(ראה גם: נגע, צרעת, קרבן-מצורע)
והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. (ויקרא יג מה)
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, וראה הכהן, והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. את הצפור החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב. וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים, וטהרו ושלח את הצפור החיה על פני השדה. וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח, וכבס את בגדיו, ורחץ את בשרו במים וטהר. וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים, וכבשה אחת בת שנתה תמימה ושלשה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ולוג אחד שמן. והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם, לפני ה' פתח אהל מועד. ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, והניף אותם תנופה לפני ה'... ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית, ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. ולקח הכהן מלג השמן, ויצק על כף הכהן השמאלית. וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית, והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה'... (שם יד ב והלאה)
ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשא פנים, כי בו נתן ה' תשועה לארם, והאיש היה גבור חיל מצורע... ותאמר אל גברתה אחלי אדני לפני הנביא אשר בשומרון, אז יאסוף אותו מצרעתו... וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישוב בשרך לך וטהר... (מלכים ב ה א והלאה)
וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער, ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו... (שם שם ז ג)
ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר, צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלקים. ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת צרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטורת. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצורע במצחו ויבהילוהו משם, וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה'. ויהי עוזיהו המלך מצורע עד יום ותו וישב בית החפשית מצורע כי נגזר מבית ה', ויותם בנו על בית המלךשופט את עם הארץ. (דברי הימים ב כו יח)
אין מצורע אלא אותו שנעשה בזבות, (שאמו נתעברה עמו בימי נדתה), כי חמש דמים הם בדם נדה המטמאים, שכל דם טמא, וה' דמים יש שהם טהורים, ומי שעובר עליהם כאלו עבר על עשרת הדברות, שהם כלל תרי"ג מצוות. (מצורע קנה)
בעוד שהיו הולכים פגעו באדם אחד ופניו מלאים נגעים, והיה קם מתחת אילן אחד, הסתכלו בו וראו פניו אדומים מחמת הנגעים, אמר לו רבי חייא מי אתה, אמר לו יהודי אני, אמר רבי יוסי חוטא הוא, שאם לא כן לא היו נרשמים בפניו אלו נגעים הרעים, ואלו לא נקראו יסורים של אהבה, אמר רבי חייא ודאי כי יסורים של אהבה מכוסים הם מבני אדם. תא חזי, שכתוב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, הרי ג' מינים כאן, וכלם נקראים נגע צרעת, זה שאמר והיה בעור בשרו לנגע צרעת, מהו נגע צרעת, הוא סגירו, (לשון סגורה), שסגור הוא בכל, (כלומר שהנגע מכוסה וסגור מעין רואה), וכתוב והובא אל אהרן הכהן וגו', אבל אלו (נגעים) הנראים לחוץ, כתוב וראהו הכהן וטמא אותו, כי ודאי אלו הנראים לחוץ לבני אדם באים מצד הטומאה, ואינם יסורים של אהבה... (תזריע ע)
פתח ואמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, תא וחזי, אדם העוסק בעבודת רבונו ועוסק בתורה, הקב"ה שורה עליו והשכינה מתחברת עמו, כיון שהאדם בא להטמא, השכינה מסתלקת ממנו, הקב"ה מתרחק ממנו, וכל צד הקדושה של רבונו מתרחקים ממנו, ורוח הטומאה שורה עליו, וכל צד הטומאה. בא לטהר עוזרים אותו, ואחר שנטהר בתשובה חוזר אליו מה שנסתלק ממנו, (דהיינו הקב"ה ושכינתיה), ושורים עליו.
תא חזי, כתב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, כיון שאמר שתי צפרים, איני יודע שהן חיות, אלא כבר העמידוהו, אמנם חיות (שפירושו) חיות ממש, כמו שאומר וארא החיות, (שהם) כנגד המקום שיונקים משם נביאים הנאמנים, (דהיינו נצח והוד), ועץ ארז כבר למדנו (שהוא ת"ת), ושני תולעת הוא צד אדום דגבורה (שבשכינה) שנשתתפה עמו בתחילה, ואזוב זו היא ו' קטנה (שהוא יסוד), שמניק את כנסת ישראל (שהיא השכינה), ומשום זה עץ ארז ואזוב (שהם ת"ת ויסוד) הולכים יחד... (מצורע יט, ועיין שם עוד)
איש, אין לי אלא איש, מניין לרבות את האשה ואת הקטן, תלמוד לומר צרוע, בין איש בין אשה בין קטן, אם כן למה נאמר איש, לענין שלמטן, האיש פורע ופורם, ואין האשה פורעת ופורמת. יטמאנו הכהן, מלמד שטומאתו בכהן, אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו הכהן... והצרוע אף על פי שכהן גדול, לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, יכול אף על פי מנוגע, מה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, תלמוד לומר אשר בו הנגע, אף על פי כהן גדול... ועל שפם יעטה, חופה ראשו כאבל, וטמא טמא יקרא, אומר פרוש. אין לי אלא זה, מניין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר טמא טמא יקרא... ימי אשר הנגע בו יטמא, לא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה, יכול אפילו קצצה במתכוין, תלמוד לומר כל ימי, מאימתי היא טהרתן, רבי אליעזר אומר כשיוולד לו נגע אחר יטהר ממנו, רבי אליעזר אומר עד שתפרח בכולו...
בדד ישב, אין לי אלא זה בלבד, מניין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר בדד ישב, או מה זה מיוחד שבראשו נגעו, אף אני אביא את הנתקין שבראשו נגעו, ומניין לרבות שאר המנוגעים, תלמוד לומר בדד ישב, יכול יהיו שנים טמאים עמו, תלמוד לומר הוא בדד ישב, אין שני טמאים עמו. מחוץ למחנה, חוץ לשלש מחנות מושבו, מושבו טמא, מיכן אמרו הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד טמא, הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד טהור, ואם ישב טמא. וכן באבן המנוגעת, ואם הסיט הרי זה טמא, רבי יוסי הגלילי אומר מחוץ למחנה מושבו, הבגד, לימד על הבגדים שהם טעונים שילוח חוץ לשלש מחנות. (תזריע פרשת נגעים פרק יב)
תורת המצורע לבית עולמים, זאת אינה נוהגת בכל מקום, תהיה בזמן הזה, תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים, עד שיהיו מביאים קרבן זה... תורת המצורע ביום, מלמד שטומאתו וטהרתו ביום, אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מניין שחיטת צפרים והזיית דם ציפרים ותגלחתו ביום, תלמוד לומר תורה המצורע. יכול אף לקיחת צפרים ושילוח צפרים וכבוס בגדיו ורחיצתו ביום, תלמוד לומר תורת המצורע ביום. תורת המצורע בכהן, מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן, מניין שחיטת ציפרים והזיית דם צפור ותגלחתו בכהן, תלמוד לומר תורת המצורע בכהן, יכול אף לקיחת צפרים ושילוח צפרים וכבוס בגדיו ורחיצתו בכהן, תלמוד לומר זאת. ביום טהרתו והובא, שלא ישהא...
ויצא אל מחוץ למחנה, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וראה הכהן, שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדברות מניין, תלמוד לומר וראה הכהן, אם כן למה נאמר ויצא הכהן, כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע.
