קלח)

...מתוך דברים אלו אנו לומדים, אדם שהוא בעל תאוה, וגם קרא ספרי מינות, דרכו אל האמונה היא רק על ידי ההתמסרות וההתעמקות בלמוד התורה והמוסר. בדרך זו ישיג את שתי המטרות, את החלשת התאוות ואת חיזוק האמונה. על ידי קבלת עול למוד התורה בכל כחו ומרצו, בהתמדה ובהעמקה, עד שלא יפסק פומיה מגרסא, יתרחק מתאוותיו ויתקרב אל מדרגת לשמה, ואם לא יגיע אל לשמה השלם, יגיע על כל פנים אל לשמה של תורה, לשם מתיקות למוד התורה, שהוא הלשמה לפי דרגתנו. גם יאחז בלמוד המוסר, לגלות את שרשי התאוה בנבכי לבו, ולהכיר את גנותה. אחרי שטוהרה ראייתו מנגיעות התאוות והרצונות, יראה באור התורה את אור האמונה, ויתדבק אל נותן התורה ברוך הוא... (שם עמוד קעט)

...בזה מתגלה לנו באופן נפלא אמיתת ענין המוסר, כי הוא מקור לראיית אורו יתברך. על ידי למוד המוסר מגלה האדם את מצפוני נפשו, ולומד להכיר את פחיתות האדם, ובא לידי ענוה. והרי ביארנו לעיל שבטול היש העצמי הוא הוא האור שבו נכיר את גדולתו יתברך ואת חסדיו לאין קץ. טועים אלה החושבים כי למוד המוסר מביא לידי עצבות ויאוש חס ושלום, כי אדרבא, על ידו יתגלה לנו האור האמיתי... (שם עמוד רעד)

שני אופני מוסר. האופן הראשון כשה"אני" מתאונן על עצמו ודואג.

האופן השני, לגעור ביצר הרע, היינו ב"אני" המדומה, בלשון "אתה". עיין באורחות חיים להרא"ש. וגער ביצר המשיאך וכו'. לגערה זו כיוונו רז"ל באמרם (ברכות ה') "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". וגם בדבריהם (נדרים ט') "קפץ עלי יצרי וכו', אמרתי לו רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, העבודה שאגלחך לשמים".

האופן הראשון פנימי יותר וקשה יותר, והשני חיצוני וקל יותר. הראשון מבטל את היש באמת, והשני מעורר גבורה למלחמת היצר. (שם עמוד קצד)

...ואין עצה אפילו על ידי הבנה בהירה וחדה, כי מי לנו גדול משאול המלך ע"ה וכו' וכו'. ומזה חובת לימוד המוסר לפעול לכל הפחות מעט על דברים הגסים והגלויים. אם נחשוב את הקל וחומר בהכפלה, לדברים הגסים שבמדות, ממש תסמר שערות כל ראש, עד כמה מה שאנחנו חושבים לצדק ואמת, הוא ממש גניבה וגזילה ורציחה. ועוד יותר מה שלא נרגיש, ונמצא בנו את זה כל כך בנקל. וזה לאות על המצב: אין בשר המת מרגיש באיזמל, לחדש בנו את הרגשת החסרון והבנת ערכו, זהו מוסר, ואין עצה אחרת להנצל.

יש יצר הרע נגלה ויש נסתר, וכל מה שיתרחק האדם מן האמת יגדל יצר הרע הנסתר, כי הנגלה נעשה נסתר, ויתחדש נגלה חדש. ואולי זהו פירוש דבריהם ז"ל: שנה, הותרה לו, ויצר הרע מתחדש עליו בכל יום וכו'. על כל פנים בחטאים מהפך האדם את יצר הרע הנגלה לנסתר, לבד אשר עבירה גוררת וכו', שמגרה בעצמו נגלה חדש וכו'...

ובצד זה אראך את גודל ערך חידושו של אדוננו זקננו גאון ישראל זצ"ל, שגם מקודם ידעו מעט מקריאת ספרי מוסר, אבל רק למלחמת הנגלה, אבל חלק זה הנסתר, להביא את יצר הרע הנסתר לידי גילוי, זהו כולו מה שחידש הוא ז"ל, והוריד תעלומות חכמה סודות סתומיו לעולם.

05היצר הרע הנגלה הוא הבא מבחוץ, העין רואה והלב חומד, אבל הנסתר הוא, שנעשה חלק ממנו בעצמנו, כמו שהאדם לא יראה את גופו בעיניו זולת בראי, כמו כן בנפש, רק על ידי ציורי המוסר, ללמוד מאחרים או בציורים דומים וכו', ואי אפשר על דרך אחר... 06(שם עמוד שכג)

...ואחר כל אלו זו היא עבודת האדם, והודיענו שאין להתיאש, אבל איך? אין לנו דרך אחרת בשום אופן, רק דרך הסלולה, היא דרך ההתבוננות "החזק במוסר אל תרף, נצריה כי היא חייך" (משלי ד' י"ג). הרי שרק בכאן היא דרך התחיה למיתת ההרגש. ואין ספק שמיתת ההרגש זהו מה שאמרו המקובלים שיש אנשים שכבר אין להם נשמתם, שהפסידוה... כח תחית הנשמה נמסר לנו, קטני הבריאה, לקרוצי חומר, ועל ידי מה? שלמה החכם בכל דרכי הטבע ובכל מה שנברא למעלה מן הטבע, הוא גילה לנו: "נצריה כי היא מוסר חייך". פה הוא דרך התחיה. כמה ישגה מי שידמה לו לחפש דרכים אחרות. האם יש איך לנטות מדרך זה המיוחד ימין או שמאל? זולתי מוסר הפרטי, השבה אל הלב, פשוט לעצמנו, נטעה טעות רב בכל מה שנתחיל, ואפשר מה שנדמה לזכויות גדולות, יהיה פתחי חטאים מכוערים... (שם עמוד של)

בכאן נראה בחוש את הכרח למוד המוסר, כי אם שני אנשים יעשו מעשה אחד, זה למד מוסר ויש במעשיו מה שהוא אמת, וזה לא למד מוסר, ועושה מעשיו, אולי גם בדרך רחב יותר וגם מעשים יותר, אבל כולו שלא לשמה, זה זכה בנצח וזה מאומה לא העלה בידו... (שם עמוד שלד)

מה היא העצה לתיקון המצב? רק עצה אחת יש: ציורי הלב, היינו להרבות בכח הדמיון ציורים מוחשיים בעניני קדושה, שנרגיש כמו חי את האושר הנפלא שבה... הנה היצר הרע יודע היטב סוד זה, וכל מלחמתו היא תמיד בציורים ודמיונות שבהם לוכד את לבנו ולוכד אותנו ברשתו. לא נוכל להלחם נגדו כי אם בנשקו, דהיינו להרבות ציורים לצד הקדושה כנ"ל. כן החזיקו הצדיקים ז"ל לנגד עיניהם תמיד את ציורי גן עדן והתענוג הנפלא שבדרך ה', ובזה ניצחו את יצרם ועמדו נגד כל הנסיונות. חז"ל הורו לנו דרך זאת, כי הרי כל האגדתא שבש"ס ובמדרשים מלאה ציורים חיים ומוחשים ממש, ואם האדם ילמדם היטב וישמרם בזכרונו ויעלם על דמיונו, יש בכחם לפעול על לבו בלי ספק... (חלק ד עמוד רנב)

ראה עוד: דרך התורה מחלק ה עמוד לו.