מיתה

(ראה גם: אדם-חייו, גוע, הרג, מיתת-בית דין, רוצח)

 

ועתה למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי. (שמואל ב יב כג)

כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. (שם יד יד)

בלע המות לנצח, ומחה אד-ני אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דבר. (ישעיה כה ח)

יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. (תהלים קטז טו)

במות אדם רשע תאבד תקוה ותוחלת אונים אבדה. (משלי יא ז)

הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה. (איוב לח יז)

כי מקרה אחד בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. (קהלת ג יט)

זהר:

וירא אלקים וגו', כאן נתקן מה שלא נאמר כי טוב ביום שני מטעם שנברא בו המות, וכאן נאמר כי טוב מאד, והולך כפי שפרשו החברים את הכתוב והנה טוב מאד, שנאמר על המות, ואם כן ראוי גם יום שני שיאמר בו כי טוב, אף על פי שנברא בו המות, כי כאן ביום הששי נתגלה שהמות טוב מאד. (בראשית ב קעג)

תא חזי, אין בן אדם נפטר מן העולם עד שרואה לאדם הראשון ושואל אותו, אדם הראשון על מה הלך מן העולם, ואיך יצא (נשמתו), והוא אומר לו, ווי כי בשבילך יצאתי מן העולם, ואדם הראשון משיב לו בני אני עברתי על מצוה אחת ונענשתי בשבילה, אתה, ראה כמה עבירות וכמה מצוות רבונך עברת ולא קיימת...

לבד מאלו השלשה שנפטרו בשביל העצה של נחש הקדמוני, ואלו הם עמרם לוי ובנימין, ויש אומרים גם ישי שהם לא חטאו ולא נמצא בהם שום חטא שימותו בשבילו, לבד ממה שנזכר עליהם העצה של הנחש כמו שאמרנו. (שם תיג)

...ואם לא חזרו ישראל וחטאו לפני הקב"ה (בעגל), לא היו מתים לעולם, כי הוסרה מהם זוהמת הנחש. כיון שחטאו, נשברו אז לוחות הראשונות שהיה בהם חירות מכל, חירות מאותו נחש, שהוא קץ כל בשר, דהיינו מלאך המות, וכשעמדו הלוים להרוג הרג, אז חזר ונתעורר נחש הרע, והיה הולך לפניהם ולא יכול למשול בהם, כי ישראל כולם היו מזוינים בחגורות מזוינות (העדי שקבלו מהר חורב), ולא היה הנחש יכול למשול עליהם, וכיון שאמר למשה ועתה הורד עדיך מעליך, ניתן רשות להנחש למשול עליהם. 

אמר רבי חייא, נח שהיה צדיק, למה לא ביטל המות מהעולם, ואומר אלא משום שזוהמת הנחש עוד לא יצאה מהעולם, ועוד שבני העולם עוד לא היתה להם אמונה בהקב"ה, ושהיו נאחזים כולם בעלי האילן למטה (כחות החיצונים), והיו מתלבשים ברוח הטומאה... (נח פח, ועיין שם עוד)

פתח ואמר ביד כל אדם יחתום וגו', מקרא הזה בארוהו, אבל בא וראה, ביום ההוא שנשלמו ימיו של האדם לצאת מהעולם, ביום ההוא שהגוף נשבר והנפש צריכה לפרוש ממנו, אז ניתן רשות להאדם לראות מה שלא היה יכול לראות בעת ששלט הגוף, ומשיג דבר על בוריו, ואז עומדים עליו שלשה שליחים וחושבים ימיו וחטאיו, וכל מה שעשה בעולם הזה, והוא מודה על הכל בפיו, ואחר כך חותם עליו בידו, וזהו שכתוב ביד כל אדם יחתום... (לך נא)

דבר אחר וירא אליו ה' באלוני ממרא, רבנן פתחי בהאי קרא, בשעת פרידתו של אדם, דתניא, אמר רבי יהודה בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול, שהנשמה מתפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, הדא הוא דכתיב, כי לא יראני האדם וחי, ובאין עם השכינה שלשה מלאכי השרת, לקבל נשמתו של צדיק, הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' וגו', כחום היום, זה יום הדין הבוער כתנור, להפריד הנשמה מן הגוף.

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, המבקרים מעשיו מה שעשה, והוא מודה עליהם בפיו. וכיון שהנשמה רואה כך, יוצאת מן הגוף עד פתח בית הבליעה, ועומדת שם, עד שמתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה, ואז נשמת הצדיק היא שמחה במעשיה, ושמחה על פקדונה, דתאנא אמר רבי יצחק נשמתו של צדיק מתאוה אימתי תצא מן העולם הזה, שהוא הבל, כדי להתענג בעולם הבא. (וירא ל)

רבי אבא פתח ואמר... וכל אלו הימים שבני אדם חיים בהם בעולם הזה, עולים ועומדים לפני הקב"ה כי כולם נבראו, ומאין לנו שנבראו, כי כתוב ימים יוצרו. וכשמגיעים הימים להסתלק מעולם הזה, כולם קרבים לפני מלך העליון, וזהו שכתוב ויקרבו ימי דוד למות...

כשהאדם הוא בעולם הזה, אינו משגיח ואינו מסתכל למה הוא חי, אלא כל יום ויום חשוב אצלו כאילו הוא הולך בריקנות, והנה כאשר הנשמה יוצאת מעולם הזה, אינה יודעת לאיזה דרך מעלים אותה, כי הדרך לעלות למעלה למקום שהארות נשמות העליונות מאירות, שהוא הגן עדן, לא ניתן לכל הנשמות, כי כמו שהוא ממשיך על עצמו בעולם הזה, כן נמשכת (הנשמה ללכת) לאחר שיצאה ממנו.

תא חזי, אם האדם נמשך אחר הקב"ה, והשתוקקותו אחריו בעולם הזה, לאחר כך כשנפטר מעולם הזה, הוא נמשך גם כן אחר הקב"ה, ונותנים לו דרך לעלות למעלה, אחר אותה המשיכה שרצונו נמשך אחריה בכל יום בעולם הזה. (שם עו)

ותא חזי, הרי כתוב כי ימצא חלל וגו', כל בני העולם נשמתם יוצאת על ידי מלאך המות, (היינו בגילוי נקודת המנעולא כנ"ל), ואם תאמר גם אדם זה שנמצא חלל, יצאה נשמתו על ידי מלאך המות, אינו כן, אלא מי שהרגו הוציא נשמתו, קודם שהגיע זמן שליטתו של מלאך המות, כלומר קודם שהגיע הזמן שתתגלה בו נקודת המנעולא, שהמלאך המות אינו יכול עוד לשלוט עליו להמיתו, והרוצח עם רציחתו מעלה כח הצמצום שבמנעולא להכלים דמפתחא שבמלכות), ומשום זה כתוב ולארץ לא יכופר וגו'... (שם שעח, ועיין שם עוד)

...פתח ואמר, ויהי אחר הדברים האלה וגו', ויאמר קח נא את בנך וגו', כאן יש להסתכל, והא דומה לאומן הזה המוציא כסף ממקורות הארץ, מהו עושה, תחילה מכניס את החומר באש שורפת, עד שיוצאת ממנו כל זוהמת הארץ ונשאר כסף, אבל הוא אינו עוד כסף שלם, ואחרי כן מהו עושה, חוזר ומכניסו באש כבתחילה ומוציא ממנו הסיגים, כמו שאתה אומר הגו כסף מסיגים וגו', ואז הוא כסף שלם בלי תערובת דבר אחר. 

כך הקב"ה מכניס את גוף הזה תחת הארץ, עד שנרקב כולו, ויוצא ממנו כל הזוהמא הרעה, ונשאר ממנו מלא כף רקב, והגוף חוזר ונבנה ממנו, ועדיין הוא גוף בלתי שלם... (שם תז)

מאי נשיא אלקים אתה, אמר רבי פנחס, קודם שיצא הצדיק מן העולם בת קול יוצאת בכל יום על אותם הצדיקים בגן עדן, הכינו מקום לפלוני שיבא לכאן. ועל כן הם אומרים מאת אלקים מלמעלה אתה נשיא, בכל יום בתוכנו, במבחר קברינו, במבחר הצדיקים, בחבורת הצדיקים המובחרים מנה אותו, הכניסהו בחשבון עמנו, ואיש ממנו לא ימנע את המנין, כי כולנו שמחים בו ומקדימים לו שלום.

אמר רבי יוסי בן פזי, תא חזי, כיון שהנשמה פוגעת בהם, ותדון, לאחר כך פוגעת לאותו המלאך הממונה עליהם, דתנן מלאך ממונה על בתי קברי ודומה שמו, והוא מכריז ביניהם בכל יום על הצדיקים העתידים ליכנס ביניהם, ומיד פוגעת בו, כדי שלכן הגוף בהשקט ובבטחה ובמנוחה ובהנאה, הדא הוא דכתיב וידבר אל עפרון... (חיי נה, וראה שם עוד)

תא חזי, ותמת שרה הוא סוד, כי לא היה מיתתה על ידי אותו נחש העקלתון, (דהיינו מלאך המות, ולא שלט עליה, כמו שהוא שולט על כל בני העולם, שכל בני העולם מתים על ידו, מיום שגרם להם אדם המיתה, חוץ ממשה אהרן ומרים (שלא מתו על ידי מלאך המות אלא בנשיקה), שכתוב בהם על פי ה'... אבל בשרה כתיב בקרית ארבע, שמתה בסוד קרית ארבע, בסוד עליון, ולא על ידי אחר, בקרית ארבע ולא בנחש, בקרית ארבע היא חברון, שנתחבר דוד באבות, ועל כן לא היה מיתתה על ידי אחר אלא בקרית ארבע... 

תא חזי, כאשר ימי האדם מתקיימים במדרגות העליונות, (בז' ספירות חג"ת נהי"מ), מתקיים האדם בעולם, כיון שלא נתקיים עוד במדרגות העליונות, (דהיינו שכבר גמר חיי ע' שנה הנמשכים מז' ספירות חג"ת נהי"ם), נמצאים ימיו יוצאים (מהספירות), ויורדים למטה (מהספירות), עד שקרבים לאותו מדרגה שהמות שורה בה, (דהיינו מלאך המות, שהוא מתחת ספירות המלכות, ששם נאמר לפתח חטאת רובץ), ואז מקבל רשות להוציא הנשמה, והוא עף כל העולם בעפיפה אחת, ונוטל הנשמה ומטמא את הגוף, ונשאר הגוף טמא, אשרי הם הצדיקים שלא נטמאו בו, ולא נשאר בגופם טומאה... (שם סח, ועיין שם עוד)

ויהי בצאת נפשה, אמר רבי אבא, וכי כיון שאמר ויהי בצאת נפשה, איני יודע שמתה, אלא שנצרך (לומר כי מתה, להורות שהנפש) לא חזרה יותר אל הגוף, ומתה רחל מיתת הגוף (כי יציאת הנפש אינה מורה עדיין על מיתת הגוף), משום שיש בני אדם שיצאה נשמתם וחזרה למקומה, וכמו שהוא אומר ותשב נפשו אליו, ויצא לבם... אבל זו יצאה נשמתה ולא חזרה למקומה, ומתה רחל. (וישלח קצח)

בתוך זה אמר אותו אדם, וכי כך הוא דבר זה שאמרתם, סוד הדבר הוא כאן, כי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו, שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד מששים במיתה, ודוד משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא ששים נשימות, כי עד ששים נשימות חסר א' הוא חי, משם ולהלאה טועם האדם טעם המות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה. וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו שלא יטעם טעם המות, ולא ישלוט עליו הצד של רוח האחר, משום שששים נשימות חסר אחת הוא סוד, שהחיים שלמעלה עד ששים נשימות הן ששים נשימות עליונות, וסודם של אלו שהוא, שהחיים תלויים בהם, ומכאן ולמטה הוא סוד המות... משום כשנחצה הלילה, וקדושה העליונה נתעוררה, ואדם הישן במטתו אינו מתעורר להשגיח בכבוד רבונו, הרי הוא מתקשר בסוד המות, ומתדבק במקום אחר... (ויגש לו, ועיין שם עוד)

אמר רבי יהודה בשעה שנלכדו רגליו של בני אדם, וימיו מתקרבים, יום ההוא נקרא יום להשיב אליו הרוח, למדנו, בשעה ההיא פוקד אותו כתר הקדוש על רוחו (של האדם), ומי הוא, הוא שכתוב בו ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שהיא כתר השביעי לכל, (דהיינו הנוקבא שהיא ספירה שביעית ומסיימת כל הספירות). ואם מצד הגבורה באה (הנוקבא אל האדם), דהיינו בינה שהיא למעלה מז' ספירות חג"ת נהי"ם), כתוב ואם בגבורות שמונים שנה, כי כתר הגבורה הוא השמיני, מכאן ולהלאה אין עוד מקום להתמשכות החיים, כמו שאתה אומר ורהבם עמל ואון, כי במקום שאין יסוד לא יתקיים הבנין...

אמר רבי יהודה אשריהם הצדיקים, כשרוצה הקב"ה להשיב רוחם אליו, ולשאוב אותו הרוח שבתוכם, שלמדנו בשעה שהקב"ה רוצה להשיב אליו הרוח, אם צדיק הוא אותו הרוח, מה כתוב, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ואם אינו נמצא צדיק, אוי לאותו הרוח, שהוא צריך להתרחץ באש שרוף ולהתתקן, כדי להשאב בגוף המלך, ואם אינו מתתקן אוי לאותו הרוח, שמתגלגל באבן בכף הקלע, שכתוב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע...

אמר רבי יוסי כשקרבו ימיו של אדם מכריזים עליו בעולם שלשים יום, ואפילו עוף השמים מכריזים עליו, ואם צדיק הוא מכריזים עליו שלשים יום בין הצדיקים בגן עדן. למדנו כל אלו שלשים יום, יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה, ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא, ואותו אדם אינו יודע ואינו משגיח ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלשים יום כמו בתחילה, שכתוב אין אדם שליט ברוח לכלא וגו'. אמר רבי יהודה, כשמתחילים אלו שלשים יום צלמו של אדם נחשך, והצורה (של הצלם) הנראית בארץ נמנעת מלהראות... (ויחי קלח, וראה שם עוד)

למדנו, ביום הקשה והנורא ההוא, כשהגיע זמנו של האדם להסתלק מן העולם, ארבע רוחות העולם (שהן חו"ג תו"מ) נמצאים בדין הקשה לשפוט העולם, ומתעוררים דינים מארבע רוחות העולם, וארבע (יסודות של האדם) הקשורים זה בזה נצים ומריבה נמצאת בהם, ורוצים להפרד כל אחד אל הצד שלו, הכרוז יוצא ומכריז בעולם העליון, ונשמע במאתים ושבעים עולמות, אם צדיק הוא כל העולמות שמחים לקראתו, ואם אינו צדיק אוי לו לאדם ההוא ולחלקו... (שם קס, ועיין שם עוד)

...אף כאן בשעה שנתעורר דין על האדם (תרנגל השחור) מתחיל וקורא, ואין מי שיודע זה חוץ מאדם ההוא ההולך למות, כי למדנו בשעה שהאדם הולך למות, והדין שורה עליו לצאת מן העולם, נתוסף עליו רוח העליון בשיעור שלא היה לו מימיו, וכיון ששורה עליו ונתדבק בו, הוא רואה מה שלא זכה לראות מימיו, והוא משום שהרוח נתוסף בו. וכשנתוסף בו הרוח והוא רואה, אז יוצא מעולם הזה, וזה שאמר תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, אז כתוב כי לא יראני האדם וחי, בחיים אינם זוכים לראות, אבל במיתתם זוכים לראות.

למדנו בשעה שהאדם מת, ניתן לו הרשות לראות, ורואה אצלו את קרוביו וחביריו מעולם האמת, ומכיר בהם, וכולם חקוקים הם בצורתם כמו שהיו בעולם הזה, ואם אותו אדם הוא צדיק כולם שמחים לפניו ומקדימים לו שלום, ואם אינו צדיק אינם נודעים אליו, רק אלו הרשעים שמכים אותם בכל יום בגיהנם, וכולם עצובים ופותחים באוי ומסיימים באוי, והאדם נושא עיניו ורואה אותם, כדבר שרוף העולה מן האש, ואף הוא פותח (ואומר עליהם) אוי...

למדנו בשעה שיצאה נשמתו של האדם, כל קרוביו וחביריו שבעולם האמת, הולכים עם נשמתו ומראים לה מקום העדן ומקום העונש, אם הוא צדיק הוא רואה מקומו, ועולה ויושב ומתעדן בעדן העליון שבעולם ההוא, ואם אינו צדיק נשארת נשמה ההיא בעולם הזה, עד שנקבר הגוף בארץ, כיון שנקבר כמה בעלי הדין אוחזים בה, עד שמגעת לדומה ומכניסים אותה במדורי גיהנם... (שם קסח, ועיין שם עוד וערך מת)

תא חזי, צלם קדוש הזה, כשאדם הולך וגדל ונעשה צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר ומתחבר ביחד (עם הראשון), וזה מקבל את זה, בשעה שנמצאים לאדם שני צלמים, נשמר האדם והגוף שלו הוא בקיום, והרוח שורה בתוכו. בשעה שקרבו ימיו נעברים ממנו הצלמים, ואחד מעביר את השני, כי מחוברים יחדיו), ונשאר האדם בלי שמירה, וזהו עד שיפוח היום ונסו הצללים, (ואינו אומר ונס הצלם)... (שם ר, ועיין שם עוד)

ויקרבו ימי ישראל למות, למדנו, אמר רבי חייא, כתוב ויחי יעקב בארץ מצרים וגו', שם בחיים שלו כתוב יעקב, וכאן במיתתו כתוב ישראל, (והלא השם ישראל חשוב יותר מהשם יעקב). אמר רבי יוסי כן הוא ודאי, כי לא כתוב ויקרב יום ישראל למות, אלא ימי, וכי בכמה ימים מת האדם, הלא בשעה אחת ברגע אחד מת ונפטר מן העולם.

אלא כך למדנו, כשהקב"ה רוצה להשיב אליו רוח האדם, כל אלו הימים שהאדם חי בעולם הזה נפקדים לפניו ונכנסים בחשבון, וכשקרבו הימים לבא לפניו בחשבון, מת האדם, והקב"ה משיב את רוח האדם אליו, הבל ההוא שהאדם נושב ונושם בו משיב אליו. אשרי חלקו של אדם ההוא שימיו קרבו לפני המלך בלי בושה, ואף יום אחד מהם אינו נדחה לחוץ, מחמת שימצא שעשה עבירה ביום ההוא, משום זה כתוב בצדיקים קרבה, משום שהימים קרבו לפני המלך בלי בושה, אוי להם לרשעים שלא כתוב בהם קריבה, כי איך יקרבו ימיו לפני המלך, בשעה שכל ימיו בפשעי העולם נמצאים, ומשום זה אינם קרבים לפני המלך ולא יתפקדו לפניו ולא יזכרו למעלה אלא הם כלים מאליהם, עליהם כתוב דרך רשעים כאפלה. וכאן כתוב ויקרבו ימי ישראל, ודאי שקרבו בלי בושה, בשלימות, בשמחה שלמה, ומשום זה כתוב ימי ישראל (ולא ימי יעקב)... (שם רמו, ועיין שם עוד)

...למדנו אמר רבי אלעזר אפילו אם יחיה אדם אלף שנים ביום שנסתלק מן העולם, ידמה לו כאילו לא חי אלא יום אחד. (שם רצג)

אמר לו יפה אמרת, אבל הוא דבר סתום ביותר, ובני העולם אינם יודעים ואינם מסתכלים, כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם הנפש שלו חבויה עמו, ומטרם שיוצאת מגוף, עיניו של האדם רואות מה שרואות, כמו שבארנו, כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים. ועיניו פקוחות מאותה המראה שראה, ואלו העומדים עליו, צריכים לשים יד על עיניו ולסתום עיניו, מטעם ההוא שלמדנו בסוד של מנהיג העולם, שבשעה שנשארו עיניו פקוחות מאותה מראה היקרה, אם זכה לבן, הבן קודם לשום ידו על עיניו, ולסתום אותן, כמו שכתוב, ויוסף ישית ידו על עיניך, משום שמראה אחרת שאינה קדושה מזדמנת לנגדו, והעין שראתה עתה מראה קדושה עליונה, לא יסתכל במראה האחרת. (שם שמג, ועיין שם עוד)

רבי חזקיה פתח ואמר, ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה וגו', מקרא זה בארוהו, אבל זה סוד יום הדין הקשה המוציא את האדם מעולם הזה, כי למדנו, כשהגיע הזמן שהאדם יוצא מעולם הזה, זמן ההוא הוא יום הדין הגדול, שנחשך השמש מלהאיר אל הלבנה, כמו שכתוב עד אשר לא תחשך השמש, זה נשמה הקדושה, שנמנעת מן האדם שלשים יום מטרם שיצא מן העולם, ורואה שהצלם נמנע ממנו ואינו נראה. מהו הטעם שצלם חלף ממנו, משום שהנשמה הקדושה נסתלקה ועברה ממנו ואינה נראה. שאל תאמר כשהאדם מת ונחלש נעברה ממנו הנשמה, ואינה מאירה אל הרוח, והרוח אינו מאיר אל הנפש, אז נעבר ממנו הצלם ואינו מאיר לו, מיום ההוא והלאה הכל מכריזים עליו שימות... (שם שנט)

והרי אמר רבי יהושע בן לוי, אמר לי מלאך המות, אם לא הייתי חס על כבוד הבריות, הייתי מגלה להם את בית השחיטה כבהמה, (משמע שיש חרב ממש ביד מלאך המות), אמר רבי אבא הכל משום שניתנה הרשות בידו לעשות גמר הדין, (ולא חרב ממש, ופרענא להם בית השחיטה הוא שהיה מגלה הסיבה של המות, דהיינו העון), וזה שאמר וחרבו שלופה בידו, שהרשות נתונה בידו לעשות דין. (שמות שמט, ועיין שם עוד)

מי הן הנשמות שבכן, הוא סוד, אלו נשמות של ילדים קטנים, היונקים מתוקפן של אמותיהם, והקב"ה רואה, שאם יתקיימו בעולם יבאישו ריחם ויחמיצו כחומץ הזה, על כן לוקטם כשהם קטנים, בעוד שנותנים ריח טוב... (משפטים מב, ועיין שם עוד)

אני אמית ואחיה, עד עתה היה המות על ידי צד האחר, מכאן ולהלאה אני אמית ואחיה, מכאן שבזמן ההוא (להחייאת המתים), כל אלו שלא טעמו טעם המות ממנו (מן הקב"ה), יהיה להם המות, ויקים אותם מיד. למה (נעשה המות על ידי הקב"ה), כדי שלא ישאר מן זוהמא ההיא כלום בעולם, ויהיה עולם חדש במעשה ידיו של הקב"ה. (שם רעא)

ומיתתם הוא מיתה בגלוי, ואין מיתה אלא עניות, והמיתה של עניות שלהם לא תהיה בסתר, כעופות המרמזים על בעלי מצוות (שמכסים את דמם), אלא בגלוי לעיני העם. כי עני חשוב כמת, ויש עניות שהיא מכוסה מעיני בני אדם, ויש עניות לעיני כל, כמו זריקת דם בהמה... (שם תסב, ועיין שם עוד)

ועל כן מי שיצאה נשמתו בנשיקה, מתדבק ברוח אחר (דהיינו ברוח של הקב"ה), ברוח שאינו נפרד ממנו, והיינו שנקרא נשיקה, ועל כן אמרה כנסת ישראל ישקני מנשיקות פיהו, כדי להדביק רוח ברוח שלא יפרדו זה מזה. (שם תקנב)

ונשמות של ישראל הנפטרות בחוץ לארץ ברשות קליפה ההיא הקשה, (כל אחת) הולכת ומסבבת ומתגלגלת עד ששבה למקומה, ונכנסת למקום הראוי לה, אשרי חלקו מי שנשמתו יוצאת ברשות קדושה, בפתיחה ההיא שבארץ הקדושה. מי שמת בארץ הקדושה, אם נקבר ביום ההוא אינו שולט עליו רוח הטומאה כלל, ועל כן כתוב כי קבור תקברנו ביום ההוא, ולא תטמא את אדמתך, משום שבלילה ניתנה רשות לרוח הטומאה לשוטט, ואף על פי שניתנה להם רשות, לא יכנסו לארץ הקדושה, חוץ אם מוצאים שם כלי להכנס בו, (דהיינו גופו של מת). (תרומה רהע)

...וכשהגיע זמנו ללכת ולצאת מעולם הזה, אינו יוצא עד שמלאך המות מפשיט את הלבוש ובגוף הזה, כיון שנפשט הגוף מעל הרוח על ידי מלאך המות, הולך הרוח ומתלבש בגוף האחר שבגן העדן, שנתפשט ממנו משעה שבא לעולם הזה, ואין שמחה לרוח זולת בגוף ההוא אשר שם, והוא שמח שנתפשט מן הגוף של עולם הזה, ונתלבש בלבוש אחר השלם (מגן עדן, שהוא) כעין עולם הזה, ובו יושב והולך ומסתכל לדעת בסודות עליונים, מה שלא יכול לדעת ולהסתכל בעולם הזה בגוף הזה. (שם תלז)

כל המתים שבעולם כולם מתים על ידי מלאך המחבל, חוץ מאלו שמתים בארץ הקודש, שאינם מתים על ידו, אלא על ידי מלאך של רחמים השולט בארץ. אמר רבי יצחק, אם כן מהו השבח למשה ולאהרן ומרים, שכתוב בהם (שמתו) על פי ה', שאלו לא מתו על ידי מלאך המחבל הזה, ואתה אומר שכל העולם המתים בארץ ישראל אינם מתים על ידו של זה.

אמר לו, כן הוא ודאי, שהשבח של משה ואהרן ומרים היה יותר מכל בני העולם, כי הם מתו בחוץ מארץ הקדושה, וכולם מתו על ידי מחבל ההוא, חוץ ממשה אהרן ומרים שלא מתו אלא על ידי הקב"ה, אבל אלו שמתים בארץ הקדושה אינם מתים על ידי מחבל ההוא, כי ארץ הקדושה אינה עומדת ברשות אחרא, אלא ברשות הקב"ה בלבדו... ועל כן נקראים נבלה, כי מה נבלה מטמאה במשא, אף אלו שמתים בחוץ לארץ הקדושה מטמאים במשא... ועל כן בכל מקום (שהסטרא אחרא) שורה, נקרא המקום נבלה, כי מנוול זה אינו שורה על אלא על מקום פסול, ומשום זה מתים שהם מחוץ לארץ הקדושה תחת רשות אחרת, והסטרא אחרא שורה עליהם, נקראים נבלה.

הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכני (פירושו) דיירים ישנים, ולא מתים, ומי הם, אלו הם ישני חברון, שהם לא מתים אלא ישנים, ועל כן כתוב בהם גויעה, כמי שגוע ויש בו כח להנער... וכולם עומדים בקיומם בגופים שלהם, ויודעים סתרים נעלמים יותר משאר בני אדם...

מקום יש בישוב, שאינו שולט בו מחבל ההוא, ולא ניתנה לו רשות להכנס שם, וכל אלו הדרים שם לא מתים עד שיוצאים מחוץ לעיר... מהו הטעם שמלאך המחבל אינו שולט שם, אם תאמר שאינו עומד ברשותו, הרי ארץ הקדושה שאינה עומדת ברשות אחרת, ומתים... באו ושאלו את רבי שמעון, אמר להם ודאי, מקום ההוא אין מלאך המות שולט עליו, והקב"ה אינו רוצה שימות אדם במקום ההוא לעולם, ואם תאמר שמקודם לכן עד שלא נבנה מתו במקום ההוא בני אדם, אינו כן, אלא מיום שנברא האדם נתתקן מקום ההוא לקיום, וסוד הסודות כאן לאלו המסתכלים בסוד החכמה...

ואם תאמר אם כן שבאותו מקום שורה חיים, למה לא נבנה שם בית המקדש לתת חיים להיושבים בה, אלא כאן במקום הזה הוא נתקיים בשביל אות אחד השורה עליה, (היא) הט', בבית המקדש כל האותיות כולן שורות בו, ובהם נראה רק (בית המקדש) בלבד, כמו כל העולם.

ועוד שארץ הקדושה נותנת חיים וכפרה להיושבים בה בעולם ההוא, ואותו המקום אינו כן, שנותן חיים לאותו המקום רק בעולם הזה... (שם תס, ועיין שם עוד)

בזמן שיקים הקב"ה את ביתו (שהוא המלכות), בזמן ההוא מה כתוב, בלע המות לנצח, בלע הוא כמו שנאמר בלע ה' ולא חמל כוס ההוא ששתה זה ישתה זה, (כמו שמלאך המות בלע את בני העולם, כן יבולע מלאך המות). ואם תאמר בלע ההוא, הוא לזמן ידוע וקצוב, כמו שישראל היו בגלות זמן קצוב, אינו כן, כי כתוב לנצח... ואז יקים הקב"ה לכנסת ישראל (שהיא המלכות), והוא יקים האדנים והספות וכל אלו תקרות הבית בתקונם, לעולם ולעולמי עולמים... (פקודי שפה, ועיין שם עוד)

ובזמן ההוא שנגזר דין על בניו שלא חטאו, אלו ילדים קטנים, ממונה אחד המשמש תחת ידו ושמו עיריאל יוצא ומכריז לצד שמאל, עד שמתעורר רוח אחד שהוא רוח פגום, שנברא במיעוט הירח, ונקרא אסכרא, וזה הוא עומד על מדרגה הרביעית שבהיכל השלישי שבצד הטומאה, והוא ממונה על המיתה של התינוקות, ומתראה להם כאשה המגדלת ילדים, ואוחזת בהם והורגת אותם... (שם תקמט, ועיין שם עוד)

באמצע היכל הזה עומד רוח אחד, שנקרא אגיריסו"ן, זה נתמנה על כל אלו שמתים מי"ג עד כ' שנים, זו היא המיתה שלהם (מיד הממונה ההוא), כמו שהעמדנו, וזה הוא בהתחברותו עם נחש ההוא שאמרנו שעומד עמו והולך אחריו... (שם תתעב)

והעמדנו שטפה אחת מאלו טפות שבה (בחרב), היא מרה, ובשעה שמטילה אותה לפיו של אדם נכנסת במעיו, ואז הנשמה מתבלבלת, וטפה ההיא משוטטת והולכת בתוך הגוף ועוקרת את הנשמה ממקומה, ואינה נותנת מקום לנשמה לחזור, והטפה היא מרה כלענה, והאדם טועם המרירות במקום המתוק שטעם בה בעולם הזה כשנמשך אחריה, ואחר כך זורקת טפה אחרת והנשמה יוצאת והאדם מת, ואחר כך זורקת טפה אחרת ופניו נעשים ירוק, ומסריח, (הטעם שהנשמה יוצאת הוא), משום שהנשמה היא קדושה, וכששולט עליה סטרא אחרא הטמא הזה, היא בורחת מפניו, ואינה מתיישבת עמו יחד.

משום זה, כמו שנתדבק באדם באלו נשיקות רעות בעולם הזה, אף כך הוא בשעה זו, אם האדם נמשך אחריה בעולם הזה, כך היא שולטת על נשמתו, ואז יוצאת הנשמה מן הגוף כחבלים, והעמדנוהו, וכל זה בשביל אלו נשיקות שהיא נשקה לו בעולם הזה, שהם מתוקות, ואחר כך מרות הן לו בשעה ההיא, ועל זה (כתוב) והחזיקה בו ונשקה לו... (שם תתקטז, ועיין שם עוד)

...ואם עם הארץ סובל אותו (את התלמיד חכם) בכספו ונוהג עמו לעשות רצונו, לשמש אותו ולהתנהג במצות כפי רצונו, יתקיים בו אדם ובהמה תושיע ה', יושיע לו משוד ומגזלה, יושיע לו ממלאך המות שלא ישלוט עליו וישחט אותו בסכין פגום שלו, וכל מה שנשחט בסכין פגום הוא נבלה, שנאמר בו לכלב תשליכון אותו, שהוא סמאל (שנקרא כלב)... (צו סא)

ואם חוזרים בתשובה לפני מיתתם, כשמלאך מיכאל שוחט אותם שהוא כהן גדול, שהוא האריה האוכל קרבנות, יורד עליהם להקריב אותם קרבן לפני ה', ומטרם שיוצאת נשמתו הוא מתודה בכמה וידוים, וכשיוצאת נשמתו הוא היה מתכוין לגמור את השם, (דהיינו להשלים יחוד המלכות שנקראת שם, ביחוד) שמע ישראל, שהוא יחוד ז"א), וברוך שם וכו', (שהוא יחוד המלכות), לקרב נשמתו קרבן לשם הוי"ה, וצריך להתודות להקב"ה שיקבל ויקרב הה' השורפת ומכלה לשמו, ולהחזיר בתשובה... (שם קלח, ועיין שם עוד)

וכשימיו של האדם קרובים לצאת מעולם הזה, אותו צלם העליון שנתנו לו, בא אותו רוח הרע שהיה מתדבק בו בכל יום, ולוקח ממנו אותו הצלם ומתתקן בו והולך לו, (והצלם) לא יחזור לאדם לעולם, אז ידע שהוא נדחה מכל. (תזריע יט)

ומי שלא יעורר רוחו לעבודת רבונו, באיזה פנים יקום לפני המלך כשיעוררו עליו הדין... ומטרם שיוצא האדם מעולם הזה, בכמה דינים נדונים הנפש עם הגוף, מטרם שנפרדו זה מן זה, ואין מי שישגיח. בזמן ההוא כשמגיעה השעה שתהיה נפרדת (הנפש מן הגוף), אין הנפש יוצאת מן הגוף עד שתתגלה עליו השכינה, והנפש מתוך שמחה וחביבות השכינה יוצאת כנגדה מן הגוף, אם צדיק הוא נקשר בה, ואם לא השכינה הולכת, והנפש נשארת והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף. משל אומרים, החתול שאינו נפרד מן האש, חדד הסכין וילך אחריך, (כי ידמה לו שאתה הולך לחתוך בשר)... (מצורע ט, ועיין שם עוד)

...למדנו כתוב, ותבואו ותטמאו את ארצי וגו', אמר רבי יהודה אשרי חלקו מי שזכה בחייו לעשות משכנו בארץ הקדושה, שכל מי שזכה לה זוכה להמשיך מטל השמים שלמעלה היורד על הארץ, וכל מי שזכה להתקדש בחייו בארץ הקדושה הזו, זוכה להתקשר אחר כך בארץ הקדושה העליונה, (שהיא המלכות). וכל מי שלא זכה בחייו (בארץ הקדושה), ומביאים אותו להקבר שמה, עליו כתוב ונחלתי שמתם לתועבה, רוחו יוצא ברשות אחר זר, וגופו בא תחת רשות ארץ הקדושה כביכול, עשה קדש חול וחול קדש. וכל מי שזכה שתצא נשמתו בארץ הקדושה מתכפרים עונותיו, וזוכה להתקשר תחת כנפי השכינה, שכתוב וכפר אדמתו עמו, ולא עוד, אלא אם זכה בחייו (בארץ הקדושה), זוכה שיהיה נמשך עליו תמיד רוח הקודש... (אחרי רצב)

תא חזי, בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא, והוא בבית חליו, באים עליו ג' שליחים, ורואה שם מה שאדם אינו יכול לראות כשהוא בעולם הזה. ויום ההוא הוא יום הדין העליון, שהמלך מבקש את הפקדון שלו, (הנשמה), אשרי הוא האדם שמשיב הפקדון אל המלך כמו שניתן לו, ואם פקדון ההוא נתלכלך בטנופי הגוף, מה יאמר לבעל הפקדון.

