(ראה גם: אוהל מועד, משה-כהונה-תורה)
ותא חזי, מה כתוב בהם, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, שנעבר מהם הזיין שקבלו בהר סיני כדי שלא ישלוט בהם הנחש הרע, כיון שנעבר מהם מה כתוב, ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. אמר רבי אלעזר מה מקרא הזה ויתנצלו וגו', למקרא הזה ומשה יקח את האוהל וגו', אלא כיון שידע משה שנעבר מישראל הזיו העליון, אמר הרי ודאי מכאן ולהלאה יבא נחש הרע לדור ביניהם, ואם יעמוד כאן המקדש ביניהם, יטמא, מיד ומשה יקח את האהל וגו', כי ראה משה שהנחש הרע ישלוט עליהם, מה שלא היה מקודם לכן. וקרא לו אהל מועד, וכי מתחילה לא היה אוהל מועד, אלא מתחילה היה אהל סתם, עתה אהל מועד, מהו מועד, רבי אלעזר אמר לטוב, רבי אבא אמר לרע, רבי אלעזר אמר לטוב, מה מועד שהוא יום שמחה של הלבנה (שהיא המלכות), שנתוספה בה קדושה, ואינו שולט בה פגם, אף כאן קרא לה בשם זה, להראות (שהאהל שהוא סוד המלכות) נתרחק מביניהם ולא נפגם, ועל כן קרא לו אהל מועד.
ורבי אבא אמר לרע, כי מתחילה היה (המלכות) אהל סתם, כמו שאמר אהל בל יצען בל יסע יסודותיו לנצח, ועתה הוא אהל מועד, (דהיינו רק לזמן ולא לנצח, כי מועד פירושו זמן). בתחילה היה האהל (שהיא המלכות) נותנת חיים ארוכים לעולם, שלא ישלוט בהם המות, מכאן ולהלאה אהל מועד, כי עתה ניתן בה זמן וחיים קצובים בשביל העולם. בתחילה לא היה בה פגם, ועתה נפגמה, בתחילה היה חבור וזווג אל הלבנה בשמשא (המלכות בז"א) שאינו נפסק, עתה הזווג שלהם הוא מזמן לזמן, ומשום זה וקרא לו אהל מועד, מה שלא היה מקודם. (תשא קט ועיין שם עוד)
רבי יהודה אומר, כשעשו ישראל את העגל מה כתוב, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, מהו הטעם, משום שראה את יצר הרע שהיה הולך ביניהם, אמר משה צד הקדושה אל ישרה בתוך צד הטומאה, רבי אלעזר אמר כל זמן שצד הקדושה שולט צד הטומאה אינו יכול לשלוט, ונכנע לפני הקדושה, על כן למדנו שכל זמן שירושלים תהיה מלאה צור הרשעה תהיה חרבה. (פקודי ש)
פתח רבי יהודה ואמר, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו', למה עשה כך, אלא אמר משה, כיון שישראל משקרים בהקב"ה, והחליפו הכבוד שלו, הרי משכון שלו (שהוא השכינה הנקראת אהל מועד), יהיה בידי נאמן, עד שנראה אצל מי ישאר (המשכון), אמר לו ליהושע, אתה תהיה הנאמן בין הקב"ה ובין ישראל וישאר המשכון בידך באמונה. ונראה אצל מי ישאר, מה כתיב, ומשרתו יהשוע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מהו הטעם (שנתנו) ליהושע, הוא משום שהוא (כלפי משה) כלבנה אל השמש, (שהלבנה היא סוד המלכות, הנקראת אהל מועד), על כן הוא ראוי לשמור את המשכון, ועל כן לא ימוש מתוך האהל.
אמר לו הקב"ה למשה, משה, אינו ראוי כך, כי המשכון שלי נתתי בידיהם (של ישראל), ואף על פי שהם חטאו לי, יהיה המשכון אצלם, שלא יפרדו ממנו, הכי תרצה שאפרד מישראל ולא אשוב להם לעולם, (כי השכינה היא משכון בידי ישראל שלא יעזוב אותם לעולם), אלא השב המשכון שלי אליהם, ובשבילו לא אעזבם בכל מקום (שיהיו). (בחקותי לה)
ומשה נסיבון (את עדי בני ישראל) וטמירינון במשכן אולפן אורייתא דיליה, ברם ית משכנא נסב מתמן ופרסיה ליה מברא למשריתא ארחיק יתיה מן משירית עמא דאתנדון תרין אלפין אמין, והוה קרי ליה משכן בית אולפנא דמברא למשריתא, מודי על חוביה ומצלי ומשתביק ליה. (שמות לג ז)
ומשה - מאותו עוון והלאה, יקח את האוהל - לשון הווה לקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד. הרחק - אלפים אמה, וקרא לו - והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה... יצא אל אוהל מועד - כמו יוצא, דבר אחר והיה כל מבקש ה', אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חביריהם אומרים להם, הרי הוא באהלו של משה. (שם)
ומשה יקח - ...ונבדל מישראל בעבור הכבוד שידבר עמו, וזה אחר שהוריד להם לוחות שניים והחלו לעשות המשכן, ונועד לו שם, על כן נקרא אהל מועד, ויש אומרים שזה המשכן, והיה שם נ' יום עד שיקימו הדגלים. (שם)
ומשה יקח את האהל - כתב רש"י הדבר הזה היה משה נוהג מיום הכפורים עד שהוקם המשכן, לא יותר... וכן דעת רבי אברהם, ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יום הכפורים הנה גם הקב"ה גם משה ברצון היו, אבל בנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהיה ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד... אז ראה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו, ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה, שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא היה לו הדבור משם. ואמר והיה כל מבקש ה' - טעם שיהיה כל מבקש ה' יוצא אליו... (שם)
הרחק מן המחנה - כדי להכניע לבם הורה להם שראוי לו להתרחק מהם, והנבואה לא תחול עליו בתוכם, וגם רצה לדעת אם הוא עדיין במציאות חן לפניו כבראשונה, ולא יוכל להשיג זאת בהיותו בקרב הפושעים, ושם אהלו במקום גבוה על הר סיני. (שם)
האהל - שישב בו לשפט ולא אהל בני ביתו. מועד - מיועד לשכינת ה', ועד עתה היה כל המחנה מיועד לכך. (שם)