מחלוקת

(ראה גם: בית דין, הוראה, הלכה, זקן ממרא, ריב)

 

כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט... (דברים יז ח)

זהר:

ויאמר אלקים יהיה רקיע וגו', סוד האמירה שבכאן, הוא סוד תיקון בפרט להבדיל בין מים עליונים לתחתונים בסוד השמאל. כאן נעשה מחלוקת בסוד השמאל, כי עד כאן הוא סוד הימין, וכאן ביום שני הוא סוד שליטת השמאל, ומשום זה פרצה מחלוקת גדולה כאן ביום ב', בין צד הזה לצד הימין, דהיינו שהשמאל רצה לבטל את שליטת הימין כולה, והימין רצה לבטל את שליטת השמאל כולה. הימין שהוא סוד החסד ויום הראשון, הוא שלימות הכל, ומשום זה כתוב הכל בימין, (ז' הימים חג"ת נהי"ם יצאו בו, ונרמזים בו), והוא משום שבימין תלוי כל השלמות. כשנתעוררה שליטת השמאל נתעוררה המחלוקת, ונתגבר בה במחלוקת ההיא אש הכעס, ויצא ונברא הגיהנם מאותה המחלוקת... 

משה בחכמתו הסתכל בזה, ובמעשה בראשית הסתכל, במעשה בראשית היתה מחלוקת בין שמאל לימין, ובמחלוקת ההיא שעורר אותה השמאל נברא בו הגיהנם, והוא נתדבק בהשמאל. עמוד האמצעי (שהוא ת"ת) נכנס ביניהם, והסיר את המחלוקת והסכים לב' הצדדים, וגיהנם נפרש מן השמאל וירד למטה. והשמאל נכלל בהימין והיה הכל שלום, (פירוש כי קומת החסדים שיצאה על קו האמצעי שהוא ת"ת נכנסה בין הימין לשמאל, והכריעה בחסדים שלה את קו השמאל שיתלבש בהימין, והסירה את המחלוקת. ואז ירד הגיהנם ונפרש מהשמאל)...

כעין זה היתה המחלוקת של קרח על אהרן, השמאל חלק על הימין. נסתכל משה במעשה בראשית, אמר, לי ראוי להסיר המחלוקת בין ימין לשמאל. השתדל משה להסכים ביניהם, והשמאל לא רצה, וקרח נתחזק על אהרן בגבורתו. אמר משה זה ודאי, שבגבורת המחלוקת של השמאל צריך הגיהנם להתדבק, הוא קרח לא רצה להתדבק למעלה, דהיינו בתיקון הקדושה ולהיות נכלל בקו ימין, כמו השמאל של מעלה, ודאי הוא שירד למטה לגיהנם בתוקף הכעס שלו, דהיינו כמו שהיה בתחילה מעשה בראשית בעת המחלוקת של קו שמאל, שיצא הגיהנם ונתדבק בהשמאל, כן ידע משה שעם תוקף המחלוקת של קרח ירד קרח לגיהנם ויתדבק בו.

ועל כן לא רצה קרח שהמחלוקת תתפשר ביד משה, משום שהמחלוקת לא היתה לשם שמים, ולא חשש לכבוד העליון, שהיא השכינה, והכחיש את מעשה בראשית, כלומר שסתר את תיקון הכרעת קו האמצעי, שהיה במעשה בראשית, כי רצה רק בשליטת השמאל לבדו. כיון שראה משה שהוא מכחיש את מעשה בראשית, והוא נדחה לחוץ מן הקדושה, אז ויחר למשה מאד... שלא נתנוהו להכריע המחלוקת, ונאמר מאד, על שהכחישו את מעשה בראשית... ועל כן נתדבק בקרח כמו שראוי לו, דהיינו בגיהנם, כמו שכתוב וירדו חיים שאולה.

מחלוקת שנתתקנה כעין של מעלה, שעלה ואינו יורד, ומתקיים באורח ישר, זהו המחלוקת של שמאי והלל, והקב"ה הבדיל ביניהם והסכים להם, (כלומר שהמחלוקת וההבדל שבין שמאי והלל נמשך להם מקו האמצעי של מעלה, שהוא סוד קב"ה אשר על ידי הבדל הזה, שהשמאל יאיר ממטה למעלה כנ"ל... ואז הקב"ה נותן הארת שניהם בסוד הזווג לנוקבא), וזה הוא מחלוקת לשם שמים, כלומר שההבדל הזה מימין לשמאל בדרך הארתם הוא מזווג את "שם" (שהוא הנוקבא), עם "שמים" (שהוא ז"א). והשמים מפריש ומבדיל המחלוקת הזו, כדי לקיים את שניהם. ומשום זה הארתם מתקיימת. ומחלוקת הזו שבדרך הארתם הוא כעין מעשה בראשית, כלומר כדרך שעשה קו האמצעי לצורך התיקון דמעשה בראשית...

ובסדור הזה, דהיינו במחלוקת דאהבה, הוא מחלוקת של שמאי והלל, דהיינו ההבדלה של ויעש אלקים את הרקיע, שהיא סופה של מחלוקת, אבל קורח הוא היה במחלוקת דכעס, שהיא ההבדלה של יהי רקיע בתוך המים, שהוא שירותא דמחלוקת. אבל מחלוקת דשמאי והלל, שהיא סופא דמחלוקת, היא של אהבה, ולשם שמים, דתורה שבעל פה שהיא סוד הנוקבא הנקראת שם, נכנסה באהבה אל התורה שבכתב, שהוא הז"א, הנקרא שמים, והיו בזווג שלם, כי קבלה מהז"א מוחין שלמים. הבדלה נוהגת ודאי רק בבחינת השמאל, כי כאן ביום שני שהוא שמאל, כתוב ויהי מבדיל, ושם אצל קרח כתיב המעט מכם כי הבדיל, וכן בלוים כתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, הרי ודאי שאין הבדלה נוהגת אלא בשני במקום השמאל. (בראשית מד, ועיין שם עוד)

ואף על פי שהפריש ביום ב' בין מים עליונים לתחתונים, מכל מקום המחלוקת דימין ושמאל, שהם א"ל הי"ם לא נתבטל עד יום הג', ויום הג' הכריע המחלוקת בין ימין ושמאל על ידי קומת חסדים... ומשום מחלוקת הזו, אף על פי שהוא קיום העולם, מכל מקום לא כתיב ביום שני כי טוב, משום שעוד לא נשלמה בו המלאכה... מים עליונים ומים תחתונים היו מעורבים יחד, ולא היו תולדות בעולם עד שנפרשו זה מזה, והוכרו מים עליונים לחוד, ומים תחתונים לחוד, אז עשו תולדות... (שם סא, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה מכאן נלמד, אשר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, שהרי כאן היתה מחלוקת שהיא לשם שמים, (לשם ז"א), והשמים נתקיים לאחר מכאן (דהיינו ביום ג') בסבת מחלוקת הזו שכתוב ויקרא אלקים לרקיע שמים... (שם שעה, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה מכאן נלמד, אשר כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים, שהרי כאן, היתה מחלוקת שהיא לשם שמים, (לשם ז"א), והשמים נתקיים לאחר מכאן (דהיינו ביום ג') בסבת מחלוקת הזו שכתוב ויקרא אלקים לרקיע שמים... (שם שעה, ועיין שם עוד)

אמר רבי יוסי מכאן נשמע שכל אלו בעלי המחלוקת אין להם קיום, שהרי כל זמן שבני העולם הם אלו עם אלו ברצון אחד ולב אחד, אף על פי שמורדים בהקב"ה, לא שלט בהם דין העליון, וכיון שנחלקו מיד כתוב עליהם ויפץ ה' אותם משם, הרי שלבעלי מחלוקת אין להם קיום. (נח שפז)

תא חזי, אין לך דבר בתורה (שיש בו מחלוקת), שאומרים החברים זה כך וזה כך, שלא ילך הכל למקום אחד, (שהוא מלכות), ומתקבץ למבוע אחד (שהוא יסוד). (ויקרא פז, ועיין שם עוד)

כי אלו בעלי המשנה הם תנינים, התנין הגדול נחש בריח, כנגד והבריח התיכון בתוך הקרשים (שהוא סוד ת"ת), ובזמן שהתנינים בעלי המשנה יש בהם מחלוקת ומקשים זה לזה, בולע אחד לחבירו, אם זה הוא תלמיד קטן שלא הגיע להוראה ומורה חייב מיתה, ואם הם שוים זה לזה, ויש בהם מחלוקת וקושיא, נאמר בהם לבסוף את והב בסופה, והעמדנו אהבה בסופה. (שמיני קיט)

ועץ הדעת טוב ורע, שהוא איסור והיתר טומאה וטהרה, לא ישלוט יותר על ישראל, כי הפרנסה שלנו לא תהיה אלא מצד עץ החיים, שאין שם לא קשיא שהוא מצד הרע, ולא מחלוקת מרוח הטומאה, כי כתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. (נשא צא)

קרח הלך במחלוקת, מהו מחלוקת, הרחקה ודחוי, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה, ומי שרוצה לדחות תקון העולם יהיה נאבד מכל העולמות, מחלוקת היא הרחקה ודחוי של השלום, ומי שחולק על השלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא שלום... (קרח ה)

העלמות, (שהן ז' הנערות הנ"ל, והוא סוד התנאים בעלי המחלוקת), באות ומקרבות (את המלכות לז"א על ידי) שמתקנות אותה, זה אומר מותר, (כלומר שהותר הקשר ותקון זה אינו שייך לכאן), וזה אומר אסור (שתקון זה קשור לכאן), כי זה הוא עדי הכלה כשמקשטים אותה, וכשמקשטים אותה זה אומר כך הולך עדי הזה, וזה אומר אינו כן, זו אומרת העדי של ראש קשור ומהודק כך, וזו אומרת הכיסוי של הראש מותר... ועם כל זה בעוד שמקשטים, ואלו מטילים קטרוג בעד, היא (המלכות) מוסיפה על ידיהם כח ויופי וצבע ותקון, ויושבת ביניהם ביקר, ומחשבת את עצמה מאה פעמים יותר ממה שהיתה.

כיון שנתקשטה בהם כולם אוחזים אותה בעדייה, (המחייבים והשוללים), ובתקוני היופי שלה, ומכניסים אותה אל המלך, שהוא התורה שבכתב...

כשרוצה להיטיב לעלמות היא והמלך לתת להם מתנות נותן לכולן יחד, לכולן שהיו מריבות זו עם זו על העדיים, נותנים המלך והמלכה מנחות ומתנות ברצון באהבה, להנחילם נחלה באלף העולמות החמודים לעולם הבא, וכל שכן אותם היודעים סוד החכמה איך לקשט קישוטים (למלכות) שאין שיעור נחלת ירושתם בעולם הבא... (זהר חדש שיר קסא, ועיין שם עוד)

ספרי:

לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת, וכן הוא אומר ואגודתו על ארץ יסדה... (ראה צו)

תלמוד בבלי:

תניא נמי הכי, רבי דוסתאי ברבי מתון אומר, מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע, ואם לחשך אדם לומר והא כתיב אל תתחר במרעים, אל תקנא בעושי עולה, אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן, אלא אל תתחר במרעים, להיות כמרעים, אל תקנא בעושי עולה, להיות כעושי עולה... (ברכות ז ב, וראה שם עוד)

...קפץ רבי עקיבא וברך ברכה אחת מעין שלש, אמר ליה רבן גמליאל, עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך לבין המחלוקת... (שם לז א)

...היינו דכתיב ובן יהונתן מריב בעל, וכי מריב בעל שמו, והלא מפיבשת שמו, אלא מתוך שעשה מריבה על בעליו, יצתה בת קול ואמרה לו נצא בר נצא... (שבת נו ב, וראה שם עוד)

...וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה, כגון עריות, דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, על עסקי משפחות, עדיין עושין אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תגרא. (שם קל א)

תנו רבנן, שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו... (עירובין יג ב)

תנו רבנן כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו... (פסחים מט א)

...ואל ישנה אדם (ממנהג המקום) מפני המחלוקת... (שם נ ב)

...עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו, ואמר, אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקות בישראל... (מגילה ג א)

אלא כדרב משרשיא, דאמר שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. (שם לב א)

בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנן... אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים... (חגיגה ג ב)

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות... והא בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרין, מי סברת עשו בית שמאי כדבריהם, לא עשו בית שמאי כדבריהם, ורבי יוחנן אמר עשו ועשו... אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל, אבל בשתי עיירות לית לן בה... (יבמות יג ב, וראה שם עוד)

...לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו... (שם יד ב)

תא שמע, שאלו את רבי יהושע צרת הבת מהו, אמר להם מחלוקת בית שמאי ובית הלל, והלכה כדברי מי, אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים, בין שתי מחלוקות גדולות, בין בית שמאי ובין בית הלל, מתיירא אני שמא ירוצו גלגלתי... (שם טו ב)

שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרין לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך... (שם מד א)

ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו, זכה עוזרתו לא זכה כנגדו, ואיכא דאמרי רבי אלעזר רמי כתיב כנגדו וקרינן כניגדו, זכה כנגדו, לא זכה מנגדתו... (שם סג א)

...לא כך היה מעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא, שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן, קרעו סלקא דעתך, אלא שנקרע ספר תורה בחמתן, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא אמר, תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים, וכך הוה... (שם צו ב)

וראה בנים לבניך שלום על ישראל, אמר רבי יהושע בן לוי כיון שבנים לבניך שלום על ישראל, דלא אתי לידי חליצה ויבום. רבי שמואל בר נחמני אמר כיון שבנים לבניך שלום על דייני ישראל, דלא אתי לינצויי. (כתובות נ א)

והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם... (נדרים סד ב)

תנו רבנן אחר פטירתו של רבי מאיר אמר להן רבי יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין הן, ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין... (נזיר מט ב)

תא שמע דאמר רבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים... וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי, (אם רצו בית דין מוחלין לו), שלא ירבו מחלוקות בישראל. (סוטה כה א)

משרבו זחוחי הלב רבו מחלקות בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות... (שם מז ב)

ההוא בי תרי דאיגרי בהו שטן, דכל בי שמשי הוו קא מינצו בהדי הדדי, איקלע רבי מאיר להתם, עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא, שמעיה דקאמר ווי דאפקיה רבי מאיר לההוא גברא מביתיה. (גיטין נב א)

...כי האי דבדקי בני מערבא כי מינצו בי תרי בהדי הדדי, חזו הי מנייהו דקדים ושתיק, אמרי האי מיוחס טפי. (קדושין כא ב)

נשי דכי מינצו בהדי הדדי בעריות הוא דמינצו, ואם איתא דאיכא מילתא לא אית ליה קלא, גברי דכי מינצו בהדי הדדי ביוחסין הוא דמינצו, אם איתא דאיכא מילתא אית ליה קלא. (שם עו א)

אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כמשלם שערי מכדא, נקיש ואתי תיגרא בביתא. (בבא מציעא נט א)

וזהו תנורו של עכנאי... תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרו לה ארבע מאות אמה, אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב, חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו, חזרו המים לאחוריהם, אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים, חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול, גער בהם רבי יהושע, אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם... חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא... שכתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות... ואף רבן גמליאל בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו, אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס, עמד על רגליו ואמר, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל, נח הים מזעפו... (שם נט ב)

ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם, רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם, ריש לקיש אמר מריבה באה לעולם... (בבא בתרא טז ב)

תנו רבנן שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו, אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד... (בבא בתרא קמז א)

אמר רב הונא האי תגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח רווח, אביי קשישא אמר דמי לגודא דגמלא, כיון דקם קם. (סנהדרין ז א)

תנו רבנן אדם נברא יחידי, ומפני מה... מפני המשפחות שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו, ומה עכשיו שנברא יחיד מתגרות, נבראו שנים על אחת כמה וכמה. (שם לח א)

ורבי אלעזר אומר, אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו, נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואם תאמר מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל, מפני שלא הורה הלכה למעשה... תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית... נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדין למנין, רבו המטמאים טמאו, רבו המטהרים טהרו, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות... (שם פח ב)

דבר אחד, ירבעם שעשה מריבה בעם, דבר אחר ירבעם שעשה מריבה בין ישראל לאביהם שבשמים. (שם קא ב)

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, רב אשי אמר ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, אמר רבי יוסי כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש, כתיב הכא ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת, וכתיב התם עם חמת זוחלי עפר. אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצותם על ה'... (שם קי א)

רבי שמעון אומר (אליהו הנביא בא) להשוות את המחלוקת, וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו', והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. (עדיות ח ז)

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו. (אבות ה יז)

ואין מושחים מלך בן מלך, ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה, מפני מחלוקותו של אדוניה, ואת יואש מפני עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים... (הוריות יא ב)

אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולס את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה... (חולין פט א)

תלמוד ירושלמי:

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת, ומה טעם, ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך... (פאה ד ב)

שלש עיירות היה קטמוס שלהן (פנקס הכנסות המלך) עולה לירושלים בעגלה (מפני גדלו), כבול שיחין ומגדול בצעייא, ושלשתן חרבו, כבול מפני המחלוקת... (תענית כד ב)

יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך... בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ד', משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקת בישראל ונחלקו לשתי כיתות, אלו מטמאין ואלו מטהרין, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבא בן דוד... (חגיגה י ב)

מדרש רבה:

למה אין כתיב בשני כי טוב, רבי יוחנן תני לה בשם רבי יוסי ברבי חלפתא, שבו נברא גיהנם, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום, רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים. אמר רבי טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה... (בראשית ד ח)

אמר רבי סימון בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים... שלום אומר אל יברא, דכוליה קטטה... (שם ח ה)

רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי אמר קשה היא המחלוקת כדור המבול, נאמר כאן אנשי השם, ונאמר להלן אנשי שם, מה אנשי שם שנאמר להלן מחלוקת, אף אנשי השם שנאמר כאן מחלוקת. (שם כו יח)

...ורבנן אמרי צוה אותן על המחלוקת, אמר להון תהון כולכון אסיפה אחת, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ל"ז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו וגו', לבני ישראל וגו', נעשו בני ישראל אגודה אחת התקינו עצמן לגאולה, מה כתיב אחריו, ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו'. (שם צח ב)

בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא לי"ב בניו, אמר להם שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה, אמרו לו שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ה' אלקינו ה' אחד... (שם שם ד)

  רבי  שמעון אומר אזהרות הרבה כתובות כאן, שנאמר (שמות כ"א) וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, אין דבר טוב ואין שלום יוצא מתוך מריבה, קין לא נגע באחיו אלא מתוך מריבה... (שמות ל יג)

בר קפרא אמר חורי, גדול שלום, ומה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות ורביות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום, הדא הוא דכתיב עושה שלום במרומיו, התחתונים שיש בהם כל המדות הללו על אחת כמה וכמה... (ויקרא ט ט)

רבי כהן פתח, בעצלתים ימך המקרה, על ידי שנתעצלו ישראל מלחנות במחלוקת לפני הר סיני ימך המקרה, וירד ה' על הר סיני. ובשפלות ידים, על ידי שנשתפלו ישראל מלחנות במחלוקת, ידלף הבית, גם עבים נטפו מים. (שם יט ד)

...וג' של דורות שהיו לבעלי מחלוקת סמוכין אבדו עמהם, ועליהם נאמר אוי לרשע אוי לשכנו, ומי היו בעלי מחלוקת, שכן הוא אומר (במדבר ט"ז) ויקח קרח בן יצהר וגו', וכן בני גד ובני שמעון היו אף הם בני מריבה... (במדבר ג יב)

רבי אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול, אמר הקב"ה אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה נאמר בהם, (שם י') חלק לבם עתה יאשמו, הא גדול שלום ושנואה מחלוקת... (שם יא טז)

ויקח קרח, על ידי מה נחלק, על ידי אליצפן בן אחי אביו נעשה נשיא על משפחתו... (שם יח א, וראה עוד קרח)

בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו, שכך כתיב ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש. אמר רבי ברכיה כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלן אין קונסים אלא מבן כ' שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן י"ג, ובמחלוקותו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתיות... (שם שם ג)

שנו רבותינו, ד' נקראו רשעים, הפושט ידו לחבירו להכותו אף על פי שלא הכהו... ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים ומחלוקת. מחלוקת: מ' מכה, ח' חרון, ל' לקוי, ק' קללה, ת' תועבה, ויש אומרים תכלית כלייה מביא לעולם. (שם שם י)

...אמר רבי שמואל בר רב נחמן מסתברא כמאן דאמר שמלתו של אחיה היתה (שקרע), שדרך הצדיקים להיות קורעים בשעה שמחלוקת במלכות בית דוד... (רות ז יא)

דבר אחר את הכל עשה יפה בעתו, רבי ברכיה אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר מחלוקת שהיתה בין רחבעם וירבעם, ובין דוד ושבע בן בכרי, ראויה היתה להיות, אלא אמר הקב"ה עדיין לא נבנה בית המקדש ואני מכניס מחלוקת במלכות בית דוד, אלא יבנה בית המקדש, ואחר כך מה דהוי בסופא הוי... (קהלת ג טו)

מדרש תנחומא:

...אמר הקב"ה אני עושה שלום בעולמי, ורשעים אלו עומדים לתת מחלוקת בעולם, ומנין שחלקו על הקב"ה, ממה שקראו בענין ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. (נח טז)

אבות דרבי נתן:

הוא היה אומר (רבי יצחק בן פנחס) הוי זהיר בשאלת שלום בין אדם לחבירו, ואל תבא לבין המחלוקת, ואל תשתדל לראותו... (פרק כט ז)

מסכת דרך ארץ רבה:

...ומזיקי הרבים ומטילי המחלוקת עתידין להיות כקרח וכעדתו, ועליהם הוא אומר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל... (ב א)

מסכת דרך ארץ זוטא:

וכן היה רבי אלעזר הקפר אומר, אהוב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו עובדים עבודת אלילים ויש שלום ביניהן, אין שכינה יכולה לנגע בהן, שנאמר (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו, אם יש ביניהם מחלוקת מה נאמר בהן, חלק לבם עתה יאשמו. כיצד בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב, וחכמים אומרים מחלוקת בבית הכנסת סופה להתגזר. ב' תלמידי חכמים החיים בעיר אחת והם בתי דינין וביניהן מחלוקת, סופן למות. אבא שאול אומר מחלוקת בתי דינין חורבן העולם... (פרק ט)

שוחר טוב:

למה הזוועות באות... ורבנן אמרי על המחלוקת, שנאמר (זכריה י"ד) ונסתם גי הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל... (מזמור יח)

ילקוט שמעוני:

בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חלוקים אלו על אלו, והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה, מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באתם, היו נוסעין במריבה וחונין במריבה. כשבאו לסיני הושוו כולם אגודה אחת, ויחנו שם ישראל אין כתיב כאן, אלא ויחן שם ישראל, נעשו הומניא אחת, אמר הקב"ה התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה לאומה שהיא אוהבת שלום, הוי כל נתיבותיה שלום. (שמות פרק יח, רעג)

דבר אחר לא תתגודדו, לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם, כשם שעשה קרח שחלק לישראל לו ועשאן אגודות אגודות, ועשה קרחה בישראל, שנבלעו עמו בני אדם הרבה... (דברים פרק יד, תתצא)

ואותו ילדה אחרי אבשלום, דבר אחר מה זה עשה לו רכב ופרשים, אף זה כן, מה זה בעל מחלוקת אף זה בעל מחלוקת. (מלכים א א, קסו)

אמר רבי יהודה קשה היא המחלוקת, אפילו לעשות סייג למצוות, שכן מצינו בבני גד ובבני ראובן שאמרו למשה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, ומפני מה בחרו בה, מפני שהיה להן מקנה הרבה, והיו מבקשין להתרחק מן הגזל, ולפי שפירשו הן מישראל תחילה, לפי כן הן גלו תחילה... (במדבר לה ב)

ילקוט ראובני:

אילו היה משה נכנס לארץ ישראל לא היה מחלוקת, אבל כשהכה משה הסלע רבו המחלוקת בישראל, לכן נקרא סלע המחלוקת. (במדבר חקת)

אמונות ודעות:

ואמרו חכמי ישראל במי שלא השלים עניני החכמה, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת, למדונו דבריהם אלה שאם התלמידים השלימו למודיהם לא תהא ביניהם מחלוקת ולא וכוחים. ולכן אל יפנה הסכל קצר הרוח את חטאו כלפי הבורא יתרומם ויתהדר לומר שהוא אשר הציב לי את הספקות, אלא סכלותו או קוצר רוחו הפילוהו בהם כמו שבארנו. כי לא יתכן שתהא פעולה חד פעמית מפעולותיו תסלק ממנו את הספקות, כי אז היה יוצא מחוק הנבראים, והוא נברא... אלא רצה שישימהו ה' יודע מדע שאין בו ספקות, הרי אין בקשתו זו אלא שיעשהו אלוקיו כיוצא בו... (הקדמה פרק ג)

רש"י:

ויפץ ה' אותם - ...וכי איזו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום. (בראשית יא ט)

משנה תורה:

דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם, וכל דבר שתמצא בו מחלוקת, בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו, ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן הרי הסכימו, ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב, ומוציאין הדין אחר הרבים. וכן הגזרות והתקנות והמנהגות, אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שיניחו העם המנהג הזה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה, נושאין ונותנין אלו כנגד אלו והולכין אחר רובן, ומוציאין הדבר אחר הרבים.

כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו, אם ידעו אמרו לו, אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים, ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו אמרו לו, ואם לאו באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן, ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל ידוע אצל בית דין הגדול, בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה, אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן, ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים כך הלכה, והולכין להן. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל, זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר... (ממרים א ד)

מורה נבוכים:

...ויש דברים ימצא האדם תשוקתו להשגתם עצומה, והתגברות השכל לבקש אמתתם ולחפשה, נמצא בכל אומה כת מעיינת מבני אדם ובכל זמן, ובדברים ההם ירבו הדעות ותפול המחלוקת בין המעיינים, ויתחדשו הספקות מפני התלות השכל בהשגת הדברים ההם, כלומר התשוקה אליהם, והיות כל אחד חושב שהוא מצא דרך ידע בה אמיתת הדבר, ואין בכח השכל האנושי שיביא על הדבר ההוא מופת, כי כל דבר שנודע אמיתו במופת אין מחלוקת בו ולא הכזבה ולא מניעה, אלא מסכל יחלוק המחלוקת אשר תקרא המחלוקת המופתית, כמו שתמצא אנשים חלקו בכדוריות הארץ, והיות הגלגל עגול וכיוצא בזה, ואלו אין מבוא להם בזה הענין, ואלו הענינים אשר נפל בהם הבלבול הרבה מאד, בענינים האלוקיים, ומעט בענינים הטבעיים, ונעדרים בענינים הלימודיים.

אמר אלכסנדר הפרדוסי, כי סבות המחלוקת בענינים שלש, אחד מהם אהבת הרשות והנצוח, המונעים האדם מהשגת האמת כפי מה שהיא, והשנית דקות הענין המושג בעצמו, ועומקו וקושי השגתו, והשלישית סכלות המשיג וקוצר שכלו מהשיג מה שאפשר השגתו, ובזמננו סבה רביעית לא זכרה, שלא היתה אצלם, והוא ההרגל והלימוד, כי האנשים בטבעם אוהבים מה שהורגלו בו ונוטים אליו, עד שאתה תראה אנשי הכפר כפי מה שהם ימעטו רחיצת ראשם וגופם... ימאסו המדינות ולא יהנו בהנאותם, ויבחרו הענינים הרעים המורגלים, על הענינים הטובים שאינם מורגלים... ולפי זאת הסבה גם כן ימנע האדם מהשיג האמת ויטה אל מורגליו. (חלק א פרק לא)

פירוש המשניות לרמב"ם:

...החלק השלישי, הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם המחלוקת כמו שזכרנו, ונפסק הדין בהן על פי הרוב, וזה יקרה כשישתנה העיון, ומפני כך אומרים אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה, ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים, ואומרים במאי קא מיפלגי... וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת. אבל מי שיחשוב שהדינין שנחלקין בהן כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה מחלוקת מדרך טעות ההלכות או מפני שאחד מהם קבל קבלה אמת והשני טעה בקבלתו או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמע, ויביא ראיה על זה מה שנאמר (סנהדרין פ"ח) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות, זה הדבר מגונה מאד, והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצוות, וכל זה שוא ובטל.

אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת בית שמאי ובית הלל באמרם מכבדין את הבית ואחר כן נוטלין לידים, או נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית, ותחשבו שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני, אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים, הוא מה שנזכר בתלמוד (ברכות נ"ב) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ, והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים. אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל, ענין זה מבואר, שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים, ואם נפלה תהיה מיעוטא, כמו שלא נחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות, וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא... אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי רבם, נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העקרים. (הקדמת סדר זרעים)

ספר חסידים:

"טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי ט"ז ל"ב), איזהו גבור הכובש את יצרו, תראה אדם גבורות וכחו ויראתו הכל בהקב"ה, ודע כי המחלוקת והקטטה שמיעת האוזן המתאוה לשמע דברי דברים בטלים ודברי הבאי ודברי קנטורים, כל אלה הדברים מביאים את האדם לידי כעס, וכעס מביאו לידי חטא ועבירה חמורה ולאיסור, ועבירה גוררת עבירה... (מח)

...אם ראית מלך ושלטון שלוקח הרבה מס מהקהל, לפי שהיה להקהל לרחם על העניים ליתן להם צרכם, כדי שלא ילכו בעולם לקבץ, שלא יתרחקו מנשותיהם ומזרעם, ולא נתנו הקהל לעניים כראוי, או מחלוקת ביניהם או ביטול תפלות... (ריא)

רבינו יונה:

ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י"ז ה') אמרו רז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו (סנהדרין ק"י א'). ומותר לספר לשון הרע על בעלי המחלוקת, שנאמר (מלכים א' א' כ"ו) "ולי אני עבדך ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא". מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון, הרי הוא נענש מפשעיהם לכל חטאותם, ועובר בלאו, שנאמר (ויקרא י"ט י"ז) ולא תשא עליו חטא... (שערי תשובה שער ג נח ונט)

כל מחלוקת שהיא לשם שמים וכו', ואף על פי שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, סיעתא דשמיא היא שלא נחלקו לגודל מעלתם, אלא להוציא דבר לאמיתו ולהעמיד הדברים על בוריין, שנמצאו שניהם מתכוונים לדבר אחד, לעבודתו של מקום. (אבות ה יח)

רבינו בחיי:

ובמדרש שלא נזכר ביום שני כי טוב, שבו נברא גיהנם והמחלוקת והשינוי, ומכאן שכל מעורר מחלוקת נדון בגיהנם, ולכן הוא יום מזיק... (בראשית א ח)

מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, שנאמר ולי אני עבדך ולצדוק הכהן וכו'. וכל מי שאינו מספר לשון הרע ואינו מחזיק במחלוקת על אותם שאינם נוהגים כשורה הוא נענש בזה, וכן אמר הכתוב "מימי הגבעה חטאו ישראל שם עמדו", כלומר אם שם עמדו יאמר הדור הזה לא השיגה אותם בגבעה לבער הרע, כמו שהשיגה מלחמה לאנשי הדור ההוא... והיה הדור ההוא טוב יותר מזה, כי ביערו את הרע בענין הפלגש והחזיקו מלחמה עליהם. (כד הקמח לשון הרע)

סבת השלום ועיקרו הייחוד, וסבת המחלוקת ועיקרו הפירוד, כלומר חלוק רצון והשתנות דבר מדבר. ומזה תמצא ביום ראשון שירמוז על היחוד לא תמצא בו שום קטרוג ולא שום חלוקה ופירוד דבר מדבר. אבל ביום השני שהוא תחלת שינוי, שבו היתה החלוקה בין מים למים, משם התחיל המחלוקת ופירוד רצון והשתנות הענינים, והמחלוקת היתה סבת כל מחלוקת וכל חלוק רצון בעליונים וכל חלוק לבבות בתחתונים, וזהו שלא נאמר בו כי טוב, כי הטוב נעדר מפני המחלוקת. והנה יום ב' היה סבה לכל החילוקים שנמשכו אחריו מכחו, ועל כן תמצא בכולם קטרוג ופירוד הרצון, ביום שלישי נאמר בו תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, והיא לא עשתה כן, אלא עץ עושה פרי, ביום רביעי קטרגה הלבנה, ביום חמישי הרג את הנקבה וסירס את הזכר, ביום ששי חטאו אדם וחוה וגורשו מגן עדן, ומי היה סבת הקטרוג ופירוד הרצון בכל הימים האלה, יום שני, שהבאים אחריו משכו מכחו, והוא היה תחלה להם וסבה לקטרוג. והרי לך מדה זו של שנאת חנם שהיא חלוק לבבות, נמשכת מן היום השני, שלא נאמר בו כי טוב. וידוע כי בעוון מדה זו חרב בית שני... (שם שנאת חנם)

צריך אדם להזהר מן המחלוקת ולהתרחק מאותן ששונאים השלום, שעליהם אמר ישעיה דרך שלום לא ידעו, וכתיב אחריו, "על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה". ומן הידוע כי הממלכות והמדינות אינם נחרבות אלא בשביל המחלוקת והפורענות שהם משפטי השי"ת, והן תהום רבה, אינן באין אלא בעון המחלוקת, שכן מצינו במחלקתו של קרח שנעשו בהם שפטים גדולים, שבלעה הארץ אותם, ונשרפו חיים מאתים וחמשים איש, ועוד מתו במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח, וכל זה בשביל המחלוקת... (שם שלום)

