משה   מי מריבה

(ראה גם: משה -וארץ ישראל-כללי-מיתה-תפלה לעצמו)

 

ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים, ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ויקדש בם. (במדבר כ י)

גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, גם אתה לא תבא שם. (דברים א לז)

וה' התאנף בי על דבריכם, וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה. (שם ד כא)

על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין, על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. (שם לב נא)

זהר:

מיד וירד אליו בשבט, היינו בדין קשה, ויגזול את החנית מיד המצרי, היינו כי מאותה שעה נמנע ממנו (המטה שהוא החנית), ולא היה עוד בידו לעולם, ויהרגהו בחניתו, היינו שמשום אותו החטא שהכה (את הסלע) במטה ההוא הוא מת, ולא נכנס לארץ הקדושה אור זה נמנע מישראל... (הקדמה קב, ועיין שם עוד, ומשה-כללי בראשית רפז)

אבל הסלע שלי היא בת מלך, (דהיינו המלכות דאצילות), בשבילה נאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, דהיינו בדבור ופיוס כראוי לבת מלך, ומשום שהכיתי בה, הוכיתי עליה, ונגזר עלינו מות, כי מי שממאן אל המלכה חייב מיתה, כל שכן מי שמכבה לבת מלך. ומשום זה נגזר עלי שלא אכנס לארץ ישראל, (כי ארץ ישראל היא כנגד הבת מלך), ואני קבור בארץ נכריה, (והמלכות שהיא ארץ ישראל נתעברה ממני, ונאמר וירד אליו בשבט, ושבט הזה הוא אחד משבטים שלי, כי אני עתיד לרדת שם להיות עם ישראל בגלות... (תצא עו, ועיין שם עוד)

בפעם הב' (דהיינו במי מריבה), אמר רבי אלעזר מה שכתוב, קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם, מהו ודברתם, אמר רבי אלעזר צוה אותו על הנחש, (דהיינו שיעשה נס מבחינת הנחש, כי כבר) עשה (הנס) בצור, (כאן בהכאת הצור), עתה צריך שיעשה הנס בנחש, כדי להשלים שמותיו של הקב"ה באלו האותות, (שהציווי היה שיעשה הנס בנחש), משמע, כי כתוב, ודברתם אל הסלע, וכתוב וידבר העם באלקים ובמשה, מה כתוב אחריו, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, מה נחש כחו בפיו, (דהיינו שנושך בפיו, אף כאן בפה. ומה לא עשה כן, אלא הכה, ולא השלים השם, אלא חזר (לעשות הנס) כבתחילה, בשם צור, ועזב את הנחש, זה שאמר ויך, ולא כתוב וידבר, כמו שנצטוה, ודברתם, כי למדנו צור הוא לעשות, ונחש הוא לדבר, וכתוב ויך את הסלע במטהו פעמים, אחת לשעבר (בפרשת שמות), ואחת של עתה, למדנו אמר רבי אלעזר בה בשעה נשאר השם, כלומר שלא נשלם על ידי אות הזה של (הכאת הסלע), כי עזב משה את הנחש, ולא נשלם כל השם, כי בצד אחד נשלם בים, מצד האחר התחיל בצור, ולא נשלם בנחש, אמר לו הקב"ה עשית שיתחיל שמי ולא נשלם לעשות האותות, אף אתה התחלת ולא תשלים (להביא את ישראל לארץ), לכן לא תביאו, התחלת להוציאם ולא תשלים להביאם לארץ, לכן לא תביאו... (זהר חדש בשלח כ, ועיין שם עוד)

ספרי:

על אשר מריתם פי, רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף משה ואהרן בהכרת מתו, שנאמר על אשר לא קדשתם אותי, הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר... רבי אליעזר המודעי אומר, בא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה, שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סרחונם, וכל כך למה, לפי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר, לפיכך מתו... (פנחס קלז)

תלמוד בבלי:

...טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעולם הזה, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני, הא אילו האמנתם בי, עדיין לא הגיע זמנם ליפטר מן העולם. (יומא פז א)

מדרש רבה:

...ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמת של ל"א מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ. (שמות ה כז)

אמר רבי ברכיה מלך אסור ברהטים זה משה, דכתיב ביה ויהי בישורון מלך, אסור ברהטים, שגזר עליו הקב"ה שלא יכנס לארץ ישראל, בשביל מי, בשביל רהטים של מי מריבה, הדא הוא דכתיב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל. רבי יהודה משלו משל למה הדבר דומה, למלך שגזר ואמר כל מי שילקוט ויאכל מפירות שביעית יהו מחזירין אותו בקמפון, הלכה אשה אחת בת טובים ולקטה ואכלה מפירות שביעית, התחילו מחזירין אותה בקמפון, והיתה צווחה ואומרת בבקשה ממך אדוני המלך תלה את הפגין הללו בצוארי, כדי שלא יהו הבריות אומרות דומה לנו שנמצא בה דבר של ערוה או דבר של כשפים...

דבר אחר משלו משל למה הדבר דומה, למלך שמהלך בדרך ובנו עמו על קרוכין, כיון שהגיעו למקום צר נהפכה קרוכין על בנו, נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו, כיון שהיה המלך מגיע לאותו מקום היה מזכיר ואומר, אוי לי, כאן נזוק ברי, כאן נסמית עינו, כאן נקטעה ידו, כאן נשברה רגלו. כך הקב"ה מזכיר בתורתו ג' פעמים מי מריבה, כלומר כאן הרגתי את משה, כאן הרגתי את אהרן, כאן הרגתי את מרים, הדא הוא דכתיב נשמטו בידי סלע שופטיהם ושמעו אמרי כי נעמו. (ויקרא לא ד)

...וכאן כל ישראל עומדין ורואין כל נסים שבסלע, התחילו לומר יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו, נמצא משה עומד בספק, אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום, והקב"ה לוכד חכמים בערמתם (איוב ה'), לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן, שהיה מתיירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים האלה, אמרו לו הרי סלע, כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר הוצא מזו, צווח עליהם, (במדבר כ') שמעו נא המורים, המורים שיטין הרבה יש בו, חמורים סרבנין, המורים שוטים, שכן בכרכי הים קורין לשוטים מורים, המורים מלמדין את מלמדיהן, המורים מורי חצים, (ש"א ל"א) וימצאוהו המורים, אנשים המורים בקשת. וירם משה את ידו ויך את הסלע, הכהו פעם א' התחיל הסלע נוטף מים מועטים, שנאמר (תהלים ע"ח) הן הכה צור ויזובו מים, כזב שהוא נוטף טפין, אמרו בן עמרם הללו מים ליונקי שדים או לגמולי חלב, מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים, ויצאו מים רבים ושטפו כל מי שהיה מרנן כנגדן, שנאמר (שם) ונחלים ישטופו, ואף על פי כן לא עשה משה אלא מסלע שאמר לו הקב"ה, ומנין שאף אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וסלע וצרור שהיו באותו מקום היו מוציאים מים, שנאמר יבע צורים וגו' (שם)...

ולמה נתפש אהרן, שנאמר ויאמר ה' אל משה יען לא האמנתם בי, משל לבעל חוב שבא לטול גורנו של לוה, ונטל שלו ושל שכנו, אמר לו הלוה אם אני חייב שכני מה חטא, אף כך אמר משה רבינו, אני הקפדתי, אהרן מה חטא, לפיכך הכתוב מקלסו, (דברים ל"ג) וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, אשר נסיתו במסה.

יען לא האמנתם בי, וכי לא אמר דבר קשה מזו, שאמר (במדבר י"א) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו', אף שם אין אמנה, והיא גדולה מזו, מפני מה לא גזר עליו שם, למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים, ולא הקפיד המלך עליו, לימים עמד והגיס במעמד לגיונות, גזר עליו מיתה, אף כל כך אמר לו הקב"ה למשה, הראשונה שעשית ביני לבינך, עכשיו כנגד הרבים, אי אפשר, שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל. (במדבר יט ה)

לכן לא תביאו, משל למה הדבר דומה, לשתי נשים שלוקות בבית בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית, בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה, שלא יאמרו אף אני קלקלתי, הביאו פגי שביעית ותלו עליה, ואמרו זו קלקלה ולקתה, וזו אכלה פגי שביעית ולקתה, אף כך אמר משה רבינו הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הזה שהכעיסוך, שנאמר (תהלים ע"ח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, ועכשיו יאמרו לדורות שאני כמותם, יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתב יען לא האמנתם...

