(ראה גם: אדם-חברו, אונאה, תוכחה)
כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה. תנו רבנן, לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים הכתוב מדבר... תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא. אמר ליה אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי, אמר ליה באחוורי אפי, דאמר רבי חנינא הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה, הכל סלקא דעתך, אלא אימא כל היורדים לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו. מכנה היינו מלבין אף על גב דדש ביה בשמיה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן מדדרש רבא, דדרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, ואני אומר להם מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
ואמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן מתמר, דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה. אמר רב חנניא בריה דרב אידי מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו... (בבא מציעא נח ב)
רבי אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. (אבות ג יא)
והיא שלחה אל חמיה - לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה, אם מעצמו יודה יודה, ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו, נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. (בראשית לח כה)
הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא - לא תלבין פניו ברבים. (ויקרא יט יז)
אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עוון גדול הוא, ואינו מחרף ומגדף לעם אלא רשע שוטה, ואמרו חכמים הראשונים שכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא. (חובל ג ז)
איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעינים, והעונש גדול מאד והעבירה קלה וחמורה היא למעלה, הוא המבייש פני חבירו ברבים או מצערו בפני מי שמתבייש ומצטער, שאילו היה הורגו היה מקבל מיתה כדי שלא יהיה מתבייש. מי שבייש את חבירו ומצטער ומתחרט אחר כך, ורוצה הוא לקבל את הדין ובא לפני יראי ה' למצא לו פתח תשובה, יאמרו לו, דע כי רעתך רבה, כי שפכת את דמו של חברך, שכן מצינו באביה בן רחבעם שהוכיח לירבעם בדברים ברבים, וניגף למות, לכן לך בני לפייס את חבירך עד שיתפייס, ושמור והזהר מאד לנפשך שלא תבייש ושלא תלבין פני אדם, כי דרכן של בעלי תשובה להיות מאד מאד שפלי רוח וענוים סבלנים עלובים... וסבול את המביישים מדה כנגד מדה, ובזה יתכפר עונך... (נד, וראה שם עוד)
שלא לבייש אחד מישראל, וזה העון יקראו רבותינו ז"ל מלבין פני חבירו ברבים, והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, ואמרו בספרא מניין שאם הוכחתו ד' או ה' פעמים חזור והוכח, שנאמר הוכח תוכיח, יכול אפילו פניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא.
שורש המצוה ידוע, לפי שהבושת צער גדול לבריות, אין גדול ממנו, ועל כן מנענו הא-ל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתבייש החוטא כל כך. מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שלא בכל הדברים הזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה, מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזור למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל... והעובר עליה והלבין פני חברו ברבים מזיד שלא מחמת עבירה על הענין שאמרנו, עבר על מצות מלך, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להפרע מעוברי רצונו. (קדושים מצוה רמ)
כל האומר כנגד חבירו בכוונה דברים שמתבייש חבירו בשומעם, מלבין פניו בכח הבושת שמקבל, וחושב שכל העומדים שם ידעו שהדברים הם כנגדו, אף על פי שהאומר יוכל להציל עצמו מן הדבר. ועל זה המלבין אמרו ז"ל שחטאו שוה לשופך דמים, לפי שהמתבייש סרה ממנו אדמומית דמו בכח הבושה שעברה עליו, ודמה לו כאלו הרגו, ועל כן עשאוהו תולדת שופך דמים והשווהו לו... נמצא אף על פי דגלוי עריות ושפיכות דמים הם מהדברים החמורים אשר אמרו עליהם יהרג ואל יעבור, השוו אליהם מלבין פני חבירו ברבים, מאחר שאין יצרו תוקפו לאדם לאמר דברים כאלו, כמו שתוקפו יצרו לגלוי עריות בגודל ההנאה, ולשפיכות דמים בגודל הכעס והשנאה.
