(ראה גם: יציאת מצרים, משה-נבואה, נביא)
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה' מזה בידך, ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו... ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו, ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג. ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו, ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו. והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האת האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה, והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת. (שמות ד א והלאה)
...אמר לפניו, רבון העולמים תן לי מופת ואות, אמר לו השלך את מטך ארצה, והשליך את מטהו ארצה ונעשה נחש שרף. ולמה הראה הקב"ה למשה כנחש שרף במטה ולא הראהו דבר אחר, אלא מפני שהנחש נושך וממית לבני אדם, כך היו המצריים נושכים וממיתים את ישראל, וחזר ונעשה כעץ יבש, שנאמר (שמות ד') ויאמר ה' שלח ידך ואחוז בזנבו. אמר לפניו רבון כל העולמים תן לי מופת, אמר לו הבא נא ידך בחיקך, והביא ידו בחיקו, הוציאה מצורעת, ולמה הראה הקב"ה למשה בדבר טמא אות פרעה, ולא הראהו בדבר טהור, אלא מה המצורע טמא ומטמא, כך היו המצריים טמאין ומטמאין את ישראל, וחזר ונטהר, אמר לו כך יטהרו ישראל מטומאת מצרים, ויאמר הבא נא ידך בחיקך... (פרק מ)
...מיד השליך אהרן מטהו לפני פרעה ונעשה מיד נחש שרף, מיד קרא פרעה לחרטומים והשליכו מטותם ונעשו נחשים שרפים. מיד רדף מטה אהרן ובלע למטותם. הכניס ידו לחיקו הוציאה מצורעת כשלג, וגם הם הכניסו ידם לחיקם והוציאו אותה מצורעת כשלג, וכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היו עושין גם הן כן, עד שהביא עליהם את השחין... (פרק מח)
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר ליה ושמעו לקולך, והוא אמר והן לא יאמינו לי. מיד השיבו הקב"ה בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו, ויאמר ה' אליו מזה בידיך ויאמר מטה, כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר ויאמן העם, בני מאמינים, שנאמר (בראשית ט"ו) והאמין בה'. תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (בראשית ג') כי יודע אלקים, כשם שלקה נחש, כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב, ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש, לפי שעשה מעשה נחש, לכך הראה לו את הנחש, כלומר עשית מעשה של זה. (שמות ג טו)
ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו, והרי אמרנו למה היה הנחש כנגד משה, אלא מה אות היה לישראל בכך, אמר רבי אלעזר לכך נהפך המטה לנחש, כנגד פרעה שנקרא נחש, שנאמר (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול, ואומר (ישעיה כ"ז) על לויתן נחש בריח, לפי שהיה נושך את ישראל. אמר לו הקב"ה ראית פרעה שהוא כנחש, עתיד אתה להכותו במטה, וסוף הדברים הוא יעשה כעץ, מה המטה אינו נושך, כך הוא לא ישך, הדא הוא דכתיב שלח ידך ואחוז בזנבו...
ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, אמר לו מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת, שנאמר (בראשית ג') ארור אתה מכל הבהמה, כמה דאת אמר (ויקרא י"ג) צרעת ממארת, אמר רבי אלעזר הלין סילעין דביה צרעין אינהו, אף אתה ראוי ללקות בצרעת. ולמה הכניסה בחיקו, לפי שדרכו של לשון הרע לומר בסתר... ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, לקח את שלו על שהלשין...
ויאמר השב נא ידך אל חיקך, וכי מה אות היה לישראל בזה, לך אמור להם מה מצורע מטמא, אף המצרים מטמאים אתכם, וכשם שהוא נטהר כך הקב"ה עתיד לטהר לישראל, כמו שכתוב, והנה ידו מצורעת כשלג, וברפואה כתיב, ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו. אמרו רבותינו שלא להוציא לעז על בשרו של משה, לכך לא נצטרעה היד עד שיצאה מחיקו, אבל לענין הרפואה מתוך חיקו נתרפאת...
