(ראה גם: חוב, תשלומין)
אם כסף תלוה את עמי, בכסף אתה מלוהו, ואי אתה מלוה פרות בפרות, דבר אחר כסף בכסף אתה מלוה, ואי אתה מלוהו כסף בפירות, ופירות בכסף וכסף בפירות. את עמי, ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות, עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עירך ענייך קודמין לעניי עירך, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, שנאמר את העני עמך. לא תהיה לו כנושה, שלא תראה לו בכל זמן. לא תשימון עליו נשך, מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר את כספך לא תתן לו בנשך, הרי זה אזהרה למלוה שלא ילוה לו ברבית, אתה אומר למלוה או אינו אלא ללוה, כשהוא אומר אל תקח מאתו הרי ללוה אמור, אין לי אלא אזהרה ללוה ולמלוה, אזהרה לעדים ולערב וללבלר מנין, תלמוד לומר לא תשימון מכל מקום... (משפטים פרשה יט)
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן... (שבת סג א)
פגע ביה ההוא סבא, אמר מאן דיזיף (לווה בשביל) שבתא, פרעיה שבתא. (שם קיט א)
שואל אדם מחבירו (בשבת) כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני, וכן האשה מחבירתה ככרות, ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת... אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני, אמר ליה השאילני לא אתי למיכתב, הלויני אתי למיכתב... (שם קמח א, וראה שם עוד)
...מי שמייחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו, פרט למשאיל כליו לאחרים... (יומא יא ב)
אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון, אמר להם הקב"ה לישראל, בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. (ביצה טו ב)
איכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע... (תענית יב ב)
והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. (יבמות סג א)
כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי. (שם קכ ב)
...והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים... (כתובות יח א, וראה שם עוד)
עושה צדקה בכל עת... רב הונא ורב חסדא, חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. (שם נ א)
תנו רבנן, אין לו ואינו רוצה להתפרנס, נותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה... (שם סז ב, וראה שם עוד)
אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור, יוציא ויתן כתובה, שמשיאה שם רע בשכינותיה... (שם עב א)
...אלא אמר רבא מדרבנן, דפרע דייק דמיפרע לא דייק, ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק... (שם פז ב)
...שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי... ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים, ואתה נועל דלת בפני לווין. (שם פח א)
המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו, ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. בשלמא לו ילונו דקא מהני ליה, אלא לא ילוה הימנו מאי קא מהני ליה... (נדרים מב ב)
...אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא משניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה, גמר ומשעביד נפשיה... רב ששת הוה ליה אשרתא דסרבלי במחוזא, אמר ליה לרב יוסף בר חמא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי, אזל יהבינהו ליה, אמרי ליה ניקני מינך, אמר להו אין, לסוף אישתמיט להו, כי אתא לגביה אמר ליה שפיר עבדת, דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה... (גיטין יד א, וראה שם עוד)
איתמר, מאימתי כתובה משמטת, רב אמר משתפגום ותזקוף, ושמואל אמר פגמה אף על פי שלא זקפה, זקפה אף על פי שלא פגמה... (שם יח א, וראה שם עוד)
מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ודירה נאה, ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי, אלא מעתה יהא בזיבורית, אם כן אתה נועל דלת בפני לווין... (שם מט ב)
אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית... (קדושין ו ב, וראה שם עוד)
דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות, ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות... (שם יג ב, וראה שם עוד)
רבי יהודה סבר מלוה דכתיב בתורה ככתובה בשטר דמיא... ורבנן סברי מלוה דכתיב באורייתא לאו ככתובה בשטר דמיא... (שם כט ב)
אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת, מלוה להוצאה ניתנה... (שם מז א, וראה שם עוד)
...לוה מקיים ביה במלוה תומת ישרים תנחם, מלוה מקיים ביה בלוה וסלף בגודים ישדם... (בבא מציעא לה א, וראה שם עוד)
המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית... (שם סד ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית... תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים, מוקדמין אמאי פסולין, נהי דלא גבו מזמן ראשון, ניגבו מזמן שני, אמר רבי שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה... (שם עב א, וראה שם עוד)
לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן, אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, והלל אוסר, וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית... כי אתא רב דימי אמר, מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו, תלמוד לומר לא תהיה לו כנושה. רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו כאילו דנו בשני דינין, שנאמר הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים. אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עוור לא תתן מכשול, וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו, שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק... תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין, ואלו הן, מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים... (שם עב א וב, וראה שם עוד)
דאיתמר, מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור... (שם צז ב, וראה שם עוד)
המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר בחוץ תעמוד, היו לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד... (שם קיג א, וראה שם עוד, וערך משכון)
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. (בבא בתרא י א)
...מלוה כי יזיף בצנעא קא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה. (שם מב א)
...ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, וקיימא לן לא יפרע מן הערב תחילה. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי, אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו... (שם קעד א, וראה שם עוד)
...ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אלא מעתה טעו לא ישלמו, כל שכן אתה נועל דלת בפני לווין... (סנהדרין ג א)
דאמר רב יהודה אמר רב, אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם, לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלושת בניו... (שם קד א)
מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז, על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים... תנא המלוה את חברו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום, סבר רבה בר בר חנא קמיה דרב למימר הני מילי במלוה בשטר, דלא עבד איניש דטרח וכתב שטר בציר מתלתין יומין, אבל מלוה על פה לא, אמר ליה רב הכי אמר חביבי אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה... (מכות ג א, וראה שם עוד)
אמר רבי יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר, יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים... (שבועות מא א, וראה שם עוד)
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם... רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא, שנאמר (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן... (אבות ב ט)
...החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום... (שם ג טז)
...איני, והא רבי ינאי יזיף ופרע, שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים, דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו... (ערכין ו ב)
...מהי בינה למלוה, מלוה לא ניתנה לשם קדושין, קידושין לכך ניתנו משעה ראשונה... (קדושין כד ב, וראה שם עוד)
...רב אמר יורש כמשועבד, כשם שמלוה בעדים אינה נגבית ממשועבדין, כך אינה נגבית מן היורשין, שמואל אמר דאיקני אינו גובה ממשועבדין, הא מבני חרי גבי, הכא את מר גובה, והכא את מר אינו גובה, לא דמי מי ששעבד מקצת למי שלא שיעבד כל עיקר. אמר רבי לעזר שאני אומר כתב ללוות ולא לוה, אמר רבי לעזר אם היה הלווה מודה הרי זה יחזיר, אמר רבי לעזר אם הוחזק השטר ביד המלוה הרי זה יחזיר... (בבא מציעא ד ב, וראה שם עוד)
רב ורבי יוחנן תרוויהון אמרין והוא שהלווהו בעדים, אבל אם הלווהו שלא בעדים יכיל מימר ליה הלויתני ונתתי לך מחצה. אמר רבי יודן אין אומר בממון מאחר מאחר דיכיל למימר ליה לא הלויתני, ויכיל מימר ליה הלויתני ונתתי לך חציים. מתניתין פליגא ברבי יוחנן, מנה לי בידך אמר לו הין, למחר אמר לו תניהו לי, נתתיו לך פטור, אין לך בידי חייב, רב אסי אמר המלוה לחבירו לא יפרענו אלא בעדים... (שבועות כח ב, וראה שם עוד)
פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', התקין הלל לפרוזבול... (שביעית כט ב)
וילך למסעיו - במסעות שהלך, בהן חזר, אמר רבי אלעזר ברבי מנחם הלך לפרוע הקפותיו. (בראשית מא ג)
אם כסף תלוה, הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ב) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, אין בריה שאינה חייבת לאלקים, אלא שהוא חנון ורחום ומוחל על כל הראשונים... (שמות לא א)
לא תהיה לו כנושה - אם הלוית אותו לא תדחקנו, שאם יש לו שדה או כרם לא תאמר לו טול לך מנה ועשה מהם פרקמטיא, וכתוב לי אפותיקי על שדך או על כרמך, למחר הוא מפסיד הפרקמטיא, ואתה נוטל את שדהו או את כרמו... (שם שם ו)