מי שאומר ברבים דברים כנגד כבוד חברו, שהוא דבר ברור שיודעין כל השומעים שם שאומרים עליו, והוא דבר חמור בעיני אדם, על דיבור זה אמרו ז"ל שהוא חמור יותר מהבא על אשת איש ומשופך דמים, עד שהחמירו ואמרו עליו, שאין לו חלק לעולם הבא, שאפילו מי שיורד בעונו לגיהנם עד שממרק שם חטאיו, ובאחרונה יש לו חלק לעלם הבא, אינו אבד ונכרת מהכל. על כן אמרו כל המלבין פני חבירו ברבים בדברים בדבר חמור, ביודעו שכל היושבים שם יבינו הדבר בשבילו, שאין לו חלק לעולם בא, כי רוע מחשבתו ודיבורו ועזות מצחו מעידים עליו שאינו מזרע הקדש, ואינו ראוי ליטול חלק לעולם הבא... (נר ב כלל ה חלק א וב)
המלבין פני חבירו יתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, ויתודה כל ימי חייו. המכנה שם לחברו יבקש ממנו מחילה בפני רבים וילקה ויתענה ארבעים יום, ויתודה בצנעה בכל יום... (שער התשובה)
שופך דם האדם באדם - מלבין פניו, דאזיל סומקא ואתי חיוורא, יתחייב בנפשו. (בראשית ט ו)
נח לאדם וכו', אף כי כבשן האש הוא כליון גדול, להפסיד האדם בכבשן, אף כי אינו דומה להריגה וסקילה שאינו כליון גמור שנשאר ממנו דבר, אבל כבשן האש כל עצמותיו נפסדים, מכל מקום אין ההפסד כל כך כמו הפסד של מי שמלבין צלם האדם, כי המלבין פני חבירו ברבים, הצלם של אדם שהוא דבר אלקי נבדל, שכן אמרו כי בצלם אלקים עשה את האדם, הוא מקבל הפסד, והפסד זה אינו טבעי, ולאפוקי כבשן האש אם הוא מפסיד העצמות אינו פועל בצלם אלקים, ואין זה רק מיתה לאדם לגוף שהוא טבעי, אבל המלבין פני חבירו ברבים הוא מפסיד ומבטל צלם האלקים שאינו דבר טבעי... ומפני זה אמרו המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, הנבדל האלקי. (חידושי אגדות סוטה י)
...אבל מה שאמר המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים, כי מי שמלבין פני חבירו הוא שמכבה אור הפנים של אדם, כמו שמכבה את הנר, וזה נקרא שופך דמים של אדם, כי צלם הזה יש לומר ענין נפלא מאד, והוא צורתו של אדם, ולפירושנו מי שמלבין ומבטל את צלם פניו עד שהוא מלבין אותו, וזה נקרא שפיכת דם, כי אין שפיכת דם רק בטול האדם...
ויש לך להבין בסודו, מה שאמר נח שיבא על ספק אשת איש ולא ילבין פני חבירו, כי אין לך החטא של אשת איש מגיע שיהיה נאבד מן העולם הבא שנברא ביו"ד משמו הגדול, אמנם המלבין את פני חבירו ברבים, ידוע כי הצלם אלקים שנברא בו האדם הוא מן מדריגת עולם הבא, ולפיכך המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא כלל. ויש לך להבין זה מאד, והוא מבוא בפרקים (אבות פרק ג') אצל המלבין פני חבירו. ומה שאמר נוח לאדם שיפול לתוך כבשן האש, וגם ידוע כי אין לך פועל חזק יותר בעולם הזה מן כבשן האש, ועם כל זה אינו דומה אל המלבין פני חבירו, כי זה עונשו עוד למעלה יותר, כי הוא עונש נתלה בעולם הבא... (שם בבא מציעא נח)
...ולכך אמרו המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא מכבה ומפסיד את האור הצלם הזה אשר אורו מן עולם הבא, ולכך אין לו חלק לעולם הבא גם כן כמו שבארנו אצל המלבין פני חבירו... כי המלבין מבטל צורת האדם, כי הפנים של אדם הוא הכרתו שהוא עיקר האדם שבו יוכר ויובדל, והכתוב אומר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם", שמזה תלמוד כי לכך שופך דם האדם חייב מיתה, מפני שהאדם נברא בצלם אלקים, וצלם זה הוא מבטל כאשר שופך דם האדם, והמלבין את פניו, הרי מבטל צלמו גם כן...
ומה שאמר חוץ משלשה (שיורדים ואינם עולים), דע כי כל חוטא הוא ראוי שיהיה יורד לגיהנם, לפי שהחוטא הוא יוצא מן המציאות לעשות מעשים שהם מעשים חסרים נוטים אחר ההעדר, ולפיכך נמשך אחר זה הגיהנם שהוא מקום תוהו ובוהו, ומפני שאין זה רק נטיה בלבד, ולפיכך עולים אחר כך, כי אין המעשה רק נטיה אל הגיהנם, לא עצם הגיהנם, אבל יש מעשה שהוא עצם הגיהנם, כי לפי ענין החטא כך הוא משפטו ודינו שם, ואם חוטא במה לא בכל, אבל מי שחוטא בכל אין עונשו במה, אבל כפי חטאו כך עונשו דהיינו בכל, ולפיכך אינם בגיהנם לעולם רק אלו ג' חטאים, שהחטא בכל האדם, וכיון שהחטא הוא בכל האדם, הוא נשאר לעולם בגיהנם... וכן הקורא כינוי לחבירו, כי השם בא על האדם שנקרא בשם כל אחד בשמו הראוי לו, והרי אלו ג' חטאים החטא הוא בעצם האדם, ואין זה החטא במה... שהרי מלבין פני חבירו ומכבה אור של אדם שברא אותו בחכמה, ומכנה שם רע הוא ענין דבר יותר מזה, והוא כנגד שם טוב הוא שם רע, והוא פוגם במדריגה אשר נקרא שם טוב עולה על גביהן. כי אלו ג' עבירות למעלה מן העולם הזה. כי באדם ג' מעלות שהם נבדלים, המעלה העליונה על הכל הוא השם... שהוא בא על השכלי בלבד, כי השם הוא ענין המהות, ואחר כך הוא הצלם של פני האדם שהוא למטה מזה, ואחר כך חבור הזכר והנקבה שהוא נחשב חבור חומר וצורה, והוא המדרגה השלישית למטה, ולפיכך אלו אינם עולים, כי הגיהנם הוא מצד עולם הזה בלבד... (נתיב אהבת ריע פרק א)