(ראה גם: אדם-מעשה, אומנות, מעשה, עבודה, פרנסה)
אמר רבי מאיר, בא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שור שיש לו מלאכה משלם חמשה, שה שאין לו מלאכה משלם ארבעה... (משפטים פרשה יב)
מנין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראו מלאכה, תלמוד לומר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מנין לדינין ולטענות ולערעורין ולכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה, תלמוד לומר כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשופטים (דברי הימים א כ"ז כ"ט), מנין לקידושין ולגטין שנקראו מלאכה, תלמוד לומר אבל העם רב והעת גשמים, והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים (עזרא י' י"ג). מנין לחשבונות שנקראו מלאכה, תלמוד לומר (בראשית ל"ט י"א) ויבא הביתה לעשות מלאכתו. (ויקהל)
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא ה', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים טוב לך לא כתיב ביה... (ברכות ח א)
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם לבו לשמים. (שם יז א)
...אמרה לפניו, רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה... ידים לעשות בהם מלאכה... (שם לא ב)
...וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתם היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית, אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת. (שם לב ב)
תנו רבנן, ואספת דגנך מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה,וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר ועבדת את אויביך וגו', אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי, בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן... (שם לה ב)
אמר רב מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעתו, מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי תלה ליה קורא לדבר אחר (רך הגדל בדקל תלה לחזיר), ואיהו דידיה עביד. (שם מג ב)
דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, מה היא, אמר רב חסדא מחטא דתלמיותא. (שם סג א)
ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים, והני מילי למיטרח בריפתיה. (שבת קיד א)
...אמר לי, בני, מה מלאכתך, אמרתי לו לבלר אני, אמר לי, בני הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו... (עירובין יג א)
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין... מאי איריא ערבי פסחים, אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי, דתניא, העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם... תנו רבנן המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה סימן ברכה לעולם, שכר אשתו מתקולתא (משכירה בשוק מאזנים), ריחייא אגרתא, אבל עבדה ומזבנה אישתבוחי משתבח בה קרא, דכתיב סדין עשתה ותמכור... אמר רבי יהושע בן לוי כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין אין כותבין. תנו רבנן כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת אינן רואין סימן ברכה לעולם, ואם עוסקין לשמה רואין... (פסחים נ א וב)
...כדתניא רבי אומר, אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שואמנותו בסם, אוי לו מי שאומנותו בורסי. (שם סה א)
...והיינו דאמר רבא, דאומן ליה סמא דחייא, דלא אומן לה סמא דמותא. (יומא עב ב)
עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין ג' תעניות אחרות על הצבור... אוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה... אבל מלאכה צערא הוא, אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא אמר קרא קדשו צום קראו עצרה, אספו זקנים, כעצרת, מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף תענית אסור בעשיית מלאכה... (תענית יב ב)
מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים, טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה... יתר על כן אמר רבן גמליאל, אם היה אומן לרבים וספר ובלן לרבים והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה... (מועד קטן יא ב, וראה שם עוד)
אבל אסור בעשיית מלאכה, דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג אסור במלאכה, אף אבל אסור במלאכה, מנודה מהו בעשיית מלאכה, אמר רב יוסף תא שמע, כשאמרו אסור בעשיית מלאכה לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל... (שם טו ב)
ואמר רב יהודה אמר רב, מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, אמרו ליה חבורתא איכא במתא, אמר להו אי הכי שריה לכו. (שם כז ב)
ואמר רבי אלעזר עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, שנאמר וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו. ואמר רבי אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנאמר וירדו... אמר רב מאה זוזי בעיסקא כל יומא בשרא וחמרא, מאה זוזי בארעה מילחא וחפורה, ולא עוד אלא מגניא ליה אארעא (משכיבה אותו על הארץ לשמר), ומרמיא ליה תיגרי (ריבות)... (יבמות סג א)
רבי יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא (קנקן לישב עליה) על כתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה... (נדרים מט ב, וראה שם עוד)
את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. (סוטה יא ב)
ואלו מלאכות שאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה, ומצעת לו את המטה ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת... רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום... (כתובות נט ב)
אמר רבי יהושע בן לוי כל מלאכות שהעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת מנעל, אמר רבא לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו, אבל במקום שמכירין אותו לית לן בה... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד, שנאמר למס מרעהו חסד, רב נחמן בר יצחק אומר אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ויראת ש-די יעזב... (שם צו א)
רב יוסף אעיסק בריחייא, רב ששת איעסק בכשורי (קורות), אמר גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. (גיטין סז ב)
שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן דרך ודרך ארץ עושר ומלאכה... (שם ע א)
אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה... (קידושין ע א)
...ולא ילמד אדם את בנו אומנות הנשים, רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו. רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי. אבא גוריין איש צדיין אומר משום אבא גוריא, לא ילמד אדם את בנו חמר גמל קדר ספן רועה וחנוני, שאומנותן אומנות ליסטים... רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו...