כל מחלוקת שהיא לשם שמים וגו', הכוונה בזה, כל מחלוקת של תורה שאינה לשם שמים, והוא מחלוקת קרח שהיתה של תורה, אבל לא היתה לשם שמים, כיון שהיו רוצים להשתרר והיו מדברים לפני גדולים מהם, אבל שאר מחלוקת של בני אדם אין ראוי לקראה מחלוקת שלא לשם שמים, כיוון שאין עיקר המחלוקת בשל תורה, אין זה אלא קשר של רשעים, ואין ראוי להזכירה בכלל מחלוקת שלא לשם שמים. (אבות ה כא)

ספר החינוך:

...וכתב הרמב"ם ז"ל כי עוד דרשו ז"ל בכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג אחד, וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם מחלוקת, ולשון לא תתגודדו כלומר לא תעשו אגודות אגודות, כלומר שתהיו חלוקין אלו על אלו. וממורי ישמרו א-ל למדתי, שאין איסור זה אלא בחבורה אחת, שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה, שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו, שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם על דעת אחת, ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירין, אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה. אבל בשני בתי דינין חלוקין והן שוין בחכמה, לא נאמר על זה לא תתגודדו... (ראה מצוה תסז)

הרקאנטי:

...כל זה הוא כי בדברו אשר נאמר עליו קול גדול ולא יסף היו בו כל הפנים המשתנים והמתהפכים לטמא וטהור לאסור ומותר, לפסול וכשר, כי לא יתכן להאמין שיהיה הקול ההוא חסר כלום, ולכך בגודל הקול היו הדברים מתהפכין מכל צד זה לעומת זה, וכל אחד ואחד מן החכמים קבל את שלו, כי לא הנביאים בלבד קבלו מהר סיני, אלא אף כל החכמים העומדים בכל דור ודור, כי כל אחד קבל את שלו, שנאמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, ועל הענין הזה אמר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, כי אם היה אחד מהם טועה בקבלתו לא היה אומר כך. ואלו הם שבעים פנים שיש לתורה המתהפכין לכל צד, כי מחלק הקול ההוא לע' ענפים כאשר ביארנו... (שמות יתרו דף מה)

מאירי:

ויאהבך - שהאהבה קירוב הדעת ושיווי הרצון, והחולקים בחכמה הוא מצד חקירת האמת, ומתוך המשא ומתן יבררו האמת ויסכימו לדעת אחת, ויאהבו זה את זה. (משלי ט ח)

אור ה':

...והוא, אם לפי שאיננו רחוק בחלק המקובל, והוא התורה שבעל פה, שיולדו בו ספקות ומחלוקות, ואף כי בתורה שבכתב כבר יהיה דבר בה או דברים שאפשר שיסופק בהם, ואיך לא, וכבר קרה בתורה האלקית מחלוקת מכתות מורים היותה אלקית וחלוקים בשרשיה, מהם מאמינים שחלק ממנה נצחי וחלק בלתי נצחי, ומהם חולקים בפירוש חלק התורה שבכתב וברוב התורה שבעל פה, ומחזיקין בטענותיהם באמרם שהם מקובלים מחכמי אומתם ומזקניהם, כצדוקין, הנקראים היום בקצה המזרח והדרום קראים, היה שם דבר יוכל להתחזק בו ולהכריח בעל האמונה האמיתית אמונתו, וזה כי לכל אחד מבעלי הכתות מחשבה גוברת באמונתו, ואולי שלא יכנס חשד ונדנוד באמיתיות דעתו ושקרות דעת זולתו, וכבר יראה שאין ההכרעה הזאת נתונה לכל אחד כפי בחינת ציורו, שאם היה השער הזה פתוח לבחור באמונות איש הישר בעיניו, לא ישאר בה כת קיימת באמונה, להיות הציור באנשים משתנה תמיד...

ואמנם היתר הספק הזה איננו ממה שיקשה עם מה שבא בתורה על זה ונתפרסם בקבלה, וזה שהשרש אצלנו כאשר יסופק או יפול מחלוקת בדבר מדברי התורה שהמשפט ליושבים לפני השי"ת במקום אשר יבחר, באומרו כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית אל הכהנים ואל השופט. ואולי אם לא היו בהסכמה אחת אנו מחוייבים להמשך אחר הרוב, והיה החיוב הזה לפי הקבלה, אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וסמכו זה על אמרו "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". עד שבא בגמרא מציעא במחלוקת שבין רבי אליעזר וחכמים בתנורו של עכנאי, שיצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, ובא הפירוש על זה, שכבר נתן לנו התורה וכתוב בה אחרי רבים להטות, באור בזה, שאף אם היה האמת בכוונת התורה כרבי אליעזר, שאחר שרוב חכמי ישראל הסכימו בחלופו, אם שלא היה כן כוונת התורה הם שומעים, אחר שהשרש התוריי לילך אחר הרוב, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל. וכבר היה ראוי להיות כן, שאם לא היה החיוב הזה להמשך אחרי הכהנים או אחרי הסנהדרין אשר יהיה בימים ההם, אלא בתנאי וקשר שיסכימו להלכה, הנה היה השער פתוח לחלוק עמהם ולמרות פיהם כל מי שיתעקש ויאמר שלא הסכימו להלכה, והיה גם כן סבה שירבו מחלוקות בישראל, ותעשה תורה כאלף תורות, אבל עם החיוב הזה אי אפשר שישאר מחלוקות או ספק בדבר מדברי התורה, אם לא היה מסופק לכולם או לרובם, מה שהוא רחוק מאד... (מאמר ג חלק ח פרק ב)

דרשות הר"ן:

ואמרו עוד (חגיגה ג') בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה... וזה הענין צריך עיון, איך נאמר ששתי כתות המחלוקת נאמרו למשה מפי הגבורה, הנה שמאי והלל חלקו, שמאי אומר מקב לחלה הלל אמר מקביין, באמת שא' משני הדעות הוא דעת אמיתי והשני דעת הפכו, אם כן אין לדרוש שיצא מפי הגבורה דבר בלתי אמיתי.

אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגילה י"ט, אמר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן משה רבינו מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזה ענין רבי אליעזר הגדול ומחלקותו, ואמרו שם בבבא מציעא נ"ט עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, כבר ניתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כולם שרבי אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים היפך האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות... (דרוש ג)

...ועל הדרך הזה יתפרש מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ו) בעובדא דרבה בר נחמני הוה יתיב אגונדא דדקלא... אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קדמה לבהרת טהור, ספק, הקב"ה אמר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא טמא, אמרי מאן נוכח, רבה בר נחמני דהוא יחיד באהלות... וזו ההגדה צריכה ביאור, כי באמת לא היו משימים ספק במה שהשיגו מהשי"ת שהיה מטהר, ולא באמת ולא זולתו, אם כן היאך אמרו טמא, עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני? 

אבל ההגדה הזאת מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת, היו אומרים טמא, שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא, אף על פי שהוא היפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אף על פי שהוא אמת, איננו ראוי לעשות מעשה בדרכי התורה, כמו שלא טיהרו בעלי מחלוקתו של רבי אליעזר, אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו, ולא נסתפק להם שהענין מאת השי"ת, כמו שלא סופק על אלו, ואף על פי כן אמר ר"א (ר"י ?) אין תורה מן השמים. ולפיכך אמר מאן נוכח, רבה בר נחמני, ולא באה לו ההכרעה מן הנאות, כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבתי, אלא שהכריע ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא נדרשת בהן, ומה שהיו מטמאין לא היה רק מקוצר שכלם בערך האנושי, או מהתרשלם בלמוד תורה בחייהם... (דרוש ה)

והנה יש כאן מקום עיון, כי זה ראוי שימשך על דעת מי שיחשוב שאין טעם למצוות התורה, כלל, אלא כולן נמשכות אחר הרצון לבד, ולפי זה אחר שהדבר מצד עצמו איננו ראוי להיות טמא או טהור דרך משל, אבל מה שטמאתהו או טהרתהו נמשך אחר הרצון לבד, הנה אם כן לפי זה הנמשך אחר כל מה שיניחו חכמי הדור, שאין אפשר שיהיו דבריהם על היפך האמת, ואי אפשר שימשך מהענין ההוא בנפשותינו דבר מגונה כלל, אבל אחרי שאנחנו לא נבחר בזה הדעת, אבל נאמין שכל מה שמנעתהו התורה ממנו מזיק אלינו ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואף על פי שלא נדע סבתו, לפי זה הדעת אם כן כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור, מה יהיה, הלא הדבר ההוא יזיק אותנו ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואף על פי שהסכימו בו החכמים שהוא טהור. ואילו יסכימו הרופאים על סם אחד שהוא שוה והוא על דרך משל חם במעלה הרביעית, שאין ספק שלא תמשך פעולת החום בגוף מה שיסכימו בו הרופאים, אבל כפי טבעו בעצמו, כן הדבר שאסרה לנו התורה מצד שהוא מזיק בנפש איך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו עליו החכמים שהוא מותר, זה אי אפשר רק על צד הפלא.

ויש לומר בזה, כי הענין נוהג במצוה זאת בחקת התורה, כמו שינהגו הכחות הטבעיים בחק הטבע, שכמו שהן טבע באדם או בדבר הטבעי אשר לו הכחות ההן לצורך תקונו, ובכלל על הרוב ימשך מהם תיקון, ועם כל זה לפעמים לעל צד הזרות ימשך מהם בעצמם הפסד הטבע, לא נשמר מן ההפסד, כי אי אפשר שיהיה תקונו ביותר מזה, כן הענין בשוה בחק המצוה הזאת, כי כמו שהכח המושך הטבע באדם כדי שימשוך מזונו אי אפשר לו מבלעדיו, ועם כל זה הכח המושך ההוא ימשוך דבר בלתי נאות יתילד ממנו חולי ברוב הזמן, והטבע לא ישגיח על זה, אבל עיקר כונתו היה על התקון הכללי הנמשך תמיד, ולא יקפיד על ההפסד הנופל על צד הזרות, שאין אפשר לתקן ענינו ביותר מזה, כן הענין במצוה זו בשוה, שהתורה השגיחה לתקן ההפסד שהיה אפשר שיפול תמיד, והוא פרוד הדעות והמחלוקת, ושתעשה תורה כב' תורות. ותקנה ההפסד התמידי הזה כשמסרה הכרעת הספקות לחכמי הדור, שעל הרוב ימשך מזה תקון, ויהיה משפטם צודק, כי שגיאות החכמים הגדולים מועטות ממי שהוא למטה מהם בחכמה...

ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר, לפי שהתקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצוות החכמים מורי התורה הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאמרו הנה שמוע מזבח טוב, ותקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא, וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג... (דרוש יא)

עקדה:

...וזה שאמר מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ששניהם מודים בעקר המצוה, ומחולקים בענין הגעתה, אם כן שניהם מסכימים באמת משותפת, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אבל בדברי קרח ועדתו אין אמת בכלל, והשקר המוחלט הוא הרע הגמור וההפסד שאין סופו להתקיים... (במדבר טז ט)

מנורת המאור:

יש גדולה אחרת, שאף על פי שהיא גדולה מזאת, במחלקותה של תורה, שאין ראוי לאדם לחזור אחריה, ואם רודף אחריה היא בורחת ממנו, ואם משפיל עצמו בה, הקב"ה מגביהו, כדגרסינן בפרק קמא דעירובין י"ג, אמר רב אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל... ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם... (נר א כלל ג חלק א פרק ב)

ואף על פי כן צריך, שאם יארע חלוקי דעות בין התלמידים שתהא כוונתם לשם שמים, להוציא אמיתת ההלכה ולא לקנתר, כדגרסינן במסכת קדושין פרק האיש מקדש נ"ב ב' ועוד, תנו רבנן, לאחר פטירתו של רבי מאיר אמר להם רבי יהודה לתלמידיו, אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, שקנתרנים הן, ואינם באים ללמוד תורה אלא לקפחנו בהלכות הם באים. אבל אם יחלקו בהלכה לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי, הוא טוב ונאות, כמו ששנינו בפרק חמישי מאבות, כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, ...ואף על פי שקראוה כאן מחלוקת הלל ושמאי, אינה אלא מתלמידיהם, כי לא מצינו בתלמוד מחלוקת בין הלל ושמאי אלא בהלכות יחידות, לפי שההיקש של שניהם בכל מה שמוציאים בדרך ההיקש קרוב זה לזה, וגם העיקרים המסורים אצל זה הם כמו העיקרים המסורים אצל זה... כללו של דבר דעות שניהם היו שלמין ושוין וקרובין אל האמת.

וכשנתמעטה חקירת התלמידים והיקשם כשתעריכהו להיקש שמאי והלל רבותיהם, אז נפלה מחלוקת ביניהם בשעת עיונם בדברים רבים, לפי שהיקש כל איש מהם לפי שכלו ולפי העיקרים המצויים אצלו... והם בכל זאת אינם אשמים, שאין אנו מכריחים שני אנשים החולקים שיתראו בשכלן של יהושע ופנחס שקבלו ההלכה מפי משה רבינו ע"ה, והיה דעתן שוה בלי חילוק סברא, וגם אינם תחת אשמה, הואיל ואינם כמו שמאי והלל או למעלה, די להם שיגעו בתורה והשיגו משכלם כפי יכלתם...

כל מחלוקת הבא בסבת קנאה, כל כך היא קשה, שאפילו שהיתה התחלתה על דברי תורה, לבסוף יבא לידי שנאה וקטרוג ותחרות אם יחזיקו בה. וכל שכן אם היתה כנגד רבו או כנגד נשיא ישראל, שיותר טוב לו לעזוב, מלחזק סברתו, אפילו יהא בעיניו חזקה, ולא יאמצנה כנגד רבו, או כנגד הנשיא, או כנגד רבים, שכבר מצינו מה שאירע לו לרבי אליעזר על זה, אפילו שהיתה כוונתו לשם שמים, כדגרסינן במסכת מציעא נ"ט... ראו כמה אדם חייב לברוח מלהחזיק במחלוקת אפילו על דברי תורה, כיון שראינו שאירע כזה לרבי אליעזר בהיותו גדול הדור והיו צריכין לו חכמי ישראל, כדגרסינן בסוף ד' מיתות ס"ח... (נר ב כלל ז פרק א וב)

ספורנו:

הן עם אחד - הבטול הוא המחלוקת מסבת הדתות והלשונות, ואלו הסכימו לדעת הצאב"ה, וזה החלם - ונמצאת לכל ההתחלה בהסכמה אחת. (בראשית יא ו)

ספר חרדים:

...כשהיו יורדין למלחמה היו נוצחין, וכשאין שלום ביניהם נופלים, אף על פי שהם צדיקים כדורו של דוד, ולכן נתארך גלותינו על עון מחלוקת ושנאת חנם שהוא בינינו, שעדיין לא הטהרנו ממנו, שכל העולמות קשורים זה בזה, ובהראות פירוד בתחתון גורם דוגמת פירוד בשלשה אשר עליו, ואין לך עבודה זרה גדולה מזו, ולכך אמרו בגמרא, שפעם אחת היה מחלוקת בבית הכנסת של טבריה, וקם אחד ואמר שעבור אותו עון יהיה אותו בית הכנסת בית עבודה זרה מכל מקום, וכן היה.

ועוד כי נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, וכולן יחד שם אחד, להכי נקראו בלשון יחיד ע' נפש, ובהיות פירוד ביניהם למטה, מראין פירוד בכסא הכבוד, לכן לעת בא גואלנו יבא אליהו וישים שלום רב בישראל, כדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם... לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום ביחוד העליון על ידי עון שנאת חנם או לשון הרע או מחלוקת חלילה, ויתן אל לבו כי כדי לקיים המצוה הראשונה אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, דהיינו אנכי ולא יהיה לך, צריך שיהא לו אהבה רבה ושלום וריעות עם כל ישראל, גם ישתדל לשים שלום בעולם. ותלמידי חכמים לפי שיודעים הסוד הזה נזהרים בו הרבה, כדאמרו ז"ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, וזה כדי לקיים המצוה הראשונה שהיא שורש ועיקר הכל, וגם הייחוד עצמו רמזו ז"ל בלשונם הקצר דשלום רמז ליסוד שהוא סוף התשע ספירות, והעולם רמז למלכות, לפיכך ראיתי זה כדי להשלים מצות היחוד... (פרק ז)

מדרש שמואל:

ואחר כך ביאר ענין המחלוקת, ואמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, והנה המפרשים הוקשה להם, שראוי לעיין, כי מאחר שכל בעלי מחלוקת אפילו שיהיה לשם שמים מאמרים סותרים זה לזה, ויחלוקו בין האמת והשקר, הנה יתחייב שאם אחד מהם דעתו אמת הדעת האחר יהיה כוזב, ואיך יאמר ששום מחלוקת יתקיים, שהרי לא יתקיים כי אם אחד משתי הדעות. ועוד מה הפרש אם כן יש בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו, אחרי שהכת האחת בשתי המחלוקת כוזבת תמיד. ואצלי ביאור הדברים הוא, כי ידוע כי מחלוקת הלל ושמאי היתה לשם שמים להוציא הדין לאמתו, ולכן לענין קיבול שכרו בעולם הבא שתי הכתות שוות, ואף אם לא צדקו בית שמאי בדבריהם ואין הלכה כמותם, עם כל זה על היות מחלקותם לשם שמים, דבריהם חיים וקיימים לקבל שכר עליהם.