והנה נרפא, שהלך לו נגעו. הנגע, שהלך לו שער לבן, צרעת, שהלכה לה המחייה. אין לי אלא כולם, ומניין אפילו מקצתם, תלמוד לומר מן הנגע, אפילו מקצת שער לבן, מן הצרעת אפילו מקצת המחיה, מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים, הלא דין הוא, מה אם מי שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו שטעון צפרים, מי שיטהר וסימנים מטמאים עמו אינו דין שיטען צפרים, הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטהר וסימנים מטמאים, ואין טעון צפרים, ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו, שאף על פי שטהר וסימנים מטמאים עמו לא יטען צפרים, תלמוד לומר מן הצרוע, להביא את שפרחה בכולו שטעון צפרים... (פרשת מצורע פרשה א)
וציוה הכהן, ציווי בכהן ושחיטה בכל, דברי רבי יהודה בר יוסי, רבי אומר אף שחיטה בכהן, ושחט את הצפור האחת, האחת שבשתים, האחת הברורה שבשתים, האחת שאם מתה אחת מהן או שנעשה טרפה יקח זוג לשניה... כלי יכול אחד מן הכלים, תלמוד לומר חרס, אי חרס יכול מקדה, תלמוד לומר כלי, הא כיצד זו פיילי של חרס. מים חיים ולא מים מלוחים ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים ולא מים מטנפים, רבי אליעזר אומר מה מים שלא נעשה בהם מלאכה, אף כלי שלא נעשה בהם מלאכה, רבי שמעון אומר מה מים הברורים שבמינם, אף צפור הברורה שבמינה, זו קיפל.
כיצד הוא עושה, נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שניה, וטובל ומזה בדם. יכול בדם ודי, תלמוד לומר מים החיים, אי מים יכול עד שיהא כולם מים חיים, תלמוד לומר דם, הא כיצד, מים חיים שדם הצפור ניכר בהם, שיערו חכמים רביעית... (שם פרק א)
והזה, לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים על מצחו. והזה על המטהר, הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, אין טמא מת טעון הזיתו שבע... תלמוד לומר שבע פעמים וטהרו, הזיית שבע הוא טעון, ואינו טעון הזיה בשלישי ובשביעי.
וטהרו, בדברים הנעשים בגופו, יכול יהי מסולק, תלמוד לומר ושלח וגלח וכבס ורחץ, יכול יהיו כולם מעכבים אותו, תלמוד לומר וטהרו וטהר, טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה, מה טהרה האמורה למעלה בדברים הנעשים בגופו, אף טהרה האמורה למטה בדברים הנעשים בגופו.
ושלח את הצפור החיה, שלא יעמד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמד בגינות וישלחנה למדבר, שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר, אל פני השדה, הא אם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה. וכבס המטהר את בגדיו, אמר רבי שמעון מה זה בא ללמדנו, אם ללמוד לטמא בגדים במגע, והלא קל וחומר הוא, ומה אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים, בימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו, אחד מלמטמא משכב ומושב, ואחד מלטמא בגדים במגע.
וגלח את כל שערו, יכול אף בית הסתרים, ודין הוא, נאמר תגלחת בימי ספרו, ונאמר תגלחת בימי גמרו, מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים... תלמוד לומר שערו שערו לגזירה שוה...
ורחץ אפילו במי מקוה, והלא דין הוא, מה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים, מצורע שטעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים, תלמוד לומר ורחץ במים, אפילו במי מקוה. ורחץ במים וטהר, ואחר יבא אל המחנה, רחיצת גופו מעכבתו ליכנס לפנים מן המחנה, ואין צפרים מעכבים אותו ליכנס לפנים מן המחנה. וישב מחוץ לאהלו, ישב מחוץ לאהלו, יהא כמנודה והוא אסור בתשמיש המטה... שבעת ימים ולא ימי החליטות דברי רבי יוסי ברבי יהודה, קל וחומר לימי החליטו, אמר רבי חייא השבתי לפני רבי, והלא למדנו רבי שלא היה יותם לעוזיה אלא בימי החליטו, אמר להם אף אני כך אמרתי. (שם פרשה ב)
בשביעי, יכול בין ביום ובין בלילה, תלמוד לומר ביום ולא בלילה. יגלח את כל שערו יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר גבות עיניו, מה גבות עיניו בנראה, פרט לבית הסתרים. אי מה גבות עיניו מקום כינוס שיער ונראה, אף אין לי אלא מקום כינוס שיער ונראה, מניין לרבות כינוס שיער שאינו נראה, פיזור שיער בנראה, פיזור שיער ואינו נראה, תלמוד לומר את כל שערו יגלח.
ראשו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר תער לא יעבר על ראשו, יכול אף על פי מנוגע, תלמוד לומר ראשו, וזקנו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר פאת זקנם לא יגלחו, יכול אף על פי מנוגע, תלמוד לומר זקנו, מה תלמוד לומר ראשו, ומה תלמוד לומר זקנו, לפי שיש בראש שאינו בזקן, ובזקן מה שאין בראש, הראש אסור במספרים ובתער, והזקן אינו אסור במספרים ובתער, הראש מותר בכל אדם והזקן אסור בכל אדם, הא לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש, צריך לומר ראשו וצריך לומר זקנו.
רבי יוסי הגלילי אומר גבות עינים ולא ריסי עינים, את כל שערו מה תלמוד לומר, יגלח, אלא ליתן אחריות לתגלחת, שאם לא גלח בשביעי מגלח בשמיני בתשיעי ובעשירי. שלשה מגלחים ותגלחתן מצוה, הנזיר המצורע הלוים, וכולם שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום.
בשביעי יגלח, בשמיני יביא, שאם גילח בשביעי יביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי טרפון מה בין זה לנזיר, אמר לו שהנזיר טהרתו תלויה בימים, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ואינו מביא קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב שמש... (שם פרק ב וראה עוד קרבן-מצורע)
אין לו בוהן יד בהן רגל ואוזן ימנית אין לו טהרה עולמית, רבי אליעזר אומר נותן על מקומו. רבי שמעון אומר אם נתן על שמאל יצא. והנותר בשמן על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפר, אם נתן כפר, לא נתן לא כפר, דברי רבי עקיבא, רבי יוחנן בן נורי אומר שיירי מצוה הם, בין שנתן בין שלא יכפר מעלים עליו כאילו לא כיפר... (שם פרק ג)
...אלא אמר רבי שמעון בן לקיש מהכא, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר אם טמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין לא כל שכן, אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין, ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזה זה פסח הבא בטומאה... אלא יש לך שעה שמצורעין משתלחין ואין זבין וטמאי מתים משתלחין ואיזה זה, פסח הבא בטומאה, וכי תימא הכי נמי, והתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין, אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא, אם כן ניכתוב רחמנא איש איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי... אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחה לפסח שני, אלא עבדי בטומאה, וכי עבדי צבור בטומאה בטמא מת, אבל שאר טומאות לא עבדינן.
אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, בדד ישב לבדו ישב, מחוץ למחנה מושבו, הכתוב נתקו לעשה. איתיביה, מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים, זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצן בארבעים... תנאי היא, דתניא בדד ישב, לבדו ישב, שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו, יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת, תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אינו צריך, הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר, טמאי מתים משתלחין זבין לא כל שכן, למה נאמר זב, ליתן לו מחנה שניה, ויאמר זב ואל יאמר צרוע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כל שכן, למה נאמר מצורע, ליתן מחנה שלישית, כשהוא אומר בדד ישב, הכתוב נתקו לעשה... מאי חומריה דמצורע מזב, שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה... (פסחים סז א, וראה שם עוד)
...דאמר רבי שמואל בר רבי יצחק, מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים, מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואמר רבי שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשה שער ניקנור, מפני שמצורעין עומדין שם ומכניסין בהונות ידם. (שם פה ב)
מצורע מאי היא, דתניא מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום, טובל ואוכל, אמרו חכמים אף על פי שטבול יום אינו נכנס, זה נכנס, מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת... (שם צב א)
...אמר מר אמר רבי נראין דברי רבי יוסי במוחלט ודברי רבי מאיר במוסגר. והתניא איפכא, תנאי היא אליבא דרבי, מר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה, ומר סבר צוותא דאשתו עדיפא ליה. למימרא דמוחלט מותר בתשמיש המטה, אין, והתניא וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, שיהא אסור בתשמיש המטה, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, רבי יהודה אומר שבעת ימים יספרו לו, ימי ספירו ולא ימי חלוטו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר ז' ימי ספירו קל וחומר לימי חלוטו... במאי קמיפלגי, רבי יוסי ברבי יהודה סבר גלי רחמנא בימי ספירו וכל שכן בימי חלוטו, ומר סבר מאי דגלי גלי, ומאי דלא גלי לא גלי. למימרא דבכהן תליא, אין, והתניא וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנים לו שבעת ימי הרגל, דברי רבי יהודה, רבי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית, אם ממתינים לו לדבר הרשות, כל שכן לדבר מצוה... (מועד קטן ז א)
מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל, אמר אביי תא שמע, והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו, הא בימי טומאתו נהיג, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג, אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהה קרבנותיו, קא משמע לן. אמר רב תא שמע, והמצורע, לרבות כהן גדול, והא כהן גדול דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי, דתנן כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, שמע מינה נוהג צרעתו ברגל, שמע מינה... מצורע מהו בתפילין, תא שמע והצרוע לרבות כהן גדול, בגדיו יהיו פרומים, שיהו מקורעים, וראשו יהיה פרוע, אין פריעה אלא גידול שיער, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר נאמר הווייה בראש ונאמרה הווייה בבגד, מה הווייה האמורה בבגד דבר שחוץ מגופו, אף הווייה בראש דבר שחוץ מגופו, מאי לאו אתפילין, אמר רב פפא לא אכומתא וסודרא... מכאן אמרו הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש ובש"ס בהלכות ובאגדות, ובעלי קריין אסורין... מצורע מהו בקריעה, תא שמע בגדיו יהיו פרומים, שהיו מקורעין, שמע מינה... מנודה ומצורע מה הן בכפיית המטה, תיקו... מצורע מהו בעשיית מלאכה, תיקו... מצורע מהו בנעילת הסנדל, תיקו... מצורע מהו בתשמיש המטה, תא שמע דתני וישב מחוץ לאהלו, שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בתשמיש המטה, ואין אהלו אלא אשתו, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, שמע מינה... מצורע מהו שישלח קרבנותיו, תא שמע דתניא ואחרי טהרתו אחר פרישתו מן המת, שבעת ימים יספרו לו, אלו ז' ימי ספירו, וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו, זו עשירית האיפה שלו, דברי רבי יהודה... (שם יד ב והלאה)
ותניא ארבעה חשובין כמת, עני ומצורע וסומא... (נדרים סד ב)
...לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שיהיה בתער, ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, רבי אומר אינו צריך... תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצורע ולוים, וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום. אמר מר שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, פשיטא, מאן דאמר משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא, קא משמע לן דלא. קתני וכולן שגילחו שלא בתער, בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבר על ראשו, וגבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם, אלא מצורע בתער מנלן, וכי תימא תיתי מלוים, מה לוים שכן טעונין תגלחת ואין תגלחתן אלא בתער, אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ואין תגלחתו אלא בתער, איכא למיפרך, מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופם, תאמר במצורע דלא, אלא תיתי מנזיר, מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע דלא, אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרויהון... אמר ליה רבא מברניש לר' אשי, וליפרוך מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנו בדלות, תאמר במצורע שקרבנו בדלות... מאי טעמייהו דרבנן, דתניא זקנו, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפילו מצורע כן, תלמוד לומר זקנו, ומנלן דבתער, דתניא ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפילו גילחו במספרים יהא חייב, תלמוד לומר ולא תשחית... (נזיר לט ב, וראה שם עוד)
...מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו מנין, ודין הוא, ימי טומאה מגלח ומביא קרבן, וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן, מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין, אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין, לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמים, תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין, אמרת, קל וחומר הוא, ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות לא כל שכן, ואין לי אלא ימי חלוטו, ימי ספרו מניין, ודין הוא מה ימי חלוטו טעון תגלחת, אף ימי ספרו, ומה ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין אף ימי ספרו, יכול אף ימי הסגרו כן, והדין נותן... מכאן אמרו ימי ספרו וימי גמרו אין עולין לו מן המנין, אבל ימי הזב והזבה והסגרו של מצורע הרי אלו עולין לו... (שם נו א)
נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום, שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה... שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן, אמר להן אינו מגלח, אמרו לו למה, אמר להן אילו זה לגדל וזה לגדל, וזה להעביר וזה להעביר יפה אתם אומרים, עכשיו נזיר להעביר ומצורע לגדל, ולא תעלה לו לימי חלוטו ותעלה לו לימי ספרו, ואמר להן אילו זה לפני זריקת דמים ונזיר לאחר זריקת דמים יפה אתם אומרים, אלא מצורע לפני זריקת דמים ונזיר לאחר זריקת דמים, ולא תעלה לו לימי צרעתו ונזירותו ותעלה לו לימי צרעתו וטומאתו, אמר להן אילו זה לפני ביאת מים וזה לפני ביאת מים יפה אתה אומרים, אלא טמא לאחר ביאת מים מצורע לפני ביאת מים...