תנו רבנן כל שעסקיו עם הנשים סורו רע, כגון הצורפים והסריקים והנקורות והרוכלין... אין מעמידין מהם לא מלך ולא כהן גדול, מאי טעמא לא משום דפסילי, אלא משום דזיל אומנותייהו. דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, מאי היא, אמא רב יהודה מחטא דתלמיותא. תניא רבי אומר אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה... (שם פב א)
כי קאמר רבא באוכלושי דמחוזא, דאי לא עבדי חלשי... (בבא מציעא עז א)
...ואת אשת רעהו לא טימא, שלא ירד לאומנות חבירו... (סנהדרין פא א)
אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא... (שם צט ב)
שמעיה אומר אהב את המלאכה ושנא את הרבנות... (אבות א י)
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וגוררת עוון... (שם ב ב)
רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים... הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה... (שם שם טו וטז)
אמר רבי יוחנן מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו, שנאמר וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי, ואביו איש צרי חרש נחושת. (ערכין טז ב)
שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יוונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב והגית בו יומם ולילה, והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, מעתה אסור ללמד את בנו אומנות, בגון דכתיב והגית בו יומם ולילה... (פאה ג א)
רבי זעירא בשם רב ירמיה העושה מלאכה בתענית ציבור כעושה מלאכה ביום הכיפורים, מאי טעמא קדשו צום קראו עצרה. והא תני הלילה מותר והיום אסור, אמר רבי זעירה קיימה אבא בר ירמיה אספו עם, משעת אסיפת עם. נשייא דנהגן דלא למיעבד עובדא בפוקי שובתא אינו מנהג, עד דיתפני סידרא מנהג, בתרייא ובחמישתא אינו מנהג, עד דיתפני תעניתא מנהג, ביומא דערובתא אינו מנהג, מן מנחה ולעיל מנהג, בימא דירחא מנהג... (תענית ו א, וראה שם עוד)
רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות ילמדו ליסטות, רבן גמליאל אומר כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם שמוקף גדר ולאריס שמוקף סייג, רבי יוסי אומר משום רבן גמליאל, כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה לאשה שיש לה בעל, בין שמתקשטת ובין שאינה מתקשטת אין הכל מסתכלין בה, אם אינה מתקשטת היא תהא לה מאירה. וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה, לאשה שאין לה בעל, בין שמתקשטת ובין שאינה מתקשטת הכל מסתכלין בה, ואם מתקשטת היא תהא לה מאירה. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משום רבן גמליאל כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו, ואין עוברים ושבים אוכלין את מה שבתוכו, ואין רואין את מה שבתוכו. וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם פרוץ שבהמה וחיה נכנסין לתוכו, ועוברים ושבים אוכלים את מה שבתוכו, ורואין כל מה שבתוכו. (קדושין פרק א)
רבי תנחומא בשם רבי אליעזר ורבי מנחם בשם רב אמר כל האומניות אדם הראשון למדם, מאי טעמא (ישעיה מ"ד) וחרשים המה מאדם, מאדם הראשון... (בראשית כד ז)
בשם רבי אליעזר בר יוסי אמרו, אין לך אדם אוהב בן אומנותו, אבל החכם אוהב בן אומנותו, כגון רבי חייא ורבי הושעיא ורבי הושעיא דרבי חייא, והקב"ה אוהב את בן אומנותו, שנאמר כי צדיק ה' צדקות אהב וגו'. (שם לב ב)
את עניי ואת יגיע כפי, רבי ירמיה אמר חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות, זכות אבות הצילה ממון, שנאמר לולי אלקי אבי וגו', ומלאכה הצילה נפשות, את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים וגו'. (שם עד י)
אמר רבי הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר... (שמות מ א)
טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, עול תורה, עול אשה, עול מלאכה. (איכה ג כד)
דבר אחר מה לעני יודע, מה יעשה במשא ומתן, מה יעשה יושב ובטל, ילמד אומנות והקב"ה מפרנסו ויחיה. (קהלת ו ח)
ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אמר רבי משום עדה קדושה, קנה לך אומנות עם התורה, מה טעמא, ראה חיים וגו', למה הוא קורא אותן עדה קדושה, שהם היו רבי יוסי בן משולם ורבי שמעון בן מנסיא, שהיו משלשין היום, שליש לתורה, שליש לתפלה, שליש למלאכה... (שם ט ז)
השמר לך פן תדבר עם יעקב וגו', מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד, שנאמר לולי אלקי אבי אלקי אברהם וגו', אם כן לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו. את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים ויוכח אמש, שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו, למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי, ומן השמים ירחמו, לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א'), צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו. (ויצא יג)
דבר יום ביומו, מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, רבי יהושע אומר, שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה, וקיים והגית בו יומם ולילה. מכאן היה רבי שמעון בן יהושע אומר, לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צרוך לא למלאכה ולא לסחורה, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן היה אוכל ושותה ומהיכן ללבוש ולכסות, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. (בשלח כ)
אהוב את המלאכה, כיצד, מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה. כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר (שמות כ') ששת ימים תעבד וגו'. רבי עקיבא אומר עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה, ועתים שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים. כיצד, ישב אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה, ולערב שבת אין לו מה יאכל, היו לו מעות של הקדש בתוך ביתו ונטל מהם ואכל, מתחייב מיתה לשמים, אבל אם היה פועל והולך בבנין בית המקדש, אף על פי שנתנו לו מעות של הקדש בשכרו ונטל מהם ואכל, מתנצל מן המיתה... רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף אדם הראשון לא טען כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר (בראשית ב') ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והדר מכל עץ הגן אכול תאכל. רבי מאיר אומר אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות כ"ה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. רבי יהודה בן בתירא אומר מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה, אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה, שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ומה תלמוד לומר ועשית כל מלאכתך, להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות, ילך ויתעסק בהן. רבי טרפון אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה, שנאמר (בראשית מ"ט) ויגוע ויאסף אל עמיו...
שמענו לאנשים, ולנשים מניין, שנאמר (שמות ל"ז) איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, לטפלים מניין, שנאמר (שם) ויכלא העם מהביא. (פרק יא א)
אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי, חכם וירא חטא מה הוא, אמר להם הרי זה אומן וכלי אומנתו בידו, חכם ואין ירא חטא מהו, אמר להם הרי זה אומן ואין כלי אומנתו בידו, ירא חטא ואין חכם מהו, אמר להם אין זה אומן, אבל כלי אומנתו בידו... (שם כב א)
