מצה

(ראה גם: חמץ, פסח, קרבן-פסח)

 

ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. (שמות יב ח)

שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם, כי כל אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. (שם שם טו)

ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם. בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. (שם שם יז)

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. (שם שם לט)

ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו. (ויקרא כג ו)

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה. (דברים טז ח)

זהר:

פתח רבי חייא ואמר, בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, וכתוב שבעת ימים תאכלו מצות לחם עני, לחם עני בלי ו' כתוב, בדבר זה נתעוררו החברים, אבל בא וראה, כשהיו ישראל במצרים היו ברשות אחר, וכשרצה הקב"ה לקרבם אליו נתן להם מדרגת לחם עני, לחם עני, מי הוא העני, ומשיב זהו דוד המלך, שכתוב בו כי עני ואביון אני. ולחם עני זה נקרא מצה, (בלי ו'), כי נוקבא בלי זכר עניא היא, ונתקרבו ישראל בתחילה לבחינת מצה, להיותה מדרגה הראשונה כנ"ל, ואחר שקירבם יותר, הביאם הקב"ה במדרגות אחרות, ונתחבר הזכר בנוקבא, (דהיינו שנזדווגה עם ז"א, ומקבלת חסדים ממנו), ואז מצה אחר שנתחברה עם הזכר נקראת מצוה, בתוספות ו', וזהו שכתוב כי המצוה הזאת, ועל כן במדרגתה הראשונה נקראת מצה, ואחר כך נקראת מצוה (במדרגות האחרות). (ויצא ריט, ועיין שם עוד)

...אמר רבי יהודה, אם כן גם כל ימות השנה (לא נאכל חמץ שהוא יצר הרע רשות אחרת), למה רק שבעת ימים... אמר לו כל זמן שהאדם מחוייב להראות עצמו בן חורין, צריכים כן, ובכל זמן שאינו מחוייב אינו צריך. זה דומה למלך שעשה אדם אחד לשר, כל אלו הימים שעלה למדרגה הזו היה שמח ולובש לבושי כבוד, לאחר כך לא היה צריך לזה, לשנה האחרת שמר אלו הימים שעלה לכבוד הזה, ולבש אלו לבושים וכן כל שנה ושנה...

אמר רבי שמעון, מצת כתיב, בלי ו', כמו שאמר מראת אלקים שהוא חסר ו', (שעל כן רמוז על דין), כן למה נקראו מצת, להיותם דין, דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, דין שלא היה חזק כל אותו הזמן בתוך ישראל, משום שהלבנה עמדה בפגם, ומשום שהלבנה עמדה בפגם על כן כתוב לחם עוני... מה הטעם (שהלבנה שהיא המלכות עמדה במיעוט), משום שלא נפרעו ולא נגלה בהם אות הקדוש, (כי על ידי הפריעה ממשיכים המוחין דגדלות, ואז הלבנה במילואה)... אמר הקב"ה בתחילה אכלתם מצות משום שעמדה הלבנה במיעוט, ונקרא לחם עוני, מכאן והלאה לחם זה יהיה ממקום אחר, מה הוא, שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, לא מן הלבנה, (שהיא המלכות), כבזמן ההוא (מטרם שנתפרעו), אלא מן השמים ממש (שהוא ז"א), כמו שאמר ויתן לך האלקים מטל השמים.

וישראל קדושים שומרים אלו הימים שנכנסו תחת כנפי השכינה, ושומרים הלחם הבא מצדה, שכתוב ושמרתם את המצות, מהו ושמרתם את המצות, הוא כמו שאמר ושמרתם את בריתי, והכל עולה ונאחז במדרגה אחת... (בא קסז, ועיין שם עוד)

המצוה שאחר זו, הוא לאכול מצה בפסח, משום שהוא זכר לדורי דורות על סוד האמונה, ובארוהו, כי ישראל יצאו בזמן ההוא מסוד אלהים אחרים ובאו בסוד האמונה. (שם קפה)

ובארבעה עשר, הרי למדנו שאז מבטלים חמץ ושאור, וישראל מסתלקים מרשות אחרת, ונעקרים ממנו, ומתאחדים במצה קשר קדוש, אחר שנמולו נכנסו בה עד (לאחר מתן תורה) שעשו פריעה, ונתגלה הרושם שלהם, ואז נתן להם קשר במקום עליון בקשר האמונה, במקום שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים... (אמור קלא, ועיין שם עוד)

למה נקראת מצה, אלא כך למדנו, ש-די (פירושו) מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, (דהיינו שמבריח הדינים והצרות ממנו). אף מצה כך, משום שהיא מכריע ומכניע, דהיינו שמברחת לכל צדדים הרעים, ועושה מריבה בהם, כעין השם ש-די של המזוזה, שמבריח לשדים ומזיקים שבשער, אף כך (מצה) מבריחה אותם מכל משכנות הקדושה, ועושה מריבה וקטטה בהם, כמו שאמרו מסה ומריבה, על כן כתוב השם מצה. והרי מסה היא עם סמך, אלא תרגומו של מסה הוא מצ­תא. (פנחס תשלב)

אחר כל זה כתוב לא יאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, וכתיב כל מחמצת לא תאכלו, אמר רעיא מהימנא, למה צוה שלא לאכול חמץ שבעת ימים, ולאכול בהם מצה, ולמה כתוב פעם לא יאכל ופעם לא תאכלו, אלא ז' כוכבי לכת הם, והם שבתי צדק מאדים חמה נגה ככב לבנה, (שהם ז' ספירות חג"ת נהי"ם שבכלים דאחורים דמלכות), והם מצד טוב ורע, שהאור שבפנים הוא מצה, והקליפה שמבחוץ היא חמץ, והם חמץ זכר ומחמצת היא נקבה, המצה שמבפנים (ז' כוכבי לכת הנ"ל), היא שמורה (מן הקליפות), והן שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, ונאמר עליהם ושמרתם את המצות, מצה היא שמורה (מן הקליפות) לבעלה שהוא ו', (דהיינו ז"א, שהוא סוד ו' דהוי"ה), ובו, עם הו' המצה נעשית מצוה... (שם תשלז, ועיין שם עוד)

תא חזי, במצרים שולטת אותה (חית קנה) וממנה יוצאים כמה ממשלות למיניהן, וכולם הם בסוד חמץ, כיוון ששיבר אותה הקב"ה הוציא חמץ והכניס מצה במה (ששיבר), היינו כחוט דק וקטן מכל שיבר את הח' דחמץ, ונעשו אותיות מצה, והיינו ששיבר אות ח' של חיה הזו הנקראת חמץ, ועל כן נקראת קנה, מפני שקל לשבור אותה כמו קנה זה... (שם תשמא, ועיין שם עוד)

כך כעין זה אנו קוראים (המוחין מז"א, שיאירו בעונתם בהשכינה), במצה, שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח, וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות שבעה מינים... (תצא קמג)

מכילתא:

...צלי אש על מצות ומרורים יאכלוהו, הוסיף לו הכתוב שתי מצות חוץ מן המצוה האמורה בגופו, ואי זה, זה ועצם לא תשברו בו, צלי אש ומצות, מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה צלי ומרור, צלי אש ומצות, ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, יכול כך אם אין להם פסח אין יוצאין במצה ומרור, הרי אתה דן, הואיל והפסח מצות עשה, מצה ומרור מצות עשה, הא למדת כמו שאם אין להם מצות ומרור ויוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור, דבר אחר על מצות ומרורים יאכלוהו, מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע. (בא פרשה ו)

שבעת ימים מצות תאכלו, שומע אני כל מצות במשמע, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ, לא אמרתי אלא דבר הבא לידי מצה וחמץ, ואי זה זה, אלו חמשה המינין... שבעת ימים מצות תאכלו, שומע אני אף מעשה קדרה במשמע, תלמוד לומר לחם. שבעת ימים עם יום טוב הראשון, אתה אומר כן, או אינו אלא חוץ ליום טוב הראשון, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים. אי עד יום האחד ועשרים אוציא סמוך לעשרים, תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו, לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, אתה אומר לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, או אינו אלא לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה, תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, הכתוב קבעו חובה... (שם פרשה ח, וראה שם עוד)

ושמרתם את המצות, רבי יאשיה אומר אל תקרי כן, אלא ושמרתם את המצות, כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוות... (שם פרשה ט)

בראשון בארבעה עשר יום, הכתוב קבעו חובה עד יום האחד ועשרים לחדש, בערב, מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו, אין לי אלא ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לרבות הלילות...

