(ראה גם: מיתת-בית דין, עונש)
והיה אם בן הכות הרשע, והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. (דברים כה ב)
...ובאלו ארבעים מלאכות חסר אחת (הנוהגות בימות החול) לקו, עשר מלקות לאדם ועשר לחוה, ועשר לנחש, ותשע לארץ (שהם ל"ט קללות), ומשום ששולטים ט"ל (שהוא יו"ד ה"א וא"ו) בשבת שהיא ה"א, אין לוקין בשבת, כי ט"ל הזה אינו כט"ל מלאכות דחול, שהם מצד עבד מטטרון... (פנחס תקפז, ועיין שם עוד)
מצוה זו להכות לרשע, שהוא סמאל, שעתיד הקב"ה להכותו חמשים מכות משום שעשה עצמו א-לוה, יבא היחוד (דקריאת שמע וברוך שם כבוד מלכותו), שישראל מיחדים בכל יום בכ"ה כ"ה אותיות שבהם, ויכה בהם למי שעושה עצמו א-לוה, והוא אינו אלא עבד מטונף, ואלו חטאו בה' (אחרונה שהיא מלכות), תקן להם הקב"ה להכותם ביו"ד ה"א וא"ו, שהם בגימטריא ארבעים חסר אחת, ובשם הזה הכה הקב"ה עשרה מכות לאדם, ועשרה לחוה, ועשרה לנחש, ותשעה לארץ, משום שכולם חטאו באות ה' (שהיא המלכות), ומשום זה (כתוב) כי עשית זאת, (היא שם המלכות). (תצא צו)
והצדיקו, יכול כל מרשיעים לוקים, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה. ועדיין איני יודע אילו הם הלוקים, תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו, מה חסימה מיוחדת מצות לא תעשה והוא לוקה, כך כל שהוא מצות לא תעשה הרי הוא לוקה. או כל מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה הרי הוא לוקה, כך כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה הרי הוא לוקה, תלמוד לומר לא תחסום שור, מה חסימה מיוחדת שאין בה קום ועשה והרי הוא לוקה, כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום ועשה הרי הוא לוקה. רבי שמעון אומר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, צדקהו כדי שלא ילקה. והפילו השופט, מלמד שאין מלקין מעומד, והכהו, שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו, לפי שהוא לוקה ועיניו בו, ולא שיהא לוקה ועיניו בדבר אחר. יכול יהיה לוקה ומת, יכול יהיה לוקה ומשלם, תלמוד לומר כדי רשעתו, אין לוקה ומת, יכול יהא לוקה ומשלם, תלמוד לומר כדי רשעתו, אין לוקה ומשלם.
ארבעים יכנו, יכול ארבעים שלימות, תלמוד לומר במספר ארבעים, מנין סמוך לארבעים, רבי יהודה אומר ארבעים שלימות, והיכן הוא לוקה, בין כתיפיו. יכנו, ולא על הקרקע, יכנו ולא על כסות, יכנו אין מלקים שנים כאחד. לא יוסיף, אם היה מוסיף עובר על לא תעשה, אין לי אלא בזמן שמוסיפים על מנין, על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין מניין, תלמוד לומר לא יוסיף מכל מקום. מכה רבה, אין לי אלא מכה רבה, מכה מעוטה מנין, תלמוד לומר על אלה, אם כן למה נאמר מכה רבה, מלמד שאין הראשונה מכה רבה. ונקלה אחיך לעיניך, מיכן אמרו, מתקלקל בין ברעי בין במים פטור. רבי יהודה אומר האיש ברעי והאשה במים. מלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מיד כריתן. רבי חנניה בן גמלא אומר, כל היום קורא אותו הכתוב רשע, שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, אבל משלקה הכתוב קוראו אחיך, שנאמר ונקלה אחיך... (תצא רפו)
...דאי מדרבי אלעזר, אין לוקין על לאו שבכללות... לאו מי אמר אביי, אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צירעה לוקה שש... (פסחים כד א)
אמר רבא אכלו (את הפסח) נא, לוקה שתים, מבושל לוקה שתים, נא ומבושל לוקה שלש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי, חדא מיהת לקי, איכא דאמרי חדא נמי לא לקי, דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה. רבא אמר אכל זג לוקה שתים, חרצן לוקה שתים, זג וחרצן לוקה שלש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות... (שם מא א וראה שם עוד)
...אמר ליה אביי ולנגדיה (יכהו) מר נגידי, אמר ליה עדיפא עבדי ליה, דבמערבא מימנו אנגידא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא... (שם נב א)
דאיתמר, שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו אינו לוקה, רבי יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אבל התראת ספק שמה התראה, ורבי שמעון בן לקיש אמר אינו לוקה משום דהוה ליה התראת ספק, אבל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו... (שם סג ב)
תנן התם, כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל. אמר רבי יוחנן חלוקין עליו חביריו על רבי חנניה בן גמליאל... אמר רב נחמן הא מני רבי יצחק היא, דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא... (מגילה ז ב, וראה שם עוד)
...והתניא לוקה מכת מרדות, מדרבנן, דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה ומאן דמקדש בשוקא, ומאן דמקדש בלא שדוכי, ומאן דמבטל גיטא, ומאן דמסר מודעא אגיטא, ומאן דפקיר שליחא דרבנן, ומאן דשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין ולא אתי לבי דינא ותבע לשמתיה, ועל חתנא דדאיר בבי חמוהי... (יבמות נב א)
ורמינהו, אלו הן הלוקין, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו... וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם... אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות, ממונא משלם מילקא לא לקי, מנא ליה לעולא הא, גמר מחובל בחבירו, מה חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות, ממונא משלם מילקא לא לקי... אלמא קסבר רבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם, מנא ליה לרבי יוחנן הא, אמר קרא כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, וסמיך ליה ארבעים יכנו... (כתובות לא ב, וראה שם עוד)
...ממאי דמיתה חמורה, דילמא מלקות חמור, דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. אמר ליה רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי, ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה... (שם לג א)
תנו רבנן, וענבים לחים ויבשים לא יאכל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, לאתויי חמרא חדתא ועינבי. אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים, אכל זג לוקה שתים, אכל חרצן וזג לוקה שלש, (מכל אשר יעשה, ואחת על חרצנים, ואחת על זג). רבא אמר אינו לוקה אלא אחת, שאינו לוקה אלאו שבכללות... (נזיר לח א, וראה שם עוד)