הוא היה אומר, אל תרחק עצמך ממדה שאין לה קצבה, וממלאכה שאין לה גמירה, משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה נוטל מי הים ומטיל ליבשה, ים אינו חסר ויבשה אינה מתמלאה, היה מקצר בדעתו אמר לו ריקה, מפני מה אתה מקצר בדעתך, בכל יום טול שכרך דינר זהב. (שם כז ג)
בענין השמח בחלקו, גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים, שביראת שמים כתיב (תלים קכ"ח) אשרי כל ירא ה', ובמלאכה הוא אומר (שם קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל וגו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולא שרתה שכינה על משה אלא מתוך מלאכה, שנאמר (שמות ג') ומשה היה רועה, וכתיב וירא מלאך ה' אליו. גדולה מלאכה שכמה בריות ברא הקב"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד, וכן היה רבי מאיר אומר ראית מימיך ארי סבל, דוב קייץ, שועל חנוני או אחד מהחיות עושה מלאכה, למה לא ניתנה להם מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה, ביעקב כתיב (בראשית ל') אשובה ארעה צאנך וגו', משה רע"ה (שמות ג') ומשה היה רועה וגו' דוד ע"ה (תלים ע') ויקחהו ממכלאות הצאן, עמוס דכתיב (עמוס ו') כי בוקר אנכי ובולס שקמים. גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות ל"ט) וירא משה את כל המלאכה וגו' ויברך אותם משה... גדול השמח בחלקו והמתפרנס ממלאכתו שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות, מן הקנאה והחמוד ומן הגנבה והגזל. (מדרש גדול וגדולה)
כי בו שבת מכל מלאכתו, רבי חונא בשם רבי אחא אומר ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת ממלאכת הצדיקים וממלאכת הרשעים, אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו... ומנין שפורענות הרשעים קרויה מלאכה, שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, כי מלאכה היא לה' (ראה ירמיה ג' כ"ה), ומניין שמתן שכרן של צדיקים קרוי מלאכה, שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. (תהלים ל"א ב'). (בראשית ב ד)
ששת ימים תעבוד, רבי אומר הרי זו גזירה אחרת שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה שלשבת, כך נצטוו על המלאכה... רבי עקיבה אומר גדולה מלאכה, שהרי נהנה שוה פרוטה מן ההקדש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים, והפועלין שהיו עושין בהקדש נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רבי שמעון אומר גדולה מלאכה, שאפילו כהן גדול נכנס ביום הכפורים שלא בשעת עבודה חייב מיתה, ובשעת מלאכה טמאים ובעלי מומין מותרין להכנס. (שמות כ ט)
ומנין שפורענות רשעים קרויה מלאכה, שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוציא את כלי זעמו כי מלאכה היא וגו' (ירמיה נ' כ"ה), ומנין שפעולתם של צדיקים קרויה מלאכה, שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, הוא למדת שהמתים יודעים את השבת. (תהלים לא)
והששית סימן החכמה הנראה בחכמות ובמלאכות ובפעולות אשר הכינם הבורא יתברך לאדם להשלמת תקנתו וסבות טרף חקו ושאר תועלותיו הכוללות והמתבודדות, ועל זה רמז הכתוב באמרו (איוב ל"ח) מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה... (שער ב הבחינה פרק ד)
ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ענין עבודה היא מלאכה שאינה להנאת הגוף, כאוכל נפש וכיוצא בה, כענין שנאמר ובכל עבודה בשדה... ולכך אמר ששת ימים תעבד את האדמה, ועשית כל מלאכתך אשר היא לצורך גופך ולהנאתך... (שמות כ ט)
אל יעשו עוד מלאכה - הממון יקרא מלאכה, וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, לרגל המלאכה אשר לפני... (שם לו ו)
כל מלאכת עבודה - ולשון עבודה כולל הוא כל המלאכות והשמושים, עובד אדמתו ישבע לחם, עבדך שש שנים, ועבדת את אויביך, ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד, אבל פירוש מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה לצרכי אוכל נפש, כענין שנאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", ובכל עבודה בשדה, וקין היה עובד אדמה, ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחלה כל מלאכה לא יעשה לכם, הוצרך לפרש, "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש, ולהודיע שאוכל נפש מותר בהם, ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים כל מלאכה ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש... (ויקרא כג ז, וראה שם עוד)
לרגל המלאכה - המקנה, שבו עבודת האדם ועסקו. (שמות לג יד)
מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה (של קריאת שמע) כולה, וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי, והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו, ואפילו היה עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו, ומברך לפניה ולאחריה... (קריאת שמע ב ד)
דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר, כיצד, גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן... אבל עשה מעשה, ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה... כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד, הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד, או כדי שלא ישרף, או כדי שלא יבקע חרש של נר, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי, ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה, הרי זה חייב... כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה, פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג, הרי זה פטור... נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוין ללקוט תאנים ואחר כך ענבים, ונהפך הדבר וליקט הענבים תחלה ואחר כך תאנים, פטור, אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור, שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת... (שבת א ה, וראה שם עוד וערך שבת)
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטוויה היא המלאכה המיוחדת לנשים... (אישות כא א, וראה שם עוד)
ועל זה ההיקש יש למלאכת הרפואות מבא גדול מאד במעלות השכליות והמדות בידיעת השם יתברך, ובהגיע אל ההצלחה האמיתית, ויהיו למודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות, כי בה נשער פעולותינו, ותשובנה פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמיתיות... (פרק ה)
שנו חכמים, העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי יום טוב בחנוכה ובפורים ובראש חודש, ובכל מקום שיש נידנוד עבירה להביא תענית צבור, אינם רואים סימן ברכה לעולם.
מעשה באשה אחת שהיתה טווה בערב שבת, ולא היתה עוסקת בצרכי שבת כראוי, ומתה, ראה אחד בחלום שהיו שורפים עיניה וידיה בנעורת של פשתן, שאל למה דינה בכך, השיבו לו, מפני שהיתה עוסקת בערב שבת בפשתן, ולא היתה עוסקת בצרכי שבת. (קכא וקכב)
ויש אדם אף על פי שאינו צריך לעשות מלאכה, שאף על פי כן מצוה שיעשה מלאכה, כגון שלבו מלא תוגה או לבו נוטה לעבירה, או לדברים בטלים, אז מותר לו לעסוק בדרך ארץ שלא ישתטה ושלא יהרהר בעבירה, אבל אם על ידי עסק לימוד או עסק כתיבה או בעסק במצוה יוכל לבטל תוגות והרהורים שבלבו, אז אסור לו לעסוק בדרך ארץ. או אם יכול לחבר עליו חבר טוב וללמוד בפניו מלאכה, אף על פי שמבטל עסק תורה מותר. (תתקמא)
טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז' ח'),אם אדם לומד בשעת הקציר ובציר ובשעה שהיה יכול להרויח, ואינו עוסק אז בריוח, ולא יהיה לו מה לאכול, הרי יותר טוב שבתחילה יעסוק במלאכה ואחר כך יעסוק בתלמוד תורה, זהו טוב אחרית דבר מראשיתו, אבל אם יש לו ממון הרבה, והוא שיהא ממונו ביד נאמנים להרויח ויכול להתפרנס, אז יותר טוב שיעסוק בתורה... (תתקנא)
פעמים שבטולה של תורה זו היא קיומה, הרי אמר רבא במטותא מנייכו דלא תיתי קמאי בניסן ובתשרי, כי אם אין קמח אין תורה. ומה שאמר רבי יהודא דורות הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיימו בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיימה בידן. ואביי אמר, הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידן, כרבי ישמעאל ועלתה בידן, הרי דרבי יהודא קשה לאביי ורבא, אלא בימי דורות הראשונים שהיו חסידים ולומדים לשמה, וכל מה שיכולין להעמיק לעשות רצון הקב"ה והיו בוטחים בו, הספיק הקב"ה להם צרכם, ומה שאמרו הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידן, לפי שהיו יכולים ללמוד בקבע ולא עשו. (תתקנב)
כשרואה אדם שיש לו פרנסה, והוא יכול להרויח במלאכת ארעי כדי צרכו, אז לא יאמר אם אין קמח אין תורה, ולא יעשה מלאכתו קבע ותורתו עראי, אלא תורתו קבע ומלאכתו עראי, ולא ישב אדם בטל רגע אחד, כי יותר מענישים אדם כשיושב בטל או עוסק בדברים בטלים, ממה שעוסק במלאכתו אף על פי שיש לו הרבה. וכשרואה אדם שיש לו נאמן שיעסוק במה שיש לו והוא מאמינו, אז יעשה כרבי שמעון בן יוחאי לקיים והגית בו יומם ולילה, ולא יעסוק במלאכה כלל... ואם אין אדם יכול להרויח בחלק המגיעו אז הוא יעשה בעצמו, ועוד אם לא היה מוטל עליו לפרנס אחרים, אלא בני ביתו אינו צריך לעשות מלאכתו קבע, אבל אם צריך לפרנס אחרים, יעשה מלאכתו קבע. ואם הוא איש שמחדש טעמי תורה, שאם יעסוק בדרך ארץ לא יחדש, ואין כיוצא בו בעיר, אז התורה חביבה לו, והוא שימצא מי שיפרנס את העניים שהוא מפרנס, יעשה מלאכתו עראי ותורתו קבע. וכיון שאדם מוצא הצלחה וסיפוק באומנותו, אל יעזוב אומנותו ויתפוס באומנות אחרת, אלא אם כן לא יכול להיות בלא עוון... (תתקנג)
כשאדם גומר מלאכה גדולה צריכה ברכה, שהרי לאחר שברא הקב"ה את עולמו ברכו שר העולם, שנאמר ישמח ה' במעשיו, וכן כשכלו מלאכת המשכן ברך אותם משה, וכן עשה דוד ושלמה... (תתרכ)
ומפני שכח המלאכה גדול ומביא את האדם שלא לחמוד, לכך הזכיר שלמה בכאן, "עובד אדמתו ישבע לחם", להזהיר אדם שישתדל במלאכה, שמתוכה יהיה שבע, ולא יצטרך למתנות בני אדם ולא יתרושש, ובזה הזהיר עוד, אל תאהב שינה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם... וזה ודאי צריך פקיחת עין שידע להעמיד ממונו בידו שלא יתרושש. ובמדרש "עובד אדמתו ישבע לחם", אם אדם ייגע בתורה ישבע לחם, שנאמר לכו לחמו בלחמי, "ומרדף ריקים חסר לב", שנאמר "אם ללצים הוא יליץ". ענין המדרש הזה, כי יקרא התורה לחם, לפי שהיא מזון הנפש, כשם שהלחם הוא מזון הגוף, וכינה הידיעה בתורה בשם "עבודה", על שם כי עבודת האדמה יגיעה רבה שממנה חיות הגוף, כן התורה צריכה יגיעה וממנה חיות הנפש... (כד הקמח חמדה)
אהוב את המלאכה, בא להזהיר על המלאכה שיאהבנה, אי זו מלאכה שתהיה ושתזדמן לו, כי היא מדה טובה מסלקת חרפת הבריות, והיא היא סבת קיומו של אדם וחייו בעולם הזה. שאלו היה בטל, הלא הבטלה מביאה לידי שעמום, והיה גוזל ומלסטם את הבריות, ואמר שלמה "טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם" (משלי י"ב ט')... ושנא את הרבנות, כלומר שלא ישתרר ולא יתגאה מלהרויח... (פרקי אבות א י)
...וכך היה הלל דורש, ודאשתמש בתגא חלף... וכתב רמב"ם ז"ל בזה, כי אין דרך ושום תחבולה שיהיה מותר לתלמיד חכם ליטול שכר על התורה, ולא נמצא בזה שום היתר שיוכל תלמיד חכם לקבל מתנות מן הצבור... והיו דוחקין עצמן להתעסק במלאכה שיתפרנסו ממנה בדוחק, כגון הלל שהיה חוטב עצים, והיה למד תורה בפני שמעיה ואבטליון... ואילו היה הלל מורה להם היתר היו מעשירין אותו וממלאין מקומו דינרי זהב... ואם היתה שעה דחוקה לו ביותר, יעסוק במלאכה ויתפרנס ממנה, אך אם לא היה יכול לעשות מלאכה, כגון שהוא חולה או זקן או בלתי שלם בגופו ואיבריו, כגון בעל מום, בזה התירו לו לקבל מן הבריות... אמנם יש צדדין של היתר ממקום אחר להמציא ריוח לתלמידי חכמים, כגון למסור ממון ביד איש אחר לקנות ממנו סחורתו, ושיקדימו לקנות סחורתו תחלה... (שם ד ז)
והאדם ידע - ידוע כי לשלמות מלאכה צריך שתהיינה כל פעולותיו משוערות ומוגבלות בלי תוספת וחסרון... (בראשית ד א)
...והנה יש הפרש בין מלאכה ומדה, כי במלאכה לא נדרוש את איכות וטיב הפועל, כי אם של הפעולה, ובמעלות הוא להיפך, לא נדרוש איכות הפעולה כי אם של הפועל, אם יודע ובוחר מה שעושה, וכן אמרו חז"ל בקדושין, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כי אצל המעלות המחשבה היא הטוב והעיקר, ובה כבר הושלם עיקר הפועל, אבל בחטא, המעשה הוא עיקר הרע... (שם כב א)
ועשית כל מלאכתך - ההכרחית. (שמות כ ט)
תשתה חמר - בלי טרחה, אם כן מתפרנסים שלא בצער, כדי שיהיה להם פנאי לעסק בתורה ומצוות. (דברים לב יד)
...ובשאר מלאכות, המלאכות מעולם החול, והשביתה מעין עולם העליון, והעושה מלאכה בהיות נשמה יתרה מעולם העליון בו, מערב קודש בחול, וקוצץ חלילה, וזה שאמר יהיה לכם קודש, רוצה לומר בכם, ולכן העושה מלאכה יומת, וזהו שהתייגעו רז"ל לענג השבת, כי שכינה כאילו מתארחת אצלו. (שמות לה ב)
ובסוף קדושין תניא, רבי שמעון ברבי אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, הרי שביאורו כי פעולות המלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם, אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון, וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותקון הבגדים, רק בגן עדן היה בלא דברים אלו. ואם כן אין פעולות אלו לאדם מצד השלמות, שלא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות, והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון שחטא וקפח פרנסתו, ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו... ואמר כי אין שלמות האדם במה שהוא משמש לצורך פרנסתו הן בגופו הן בנפשו הן בשכלו, וזה כי הארי יש לו גוף חזק כאשר נודע, והרי אין משמש בכח גופו שיש לו לצורך פרנסתו, וכנגד הכח הנפשי, שהתנועה היא מן הנפש, על זה אמר שהצבי שיש בו מהירות התנועה מאד, הרי יש לו כח זה ביותר, והרי אינו משמש בכח זה לצורך פרנסתו, ולפיכך אמר ולא ראיתי צבי קייץ, שהיה מתקן מזונותיו בקיץ, וצריך לזה כח התנועה. וכנגד השכל אמר לא ראיתי שועל חנוני, כי השועל הזה יש בו חכמה מכל חיות השדה, ואין משמש בכח זה לצורך פרנסתו... (תפארת ישראל פרק א)
...קודם דרך ארץ ואחר כך התורה, וזהו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שדרך ארץ קודם, וזה כמו שביארנו בהקדמה, כי קדמה דרך ארץ לתורה, ודבר זה נמשך כפי היצירה של אדם, שתמיד החכמה והשכל באים אחר הדברים שאינם שכליים לגמרי, וכך ראוי גם כן שיהיה האדם נוהג, שמתחילה ילמד דרך ארץ, שאין זה ענין שכלי, ואחר כך יקרב אל התורה השכלית. ומה שאמר שיגיעת שניהם משכחת עוון, כי התבאר, כי האדם כאשר הוא שלם מבלי חסרון, הוא מסולק מן החטא... והאדם כאשר הוא שלם בדרך ארץ וגם בתורה הנה אינו חסר דבר, ומסולק מן החטא שהוא חסרון...