והיה אם לא יאמינו וגו', למה עשה לו הקב"ה ג' אותות, כנגד אברהם יצחק ויעקב. ולקחת ממימי היאור, רמז לו שעל ידי דבר שיאמר אל ישראל עתידין המים להפוך לדם, והוא ילקה על ידיהם, שכן כתיב (במדבר כ') שמעו נא המורים, והכה הסלע והוציא דם, שנאמר (תהלים ע"ח) הן הכה צור ויזובו מים, ואין ויזובו אלא לשון דם... בשני האותות הראשונים אתה מוצא שחזרו לכמות שהיו, אבל אות הדם לא חזר לכמות שהיה, לפי שלא רצה למחול למשה על חטא המים, ומה אות היה לישראל, אמר לו בזה האות ילקו המצריים תחלה. (שם שם יז והלאה)
והאמינו לקול האות האחרון - משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגים להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה. (שמות ד ח)
ויאמר - זה האות לא נתנו למשה שיאמין, כי כבר נתן לו אות הסנה, רק עשה לו האות שיעשה ככה לבני ישראל, על כן כתוב "למען יאמינו"... והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד, כי מטהו משענתו כמנהג הזקן, כי כדרך רועה לא בא אל פרעה... (שם שם ב)
השליכהו - אמר יפת זה המופת רמז כי היה בתחלה דבר כמו מטה, ונהפך לנחש, וכתוב "התנין הגדול", ובסוף ישוב כבראשונה והיה כלא היה. ויאמר הבא נא - האות הראשון מטהו שהוא נמצא בידו, והשני בידו. אמר יפת בעבור שחשד ישראל שלא יאמינו נצטרעה ידו, אם כן היה ראוי להיות זה האות הראשון. ור' ישועה אמר, כי זה רמז לישראל שהיו בתחלה חפשים ונגעם השם בעבודת מצרים, והוא ירפאם וישובו חפשים... (שם שם ג וד)
והיה - ואם יהיו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון, תעשה האות השלישי ויאמינו, וכתיב "ויעש האותות לעיני העם", וזה האות השלישי, שהוא "והיה לדם ביבשת", הוא חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידות להיות. (שם שם ט)
ויאמר השליכהו ארצה - לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקב"ה מדבר עמו, והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשליך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני כאשר אמר בשלישי, "לקחת ממימי היאור". ולכן נאמנו דברי רבותינו, שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו, וזה טעם "וינס משה מפניו", כי פחד שמא יענש וינשכנו הנחש. ואולי אף על פי שהודיעו השם הגדול שבו נברא העולם, ובו נהיה כל דבר, רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים משני התולדות, למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים, ודי למשה בשני האותות. ולא היו שם מים, על כן ציוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם. (שם שם ג)
השליכהו ארצה - יש לך להתבונן כי שנוי טבע שנהפך המטה לנחש היה בכח הפוך האותיות, והנה זה רמוז בכתוב, ובחזרת האותיות להויתן חזר הנחש מטה, וזהו שכתוב "ויהי למטה בכפו"... ויש לפרש כי בשני אותות האלה, כלומר אות המטה ואות הצרעת, רמז לו הקב"ה שבידו להחיות את המת ולהמית את החי, כי המטה היה עץ יבש כמו מת, ונעשה נחש חי, גם ידו שהיתה חיה נעשית כמתה, שהרי הצרעת חולי חשוב כמת, כענין שכתוב, (במדבר י"ב) "אל נא תהי כמת"... ומה שהוצרך לעשות האותות במדבר יש לתמוה בזה למה, שהרי משה לא היה מסתפק בדבר השי"ת, ולמה יצטרך לעשותם עד הגיעו לישראל במצרים. והתשובה בזה הוא מה שקבלו רז"ל, כי שני האותות האלה נצטוה לעשות במדבר לעצמו, הטעם היה באחד כדי לרמוז לו שספר לשון הרע על ישראל כשאמר, "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", אחר שאמר לו הקב"ה "ושמעו לקולך", ובשני כדי להענישו עליו, ועל כן הוצרך לעשותם ב' פעמים, במדבר לעצמו על לשון הרע ועל העונש שלו, ובמצרים לישראל למען יאמינו. (שם שם ג)
והן לא יאמינו - כדפירשנו, לא יאמינו שאיש כמוהו ינבא, ולכך נתן בידו האותות. והנה הדבר נסי מג' טעמים: שהוא נמנע אצל הטבע בכלל, כמו ההפך ברזל לצמר, או שנמנע זמן מה אבל לא בהחלט, כגון ההפך חטים לאפרוח על ידי שיאכלו על ידי התרנגולת ויהפכו לטפה הזרעית וכו', או שהנס מורכב משניהם, שיתהוה מביצת התרנגול חצי תרנגול וחצי צפרדע. אם כן המטה שנהפך לנחש מהמין הב', כי המטה יותך לעפר, והנחש עפר לחמו וכו', ויתהוה באורך הזמן לנחש. הצרעת הוא ממין הג', כי אי אפשר שיהיה האדם מצורע באבר אחד, בלי שהפסד המשנה ימצא בכל גופו, אך היות והדבר אפשרי מצד אחד, שתפל צרעת ביד, על זה בא המופת השלישי, שיהפך היסוד הפשוט לדם, מה שאי אפשר בטבע בשום פנים, והוא כמו שיהפך האבק לכבד. או באו לאמת ג' הענינים שאמר לו: שה' נראה אליו, שהעם נמסר לפקידה, ושה' יפקוד על המצרים החמס. הנחש יורה על הראשון, כי מי יברא נפש ברגע אחד זולתי ה'. הצרעת יורה שירפא מכת עמו, והדם יורה על מכות מצרים. וזה שאמר "אם לא יאמינו", שיאמרו אמת שהוא ה', אך לא נדע אם אנו ראויים לגאולה וכו', וכל זה מצד החסד האלקי לזכות לישועה בזכות האמונה והבטחון... (שם)
לא יאמינו - שהסבה הראשונה דברה אלי, מהעדר יחס בין הפועל והמקבל, ומה שאמר לו ה' ושמעו לקולך, הוא על שאלתו מה שמו, וגם שבתחלה יאמינו לו וישתחוו, אבל כשפרעה הכביד עליהם פקפקו בנבואתו. מזה בידך - אימות הנביא אינו כהרמב"ם שיודיע יעודים, כי יוכלו לחזור כפי הכנת מקבליהם, אלא על ידי עשיית מעשים זולת המנהג הטבעי, כי זה מיוחד לה', ועל ידי זה מוכיח הנביא שעמד בסוד ה', ולא יקח דבר מהחוץ כהחרטומים, כי אם מטה - כדרך הזקנים או הרועים או עוברי דרך.