תנו רבנן אלמנה אלמנה (בא על אלמנה שיש בה שלש שמות של אלמנות), אינו חייב אלא אחת, אלמנה וגרושה וחללה זונה, בזמן שהם כסדר חייב על כל אחת ואחת, זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתארמלה, אינו חייב אלא אחת... לא צריכא שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון, שהיתה אלמנת לוי, מהו דתימא הרי שמות מחולקים, קא משמע לן גופים מוחלקים בעינן וליכא... (קדושין עז א, וראה שם עוד)
אמר רב מלקין על יחוד ואין אוסרין על היחוד, אמר רב אשי לא אמרן אלא ביחוד פנויה, אבל ביחוד דאשת איש לא, שלא תהא מוציא לעז על בניה, מר זוטרא מלקי ומכריז... אמר רב מלקין על לא טובה השמועה, שנאמר, אל בני כי לא טובה השמועה. (שם פא א)
אמר רב הונא חבל ריחים לוקה שתים, משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל, ריחים ורכב לוקה שלש, משום ריחים ורכב, ומשום כי נפש הוא חובל, ורב יהודה אמר חבל ריחים לוקה אחת, ורכב לוקה אחת, ריחים ורכב לוקה שתים כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא... (בבא מציעא קטו א, וראה שם עוד)
מכות בשלשה וכו', מנהני מילי, אמר רב הונא אמר קרא ושפטום שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה, אלא מעתה והצדיקו שנים, והרשיעו שנים, הרי כאן שבעה, ההוא מיבעי ליה כדעולא, דאמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין, דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה מלא תענה, משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה, מאי טעמא דרבי ישמעאל, אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות, כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע, וכתיב התם אשר הוא רשע למות, מה להלן בעשרים ושלשה, אף כאן בעשרים ושלשה. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת. אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי, כי הכי אומדנא למה לי, למחייה ואי מאית לימות, אמר ליה אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך, כי מחית אגבא דחיי מחית... (סנהדרין י א)
מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה. מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין, לוקין שמונים, משום לא תענה ברעך עד שקר, ומשום ועשיתם לו כאשר זמם, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, אלא רבי מאיר מאי טעמא. אמר עולא גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע לוקה ומשלם, אף כל לוקה ומשלם... (מכות ד א, וראה שם עוד)
משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד, העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים, מנא הני מילי, אמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקיות, ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין, מה להלן אין מיתה למחצה, אף כאן אין מלקות למחצה. רבא אמר בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא, אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף, מלקות לא מצטרף. (שם ה א)
ואלו הן הלוקין, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו... חייבי כריתות קא תני, חייבי מיתות בית דין לא קתני, מתניתין מני, רבי עקיבא היא, דתניא אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנו בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להם, חייבי מיתות בית דין בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן... מאי טעמא דרבי ישמעאל, דכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, וכתיב והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו, הוי אומר הפלאה זו מלקות היא, וכתיב אם לא תשמור לעשות את כל וגו'... אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי, לעשות כתיב, לאו שניתק לעשה נמי, דומיא דלאו דחסימה, השתא דאתית להכי, כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה. ורבי עקיבא מאי טעמא, כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ורבי ישמעאל הני מילי מיתה וממון או מלקות וממון, אבל מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא... (שם יג א, וראה שם עוד)
כמה מלקין אותו, ארבעים חסר אחת, שנאמר במספר ארבעים, מנין שהוא סמוך לארבעים, רבי יהודה אומר ארבעים שלימות הוא לוקה, והיכן הוא לוקה את היתירה, בין כתפיו. אין אומדין אותו אלא במכות ראויות להשתלש, אמדוהו לקבל ארבעים ולוקה מקצת, ואמרו שאין יכול לקבל ארבעים פטור, אמדוהו לקבל שמונה עשרה ומשלקה אמרו שיכול הוא לקבל ארבעים, פטור. מאי טעמא, אי כתיב ארבעים במספר, הוה אמינא ארבעים במניינא, השתא דכתיב במספר ארבעים, מנין שהוא סוכם את הארבעים... אמר רבי יצחק מאי טעמא דרבי יהודה, דכתיב מה המכות האלה בין ידיך, ואמר אשר הוכתי בית מאהבי. ורבנן, ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב...
עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור, ואם לאו לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה... כיצד מלקין אותו, כופה שתי ידיו על העמוד הילך והילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו, והאבן נתונה מאחריו, חזן הכנסת עומד עליו ורצועה בידו, של עגל, כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה. ידה טפח ורחבה טפח, וראשה מגעת על פי כריסו, ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו, ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה, שנאמר והפילו השופט, והמכה מכה בידו אחת בכל כחו, והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו', וחוזר לתחלת המקרא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', וחותם והוא רחום יכפר עוון וגו', וחוזר לתחלת המקרא, ואם מת תחת ידו פטור. הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו. נתקלקל בין בריעי בין במים פטור, רבי יהודה אומר האיש בריעי והאשה במים. מאי טעמא משום ונקלה. אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, מנין לרצועה שהיא של עגל, דכתיב ארבעים יכנו, וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו... תנא של חמור, כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע וגו', אמר הקב"ה יבא מי שמכיר אבוס בעליו, ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו.