...באה וראה כל בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה, היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות, שנאמר (תהלים י"ט) יום ליום יביע אומר, הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה... החסד לוה מן הצדקה והצדקה מן החסד, שנאמר (משלי כ"א) רודף צדקה וחסד, התורה לוה מן המצוות והמצוות מן התורה, שנאמר (שם ז') שמור מצותי וחיה. בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה ועושים שלום זה עם זה בלא דברים, ובשר ודם לוה מחברו ומבקש לבלעו ברבית ובגזל, ואלו שנוטלין רבית אומרים להקב"ה למה אין אתה נוטל מעולמך שכר שהבריות בתוכו... לכך הקב"ה מזהיר בתורה, אם כסף תלוה את עמי, ואם אינו משלם לך דייך שאני קורא אותו רשע, שנאמר (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן זה הקב"ה... (שם שם טז)
...אמר לו משל, אם יבאו אצלך שני בני אדם ללות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה, לעשיר או לעני, אמרה לו לעשיר, אמר לה ולמה, אמרה לו שאם איבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע, אבל עם איבד העני ממוני מאין יפרע לי... (קהלת א יז)
אם כסף תלוה, כך פתח רבי תנחומא, מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט), מלוה ה' חונן דל, כביכול לה' הוא מלוה, וגמולו ישלם לו, אמר רב פפא הכהן בן חמא אמר רבי ראובן, מהו וגמולו ישלם לו, יכול נתן פרוטה לעני הקב"ה משלם לו, אלא אמר הקב"ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב, ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי מיתה, ואזכור אני להם את המצוה שעשית... אמר הקב"ה דייך שנקראת מלוה לי, אמר הקב"ה אם כסף תלוה את עמי, אתה עמי תזכה למחיצתי, אתה מוצא על כל עבירה ועבירה שאדם עושה הקב"ה יושב עליו במשפט לומר היאך יוצא משפטו... אבל המלוה ברבית אין הקב"ה נושא ונותן בדינו... בא וראה מה בין מעשה אדם למעשה של הקב"ה אדם שהוא חייב לחבירו מאתים או רבוא או שלש מאות, והוא אומר לו תן לי את שלי, ואומר לו אין בידי כלום, מיד עושין מריבה ומבזין זה את זה, והקב"ה אינו כן, את מוצא בקיץ שהיום לוה מן הלילה מתקופת טבת עד תקופת תמוז, ומתקופת תמוז עד תקופת טבת הלילה לוה מן היום, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם (תהלים י"ט), לכך הזהיר הקב"ה למשה ואמר לישראל אם כסף תלוה את עמי לא תנהג בו מנהג בזיון, שהוא עמי, את העני עמך, הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני עמך... (משפטים טו)
אם כסף תלוה, לא תאמרו כסף, אלא אפילו כל דבר שתלוה אותו לא תהיה לו כנושה, ולא תאמר כסף אמרה תורה שלא להלוות ברבית, אני מלוה אותו בחטים, שנאמר אם כסף תלוה את עמי. את העני עמך, הוי מביט בעני כאילו הוא עמך, מכאן אמרו רבותינו, עני שבשוק ועני בחצר שלך, שבחצר קודם... לא תהיה לו כנושה, לא בשביל שאמרתי לך לנכרי תשיך תהא מלוה לנכרי ומניח לישראל, לומר שאני משתכר מן הנכרי, אמר הקב"ה הוי יודע שאני שעשיתי אותו עני ולך עשיר, יכול אני להחזירך לעשות עני אותך.
אמר רב נחמן מה כתיב נתן תתן וגו' כי בגלל וגו', (דברים ט"ו י'), כי למען אין כתיב כאן, כי אם בגלל, מהו בגלל, הוי יודע גלגל הוא, אני עשיתי אותו עני ואותך עשיר, לא תגרום לי להחזיר את הגלגל ואעשה אותך עני... (משפטים ח)
אם כסף תלוה - רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג', וזה אחד מהן. את עמי - עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין, וזהו משמעו, אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לנכרי, ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני, לאותו שעמך. לא תהיה לו כנשה - לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו... (שמות כב כד)
את הנכרי תגש - זו מצות עשה. והעבטת - כל לשון הלואה כשנופל על מלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית והעבטת, ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית... (דברים טו ג וו)
לא תהיה לו כנשה - הוא המלוה, יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה, כענין שכתוב "עבד לוה לאיש מלוה", אבל תהיה לו בכל דבר כאילו לא לוה ממך לעולם... לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון. (שמות כב כד)
כנושה - הוא המלוה, ואמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה, כענין שכתוב עבד לוה לאיש מלוה, אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם. (שמות כב כד)
את הנכרי תגש - לרש"י מספרי מצות עשה, ולא אחיך, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולפי ששנינו שם לא תגוש ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה... לא שיהיה מצוה להלות את הנכרי ברבית כלל, וכך מוכח בגמרא באיזהו נשך, והרב ר' משה עשאן שתיהן מצוות ממש, לנגש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי, ושם הוא מורגל במקומות רבים... (דברים טו ד)
מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, יכול רשות, תלמוד לומר העבט תעביטנו וגו', ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל, שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למדה זו, והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'.