נושא עיניו ורואה את מלאך המות עומד לפניו, וחרבו שלופה בידו, המחבל והשליט בשבירת האדם ההוא, ואין דבר קשה לנפש כמו הפרידה שלה מן הגוף, והאדם אינו מת עד שרואה את השכינה, ומרוב התשוקה אל השכינה, יוצאת הנפש לקבל השכינה, אחר (שהנפש) יצאה, מי היא הנפש (היכולה) להתדבק בשכינה ולהתקבל בתוכה, וכבר העמידו דברים האלו. אחר שהנפש יצאה מן הגוף, והגוף נשאר בלי רוח, אסור לעזבו בלי קבורה, שכתוב, לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, משום שהמת השוהה בלי קבורה כ"ד שעות, שהם יום ולילה, גורם חולשה באברי המרכבה, ומעכב מעשהו של הקב"ה מלהעשות, כי אפשר שהקב"ה גוזר עליו מיד בגלגול אחר, באותו יום שנפטר, כדי להטיב לו, וכל זמן שלא נקבר הגוף אין הנשמה באה לפני הקב"ה, ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני, כי אין נותנים גוף אחר אל הנשמה עד שיקבר הראשון...

דבר אחר כשנפרדה הנשמה מן הגוף ורוצה ללכת לעולם ההוא, לא תכנס לעולם ההוא, עד שנותנים לה גוף אחר מן אור, ואחר כך יכולה לכנוס, ומן אליהו תדע זאת... ומשום שרוח הטומאה ההוא מוכן (לטמא את הגוף), לא צריך אדם להלין גוף ההוא לילה אחד, משום שרוח הטומאה נמצא בלילה, ומשתטח (היינו שמשוטט) בכל הארץ, למצא גוף בלי נפש, לטמא אותו... (אמור ה, ועיין שם עוד)

 תא חזי, כיון שנכנס הלילה אילן המות שולט בעולם, ועץ החיים מסתלק למעלה למעלה, וכיון שאילן המות שולט בעולם לבדו, וכל בני העולם טועמים טעם מות, מהו הטעם, הוא משום שאילן הזה גורם (שהיא מלכות השולטת לבדה בלי ז"א גורמת את זה, כי המלכות נקראת לילה). ואדם צריך להקדים עצמו ולהפקיד בידו הנפש שלו בפקדון... כך הוא אילן הזה, שבני אדם מקדימים ונותנים לו נפשם בפקדון, וכל נשמות של בני העולם לוקח, וכולם טועמים טעם מיתה, משום שאילן זה הוא של מות, (שבשעה שהמלכות היא בפירוד מז"א שהוא עץ החיים, הוא אילן המות), ומשום שכל אלו הנפשות אף על פי שכולן מתחייבות אליו ואין ראוי להשיב הפקדון אל האדם, עם כל זה, כיון שכולן נמסרו לו בפקדון, הוא משיב כל הפקדונות לבעליהן.

תא חזי, אילן המות הזה אינו ראוי להשיב הפקדון לאדם (בבוקר), אלא בשעה שעץ החיים מתעורר בעולם, ומתי מתעורר עץ החיים ההוא, בשעה שבא הבוקר, ואז כיון שמתעורר בעולם כל בני העולם חיים, ואותו אילן המות עוזב ומחזיר כל הפקדונות שנפקדו אצלו והולך לו, מהו הטעם הם חיים, הוא משום שאותו עץ החיים גורם (שהוא ז"א השולט ביום)... (במדבר מא, ועיין שם עוד)

...ג' טפות הם בחרבו, וכבר העמידו החברים, כיון שרואה אותו מזדעזע כל גופו ורוחו ולבו אינו שוקט, משום שהוא מלך של כל הגוף, והרוח שלו הולך בכל אברי הגוף, ונפרד מהם, כאדם הנפרד מחבירו ללכת למקום אחר, אז הוא אומר אוי לי על מה שעשיתי, ואינו מועיל לו, אלא אם הקדים הרפואה של תשובה מבטרם שהגיעה שעה ההיא. מפחד האדם ורוצה להסתתר ואינו יכול, כיון שרואה שאינו יכול, הוא פותח את עיניו ויש לו להסתכל בו, ומסתכל בו בעינים פקוחות, ואז הוא מוסר עצמו ונפשו, והשעה ההיא היא העת של הדין הגדול שאדם נידון בעולם הזה, ואז הולך הרוח בכל אברי הגוף ונפרד מהם, ומשוטט בכל האברים ומזדעזע לכל הצדדים וכל אברי הגוף מזדעזעים. כשמגיע הרוח לכל אבר ואבר ונפרד ממנו, נופלת זיעה על אותו האבר, והרוח מסתלק ממנו, ומיד מת אותו האבר. כיון שמגיע הרוח לצאת, כי כבר נפרד מכל הגוף, אז השכינה עומדת עליו, ומיד פורח מן הגוף. אשרי חלקו של מי שנתדבק בה (בשכינה), אוי לאלו הרשעים שהם רחוקים ממנה ולא נתדבקו בה.

וכמה בתי דין עוברים על האדם כשיוצא מעולם הזה, א' אותו דין העליון שאמרנו, כשהרוח יוצא מן הגוף. וא' הוא הדין בעת שמעשיו ודבוריו הולכים לפניו... וא' הדין כשנכנס לקבר, וא' דין הקבר, וא' דין התולעים, וא' דין הגיהנם, וא' דין הרוח ההולך ומשוטט בעולם ואינו מוצא מקום עד שישלים מעשיו... (נשא קיט, ועיין שם עוד)

ואם תאמר הרי כתוב וימת, שנתבטלו לגמרי, אינו כן, אלא כל מי שיורד ממדרגה הראשונה שהיה בו נקראת בו מיתה, כמו שאומר וימת מלך מצרים, שירד ממדרגתו הקודמת שהיה עומד בה... (שם אדרא רבה קעט)

ותא חזי, אם לא היה חוטא אדם, לא היה טועם טעם המות בעולם הזה, בשעה שנכנס לעולמות האחרים, אבל משום שחטא, הוא טועם טעם המות מטרם שיכנס באלו העולמות, והרוח מת, שט מגוף הזה ומשאירו בעולם הזה, והרוח מתרחץ בנהר דינור לקבל עונשו, ואחר כך נכנס לגן עדן הארץ... (שלח נג)

...כיון שנמשכתם אחר יצר הרע, אכן כאדם תמותון וגו', מה מיתתו של אדם מורידו לעפר כדי שימחה היצר הרע שבגוף, ואותו יצר הרע הוא שמה ונרקב בתוכו... (שלח ק)

...תוסף רוחם יגועון, שנתעורר רוח אחר מצד שמאל (בלי ימין) ורוח הטומאה שורה על בני אדם, על אלו שמתו, ואותם שנמצאו עמהם ועל שאר בני אדם, ומהו הרפואה שלהם, הוא שכתוב ואל עפרם ישובון, שזהו שריפת החטאת, כדי להטהר בו, והיינו סוד הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה, לאחר שחוזרים לעפר הזה, כדי להטהר בו, נעבר רוח הטומאה ונתעורר רוח אחר קדוש ושורה בעולם, זה שאמר תשלח רוחך יבראון, יבראו וירפאו ברפואה עליונה של רוח אחר, ותחדש פני האדמה, כי נטהרה, וחדוש הלבנה נמצא, וכל העולמות מתברכים... (חקת לג, ועיין שם עוד)

ושבח אני את המתים, וכי שלמה המלך משבח את המתים יותר מן החיים, והרי לא נקרא חי, אלא מי שהוא בדרך אמת בעולם הזה, כמו שאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והעמידו החברים, והרשע שאינו הולך בדרך אמת נקרא מת. אלא ודאי כל דבריו של שלמה המלך נאמרו בחכמה, והרי למדנו ושבח אני את המתים אילו לא היה כתוב יותר, הייתי אומר כך (משבח המתים יותר מן החיים), אבל כיון שכתוב שכבר מתו, נמצא בזה דבר אחר בחכמה, שכבר מתו בזמן אחר, שנסתלקו מן העולם ונתתקנו בעפר, (דהיינו שחזרו ונתגלגלו ובאו לעולם הזה), כל שכן שקבלו עונש פעם ושתים... ועל כן ושבח אני את המתים שכבר מתו, דהיינו אלו שהם חיים, ונקראים מתים, הוא משום שטעמו טעם המות, ואף על פי שנמצאים בעולם הזה, הם מתים, ומבין המתים הוחזרו. ועוד כי הם עומדים לתקן על מעשים הראשונים... (שם נה)

פתח רבי יוסי ואמר, ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, מקרא זה יש להסתכל בו, וכי הוי"ה ממית, הרי השם הזה סם חיים הוא לכל, ודבר זה מות, אינו שורה בו... מהו הוי"ה ממית, שבני אדם חושבים שהוא ממית לכל בני אדם, אלא הוי"ה ממית ודאי, איך הוא ממית, אם תאמר משום כשהוא מסתלק מן האדם (הוא מת), כי בעוד שהוא על האדם אינם יכולים כל מקטרגי העולם להזיק לו, אלא בשעה שמסתלק ממנו מיד כל מקטרגי העולם יכולים לו, והאדם מת. אינו כן, אלא הויה ממית, למי הוא ממית, לאותה המשכה של סטרא רעה, (דהיינו הגוף), כיון שההמשכה של סטרא אחרא רואה זיו יקרו של הקב"ה מיד מת, ואין לו קיום אפילו רגע אחד, כיון שאותה המשכה של הסטרא אחרא מת ונעבר מן העולם, מיד מחיה, למי מחיה, לאותה המשכה של רוח הקדוש הבאה מצד הקדושה, דהיינו הנשמה... (בלק שסט, ועיין שם עוד)

המצוה שלאחר זו, לדון בדיני חגבים, שלמדנו דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם, כך בעלי המשנה אינם צריכים שחיטה (ממלאך המות), אלא שנאמר בהם ויגוע ויאסף אל עמיו. מה דגי הים חיותם בים, אף תלמידי חכמים בעלי המשנה חיותם בתורה, ואם נפרדים מן התורה מיד מתים, התנינים שבמשנה שבה גדלים תניני הים, ואם אלו שביבשה, (כלומר שאין בהם תורה) יפלו למים (לתורה), ואינם יכולים לשוט (תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה), הם מתים... (תצא נח)

תא חזי, הנה למדנו, שכל רוחות היוצאים מלמעלה יוצאים זכר ונקבה, ונפרדים... ובכל פעם שהזכר עוד לא הגיע זמנו להתחבר עם הנקבה שלו, ובא אחר (שאינו בן זוגה) להתחבר, הנה כשנתעורר צדק בעולם לפקוד על עונות העולם, הוא אוסף אותו האדם שנשא אותה, ובא האחר (שהוא בן זוגה) ונושא אותה, ועל כן קשין זווגין לפני הקב"ה. וכל זה הוא, אם קלקל הזכר (שאינו בן זוגה) את מעשיו (אז נוטלין אותו מן העולם), ואף על פי שלא קלקל מעשיו כל כך בעונותיו, הוא נפטר באותו זמן מטרם שמגיע זמנו... משום שהגיע זמנו של האחר... (וילך ז, ועיין שם עוד)

אשריהם כל אלו העוסקים בתורה, לדעת חכמת אדונם, והם יודעים ומסתכלים בסודות העליונים, כי כשאדם יצא מהעולם הזה, (הוא עשה תשובה, ולא נשארו לו אלא העבירות שרק המיתה מכפרת עליהם), על ידי זה, (דהיינו המיתה). מסתלקים ממנו כל הדינים שבעולם, ולא עוד, אלא שפותחין לו י"ג שערים מסודות האפרסמון הטהור שחכמה עליונה תלויה בהם... (זהר חדש שיר השירים תפ)

ואם האדם לא יזכה בתורה ובמעשים טובים, כשמסתלק מן העולם יכנוס בדרך החושך שאמרתי, ומזדעזעים כל מי שהוא במקום הזה, ויאמרו הזאת נעמי, (הזאת היא הנשמה), שהלכה ממקום זה מלאה כל טוב... (שם רות טו)

ואי תימא, אם הגדולים חוטאים בלא משפט, שלא עשו משפט בעולם, הקב"ה בא להרוג העניים בשבילם, אלא העניים הם כליו של הקב"ה, והם קרובים אליו, וכשהרעב בא לעולם הם צועקים אליו, והקב"ה שומע להם, ומעיין על העולם ודן לאותן שגרמו צער זה על העניים, ונספים מן העולם קודם זמנם, כדכתיב, אם צעק יצעק אלי וגו', בודאי באותו זמן יש נספה ומסתלק מן העולם קודם זמנו, בלא משפט, על שלא הוציאו המשפט לאורה, ועל שעיוותו וקילקלו המשפט...

אמר רבי אלכסנדרי, בשעה שהאדם נפטר מן העולם, הנשמה והנפש הולכות יחד, שנאמר ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם, (שנעמי היא נשמה ורות היא נפש)... (שם שסח, ועיין שם עוד)

...עד באנה בית לחם, (דהיינו לעולם ההוא), ולמה נקרא כך (בית לחם), אלא בית הדין והקטרוג שם, (שהוא דין ומלחמה, לחם הוא מלשון מלחמה), אז כתוב ותהום כל העיר עליהן, דהיינו כל שאר המתים מרעישים עליהן מפחד קול מלחמת הדין (שהן מעוררות). שלמדנו אותו המלאך הממונה על בית הקברות, נכנס לקבר בשעה שנקבר, ועומד עליו ומביט ואומר, אוי לו לפלוני זה, אוי לעינים שנהנו מהעולם הזה בעבירה, אוי להם לידים ורגלים שהלכו בהבלי העולם... (שם תח, ועיין שם עוד)

אלא בזמן שהאדם יוצא מן העולם הזה, ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה, זכה, מקדמים לו מלאכי שלום, ואומרים לו שלום בואך... (שם תרסז)

מכילתא:

רבי יהושע בן קרחא אומר, אין לך מיתה קשה יותר ממיתת רעב, שנאמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב וגו'. (בשלח ויסע פרשה א)

...מי שמחלל שם שמים ועשה תשובה, אין כח בתשובה לתלות ולא יום הכפורים מכפר ולא יסורין בלבד ממרקין, אלא התשובה ויום הכפורים תולין, ויום המיתה ויסורין ממרקין, ועל זה נאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואומר אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא במיתה. רבי אומר, שומע אני שלא יכפר יום המיתה, כשהוא אומר בפתחי את קברותיכם (יחזקאל ל"א), הא למדת שיום המיתה מכפר... (יתרו פרשה ז כ)

ספרי:

ומה תלמוד לומר לא יראני האדם וחי, כשהוא חי אינו רואה, אבל רואה הוא בשעת מיתה, וכן הוא אומר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. (בהעלותך קג)

כל המתים במיתה מתכפרים, אבל זו עוונה בה, כענין שנאמר ותהי עוונותם על עצמותם... רבי נתן אומר סימן טוב לאדם שנפרעים ממנו לאחר מיתתו, מת לא נספד ולא נקבר, אכלתו חיה או שירדו עליו גשמים, הרי זה סימן טוב, שנפרעים ממנו לאחר מיתתו... (שלח קיב)

כשאדם נפטר מן העולם, באים כל מעשיו ונפרטים לפניו, ואומר לו כך עשית ביום פלוני, ואי אתה מאמין בדברים הללו, והוא אומר הן והן, והוא אומר לו חתום, שנאמר ביד כל אדם יחתום. (האזינו שז)

...אמר לו כלך משה, גזירה היא מלפני, שוה בכל אדם, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, ואומר זאת תורת האדם ה' אלקים... (שם שלט)

...כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח, וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים רעים כדי שישמטו את נשמתן, וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולח בם ואומר תמות בנוער נפשם... ולא כהתה עינו מלמד שעיניהם של מתים כהה. (ברכה שנז)

תלמוד בבלי:

רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצא זו מיתה, שנאמר למות תוצאות, תניא נמי הכי, תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר למות תוצאות, תניא נמי הכי, תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר למות תוצאות, תוצאות בגימטריא הכי הוו, קשה שבכולן אסכרא, ניחא שבכולן נשיקה, אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא, (ענפי הסירים הנסבכים בצמר), ואיכא דאמרי כפטורי בפי ושט, (חבלים בנקב צר), נשיקה דמיא כמשחל ביניתא מחלבה (שער מחלב). (ברכות ח א)

(דוד) נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת, מאי משמע דעל יום המיתה נאמר, אמר רבה בר רב שילא מסיפא דענינא, דכתיב תסתיר פניך תבהלון תוסף רוחם יגועון וגו'. (שם י א)

רבה בתר צלותיה אמר הכי, אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי... רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, הכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב, ויום המות מיום הוולדו... (שם יז א)

...כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים, שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל, הוא הכה את שני אריאל מואב... אטו כולי עלמא בני מתי נינהו, אלא בן איש חי, שאפילו במיתתו קרוי חי... והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים, שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל, ואיבעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת, חי הוא, אלא המת מעיקרא... (שם יח א)

...והא תנן אל תאמן בעצמך עד יום מותך... (שם כט א)

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא במר בריה דרבינא לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, אמרו ליה אנן מה נעני בתרך, אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. (שם לא א)

אמר רבי יוסי ברבי חנינא ג' אמתות (אמתך) הללו למה, אמרה חנה לפני הקב"ה רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה בראת באשה, ואמרי לה שלשה דבקי מיתה, ואלו הן, נדה וחלה והדלקת הנר, כלום עברתי על אחת מהן... (שם לא ב)

...אמר להם (רבי חנינא בן דוסא), ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית... (שם לג א)

ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות... דאמר רבי חמא בר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות. (שם נה א)

...הכי קאמר, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות... אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי, אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם, ומדת ימי מה היא, גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם, ואדעה מה חדל אני, אמר לו בשבת תמות, אמות באחד בשבת, אמר לו כבר הגיעה מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא... כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא... (שבת ל א)

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר... וגברי היכא מיבדקי, אמר ריש לקשי בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא, אימא כעין גשר... תנו רבנן מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה, שכל המומתין מתודין... תנו רבנן על שלש עבירות נשים מתות יולדות, רבי אלעזר אומר נשים מתות ילדות... תניא רבי ישמעאל בן אלעזר אומר, בעון שני דברים עמי הארצות מתים, על שקורין לארון הקדש ארנא, ועל שקורין לבית הכנסת בית עם... (שם לא ב)

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב הנפש החוטאת היא תמות... מיתיבי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, אמר להם מצוה קלה ציויתיו ועבר עליה, אמרו ליה והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו, אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב וגו', הוא דאמר כי האי תנא, דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתן בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם, מיתיבי ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד... (שם נה א)

רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת, וחומש במקום קרבן קאי... (שם סט ב)

דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר... דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרפה... ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן, אחר מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה, אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן. (שם קה ב)

ואמר רבי יוסי יהי חלקי ממתי בחולי מעים, דאמר מר רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים, ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה... (שם קיח ב)

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם... (שם קל א)

נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה... (שם קנו ב)

שלשה מתין כשהן מספרין, ואלו הן חולי מעיין, וחיה והדרוקן... (עירובין מא ב)

אמר רבי יהודה אמר רב על עיר שיש בה מעלות ומורדות אדם ובהמה שבה מתים בחצי ימיהן, מתים סלקא דעתך, אלא אימא מזקינים... (שם נו א)

והא תניא רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן... (שם סג א)

תנו רבנן שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן, יום המיתה... תנו רבנן ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו, על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב... (פסחים נד ב)

דתנא משמיה דרבי עקיבא כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה. (שם קה א)

...אמרי לך רבנן טומאה שכיחא, מיתה לא שכיחא... (יומא יג א)

תנו רבנן שלשה קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן, קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף... (שם כ ב)

אמר רבי יהושע בן לוי,מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיי, לא זכה נעשית לו סם מיתה... (שם עב ב)

דאמר שמואל, האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני. (שם עח ב)

...הואיל ואמר רבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך... (ראש השנה ו א)

אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים... רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה... (שם טז ב)

תנו רבנן משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני י"ח שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, לכו ועסקו בתורה וחיו, הלכו ועסקו בתורה וחיו... (שם יח א)

...דאמר מר מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי... ומי מידחי גברא מקמי גברא, אין דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן מאי דכתיב על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי, במעשיהם לא נאמר, אלא באמרי פי, אלמא מידחי גברא מקמי גברא... רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא... בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, אמר ליה מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים... (תענית ה ב)

אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנאמר ברעב פדך ממות... אמרו לו בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין לפניו, ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר הין, ואמרים לו חתום וחותם, שנאמר וביד כל אדם יחתום, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין, ואומר להם יפה דנתוני... (שם יא א)

תנו רבנן עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר, ביום אחד או בד' ימים אין זה דבר... (שם כא א)

תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת, כל בתי מדרשות שבעיר בטלין, ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היושבין בצפון יושבין בדרום, היושבין בדרום יושבין בצפון, נשיא שמת בתי מדרשות בטילין... (מועד קטן כב ב)

...ואמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה, אתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', מפני שגנאי הדבר לאומרו. אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת, אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. תנו רבנן, מת פתאום זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה, רבי חנניא בן גמליאל אומר זו היא מיתת מגפה, שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה, ג' גערה, ארבעה נזיפה, חמשה זו היא מיתת כל אדם, אמר רבי חנין מאי קרא, הן קרבו ימיך למות, הן חד, קרבו תרי, ימיך תרי, הא חמשה... מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת, חמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, ששים זו היא מיתה בידי שמים...

רב ששת איתחזי ליה (מלאך המות) בשוקא, אמר ליה בשוקא כבהמה, איתא לגבי ביתא. רב אשי איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה איתרח לי תלתין יומא ואהדרי לתלמודאי, דאמריתו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ביום תלתין אתא, אמר ליה מאי כולי האי, קא דחקא רגליה דבר נתן, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, רב חסדא לא הוה יכיל ליה, דלא הוה שתיק פומיה בגירסא, סליק יתיב בארזה דבי רב, פקע ארזא ושתק ויכיל ליה... (שם כח א, וראה שם עוד)

...אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט, אמר ליה והכתיב דור הולך ודור בא, אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה, אמר ליה אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה... (חגיגה ד ב)

ורמינהי אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, אפילו מגוייד ואפילו גוסס, טמויי לא מטמא, הא מיחייא לא חיי... רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות ולחיות... (יבמות קכ ב)

...והאמר רבי יוסף וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו... אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה או נופל בדלקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי... (כתובות ל א)

...אבל במיתה ומלקות דאיידי ואיידי בגופיה אימא מיתה אריכתא היא... (שם לז ב)

...אמר לו רבי, מפני מה אתה בוכה, והתניא, מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו, פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו, פניו כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל סימן רע לו, פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים סימן יפה לו, מת בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו, מת בערב יום הכפורים סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו, מת מחולי מעיים סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים, אמר ליה אנא אתורה ומצוות קא בכינא. (שם קג ב)

...דאמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם צדיק פלוני בא, אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, ואומרים לו יבא בשלום ינוחו על משכבותם. אמר רבי אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו בא בשלום, ואחת אומרת הולך נכוחו, ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם. בשעה שהרשע נאבד מן העולם שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו, אחת אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים, ואחת אומרת לו למעצבה ישכב, ואחת אומרת לו רדה והשכבה את ערלים. (שם קד א)

...ועניות זו כמות, שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים, ותניא כל מקום שנתנו חכמים את עיניהם, או מיתה או עוני. (נדרים ז ב)

ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא, ואמרי לה אמר רבי יהושע בן לוי, כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו, שנאמר והיה כל מוצאי יהרגני, רב אמר מן הדין קרא למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך... (שם מא א)

...ותניא ארבעה חשובים כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים, עני דכתיב כי מתו כל האנשים, מצורע דכתיב אל נא תהי כמת, וסומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם, ומי שאין לו בנים, דכתיב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. (שם סד ב)

...אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. (סוטה ח ב)

בשכבך תשמור עליך (התורה), זה מיתה. (שם כא א)

תניא היא לוז שצובעין בה תכלת... ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. (שם מו ב)

...אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה, לא... אלא אמר אביי לא קשיא, הא רבי מאיר דלא חייש למיתה... (גיטין כח א)

...מיתא שכיחא עשירות לא שכיחא, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי חברך מית אשר, איתעשר לא תאשר. (שם ל ב(

חמשה קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן, אכל ועמד שתה ועמד הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מטתו ועמד. ששה העושה אותן מיד מת, ואלו הן, הבא בדרך ונתייגע, הקיז דם ונכנס לבית המרחץ, ושתה ונשתכר וישן על גבי קרקע ושימש מטתו, אמר רבי יוחנן והוא שעשאן כסידרן... (שם ע א)

...גירות לא שכיחא, מיתה שכיחא... (שם פה א)

...והכא בסימנין עשויין להשתנות אחר מיתה קמיפלגי, מר סבר סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר סימנין אין עשויין להשתנות לאחר מיתה. (בבא מציעא כז ב)

כולהו שני יסורי דרבי אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה... (שם פה א)

דרב סליק לקיברי עבד מאי דעבד, אמר תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ, ושמואל אמר זה הרוח, שמואל לטעמיה, דאמר שמואל הכל ברוח... (שם קז ב)

ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, חרב קשה ממות, אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא... (בבא בתרא ח ב)

הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם... ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצלת מן המיתה, דכתיב וצדקה תציל ממות. (שם י א)

אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב, או מיתותא. (שם טז ב)

אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים, אמר ליה אין, והא דור המבול, אמר ליה אנן גויעה ואסיפה קאמרינן... (שם)

...חזא דכתיב בראש כל מותא אנא דם, בראש כל חיין אנא חמר... אלא הכי בעי למכתב, בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר... (שם נח ב)

מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה, דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה. (שם קטז א)

הדר פשטה, אין אדם משטה בשעת מיתה. (שם קעה א)

ואמר רבי יוחנן כל שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה... אמר רבי אלכסנדרי כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו, שנאמר אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך... תנא אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל. (סנהדרין כב א)

תנו רבנן מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותיו, ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה לכל עונותי... (שם מד ב)

...אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם, אמר לו לא היה לנו פנאי, אמר להן, תמיה אני אם ימותו מיתת עצמם, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן... (שם סח א)

זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מית איניש מהתם בלא זמניה, נסיבי איתתא מינהון והוון לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישא, אתאי שיבבתא טרפא אדשא, סבר לאו אורח ארעא, אמר לה ליתא הכא, שכיבו ליה תרתין בנין, אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה מאי האי, אמר להו הכי הוה מעשה, אמרו ליה במטותא מינך פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי. (שם צז א)

...וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה, אמר רבי זירא לומר שאם מת מת בלא עוון, אמר ליה רבא אם מת מיתה ממרקת, אלא אמר רבא להגן עליו מן היסורין. (שבועות ח ב)

דתניא רבי יוסי אומר לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון, ורבי יוסי נמי הכתיב למען ייטב להם ולבניהם לעולם, טובה הוא דהויא הא מיתה איכא, רבי יוסי אמר לך כיון דליכא מיתה אין לך טובה גדולה מזו. ותנא קמא נמי, הכתיב אכן כאדם תמותון, מאי מיתה, עניות... (עבודה זרה ה א)

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות. (שם כ ב)

...לפי שאין מיתה בצבור, מנא ליה לרב פפא הא, אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, אי הכי אפילו ביחיד נמי, אלא דיוקיא דרב פפא משעיר דראש חודש... (הוריות ו א)

תנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנב, כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון... (זבחים קיח ב)

...מדת בשר ודם אדם מסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה, והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים, שנאמר ואף הסיתך מפי צר, מגיהנם שפיה צר... (מנחות צט ב)

...דאמור רבנן מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול... (שם עד א)

במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו, למקבלו ולאומרו, אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון, וכי יש יד ללשון, לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה, אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה... תלמוד לומר חץ שחוט לשונם... דאמר רבא דבעי חיים בלישניה, דבעי מיתה בלישניה... (ערכין טו ב, וראה עוד לשון הרע)

...אמר להן מה יעביד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו, מה יעביד איניש וימות, יחיה את עצמו... (תמיד לב א)

כי לי תכרע כל ברך, זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר... (נדה ל ב)

תלמוד ירושלמי:

וכי יש מת וחוזר ומת, כהדא דתני המת לחמישים שנה מת בהיכרת, לחמשים ושתים זו היא מיתת שמואל הנביא, לששים מיתה האמורה בתורה, לשבעים מיתה של חיבה, לשמונים מיתה של זקנה, מכאן ואילך חיי צער... תני רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, זקן שאכל את החלב, וכי מי מודיענו שהוא בהיכרת, כהדא דתניא או שחילל את השבת מת בהיכרת, אלא כיני, המת ליום אחד מיתה של זעם, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מת במגפה. תני רבי חלפתא בן שאול, מת באחד בשנים בשלשה בהיכרת, לארבעה לחמשה מיתה הדופה, לששה מיתת דרך הארץ, לשבעה מיתה של חייב, מכאן ואילך מת ביסורים... (בכורים ו ב)

...רב ורבי חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בידי שמים, רבי חנינא ושמואל תריהון אמרין צ"ט מתין בצינה ואחד בידי שמים... דבעל ידי דהוה שרי תמן דעינא בישא שכיחא תמן הוא אמר צ"ט מתים בעיינא, רבי חנינא דהוה שרי בצפרין דצינתא תמן, הוה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים, ורבנין אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים... דאתמר רבי אליעזר תשעים ותשעה מתים במרה ואחד בידי שמים. (שבת עה ב)

...קרי מצוי, מיתה אינה מצויה... תמן את אמר אין מיתה מצויה, וכא את אמר מיתה מצויה, תמן ביחיד וכאן בצבור... (יומא ה ב)

רבי אבא אמר רבי חלבו ורבי חמא בר חנינה חד אמר מת שם ונקבר שם יש בידו שתים (עונשים), מת שם ונקבר כאן יש בידו אחת, וחרנה אמר קבורה מכפרת על מיתה שלהן, רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה רגילוי דבר נש אינון מובלין יתיה כל הן דמיתבעי... (כתובות סו ב)

כד דמך רבי אחא איתחמי כוכבא בטיהרא, כד דמך רבי חנן איתכפון (נשברו) אנדרטיא... כד דמך רבי חנינא דברת חוורן איתבזע ימא דטיבריא... כד דמך רב הושעיא נפל קלון דטיבריא, כד דמך רבי יצחק בן אלישיב איתעקרון שובעין אוסקופין מבעלי בתים דגלילא... כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק איתעקרין ארזייא דארעא דישראל... כיון דדמך נחתת אישתא מן שמייא ואפסק בין ערסא לקהלא, והוון שעין קלון וברקי בעלמא... כד דמך רבי יסא בר חלפותא משכו צינורות דם בלדוקיא... כד דמך רבי אבהו בכו עמודיא דקיסרין... (עבודה זרה יח א)

...אלא דידי אתא עובדא קמי רב, אמר אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה. (בבא קמא מ ב)

מדרש רבה:

...רבי תפדאי בשם רבי אחא אמר, אמר הקב"ה אם בורא אני אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, אם יחטא ימות, ואם לא יחטא יחיה. (בראשית פרשה ח יא)

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד, והנה טוב זה מוות. (שם ט ד)

רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן רבי חמא בר חנינא אמר, ראוי היה אדם הראשון שלא לטעום טעם מיתה, ולמה נקנסה בו מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, לפיכך נקנסה בו מיתה... אמר לו רבי יונתן אם כן יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים, אלא שלא יהו הרשעים עושים תשובה של רמיות... (שם שם ו)

רבי יוחנן אמר מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים, אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב') הוגעתם ה' בדבריכם, כיון שהן מתים הן פוסקים מלהכעיס להקב"ה, שנאמר (איוב ג') שם רשעים חדלו רוגז. מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן, כיון שהם מתים הן נחין, הדא הוא דכתיב (שם) ושם ינוחו יגיעי כח... ורבי שמעון בן לקיש אמר ליתן שכר לאלו בכפלים ולהפרע מאלו בכפלים, ליתן שכר לצדיקים שלא היו ראויים לטעום טעם מיתה, וקבלו עליהם טעם מיתה, לפיכך (ישעיה ס"א) לכן בארצם משנה יירשו, ולהפרע מן הרשעים, שלא היו הצדיקים ראויים לטעום טעם מיתה, ובשבילן קיבלו עליהן מיתה, לכך (ירמיה י"ז) ומשנה שברון ירשו. (שם שם ז)

ויפח באפיו... לפי שבעולם הזה בנפיחה, לפיכך מת, אבל לעתיד בנתינה, שנאמר (יחזקאל ל"ז) ונתתי רוחי בכם וחייתם. (שם יד י)

מות תמות - מיתה לאדם מיתה לחוה, מיתה לו מיתה לתולדותיו. (שם טז י)

 תא חזי, כיון שנכנס הלילה אילן המות שולט בעולם, ועץ החיים מסתלק למעלה למעלה, וכיון שאילן המות שולט בעולם לבדו, וכל בני העולם טועמים טעם מות, מהו הטעם, הוא משום שאילן הזה גורם (שהיא מלכות השולטת לבדה בלי ז"א גורמת את זה, כי המלכות נקראת לילה). ואדם צריך להקדים עצמו ולהפקיד בידו הנפש שלו בפקדון... כך הוא אילן הזה, שבני אדם מקדימים ונותנים לו נפשם בפקדון, וכל נשמות של בני העולם לוקח, וכולם טועמים טעם מיתה, משום שאילן זה הוא של מות, (שבשעה שהמלכות היא בפירוד מז"א שהוא עץ החיים, הוא אילן המות), ומשום שכל אלו הנפשות אף על פי שכולן מתחייבות אליו ואין ראוי להשיב הפקדון אל האדם, עם כל זה, כיון שכולן נמסרו לו בפקדון, הוא משיב כל הפקדונות לבעליהן.