טעם ג' האותות: כי ישראל ומשה נסתפקו בגאולה, כי פרעה מלך עריץ כנחש, וישראל נצטרעו במעשיהם הרעים ובע"ז, ושהמצרים רצו לאבד את ישראל על ידי היאור, ורמז באותות שיוריד את פרעה מגדולתו, ומודיע שישראל כמשה מצד אבותיהם זרע אמת וקדושים, ובארץ הקדושה יהיו טובים ובריאים, וכן כאשר יקרב משה את בני ישראל אל חיקו וילמדם ישובו לאיתנם. ואחר כך הודיעם שרשעת מצרים לא תבטל עד שיטבעו בים סוף. ונצטרעה רק ידו של משה, כי רק מועטים מישראל חטאו במצרים, ונס א' וג' עשה גם לפני פרעה, כי נוגעים אליו, וזה שאמר "ועשיתם לפני פרעה"...
או שהאותות באו לאמת הדבורים הנ"ל, שה' שהוא לבדו ממית ומחיה נראה אליו. ב' ירפא מחץ עמו ויגאלם, ג' שיעניש את מצרים ואלהיה. והנסים ביציאתם מההיקש ובזרותם יכריחו נפשנו להאמין הכח הפועל אותם, ושלמות הנפש היא בהשגת האמיתיות המושגות בידיעה ובקבלה, והאמונות הן גם השכר עצמו, כי יקבל שכר באמונתו בהיותו שומע אל הנביא, ומעיין במעשיו, ומשתוקק לדעת האמת. והידיעה שיקבל מהנס היא בלי בחירה ורצון וגם לא תכריע את הרצון שהוא למעלה מהם, השכל ינהיג את הרצון בדברים המעשיים האפשריים, אבל הרצון לא יפול בפעולת השכל העיוני והמדעים שהם בעלי נצחיות והכרחיים. אך מה שאפשר הוא, שימצאו אחר כך חולשה בנס, או יראו דבר מתנגד אליו ויתחרטו מאמונתם, וכן היה עם ישראל במצרים, הנה אם כן לא ציוה על האמונה, כי אם על ההשתדלות הקודם אליה, וזה על ידי בחירה, מה שאינו כן באמונה וידיעה הבאה על ידי טענה שכלית או נס מוחש. (שם)
ויהי לנחש - נגד תמיה א' של ישראל, מדוע נשלח דוקא משה שברח מפני פרעה, והיתה לו שנאה עליו, נגד זאת הראה המטה, שבהיותו משולח ממנו היה לנחש, וכאשר חזר לשלח בו יד היה למטה, כעץ דומם. הבא ידך - על תמיהתם השניה, איך יגאלו בלי זכות, הראה על ידי היד שישובו לטהרתם מצרעת ע"ז על ידי דם מילה ופסח. והיו לדם - על תמיהתם הג' מה עם ק"ץ שנה שנותרו לשעבוד, הראה שיהפכו לדם על המצרים, על השעבוד ששעבדום בקושי. (שם)
מזה בידך - רז"ל פירשו בשמות רבה, שרמז לו בנחש כי ראוים ישראל שיהיו נגאלים ממצרים, כי מצרים הם נושכים וממיתים את ישראל, כאשר הנחש ממית, וזה אות הנחש. כך יש לפרש ענין ג' אותות, מצד אלו שלשה דברים ראויה ההוצאה מצד מצרים, אם יניח ישראל ברשותם ימיתו אותם כמו הנחש הממית, או מצד שאיך ידבק טהור וטמא יחד, ולפיכך ראויה הפרישה, אם מצד השי"ת שהוא רוצה לקיים השבועה "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", כך מוכיח בשמות רבה.