והרב ר' מנחם לבית מאיר ז"ל כתב... רוצה לומר שכשהראשון מתעורר לעשות איזה דבר ואומר ראוי שיעשה כך, ויורה לעשות כך, עדיין אין כאן מחלוקת, אבל כשהשני ישיב עליו ויאמר אין ראוי לעשות כדבריך אלא בהפך, זהו המחלוקת, ונמצא שאין המחלוקת כוללת השני צדדים אלא האחד לבד, שהוא השני המשיב, ואמר שזה השני אם משיב וחולק שלא בדרך קנטור ונצוח אלא להודעת האמת, סופו שיתקיימו דבריו...

ואפשר עוד לומר כי במחלוקת הלל ושמאי וכיוצא בהם, הללו פוסלין והללו מתירין וכו', ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי לכל הדברים יש להם שרשים יונקים מלמעלה, והכל כפי הזמן וכפי המקום אשר הוא רומז למעלה באצילות, והלא תראה כי אברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין, ויעקב שהיה בחיר האבות נשא שתי אחיות אשר התורה אסרה אותן... אלא לאו שכל הדברים הם משתלשלים משרשם העליון כפי הצורך וכפי הזמן וכפי המקום, והכל על קו האמת, כן כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, כי יש לה שורש וקיום למעלה לשתי הסברות גם יחד...

ולב אבות כתב... כי ידוע שהוויכוח מן הצדדים ההפכיות בעיון ובלימוד הוא סיבת יציאת הדבר לאור והודע האמת והתבררו בזולת שום ספק, ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש, והחוקר עצמו אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים... ידוע שהספקות לא ישלמו אלא בהמצא כת כנגד כת ושואל ומשיב להוציא לאור משפט... ואם כן יאמר התנא שכשהמחלוקת היא לשם שמים, שכוונת החולקים היא שעם אותו המחלוקת יתברר האמת ויצא לאור מה שלא היה יוצא זולתו, בודאי סוף אותם המחלוקת יתקיימו ויהיו נזכרים יחד, הואיל ובאים לדעת ברירת האמת צריך להעריך שתי כתות המחלקות... עם היות שאין האמת אלא באחד מהם... (אבות ה יט)

 

רמ"ע מפאנו:

...ומעולם לא נחלק אדם מחכמי התורה להתיר את העורב ולאסור את היונה, על מה נחלקו בדבר שיש לו ב' פנים אמתיים וצדוקים לכאן ולכאן, הללו מסבירים פנים להיתר והללו לאיסור לפי מקומו ושעתו, נמצא ההיתר והאיסור שניהם אמת, ולב בית דין מתנה עליהם איזה יכשר הלכה למעשה. ומכאן אתה למד שיש הלכה ולא למעשה, ואינו אלא כדאמרן... (מאמר חקור דין חלק ב פרק יז)

מחלוקת ראשונה לחכמי המשנה היתה בחמש זוגות של תנאים זה אחר זה לסמוך ושלא לסמוך, שאחד מהם היה נשיא ואחד אב בית דין ולא עמדו עליה למנין, לפי שאינה אלא שבות, והנשיאים היו אוסרים בזוגות הראשונים, ולכבודם לא התירוה בכנופיא עד שקם בבא בן בוטא שהיה אחד מתלמידי בית שמאי וידע שהלכה כבית הלל האומרים לסמוך, וכיון שמצא העזרה שוממת בימים טובים הלך והביא שלשת אלפים טלאים מבוקרים מצאן קדר והעמידן בהר הבית, ואמר שמעוני בית ישראל החפץ יבא ויסמוך, באותה שעה הוקבעה הלכה כדבריו. ולא היתה מחלוקת זולתה בין הראשונים עד שנחלקו הלל ושמאי בשלשה דברים אחרים, והם שיעור חלה ופסול מקואות ופקידת הנדה למפרע, וכשעמדו עליהן למנין הוקבעה הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה כדתנן בבחירתא. ואיפליגו אחריתי נמי בברייתא... (שם שם פרק יט, וראה שם עוד)

ולא רבו מחלוקת בישראל עד אחרי החורבן השני בימי רבן גמליאל דיבנה וחבריו תלמידי שמאי והלל דהיינו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי תלמידו של הלל ושכנגדם מבית שמאי, אלו ואלו שלא שמשו כל צרכם, לא שנתרשלו בה חס ושלום, אלא שנטלה בימיהם לשכת הגזית... אמנם קלקול הזמנים וטרף השעה הכביד עלינו אל ההלכה ונסתפקה ההוראה ונשארו שני הצדדים בלתי הכרע עם היות שניהם מקובלים מסיני והכל חרות על הלוחות... (שם)

מהר"ל:

...כי בית שני נחרב בשביל שנאת חנם, ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד, ולפיכך אמר אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים, כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק, ולכך על ידם חרב הבית שהוא לאחדות ישראל ולקשר אותם באחדות... אבל יש לך לדעת, כי על ידי שהיה באותו הדור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שיקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא לו, וזה היה כאן שהיה רחמיה קמצא, וזאת האהבה היא באמת חלוק ומחלוקת כמו השנאה, כי על ידי זה נעשה מחלוקת, ולפיכך האוהב הזה נקרא קמצא, שאין התקשרות זה רק כדי לחלוק על אחרים. והנה הפרוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך, לכך נקרא בעל המחלוקת בר קמצא, שיש בו המחלוקת ביותר, והוא יותר גרוע, ומי שלא היה בו המחלוקת רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת, נקרא קמצא, ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש המאחדת את ישראל. ודוקא בית המקדש שני חרב על ידי שנאת חנם, ודבר זה פרשנו למעלה באריכות. ועוד מפני שיותר ראוי שיהיה אחדות בישראל במקדש שני, שלא היה חלוק בישראל במקדש שני כמו שהיה במקדש א' שהיו ישראל מחולקים ישראל ויהודה, והיה חלוק בישראל... אבל בית שני נחרב על ידי שנאת חנם המבטל האחדות שלהם, שזה מעלתם במקדש שני, כמו שהיתה מעלתו של מקדש ראשון שהיתה השכינה שורה ביניהם, כמו שנתבאר למעלה... (נצח ישראל פרק ה)

...ולדעת רבי יודא מפני שאליהו ז"ל לא יבא רק לטוב ולא לרעה, ולפיכך לא יבא רק לקרב ולא לרחק, שזהו אינו ראוי למדת אליהו שהוא הטוב. ולדעת רבי שמעון יבא להשוות המחלוקת, שזה הדבר הראוי לאליהו, כמו שהיה מדת אהרון כמו שהתבאר שהיה משוה הכל, ולפיכך אליהו יהיה משוה המחלוקת שלא יהיה מחלוקת עוד בישראל, ובשביל זה ישלח אליהו. ולפי זה פירש הכתוב, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות", רצה לומר שיסור מהם המחלוקת, ובזה שייך לומר והשיב לב אבות על בנים, ורצה לומר שמתחלה אף בין אבות ובנים היתה מחלוקת, ועתה והשיב לב אבות על בנים ובנים על אבות... (שם פרק נג)

...ואמר בעלי אסופות, פירוש כי אי אפשר שיהיה דעת החכמים על דרך אחד, ואי אפשר שלא יהיה חלוק ביניהם, כפי מה שהם מחולקים בשכלם, כי כל דבר ודבר אי אפשר שלא יהא בחינה יותר מאחת לדבר אחד, שאף אם הדבר טמא, אי אפשר שלא יהיה לו צד בחינה אל טהרה של מה, וכן אם הדבר טהור, אי אפשר שלא יהיה לו בחינה מה של טומאה. ובני אדם מחלקים בשכל, ואי אפשר שיהיו כל שכלי בני אדם על דרך אחד, כמו שיתבאר, ולכך כל אחד ואחד מקבל בחינה אחת כפי חלק שכלו, ועל זה קראם בעלי אסופות, רוצה לומר שיושבים אסופות ועוסקים בתורה, ושאף שהם מחולקים בשכלם, מכל מקום הם מתאספים יחד, וכאשר הם מתאספים יש בהם כל הדעות המחולקות. ואמר שמא תאמר אם כן היאך אני לומד תורה מעתה, על זה אמר כלם נתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנן... וביאור דבר זה, כי השי"ת כאשר נתן תורה לישראל נתן כל דבר ודבר בתורה כפי מה שהוא, ואמר שדין זה יש בו בחינה לזכות ויש בו בחינה לחובה, ודין של איסור והיתר יש בדין זה בחינה להיתר ויש כאן בחינה לאסור, וכן כשר ופסול... כמו שבעולם נמצא דבר מורכב מהפכים, ותוכל לומר על העץ שהוא מתיייחס אל יסוד המים, וכן הוא האמת, שיש בו מן המים, ותוכל לומר שיש בו מן יסוד האויר, וכן הוא האמת, שיש בו יסוד האויר, ולא תמצא דבר פשוט לגמרי, שלא יהיה בו צד טהרה ויש בו צד טומאה גם כן. וכאשר למד על דבר אחד טהור ונתן טעמו לטהרה, הרי אמר בחינה אחת כפי מה שהוא, והאומר טמא ואמר טעמו, זה אמר גם כן בחינה אחת, והיינו דאמר שכולם הם מפי אדון המעשים, וממנו נמצא העולם המורכב שיש בו דברים מתחלפים, ויש אחד היפך השני, שאין העולם פשוט שלא יהיה בו חילוף בחינות, אם כן המטמא והמטהר זה למד תורה כמו השני, כי לכל אחד ואחד יש לו בחינה בפני עצמו... רק לענין הלכה למעשה, אין ספק שהאחד יותר עיקר מן השני, כמעשה ה', כי אף הדבר הוא מורכב, מכל מקום אין זה כמו זה, רק הא' יותר עיקר, שהרי העץ שהוא מורכב מד' יסודות, העיקר שגובר בו הוא יסוד הרוח, כמו שידוע... מכל מקום אל תאמר כי דבר שאינו עיקר אינו נחשב כלום, זה אינו, כי השומע כל הדעות הרי השיג הדבר כפי מה שיש לדבר בחינות מתחלפות, והרי למד תורה כפי מה שהוא הדבר שיש לו בחינות מתחלפות, רק לענין הלכה אחד מכריע על השני.

ולפעמים הבחינות שוים לגמרי בצד עצמו, ואז שניהם מן השי"ת בשוה ואין מכריע, וזהו מחלוקת הלל ושמאי, שיצאה בת קול אלו ואלו דברי אלקים חיים, רוצה לומר ששניהם שוים בבחינות שזה כזה, וכיון שהבחינות שוות, שניהם דברי אלקים חיים, כי השי"ת נתן התורה וציוה הכל לפי הבחינה, שאם הבחינה לטהרה, ציוה עליו טהור, והיפך זה גם כן אם הבחינה לטמאה ציוה עליו טמא, וכאשר הבחינות שוים, על זה אמר אלו ואלו דברי אלקים חיים... ולכך שואל שם, מאחר כי אלו ואלו דברים אלקים חיים בשוה, אם כן למה אמר הלכה כבית הלל, ואמר מפני שהם נוחים ועלובים וכו'. ודבר זה כי הטעם שנתן ביה שמאי מצד חדוד השכלי שהיו חריפים מאד, הוא שקול כמו הטעם שנתן בית הלל, רק כי הנעלבים ואינם עולבין וכו', עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כי מדה זו היא הפשיטות לגמרי, ולכך ראויים דבריו להלכה, כי ההלכה היא שכל פשוט, והשכל נמשך אחר המדה שיש בו, וכאשר הוא נעלב יש לו מדת הפשיטות, ונמשך אחר השכל הפשוט אשר הוא ראוי להלכה...

...כי הם היו תחלה במחלוקת התורה, שקודם שהיה מחלוקת בית שמאי ובית הלל לא היה מחלוקת בתורה כלל, וכאשר באו בית שמאי ובית הלל היה מחלוקת שלהם, עד שדברי שניהם דברי אלקים חיים, כמו שהתבאר למעלה, ואין ראוי שיבאו ישראל ממדרגה העליונה שלא היה בהם מחלוקת בתורה, אל מדריגה זאת שיהיה בהם מחלוקת, ואחד מהם דבריו בטלים, ולכך היה המחלוקת אלו ואלו דברי אלקים חיים, ואחר כך נתחדש שאר מחלוקת, והבן זה מאד... (באר הגולה באר א)

...ומפני שאמרו הקב"ה נמלך בפמליא של מעלה, רוצה לומר, שהשי"ת רוצה שיהיו הכל מסכימים על גזירותיו, וכאשר יש בחינה אצל הנמצאים שאינו אצל השי"ת, דבר זה הוא המחלוקת, ובדין הזה בפרט היה המחלוקת. ויש לך להבין זה בעומק החכמה, כי הנגעים בפרט אינם ראוים שיהיו בעולם, ואין להם מציאות כלל מצד עצמם, רק שהם באים במקרה בלבד ואינם בעצם, ולפיכך השי"ת אשר הוא מחוייב המציאות רחוק ממנו דבר שהוא במקרה, כי הוא יתברך מחויב המציאות, והמקרה אין לו מציאות כלל רק במקרה קרה, לכך השי"ת מטהר את הספק נגע, לומר שלא נמצא הנגע הזה, כי מציאותו דבר מקרה, ואין לו מציאות אצל השי"ת שהוא מחוייב המציאות. אבל שאר מתיבתא דרקיע אשר הם אפשרים ואינם מחוייבים בעצמם, אין אצלם דבר שהוא מקרה כמו הנגעים כאילו אין להם מציאות כלל, רק יש להם מציאות אצלם, כי אינם מחוייבי המציאות, ולכך הם מטמאים הספק, כי שמא הבהרת היה נמצא. רק רבה שהוא יחיד בנגעים ויחיד באהלות, וכיון שהוא יחיד בנגעים קרוב ביותר אותו שהוא יחיד אל השי"ת שהוא מחוייב המציאות, ודבר זה מבואר לחכמי לב... (שם באר ד)

...וגם מפני שהן עלובין הוא סבה שאמרו דברים לפי ההלכה, שאם לא כן מכח שרוצה להתגדל על בעל מחלוקותו הוא סותר דברי בעל ריבו, אף על גב שאין האמת אתו, וכן מה שהיו שונים דברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, נראה שלא היו שונאים לדברי בעל ריבם, מבקשים לדחות דברי זולתם, אף כי האמת אתם, שכיון שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי, נראה שלא היו מכוונים לדחות דברי זולתם, ולא היה מחלוקת שלהם מכת המנצחים, כי מי שהוא מכת המנצחים אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח, ולא היו כל אלו הדברים בבית הלל, לכך ראוי להיות הלכה כמותן, אף על גב שדברי בית שמאי טובים וישרים, כיון שיש לבית הלל הכנה שראוי להיות דבריהם הלכה, לכך הלכה כבית הלל... (שם באר ה)

...מאחר שהוא לא ידע, דבר זה סכלות גמור, כן מחלוקת כת צדוקים ובייתוסים על חכמים הוא מצד סכלות שלהם והעדר חכמה, כי לא אמרו דבר שהיה נעלם מהחכמים, רק אומרים כי יש לפרש הכתוב מבלי חכמה, כמו שמפרשים קטני השכל. ואין ספק כי לא יפול שם מחלוקת כאשר יחלוק הכסיל עם החכם. והתשובה אל השאלה השניה, מה שנמצא מחלוקת בין החכמים, דבר זה אין קשיא, כי אף אם היו חולקים שזה אומר כי כך ההלכה, וזה אומר כי כך ההלכה, לא היה המחלוקת בדבר שהוא עיקר אמונה בדת, ואי אפשר שלא היה מחלוקת באיזה דברים אשר הם שייכים למצוות ולהלכות פרטיים, ואותם דברים שבא בהם המחלוקת אינם יסודי הדת, ואין זה מעיד על חולשת הדת... דרך משל לא יחייב באילן שהוא בעל שרשים הרבה מאד, ונופו חזק ועב מאד שלא יהיו לו גם כן עלים ושרוגים דקים חלשים, שזהו מטבע האילן כאשר הוא גדול שיצורף אליו דבר דק גם כן... (תפארת ישראל פרק סט)