ידה טפח וכו', אמר אביי שמע מינה כל חד וחד לפום גביה עבדינן ליה, אמר ליה רבא אם כן נפיש להו רצועות טובא, אלא אמר רבא אבקתא אית ליה, כי בעי מיקטר ביה כי בעי מרפה בה. מלקין אותו וכו', מנא הני מילי, אמר רב כהנא דאמר קרא והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, רשעה אחת מלפניו, שתי רשעיות מאחריו... תנו רבנן, אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתרי מדע, רבי אמר אפילו חסירי מדע ויתירי כח. אמר רבא כוותיה דרבי יהודה מסתברא, דכתיב לא יוסיף פן יוסיף, אי אמרת בשלמא חסירי מדע, היינו דצריך לאזהורי... תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו, וכשהוא מכה מכה בידו אחת, כי היכי דליתה מדידיה. תנו רבנן, הגדול שבדינין קורא, השני מונה, והשלישי אומר הכהו, בזמן שמכה מרובה מאריך, בזמן שמכה מועטת מקצר... אמר שמואל כפתוהו ורץ מבית דין פטור, מיתיבי, קלה (נתקלקל בריעי או במים) בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו, נפסקה הרצועה בשניה פוטרין אותו, בראשונה אין פוטרין אותו... כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתותם, שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל... (שם כא א)
...דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, ושאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, נשבע מנלן, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אמר קרא לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כי לא ינקה, בית דין של מעלה אין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו... (שבועות כא א, וראה שם עוד)
הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה. זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה. בעי רבי אבא בר ממל טעמא דרבי יהודה משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו, או דלמא בעלמא סבר לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא משום דקסבר שלח מעיקרא משמע... שמע מינה טעמא דרבי יהודה משום דקסבר שלח מעיקרא משמע... (חולין קמא א)
אמר רבי יהודה אמר רב, אכילת שרצים לוקה עליו בכזית, מאי טעמא אכילה כתיב בהו... (מעילה טז ב, וראה שם עוד)
...אמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תתני ומימר, משום דבדיבורו עשה מעשה. המקלל את חבירו בשם מנלן, אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמור, וכתיב והפלה ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו, הוי אומר הפלאה זו מלקות... (תמורה ג ב, וראה שם עוד)
...מנין דהיא לקי והוא לא לקי, דתנו רבנן בקורת תהיה, מלמד שהיא לוקה, יכול שניהן לוקין, תלמוד לומר תהיה, היא לוקה והוא אינו לוקה, ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות היא, אמר רבי יצחק תהא בקראי, כדתניא, גדול הדיינין מקרא, שני מונה, שלישי אומר הכהו. רב אשי אומר בביקור תהיה, כדתנן אין אומדין אותו אלא מכות הראויין להשתלש... (כריתות יא א)
...תמן תנינן, אלו הן הלוקין,והתינינן אלו נערות, הכא את אמר לוקה והכא את אמר משלם, אמר רבי יוחנן לצדדין היא מתניתא, אם התרו בו לוקה, אם לא התרו בו משלם. סבר רבי יוחנן מימר במקום מכות ותשלומין משלם ואינו לוקה, וילקה וישלם, רשעתו, רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. וישלם ולא ילקה, במחייבי ב' רשעות הכתוב מדבר, והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. רבי שמעון בן לקיש אמר, אפילו לא התרו בו אינו משלם, מאחר שאילו התרו בו היה לוקה... סבר רבי שמעון בן לקיש כרבי מאיר, דרבי מאיר אמר לוקה ומשלם. רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש מן המוציא שם רע למד רבי מאיר, וענשו אותו ממון, ויסרו אותו מלקות, ורבנן אמרין לחידושו יצא... (תרומות לד ב, וראה שם עוד)
רבי יודה בר פזי אמר מכות וכרת מה אמרין בה אלו תנייא, אמר רבי יוסה צריכה לרבנן (האם הוא ככרת ותשלומין). רבי יונה בעי ולמה לא שמע לה מן הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי, דתני רבי שמעון בן יוחאי רבי טרפון אומר נאמר כרת בשבת ונאמר כרת ביום הכפורים, מה כרת שנאמר בשבת אין מכות אצל כרת, אף כרת שנאמר ביום הכפורים אין מכות אצל כרת... (מגילה ח א, וראה שם עוד)
תני רב זכיי קומי רבי יוחנן, זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, אמר ליה רבי יוחנן, בבלייא, עברת תלתא נהרין ואתבדת, ואינו חייב אלא אחת... רבי בא בר ממל בעא קומי רבי זעירא, ויהא חייב על כל אחת כמה דתימא בשבת, לא תעשה כל מלאכה כלל, לא תבערו אש בכל מושבותיכם פרט, והלא הבערה בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, מה הבערה מיוחדת מעשה יחידים וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל מעשה ומעשה שיש בו לחייב עליו בפני עצמו, וכא לא תעבדם כלל, לא תשתחוה פרט, והלא השתחויה בכלל היתה, ולמה יצאת מן הכלל ללמד, לומר לך מה השתחויה מיוחדת מעשה יחידים וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל מעשה ומעשה שיש בה לחייב עליו בפני עצמו, אמר לך בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר, ובעבודה זרה כלל שהוא בצד הפרט... (נזיר כד ב, וראה שם עוד)
...נזיר והוא בבית הקברות, רבי יוחנן אמר מתרין בו על היין ועל התגלחת, רבי שמעון בן לקיש אומר מאחר שאין מתרין בו על הטומאה, אין מתרין בו על היין. גרסינן שם בפרק ג' היו לפניו צלוחיות שתים אחת של מים ואחת של יין, נטל ושתה אותה של מים, אמרו הוי יודע משאת שותה של מים את שותה של יין ויש בה עשרה זיתים, ואתה מתחייב עשרה מלקיות, אינו מקבל התרייה בדעת הזאת. אבל אם היתה צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות בה, אמרו לו תהא יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זיתים, ותתחייב עשרה מלקיות, מקבל התרייה בדעת הזאת... (נזיר כט א, וראה שם עוד)
שבועה שלא אוכל ככר זו היום, שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה, על דעתיה דרבי יוחנן חייב שתים, על דעתיה דריש לקיש אינו חייב אלא אחת,אוף רבי שמעון בן לקיש מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין...