תא חזי, אילן המות הזה אינו ראוי להשיב הפקדון לאדם (בבוקר), אלא בשעה שעץ החיים מתעורר בעולם, ומתי מתעורר עץ החיים ההוא, בשעה שבא הבוקר, ואז כיון שמתעורר בעולם כל בני העולם חיים, ואותו אילן המות עוזב ומחזיר כל הפקדונות שנפקדו אצלו והולך לו, מהו הטעם הם חיים, הוא משום שאותו עץ החיים גורם (שהוא ז"א השולט ביום)... (במדבר מא, ועיין שם עוד)

...ג' טפות הם בחרבו, וכבר העמידו החברים, כיון שרואה אותו מזדעזע כל גופו ורוחו ולבו אינו שוקט, משום שהוא מלך של כל הגוף, והרוח שלו הולך בכל אברי הגוף, ונפרד מהם, כאדם הנפרד מחבירו ללכת למקום אחר, אז הוא אומר אוי לי על מה שעשיתי, ואינו מועיל לו, אלא אם הקדים הרפואה של תשובה מבטרם שהגיעה שעה ההיא. מפחד האדם ורוצה להסתתר ואינו יכול, כיון שרואה שאינו יכול, הוא פותח את עיניו ויש לו להסתכל בו, ומסתכל בו בעינים פקוחות, ואז הוא מוסר עצמו ונפשו, והשעה ההיא היא העת של הדין הגדול שאדם נידון בעולם הזה, ואז הולך הרוח בכל אברי הגוף ונפרד מהם, ומשוטט בכל האברים ומזדעזע לכל הצדדים וכל אברי הגוף מזדעזעים. כשמגיע הרוח לכל אבר ואבר ונפרד ממנו, נופלת זיעה על אותו האבר, והרוח מסתלק ממנו, ומיד מת אותו האבר. כיון שמגיע הרוח לצאת, כי כבר נפרד מכל הגוף, אז השכינה עומדת עליו, ומיד פורח מן הגוף. אשרי חלקו של מי שנתדבק בה (בשכינה), אוי לאלו הרשעים שהם רחוקים ממנה ולא נתדבקו בה.

וכמה בתי דין עוברים על האדם כשיוצא מעולם הזה, א' אותו דין העליון שאמרנו, כשהרוח יוצא מן הגוף. וא' הוא הדין בעת שמעשיו ודבוריו הולכים לפניו... וא' הדין כשנכנס לקבר, וא' דין הקבר, וא' דין התולעים, וא' דין הגיהנם, וא' דין הרוח ההולך ומשוטט בעולם ואינו מוצא מקום עד שישלים מעשיו... (נשא קיט, ועיין שם עוד)

ואם תאמר הרי כתוב וימת, שנתבטלו לגמרי, אינו כן, אלא כל מי שיורד ממדרגה הראשונה שהיה בו נקראת בו מיתה, כמו שאומר וימת מלך מצרים, שירד ממדרגתו הקודמת שהיה עומד בה... (שם אדרא רבה קעט)

ותא חזי, אם לא היה חוטא אדם, לא היה טועם טעם המות בעולם הזה, בשעה שנכנס לעולמות האחרים, אבל משום שחטא, הוא טועם טעם המות מטרם שיכנס באלו העולמות, והרוח מת, שט מגוף הזה ומשאירו בעולם הזה, והרוח מתרחץ בנהר דינור לקבל עונשו, ואחר כך נכנס לגן עדן הארץ... (שלח נג)

...כיון שנמשכתם אחר יצר הרע, אכן כאדם תמותון וגו', מה מיתתו של אדם מורידו לעפר כדי שימחה היצר הרע שבגוף, ואותו יצר הרע הוא שמה ונרקב בתוכו... (שלח ק)

...תוסף רוחם יגועון, שנתעורר רוח אחר מצד שמאל (בלי ימין) ורוח הטומאה שורה על בני אדם, על אלו שמתו, ואותם שנמצאו עמהם ועל שאר בני אדם, ומהו הרפואה שלהם, הוא שכתוב ואל עפרם ישובון, שזהו שריפת החטאת, כדי להטהר בו, והיינו סוד הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה, לאחר שחוזרים לעפר הזה, כדי להטהר בו, נעבר רוח הטומאה ונתעורר רוח אחר קדוש ושורה בעולם, זה שאמר תשלח רוחך יבראון, יבראו וירפאו ברפואה עליונה של רוח אחר, ותחדש פני האדמה, כי נטהרה, וחדוש הלבנה נמצא, וכל העולמות מתברכים... (חקת לג, ועיין שם עוד)

ושבח אני את המתים, וכי שלמה המלך משבח את המתים יותר מן החיים, והרי לא נקרא חי, אלא מי שהוא בדרך אמת בעולם הזה, כמו שאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והעמידו החברים, והרשע שאינו הולך בדרך אמת נקרא מת. אלא ודאי כל דבריו של שלמה המלך נאמרו בחכמה, והרי למדנו ושבח אני את המתים אילו לא היה כתוב יותר, הייתי אומר כך (משבח המתים יותר מן החיים), אבל כיון שכתוב שכבר מתו, נמצא בזה דבר אחר בחכמה, שכבר מתו בזמן אחר, שנסתלקו מן העולם ונתתקנו בעפר, (דהיינו שחזרו ונתגלגלו ובאו לעולם הזה), כל שכן שקבלו עונש פעם ושתים... ועל כן ושבח אני את המתים שכבר מתו, דהיינו אלו שהם חיים, ונקראים מתים, הוא משום שטעמו טעם המות, ואף על פי שנמצאים בעולם הזה, הם מתים, ומבין המתים הוחזרו. ועוד כי הם עומדים לתקן על מעשים הראשונים... (שם נה)

פתח רבי יוסי ואמר, ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, מקרא זה יש להסתכל בו, וכי הוי"ה ממית, הרי השם הזה סם חיים הוא לכל, ודבר זה מות, אינו שורה בו... מהו הוי"ה ממית, שבני אדם חושבים שהוא ממית לכל בני אדם, אלא הוי"ה ממית ודאי, איך הוא ממית, אם תאמר משום כשהוא מסתלק מן האדם (הוא מת), כי בעוד שהוא על האדם אינם יכולים כל מקטרגי העולם להזיק לו, אלא בשעה שמסתלק ממנו מיד כל מקטרגי העולם יכולים לו, והאדם מת. אינו כן, אלא הויה ממית, למי הוא ממית, לאותה המשכה של סטרא רעה, (דהיינו הגוף), כיון שההמשכה של סטרא אחרא רואה זיו יקרו של הקב"ה מיד מת, ואין לו קיום אפילו רגע אחד, כיון שאותה המשכה של הסטרא אחרא מת ונעבר מן העולם, מיד מחיה, למי מחיה, לאותה המשכה של רוח הקדוש הבאה מצד הקדושה, דהיינו הנשמה... (בלק שסט, ועיין שם עוד)

המצוה שלאחר זו, לדון בדיני חגבים, שלמדנו דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם, כך בעלי המשנה אינם צריכים שחיטה (ממלאך המות), אלא שנאמר בהם ויגוע ויאסף אל עמיו. מה דגי הים חיותם בים, אף תלמידי חכמים בעלי המשנה חיותם בתורה, ואם נפרדים מן התורה מיד מתים, התנינים שבמשנה שבה גדלים תניני הים, ואם אלו שביבשה, (כלומר שאין בהם תורה) יפלו למים (לתורה), ואינם יכולים לשוט (תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה), הם מתים... (תצא נח)

תא חזי, הנה למדנו, שכל רוחות היוצאים מלמעלה יוצאים זכר ונקבה, ונפרדים... ובכל פעם שהזכר עוד לא הגיע זמנו להתחבר עם הנקבה שלו, ובא אחר (שאינו בן זוגה) להתחבר, הנה כשנתעורר צדק בעולם לפקוד על עונות העולם, הוא אוסף אותו האדם שנשא אותה, ובא האחר (שהוא בן זוגה) ונושא אותה, ועל כן קשין זווגין לפני הקב"ה. וכל זה הוא, אם קלקל הזכר (שאינו בן זוגה) את מעשיו (אז נוטלין אותו מן העולם), ואף על פי שלא קלקל מעשיו כל כך בעונותיו, הוא נפטר באותו זמן מטרם שמגיע זמנו... משום שהגיע זמנו של האחר... (וילך ז, ועיין שם עוד)

אשריהם כל אלו העוסקים בתורה, לדעת חכמת אדונם, והם יודעים ומסתכלים בסודות העליונים, כי כשאדם יצא מהעולם הזה, (הוא עשה תשובה, ולא נשארו לו אלא העבירות שרק המיתה מכפרת עליהם), על ידי זה, (דהיינו המיתה). מסתלקים ממנו כל הדינים שבעולם, ולא עוד, אלא שפותחין לו י"ג שערים מסודות האפרסמון הטהור שחכמה עליונה תלויה בהם... (זהר חדש שיר השירים תפ)

ואם האדם לא יזכה בתורה ובמעשים טובים, כשמסתלק מן העולם יכנוס בדרך החושך שאמרתי, ומזדעזעים כל מי שהוא במקום הזה, ויאמרו הזאת נעמי, (הזאת היא הנשמה), שהלכה ממקום זה מלאה כל טוב... (שם רות טו)

ואי תימא, אם הגדולים חוטאים בלא משפט, שלא עשו משפט בעולם, הקב"ה בא להרוג העניים בשבילם, אלא העניים הם כליו של הקב"ה, והם קרובים אליו, וכשהרעב בא לעולם הם צועקים אליו, והקב"ה שומע להם, ומעיין על העולם ודן לאותן שגרמו צער זה על העניים, ונספים מן העולם קודם זמנם, כדכתיב, אם צעק יצעק אלי וגו', בודאי באותו זמן יש נספה ומסתלק מן העולם קודם זמנו, בלא משפט, על שלא הוציאו המשפט לאורה, ועל שעיוותו וקילקלו המשפט...

אמר רבי אלכסנדרי, בשעה שהאדם נפטר מן העולם, הנשמה והנפש הולכות יחד, שנאמר ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם, (שנעמי היא נשמה ורות היא נפש)... (שם שסח, ועיין שם עוד)

...עד באנה בית לחם, (דהיינו לעולם ההוא), ולמה נקרא כך (בית לחם), אלא בית הדין והקטרוג שם, (שהוא דין ומלחמה, לחם הוא מלשון מלחמה), אז כתוב ותהום כל העיר עליהן, דהיינו כל שאר המתים מרעישים עליהן מפחד קול מלחמת הדין (שהן מעוררות). שלמדנו אותו המלאך הממונה על בית הקברות, נכנס לקבר בשעה שנקבר, ועומד עליו ומביט ואומר, אוי לו לפלוני זה, אוי לעינים שנהנו מהעולם הזה בעבירה, אוי להם לידים ורגלים שהלכו בהבלי העולם... (שם תח, ועיין שם עוד)

אלא בזמן שהאדם יוצא מן העולם הזה, ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה, זכה, מקדמים לו מלאכי שלום, ואומרים לו שלום בואך... (שם תרסז)

מכילתא:

רבי יהושע בן קרחא אומר, אין לך מיתה קשה יותר ממיתת רעב, שנאמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב וגו'. (בשלח ויסע פרשה א)

...מי שמחלל שם שמים ועשה תשובה, אין כח בתשובה לתלות ולא יום הכפורים מכפר ולא יסורין בלבד ממרקין, אלא התשובה ויום הכפורים תולין, ויום המיתה ויסורין ממרקין, ועל זה נאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואומר אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא במיתה. רבי אומר, שומע אני שלא יכפר יום המיתה, כשהוא אומר בפתחי את קברותיכם (יחזקאל ל"א), הא למדת שיום המיתה מכפר... (יתרו פרשה ז כ)

ספרי:

ומה תלמוד לומר לא יראני האדם וחי, כשהוא חי אינו רואה, אבל רואה הוא בשעת מיתה, וכן הוא אומר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. (בהעלותך קג)

כל המתים במיתה מתכפרים, אבל זו עוונה בה, כענין שנאמר ותהי עוונותם על עצמותם... רבי נתן אומר סימן טוב לאדם שנפרעים ממנו לאחר מיתתו, מת לא נספד ולא נקבר, אכלתו חיה או שירדו עליו גשמים, הרי זה סימן טוב, שנפרעים ממנו לאחר מיתתו... (שלח קיב)

כשאדם נפטר מן העולם, באים כל מעשיו ונפרטים לפניו, ואומר לו כך עשית ביום פלוני, ואי אתה מאמין בדברים הללו, והוא אומר הן והן, והוא אומר לו חתום, שנאמר ביד כל אדם יחתום. (האזינו שז)

...אמר לו כלך משה, גזירה היא מלפני, שוה בכל אדם, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, ואומר זאת תורת האדם ה' אלקים... (שם שלט)

...כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח, וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים רעים כדי שישמטו את נשמתן, וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולח בם ואומר תמות בנוער נפשם... ולא כהתה עינו מלמד שעיניהם של מתים כהה. (ברכה שנז)

תלמוד בבלי:

רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצא זו מיתה, שנאמר למות תוצאות, תניא נמי הכי, תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר למות תוצאות, תניא נמי הכי, תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר למות תוצאות, תוצאות בגימטריא הכי הוו, קשה שבכולן אסכרא, ניחא שבכולן נשיקה, אסכרא דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא, (ענפי הסירים הנסבכים בצמר), ואיכא דאמרי כפטורי בפי ושט, (חבלים בנקב צר), נשיקה דמיא כמשחל ביניתא מחלבה (שער מחלב). (ברכות ח א)

(דוד) נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאד, הוד והדר לבשת, מאי משמע דעל יום המיתה נאמר, אמר רבה בר רב שילא מסיפא דענינא, דכתיב תסתיר פניך תבהלון תוסף רוחם יגועון וגו'. (שם י א)

רבה בתר צלותיה אמר הכי, אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי... רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי, סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, הכל למיתה הם עומדים, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב, ויום המות מיום הוולדו... (שם יז א)

...כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים, שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל, הוא הכה את שני אריאל מואב... אטו כולי עלמא בני מתי נינהו, אלא בן איש חי, שאפילו במיתתו קרוי חי... והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים, שנאמר ואתה חלל רשע נשיא ישראל, ואיבעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת, חי הוא, אלא המת מעיקרא... (שם יח א)

...והא תנן אל תאמן בעצמך עד יום מותך... (שם כט א)

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא במר בריה דרבינא לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, אמרו ליה אנן מה נעני בתרך, אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. (שם לא א)

אמר רבי יוסי ברבי חנינא ג' אמתות (אמתך) הללו למה, אמרה חנה לפני הקב"ה רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה בראת באשה, ואמרי לה שלשה דבקי מיתה, ואלו הן, נדה וחלה והדלקת הנר, כלום עברתי על אחת מהן... (שם לא ב)

...אמר להם (רבי חנינא בן דוסא), ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית... (שם לג א)

ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות... דאמר רבי חמא בר חנינא, מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות. (שם נה א)

...הכי קאמר, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות... אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי, אמר לו גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם, ומדת ימי מה היא, גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם, ואדעה מה חדל אני, אמר לו בשבת תמות, אמות באחד בשבת, אמר לו כבר הגיעה מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא... כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא... (שבת ל א)

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר... וגברי היכא מיבדקי, אמר ריש לקשי בשעה שעוברים על הגשר, גשר ותו לא, אימא כעין גשר... תנו רבנן מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה, שכל המומתין מתודין... תנו רבנן על שלש עבירות נשים מתות יולדות, רבי אלעזר אומר נשים מתות ילדות... תניא רבי ישמעאל בן אלעזר אומר, בעון שני דברים עמי הארצות מתים, על שקורין לארון הקדש ארנא, ועל שקורין לבית הכנסת בית עם... (שם לא ב)

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב הנפש החוטאת היא תמות... מיתיבי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון, אמר להם מצוה קלה ציויתיו ועבר עליה, אמרו ליה והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו, אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב וגו', הוא דאמר כי האי תנא, דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתן בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם, מיתיבי ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד... (שם נה א)

רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת, וחומש במקום קרבן קאי... (שם סט ב)

דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר... דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרפה... ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן, אחר מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה, אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן. (שם קה ב)

ואמר רבי יוסי יהי חלקי ממתי בחולי מעים, דאמר מר רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים, ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה... (שם קיח ב)

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם... (שם קל א)

נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה... (שם קנו ב)

שלשה מתין כשהן מספרין, ואלו הן חולי מעיין, וחיה והדרוקן... (עירובין מא ב)

אמר רבי יהודה אמר רב על עיר שיש בה מעלות ומורדות אדם ובהמה שבה מתים בחצי ימיהן, מתים סלקא דעתך, אלא אימא מזקינים... (שם נו א)

והא תניא רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן... (שם סג א)

תנו רבנן שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן, יום המיתה... תנו רבנן ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו, על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב... (פסחים נד ב)

דתנא משמיה דרבי עקיבא כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה. (שם קה א)

...אמרי לך רבנן טומאה שכיחא, מיתה לא שכיחא... (יומא יג א)

תנו רבנן שלשה קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן, קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף... (שם כ ב)

אמר רבי יהושע בן לוי,מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיי, לא זכה נעשית לו סם מיתה... (שם עב ב)

דאמר שמואל, האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני. (שם עח ב)

...הואיל ואמר רבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך... (ראש השנה ו א)

אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים... רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה... (שם טז ב)

תנו רבנן משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני י"ח שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, לכו ועסקו בתורה וחיו, הלכו ועסקו בתורה וחיו... (שם יח א)

...דאמר מר מת בנ"ב שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי... ומי מידחי גברא מקמי גברא, אין דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן מאי דכתיב על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי, במעשיהם לא נאמר, אלא באמרי פי, אלמא מידחי גברא מקמי גברא... רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא... בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת, אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, אמר ליה מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים... (תענית ה ב)

אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנאמר ברעב פדך ממות... אמרו לו בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין לפניו, ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר הין, ואמרים לו חתום וחותם, שנאמר וביד כל אדם יחתום, ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין, ואומר להם יפה דנתוני... (שם יא א)

תנו רבנן עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר, ביום אחד או בד' ימים אין זה דבר... (שם כא א)

תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת, כל בתי מדרשות שבעיר בטלין, ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היושבין בצפון יושבין בדרום, היושבין בדרום יושבין בצפון, נשיא שמת בתי מדרשות בטילין... (מועד קטן כב ב)

...ואמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה, אתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', מפני שגנאי הדבר לאומרו. אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת, אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. תנו רבנן, מת פתאום זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה, רבי חנניא בן גמליאל אומר זו היא מיתת מגפה, שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, שני ימים ומת זו היא מיתה דחויה, ג' גערה, ארבעה נזיפה, חמשה זו היא מיתת כל אדם, אמר רבי חנין מאי קרא, הן קרבו ימיך למות, הן חד, קרבו תרי, ימיך תרי, הא חמשה... מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת, חמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, ששים זו היא מיתה בידי שמים...

רב ששת איתחזי ליה (מלאך המות) בשוקא, אמר ליה בשוקא כבהמה, איתא לגבי ביתא. רב אשי איתחזי ליה בשוקא, אמר ליה איתרח לי תלתין יומא ואהדרי לתלמודאי, דאמריתו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ביום תלתין אתא, אמר ליה מאי כולי האי, קא דחקא רגליה דבר נתן, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, רב חסדא לא הוה יכיל ליה, דלא הוה שתיק פומיה בגירסא, סליק יתיב בארזה דבי רב, פקע ארזא ושתק ויכיל ליה... (שם כח א, וראה שם עוד)

...אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט, אמר ליה והכתיב דור הולך ודור בא, אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה, אמר ליה אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה... (חגיגה ד ב)

ורמינהי אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, אפילו מגוייד ואפילו גוסס, טמויי לא מטמא, הא מיחייא לא חיי... רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות ולחיות... (יבמות קכ ב)

...והאמר רבי יוסף וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו... אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה או נופל בדלקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי... (כתובות ל א)

...אבל במיתה ומלקות דאיידי ואיידי בגופיה אימא מיתה אריכתא היא... (שם לז ב)

...אמר לו רבי, מפני מה אתה בוכה, והתניא, מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו, פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו, פניו כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל סימן רע לו, פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים סימן יפה לו, מת בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו, מת בערב יום הכפורים סימן רע לו, במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו, מת מחולי מעיים סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים, אמר ליה אנא אתורה ומצוות קא בכינא. (שם קג ב)

...דאמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם צדיק פלוני בא, אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, ואומרים לו יבא בשלום ינוחו על משכבותם. אמר רבי אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו בא בשלום, ואחת אומרת הולך נכוחו, ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם. בשעה שהרשע נאבד מן העולם שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו, אחת אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים, ואחת אומרת לו למעצבה ישכב, ואחת אומרת לו רדה והשכבה את ערלים. (שם קד א)

...ועניות זו כמות, שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים, ותניא כל מקום שנתנו חכמים את עיניהם, או מיתה או עוני. (נדרים ז ב)

ואמר רבי אלכסנדרי אמר רבי חייא בר אבא, ואמרי לה אמר רבי יהושע בן לוי, כיון שהגיע קיצו של אדם הכל מושלים בו, שנאמר והיה כל מוצאי יהרגני, רב אמר מן הדין קרא למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך... (שם מא א)

...ותניא ארבעה חשובים כמת, עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים, עני דכתיב כי מתו כל האנשים, מצורע דכתיב אל נא תהי כמת, וסומא דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם, ומי שאין לו בנים, דכתיב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. (שם סד ב)

...אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. (סוטה ח ב)

בשכבך תשמור עליך (התורה), זה מיתה. (שם כא א)

תניא היא לוז שצובעין בה תכלת... ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. (שם מו ב)

...אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה, לא... אלא אמר אביי לא קשיא, הא רבי מאיר דלא חייש למיתה... (גיטין כח א)

...מיתא שכיחא עשירות לא שכיחא, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי חברך מית אשר, איתעשר לא תאשר. (שם ל ב(

חמשה קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן, אכל ועמד שתה ועמד הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מטתו ועמד. ששה העושה אותן מיד מת, ואלו הן, הבא בדרך ונתייגע, הקיז דם ונכנס לבית המרחץ, ושתה ונשתכר וישן על גבי קרקע ושימש מטתו, אמר רבי יוחנן והוא שעשאן כסידרן... (שם ע א)

...גירות לא שכיחא, מיתה שכיחא... (שם פה א)

...והכא בסימנין עשויין להשתנות אחר מיתה קמיפלגי, מר סבר סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר סימנין אין עשויין להשתנות לאחר מיתה. (בבא מציעא כז ב)

כולהו שני יסורי דרבי אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה... (שם פה א)

דרב סליק לקיברי עבד מאי דעבד, אמר תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ, ושמואל אמר זה הרוח, שמואל לטעמיה, דאמר שמואל הכל ברוח... (שם קז ב)

ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, חרב קשה ממות, אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא... (בבא בתרא ח ב)

הוא היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם... ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצלת מן המיתה, דכתיב וצדקה תציל ממות. (שם י א)

אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב, או מיתותא. (שם טז ב)

אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים, אמר ליה אין, והא דור המבול, אמר ליה אנן גויעה ואסיפה קאמרינן... (שם)

...חזא דכתיב בראש כל מותא אנא דם, בראש כל חיין אנא חמר... אלא הכי בעי למכתב, בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר... (שם נח ב)

מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה, דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה. (שם קטז א)

הדר פשטה, אין אדם משטה בשעת מיתה. (שם קעה א)

ואמר רבי יוחנן כל שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה... אמר רבי אלכסנדרי כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו, שנאמר אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך... תנא אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל. (סנהדרין כב א)

תנו רבנן מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותיו, ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה לכל עונותי... (שם מד ב)

...אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם, אמר לו לא היה לנו פנאי, אמר להן, תמיה אני אם ימותו מיתת עצמם, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן... (שם סח א)

זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מית איניש מהתם בלא זמניה, נסיבי איתתא מינהון והוון לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישא, אתאי שיבבתא טרפא אדשא, סבר לאו אורח ארעא, אמר לה ליתא הכא, שכיבו ליה תרתין בנין, אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה מאי האי, אמר להו הכי הוה מעשה, אמרו ליה במטותא מינך פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי. (שם צז א)

...וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה, אמר רבי זירא לומר שאם מת מת בלא עוון, אמר ליה רבא אם מת מיתה ממרקת, אלא אמר רבא להגן עליו מן היסורין. (שבועות ח ב)

דתניא רבי יוסי אומר לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון, ורבי יוסי נמי הכתיב למען ייטב להם ולבניהם לעולם, טובה הוא דהויא הא מיתה איכא, רבי יוסי אמר לך כיון דליכא מיתה אין לך טובה גדולה מזו. ותנא קמא נמי, הכתיב אכן כאדם תמותון, מאי מיתה, עניות... (עבודה זרה ה א)

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות. (שם כ ב)

...לפי שאין מיתה בצבור, מנא ליה לרב פפא הא, אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, אי הכי אפילו ביחיד נמי, אלא דיוקיא דרב פפא משעיר דראש חודש... (הוריות ו א)

תנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנב, כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון... (זבחים קיח ב)

...מדת בשר ודם אדם מסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה, והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים, שנאמר ואף הסיתך מפי צר, מגיהנם שפיה צר... (מנחות צט ב)

...דאמור רבנן מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול... (שם עד א)

במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו, למקבלו ולאומרו, אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון, וכי יש יד ללשון, לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה, אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה... תלמוד לומר חץ שחוט לשונם... דאמר רבא דבעי חיים בלישניה, דבעי מיתה בלישניה... (ערכין טו ב, וראה עוד לשון הרע)

...אמר להן מה יעביד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו, מה יעביד איניש וימות, יחיה את עצמו... (תמיד לב א)

כי לי תכרע כל ברך, זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר... (נדה ל ב)

תלמוד ירושלמי:

וכי יש מת וחוזר ומת, כהדא דתני המת לחמישים שנה מת בהיכרת, לחמשים ושתים זו היא מיתת שמואל הנביא, לששים מיתה האמורה בתורה, לשבעים מיתה של חיבה, לשמונים מיתה של זקנה, מכאן ואילך חיי צער... תני רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, זקן שאכל את החלב, וכי מי מודיענו שהוא בהיכרת, כהדא דתניא או שחילל את השבת מת בהיכרת, אלא כיני, המת ליום אחד מיתה של זעם, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מת במגפה. תני רבי חלפתא בן שאול, מת באחד בשנים בשלשה בהיכרת, לארבעה לחמשה מיתה הדופה, לששה מיתת דרך הארץ, לשבעה מיתה של חייב, מכאן ואילך מת ביסורים... (בכורים ו ב)

...רב ורבי חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בידי שמים, רבי חנינא ושמואל תריהון אמרין צ"ט מתין בצינה ואחד בידי שמים... דבעל ידי דהוה שרי תמן דעינא בישא שכיחא תמן הוא אמר צ"ט מתים בעיינא, רבי חנינא דהוה שרי בצפרין דצינתא תמן, הוה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים, ורבנין אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים... דאתמר רבי אליעזר תשעים ותשעה מתים במרה ואחד בידי שמים. (שבת עה ב)

...קרי מצוי, מיתה אינה מצויה... תמן את אמר אין מיתה מצויה, וכא את אמר מיתה מצויה, תמן ביחיד וכאן בצבור... (יומא ה ב)

רבי אבא אמר רבי חלבו ורבי חמא בר חנינה חד אמר מת שם ונקבר שם יש בידו שתים (עונשים), מת שם ונקבר כאן יש בידו אחת, וחרנה אמר קבורה מכפרת על מיתה שלהן, רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה רגילוי דבר נש אינון מובלין יתיה כל הן דמיתבעי... (כתובות סו ב)

כד דמך רבי אחא איתחמי כוכבא בטיהרא, כד דמך רבי חנן איתכפון (נשברו) אנדרטיא... כד דמך רבי חנינא דברת חוורן איתבזע ימא דטיבריא... כד דמך רב הושעיא נפל קלון דטיבריא, כד דמך רבי יצחק בן אלישיב איתעקרון שובעין אוסקופין מבעלי בתים דגלילא... כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק איתעקרין ארזייא דארעא דישראל... כיון דדמך נחתת אישתא מן שמייא ואפסק בין ערסא לקהלא, והוון שעין קלון וברקי בעלמא... כד דמך רבי יסא בר חלפותא משכו צינורות דם בלדוקיא... כד דמך רבי אבהו בכו עמודיא דקיסרין... (עבודה זרה יח א)

...אלא דידי אתא עובדא קמי רב, אמר אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה. (בבא קמא מ ב)

מדרש רבה:

...רבי תפדאי בשם רבי אחא אמר, אמר הקב"ה אם בורא אני אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, אם יחטא ימות, ואם לא יחטא יחיה. (בראשית פרשה ח יא)

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד, והנה טוב זה מוות. (שם ט ד)

רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן רבי חמא בר חנינא אמר, ראוי היה אדם הראשון שלא לטעום טעם מיתה, ולמה נקנסה בו מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, לפיכך נקנסה בו מיתה... אמר לו רבי יונתן אם כן יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים, אלא שלא יהו הרשעים עושים תשובה של רמיות... (שם שם ו)

רבי יוחנן אמר מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים, אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה, הדא הוא דכתיב (מלאכי ב') הוגעתם ה' בדבריכם, כיון שהן מתים הן פוסקים מלהכעיס להקב"ה, שנאמר (איוב ג') שם רשעים חדלו רוגז. מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן, כיון שהם מתים הן נחין, הדא הוא דכתיב (שם) ושם ינוחו יגיעי כח... ורבי שמעון בן לקיש אמר ליתן שכר לאלו בכפלים ולהפרע מאלו בכפלים, ליתן שכר לצדיקים שלא היו ראויים לטעום טעם מיתה, וקבלו עליהם טעם מיתה, לפיכך (ישעיה ס"א) לכן בארצם משנה יירשו, ולהפרע מן הרשעים, שלא היו הצדיקים ראויים לטעום טעם מיתה, ובשבילן קיבלו עליהן מיתה, לכך (ירמיה י"ז) ומשנה שברון ירשו. (שם שם ז)

ויפח באפיו... לפי שבעולם הזה בנפיחה, לפיכך מת, אבל לעתיד בנתינה, שנאמר (יחזקאל ל"ז) ונתתי רוחי בכם וחייתם. (שם יד י)

מות תמות - מיתה לאדם מיתה לחוה, מיתה לו מיתה לתולדותיו. (שם טז י)

 רבי חנינא בר יצחק אמר ג' נובלות הן, נובלת מיתה שינה... (שם יז ז)

דרש רבי פפוס, הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת, אמר לו רבי עקיבא דייך פפוס, אמר לו מה אתה מקיים הן האדם היה כאחד ממנו, אמר לו שנתן המקום לפניו שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, ובירר לו דרך אחרת... רבי ברכיה בשם רבי חנינא אמר כאליהו, מה זה לא טעם טעם מיתה, אף זה לא היה ראוי לטעום טעם מיתה... (שם כא ה)

אמר רבי חנינא אין מיתה לעתיד לבא אלא בעכו"ם בלבד, רבי יהושע בן לוי אמר לא בישראל ולא בעכו"ם, שנאמר (ישעיה כ"ה) ומחה ה' אלקים דמעה מכל כל פנים... (שם כט ג)

רבי הונא אמר מקום הוא ששמו חצר מות, שהן אוכלים כרישים ולובשים כלי פפייר, ומצפים למיתה בכל יום... (שם לז יא)

בשיבה טובה, אמר רבי טהודה בר אילעאי החסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעים בעשרה ועשרים יום, לומר שהחולי ממרק. רבי יהודה אמר כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים. (שם סב ב)

מה בין מיתת נערים למיתת זקנים, רבי יהודה אומר הנר הזה בשעה שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה, ובשעה שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה... אמרו בעל התאנה יודע אימתי היא עונתה של תאנה ללקוט ולוקטה, כך הקב"ה יודע אימת היא עונתן של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקן, הדא הוא דכתיב (שיר ו') דודי ירד לגנו לערוגת הבושם. (שם שם ה)

אמר רבי יהושע בן קרחה, הגיע אדם לפרק אבותיו קודם לה' שנים ולאחר חמש שנים ידאג מן המיתה... תני שבעה דברים מכוסין מבני אדם, ואלו הן יום המיתה, יום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה הוא משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע מה בעיבורה של אשה, ומלכות הזאת אימתי נופלת, יום המיתה מנין דכתיב (קהלת ט') כי גם לא ידע האדם את עתו... (שם סה ז)

ותען רחל ולאה, למה מתה רחל תחילה, רבי יודן אמר שדיברה בפני אחותה... (שם עד ג)

ויקרבו ימי ישראל, כתיב (קהלת ח') ואין שלטון ביום המות, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, חצוצרות שעשה משה במדבר, בשעה שנטה למות גנזם הקב"ה שלא יהא אחר תוקע בהן והן באים אצלו... ואין שלטון ביום המות, ואין מות אלא השפלה, אף דוד דכתיב בו (מלכים א' א') והמלך דוד זקן, וכיון שנטה למות מה כתיב בו, (שם ב') ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן, אלא ויקרבו ימי דוד, ואף יעקב כיון שנטה למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף. (שם צו ג)

...וכל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו... (שם שם ד)

משל הדיוט אומר מית בריה דרחמך טעון (מיטתו או משאו), מת רחמך פרוק. (שם שם ה)

דבר אחר וזה הדבר, הדא הוא דכתיב (חבקוק א') הלא אתה מקדם ה' אלקי קדושי לא נמות, עד שלא עמד אדם הראשון ואכל את האילן כך היית אומר שלא יאכל מן האילן ולא ימות... אלא מפני שביטל צווייך הבאת עליו מיתה להכות את הבריות, שנאמר (שם ה') למשפט שמתו, אתה גוזר ואומר קדושים תהיו לאלקיכם, וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו המות, שנאמר הלא אתה מקדם ה' אלקי קדושי לא נמות, אמר להם אי אפשר, ה' למשפט, שכבר מתו. (שמות לח ב)