אך מה שאמר שיגיעת שניהם, דמשמע שתולה ביגיעה, נראה שרצה לומר כי ראוי שיהיה האדם עמל בשני חלקים אלו אשר יש באדם, כי יש באדם גוף ונפש, והתורה היא שלימות הנפש, ודרך ארץ מה שהאדם צריך לצורך גופו לפרנסתו ושאר דברים, ואמר כי כאשר האדם עמל בשני דברים, דהיינו בדרך ארץ שהאדם עושה להנהגת גופו מה שצריך לו, ומה שעמל לשלימות נפשו שהיא התורה, ואז לא נמצא העון, כי עמל שניהם להשלים את עצמו, והעוון הוא לחסר את עצמו...
ויש לך להבין בחכמה, כי אלו ב' דברים שזכר, דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה כנגד יצרי הרע שברא הקב"ה, יצרא דערוה ויצרא דעבודה זרה, ועל ידי שהאדם עמל בדרך ארץ לצורך גופו מסלק יצרא דערוה, ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דעבודה זרה, והדברים האלו עמוקים מאד בחכמה...
ואמר כל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עוון... כי הדבר החסר ממה שראוי, נמשך אחריו עוד חסרון, והוא החטא. ואצל תורה שיש עמה מלאכה אמר שמשכחת עוון, רוצה לומר, אפילו עוון ששייך לבא משכחת ממנו, ואם אין עם התורה מלאכה, אפילו עון שאין שייך לזה גוררת ממקום אחר... ואם כי היו הרבה חכמים שלא היה להם מלאכה, היה להם משא ומתן שהוא כמו מלאכה, או שכל כך חשקה נפשם בתורה שהיה קיום לתורתם. ואין פירוש המאמר הזה רק כך, כי דברי חכמים בנויים על חכמה, וכאשר האדם יעמיק בחכמה, לא יהיה לו ספק בזה. (שם פרק ב משנה ב)
אבל הפירוש הוא זה, כי אצל ירא שמים כלל הכתוב הכל בלשון אשרי, ואילו גבי הנהנה מיגיע כפיו כתיב אשריך, כלומר שיש לו מעלה בעולם הזה, ועל אותה מעלה נוספת מדרגה מיוחדת עליונה בעולם הבא, ואינו דומה לירא שמים, כי הכל דבר אחד שיהיה מאושר בעולם הזה ובעולם הבא, ונכלל הכל בלשון אחד, ובשביל כך אין מיוחד אליו עולם הבא, כמו שהוא אצל הנהנה מיגיע כפיו, שכתוב אשריך וטוב לך, והטעם הוא, כי הנהנה מיגיע כפיו הוא נבדל מן החומר, כי החומר הוא החסר תמיד, והוא מקבל מן אחר, ומי שהוא שמח בחלקו ואינו חסר דבר, זה ממדרגת הפשיטות לגמרי מן החמרי, והיינו שאמר אשריך בעולם הזה, כי בעולם הזה הוא מסולק מן החמרי, לכך אשריך, ואיך יהיה לו בעולם הבא, ששם הפשיטות לגמרי מן החומר, ששם יהיה לו טוב לגמרי... (שם פרק ד משנה א)
...ויש לך לדעת, כי הנהנה מיגיע כפיו אי אפשר שלא יגיע גם כן לאהבת ה', כי מי שנתן מתנה לאחד, ואותה מתנה אהובה על המקבל ביותר, איך אפשר שלא יאהב מאד למי שנותן לו המתנה הזאת, וכבר אמרו שהאהבה יותר מן היראה... ומי שהוא אוהב ונהנה מיגיע כפו, אי אפשר שלא יאהב השי"ת גם כן, שנתן לו זה, ולפיכך הכתוב זכר אלו שניהם יותר, שהם כנגד היראה והאהבה... (נתיב העושר פרק א)
...ומצד הנפש היתרה יש לאדם ברית עם השי"ת, וזה דוקא מצד כי השבת אסור במלאכה, שכל מלאכה היא טורח הנפש, ואין הנפש בשלימות רק בשבת, אז הנפש בשלימות, לכך השבת היא לנפש שממנו התנועה, ובשבת היא בשלימות, וזהו ברית... (חדושי אגדות נדרים לא)
וכוונתו שהם שלשה מיני ימים, האחד ימי החול, שהם עומדים חוץ לקדושה לעמים עובדי עבודת אלילים, הכוונה כי לאומות עובדי עבודת אלילים נתן להם ל"ט מלאכות, שהם כנגד ל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש והארץ, כדפירשו ז"ל, והאדם אלו לא חטא לא היה צריך לרדת אל הפחיתות הזה שהוא בו, שיצטרך לחרוש ולזרוע, והיה בגן עדן מקיים לעבדה ולשמרה בקיום המצוות עשה ולא תעשה בדרך רוחני, כמו שיהיה לעתיד לבא אחר התחיה, שהתורה היא ומצוותיה אכילה לעולם. וכאשר ירד אדם בחטאו אל הקליפה, הוכרח אל המלאכות האלו, והקב"ה לטהרנו ולקדשנו כדי שנהיה דביקים, העלנו מששת ימים החיצוניים, והשליט על ישראל הנהגה קדושה על ידי מטטרון שהוא שר העולם... וכל שכן עתה בגלות, שההנהגה על ידו, כדפירש בתקונים ובמקומות אחרים, וששת ימי החול ההנהגה על ידי מטטרון... ובמה שאנו צריכים לקשר ששה ימים תחתונים בששה עליונים הוא, כי בששת ימי החול הותרה המלאכה מפני שההנהגה על ידי העץ הדעת טוב ורע, וזה דקדק הרבי שמעון בן יוחאי ע"ה בתיקונים, שאמר מטטרון שולט בשית יומין דחול, דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה... והם ל"ט מלאכות חולין דטהרה, ו' ימים שבפנים מטוב שבמטטרון וחולין דטומאה וחולין דטהרה, שניהם כאחד שולטין, ולכן הותרה המלאכה, וישראל הוזהרו להתקדש, כמו שאמר הפסוק קדושים תהיו, דהיינו שיתקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קודש ואין בו מגע חול... (מסכת חולין, ועיין שם עוד)
המלאכה - ולמה קראה אחר כך עבודה... ויתישב על מלאכת המשכן עבודה, כי בו עבדו להשי"ת ועבודה מן העבד לאדון, ומלאכה נופל במלאכת שמים וארץ, כי מה שפועל לעצמו נקרא מלאכה... (שמות לט מג)
תעשה מלאכה - אם יהיה יום השביעי קודש, תיעשה המלאכה הצריכה לך בו' הימים... ואמר ששת ולא בששת, שלא תטעה שמצוה בעשיית מלאכה. ואם לא יקיימו שבת לא תתקיים מלאכתם, כי שבת נפש קיום העולם. (שמות לה ב)