בכל מושבותיכם תאכלו מצות למה נאמר, לפי שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יצא בה ידי חובתו משום מצה, תלמוד לומר בכל מושבותיכם, יצא זה שאינו נאכל בכל מקום, ומנין שלא יצא לא בלחם הפנים ולא בשיירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בבכורים, תלמוד לומר בכל מושבותיכם תאכלו מצות, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבותיכם. משמע מוציא אני את אלו ומביא האספגנין והדובשנין והאסקריטין וחלות משרת ואשישה, תלמוד לומר לחם עוני, דברי רבי ישמעאל, וחכמים אומרים יוצא בם ובמעשר שני, ומה תלמוד לומר לחם עוני, שלא ילוש לא ביין לא בשמן ולא בשאר המשקים, אבל מקוטף הוא מכלן, רבי אליעזר אומר יוצא בם ובמעשר שני, ומה תלמוד לומר לחם עוני, אלא מה לחמו של עני כל השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור, אף כאן היא לשה והוא מסיק, רבי יוסי אומר הרי הוא אומר שבעת ימים תאכלו מצות, שומע אני אף מעשר שני במשמע, תלמוד לומר לחם עוני, יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה. (שם פרשה י)

ספרא:

חג המצות שבעת ימים לה', מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה', שביעי בכלל הזה, ולמה יצא להקיש אליו, אלא מה שביעי רשות אף כולם רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר עליו תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן זה שאין בית המקדש קיים מניין, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, אם כן למה נאמר שבעת ימים מצות תאכלו, מצה נאכלת כל שבעה, ויוצא בה ידי חובתו בפסח, יצאו חלות ורקיקי נזיר שאין נאכלין כל שבעה. (אמור פרק יא)

תלמוד בבלי:

...אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ, בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה, אינו בבל תאכל עליו חמץ. (פסחים כח ב)

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשבולת שועל, ויוצאין בדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים בחלה ובתרומה, אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אין יוצא בהן, עשאן למכור בשוק יוצאין בהן... הני אין אורז ודוחן לא, מנהני מילי, אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב, אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון... אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא, מאי טעמא דריש לקיש, אמר ליה דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ, דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין על חימוצו כרת, והא הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה, אין חייבין על חימוצה כרת... (שם לה א)

והכהנים בחלה ובתרומה, פשיטא, מהו דתימא מצה שוה לכל אדם בעינן, קא משמע לן מצות מצות ריבה. (שם שם ב)

תנו רבנן, יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים, תלמוד לומר לחם עוני, מה שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר מצות מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עוני, פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, מאי טעמא דרבי עקיבא, מי כתיב לחם עוני, עני כתיב, ורבי יוסי הגלילי מי קרינן עני, עוני קרינן, ורבי עקיבא האי דקרינן ביה עוני כדשמואל, דאמר שמואל לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים הרבה... (שם לו א, וראה שם עוד)

תנו רבנן, יכול יוצא אדם ידי חובתו בבכורים, תלמוד לומר בכל מושבותיכם, יצאו בכורים שאין נאכלין בכל מושבותיכם אלא בירושלים, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר, מצה ומרור, מה מרור שאינו בכורים, אף מצה שאינה בכורים... הדר ביה רבי עקיבא... תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה, יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה, תלמוד לומר מצות מצות ריבה, ואפילו כמצות של שלמה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עוני, פרט לחלוט ולאשישה... (שם לו א וב)

חלות תודה ורקיקי נזיר וכו', מנא הני מילי, אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח... (שם לח א, וראה שם עוד)

...דאמר רבי אליעזר נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו', כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי, הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה... (שם מג ב)

אמר רבינא אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא... השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל. (שם קטו א)

אמר רבא בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא... כרכן בסיב ובלען, אף ידי מצה נמי לא יצא. אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד... דבר אחר לחם עוני, עני כתיב, מה עני דרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה, דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה. (שם קטו ב)

רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור... מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'... אמר רבא מצה צריך להגביה... מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא, והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן, קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון... (שם קטז א)

נימא מסייע ליה, הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, באחרונה אין בראשונה לא, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בראשונה דקאכיל לתיאבון, אבל באחרונה דילמא אתי למיכל אכילה גסה אימא לא, קא משמע לן... אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים, בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הוא כתיב על מצות ומרורים, מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות, ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן... (שם קיט ב, וראה שם עוד)

אימא רישא, מצות תאכל במקום קדוש, מצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל היתר, (קודם שהוקדשה המנחה), נאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להיתרה הראשון, תלמוד לומר מצות תאכל במקום קדוש, מצוה... (יבמות לט ב, וראה שם עוד)

מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי, איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח אין, בזמן דליכא פסח לא, קא משמע לן. (קידושין לז ב)

דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, רבי אליעזר אוסר, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל... מהו דתימא לא בקיאי בשימור, קא משמע לן, רבי אליעזר אוסר, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות, קסבר לא בקיאי בשימור. (חולין ד א)

ראה עוד קרבן-מנחה-חלות תודה.

תלמוד ירושלמי:

תני, מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי הושעיה על שם ובוצע ברך ניאץ ה'... (חלה ט א)

רבי יוסה בשם רבי שמעון תני רבי ישמעאל בן רבי יונה רבי זעירא רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ישמעאל אמר רבי מנא אזלית לקיסרין ושמעית רבי אחווא בר זעירא אמר ואנא הוה אמר לה בשם רבי ישמעאל, נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה, מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד, ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון... (פסחים טז ב, וראה שם עוד)

אין לשין מצה במשקין אבל מקטפין אותה במשקין, אמר רבי עקיבה אני הייתי עם רבי אליעזר ועם רבי יהושע בספינה ולשתי מצתן במשקין. אין לשין מצה ברותחין מפני שהן חולטין, ולא בפושרין מפני שהן מחמיצין, אבל לשין אותן בצונין, והא תנינן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש תמן הדבר מסור לכהנים, והכהנים זריזין הן, והכא הדבר מסור לנשים, והנשים עצלניות הן... (שם יט א)

אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח, כבא על ארוסתו בבית חמיו... (שם סח ב)

תוספתא:

החזרת והמצה והפסח לילי יום טוב הראשון חובה, ושאר כל הימים רשות, רבי שמעון אומר לאנשים חובה לנשים רשות, הלל הזקן כורכן זה בזה ואוכלן, אימתי אוכלן בשתחשך לא אכלן משתחשך אוכלן כל הלילה, לא אכלן כל הלילה לא יאכלם מעתה, החזרת והמצה והפסח אין מעכבין זה את זה. (פסחים פרק א)

מדרש רבה:

...אף כך בלעם רוח הקדש אומרת לו, רשע, מה אתה עושה, אמר לו את שבעת המזבחות ערכתי, אמר לו טוב ארוחת ירק, טובה סעודה שעשו ישראל במצרים ואכלו על מצות ומרורים, מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה. (במדבר כ טו)

ילקוט שמעוני:

ויאפו את הבצק, מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו למצה עד שנגאלו, וכן אתה מוצא לעתיד לבא, מהו אומר ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו. עוגות מצות, אין עוגות אלא חררה, שנאמר ועגת שערים תאכלנה, ואמר עשי לי משם עוגה קטנה, נס גדול נעשה להם בחררה שהיו אוכלין ממנה שלשים יום עד שירד להם המן. (שמות פרק יב, רט)

שלשה המה נפלאו ממני, כל אותה חכמה שכתוב בשלמה החכמה והמדע נתון לך, ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני קדם, ויחכם מכל האדם, ישב לו תמה על ארבעת מינין הללו, שנאמר שלשה המה נפלאו ממני, שלשה המה, פסח מצה מרור, וארבעה לא ידעתים, אלו ארבעה מינין שבקש לעמוד עליהם... (משלי פרק ל, תתקסג)

מדרש הגדול:

על מצות ומרורים יאכלוהו, מצוה לאכלן כולן כאחד, הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן, יכול יהו מעכבין זה את זה, תלמוד לומר יאכלהו, אפילו אחד מהן. (שמות פרק יב, ח)

תרגום יונתן:

ושמרתם - ית לישתא דפטירי. (שמות יב יז)

רש"י:

ושמרתם את המצות - שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן. (שמות יב יז)

לחם עוני - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים, כי בחפזון - ולא הספיק בצק להחמיץ, וזה יהיה לך לזכרון... (דברים טז ג)