הדא הוא דכתיב (קהלת ג') לכל זמן ועת לכל חפץ, עת ללדת ועת למות, מכאן אמרו רז"ל, ישבה אשה על המשבר צ"ט חלקים למות ואחד לחיים... (שם מו ב)

אמר רבי אבא בר אבינא, מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר, כך מיתת הצדיקים מכפרת, אמר רבי יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות, אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה מיתתו של אהרן כשבירת הלוחות. אמר רבי חייא בר אבא בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת. (ויקרא כ ז)

דבר אחר וישמרך, ישמור נפשך בשעת מיתה, וכן הוא אומר (שמואל א' כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור וגו'... (במדבר יא יג)

...מלמד שמודיעים לצדיקים יום מיתתן, כדי שיורישו כתרם לבניהם... (שם יט ט)

על אשר מריתם את פי, זה שאמר הכתוב (משלי י') לא ירעיב ה' נפש צדיק, זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שיעמדו ממנו נגזרה עליהם מיתה, ואינן נפטרין עד שרואין פני שכינה, ומוכיחין אדם הראשון ואומרים לו אתה גרמת לנו מיתה, והוא משיבם, אני בידי חטא אחד, ואתם אין כל אחד מכם שאין בידו יותר מד' עונות... הצדיקים נענשים מיתה על עבירות קלות, שלא יהא אדם הראשון נתפש על ידיהם, שנאמר (משלי ו') לא ירעיב ה' נפש צדיק... (שם שם י)

דבר אחר ברוך אתה בבואך, בביאתך לעולם, וברוך אתה בצאתך, ביציאתך מן העולם. אמר רבי ברכיה, כתיב (קהלת ג') עת ללדת ועת למות, וכי אין אנו יודעים שעת הוא שאדם נולד, ועת הוא שאדם מת, אלא אשרי אדם שעת מיתתו כעת לידתו, מה בשעת לידתו נקי, אף בשעת מיתתו נקי. (דברים ז ה)

רבנן אמרי, קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, מנין, שנאמר (תהלים קט"ז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, תדע לך כך היה צריך לומר למשה הנה אתה מת, ולא אמר כך, אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים, מנין, ממה שקרינו (דברים ל"א) הן קרבו ימיך למות. (שם ט א)

זה שאמר הכתוב (קהלת ח') אין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח, רבי יהודה אומר, אין אדם שליט במלאך המות לכלות אותו ממנו, ואין רוח אלא מלאך... מהו ואין משלחת במלחמה, אין אדם יכול לומר בשעה שנוטה למות הריני משלח לעבדי תחתי. רבי שמעון בן חלפתא אומר, אין אדם יכול לעשות כלי זיין ולהנצל ממלאך המות... מהו ואין שלטון ביום המות, אין אדם שליט לומר המתינו לי עד שאעשה חישבונותי ועד שאצוה לביתי, ואחר כך אני בא... הרי משה, אחר כל אותו השבח שראה, כיון שהגיע יום מיתתו, לא היה יכול לעכב, מיד אמר לו הן קרבו ימיך למות. (שם שם ג, וראה עוד משה-מיתה)

...אותה שעה צעק משה, מאה מיתות ולא קנאה אחת... (שם שם ה)

...וללקוט שושנים, לסלק את הצדיקים שבישראל... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של הקב"ה, רואה אי זה צדיק ישר וכשר וירא שמים יש בהם ומסלקו מתוכן... (שיר ו ו)

תניא הכל למות והכל למיתה, ואשריו לאדם שיצא בשם טוב מן העולם, מת האיש מי מחסרו אלא אשתו, שנאמר וימת אלימלך איש נעמי, מתה אשה מי מחסרה אלא בעלה, שנאמר (בראשית מ"ח) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל... אמר יעקב אבינו קשה עלי מיתתה של רחל מכל הצרות הבאות עלי. (רות ב ז)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, גילין גילין חבורות וחבורות מביא הקב"ה לעולם, מת אחד מן הגיל ידאג כל הגיל, חבר אחד מן החבורה, תדאג כל החבורה... (שם ח)

...עאל ופתח ואמר, מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש, בתוכחות כתיב (דברים כ"ח) והפלה ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתיב ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישעיה כ"ט) לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, וכל כך למה, (שם) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר... (איכה א לט)

...ובג' דברים אנשים מתים, השרוי בבית המרועע, והמהלך בדרך יחידי והפורש בים הגדול, נעשה השטן קטגורו... (קהלת ג ג)

דבר אחר עת ללדת, מעת ללדת היא עת למות, משעה שאדם נולד הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה, אם זכה הוא משלים את שנותיו, אם לאו פוחתין לו מהם, דכתיב (משלי י') יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, כך דברי רבי עקיבא, ורבנן אמרין אם זכה מוסיפין לו, שנאמר הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה (ישעיה ל"ח)... (שם שם ד)

אמר רבי יהודה ברבי סימון, ראוי היה אדם הראשון שיהיה חי וקיים לעולם, ומפני מה נקנסה עליו מיתה, אלא והאלקים עשה שייראו מלפניו. (שם שם יז)

אמר רבי מנא כל הנודר ואינו משלם גורם מיתה לעצמו, שנאמר (דברים כ"ג) כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך... (שם ה ב)

דבר אחר, כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, תניא כמו שבא אדם כן ילך, אדם בא בקול ונפטר מן העולם בקול, בא לעולם בבכיה, ונפטר מן העולם בבכיה, בא לעולם בחבה, ונפטר מן העולם בחבה, בא לעולם באנחה, ונפטר מן העולם באנחה, בא לעולם בבלי דעת, ונפטר מן העולם בבלי דעת, תני בשם רבי מאיר, כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר כל העולם כלו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם הזה כלום. (שם ה כב)

אמר רבי מנא והחי יתן אל לבו, אלו הצדיקים שנותנין מיתתן כנגד לבן, ולמה כותשין על הלב, מימר דכלה תמן. (שם ז ט)

שני דברים טובים קרובים לך ורחוקים ממך, רחוקים ממך וקרובים לך, תשובה קרובה לך ורחוקה ממך רחוקה ממך וקרובה לך, מיתה קרובה לך ורחוקה ממך רחוקה ממך וקרובה לך. (שם ח יז)

...ודברייתא, שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת, ראו מה הבריות אומרות עליו, כשר היה, ירא השמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר. (שם יב יד)

מדרש תנחומא:

אמר רבי שמעון בן יוחי אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן, שנאמר (תהלים ט"ז) לקדושים אשר בארץ המה וגו', אימתי הן קדושים כשהן קבורים בארץ, שכל זמן שהן חיין אין הקב"ה מייחד שמו עליהן, כל כך למה, שאין הקב"ה מאמין בהן, שלא יטעה אותן היצר הרע... (תולדות ז)

ויקרבו ימי ישראל למות, זה שאמר הכתוב כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה (דברי הימים א' כ"ט)... אלא כצלו של עוף, שנאמר ימינו כצל עובר ואין מקוה, אין מי יקוה שלא ימות, אלא הכל יודעים ואומרים בפיהם שהן מתים, אברהם אומר אנכי הולך ערירי... יעקב ושכבתי עם אבותי, אימתי בשעה שנטה למות, לכך כתיב ויקרבו ימי ישראל למות. (ויחי א)

הרבה נתייחדו עד שלא באו לעולם, המות מתוקן היה שיבא לעולם, שנאמר (בראשית א') וחושך על פני תהום, זה מלאך המות שמחשיך פני הבריות. וכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כבר היה דכתיב והארץ היתה תהו ובהו וחשך, ולא הביא הקב"ה את המות אלא על ידי הנחש, שהיה מתוקן, שנאמר (שם ג') והנחש היה ערום, וצפוי היה לפני הקב"ה שאדם עתיד לאכול ממנו וימות בעלילה, דכתיב כי ביום אכלך ממנו מות תמות... (שמות יז)

אמר רבי יהושע בן לוי בשלשה מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו, מנין, שנאמר (משלי כ"ב) להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך, וכן שלמה אמר סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' (קהלת י"ב), וכאן צלמות ולא סדרים, כיון שאדם נוטה לצילה של מיתה, הוא סודר תלמודו, שנאמר צלמות ולא סדרים... (בא ב)

לסוף הגיע זמנו, בא לו אותו המלאך ואומר לו תכירני, אומר לו הן, ואומר לו למה באת לי היום מכל שאר הימים, אומר לו המלאך כדי להוציאך מן העולם, כי הגיע זמנך להפטר, מיד מתחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו, ואין הבריות מכירין ולא שומעין את קולו חוץ מן התרנגול בלבד... (פקודי ג)

...אמר רבי יצחק הרי זה שמשה אומר כשהוא בא להפטר מן העולם, הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם (דברים ל"ב), והיכן היו החצוצרות, שלא היה אומר להם תקעו ויתכנסו, אלא שעד שהוא בחייו נגנזו, אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי לקיים מה שנאמר (קהלת ה') אין שלטון ביום המות... (בהעלותך י)

אל תוסף, זה שאמר הכתוב (איוב כ') אם יעלה לשמים שיאו וגו', בגללו לנצח יאבד וגו', כנגד מי אמר איוב מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד יום המיתה, שאפילו אם עלה אדם לשמים ויעשה כנפים כנשר, כיון שיגיע קצו למות נשתברו כנפיו ונופל לפני מלאך המות כבהמה לפני הטבח, וכן דוד אומר תצא רוחו ישוב לאדמתו (תהלים קמ"ו), וכן אמר איוב קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, שאפילו לקחו רבו באלף אלפי דינרי זהב, כיון שיגיע קצו למות אינו יכול לומר עבדי אתה, אלא נעשה חפשי מאדוניו. (ואתחנן ו)

דבר אחר אם שמע תשמע, תשמיע תלמודך לפני הקב"ה, אימתי הוא משמיע תלמודו, רבי יהודה אומר בשעה שהוא בא ליפטר מן העולם, שנאמר סוף דבר הכל נשמע, ורבי מאיר אומר עד שהוא משלים נשמתו, שנאמר (איוב י') צלמות ולא סדרים, שהוא סודר תלמודו. (תבא ד)

זה שאמר הכתוב הן צדיק בארץ ישולם (משלי י"א) כנגד מי אמרו מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד משה הצדיק, שלא היה כמוהו בכל הנביאים ולא בכל החכמים, שהרי הקב"ה העיד עליו לאחר מותו ולא קם נביא עוד, ואף על פי כן לא היתה ספיקה בידו להציל עצמו מן המיתה. כל שכן שאר בני אדם. וכן דוד אומר (דברי הימים א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך, ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה. אמר דוד, רבונו של עולם, לכל המדות אדם מקוה, אם הוא עני הוא מקוה עד שיעשיר... חבוש בבית האסורים מקוה עד שיתירוהו, אבל יום המיתה אין לו תקוה שינצל ממנו, שהרי הקב"ה דבר עם משה פנים בפנים, ולא יכול להציל עצמו מן המיתה... אמר רבי חנינא רוח ספקונית יש לה רשות לדבר לפני הקב"ה כסנטר הזה שמדבר לפני המלך, וכן אומר לפניו, רבונו של עולם, הכל כשר למיתה, אברהם בדקו מיתה, נמרוד בדקו מיתה... שכך אמר שלמה הכל הולך אל מקום אחד וגו' (קהלת ג')... (ברכה ו)

הן קרבו ימיך... אמר רבי שמואל בר נחמני, וכי ימים הם מתים, אלא אלו הצדיקים אף על פי שהן מתין, ימיהם בטלים מן העולם אבל הם עצמן קיימים, שנאמר (איוב י"ב) אשר בידו נפש כל חי, וכי נפשותיהן של חיים הן מסורין בידו והמתים אינן מסורין בידו, אלא אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, שנאמר (שמואל ב' כ"ג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל וגו'... ולא בחייהן בלבד אלא אפילו במיתתן מברכין ומודין לפני הקב"ה, שנאמר (תהלים קכ"ח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. (שם ו)

מדרש תנחומא הקדום:

ויחלם והנה סולם, ילמדנו רבינו, מה בין מיתתן של צדיקים למיתתן של רשעים, אמר רבי יוסטא בר שונם בשם רבי יהושע דסכנין מיתתן של רשעים לא בארץ ולא בשמים, שכן כתיב באחיתופל ויצו אל ביתו ויחנק (שמואל ב' י"ז כ"ג)... אבל מיתתן של צדיקים בשמים ובארץ, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (שמואל א' כ"ה כ"ט), בארץ מנין, ויעלוהו ויקברוהו במעלה קברי בית דוד, וכבוד עשו לו במותו (דברי הימים ב' ל"ב ל"ג). (ויצא ו)

...אמר שלמה את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם (קהלת ג' י"א), העלם כתיב, למה, אילולי שהעלים הקב"ה מבני האדם יום המיתה, לא היה אדם לא בונה ולא נוטע, שהיה אומר למחר אני מת, למה אני עומד ליגע בשביל אחרים, לפיכך העלים הקב"ה לבות בני אדם מן המיתה, שיהא אדם בונה ונוטע, זכה יהיה לו, לא זכה לאחרים... (קדושים ח)

פרקי דרבי אליעזר:

...הלכה האשה ונגעה באילן, וראתה מלאך המות שבא כנגדה, אמרה אולי עכשיו אני מתה והקב"ה עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם, אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי, אם נמות שנינו נמות, ואם נחיה שנינו נחיה... (פרק יג)

...ואין הנשמה יוצאת מן הגוף עד שתראה השכינה, שנאמר (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם וחי... שכן אמר הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית ט"ו ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום, וכי כשהנפש יוצאת מהגוף זה השלום, אלא שהמלאכים מקדימין ואומרין לו שלום, שנאמר (ישעיה נ"ז ב') יבא שלום ינוחו על משכבותם... רבי חנינא אומר כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ נפשותם נאספות לארץ, שנאמר (שמואל א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וכל המתים מן הרשעים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בקלע, שנאמר (שם) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע...

שלשה אוהבים טובים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן, בניו ובני בניו, וממונו ומעשיו הטובים. ובשעת פטירתו מן העולם, הוא מכניס לבניו ולבני ביתו, ואומר להם בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המות הרע הזה, והן משיבין אותו ואומרים לו, ולא שמעת שאין שלטון ביום המות, ולא כך כתיב (תהלים מ"ט ח') אח לא פדה יפדה איש, ואפילו ממונו שהוא אוהב אינו יכול לפדותו, שנאמר (שם) לא יתן לאלקים כפרו... וכשהוא רואה כן מכניס את ממונו, ואומר לו הרבה טרחתי עליך לילה ויום, בבקשה ממך פדני מן המות הזה והצלני, והוא משיבו והלא שמעת (משלי י"א ד') לא יועיל הון ביום עברה. אחר כך מכניס מעשיו הטובים ואומר להם באו והצילוני מן המות הזה, והתחזקו עמי ואל תניחוני לצאת מן העולם, שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל, והם אומרים לו לך לשלום, עד שלא תלך לשם אנו מקדימין אותך, שנאמר (ישעיה נ"ח ח') והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך... (פרק לד)

מופת רביעי, מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיתה נשמתו יוצאת מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ובקש על זאת רחמים, ואמר לפניו, רבון כל העולמים אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי, ונעתר לו, שנאמר (בראשית מ"ח) הנה אביך חולה. ושמעו הדברים עמי הארץ ותמהו... לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים, שנהפך המות הזה לאור, שנאמר (איוב מ"א) עטישותיו תהל אור. (פרק נב)

אבות דרבי נתן:

...רבי עקיבא אומר, עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה, ועתים שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים, כיצד, ישב אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה, ולערב שבת אין לו מה יאכל, היו לו מעות של הקדש בתוך ביתו ונטל מהם ואכל, מתחייב מיתה לשמים, אבל אם היה פועל והולך בבנין בית המקדש, אף על פי שנתנו לו מעות של הקדש בשכרוונטל מהם ואכל, נתנצל מן המיתה... רבי טרפון אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה... (פרק יא א)

כל שרוח חכמים נוחה הימנו (בשעת מיתה) סימן יפה לו, שאין רוח חכמים נוחה הימנו סימן רע לו, כל שפניו זקופות למעלה סימן יפה לו, וכל שפניו כבושות למטה סימן רע לו, נתן עיניו בבני אדם סימן יפה לו, לא נתן עיניו בבני אדם סימן רע לו. כל שפניו מצהיבות סימן יפה לו, כל שפניו משחירות סימן רע לו... (פרק כה א)

הוא היה אומר (רבן יוחנן בן זכאי), מת מתוך היישוב סימן יפה לו, מתוך הטירוף סימן רע לו, מתוך הדיבור סימן יפה לו, מתוך השתיקה סימן רע לו, מתוך דברי תורה סימן יפה לו, מתוך דבר סחורה סימן רע לו, מתוך דבר מצוה סימן יפה לו, מתוך דבר בטלה סימן רע לו, מתוך שמחה סימן יפה לו, מתוך עצבות סימן רע לו, מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך בכיה סימן רע לו, מת בערב שבת סימן יפה לו, במוצאי שבת סימן רע לו... (שם שם ב)

הוא היה אומר (רבי עקיבא), מפני מה תלמידי חכמים מתים כשהם קטנים, לא מפני שהן מנאפים ולא מפני שהן גוזלים, אלא שפוסקין מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילים במקום שפוסקים. (שם כו ג)

איסי בן יהודה אומר מפני מה תלמידי חכמים מתים בלא זמנן, לא מפני שמנאפין, ולא מפני שגוזלין, אלא מפני שהן בוזין בעצמן. (שם כט ו)

מסכת שמחות:

מת פחות מחמישים מה בהכרת, לחמשים ושתים שנה זו היא מיתת שמואל הרמתי, מת לששים שנה זו היא מיתה האמורה בתורה, שנאמר (איוב ה') תבא בכלח אלי קבר, מת לשבעים זו היא מיתה של שיבה, שנאמר (תהלים צ') ימי שנותינו בהם שבעים שנה, מת לשמונים שנה זו היא מיתה של גבורה, שנאמר ואם בגבורות שמונים שנה... יתר מכאן חיים של צער.

המת ליום א' מיתה של זעף, המת לשנים מיתה של בהלה, המת לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה לחמשה מיתה חטופה, המת לששה מיתה האמורה בתורה, המת לשבע מיתה של חיבה, יתר מכאן של יסורין... אמר רבי יהודה חסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים כעשרים יום קודם מיתתן כדי למרק את הכל, כדי שיבואו זכאין לעתיד לבא, שנאמר (משלי כ"ז) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. (פרק ג ח-י)

מסכת כלה:

בעוון מה הם מתים, רבי אליעזר אומר בעוון נדר, שנאמר לשוא הכיתי את בניכם, רבי יהושע אומר בעוון תורה, שנאמר ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני... (פרק ב)

כיצד אדם מת, באים עליו שלשה מלאכי השרת, אחד שהוא מלאך של מות, והשני סופר, והשלישי שממונה עליו, אמר לו קום הגיע קצך, אמר לו איני בא ועדיין לא הגיע קצי, מיד יושב הסופר ומחשב ימיו ושנותיו, מיד פתח בשר ודם את עיניו ורואה את מלאך המות ומזדעזע ונופל על פניו... (פרק ב)

שוחר טוב:

ביום רעה ימלטהו ה', אין יום רעה אלא יום המיתה, יום יציאת הנפש... (תהלים מא)

...ומיתת הצדיקים יקר, שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, משל למה הדבר דומה, למלך אחד ששלח שלטון אחד לגבות טימיון שלו, הלך ונתאכסן אצל בעל הבית אחד עשר יום, ובכל יום ויום היה מפקיד אצלו מאה מנה, הרי עשרה רבוא, כשבא לתבוע טימיון שהוא חייב לו, אמר כל עצמו אינו חייב אלא חמשים זוז, היאך אני תובען ממנו, כך אמר הקב"ה קשה בעיני לומר לאברהם שימות שכבר הקנני שמים וארץ, וירד לכבשן האש על שמי וקידש שמי בעולם, וגם קשה לי לומר ליצחק שימות שעקד עצמו על גבי המזבח וקידש שמי בעולם... וכן לכל צדיק וצדיק, ואילולי ששואלים מיתה הצדיקים בפיהם לא היו מתים, באברהם כתוב (בראשית ט"ו) ואנכי הולך ערירי, וביצחק כתיב (שם כ"ז) ואברככה לפני מותי... (שם קטז)

אמר רבי יהודה ברבי סימון, חביבה היא מיתתן של שבטים יותר מן חייהם, שבחייהם לא נאמר (שמות כ"ח) ששה משמותם על האבן האחת וגו'. תלמידוי דרבי אימי ואבא צידוני בשם רבי שמואל בר נחמן חביבה מיתתו של שאול יותר מחייו, שבחייו לא נאמר מחר אתה ובניך עמי... בתוך עמי, בתוך מחיצתי... נולד אדם מונין לו למיתה, מת מונין לו לחיים, נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין, ואינו כן, אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות, מפני שאינן יודעין על איזה פרק הוא עומד, מת הכל צריכין לשמוח, מפני שהן יודעין שיצא בשלום מן העולם. (משל) לשתי ספינות שהיו פורשות בים, אחת נכנסת ללמין ואחת יוצאת מן הלמין, זו שנכנסת ללמין לא היו הכל שמחין בה, וזו שהיא יוצאת מן הלמין הכל שמחין בה, פקח אחד שהיה שם אמר חלופי הדברים אני רואה, זו שנכנסת ללמין היו הכל צריכין לשמח, מפני שהן יודעין שיצאה בשלום מן הים, וזו שהיא יוצאה מן הלמין לא היו צריכין לשמוח, מפני שאינן יודעין על איזה פרק היא עומדת, כך נולד אדם הכל שמחין, מת הכל בוכין, ואינו כן, אלא נולד הכל צריכין לבכות, מת הכל צריכין לשמח, מפני שהן יודעין שיצא בשלום מן העולם. וכשנולד דוד לא הרגיש בו בריה, וכיון שמת הרגישו בו כל ישראל, הדא הוא דכתיב (מלכים א' י"א) והדד שמע במצרים כי שכב דוד וגו', וכי מת יואב וגו'. רבי פנחס ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא, ולא שכיבה היא מיתה, אלא דוד על ידי ששכב על מיטתו כתוב בו שכיבה, ויואב על ידי שנהרג כתוב בו מיתה. דבר אחר, דוד על ידי שהיה מלך כתוב בו שכיבה, ויואב על ידי שהיה שר הצבא כתוב בו מיתה, דבר אחר דוד על ידי שנמשח בשמן המשחה כתיב בו שכיבה, ויואב על ידי שלא נמשח בשמן המשחה כתיב בו מיתה... (שמואל פרשה כג)

מדרשים:

...שלשה ימים ושלשה לילות, אילו שלשה ימים שהאדם בקבר ונתבקעו מעיו, לאחר שלשה ימים ההוא טנופא מתהפך על אפיו ואומר לו טול מה שנתת בי, אכלת ושתית ולא נתת לעניים, וכל ימים הוו כחגין וכמועדים, עניים הוו רעבים שלא אכלו עמך, קח מה שנתת בי. זהו דכתיב וזריתי פרש על פניכם. לאחר שלשה ימים להלאה דן הקב"ה את האדם מה שחטא בעיניו ובידיו וברגליו עד שלשים יום, כל שלשים ימים האלו נידון הנשמה והגוף ביחד, ובשביל כך לא סלקת הנשמה לרקיע והיא בארעא ולא סלקת למקום שחצבה משם... לאחר שלשים יום הנשמה סליק לרקיע וגוף אתבלי בארעא עד ההוא זמנא דכתיב הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל. ואימתי יהיו בזמן שיעבור מלאך המות מן העולם, דכתיב בלע המות לנצח... (מדרש יונה)

כיצד אדם מת, באים אליו מלאכי השרת אחד ממלאכי השרת וא' ממלאכי מות, וא' סופר וא' שממונה עמו ואומר לו קום הגיע קצך... אומר להם עדיין לא הגיע קצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך ארכו מסוף העולם עד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש כסותו אש כלו אש וסכין בידו וטפה של מרה תלוי בו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקב"ה בעצמו, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים במיתתם... מיד מעיד על עצמו כל מה שעשה בעולם הזה והוא מעיד והקב"ה חותם, אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, אם רשע גמור הוא מקשה ערפו ומגביר יצרו... (מסכת חבוט הקבר וראה עוד ערך עונש ואלקים-דין)

...אך אמר הקב"ה קשה בעיני לומר לצדיקים שימותו, אומר לאברהם שימות שהקנני שמים וארץ וירד בכבשן האש לשמי וקדש שמי בעולם, אברהם בקש הוא מיתה, שנאמר ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. יצחק בקש מיתה שנאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי, יעקב בקש הוא מיתה שנאמר אמותה הפעם, משה אמר כי אנכי מת בארץ, דוד אמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, יונה אמר ועתה ה' קח נא את נפשי ממני, הא אלולי שש הצדיקים האלה לא בקשו מיתה בפיהם לא היו מתים לעולם. ולמה שאלו מיתה בפיהם, אלא אמר הקב"ה יסתלקו אלו מפני אלה, אם היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהג שררה... מדרש הלל, וראה עוד צדיק-מיתה)

ילקוט שמעוני:

ותצא אש וגו'... ואותה האש יצאה ואכלה עדת קרח, שנאמר ואש יצאה מאת ה'... אין אדם יוצא מן העולם עד שתעבור עליו מאותה האש, שנאמר ותשקע האש. (ויקרא ט, תקכד)

ויאמר ה' אל משה יאסף אהרן, מלמד שמודיעין לצדיקים יום מיתתן, כדי שיורישו כתרם לבניהם, ומפני מה לא מת אהרן כמו שמתה מרים, שלא ידע בה בריה, אלא נאמר למשה יאסף אהרן, משל למלך שהיו לו שתי קטליקין, ולא היו עושין דבר בלא דעת המלך, והיה לאחד מהן חלק יפה אצל המלך, והיה המלך צריך לו, אמר המלך אף על פי שהוא ברשותי איני מסלקו עד שאני מודיעו, כך אמר הקב"ה שני צדיקים הללו לא עשו דבר חוץ מדעתי, ועכשיו שאני מסלקן איני מסלקן עד שאודיעם.

על אשר מעלתם, זה שאמר הכתוב לא ירעיב ה' נפש צדיק, זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שעמדו ממנו נגזרה עליהן מיתה, ואינן נפטרין עד שרואין פני שכינה, ומוכיחין אדם הראשון ואומרים לו אתה גרמת לנו מיתה... (במדבר פרק כ, תשסד)

על פי ה', כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח, משל למה הדבר דומה, לנאמן אחד שהיה בעיר, והיה הכל מפקידין אצלו פקדון, וכשבא אחד מהן לתבוע את שלו היה מוציא ונותן לו, לפי שידע היכן הוא, וכשבא לשלוח ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו הופך התחתונים על העליונים, לפי שאינו יודע היכן הן, כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת, וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים, מוסרה למלאכים רעים, למלאכים אכזריים, כדי שישמטו נשמתן. (דברים פרק לד, תתקסה)

...שאמר שמואל לשאול, אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך, ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם... (שמואל א פרק כח, קמא)

ויקרבו ימי, וכי ימים מתים, אמר רבי שמואל בר נחמני צדיקים שמתים, ימיהם בטלים והם קיימים, וכן הוא אומר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, רוממות א-ל בגרונם, הא למדת שאפילו במיתתן מרוממים להקב"ה, וכן הוא אומר כי החיים יודעים שימותו, אלו הצדיקים, שאפילו במיתתן נקראים חיים... (מלכים א פרק ב, קסט)

...לפי שהראה לו הקב"ה לאדם כל הדורות ונתנם בספרו של אדם, שנאמר זה ספר תולדות אדם, אמר ליה ראה על מה שהבאת מיתה לצדיקים, כיון ששמע אדם כך התחיל מצר, אמר לפניו רבונו של עולם, וכך עשית בעולמך, מה איכפת לי על הרשעים שהם מתים, אלא על הצדיקים שלא יהו מתרעמין עליו, אמר לו, בבקשה ממך שלא תכתוב עלי שהבאתי מיתה עליהם, אמר לו הקב"ה כך אני עושה. כיון שבא אדם להפטר מן העולם, נגלה עליו הקב"ה ואמר לו, כתוב מעשים שעשית, שאתה מת על מעשיך, והוא כותב וחותם... (איוב פרק לז, תתקכב)

רבי יוחנן אמר בשני מקומות מצינו שהצדיקים מבקשים מן הקב"ה שלא יסופו עם הרשעים, דוד אמר אל תאסוף עם חטאים נפשי, אלו הנסקלין והנשרפים, ועם אנשי דמים חיי, אלו הנהרגין והנחנקין, ודניאל אמר ורחמין למבעא וגו'. (דניאל פרק ב, תתרס)

מדרש הגדול:

רבי מאיר אומר אל תקרא טוב מאד, אלא טוב מוות, שאף על פי שהמות רע בעיני בני אדם, טוב הוא לעולם, שאלמלי נברא מות לא היה העולם יכול לעמוד, ולא היו הבריות חוזרין למוטב. אבא אליהו אומר שלשה דברים בעולם כדי הן שיתוכחו בהן הבריות ויחזרו למוטב, אף על פי כן אינן חוזרין, ואלו הן, בשעה שהולך לפני המת... אומרין לו ראה למחר לאן אתה הולך... (בראשית א לא)

ויאסף אל עמיו, מאי אל עמיו, שכל אחד ואחד נאסף כפי מה שהוא, הצדיקים נאספין עם דור אבותם והרשעים נדחפים אל דור אבותם, והן דכסף אכיל בכסף, ומן דפחר (חרס) אכיל בפחר... (שם כה ח)

ויקרבו ימי ישראל למות, נאמר קריבות ימים בבחור שבאבות, ובבחור שבנביאים, ובבחור שבמלכים... אמר רבי אבא בר כהנא את מוצא יעקב נוטל בכורה מראובן ונותנה ליוסף, ממנשה ונותנה לאפרים, שלא יאמרו שכיב מרע היה ולא ידע מה עשה... לכך נאמרה בהן קריבה... (שם מז כט)

...אבל המלמד תורה ומשכחה מסדירין אותה לו בשעת מיתתו, לכך נאמר ויום המות מיום היוולדו. (במדבר כ כט)

ילקוט המכירי:

תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים, תנחומא אמר רבי יהושע בן לוי בג' מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו, מנין, שנאמר להודיעך קושט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשולחיך (משלי כ"ב כ"א), וכן שלמה אומר סוף דבר הכל נשמע (קהלת י"ב ג'), וכן צלמות ולא סדרים (איוב י' כ"ב), כיון שאדם נוטה לצלה של מות הוא סודר למודו... (תהלים סח)

ילקוט ראובני:

ואתה תבא אל אבותיך בשלום, טבת הוא סוד הטובה, והמת בו נדבק בשכינה, הנקרא את"י, כמו שמוכח מפסוק גדלו לה' אתי, ומיתת האזרח מוכיחה, והיא הבשורה טובה כמו שנרמז בו, והוא מבטל קליפה שכנגדו מסוד הדין באה וישתקה מחסד, וכאשר בא לעולם פירוש אז נכנעו מפני הקדושה... סוד תקבר בשיבה טובה למפרע טבת (ראשי התיבות), והיא הבשורה טובה... (בראשית לך לך)

ויקרבו ימי ישראל למות... וכמו כן בדוד ויקרבו ימי דוד למות, ולא אמר ימי משה, כי יעקב ודוד השלימו שליחות שלהם... וכשנשלמה שליחותו המוטלת עליו להכין צרכי הבנין קדישא ב"ה קרבו ימיו... אבל משה רבינו ע"ה עדיין לא נשלם שליחותו עד שיכניס צאן מרעיתו של הקב"ה לארץ.