ועוד נראה שאלו שלשה אותות מורים על יכולתו של הקב"ה שראוי לשמע אל הקב"ה, לפי שהוא יתברך שמו מושל על הכל, ומתחלה אם לא ישמע לו האדם מיירא אותו ומביא עליו יראה, ולפיכך נעשה מן המטה נחש וינס משה מפניו, וזהו מפני היראה. ואם לא ישמע מביא המכה, וזהו שהביא על ידו צרעת. ואחר כך והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, מורה על דם ממש, והוא הריגה אם לא ישמע לו. והראה לישראל שכל דבר יוכל לעשות. וכן עשה עם המצרים, מתחלה היה מיירא אותם, ולכך עשה משה לפני פרעה אות המטה שנעשה תנין כדי ליראם ולבהלם, שיהיו יראים וישובו, ואחר כך התחיל להביא עליהם מכות, ואין זה הפסד גמור, עד שבסוף הטביעם בים לגמרי, וזה הפסד גמור וכליון גמור. ובשביל זה יתורץ מה שלא עשו לפני פרעה רק אות המטה שנהפך לנחש, שכל הכונה באותו אות כדי שידעו כחו של הקב"ה ויהיו יראים מפניו, ולפיכך עשה אות במטה שנהפך לנחש, שהכל יראים מפני הנחש, שהוא אחד מבריותיו, ואיך לא ייראו מן יוצר הכל...
וכמו שעשה אות זה לפני ישראל, להורות שראוי להיות מתיירא מפני הקב"ה, כך עשה זה האות עצמו לפני פרעה לייראם. אבל שאר ב' אותות שעשה לפני ישראל להורות שיביא מכות, לא הוצרך לעשות לפני פרעה, והביא המכות בעצמם על המצרים.
ועוד אמרו בשמות רבה, כי אלו ג' אותות הראה להם מדת האבות, כי הנחש יש לו כח אש חם שורף בארס, והוא נמשך ממדת יצחק שמדתו אש, ושהצרעת כשלג דבר זה נמשך ממדת אברהם שמדתו המים והשלג... וזהו מדת אברהם, והדם הוא טבע ממוצע שיש בו חמימות אש וקצת לחות המים, כי כן מזג הדם, וזהו נגד מדת יעקב, אשר מדתו ממוצע בין אש ומים כולל את שניהם... ויש לך לדעת עוד, כי שלשה אותות האלו כל אות יותר חזק מן האחר, כי מה שנהפך המטה נחש אין זה נס עומד כלל, שהרי סופו לחזור להיות כבראשונה, ואילו היה המטה נחש לגמרי, נמצא מטה אלקים נפסד לגמרי, ואף כשחזר להיות מטה היה זה בריאה חדשה לגמרי, אלא מתחלה כאשר נהפך המטה נחש לא היה ראוי להתקיים, ואף כשהיה נחש, אין שם נחש גמור עליו, אבל הנס במה שנהפכה היד להיות מצורעת ברגע אחד, אף על גב שחזרה היד כבראשונה, מכל מקום בעת שהיתה מצורעת היתה מצורעת גמורה, כי דרך הצרעת דרכו לבא וללכת, ובעוד הצרעת שם הוא צרעת גמורה. אבל מכל מקום, אף על גב שהיתה היד מצורעת לגמרי, מכל מקום אין זה שינוי גמור, שהרי דרך הצרעת להיות נרפא, וכל נס שאינו שינוי גמור מענינו הראשון אינו חזק כל כך. אבל הוויית המים דם היה שינוי גמור, שנשארו המים דם ולא חזרו המים כבראשונה...
ומה שהיה אומר "הבא ידך בחיקך" ולא באה המכה בלא זה, כמו שאר המכות, כי היה צריך הכנה לדבר זה בפרט, כי היד שהיא בגופו של אדם אמר "הבא ידך בחיקך", כדי להביא השינוי ממקום נסתר ויחדש פלא, כי לשון פלא הוא העלמה, מפני כי הנפלאות באים ממקום נסתר, ולכך יחדש הפלא כאשר תבא היד למקום העלם, דהיינו חיקו, אבל בשאר האותות לא הוצרך להכנה, שהמטה שהשליך אותו לארץ, וכן המים ששפך אותם לארץ היה זה פעולה, ועל ידי זה היה מחדש הנס, אבל היד לא היתה פעולה, ולפיכך אמר להכניס היד תוך חיקו... (גבורות ה' פרק כז)
ראה משה-כללי, מסכת פסחים.