זה הכלל כל לא תעשה שיש בו מעשה לוקה, ושאין בו מעשה אינו לוקה, חוץ מן המימר והנשבע ומקלל את חבירו בשם, רבי אבהו בשם רבי יוחנן לית כאן מימר, מימר דיבור ומעשה (בדבורו עושה מעשה). נשבע לשקר מניין, רבי יוחנן בשם רבי ינאי כי לא ינקה ה', מנקין הן הדיינין, קילל את חבירו בשם מניין, ריש לקיש בשם רבי הושעיה ליראה את השם, מנקין הן הדיינין, קילל את חבירו בשם מניין, ריש לקיש בשם רבי הושעיה ליראה את השם וגו'. נשבע לשקר על דעתיה דריש לקיש מניין מינה, מכיון שנשבע לשקר אין זה ירא. קילל את חבירו בשם על דעתיה דרבי יוחנן מניין, מכיון שקילל אין זה ירא... (שבועות יח ב)
העושה מום בבעל מום הרי זה לוקה את הארבעים, המחמץ את המחומץ הרי זה לוקה הארבעים, המסרס את המסורס הרי זה לוקה ארבעים. (בכורות פרק ג)
בשעה שפירש הקב"ה למשה ל"ו כריתות שבתורה, אמר משה לפני הקב"ה, רבון העולמים, אם יחטא אדם בהן כך הוא נטרד, אמר לו הקב"ה ילקנו ארבעים ויצאו ידי כריתתן, וזו ששנינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן, שנאמר (דברים כ"ה) ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא אחיך... ולמה חייבתו תורה ליתן לו מלקות מ', לפי שעבר על התורה שנתנה למ' יום, וגרם מיתה לעצמו שנוצר במ' יום, ילקה מ' ויצא ידי עונשו, כשם שנעשה לאדם הראשון שחטא ונתחייב מיתה ונלקה מ', שנתקלל העולם בחטאו מ' קללות, י' לאדם וי' לחוה וי' לנחש וי' על הארץ, והאריך לו הקב"ה היום, שנאמר (בראשית ב') כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והוא חיה תתק"ל שנה, ולא גמר יומו של הקב"ה... (במדבר ה ה)
ארבעים יכנו לא יוסיף, כנגד מ' קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה, ופחתו חכמים אחת משום לא יוסיף... (שם יח יח)
ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, מי גרם לזה ללקות, הוי אומר זו מריבה... והצדיקו את הצדיק וגו', יכול כל מרשיעין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע אילו הן הלוקין, תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו, מה חסימה מיוחדת מצות לא תעשה והרי הוא לוקה, אף על שהוא מצות לא תעשה לוקה. או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה, תלמוד לומר לא תחסום שור, מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה. רבי שמעון אומר והצדיקו את הצדיק, צדקהו כדי שלא ילקה. (דברים פרק כה, תתקלז)
מה המכות האלה בין ידיך, מי שאינו יודע להכות מכה במקל על ידו או על מוחו, ומי שהוא יודע להכות כופתו ומכהו על גביו ולא על ראשו ולא על עיניו, שלא יסמא את עיניו אלא במקום שאין בו סכנה. מה המכות האלה בין ידיך, ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים... (זכריה פרק יג, תקפא)
פן יוסיף להכותו על אלה, על אלה אין את מוסיף להכותו, מוסיף את להכותו על מכת מרדות. על אלה הוא עובר בלא תעשה, אינו עובר בלא תעשה על מכת מרדות, אלא שהפרש בין מכות בית דין למכת מרדות, מכות בית דין בבית דין, מכות מרדות שלא בבית דין, מכות בית דין במנין, מכת מרדות שלא במנין, מכות דין באומד, מכת מרדות שלא באומד, מכות בית דין ברצועה, מכת מרדות ברצועה ושלא ברצועה...
דבר אחר מכה רבה, למה נאמר, לפי שהוא אומר והפילו השופט והכהו, שומע אני מכה שדופה, תלמוד לומר מכה רבה. אי מכה רבה שומע אני יפצענו במקלות, תלמוד לומר והפילו השופט והכהו, מכאן אמרו רצועה של עגל בידו, כפולה אחת לשתים ושתים לארבעה... חביבות המכות שהן מכפרות על החטאים, שנאמר כדי רשעתו, כדאי הן המכות לכפר על רשעתו. חביבין המכות שהן מאהיבות את האדם לאביו שבשמים, שנאמר ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך, ואמר אשר הכיתי בבית מאהבי (זכריה י"ג ו'), המכות האלו גרמו לי לאהב את אבא שבשמים, וכן הוא אומר יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך... (דברים כה ג)
מלקות תחת מיתה עומדת, יש מפרשים משום דבני נח אזהרתם זו היא מיתתן, וניתנה לבני ישראל מלקות על אזהרות מיתה דבני נח, ועוד יש לומר דזימנין מתים על ידי מלקות. רש"י מלקות במקום מיתה, דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות, ומיתה זו קנסה עליו הכתוב, והרי היא כאחת מן המיתות, וכי היכא דסקילה בפני עצמו, ושרפה בפני עצמו, והרג בפני עצמו, הכי נמי מלקות מיתה בפני עצמו.