הלל ושמאי קבלו מהם, אלו הם הזוג החמישי באו ללמד על עיקר גדול, כי העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין העולם הזה, שהוא עולם הפירוד והחלוק, לכך המחלוקת רגיל בעולם. ודבר זה תוכל להבין כי באותו יום שנברא העולם בא המחלוקת לעולם מן קין והבל, שמזה תראה כי המחלוקת מסוגל לעולם הזה, בעבור כי העולם הזה הוא עולם החלוק והפירוד, לכך אמר כי ראוי שיהיה מחזיק בעולם ברדיפת שלום... (דרך חיים א יב)

...וכל המאמר של ד' מדות הם על זה, שיש מן התלמידים מקבצים שתי הדעות שהם מחולקים וסותרין, והם נקראים ספוג, ויש אין מקבל אפילו דעה אחת והם נקראים משפך, ויש מקבלים הדעת שאינה הלכה ומניחין הדעת שהיא הלכה, והם נקראים משמרת, ויש מקבלים קבלת ההלכה ומניחין שאינו הלכה, והם נקראים נפה. ועל זה אמר שאם מחלוקת החכמים שהתלמידים מקבלים דעתם לשם שמים סופה להתקיים, ופירוש הקיום הזה, שסוף סוף בחיי החולקים לא יהיה בטול למחלוקת, ואפילו אם תאמר שלפעמים יש בטול אף בחייו של החולק, אין הפירוש סופה להתקיים שודאי תתקיים ומוכרח הוא להתקיים, אך פירושו סופה שתתקיים, שאפשר למחלוקת הזאת הקיום. ורוצה לומר, אף כי המחלוקת היא שנואה לפני הקב"ה מאד, ומפני שהמחלוקת שנואה לפני הקב"ה, אין קיום למחלוקת, מכל מקום המחלוקת שהיא לשם שמים אפשר למחלוקת זו שיהיה הקיום ואין השי"ת מסבב ומבטל המחלוקת הזאת כמו שהוא במחלוקת שאינה לשם שמים, אשר השי"ת מסבב ומבטל המחלוקת שלא יהיה נמצא המחלוקת, כי מרוחק המחלוקת מן השי"ת, וכמו שאמרו אהוב השלום ושנוא המחלוקת, ויותר מזה שהשי"ת מחזיק המחלוקת כאשר הוא לשם שמים לגמרי. ולא אמר מחלוקת שהיא לשם שמים מקוימת, מפני שכך פירושו שאל תאמר כי המחלוקת שהיא לשם שמים מקוימת, היינו בתחלתה אבל לא בסופה, ועל זה אמר שאף סופה להתקיים. ומחלוקת שאינה לשם שמים, אף כי בהתחלתה יש זמן שהיא מקוימת, שהרי כמה וכמה מחלוקת שהיו מקוימים זמן מה, ומכל מקום סופה בטלה, שהשי"ת מסבב בטול למחלוקת. ואין להקשות איך אפשר שיהיו מקוימים ב' חלקי הסותר, שאין זה קשיא, כי אף אם תתבטל המחלוקת מצד שעמדו בני אדם על הדעות ופסקו הלכה כאחד מן הדעות, אין זה בכלל שאין סופה להתקיים, כי השי"ת לא ביטל מחלוקת זה, כי פירוש אין סופה להתקיים רוצה לומר שאין סופה להתקיים מן השי"ת. ומחלוקת בית שמאי ובית הלל, אף על גב שיצאה בת קול הלכה כבית הלל, לא היה הבת קול לבטל המחלוקת מפני ששנואה המחלוקת, כי אהוב ואהוב היה המחלוקת הזה, רק כדי ללמד אותם הלכה, שהיו חפצים לדעת ההלכה. ואדרבא היתה הבת קול אומרת אלו ואלו דברי אלקים חיים, והיה מחזיק את החולקים ולא היה מבטל המחלוקת... אבל אם לא היה מחלוקת לשם שמים רק לנצח, תתבטל מחלקותם, ומה שקבלו תלמידים דבריהם הכל בטל ומבוטל...

ואמנם עוד יתבאר בסמוך ואמר איזהו מחלוקת שהיא לשם שמים, זה מחלוקת שמאי והלל, שהמחלוקת שלהם היה לשם שמים לגמרי, שלא תוכל לומר עליהם שום צד שלא לשם שמים, שאי אפשר לומר שאם היו מטריחים עצמם בהלכה לעמוד על הדבר או ילכו לשאול, לא היה צריך להם המחלוקת, ואם כן אין כאן לשם שמים לגמרי. שדבר זה אינו, שהרי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, איך אפשר לומר שהיה אפשר להם לעמוד על האמת ולבטל דברי אלקים חיים. ומחלוקת כזה היא לשם שמים בודאי, אבל שאר מחלוקת אף על גב שהיה לשם שמים, בודאי ימצא צד מה ובחינה מה שאינו לגמרי לשם שמים, שאפשר שהיה להם לבטל המחלוקת על ידי עיון רב ולשאול הרבה חכמים וכיוצא בזה, אף על גב שודאי הבחינה היא לשם שמים, אמר בעצם המחלוקת אינו לשם שמים לגמרי, דבר שאפשר זולתו, ולא דמי למחלוקת הלל ושמאי, שהוא בודאי לשם שמים, כי אדרבא, השי"ת רצה באותה מחלוקת, שכל אחד ואחד מן הכתות היו מגלין דברי אלקים חיים, לפיכך מחלוקת זו בפרט היא לשם שמים מכל המחלוקת שהיו בעולם.

ואחר כך אמר איזה מחלוקת שהיא שלא לשם שמים, פירוש שלא לשם שמים לגמרי, עד שאין שם שמים בדבר כלל, כי לפעמים יש מחלוקת אף אם היה הכוונה לשם יוהרא, מכל מקום יש במחלוקת דבר לשם שמים, שאומר שכך ראוי לעשות, ויש צד מה שבו לשם שמים והוא טוב, וכל אחד אומר לה' אני, אבל מחלוקת קרח ועדתו לא היה בזה שום צד בעולם לשם שמים, שהרי כתיב בהצותם על ה'... ולא היה קיום לאותה מחלוקת כלל...

ויש לשאול עוד, מה טעם מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ומחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. ואף כי בודאי שנואה המחלוקת, מכל מקום קשיא, כי אף שאר דברים שהם שנואים לפני הקב"ה, לא נאמר דבר זה עליהם... דע כי המחלוקת אי אפשר להתקיים, וזה מפני כי המחלוקת היא אל אותן שהם הפכים, ובמציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא היפך לו, הם המים, וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא היפך לו הוא האש, ולפיכך אי אפשר לשני דברים שהם מחולקים שיעמדו יחד, שאם כן היו שני הפכים בנושא אחד. ואולי תאמר יהיה עומד כל אחד ואחד בעצמו, שהרי אש ומים שהם הפכים ויש להם קיום בעצמם, וכמו כן יהיו עומדים כל אחד במחלוקת כל אחד ואחד בפני עצמו, בודאי דבר זה אינו דומה, כי בודאי אש ומים הם שני הפכים בנושאים מתחלפים, וכיון שהם בנושאים מתחלפים, לכך אפשר בקיום לכל אחד ואחד, אבל הבריות שהם בריה אחת, אף על גב שהם פרטים מחולקים, הנה הם כלל אחד, ומכל שכן ישראל שהם עם אחד לגמרי, ולא יתכן בזה בנושאים שהם מתחלפים אם היה קיום למחלוקת, שהאחד היפך האחר, היו שני הפכים בנושא אחד, ולפיכך אין סופה להתקיים. ויש לומר גם כן כי אף אש ומים הם בנושא אחד, שהוא העולם, שהוא אחד, כי אין העולם מחולק, כי הוא מן השי"ת שהוא אחד, ולכך העולם אחד, לכך אי אפשר שיהיו הפכים בעולם שהוא אחד. אמנם מה שיש קיום לאש ולמים אף שהם הפכים, זה מה שאמר אחריו שכל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ופירוש דבר זה, כי אש ומים חלוקם שלהם לשם שמים, כי השי"ת ברא כל אחד ואחד עושה רצונו, האש בפני עצמו והמים בפני עצמם, ובודאי דבר זה בכלל מחלוקת שהיא לשם שמים יש לה קיום. כי לכך מחלוקת שהיא לשם שמים יש לה קיום, ואף כי הם הפכים, כי הוא יתעלה ויתברך הוא המאחד שני הפכים, כי אף אם מחולקים והפכים בעצמם, מכל מקום מצד השי"ת הם מתאחדים, כי הוא יתברך שהוא אחד, הוא סבה לב' הפכים. ומה שהוא סבה לב' הפכים, דבר זה בעצמו אחדותו יתברך, שאם לא היה הוא סבה רק לדבר אחד, כאלו תאמר שהוא סבה לאש, ואם כן חס ושלום יש עוד סבה להיפך האש, הם המים... ולפיכך המחלוקת שהיא לשם שמים, אף כי המחלוקת המחולק מצד עצמו, והם הפכים, וההפכים מצד עצמם אי אפשר שימצאו יחד, אבל מצד השי"ת אשר הוא סבה להפכים, הנה אלו שני הפכים הם אחד, כי הם אל השי"ת שהוא אחד, ובשניהם עושה ופועל רצונו מה שירצה הוא יתברך, ולכן אותם הפכים אשר אי אפשר שיהיו יחד, מכל מקום מצד השי"ת שהוא כולל הכל, אם הם הפכים הם מתאחדים, וזה אמרם כאן כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.

ואמרו איזהו מחלוקת שהיא לשם שמים, זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהיתה לשם שמים, כי אף שהם הפכים מצד עצמם, שאלו פוסלין ואלו מכשירין, ואצל האדם הם ב' דברים שהם הפכים, מכל מקום מצד השי"ת אשר המחלוקת הזה לשמו יתברך, אשר הוא יתברך כולל ההפכים, ומן השי"ת יצאו ההפכים, מצד הזה הם אחד. וזה אמרם בפרק קמא דחגיגה, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים, שיושבין אסופות אסופות, הללו מטמאין והללו מטהרין וכו'... תלמוד לומר נתנו מרועה אחד... הנה שניהם מפי השי"ת, כי מצד זה רצה לומר מטעם זה יש להכשיר ומצד זה רצה לומר מטעם זה יש לפסול, ושני הצדדין האלו שהם ב' הטעמים, הן מן השי"ת... ושני הטעמים אמת מן הקב"ה, שמצד זה הוא פסול ומצד זה הוא כשר, שכל טעם הוא בפני עצמו, ולא שייך בזה ומי איכא ספיקא קמיה שמיא... ואף על גב דלענין הלכה איך יעשה האדם הם הפכים, ואי אפשר שיהיו שניהם למעשה, מכל מקום שני הדברים והטעמים שניהם מן השי"ת, שהוא כולל ההפכים, ואם למד שתי הדעות הרי למד התורה שהיא מפי השי"ת, הן הפוסל והן המכשיר, כאשר אנו פוסקין הלכה אין זה רק הלכה למעשה, איך יעשה האדם, דודאי אף על גב ששני הדברים כל אחד ואחד יש לו טעם, אפשר שהאחד יותר הלכה. וכך תמצא בנבראים שהם הפכים, אף על גב כי ההפכים שניהם מן השי"ת, מכל מקום האחד יותר קרוב אל השי"ת מן האחר, מכל מקום בכל אחד יש טעם, אשר שני הטעמים, ואם הם הפכיים הם מן השי"ת. ופסק הלכה הוא מצד מדריגה שהיא למעלה מן המחלוקת, והכל הוא מן השי"ת, כן גוף המחלוקת שזה פוסל וזה מכשיר, הן בירור המחלוקת דהיינו ההלכה, והוא מצד השכל הפשוט...

ובאולי יקשה לך, אם כן למה היה בת קול אומר דוקא אצל בית שמאי ובית הלל אלו ואלו דברי אלקים חיים, מה שאמר אלקים חיים, כי רמזו הדבר הגדול, כי שאר מחלוקת אף שהכל מן השי"ת, שני חכמים וחולקים בהלכה, אף כי שני הדברים מן השי"ת, מכל מקום האחד יותר קרוב אל השי"ת כמו שאמרנו, כמו שיש בנבראים גם כן, שיש אחד מהם קרוב יותר אל השי"ת, כמו שאמרנו, אף שכולם הם נבראים שלו יתברך, וכך הם בטעמים, אף ששניהם מן השי"ת, מכל מקום האחד הוא יותר קרוב אל השי"ת מן האחר, אבל אצל בית שמאי ובית הלל שניהם דברי אלקים חיים בשוה לגמרי...

אמנם יש עוד בזה מה שראוי שלא יהיה אל המחלוקת קיום, ומפני כי אין דבר בעולם אשר האדם נמשך אליו יותר מן המחלוקת, ואין דבר בעולם אשר סופו לרע יותר מן המחלוקת, יש לבאר דבר זה, שידע האדם ויהיה נזהר מעונש המחלוקת. וכמו שאמרו ז"ל כי הגיהנם והמחלוקת נבראים ביום השני, מזה תדע כי ענין הגיהנם וענין המחלוקת דבר אחד הוא, וידוע כי הגיהנם שם הוא הפסד האדם, ומי שראוי אליו ההפסד מקומו הוא הגיהנם. וכן הוא בעצמו המחלוקת, שאין המחלוקת רק ההפסד. וזה כי כאשר דבר אחד נחלק לשנים, כמו כלי אחד שנחלק לשנים, אין ספק כי דבר זה הוא הפסד ושבירה, וקיומו כאשר הוא אחד, ולפיכך המחלוקת והגיהנם שהוא הפסד הנמצאים נברא ביום אחד, כי ענין אחד להם, כי הפירוד והחילוק הוא התחלת ההפסד, כי כל דבר בעולם כאשר הוא שלם הוא חזק עד שאין מקבל שבירה והפסד... וזה שאמרו כל מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, כי איך יהיה מקוים דבר שהוא נחלק ונשבר, ולכך מגיע אליו הביטול... (שם ה יז)

...כי המחלוקת ולפנים משורת הדין הם שני הפכים, כי בעל המחלוקת אינו נכנס לפנים משורת הדין, ומעמיד דבריו על הדין, ובשביל כך בא המחלוקת, וכאשר מעשין על הצדקה, שהוא לפנים משורת הדין, עד שנמצא לפנים משורת הדין לגמרי, דבר זה נותן שלום לגמרי במלכות. ודבר זה ברור, כי המשפיע צדקה אל זולתו הוא היפך מי שנכנס עם הזולתו במחלוקת ומתנגד לו, לכך מעשה הצדקה שלום, וכאשר כופין ומעשין על הצדקה להשפיע אל זולתו דבר, זה הוא שלום לגמרי... והוא בטול המחלוקת... (נתיב הצדקה פרק ד)

...ונקרא המחלוקת אשר הם עושים בשם רע, כי השם הזה הוא דוקא אל המחלוקת, וכמו שאמרו במדרש למה לא נאמר בשני כי טוב, מפני שבו נברא המחלוקת, שמזה תדע, כי המחלוקת הוא רע, והכתוב אומר גם כן, "עושה שלום ובורא רע", ובודאי כי הרע הזה הוא המחלוקת שהוא היפך השלום, ואם כן המחלוקת הוא רע... (נתיב השלום פרק א)

ובפרק קמא דסנהדרין, אמר רב הונא ההוא תיגרא דמיא לצינורא דמיא, כיון דרווח רווח. אבי קשישא אמר דמיא לגודא דגמלא, כיון דקם קם... כי הריב והמחלוקת דבק בו ההעדר, כמו שהשלום הוא שלם, כמו שהתבאר, והיפך זה מחלוקת דבק בו החסרון וההעדר, עד שתמיד מוסיף והולך, שכך הוא כל דבר שדבק בו ההעדר שמוסיף בו ההעדר תמיד, כי הבגד שהוא שלם קשה לעשות בו קרע, אבל כשהתחיל להקרע מוסיף והולך הקרע, לכך התחלת הריב הזה הוא כמו מ"ם פתוחה, ואחר כך נעשה כמו ח' פתוחה שיש לו פתח רחב ביותר. לכך אמר שהתיגרא הוא דמיא לצינורא דמיא, כיון דרחב רחב.

ומה שאמר אביי קשישא דומה לגודא דגמלא, כיון דקם קם, פירוש כי הדפין שהם מונחים על הגשר מתחלה הם מתנועעים, וכשדורסין עליו הרבה אז אינם מתנועעים. וכך הריב, כאשר בם המחלוקת זמן מה נשארו במחלוקת, וכדקם קם. ודבר זה כי מצד בני אדם עצמם בני אדם הם מסוגלים אל המחלוקת, שהרי בעצמם הם מחולקים זה מזה, רק שעל ידי אדם אחר נעשה שלום ביניהם, ומכיון שמצד עצמם הם מסוגלים אל המחלוקת, אם נשארו זמן מה במחלוקת נשאר כך תמיד, כאלו כך יש להיות, ואלו היה השלום מצד בני אדם עצמם, אף אם היה להם יציאה מזה ובאו למחלוקת, לא היה נשאר הדבר כך, כי אין דבר שהוא שינוי הוא מתמיד להיות...