ששת ימים תאכל מצות - ובמקום אחר הוא אומר (שמות י"ב) שבעת ימים, שבעה מן הישן וששה מן החדש, דבר אחר למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים, שהרי שביעי בכלל היה, ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף כולם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר בערב תאכלו מצות. (שם שם ח, ממכילתא)

אבן עזרא:

טעם מצות תאכלו זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי שם כתוב "כי לא חמץ", ואילו היו מניחים המצרים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, והשבעה ימים בצאתם מצות אכלו, עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב רב, וככה כתוב על הפסח, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות חיוב, על דרך הפשט, והעד למען תזכור את יום צאתך, ובעבור זה כתוב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות, חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ, ואחר שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט את הפסח בנטות השמש לצד מערב, וכתוב "לא תשחט על חמץ דם זבחי", על כן דרשו רז"ל אך חלק... (שמות יב טו)

רמב"ן:

ומצות - ...וילמד הכתוב שאין במצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה "בערב תאכלו מצות", אפילו בפני עצמם, כדעת רז"ל. ויותר נכון שנאמר כי מצות נמשך למעלה, "ואכלו את הבשר ומצות", וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר... (שמות יב ח)

...ובאר בכאן דברים רבים, כי הזכיר במצה שהיתה לחם עוני להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והוא עני לזכר, כי היו במצרים בלחם צר ובמים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים, וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין, או שיאמר שתהיה עוד עשויה כלחם עני, ולא שתהיה מצה עשירה כמו שהזכירו רבותינו... (דברים טז ב)

משנה תורה:

משום שנאמר ושמרתם את המצות, כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ, לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבא אליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום חמוץ. דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים, כשם שאסור לאוכלו כך אסור לקיימו... אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אלא כשיעור חלה בלבד, ואין לשין לא בחמין ולא בחמי חמה, ולא במים שנשאבו בו ביום, אלא במים שלנו, ואם עבר ולש באחד מכל אלו הרי הפת אסורה.

לא תשב אשה תחת השמש ותלוש, ולא תחת הרקיע ביום העבים, אפילו במקום שאין השמש זורחת בו, ולא תניח את העיסה ותתעסק בדבר אחר. ואם היתה לשה ואופה צריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו, ואחד שמצננת בו ידיה, ואם עברה ולשה תחת השמש, או שלא צננה ידיה, או שעשתה עיסה יתר משיעור חלה, הפת מותרת... (חמץ ומצה פרק ה ט והלאה, וראה שם עוד)

מותר ליתן התבלין והשומשמין והקצח ויוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן, וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני, וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני. (שם שם כ)

מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו...

אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו, אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות.

אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", דברים הבאים לידי חימוץ אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו, אבל שאר דברים, כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה, לפי שאין בהן מחמץ... מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני, כמו שבארנו, ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו. אין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין, אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויוצא בה ידי חובתו, וכן פת סולת נקייה ביותר הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו בפסח, אין אומרין בה אין זה לחם עוני.

אחד מצה שנאפית בתנור או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק, אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצא בה ידי חובתו, וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצא בה ידי חובתו, והוא שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה. ויוצאין ברקיק השרוי, והוא שלא נימוח, אבל מצה שבשלה, אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה, שהרי אין בה טעם פת.

אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו... 

הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם, וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים, אבל אין יוצאין במצה של בכורים אפילו בירושלים, מפני שהבכורים אין להם היתר בכל המושבות, ומעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום, וכתוב בכל מושבותיכם תאכלו מצות, מצה הראויה להאכל בכל המושבות הוא שיוצאין בה ידי חובה... הכל חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה, חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו, והוא שלא נימוח.

מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, ואפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן, אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן, חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה, ופוסק.

אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו, וכן אסור לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט, כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה... (פרק ו א והלאה, וראה שם עוד)

מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו כזית, ואינו טועם אחריו כלום. (שם ח יג)

עצים של צליית הפסח כפסח, וכן מצה ומרור הואיל והן מכשירי הפסח הרי הם כפסח, ואם לקח ממעות הפסח ממי שמנה אותן עמו כדי למנותן עמו במצה ומרור, או להיות לו חלק בעצים שצולה בהן, הרי המעות חולין. (קרבן פסח ד יא)

ספר חסידים:

..."במצוותיו חפץ מאד" (תהלים קי"ב א') כיצד, אם יתקן מצות לפסח אל ידבר ולא יעסוק בעמקי הלכות, שמא יהיה לבו טרוד בעסק התורה, ולא יהיה נזהר עד שיחמוץ הבצק... (שיד)

חזקוני:

לחם עוני - דרכו של עני כשנותנין לו מעט קמח אין לו כלי להחם המים ללושו, ולא פנאי להחמיץ, אלא בוללו במים וזורקו בתנור. (דברים טז ג)

ספר החינוך:

לאכל לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן, שנאמר "בערב תאכלו מצות"... משרשי המצוה מה שכתוב בקרבן הפסח. (בא מצוה י, וראה קרבן-פסח)

שכל המחוייב בפסח שני, שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו"... מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל שהמצות צריכות שמור גדול שלא יבואו לידי חמוץ, עד שחייבונו ז"ל להזהר בהם אפילו מזמן קצירה שלא יבואו עליהן מים, פן יבואו לידי חמוץ... (בהעלותך מצוה שפא)

בעל הטורים:

בערב תאכלו מצת - חסר ו', שו' ימים רשות לאכול מצה, בראשן - חסר ו', עד ו' שעות מותר להשהות חמץ. (שמות יב יח)

אברבנאל:

מצות תאכלו - כבר הערתי בזבח פסח, אם הטעם כרבן גמליאל, שהמצה על שלא הספיק בצקם להחמיץ, מדוע ציוה בה כבר בקרבן פסח במצרים? ...ונראה כאבן עזרא והרמב"ן, שאכלו גם אז מצה עד קריעת ים סוף, מפני הצווי של "שאור לא ימצא", והמצות נצטוו זכר לחפזון הגאולה והיציאה, שיהיו בליל פסח, והחפזון נודע להם על ידי שהכינו בצק, ונצטערו על שלא הספיק להחמיץ, ומשבאו לסוכות ראו שעדיין לא החמיץ, כל כך מיהר, והכירו זאת על ידי שנצטוו קודם במצה... (שם שם טו)

...ומצה יורה על מריבה, וחמץ על העכוב והמיתון... (ויקרא ז יא)

 

הרקאנטי:

שבעת ימים מצות תאכלו וגו', טעם חיוב אכילת מצה בלילה הראשון ואסור אכילת חמץ כל שבעה כבר רמזתיו, כי החמץ רמז למ"ה החמוצה והוא מלשון מכף מעוול וחומץ, והמצה רמז למדת רחמים, ובענין המנחות יתבאר יותר בג"ה. ונוהגת המצוה הזאת ז' ימים רמז לז' צורות הקדושות שיש לו להקב"ה, וכדי שלא יקצץ בנטיעות ויתן כל הכח בשכינה בלתי כח השם הגדול על כן צוה באכילת מצה שלא תזוז דעתו ממדת רחמים, זהו שאמרו רז"ל כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכו', ומכאן תבין רמז באיסור הקרבת השאור, והבן. (בא)

ספורנו:

ושמרתם - המצות מורות על מהירות בלי המתנת חימוץ, כי בעצם - ביום אחד נעשה קבוץ שלא היו מספיקים לו בטבע בכמה ימים. (שמות יב יז)

מצות - בהיותו קרבן זכרון הגאולה, שהיתה ברגע אחד, וחמץ צריך עיכוב, לחם עוני - שלא היה להם פנאי להשבית עיסתם להחמיץ מפני הנוגשים, כי בחפזון - תמורת חפזון בעוני היה חפזון בגאולה, כענין "והפכתי אבלם לששון"... (דברים טז ג)

מהר"ל:

...וצוה לאכול את הפסח על מצות ומרורים, להורות כי מאתו שהוא אחד, יבאו פעולות מחולקות, ולא נאמר כי אחר שהוא אחד פעולותיו אחדים, שלא ימשך מדבר שהוא אחד רבוי פעולות, כי האש שיש בו טבע אחד, אינו פועל רק פעולה אחת, ואין הדבר הזה בעליון יתברך, כמו שהיו סוברים המינים, שאמרו "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר מן האחד לא יבא דברים מחולקים... מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות, שהוא הגואל ומביא השעבוד, ולפיכך צוה לאכול הפסח הזה, המורה על האחדות, על מצות ומרורים, המצה מורה על הגאולה, כאשר ידוע, והמרורים על השיעבוד, לומר כי הכל בכחו, ואל תאמר הרי המצה אינה מורה על הגאולה, רק בשביל שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, כי גרשו ממצרים, וזה לא היה בלילה קודם שיצאו... אם תרצה תוכל לומר כמו שפירש הרמב"ן, שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידין לצאת בחפזון... אמנם לקמן יתבאר דלא קשיא מידי, והוא נכון כאשר אמרנו, שעיקר המצה מורה על הגאולה, כמו המרורים שמורה על שיעבוד... וכן המצה שנקראת מצה בשביל שאין בה טעם כלל, והאוכלה לא יקבל שום התפעלות, ורז"ל שמשו בלשון מצה על דבר שאין בו טעם כלל לקראותו בשם מצה, שקראו לעור שלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ מצה, לפיכך המצה היא על חירות, שכך הוא ענין החירות שאין בו התפעלות כלל, וכמו שהשעבוד נרמז במרור, על שם המרירות המופלגת המורה על שיעבוד, כי כל מרור האוכלו מתפעל ממרירותו, כך מורה המצה על חירות שאין בה התפעלות, זהו ענין החירות בעצמו. ועוד דע, כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השיעבוד כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, ולא מצד המזל, ולא בשום צד זולת זה, כמו שיתבאר בעזה"י, ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן, רק במדרגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן, וצוה על המצה שהוייתה בלא זמן... ולפיכך נתן הכתוב הסבה באכילת המצה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, זכר מלך מלכי המלכים אצל זה... להודיע כי הגאולה שלהם מדריגה נבדלת, לא מצד המזל שהוא גשמי פועל בזמן... 

ועוד פירשנו כי המצה פשוטה, שהרי אין בה שאור, וכל דבר שהוא פשוט מבלי שמצטרף אליו דבר, הוא ענין החירות, שהרי המשועבד יש בו צירוף שהוא מצטרף אל אשר הוא אדון לו ומשעבד בו, ומי שהוא בן חורין עומד בעצמו אין לו צירוף כלל, ולפיכך ראוי מי שיצא אל החירות אל המצה, שהיא פשוטה מבלי צירוף שאור, וזה בעצמו לשון מצה, שבא על דבר שהוא פשוט...

ועוד יש לך לומר כי מצות פסח בשביל שישראל נגאלו בזכות אבות, שנשבע להם לגאול בניהם צוה לאכול מצה ומרור, כדי לזכור זכות אבות, מצה נגד אברהם, שאמר "לושי ועשי עוגות", ותדע עוד כי אברהם ראוי להיות נקרא בשם מצה, כי המצה משוללת מן שאור, וכן אברהם גר היה נבדל מן הגוים, וכל האומות היה בהם שאור בעיסה שלהם, רצה לומר בגוף שלהם, ואברהם היה לו גוף טהור נבדל... (גבורות ה' פרק לו)

...ואין המצוה לאכול מצות כל ז' ימים, אלא שלא לאכול חמץ, כי מאחר שהמצה מורה על החירות, ולפיכך יש לאכול מצה בליל ט"ו, אבל מה שהיתה היציאה נמשכת עד היום השביעי, דבר זה נמשך מן יציאה הראשונה... אבל אסור לאכול חמץ, דסוף סוף היה תמיד יציאה לחירות עד יום השביעי. ואין להקשות כיון שנתן הטעם למצה מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וזה ביום היה, שהרי ביום יצאו ישראל ממצרים, ואם כן למה מחוייבים לאכול מצה בלילה, שאין זה קשיא, כי המצרים היו ממהרים לשלחם, ומה שהיו ממהרים לשלחם היה בלילה דוקא, רק ביום יצאו, לפיכך אכילת מצה על שם "כי בחפזון יצאת" ראוי לאכול בלילה ולא ביום, וכל דבר שתלה בנס היה בלילה ולא ביום, לפי שהלילה מיוחד לנסים ונפלאות... (שם פרק לז)

...והא דאמרינן כאן שאסור לאכול משעה ט', היינו שאסור לאכול מצה עשירה, אבל מצה גמורה אסור מחצות, וכדאמרינן בירושלמי האוכל מצה בי"ד כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו, והטעם הוא מפני שמן חצות נאסר בחמץ, ועדיין לא הגיעה שעת מצות עד הערב, ודמיא לארוסה שנתארסה ועדיין לא הגיע הזמן להיות מותרת לו עד שעת נשואין, לכך לא אמר היושב בסוכה ערב סוכות וכו', שהרי אין שם ארוסה, דלא נאסר הבית מלישב שם... ודוקא מצה גמורה אסור לאכול אותה, פירוש מצה שיוצא בה לערב, אבל מצה עשירה שאין יוצא בה אין איסור לאכול, ומט' שעות ולמעלה אסור מצה עשירה. ועל פי דרכים אלו אנו לומדים, שמי שאין לו מצה גמורה כלל כי אם מצה עשירה, אין מצוה כלל לאכול אותה... ויש לדקדק על זה, כיון דכתיב בערב תאכלו מצות, ומצה עשירה מצה היא, שהרי כל המנחות באות מצה, והיו נילושות בשמן... (שם פרק מח, וראה שם עוד)

הא לחמא עניא וכו', יש לשאול למה נקראה המצה לחם עוני, והרי אפשר שהיא נאה כמצת שלמה, ועל שם מה נקראת לחם עוני. וראיתי לקצת הרוצים לפרש כי היא נמוכה ואינה גבוהה כמו העני הזה, לכך הוא לחם עוני, הטעם השני כי המצה קשה להתעכל באצטומכא, ולכך היא מאכל עני, כדי שלא יתעכל המזון במעיו... והם דברים שיכחיש הכתוב והאמת, כי לא נמצא בשום מקום לא בכתוב ולא במשנה ולא בתלמוד שהמצרים היו מאכילים את ישראל מצה... ועוד שהכתוב יאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת ממצרים", ואם לחם עוני נקרא על שם שמאכילין אותו העני, למה אמרה התורה תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת... אמנם הדבר כי המצה נקראת לחם עוני הפך מצה עשירה, שכאשר יש בה שמן ודבש נקראת עשירה, כי הדבר הזה מעשיר הלחם, וזה כי הענין שאין לו אלא עצמו ואין לו ממון רק עצמו וגופו, והמצה גם כן כאשר אין בה רק עצם העיסה, שעצם העיסה הוא המים והקמח, וזהו לחם עוני, ואם יש בו שאור או חמץ, טעם השאור והחמץ הוא נוסף על עצם העיסה, וזה הוא יותר עשיר מן מצה עשירה.

ואולי יקשה לך מה ענין העניות אל החירות והגאולה, והלא שני הפכים הם, הלא דבר זה אין קשיא, כי העניות בעצמה הוראה על הגאולה, שאין ענין הגאולה רק שיוצא ואין לו שום צירוף אל זולתו, לא כמו העבד שאינו עומד בעצמו, ויש לו צירוף אל זולתו הוא האדון, לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו, רק יש לו צירוף אל קנינו, ואין בזה גאולה, אבל הדבר שיש בו עניות, ואין לו קנין רק עומד בעצמו, שייך בו גאולה, כי אילו היה המצה שהיא לחם עוני מורה על בני אדם שהם בני חורין, היה לך לשאול והלא אין העניות סימן חירות כלל, אבל לחם עוני הזה הוא בא על עצם היציאה לחירות, ועצם היציאה לחירות אינו כי אם בהסתלק ענין הצירוף, שלא יהיה נמצא הצטרפות כלל, ולפיכך צוה לאכול לחם עוני, שהוא המצה בליל היציאה, בעבור שאין במצה רק עצם הלחם ולא יצטרף בו דבר, אבל מצה עשירה אינו יוצא בה, בעבור כי יש לזו המצה צירוף, והוא המשקה שנתן בה, ואין כאן גאולה...