אל תחשבו מה שאמר הכתוב למות אינו רוצה לומר מיתה ממש, אלא מות אותיות תמ"ו, רוצה לומר תמו שליחותו, רוצה לומר גלגולו... (שם ויחי)

שוב כתב אם אין תחיה ואין דעת לרוח אחרי צאתה מן הגוף אם כן למה צוה יעקב אבינו לקברו אצל אבותיו, הנה יש מחמת החיצונים אומרים מופת אמיתית, שיוכל אדם לדעת שאין הרוח מת במיתת הגוף, שהרי כשאדם מתקן קוביאות מעצמות המתים ירויח בהם כחפצו וכו'. (שם)

סוד האספו ואגידה לכם, כי חוץ למטה הוא מקום הטומאה, וסלונים וקוצים וברקנים, וזה שאמר הכתוב מפני הרעה נאסף הצדיק, ומטעם זה כתבו המקובלים שכל אחד יזהר בעת מיתתו, שלא ישאיר אבר מאבריו חוץ למטה, כי כל הנשאר בחוץ עליו נאמר לא יאסף ולא יקבר לחיות השמים נתתיו לאכלה, לפי שסביב המטה כל מיני משחית רוחין ולילין ושדין, וצריך אותו אבר הנשאר חוץ למטה לסבול יסורין רבים עד כי יוכל לכנוס לפנים, והוא נקרא פליטת הגלגול... (שם)

...ובדרך זה אדם מיתתו חיים היא לו, שעולה למעלת המלאכים, וזה סוד אדם ובהמה תושיע ה'... (ויקרא שמיני בסוף)

ידינו לא שפכו את הדם הזה, הוי אומרו ידינו לא שפכה, כלומר לא אנחנו מצערין על דמא דנא, דהא פרע חוביה, הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא, אבל אנחנו מצערין על דידינו לא שפכה הדם הזה, דהוי נקפו על ידי סטרא דקדושא, ותו אמאי דהוי מבררין ליה מיתה יפה, ועינינו לא ראו, דהיינו סנהדרין, לא ראו בדינו דהוי מתהפכין בזכותיה, ולא הוי משתתף נפשיה בההוא סטרא... כפר לעמך וגו', גם לאחר מיתה יכולים הרוחות לחטא ולהעניש, כענין רוח של נבות, ולכן נותנים צדקה בעד המתים, ואם הם זכאים אזי יתפללו על הנותנים ועל אשר להם. (דברים שופטים)

אמונות ודעות:

...לפי שלא החיה אלא כדי להמית, כי המות שביל ההעברה אל האחרית אשר היא המטרה... והשני שהוא מקישו למיתת אותם אשר המצוה עליהם (כמו שבמיתה מתבטלת ממנו התורה, כך אפשר שהתורה תתבטל או תשתנה), וראיתי שהמות אי אפשר שלא יסולק חיוב התורה מעל המתים, כי לא יחול עליהם צווי ולא אזהרה, ואין להקיש דבר שאפשר בלעדיו, לדבר שאי אפשר בלעדיו... (מאמר ג פרק ז)

עתה אדבר בענין קץ חיי האדם, ואומר, כי בוראם כבר עשה להתחברותם זמן מסויים קצוב, כאמרו את מספר ימיך אמלא, ואומר לאדון הנביאים הן קרבו ימיך למות... ואומר אני כי יש שהוא מוסיף על אותו הזמן וגורע, ואין אותו הזמן לדעתי בלתי ידוע לפניו שהוא ישאיר את הנפש בגוף, כי ידיעתו אינה שונה מאמיתת הדבר... שמתחילת בריאתו אין ספק שהוא בנהו בכחות מוגבלים, אם רבים ואם מעטים, ומשך קיום אותן הכחות הוא הנקרא קץ חיי האדם, ויכול הוא להוסיף בהן... ומה שיושג לעבר מן החיים אחרי התוספת או הגרעון, הוא אשר ידוע לפני בוראו שהוא יחיה באמת... (מאמר ו פרק ו)

והואיל וכבר בארתי ענינים הללו, ראוי שאבאר היאך יהיה מצב הנפש בעת צאתה מן הגוף, ואומר, שהאבות מסרו לנו כי המלאך אשר הבורא שולח אותו להפריד ביניהם מתגלה לאדם בצורת אש ירוקה מלאה עינים של אש כחולה, ובידו סייף שלוף מכוון נגדו, וכאשר רואהו כך נחרד מפניו ורוחו נפרדת מגופו... ובתחלת זמן הפירוד תשאר (הנשמה) זמן מסויים בלתי נחה במנוחתה עד אשר יבלה הגוף, ובמשך זמן זה יקשה עליה מה שתדע ממה שעובר על הגוף מן התולעת והרימה וכיוצא בו, וצער זה יהיה לנפש פחות או יותר, כפי שהיא ראויה לו... (שם פרק ז)

...הדבר הראשון שהיא (התורה) קוראת מה שמשיג האדם על ידי החכמה והתורה חיים, כאמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וקוראת מה שמשיג הכסיל על ידי כסילותו מות, כאמרו הנפש החוטאת היא תמות... וכיון שלא יתכן שהוא רומז בכל אלה אל חיי העולם הזה, לפי שהצדיק והרשע שוין בו, הכרחי שרומזים בהם לחיי העולם הבא... (מאמר ט פרק ג)

רש"י:

שכב דוד - שמת מיתת עצמו, ויואב שנהרג נאמר בו מיתה, או שיואב לא הניח בן הגון ממלא מקומו. (מלכים א יא כא)

פן אישן - שהמיתה נקראת שינה. (תהלים יג ד)

ימין ה' - מדרש אגדה, עליונים ברא ה' בימין, לפיכך לא שלטה בהם מיתה, וכן אמר ימין ה' רוממה, שבראת אותם שברומו של עולם. (שם קיח טז)

אבן עזרא:

כי לקח אותו אלקים - מת, וכן קח נא את נפשי... וזאת הלקיחה על חנוך אין שם זכר מגפה ולא מיתה, והטעם אשר כתוב בדברי אסף ואחר כבוד תקחני, וכן במזמור בני קרח אך אלקים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה, והמשכיל יבין. (בראשית ה כד)

קרבו ימיך למות - כי כל אחד יש לו עתים קצובות, וכבר פירשתי. (דברים לא יד)

והאור - ...והנכון כמשמעו, שהחולה בעת מותו יחשך עליו העולם. (קהלת יב ב)

רמב"ן:

ביום אכלך ממנו מות תמות - תהיה בן מות, וכמוהו ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות, שאין הכוונה שימות מיד בו ביום, ואין הכוונה לידיעה בלבד, שידע שימות, כי החיים יודעים שימותו כולם, אבל הכוונה כי בעת שיצא היה חייב מיתה למלך... ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה, מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירה... וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת חיים לעד, והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי, וירא אלקים כי טוב. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה, כי הבריאה היא בחיוב, אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ א-לוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. וזה אמת ברור, אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות, שאז תהיה בן מות, לא תתקים לעד בחפצי... (בראשית ב יז)

וימת איוב - ולא אמר ויגוע ויאסף אל עמיו, כאשר אמר באברהם וכן ביצחק וביעקב, מפני שלא היה מעם הקדש אשר חלקם בחיים, והנה איננו נאסף אל עמו, כי באברהם יאמר כן ליחוסו אל העם היוצא ממנו... ויש בצדיקים שלא יאמר כן למעלתם, כגון במשה ואהרן, כי פירש במיתתם שהיא על פי ה', והיא מיתת נשיקה, שיש לה סוד לדבקה בשם הנכבד. (איוב מב טז)

 

כוזרי:

אמר החבר מנהג העובד (אלקים) אצלנו, איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא... אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך, שנאמר בו (בראשית ה' כ"ד), ויתהלך חנוך את האלקים, או למדרגת אליהו זכור לטוב... אך מתאוים אל המות מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה... (מאמר ג א)

...ועתה אשוב אליו ואמר, וכי דוד עליו השלום הביא שלשה חלקים בסבות המות, ואמר (שמואל א' כ"ו י') כי אם ה' יגפנו, והיא הסבה האלקית, או יומו יבוא ומת, והיא הסבה הטבעית, או במלחמה ירד ונספה, והיא הסבה המקרית, והניח החלק הרביעי, רוצה לומר המבחרי, כי אין אדם שיש לו דעת בוחר במות, ואף על פי ששאול המית את עצמו, לא מבחרו המות, אך לדחות התעללות האויב בו... (שם ה כ)

מורה נבוכים:

...כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות יחזק השכל וירבה אורו, ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד כשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, ותוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק ומושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף, אז בעת ההנאה ההיא. ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, שאמרו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה', מלמד שמת בנשיקה, וכן נאמר באהרן על פי ה' וימת שם... הכוונה היא בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק, ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חוזק חשקה השי"ת "נשיקה", וזה המין מן המיתה אשר הוא המלט מן המות באמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיע רק למשה ואהרן ומרים, אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וישאר השכל ההוא אחר כך לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים... (חלק ג פרק נא)

ספר חסידים:

אף על פי שהצדיקים יודעין שחלקן טוב לעולם הבא, מצטערין הם מן המיתה ומאימת מלאך המות וחיבוט הקבר. (תתשלד)

כשהגיע זמן האדם למות מלאך מזלו רואה מלאך המות כולו עינים, על שאמר וכי תאוה היא לעינים (בראשית ג' ו'), ותפקחנה עיני שניהם (שם שם ז') לראות מלאך המות שהוא מלא עינים, וידעו כי עירומים הם (שם), ערום יצאתי מבטן אמי (איוב א' כ"א), מה שנתיראה האתון מחרב המלאך, לפי שהבהמות יודעין הגזרות, ורואין מלאכי חבלה של אש... (תתשמה)

הנשמה רואה מה שעושין לגוף אחר מיתה, שנאמר (בראשית מ' י"ז) והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי, קודם שמת לא אכל העוף את בשרו אלא לאחר שמת, לכך קשה רימה למת, לא שכואב לו, אלא הנשמה קשה לה זילות הגוף, הרי מצינו מן התורה שהנשמה חיה לאחר שמת האדם ורואה מה שנעשה לגוף, וכתיב (שם ט' ה') ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש... (תתשסג)

רבינו יונה:

...וכמה קשה המות למי שלא הפריד תאות העולם מנפשו עד אשר יפרידנה המות, ואמרו רז"ל מסכת דרך ארץ, רצונך שלא תמות, מות עד שלא תמות, באור הענין, הרוצה שיהיה לו יום המות לחיי עד, ידבר אל לבו, אחרי אשר סופו לעזוב את האדמה ולהניח חפצי הגוף ובאחריתו ישטמם ויטשם, יעזבם בחייו ולא ישתמש באדמה רק לעבודת הבורא יתעלה, ואז יהיה ליום המות לחיים שאין להם הפסק. (שערי תשובה ב יז)

ויש עוון אשר לא תנקה הנפש ממנו ובלתי טהורה היא, ואינה רצויה עד אשר המות יפריד בינה ובין הגוף אשר חטאה בו, כמו שיש חולי שלא ינקה הגוף ממנו כל הימים, והוא עוון חלול השם... (שם ד ד)

ומה שאמרו רבותינו ז"ל כי מי שיש בידו חלול השם תשובה ויום הכפורים תולים ומיתה ממרקת, לפי שהמיתה ממרקת כל חטא אשר התשובה מועילה, ואם נהרג והתודה לפני מותו מעת שנפלה עליו אימת מות, יש לו כפרה, ונחשב ההורג כשופך דם נקי וחסיד, שנאמר (תהלים ע"ט ב') בשר חסידיך לחיתו ארץ, ואמרו רז"ל כי זה נאמר על הרשעים שבהם, כי נחשבו כחסידים לפי שנעשה בהם הדין, כמו שכתוב, (דברים כ"ה ג') ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך. (שם כ)

רבינו בחיי:

...ועל כן נקראת הנפש חיה, והנה היא חיה בטבע, וכן אמרו חכמי המחקר כי הנפש חיה בטבע מתה המקרה, והמקרה הוא החטא, והגוף מת בטבע חי במקרה, כי חיותו אינו אלא בסבת חבור הנפש והגוף, והפרדה היא מיתת הגוף. וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש, על זה אמר שלמה ע"ה, (קהלת ז') ויום המות מיום הוולדו, שבח יום המיתה מיום הלידה, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, לעולם הבא הוא שיהא אפשר להנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף ובעולם הזה, לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום המיתה, שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא, אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו, ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה... (בראשית כג א)

ויאסף אל עמיו, מפני שהמיתה היא פירוד ההרכבה, ובהפרדה כבוד הנפש נאסף אל עמיו, על כן אמר ויאסף, והוא חוזר אל הכבוד, כי הנפש נקראת כבוד, לפי שהיא חצובה מכסא הכבוד, ושרשה שהיא עתידה לשוב שם הוא כסא הכבוד... והזכיר לשון עמיו, כלשון האמור בנפש, מקרב עמיה, כי שאר הנפשות שלא חטאו המה עמה ומשפחתה, ובן בכאן, הזכיר בו לשון גויעה, ואין גויעה אלא בצדיקים... (שם כה ח)

באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי י"ג) על שבח מדת הצדקה, כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף, והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה, ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כ"ו) או יומו יבא, כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון, וכן (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות, ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר, ואף על פי שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון, כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר, כמו שהוסיף לחזקיה... ולקצר מן הנגזר, כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה... (שם מז כח)

ויגוע ויאסף - ולא הזכיר בו מיתה, ודרשו רז"ל יעקב אבינו לא מת... אבל פירוש לא מת לא טעם טעם מיתה, או יהיה ענין לא מת כי נפשו של יעקב היתה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו, כי שאר נפשות הצדיקים שאינם במדרגת הקדושה כמוהו חוזרות לשרשן ולעקרן, וכיון שעלו לא ירדו, אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו היתה נפשו עולה ויורדת, והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ יחידי הדורות כגון רבינו הקדוש... ועל דרך הקבלה יעקב אבינו לא מת, שלא היתה מדתו כענין שאר מדות הקצוות, שהן גורמות ההפכים, ובאור זה, כי מדתו הוא המכריע, ואף על פי שהוא כלול מכל המדות ומקבל מהן, בעבור שהוא עולה דרך סלולה עד ראשית הראשית שהוא מקור החיים, על כן אמרו ביעקב לא מת, ולא אמרו כן על אברהם ויצחק, לפי שהן מדות הקצוות לימין ולשמאל הגורמות ההפכים, ולפיכך יעקב אבינו לא מת, אך נשאר קיים בגוף ובנפש, הגוף הזה הוא הגוף השני הדק, שבו הנפש מתלבשת בצורת גוף ויש לו ממש, אבל הוא דק עד מאד, מתלבשת בו לעתים מזומנות... (שם מט לג)

...ומעלת הדביקות הזאת היא מיתת נשיקה, שהיא הדביקות בשם הנכבד, והיא מעלת החשק שהזכיר דוד ע"ה (תהלים צ"א), כי בי חשק ואפלטהו, והצדיק הזוכה אל המעלה הזאת אין מיתתו על ידי הכח המשחית כשאר בני העולם. והנה משה ואהרן ומרים זכו אליה, שהזכיר בהם הכתוב על פי ה', והיא מיתת נשיקה... וכן באבות העולם, שכתוב בהם בכל מכל כל, גם רבינו הקדוש ז"ל זכה אליה, לפי שברור הדבר מתוך שנתעלה בהשגת החכמה לא היתה מיתתו על ידי המלאך המשחית... וכיון שמיתתו היתה שלא על ידי הכח המשחית אלא על ידי שכינה, לא היתה שם טומאה, ולכך הכריז רבי ינאי אין כהונה היום... אבל שאר בני העולם שמיתתן על ידי הכח המשחית שהוא סבת טומאת המת, הנה הכהנים מוזהרין מזה שלא יטמאו. (ויקרא כא א)

...וידוע כי המיתה נגזרה על אדם הראשון שהיה שורש העולם ועיקר כל התולדות, ואין אחד מהן יכול להמלט ממנה, כי בחטאו מת, ואלמלא חטאו היה חי לעולם כמלאכי השרת, וכן דוד אומר, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון, יאמר כוונתי בששת ימי בראשית בבריאת האדם להיותכם מלאכים גופניים בארץ בדמיון מעלה... וכבר ידוע מדרך הטבע, כי כשהשורש לוקה ונפסד, גם הענפים יקחו חלקם מן ההפסד, ומיתת האדם היא פירוד הנפש מן הגוף, והיה העונש דוגמת החטא שהפריד הפרי מן האילן, והוא דבר רז"ל "קצץ בנטיעות", כי חטא בפירוד דבר במעשה ובמחשבה, ואם כן ענין המיתה הזו היא דרך לכל העולם, מפני שהם ענפי השורש ותולדותיהם של אדם. ואין צריך לומר כי היא בצדיקים החוטאים, כי אף הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם הם בכלל עונש המיתה, מפני גזירת אדם הראשון, שהרי מצינו צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם ומתו... אם כן חנוך ואליהו שהיו צדיקים גמורים, למה הם חיים מעודם עד היום הזה, ולעולם קיימים, ולמה לא מתו בעטיו של נחש כמו אלו, ונראה לומר, כי היה הענין מפני עיקר גדול ופנה גדולה, כדי שיהיו עדים, שאלמלא לא חטא אדם היה חי וקיים לעולם כמותם... (כד הקמח אבל א')

...וביאור הענין, במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם, וכענין שדרשו רז"ל חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות, וכיוון שהתורה עץ חיים, אין מיתה במקום חיים... ומפני זה יבואו סבות מבעל הסבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית, ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה... (שם תורה א')

ספר החינוך:

...ואולם הרשעים הגמורים, כגון המינין והמלשינים אינן מישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב באבוד רשעים רינה (משלי י"א י'), לפי שהן לא יושיבו העולם, אלא יחריבוהו בכל כוחם, וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז"ל באבוד הרשעים, (בבא מציעא פ"ג) קוצים אני מכלה מן הכרם, כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפרות הכרם מתרבים וטובים יותר בסילוק הקוצים ממנו. (יתרו מצוה לד)

ספר העקרים:

...והתפלה הזאת היא על דרך הושיענו אלקי ישענו, ומה הוא המונע שלא תעשה עמי החסד הזה, שמה שהמיתה הזאת הנגזרת עלי אי אפשר שתהיה אלא מאחד מג' פנים, אם מצד העונש המגיע מאתך על חטאי, או מצד הוראת המערכת, או שהגיע זמני להפטר, ואלו השלשה הם הקצים הקבועים לחיי האדם... שכל מי שיכנס במלחמה פלונית ימות, ואם לא היה יוצא למלחמה לא היה מת, ואם יצא ימות מצד ההוראה הכוללת, אף על פי שאין בידו עון אשר חטא. ולא הזכיר המיתה הבחירית, לפי שאין אדם שיבחר מות מחיים, ולא הסכים בזה אל האמת, שהרי מיתת שאול בחירית היתה, וכן משה לא הזכיר אותה, שהוא לא היה בוחר מות מחיים, ולזה לא הזכיר אלא אלו השלש מיתות בלבד, ואמר לפניו, רבונו של עולם, המיתה הנגזרת עלי, אם הוא מצד העונש על החטא, אם כן עוני כל כך גדול שאי אפשר לימחל, כמו שאמר קין גדול עוני מנשוא... (מאמר ד כא, וראה שם עוד)

...ויעיד על זה מה שנמצא בתורה במעשה בראשית, שייחס הכתוב נתינת הנפש החיונית אל התחלה חומרית בלבד, אמר ביצירת הבעלי חיים תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א'), וביצירת האדם ייחס נתינת הנפש אל התחלה שכלית, אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, להורות שהכח החיוני אשר באדם נמשך מן הכח השכלי אשר נפח באפיו השם, לא מהתחלה אחרת כאשר הוא בבעלי חיים. ואחר שהנפש החיונית אשר בבעלי חיים והנפש האנושית אשר בה כח ההשכלה באות משתי התחלות מתחלפות, אם נמצא הכח החיונית אשר בבעלי חיים נפסדות בהפרד הדבוק אשר בין הגוף ובינם, להיותן באות מכח הגלגל שהוא בעל חומר, ומנפשו שהיא כח בחומר, לא יחוייב שתפסד נפש האדם אחר היותה באה מהתחלה אחרת שכלית, שהיא מופשטת מחומר, שאין בה אפשרות ההפסד כלל, כמו שיש בבעל חומר, ולזה אף אם נראה כח הצמיחה וההזנה וההרגש אשר באדם וזולתם מהכחות החומריות נעדרות במות, לא היה זה אלא לפי שנעדר הדיבוק בין הנפש והגוף שהיה כלי לפעול על ידו אלו הפעולות, אבל נאמר כי אחר שראינו כח ההשכלה מתקיימת בפני עצמה במלאכים בזולת הכחות האחרות, וראינו כח הצמיחה וכח החיות נפסדות בפני עצמן בצומח ובבעלי חיים, שפטנו שאדם שנראה בו כחות חומריות וכח שכלי, אף אם יעדרו הכחות החומריות להעדר הכלי לא יפסד הכח השכלי בהפסד הכח החיוני... (שם פרק ל)

...וכן ביום המות, אף אם ישתנה האדם למציאות יותר נכבדת ויותר מעולה, ולזוהר בלתי מספיק שכלו לציירו, שאין אפשר לשכל האדם לשערו בהיותו שקוע בחומר, הנה הוא מצטער במות צער נפלא, לא להיותו נעתק מן המציאות אל ההעדר, כמו שיחשבו האומרים שאין מציאות לשכל האנושי בזולת הגוף, אבל לפי שהועתק מן המורגל, וקשה על האדם שיודרג ויורגל מעט מעט במה שלא הורגל, ובעבור זה אמרו רז"ל (שבת קנ"ב) על נפשות הצדיקים כל י"ב חודש נשמה עולה ויורדת, כלומר לפי שיקשה עליה להעתק מן הדברים הגופיים שהורגלה בהם... (שם פרק לב)

...וכבר הפליגו רז"ל בזה במקומות רבים, עד שאמרו על רבינו הקדוש, שכל בי שמשי הוה אתי לביתו ומקדש, להורות שאף אחר המות ישתוקקו נפשות הצדיקים לעשות המצוות שהורגלו בעשייתן בהיותן בחיים... (שם פרק לד)

הרקאנטי:

...והאמת הוא כי תמצא בדברי רז"ל כי בגן עדן של מטה יש שכר ועונג לנפשות הצדיקים, ואף על פי שאינם גוף והם במדרגת המלאכים, וראיתי בזה דיעות לחז"ל, יש אומרים כי הנפשות כשיוצאים מזה העולם אינם יכולין לעלות מיד עד שירגילו עצמן באותן ציורין ובאותו אור, כי הרגיל בחשך אם יסתכל באור גדול לא יוכל לסובלו עד שירגיל עצמו מעט מעט, ועל כן נכנסת בגן עדן של מטה שיש בו ציורים מציורי העולם הזה ומציורי העולם העליון, ומשם תעלה לאור הגדול לצרור החיים, ועוד הוסיף הרמב"ן ז"ל ביאור על זאת הכוונה, ואמר כי כל שנים עשר חודש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתה ולמעשיה כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות, וזהו מאמר רז"ל כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש גופו בטל, ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת...

עוד מצאתי לרז"ל תנא שבע פתחים לנפשות הצדיקים להכנס עד מקום מעלתן, ועל כל פתח ופתח שומרים, הפתח הא' נכנס במערת המכפלה שהיא סמוך לגן עדן, ואדם הראשון שומר עליו, הוא מכריז ואומר פנו מקום שלום בואך, יוצאה מפתח ראשון אל הפתח השני לשערי גן עדן ומוצאה את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, זכתה נכנסת לשלום, ואם לאו שם תקבל ענשה ותשפט בלהט הכרובים... (בראשית, ועיין שם עוד)

...ואולי תגבר עליו אותה השמחה עד כי יתחדש עליו בכיה רבה ומופלאה ותבקש נשמתו ונפשו להפרד מגופו, וזו היא מיתת נשיקה שמורה חיבור הנושק בדבר האהוב לו, כי אז יתחבר נפשו בשכינה... (ויחי)

...כי הקורח על אבדתו אינו עובר רק על המת, והטעם כי מיתת האדם רומז לעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה, ואז יחזרו הדברים להוייתן כמו שרמזתי, ומכאן תבין עוד טעם איסור הגדידה, והגודד פוגם למעלה והבן. (ראה)

עקדה:

...ואמר שהמיתה היתה בקרית ארבע, רק ד' היסודות שנתפרדו, ועל זה נאמר גויעה, שהוא בלוי החומר ואפיסתו, ועל ביטול הכחות הנפשיות יאמר וימת, והראשון נאמר בצדיקים חוץ ממשה, שלא כהתה עינו וכו' במותו, ועל השכל האלקי אמר ויאסף אל עמיו, שתכף ומיד נמלט אל מקום מושבו, ועל בטול החלק החיוני הכולל הכוחות וההרגשות ראוי ההספד, ועל בנין הגוף המוטל לקבורה בא הבכי... (בראשית כג א)

והכונה במאמר יעקב אבינו לא מת וכו', לענות ספק אחד, כי הנפש ההיולאנית בתחלתה הכנה והתחלה לאצילות, והספק הוא אם תדבק בעולם הנבדל שנתעצמה בו, ואם כן תיהפך מעצם היולאני לעצם נבדל רוחני... ויעקב אבינו לא מת, כי הנפש ההיולאנית אינה מתה בצדיקים, כי אם מתעצמת עם השכלים ונשארת עמהם...

ושכבתי עם אבותי - לענין התעצמות נפש השלמים והדבקו בעצמות הרוחנית הכרחי שישאר לגוף שייכות מה עמהם, וזה שאמר כל י"ב חודש נשמה עולה ויורדת, ועל כן הקפידה התורה הקדושה על השיעור ההוא, והקפידו אבותינו הקדושים שתהיה הקבורה במקום נאות לנשמתם הקדושה, לפי טהרתה וקדושתה... (שם מז כח ול)

...ונראה שמזה נמשכו עניני הטומאה, כי המיתה היא העדר והפסד בעלי החיים, וכשיפסד הצומח יפסד לרקב, והחי לפגר מובס יקרא נבלה, והאדם שיש לו התחלה יותר שלמה בנפש הדברית ויפסד יותר, וטמא טמא יקרא, כי כאשר תעדר הנפש ישאר ממנה המציאות רע, וממנה יקרא רוח הטומאה, ומזה הצד נבלת אישי האומה הנבחרת חמורים משאר האומות ומטמאים באוהל, והפלגת טומאתו מצד עירוב הכוחות הנפשיים ועקר הפסדם כבר בחיים על ידי המחשבות המקולקלות בשבוש האמונות וזוהמת הפעולות הנשחתות, ועל ידם נכנסה בקרבם רוח הטומאה בחייהם ותדבק בנפשם, כחז"ל ברכות י"ח, רשעים בחייהם קרויים מתים... (במדבר יט א)

...ואחר שלא נמצא מי שלא יחטא, יתחייב המוות לאדם, כהמורה בהקדמת חלק ג', וגם אדם הראשון נטה אל החומר, וכן דרך כל תולדותיו לחטא בהמצוות האנושיות שאפשר לעמד בהן ולא לחטא, ולכן נתחייבה לו המיתה הגופנית מהדין. וחזרו מלאכי השרת ושאלו על משה ואהרן שקיימו כל התורה מאל"ף ועד תי"ו, כי חזרו בתשובה, ואם כן קיימו הכל לרבות מצות תשובה, והשיב מקרה אחד לצדיק ולרשע, שהנטיה מהטבע המלאכי הכרחי לאדם, ואם כן לא יגבר הכח השכלי להחיות החלק הגופני עמו, אלא ישאר בטבעו. (שם כ ח)

ראה נתתי - החיים האמיתיים הם המיושרים על פי הנמוס האלקי שבחרו בהם השלמים לקנות על ידם חיי הנפש, ולא החיים המדומים של המכעיסים לפניו, שבחייהם קרואים מתים, וכן המות מות הגוף ההכרחי הוא טובה לנו, להפריד בין פחיתות החומר ומשיגיו לשלמות השכל והפשטת מושגיו, שעל זה אמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, והמות הקשה הוא הנפשי, ואמר להם שיבחינו בין אלו לאלו. (דברים ל טו)

ויעל משה - אחר שהחסרון הגדול ביותר לאדם היא המיתה, ונמצא אנשי מופת שניצלו ממנה כחנוך ואליהו וזולתם, מדוע לא נעשה יקר זה גם למשה. וכבר היה הדבר קשה אצל חכמים, ואמרו בספרי וילך, שמשה גער במלאכי השרת וגו', עיין שם. ונראה ששלמה המלך ע"ה השתדל בהיתר דברים אלו באמרו, "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים", ששלמות האדם תושג בהפרדתם אם הרוח לא נדבקה בחומר הגופני כלל, אך ברוב האנשים נדבק הכח הגופני בנשמה, היא שטן ויצר הרע, ועולים ויורדים בה, והן כחות הטומאה, וגוף זה לא ישוב לעפרו, כי נשארים אצלו ענינים רעים ומזיקים, ומזה המין המיתה הנזכרת אצל הנשמה... (דברים לד א)

מהר"י יעבץ:

שהוא א-ל - יאמר כי הסבה אשר רצה השי"ת שימותו הנולדים ויחיו אחר כך, כדי שיתפרסם לכל שהוא א-ל, שאם היו האנשים נצחיים לא היו מכירים אלקותו של חי העולמים ...קל וחומר, ומה עכשו שאנו מתים משתחוה כל אחד לא-לוה שבגופו, שנאמר (תהלים פ"א) "לא יהיה בך א-ל זר", והוא היצר הרע... (אבות ד כז)

ביום רעה - כצאת הנפש מן הגוף, כי אז תפגע הנפש בכמה המונים, מהם טמאים ומהם טהורים, והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באדוניה יורידנה לבאר שחת, ואם טהורה היא יפול מצדה אלף ורבבה מימינה אליה לא יגש... (תהלים כז ה)

...וכבר המשילו סבת המות לקערה מלאה יין חי, שמשליכין בו טפת מים ויוצא טפת יין, וכן עד שנעשה כולה מים, ואז תבא המות, יען כי אין הנכנס כיוצא, ולעתיד לבא שעיקר שכינה בתחתונים עמה מקור חיים... (שם קיח יט)

אברבנאל:

עץ החיים ועץ הדעת, לרז"ל לא היה אדם הראשון מת, ואף אם אינו ישר בעיני אבן עזרא אינו נמנע, ואף אם אין כוונתי שיהיה נצחי כצבא מרום, הנה ישוה טבעו וימנע בו ההפסד והמות, ונצחיותו בחסד אלקים, שהכין חייו באופן שימלט מכל סבות המות החיצוניות והגופניות, ופרי עץ החיים נאות למזג האנושי, שבאכילתו ישוב הבשר והלחיות כמו שהיו. (בראשית ב יז)

ויגוע - על מיתת הגוף, האסף אל עמיו - נגד הנפש, וימת - נגד שניהם בהרכבם, והנה במיתת האדם תקדם השתנות החלק החמרי שבו, לכן תקדם בכל מקום גויעה למיתה, ולכן במשה שלא נס ליחה לא כתב גויעה, ובסוף אסיפת הנפש אל הדומים לה, אם צדיקים ואם רשעים, כמו בישמעאל. (שם כה ח)

בענין מיתת משה, מדוע לא זכה לחיי עד כאליהו, הנה שלמה אמר והרוח תשוב אל האלקים, רוצה לומר תכלית ושלמות האדם שיפרדו חלקיו, והנפש תפרד מהגוף לגמרי, אך לפי שברוב לנפש נטיה לחומר שעסקה בו, והכח הגופני הוא השטן הוא יצר הרע שולט עליה, נשארים בה ענינים רעים ממנו, והם כחות הטומאה, עולה ויורדת י"ב חודש. ואליהו התפשט מהחומר מאד, ולרד"ק נשרפו בגדיו ושאר גופו כשעלה בסערה, וטוב מזה שתעלה נפש בלי שום עכוב, וזה היה במשה, ולא היה בו שום טומאה, ועל כן נתעסק בקבורתו השי"ת... או משה רבינו ע"ה שנדבק כבר בחייו בעליונים דבוק נמרץ כהעלול הראשון בסבה הראשונה, כל שכן שהתדבק אחרי מותו, ולא היה ראוי שתתמיד נפשו עם גופו, מה שאינו כן באליהו... 

וימת - גויעה נאמר על החולשה והתכת הכחות, ומיתה על בטול ההרגש וההפסד הגמור, ואסיפה אל עמיו נאמר על הנשמה השבה אל האלקים, ולכן לא נאמר במשה שלא נס ליחה ויגוע, אם כן לא מת מיתה טבעית וגם לא מקרית, אלא בהיותו דבק באלקים ומתבודד בראית הארץ הוסר ממנו החומר, ונפשו נשארה מתמדת בדבוקה, וזה שאמרו שמת בנשיקה, בנחת... (דברים לד א)

די לא יהובדון - שרע ומר שתהיה מיתתו בשוה אתם, ובתוספתא דסנהדרין אמר רבי יוחנן בג' מקומות מצינו שהצדיקים מבקשים מהקב"ה שלא יאספו עם רשעים, דניאל, ודוד שאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי, ונבל שלא תתערב אבלותו עם אבלות שמואל... (דניאל ב יח)

ספורנו:

לא ידעתי יום מותי - כי אמנם הברכה תחול יותר בהיות המברך סמוך למיתה, כענין ביעקב ובמשה, כי אז הנפש יותר נבדלת מן החומר. (בראשית כז ב)

את מספר ימיך אמלא - שתחיו כמדת השמן אשר בנר אלקים, והוא הלחות השרשי בתולדה, והיפך זה יקרה על הרוב, שימות האדם קודם שיכלה הלחות השרשי בחלאים יקרו מרוע בחירה, או מצד המערכת והיסודות... (שמות כג כו)

כופר נפשו - כי הכרת המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם, כאמרם אין מיתה בלא חטא, ולכן כל מנין הוא מזכיר עוון... (שם ל יא)

בריתי שלום, - ממלאך המות, כענין עושה שלום במרומיו, כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים, וזה אמנם נתקיים בפנחס שהאריך ימים הרבה מאד... (במדבר כה יב)

אכול בשמחה - אתה העוסק בתורת ה' אל תדאג מהמיתה, שרק תשיג מעלה ואושר. (קהלת ט יד)

מדרש שמואל:

...ואפשר לי לומר כי אין הצלם הנאמר כאן על הצלם ותמונה תואר האדם, אשר הוא משונה בו מן הבעל חי, והשווה בו כל מין האנושי ואפילו בן נח, רק הצלם האמור כאן הוא צלם של קדושה המיוחד לעם בני ישראל לבדם, כי צלם נגזר מצל, והוא כמו צל על ראשו להציל לו, ועל צלם זה אמר הכתוב אך בצלם יתהלך איש, כי אין חיות לאדם רק עם זה הצלם, ובו יתהלך ויחיה. ושלשים יום קודם פטירת האדם אמרו רז"ל שמסתלק זה הצלם, שאילו היה צלם אלקים עליו לא היתה המיתה יכולה לשלוט בו. וחכמי הזוהר רבי שמעון בן יוחי וחביריו היו מכירים בהסתלקות הצלם הזה מן האדם, ועליו אמר חביב אדם שנברא בצלם... (אבות ג יח)

אלשיך:

כי עפר אתה - הכל תלוי בך, ואינו מתתקן עד תתקן אתה, ותקונך מעתה אי אפשר עד שתשוב אל העפר, כי פנה זיוו על ידי החטא, ונתעכרה איכותו כעפר על ידי זוהמת נחש, וצריך לשוב לעפר עד שיעשה שוב מהעפר משולל מהזוהמא. (בראשית ג יט)

ויקרבו ימי ישראל למות - מה שאמרו יעקב אבינו לא מת, הנה בכל מקום יזכיר שם ישראל עם המיתה, וביעקב נאמר רק גויעה, כי כוחות גופו נשארו בו, ולכן נשאוהו בקדושה בסדר דגלים לארץ ישראל, ורק למראית עין חנטוהו, ורק רוחו ונשמתו נסתלקו ממנו. וזו בחינת ישראל שקנה בכל חלקי נפשו ונוסף אל אבותיו למעלה. ועוד נקדים, כי ל' יום קודם הסילוק שבהם הנשמה עולה ופוקדת כל לילה מקומה נקראים קריבה למות, ועוד נקדים שנשמת ישראל עולות לארץ העליונה שלעומת ארץ ישראל, אך על ארץ מצרים ירחפו שדים, ועל כן טוב לישראלי לדור ולמות בארץ ישראל, כי בחייו גדל בקדושה, ובצאת נפשו דרך הקדושה תעלה ישר לשורשה, וכן בנשמת הצדיק שגם בחוצה לארץ לא תדבק בנפשו הטומאה. ושכבתי עם אבותי - נאמר על נפש הצדיק, שתיכף בצאתה שוכבת ונדבקת למעלה עם הנפשות המתייחסות לה, והם למעלה מארץ ישראל, ועל כן לא רצה שישאר חלק ממנו במצרים או סמוך לה. (שם מז כט)

בקרובי אקדש - שעל ידי סלוק הצדיקים מתמלאת השכינה שפע קדושה עליונה, שנעשה יחוד. (ויקרא י ג)