אלה הדברים - לרנ"ו מלאכה היא רק על מחדש דבר בענינים הטבעיים ומשנם ממה שהיו, ויש בה למוד וידיעה באיזה זמן וכלי עשיה, וכן כולל הדברים ליישוב העולם ולתקונו. וכל זה אסר עלינו בשבת, לא העבודות שאין בהם סימנים אלו, ולכן מותר לטלטל שולחנות ולרוץ כל היום מבית לבית, אף על פי שהם עמל. אבל החורש כלשהו חייב, אף על פי שאינו טורח. ובל"ט מלאכות כלולים המעשים שהם לצורך האדם, בקבלה למשה מסיני, חוץ ממוציא מרשות לרשות, ולכן שנויה באחרונה, כי לסברת האדם אינה מלאכה... (שם)
לוטש כל חורש - ...לדעתי בא הספור הזה כהרבה ספורי התורה, לעקר דעות כוזבות וספורי הבל שהתפשטו בימי קדם בין העמים, ואשר המציאו כהני האלילים... שהיו מייחסים לכל איש שהמציא איזו חכמה או איזה מלאכה כח אלקות, והיו אומרים שאליל פלוני המציא ישיבת אהל ומקנה וכו'... ולזה הודיעה התורה אל תאמינו ושוא נתעה, דעו כי הממציא בנין הערים והנמוסים וישוב המדיני היה קין הרוצח הראשון, והממציאים מלאכת הרעיה והמסחר וכו' היו מבני בניו של קין... (בראשית ד כב)
...כי גדר שם מלאכה הוא העסק שעוסק בדבר שיש בו אומנות, ושמשנה איזה חומר מן הדברים שבעולם לעשות בו איזה חידוש ותיקון, ולאפוקי מעשה הדיוט ופעולה שאינה משנה בו דבר, כגון טעינת משאות כבדים או תקיעת שופר ורדיית הפת... (שמות לה ב)
ויכל משה את המלאכה - מבאר שעיקר כלוי המלאכה היתה ההקמה האחרונה שנשאר ולא פירק, כי עקר המלאכה מה שהעמד האוהל והוכן לעבודה. (שם לט לג)
מלאכה - מה שפועל לתכלית מיוחדת, וכשיש בה טרחה מיוחדת נקראת מלאכת עבודה. (ויקרא טז כט)
מכל מלאכתו - אינה עבודה, כי אם מפעל מביע את יצירת היוצר, המלאכה היא באופן מעשי, מה שהמלאך עושה באופן אישי, נושא המחשבה והשכל של אדם מסוים. הבריאה היא המחשת מחשבת ה'... (בראשית ב ב)
כל מלאכה - היא עצוב של חומר בהתאם למחשבותינו, כך שהוא נעשה נושא למחשבותינו. (שמות יב טז)
....מלאכת האדם על ידי כריית ותוצרת החמרים והפיכתם היצירתית, המסמלת את שליטת האדם בארץ, היא מקבלת את יעודה העליון ביצירת המשכן. האדם משעבד לעצמו את העולם, ומשעבד את עצמו יחד עם העולם לה', והופך את העולם למקום ממלכת ה'. בנין המקדש הוא אם כן הקדשת פעולות מלאכתו של האדם. שביתה מכל פעולה יוצרת בשבת היא הלול ה'... כל הקטגוריות של מלאכת איסור בשבת הן תוצרת ויצירה, והשבתתן בשבת הן הלול הבורא היחיד, שהאדם רק עבדו בעולם... (שם לה א)
מלאכת עבודה - עבודה היא אוביקיבית בשרות ארצי, בנגוד למלאכת אוכל נפש, שהיא מלאכה סוביקטיבית להנאה עצמית... (ויקרא כג ז)
תעבוד - עבודה היא המביאה פרנסה, מלאכתך - הבאה לתענוג, כגון אפיה ובשול. (שמות כ ט)
...וזה הענין שנאסרה כל מלאכה בשבת, כי פירוש מלאכה הוא הכח שנותן האדם באיזה דבר כמו כח הפועל בנפעל, אבל הוא נפרד ממנו, כמו שכתב תיבה או בנה בית שהונחה בו הפעולה. וכמו כן מעשה בראשית הוא כח אלקים בבחינה נפרדת ונקרא מלאכה, וזה עצמו הפירוש בריאה, שהוא דבר חוץ ממנו. וכתב כאן ג' פעמים מלאכתו, לרמוז על ג' עולמות, בריאה יצירה עשיה, אבל בחינת אצילות מלשון אצלו, שהוא אלקות בלי פירוד, וזה אינו מתגלה בעולם הזה, רק לעתיד שיהיה יום שכולו שבת. אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם, ולכן הארה הבאה בשבת מזה הבחינה, ואיש ישראל יש לו חלק בזה, ואסור בעשיית מלאכה, שלא יניח רושם מזה החיות שיש לו בשבת בשום דבר נפרד, ואם עושה חס ושלום מלאכה, אותו חיות נסתלק ממנו, כמו שכתוב מחלליה מות יומת, כי זה החיות אי אפשר להיות נפרד, זה טעם איסור מלאכה בשבת. ובימי המעשה הכל בהתלבשות הטבע בכח הפועל בנפעל כנ"ל, וכפי מה שמתקנין עצמן בימי המעשה, כך זוכין לקבל חיות בשבת... (בראשית תרנ"ד)
ולכן בשבת נאסרה המלאכה לבני ישראל, כי תכלית המלאכה והמעשה להיות כלי שיחול הקדושה ורוח הקודש על הבריאה, וכל ימי המעשה הכנה לשבת, ועל ידי המלאכה היא הסתלקות רוח הקודש ונקרא חילול שבת. ולכן על ידי השבת ומנוחה נגמרת המלאכה כנ"ל... (שם תרס"ב)
מלאכים לפניו... ותיקון המעשה בימות החול הוא על ידי המלאכים, כמו שכתבו בזוהר הקדוש, כי בחול מנהיג השי"ת את העולם על ידי מלאך, והוא ענין המלאכות של ימי המעשה כי אינו יכול להתדבק בבחינת עשיה אם לא על ידי מלאך. אבל בשבת קודש מעין עולם הבא, כמו שאמרו חז"ל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל וגו', וכן בשבת קודש שעיקר הרצון של בני ישראל בלי מעשה ומלאכה, והרצון יכול לבא להשי"ת בלי אמצעי. והכלל כי מעלת בני ישראל גדולה ממלאכים, רק שבא על ידי תיקון המעשה באמצעות המלאכים, ואחר כך מתעלין ביותר, וזה שאמרו עושי דברו, שהוא שבני ישראל מבררין מלכותו יתברך שמנהיג כל הבריאה, ועל ידה מתקנים בחינת המלאך, כדי לשמוע בקול דברו, וזה למעלה מבחינת המלאכים כנ"ל, וזה שאמר וישלח מלאכים לפניו. (שם וישלח תרל"ה)