ועוד תדע איך המצה שהיא לחם עוני שייכת אל הגאולה, וזה כי העני שאין לו דבר, וזה ענין פשיטות, כאשר הוא עומד בעצמו, ודבר זה עם שהוא חסרון נחשב בעולם הזה, שהוא עולם ההרכבה, ומעלתו בהרכבה, מכל מקום הפשיטות מעלה היא מצד עולם הפשוט ואין בו הרכבה, ובלילה הזה היו צריכים אל הגאולה, ולא היתה הגאולה מצד העולם הזה, שהוא עולם המורכב, רק מצד עולם העליון הפשוט, ולפיכך ציוה לאכול מצה לחם עוני, שהוא לחם הפשוט, שהרי אין בו דבר רק עצם פשוט.... דמיון זה כהן גדול משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב, וביום הכפורים בבגדי לבן לפני ולפנים, וזהו בשביל שהוא קונה מדריגה עליונה, יש לו לסלק ממדריגות עולם הזה, שמדריגתו שאינו פשוט... 

וראיה ברורה לזה, שלחם העוני מצד עצמו הוא החירות והגאולה, שהרי קודם הגאולה בעודם במצרים אכלו בלילה הזה מצות, שמזה תלמד ותדע כי הלחם מצד עצמו הוא ראוי לחירות, ורצה הקב"ה באותו הלילה שיהיו עושין דברים להיות נמשכין אחר החירות, שעל ידו יזכו לגאולה... ואמרו ז"ל בפרק ערבי פסחים... לכך כתיב לחם עוני, לומר שעונין עליו דברים הרבה, פירוש שהמצה מתפרסם על ידה יציאת מצרים. ואל תקשה הרי גם על הפסח והמרור עונין עליו דברים, כי יציאת מצרים וכל ההגדה יספר על הלחם, לפי שהלחם מגיד לך יציאת מצרים, לא הפסח שאינו יציאתם, רק שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל, והמרור וימררו את חייהם בעבודה קשה, אבל המצה היא היציאה, כדכתיב "שבעת ימים תאכל מצות כי בחפזון יצאת וגו'", ונמצא כי המצה היא עיקר, כי הכל תלוי ביציאה, שהרי מה שפסח על בתי בני ישראל נמשך אל היציאה, וכן וימררו את חייהם אין זה עיקר, אבל העיקר היא היציאה, שממנה נמשך הכל, לכך ראוי לספר הגדה על המצה, לכך תקרא המצה לחם עוני, שעונין עליו דברים. (שם פרק נא)

ועוד יש לפרש לפי פשוטו, כי הגאולה להוציא אותם ממצרים היתה בחוזק, כמו שכתוב בכל מקום "כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים", וכל דבר שהוא פועל בחוזק פועל במהירות, לפי חוזק פעולתו, ולפיכך כתוב "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ", פירוש כי החמץ שנעשה בעכוב זמן אין זה חוזק, אבל החוזק מה שנעשה בלי זמן, ומפני שהוציא אותם בחוזק לא יאכל חמץ. ולפיכך צוה להם לאכול מצה בליל היציאה, שיקנו ישראל מעלה זאת שיפדה ה' אותם בחוזק, כמו שצוה להם לאכול פסח כדי שיפסח ה' עליהם... (שם פרק ס, וראה שם עוד)

...ומין המצה הוא כנגד מה שאמר הוא עשנו, כי מצד שהוא יתברך עשנו בראנו מצה בלי שאור לגמרי, כי ברא השי"ת אותנו נקי מכל כמו המצה...

...ולכך היה החמץ מין אחד, אבל המצה שלשה מינים מחולקים, כי המצה מורה על המציאות, ודבר זה מבואר למבין, אמנם כאשר אנו נוהגין ליקח עשרון ועושים ממנו שלשה מצות מצוה לפסח, נראה כי מה שהיה מין של חמץ בתודה כמו שלשה של מצה (בכמות), מפני כי ראוי שיהיה מחלק אותם של מצה, כדי שתהיה נאפה מהר ולא יבא לידי חמץ, כי העיסה שהיא עבה יש לחוש לחמוץ קודם שיאפה, וכאשר הוא קטן האש שולטת ונאפה מיד, ולכך נוהגין בארץ אשכנז שעושין שלשה מצות מן עשרון, שהוא שעור חלה, ולמדו זה מן לחמי תודה, שהיו שלשה חלות בעשרון, כמו שכתוב באורח חיים בשם הרא"ש. אמנם מה שכתב שהוא זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין צריך לתודה, ולכך אנו עושין שלש מצות מן עשרון, כמו שהיה בתודה, ודבר זה רחוק בעיני, שהרי ארבעה מינין שבתודה מעכבין זה את זה, והרי אין כאן מין חמץ... כי כבר התבאר כי תקנו ד' כוסות כנגד ג' מיני מצה ומין רביעי של חמץ... (דרשה לשבת הגדול, וראה שם עוד)

ואני אומר וכך מוכיחים דברי חכמה, כי מצות ומצוה בשביל כך קרובים בשם, כי המצוה היא כמו מצה, כי כאשר עושה מצוה מזדככת נפשו מן פסולת חמרי, כמו שמזוככת המצה מן הפסולת של שאור, שהוא מתייחס אל החטא, ולכך אמרו אם מצוה באה לידך אל תחמיצנה... (חידושי אגדות חולין ז א)

של"ה:

...וזהו טעם שביתת החמץ בפסח, כי מורה חידוש העולם, ואז חטא אדם בזוהמת הנחש, שהוא השאור שבעיסה, החומץ אשר פקר בחידוש העולם, רק אמר שהיה קדמות, שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם. והנה החמץ מורה הקדמות, שהחומץ מהשאור שניתן בו, וכן ענין חמץ מחמץ, אבל המצה היא קמח ומים כמות שהן, אינם לקוחים מדבר אחר, והוא משל לבריאת שמים וארץ... וכן אדם הראשון נקרא עיסה של עולם, והוא חלתו של עולם לא נתהוה מדבר אחר, לא היה לו עילת אב ואם רק הקב"ה בעצמו ובכבודו, וכן שמים וארץ וכל צבאם כולם נתהוו יש מאין. וכמו ההיולי נעשה מאין המוחלט, ואחר כך הוציא הקב"ה לפועל יש מיש, כן בתחילת הפסח בערב תאכלו מצות החיוב לאכול בליל הראשון, ואחר כך כל ז' הוא רשות, רק שלא יאכל חמץ, להורות על בריאת ז' ימי בראשית... (מסכת פסחים)

ולפיכך נזכר יציאת מצרים נ' פעמים בתורה, להודיע בכח מ"י יצאו, והוצרכו להם מילה לצאת מתחת הערלה שהיו משועבדים תחתיהם, ולהוציא החמץ מרשותם, שכבר יצאו מכף מעוול וחומץ לאכול מצה, להדבק באמונה העליונה, שאלו לא הופיעה מצה שמורה שאין שום חמץ מתערב שם, לא היו נגאלים. ואמרו רז"ל בפרק קמא דקדושין, עוגות שהוציאו ממצרים טעם מן טעמו בהם, הנה ביארו כי מוצא המן מוצא המצה, ומקום אחד להם... הרי החמץ סוד הקליפות סביב רשעים יתהלכון, והמצה שהיא החירות. וכן ד' כוסות שכנגד ד' לשונות של גאולה כולם הם שמורים ממקום המשומר, שאין שם מגע כותי ולא מגעת שם שום יניקה להקליפות... על כן המצה נקראת מצה שמורה, וכן ארבע כוסות יין רומזים ליין המשומר, והמצה והיין הם תיקון חטא אדם הראשון, יש אומרים חטה היה... והמצה היא התיקון של החטא והיין הוא התיקון של אשכול ענבים. (שם)

הא לחמא עניא, אמר שמואל לחם עוני, שעונין עליו דברים הרבה וכו', כתיב בפרשת ראה, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים". וקשה הלא החפזון היה דוקא בלילה הראשונה, ועוד וכי אוסר כל ז' מצה עשירה, ועוד קשה מה מעליותא דחפזון שציותה התורה לעשות זכר לחפזון, והלא כתיב בגאולה האחרונה "כי לא בחפזון תצאו", ועוד...