לא יטמא - כי יש טומאה אחוזה במת ובנפשו, ויש בו כח להתפשט בכל אוהל המת, אך בבהמה הטומאה מתפשטת רק על בשרה ואינה מתפשטת באוהל. והנה בבריאה גזרה חכמתו שהאדם יחיה לעולם, כי היה משולל עכירות הגוף, והנפש חלק א-לוה, וכאשר חטא, הטיל נחש זוהמת טומאה מנפש ועד בשר, ואפילו אם נטהרה הנפש על ידי תשובה ויסורין, המיתה מוכרחת למען זכך חלאת החומר, ויעלה מן הארץ זך כאשר היתה נפשו טרם חטא. ואחר כך גזרה חכמתו שגאולה תהיה לו מזוהמת נחש מאברהם ועד מתן תורה חלק אחר חלק, והוא עיקר כור מצרים ומעמד מתן תורה, ועל ידי העגל חזרה הזוהמא והמיתה, וזה שאמר "הכהנים בני אהרן", מצד שהם כהנים מקריבים צריכים להתרחק מטומאה... (ויקרא כא א)

שור או כשב - ענין הכתובים הוא ללמד שורש גדול, כי המיתה לשם ה' הוא רחמים גדולים מהחיים... (שם כב כז)

ונאספת אל עמך - כדפירשנו, שהשי"ת מצוה הצדיקים בני גילו המתייחסים אל נפשו ומחיצתם קרובה למחיצתו לצאת להקביל פניו, ואם לחיצונים איזו אחיזה בו מאיזה עוון, אין מאספים אותו אליהם עד שימרק חטאו, וכן המת בחוצה לארץ לא יגיע אליהם עד שיעבר כל החיצוניות, ויגוע בגבול שכנגד ארץ העליונה שלעומת ארץ ישראל. אך המת בנשיקה אינו כן, כי השכינה מתדבקת אל נפשו וממשיכה אחריה, וזה שאמר וראיתה אותה... (במדבר כז יג)

כי אלקים ראינו - שהשכינה נראית לאדם קודם שימות, ואז מתרצה הנשמה לצאת, ואם הוא צדיק אין השכינה נפרדת ממנה עוד, ואם לאו מתגלה וחוזרת ומסתלקת, וכן חשב מנוח כאן, והשיבה אשתו שאם היו רשעים לא לקח מידם עולה ולא היה משמיעם הבשורה. (שופטים יג כג)

ה' יגפנו - יש אומרים שרמז כאן מיתת כריתות הטבעית ומקרית, אך מיתה במלחמה אינה מקרה כי אם על ידי עוון, כמו שאמרו, מי הירא ורך הלבב, מפני עבירות שבידו. (שמואל א כו ט)

וישאל את נפשו - אדם הראשון מת אחר שחומרו התעבה, ואין הנפש יכולה להשאר בחומר המתנגד, אבל פנחס קבל ברית שלום, וחומרו החל להזדכך, כך שאין הנפש צריכה לעזבו, ושאלה אם לא מספיק לה עתה. (מלכים א יט ד)

אוכל תתעב נפשם - כי ל' יום קודם המיתה הנפש יודעת ועולה, ותתעב אוכל גשמי. (תהלים קז יח)

תקרב רינתי - עתה מבקש שיוסיפו לו בעת הסילוק יתרון דעת, כענין תוסף רוחם יגועון, שאז מזכירין לו כל מה שלמד. (שם קיט קס)

בשחת תטבלני - ...או אפילו צדיקים יטבילום בנהר דינור לטהרם, ואחר כך ילבישום ב' חלוקי דרבנן של מעשים טובים, גן עדן של מטה לרוח, ושל מחשבה טובה בגן עדן לנשמה... (איוב ט לא)

ושבע ימים - שראה במותו ימי זכויותיו, כדפירשנו בויקרבו ימי ישראל, או שבע ימי עבודת ה' ולא התאוה ליותר. (שם מב טו)

מי יוכל לתקן - לבטל את המות לגמרי, אשר עוותו - אדם הראשון בחטאו מרוב טובה. (קהלת ז יג)

תחשך השמש - הנשמה הנמשכת מהגוף תחלה לפני מותו, ואחר כך האור - הרוח, ואחר כך הירח - הנפש והחושים, ומזהירו שישוב בעוד מועד... (שם יב א)

שערי קדושה:

אמרו בשעה שאדם נפטר מן העולם שואל לו מלאך המות, כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים, והמלכת קונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך עליך בנחת רוח? אם יש לו דברים אלו יוצאת נשמתו בנשיקה, ואם לאו חס ושלום וכו'. דין שני הוא דין הקבר, קשה יום הקבר יותר מדינה של גיהנם, ואפילו צדיקים גמורים שלא חטאו נידונים בו, ומה יעשה אדם וינצל מחיבוט הקבר, יעסוק בתורה ויהא אוהב צדקה ותוכחות וגמילות חסדים, ויכניס תלמידי חכמים ואורחים לתוך ביתו ומהנם מנכסיו, ויתפלל תפלתו בכוונה, וינצל מן חיבוט הקבר, ואפילו דינה של גיהנם אינו רואה. דין שלישי זה דינה של גיהנם, בשעת הדין שואל לו הקב"ה, עסקת בתורה ובגמילות חסדים, אם יש דברים אלו בו פוטרין אותו מדינה של גיהנם וכו'... (חלק ב שער ב)

דרך חיים:

(מר' חיים ויטאל)... ועל כן צריך האדם להכין לו שלש הכנות טרם יסתלק ויגיע עת פקודתו, הראשון שבשלשתן הוא מה שאמר הכתוב, "סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי", כי הדרך הנזכר מלאה מכשולות, ועוברי דרכים מהם טובים ומהם שודדים ושוללים, כנזכר במדרש הנעלם, וזה לשונו, כשאדם נפטר מן העולם הזה, המלאכים המלוים לאדם עולים עם הנשמה מהלך ת"ק שנה, והם עולים לשמי מרום ואומרים, אם יש זכות לנשמה ההיא היא תעלה מאליה, וקודם שיעלו הם מניחים אותה במקום שיש שם שלשים ושתים אלף רבבות נתיבות, מהם ישרות ומהם עקלקלות, וכולם נקראות מוקשי מות דרכי שאול, ובכל נתיב ונתיב אש אוכלה, והם אומרים אחד אל אחד אם תראה שום נשמה שתכנס בשום דרך מהדרכים הללו, אמור לי, ויש שם דרך אחד, ובאותו הדרך יש מזיק אחד כמו כלב, ובזמן שהנשמה נכנסת בשום נתיב מהנתיבות האלה, הכלב רואה אותה, מיד הוא צועק, וכששומעים המזיקים ומלאכי חבלה את קולו, הם יודעים שיש שם נשמה, ומיד הם באים ותופסין את הנשמה, והם קולעים אותה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, עד שמשליכין אותה לגיהנם, ודוד המלך ע"ה בקש מלפני הקב"ה שיצילהו מאותו כלב, שנאמר, "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", ובין אותם הדרכים יש דרך אחד הנקרא אורח חיים, שנאמר, "אורח חיים למעלה למשכיל לסור ממוקשי מות"... נמצא כי האדם צריך לסקל הדרך ההוא הנקרא אורח חיים מן המכשולות העליונים, ולא יזדמנו שם להכשילו בדרך ההיא, ועל ידי מעשיו ומצוותיו יתקן לו ממש, ויעשה לו דרך ממש לעצמו ללכת בו עד נכון היום. ואחר אשר כבר הכין לו הדרך כנזכר, אזי צריך להכין לו נר אחד להוליכו עמו בדרך ההיא, בראשית, במקום החושך אפילה של שלשת ימים הראשונים, וישים בנר ההוא שמן ופתילה. ואחר כך צריך עוד ענין שלישי, והוא להדליק את הנר ההוא באור מאיר, לנחותו הדרך ההוא במקום החושך כנזכר... (הקדמה)

רמ"ע מפאנו:

אמנם המיתה לפחותים מי"ג שנה אינה אלא בעון אבותם, ומשנת י"ג עד עשרים המיתה מהבית דין עליון היא לטובה תמיד, אם רובו זכיות וקרוב להרשיע מעבירין אותו מן העולם לתת לו שכר מצות ולחדש על פי זכותו, כמו שיבא בפרק כ"ח, כי לא אמרו שאין בית דין של מעלה ממית באותו פרק אלא שאינו מעניש, ומיתה זו אינה על צד העונש כאמור... ואם רובו עונות ומת הרי זה בכלל משפט שיש עמו צדקה, כמו שיקרה לפעמים גם כן לגדול מבן עשרים להיות נספה בלא משפט מקומו ושעתו כי אם על שם סופו למעט את התיפלה ולקרב כפרתו, ודין אמת הוא כפי רשעתו. וכן סורר ומורה בבית דין של מטה דוגמתו כדאמרן. (מאמר חקור דין חלק ב פרק כד)

...וכל מיתה שאין בה כרת בין בדיני אדם בין בדיני שמים משפטה אבדן הנפש החיונית בלבד, ויש בדיני אדם שלשים ושש גופי עברות להתחייב עליהם מיתת בית דין, שמונה עשר בנסקלין, עשר בנשרפים, שתים בנהרגים ושש בנחנקים אשר יש להם גם כן אותו היחס עם ל"ו מנה דרבוא רבבן שזכרנו, האי כי ארחיה והאי כי ארחיה. ויפה כח בית דין שכל חייבי כריתות שלקו כל שכן המומתים על ידם נפטרו מידי כריתתן שאין הצלם שלהם נגעל. וגם הנה הנפש החיונית יורדת שחת להשלמת המרוק, והיא לבדה עולה באוב לרשעים לעולם, ולצדיקים כל שנים עשר חדש בלבד, וגם זה לא שמענו רק בשמואל הרמתי שחלקו ממרום כבוד למלכות... (מאמר עולם קטן סימן ד)

עוד ראוי היה להמצא לפחות נברא אחד שיתפעל במיתה בטבע וסגולה לא על צד העונש, שהרי לא נברא דבר לבטלה, כי המיתה עצמה שהיא מפעולות ההשגחה לא תהו בראה, שאלו לא יחטא האדם למה יומת מה עשה, והרי אפשר שלא יחטא. והנה לא אמרה התורה אלפים שנה קודם העולם "אדם כי ימות באהל" לקנוס מיתה על אדם הראשון מיתת עונשין קודם שיחטא חס ושלום. אמנם היתה הכוונה על מיתה מעולה ומשובחת לפי גודל ערכה סודה וחשיבותה שזכה בה משה רע"ה לבדו, לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ונצטוה עליה כאחד מכל העשין שבתורה, דכתיב "ומות בהר" כמצווה ועושה, כעונת מצות ציצית ותפילין וחליצתן ערב שבת עם חשכה וכיוצא בהן. וקיום מצוה זו עליו היה בעת רצון, כמבואר במקומו, שבו מלאו ימיו ושנותיו, אלמא גזרה היתה מלפניו ית' שימות בעתו רק לא סבת שום עון חלילה. סמי מכאן גויעה ואסיפה אלא "וימת שם משה עבד ה'" שקיים המצוה הזאת לרצונו בשמחה... אף אנן נידוק ונימא מיתה ואסיפה פירושן להאסף עם צדיקים מיוחדים במותם שגופם קיים אף לאחר מיתה אשר אינה אליהם אלא פירוק החבור, שתהיה נשמתם במחיצה אחת וגופם במחיצה אחרת. וגויעה ואסיפה לא כן אלא ארבע יסודות הגוף לבדן וגם לאחר מיתה יתלכדו ולא יתפרדו. אך הגויעה היא חולשת הרכבתם ורפיון חבורם בסוד ישיני עפר, אף למי שלא נאמר בו ואל עפר תשוב עד שעה אחת קודם תחיית המתים. ויש לישיני עפר שעות ידועות יקומו להתפלל על החיים, תתחזק הרכבת יסודותיהם לפי שעה בהבדל אשר לבני העולם הזה כן יקיצם לשעה.

ולנו בפסוק "אחר תאסף אל עמך" שנאמר למשה במלחמת מדין סוד נחמד, כי מכח אחורים של גופו בלבד היתה במשה אסיפה אל עמיו, לא כן לפני משה פני חמה כי קרן עור פניו. עוד "תאסף אל עמך" בגמטריא שב"ת, בארנוהו במקום אחר... (מאמר העתים סימן כב)

...וכאן נדרש והנה טוב מא"ד ראשי תיבות משכיל אל דל זה אדם אותיות מאד שנעשה דל אחר החטא, ותקונו המות כמשמעו, עד שסוף סוף עצת ה' לעולם תעמוד. לפיכך על מיתת העונש נאמר מות ועל המיתה המכוונת לכבוד ולתפארת נאמר הכפל תמות, והנה טוב מאד אם מתמהמה חכה לו, כי צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרם, אלמא זאת המיתה בלבד הביטול ההרכבה היא המשוללת מהם. (שם סימן כד)

מהר"ל:

יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, פירוש כל כך השי"ת טוב לצדיקים, עד שכבד בעיניו המותה לחסידיו ולהמית אותם, שמצד שהם צדיקים ראוי להם החיים, כמו שעשה הקב"ה נסים עמהם, ואם כן גם כן ראוי להם החיים מצד הטוב אשר יעשה להם הקב"ה. שאם עשה נסים עם חנניה מישאל ועזריה להציל אותם מכבשן אש כדי להחיותם, ראוי להם גם כן שיתן להם הקב"ה החיים ולא ימותו לעולם, אף שהוא כנגד הטבע... ואמרו במדרש לא היה ראוי מיתה לצדיקים, אלא בשביל ששאלו המיתה בפיהם, אברהם אמר אנכי הולך ערירי וכו', ביאור הדבר, כי בעיני ה' בודאי יקר, אבל מצד שהמיתה טבעית לבני אדם מצד החומר, והצדיקים אינם דוחים הטבע, כי הטבע ראוי להנהגת העולם, והיא הנהגה של אמת, והצדיקים במה שהם צדיקים חפצים באמת, ואינם חפצים שיצא העולם חוץ מסדר האמת, אבל אצל השי"ת שהוא עושה נסים עמהם, הוא קשה... (גבורות ה' פרק סד)

...ומה שאמר אותיב לה פרחה בכרעה (ישב לה קוץ ברגלה ומתה). דע כי אלו שני לשונות מחלקותם הם דברים נפלאים, כי מי שסובר דאותיב לה פרחא בכרעה היתה מיתתה על ידי דבר שיש בו פחיתות חמרי, וזהו פרחא, וקאמר ואותיב בכרעה, הוא מקום שפלת הגוף, שם פחיתות חמרי. ומאן דאמר דמצאה גרוגרת דרבי צדוק ואכלה ואיתניסה, כי גרוגרת דרבי צדוק יש בה ריח ומזיק הנפש והנשמה, שידוע שכל ריח הוא לנשמה, כאשר דרשו חכמים ז"ל כל הנשמה תהלל י-ה זו הרוח, שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, ומחלקותם איזה הוא מוכן יותר לקבל מיתה, ללשון דאמר דאותב לה פרחה סבר, כי הגוף סיבה אל המיתה, לפי שעל ידי הגוף הוא בא החטא, שאם אין הגוף היה האדם כמו מלאך, לכך הגוף ראוי לקבל קודם דבר הגורם המיתה. וללשון השני הנפש ראוי שתקבל המיתה תחילה, שאם אין הנפש, הגוף הוא אבן דומם ואינו בעל מעשה, לכך הנפש עושה החטא, ולפיכך הוא אמר ללשון ראשון כי העשירה הזאת נדבק בגופה דבר מיאוס ומזה קבלה המיתה, וללשון השני קבלה נפשה ריח המזיק הנפש... (נצח ישראל פרק ה)

ויש לך להבין באלו דינין שהיו נדונין אלו שלשה, וזה כי כל דבר שהוא מתנגד אל האדם הוא פועל בו, והוא דין שלו, לכך הטומאה והפחיתות הוא דין האדם אחר מיתתו, כי הטומאה הוא היפך האדם, כי נשמת האדם טהורה, ולפיכך הטומאה שהיא היפך הנשמה דבר זה הוא דין הנשמה, והפחיתות גם כן הוא דין לאדם, שהרי הצואה הוא יציאה והבדלה מן האדם, ואין האדם סובל אותו... (שם פרק ה)

...ביאור זה, כאשר נתן השי"ת להם התורה השכלית, אשר השכל נבדל מן החומר אשר דבק בחומר ההעדר, ואין התורה השכלית כמו שכל האדם שהוא מצורף אל החומר, ובשביל שהשכל מצורף אל החומר, לכך מצורף שכל האדם גם כן אל ההעדר ואינו נמלט מן המות. ולפיכך אלמלא לא חטא האדם והיה נוטה אחר החמדה והתאוה החמרית לעשות החומר עיקר, והיה שכל האדם נבדל מן חומר, לא נגזרה על האדם מיתה כלל, רק היה חי לעולם, וכל זה מפני שמצד השכל אין ראוי שיהיה העדר ומיתה, וההעדר והמיתה הוא מצד החומר בלבד. ולכך כאשר חטא ונטה אל התאוה החמרית אז נגזרה המיתה, כי ההעדר דבק בחומר כאשר ידוע, וכאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם אור... וכאשר ראוי אל התורה המציאות אין שולט עליה ההעדר לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה שהיא שכל נבדל מן החמרי לגמרי... (תפארת ישראל פרק מז)

...חד אמר שעשה לו קבורה, ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לה תקוה עוד, ולכך אין הבהמה נקברת אבל האדם נקבר, וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל... ומחלוקת אלו החכמים, למאן דאמר יתרון זה קבורה, כי הגוף לא קבל העדר מכל וכל, כי הגוף הוא עיקר האדם, ועוד כי הגוף הוא מן האדמה אשר האדמה ראויה לקיום יותר, והוא דבר נפלא, נתבאר במה שאמר הכתוב "והארץ לעולם עומדת", ומזה באה התחיה לאדם, ולכך אמר ומותר האדם מן הבהמה אין, רוצה לומר הקבורה, כי הקבורה מורה שאין כאן העדר גמור מצד גופו... 

ולמאן דאמר תכריכין, רוצה לומר כי כבוד האדם וצלמו האלקי לא יקבל העדר גמור, שאין כבוד האדם וצלמו נכנס בכלל ההעדר, שאילו היה מקבל העדר גמור, למה לו התכריכים לכבודו, הרי כבודו נעדר, אלא אין כבודו נעדר לגמרי, ולכך ראוי אל התכריכין... (שם פרק נב)

...יש לך לדעת, כי המיתה מגעת אל האדם כאשר הוא סר מן האמצע אשר נברא האדם עליו, ונוטה אל אחד הקצוות, בזה מגיע אל האדם המיתה. ודבר זה מבואר שכל מיתה הוא קצה, אבל השווי והמצוע הוא החיים כמו שהארכנו למעלה בהקדמה... (דרך חיים פרק ב יד)

ואמר שתקות אנוש רמה, רוצה לומר כי סוף האדם הוא למיתה, כי המיתה ראויה לאדם, וכמו שאמרו במדרש כל מי שנאמר בו היה מתוקן הוא לדבר, הן האדם היה, מתוקן הוא למיתה, והנחש היה, מתוקן לפורעניות, שתראה מזה כי עצם האדם ראוי לו המיתה, וכל מי שמתוקן אל דבר שייך לומר שהוא מקוה לזה, אף כי הוא אינו מקוה לזה, אבל מצד כי צורתו העצמית מקוה לזה ומתוקן לזה, שייך לומר שתקותו הוא לכך... (שם ד ד)

...ועוד בא לבאר המיתה שהיא באה כסדר העולם, למה האדם יוצא מן העולם, כי כל המתים אינם מתים בשביל הקנאה או בשביל התאוה או בשביל הכבוד, ובא ללמוד כי יש מיתה בלא חטא, כדקיימא לן במסכת שבת יש מיתה בלא חטא, לכך אמר הילודים למות, רוצה לומר כי מצד שהוא נולד ראויה לו המיתה, וזה כי הנולד הוא שנולד אחר שלא היה בעולם, וכמו שנולד אחר שלא היה כך יפסד מן העולם הזה... (שם שם כב)

...ואם כן יש להקשות דכל שכן קשה כי למה שולטת המיתה בצדיק, אבל טעם זה כי לא נחשבת המיתה פחיתות לצדיק, אבל נחשב לצדיק עליה כאשר הצדיק נלקח למעלה, כי לפני זה היה למטה בארץ במקום שהוא פחות ושפל מאד, ועתה נלקח למעלה. ואף כי משה רבינו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה, מכל מקום לא היה במחיצה עליונית לגמרי, וראוי לצדיק שיקנה מעלה זאת, ואין מגיע האדם לדבר זה רק כאשר נלקח מן העולם הזה... ועוד מתפשט כחו (של האדם) יותר, עד כי התפשטות שלו מגיעה עד המיתה שנרמזת במ"ם הזאת, שהיא מ"ם סתומה (בשם אדם), מורה על מיתה סתומה, כי המ"ם היא מיתה... ולכך בסוף השם של האדם, שהשם מורה על העלוי, המ"ם הסתומה היא באחרונה, כי האדם הצדיק המיתה מעלה לו, כי הצדיק מתבקש להיות בישיבה של מעלה, ואין דבר יותר עילוי אל הצדיק מדבר זה, ובודאי על זה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו".

אך יש לשאול, כי אם נאמר כי המיתה אל האדם אין זה פחיתות וחסרון מעלה, רק שבח היא לצדיק, אם כן למה המת מטמא, וצוה הכהנים הקדושים שלא יטמאו למת. וכדי להתיר שאלה זו, לכך בפרשה הזאת היא פרשת אמור שבא להזהיר על טומאת המת, כתיב (ויקרא כ"א א') לנפש לא יטמא, ויש לשאול למה אמר לנפש לא יטמא, דהוי ליה למכתב בנפש לא יטמא, כי אצל השרצים כתיב (שם י"א כ"ד) כל הנוגע בנבלתם יטמא, אבל הכתוב בא לפרש כי לא מחמת החסרון שיש במת הוא מטמא, אבל הטומאה הוא למת, כי הנפש שיצאה מן המת היא נבדלת מן החיים, ואין החיים עם המתים במחיצה אחת, וכל אשר קרב אל הדבר שהוא נבדל ומרוחק מן העולם הוא מקבל טומאה ונעשה מרוחק מן הבריות, כמו שהוא עשה, שקרב אל דבר שהוא רחוק ונבדל מן העולם... (דרשות מהר"ל, הספד)

ותמת שם - שמיתת צדיקים מכפרת וכו', כי סלוק החטא הוא כשיסולק הענין הא' שהיה בו החטא, הגוף, לכן כל מיתה מכפרת, שהיא סילוק הגוף, והצדיק עיקר העולם, וסלוק גופו סלוק לכל העולם... (גור אריה במדבר כ א)

הקב"ה סופרן ומניחן וכו', דבר זה הוא לגודל הענין שנחשב מיתת והפסד האדם הכשר, שהדבר ידוע שלפני השי"ת מיתתו, וכדכתיב (תהלים קט"ז) "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", והרי לך כי המיתה של אדם כשר לפני השי"ת, ומפני כך הדמעות הם גם כן לפני השי"ת עד שהוא סופרן ומניחן בבית גנזיו אצלו, מאחר שהמיתה כל כך מושגחת... (חידושי אגדות שבת קה ב)

ממתים בחולי מעיים, מפרש בפרקי דרבי אליעזר, כדי לטהר אכילה שבמעיים, להיותם טהורים כמלאכי השרת, ובא זה, כי המיתה היא סלוק הגוף וטהרת הנפש מן הגוף, וכאשר הוא מת בחולי המעיים שמורה כי מיתתו היה כדי לטהר הנפש מן הגוף... ובזה נעשה נפשו זכה וצרופה ובהירה כאשר היה המיתה לטהר הנפש מן הגוף... (שם קיח ב)

ולכך סמך אחריו יהי חלקי ממתים בדרך מצוה, כלומר כמו שמעלה יתירה היא לאדם כאשר היתה מיתתו כדי לטהר הנפש מן החומר, כך מעלה עליונה לאדם כאשר היתה מיתתו בדרך מצוה, שהיה מתנועע אל מצוה אלקית, וזה מורה על כי הוא דבק עם השי"ת, לפי שהיה מתנועע בדרך מצוה אלקית, מעולם הגשמי החמרי הזה להתדבק בעולם הרוחני... ולא אמר יהי חלקי עם מי שמת בשעה שעסק במצוה, כי המיתה לאדם נקרא שהולך בדרך כל הארץ, וכאשר מת בדרך מצוה נאמר בזה כי הוא הולך להתדבק בו ית', כאשר הלך לדבר מצוה. (שם)

וכדי שיתבאר לך ענין המאמר הזה שהוא עמוק על אמיתתו, נבאר עוד. ויש שהיו מפרשים כי רבי יהושע בן לוי כאשר היה נצול מן מלאך המות בא נפשו לגן עדן, ודבר זה מרחיק הדעת והשכל בודאי, אבל מעולם לא עלה על דעתם דבר זה, רק שרצו בזה, כי מצד מדרגה מה שהיה ברבי יהושע בן לוי, לא היה מיתה שלו על ידי מלאך המות, וזה כי המלאך הוא כחו שבחלקו הוא ההפסד וההעדר, ואל תתמה על זה אם כח עליון רוחני יש בחלקו דבר זה... ומיתת האדם ומיתת הבהמה בחלקו, אך כי יש חלוק בין מיתת האדם ובין מיתת הבהמה, כי מיתת הבהמה הוא העדר הגמור, אבל מיתת האדם אינו העדר גמור, שהרי נפשו נשארת, ולא שהיא נשארת, אבל הוא זוכה לגן עדן, וזוכה אל הדבוק האלקי העליון, אשר אי אפשר לו בעודו עם הגוף, נמצא כי מדרגה זאת נמשך אל המיתה, כאשר יקבל העדר, ואז יקנה מדרגה רוחנית. אבל אצל רבי יהושע בן לוי היה היפוך זה, שעל ידי שהוא קונה מדרגה עליונה רוחנית היה מסתלק מן העולם הגשמי, ואם כן לא היה מצטרף אליו העדר שהוא המיתה, ואין ספק כי דבר זה הוא מדרגה עליונה שאין בעצמו המיתה שהוא ההעדר, שכל בני אדם, כיון שיש בהם העדר, דבר זה הוא חסרון, אבל מדרגת רבי יהושע בן לוי אינו כך, כי קנה מדרגתו בלי שיצטרף אליו שום מיתה והעדר, ואין כאן מקום זה... וזה בשביל שהיתה בו מדרגה אלקית, היא מדרגת התורה, ולכך לא היה יכול מלאך המות אליו, כמו שהוא יכול אצל שאר הנבראים החומריים, שההעדר דבק בחומר, ולכך שולט מלאך המות עליו... (שם כתובות עז ב)

...ואמר דליא וכו', כבר אמרנו כי המלאך המות אי אפשר לשלוט עליו אם לא מחמת קורבת הצדיק אל מדרגתו האחרונה, ומזה הצד שהוא קרוב אל מקום מדרגתו ומעלתו אפשר לשלוט, ומפני שאי אפשר שישלוט עליו רק מצד קורבתו אל המדרגה העליונה האחרונה, זה שאמר דליא, שמקרבו אל מקום מעלתו. ודוקא מלאך המות הוא מגביה אותו, כי כבר אמרנו, כי מלאך המות מצד מה הוא סבה לדבוק העליון, כי מצד שהגוף נעדר הוא קונה התדבקות במדרגה הנבדלת, ולפיכך מלאך המות שהוא כח מפסיד הגוף, מגביה ומקרב אותו אל מקום מדרגתו, אחר שהמיתה היא העדר הגוף... ומאחר שאינו מצד האנושיות שבו, שיהיה לו הדביקות הנצחית, שהרי מצד האדם ראויה לו המיתה, ודבר זה מוציא אותו חוץ עד שיש בו העדר מצד מדריגת עצמו, ולכך אמר נקוט אותו בקרנא דגלימא, פירוש שהיה לו חיבור אל מלאך המות שראוי לו העדר מצד הזה במה שהוא אדם, ועל כל פנים מצד מה נתחבר אליו מלאך המות... (שם)

ד' חשובים כמתים וכו'. פירוש כי לא יחשב האדם שיש לו מציאות רק כאשר אינו נוטה לשום קצה, כי כאשר נוטה לקצה הוא בעל מיתה, ואלו ארבעה הם נוטים אל הקצה... כי הצרעת בגוף הוא והגוף הוא מצד הימין, דכיון שאמרו כי הנפש היא מצד שמאל, דכתיב (איוב י"ב) אשר בידו נפש כל חי, והגוף הוא מצד הימין, ובארנו זה במקום אחר... וכאשר מגיע עליו הצרעת נחשב נפסד מצד הימין, וכאלו מת, וסומא הוא שנוטה לקצה ולהעדר מצד השמאל, כי הראיה היא לנפש, אשר הנפש היא בשמאל, דכתיב (איוב שם) אשר בידו נפש כל חי, ואמרו במדרש (ויקרא רבה ד') הנפש היא בשמאלו של הקב"ה, ועינא בליבא, ששם הנפש תליא... והסומא נוטה אל קצה שמאל, ומי שאין לו בנים ידוע כי המזרח הוא נקרא פנים וקדמה, שהרי הפנים הוא בקודם, ומן מזרח תולדת הבנים, ורמז לזה ממזרח אביא זרעך (ישעיה מ"ג), ונתבאר זה בגבורת השם, וכאשר אין לו בנים הוא נוטה אל קצה והעדר המזרח, והעני הוא נוטה אל העדר הקצה שהוא מצד האחור, כי אין ספק כי מדת העני מתיחס אל האחור לשפלותו. (שם נדרים סד ב)

...ונח נפשיה כלומר שהיה נחשב כאלו מקבל מיתה ונחשב נח נפשיה לפי השכל, כי השכל אשר הוא משיג ענין רב כהנא, והוא משיג בו המיתה, כי מה שהוא לשעה ולזמן אינו משיג השכל, רק משיג אמיתת הדבר. ופירוש על למערתא, כי כאשר קבל המיתה כאלו היה נטמן במקום אחר נבדל מן החיים, שכל מת נבדל מן החיים, והנחש הוא הנחש הקדמוני, שהנחש הקדמוני מפריד בין החיים ובין המתים ובין כל דבר, כי הנחש הוא מפריד והוא ידוע למבינים... (שם בבא קמא קיד א)

והיו ד' שמתו בעטיו של נחש, וזה כי השי"ת הוא משפיע החיים לעולם תמיד, ומפני כך אילו לא חטא אדם הראשון לא היה באה מיתה לעולם הזה, והיו ד' שדביקים בשפע החיים, והם כנגד ד' נהרות שהם יוצאים מעדן להשקות הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, כך היו ד' שהיו מקבלים שפע החיים מן השי"ת, ולפיכך אחר שלא שלטה רימה ותולעה היו ארבע אשר מתו בעטיו של נחש, וכמו שתמצא בראשונים, שהם האבות, שלא שלט בהם היצר הרע, היו בכלל אותם שהם למטה מזה שלא שלט בהם מלאך המות, ומשה ואהרן ומרים גם כן שלא שלט בהם מלאך המות, שייכים למדריגה שהיא למטה, שלא שלט בהם רימה ותולע... (שם בבא בתרא יז א)

אבל אני אומר כי דברי חכמים אינם במורגש, כי כך נמצא דברי חכמים הרבה, ורוצה לומר, כי העבד שלקח עמו היה הורג אותו, וההריגה הזאת היא הריגה עליונה עד שסלק כחו לגמרי, ומעתה לא ימסור אותו, כי נחשב היה כמת לענין זה, ואחד היה ממית על פתח ביתו כי אותו שנחשב מת אין ראוי ללויה ולהתחבר עמו, כי נחשב כמת, ואין דרך מלך להיות הולך יחידי... וכל זה מיתה עליונה... והכל ענין שכלי לגמרי, וזה נחשב מיתה ונחשב שהחיה אותו, אבל אין זה במורגש כלל, ואל יהא ספק כי חכמים כמו שהיה רבי ואשר עמו היה להם הכרה וידיעה בפני האדם, אם הגיע לאדם מיתה עליונה... (שם עבודה זרה י א)

אמרו עליו על מלאך המות וכו', דעת חז"ל בענין מלאך המות, כי אין המיתה לאדם נמצאת בעצמו, וזה כי הנפש שהיא צורה לאדם, מצד עצם צורה זאת ראוי לה העמידה והקיום, ואם כי שאר צורות טבעיות מגיע אליהם הפסד ושנוי, דבר זה שייך בצורה הטבעית, שהיא חמרית לגמרי, אבל הנפש של אדם שיש לו חיות אין ראוי שיגיע אליה ההעדר, רק על ידי כח עליון ממנו מגיע דבר זה, וכח זה נקרא מלאך המות, פירוש שממנו הפסד חיות הנפש, ואפילו אל הנפש הבהמית של האדם, כיון שיש לה רוח חיים, אין ראוי ביטול כח רוח החיוני, אם לא על ידי כח עליון שהוא כנגד האדם, ובשביל כך מקבל הפסד, והוא נקרא מלאך המות. ומה שאמר כי מלאך המות הוא מלא עינים, רוצה לומר, כי העין הוא כח ממנו בא ההעדר לבריאה, כי זה ענין העין שהוא מביא ההעדר אל המציאות, ולכך אמר שהוא כולו מלא עינים, ואף כי העליונים כולם מושלים על התחתונים ופועלים בהם, אין אחד שהוא כולו פועל... כי אם הכח הזה שנקרא מלאך המות שהוא כולו פועל, ולכך אמר שהוא כולו מלא עינים, כי העינים פועלים.

ועוד תדע כי העליונים פועלים בתחתונים, ואין פועל בו ההעדר והמיתה לגמרי, רק פועל במה, ודבר זה לא נקרא כולו פועל, רק הכח הזה שהוא נקרא מלאך המות, שממנו ההעדר והמיתה לנברא, וזה שאמר שהוא כולו מלא עינים, והיפך זה הסמוי מן העין, שהוא הברכה היפך ההעדר... ואמר שיש בידו חרב, החרב הזה הוא הכח אשר מתחייב מאתו העדר התחתונים, וזה נקרא חרב, לפי שאין כח הזה רק לקצץ ולהפריד, ואמר וטפה של מרה תלויה בה, המרה הזו היא ההעדר אשר מתחייב מאתו, וזה נקרא מרה, כי בודאי מר הוא... אמר לו מלאך המות אי לא הוי חייש ליקרא דברייתא... כי האדם הזה נברא בכבוד, כדכתיב (תהלים ח') וכבוד והדר תעטרהו, ואם לא היה זה, היה פורע בית השחיטה, כי המיתה של אדם באה בכח עליון, וכל דבר שהוא בא בכח הוא בא בסימנין, מפני כי שם ממהר האדם למות ביותר, והם מבחוץ בפרט, ודבר זה דין גדול בכח, וכל דבר שהוא בכח הוא בגלוי ולא בנסתר, כי כך הוא כח הדין... (שם כ ב)

של"ה:

דע כי המתחכמים בטבע אמרו, כי המיתה טבעית לאדם, והטעם כי כל הוה נפסד, והאדם הוה ומורכב מארבע יסודות ואם כן הכרח הוא שיפסד, ואל זה הדעת נמשכו כל החכמים חשוקי החכמה יוונית מבני עמינו, ההופכים ללענה משפט התורה וכוונתה, אבל אנשי התורה בעלי האמונה האמיתית החכמים האמיתיים רז"ל יאמינו כי אין המיתה טבעית, ואמרו אלמלא שחטא לא מת לעולם, וחכם באמת המאמין האמיתי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אמר בפרשת בראשית בזה הלשון, ודע כי אין הרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה, החושבים כי הבריאה בחיוב... ובמדרש רבה פרשת נשא ובמדרש חזית בפסוק יפה את רעייתי כתרצה, רבי מאיר אומר עד עכשיו הן קיימות ולא הוממו ולא הטריפו, ולא הזקינו, אלא הן חיות וקיימות. והרי דברים קל וחומר, ומה הפרות שנדבקו על ידי האדם במלאכת המשכן נתן להם הויה, והן חיות וקיימות לעולמי עולמים, ישראל שדבוקים בחי העולמים על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדביקים וגו'...