המה מי מריבה, מכאן את למד שמקדם היה מתוקן שיענש משה על המים, ראה מה כתיב (בראשית י"ד) וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש ויכו את כל שדה העמלקי, וגם את האמורי היושב בחצצן תמר, עין משפטו של משה. המה מי מריבה, משל לבן מלכים שנטל אבן וסימא את עינו, והיה אביו אומר על כל אבן זהו שסימא עינו של בני, לכך נאמר המה מי מריבה. (שם שם ז)

ראה עוד משה-כללי, דברים ב ב, שיר השירים א מד.

מדרש תנחומא:

...משל למה הדבר דומה, לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך יאמרו שאתה השבית הצאן, אף כך אמר לו הקב"ה למשה, שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואת מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין למתי מדבר חלק לעולם הבא, אלא תהיה בצדן ותבא עמהם, שנאמר (דברים ל"ג) ויתא ראשי עם וגו', לכך נאמר לא תביאו את הקהל הזה, שיצא עמך. (חקת י')

מדרש תנחומא הקדום:

...אמר לפניו, רבונו של עולם, כל הכעס הזה עלי למה, על אשר לא קדשתם אותי, אמר לפניו עם כל הבריות אתה מתנהג במדת רחמים שנים ושלשה פעמים, שנאמר הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר (איוב ל"ג כ"ט), ואני עון אחד נמצא בי ואין אתה מוחל לי, אמר הקב"ה למשה, הרי עשית ששה עונות ולא גיליתי אחד מהם, בתחילה אמרת שלח נא ביד תשלח (שמות ד'), ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה (שם ה'), לא ה' שלחני (במדבר ט"ז) ואם בריאה יברא ה' (שם), שמעו נא המורים (שם כ'), והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (שם ל"ב), ואברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך... (ואתחנן ו)

ילקוט שמעוני:

...אמרו לו למשה, לא אמרת שיש לנו א-לוה בכל מקום, שנאמר הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים, אמרו יודעין אנו שהיית רועה במדבר ארבעים שנה, ואתה מכיר מקום המים ונדחקת להכות את הסלע, אמר לו הקב"ה הקפדת כנגדן ואמרת שמעו נא המורים, ויצאו מים בזעף, שנאמר ויצאו מים רבים, מיד נשטפו קהל רב שהיו מרננים לפני הקב"ה, שנעמר יבקע צורים במדבר, וכתיב ביום הזה נבקעו וגו', מה זכר האמור בדור המבול נשטפו, אף כאן, אי אתה וכו', מה עשה הסלע לבני שנאמר ויניקהו דבש מסלע, ואחר טובתו הכית אותו, אין את כשר לעמוד על בני, כבר מניתי אחר תחתיך, קח לך את יהושע בן נון.

אמר רבי סימון, ונתן מימיו, מפני שדרכו של סלע להוציא אש, שנאמר ותעל האש מן הצור, ודרכו להוציא דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע, ודרכו להוציא שמן, שנאמר ושמן מחלמיש צור, ואין דרכו להוציא מים, אלא תן דעתך עכשיו שלא תוציא אלא מים, שנאמר ונתן מימיו, אם יהיה ביד אדם אינו יכול לערב משקים אלו באלו, למה שהן מבאישין, ואפילו יכול לערב, שמא מערב במים באש בכלי אחד, לא המים מכבין האש, ראה נסים שעשה הקב"ה, כנס לתוך הסלע שמן ודבש ומים ואש, ואם אתה תמה על הדבר, הרי הוא אומר ויהי ברד ואש מתלקחת, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות... (במדבר פרק כ, תשסג)

 יען לא האמנתם בי, אמר לו הקב"ה היה לך ללמד מהגר, דכתיב ותרא באר מים, ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו העליתי לו הבאר, ישראל שיש להן זכות אבות וזכות התורה שקבלו, וזכות מצות על אחת כמה וכמה. דבר אחר לא היה לך ללמד ממה שאירע לך ברפידים, שאמרת עוד מעט וסקלוני, אמרתי לך למה אתה מקטרג את בני, עבור לפני העם יעבור מטה זה שבידך, דבר אחר עבור לפניהם וראה שאין עושין לך כלום. דבר אחר כאדם שעובר לפני התיבה ומתפלל על הרבים... מה במדבר לא חסרו דבר, אף בים לא חסרו דבר, אמר הקב"ה למשה, ומה אם באותה שעה עד שלא קבלו תורתי ועד שלא האמינו בי כך עשיתי להם, עכשיו לא כל שכן, יען לא האמנתם בי, ארבע חטאות כתובין כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם. לא האמנתם, שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו, ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים, מעלתם, אמרתם המן הסלע הזה, מריתם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברת על דברי, יען לא האמנת היה לו לומר, ואמר לא האמנתם בי, אהרן מה חטא, מכן שהמטפל לעובר עבירה כעובר עבירה, והיה אהרן יכול לומר אני לא חטאתי אלא שתק וכבש כחו, ולא למד על עצמו סנגוריא...

נמשלו ישראל לאגוז, שנאמר אל גנת אגוז ירדתי, האגוז הזה חלק, מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל, שצריך לשמור שלא יפול ממנו, כך כל מי שמשרת ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם, משה אמר שמעו נא המורים, ונאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה, ישעיה אמר ובתוך עם טמא שפתים, מיד ובידו רצפה... (שם שם תשסד)

על אשר מעלתם בי, אתם גרמתם למעול בי, על אשר לא קדשתם, אתם גרמתם לי שלא לקדש אותי, כאשר מריתם פי, אתם גרמתם לי למרות פי. אמר לו הקב"ה, משה, לא אמרתי לך מה זה בידך השליכהו ארצה והשלכתו מידך, ומה אותות שבידך לא עכבת, דבור הקל לא היה לך לעכבו, ומניין שלא נפטר מן העולם עד שצרר לו הקב"ה בכנפיו, שנאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה. (דברים פרק לב, תתקמט)

למה היה משה דומה, למלך שמסר בנו לפדגוג, אמר לו אל תהי קורא לבני מורה, מהו הדין לישנא מורה, אמר רבי ראובן כהדין לישנא דיונים צווחים לשטיא מורוס, פעם אחת הקניטו וקרא לו מורה, אמר לו המלך, כל עצמי הייתי מצוה לך ואומר לך אל תהי קורא לבני מורה, ואת קורא לבני מורה, לית עסקא דערים דהליך עם שטו, כדכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל, מה צום, אמר להם אל תהיו קורים לבני מורים, וכיון שהקניטו על מי מריבה, אמר להם משה שמעו נא המורים, אמר להם הקב"ה כל עצמי הייתי מצוה אתכם ואומר לכם אל תהיו קורים לבני מורים, לית עסקא דערים דהליך עם שטו, לא תביא אין כתיב כאן אלא לא תביאו, לא את ולא אחוך ולא אחותך אעלין לארעא דישראל... (ירמיה פרק ב, רסה)

מדרש הגדול:

וידבר אלקים, רבי עקיבא אומר וידבר אלקים אל משה, אמר לו הקב"ה למשה באמירה ובגזירה ובשבועה מלפני שלא תכנס לארץ, וכן הוא אומר, לכן לא תביאו את הקהל הזה (במדבר כ' י"ב), ואין לכן אלא שבועה, שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג י"ד). (שמות ו ב)

...אמאי אשר לא נשא פני שרים (איוב ל"ד י"ט), אלו משה ואהרן שלא נשא להן פנים כהרף עין, אין לך בעולם גדול למעלה מגדולתו שלמשה, שהוא אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, שהוא מבקש רחמים על כל ישראל ונענה, ובשביל הדבר הקל שיצא ממנו, שאמר שמעו נא המורים, נגזרה עליו גזרה מיד שלא יכנס לארץ, אף על פי שסידר כמה תפלות וכמה תחנות שתיבטל גזירה זו ולא ניתן לו... (ויקרא י ב)