ארבעים יכנו לא יוסיף, מהו לא יוסיף, כלומר אם החוטא מקבל מלקות ארבעים לא יבא לידי מלקות שיש בו כמה תוספות מלקות על מלקות שלהם, כך יוסיף להכותו על אלה, כלומר אם לא יקבל מלקות ארבעים בעולם הזה, יבא לידי מלקות בעולם הבא, מכה רבה, וזהו שאמרו רז"ל אל תיקרי מכה רבה, אלא מכיה רבה, כי רב"ה בגימטריא ר"ז, כי רמז לר"ז מלקיות שבתורה. (דברים תצא)
ארבעין יצליף וחסיר חד ילקיניה, לא ישלים, דילמא יוסיף למלקייה על תלתין ותשע אילין מלקות יתיר ויסתכן, ולא יתבזי אחוך ואנת חמי ליה. (דברים כה ג)
בקורת תהיה - היא לוקה ולא הוא, יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, כי לא חופשה ואין קדושיה גמורין... (ויקרא יט כ)
במספר - ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים והן ארבעים חסר אחת. (דברים כה ג)
כדי רשעתו במספר - המכות היה נראה לנו שיש עון שיוכה עליו עשר גם עשרים ופחות ויותר, והעד כדי רשעתו, רק לא יוסיף על ארבעים לולי דברי הקבלה, והוא לבדו האמת. ויש אומרים כי טעם רשעתו במכות גדולות או קטנות, וכלם במספר ארבעים. וטעם ונקלה אחיך שהוא דבר ידוע וגזירה מהשם להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים, ולא בחפץ השופט. (שם)
כי יהיה ריב בין אנשים - על דרך קבלת רבותינו שהמלקות הוא בחייבי לאוין, מה ענין לו בריב אשר בין שני האנשים, האוכל נבלה בביתו לוקה, וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים, והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו, וכל שאר הלאוין, ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק, לפיכך דרשוהו בעדים זוממין, יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שנים עדים כאשר נצטוו, ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע, שלא כמשפט הראשון, והיה אם בן הכות הרשע, שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין ילקה ארבעים, ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו, כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה, או שקלל חבירו בשם או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש... (שם שם א)
כשם שמצוה להמית את המחוייב מיתה, כך מצות עשה להלקות את המחוייב מלקות, שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו, ואף על פי שמלקות בשלשה, במקום מיתה היא עומדת. מלקין בזמן הזה בכל מקום מן התורה בפני שלשה סמוכין, אבל לא בפני הדיוטות. וכל מלקיות שמלקין דייני חוצה לארץ בכל מקום אינה אלא מכת מרדות.
אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה, ובודקין העדים בדרישה ובחקירה כדרך שעושים בדיני נפשות. עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה, שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה, ועבר ולא קיים העשה, הרי זה לוקה, אף על פי שהתראה בספק היא, שאם יקיים יפטר, התראת ספק התראה היא.
עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בית דין כאחת, כגון ששחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה, שהרי נתחייב בדין גדול מזה, ואם התרו בו למלקות בלבד, לוקה.
אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה... ואכל, או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה, אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד, במה דברים שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור, אבל אם אמר אינו חלב זה, וזו אינה גרושה, ואכל או בעל אחר שהכחיש, אינו לוקה עד שיקבעו האיסור שני עדים...
כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו, שאינו מכהו על כסותו, שנאמר והכהו ולא לכסותו, והאבן נתונה מאחוריו שהחזן המכה עומד עליה, ורצועה של עגל בידו, כפולה לשנים ושנים לארבעה, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בו, ורוחב הרצועה טפח, וארכה כדי שתהא מגעת עד פי כריסו, ויד של רצועות שאוחז בה ארכה טפח. האיש המכה צריך להיות יתר בדעה וחסר בכח, ומגביה את הרצועות בשתי ידיו ומכה בידו אחת בכל כחו, ומלקהו שליש מלפניו על חזהו בין דדיו, ושני שלישים מאחוריו, שליש על כתף זה ושליש על כתף זה.
המוכה אינו עומד ולא יושב אלא מוטה, שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו, שיהו עיניו של שופט בו, לא שיהיה מביט בדבר אחר, והכהו, מכאן שאין מכים שנים כאחד.
הגדול שבדינים קורא כל זמן שזה לוקה אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך, ומתכוין שיגמור הפסוקים עם המלקיות, ואם לא גמר חוזר לתחילת המקרא, וקורא וחוזר וקורא עד שתגמר כל ההכאה, והשני שבדיינים מונה, והשלישי אומר לחזן הכה. כל זמן שמכה על פיו הוא מכה. מת תחת ידו פטור, ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת, הרי החזן גולה, ואם לא מת הרי החזן עבר על תעשה, שנאמר לא יוסיף. והוא הדין לכל מכה את חבירו שהוא בלא תעשה... לפיכך כל המכה את חבירו אפילו הכה עבד הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, אבל אם יש בה שוה פרוטה פטור, הואיל והוא חייב לשלם ממון, אין אדם משלם ולוקה. (סנהדרין טז א והלאה)
כיצד מלקין את המחוייב מלקות, כפי כחו, שנאמר כדי רשעתו במספר, וזה שנאמר ארבעים, שאין מוסיפין על הארבעים, אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש, שאם יכה לחלש מכה רבה בודאי הוא מת, לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע, שאם יוסיף לו אחת, נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.
כשאומדין את החוטא כמה הוא יכול לקבל, אין אומדין אלא במכות הראויות להשתלש, אמדוהו שיכול לקבל עשרים, אין אומרין ילקה עשרים ואחת, כדי שיהיו יכולין להשתלש, אלא ילקה שמונה עשרה. אמדוהו לקבל ארבעים, ומשהתחיל ללקות ראוהו חלש, ואמרו אינו יכול לקבל יותר על אלו התשע או השתים עשרה שלקה, הרי זה פטור. אמדוהו לקבל שתים עשרה, ואחר שלקה ראוהו חזק ויכול לקבל יותר, הרי זה פטור, ואינו לוקה יותר על האומד. אמדוהו היום שילקה שתים עשרה, ולא הלקוהו עד למחר, והרי הוא למחר יכול לקבל שמונה עשרה, אינו לוקה אלא שתים עשרה. אמדוהו שילקה למחר שתים עשרה ולא לקה עד יום שלישי, והרי הוא חזק לקבל שמונה עשרה, לוקה שמונה עשרה, שהרי בשעת האומד לא אמדוהו ללקות אלא לאחר זמן.
מי שנתחייב מלקיות הרבה, בין על עבירות הרבה בין על מעשה אחד שחייבין עליו מלקיות הרבה, אם אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור, ואם לאו לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה. כיצד, נתחייב שתי מלקיות, ואמדו שיכול הוא לקבל ארבעים וחמש, כיון שלקה ארבעים וחמש נפטר. אבל אם אמדוהו למלקות אחת, והכהו שלש או תשע או שלשים כמו האומד, הרי זה מתרפא, וחוזרין ואומדין אותו למלקות שניה, עד שילקה לכל מלקיות שהוא חייב בהן.
