(ראה גם: דוד, מלך, מסירות נפש, עשרה הרוגי מלכות, קדוש ה')
...דוד שאל שאלה זו ולא נפתרה לו, שכתוב ממים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים, ששאל, על מה זה נהרגו אלו הצדיקים בין הרוגי עולם, שהיו זכאים שלא עברו עבירה שיתענשו עליה, בוא וראה, ממתים ידך ה' ממתים מחלד, חלקם בחיים, כאן יש ב' בחינות מיתה, ידך ה' וחלד, ידך ה' זהו הקב"ה שהנשמה נאספת אליו, ממתים מחלד הוא הסטרא אחרא, שהוא שולט על הגוף, שכתוב לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל, (דהיינו היושבים תחת הסט"א שנקרא חדל). בוא וראה, הנשמות של אלו (עשרה הרוגי מלכות) הוא להשלמת הרוח הקדוש (ז"א דאצילות), שלהם עשרה רוחות מלמטה כראוי, והגוף שלהם נמסר למלכות הרשעה, כל אחד לוקח חלקו (כמו) בסוד הקרבנות...
ומשום זה, (הקדושה) שמחה, וזה (הס"א) עצבות, זה טוב וזה רע, זה גן עדן וזה גיהנם, והכל זה (הקדושה) היא היפך מזה (הס"א), ועל כן הגוף שלהם (של הרוגי מלכות) היה בעצבות, (כי נהרג), והנשמה בשמחה (שעלתה ונתדבקה בהקב"ה). וכשאלו עשרה הנקראים הרוגי מלכות (היו הרוגים) מסטרא אחרא, והשלימו מקום אחר דקדושה, ומשום זה הכל גלוי לפני הקב"ה ונעשה כראוי. (פקודי תרע"א, ועיין שם עוד)
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד... (ברכות סא ב)
...ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן, ומאן נינהו, אילימא רבי עקיבא וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, אלא הרוגי לוד (שני אחים מסרו עצמן על ישראל, שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל). (פסחים נ א)
מאי טוריינוס, אמרו כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלקיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר, אמרו לו, חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו לעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו, ואתו רשע הדיוט הוא, ואינו ראוי ליעשות נס על ידו, ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו, אלא לא מסרנו הקב"ה בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך. אף על פי כן הרגן מיד. אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין. (תענית יח ב)
אף הוא (שמואל הקטן) אמר בשעת מיתתו, שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא, ושאר עמה לביזה, ועקן סגיאן עתידין למיתי על עלמא, ועל יהודה בן בבא בקשו לומר כן, אלא שנטרפה השעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות. (סנהדרין יא א)
שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל, שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים... אמרו לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונכיאות של ברזל, ועשאוהו ככברה... (שם יד א)
תנו רבנן הרוגי מלכות נכסיהן למלך, הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין, רבי יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין, אמרו ליה לרבי יהודה והלא כבר נאמר הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו, אמר להן בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה... (שם מח ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון אמר ליה רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון, אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים, אמר ליה רבי חנינא אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה נצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה... אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא, אמר להו כאשר צוני ה' אלקי, מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות... (עבודה זרה יז ב, וראה שם עוד)
ויגע בכף ירכו, נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שהן עתידין לעמוד ממנו, ואי זה, זה דורו של שמד... (בראשית עז ד)
ויהי בהקשותה בלדתה וגו', שני תלמידים משל רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה, אמרו לו בניה אנו ועליה אנו נהרגים, אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת... (שם פב ט)
כי דורש דמים אותם זכר, כשיבא הקב"ה לתבוע דמו של רבי עקיבא הוא תובע דמו של בן קופיא. מהו לא שכח צעקת ענוים אינו שוכח דמן של ישראל מיד העובדי אלילים, ולא דם צדיקים שנהרגו בימי גזרה, כגון רבי עקיבא וחבריו, בן עזאי ורבי יהודה הנחתום, ועתיד הקב"ה לתבוע דמן של רבי יהודה הנחתום ושל בן קופיא. שפעם אחת גזרה מלכות גזרה שיהרג רבי יהודה הנחתום, מה עשה בן קופיא, עשה עצמו דיין ודן אותו, וכשהוא בא ליתן לו ספקולא גזר שישחטו אחר תחתיו ויעשו אותו חתיכות חתיכות ויעלו אותו, ורץ לשון הרע ואמר שלא נהרג, וגזרה המלכות שיהרגו שניהם, ונהרגו שניהם, ועתיד הקב"ה לתבע דמן, שנאמר כי דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים. מהו לא שכח צעקת ענוים, רבי אבהו בשם רבי אלעזר אומר, כל צדיק וצדיק שעובדי אלילים הורגין אותן, כביכול הקב"ה כותב בפורפירא שלו, שנאמר ידין בגוים מלא גויות, והקב"ה אומר להם למה הרגת פלוני ופלוני, והם כופרים ואומרים להקב"ה לא הרגנום, מה הקב"ה עושה, מוציא פורפירא שלו ודנן ונותן איפופסין, הוי לא שכח צעקת ענוים. (תהלים ט, תרמג)
כל הרוגי מלכות, אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן, הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר, וממונם למלך ונקברין בקברי אבותיהן. אבל כל הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהן, אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב, ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר, וממונם ליורשיהם. (אבל ט א)