...אחר כך הלמ"ד במלת מחלוקת, ודבר זה מורה, כי כאשר נכנס האדם במחלוקת הוא נכנס לגמרי עד שהוא חולק על השכינה למעלה גם כן, וכמו שאמר אצל קרח, בהצותם על ה', וכל כך נכנס במחלוקת. וכאשר הוא חולק על רבו ונחשב זה כאלו חולק על השכינה... וזה מורה הלמ"ד, שבעל מחלוקת שהוא עולה המחלוקת שלו למעלה. ואחר כך הקו"ף מורה לך, כי עצם מחלוקת הוא שיורד למטה לשאול הוא הגיהנם, ואין דבר מוכן לבלע המחלוקת רק הגיהנם... ורגלי הקו"ף יורדת מטה, להורות על דבר זה, כי עצם הגיהנם הוא לאנשי המחלוקת. ואחר כך התי"ו במלת מחלוקת שמורה על מה שאמרו חכמים כי כל מחלוקת אי אפשר להתקיים, וכמו שבארנו במקומו, ודבר זה מורה התי"ו, כי התי"ו הוא סוף אלפ"א בית"א, כי כל מחלוקת הוא בא עד תכלית וסוף כאשר אין לדבר הזה קיום, רק מגיע המחלוקת לסוף, כי אין קיום אליו כלל, אף כי אמרנו למעלה כי המחלוקת נשאר, היינו שנשאר מעצמם של בעלי המחלוקת, שאינם חוזרים אל השלום, אבל מן השי"ת אין לו קיום, שהוא יתברך מבטל אותו לגמרי. (שם)

המחלוקת הוא היפך השלום, ובמדרש אמר רבי ברכיה כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה מענישים מבן כ' ומעלה, ובית דין של מטה מן בן י"ג שנה ולמעלה, ובמחלוקת של קרח תינוקות של בני יומן נשרפו ונבלעו... ודבר זה כי בעלי מחלוקת נמשכים אחר מדת הדין ביותר במחלוקת שלהם, כי המבקשים שלום נכנסים לפנים משורת הדין, אבל בעלי דין אינם רוצים לוותר אפילו דבר קטן, ולא זה שאינם רוצים לוותר, רק הם נכנסים במחלוקת, ולפיכך ראוי שיהיה מדת הדין מתוחה גם כן נגד בעלי המחלוקת, שכן היא מדתם... (שם פרק ב, וראה שם עוד)

...ואמר רבי אליעזר חרוב זה יוכיח, כלומר זקן שהוא בעל קבלה יהיה מעיד על הקבלה הזאת, ועל זה אמר נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, כלומר שכך הוא קבלה בידו איש מפי איש, ואמר עד מאה אמה, כי מאה הוא מדרגה אחרת מן אותו דור שהיה באותו זמן, והיינו שאמר שהוא קבלה איש מפי איש עד הנביאים. ואיכא דאמרי ד' מאות אמה, שאמר שקבלה בידו עד משה רבינו, וזהו סוף הקבלה, כי ד' מאות סוף אלפ"א בית"א. ואמר אין מביאין ראיה מן החרוב, כי אפשר שטעה בקבלתו או אחד שהיה מעיד שקבל טעה. ואז אמר אמת המים יוכיחו, פירוש זה, כי אותם שיש להם שכל זך כמו המים שהם זכים, כמו שנמשלה התורה במים זה יוכיח... (נתיב אהבת ריע פרק ב, וראה שם עוד)

ובאולי יקשה לך דבפרק קמא דעירובין י"ג על תלמיד אחד שהיה לרבי מאיר שהיה מטהר השרץ במ"ח פנים, ועוד שם תלמיד ותיק אחד היה ביבנה שהיה מטהר השרץ בק"ן טעמים, וכן בסנהדרין י"ז אמר רב יודא אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה... הרי הקשו שם בתוספות מה לנו בחריצות של הבל, שהתורה טמאתו. ותרצו כמבואר שם... אבל לפי הנראה אין צריך לזה, כי בודאי מה שהיה מטהר השרץ במ"ח פנים איננו חריפות של הבל, כי הוא דבר עיקרי בתורה, שיש לדעת הדברים במהותם בכל בחינותיהם, והשרץ הלא יש לו בחינות לטהרה בעצם מהותו, ככל הלימודים שלמד בזה שם... המשל בזה מי שהיה מתווכח וידבר על העצים שהם מיסוד הרוח, ושכנגדו יאמר כי הם יסוד העפר, אשר מבואר נגלה שדברי שניהם אמת, רק שהאומר שהם מיסוד הרוח ידבר בעיקר מהותם שכל עיקרם רוחניים, כמוכח מהיותם צפים על פני המים... ואשר יאמר שהם מיסוד העפר גם הוא אמת בבחינת מה, והוא כי יש בהם גם כן מיסוד העפר במוחש בעת שישרפו, אלא שאין זה עיקר בחינתם. ככה גם כן מה שהיה מטהר השרץ במ"ח פנים הוא לעמוד על מהות השרץ בכל בחינותיו, אשר יש לו צד בחינה להטהר מצד הלמודים ההם, ועם כל זה התורה טמאתו, לכן אין זה פלפול של הבל כלל, כי אם פלפול אמתי מצד אותה בחינה שהיה לטהרה, כי בזה עומד על אמיתת השרץ כפי כל מה שהוא בעצמו... (דרשה על התורה)

של"ה:

ובזה יתבונן מאמרם ז"ל בעירובין פרק קמא, אמר רבי אבא אמר רבי שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אמרו הלכה כמותינו והללו אמרו הלכה כמותינו, יצתה בת קול ואמרה להם אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל. והריטב"א ז"ל כתב בחידושיו, ושאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלקים חיים, וזה אוסר וזה מתיר, ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי האמת מישראל שבכל דור ודור, ויהיה ההכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש... אבל זה אוסר וזה מתיר אי אפשר להעמיד דברי שניהם, ואם בשביל ההכרעה אחר שאינה כי אם לצד אחד, ואין אנו מקיימים דברי חבירו, אם הם דברי אלקים חיים איך יפול דבר אחד מדבריו ארצה, והדעת אם כן לא ינוח בדברי רבני צרפת ז"ל.

אבל ינוח בטעם וסוד שיש בו על דרך האמת המקובל, כמו שרמז הרב ז"ל ובחגיגה פרק קמא, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים... תלמוד לומר ניתנו מרועה אחד, כולן א-ל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... הנה העידו עליהם השלום, כי כל חלוקי הדעות והסברות הסותרות זו את זו א-ל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן, וזה הדבר רחוק מאד משכל האנושי, נמנע בחוקו להולמו, אם לא ילוה אליו דרך ה' סלולה דרך ישכון אור האמת. ועבודת הקודש פרק כ"ג מחלק התכלית כתב, והוא כי המקור ההוא הנובע תמיד בו פנים ואחור, וממנו השינויים וההפוכים והפנים המתהפכים והמשתנים לטמא וטהור, לאסור ולמותר כידוע לחכמי לב, והקול הגדול אשר לא יסף נמשך מהמקור ובא ממנו ונכלל מכל הפנים המשתנים, כי אין חסרון כל, ובגודל וחוזק הקול ההוא היו הדברים מתהפכים מכל צד, זה לעומת זה, וכל אחד מהנביאים והחכמים קבל את שלו, זה קבל טמא וזה טהור, כפי מקום עמידתו וקבולו, והכל בא ממקום אחד והולך למקום אחד... ועל זה הדרך יאמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים, ולפי שרחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו, כי דבר זה תלוי במחשבה שאי אפשר לעמוד עליה, ושער החמישים נעלם אפילו ממשה רבינו ע"ה, וכל אלה הדברים נראין כסותרין זה את זה, ומשתנים זה מזה, וכל זה מצדנו שאין ברשותנו וכחנו די לעמוד עליהם, ולזה אי אפשר לקיים שני חלקי הסותר, ונקבעה ההלכה כא' משתי הדעות... (בית דוד)

...עוד יהיה רגיל בהיותו נושא ונותן בדברי תורה לכוין אל תיקוני שכינה לתקנה ולקשטה אל התפארת, דהיינו הלכה אל האמת, וזהו מחלוקת לשם שמים, דהיינו חסד וגבורה לבא אל התפארת שמים, ולהסביר הלכה עמו. וכל מחלוקת שיצא מן השורה הזאת יבדל ממנו, כי לא ירצה התפארת להתאחז בחוץ אפילו שיהיה בדברי תורה אם הוא לקנטר סופו גיהנם חס ושלום, ואין לך מחלוקת שלא יפגום התפארת אלא מחלוקת התורה לשם שמים, שכל נתיבותיה שלום ואהבה בסופה... (בעשרה מאמרות מאמר ז ה')

ממחלוקת של קרח יש ליקח מוסר עד היכן גודל עונש של מחלוקת, ראה מה עלתה לקרח עונש הנמרץ ולא הועיל שלשלת יוחסין שיצאו ממנו, וגם הוא בעצמו היה שר וגדול בישראל, לולי חטא המחלוקת, והיה מנושאי הארון, גם דתן ואבירם וטפם כולם נאבדו, ואף על פי שאין בית דין של מעלה דן עד שיהיה בן כ', כאן נאבדו כולם, כך קשה המחלוקת. ומזה ילמוד אדם מוסר לאחוז בשלום, וכל בר שכל ילמוד ויהיה מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, כי הנך רואה שאהרן לא דבר בזה המחלוקת, אף שקרח רצה לעקור את כבודו לא דבר מאומה. וכל מה שאדם יוכל לבקש סיבות לתווך השלום ולכבות אש המחלוקת יעשה. צא ולמד ממשה רבינו ע"ה שהיה גדול הנביאים והיה מלך, והלך בעצמו ובכבודו לדתן ולאבירם לאחר שמרדו בו כששלח אחריהם ואמרו לא נעלה, והכל בשביל השלום. (תורה שבכתב קרח)

רמח"ל:

ואמנם כבר הקדמתי לך, שלא בהחלט נאמר שכל מה שיוכל להיות מובן במצות יהיה אמת על כל פנים, אלא יש לדבר הזה מדות וכללים, והם כללי ההגדה. והנה כבר יוכל לפול בזה הטעות בנקל, אם ידרוש איש מקרא אחד והוא לא השתמש מן הכללים האלה שזכרנו, שאז מה שיוציא בדרש ההוא, אפשר שיהיה שקר גמור אשר לא יאומת בשום פנים, ולא עוד אלא שאפילו אם יהיה העיקר שבדבריו אמיתי, הנה אפשר שיהיה כוזב בכתוב ההוא, כי אין הכוונה במלות ההן על הענין ההוא. ומזה ימשך שתמצא לפעמים בחז"ל שיאמר אחד על דברי חברו שהם טעות, וזה כי לפי דעת החכם ההוא הנה השתבש שכנגדו בהוצאת הדרוש לפי כללי ההגדה שכבר היו מפורסמים ביניהם, ואף שלא נתבאר לנו בדבריהם במה השתבש הדורש, הנה הם במלים קצרות ירמזו זה לזה מקום הטעות, או ישיבו על הקושיות, הכל לפי הדרכים שהיו מפורסמים אצלם... (מאמר על ההגדות)

הנה המחלוקת והפלפולים שעושים בתורה הם לשבר הקליפות ולהעביר הקושיות, שהם סוד קש ותבן. אך מה שהוא מתגלה בפשוט איננו אלא עסק גשמי דרך וכוח שיוכל להוליד פעולות אלה, אך למעלה יש גם כן אלה הפלפולים, אך הם בסוד מלחמות ממש, שהם מיני הארות מתפשטות להעביר הסטרא אחרא.

הנה כתיב הלא כה דברי כאש נאום ה', והענין מי שמשים עצמו להשכיל על דבר אחד ולהתבונן עליו, הנה הענין ההוא נעשה אליו בסוד ה"א אחרונה שבשם, וכמו השלהבת העומדת קשורה בגחלת וכל גווניה מתקשרים בה, כי היא להם כבסיס, כך בכח ההשכלה מתלהטים אליו כל הגוונים בה"א הזאת, וסוד הגוונים הם יה"ו, והם מתלהבים והולכים, ואדם משיג מהם מה שיוכל להשיג. והוא מה שישיג באותו הפעם בדבר ההוא. ועוד יאיר הפסוק או המאמר שהוא הגחלת, ואז יתפשטו הניצוצות לכמה צדדים, וכל ניצוץ נקרא עולם אחד, והם כמה עולמות לוהטים מן הפסוק ההוא בסוד ע' אנפין ובסוד מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ומשיגים מכל אלה מה שמשיגים. ויש איזה מקומות שהסט"א גורמת סתום, וזה נקרא קושיא, ואז צריך להתעורר בכח אורות של גבורה להעביר משם הסט"א, עד שתעבור הקושיא ההיא. ולפעמים אין כח להעביר הסתום, ואז נשארה הקושיא או תיובתא. והנה על זה כתיב את והב בסופה, וגם כתיב ברזל בברזל יחד וכו' (משלי כ"ז י"ז), שפירשו חז"ל על תלמידי חכמים הלוחמים והמחדדים זה לזה בלמודם (תענית ז'), כי המלחמה נראה שנעשית בין תלמיד חכם לתלמיד חכם, ואינו אמת, כי שניהם לוחמים נגד הסטרא אחרא.

ותדע סוף דבר, כי המלחמה הזאת אינה אלא התלהטות האורות, שבכחה הסטרא אחרא צריכה להפרד וליפול, והתורה מאירה אז בכחה. וצריך לדעת לעורר האורות האלה בזמניהם ולהוציא פעולתם לאורה, והוא דבר סדר השימוש בכמה דברים הנקראים כך, קירטא או קשתא, או רומחא או חרבא הנזכרים בזוהר, כולם אורות שצריך להוציאם בכח העבודה ובכוונת הלב, ולמעלה נראים לעינים האורות האלה מתהלכים לאשר יתהלכו לפי המעורר והממשיך. כי אם לא היתה הסטרא אחרא יכולה להתחזק ולהתאחז באורות לסתום אותם, הנה היתה התורה מתגלית תמיד בנחת ובשלוה, כי היו תמיד מתחדשים אורות על הנשמות, והם הם שלותם וטובתם ותענוגם... ומפני המצא הסטרא אחרא מתאחזת, על כן האורות הבאים לו לא מיד יקובלו על מתכונתם, כי כמה סתומים ימצאו להם מפני הסטרא אחרא המתדבקת, וצריך המלחמה להעביר הסתומים האלה והיינו הקושיות והתירוצים.

וגם המפלפלים למטה בלא זאת הידיעה ובשקלא וטריא בהלכה, מתקנים תקונים כאלה, עניני העברת סטרא אחרא הסותמת, אך אין ערך לתקון עם תקון, כאשר תמצא מפורש בכמה מקומות מן הזוהר והתקונים, כי עיקר התקונים מן כח הסודות הנלמדים לשם תקון השכינה כנ"ל... 