כל הנוגש עני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו, עובר בלא תעשה, שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומצות עשה לנגוש את העכו"ם ולהצר לו, שנאמר לנכרי תגש, מפי השמועה למדו שזו מצות עשה.
אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו אף על פי שאינו תובעו, ואין צריך לומר אם תבעו. וכשם שאסור לזה לתבוע, כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו שבידו, ולומר לו לך ושוב, והוא שיש לו, שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב. וכן אסור ללוה ליקח הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה, עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה, אף על פי שהמלוה עשיר גדול, ועושה זה רשע הוא, שנאמר לוה רשע ולא ישלם, וצוו חכמים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.
כשיתבע המלוה הלואתו, אף על פי שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמין בדין, אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם לבית דין, וגובין מכל קרקע שיש לו, אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם, גובין לזה, ואם יבא הראשון ויטרוף יטרוף. טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי, אלא פקדון הם בידי או שכורין או שאולין, אין שומעין לו, או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו... (הלכות מלוה ולוה א א, וראה שם עוד)
כשראו הגאונים שעמדו אחר חבור הגמרא שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לווין, התקינו שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא החביאן ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר, וכולל בשבועה זו שכל שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש, מזון הראוי לו וכסות הראויה לו, לא אכילת הזוללים והסובאין, או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו, וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו... גם אחר תקנה הזאת אין בעל חוב יכול להכנס לתוך ביתו של לוה, לא הוא ולא שליח בית דין, שלא תקנו לעקור גוף התורה, אלא הלוה עצמו יוציא כליו, או יאמר כך וכך הוא שיש לי... מי שנשבע שבועה זו שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעל חוב, אין כל אחד מבעלי חובות בא ומשביעו, שהשבועה אחת כוללת כל בעלי חובות...
מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום ובדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים, כדי להנקם ממנו, או כדי שילך וילוה מן העכו"ם או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שינצל משבועה זו, יראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו שבועה זו, ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה, ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטרדו מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו, שלא תקנו הגאונים תקנה זו אל אלא מפני הרמאין... (שם ב ב, וראה שם עוד)
אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובח יתר, וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עוור לא תתן מכשול, וגורם קללה לעצמו. (שם שם ז)
המלוה את חבירו ומצא הלוה יותר, אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר, ואם לאו מתנה היא שנתן לו, או גזילה היתה לו בידו והבליע לו בחשבון, או אחר צוה להבליע לו. בכמה הדעת טועה, באחד ובשנים או בחמשה או בעשרה, שמא מנה חמשה חמשה או עשרה עשרה... מלוה את חבירו על המטבע ונפסל, אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו, ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה... (שם ד י ויב, וראה שם עוד)
המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה, או אתם עדי שאני חייב לזה מנה, זו נקראת מלוה על פה, ואין צריך לפורעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי, נשבע היסת ונפטר. אבל הלוה את חברו בשטר צריך לפרעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן, אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו...
כל מלוה בשטר גובה אותה מן היורשין ומן הלקוחות, כמו שיתבאר, ומלוה על פה גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות, לפי שאין לה קול... אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין אלא באחד מג' דברים אלו, כשחייב מודה בה, וצוה בחליו שיש לפלוני עליו חוב עדיין, או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע זמן לפרעה, וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו, או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו...
מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן מן המטלטלין שהניח, ואם לא רצה היורש ליתן אין כופין אותו, ואם תפס בעל חוב מחיים גובה מהן... (פרק יא א, וראה שם עוד)
מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה, אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין שולחין ומודיעין לו, ואם אי אפשר להודיע במהרה, אומרים למלוה שישבע ויטול מנכסיו, בין מן הקרקע בין מן המטלטלים, ואין חוששין לשובר. ודין זה תקנת חכמים, כדי שלא יהיה כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינה אחרת, ונמצא נועל דלת בפני לוין.
שלש ראיות צריך להביא לבית דין ואחר כך יפרע שלא בפניו, ראיה ראשונה לקיים השטר שבידו, ראיה שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין, ראיה שלישית שאלו הנה נכסים של פלוני הלוה הם...
המלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, כיצד, המלוה את חבירו בישוב ותבעו במדבר אינו יכול לדחותו, אלא חייב לפרוע לו בכל מקום שיתבענו, בא הלוה לפרעו במדבר, הרשות ביד המלוה, אם רצה מקבל, ואם רצה אומר לו איני נפרע אלא בישוב כדרך שנתתי לך בישוב, והרי הן ברשותו עד שיפרענו בישוב. (שם יג א, וראה שם עוד)
...מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר, ואבד השטר, והרי העדים קיימין, אף על פי שקנו מידו וטען שפרע, הרי זה נשבע היסת. והורו רבותי, שאפילו היה חוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע, הואיל וכתבו לו השטר ואין בידו שטר, והלוה טעון פרעתי, נאמן, ונשבע היסת שפרעו, שאנו חוששין שמא פרעו, ולפיכך קרע השטר או שרפו, וכן הורו רבותי, שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי, אף על פי שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר, שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה. (שם יד יג, וראה שם עוד)
המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל, מגבהו ממעות בבל, היה כתוב בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל, מה שאין כן בכתובה, לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל, מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל. בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול, היה בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו, מכאן אתה למד, ששטר שאין בו שם מקום שנכתב בו כשר לכל דבר, והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר, אף על פי שעדות זו אי אתה יכול להזימה, שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כמו שיתבאר. כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרין, אף על פי שאין אתה יכול להזימן. (שם יז ט)
כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעותיו, ודין תורה שגובה בעל חוב מן הזיבורית, שנאמר בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו', מה דרכו של אדם להוציא, פחות שבכליו, אבל תקנו חכמים בבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, במה דברים אמורים, בבא ליפרע מן הלוה עצמו, אבל הבא ליפרע מן היורשין בין קטנים בין גדולים, לא יפרע אלא מן הזבורית... (שם פרק יט א, וראה שם עוד)
מי שיש לו חובות הרבה, כל שקדם חובו גובה תחלה, בין מן הלוה עצמו בין מן הלקוחות, ואם קדם האחרון וגבה מוציאים מידו, שכל שקדם חובו זכה. במה דברים אמורים בקרקעות שהיו לו בעת שלוה, אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה, אף על פי שכתב לכל אחד מהן מה שאני עתיד לקנות משועבד לך, אין בהם דין קדימה, אלא כולן שוין, וכל שקדם וגבה זכה, אף על פי שהוא אחרון... (שם פרק כ א, וראה שם עוד)