וירם משה את ידו ויך את הסלע, כיון שהכה את הסלע פעם ראשונה הוציא דם, כענין שנאמר הן הכה צור ויזובו מים (תהלים ע"ח כ'), ואין לשון זיבה אלא מדם, כמה דאת אמר, ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא ט"ו כ"ה), אמר לו הקב"ה לסלע מפני מה הוצאת דם, אמר לו מפני שהכני משה, אמר לו הקב"ה למשה למה הכית אותו, אמר לפניו כדי שיוציא מים, אמר לו וכי להכותו אמרתי לך, והלא לא אמרתי לך אלא לדבר לו, שנאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם, אלא אלו אמרת לו ולא נתן מימיו, יפה לקה, אתה מצוה על ישראל בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא י"ט ט"ו), ואתה לא דנת את הסלע בצדק, אלא הכית אותו מתחלה, לא הוא שגדלך במצרים וגדל את ישראל עמך, כענין שנאמר ויניקהו דבש מסלע (דברים ל"ב י"ג), בשביל שעשה טובה עם הני תלקיהו, ולא עוד אלא שאמרת להן שמעו נא המורים, עשיתם שוטים, ועשית עצמך חכם ופקח, אין דרכן שלחכמים להלך עם השוטים, לפיכך אין אתה נכנס עמהן לארץ, שנאמר לכן לא תביאו (במדבר כ' י"ב), אחר כך אמר לו הקב"ה לסלע הרי עשיתי דינך, הפוך את דמך למים, ועשה כך, שנאמר ההפכי הצור אגם מים (תהלים קי"ד ח'), אחר כך הכהו משה פעם שניה והוציא מים, שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים, ויצאו מים רבים. (במדבר כ יא)

ילקוט ראובני:

מה ראה משה שלא עשה הצווי של הקב"ה לדבר אל הסלע, הטעם כי היו ישראל דוחקים אותו למהר וליתן להם מים, אמר משה, הקב"ה צוה להוציא מים בנחש, ואני ידעתי כי נחש אין עסקו במים אלא עפר לחמו, ועל כל פנים יתעכב הדבר הרבה וישראל דוחקים, מוטב אכה בו בראשונה, שכבר למוד הוא להועיל.

ודברתם אל הסלע לעיניהם, בדבור ובפיוס כברתא דמלכא, ובגין דמחא ליה נגזר עליו מיתה. אם לא מחא משה את הסלע במטהו פעמים לא הוי טרחין ישראל תנאים ואמוראים באורייתא, דאיהו סלע, דאיתמר בהו ודברתם אל הסלע ונתן מימיו בלא טורח, ויהיה מתקיים בהון ולא ילמדו איש את רעהו בגין דשכינתא הוי שראי בפומהון דישראל.

וירם משה את ידו ויך את וגו', על צד א' של המטה היה שם קדוש המייבש את המים, ועל צד השני היה שם קדושה המביא מים, ומשה היה טועה ויך הסלע תחלה על צד המייבש, ולכן לא הוציא מים עד פעם שנית...

ערב רב הם זוהמא של נחש שהטיל נחש בחוה ובשבילם עבר משה על גזירת הקב"ה, שהכה את הסלע... בסלע היה רושם מן מי המבול, אלו היה משה נכנס לארץ ישראל לא היה מחלוקת, אבל כשהכה משה הסלע רבו המחלוקת בישראל, ולכן נקרא סלע המחלוקת...

מטה משה היה חקוק משני צדדים משם המיוחד, מצד א' רחמים בדינא, ומצד השני דינא בדינא, דהיינו נחש עלי צור, ואימתי נחקק הנחש עליו בסנה, כשנהפך לנחש, והנה בקריעת ים סוף עשה פעולתו מצד זה שהיה רחמי בדינא, ועשה שני נסים, הא' מצד הרחמים שהציל את ישראל, הב' דינא שהציף המצרים, ובזה שעשה שני נסים נתקדשו ב' אותיות השם שמצד אחד, וזהו דכתיב ויט משה את ידו, ולא וישלח, אלא שהטה בצד א'. והנה נשאר צד השני לעשות בו גם כן נסים, ב' להשלים כל שם המיוחד, והיה מוכן לעשות נס אחד בצור, שנאמר והכית בצור, באותו אות של השם החקוק בו בצור, וכן עשה, וצד הנחש היה מוכן לעשות נס בסלע בדבור בעלמא דוקא, כמנהגו של נחש, שאין כחו אלא בפיו, ומשה לא עשה כן, אלא הכה בסלע וזהו פעמים, א' בצור, וא' בסלע, ולא אשתלים שמא קדישא ונשאר הנחש שלא עשה בו נס, לכך נענש גם כן שלא השלים פעולתו שהתחיל להיות גואלן של ישראל... ומשה כשהרגיש בדבר זה עשה נחש הנחושת וישימהו על נס, כי בשביל הנס שהיה לו לעשות עשה זה הנחש שיתקן מה שחטא, אבל כל זה לא הועיל כי היה דוקא מוכן לעשות פעולתו במים, והנה בפעולה זאת לא תיקן כי אם בראיה שהיו רואים בה, אבל שמא קדישא לא נתקדש בזה, כי דוקא להקדישני במים ולא בדבר אחר, אבל מכל מקום לא קיפח שכרו שיתקן בראיה, לכך הותרה לו ראיה לראות הארץ, שנאמר עלה ראש הפסגה וראה, אבל שמא קדישא לא איתתקן במים כמו הראשונים, לכן לא תביאו, אמר משה האי חוויא לא נברא רק לפוקה ולמכשול...

יען לא האמנתם בי להקדישני, בכל אתר דבעי הקב"ה למעבד נס, שכינתא אקדמת לההוא אתר, וכיון דשכינתא הוי תמן לא הוי למחאה בסלע דקלנא הוית לשכינתא דהות תמן, דלא הוי ליה חילא למיהב מיא, ודא איהו על אשר לא קדשתם אותי יען לא האמנתם בי להקדישני.

יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, מיהו קידוש היו צריכים לעשות, האחד שאמר להם ודברתם והוא הכה, ואהרן עומד ורואה, לפי שאותותיו של הקב"ה אינם דומים זה לזה, בתחלה אמר להם והכית בצור ויצאו ממנו מים, ובשנית אמר להם ודברתם אל הסלע, להודיע כחו וגבורתו של הקב"ה...

יען לא האמנתם בי, סוד מסתרי תורה, ונמצאו במדרש רי"ח לפי פשוטו לא צוה הא-ל יתברך כי אם לדבר, שנאמר ודברתם אל הסלע, אם כן קשה בעיני המעיין לקיחת המטה, ירצה לפרש כי משה רבינו ע"ה ידע בטוב כי רצון הא-ל יתברך להכות, גלל כן צוה לקחת מטה, והטעות היה שהקב"ה אמר להם הקהל לי העדה, רוצה לומר מקטנם ועד גדולם, טהורים וטמאים, ודברתם אל הקהל לבא לפני הסלע ולפניהם הכו, שיהא עיניהם רואות שלא יאמרו בהשבעה ובכשפים הוא עשה, וכאשר הביא העם אל הסלע לא ראה כבוד השכינה, ואמר שמעו נא המורים כי אינכם ראויים וזכאים לעשות נס כזה לפניכם, כי אין כאן גילוי השכינה, אלא אני ואהרן והזקנים נלך לצד אחר, אולי יתגלה לנו זיו השכינה, והלכו מעבר לסלע בין ההרים והכו בו לראות אם הוא הסלע נכון, ויצאו מים רבים, מיד צעקו בני ישראל, אמרו אין אנו משגיחים בכם כי בכשפים עשיתם ובתחבולה, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל וגו'. ונקנסו עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל, ובזה יבחן ויודע כי לא בתחבולה, כי למה יקנסו אם היה בהשבעה או בכשפים, ואז יקדש שמו המחולל על ידיכם. (במדבר חקת)

משה אמר אני חטאתי רק חטא א' למה לא תמחול לי, השיב לו הקב"ה ששה חטאים עשית... וקשה האיך נרמז זה, ונראה לי שמשה הזכיר תפלתו ואתחנן, רמז למדה וחנותי שהראה לו י"ג מדות, וזהו אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, ראשי תיבות י"ג כדאיתא בתיקונים... ולכן פתח משה בואתחנן, יש בו ו' אותיות רתיכא דאתוון ו' תיבות רתיכא דתיבות... (דברים ואתחנן)

חשב משה שהותר לו הנדר, בשעה שגילה לו הקב"ה סוד נדרים, שאז קיבל שער הנ' שהוא סוד אית"ן הנזכר ביחזקאל, ובקש אעברה נא, רוצה אני להעמיד ולהתיר נדר אלקים, השיב הקב"ה רב לך, אין אני עושה תורתי פלסתר, דאתמר בדין תורה המוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה, ואתה הוצאת שם רע על ישראל, כי באמת ערב רב עשו העגל, ואתה אמרת חטא העם הזה חטאה גדולה, מוכרח אתה לקיים לא יוכל לשלחה כל ימיו, וצריך אתה להקבר עמהם בחוצה לארץ. (שם)

תרגום יונתן:

קח - סב ית חוטר ניסיא וכנוש כנישתא אנת ואהרן אחוך ותומון תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא עד הינון חמיין ויתן מוהי, ואין יסרב לאפוקי מחי אנת לחדך ביה בחוטרא דבידך ותהנפק להון מיא מן כיפא ותשק ית כנשתא וית בעירהון... וזקף משה ית ידוי ומחא ית כיפא בחוטריה תרתין זימנין בזמנא קמאה אטיפת אדמא, ובזמנא תנינא נפקו מיין סגיאין ואשתיאת כנשתא ובעירהון... (במדבר כ ח)

רש"י:

המן הסלע הזה - לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם, מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים, סרבנים, לשון יוני שוטים מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים. פעמים - לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפים, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו לסלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות י"ז), והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו. (במדבר כ י)

להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים אם סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו... המה מי מריבה - הם הנזכרים במקום אחר, את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א') כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ויקדש בם - שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות... (שם שם יב ויג)

רמב"ן:

המן הסלע הזה - חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות, כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה', והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו, ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחת בצור בחורב, ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות... אבל רבי אברהם כתב המן הסלע הזה יש לנו כח להוציא מים, ירצה לפרש שאמר להם שמעו נא המורים בה', האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה, המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים, רק תכירו כי מאת ה' הוא, כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים, והביא אתכם אל המקום הזה, והוא אשר יפרנס אתכם בו...