מי שאמדוהו, וכשהתחיל ללקות נתקלקל מכח ההכאה בין בריעי בין במימי רגלים, אין מכין אותו יותר, שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כיון שנקלה פטור, אבל אם נתקלקל מן הפחד מקודם ההכאה, אפילו נתקלקל משיצא מבית דין ללקות, ואפילו מבערב, הרי זה לוקה כל האומד שאמדוהו... נפסקה הרצועה בשניה פוטרין אותו, נפסקה בראשונה נפטר ממלקות ראשונה ולוקה האומד השני. כפתוהו על העמוד ללקות וכרת את המיתרים וברח פטור, ואין מחזירין אותו.
כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. אף כל מחוייבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן.
כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם וחוזר לגדולתו. אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו, גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ואין מורידין. (שם פרק יז)
אלו הן הלוקין, כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת בית דין, כגון אוכל חלב ודם וחמץ בפסח, וכן כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו מיתה בידי שמים, כגון אוכל טבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וכן כל העובר על לאו שיש בו מעשה, כגון אוכל בשר בחלב או לובש שעטנז. אבל לאו שאין בו מעשה, כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא אינו לוקה. כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כגון לא תנאף, לא תעשה מלאכה בשבת, אין לוקין עליו, וכל לאו שניתן לתשלומין, כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו. וכל לאו שניתק לעשה, כגון לא תקח האם על הבנים, לא תכלה פאת שדך, אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן. ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו, ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן.
אי זהו לאו שבכללות, זה לאו אחד שכולל ענינים הרבה, כגון לא תאכלו על הדם, וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני, הואיל ולא ייחד לו לאו לכל אחד ואחד מהן, אין לוקין על כל אחד ואחד, אלא אם כן חלק אותה בלאוין אחרים, או נאמר מפני השמועה שנחלקו. כיצד, כגון זה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל, אינו לוקה על הנא והמבושל שתים, אלא אחת, ובחדש הוא אומר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וחייב על שלשתן שלש מלקיות, מפי השמועה למדו שזה לחלק...
מי שלקה בבית דין על איסור כרת ולקה פעם שניה על אותו כרת עצמו, כגון שאכל חלב ולקה עליו, ואכל חלב פעם שניה ולקה עליו, אם אכל פעם שלישית אין מלקין אותו, אלא מכניסין אותו לכיפה והוא מקום צר כפי קומתו, ואינו יכול לשכב בו, ונותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיו ויכלה, ואחר כך מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת... (שם פרק יח א והלאה)
כל לא תעשה שיש בו כרת ואין בו מיתת בית דין שלוקין עליהן אחד ועשרים, ואלו הן... כל מחויבין מיתה בידי שמים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה שלוקין עליהן שמונה עשר ואלו הן... אבל המשמש בלא קדוש ידים ורגלים, אף על פי שהוא חייב מיתה, אינו לוקה מפני שהיא מצות עשה, וכן נביא שכבש נבואתו או שעבר על דברי עצמו, והעובר על דברי נביא, אף על פי ששלשתן במיתה אינו לוקה, שהן באין מכלל עשה, שנאמר אליו תשמעון, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה, ואין לוקין עליו.
כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח, ואלו הן... (שם פרק יט א, וראה שם עוד)
יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה... וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות, והוא שיהיה קול שאינו פוסק, כמו שביארנו, ולא יהיו אלו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה. וכן מבזין את זה ששמועתו רעה...
כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך, ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת, שיהיה זהיר שלא יחרם כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד... (שם פרק כד ד)
...ובשם הגאון רבינו סעדיה ז"ל אמרו, כי הזכיר הכתוב מלקות בלשון בקורת, על שם שהמלקות ברצועה של בקר, או יהיה הבי"ת בחלוף פ"א, כלומר כי היא היתה הפקר... (ויקרא יט כ)
...וטעם המספר הזה של ל"ט למלקות, לפי שהמת צריך תחיה, וזה שחטא ועבר על מצוות אדוניו נתחייב מיתה וחל על נפשו עונש כרת, כי בזה יחיה וישוב לו טל של תחיה, כאותם החיים שהנפש מעותדת להן, וזהו שאמרו במסכת מגילה כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן, בארו לנו בזה, כי ל"ט של מלקות הוא כפרת כרת, וישוב לו טל של תחיה, כי תזכה נפשו ותשוב לשרשה.
ועוד טעם אחר, כי חיוב המלקות בבית דין של מטה אינו אלא מבן י"ג שנה ולמעלה, והמכות הן משולשות, ושלשה פעמים י"ג הם ט"ל, וכן המלקות בבית דין של מעלה אינו אלא מבן עשרים ולמעלה, על כן הוא ששים, שלשה פעמים עשרים הרי ששים, וזהו אתיוהו לאליהו ומחיוהו שתין פולסי דנורא... וטעם כדי רשעתו שנותנין לו המכות גדולות או קטנות כפי רשעו, וכלן במספר ארבעים. (דברים כה ב)
ארבעים יכנו - המלקות הזה כמשפט בפני עצמו, ודין שמים הוא, יש על השופט לחייבו ועל החוטא לסבלו, ואין לו להוסיף על המשפט פן יתבזה חברו... וטעם שהיה רוחב הרצועה טפח, והיתה כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח ארבע אצבעות, וכשהיא כפולה הרי טפחיים וח' אצבעות, וכשהיא מכופלת הרי י"ט אצבעות, ועל כן היה משפט רצועה של מלקות להיות בה י"ו אצבעות, שאין לך מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא יכרתו עליה י"ו בריתות... וטעם שתי רצועות עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע, וטעם שהן של חמור, כדי להצטרף יחדיו שור וחמור, על שם שכתוב (ישעיה א') "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו'", כי מי שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם, ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהם...
