(ראה גם: ישראל-מנין, מספר-ששה)
והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו ממנו שבעים נפש, שמהם יצאו ששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה, שאין מנינם פחות מששים רבוא, והם תכלית כל הדעות, ולכך לא היו ישראל ראויין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא, כי אז היו כנגד המספר העליון, ואז נתנה התורה בהסכמת הכל, והשכינה אינו שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא, שהם שש מאות אלף. והענין, כי השינה כלולה משש קצוות, ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף הם עשרה רבוא לכל קצה וקצה עשרה רבוא, ומיום ששרתה שכינה בהר סיני במתן תורה לא זזה מישראל עד שחרב בית ראשון, ומיום שחרב בית ראשון לא שרתה שכינה בישראל, כי בבית שני לא שרתה שכינה... אלא שלא שרתה בו תדיר כמו בבית ראשון, לפי שלא היו שם ששים רבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ' אלף... (בראשית מו כז)
והנה במצרים נשתלחה בהם הברכה וכח הריבוי עד שעלו לששים רבוא, שהוא המנין הכולל כל הצורות וכל הדעות, ולא היתה ראויה התורה להנתן בפחות מהחשבון הזה, ומתוך האותות והמופתים שנעשו במצרים נתפרסם אלוקות... (כד הקמח שבועות)
...ועוד כל המספרים עולים עד ס' רבוא, שאז תופלג קדושתם עד שמברך עליהם ברוך חכם הרזים, כי הוא לעומת ס' רבוא כחות עליונים שהנפשות משתלשלות מהם, ובהתחברם יתאחדו כל הכוחות למעלה ויגדל השפע עד אין קץ, ולבל ידאגו פן ירדו מסך זה ציוה למנותם שוב. (במדבר כו ב)
ראה מספר-ששה, גבורות ה' פרק ג.