ויהי לנחש - לרמוז שישראל מושפלים על ידי חטאם כנחש. וינס משה - מהשליחות, כי אולי אין להם תרופה. ואחוז בזנבו - שיוסיפו עוד שפלות בעבודתם, ומשם יגאלו לקומתם הראשונה. ורמז שגלות מצרים באה על ידי הלשון, באברהם אבינו שאמר "במה אדע", ויוסף שספר לשון הרע, ועכשיו נרפאו. והאות האחרון על הבטחת דן אנוכי, כי מצרים לוקים עם היאור. (שמות ד ג וגד)
לא יאמינו - כי היעוד שיאמר להם לא יתקיים תיכף, אחר שה' יקשה את לב פרעה. מזה - לכן מסר לו ג' אותות, הא' והב' להחיות מתים, והג' להפוך היסוד הפשוט לדם, מה שאינו בדרך הטבע. מטה - הוא לכבוד... ומשה משל על כחותיו העפריים שהם התאוות הנקראות נחש, וכולם היו קודש לה'. למען יאמינו - בזה יראה שיש כח ביד האיש האלקי להרים הנחש והרע אל האלוקות והרוחניים, ויתדבק בעליונים לעשות מופתים במטה האלקים שהוא גופו שנתקדש. (שם שם ב וג)
אם לא יאמינו - בהתחלה האמינו על פי ב' האותות, וכאשר הכביד פרעה חזרו ולא האמינו, ועל ידי מכת דם האמינו שוב, ורמז בזה שינקום על דם הילדים שהשליכו ליאור... (שם שם ט)
מזה בידך - יוכל להיות גם כל דבר אחר. המטה משמש משענת לאדם, וגם הארכת כחו וסמל שליטתו. ברצון ה' תהפך המשענת לנחש, אשר לו איבת עולם לאדם, ולהיפך, הרועץ לאדם יוכל ליהפך לעזרתו... השב נא ידך - ולא רק המטה, כי אם גם היד המוליכה את המטה היא עומדת תחת מרותו של ה', ועוד יוכלו ללמד מזה, שהן הפעילות והן אי-הפעילות, להניח את הידים בחיקו, שניהם תלוים ברצון ה'. (שם שם ה וז)
ואחוז בזנבו - ועל ידי זה יהפך קצה המטה לראשו, וזהו רמז שלא אהרן וחסידי ישראל הם הראשים מעתה, כי אם משה. (שם שם ד)
הבא נא ידך - נגד תמיהתם מדוע נתגדל דוקא במדין, הראה להם, שרגע התהפכות הדבר על ידי פלא מכוסה מעין הרואים, כידו בחיקו, וכהענין הידוע, שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין. ואמר לו אל חיקך - שמחמת הכאב לא יוכל להביאה בחיקו, ורמז לו גם כן שבהתקרבותו הראשונה לישראל היה לו לרועץ, ועתה נתגדל מבתחלה, כמו הנרפא מן הצרעת שהוא נקי ביותר. (שם שם ו)
ולא ישמעון - למה שתסביר להם תוכן האותות. לדם - מי שעדיין אינו מאמין ימות בסוף. ולא הוסיף אותות, כי בעל כרחם יוציאם. והיו המים - כמה פעמים שיבקשו ממנו, ויהיה כן בכל גאולה, שכל מי שאינו זוכה לה תהיה לו לרועץ... (שם שם ט)
...ובודאי אמונה שלמה לא היה אז לישראל, ומשה רבינו ע"ה שאמר והן לא יאמינו לא טעה חס ושלום, אף דכתב ויאמן העם, כי יש מקטני אמנה... וכתוב והן לא יאמינו לי, פירוש להיות נמשכים אחר אמונת משה רבינו ע"ה, והלא אחר כל הגאולה כתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו וגו', מכלל שמקודם היה אמונה בדרך נסתר, וזה שאמר מה שמו... וכן נראה פירוש מה שאמר והיה אם לא יאמינו וגו' האות הראשון וגו', דמי איכא ספיקא קמי שמיא, אבל אלו הג' אותות היו מדריגות באמונה, שעל ידי צמצומים אלו יוכלו להתדבק ולהאמין, אף שלא יהיו כבחינת משה רבינו, (ולזה היה קשה למשה רבינו ע"ה להיות השליח להם)... (שמות תרל"א)
בפסוק והן לא יאמינו לי וגו', והרי מיד האמינו, אבל נראה דכתיב אהי"ה אשר אהי"ה, פירשו חז"ל אהיה בצרה זו אשר אהיה עמהם בצרות אחרות, ביאור הדברים, שגלות מצרים היתה שורש לכל הגליות, וכמו כן הגאולה היתה מפתח גאולתן של ישראל בכל הצרות שבעולם, ולכן ביקש משה רבינו ע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו במדרגה התחתונה, כמו בגלותנו עתה שמחוסרין אמונה. ולזה היו כל האותות האלה על כל מיני הגלות, כי ליכא ספיקא קמי שמיא... לכן אמר שלח נא, שאין סופי להכניסם, כי בודאי הרגיש משה רבינו ע"ה אשר הוא מוכן לגאול את ישראל, כמו שאמרו חז"ל ומשה היה רועה, מוכן לגאולה, אך כי ראה שהיא גאולה לדורות, וגם ראה שבסוף לא יתמשכו ישראל אחר מדרגתו, והוא מה שנעשה אחר כך בחטא העגל... (שם תרל"ז)
...העולה מזה, שמשה חשש שלא יאמינו בעצמם שהם ראויים לקבל זכות אבות, ועל זה אמר לו השי"ת שיעשה אות הנחש, היינו דהנה אמרו ז"ל (בבא קמא) דנחש אינו נהנה בנשיכתו, אלא כוונתו רק להזיק, והוא כדמיון עבודת הפרך במצרים, שהכוונה לא היתה להנאת עצמם, אלא לענותם, ולעומתו בקדושה היא מדת יעקב, שהיו כל עובדוי לשמא דקב"ה, ולמטה להטבת זולתו, ולא להשלמת נפשו ותשוקתו כלל... ועל כן בא אות הנחש, לרמז להם שזכותו של יעקב עומדת להם לסלק כח מצרים ששעבדו בהם בפרך, שהוא כענין נחש, והנה חזר למטה וכחו נסתלק, ואם עדיין לא יאמינו, היינו שיחשבו שזכות יעקב לבדו אולי איננה מספיקה, מטעם שאינם ראויים כנ"ל, יעשה עוד אות הצרעת, דהנה צרעת היא מראה לבן, ומראות נגעים ע"ב בגימטריא חס"ד, והוא חסד דקליפה... וזה כחה של מצרים ששעבדו בישראל ומררו את חייהם. והנה שבה כבשרו, זה לאות כי כחו של אברהם הוא חסד דקדושה ביטל את הכח הזה של מצרים. ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, היינו שיחשבו אולי גם זכות שניהם איננה מספיקה באשר הם אינם ראויים, ומדת הדין תקטרג עליהם, יעשה אות שלישי, הוא אות הדם, שמורה על מדתו של יצחק, מדת הדין בקדושה. דהנה דם בקליפה הוא כחו של עשו... ועשו הוא הפסולת של יצחק אבינו, מדת הדין בקדושה, והוא מסר את דמו לקרבן... ועל כן תקח ממימי היאור ושפכת היבשה, והיה לדם ביבשת, והוא אזיל חיורא ואתי סומקא, שמורה שגם זכותו של יצחק עומדת להם.