אלא הענין, היה הקב"ה מוציא מאפילה לאורה, ומלאך רע עונה אמן, והמצרים בענין ששעבדו את ישראל באותו הענין גופא הוציאם לחירות, כיצד, המצרים לא הניחו לישראל להמתין בלחמם להחמיץ, כל כך מהרו אותם למלאכתם בחפזון, נמצא לא יוכלו לאכול חמץ, וכן עתה בגאולה היה החפזון של מצרים למהר לשלחם, ולא הניחו אותם עד להחמיץ בצקם, והוא ענין פלא מהגאולה, בדבר אשר זדו עליהם. וכבר זה עלה במחשבתו של השי"ת לגאול אותם בזה האופן כשצוה בערב תאכלו מצות, וזה שאמר "לחם עוני", שמזכיר את העוני שנתענו במצרים, ועל כן עצם החיוב הוא דוקא בלילה הראשונה, ודוקא לחם עוני, כי כן היה הנס... (שם מצה שמורה)

...והנה הר"ן האמין בסוד מצה, שמצה רומז על חידוש העולם יש מאין, כי המצה נעשית בלי התחלת שאור, והיא נעשית בחפזון בלתי הקדמות לה עיסה אחרת שתלקח ממנו, לרמוז שעיסת העולם נעשתה בלי התחלה, מה שאין כן החמץ, שלא יהיה לפי המורגל כי אם על ידי שאור, ואותו שאור מעיסה אחרת, ואחרת מאחרת, על כן נצטוינו שלא לאכול חמץ שבעה ימים, כנגד שבעה ימי בראשית, ואיסור חמץ במשהו, כי האמונה האמיתית שלא היה חומר קדום אפילו משהו, וזהו הטעם שאין החיוב באכילת מצה רק הלילה ראשונה, ואחר כך כל ז' רשות, כי לא היה החידוש מאין המוחלט רק ברגע הראשון מהבריאה... (שם מצה עשירה)

...ומצאתי בספר אחד, שעל כן לא יתנו לכותי ממצה לאכול, כי הוא במקום פסח... (שם)

רמח"ל:

ענין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות, גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו, והנה עד אותו הזמן היו כל בחינות גופות בני האדם חשוכות בחשך וזוהמא שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל, ונמצאו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה, ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ובאכילת המצה, והיינו כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החמוץ שהוא דבר טבעי בלחם, לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטיה החמרית, אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר הרע והנטיה החמרית, ולהגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות, ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם, והנה זה עיקר ענינו של חג המצות. (דרך ה' חלק ד פרק ח א)

ואמנם עוד הוצרכו ישראל לשיהיה גופם מוכן ומזומן לאור הראוי שיזונו שבעה ימים אלה בשנה מן המצה שהיא מזון בבחינת יצר הטוב לבד, בלי יצר הרע כלל, ובהיותם נזונים בזה ימים אלה, נשארת התולדה הטובה לכל השנה, להיותם כל השנה מוכנים לקדושה. (מאמר החכמה)

הכתב והקבלה:

לחם עוני - לחם מלשון חם, שהעיסה מתחממת ומחמיצה, ומוציא אורז ודוחן שאינם מחמיצים... (דברים טז ג)

ששת ימים תאכל - בפשט בא להזהיר שגם אחרי שפנית והלכת לאוהליך אתה מחויב עוד לאכול ו' ימים מצות, ולא רק בירושלים על הזבח, וכהגר"א, אף על פי שאינו חובה יש באכילת מצה מצוה גם בשאר הימים, וכן לישנא דרבי שמעון בפסחים כ"א, בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ וכו'. (שם שם ח)

מלבי"ם:

ועשית פסח - ...והפסח היה זכר על התחלת הגאולה, ועל זה אמר הוציאך לילה, והמצה היה זכר על המשך ימי הגאולה שלא נשלמה עד שביעי של פסח שטבעו המצרים בים, לכן מצה שבעה. (שם שם א)

רש"ר הירש:

כי גורשו ממצרים - והמצה שנצטוינו על כך היא סמל לדורות שאין היציאה מאורע הסטורי רגיל, נצחון של אבותינו המתקוממים נגד המצרים, אפילו יציאה זו היתה על ידי נגישת משעבדיהם, ועל שניהם פקד ה', כמו בעת הלידה על האם ועל הולד. (שמות יב לח)

האין מקום לחשוש, כי אותו גן-עדן עלי אדמות של העם המתעורר יאבד וילך לטמיון, בגלל כל הגורמים השליליים הללו? האין התאוה עשויה להרוס את חיי המשפחה... על כן נתן הקב"ה לעם המתעורר אות וסימן, למען יזכור לעולם את ליל גלותו, הוא ציוה עליו לאכול את קרבן הגאולה והחרות יחד עם לחם העבדות והעוני, שהיה אוכל בגלות, "ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות י"ב ח'), דוקא בימי זכרון גאולתם מעבדות לחרות, יאסר עליהם לאכול לחם של רוחה ועצמאות, ויהיו חייבים לבער מבתיהם כל שמץ של זכר לעוצם-יד, לחם העוני, המצה, מסמל את תלותו של אדם בזולת, מה שאין כן החמץ, שהוא סמל העצמאות הכלכלית, לכן אין פסח בלי מצה, "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כ"ג י"ח), אין חירות בלי השתעבדות לעבודת ה'. על כן אוכלים את קרבן החרות בחג החרות יחד עם לחם העבדות... כך הננו מזכירים את תלותנו וחוסר האונים שלנו ברגע של לידתנו כעם ויציאתנו לחירות... (במעגלי שנה חלק ג עמוד סז)

מצה מורה על חובת האדם להתרחק מהערכת החשיבות העצמית ומן השאיפה להנאות חומריות ורכישת נכסים לעצמו בלבד, שכן רק אז יוכל לחסות תחת כנפי השכינה. (שם עמוד עג)

...כך נוטל האדם מישראל את המצה בידו, ומטה אוזן קשבת לכל אשר היא מלמדת אותו, כי כל פרוסת לחם שהוא משיג לא בכחו הטבעי השיגה, אלא מתנה היא שנתן לו ה' ברוב חסדיו... (שם עמוד קכ)

העמק דבר:

צלי אש ומצות על מרורים - בפרשת בהעלותך כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, למדנו דהפסח עיקר, ומצות ומרורים טפלים לו, ומשום הכי מצוה בכריכה, כדאיתא בפסחים קט"ו דעת הלל הזקן, ואפילו רבנן דפליגי בזה, מודי דמצוה לעשות כן, מה שאינו כן כאן, כתיב צלי אש ומצות, מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם, ומכאן למדנו שלדורות גם כן כשר בדיעבד בלי כריכה... אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפני עצמו ומצה בפני עצמה, רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם המרורים... מיהו לשון המקרא משונה, דבפסח מצרים כתיב ומצות, ובפסח דורות כתיב על מצות, דמשמעו שהוא טפל. אבל הענין הוא כמו שביארנו, דבמצות סיפור יציאת מצרים יש נפקותא בין זמן שבית המקדש קיים לבזמן הזה, דבזמן שבית המקדש היה קיים היה מצות הספור בענין הפסיחה על הפתח, שעל זה היה מורה אכילת הפסח, והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה, אבל בענין מצות לא דרשו ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה, כמו לחמי תודה... מה שאינו כן בזמן הזה, מצות הספור בענין חפזון שעל זה מורה מצות אכילת מצה, על זה עונין דברים הרבה... (שמות יב ח)

ושמרתם את המצות - עיקר משמעות מצוה זו מבואר בדברי חז"ל, דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון מה שאינו בשבעת הימים... אבל הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה' ח' כתב בביאור מקרא זה ושמרתם את המצות, כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ ואם כן קאי על שבעת הימים גם כן, ויש לזה הפירוש גם כן שורש להלן, ומכל מקום עיקר הפירוש על יום הראשון... (שם שם יז)

ולא יאכל חמץ - כדי להשריש הזכירה בלב על ידי איזו פעולה מראה ומזכירה זה הענין, ציויתי שלא יאכל חמץ, דמצה אין בה יתרון על ידי תחבולות ידי האדם, להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו יתברך, מה שאינו כן חמץ, שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה על ידי שאור, משום הכי הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה', ואפילו בעת שהיינו בארץ ישראל, ומנהיגים מלוכה ומלחמה כדרך תחבולות האדם... (שם יג ג)

כאשר ציויתיך למועד חודש האביב - היינו ביום הראשון, דכתיב ושמרתם את המצות, ועל זה מסיים כי בו יצאת ממצרים, ביום הראשון.. .ואין הפירוש שיהא משומר לשום מצת מצוה, שהרי שבעת ימים רשות... אלא על כרחך נכלל באזהרה ושמרתם את המצות כמו שכתב הרמב"ם, שמרו אותה מכל צד חימוץ. וגם שיטת גאונים ראשונים דמצוה לאכול שמורה כל הפסח, אלא שאין צריך להיות משומר לשם מצוה... (שם כג טו)