בעי רמי בר חמא הני ד' תגלחיות דקאמר משום מצוה, או משום אעבורי שער טומאה, למאי נפקא מינה, לעבורי בנשא, אי אמרת משום מצוה לעבורי בנשא לא, ואי אמרת משום אעבורי שיער טומאה, אפילו סכיה נשא נמי, מאי, אמר רבא תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות, אי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש נמי סגיא, שמע מינה משום מצוה. (שם נט ב)
דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, מיעט, ואת כל שערו יגלח חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל, מאי ריבה ריבה דכוליה גופיה, ומאי מיעט, מיעט שיער שבתוך החוטם. (סוטה טז ב)
דאמר מר ארבעה חשובים כמתים, אלו הן עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים... מצורע דכתיב אל נא תהי כמת... (עבודה זרה ה א)
הכל מטמאין בנגעים לאתויי מאי, לאתויי קטן, סלקא דעתך אמינא איש צרוע כתיב, איש אין קטן לא, קא משמע לן. (ערכין ג א)
בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'. אמר רבי יהודה בן לוי מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו, אמר הקב"ה, הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט. (שם טז ב)
מצורע ומצורעת נמי חלוקה טומאתן, דמצורע טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, ומצורעת אינה טעונה פריעה ופרימה... ומותרת בתשמיש המטה, שנאמר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, ולא מחוץ לאהלה, הלכך נמנינהו בתרין... מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה, האי והאי כגריס הוא. (כריתות ח ב)
...ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרים ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה... מאי טעמא דבית הלל, אמר רבי יצחק לזכר לרבות מצורע למעיינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיה... ובית שמאי נקבה מזכר לא אתיא, דאיכא למיפרך מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, תאמר בנקבה דלא... (נדה לד א, וראה שם עוד)
רבי חייא בשם ר"י תלמיד וותיק היה לו לרבי ודרש פרק אחד במעשה המרכבה, ולא הסכימה דעתו של רבי, ולקה בשחין... (חגיגה ט א)
...ותני רבי ישמעאל והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, וכשהוא אומר ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, לומר לך מה הפרט מפורש שהוא מקום כינוס שיער ובנראה, אף אין לי אלא מקום כינוס שיער ובנראה, והלכה אמר יגלחנו כדלעת. (קדושין יא ב)
איש, אין לי אלא איש, אשה מניין, תלמוד לומר צרוע, בין איש בין אשה בין קטן, אם כן למה נאמר איש, לענין של מטן, האיש פורע ופורם, אין האשה פורעת ופורמת... (סוטה יח ב)
אי זהו מוחלט מספק, שנים שבאו אצלו והחליט את אחד מהן ולא הספיק להחליט את השני עד שנתחלפו לו, זהו מוחלט בספק, הדא היא דתני רבי חייה ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודאי היה אוכל בקדשים אחר ששים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק"כ יום... (נזיר מ ב)
מצורע שנכנס לבית כל הכלים שיש שם טמאים אפילו עד הקורות, רבי שמעון אומר עד ד' אמות, כלים מיד טמאין, רבי יוסי אומר אם שהה כדי הדלקת הנר. נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים על רוחב ד' אמות, נכנס ראשון ויוצא אחרון... (נגעים פרק יג יא)
כיצד מטהרין את המצורע, היה מביא פיילי של חרש חדשה, ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי צפרים דרור, שחט את אחת מהן על כלי חרש ועל מים חיים, חפר וקוברה בפניו, נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשיירי הלשון, והקיף להם ראשי הגפים וראש הזנב של שניה, טבל והזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ויש אומרים על מצחו, וכן היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ.
בא לו לשלח את הצפור החיה, אינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר, שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. בא לגלח את המצורע, העביר תער על כל בשרו, וכבס בגדיו וטבל, טהור מלטמא בביאה והרי הוא מטמא כשרץ, נכנס לפנים מן החומה, מנודה מביתו שבעת ימים ואסור בתשמיש המטה. ביום השביעי מגלח תגלחת שניה כתגלחת הראשונה, כבס בגדיו וטבל טהר מלטמא כשרץ, והרי הוא טבול יום אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, נמצאו ג' טהרות במצורע וג' טהרות ביולדת...
שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד, אף על פי שאינם שוות כשרות... שחטה ונמצאת טרפה יקח זוג לשניה, הראשונה מותר בהנאה, נשפך הדם תמות המשתלחת, מתה המשתלחת ישפך הדם.
מצות עץ ארז ארכו אמה, ועביו כרביע כרע המטה, אחד לשנים ושנים לארבעה, מצות אזוב לא אזוב יון לא אזוב כוחלי לא אזוב רומי לא אזוב מדברית ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.
ביום השמיני מביא ג' בהמות חטאת ואשם ועולה, והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף... והמצורע טבל בלשכת המצורעים, בא ועמד בשער ניקנור, רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה. הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו, ידו ונתן על בהן ידו, רגלו ונתן על בהן רגלו. רבי יהודה אומר שלשתם היה מכניס כאחד. אין לו בהן יד בהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית, רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן, רבי שמעון אומר אם נתן על של שמאל יצא... נטל מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזיה טבילה... והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפר, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר, דברי רבי עקיבא, רבי יוחנן בן נורי אומר שיירי מצוה הן, בין שנתן בין שלא נתן כפר, ומעלין עליו כאילו לא כפר... (שם פרק יד א והלאה)
דבר אחר זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע שיאו לרומא לעב לעננא, בגללו לנצח יאבד, מה גללים הללו מזוהמין, אף הוא מזוהם, רואיו יאמר, אין חמון ליה ולא מכירין ביה, שכן כתיב ברעי איוב, וישאו עיניהם מרחוק ולא הכירוהו, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר אסור לילך במזרחו של מצורע ד' אמות, ורבי שמעון אומר אפילו מאה אמה, ולא פליגי, מאן דאמר ד' אמות בשעה שאין הרוח יוצא, ומאן דאמר מאה אמה בשעה שהרוח יוצא. רבי מאיר לא אכל ביעי מן מבואה דמצורע, רבי אמי ורבי אסי לא הוו עיילי למבואתו של מצורע. ריש לקיש כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבניא, אמר ליה פוק לאתרך, לא תזהם ברייתא. דתנא רבי חייא בדד ישב, לבדו ישב, רבי אלעזר ברבי שמעון כד חמי חד מנהון הוה מיטמר מיניה, על שום דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע. (ויקרא טז ג)
דבר אחר זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, רבי יהושע בן לוי פתר קריא באלו שפוסקים צדקה לרבים ואין נותנין, רבי חנינא בר פפא אמר באילין שאומרים לשון הרע, ורבי בנימין בן לוי פתר קריא בחניפי תורה, רבי מני פתר קריא בנדרים וכו' כדאיתא במדרש קהלת... (שם ה)
וצוה הכהן ולקח למטהר וכו', אמר רבי יהודה בר סימן אלין צפריא קולינין אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול, רבי שמעון בן לוי אמר צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה מימיו מכפרין עליו, כהן שנהנה מישראל בכ"ד מתנות כהונה על אחת כמה וכמה. (שם ז)
וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת, למה שוחט אחת ומניח אחת, לומר לך כשם שאין אפשר לשחוטה לחזור, כך אי אפשר לנגעים לחזור, באותה שעה קורא הקב"ה לגיונות שלו ואומר לא על חנם הכיתי אותו, אלא בעון בצעו קצפתי ואכהו... (שם ט)