ולפי דעתי הה"א הזה לשאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא, כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו... אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון, אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים, היהיה הדבר הזה אם לא, הפליג במורים והגיד כי הם קטני אמנה, וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא. (שם שם י)

ויקדש בם - שמתו משה ואהרן על ידם וכו', רש"י... ואיננו נראה בעיני, כי עדיין לא מתו משה ואהרן, ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה, שיתיירא הקב"ה על ידי כך... והנכון בעיני כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד, כמו שמפורש שם, ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו', על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כולם... ודע כי בראשונה היתה להם מריבה עם משה, כמו שאמר "וירב העם עם משה", וכן אמר "עוד מעט וסקלוני", והיו מנסים את השם היש ה' בקרבנו, אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה, ולא היה בכן נסיון, ועל כן אמר כי אלה המי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת ויקדש בם לעיניהם.... (שם שם יג)

וטעם בגללכם - כי רבו בני ישראל את ה' וגו', ואירע כל זה בעבור מריבתכם. או ירמוז שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם, ולא עשו כאשר נצטוו, והעם הרהרו בדבר, והוא מה שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל, שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל, שלא נתקדש הכבוד לעיניהם... (דברים א לז)

רד"ק:

ויבטא - אמרו, אי אפשר לנו להוציא מים עד שיופיע כבוד ה', כמו שהופיע באש ברפידים, והיה יותר קדוש השם אם יוציא בלי ירידת האש. (תהלים קו לג)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבינו ע"ה, כבר אמר אליו השי"ת (במדבר כ' י"ב) "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, על אשר מריתם את פי במי מריבה, על אשר לא קדשתם אותי", וחטאו ע"ה הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות, והוא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות, באמרו (שם י') "שמעו נא המורים", דקדק עליו השי"ת שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה, בדין האיש ההוא הוא חלל השי"ת, מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע, ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש. אבל אמרו בענין מריתם פי הוא כמו שאבאר, והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרוהו חכמים, וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס, אמרו, שהוא ע"ה ודאי אין עליו פחיתות מדה, ולולא שהיה יודע שהשי"ת כעס עלינו בבקשת המים, ושאנחנו הכעסנוהו יתברך, לא היה כועס, ואנו לא מצינו שהשי"ת כעס בדברו אליו בזה הענין... (פרק ד)

מבעלי התוספות:

במחוקק במשענותם - מוכח שלא הקפיד ה' על שהכה הסלע, דאם לא כן לא היו משוררים. (במדבר כא יח)

בגללכם - לפי שאתם מקטני אמנה, כי כל אמרנו "המן הסלע הזה נוציא" חשבתם שהייתי סבור שלא יצאו, ומקרה היה כשיצאו, והיה לי לפרש כי במצות הקב"ה אוציא לכם מים. (דברים א' לז)

חזקוני:

ונתן מימיו - טיפין על ידי הדבור, והוצאת להם מים - רבים על ידי הכאה, ומתוך בהילותו לא נזכר לדבר קודם, שבכל ענין היה לו להכותו, ועוד שהסלע הלך וישב בין הסלעים. פעמים - רש"י רוצה לומר שבמכה ראשונה הוציא רק טיפין, שהקב"ה ציוה לדבר, כסבורין שאינו אותו הסלע שנצטוו והרגישו שהיה להם לדבר, ודברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה, ונזדמן להם הסלע שנצטוו עליו, והכוהו בפעם ב'. (במדבר כ ח)

בעל הטורים:

והקהל את העדה - אלו הטהורים הגדולים, העדה, והוא לא עשה כן, אלא ויקהילו משה ואהרן את הקהל, גדולים וקטנים. (שם)

מהר"י יעבץ:

כי המרו את רוחו - ...והנראה לומר שהכל אמת, רק לא כאשר חשבו, כי לא היה החטא הכעס, גם לא הדבור עצמו, רק ההפסקה, כי כיון שאמר לו השי"ת "קח את המטה" וגו', היה ראוי שלא יסיח דעתו ושלא ידבר כלל, על דרך (מ"ב ד') "כי תמצא איש לא תברכנו", והוא עליו השלום הסיח ודבר, והוצרך לכן להכות פעמים, ונתחלל כבוד ה' בזה, וקדשו ה' ברבוי המים כמו שפירשתי... (תה קו לג)

דרשות הר"ן:

ההקדמה הראשונה שחפץ השי"ת לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר, ושהטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי... וההקדמה הב' היא, שהיסודות מתהפכים קצתם לקצתם, רוצה לומר כי הארץ כאשר תתרפה ותתלחלח תשוב מים, וכן שאר היסודות, ואין צריך לומר המורכבים. ההקדמה הג' שהענין כאשר קבל צורה אחת גם כי תסתלק הצורה ההיא מן הדבר ההוא, שיקבל הדבר ההוא הצורה ההיא שנית יותר בקלות במעט פעולה, וזה מבואר נגלה, כי המים כשהוחמו וקבלו צורת החום, גם כי נתקררו יקבלו החום שנית יותר בקלות, מפני שהחום הראשון חלחלו ודקדקו חלקיהם, ולכן יקבלוהו שנית בקלות יותר, וביחוד כאשר לא עמדו בקרירותם זמן רב... 

ואחר אלו השלש הקדמות, שהם מבוארות נגלות אחר בקשת המחילה להיותי מדבר בדרוש נפלא ממני, אומר דעתי מפני שאני נשען בזה על דברי רז"ל. הנה אין ספק כי הסלע הזה אשר כבר נמשכו ממנו המים ארבעים שנה או קרוב להם, אף על פי שעתה נסתם מפני מיתתה של מרים, עם כל זה היה יותר מוכן שיצאו ממנו מים יותר בנקל ממה שהיה בפעם הראשונה... אמר השי"ת למשה "עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל וגו', הנני עומד" וגו', הנה מפני שהצור לא היה מוכן כלל שיצאו ממנו מים, צוה השי"ת שיקח בידו המטה שיהיה מסייע במעשה הנסים, מפני השפע האלקי אשר היה חל עליו, ושיכה במטה ההוא הצור כדי שיקבל חלחול ורפיון, וישוב לצורת המים, כי על ידי זה ישתנו הדברים הארציים למים כמו שנתבאר בהקדמה השנית, ואין ספק שאלו עם רב בכשיל וכילפות יהלומון זמן רב הסלע ההוא לא יצאו ממנו מים כלל, אבל עם כל זה היתה ההכאה במטה אשר כח בו ועזר ומשען לפעולת המופת הזה כמו שהתבאר בהקדמה הראשונה, הנה זה הענין הראשון בסלע.

אבל הענין השני הוא, שהשי"ת לא אמר שיכה הסלע במטה כלל, אבל אמר אליו "קח את המטה ודברתם אל הסלע", רצה שיהיה המטה לפני הסלע, כי המצאו שם היה עוזר על נתינת מימיו, מפני הכח שנתן בו השי"ת, אבל לא צוה שיכה הסלע להיותו בלתי צריך לזה, מפני שכבר היה מוכן לזה יותר מהפעם הראשונה, שכבר יצאו ממנו מים רבים זמן רב, אלא שעתה נסתם, ולשון הפסוק יורה על זה הוראה שלמה, שבתחלה אמר "והכית בצור ויצאו ממנו מים", ועתה אמר "ונתן מימיו", כאלו הוא אומר שיתן המים הטמונים בתוכו, אלא שעתה עמד איזה דבר בפניהם וסתם מוצאם... 