לחם עוני - ...אלא על כרחך שפשטא דקרא לחם עני, דמצה בלי שום תבלין הוא לחם עוני, מעתה מובן דבזמן דאיכא פסח ונאכל עם המצה או סמוך לה לא מקרי לחם עוני, ורק בזמן הזה הוא לחם עוני, זהו לפי הפשט, ולפי הדרש שם עוד, מה עני הוא מסיק ואשתו אופה, ואולי כגרסת הגר"א הוא אופה ואשתו לשה, וזהו זהירות שכתב רש"י שם, שתהא הלישה בידים קרות ולא מחוממות מהתנור, נראה שאין בזה אלא מצות טורח בעצמו, כמו בזמן פסח שהיתה המצוה להזקנים לעסוק בהו בעצמם, הכי נמי בזמן הזה המצוה לטרוח במצה באשר הוא עיקר הזכרון של יציאת מצרים, בנס דפסח ה' על הפסח, ואכילת המצה היה רק להודיע שגאל ה' אותנו... אבל בזמן הזה, אכילת מצה בלילה הראשונה בא ללמדנו ענין החפזון, והיינו שאנו אומרים מצה זו על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, וכבר תמהו על שינוי הלשון מהמשנה דכתוב על שם שגאל הקב"ה את אבותינו... (דברים טז ג)

שפת אמת:

...והד' שצריכין להודות על נס, מכל מקום אלה הנסים מתלבשין קצת בטבע, ולכן תודה יש בו חמץ ומצה, כי מצה היא הנהגה עליונה בלי הסתר, וחמץ הוא כשמתלבש בטבע ומשתנה על ידי צמצום והסתר, וזה שאור שבעיסה שמשנה העיסה. והנס ביציאת מצרים היה למעלה מכל הטבע, לכן הוא מצה, אבל נסים הנסתרים בטבע, הם חמץ ומצה כנ"ל, כמו שכתבו במדרש: יכבדנני, בעולם הזה ובעולם הבא, וזה הוא שצריכין להודות ולהעיד שגם הטבע הכל מהנהגתו יתברך, ללמד על הכלל כולו. והנה אמרו חז"ל על פסוק ושמרתם את המצות, כשם וכו' כך אין מחמיצין את המצוות, והענין גם כן יבואר על דרך הנ"ל, כי התורה אור למעלה מהגשמיות והטבע, והמצוות הם נרות איך להביא התורה בכל המעשים... (ויקרא צו תר"נ)

לחם עוני, שעונין עליו דברים, נראה שאין יכולין לאכול המצה בלי ריבוי דברים עליה, שנקרא לחם עוני, שיש לחם מן השמים, והוא המן שזכו בני ישראל לאכול במדבר, ועתה בפסח רק תבואות ארץ כמו שכתוב בזוהר הקדוש, ופירוש מאכל מצה זה עצמו לידע שהיה יציאת מצרים בנפלאות חסדי ה', בלי זכות האדם, לכך נקרא לחם עוני, וכתב בזוהר הקדוש מצה לשון קטטה ומריבה, עיין שם, גם כן כנ"ל שעדיין אינו מאכל הטוב בפני עצמו, רק על כל פנים לצאת מרע ולידע שהכל מהשי"ת, שלא להיות שינוי לרע על ידי גסות, שזה ענין מצה וחמץ, ואחר כך זוכין מעצמו על ידי הבירור בספירת העומר, וזה גם כן מצה פרוסה, שאינו נגמר עדיין בשלימות, כמו שכתב בזוהר הקדוש טעם שאין גומרין ההלל. (שם פסח תרל"ב)

לחם עוני, המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות, ומדברי רש"י ורמב"ן יראה שהוא על העינוי, ומהר"ל ז"ל לא הוטב בעיניו, עיין שם. והאמת נראה, כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה, כי בודאי עלינו לשבח על הגלות גם כן, דאם לא כן, מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי"ת בלי זה, אם כן לא הן ולא שכרן, אלא ודאי הגלות היה עצמה שנוכל להתקרב להשי"ת, וזה שאמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו', ויעקב ובניו ירדו מצרים וגו', שהיה כל זה חסד השי"ת כמו שכתוב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וכו', ובפשוט יש לומר כי היה זה כדי להיות שפלים ונכנעים להשי"ת, כי בלא זה לא היינו יכולין להנצל מגיאות... (שם תרל"ג)

...וזה טעם מצה ומרור על ב' התקונים שנעשה בהסרת הסיגים, וביציאת הנקודת קדושה שהיה נבלע בהם, ואותנו הוציא משם כתיב מלא בו', לרמוז על אות ברית קודש שהיה צריך תיקון על ידי יציאת מצרים... (שם תרנ"א)

הא לחמא עניא, דאיתא לחם עוני, שעונין עליו דברים, כי מצה היא מיכלא דאסוותא, וזוכין על ידי המצה לקול תורה רמז לדבר עונ"י קו"ל, אכן כתיב עני חסר, והוא קל בלא וא"ו, והוא כמו דאיתא בזוהר הקדוש מצה כד אתחברת עם ו' הוא מצוה, עיין שם, אם כן המצה ראשון הוא קול תפלה, שני מלא הוא קול תורה, כדאיתא בזוהר הקדוש פרשת ויגש, והקל נשמע כתיב חסר, הוא קול צלותא, והוא נקרא מצה כדפירש בזוהר הקדוש, מלשון מצותא ומלחמה, וזה הוא לחמא עניא, וזוכין על ידי זה אחר כך לקול תורה, מצת גימטריא קל ה'. (שם תרנ"ב)

ענין מצה ומרור, מצה הוא כשלא נשתנה העיסה, כי על ידי החימוץ משתנה, ורמז כי בני ישראל לא נשתנו בגלות, כמו שכתוב שלא שינו את לשונם ואת שמותם, בני ישראל ירדו, ובני ישראל יצאו, וזה החסד שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם, ובאמת זה עצמו נעשה על ידי המרירות שמררו את חייהם, לכן לא נטמעו בהם, ולכן הלל היה כורך מצה ומרור, לומר שהישועה היה על ידי שניהם ביחד... (שם תרנ"ח)

בענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף, כי הגאולה היה בגוף ונפש, יציאת מצרים היה הצלה מעבדות הגוף בחומר ובלבנים, ולכן המצה לחם עוני רומז על הכנעת הגוף, כי עיקר תיקון הגוף בהכנעה, כמו שכתוב לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, להיות בטל אל הנפש והנשמה, ותיקון הנשמה הוא השמחה, כענין ויגבה לבו בדרכי ה'... (שם תר"ס)

הא לחמא עניא, לחם עוני, בחינת דלית ליה מגרמא כלום, שעדיין לא נתבררה הדעת, רק שיצאו בני ישראל בנפלאות הבורא שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם, ואין זה מצד האדם, ולכן אין לשתף בו התבוננות שלא יתערב פסולת, כיון שעדיין היו בארעא דמצרים, דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא שארץ ישראל נקראת ארץ טובה ורחבה, היפוך דארץ מצרים, ובאמת אין לחם אלא תורה, אבל מצינו המקיים את התורה מעוני, וזה השבח לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, לכן זכו אחר כך לקיים התורה מעושר... לכן בפסח מצה לחם עוני, עני מן העת, והגם שכבר קבלנו התורה, לכן שואל החכם מה העדות וגו', שהחכם רוצה להחכים בדעת... (שם תרס"ג)

שם משמואל:

וממוצא הדברים נשמע לאכילת מצה בזמן הזה, שבזוהר הקדוש שמצה מלשון ריב ומצה, היינו שעושה מריבה עם הסט"א, לגרשהו מגוף הישראלי, הוא נמי באופן זה, כי אתכא דרחמנא (שולחן גבוה) קסמיכנא, כמו אכילת קדשים, דמשלחן גבוה קזכי, שהיא מביאה לידי עיבור נשמות גבוהות מאד, הבאות בעיבור לסייע בעבודת השי"ת ומושכין אותו לטוב, והסט"א ערקת מקמי הנשמות ההן, אך צריכין לזה כונה והתפעלות ורגש קודש, ושיזכור בעת אכילתו מה הוא זה, כעין אכילת קדשים בכונה זוכין כנ"ל. (ויקרא צו תרע"ו)