דבר אחר מדבר בלשון הרע, שהם מחטיאים בפיהם את בשרם, ממה שהם מוציאים בפיהם לוקים בצרעת, אל תאמר לפני המלאך, זה הכהן, שנאמר כי מלאך ה' צב-אות הוא (מלאכי ב'), שהמצורע בא אצלו, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, ואומר והובא אל הכהן, למה יקצוף האלקים על אותו הקול שהוצאת בפיך, ואמרת לשון הרע על חברך, וחבל מעשה ידיך, מעט תורה שיש בידיך אתה מאבדה, ומי היה זה, דואג שאמר לשון הרע על דוד נצטרע, שנאמר גם א-ל יתצך לנצח ושורשך מארץ חיים סלה, ומהו יתצך, שנצטרע, כענין שנאמר ונתץ את הבית... (תהלים נב)
והתגלח, בכל אדם, לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בכהן, יכול אף זה בכהן, תלמוד לומר והתגלח בכל אדם, והתגלח בכל דבר, לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זה בתער, תלמוד לומר והתגלח בכל דבר. והתגלח אף הנזיר, לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו, יכול אף מנוגע, תלמוד לומר והתגלח, אף על פי שהוא נזיר, יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, כך תהא תגלחת הנזיר דוחה את תגלחת הנתק בזמן שהוא ספק, תלמוד לומר ואת הנתק לא יגלח... (ויקרא פרק יג, תקנא)
ועץ ארז, זה שאמר הכתוב וידבר על העצים, וכי אפשר לאדם לדבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, אמר שלמה מפני מה מצורע זה מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, אלא על ידי שאדם מגביה עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכיון שמשפיל את עצמו כאזוב הוא מתרפא באזוב, וכן אתה מוצא בעוזיהו, וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלקיו, ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו... והובא אל הכהן, והוא בא, למה, שהכל רחוקים ממנו, שכן איוב אמר אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו... (שם תקנט)
לא תב בתיובתא סובל כמה יסורין, לאעברא ההוא נחש ולסם המות דילה דאיהו צרעת ממארת, בכמה מרעין ומכתשין עד לא אשתאר בה בשרא דאיהו עפרא, ורזא דמלה ועפר אחר יקח וטח את הבית, בגין דנחש עפר לחמו עד שיתפרנס מההוא בשרא לא יזיז מיניה, ועני חשוב כמת, מה מיתה אנפוי משתנין בגוונא דא עני אנפוי משתנין, והוא אוקמוה כרום זולות לבני אדם, מאי כרום זולות, אלא מאן דאצטריך לברייתא אנפוי משתנין ככרום, וכמה נשיך דיסורין נשיך ליה לההוא חיווא, ולא עוד אלא עני חשוב כמצורע, מה מצורע וראשו יהיה פרוע וגו', כך עני, מה מצורע מחוץ למחנה מושבו, כך עני ערום ויחף, ועניות איהו לישראל באתר צרעת וכו'. (ויקרא תזריע)
והזה על המטהר מן הצרעת, הצפור השניה המשולחת על פני השדה סודה הוא בסוד שעיר המשתלח, רק שהשעיר הוא לעזאזל, וכאן פורחים, ואף על גב שהן לכת א', אלו העופות ואלו הבהמות שהבהמות לסמא"ל, והעופות לשדים שהן טסין ופורחין באויר... וכבס את בגדיו, טעם כבוס בגדי המצורע וטהרתו במים להעביר רוח הטומאה מעליו, וטעם גילוח שערו מסוד והעבירו תער על כל בשרם, כי צריך להכניע כחות הטומאה. (שם מצורע, ועיין שם עוד)
ושלח את הצפור - ויהי אין איטימוס ההוא גברא למילקי תוב בצורעא תייבא צפורא חייתא לביתיה ביומא ההוא ומתכשרא למיכלא... (ויקרא יד ז)
ולקח למטהר - הכהן יקח משלו, ויש אומר המצורע יתנם... ועץ ארז ואזוב - הוא הגדול והקטן במיני הצמחים, והעד מדברי חכמת שלמה... והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים... (ויקרא יד ד)
והובא אל הכהן - יאמר שתהי זאת תורת המצורע, שירצה להטהר שיובא אל הכהן, כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו, ואחר כך פירש כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה, והוא לא יבא אליו אף על פי שנתרפא, ומדרשו בתורת כהנים, והובא אל הכהן שלא ישהא, ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כרחו אל הכהן. (שם שם ב)
חיות - ...והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפור, אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור, דתניא בתורת כהנים ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר, רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר, ואי זו, זה דרור, ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט, ויתכן שאינו אלא למצוה, ודיעבד כולם כשרין בו, ולפיכך הוצרכו בתורת כהנים למעט טמאות... ובפרק אלו טרפות אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע, וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים, וכמאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד... (שם שם ד, וראה שם עוד)
וגלח - רש"י, אבל בתורת כהנים אמרו וגלח את כל שערו, יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר גבות עיניו, מה גבות עיניו בנראה, אף כל שערו בנראה, פרט לבית הסתרים, אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף כל מקום כנוס שער בנראה, מנין כנוס שער בשאינו נראה, פזר שער באינו נראה, תלמוד לומר את כל שערו יגלח. אבל הרב תפס מדרשו של רבי ישמעאל, מה הביא שער הרגלים, ומה הוציא דבית השחי ודכולי גופא, אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת... (שם שם ח)
יהיו פרומים - להתאבל על מעשיו הרעים, על שפם יעטה - להפסיק ריח רע שמפיו שלא להזיק הבריות. בדד ישב - אסור לשמש מטתו, שהתשמיש ממקתו. מחוץ למחנה - שחולי זו ידבק על בני אדם הרגילים אצלו. מושבו - מכאן שמושבו מטמא. (ויקרא יג מה ומו)
ביום טהרתו - מלמד שטהרתו וטומאתו ושחיטת צפרים וכו' ביום, ומלמד שלא ישהה. והובא - ...מביאים אותו אל קצה המחנה, והכהן יצא לקראתו. (שם יד ב)
מים חיים - לומר שהמצורע כמת, ומערב עתה עם החיים לבא למחנה. ואת הצפור החיה - והיא צבועה, ובני מינה הורגים אותה, כדי שלא ימצאנה מצורע אחר ויקריבנה, מיהו התלמוד מוכיח שהיא מותרת, דלא אמרה תורה שלח לתקלה. (שם שם ה וו)
ויאכל חצי בשרו - דקטן היוצא מצורע ממעי אמו אין לו טהרה עולמית, ומתוך שהנגע בא על ידי חטא, יש לומר שעל ידי תפלה יסתלק, כמו שמצינו בפרעה ועוד. (במדבר יב יב)
מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאבל, ופורם בגדיו ומודיע העוברים עליו שהוא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו', אפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם, שעשה דוחה את לא תעשה, ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל, שנאמר ועל שפם יעטה, שיהיו שפתיו דבוקות, אבל קורא ושונה ודורש. ואסור לספר ולכבס כל ימי חלוטו, ונוהג בכל הדברים האלו אפילו בשבתות וימים טובים, והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, וזוקף את מטתו כשאר העם.
דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר, שנאמר "מחוץ למחנה מושבו", ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בארץ ישראל בלבד.
המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת, ולא עוטה על שפם, אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה לאחרים שהיא טמאה. ולא המצורעים בלבד, אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכל שהן טמאין, כדי שיפרשו מהן, שנאמר "וטמא טמא יקרא"...
אחד מצורע מוסגר ואחד מצורע מוחלט לענין טומאה, ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורים, שהטהור מתוך הסגר פטור מן התגלחת ומן הצפורים, והטהור מתוך החלט חייב בהן, אבל טומאת שניהן שוה בכל דבר. המצורע אב מאבות הטומאה, מטמא אדם וכלים במגעו וכלי חרס באוירו, ומטמא אדם במגע ומטמא משכב ומושב, אפילו תחת אבן, כזב וכזבה, שנאמר "וכבס בגדיו וטהר", מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב, ואחד המוסגר ואחר המוחלט בכל אלו.