ודע כי שני מיני מלחמות יש, אחת היא מלחמת יחיד, והיא מלחמת חובה, ואחת היא מלחמת רבים, והיא מלחמת מצוה. כי מי שירצה להשיג דבר אמת בתורה צריך שילחם עם הסטרא אחרא שהיא המסתמת, וזהו חובה על כל אחד להעביר הסטרא אחרא מן העולם שהיא הסותמת. אך מלחמה יותר חזקה מאד היא מלחמת רבים, והוא סוד ברזל בברזל יחד, וזה כי הלוחם היחיד צריך להעביר הסטרא אחרא המאחזת בו לסתום, והלוחמים ברבים כל אחד יש לו להעביר הסטרא אחרא המתאחזת בחברו, וכל זה נכלל במה שאמרו ז"ל לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אפילו אב ובן וכו' נעשו אויבים וכו', אמר רב לא זזו משם עד שנעשו אוהבים (קדושין ל'). וזהו ממש ענין המלחמה הזאת, וסודה הוכח תוכיח את עמיתך... כי הגבורות האלה מוחצות את הנשמה, אך באמת אינו מחץ, שאינו מכאיב כלל, כי אינו אלא מפריד הרע משם, שהיה מתאחז מאיזה טעם, וזה הענין שנעשים אויבים זה לזה, והכל להעמיד האהבה. ומצינו בחז"ל כמה דברים נראים כדברי קנטורים, אך הוא הדבר אשר דברתי לך, כי כח האורות הנמשכים בגבורה הם מעבירים סתום הסטרא אחרא, והוא סוד הוכח לחכם ויאהבך. והאמת כי מפני החטאים אשר חטאו ישראל, ומה שגרמו למשה לחטא בסלע, ועניני הערב רב, וכל שאר קלקולים שהיו בעולם, הם גורמים סתום הסטרא אחרא, ונשמותיהם של צדיקים מתקנות בעד ישראל הרבה... (אדיר במרום דף יג)

כלי יקר:

שמים - ולא רצה שיקראו רקיע המורה על הפירוד, שכל רקיע מסך מבדיל בין שני דברים, שלכן לא נאמר כי טוב ביום שני, שבו נבראה המחלוקת, שאין טובה אלא במקום מציאות האחדות, ושמים מורה על אחדות ושלום, שאש ומים נתחברו, וזה שאמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים, רוצה לומר שתכליתו השלום כהוראת שם שמים, ולא נאמר כי טוב, כי לא רצה השי"ת להטביע טבע המחלוקת בשום נברא. (בראשית א ח)

מתוך הסנה - דבר אחר מפני ישראל שראה שהנם בצרה יותר מכל האומות, מפני שיש בהן דלטורים משמיעין קול כקוצים הללו קול כשהאש בוער, כמנהג הדורות הללו, וזו עיקר הסבה להיות ישראל בגלות, מצד השנאה וקנאה שביניהם יותר מכל האומות... (שמות ג ב)

לא תסור - רש"י, ונתקשו המפרשים בביאור הדבר. ונראה לי, דבאמת יש בכל דין פנים לכאן ולכאן, ואם התורה מטהרת, הוא מפני שיש יותר צדדים לטהר מלטמא, ועל כן אמרו חז"ל דאין ממנים בסנהדרין עד שידע לטהר השרץ מהתורה, שלפעמים צריכים להוראת שעה ומצרפים טעם "עת לעשות" למיעוט הסברות שנדחו, ופוסקים להיפך, וכאמרו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, שצריך השערה ואומד לפי הזמן והמקום והענין, ולפעמים צריך לשנות מפני השלום וכו'. (דברים יז יא)

הגר"א:

ובאין נרגן - שקטרוג יבא למעלה רק אם יש מחלוקת בעולם הזה, וכמו שאמרו חז"ל אחאב חטא יותר מירבעם, אך היה שלום ביניהם. (משלי כו יט)

יצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל וכו', יש לפרש לפי שבכל ענין יש חילוקים להיתר ולאיסור, כגון הא דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא עם כן מצא בה ערות דבר וכו', ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו וכו', ואמרינן שם, הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני וכו', ושניהם נאמרו מסיני, אלא שזה נאמר על זיווג ראשון, לא יגרש אלא אם כן מצא וכו', והקדיחה תבשילו נאמר על זיווג שני, רק משרבו תלמידי בית שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, לא קבלו החלוקים, וזה קבל מרבו לא יגרש וכו', וזה קבל מרבו אפילו הקדיחה תבשילו, ונעשה מחלוקת מזה... (קול אליהו עירובין)

 

רוח חיים:

יהי ביתך בית ועד לחכמים יתכן לפרש כי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, אחד מהם הוא המחכים את רבותיו על ידי שאלותיו החריפים, וממילא רווחא שמעתתא, והנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמר "מלחמתה של תורה", אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו, וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל') לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אפילו אב ובנו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה לזה, ואינם זזים וכו'. ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק עץ גדול. וזה שאמר יהיה ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק, מלשון ויאבק איש עמו, כי מלחמת מצוה היא... (אבות א ד)

רש"ר הירש:

כי טוב - נאמר על הפרדה זו של היבשות זו מזו, רק על פירוד בלי טעם כביום שני לא נאמר כי טוב, אבל כאן, אף על פי שיש בו פירוד כפול, נאמר בו פעמים כי טוב. (בראשית א ט)

העמק דבר:

...והנה פרושים ויראי ה' אינם יכולים להצית מחלוקת, ודתן ואבירם הידועים לבעלי ריב לא יוכלו למשך העדה, אבל קרח היה מגדולי הדור, והוא מסר הדברים לדתן ואבירם כדעתו, והם הלכו ולקחו לב הר"ן איש, אם כן קרח העיקר ודתן ואבירם האמצעים. (במדבר טז ב)

ונירם - ...ולא לחנם נשאו מושלי ישראל דבריהם על הנעשה במואב, אם לא להעיר מוסר כמה יש להזהר מאש המחלוקת, אשר אפילו יחזו מקצת אנשים נכוחות יותר ממי שתקיף מהם, בכל זאת אם ירצו להתחזק על דרכם על ידי חברת מדנים לעולם לא ישיגו תכלית מבוקשם, כי אם יביאו שואה לא ידעו ולא רצו שחרה, כי כאשר לא רצו המעט בהנהגת המלך, קראו לסיחון, והעלה שואה על המדינה. (שם כא ל)

תורה תמימה:

אספה לי - מה שאמרו אלו ואלו דברים אלקים חיים, אחר שהאמת אחת היא, הכוונה מפני שדעות שונות באות מסברות שונות, ועל פי זה מתברר הענין, ורצון ה' היה שיחלקו בדעותיהם כדי לברר הדבר. (במדבר יא טז)

מוהר"ן:

אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, היינו מי שהוא בעל מחלוקת נופל לתאוות ממון, וימיו כלים ברדיפה אחר מותרות, וזה לא יחצו ימיהם, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו... (כג ה)

...כי השלום תלוי בדעת, ומחלוקת הוא היפך הדעת, אך יש מחלוקת שהיא לשם שמים, שהוא באמת דעת גדול מאד יותר מהדעת של שלום, כי באמת זה המחלוקת היא אהבה ושלום גדול, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל' ב') את והב בסופה, לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה. וזה שאמרו רז"ל (אבות פ"ח) מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, היינו שבאמת היא אהבה כנ"ל, וזהו סופה להתקיים בחינת אהבה... כי מצה היא בחינת מחלוקת, כמ"ש (ישעיה מ"א) אנשי מצותך יהיו כאין, וזהו שהוציאו ממצרים שהוציא דייקא, כי במצרים שהיה הדעת בגלות, בודאי לא היה מחלוקת לשם שמים, כי זה תלוי בדעת כנ"ל... (נו ח, וראה שם עוד)

ואלו המים הם בחינת מחלוקת, בחינת (במדבר כ') מי מריבה, ועל כן מחלוקת נקרא פלוגתא, בחינת (תהלים ס"ה) "פלג אלקים מלא מים", כי מכל מחלוקת נעשה ספר, בחינת שאלות ותשובות, כי המחלוקת היא שאלה וקושיא שמקשין ושואלין עליו, והוא שב בתשובה, ועל ידי זה הוא משיב ומתרץ השאלה, ונעשה מזה בחינת ספר שו"ת, כי על ידי התשובה על ידי זה מתחדשים אצלו כמה ספרים... ובתחלה כשלא היה לו אמונת חכמים אזי היו כל הספרים אצלו כלא, כי היה מלעיג עליהם... וכששב בתשובה על זה אזי נתחדש אצלו בכל פעם ספר...

ויש צדיקי הדור שאמונתם שלימה בודאי, ואף על פי כן יש עליהם מחלוקת הוא בבחינת (ישעיה נ"ג) "והוא חטא רבים נשא וכו'", היינו שיש לו מחלוקת בשביל העולם, ועל ידי המחלוקת שיש עליו על ידי זה מתקן האמונת חכמים אצל ההמון.

ויש שיש עליהם מחלוקת מחמת שאין להם אמונה בעצמן, ואינם מאמינים בחידושי תורה שלהם שהם מחדשים, ואינם מאמינים שיש להשי"ת שיעשועים גדולים מחידושים שלהם, על ידי זה הם מתרשלין בהחידושין שלהם, ועל כן בא עליהם מחלוקת ועל ידי זה הם שבים בתשובה... (סא ה)

...והתיקון לזה המחלוקת שבלב, לתקן אותו בשרשו, היינו כי עיקר התהוות מחלוקת היצר הרע שרשו מן המחלוקת שבקדושה, כשהשתלשלה מן דרגא לדרגא, עד שנשתלשל למטה, נתהוה ממנו מחלוקת היצר הרע, בבחינת חלק לבם, ומטיל בו אפיקורסות, ומסתיר ממנו שבילי השכל אשר אינו יודע להשיב. ומחלוקת שבקדושה הוא מחלוקת תנאים ואמוראים שבגמרא, שזה אוסר וזה מתיר, ומהשתלשלותם למטה נתהוה ממנו מחלוקת היצר הרע, וכשמתקן המחלוקת שבקדושה אזי ממילא נתבטל מחלוקת היצר הרע, כי אין אחיזתו אלא משם. ותקון המחלוקת שבקדושה הן הלכות פסוקות, כי פסק הלכה הוא השלום והכרעה של מחלוקת התנאים ואמוראים, ועל ידי לימוד הפוסקים הוא נתקשר להשלום שבקדושה, ומתקן המחלוקת שבקדושה, ואז נתבטל המחלוקת היצר הרע שבלבו, ואז יוכל לעבוד את ה' בכל לבבו, בשני יצרים, ונפתחו לו שערי השכל... (סב ב)

אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, זהו מה שאמרו רז"ל (שם פ"א) הוי דן את כל אדם לכף זכות, כי כשיש מחלוקת על אדם צריך לחקור למצוא זכות כי המחלוקת לא ימנע משני פנים, או מחמת שחבירו גדול ממנו במעלה, על כן חולק עליו על שלא הגיע למדריגתו, ואזי צריך להשתדל שיגיע הוא גם כן למדריגת חבירו... או לפעמים להיפך שהוא גדול מחבירו, והמחלוקת מחמת שחבירו מתקנא בו, ועל כן צריך לדונו לכף זכות, ובזה הוא מעלה חבירו לכף זכות, ואז הם במקום א' היינו במדריגה אחת, ואז בודאי לא יהיה מחלוקת, כי המחלוקת הוא רק מחמת שהם משונים זה מזה... (קלו, וראה עוד אדם-וחברו)

דע שכנגד כל מיני מחלוקת הן בגשמיות הן ברוחניות שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת ה', כי הכל בכלל מחלוקת, שעומדים וחולקים עליו רוצים לבטל דעתו ורצונו מה שרוצה לעשות, וכדי לבטל המחלוקת מאיזה בחינה שתהיה ולעשות שלום על זה צריך תענית... כי בחינת המחלוקת הוא רצון אחר שעומדים עליו לבטל רצונו, וסגולת התענית איתא בזוהר (אחרי ס"ח) בעצם היום הזה תענו את נפשותיכם, שמעלת התענית לאכנעה לבא לאדבקא רעותא דלבא לקודשא בריך הוא, שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקב"ה, לאדבקא רעותא דלבא וכו', ועל כן על ידי זה נתבטל המחלוקת שהוא בחינת רצונות אחרים שלא כרצונו... ועל ידי התענית כבר נתבטל רצונו מפני רצון השי"ת כנ"ל, על כן נתבטל רצון אחרים מפני רצונו, ונתבטל המחלוקת ונעשה שלום כנ"ל. (קעט)

על ידי מחלוקת אי אפשר לדבר, כי עיקר הדיבור הוא משלום, כמ"ש (תהלים קכ"ב) "אדברה נא שלום" ועל כן צריך כל אחד קודם התפלה לקבל על עצמו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך, כדי שעל ידי זה שיש אהבה ושלום, על ידי זה יכול לדבר בתפלה, אבל כשאין שלום ויש מחלוקת אי אפשר לדבר, ועל כן אפילו אם אחד רוצה שלום, רק שהם חולקין עליו, עם כל זה אין השלום בשלימות, על כן אי אפשר לדבר ולהתפלל, אף שהוא איש שלום מאחר שהם חולקין עליו... (רלט)

כשיש דינים חס ושלום אזי המדת הדין היה מכלה את האדם חס ושלום, אבל המדת הדין אין לה כח לכלות לגמרי, כשרז"ל (סוטה ט') חצי כלים והם אינם כלים. אבל האדם יש לו כח לכלות לגמרי את חבירו חס ושלום, ועל כן כשיש דינים על אדם אחד חס ושלום, ובא אדם אחר ועומד וחולק עליו אזי מדת הדין מסתלק ממנו כי הם רוצים יותר שינקום בו האדם, כי יש לו כח כנ"ל. על כן מי שהוא צדיק גדול ומשגיח בתיקון העולם הוא חולק לפעמים בכוונה על צדיק אחד כדי לסלק מעליו מדת הדין כנ"ל, כי יסמכו עליו שהוא ינקום יותר, אבל אחר כך הוא עושה ברחמים ואינו עושה יסורים לאותו הצדיק... (רמא)

דע כשיש מחלוקת על האדם, אין לעמוד עצמו כנגד השונאים, לומר כמו שעושה לי כן אעשה לו כנגדו, כי זה גורם שהשונא יבא למבוקשו לראות בו חס ושלום מה שהוא רוצה לראות בו, רק אדרבא ראוי לדון אותם לכף זכות, ולעשות להם כל הטובות, בחינות ונפשי כעפר לכל תהיה... כמו כן אף על פי שהם חולקים עליו ומבקשים רעתו, אף על פי כן יעשה להם כל הטובות כמו העפר כנ"ל... (רעז וראה שם עוד)

דע כי יש שני צדיקים שהם משורש אחד, ואף על פי כן יש ביניהם מחלוקת, זה מחמת שאחד משנה מדתו שבשורשו וזה בחינת מחלוקת שבין שאול ודוד, כי כתיב (תהלים כ"ג) אך טוב וחסד ירדפוני, ואיתא בזוהר הקדש (תרומה קס"ח) היינו טוב היינו חסד, אלא טוב טוביה כליל בגויה, חסד דאתפשט לבר. וזה בחינת שני צדיקים ששניהם משורש אחד, רק שזה בחינת טוב שטוביה כליל בגויה, דהיינו שאינו מגלה תורתו לאחרים, והשני הוא בחינת חסד דאתפשט לבר, שמגלה תורתו לאחרים, שזהו בחינת חסד, ועל ידי זה יש ביניהם מחלוקת. וזה בחינת המחלוקת שהיה בין שאול ודוד, ששניהם היו צדיקים גדולים, ואף על פי כן היה ביניהם מחלוקת, היינו מחמת בחינת הנ"ל. (רפג)

כשחולקין על האדם, נמצא שרודפין אותו, והוא בורח בכל פעם להשי"ת, וכל מה שחולקין עליו יותר, מקרבין אותו יותר להשי"ת, כי השי"ת בכל מקום... נמצא שבכל מקום בורח להשי"ת... (תנינא יג)

...ויש עכשיו לישראל גיעגועים גדולים וכיסופין גדולין להשי"ת, אשר לא היתה כזאת בימי קדם, וכל אחד נכסף מאד להשי"ת, על כן הערים הבעל דבר והכניס מחלוקת בין הצדיקים, והקים בעולם מפורסמים הרבה של שקר, וגם בין הצדיקים האמיתיים הכניס מחלוקת גדולה עד שאין אחד יודע היכן האמת, על כן צריכים לבקש מאד מהשי"ת לזכות להתקרב להצדיק האמת. (תנינא עח)

שפת אמת:

בפסוק הקרב אליך וגו', בחר הקב"ה באהרן שהוא איש החסד להיות כהן גדול, ואיתא אהרן שושבינא דמטרוניתא, לומר דהלכה כבית הלל, דאיתא בגמרא כיצד מרקדין לפני הכלה, בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, ובחתן לא פליגי, דלכולי עלמא החתן חסיד ועושה חסד... כלה נאה וחסודה פירש רש"י חוט של חסד משוך עליה, פירוש אף על פי שהיא בכלל מדת הדין, אך כל החסדים שבאים לעולם באים על ידיה, ומצד זה היא חסודה, שעליה דייקא נמשך חוט של חסד, וזה היה גם כן מחלוקת קרח ואהרן, קרח אמר טלית שכולה תכלת, כי בחינת הלוים הם מדת הדין, ואהרן שגם הוא מן הלוים, אבל חוט של חסד משוך עליו, ועל ידו נמשך החסד אל המטרוניתא, שהוא בחינת נשיאת כפים, ולכן בחר הקב"ה באהרן, להורות כי הוא כלה נאה וחסודה, וכל המחלוקת הם רק בבחינה זה, כי החתן נקרא המלך שלמה שהשלום שלו, ושם אין מחלוקת, רק בפמליא של מטה אלו אוסרין ואלו מתירין, מחייבין ומזכין, ולכן בשבת דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו נקרא שלום, דבשבת הכל שלום. (שמות תצוה תרס"ב)

...ולכן אמר לא תבערו אש וגו' ביום השבת, כי בחינת אש הוא זו המחלוקת שבאדם לשם שמים, שזה בית יעקב אש להלחם עם עשו ועמלק, אבל שבת בחינת אור הבא מלמעלה, בחינת שם ישראל והוא יום מנוחה, לכן לא תבערו אש. (שם ויקהל תרנ"ז)

