מור

(ראה גם: בשמים, צרי, קטורת)

ילקוט שמעוני:

צרור המור, רבנן פתרין קריא באברהם, מה המור אינו מוציא ליחו אלא על ידי האור, אף אברהם הודיע מעשיו הטובים בכבשן האש. (שיר א, תתקפד, וראה שם עוד)

רמב"ן:

מר דרור - הסכימו המפרשים והרב רבי משה מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק, ורבי אברהם השיב, כי איננו בושם, אף על פי שריחו טוב, ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקש, כי כתיב אריתי מורי שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי, ועוד מן הכתוב וידי נטפו מור, ואולי כן הוא בהיותו לח. ויתכן שיאמר אריתי מורי בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין שיחים בימי החום הגדול מגררת בנפת ההוא והדם יוצא גרור, ולוקטים אותו מן האחו, ואמר וידי נטפו מור, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תטפנה בריח ההוא נטפי מים. ואחרים אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה, גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההיא הנאספת בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחיה אין בו לא טומאה ולא מאוס, ופירשו דרור מלשון וקראתם דרור, שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת... 

ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו, שאין המור מוס"ק, שהם אמרו במדרש חזית מור אינמרו"ן, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאומר בברכות חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה... ועוד אמר במדרש חזית, צרור המור דודי לי, זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו אלו חוצצין בכלים, הזפת והמור וכו'... ואין המוסק דבר הנדבק כזפת, שיחוץ... והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור, שיש ממנו מינין מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות שוות בו, וגם בלשון רומיים נקרא מירא... ומה שאמרו שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר, והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה... ולכך אמר מר דרור שהיא נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד, ויתכן כי לשון דרור בכל מקום נקיות... (שמות ל כג, וראה שם עוד)

משנה תורה:

המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום. (אמר אברהם אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם, כל שכן דם חיה טמאה, אבל המור הוא שאמר בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף). (כלי המקדש א ג)

מלבי"ם:

המור הוא המוסק, והוא דם מריח הצרור בחיה קטנה בהודו, ולבונה הם חלקים מריחים הגדילים בעצי לבונה, ובמליצה המור חלקי הריח והמובחר של נפש החיונית שהוא מבחר הדם שעליו שעליו תנשא נפש החי, והלבונה מציין החלקים המובחרים של נפש הצומחת, ועל זה אמר מקוטרת מור ולבונה, שהנפש הזכה והקדושה על ידי האש האלקי הבוער בה, תעלה קטור של מור ולבונה, רוצה לומר בעלותה מן החומר אל האלוקות והרוחניות תעלה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת, שתעשה בם מלאכת האלכימיא לצרף ולברר הסיגים בזיכוך נפש החי והצומח להעלות כוחותיה אל הקדושה... (הכרמל)