חומרא יתרה יש במצורע, שמטמא בביאתו לבית בין בימי החלט בין בימי הסגר, כיצד, נכנס לבית נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים, אף על פי שלא נגע בהן נעשו ראשון לטומאה, שנאמר מחוץ למחנה מושבו, מה הוא טמא אף מושבו טמא. היה עומד תחת האילן ועבר אדם טהור תחת האילן נטמא, היה הטהור עומד תחת האילן ועבר המצורע תחתיו לא טימאהו, ואם עמד נטמא, שהרי נעשה לו מושב... נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון, כדי שיהיה מושבו לבדו ולא יעמוד עם העם בערבוב ויטמא אותם... (טומאת צרעת פרק י ו)
טהרת המצורע מצות עשה, ותגלחתו כשיטהר מצות עשה. כיצד מטהרין את המצורע, מביא מזרק של חרש חדש, וקבלה היא שיהיה חדש, ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותן מי חטאת, ושיעור זה מדברי סופרים, ומביא שתי צפורים דרור טהורות לשם טהרת צרעת, שנאמר ולקח למטהר, ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס, וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו. ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה ארכו אמה ועוביו כרביע כרע מכרעי המטה, ואזוב שאין לו שם לווי, כמו שביארנו אין פחות מטפח, ושני תולעת משקלו שקל, ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת, וכל השיעורים הלכה, ולוקח עם שלשתן הצפור החיה, וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה, ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולין, וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להן ראשי אגפיים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על אחר ידו של מצורע, ומשלח את הצפור, וכיצד משלחה, עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה, ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר, שנאמר מחוץ לעיר אל פני השדה, שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים. אחר כך מגלח הכהן את המצורע, כיצד מגלחו, מעביר תער על כל בשרו הנראה אפילו בית השחי ובית הערוה, שיער שעל כל הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר את כל שערו, אם למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו, לרבות כל כיוצא בהן, ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה, ואחר כך מכבס בגדיו וטובל, וטהר מלטמא בביאה ומליטמא משכב ומושב, ויכנס לפנים מן החומה, ומונה שבעת ימים ואסור בהן בתשמיש המטה, והמצורעת מותרת בתשמיש המטה.
כל שבעת הימים האלו עדיין הוא אב הטומאה, מטמא אדם וכלים במגע לא במשא, שהרי הוא אומר והיה ביום השביעי יכבס את בגדיו וגו', מלמד שהיה מטמא בגדים, וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע, שכל המטמא בגדים מטמא אדם, וביום השביעי מגלחו הכהן תגלחת שניה כראשונה, ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא אחרים, והרי הוא ככל טבולי יום ואוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים.
כשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גילח שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום, ואינו מגלחו אלא כהן, ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד, והרי היא ראשונה, וכל היום כשר לטהרת המצורע. תגלחת המצורע וטבילתו והזאתו אינן מעכבות זו את זו, ושאר כל מעשיו מעכבים... (שם פרק יא א, וראה שם עוד)
כשיתרפא הצרוע מצרעתו אחר שמטהרין אותו בעץ ארז, ואזוב ושנית תולעת ושתי צפרים, ומגלחין את כל בשרו ומטבילין אותו, אחר כל זאת יכנס לירושלים ומונה שבעת ימים, וביום השביעי מגלח תגלחתו שניה כתגלחת הראשונה, וטובל, והרי הוא טבול יום, ומעריב שמשו, ולמחר בשמיני טובל פעם שניה, ואחר כך מקריבין קרבנותיו. ומפני מה טובל בשמיני אחר שטבל אמש, מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו ואינו נזהר משום טומאה, ושמא נטמא אחר שטבל, לפיכך טובל בשמיני בעזרת נשים בלשכת מצורעים ששם, אף על פי שלא הסיח דעתו, נתאחר ולא גלח בשביעי וגילח בשמיני או אחר כמה ימים, ביום שיגלח יטבול ויעריב שמשו, ולמחר יביא קרבנותיו אחר שיטבול פעם שניה, כמו שביארנו... (מחוסרי כפרה פרק ד א, וראה שם עוד)
...וזה טעם טומאת מצורע, מפני רוח הטומאה שפרחה עליו מכתות כחות הטומאה הנאצלות מן הנחש הקדמוני, אבי אבות הטומאה, שהוציא שם רע על בוראו, ומצורע זה נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ונתדמה לו, ועל כן הקיש המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה. ועוד ירמוז על פני השדה, הכוונה לפורחות השדה, כי הצפור החיה בטלה בדם הצפור השחוטה, היה משלח לפורחות השדה, והם כח המשחיתים למטה ממדת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עונות המצורע, כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה... (ויקרא יד ז)
לטמא אדם מצורע, כלומר, שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבא אל הכהן לשאל על צרעתו, והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצונו הכהן,ולא יקח הדבר כחלי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עונו גרם אותו, שנאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'"...
משרשי המצוה, לקבע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב "כי עיניו על דרכי איש, וכל צעדיו יראה" (איוב ל"ד כ"א), ולכן הזהרנו לתת לב אל החלי הרע הזה, ולחשב כי החטא גרם אותו... ויש לנו לבא אל הכהן שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה, ויוסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו עניניו במתון ויפשפש במעשיו. ולפעמים יבאו שני הסגרים, שמא הרהר בתשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, ואז יחדש בו השם ב"ה קצת סימנין שיוסגר שנית, ואולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי... (תזריע מצוה קסט)