...וכבר נודע כי מחלוקת קרח שרצה שכל אחד כפי מדרגתו וכחו בעבודת השי"ת יזכה לו לעצמו, ולא כן היה רצונו יתברך, רק להיות כלל ישראל ולהם כהן גדול אחד מזבח אחד וכו', שיתקשרו הכלל ביחיד הדור, ועבודת כל אחד היה בטל להכלל והכלל בפרט כנ"ל... (במדבר קרח תרל"א)

...ובמשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים הוא גם כן כנ"ל, שכל אחד יש לו דיעה מיוחדת, ואין דיעות בני אדם שוות, אך כשכל אחד רצונו לשמים, בזה מתאחדים להיות אחד, וכן ימי המעשה שכל אחד עוסק בעבודה מיוחדת, הן בגשמיות או בתורה ועבודה, שיש גם כן מחלוקת, כמו שאמרו זו מחלוקת הלל ושמאי, וכשהיא לשם שמים סופה להתקיים, פירוש לבא לידי אחדות, והוא בשבת קודש, שסוף כל המעשים הנעשים בימי המעשה לשם שמים יש להם עליה בשבת קדש כנודע. ואיתא איזהו מחלוקת שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו, אף כי נראה שרצה קרח להיות כהן גדול ועובד ה', עם כל זה לגרמייהו הוא, כי גם מי שרוצה לתקן עצמו לעלות למדריגה שאינו נקרא לשם שמים, אף כי גם זה טוב הוא, כי כן נראה לכאורה, מכל מקום כשהוא במחלוקת צריך להיות ממש לשם שמים בלבד, ואז ניתקן לבא לאחדות. אבל ביש בו קצת נגיעה צריכין להיות רק בשלום... (שם תרל"ה)

ובמשנה מחלוקת שאינה לשם שמים מחלוקת קרח, וקשה, כי בזה המחלוקת נראה שהיה עבירה גדולה מאד, ואיך יחסו לו שהוא רק מחלוקת שלא לשם שמים. אבל הנראה בזה, כי בודאי היה קרח מוכן להיות בר פלוגתא של אהרן, כמו שמאי והלל, וכמו שיש גם בשמים אש ומים, כמו שכתוב עושה שלום במרומיו, וכמו כן בכלל ישראל כל"י מחזיק ברכה, כהנים לוים ישראלים, שיש לך לכל אחד ענין מיוחד, רק שצריכין לבטל עצמם להשי"ת, וזה השלימות שנולד מן המחלוקת, ועל ידי שמתחלתו לא היה מחלקותו של קרח לשם שמים, לכן בא אחר כך לידי חטא זה ונאבד, וזה שאמר ויקח קרח, שלא היה המחלוקת לשם ה' רק לעצמו... (שם תרמ"ב)

במשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, זו מחלוקת שמאי והלל וכו', וכן הוא בזוהר הקדוש, דפליג על שבת שנקרא שלום ואחיד במחלוקת, עיין שם, כי בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבני ישראל, כמו שאמרו כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דיעותיהן שוות. והענין על פי מה שאמר אא"ז מו"ר ז"ל על המשנה אם אין אני לי מי לי, כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן, וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר, עם כל זה כשאני לעצמי מה אני, שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל... (שם תרמ"ז)

איתא במשנה, מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, זו מחלוקת קרח וכו', דכתיב בספר מלחמות ה' את והב בסופה, ודרשו חז"ל אב ובנו שעוסקין בתורה נעשו כאויבים זה לזה ובסוף נעשים אוהבים, עיין שם. וזהו פירוש מחלוקת לשם שמים, ואז נקרא מלחמות ה', לכן סופה להתקיים זה והב בסופה, כי באמת שלום שהוא מדה טובה הוא גם כן מתוך המחלוקת, שהרי לא שייך שלום רק בין ב' צדדים, אבל אם הוא במחלוקת לשם שמים זוכין אל השלום, כי באמת כל אדם יש לו דיעה מיוחדת בתורה, וכל בעל מחלוקת צריך לידע כי גם לחבירו יש דיעה אחרת ולא להיות עומד על דעתו, רק לבקש האמת, ואז השי"ת מאיר עיניהם ונעשה השלום בתוך המחלוקת. ואמת כי בסופה הוא בחינת השלום, בחינת יוסף הצדיק, וכן הוא בעולם הזה, שכל התולדות באין מזכר ונקבה, ויש לכל אחד ענין מהופך, דכתיב כנגדו, ומכל מקום שניהם לדבר אחד מתכוונים, ונעשה שלום בסוף... ובאמת השלום בעולם הזה אינו רק בכח סייעתא דשמיא, כמו שאמרו במדרש בראשית, אמת ושלום אמרו אל יברא, דכולו שקרים וכו' וכולו קטטה, ולכן האוחז במחלוקת יותר מדי אין לו קיום בעולם הזה... (שם תרנ"א)

איתא במשנה, כל מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו, כי מחלוקת היא מדה קשה ובאה מצד מדת הדין, ולכן כל שאינה לשם שמים ממש אינה מתקיימת, הגם דגבי תורה ומצוות אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל מחלוקת צריך להיות רק לשם שמים. ובאמת גם בכנסיה אמרו כשאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, זה מטעם אחר, כי עולם הזה עלמא דפרודא כולו קטטה, לכן עולם הזה מתנגד להאחדות, ולכן כל שאינה לשם שמים אינה יכולה להתקיים בעולם הזה.

והנה באמת צריך האדם להשתמש בב' הבחינות, מחלוקת וכנסיה, והוא בחינת סור מרע להלחם עם הסט"א, ועשה טוב הוא בחינת התקשרות באחדות, וב' אלו בחינת ימי המעשה והשבת, וגם זה אמת, כפי המחלוקת בימי המעשה כך זוכין אחר כך אל השבת, כמו שאמרו והב בסופה, אהבה בסופה... (שם תרס"ב)

הנני נותן לו את בריתי שלום, כי אינו יכול לבא לברית זה בלי מחלוקת, כמו שאמר בזוהר הקדוש, מצה על שם קטטה ומריבה עם היצר הרע, ואחר כך נעשה מצוה וכו', והיא מחלוקת לשם שמים, וסופה להתקיים, שעל ידי המחלוקת בא אחר כך למנוחה, וזה עצמו ענין ימי המעשה, ואחר כך יום השבת קודם יום מנוחה... (שם פנחס תרל"ה)

שם משמואל:

והנה ידועין דברי תרומת הדשן (סימן נ"ו) דכל היכי דאפלגי בדבר הלכה, לאו למימרא דמר סבר שחברו טועה לגמרי, שאין שום סברא לומר כמוהו, אלא שגם הוא מודה שיש צדדים לומר כן, אלא שאינן מספיקים לפסוק הדין כך בשביל צדדים אלו... (ויקרא שמיני תרע"ה)

ונראה בטעמו של דבר, דהנה ידוע שמפאת עירוב טוב ורע אי אפשר שימצא דבר שיהיה כולו טוב או כולו רע, אלא הכל בתערובת, ומכל מקום כמו שהעולם נידון אחר רובו, כן בדברים האסורים והמותרין נדונין אחר הרוב שבהם, ובדברים המותרים הרוב הוא חלקי היתר, ומיעוטי חלקי הרע בטלין ברוב החלקים של היתר, ובדברים האסורים הוא להיפוך, שרבו בהן חלקי האיסור על חלקי ההיתר, וחלקי האיסור גוברין. וזהו הענין דבש"ס סנהדרין י"ז אמר רבי יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה... (שם מצורע תרע"ו, וראה שם עוד)

ר' צדוק:

...וזהו בכללים אבל בפרטים מתחלקים כמו פרטי הנפשות, וכמו שיש ברפואת הגוף חילוקים בין טבעי גופים ובין השתנות הדורות שלא מה שיועיל לגוף זה ודור זה יועיל לאחר כן ברפואות הנפש, ומזה נצמחו כל המחלוקת בתורה שבעל פה, שכל אחד אמר כפי מדרגת נפשו מה שראו לתיקונה ולרפואתה, ולפיכך אלו ואלו דברי אלקים חיים ששניהם ניתנו מרועה אחד כפי חלוקת הנפשות כך הם חלוקת המשפטים, ובמקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב (שבת ק"ל א') ולא היו חוטאין חס ושלום, וכדמסיים שם במעשה דעיר אחת שאדרבה כפי מדריגת אותם הנפשות דבר גדול עשו בזה וקבלו שכרן משלם על חיבוב המצוה כל כך. ואף על פי שאחרים אלו עשו כן היו נענשים ומחוייבים מיתה למקום על חילול שבת... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד ט)

שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום, שבשבת בתפלה ג' אומרים אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד, שפירוד הדיעות וכל המחלוקת בא מחמת שכל אחד נוגע לעצמו, ושבת דאיתא האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא, על כן נעשים בו ישראל גוי אחד, כיון שאין להם רק מכוון אחד לעשות רצון אבינו שבשמים, והאמת והשלום אהבו, וכעין מחלוקת שמאי והלל, ואז נקרא השי"ת מלך שהשלום שלו, שהוא עושה שלום במרומיו. (פרי צדיק שמות וארא טז)

...והיינו דתורה שבכתב נקרא עץ חיים, וכמו שכתב בריש תנא דבי אליהו... ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו', כמו שכתב בנדרים כ"ב, והיה די בזה לבד, והיו יודעין הכל מתורה שבכתב, וכמו שיהיה לעתיד, דכתיב לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו', אבל התורה שבעל פה יש בה מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, דאיהו איסור והיתר וכו', וכמו שכתוב בזוהר הקדוש בהעלותך, ויש בהם מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, וזהו מחלוקת. אבל הוא לתיקונו של עולם, ואמר צלפחד דאפשר דעץ הדעת טוב ורע מעולה מעץ החיים, כיוון שמוציא אור מתוך החושך דייקא, שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, וזה שאמר דהוה פליג על שבת שהוא שלום...

ואמר בזוהר הקדוש למעלה דקרח אזיל במחלוקת וכו', מחלוקת פלוגתא דשלום וכו', שהוא טעה ואמר שלא יזיק המחלוקת, והיה סובר שהוא מכוין רק לשם שמים, מפני שאין נראה בעיניו הנהגת רעהו וחולק עליו לא יזיק בזה המחלוקת. ובאמת אמת ושלום חד הוא, דאמת ושלום קשיר דא בדא, שאי אפשר להיות אמת רק כשיש שלום, ובמחלוקת שמאי והלל שהיה באמת לשם שמים, אף בשעת מחלקותם חיבה וריעות נוהגין זה בזה, לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו, כמו שכתוב ביבמות י"ד, וכן נקראו התלמידי חכמים חברים, שהם יש ביניהם התחברות באמת, וכמו מלאכים שנקראו חברים. אבל כשיש תרעומות בלב וכעס על חבירו, הוא סימן שאינו מחלוקת לתיקונו של עולם, אלא לערבובו, וזה היה טעות קרח, וחלק על אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום... ומשום זה אמר להם משה שיקריבו קטורת, זה מורה קטירו דכלא, דאף פושעי ישראל כשהן באגודה אחת הם נותנים ריח טוב... והקטורת רק על ידי אהרון שהוא שושבינא דמטרוניתא, ויכול לקשר כל ישראל... (במדבר קרח ה)

שעורי דעת:

ומה שיש לדעת עוד בזה הוא, כי אף בין אלה הזוכין לכוון לאמיתה של תורה, אפשר שתהיינה מחלוקות בהלכה, שאלה יטמאו ואלה יטהרו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. טעם הדבר הוא, כי התורה הקדושה שהיא יסוד ושורש הבריאה תלאה הקב"ה בבחיר היצורים, כמה שנאמר תמשילהו במעשי ידיך וגו' (תהלים ח' ז'), וכשנתנה התורה לישראל, נמסרו חקי עניניה לחכמי התורה, שמחשבתם אם היא רק מכוונת לטעמה וסודה, וקובעת את מציאותה ומציאות הבריאה התלויה בה. ולכן שונה היא משאר החכמות, שהחוקים בהן לא יקבעו את מציאותן אלא ימצאוה. כי במחשבתם והחלטתם לא תשתנה המציאות לעולם. לא כן היא דעת התורה, שמציאות טומאה וטהרה, איסור והיתר, חיוב ופטור נקבעים בהחלטת חכמי התורה, וכבר עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, לא בשמים היא, ואין משגיחין בבת קול, וקודשא בריך הוא חייך ואמר נצחוני בני (בבא מציעא נ"ט). 

כי גם בדעת תורה יש למצא צדדים לכאן ולכאן, ובכל דבר חכמה יש טעמים המטים לצד אחד, וטעמים אחרים המתנגדים לו, כי לא רק עמוקה היא החכמה משאול, אלא גם רחבה מני ים, אלא צריך הוא להקיף אותה מכל צדדיה, וכדמצינו בבית הלל שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי, כי שני הצדדים תורה הם, וההכרעה הנקבעת בין כל הצדדים הללו היא היא קביעת ההלכה המכרעת על המציאות לכל אחד, כל זמן שלא עמדו למנין וקבעוה לרבים, וכל אחד מוציא את הדין באמת לפי מעלת נפשו, מזגו ושורש נשמתו, והשפעת המחשבה ודרך החכמה שקבל מרבותיו, אשר יצרו את מהלך מחשבתם של תלמידיהם... (חלק א עמוד כ)

ר' ירוחם:

ויקח קרח - וברש"י נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. ענין להחזיק במחלוקת אשר כתב רש"י הוא, דלכאורה צריך להבין גדר איסור מחלוקת שהוא בלא תעשה לכמה פוסקים, וכי אם חברי שלי אומרים דבר בלתי נכון החייב אני להסכים לדעתם ואסור לי להגיד דעתי! ודאי שאינו כן, ודאי שרשאי אנכי לחוות ולהגיד דעתי שאני בזה חולק עליהם, אלא שלמעשה ישנם דינים איך להתנהג, כמו בדין של אחרי רבים להטות וכדומה. זאת אומרת שאף על פי שלי אני ברור הדבר שהצדק אתי וחברי הם הטועים, מכל מקום אסור לי להתפלג למעשה ולעשות אחרת מדעת רוב חברי. הוא דברי רש"י שכתב "להחזיק במחלוקת", להחזיק הוא מלשון חיזוק, הוראה על הפעולה המעשית. (דעת תורה במדבר עמוד קנח)

מכתב מאליהו:

...והנה באמת לא שייך מחלוקת אלא בדבר הלכה, וגם בזה רק בנוגע למעשה איך לעשות, אבל בעצם תוכן הענין לא שייך מחלוקת, כאמרם ז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, פירוש דשתי הדעות שני מבטים אמת, ושניהם אמת. למשל, אם נקח גליון של ניר, והאחד יראנו אך מצד עביו, וצד השטחי נסתיר ממנו, והשני יראנו אך מצד השטחי, הלא תפרוץ מחלוקת ביניהם אם הניר הוא שטחי או חד, וכל אחד ואחד ידמה בשכלו כי חברו טועה לגמרי, ואיך הוא באמת, שניהם רואים אותו הגליון עצמו, אך משני מבטים, היינו משני צדדים, וגם זוהי בחינת מה שהזכרת במכתבך במחלוקת בית שמאי ובית הלל, דלעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי, כי לעתיד לבא יהיה המבט להלכה בבחינת מדת הדין, ושניהם דברי אלקים חיים, וגדר מחלוקתם דכל אחד ראה את האמת מצד בחינת מדתו בעבודת ה'...

והנה מפורש בתקוני זהר דבעניני אגדה וקבלה לא שייך מחלוקת, והביאור הוא כנ"ל, משום דשני המבטים אמת כל אחד בבחינתו, ואינו חלוק למעשה, ועיין באבן שלמה להגר"א בעניני משיח, דשני גדרי משיח יש, האחד בגילוי גדול ברוחניות, משיח בן דוד, והשני גאולה משיעבוד מלכיות לבד, משיח בן יוסף, ומאמרי חז"ל הסותרים בזה לא פליגי... ופירוש "פליגי" דשמואל בסנהדרין וכו' היינו דשתי בחינות חלוקות הן בגאולה, היינו שהוא מופרש וחלוק זה מזה... (חלק ג עמוד שנג)

...אם כן כל שכן במחלוקת בדברי תורה, מחלוקת לשם שמים, בודאי לא במקרה באו, וה' נצב בעדת א-ל, והיה יכול להטות הכרעת כולם לצד אחד, אלא כך היה ברצונו ית' שתהיה מחלוקת זו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ולצורך סיבב השי"ת שתהיה המחלוקת וכו'. וכן הוא בהכרח בנוסחאות שבתורה ובנביאים שהרי מיד ה' נסתבב, ולא שייך מקרה על פי האמונה הטהורה... (חלק ד עמוד שנה)