והנה אנחנו מאלמים וגו', כבר כתבנו במקום אחר, כי הוא בירור הניצוצות קדושות שנתערב... כי הנה עיקר מלאכתו הם בשדה, חרישה זריעה קצירה בצירה דישה, וזה המרמז "בית עשו לקש", דכתיב הידים ידי עשו, והקדש הוא יד לאוכל, שהשפע מתלבש בטבע וגשמיות, ובאמת כל זה היה אחר חטא הראשון, כמו שכתוב וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו', שהמאכל צריך לבא על ידי מוץ ותבן, והאדם צריך לברר זה התערובת. וזה הבירור הוא בימי המעשה, ובשבת נאסרו כל אלה המלאכות, ויוסף הוא בחינת השבת... (שם וישב תרנ"ה)
במדרש בזעקך יצילוך קבוציך וגו'. ענין החלום מאלמים אלומים בתוך השדה, הוא בירור התערובות לברר אוכל מתוך הפסולת, והוא תיקון השבטים, וזה בחינת עבודת ימי המעשה בל"ט מלאכות. אבל בשבת כתיב היום לא תמצאוהו בשדה, כי בימי המעשה הקדושה מתלבשת בעולם הטבע, ועל ידי הל"ט מלאכות יכולין למצא נצוצי קדושה בעולם, אבל בשבת קודש הקדושה מתעלה, ולכן בשבת קודש צריכין שמירה, כיון שאין הקדושה בתוך הטבע, אבל לבני ישראל הנחיל הקב"ה את השבת, ואסור לעשות מלאכה. וזה שאמרו במשנה אבות מלאכות מ' חסר אחת, ולא אמרו ל"ט, רק לרמוז כי חסר אחת, אותו השורש של כל המלאכות כח הפועל בנפעל. ויש לומר שזה נרמז בדברי הגמרא, והמלאכה היתה דיים, לאו ממנינא, דשלימו להו עבידתא. פירוש שבמלאת המשכן היה שם כח השורש של כל המלאכות, והיא אחת החסר באבות מלאכות בשבת קודש, שאינה נמצאת בשדה כנ"ל, וזהו השבת קודש בחינת יוסף הצדיק, קמה אלומתי, שנתעלה למעלה מן הטבע... וכמו כן בעבודת האדם למה שנשלח לתקן זה התערובות כמו שכתוב וישלחהו מגן עדן לעבוד וכו', כי עיקר מקום האדם היה בגן, אבל אחר החטא נשלח לברר זה התערובות, ובשבת קודש יש לו עליה, והאדם צריך לדעת שהוא שליח בעולם, וכל תשוקתו צריכה להיות רק לעסוק בעבודת הבורא, למצא את המרגליות, ואז יש לו חלק בשבת קודש, בזעקך יצילוך הוא המלחמה בימי המעשה, למצא המרגליות ונצוצי קדושה המתערבים בל"ט מלאכות, ואז כולם ישא רוח... (שם וישב תרנ"ט)
ובענין המאיר והשורף... ולבאר הענין נראה דיש אור הבא בכח שריפת הפסולת, שהרי כל נר שלנו מאיר רק כפי מה שיש לו לכלות ולשרוף. וזה תכלית כל המלאכות בימי המעשה לברר ולהסיר הפסולת, ובכח זה הבירור זוכין לאור... וזהו בחינת מאורי האש, ואש השורף, שכפי מה שיברר כך ימצא הארה, וזה שכתב ויהי ערב ויהי בוקר, פירוש שכפי בירור התערובת ושריפת הפסולת ימצא בוקר, ולכן בשבת קודש לא כתיב ויהי ערב, כי שולט בו מאורי אור כנ"ל, ולכן מפורש בתורה לא תבערו אש ביום השבת, וכל המלאכות אין מפורשין בתורה, ואיתא הבערה יצא ללמד על הכלל כולו. ונראה הרמז כנ"ל, שכל המלאכות הם בכלל הבערה, כי הם בחינת אש השורף כנ"ל, ולכן אסור בשבת... (שם חנוכה תרנ"ד)
...על כן נאסרו המלאכות בשבת קודש, כמו שכתבנו בפרשת בראשית מזה, שכל מלאכה היא נתינת כח נפרד בתוך אותה מלאכה, וכמו שהטביע הקב"ה כוחות הטבע והם נסגרים עד יום שכולו שבת, שאז מלאה הארץ דעה את ה', ובשבת קודש מתגלה אלקות בבחינת האחדות... (שמות יתרו תרנ"ז)
...ומלאכות שהיו במשכן בודאי היו על פי אופן זה, שהרי נעשה השראת השכינה על ידי מלאכות אלו, ושורש כל המלאכות ועבודת ימות החול הם מבחינת משכן, ולכך נלמד ל"ט מלאכות שהיו במשכן שרק הם נקראו מלאכות, ולזאת אומר הכתוב כי גם מלאכות המשכן אסור בשבת, כי בשבת יש התגלות הפנימיות... (שם תשא תרל"א)
ויקהל... אמנם הקדים להם מצות השבת, כי בזה הקהיל אותם, כי באמת על ידי החטא בעגל ניטל מהם האחדות, כמו שכתוב אלה וכו' לתקן חטא של אלה אלהיך וגו', פירוש שנפלו למקום הפירוד והריבוי, וזה נתקן על ידי מלאכת המשכן, שהוא התקרבות הנפרדים, לקשר הכל בשורש האחדות, ולכן במשכן היו כל מיני ל"ט מלאכות, שהוא שורש כל המעשים, להחזירם אל מקור האחדות, אך איך יכולין לבא לזה, הוא על ידי השבת, שמצוה זו לא נאבדה מהם, ונתאחדו בשבת בשורש האחדות... (שם ויקהל תרל"ז)
אלה פקודי וגו'... ובגמרא עדות שהשכינה שורה בישראל, כי המשכן היה תיקון החטא, ומקודם החטא לא הוצרכו לעבודה במעשה ומלאכה, על ידי שהקדימו נעשה לנשמע היה בטל כח העשיה לגמרי, ואחר שחטאו במעשה הוצרכו לברר הפועל על ידי מעשה, שעל ידי שעשו המשכן ברצון המקום ב"ה, כדכתיב כאשר צוה ה' וגו', היה זה עדות שעדיין הם במדריגת שם בני ישראל... (שם פקודי תרל"ה)
ולפי האמור יש לפרש הא דגוי ששבת חייב מיתה, ומדרש רבה משל למלך ומטרונה שהיו יושבין ומסיחין, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה. ואינו מובן למה נקרא זה שאינו עושה מלאכה בשבת, שהכניס עצמו ביניהם. ונראה דהנה ל"ט מלאכות הן לעומת ל"ט הקללות, בחטאו של אדם הראשון, ול"ט מלאכות הן המירוק של הקללות, ובשבת שאין משתמשין באילן, ובזוהר הקדוש שהוא עץ הדעת טוב ורע, ואם כן ממילא מסתלקות הקללות, שוב אין ענין למלאכות, ואדרבא העושה בו מלאכה הוא מראה גרעון ופחת לכבוד שבת, כאילו אין בכח השבת לסלק את הקללות.