ויש לומר עוד בלשון אחר, שאחר האות הראשון, שהראה להם שזכותו של יעקב עומדת להם, עדיין יחשבו שזכותו תועיל לסלק הגזירה השלישית, שהיא לעומתו כנ"ל, אבל אכתי ישארו עליהם שתי הגזירות הראשונות, מאחר שהם בעצמם אינם ראויים לגאולה, על כן נצווה לעשות האות השני, אות הצרעת, שמורה שזכותו של אברהם עומדת אף על פי שאינם ראויים, ויסלק מעליהם גם הגזירות הראשונות. והיה אם לא יאמינו, היינו שיחשבו שזכותו של אברהם מדת החסד, תספיק לסלק מעליהם רק מרירות חייהם, שהיא היפוך מדת אברהם, אבל עדיין ישאר עליהם שעבוד מצרים למס עובד, כמו שכתב הרמב"ן, שכן דרך הגרים להעלות מס, על כן נצטוה לעשות האות השלישי, אות הדם, שמורה שגם מדת הדין מסכמת לגאולתם. (שמות תרע"ג)
...וכאשר נסתכל בכתוב נראה שינוי בין אות זה לשני האותות הקודמים, שהנחש שב למטה, והצרעת שבה כבשרו, אבל הדם לא נהפך וחזר למים, כי זה מורה על מדת הדין לכל חיצי זעמו על מצרים, וזרוע הנטויה להכות בו עוד, וזה שדקדק הכתוב והשמיענו זה בפרטות שלא שב להיות מים...
ונראה עוד לומר, שהאותות בעצמם עוררו בישראל מדת האמונה בזכות ג' האבות, ומעתה יבואר כענין ש"ס ברכות הנ"ל כן נמי בענין האותות, אות הראשון הוא מדתו של יעקב, וזה יעורר בקרבם את האמונה, אך אם כחות הרע מונחים כאבן על לבם, ואינם יכולים לעורר בקרבם את האמונה, אז יעשה אות השני, שהוא כנגד אברהם שהוא מדת החסד, היינו שבחסד ה' אף על פי שאינם כדאים, יסיר מהם לב האבן, ושוב תתעורר בקרבם האמונה, אך אם כל אלו לא הועילו מוכרחים להשתמש בתרופה השלישית, לעורר מדתו של יצחק, ובכח הדין יסיר לב האבן כנ"ל, אף שמחמת זה יתבקר פנקס ישראל גם כן, מוכרחים לעשות ככה באין עצה אחרת. ואפשר שזה גרם אחר כך קושי השעבוד, הגזירה הרביעית (התבן)... (שם תרע"ד)
וכשאני לעצמי הייתי פותח פתחא לנפשאי ממדרש שיר השירים, סדרא תנינא, קול דודי הנה זה בא, רבי יהודה אומר בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו וכו' וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם וכו'. רבי נחמיא אמר וכו' אמרו לו והלא אין בידינו מעשים טובים, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים וכו'. רבנן אמרי אמרו לו וכו', היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם וכו'.
הנה אשר שלש טענות היו לישראל לומר היאך אנו נגאלים... וכל חפץ הוא למעלה מן הטעם... וכמו שאיתא שם במדרש בג' לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה בחפיצה, והוא מקור הרחמים למעלה מכל דין וטעם, על כן אינו מביט על כל אלה, ולפי האמור יתפרש הא דאמר ואמרו לי מה שמו, כפי דרך הרמב"ן, באיזו מדה בא לגאלם, דבמדת הדין לא יתכן, כי בודאי כמה מקטרגין יעמודו לקטרג את השלש טענות הנ"ל...