שיתנהג המצורע שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם, כי בסבת החטא יתרחק האדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה... (שם מצוה קעא)
...קצת רמז בעניני טהרתו של מצורע בדברים אלה הודיעונו חכמים על צד הפשט, שאמרו ז"ל שהענין הוא לקבע בנפשו של מצורע, שאם היה טרם בא עליו החלי גבה לב, כמו הארז על דרך משל, שהוא אילן גבוה, ישפיל עצמו כאזוב... ובשני התולעת איני יודע ונזכר שאמרו ז"ל עליו דבר, ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו, ויהיה הרמז מצד השם של תולעת. ובטעם המים שיטהרו כל טמא אחשב על צד הפשט, כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם... (מצורע מצוה קעג)
שיגלח המצורע את כל שערו, והיא הטהרה השניה... משרשי המצוה, קצת מן הטעם שאמרנו למעלה במים, כדי שיראה האדם כאלו היום נברא והיום מתחיל לשערו לצמח, ויחדש מעשיו לטוב, כי בהיות האדם מנוקה מכל שער אז ינקה יפה מכל לכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטומאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כחו, כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר... (שם מצוה קעד)
תורת המצורע - ...שם המוכה מצורע, לשון מוציא רע, שמוציא כל רעתו המוסתרת לחוץ, ולשון צרעת צרה רעה, כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע, להודיע כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן תוכיח, ומכריחתו לבא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר, שאילו הלך מתחילה לבקש תורה מפיו ולא לשלח מדנים בין אחרים, לא היה בא לידי כך. ביום טהרתו - שיחוד שלו לב טהור, ויקבל עליו לשוב... ואמר מן הצרוע - אף על פי שתשובתו מצד הצרעת שהכריחתו, אף על פי כן הקב"ה מקבל תשובתו. (ויקרא יד ב)
...ופרט וגלח ראשו זקנו וגבות עיניו, שקרובים לג' ראשי עבירות שעליהם באים הנגעים, ראשו על גסות הרוח, זקנו השערות שסביב לפיו, וגבות עין על צרות העין. (שם יד ד)
כל צרוע - אחר שהזכיר ג' מחנות הזכיר סדר קדושתם, הצרוע משולח מג', הזב מב', וטמא נפש מאחד, וזה מסכים למדרש, צרוע זה עבודה זרה... יש בו שמץ עבודה זרה או לשון הרע השקול כעבודה זרה, שלמדו רז"ל מהפסוק "ללשוננו נגביר מי אדון לנו", וישב חוץ לכל המחנות... (במדבר ה ב)
זאת תהיה תורת המצורע - כל הפסוק מיותר, ובתורת כהנים ממעט מזאת - שלא יטהר בבמה, תהיה - לרבות שיטהרו בזמן הזה, וכרבי טרפון, תורת - תורה אחת בין מוחלט למוסגר, ביום - למעט לילה, ודרשו תורת המצורע - מוציא רע, ולמה רמזו כאן במקום טהרתו, ונראה כי לצד שבא לומר הבאת הצפרים, הקדים שהוא לצד חטאו בשביל לשון הרע, שמצפצפים דוגמתו, או שתכונת הצרעת מצד הטבע, זיהום הגוף ותגבורת המרה, והרפואה הטבעית הרחקת העצבון לענינים משמחים, ולא יאמין שבא מפני לשון הרע, לכך נתחכם עליון וציוה שישב בדד וכו', דברים נגדיים לרפואת הטבע, ויראה שרק על ידי שהרהר תשובה והתוודה נרפא, והיא הוכחה שהנגע בא מצד לשון הרע. (שם יד ב)
למטהר מן הצרעת - אולי לצד שאינה מטהרת אותו לגמרי, וצריך ספירת ז' ועוד, אם כן ההזאה מטהרת מגוף הצרעת ולא מטמאתה, שעדיין אב הטומאה ומטמא בגדים... (שם שם ח, וראה שם עוד)
מחוץ לעיר - אתהן מחוץ לעיר ולא אדם, שמשתלח רק חוץ לעיירות מוקפות חומה שקדשן יהושע בקדושת מחנה ישראל. וצריך לומר ששומרון היתה כרך מימות יהושע, שנשתלחו מתוכה ד' המצורעים, וכן בתרגום שם, ומשמע ברמב"ם פרק י' מטומאת צרעת שמשתלחים מכל עיירות מוקפות חומה, ואף שאינן מוקפות מימות יהושע בן נון. (שם יד מ)
בהזיות ובמתנות דם ושמן מעוררים למצורע שבריאותו תלויה במצבו הרוחני-מוסרי, עליו להקדיש את כל כחותיו באנרגיה חוזרת חלילה (על כל הזיה טבילה), עד שלמות כללית הנרמזת בז' הזיות. ההקדשה הזאת נעשית תחלה באוזן - ההקשבה לרוחניות, ביד - הפעילה והעובדת, ובשאיפה לנכסים הנרמזת ברגל ובבוהן. (שם שם יח)
כאשר דבר ה' - גם המצורעים הסכימו להשתלח מעצמם חוץ לענן, כדי שתהיה להם כפרה. (במדבר ה ד)
ברש"י, עץ ארז ואזוב, שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב וכו', ולמה לי ארז, רק על ידי הגיאות צריך לבא לשפלות ביותר, כשבא לתשובה, ועל ידי שבאה לו הכנעה על ידי הגיאות ניתקן החטא, ועל ידי שמשפיל עצמו מתכפר לו, אם כן כל אחד יחטא ואחר כך ישפיל עצמו, אך באמת אין החוטא יכול להשפיל עצמו, ובודאי מי שיכול להשפיל עצמו כאזוב ותולעת בלי ספק ניתקן החטא מקודם, הוא צדיק גמור ובעל תשובה... (ויקרא מצורע תרל"ט)
...והוא היפוך המצורע, סגירו, שנסגר ומטמטם הלב שאינו יכול לקבל ולהיות נמשך אחר המוחין שבראש, ולכן בטהרת המצורע צוה ליתן על תנוך אזנו ובהן ידו ורגלו, לרמוז על תיקון ג' החלקים שבאדם, ראש גוף ורגלים, והאדם צריך לשמור הגוף כדי שיוכל להתמשך אחר הנשמה, כדכתיב לעבדה ולשמרה, ברמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, שכפי השמירה כך יכול לקבל חיות מהנשמה, ולכן כתיב והזרתם וגו' בטמאם את משכני... (שם תרנ"ד)
...והצפרים באים לתקן ב' החטאים, השחוטה לבער ולפרוש עצמו מדברים בטלים, ומכל שכן לשון הרע, והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה, ולכן השחוטה אסורה ומשולחת מותרת, כמו שאמרו רז"ל כל צפור טהורה תאכלו, לרבות המשולחת, שרומז על הדבור הטהור, שזה עיקר האדם, לנפש חיה, לרוח ממללא, וכתיב "הוציאה ממסגר נפשי", שהצרעת נקרא סגירו, שנסגר הנפש והפה, ולכן הנגעים נמסרו רק לבני ישראל, שניתנה להם המילה, שהוא פתח הגוף, כמו שכתוב בזוהר הקדוש בא... אבל מי שאינו נימול ואין לו הפתח כלל, לא שייך ביה פתיחה וסגירו, ולכן נסמך פרשת נגעים אחר וביום השמיני ימול, ובאמת הכל תלוי בפה, גם ברית המעור תלוי בברית הלשון... (שם תרס"א)