וזה היה ענין כתנות אור באל"ף שאף התיק של הספר, דהיינו הגוף, היה זך ודק, ובפסיקתא פרשת בחדש השלישי ובויקרא רבה פרשת אחרי מות ובמדרש משלי אמר רבי לוי משום רבי שמעון בר מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין, אחד לו ואחד לבן ביתו, של מי שהוא עושה יפה, לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקב"ה, וגלגל חמה לתשמישן של היום, לא כל שכן שיהא תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה... (בית דוד)

ומצאתי במגלת סתרים של מקובל גדול כתוב שם וזה לשונו, ומהחכם הזקן ונשוא פנים כבוד המקובל האלקי רבי יהושע משערי, המכונה שאלוי"ש שמעתי שקיבל מרבו ורבו מרבו כי האדם בעת שמוציאין נשמתו השטן עומד על ימינו לשטנו, ואומר לו כפור בה' אלקי ישראל, והנשמה ממאנת חס ושלום, ואפשר שיביא לידי הודאה, מאי תקנתיה להנצל ממנו, יכוין בי"ג עקרים, ואם הוא אינו בשכלו, או שאינו יודע על פה יקראום לפניו בנו או אחיו או אוהבו, והוא יודה בהם וטוב לו ותתעדן בדשן נפשו, כי צמרכד היוצא מסוף פסוקי פרשה ראשונה של בראשית עד יום אחד העולה כמנין דשן הוא יקבל נשמתו ויוליכהו בלי שום צער לאותו מקום ששמו דשן... (מסכת פסחים)

וענין הכל, כי מאז חטא אדם אז יקר המותה והיסורין לטובה למען התיש את החומר ולהמית זוהמת הקליפה, וזהו ענין היסורין כאשר הארכתי בדרשות אחרות, וכמו שכתבתי בהגה"ה עמק הברכה לענין ועתה פן ישלח ידו, אין ועתה אלא תשובה וכו'. (שם מצה עשירה)

ושם רמוז גם כן ענין עולם הבא, דכתיב ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם יוספים אנחנו לשמע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו, פירש בזה הר"מ אלמושנינו כי ישראל אמרו הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו וגו', כי ידבר אלקים את האדם וחי, אם כן למה נמות, כלומר תסתלק ענין המיתה לגמרי, דבשלמא בלא זאת היינו סבורים דהמיתה טוב מאד, כי יקר בעיני ה' המותה, דבעוד שהוא בחומר אי אפשר לראות את כבודו ואת גדלו, על כן המיתה היה לטובה, אמנם מאחר שאנו רואים כי ידבר אלקים את האדם וחי, אפילו בעוד חיים חיותו, אם כן למה נמות, ואם יוספים אנחנו, כלומר אם לאחר מיתה יהיה עוד תוספות השגה ממה שיש לנו עתה, אזי ומתנו ברצון, כי אז ההשגה וידיעה יהיה ביותר, וזהו עולם הבא, דהיינו הבא לאדם לאחר מותו, וכמה מדריגות ידיעות והשגות יש בו איש לפי מעלתו, ועל זה סמך אחר כך פרשת שמע ישראל, סוד היחוד, כי אז נהיה מיוחדים מה שאנו עתה מאמינים לעתיד יראו עינינו וישמח לבנו... (תורה שבכתב ואתחנן)

רמח"ל:

ואולם מלבד כל זה גזרה מדת דינו ית"ש שלא יוכלו לא האדם ולא העולם מעתה הגיע אל השלימות, עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו, שבה נתרבה הרע, אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המוותה לאדם, וההפסד לכל שאר ההווים שנתקלקלו עמו, ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף אלא אחר שתצא ממנו תחלה וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש, ותכנס בו הנשמה ותזככהו, וכן העולם כולו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויכנס בצורה אחרת ראויה לשלימות, ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו חז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, ולבסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו (סנהדרין צ"ז). והנה לפי שורש זה זמן הגמול האמיתי דהיינו זמן קבול השכר שזכרנו למעלה ומקומו, הוא אחר התחיה, בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו... 

ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, אחר כך ישוב להתחבר, הנה גם בזמן הפרוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפרוד ההוא, והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר אליו ישוב, והוא מה שאמר ית"ש לאדם כי עפר אתה ואל עפר תשוב... (דרך ה' חלק א פרק ג ט-יא)

...ותראי אמיתת הדבר הזה בכל דברי העולם, כי לא הושמו הקלקולים לאבד הטוב, אלא לענותו ואחר יסתלקו, וישוב הטוב לאיתנו, ראי אפילו המיתה שהיא הביטול היותר גדול שבעולם אינו ביטול גמור, כי הרי יש תחית המתים, שאף על פי שהגוף שב לעפר, הנה הלוז שבו מתקיים כידוע, לבנות ממנו הגוף ההוא עצמו, כל שכן מה שהוא פחות ממיתה, שענינם ביטול גמור ודאי, אלא מתקלקל ויכול ליתקן... (דעת תבונות קל)

וראי ענין זה מבואר באר היטב, וכמו שזכרנו למעלה, ההקבלה שיש בעניני האדם ועניני ההנהגה העליונה, אדם כי ימות, הנה נשמתו תעזבהו, וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרמז והענין אחד הוא, כי האדם בנוי מחשך הגופניות הלא הוא גוף החשך המחודש בהסתר פניו ית"ש, ומרוחניות המחיה אותו ומזככו תולדת הארת פניו יתברך להשלים חסרון נבראיו. ובהיות האדון ב"ה מתהלך עם האדם כסדר הזה, גם האדם חי בעולמו, אך כאשר יניח ידו האדון ב"ה מהאיר פניו אליו, ויניח החשך אשר בטבעו לבדו, כן תסתלק הנשמה מן הגוף ההוא, וישאר הגוף מת כאבן דומם, ואולם גם יבטל ויפסיד, כי סילק האדון ב"ה פניו ממנו, וכתיב (תהלים ק"ד) תסתיר פניך יבהלון. ואמנם לא לגמרי יסתיר האדון ב"ה פני טובו לעולם, כי איזה שביב מאורו יגיה חשכת הסתר הפנים לקיומו של עולם, לכן לא יבטל גם הגוף הזה ביטול גמור, ולא תעזבהו הנשמה לגמרי, אלא קיימו מה שקבלו רז"ל הקדושים, המצא עם העצמות שבקבר איזה חלק חיות הנקרא בלשונם הבלא דגרמי, המקיים המתים לצורך התחיה שלא יהיו הקמים בתחיה בריות חדשות, אלא אותם שכבר מתו עצמם... (שם קל)

תדע כי אדם הראשון כתוב בו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והיה ראוי לו למות באותו היום עצמו, אלא שהקב"ה רצה לרחם עליו, והורידו ממדרגתו, ואז מה שבמדרגה העליונה לא היה יכול לחיות כלל, כי היה פוגם מפני הרע שנתערב בו בגרם חטאו, הנה כשירד אז היתה לו אריכות ימים, אבל כשיצטרך לחזור לעלות, אז מיד ימות. והנה בכל יום הסטרא אחרא היא רוצה להתגבר על האדם ולהמיתו, כי אין ראוי לו חיים כלל, אלא שהקב"ה מושיע אותו, ובכל יום צריך להיות פעולה זאת חדשה, וזהו יום יום יעמס לנו הא-ל ישועתנו סלה... (אדיר במרום דף מז)

...והוא סוד גדול, היאך האדם מן הפעם הראשון שנברא מסוד זה נברא שלא לעמוד באותה המדרגה שנברא בה, אלא להסתלק ממנה אחר כך ולעלות אל מדרגה אחרת, ולכן היה ראוי למיתה, ולא כמיתה הנמצאת עתה מתוך צער ובטומאה, אבל מיתה ודאי שהיא הסתלקות ממדרגה למדרגה, אך הכל צריך שיהיה מושרש בהכנת המאורות, שעל פי סדר זה יהיו מתפשטים שיוכלו להוליד זה הדבר באדם... (שם דף עד)

ואפרש לך ענין השחיטה, ותבין סודות גדולים, הנה המיתה נמשכה דוקא מחטא אדם הראשון, וזהו מפני הזוהמא של הנחש שנבלעה בגוף, אמנם זוהמא זאת נכנסת בהם על ידי אכילה, וצריך שתדע מה שכתוב ותורתך בתוך מעי, ודבר זה נתבאר במקום אחר... והנה כמו שהוושט נמשך מן הראש, כך המזון היורד דרך שם עושה פעולה גם כן בראש מלמטה למעלה, כי באמת לולא היה זה הקשר לא היה ראוי להגיע אל הראש, כי הם ב' בחינות ממש בסוד חב"ד ושש קצוות, וגם תדע כי אין הסט"א אוחזת אלא בו"ק ולא בראש, אך מכח הקשר הזה נפגם גם הראש, והנה אין תיקון לזה אלא המיתה, ותדע באמת שזוהמת חטא האדם מסתלקת מיד במיתה, ולא נשאר לנשמה להטהר אלא מן העונות הפרטים שלה, והנה תיקון זה הוא בשחיטה, שהוא חתיכת הסימנים, כי אז באמת נפסק הקשר, ואז הנשמה מסתלקת והזוהמא גם כן נפרדת, אך הענין הוא, כי צריך שתדע, שהסט"א יש בה בחינת הראש, והא סוד רישא דעשו בעטפיה דיצחק, ויש הגוף שלה, ובעוד שהם ביחד הכל פוגם, ובזמן התיקון צריך שהראש שלה יותז, כמו שנעשה לעשו ממש, ואז הראש נתקן והגוף נדחה, ועל כן בהעשות השחיטה הזאת אז בחינת הראש של הזוהמא מסתלק בסוד הראש עצמו, וזה נשאר מתוקן עם הנשמה, והגוף כבר נפסק מהראש, והוא נדחה ואבד. אך אותם שהם בסוד דגים כנ"ל, אין צריך להם אלא אסיפה והוא ממש אסיפה למקורם, כי בזה נתקן הכל. וזה סוד האירה עיני פן אישן המות. והענין הוא, כי השינה היא אחת מששים במיתה, ובשעה שהאדם ישן, אז מתגברת בו הזוהמא של נחש, והוא מתקרב לבחינת המיתה עד שנשאר חלק מן הזוהמא מתגבר כל כך שצריך לפסוק אותו מן הראש כדי שימצא תיקון, אבל מי שמנדד שינה מעיניו מפני התורה, אז בזה הכח עצמו כבר נפסק הזוהמא הזאת, כך שכמעט כלה נתקנת, ומה שנשאר רע גמור בלי תיקון התעוררות השורש לקרבו אליו, שמיד זה הרע נפרד ומסתלק, ואין צריך לזה פעולה אחרת, וזהו אסיפת הצדיקים ממש... (שם דף פג, ועיין שם עוד)

מצודת דוד:

כופר - אם נגזרה מיתה על הצדיק ובטלה הגזרה, אין מדת הדין מתפייסת עד שיותן רשע כפדיונו. (משלי כא יז)

כלי יקר:

בקרית ארבע - ג' השמות מורים על עניני תמותה, ממרא המת בחטאו מרעה, אשכול האחרים שכולים ממנו, כי מת בחטאם, קרית ארבע בהפרדת ד' היסודות, חברון מיתת נשיקה על ידי חבור בשכינה. (בראשית כג ב)

לשארו - טעם איסור הטומאה, מפני רוח הטומאה שנשאר דבק בגוף האדם, לכן אמר לנפש ולא אמר בנפש, שמצד עצמה היא טהורה, אלא שהיא גורמת, כי בעלי חיים, שבהם רק רוח חיונית, מיתתם רק פירוד היסודות, ואין מלאך המות מזדקק להם, ואין בהם טומאה חמורה, ובאדם מלאך המות מוציא הנשמה בעל כרחה, והוא בא מסטרא דמסאבא, וזולת צדיקים שמיתתם בנשיקה ואין בהם צד טומאה, ואולי כל שהוא מזרע אהרן קדוש ה' מת בנשיקה, ומותר לכהן קרוב להתעסק בהם... (ויקרא כא ב)

אור החיים:

...כי יש לך לדעת, כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת היה מצוי בעולם הזה בעולם העליון, כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם ואינו יכול לדור בשניהם יחד, אלא בעולם הזה בפני עצמו, וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם, וזו היא מיתת האדם... (בראשית ג יד)

...עוד יתברר הענין על זה הדרך, כי ה' ביום צוותו על עץ הדעת צוה ב' דברים, הא' לבלתי אכול מעץ הדעת, והב' אם יאכל ממנו ישנו בתקנת המות, והוא אומרו כי ביום אכלך תמות, כי זה תיקון הדבר, והוה ליה כלאו הניתק לעשה, שהוא התיקון, וכבר כתבנו למעלה, כי זולת החטא היה האדם משיג לעלות להתעדן בעולם הנצחי בדמות שהוא היה דר בעליה ובחצר, צא ולמד מאליהו הנביא זכור לטוב, ועל ידי החטא נפסלה גוייתו מהשגת עלות למקום קדוש, וכשהיה מושלל אפשריות ההפרדה מהגויה, הרי הוא חסר השגת ההתעדנות הנצחית והערב המקווה, וכפי זה הגם שלא יצו הא-ל לאדם בלתי אכול מעץ החיים, האדם מעצמו יפרש מחשש יום אוכלו מעץ הדעת, שאם לא כן אין מציאות לתקן הלאו, ונמצא האדם אבוד... (שם ג כב)

ותמת שרה - רמז הכתוב באומרו קרית ארבע, כי חס ושלום לא יתייחס המיתה לצדיקים, אלא שקרית ארבע פירוש עיר שהיתה בנויה מד' יסודות ונפרדה היא ונסעה מהם, ואומר היא חברון, פירוש שהגם שמתה, היא משפעת בהם בחינת החיבור, כי הצדיקים הגם שימותו הגוף אינו מושלל מהחיים, כי צדיקים במיתתם קרוים חיים, צא ולמד ממעשה דרב אחאי בר יאשיה, והטעם הוא כי בהיותם בעולם הזה מהפכים בחינת החומר שביסודות לבחינת הרוחניות הקדוש שבנפש באמצעות מעשים טובים והפלגת התורה שמשתדלים בעולם הזה... וכמו כן ימצא שבאמצעות דביקות האדם בקונו יתהפכו היסודות כולם ליסוד האש, ויסוד האש ליסוד אש הנשמה, והבן... (שם כג ב)

ויקרבו ימי ישראל - ...ועוד יש לומר כי הרגיש מהדברים אשר יארע לאדם קודם מותו, על דרך אומרם ז"ל בזוהר, כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם, והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני. עוד יתבאר הענין בדקדוק... על פי מה שכתב איש אלקים קדוש ה"ה האר"י לוריא זצוק"ל, ומצאת כי תדרשנו בספר קהלת יעקב, וזה לשונו, ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול באים קצת מהם, וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו, והימים שעושה בהם המצוות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא, והיום שאין עושה בו מצוה נשבר ונפגם ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא... ומה מאד האירה הקדמה זו עיני המשכיל בכמה פרטי החקירות, הא' האירו עינינו בסוד השינה, כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא, והוא סוד אומרם כי השינה א' מס' מהמיתה, ואין יציאת הניצוץ בהחלט מוכרת מהנשמה, אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד א-ל, שכל ניצוץ שזכה ביומו, הנה הוא רחוק מהפסד, הגם שירשיע האדם אחריו... וכן היום בעונותינו ימי שנותינו הם ע' שנה, שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום. ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו. גם בזה הרווחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו, הגם שאמרו רז"ל זקני תלמידי חכמים דעתם מתיישבת, דקדקו לותר מתישבת, לשלול דעתם של זקני עמי הארצות שמטרפת. ולפי הקדמה זו האיר ה' עין בדבר זה, כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח המועט הנשאר לעשות כשיעור הכל... 

גם בהקדמה זו הרווחנו כוונת מאמר רז"ל שאמרו מה בין מיתת זקנים למיתת נערים וכו', המשילו מיתת הזקן לנר, וכשם שהנר הולך ומתמעט, גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש, וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן, שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו. והבן.

גם הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב תוסף רוחם יגועון, שאין כוונת הכתוב ידועה. גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש, שנתכוון לומר, כי כשיגיע קץ האדם יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם, פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט, אלא הרי הוא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה, שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה... גם הרוחנו לדעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים... והרגיש יעקב בתוספת המרובה כי באו ימי השילום. (שם מז כט)

נטית ימינך - ...ועוד היה הים חפץ שתגמר מיתתם בים, לקחת כל נפשות החיוניים שלהם, כי מטבע נפשות העמים לעמוד במקום מיתתם, ויזהר בהם הים לבחינה המושגת אצלו מהענין... (שמות טו יב)

פן יהרסו - הגם שימותו, על דרך כי טוב חסדך מחיים, ומיתתם היא חיותם. (שם יט כא)

ויהי - צער על שפרחו מהם האותיות, וזה גרם כל מה שטעמו אבותינו ואנחנו מכוסות המרים, המיתה ומר ממנה, כי בלוחות הראשונות פסקה צרה מהעולם, וחירות ממלאך המות... (שם לב יט)

...ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם, שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד, ואם כן יהיה חסר גמולו הטוב, לזה אמרו בעלי הסוד, כי זולת החטא היה אדם עולה לרקיע, ודר בעליה ובחצר, וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו... והגוף הן אמת שאינו יכול לעמוד בעליה העליונה, הגם שנזדכך ועמד בגדר רוחני, אלא שאמרו ז"ל במעשה אליהו ז"ל כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, וכשהוא יורד למטה לובשו... ואמרו ז"ל עוד כשנתן ה' תורה לישראל נעשו בני חורין מהמיתה, כאדם קודם החטא... והוא אומרו כאן ומבמות הגיא, פירוש ממדרגה העליונה שהשגנו באמצעות התורה ישנה עוד השגה אחרת מצד דבר זה שהוא הגיא, היא ירידת גשמנו בגיא, שהוא הקבר שבשדה מואב... (במדבר כא יז)

מות ישרים - דיש ב' דרגות, שנפש הצדיק הולכת באין מסך מבדיל עד מקום האושר העליון, ויש לא ישיגו גדר זה, ומתעכבים זמן מה אם יהיה להם חטא כל דהוא, ובטעם שאל הראשונה, או נתאוה שישוב לפני מיתתו... או התפלל שהניצוץ המחיה אותו ידבק אחרי מותו באיש ישראל ויהיה כמוהו... (שם כג י)

אחר תאסף - שקודם אין התיקון שלם, ויהיה לו מונע בדין מלגשת נפשו למקות מושבה הקרוי עמיו, לפי שהתרפה במעשה זמרי, וזה מחסדי ה' באהבתו לידידיו. (שם לא ב)

אל פניו ישלם - שהצדיקים מטעמם סמוך למיתתם מעין עולמם, ושישינים מתוך שמחה, וההיפך ברשע. (דברים ז י)

...גם זה הוא סוד מיתה שנגזרה על האדם ועל כל הדורות הבאים ממנו מטעם שכל היוצאים ממנו טעמו מות בחטאו, והם סוד ערלת אדם, ולזה אמר ובזרעך עד עולם... (שם כח מו)

וילך משה - לרז"ל מ' יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו ומבקרת מקום חנייתה בעולם העליון, והצדיקים יכירו בכך, ואמרו ששמות ישראל הם שמות הנשמות, ואין הרשעים זוכרים שמם אלא שם רשעים ירקב, כי הנפש נשבית ממנו, ואמר כאן שהנפש הנקראת משה הלכה כנפש מי שהגיע קצו, ומשה הרגיש בדבר, ואמר היום מלאו שנותי, שהכרה זו מושגת לגדולי עולם... (שם לא א)

הגר"א:

תרדף רעה - ונוטל אותם בלא זמנם, כבחגיגה, והטוב שלהם, שנותיהם, יתן לצדיקים... (משלי יג כא)

גהה - הוא הפנים, כי באדם ד', עור בשר גידים ועצמות... ובהן ד' נשמות נפש רוח נשמה וחיה, וליחידה זוכין אף לעתיד לבא רק יחידי סגולה, וכאשר נאסף לבית עולמו משתנה תחלה העור ובסוף העצמות, ואמר שלב שמח ייטיב אפילו גהה. (שם יז כב)

ערום ראה - רעה באה ונסתר, כי יש נספה בלא משפט עם אותם שנגזר עליהם. (שם כב ג)

התניא:

אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה, הנה על ידי זה ירוד חיות הבשר והיין שבקרבו, ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה, עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה', שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור ביד החיצוניים, שלא יוכל לחזור ולעלות לה'. רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר, כמו שאמרנו לקמן, מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים ביד החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח... (ליקוט אמרים פרק ז)

ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור, מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא, וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר... וכח המתאוה לדברים המותרים למלא תאותו הוא שד משדין יהודאין, לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל, אך מכל מקום קודם שחזר לקדושה הוא ס"א וקליפה, וגם אחר כך הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף, להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו, ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקבל בהנאות עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין, אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כרבינו הקדוש. ועל דברים הבטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע... (שם פרק ח)

תעלומות חכמה:

מתוקה שנת - המיתה לצדיק מתוקה כשינה, והשבע - מה שהרשע קיבל כל שכרו בעולם הזה אינו מניח לו לישון במנוחה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה. (קהלת ה יא)

הכל כאשר לכל - כל זה בסבת חטא אדם הראשון שנתערב הכל, ויש ניצוץ טוב ברע, שמכריחו למעשה הטוב, ולהיפך, לזובח - הבל וקין שפגמו עוד יותר, ולכן הוצרך המות לכל. (שם ט ב)

הכתב והקבלה:

מיד כל חיה אדרשנו - מיד הנשמה אחרי המיתה אדרשנו, שהיא נקראת חיה, שנפש זו תלך לאבדון, ולא רק תכרת מהחברה הרוחנית העליונה, שהיא כרת. ויותר נראה מיד כל חיה - מיד כל המכלה חייו או חיי אחרים ומשחיתם, ומיד האדם - ההורג לרעת הנרצח, ומיד איש אחיו - גם אם עושה לטובת הנרצח להשקיטו מצער. (בראשית ט ה)

ויגוע - נאמר רק בצדיקים עם ויאסף שנאספה הנפש למנוחת הכבוד, ושבע ימים - שיש לנפש הצדיק תענוג גדול בעת מיתתו, כדכתיב ותשחק ליום אחרון, שמראין להם מתן שכרם, ולכן קראו יום מיתתם יומא דהילולא, ויאסף - נאמר על דבר החוזר אל גבולו המיוחד, וכן הנפש שהיתה בדירת ארעי מחוברת לחומר חוזרת לדירתה הנצחית. (שם כה ח)

נבלתו - נאמר על הפסד מזיגת הגוף מלשון בלוי, ואי אפשר למיתה בלא הפסד המזיגה, והעדר התנועה והרקבון הם סימני המיתה. (דברים כא כג)

 

מלבי"ם:

...וזה שאמר והנה טוב מאד זה המות ויצר הרע, שעל ידי זה שהוא אמנם רע מצד העולם הזה יגיע לאושר הנפש בעולם הבא. (בראשית א לא)

ומה שאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היינו שמן היום ההוא יתחייב לך המיתה, כי מאז יתגברו בו ציורים הרעים הקנאה התאוה והכבוד וכל יצרי מעללי פשע, ומאז עמדה מלחמה בין הנשמה והגוף, ומאז התמזגה בגוף בהרכבה המזגית ונכלאה בבית חומר, עד שלא תוכל להתפשט ממנו ולחזור אל רוחניותה עד יום המות, והחיים העולמיים הם לה לצער ולרעה גדולה וכן גם להגוף שציוריו הרעים שהתגברו בו מאז הם כאש עצור בעצמותיו... וגם שמאז התחיל המות לפעול בו פעולתו שהאדם ימות בכל יום, כי הלחות השרשי יתמעט בכל יום וידכא וישוח, שזו פעולת המות שמתחילה מיום הוולדו ותבא עד קצו ביום מיתתו, ועל זה אמר מות תמות, מיתות הרבה, כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגוע ויאבד... וגם שמת תיכף באותו יום בצד נשמתו כי בטול השגתה ומהותה הרוחני הוא לה למיתה, שהחיים הבהמיים שתחיה בגויה אינם חיי האדם באשר הוא אדם... (שם ב יז)

...תבא אל אבותיך - יכוין על ביאת הנפש בצרור החיים שתאסף אל אבותיך הצדיקים, ועל הגוף אמר תקבר בשיבה טובה. (שם טו טו)

ותמת שרה - והגם שאברהם ישב בבאר שבע, נזדמן ששרה תהיה בעת מיתתה בחברון מצד ג' טעמים, א' בקרית ארבע, שהיא מוכנת לקבורת הד' זוגות, ב' שהיא חברון ששם יתחברו הרוח עם הגוף עולם העליון והתחתון, ג' בארץ כנען הקדושה... (שם כג ב)

ויגוע - הגויעה מציינת אפיסת כחות הגוף, והמיתה מציינת פרוד הנפש מן הגוף, והאסף אל עמיו מציין שוב הנפש אל עמה ואל מקום מולדתה, שהם הנפשות והשכליים הנפרדים, אל צרור החיים שנשתלחה מהם אל עם נכרי שהם עולם הגופים... ואמרו חז"ל שגויעה ואסיפה לא נאמר רק בצדיקים הנאספים אל מחיצות הרוחניים... (שם כה ח)

אני נאסף אל עמי - היא מיתת הצדיקים, שהנפש תאסף ותכנס למחיצת הצדיקים אשר נפשם צרורה בצרור החיים, שעד עתה היה חוץ למחיצתם בהיות נפשו כלואה בחומר, לכן אבקש קברו אותי אל אבותי, שגם הגוף יהיה עמהם, משום שגם הגוף מוכן לעמוד בתחיה ומוכן לקבל שכרו... (שם מט כט)

מות יומת - יש הבדל בין פעל מת ליתר הפעלים שנאמרו על ההמתה, כמו הריגה הכאה וכדומה, שכולם יציירו איכות ההמתה, ופעל מת מציין העדר החיים, שיקחו נפשו עד שלא יחיה... (ויקרא כ י)

יאסף אהרן - לא על ידי ממית מבחוץ, כי אם על ידי התפשטות נפשו מגופו, בחשקה לצאת ממאסר הגויה, ולהדבק בצרור החיים, וזה תלוי במסירות נפשו אל מקור החיים ותשוקה ודביקות בקדש הקדשים. (במדבר כ כד)

כי גוע - סלוק החיות ומיתה מציין רושם ההשתנות בגוף. (שם שם כט)

למות תוצאות - גבולים, רוצה לומר שם לו גבול בחוצה לארץ, ולא בארץ ישראל. (תהלים סח כא)

פרשתי - אחר ששם אל לבו מה שהשיג ממעשה ידי ה', מכין את עצמו לגויעה, ופרש ידיו ככל בעל חי בעת הגויעה. (שם קמג ו)

רש"ר הירש:

מות תמות - תתחייב מיתה. עד היום המוות הוא סוד פיזיולוגי, ולעתיד לבא יעלם. לחז"ל היו ישראל מתעלים ממנו לולא חטא העגל, כבעבודה זרה ה' א', אולי נתקיים דין המיתה מיד על ידי הגירוש, כפי שהיה גם בקין, זו מיתה בזעיר אנפין, כלוי ההויה פה, ואולי היה המעבר בין חיים בגן עדן למחוצה לו כל כך גדול, כמו המעבר מעולמנו לעולם הבא. (בראשית ב יז)

ושכבתי עם - כינוי למיתה הפיסית, השיבה אל חיק האדמה המאחד את הכל, והאסף הוא כינוי לצד הנשמה. (שם מז ל)

ושרט לנפש - אין לנו להראות כאילו נשבר משהו בהווייתנו על ידי פטירת מישהו, פטירתו יכולה רק לעודד אותנו למלא את החסרון על ידי הווייתנו אנו. (ויקרא יט כח)

העמק דבר:

לפני מותו - שנשמת הצדיק מתלקחת לפני המיתה, ומזה הטעם אמר אליהו אך אם תראה אותי לוקח, כי אז היה גם רוח אליהו כפול. (דברים לג א)

משך חכמה:

הכרת - בשבועות י"ג שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת, היינו מיתה טבעית, בלא עונש כרת, והענין דמיתה מכפרת, כי הנשמה באה לשורשה לכללות נשמות בני ישראל, ועיין שם עוד. (במדבר טו לא)

אתם המיתם - דהרוגי בית דין אין מיתתן מכפרת, דבדין נהרגין, ואם כן קרינן זבח רשעים תועבה, ומשהקריב המחתות משמע שהם הרוגי מלכות, שמיתתן מכפרת, על שפגעו בכבודן של משה ואהרן מצד עצמם ולא מצד של ישראל, והרי היו יכולים למחול, וטעו, כי קרח ועדתו שחקו למחילתו, בחשבם שכבודו הוא כללי מצד העם... (שם יז ו)

שפת אמת:

בפסוק לא יעקב... כי האדם מתקן מעשיו מעט מעט, וכשבא לגמור את השליחות צריך להפטר מן העולם, כמו שאמרו חז"ל תחתונים אינם יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. וכל זה אחר חטא אדם הראשון אי אפשר להתקן לגמרי רק על ידי המיתה, והנה יעקב אבינו ע"ה כאשר נלחם עם המלאך וגבר אותו, זה סימן שבא לבחינת עומד, כמלאך, היינו שתיקן כל השליחות בשלימות, לפי שתיקן חטאו של אדם הראשון... והיה צריך להסתלק מן העולם, אבל נתן לו הקב"ה שם ישראל שנמסר לו שליחות ועבודה חדשה בעולם... וזה שרמזו יעקב אבינו לא מת, הגם דבשם ישראל מצינו מיתה, אבל שם יעקב שתיקנו בשלימות בעולם הזה, ונשאר בחיים, אם כן יעקב אבינו לא מת... (בראשית וישלח תרנ"ט)

בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כתב רש"י לעולם הבא, כי בעולם הזה הוא מת. ורמב"ן ז"ל כתב כי כפי המעשים זוכין לחיים, ואליהו וחנוך יוכיחו. ויש להוסיף עוד, כי בודאי על ידי החטא נצרך המיתה, שאינו יכול לתקן הכל בלי המיתה, אבל קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעתיד לבא, בודאי נוכל לקיים הכל בלי מיתה, וזה עצמו רצונו יתברך, באומרו את משפטי תעשו וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי... (ויקרא אחרי תרמ"ב)

...והרשעים בחייהם קרויים מתים, כי כל מה שתדבק בגשמיות הוא בחינת מיתה, והצדיק הוא חי, וזהו החיים שיורד בראש השנה, שיש התחדשות משורש החיים... והנה התמשכות חיות הנ"ל תליא ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ולכן הדין בראש השנה, לפי שיקול רוב הזכיות או רוב עוונות, כי עבירה מכבה מצוה, שמכבה ומפסיק המשכת החיות כנ"ל, אבל אינה מכבה תורה, כי תורה היא עיקר שורש החיים, שנקראת עץ חיים... (ראש השנה תרנ"ז)

שם משמואל:

ויתבאר על פי מה שאיתא בזוהר הקדוש ובליקוטי תורה מהאריז"ל, שענין מיתה הוא מחמת שכחות הטומאה באין בחולה, והנשמה הקדושה אינה יכולה לסבול אותם, ומסתלקת. ואף שבכל מקום הטומאה בורחת מפני הקדושה, כמו שכתוב (בראשית ט"ז) מפני שרי גברתי אנכי בורחת, מכל מקום מחמת חטא אדם הראשון ניתנה רשות לכחות הטומאה לכנוס בו עוד בו נשמתו, והנשמה אינה יכולה לסבול את הטומאה ומסתלקת, והנה ידוע שעיקר חיות האדם הוא בלב, וכאשר פוסק הלב לדפוק מחמת סילוק החיות האדם מת תיכף, ובמדרש (ויקרא רבה) שבית המקדש נקרא לבן של ישראל, ועל כן נקרא לבנון, על שם הלב, ועל כן כמו באדם הפרטי כשכחות הטומאה נכנסין ללב נסתלקה חיות הלב ועמה נעדרת החיות מכל הגוף, כן בכללות האומה הישראלית כשנכנסו היונים להיכל לא היתה קדושת ההיכל יכולה לסבול, ונסתלקה. (בראשית חנוכה תר"פ ז)

...ונראה דהנה במדרש ושכבתי עם אבותי, אמר הקב"ה חייך אתה שוכב ואין אתה מת, ובילקוט הגירסא אתה נטמן ואין אתה מת, ונראה הפירוש על פי מה שכתב האריז"ל ענין מיתה וקבורה כדי שחלקי הרע שנשתאבו בגוף האדם מחטא אדם הראשון יתעכלו בעפר, ויעמוד לתחיה נקי בלי שום פסולת, עד כאן דבריו... ועל כן יעקב אבינו ע"ה, שהיה נקי בלי שום פסולת ולא היה נמצא בו שום חלק רע כלל, אין בו ענין למיתה וקבורה כלל, והקבורה היתה רק הטמנה לגוף, אחר שהנפש עלתה לשמש במרום כמו הפושט לבושו והטמין אותו לעת הצורך, ואין זה מיתה כלל, כי מיתה הוא לשון השפלה, כבמדרש, ואצלו לא היתה השכיבה השפלה כלל, לא לנפש ולא לגוף, כמו שאין השפלה למלבוש כשפושטין אותו ומניחין אותו בארגז, וזהו הפירוש יעקב אבינו לא מת... (שם ויחי תרע"ה)

ולפי האמור יתפרש עונש מיתה בחטא אדם הראשון, כי באשר הותרו שני הקשרים שהיו סיבת חיותו לעד כנ"ל, ממילא בעת זמן עלייתו אל המקום אשר היה שם אהלו בתחילה אין להגוף שום קשר עמו, לא מצד הנשמה ממעלה למטה, ולא מצד הלב ממטה למעלה, על כן עולה הנשמה לבדה והנפש לבדה, והגוף נשאר בחרפה כי עפר הוא ואל עפר ישוב... (שמות ויקהל תר"פ)