ומשה כעס עליהם ואמר להם שמעו נא המורים וגו', ובמקום הזה כבודו מונח לא היה ראוי שיכעוס עליהם, שהרי ראינו שהלחם מפני ששאלוהו כהוגן נתנו השי"ת אליהם בפנים מאירות, וכל שכן המים שהוא הכרחי לאדם יותר מן הלחם, ואם מפני שאמרו עתה "ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה", הלא גם בפעם הראשונה כששאלו המן אמרו מי יתן מותנו וגו', ועם כל זה השלים להם השי"ת שאלתם גם בפעם הראשונה בפנים מאירות, ולא כעס עליהם גם משה רבינו כלל, כי עם היות שישראל בכל פעם שהיו מתלוננים היו חוטאים, לא היה חטאם גדול כל כך כמו שיראה מפשטי הפסוקים.

אבל הענין אצלי כך, שישראל לא נתחרטו בכל תלונותיהם שיצאו ממצרים, רק בענין המרגלים ...אבל כל מה שאמר ביתר תלונותיהם "ולמה הבאתם את קהל ה' וגו', ולמה העליתונו ממצרים" היה ענינם כבן המתחטא אצל אביו, שהם היו רואים שמשה רבינו ע"ה היה משיג מהשי"ת כל מה שהיה שואל, ולכן היו חפצים שיוליכם אל ארצם בדרך סלולה, או על כל פנים אם במדבר, שיתן להם כל צרכיהם שם, כי היו יודעים כי לא תקצרנה ידיו מהשיג מהשי"ת כל אשר יחפוץ, אבל היו חושבים כי מאשר לא היה מקפיד בצערם של ישראל כראוי היה צר להם בענינם... ומפני זה אמרו רז"ל שמפני שבא לכלל כעס, שאמר שמעו נא המורים, מה שלא היה ראוי אליו לומר כן, בא לכלל טעות, וטעותו עליו השלום היתה, כי מפני שאמר לו בפעם הראשונה "והכית בצור", וגם עתה אמר אליו "קח את המטה", חשב שיהיה רצון השי"ת שיכהו כבראשונה, ונמשך מזה הטעות מה שנמשך, שאמר "ויך את הסלע במטהו פעמים"... אבל בראשונה לא יצאו כראוי. והענין בזה, שאף על פי שמצד ההכאה היה ראוי שיצאו מים יותר כאשר היה בפעם הראשונה, עם כל זה מפני שלא נעשה ברצון השי"ת מה שהיה ראוי לעזור היה מעכב, כי לא היה הענין פועל טבעי, אבל תלוי ברצונו של מקום, ואין ספק כי משה שהכהו בפעם ראשונה עמד כמתמיה, כאדם שאין מלאכתו יוצאת כאשר כוון אליה, וחזר והכהו שנית, כמסתפק שמא בהכאה הראשונה לא היתה מחשבתו דבקה בשלמות עם השי"ת, ולכן יצא הפועל בלתי שלם והכהו שנית, ואז יצאו מים רבים, לא מפני ההכאה השנית, אבל מפני שהמים שהתחילו לזוב פרצו ויעבורו, אבל אילו ההכאה השנית מעטה יציאת המים, כי כל המוסיף במצות השי"ת גורע, ואין ספק שהעם שהיו מכירים קצת מזה בטענותיו והכרת פניו, היה זה מביא ספק בלבם, כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע, וזהו ענין הפסוק שנאמר "יען לא האמנתם בי" וגו' כלומר שלא דקדקתם דברי להאמין בם כשתקרב המטה לפני הסלע לבד יתן מימיו, ואלו עשיתם כן הייתי מתקדש גם בפעם הזאת לעיני בני ישראל, וידעו את ידי ואת גבורתי, אבל עתה נעשה הדבר על ידכם בענין שנכנס ספק בלב בני ישראל, הפך מה שהיתה בכונה ממני שיתקדש גם עתה שמי לעיניהם... (דרוש ח)

...אך היאך אפשר שמה שהוא מספיק לחמור של אחרים, שלא יספיק לקל שלהם, אם כך היא המדה, נמצאת אומר שאפילו לעולם הבא לא יספיקו צער ויסורין לצדיק אחד, אפילו על שגגה קלה שלו חלילה לא-ל... עם כן זה תימה שלא תועיל תפלתו וזכותו של משה שיוכל ליכנס לארץ, ושיכופר החטא ההוא בצד אחר, ועל כל זה נתעוררו רז"ל במדרש, והודיעונו אמיתתו של דבר ויסודו, והוא שהשי"ת מלא רחמים ומעביר אפילו עונות החמורים שהם בין אדם למקום לבד, אבל מה שימשך מצד מחילת העון היזק אצל אחרים אי אפשר שיהיה נמחק העון ההוא בשום פנים, וזהו מה שאמר דוד המלך ע"ה, לך לבדך חטאתי וגו', ולפיכך אמר משה לישראל "ויתעבר ה' בי למענכם", להראות להם מעלת הכלל, שהרי הוא חטא לשי"ת, והרבה על חטאו כמה תפלות ותחנונים ולא נענה, והיתה הסבה מפני שבא בכלל חטאו זלזול בכבודן של ישראל, ואף על פי שלא היה עיקר חטאו על ככה, הראה השי"ת שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים, כדי שיהא דוגמא לדורות, ושיחמיר כל אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל, כי הכלל מצד כללותו הוא ישיג מעלה וחשיבות שאי אפשר בפרט אחד...

אבל בא כאן להראות גדולתם, שעם היות שגדוליהם חטאו בדבר עצום, עם כל זה הם חביבין לפני המקום יותר ממני, וזה הוא מצד שהכלל קונה ומשיג מצד הכללות מעלה שאינה מחוייבת אליו מצד פרטיו, כמו שיראה זה לעין בדברים הטבעיים... (דרוש ט)

ספר העקרים:

וראוי שנבאר הטעם, למה היה גזר דין של משה גזר דין שיש עמו שבועה, עד שלא נתקבלה תפלתו כלל. שלפי מה שאמרו רז"ל שעיקר החטא במי מריבה היה על שאמר "שמעו נא המורים", לפי שזלזל בכבודן של ישראל, ולמדו מכאן שהמזלזל בכבודן של רבים הוא כמו מחלל את השם, קשה מאד, שיהיה החטא הזה בלתי נתון לכפרה, עם שמצינו במשה במשנה תורה חזר ואמר להם "ממרים הייתם עם ה'" (דברים ט'), ואם עיקר ענשו היה על מה שאמר להם "שמעו נא המורים", איך חזר לומר להם כך...

זהו תורף דברי הרמב"ם ז"ל, וכבר סתר הרמב"ן ז"ל זה הדעת בפירוש התורה, אלא שיראה מדבריו גם הוא, שהוא מסכים עם הרמב"ם ז"ל שלא היה החטא על שלא דברו אל הסלע, וזה אם מפני שאין הסלע בעל שכל שיבואהו ציווי מהשי"ת, ואם מפני שאחר שנאמר למשה "קח את המטה והקהל את העדה" וגו' (במדבר כ'), יראה שהיה צריך להכות בצור אחר שצוה לקחת את המטה, שאם לא כן למה היה צריך להזכיר המטה. וזו אינה ראיה, שהרי אף נאמר לו בחורב "ומטך אשר הכית בו" וגו' (שמות י"ז), ואף על פי כן הוצרך לומר לו אחר כך "והכית בצור", ואף כאן היה ראוי שיאמר לו והכית בצור, אם היה דעתו שיכה אותו כמו שאמר בפעם הראשונה...