ואם תשכיל בסוד הענין, תמצא בו עוד בלשון מכה רבה רמז למלקות הגדול, שהוא אשה של גיהנם, המושכת כח ממדת הדין הנקראת כה, כי לכך באו המכות לפרעה במלת כה, והיא גם כן מקבלת ממדת הדין הקשה הגדולה והחזקה, והמלקות הקל והחלוש של העולם הזה, הנה הוא כפרתו של חוטא להציל נפשו מיד להבה, הוא המלקות הגדולה הנקרא מכה רבה, וזה מכלל חסדי ה' בצוותו אותנו לקחת זה תמורת זה... ונקלה אחיך - ...ומן הכתוב הזה הוכיחו ז"ל במסכת מגלה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך, ואין הפטור הזה על המלקות שלנו, כי מלקות שלנו אינו אלא כדי שיתבייש האדם, והבושת הוא אחד ממיני כפרה, שאמר הנביא ע"ה (ישעיה כ"ג) "למען תזכרי ובשת בכפרי לך לכל אשר עשית"... ותראה כי מלת אחיך בגימטריא ארבעים חסר אחת, ורמז לך הכתוב כי כיון שקבל מלקות כמנין אחיך הרי הוא אחיך, וכן מלת אלה ארבעים חסר אחת עם ג' האותיות. (שם שם ג)
...ואמנם בענין המלקות יש חלוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד, אין לוקין עליהם אלא מלקות אחד, כגון אתנן זונה ומחיר כלב, ושאור ודבש, משפט גר יתום וכיוצא בהן כלן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחלה או בסוף, כגון זה הלאו שפורט נא ובשל מבושל, וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש... באלו וכיוצא בהם לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי רבוי הפרט שלא היה צריך, יורה על המלקות על כל אחד. והרבה הרב ראיותיו על זה בעקר התשיעי בספר המצוות שלו, שאין חשבון הלאוין כחשבון מלקיות... (בא מצוה ז, וראה שם עוד)
...והאריכו על הלאו הזה שניהם הרבה, וגלגלו בו מה שאמרו ז"ל בגמרת מכות (ט"ז ב') אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו', וכל אחד יפרש בה הנראה אליו בענין... ואולם לפי דעתי עקר מחלקותם בענין תלוי אם לוקין באסור אחד שתי מלקיות אם לא, שהרמב"ם ז"ל כתב בעקרי המצוות שעשה וקבע בה מסמרים, שלא נלקה לעולם על עבירה אחת שתי מלקיות, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין, כאלו תאמר על דרך משל שיבואו בתורה בחמש מקראות או אפילו במאה לא תאכל חזיר, אם אכלו לא ילקה לעולם באכילה אחת אלא מלקות אחת... ומצד השורש הזה הקבוע אליו, היה לו לדחוק בפרוש אותה שמועה דגמרת מכות הרבה... וכלל פירושו בדבר הוא שיחזר לעולם, כי מה שאמרו שאדם לוקה באכילת בריה אחת הרבה לאוין, שיהיה באותה בריה תוספת ענין שיתיחד הלאו באותה תוספת, ולא שילקה לעולם מאסור אחד לבדו שתי מלקיות... כגון בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתאמר שתהיה תכונתה בענין שאפשר לקרותה שרץ הארץ ושרץ העוף, כגון שיהיו לה כנפים, ושרץ המים שתשוט גם כן במים עם היותה מתעופפת באויר... והרמב"ן ז"ל לא נצטרך לכל זה, כי הוא יסבר שיש לנו ללקות על אסור אחד כמה מלקיות אם יתרבו עליו הלאוין בתורה... (שמיני מצוה קסד)
...ואם תשאל עוד ולמה לוקין על לאו זה, אחר שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה בדבור לבד, וכללא הוא דקיימא לן, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפרוש הוציאו ז"ל (שבועות כ"א א') מכלל זה נשבע וממיר ומקלל חברו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחייב בהם מלקות אף על פי שאין בהם מעשה. ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים הוא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא סנהדרין (ס"ה א') דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל איכא חיוב מלקות בקצת עבירות... מהם שאמרו קצת מפרשים משום מעשה דנפיק מניה בסוף, כגון הא דמימיר, שהבהמה נעשית קדש בדבורו ונהנה ממנה, מעל בה. (בחקותי מצוה שנא)
שנצטוו הבית דין שבישראל להלקות העוברים על קצת ממצוות התורה, וזהו ענין מלקות המוזכר בתלמוד, וכענין שכתבתי בכל מצוה ומצוה שיש בה חיוב מלקות... משרשי המצוה, לפי שישראל נקראים בניו של מקום, ורצה ב"ה ליסרם על העבירות, כדי שישובו עליו ויזכו באחרונה בעולם שכולו טוב, וכענין שכתוב "יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך" (משלי י"ט י"ח), ומזה היסוד אמרו ז"ל (מכות כ"ב א') שאומדין המחוייב מלקות שלא ימות במכת המלקות, וכפי מה שהיו משערין בו שיכול לסבול מן המכות ולא ימות בהן, היו מכין אותו... ובית דין העובר על זה ולא הלקה המחויב מלקות בטל עשה זה וענשו גדול מאד, כי ביראת הדין תתקיים הדת בהמון. (תצא מצוה תקצד)
שנמנע הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות. ובאור זה הענין כך הוא, שכל המחוייב מלקות תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה, ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המוכה, ושניו ומזגו וצורת גופו, ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו יוכה, ואם לא יוכל לסבלו כולו יוכה כפי יכלתו, ואין פחות משלש הכאות לעולם... (שם מצוה תקצה)