והנה ישראל במצרים שהגיעו למ"ט שערי טומאה, היה היצר הרע בהם בפנימיות הלב, עד קרוב לנקודה הפנימית, ולזה באה מצות אכילת מצה בלילה הראשון לגרשהו מתוך פנימיות הלב, וכמו שכתב הזוהר הקדוש, שמצה מלשון ריב ומצה, שעושה מריבה עם הסט"א עד שמגרשהו מהפנימיות, אבל אחר שנגרש מהפנימיות, אין צריך עוד יותר, כי יותר מזה אין בכח המצה לעשות, אלא שלזה נצרך ענין הספירה עד כשעמדו לפני הר סיני פסקה זוהמתן, אבל עדיין צריך שמירה שלא יחזור היצר הרע לתוך פנימיות הלב, באשר עודנה יושב בין שני מפתחי הלב ואורב, ועל כן נאסר עוד מחמץ, כי חמץ הוא יצר הרע, ובאכילת חמץ חוזר ונשתאב בעומק לתוך גופו של אדם, כי עדיין הלב חלוש... וכמו שאמר הזוהר הקדוש, כיון שאכלו האי אסוותא דאיהו מצה, אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וכו', ועל כן בשאר ימי הפסח אין צורך עוד לאכילת מצה, כי כבר נגרש כנ"ל, אלא שצריך שמירה שלא יחזור היצר הרע למקומו... (שם פסח תרע"ב)

ולפי זה יובנו דברי רש"י (פסחים כ"ח), ערל ובן נכר בו אינו אוכל, (היינו בפסח), אבל אוכל במצה ומרור, שפירש רש"י שמותר, והתוספות שם הקשו, אטו מצה קדושה יש בה, ולהנ"ל ניחא, דסלקא דעתך אמינא דמאחר שיש בה כח החיזוק כנ"ל, אם כן ערל ובן נכר נמי על ידי המצה תתחזק אצלם חס ושלום קליפת וטומאת הערלה או העבודה זרה, קא משמע לן, דמאחר שהיא מאכל בלי פסולת, אינה מחזקת את הפסולת, אלא את הקדושה בלבד... (שם)

ולפי האמור יש לפרש מה שאנו אוכלין מצה בתחילה ובסוף ומרור באמצע, אחר המצה, שהוא לכאורה שלא כסדר, שהמצה רומזת לחירות והמרור לשעבוד, שהחירות היא אחר השעבוד, ולפי דרכנו יש לומר דהנה המצה אף שהיא לחם עוני, מכל מקום היא רומזת לחירות, והטעם כבר כתב מהר"ל בפיסקא כהא לחמא, וגם רמז יש בה להשגה נבדלת, ובש"ס ברכות מ' אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום דגן, כידוע בספרים הקדושים, והיא מרוממת את הנפש אחרי שהיא לחם עוני ויודעת שפלות מהותו, וזוהי מצה שבתחילה, שזוהי ראשית ההתקרבות לעבודה, וכך היה ביציאתם ממצרים שזו היתה ראשית דרכם, אך אחר כך אוכלין מרור, שרומז להתמרקות הנפש הבאה אחר ההתרוממות כנ"ל, וכמו שאמר הלל וכשאני לעצמי מה אני, וחוזרין ואוכלין מצה, לרמז שהתמרמרות הנפש מביאה להתרוממות הנפש עוד יותר, וזהו עיקר אכילת כזית מצה באחרונה.

ועוד יש לומר בענין מצה ומרור ומצה, דהנה גאולת מצרים היתה רק אתחלתא דגאולה, וגמר הגאולה תהיה לעתיד לבא, שיתקיים גמר יעוד הגאולה "ונתתי אותה לכם מורשה"...ולזה בא הרמז מצה בראשונה, היא אתחלתא דגאולה, ומצה באחרונה היא גמר הגאולה לעתיד לבא, ומרור באמצע רומז לכל המאורעות והמרירות והצרות שעברו על ישראל בינתיים... (שם תרע"ו)

ר' צדוק:

ומצה קדושה לסילוק השאור שבעיסה מהלב, דלכן נקרא בזוהר (ח"ב קפ"ג ב') מיכלא דאסוותא, כמשז"ל (ירושלמי שבת פ' י"ד ה"ג), כל חולי זה יצר הרע, לכך הזיעה שבאה על ידה מועלת ביותר להיות נעשה נהר דינור לשרוף ולכלות כל שורש התאות רעה ורשע מן הלב. (חלק ב צדקת הצדיק קצד עמוד עג)

מצות אכילת מצה נותנת קדושה באכילות, כי כל מצוה, בפרט אותה שמברכין עליה אשר קדשנו במצוותיו וצונו מוספת קדושה באדם, וביחוד באותו אבר וכח שעל ידו נעשית... וזה טעם שאמרו בזוהר בא, יצר טוב ויצר רע חמץ ומצה, וכן בלשון רז"ל שאור שבעיסה, דעיקר היצר הרע באכילה, כידוע משורש נחש, ואמרו רז"ל עץ הדעת חטה היה, ונגדו אכילת מצה נותנת קדושה בכל מאכלי לחם של כל השנה, ואכילת מרור בכל מאכלי ירקות, ואכילת קדשים בבשר. ולכן בזמן הזה עם הארץ אסור לאכול בשר, כי אין לנו אכילת בשר שמברכין עליו... ובזוהר נקרא מצה מיכלא דאסוותא, שיש בידה לרפאות את הקודם, וכן בכל מצות כנ"ל... ומכת בכורות נגד דבור אנכי שהוא שורש הכל, ומצרים שורש הרע, ולכך בעת מכת בכורות אכלו ישראל פסח מצה ומרור לתקן כל מיני אכילות, ונתקן השורש לטוב, ונאמר כל בן נכר לא יאכל בו, ודרשו רז"ל אבל אוכל במצה ומרור, והוא כדי להמציא תיקונים אף להכופרים, דאף על פי שחטא ישראל הוא. והנה גאולת מצרים הוא על ידי אכפייא, וכמו שכתוב על "ויקח משה עצמות יוסף עמו", לכן נצטוו על ביעור חמץ, והיו גם כן חרות מיצר הרע, רק בדרך הסילוק לגמרי מדת צד"ק, מה שאינן כן זביחת היצר בענין לאתהפכא כמו שאמר במדרש הנעלם, דיהיה גם אז יצר רע לחדוותא דאורייתא, רק דנקרא לבן, דאתלבן... 

ואיתא איזה עשיר השמח בחלקו וכו', דעיקר עשירות שמחה, ולכן נקרא מצה לחם עוני, דליכא חדוותא דאורייתא בכפיית היצר, וכמו שכתוב וילכו וגו' ולא מצאו מים, ואמרו ז"ל זו תורה, ולכן מרבים בחומרות ודקדוקים בעניני הפסח יותר מכל המצוות, כמדתן של צדיקים מדקדקים כחוט השערה, ומכל מקום בענין מכירת החמץ שהוא ביעורו מקילין הרבה, וכל עיקרו הערמה, כנודע... (פרי צדיק קונטרס עת האוכל י)

...ומשום הכי נדרש "בחומר" בקל וחומר שאדם דן מעצמו, ומכל מקום נכלל בדברי תורה, "ובלבנים" בלבון הלכתא וכו', שהיא עיקר היגיעה בתורה שבעל פה, ללבן ההלכה, ולכל זה זכו על ידי "וימררו את חייהם", להרב חכמה שבא לתקן הרב כעס, וזה שאמר מרור שאנו אוכלים על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים, ואנו אוכלים המרורים ומברכים אשר קדשנו במצוותיו, שאדרבה זה גרם לנו לזכות לכל התורה שבעל פה. וכן מצות אכילת מצה, שהיא נהמא דאורייתא דבכתב, שזכו אז למתן תורה לתקן נשמת דור המבול, שהיו מוכשרין לקבלת תורה שבכתב. ואחר כך מצות אכילת פסח, שהוא הבשר, אין שמחה אלא בבשר, שזוכין אחר כך ליישר הלב לישרי לב שמחה... רק על ידי שזוכין מקודם למצה שהוא לכו לחמו בלחמי, ומרורים שהוא היגיעה בתורה שבעל פה, והוא שזוכין להאור הנגנז לעמלי תורה שבעל פה, ואחר כך יכולים לזכות לישרי לב שמחה, לאכילת בשר פסח שמתיישר הלב... (פסח א)

...כמו שאמרו בגמרא (ברכות ה') שזכו על ידי יסורין למתן תורה, וזה היה התכלית מהמרורים, וזה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, ומכל מקום בסדר הזמן זכו למצה, קדושת יעקב אבינו, מצד השי"ת תיכף בליל א', כמו שנאמר בערב תאכלו מצות, ומכל מקום נצטוו תיכף שבעת ימים תאכלו מצות, שאחר כך יזכו להיות חירות ממלאך המות דלא היו מייתי, וממילא יתבער היצר הרע שהוא המלאך המות, ומשום הכי נקרא חג הפסח יום ה' הגדול והנורא, מדות אברהם יצחק ויעקב... (שם ה, וראה שם עוד)