ויש עוד לומר, דהנה אמרו ז"ל (ערכין ט"ו) שלשון הרע מגדיל עונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, וכבר אמרנו בשם המהר"ל, ששלש עבירות האלו הן קלקול גוף ונפש ושכל, עבודה זרה קלקול השכל, גילוי עריות קלקול הגוף, שפיכות דמים קלקול הנפש, ולשון הרע מגדיל עונות כנגד שלשתן הוא קלקול הצלם אלקים, כמח המחבר כל שלשה אלה יחדיו. ולעומת ארבעה אלה יש במצורע ד' מצוות, בגדיו יהיו פרומים, שבגדים הם מכסים על הגוף, וזה שקלקל מעלת הגוף על כן נתקלקל אצלו כבוד הבגדים. וראשו יהיה פרוע כי השערות הם התפשטות כח המוח, והשכל משכנו במוח, וזה שקלקל כח השכל על כן ראשו פרוע, ועל שפם יעטה, כי ההבל היוצא מהלב הוא כח הנפש שמשכנו בלב, וזה שקלקל מעלת נפשו על כן מזיק ההבל שמהלב, ובדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא מחמת קלקול כח צלם אלקים המחבר, על כן גם ממנו נפסק החיבור לכלל ישראל. (ויקרא תזריע תרע"ב)
...ויש לומר דטהרת הצפרים היא לסלק ממנו את הכח של קיצוץ הכחות הרעים כנ"ל, שבשביל זה היה ענשו להבדל, שהוא גדול יותר מעבודה זרה גילוי עירות ושפיכות דמים כנ"ל, ומה שבכתוב העונשים היה אחרון, בכתוב הרפואה הוא הראשון, כי מה שאדם פושט אחרון לובש ראשון, ובטהרת הצפרים והטבילה שוב מותר ליכנס במחנה, וזה שפירש רש"י שמחמת חטא לשון הרע הוזקק לצפרים, אך בשמיני הוא מביא את ג' הקרבנות, וזהו לכפר על שלשה הכחות הרעים שהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכבר אמרנו שעולה היא בזכותו של יצחק עולה תמימה, ומכפרת על חטא המחשבה שעיקרה בעבודה זרה... חטאת היא בזכותו של אברהם אבינו ע"ה, והיא כפרה על חטא גילוי עריות, שעיקר המעשה ואפילו מתעסק חייב, ואברהם אבינו אפילו בדידיה לא הוה מסתכל, אשם יש בו מתן דמים כעולה ואימורים כחטאת, לעומת יעקב שכלול מאברהם ויצחק, ולא ראה קרי מימיו, שהוא חטא שפיכות דמים... (שם תרע"ד)
ונראה דהיינו טעמא, דבמצורע בשביל שפגם בכח הדבור שהיא הנפש חיה נסתלקה ממנו הנפש חיה, שהיא כל רגש חיות דקדושה, אם כן אי אפשר להתחיל בסור מרע תחילה, כי עיקר סור מרע הוא כשנודע ומכיר ומבין עד היכן הדברים מגיעים מה שפגם וקלקל... וזה שכלה ממנו כל רגש וחיות דקדושה, והוא כמת בחייו אין בשר המת מרגיש באיזמל, ואי אפשר להיות לו חרטה אמיתית להיות סר מרע לגמרי, על כן אין עצה אלא שישאב בתוכו חיים חדשים תחילה, ואחר כך יכול להיות סר מרע... (מצורע תרע"ה)
...ועל כן שכל אלה המדות הן הגבהת הלב, והן הכניעה והשפלות, כשהן בטהרתן כל אחת במקומה הראוי והצריך הוא טוב, ושלא במקומו הוא רע. והנה מצורע זה שהיתה בו מתחילה גסות הרוח ונתנגע, ובשביל היסורין והבדלתו חוץ למחנה נשפלה נפשו, וכלשון אבות דרבי נתן פרק ט', ג' מוכי שחין נבראו בעולם, ונפשו של משה נמוכה מהם, הרי שטבע מוכי שחין להיות נפשם שפלה עליהם. והנה כמו שאין שבח בגסות הרוח שמקודם, כן נמי אין בשפלות של עכשיו, ולא זה הדרך ישכון אור אלקי, ואדרבא, אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה... ועל כן הן גסות הרוח שמקודם והן הכניעה והשפלות של עכשיו צריכין טהרה... והכניעה להיות נכנע להשי"ת לא מחמת דכאותו ויסורין והבדלתו מחוץ למחנה, שכניעה זו היא רק מחמת זולתו, שהוא רואה כל העולם בריוח והוא בצער, אין זה נחשב לכלום, שאלמלא היה כל העולם כמותו לא היה נכנע כלל, אבל הכניעה להשי"ת מצד גדלות ה'... וכניעה זו יצדק לומר עליה כאזוב ותולעת, שהתולעת היא כניעה עצמית ולא מפאת זולתו, שהרי כן הוא כל המין, אבל כניעה מצד דכאותו ויסוריו והבדלתו מחוץ למחנה, אין לו ענין עם כניעת אזוב ותולעת.
והנה כבר אמרנו שדם צפור השחוטה הוא דוגמת השעיר הנעשה בפנים, שהוא חיות דקדושה מצורף למים החיים רומז לתורה, ועל כן טבילת עץ הארז ושני תולעת ואזוב בדם הצפור ובמים החיים היא טהרתם, לרמוז את מהות המטהר שבגבהות לבו והכנעתו הכל יהיה בטהרה ובחיות הנפש בדרכי התורה. ובזה יש לפרש גם כן ענין טבילת צפור החיה בדם צפור השחוטה ובמים החיים על פי מה שאמרנו, דצפור החיה מעין שעיר המשתלח. דהנה בזוהר הקודש דיצר הרע נצרך לחדותא דשמעתא, ויש לומר דכן הוא כלל שמחה של מצוה, ועל כן לטהרת עץ הארז שהוא גבהות לבו בדרכי ה', לזה יכול להיות סיוע מיצר הרע, היינו בטהרתו, ועל כן צריך נמי טבילה כנ"ל, ואז עוד הוא מסייע כנ"ל, ורק אחר כך נשתלח. (שם)
והובא אל הכהן, ויש להבין שהרי הוא לא בא אל הכהן, שהכהן הוא עדיין בתוך המחנה, כמו שאמר בסמוך, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. ונראה כי רמז יש בדבר, שתחילה יש לו להתעורר מעצמו, ויכוון לבו להיות טהור ולבא אל הכהן, אף שעדיין אינו רשאי ליכנס אל המחנה, מכל מקום מחשבתו להיות בתוך המחנה, ונחשב כאילו הוא שם... ואפשר שגם במעשה הוא מתקרב אל החומה ברישא, דבלאו הכי בודאי הוא יוצא מתוך אהלו לקראת הכהן, שהכהן איננו נכנס לאוהל המצורע להיטמא בביאתו אל אהלו, ובכן איננו רחוק לומר שהוא יוצא מאהלו ומתקרב אל החומה ברישא, וזה לימוד לכל אדם שלעומת שהוא מכין עצמו לפני הזמנים המקודשים ומכוון את לבו להיות טהור, זוכה להשיג טהרת הרגל מלעילא. (שם תרע"ו)
הנה המצורע היה צריך לילך ראשו פרוע, בגדים פרומים, ועל שפם יעטה, והיה צריך לילך בשוק וצווח והולך טמא טמא, והכל מכירים שהוא מנוגע, אדמה כי טוב היה לו לשכב שנה תמימה על ערש דוי ולא היתה לו חרפה הנ"ל, ולא עוד אלא שנשתלח חוץ לשלש מחנות ובדד ישב, שלא יהיה שאר טמאין יושבין עמו, מבטו מזיק, הלוכו מזיק, כמבואר ברמב"ן גבי תשובת רחל "דרך נשים". ויש יתרון רב על המנוגע, כי הנדה אינה נשלחת כלל, מזה נוכל להבין מה היה אם היה נשאר עוון לשון הרע על עלמא דאתא רחמנא ליצלן, כי הלא כאן חסד ורחמים, ושם יקוב הדין חס ושלום.
והנה בריש מצורע, והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ראו נא אחי, מה השתדלות צריך שישוב לאיתנו, כאשר יבא החולה אל הרופא על איזו בדיקה, ויראה כי הרופא מרבה להביא מכשירים, יש מן החולים שמפחד הם מתים קודם שיתחיל הרופא לעשות מלאכתו. והנה הביטו וראו המכשירים אחר שנרפא, וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות... שתי פרשיות שלמות מלאות מכשירים אחרי שנרפא, ומה היה קודם שנרפא? ומה היה אם היה נשאר לעלמא דאתי, ומה יש ארס בעון לשון הרע לחוד גם אחרי טהרתו... (חלק א קפא)