בש"ס ערכין ט"ו סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, ויש לומר הטעם, דהנה איתא בכתבי האריז"ל דענין מיתה הוא מחמת שבאין כחות הטומאה בגוף הנפטר, ומוצאם מחרבו של מלאך המות, ואלו הם שלש הטפין שממנו מת, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות... ואף שבכל מקום הטומאה בורחת מהקדושה, כמו שכתוב מפני שרי גברתי אנכי בורחת, זה הוא מכח הגזירה שנגזרה מיתה בחטא אדם הראשון, שהטומאה תהיה לה שליטה אף בעוד הנשמה בקרבו, ומאחר שבאה הטומאה הנשמה בורחת. והנה בעל לשון הרע שתפס אומנותו של נחש, שבגללו באה מיתה לעולם, נשתאבה בקרבו טומאה כענין הזה, ועל כן אין לו תקנה כשאר החוטאים, שבכח התשובה ועסק התורה הוא משיג רוח קדושה שהסט"א בורחת ממנו, אבל זה אדרבא, הקדושה בורחת מפני הטומאה כזו ואין לו תקנה מצד עצמו. (ויקרא תזריע תרע"א)

להבין הענין שאזהרת טומאת מת ניתנה דוקא לכהנים, הנה בחטא הראשון מעץ הדעת היתה הסיבה של חוסר תמימות, דתמימות היא שלא יחקור אחר העתידות אלא יקבל כל מה שיבא עליו מאת השי"ת, ולהאמין שהכל הוא לטובה, כי כאשר אמר הנחש לחוה כי יודע אלקים וגו'... מה לה לחקור אחר מאמר השי"ת, אך מחמת שחסרה לה מדת תמימות, דתמים אינו מהרהר ואינו חוקר כנ"ל, ותמים עם ה' הוא ולחלקו, כמו שפירש רש"י (דברים י"ח י"ג), וממילא אין שייך בו מיתה, כי ענין המיתה באדם כתב האריז"ל כי מתחברין עמו כחות הטומאה... וזה שהוא עם השי"ת ולחלקו אין שום רע יכול לקרב אליו... ויעקב אבינו שהיה איש תם לא מת, וההיפך מאותיות תם הוא מת... ויש לומר עוד שמטעם זה בשעת קבלת התורה נעשה ישראל חירות ממלאך המות, שהרי אמרו נעשה ונשמע, שעל זה אמרו ז"ל (שבת פ"ו) אנן דסגינן בשלימותא, ופירש רש"י התהלכנו עמו בתום לב... וכשעשו העגל אבדו התמימות כמובן, כי באם היתה בהם תמימות לא היה השטן יכול להטעותם כלל... ואחר שמדת הכהן היא תמימות, מובן מדוע מוזהרין על טומאת מת, באשר הטומאה היא היפוך מדתם, בסוד (ירמיה ב') תיסרך רעתך, כנודע... (שם אמור תע"ר)

ונראה דבודאי לאו כל אפיא שוים, שכמו שיש מיתת נשיקה ומיתת סתם בני אדם, שרחוקה זו מזו כרחוק מזרח ממערב, כן יש בודאי מדרגות מדרגות זו למעלה מזו, ממיתת סתם בני אדם ועד מיתת נשיקה, שהיא הגבוהה שבכולן. ובזוהר הקדוש (ח"ג פ"ו סוע"א) ובר נש לא מיית עד דחמי לשכינתא, ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת לקבלא לשכינתא... הרי דאף לשאינם כל כך צדיקים גמורים שיזכו לאתדבק בשכינתו, ולאו בכלל מתים בנשיקה אינהו, מכל מקום מגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשיה נפקא, ובודאי גם זה לאו לכל אדם נאמר שנשמתו יוצאת מגו סגיאות תיאותבא... עוד איתא בספרים, שהמת בשבת גם כן אינו על ידי כחות הטומאה, ובכן מובן דלאו כל אפיא שוין, והאר"י ז"ל מדבר בסתם בני אדם, שיש הרשות לכחות הטומאה לשלוט בו אף בעוד נשמתו בו, אבל אנשי המעלה אין כחות הרע יכולין לשלוט בו בעוד נשמתו בקרבו, שבזה יש מעלות ומעלות גבוהה מעל גבוהה הרבה מאד, ומצד הסברא יש לומר עוד שאיש שיש בו יראת שמים ומתירא לקרב לאשר איננו שייך לו, שכרו מדה במדה שגם כחות הטומאה יתיראו לקרב אליו בעוד נשמתו בו... ועל כן יש לומר שאהרן הכהן בשביל שהיתה בו מדת היראה, כמו שאמר (מלאכי ב') ואתנם לו מורא וייראני וגו', זכה גם לבניו אחריו שכחות הטומאה לא ישלטו בהם בעוד נשמתם בקרבם. ולפי האמור יש ליתן טעם חדש שכהנים מוזהרין על טומאת מת, שטומאה זו היפוך מהותם ומקלקלת מעלתם, ובהטמאם למת מושכין עליהם טומאה זו, ואולי על ידי זה שוב יהיה ביכולת כחות החיצונים לשלוט בהם בבא יום פקודתם בעוד נשמתם תהיה בקרבם. ובזה יובן טעם אנשים רמי המעלה ישראלים שמקפידין שלא ליכנס באוהל המת... (שם תרע"ב)

ונראה דהנה ענין מיתה היא פירוד בין הדבקים, היינו בין היסודות ובין הגוף לבין הנפש, וכן הוא במדרש הנעלם, בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע, אלו ארבע יסודות שהם מחוברין בגוף בחייו ובמותו מתפרדין... וברמב"ן פסוק כי ביום אכלך ממנו הביא דעת אנשי הטבע שהאדם היה מעותד למיתה מתחילת היצירה מפני היותו מורכב... ויש לומר שכל טבע העולם היה תלוי באדם הראשון, וכאשר הוא היה מדבק עצמו למקום הראוי לו, לעומתו היו כל הנבראים מדבקין עצמן למקום הראוי להם ושלימותם, ועל כן היו כלהו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא, שהרי זוהי שלימותם, ועל כן נמי כל המורכבים באשר שלימות היסודות של כל המורכבים היא התדבקם והתאחדם, היו כולם משתוקקים להאחד במקום זה שנרכבו יחד, והיתה זו סיבת חיים נצחיים, דהיינו קשר היסודות וגוף ונפש בלי פירוד שלא היה כלל ענין ההשתוקקות לשוב כל אחד לשרשו וליסודו בעולם כלל, אדרבה, היתה בהם השתוקקות להתאחדות היפוך הפירוד. אך עץ הדעת טוב ורע, באשר הוא המביא טבע באוכליו לתור אחר דעתו ומהותו כשמו, הנה זהו היפוך הדבקות ומפריד אוכלו מדבקותו בהשי"ת, ולעומת הפרדו מדבקותו מביא טבע הפירוד בין הנבראים, וכמו שאדם נפרד ממקום הראוי, כן כל הנבראים אינם משתוקקים עוד להתאחד במקומם הראוי להם, אדרבה משתוקקים לשוב לשרשם וליסודם, ולולא שהשי"ת גזר חיים על האדם, היינו שיתלכדו ולא יתפרדו, על כרחם היה האדם מת כרגע בטבע מצד ההשתוקקות לפירוד היסודות... (שם תרע"ד)

והנה העונש שנתקלל אדם הראשון הוא מיתה וקישוי המזונות, כמפורש בפסוק, והנה טעם עונש המיתה הוא בפשיטות, כשם שהוא הפריד בין המוח והלב, שפגם את זה ואת זה, כן העונש הוא פירוד בין גוף לנפש. אך בענין המיתה ואיכותה, איתא בספרים שקודם היה אוכל מפירות גן עדן, והיה בכל פעם מתרטבת ומתמלאת ליחותו תמורת הניתך ממנו בטבע, ועל כן היה איד הדם עומד תמיד בליחותו ובו נתלה הנפש, והיה קיים לעולם, כי לא היתה מתחסרת ומתמעטת ליחותו לעולם, אך מעתה כשנזקק לצאת מגן עדן, ומאכלו מפירות הארץ, אין כח פירות הארץ להשיב אליו כל הליחות הניתכת ממנו, ועל כן הוא הולך וחסר עד שכלה ונס ליחותו, ושוב אפס איד הדם, ואין להנפש מקום להתלות בו... והנה מיתה זו מצד הגוף כשכלתה ליחותו, אך בזוהר הקדוש, וכן הוא בליקוטי תורה מהאריז"ל שאיכות המיתה... מצד הנפש, ובודאי תרווייהו איתנהו, דכמו שהחטא היה בכפלים פגם המוח ופגם הלב, שהוא פגם הנפש ופגם הגוף, וכן יצר הרע נשתאב בו בכפלים כנ"ל, כן עונש המיתה שבא בשבילם הוא נמי בכפלים. ויש לומר שזהו שנאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתה כפולה מצד הגוף ומצד הנפש, ומכל מקום כל עוד שהצלם אלקים איננו מסתלק אי אפשר שתבא לו המיתה, כי הצלם משמרו, הן מצד הנפש שלא יבואו בו כחות הטומאה, והן מצד הגוף שלא יהיה ניתך הליחות בטבע לגמרי, אך בהסתלק הצלם באה המיתה הן מצד הגוף והן מצד הנפש כנ"ל... (שם תרע"ה)

ולעומת הקדושה וההבדלה מעצמם מדברים שאינם ראויים, זוכין לחירות ממלאך המות, שכל עצמו של ענין המיתה הוא, שחלקי הרע ויצר הרע שבו ירקבו בעפר ויקום לתחיה נקי ומצוחצח... וכאשר גם בזמן הזה הם גוי קדוש כנ"ל, שוב אינן צריכין למיתה וקבורה, ובמדרש (שמות רבה ל"ח) שאמרו ישראל לפני הקב"ה אתה מבקש שנהא קדושים, הסר ממנו את המות, הרי שקדושה היא היפוך המיתה... (במדבר קרח תרע"ט)

והנה במדרש (ריש פרשה זו וכן ריש אמור) מאריך בחטא לשון הרע, ונראה שבא לרמז על ענין המיתה, שבאה לעולם מחמת פגם הדיבור, והיינו דהנה כבר הגדנו שחטא אדם הראשון היה במחשבה, דיבור ומעשה, במחשבה איתא בזוהר הקדוש דאדם הראשון חב במחשבה לעילא בדיבור במה שקיבל לשון הרע של הנחש... כי עפר אתה ואל עפר תשוב מקביל לחטא הדיבור, והיינו דהנה ידוע מה שאמר מהר"ל שהדיבור באדם הוא מחמת הרכבת גוף ונפש, והדיבור הוא חותם בריאת האדם, וזהו שאמרו ז"ל (נדה ל') כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו, וכבר הזכרנו דבריו אלה הרבה פעמים, ועל כן מחמת פגם הדיבור בא עונש הפירוד בין גוף לבין הנפש, וגם בפשיטות יש לומר דלשון הרע הוא המפריד ומבדיל... על כן העונש הוא נמי פירוד והבדלה בו בעצמו, והיא המיתה, שהיא פירוד בין הגוף לבין הנפש, ובין יסודות הגוף... שכל החיבור הוא באמצעות כח הדיבור, ועל ידי פגם הדיבור נסתלק כח זה ושורה במקומו כח מפריד, והוא ענין טומאת המת שמחשכת את העינים... (שם חקת תרע"ו)

...וכן בענין מיתה בשבת, איתא בספרים שאיננה על ידי מלאך המות, והיינו כי המיתה שעל ידי מלאך המות היא שמפריסה היסודות, ועל כן הנשמה הלכה לה, אבל מיתה שבשבת היא היפך מזה, שהנשמה עלתה לשרשה בטבע האש העולה למעלה, ואחר כך בא מזה פירוד היסודות אחר שהנשמה איננה, והוא יותר בהתדמות בצד מה לסילוק אליהו, אלא שאליהו בגוף, וזה בנפש בלבד. (שם פנחס תרע"ג)

...והנה עוד בזוהר הקדוש, שהמיתה באה מצד סילוק צלם אלקים, ואך בצלם יתהלך איש, וקודם המיתה אתעבר צולמא דיליה, ויש לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אדומו"ר זצללה"ה שצלם אלקים הוא אור מקיף גבוה מהנפש, והוא כולל ומאחד את הנפש והגוף יחד. ויש לומר שבאשר הוא מקיף וכולל ומאחד הכל, על כן הוא שומר נמי את התאחדות היסודות, ועל כן בעוד הצלם עליו, אי אפשר שתבא המיתה באופן ראשון, וגם באשר הוא גבוה מהכל הוא שומר בפני כחות הטומאה שלא יבואו באדם כל זמן שהוא את האדם... (שם תרע"ה)

ר' צדוק:

...ודבר זה הוא חסרון בתולדה שלכל ילוד אשה מצאצאי חוה, ואין מועיל על זה שום השתדלות אפילו חסיד שבחסידים, ובשביל כך הוא המיתה בעטיו של נחש כנ"ל, כי המיתה היא הדביקות בהנאה גופנית, שהיא לפי שעה, וכמו שכתבתי במקום אחר בזה כי המיתה היא מצד התאוה, והחיים הנצחיים מן ההיפוך שהיא התורה שהיא היפך התאוה, ואין כאן מקום להאריך... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד ה)

...וזהו מדרגת אליהו שלא מת, שאין כאן מיתה כי גם במיתתו קרוי חי מצד האור מקיף כמ"ש למעלה. וזהו ענין הקטורת שאינו מניח למות כי המיתה הוא העדר החיות, שאין כלי הגוף משיג חיות ממקור החיים ית' על ידי אכילה דעץ הדעת טוב ורע, שהוא אילנא דמותא שמצד החסרון, כטעם אין מיתה בלא חטא (שבת נ"ה), פירוש חסרון שבצד ידיעת הרע שבו אין משיג חיות דעץ החיים שאין שם מקום לרע כלל, שהוא סוד אור דשברי לוחות וכלים הנשברים שעדיין לא נודע אז מאפשרות השבירה כמו שנתבאר למעלה. אך כשמשיג האור מקיף נמצא השבירה אינו רע כלל לגבי כלים עצמם, ונמצא אין בעצמיות כלי שלו רע כלל... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רז)

...והשי"ת לא רצה שיעשה תשובה על חטא זה ושישלח ידו וגו', שיזכה לחיי עולם, וזהו שורש העלילה שבא על בני אדם שסגר מהם דלתי התשובה הגמורה ושיוכל לזכות לחיי עולם מיד בעולם הזה, וכן בכל צאצאיו בשורש זה דעטיו של נחש התקוע בכל אחד מורשה מאב הראשון אי אפשר לתקן ולשוב לגמרי. וזהו ענין טומאת מת שהוא אבי אבות הטומאה ומטמא לפי שהמיתה באה מצד טומאה ראשונה דנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה. והמת עצמו אין לו טהרה בעולם הזה עד עת קץ לתחיית המתים... (שם מחשבות חרוץ עמוד לז)

ועל כן ברכת ראובן יחי ואל ימות, שהמיתה נמשכת מהתאוה, כמו"ש לעיל, דזהו עטיו של נחש, אבל שלימות הברכה בדרגא דראובן היא המביאה חיי עד, וסיים ואל ימות, דבאמת הרי יש חיי עולם נטוע בכל זרע ישראל, והמיתה רק בעולם הזה לבד, וכמו דיעקב אבינו ע"ה לא מת, ומכל מקום היה בהתגלות מיתה וקבורה, אבל מצד הברכה הוא הבירור בעולם הזה, גם כן דלא ימות כלל כמו שיהיה בימות המשיח... (חלק ה תקנת השבין עמוד ל)

...והוא על דרך מה שאמרו (שבת פ"ט) דאף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטורת וגו' ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו'... הוא על פי הידוע מכתבי האריז"ל, שכל המלאכים נתנו חלקם ביצירת האדם במאמר נעשה אדם, חוץ מהס"ם שלא רצה ליתן לחלקו, אמנם בשעת מתן תורה נתן מרצונו חלקו למשה רבינו ע"ה, הכח לעצור המיתה ולבטל כחו. ויש לתרץ בזה השאלה מאחר שעשה אדם הראשון תשובה באמת על החטא, למה נשארה גזירת המיתה לדורות אחר התשובה, וכמו כן בשעת מתן תורה שפסקה זוהמתן ונתבטל פגם הנחש, ואף שאחר כך קלקלו, הא עשו תשובה על הקלקול, ולמה לא נתבטלה גזירת המיתה? רק הכל הוא מטעם הנ"ל, מפני שלא נתן הס"ם מחלקו בחינת הרע בעת יצירת האדם... וזה הסוד שמסר לו המלאך המות שיש ביכולת לתקן גם בהעולם הזה לעצור המגפה, היינו לבטל פגם שגרם המיתה, והיינו על ידי הקטורת, וזה שמסר לו דבר וכו', לא למשה רבינו ע"ה דייקא, שיוכל לכלול הרע עם הטוב ולבררו לטוב, כמו שהיה אם היה נמסר מיד בשעת היצירה... (פרי צדיק שמות תצוה יא)

...והוא דעיקר ענין המיתה בא על ידי עטיו של נחש, על ידי מה שהכניס הנאת הגוף לאדם שירגיש הנאת עצמו, ולכן יעקב אבינו ע"ה שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול שלא הרגיש כלל הנאת הגוף, ואז נאמר אצלו ולא יתבוששו, שלא ידע כלל שיש בושה בזה... ולכן אמרו יעקב אבינו לא מת, וכן משה רבינו... אך אף על פי כן כתיב עוד ביעקב על הגוון מיתה וקבורה, וכן במשה רבינו, אבל באליהו שהוא פנחס לא כתיב בו מיתה כלל, אף על הגוון, וזה נתן לפנחס משה רבינו ע"ה... (במדבר ד)

שעורי דעת:

...כי ידעו לפי גודל חכמתם, שגם בעולם שלאחר המות עדיין אין האמת שולטת לפי המציאות האמיתית, ועדיין יש שם מקום לשליטת הרע, כי באמת כל עניני העונשים שישנם בגיהנום ושאר העונשים שהוכנו לנפש החוטאת, גם זה אינו לפי הרצון הפנימי של הבורא, לפי מציאותו האמתית, שהוא כולו טוב וחסד, ואינו מגיע שום קטרוג ועונש, רק טוב לכל ומטיב לרעים ולטובים... אבל בכל זאת ענין המצא כל זה הוא רק מהעלם אורו יתברך והרחקת הבריאה ממציאותו האמיתית. ולפיכך מצינו באמת, כי הרשעים גם לאחר המות עדיין טועים וחפצים בשלטון הרע, וכדמצינו גבי אונקלוס הגר (גיטין נ"ו)... ויש להם מקום לטעות בראותם כי עדיין כח הרע פועל גם שם... וסבורים שאפשר להשליט את כח הרע ולמרוד במלכו של עולם...

ולענין שדברנו היום כדי להוסיף בענין הנשמה לאחרי המות, כי גם החיים ההם עדיין מוגבלים בגדרים וגבולים ידועים, כפי העולם ההוא... גם הם עדיין אינם לפי האמת לאמיתו, ואין זה עדיין עולם האמת, ולא כמו שחושבים אנשי העולם, כי לאחר המיתה נכנסים מיד לעלמא דקשוט ויודעים כבר את הכל... ורק לפי ערך הכרותיה וחייה בעולם הזה היא מתרוממת לחיים יותר נעלים ומשגת ענינים רמים מעולם העליון...

ולפי זה צריכים אנו להבין, שהנשמה לאחר הפרדה מן הגוף לא תעלה מעולמנו למקום אחר, אלא נמצאת פה עמנו במקום שנמצא בו גם גופה, אלא לפי ערך השגתה במציאות, אחרי שנתפשטה מן החומר ויצאה ממסגר השגת החושים ודאי שמשגת הכל, וגם את העולם הזה עצמו במושג אחר נעלה לאין ערך ושיעור, מכירה ורואה את כל הדברים במושגים אחרים לגמרי יותר נעלים ונכונים, ולכן כל עולמה אחר הוא, עולם יותר עליון ונשגב... 

והנה לפי מה שנתבאר לנו, כי גם אחרי המות עדיין רחוקים מעולם האמת, מובן לנו מה שמצאנו, שהרשעים גם אחרי המות עדיין במרדם הם עומדים, כי עדיין רחוקים הם מהכרת האמת, והזוהמה שנדבקה בנפשותם בעולם הזה והרחקתם מהכרת האמת עדיין נדבקת בהם שמה, כי החיים שמה הם המשך החיים בעולם הזה, ואף כי שם הם חיים בענינים יותר נעלים ורוחניים כפי היאות לעולם יותר רוחני ועליון לאין שיעור, מכל מקום מתאימים הם לעניני החיים בעולם הזה, וכל אחד לפי אופן חייו בעולם הזה הוא חי בעולם הבא... (חלק ב חיי העולמות)

מכתב מאליהו:

...ומה היא מיתה, גם בזה על פי מבטנו הוא הסתלקות הגוף וחורבנו, אבל במבט של קודם חטא אדם הראשון אין זו מיתה כלל, שאין זה אלא שפושט לבוש מדומה שאיננו מציאות כלל, אך המיתה היא אם אחר שפשט הגוף נשארו ממדות הגופניות בנפש, כי זהו חורבן לנפש. האדם הצדיק שמתגבר על כל תאוותיו בשלמות איננו מת כלל, כמאמר ז"ל יעקב אבינו לא מת, (מפני שהגיע למדריגת השלימות), ואמרו עוד צדיקים אפילו במיתתן, על פי המבט העכשוי שחורבן הגוף ופירודו היינו מיתה, קרויין חיים, שבאמת פשיטת לבוש הגופני אינו מיתה כלל, וכיון שכן אלמלא חטא אדם הראשון, הרי בבחירה טובה האחת, היה מגיע לשלמות, והיה תיכף פושט את לבושו המדומה, ונכנס לעולם הבא... (חלק א עמוד רצג)

...איתא בזוהר ויחי רי"ח, בשעתא דבר נש שכיב... אתוסף רוחא עלאה ביה מה דלא הוה ביומוי... פירוש האדם מת על ידי שנתווסף בו רוח שלא היה בו, ושאי אפשר שיהיה בו בחיים, היינו גילוי שכינה בשלימותו, וכשהנפש רואה אותו גילוי, אמיתת הרוחניות ודבקה בו, על ידי זה מסתלקת מן הגוף, וברמב"ן (תורת האדם) איתא, שצריך למסור מודעה קודם מיתתו, שאם יחרף ויגדף חס ושלום סמוך למיתתו אין בדבריו כלום. והדבר תמוה, איך אפשר שהאדם יבא לאפיקורסות בשעה שרואה את האמת בבהירות? אכן הדבר מבואר בספר ראשית חכמה (שער היראה פרק י"ב), שכתב שאין אדם מת עד שרואה את הקב"ה בעצמו, ואמר אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, אם רשע גמור הוא מגביר יצרו ומקשה ערפו. בשעת מיתה, כשאדם רואה שכבר אין לו תקוה בעולם הזה, יכול לקבל את הרעיון הזה בשני אופנים, או שידבק עצמו לגמרי אל האמת שהוא רואה באותה שעה, ויהא בעל תשובה גמור הרואה פני שכינה, או שיתאמץ להחזיק בגשמיות ויתרעם על מה שנוטלים אותה ממנו, עד שיחרף ויגדף. נוראות ענין המיתה מרעישו להיתפס לקיצוניות, או לעליה קיצונית, או לירידה קיצונית כנ"ל... (חלק ב עמוד סז)

...אם גם שלפני מיתתו כבר נתקבלה תשובתו לפני הקב"ה ותמחל לו, אמנם נקודה דקה בתיקון העבר עדיין לא באה לידי גילוי, ורק על ידי גילוי כבודו יתברך שמגלה האדם כשעומד בנסיונות הגדולים שלפני מיתתו הושלמה תשובתו, ונגלה לעני כל שחטאו תוקן בתיקון גמור... (שם עמוד פג)

בשעת מיתתו זוכה הצדיק שנשמתו העליונה תתאחד עם התחתונה בשלמות. איתא בגמרא (מועד קטן כ"ח) שמיתת הצדיקים היא כמשחל בניתא מחלבא (למשוך שער מחלב), מיתה מתוך דבקות בלי התנגדות הגוף, ויש כמה דרגות בזה, המדרגה העליונה היא מיתת נשיקה, שהוזכרה במיתת צדיקים גדולים שמסתלקים מן העולם תוך דביקותם בו יתברך, מדרגה יותר נמוכה היא, שהצדיק מסתלק מתוך התגלות נשמתו העליונה אליו, ודבקותו בה, כדאיתא בזוהר... ומתקשרת ומתאחדת הנשמה החיצונה עם הפנימית, שהיא רוחניותו הטהורה, העולם הבא שלו שרכש לו על ידי עבודתו, אז זוכה הוא להשגות עליונות, שלא היה יכול לזכות להן בחייו, ועל ידי התדבקותו באור עליון זה, הוא נפרד מהגוף בלי עיכובים מצד החומריות, עתה זוכה הוא לגילויים יותר עליונים מכבוד ה', שלא זכה להם עדיין בחייו, כי לא יראני האדם וחי, שכן אילו השיגם בחיים חיותו, היתה מתבטלת בחירתו... זוהי מיתת הצדיקים. ברם אצל הרשעים פרידתם מהגוף היא קשה מאד, כאמרם רז"ל מועד קטן כ"ח) קשה יציאת נשמה מן הגוף כציפורי בפי הוושט (כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן). ביאור דבריהם, לרשע אין שום שייכות אל נשמתו, ורוחניותו מתה בקרבו, וכיון שכל תוכן חייו היו התאוות החומריות לכן אין נפשו רוצה לצאת מן הגוף, ויש לה יסורים גדולים כשמוציאים אותה בעל כרחה, גם אחרי המיתה היא רוצה לחזור אל הגוף... ויש לה יסורים נוראים כשמרגישה שהגוף שהוא משאת נפשה נרקב וכלה... ואלה הם חיבוט הקבר שבאים לזכך את הנפש.

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה, כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא (כתובות ק"ג)... רגילים לבאר שעל ידי ההתעוררות שבמיתת צדיקים מתחזקים ברוחניות, אמנם כן, אך לפי המפורש לעיל, נבאר בחינה עליונה יותר, הסברנו שבזמן המיתה מתחברת הנשמה התחתונה עם הנשמה העליונה, והנשמה העליונה באה אז לידי התגלות, כיון שמתבטל המסך הגשמי שמבדיל ביניהן בחייו לצורך הבחירה, והרי מי שזוכה אז לראות את רבו עולה בדרגת העולם הבא שלו, יכול ללמוד מזה הרבה יותר ממה שלמד בימי חייו... (חלק ג עמוד כח)

ענין זה של השפלת הדרגה הוא מעין חטאו של אדם הראשון, שרצה להגדיל את היצר הרע כדי להגדיל את קדוש ה' בבחירתו בטוב, עונשו של אדם הראשון היה מיתה, פירוש שתיקונו הוא רק לחזור שוב לבחינת חלקו האמיתי לצאת מהחומריות על ידי המיתה, ולחזור לדרגת גן עדן על ידי תחית המתים. אדם הראשון ידע שימות, אבל מסר נפשו על הדבר, בבחינת עבירה לשמה, בחשבו להגדיל את הגילוי, ובאמת עמד אחר כך בנסיון, כי לא מצאנו שחטא חטא אחר בכלל, וגם עשה תשובה על טעותו, אך מכל מקום נשאר ענין המיתה בעולם, כי היציאה מן הגשמיות שהביא על עצמו על ידי חטאו היא המיתה, ומוכרח האדם לחזור לבחינת טהרתו הקודמת, ואם לא יעשה את זה בעצמו, עונשי ה' יכריחו אותו לזה. (שם עמוד קפה)

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן... (שבת ק"ה), תכלית כל נברא הוא קדוש השם וגלוי כבודו יתברך. לכל נברא ונברא בחינה מיוחדת של קדוש ה' שהוא חלקו, בני משפחה חלקם בקדוש ה' יש בו בחינה משותפת, וכן לבני חבורה יש שותפות בקדוש ה'... כשמת אחד מבני החבורה הרי בחטאו מת, ועל ידי חטאו פגם בגילוי כבודו יתברך ובקדוש שמו. ויש בזה פגם בכל אותה הבחינה של קדוש ה' שבני חבורה זו מאוחדים בה, לכן צריכים כל בני החבורה לדאוג ולירא מהמיתה, כי שמא אין באפשרותם לתקן בחינה זו בקדוש ה', ושמא אין להם בחינה אחרת תמורתה...

ועוד נאמר שם בגמרא, הבוכה על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו, מחילת עונות היינו שמסתלק טמטום הלב שנגרם על ידי החטאים, וצריך ביאור, כיצד מזכך אדם את לבו על ידי בכיה זו, פירוש הדבר הוא, הבכיה על אדם כשר מהותה היא, שבוכה על האמיתיות והכשרות שנעדרו מן העולם, והרי רק מי שמרגיש ערך כשרות הלב בוכה על הסתלקות הכשרות והאמיתיות, הרגשה זו עד כדי בכיה הוא גופו התיקון...

מובא עוד בגמרא שם, מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהם קטנים, מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. הגדר בזה הוא, אחד מבני חבורה שצריך למות, אי אפשר שימות אם לא שהצער שיצטערו בני חבורה על ידי מיתתו נפסק להם משמים כעונש על חטאיהם... (שם עמוד רנ)

ובזוהר פרשת ויחי (רי"ח) בשעה דבר נש שכיב... איתוסף רוחא עלאה ביה מה דלא הוי ביומוי... הדא הוא דכתיב תוסף רוחם יגועון, כדין כתיב כי לא יראני האדם וחי... בדברי הזוהר האלו מבואר מהלך הסתלקות האדם מעולם הזה, אין המיתה מסובבת על ידי חולי, כי לולא שיעקב אבינו ע"ה ביקש רחמים שיחלה האדם קודם מותו, כדי שיתעורר לתשובה שלמה בראותו שחיתו הולכת וכלה, לא היה חולי בעולם, יוצא איפוא שהחולי הוא מסובב ממיתה שנגזרה, ולא סבה אליה. סבת המיתה אצל הצדיקים היא, שהנפש רואה את גילויו של עולם האמת, ובזה כבר מתבטל אצלה ונשלל ממנה כל ענין הגשמיות, ומסתלק ממנה הגוף, והיינו תוסף רוחם יגועון, שהגויעה היא על ידי תוספת רוח... (שם עמוד רפב)

והנה אלמלא החטא, היינו אלמלא נתנו אדם וחוה ליצר ליכנס ללבותם, היו חיים בלי הפסק, כי הטוב והאמת אין להם הפסק, אך כשנכנס יצר הרע אל לבות בני אדם, והרי הרע הוא שקר, ואי אפשר שיהיה נצחי, ממילא הוכרחה המיתה בעולם הזה, והנה מה שנרגיש בנו מדבר החיים הוא ההרגש, וזהו גם כן מה שנקרא לב, ואם כן מה שנקרא שני היצרים השוכנים בנו, הלא הם המה חיינו, ובזה ברור לנו סוד המיתה, שאיננו אך עונש על דרך שנדע עונשי העולם הזה, אלא שהעונש הוא החטא עצמו, כמאמר הרמב"ן ז"ל, ומכיון שהכניסו את היצר בלבם, היינו שהרכיבוהו בעצמותם, הוא חייהם, וממילא הלא היא המיתה, כי אין נצח לשקר... (שם עמוד שכא)

יש מיתה ויש מיתה, יש מיתת המת, המת שהיה כבר, המגושם אשר נפשו קבורה בגופו בחייו המדומים, הנה צאתה כליון והבל הוא כשהיה, גופו כלה ונפשו נשרפת, ושניהם נעשים אפר כהיותם עפר בדמיון חייהם. לא כך היא הסתלקות אנשי האמת, לא שייך בהם חורבן כלל, הלבוש נופל והתוכן חי וקיים, בהיותו חלק א-לוה ממעל. הלבוש היותר חיצוני כאדרת אליהו נופל למטה, אבל בכל אשר אחזה הקדושה עולה עמו השמימה, איננו עוד לבוש כי הקדושה בו... (שם עמוד שמז)

בהבחנה זו העליונה, מה שאנו קוראים "מיתה", אינה אלא כפשיטת לבוש. ומהי מיתה אמיתית, אם אחר שפשט לבוש זה נשארו ממדות הגופניות בנפש, כי זהו חורבן הנפש, וכן כתב רבינו יונה ז"ל (שערי תשובה שער ב' י"ז), "מות ירעם, אין מות הרשעים כמות הבהמות. מות הבהמות פעם אחת, והרשעים מות ירעה בהם בכל יום... כי נפש הרשעים ההשחתה וההפסד ידבקו בה בכל עת עד אשר תשחת ותבלה ותאבד". פירוש, כי רק בהמה מתה פעם אחת, כי מיתתה אינה אלא הסתלקות החיות מגופה הגשמי, אבל האדם הדבוק בתאוות העולם הזה הוא מת תדיר, גם אחר פשיטת הלבוש הגשמי, כי התאוות הדבוקות בנפש הן בחינת גוף שלו, כמו שביארנו, והפרדת אותן התאוות מנפשו אחת לאחת, כל אחת מורגשת לו כמיתה חדשה, הרי לו מיתות הרבה זו אחר זו, ובכל פעם יש לו אימת מות נוראה כמו במיתה בעולם הזה. (חלק ד עמוד קנג)

דבר ידוע הוא וכבר פירשנוהו במקום אחר שבמבט הרוחני אין המיתה אלא שינוי לבוש לבד, והיינו מה שאמרו ז"ל כמשחל ביניתא מחלבא, פירוש שהצדיק מרגיש מיתתו בלי צער וקושי, כמי שמושך שער מחלב, כי הקושי שבמיתה הוא רק לרשע שהוא דבוק ללבוש הגשמי, היינו שבחייו היה דבוק בגשמיות לשם גשמיות, אבל הצדיק מיד כשמכיר שרצונו ית' לשים קץ לחייו בעולם הזה, יקבל באהבה את הגזירה לפשוט את הלבוש הגשמי. מי שהיה דבוק בחייו בשאיפות הגשמיות, לא רק שמתקשה להיפרד מהם בשעת מיתתו, אלא גם לאחר יציאת הנפש מן הגוף עדיין היא סובלת מאד מזה ומשתוקקת היא לחזור אל הגוף, והיינו יסורי חיבוט הקבר ודין כף הקלע המוזכרים בגמרא... ומטעמי האבלות הוא להשתתף עם הנפטר בצער זה, היינו שגם אנו מתאבלים עמו על שניטלו ממנו חיי העולם הזה... (שם עמוד קסט)