ומעתה מובן שבכל הפרשה לא אמר משה "והן לא יאמינו לי", מאחר שאמר לו השי"ת ושמעו לקולך, בודאי יאמינו, אף שהבחירה חפשית, מכל מקום לא שכר היה מבקש מהם, ומה בצע לו להוליכם שולל, מה גם שהם בטבע מאמינים בני מאמינים, וכבר נודע שלהם שיגאלו והיו מצפים לגאולה. ואם מפני ג' הטענות הנ"ל כבר נתיישב להם באמרו אם הקב"ה חפץ בגאולתכם וכו'. אך באמרו "כי תלכון לא תלכו ריקם" וגו', שזה יתכן רק במדת הדין כנ"ל, על זה ענה משה ואמר "והן לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה'", היינו שם של רחמים, אלא שם של מדת הדין, וחזרו שלש הטענות הנ"ל... ומכל מקום נחשב למשה רבינו ע"ה שדיבר שלא כהוגן, כבמדרש (שמות ג'), הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך, והוא אמר והן לא יאמינו לי... ולפי דרכנו יש לפרש ענין שלשת האותות שניתנו לו, דלכאורה בלתי מובן, למה נצרכו שלשה אותות ולא סגי בחד, ולא עוד אלא שאמר הקב"ה "והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון", מה רבותא לאחרון מן הראשון... ויש עוד לדקדק, אחר שישראל מאמינים בני מאמינים, ומשה הוא שטעה לחשוב שלא יאמינו, למה הוצרך לאותות כלל... ובמדרש (פרשה ה') "ויאמן העם", עשו כמו שאמר הקב"ה, "ושמעו לקולך", יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא, אלא "וישמעו כי פקד ה'", על השמועה האמינו, ולא על ראיית האותות, הרי שלא היו נצרכים לאותות, ואם כן למה ניתנו לו, והרי לא עביד הקב"ה ניסא למגנא (בחנם)?
אך לפי דרכנו תרי מילי נינהו, אמונת הפקידה ואמונת תירוץ שלש הטענות הנ"ל, דבעצם הפקידה האמינו בלי האותות, וכמו שאמר הקב"ה "ושמעו לקולך", אבל יתכן שעם אמונת הפקידה יפחדו מחמת שלש הקושיות הנ"ל, על זה באו האותות להראותם תירוץ קושיתם... דהנה טענות ישראל היו שעוד לא נשלם הקץ וכו', והנה ידוע שע"ז שורשה מן הנחש הקדמוני, ועל כן יש לומר, שבאות הנחש סולקה טענתם מע"ז, היינו דטענתם היתה, אחר שהם דבקים בע"ז, איך יתכן שברגע אחד יעשו להיפוך להיות דבקים במקום, ולזה עשה אות הנחש, מורה שכמו שהמטה נהפך לנחש, כן הם שמשורש קדושת האבות מוצאם, ונהפכו להיות דבוקים בע"ז, מכל מקום בידם להתהפך כרגע ולמשוך ידיהם מע"ז, וממה שהאדם בורח מסטרא דמסאבא, בא לעומתו בסטרא דקדושא, ועל כן במה שימשכו ידיהם מע"ז יבואו לעומתם ממילא להיות דבוקים במקום, ואם כן אדרבא, זה עצמו שהיו דבוקים בע"ז מקודם, יהיה להם לעזר ולסעד לבא לעומתו להיות דבקים במקום... וזהו הרמז "ויהי למטה בכפו", שמטה עשוי להיות נסמך בו.