והנה ל"ט הקללות מסתברא שהן דוגמת ל"ט מלקות, ואם כן נמי יש לומר, שהנקודה הפנימית איננה מתקלקלת אלא מחמת החיבור לחיצוניות, ובמירוק לחיצוניות על ידי ל"ט הקללות, שוב נשארת הנקודה הפנימית בעצם טהרתה, ועל כן בשבת שהוא יומא דנשמתא יש לומר דנחשבת החיצוניות נכנעה ובטלה להפנימיות, ושוב הוא כמו ביטול האיסורין...
ומעתה יש לפרש דברי המשל למלך ומטרונה וכו', כי באשר בשבת נתגלתה פנימיות ישראל ומתאחדין באביהן שבשמים, זה נקרא שמלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה. והנה זה הגוי שבא ושובת ומתגלה מקור המושחת שלו ונמשך עם ישראל ששובתין, הרי זה כמכניס טומאה במקדש, או כגנב הבא במחתרת, על כן חייב מיתה ונדחה לחוץ, כמו טומאה מהמקדש. (בראשית נח תרפ"א)
בתורה כתוב, ויתהלך חנוך את האלקים, ואמרו חז"ל כי חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונו. ושמעתי בשם רבינו ישראל מסלנט זצ"ל, שביאר המאמר, כי אין הכוונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר, בשעה שעוסק במלאכת אחרים ששכרוהו? אלא תוכן היחודים שהיה מייחד, הוא אשר שם על לבו ומחשבתו, בכל תפירה ותפירה, כי תהיה טובה וחזקה, וכי היו המנעלים טובים, למען יהנה מהם אשר ינעלם, ככה דבק חנוך במדת קונו אשר ייטיב ויהנה לזולתו, וככה ייחד לו ייחודים כי לא חפץ חנוך בשום דבר אחר, זולת החפץ האחד, והשאיפה המיוחדת לדבק במדות קונו, ועוד אחרת לו בזה, כי נשמר מכל שמץ רע שגם שגגת אונאה ותרמית לא תגיענו, ולא תהיה נטילתו יתירה על ערך עבודתו אשר יתן.
המעשה השני יספרו על רבינו ישראל מאיר הכהן זצ"ל בעל החפץ חיים, הלא עוד זכינו לראות את הצדיק הקדוש הזה בדורנו, הוא לא חפץ להתפרנס בתורתו, והיה לחנוני. הסחורה שמכר היתה המעולה, המדה גדושה, והמשקל מכריע ללקוח תדיר. כמובן נהרו אליו כל הקונים ויאמר רבינו ישראל מאיר זצ"ל, אם כן במה יתפרנסו שאר החנונים? ויעש לו לחוק, כי יפתח את חנותו רק לשעה או שעתים עד ירויח איזה פרוטות, די פרנסתו ליומו בצמצום, ויסגרנה אחרי כן, למען תהיה פרנסה מצויה גם לאחרים. ויתבונן אחר כך וירא כי גם בזה לא הועיל, כי רוב הקונים צמצמו עצמם לבא אל חנותו בעת הפתיחה, ויסגור את חנותו לגמרי... ואמרו חז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח'), במה היא מעלת הנהנה מיגיע כפיו? הוא האדם המעולה, אשר יחפוץ ויתאוה שתהיה נתינתו יתרה על נטילתו. האיש הזה, בהשתמרו שלא יכשל, לא יתפרנס מפרי מעלות שכלו ונפשו בחכמה או באומנות, שבכל אלה אפשר שיקבל יותר על ערך שויון נתינתו, ויבחר לעבוד ביגיע כפיו ובזיעת אפיו. המלאכה הפשוטה, המשתלמת בקוטן התשלומין, וערך יגיעתו אשר יתן בה, ודאי מרובה היא על תשלומיה, ולמה הוא גדול מירא שמים יתבאר להלן... (חלק א עמוד לד)
אבל ביאור הענין הוא, שבמעשים נמצאים שלשה גדרים:
א' מלאכה ככל מעשה טרחה הדורש התרכזות ויגיעה, יש בכוחה להרחיק מהאדם את מחשבות התאוה, כמאמר ז"ל "משכח" עוון, אבל מצד שני הרי תוכנה הוא בדרך כלל גשמי, ועל כן ממילא מרחקת היא גם את הפנימיות הרוחנית ומבטלת את האדם מתורה.
ב' תורה ודרך ארץ, ביאורים שונים ניתנו למושג זה, אך הקולע ביותר הוא זה של הגאון ר' חיים מוואלאזין ז"ל, שפירש מתי יפה תורה עם דרך ארץ? כשהדרך ארץ היא גם תורה... בזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה, והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא, פירוש שעל ידי זה שומר את עצמו מן החטא, ובזה מתקרב האדם למדרגת לשמה, כי הכל נעשה עבודת ה' טהורה... (חלק ב עמוד נח)
ביארנו לעיל, שהעמל מפתח אהבה ודביקות לדבר שעמלים בו, אך יש עמל שהוא שלא לשמה, ויש להבחין בזה שתי מדרגות. א' בחינת אהבה, אף שעושה שלא לשמה, אוהב הוא את עמלו, ומשתדל לעבוד בכנות ובמסירות, ב' בחינת יראה, שמשתדל לעשות רק מכיון שאין לו ברירה אחרת להשיג את מבוקשו.
מי שעמלו בבחינה הראשונה, ככל אשר יעמול יותר, תתגבר בו אהבתו לעבודתו, אך העמל בבחינה השניה תתפתח בו שנאה אל עבודתו, כי העמל הוא לטורח עליו, וככל שירבה לעמול, כן תגדל שנאתו.
נבאר את היסוד הזה. האומן העושה את מלאכתו שלא לשמה, לא לשם מלאכה גרידא, אלא בעבור התשלום, אמנם כאשר ישתדל במלאכתו באמונה, ולא יטעה את הבריות (כולל את עצמו), כאשר יעשה את עבודתו רמיה, אז על ידי מסירותו לעבודתו ימצא ספוק בעבודתו ויאהב את מלאכתו, והעמל לא יהיה עליו לטורח. יתר על כן העמל יחבב עליו את מקצועו, כי על ידי העמל שהשקיע הוא מזדהה עם אומנותו, ורואה בה חלק מעצמו, זהו העמל שלא לשמה של בחינת האהבה...
אך האומן אשר לנגד עיניו רק בצע כסף, ומגמתו היא רק לקבל כספו בדרך הכי קלה, משתמט הוא מהטורח ככל אשר יוכל, ואת מלאכתו לא יעשה באמונה אלא ברשלנות ורמיה, אדם זה העמל הוא עליו למשא שאינו יכול להמלט ממנו, לכן ישנא את מלאכתו. זהו העמל בבחינת יראה, כלומר מתוך הכרח... (חלק ג עמוד טז)