ואמרו רבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר הגדול ז"ל, כי ל"ט קללות נתקללו אדם וחוה ונחש והאדמה, ועל כן החוטא אשר עליו רוח טומאת הזוהמה ההיא לוקה ארבעים חסר אחת. ואמרו בירושלמי כי המלקות צריך בחוט השדרה עשרה כנגד י' קללות של נחש, כי החוט הוא כנגד הנחש המסית את האדם שלא כפף שדרתו של אדם אחר שבעים שנה נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים. לימינו עשרה נגד אדם שנברא בימין, לשמאל עשרה כנגד האשה שנבראת בשמאל, בבטנו תשע כנגד הארץ שנתקללה בתשע קללות, כי היא כמו הבטן... (בראשית)
המשפט ושפטום השופט - לומר שמכות בשלשה. (דברים כה א)
והיה אם בן הכות הרשע - בן הוא לשון בינה, לומר לך שצריך בינה בענין האומד שאומדין אותו כמה מכות ראוי לקבל, ושיכו אותו מכות הראויות להשתלש... והפילו השופט - והפילו בגימטריא כפולא, שצריך שתהיה הרצועה כפולה. כדי - ב' במסורה, כדי רשעתו במספר, ואידך והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, זה שאמרו חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, וזהו כדי רשעתו, שלקה כדי שנגאל ונפטר. (שם שם ב)
אחיך - בגימטריא זבל, שאם נתקלקל ברעי פטור. (שם שם ג)
אם בן הכות - בפשט המכות על מריבות, אם יתבע מה שאינו ראוי ואמיתי, או מכחיש האמת, וכן המנהג בכל ארצות ישמעאל התוגר, ולוקה על פי ובפני השופט עד מספר מ'... ומלקות בג' בעדים ובהתראה, וחקירה רבה, והוא על עבירות שהזיקם בגוף בלבד, ולא בנפש ובאמונה, שעל אלה מיתות בית דין אם ילמדו אחרים מהם, ובכרת כשאין מזיקות לאחרים. (שם)
ארבעים יכנו - יש מפרשים שראוי למ' מפני מ' יום של יצירת הולד, אבל לא יעיר כל חמתו, ויש מפרשים שצריך מכות ראויות להשתלש, ונראה לי של"ט הוא בריאת הגוף, וביום מ' מקבל הולד הנשמה, ובגוף החטא שבו יצר הרע, והנשמה חוטאת כל זמן שהיא עם הגוף, וכשמכין אותו ל"ט הגוף נקי מהחטא, וממילא גם הנשמה טהורה. (גור אריה שם)
כי יהיה ריב - שם ריב הוא על ענין שיגיע ממנו תועלת ושכר, כגון על שדה ובית, או על דבר עיוני, אם הוא מצוה או כשר, וכאן כגון שרוצה לעבור עבירה ומונעים אותו. ארבעים יכנו - מלשון נכה בו, רוצה לומר המ' ינכה ויפחות לו, ולא כתב בפירוש ל"ט, שלא תאמר כי תמיד יקבל ל"ט בלי אומד, או לא יוסיף להכותו - המכה המ'. (שם כה א וב)
כי יהיה ריב - שמעידים באחד שעבר על לא תעשה, או בעדים זוממים וכגון שהעידוהו שהוא בן גרושה, והכהו לפניו - לפני השופט שיאמדוהו אם יכול לקבל המכות, וגם שיכה שליש מלפניו ושני שלישים מאחוריו, כדי שלא יסתכן. במספר - הוא על סכום, ומנין הוא על המדקדק באחת, ומזה סמכו שהמכות משולשות, ושימנה המונה, ובזה גם כן ריוח מעט למוכה. (שם)
ארבעים - פירוש על מ', ומספק אם עד בכלל אמרו שהם ל"ט. (שם שם ג)
מהכות כסיל - הכאה תועיל רק לחסר לב, ולא לכסיל היודע חוקי החכמה והולך אחר תאותו. (משלי יז י)
בקורת תהיה - הבדלה ודאגה לדבר. עונש המלקות הוא להטבת החוטא, ועל כן אופן נתינתו קבוע בדיוק. המכות נתנות בידי חסרי כח ויתירי מדע, גדול הדיינים מקריא, ומבקרים אותו כמה הוא יכול לסבול... (ויקרא יט כ)
כי יהיה ריב - מלקות בדיני ממונות נדירים מאד, רק בהיזק פחות משוה פרוטה או עבירה במשכון וכו'. המצוה באה כאן להורות רחמים על העברין, שלא יכוהו מדי, כמו שאר הדינים הבאים בענין. אם בן הכות - המכות והעונש אינם להשמיד, כי אם לחנך, כמו בן. והפילו - במשמעות להרכין את ראשו, כמו "ותפול מעל הגמל". (דברים כה א וב)
ארבעים יכנו - יש לקרא גם "לא יוסיף יכנו ארבעים", דהיינו לא יוסיף מכה עד מ'. מכה רבה - מכלל שהראשונות מכה רבה בכל כחו, וברצועה של עגל... (שם שם ג)
ליראה את השם - מכאן דרשו רז"ל דעל לאו שאין בו מעשה לוקין רק מקלל חברו בשם, ובירושלמי שבועות דריש מכאן גם לנשבע בשם, ועיין באור שמח הלכות תמורה. ומה שאמרו בריש מכות דמוציא שם רע ועדים זוממים לוקין אף שאין בו מעשה, משום צד חמור, נראה דהוא כי רוצה שבית דין ידון שלא כהוגן, ומושב בית דין נקרא על השי"ת, כי אלקים נצב בעדת א-ל, והוי גם כן בכלל ליראה את ה'. (שם כח נח)
בזוהר הקדוש, דארבעים יום של גשם המבול היו כענין ארבעים מלקות, וכבר דקדקנו שמלאות בפועל אינן אלא ל"ט, ורק בקרא הזכיר ארבעים, ולמה היו כאן ארבעים יום בפועל. התירוץ על פי דברי גור אריה פרשת תצא, שמלקות ארבעים הן מחמת קלקול האדם שנוצר בארבעים יום, ויצירת הגוף הוא בל"ט ימים, ויום הארבעים הוא שלימות הנשמה, שהיא הנפש... על כן לנקות כל ארבעים הבחינות של ארבעים ימי היצירה צריכין ארבעים מלקות, אבל אחר שנלקה ל"ט מלקות ושבו כל חלקי הגוף שנוצרו בל"ט ימים להיות נקיים, שוב הנשמה אינה צריכה עוד ללקות, שהרי עתה איננה מחוברת לטמא, ויש להוסיף ולומר שלאו דוקא משום חיבור לטמא צריכה גם הנשמה לנקיון, אלא שאין אדם חוטא אלא מחמת התגברות כח החומר על כח הנשמה, ומכניעה תחתיו עד שהיא בטלה אל החומר... וכשנטהר החומר ממילא הנפש נקיה וטהורה. אבל נפש הגויים שמגפן סדום גפנם, איננה נטהרת המירוק ל"ט המלקים, ועל כן צריכה גם היא ללקות, וצריכה למ' שלמות... (בראשית נח תרפ"א)