ובאות הצרעת סילק את הטענה שעוד לא הגיע הקץ, דהנה אות הצרעת לא היה יוצא מהיקש הטבע, אלא האות היה מה שנתהוה בלי המשך זמן, שברגע נתהפכה ידו להיות מצורעת כשלג, מה גם כששבה היד להיות כבשרו היתה ממהרת עוד יותר, ובזה הראה להם שכל שהוא למעלה מן הטבע אינו נופל תחת הזמן. ואם כן מאחר שהוא בא להוציאם בשם הוי"ה ב"ה, שהוא מהוה כל הנמצאות ומהוה נמי את הזמן, אם כן אין הטענה שלא הגיע הזמן טענה כלל. ובאות הדם יש לומר שסילק את הטענה שאין בידם מעשים טובים, והטעם כי הגאולה היא דביקות ישראל באביהם שבשמים, כמו שכתוב, "ולקחתי אתכם לי לעם", ולזה נצרכים מעשים טובים, שבאמצעותם יתדבקו בשרשם. ובאשר חסרו להם מעשים טובים, איך אפשר שתהיה הגאולה, לזה בא אות הדם, להיות תשובה על טענתם, והיינו כי הדם מורכב ממים ואש, קור וחום בגשמיות, והוא נמי ממוצע בין הנפש שבעליונים לגוף שבתחתונים, והנה ידוע שמעלת מעשים טובים אינה בכמות אלא באיכות, וכאמרם ז"ל (מנחות ק"י), "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים", והיינו שהמעשים טובים נחשבים רק לפי מסת ההתלהבות וכח הנפש שבהם, ומעשה קטן שנעשה בהתלהבות וכח הנפש חשוב יותר מאלפי מעשים גדולים הנעשים בקרירות רוח. וזה שרמז באות הדם שהמים שהם קרים נעשו דם, שיש בו חמימות וכח הנפש. והיינו שמעשיהם יהיו בהתלהבות ורשפיה רשפי אש, ואז המעט לרב יחשב, לעשות חיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, וכמו טבע הדם בגשמיות להיות אמצעי ומחבר בין הנפש והגוף, כן הוא מחבר ומביא הגאולה... ולפי זה יובן השינוי שבין אות זה לאותות הקודמים, שחזרו לכמו שהיו, ובאות זה לא מצינו זאת, שמשמע שנשאר דם ביבשת. ולפי דרכנו ניחא, שבאותות הקודמים נתבקשה החזרה לכמו שהיה שיחזור להיות מטה לעזר ולסעד כנ"ל, ולהיות היד שבה כבשרו מהרה לרמוז על הגאולה למעלה מן הזמן, אבל אות הדם נתבקש שיהיו המעשים טובים שלהם נעשים בחמימות וברעות דליבא כנ"ל, ולא לחזור למים להיות בקרירות... (שם תרע"ז, וראה שם עוד)
והנה משה רבינו ע"ה אמר, "והן לא יאמינו לי" וגו', אין הפירוש שלא ירצו להאמין ולשמוע חס ושלום, כי משה רבינו ע"ה ידע שפיר את מהות ישראל, שהם מאמינים בני מאמינים, אלא חשב שמפאת עוצם הגלות הלבבות אטומים... ויצר הרע פרש כנפיו ומכסה על הלב ואינו מניח לכנוס דבר ה' ביד משה אל לבם, וכמו שהיה אחר כך, "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", על זה נצטוה לעשות האותות לעיני העם, והיינו שכן לפי אמרם ז"ל, שאם אדם רואה שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה, ואי לא אזיל יקרא קריאת שמע, ואי לא אזיל יזכור לו יום המיתה, הפך כאן את הסדר, באשר ידוע שהלבבות סתומים מאד, ואין צורך לאות על סתימתו, ועל כן נצטוה בראשונה לעשות אות הנחש, והוא על פי מאמרם ז"ל (ב"ק ט"ז) שדרתו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים, והיינו על פי מה שהגדנו, שמהות הנחש שהוא נפרד, אבל צורת האדם היא להיפוך, שאפילו גוף האדם הוא תשמישי קדושה, שהיא הנשמה היא חלק א-לוה ממעל, ותשמישי קדושה נגנזין, שנשאר בהם רושם הקדושה, וכן גוף האדם אחר שמת טעון גניזה, זו קבורה... אבל אי לא כרע במודים, היינו שלא היה נכנע להשי"ת לתת הודאה על חלקו, מורה שהוא נפרד מן הקדושה בחייו, על כן אין בו דין תשמישי קדושה, ונעשה משדרתו נחש, שהוא נפרד לגמרי. על כן באות הנחש הוא הזכרה של יום המיתה, ועם זה רמז להם שחזר ונעשה מטה, שכאשר ישימו לבם לשמוע דבר ה' ולהכנע אליו, יחזרו מהיות עוד נפרדים, ובודאי האות הזה הצליח את שולחו, ונפתח הסתום.
אחר זה נצטוה לעשות אות הצרעת, ואמרו ז"ל אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, והיינו כי עונג הוא התכללות כל החושים בעונג ההוא, ולהיפוך נגע הוא שפלות וכניעת כל הבחינות שבו, ומובן שבפגם התכללות כל החושים ליחוד ה' שזה מביא להתענג על השי"ת, שורה במקומו נגע צרעת, ובאות הזה נוכחו לדעת, שלבם בל עמם לצמצם כל חושיהם לה', כענין קריאת שמע שהיה להם מיעקב אבינו ע"ה, ושורה במקום זה כח המצרים האוטמים וסותמים את הלב... ואחר כך "והנה שבה כבשרו", רומז לסילוק כח הצרעת והחזרת כח הקריאת שמע לצמצם החושים ליחוד ה'... אחר כך נצטווה לעשות אות הדם, ויתבאר על פי מה שאיתא בעץ חיים, שרביעית דם שבאדם הוא המחבר והאמצעי בין הנפש שמן העליונים, לבין הגוף שמן התחתונים, ועל כן לאחר שנסתלקו כחות הרע המונעים את ההארה האלקית לכנוס לתוך לבם, חזר הקישור של לבות ישראל באביהן שבשמים... ובזה יובן מה שנשתנה אות זה מאותות הקודמים, שחזרו כבתחילה, וזה לא חזר, שזה מורה על החיבור שישאר לעולם... (שם תרע"ו)