סדר גביית החוב כך הוא, כשיביא המלוה שטרו לבית דין ויתקיים, אומרים ללוה שלם, ואין יורדין לנכסיו תחלה עד שיתבענו, ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי לוה קודם שיתבענו מסלקין אותו. אמר הלוה הריני משלם, קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות, קובעין לו זמן שלשים יום, ואין מחייבין אותו ליתן משכון, שאילו היו שם מטלטלים מיד היו בית דין גובין מהן. ואם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים, הרי זה מחרים. ואין מחייבין הלוה להביא ערב עד שיתן. שלמו השלושים ולא הביא, בית דין כותבין אדרכתא, וכן אם אמר בתחלה כשתבעו איני משלם, כותבין אדרכתא על נכסיו מיד, ואין קובעין לו זמן, וכן אם אין שם אלא מלוה על פה או שהודה, כותבין אדרכתא על נכסי בני חורין שיש לו... (שם פרק כב א, וראה שם עוד)
המלוה את חברו ואחר שהלוהו אמר לו אחד אני ערב, או שתבע את הלוה בדין ואמר לו אחד הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חבירו בשוק ליתן לו, ואמר לו הנח ואני ערב, אין הערב חייב כלום, ואפילו אמר אני ערב בפני בית דין, אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה, כל אלו הפנים בין בפני בית דין בין בינו לבין המלוה נשתעבד. אמר לו בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין, וכן אם בית דין עשו אותו ערב, נשתעבד אף על פי שלא קנו מידו, כגון שהיו בית דין רוצין לגבות מן הלוה, ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם, הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין, באותה הניה שעבד עצמו. (שם פרק כה א, וראה שם עוד)
"אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'" (תהלים מ"א ב'), אם ילוה אדם לעני מעות והמלוה יודע שהלוה אין לו לפרע, והעני איש טוב, שאם היה לו היה פורע ברצון, ועתה אין לו, אם יראנו הולך ילך לו מצד אחר, שלא יסבור עתה רוצה לשאול לו את החוב. ועוד יתבייש אף על פי שלא ישאל לו, יאמר הלוה בלבו עתה יכול המלוה לחשדני שלא ארצה לפורעו, ואין לו במה לפרוע. (שכז)
אם אדם חייב לחבירו מעות, ושניהם שכחו אם פרע לו, ואינו קוראו לדיין, אם ירצה לצאת ידי שמים יפרע לו, ואם גם אותו טוב וצדיק הוא, והוא לא יקבל, אז אותו שהיה חייב ושכח יתן כל החוב בלא תנאי לידו, ויאמר לו, אם אני חייב לך יהא שלך, ואותו חבירו יאמר אם הם שלי אני מוחלם לך, וימחלו זה לזה ויחלוקו. ומעשה בשנים שקנו במעות ספרים ומשאילין למי שהיה צריך ללמד בהם. (תתרסז)
כי יש עשיר שהנוטל ממנו פרוטה אינו רואה סימן ברכה, לכן אל יקח אדם מעות מרוב בני אדם להרויח בהם שמא מזל של אחד מהם יגרום לו להפסידם מידו אף של אחרים שבידו, כי יש אדם שבכל מקום שיגע ממונו ביד מי שהוא ירד מנכסיו או ימות, לכך יזהר אדם. (תתרעב)
לא תהיה לו כנושה, הוזהרנו בזה שלא לצער את הלוה, ולא יעבר המלוה לפניו ויודע שאין לו מה לפרוע, כי הוא מציק לו ומרפה את רוחו בזה, ואמרו רז"ל הרי הוא כאילו דן אותו בשני דינים, שנאמר (תהלים ס"ו י"ב) ."הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים". וראוי לעטות קנאה להוכיח המסתוללים בעמנו במקצת מקומות לאסור הלוה בזיקים, גם כי לא יזדמן לו לפרע. (שערי תשובה שער ג פח)
רבי שמעון אומר הלווה ואינו משלם, לא היה יכול לומר בכלל היפך מן "הרואה את הנולד", שירחק ממנה האדם, שכל אדם מרוחק ממנה מאליו, אך יכול להדבק בה על ידי הפועל. ולקח דבר אחד שיש לאדם לראות את הנולד, ומי שאינו רואהו אינו מתרחק מדרך רעה כמו הלוה ואינו משלם, שבשעת הלואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרע כשיגיע זמן הפרעון, ואם לא יכיר בשלו, אם יהיה בידו יכולת לא ילוה עתה משום דוחק שיהיה לו, וידחוק השעה גם אם הוא צריך הלואה הרבה מאד. אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ב"ה, שמצינו הלואה מהקב"ה שנאמר (משלי י"ט י"ז) "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו", רוצה לומר, כאילו מלוה את ה' החונן לדל, ושכר גדול יש לו... כי בהיות לך דין הלואה עם בני אדם אינך פטור, אף על פי שבני אדם פטרוך, מה טעם, שנאמר "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן", כלומר כיון שלוה ואינו משלם רשע הוא, ואף על פי שאין לו, כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו, אבל הצדיק חונן מה שיש לו ליתן ולפרוע בהן נותנו, על כל פנים הוא נזהר מתחלה במה יוכל לפרוע. ואף על פי שלאדם הפורע חובו אין מחזיקין לו טובה, אך הצדיק שהוא בדרך ארץ חן בשפתותיו, ואף כשמחזיר ממונם לבני אדם מחזיקין לו טובה, ונעשין אוהביו על ידי הממון שלהם. (פרקי אבות ב יג)
שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר על כל דבר פשע... (משפטים מצוה נח)
להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחויבת ממצות נתינת הצדקה... שורש המצוה שרצה הא-ל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבל הטובה... (שם מצוה סו)
שנמנענו מלתבע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרע חובו, לפי שאין לו, שנאמר לא תהיה לו כנושה, ודע כי זאת המניעה תכלל גם כן שלא להלוות ברבית לישראל... (שם מצוה סז)
לנגש את הנכרי עובד עבודה זרה שיפרע מה שהוא חייב לנו ולא נחמל ונרחם עליו להאריך לו המלוה, ועל זה נאמר את הנכרי תגש. ומשרשי המצוה, שלא נלמד נפשותינו לחמל ולרחם עליהם, למען לא נמשך אחרי מעשיהם ואחר עצתם בשום דבר. והרמב"ן ז"ל כתב שאין זה מצות עשה כלל, אבל ענין הכתוב להזהיר על החמלה בישראל בעשה ולא תעשה... (ראה מצוה תעו)
שלא להמנע מלהלוות אל הצריכים מפני פחד השמיטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו'"... משרשי המצוה לחזק ולקבע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו, עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו, ולהפסידה ממנו אם אולי יארע בו אונס או שום מקרה שלא יוכל לתבע הלואתו קודם שנת השמטה... (שם מצוה תפ)
שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב, כלומר הלווה, אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפוץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו, או שנמצאהו בשוק ונחטוף המשכון מידו בשוק... משרשי המצוה, כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול, מפחדו אליו למעלתו... (תצא מצוה תקפה)
...ואפשר שמה שכתב "וצדיק חונן ונותן" הוא על השי"ת, שהקב"ה ית"ש עם היות שרואה שהרשע הזה אינו משלם, הוא חונן ונותן לו מתנת חנם, כמאמרם "וחנותי את אשר אחון", אף על פי שאינו הגון, שיש אוצר להקב"ה לתת למי שאין לו משלו... ואם נאמר שהוא כפשוטו, נפרש מה שאמר אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום, לפי שאדם מעולם לא היה מלוה מעותיו לחבריו רק מפני שהוא מצוה שצוה אותה המקום, ואמר אם כסף תלוה את עמי, ואם כן היות שהאדם לא היה מלוה אם לא לקיים מאמר הא-ל, אם כן הלוה מן האדם כלוה מן המקום ממש, לפי שמפני צוויו הלוהו... אבות פרק ב יא)
גדול המלוה יותר מן העושה צדקה... כמו שאמרו החכמה לוה מן הבינה והבינה לוה מן החכמה, כי כל העולם מיוחד על זה שלוין זה מזה... כי הצדקה יש עמה חסרון, כי סוף סוף הוא חסרון המקבל שצריך לקבל מאחר, אין זה כמו המלוה, שאין חסרון כל כך, ומכל מקום כאשר צריך להלואה הוא חסרון מה, אבל המטיל מלאי לכיס שאין זה גנאי ופחיתות כלל למקבל... (חידושי אגדות שבת סב)
אם כסף תלוה - ...הקדים שמשני צדדים חייב להלותו, מצד שהוא בכלל עמי, ודרך המלך בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה, כל אדם יכול ללות להם, על סמך שהמלך יפרע חובו, כי עליו לזון עמו. ב' שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו... ויכלול לשון עמך, על כן בא לידי עוני, כדי לזכותך... (שמות כב כד)
יש הבדל בין שם מלוה ובין שם נושה, מלוה נקרא על הנתינה שנותן הלואה ללוה, ונושה בא על התביעה שדוחק את חבירו שיפרע לו... ולכן פועל לוה נקשר עם "את" בכל מקום, ופועל נשה נקשר עם בי"ת, כי יחוס הפעול "את" מורה על הענין היוצא מן הפועל אל הנפעל, שמלוה לו כסף, אבל סימן הבי"ת מורה על הענין שנמצא מכבר בעצם הפעול... (הכרמל)