ומה שיראה לי בזה הוא, שהחטא במי מריבה היה על שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב, ויורה על זה לשון הכתוב, שאמר "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (במדבר כ') ולא יפול זה הלשון על אמרו "שמעו נא המורים", ולא על היותו כועס, אלא על שעברו על הצווי, ואולם עיקר החטא שעליו באה השבועה הוא, על שהיה בענין ההוא מיעוט אמונה, כמו שאמר הכתוב "יען לא האמנתם בי וגו', לכן לא תביאו" (שם), ובאור זה הוא על זו הדרך, שעקר גדול אל התורה ושורש האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא, שהשי"ת מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבינו ע"ה, אחר התפלה שסדר במזמור תפלה למשה איש האלקים (תהלים צ"א), אמר שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל ש-די הנה הוא מבטיח אותו בעבור השי"ת שיצילהו מפח יקוש וגו'... ומי שיספק שהשי"ת לא ישלים רצון הנביא או הצדיק הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ושורש משרשיה, וכל שכן במקום שיש בו קדוש ה', שראוי ומחוייב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה, ומי שיראה הנביא שראוי שיעשו על ידו נסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד, הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין האמת כמו שכתוב מיועד בתורה במקומות הרבה, שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצות התורה, ויבואו להטיל ספק בתורה. וכל שכן כשיראו הנביא עצמו שנתנה תורה על ידו, שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות או מופת... וזה בלי ספק גורם לחלול השם ולהטיל ספק באמונה, וכאלו הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו כפי שתייעד התורה, ועל זה נאמר "יען לא האמנתם" וגו', כי כששאלו המים אילו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו המים, היה השי"ת בלי ספק מקים דבר עבדו, והיה השי"ת נקדש בזה לעיני כל העם, ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם ר' אברהם אבן עזרא... והיה זה בלי ספק חלול השם, וגורם מעוט אמונה בו ובתורתו לרואים, ולפיכך אמר לא האמנתם בי, שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם... והם עליהם השלום אף על פי שעשו זה לרוב ענותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמם מבלי מצות ה', מכל מקום נחשב להם לעון ולמעוט אמונה, מפני חלול השם שנמשך מזה...

וגם אחר שנאמר להם "ודברתם אל הסלע" והם לא דברו אלא הכו, חטאו גם כן בשעברו פי השם, שאילו דברו, היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת ממה שחטאו, ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטא. וסבת החטא היתה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים על ידי הכאה, גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה, וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדיין לא נתנה התורה, ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים, ראויים הם שיעשה להם נס, ושיכנע הטבע מפניהם בדבורו של משה בלבד, ובעבור זה היה בכאן מרי על שלא דברו אל הסלע כמו שנצטוו, ומעוט אמונה וחלול השם על שלא גזרו מעצמן על הסלע שיתן מימיו, בזולת צווי השי"ת, וכן תמצא שבפרשת האזינו כשאמר ה' אל משה "עלה אל הר העברים וגו' והאסף אל עמך" (דברים ל"ב), יזכיר הכתוב השני דברים, "על אשר מעלתם בי ועל אשר לא קדשתם אותי"... ולפי שהיה בחטא מעוט האמונה וחלול השם, כמו שבארנו, לא נתן לכפרה, כמו דאמרינן במסכת יומא... (מאמר ד פרק כב)

אברבנאל:

שמעו נא המורים - איך תיחסו היציאה וההולכה לי ולאהרן, אחר שנתפרסם שהכל מה'. והכה הסלע להורות שיד ה' עשתה זאת, וכמה דעות במפרשים בדבר:

לרש"י על פי מדרש על שהכו ולא דברו, ועל ידי זה לא נתקדש שם שמים, והרמב"ן הקשה על זה. ב', לחז"ל שהקלו בכבוד ישראל, שהמזלזל בכבוד צבור כחלול השם, והקשו על זה שמצינו שהקל בכבודם בדברים עוד.

ג', לרמב"ם על שכעס בחנם על ישראל, וה' לא כעס עליהם בדברים הכרחיים, והרמב"ן הקשה על מה נאמר לו "יען לא האמנתם" וגו' ומדוע לא נענש כשקצף בחנם על פקודי החיל, והיתה תוכחה ולא כעס?

ד', לרבינו חננאל והרמב"ן על שאמרו "נוציא לכם מים" ולא "יוציא", וקשה, שהרי אמרו זאת בלשון תמיה. ה', על שהכה פעמים, ואם כן מה חטא אהרן?

ו', שלא אמרו שירה ובני ישראל אמרו שירה (על הבאר), אך השירה נאמרה רק לאחר כמה מסעות, בבארות. ז', לאבן עזרא ואחרים, שישראל רצו שיוציא מסלע אחר, ומשה סירב לשנות הוראת ה', ואם כן מדוע אמר "על אשר מריתם פי"? לאבן עזרא עצמו, שבכעסו הפסיק משה הדבקות בה יעשה האותות, וכן חטא שהכה ולא דבר.

ט', להעקרים היה חטאתם שלא דברו מעצמם אל הסלע, שהנביא גוזר על הדברים הטבעיים, ועל ידי זה היה מתקדש שם שמים, ומהם למד יהושע לומר "שמש בגבעון דום", וגם זה אינו, שגם בצור בחורב לא עשה בעצמו, וכאן בא הדבור להורותו מה יעשה. 

י', לאחד מחכמי הדור משה לא חטא, וכן נמצאו פסוקים, "ויתעבר ה' בי למענכם" וכדומה, שאיש שלם כמוהו לא יחטא, וצריך לפרש הפסוקים בדרך זו, וכן במן כלל את משה רבינו עם החוטאים, באמרו "עד אנה מאנתם", ועל כן אמר "לא תביאו", ולא אמר לא תבואו, ומיתתו היתה, שאין הדור ראויים להכנס על ידו, שלא היה מתעצל בכבוש, ולא היה משאיר שריד מהכנענים. ובפרק במה מדליקין גם כן מצאנו שמשה ואהרן לא חטא, אבל הפסוקים מכחישים את זה.

י"א, לדעתי שניהם נענשו על חטאים קודמים שעשו בשגגה, אהרן בעגל, ומשה במרגלים, אלא שהאריך להם אפו, שכוונתם היתה לטובה, שמשה הוסיף למרגלים שאלות על חוזק העם והערים, להראות להם חסד ה', והם טעו בכך, והעדה רמזו שבגללם נשארו במדבר, באמרם "ולמה הבאתם" וגו', וענשם כאן בעבור השגגה הקלה שהכו במקום לדבר אל הנ"ל... והנה משה טעה שצריך להכות הסלע כבחורב, אבל שם היו הדברים המושגחים בתחלתם, והוצרכו לכל ההכנות מהזקנים וההכאה, וכאן כבר לא הוצרך לכל זה, וגם לא ניסו כאן את ה', על כן נקרא רק מריבה ולא מסה ומריבה, ומכבודם לא זכר חטאם הגדול, ואמר "להקדישני במים לעיניהם", שאהרן היה לו לקדש ה' בעגל, וכן מה שאמר "אשר מעלתם" קאי עליו, ועל משה אמר "אשר מריתם פי", שהוסיף על השאלות למרגלים, וסבב מיעוט אמונה בישראל, וכתב לשונות אלו פעם אצל זה ופעם אצל זה כדי להעלים הענין. (במדבר כ ח)

ספורנו:

כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה, והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן, שנכתב עליהם "לא האמנתם", מעלתם ומריתם, ואם היתה כונת הא-ל יתברך שידברו בלבד אל הסלע, מה ענין לקיחת המטה, ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו, במה חטא אהרן? אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות הא-ל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם, והתודו את חטאיהם ושבו ורפא למו, כי לא יחפוץ במות המת. ובכן נבין, שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת הא-ל יתברך, ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה, באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר, ועל הא-ל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר... 

ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים, הא' הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות, וזה המין ישיגוהו הצדיקים בתפלתם, כענין "ויתפלל אברהם אל האלקים". והב' הוא נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן, אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן, זה המין מן הנסים יעשהו הא-ל יתברך על ידי עבדיו, עם הקדמת איזה תנועה מסודרת מאתו, כענין "השליכהו ארצה" וגו'. והג' הוא מין הנסים שלא יכול הטבע לעשותו בשום אופן, וזה המין יעשה הא-ל יתברך על ידי עבדיו בדבור בלבד, שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות, כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ, כאמרו "ויהי ככלותו לדבר ותבקע האדמה" וגו'.

והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל, שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו, ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו, ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. תתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים, אשר לא יכול הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן, ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים, הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה הא-ל יתברך שיהפוך הסלע למים, כאמרו "ונתן מימיו", כלומר שיהיו המים מן הסלע, לא נמשכים ממקום אחר אליו, וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים, כאשר העיד אחר כך באמרו, "המוציא לך מים מצור החלמיש"... וזה המין מן המין הג' כאמור, לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר, ובזה ידעו גודל טוב המשלח, וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר, אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשום מדבר לאגם מים...

והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים, ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים, כאמרו "והכית בצור ויצאו ממנו מים", כי לא בטחו שיקים הא-ל יתברך דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים, בחשבם את ישראל אז ממרים מאד, עד שיהיו בלתי ראויים אליו ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיעו מעלת השליח, ולא עשו את דרך המין הג', אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו, ולזה נכתב עליהם "לא האמנתם בי", שהרצון בו, לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי, ומעלתם בי שחללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם, ומריתם פי שלא שמרתם מצותי. (שם)

גם בי התאנף - כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות, כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני, והדבור באזניו בזה היה באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז, ולכן ספר ענין מיתתו, אף על פי שלא היה עד סוף ל"ח שנה אחר כך, להגיד אותו בתוך דברים של הקב"ה שהיו בשנה הא' לצאתם ממצרים, שאז אמר אם יראה איש וגו', ואמר גם כן "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה"... כי מניעת הכנסו לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזרה שנגזרה שטפם יהיו לבז לדורות... (דברים א לז)

אלשיך:

ויקהילו - בעל כרחם, שהיו מתלוצצים עליו ואומרים היית רועה ואתה יודע מקומות המים, הוצא מסלע זה וזה, והקהילם לשם כל אחד מהסלע שלו, ומשה חשב שאחר ליצנות זו אינם ראויים לנס הגדול, ואמר להם שמעו נא המורים, ופחד שאם ידבר ולא יוציא יטילו דופי בכל נבואתו, והכה, ובאמת היה לו לשים לב שמקום מועט החזיק המרובה, ואם כן עדיין חפץ ה' להראותם הנס הגדול, וגם שבני ישראל לא התלוצצו, כי אם העם... והמן הוא כנגד תורה שבכתב הנקראת לחם, ואי אפשר להתקיים עליו בלבדו, בלי תורה שבעל פה הנקראת מים, וכמו שהמים מבשלים המאכל עד שראוי לאכילה, כן תורה שבעל פה לתורה שבכתב, וזה שאמרו "שנה עליו פרק אחד או הלכה אחת", כי על ידי עסק התורה למטה ממשיך שפע שורש התורה שעוסקים בה למעלה, והבאר שהוא מרוחניות קדושת תורה שבעל פה, ימשיך מימיו על ידי שכינה השרויה מלמעלה, ורצה להשריש על ידי זה שורש האמונה בישראל, שיראו מעלת התורה שבעל פה, ואין לו מבא להריק בעולם השפל השפע הרוחני, וזהו הפה שנברא לו בין השמשות, וברפידים שנתרפו מן התורה קראו צור... (במדבר כ ח)

אם יראו - בא למעט את משה, כמו שאמר, "גם בי התאנף ה'", וכרז"ל שנשאר עמהם להביאם לעתיד לבא. (דברים א לה)

לא אוכל עוד - עונש מי מריבה לא היה לקצר ימיו, אלא שלא ינהיגם. (שם לא ב)

נשמטו בידי סלע שופטיהם - משה ואהרן נשמטו מלהכנס לארץ על שנגעו בכבוד בניו, באמרם להם שמעו נא המורים, כי נעמו - בני לי, ולא אדבר עליהם. (תהלים קמא ו)

מהר"ל:

...והנה אדון הנביאים השלם בתכלית השלימות, שלא היה ולא יהיה כמוהו, בא אליו מכשול זה, שנאמר "יען לא האמנתם בי", ופירוש זה, כאשר אמר משה "שמעו נא המורים" דרך כעס, ומה שהכה הצור פעמים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו, כי מאחר שעשה הקב"ה נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקב"ה, ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך כעס, וזהו "לא האמנתם", שהיא ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקב"ה היה נוטה אל מעלה נבדלת, והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך, ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה... ומשה הכה פעמים דרך כעס, ואמר "שמעו נא המורים", שזה הפך האמונה, כלל הדבר, כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרן להתחזק באמונה במקום הזה, וזה לא היה כן, כמו שאמרנו, ולא שהיה חטא להם הכעס בעצמו, רק שהכעס הזה מורה שחטא משה באמונה, ופירוש זה אמת ונכון מאד.

ובמדרש רבה, אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אני הקפדתי, אהרן מה חטא, הרי בפירוש שרז"ל מפרשים כי החטא למשה ולאהרן בשביל הכעס, והוא על דרך שאמרנו למעלה... אבל פירוש הדבר בזה הוא ענין נפלא מאד מאד, שלא יהא ספק לך, מאחר שהשי"ת צוה עליו לדבר אל הסלע, שהיה בדרך נס שקבל הסלע הדבור, והשי"ת רצה שיקבלו הנמצאים דבורו ויהיו נמשכים אחר השי"ת ברצון רק בדבור בלבד בשמחה, והוא בעצמו ענין האמונה כמו שאמרנו כי האמונה בו יתברך מחדש שמחה, וכדי שיהיה הכל דרך שמחה המורה על האמונה, יהיה מדבר משה אל הסלע, ויהיה הסלע נמשך אל רצון בוראו מעצמו, ומשה עשה הכל דרך כעס, והיה כועס ואומר שמעו נא המורים, גם הכה הסלע עד שהיה הסלע נמשך אל דבר השי"ת בכח, ועל ידי זה אין מחדש אמונה, כי אין אמונה רק שיהיה הכל דרך רצון ושמחה... (גבורות ה' פרק ז)

ביד תשלח - אחר שאין סופי להכניסם לארץ, הנבואה היתה שלא יכנס, וסבר שיבטל הגזרה על ידי שינוי מעשה וצעקה, לכך אמר ליתרו נוסעים אנחנו, אבל כשדבר עם השי"ת דבר כאילו כבר נגזר. (גור אריה שמות ד יג)

המן הסלע - שלא היו מכירין הסלע וכו', והיו מחפשין אותו, וישראל אומרין מאי נפקא מינה מאיזה סלע תוציאו, ואמר להם שמעו נא המורים, וכי נוציא מסלע שלא נצטוינו, ומה שהכה היה כי דברו אל סלע ולא נתן מימיו, מפני שדברו אל סלע אחר, והיו סבורין שצריך להכות, ורצה להכות סלע אחר סלע עד שיזדמן להם הסלע הנכון, ומהחטא שלהם מה שהכו פעמים דרך כעס, ומי שעושה מצות ה' דרך כעס, ובפרט כאשר נעשה להם נס כזה, אין זה אמונה ובטחון שעמהם שמחה, והיה ראוי להם להוסיף אמונה ובטחון ושמחה, וזה היה קדושה לעיני ישראל, שיש להאמין ולבטח בו... והשי"ת רצה להראות להם, שכל הנמצאים נמשכים אחר דבור השי"ת לעשות רצונו מעצמם, וכן יעשו בני ישראל רצונו מעצמם בשמחה... (במדבר כ י)

 

של"ה:

...כן הכא היתה גזירה קדומה, עתה תראה ולא ל"א מלכים, גם היתה גזירה קדומה זו מצד ישראל, שלא היו ראוים ישראל שיהיה מנהיגם לארץ ישראל משה רבינו ע"ה, כי לא היו ראוים לנסים האלה שהיו כשהיה משה, כמו שכתב הרלב"ג בפסוק "משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן". והשתא ניחא בפרשת דברים אצל מרגלים כתיב "גם בי התאנף ה' בגללכם", כתיב הכא יען לא האמנתם בי, ושם כתיב ובדבר הזה אינכם מאמינים, אלא סוד הענין הוא כדפירשנו, הגזירה היתה קדומה, שהתעבר ה' במשה בעבור ישראל מפני חטאם הקודם, רק שעתה יצא מכח אל הפועל, וזהו ענין "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל" כבר, והבן, דאם לא כן קשה מה הלשון המה מי מריבה, ורש"י כתב מה שכתב... (תורה שבכתב חוקת)

כלי יקר:

...מה שחטא היה, כי ה' אמר לו שיקח את מטה אהרן שהוציא שקדים, ויאמר לסלע שיתן מים, כשם שהמטה נתן לחלוחית על ידי דבר ה', ועל ידי זה היו רואים שלא במטהו עשה הנסים בכשוף, כי אם בדבר ה'. והיה צריך לחזק האמונה מפני הקהל הזה - הערב רב שחלשים באמונה, וכן הזהיר את יהושע חזק "מפני העם הזה", ומכאן נשתלשל שאין שבים במוסר המוכיח, כי אם על ידי שבט נוגש, ובזה אין שבים מהר, וצריך הכאה אחר הכאה. (במדבר כ ח)

בגללכם - אחר שהייתם קטני אמנה היה חטא מריבה גדול, שלא הביאום על ידי זה לאמונה, או על ידי שנשארו במדבר מ' שנה ומתה מרים חסרו הבאר, ובאו לידי מי מריבה. (דברים א לז)

בעת ההיא - חשב שתקן החטא על ידי העמדת חמה מעצמו, שלפי העקרים היה חטאו במי מריבה על שלא דבר מעצמו לסלע, כענין צדיק גוזר. (שם ג כג)

הן קרבו ימיך - ברבתי: אמר לו בהן קלסתיך, שנאמר "הן לה' אלקיך השמים", ובהן אתה קונס עלי, אמר לו ולא אמרת "והן לא יאמינו בי", פירוש אחר שלא היו מוחזקים בעיניו למאמינים בה', היה הבדל גדול אם יכה או ידבר לסלע, שעל ידי זה יאמינו. (שם לא יד)

אור החיים:

קח את המטה - בשגגת משה נאמרו י' דברים... ומצאתי במדרש שחטא בד', לא האמנתם, שהכיתם, לא קדשתם, שאמרתי להביא מים מכל סלע שירצו, שלזה כפל דבור "מים מן הסלע", מעלתם, שאמרתם "המן הסלע הזה נוציא", ועשה להם החלט האפשריות, שאינו ראוי להוציא ממנו, מריתם פי, שאמרתי שנה עליו פרק אחד. ומדוע שגג באלו, כי חשב שמה שנאמר "והוצאת להם" מפרש ש"קח את המטה" הוא להכות, ולא רק לתת כח והורמנא דמלכא בידו, כי הסלע אינו בעל חי שיתפעל מדבור, כי אם או ממעשה דהכאה או משם המפורש, שמעורר החלק החיוני שבו או על ידי פרק של תורה, שעל ידי פה קדוש, המעורר כח שבדומם. וכן אין פשט ודברתם שילמד עליו, כי אם יאמר בשעת הכאה תן מימך, וכל זה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידי שהסלע לא יתן מים בחר בדרך הפשטות, וכן משמע שאמר לו מן הסלע, שמתכוון לסלע הידוע, בארה של מרים ולא לסתם, והקפיד על חוסר אמונתם בחששותיהם, שאם היו מקדשים שם שמים על ידי דבור, היתה העדה מחליטה אמונת ה' בלבם לדורי דורות, והיו נכנסים לארץ ובונים המקדש, והיו מעבירים רוח הטומאה מן הארץ כבדור בן דוד... (במדבר כ ח)

מריתם פי - בא על שלא שנו עליו פרק אחד, שאם משה לא עשה, היה מוטל על אהרן, שבשאר היה רק מסכים למשה, ובמשה כתב על אשר מעלתם, שהוא על אומרו "המן הסלע הזה", ובזה אין חלק לאהרן. (שם שם כד)

גם בי התאנף - ...מעתה אם היה משה נכנס ובונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו אי אפשר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר... כי אם לא היה עוון המרגלים, אין מיחוש כי לא נתגברה בחינת הרע, והיו עומדים בצדקתם בארץ... ואם תאמר הלא רואני שמיתת משה היה על מי מריבה, כבר כתבנו שאם משה היה מקדש שמו ית' היו ישראל חוזרים לטהרתם באמצעות קדוש ה' הגדול, והיה ה' מתיר שבועת משה והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש. (דברים א לז)

ועתה ישראל - בא להזהירם על ב' דברים ששגג, במריבה שרצה לעשות המצוה בזריזות וטעה, ובזמרי שלא נתאמץ לעשות דין קנאים... שבעבור זה נמנע ממנו לעבור לארץ. (שם ד א)

מלבי"ם:

ענין מי מריבה צריך להקדים איזה הקדמות, א' יש הבדל בין צור ובין סלע, שהצור הוא החלמיש הקשה, וסלע הוא אבן רך סידי עפרורי, וגם הר גדול העשוי מאבנים רכים נקרא סלע, וידעו שבהר הנעשה מאבנים רכות ספוגיות נמצא בתוכו מעינות מים, כי מי הגשמים נקוים בחללו... מה שאינו כן הצור שהוא ההר הנעשה מאבני החלמיש, לא נמצא בתוכו מעיני מים, ולפי זה היה הבדל בין המים שהוציא בחורב, ששם הוציא מן הצור, שבו לא נמצא מקור מים בפנימיותו, ולא היה אפשר להוציא ממנו מים רק על ידי נס גדול שיסוד העפר שהוא חומר הצור יתהפך למים... מה שאינו כן עתה שהוציא מן הסלע שהוא הר המתהוה מאבנים רכים, שבחללו מקורות ומעינות מים, הנה להוציא מסלע היה אפשר בשני אופנים, שיצוה על הסלע שיוציא לחוץ המים הנקוים בתוכו, וזה נס קטן, אופן השני, שגוף יסוד העפר של הסלע יתבטל ממציאותו, ויקבל צורה אחרת שהיא צורת המים, וזה נס גדול, הפיכת יסוד העפר ליסוד המים. והנה לאופן הראשון, שיוציא המים הנקוים בפנימיותו, היה צריך שיעשה על ידי דבור אל הסלע, לא על ידי הכאה, שאם יעשה זה על ידי הכאה במטה, אז יאמרו הרואים שלא נעשה זה על ידי ה' וצווי, רק שמשה ידע מקום פי המעין, והסיר האבן הסותמת, ועל כן היה צריך דוקא שידבר אל הסלע, למען יראו כולם שהסלע שמע לדברי ה', והוא עצמו הסיר המכסה. אולם שיוציא מים מן הסלע באופן השני, דהיינו שגוף יסוד העפר של הסלע יתהפך להיות מים, זה לא היה אפשר לעשות על ידי דבור, רק על ידי הכאה, כי כל דבר שברא ה' נתן לו טבע קיים שישמור מציאותו כל משך ימי עמידתו וקיומו, ואי אפשר שהוא עצמו יבטל את עצמו, ואיך יצוה ליסוד העפר של האבן בשם ה', שהוא עצמו ברצונו יבטל מציאותו...

אולם באשר ישראל היו אז קטני אמנה, ושכחו א-ל מושיעם ההופכי הצור אגם מים בחורב, ורבו עם משה, רצה ה' להפליא לעיניהם נפלאותיו, ולעשות לעיניהם נסים גדולים, עד שיכירו כלם כח ה' וישובו אל האמונה, לכן לא רצה לתת להם מים בדרך קרובה אל הטבע, שיפתח את פי המעין ויוציא את המים הנקוים בסלע לבד, הגם שזה יספיק לתת את שאלתם בל ימותו בצמא, כי היו בסלע מים רבים שהיו די להשקותם ככל הצורך, אבל בזה לא ישיג את התכלית שרצה להתקדש במים לעיניהם, שיכירו כלם נסי ה' ונפלאותיו, לכן רצה להשקותם מים נסיים, והוא שיסוד העפר של הסלע יתהפך למים, ולזה היה צריך שתחלה ידברו משה ואהרן אל הסלע, ויצו עליו שיפתח את פי המעין כדי שיצאו מתוכו כל המים הנקוים בפנימיותו, והעדה לא ישתו מים האלה, ואחר שיצאו המים האלה והסלע יהיה ריק מכל מים, אז יכה אותו במטה שהוא כח מכריח מבחוץ, ויהפך את יסוד העפר שבו למים, שהם מים נסיים, ומים האלה שנעשה בם הנס הגדול הזה ישתו העדה ובעירם, ובאו המים האלה בקרבם להקדישם שם ה' הגדול ולנטוע בלבם אמונה אומן בה' ובכחו הגדול, וזה שאמר לו קח את המטה. וגו'... (במדבר כ ח)

ויקח משה - ספר שמשה ע"ה הבין צווי ה' בכל פרטיו, שהיה בזה ארבעה צווים: א', שתחלה ידבר אל הסלע ולא יכה במטהו לפתח פי המעין ולהוציא מים הנקוים. ב', שמים האלה הטבעיים ילכו לאיבוד. ג', שאחר כך יכה את הסלע במטהו להפך יסוד העפר שלו למים. ד', שהמים האחרונים שיעשו מיסוד העפר של הסלע ישקה את העדה, וכן היה בדעת משה לעשות מבלי שנוי, שעל זה אמר "כאשר צוהו". (שם שם ט)

ויקהילו - עתה יספר מה שנתחדש למשה, שבעבורו נטה מדברי ה' והכה את הסלע תכף בפעם הראשונה, כי ה' אמר למשה "והקהל את העדה", והם הקהילו את הקהל, שבשם עדה נקראו בעת שבאו בסדר נכון, זקניהם בראשיהם, ובשם קהל נקראו כשיתקבצו ההמון שלא בסדר נכון... וכן התנה פה באמרו "הקהל את העדה", שהיינו שהזקנים והסנהדרין יהיו בראשם, שרק הזקנים היו ראויים לנס הגדול הזה, ומשה ראה כי נקהלו הקהל אל פני הסלע, שתחת שהיה ראוי שהזקנים יהיו בראש, נקהלו הקהל שהם ההמון, כי העם היה פרוע מורדים בזקניהם... ובתנחומא... אמר לו משה, אי אתה יודע להבדיל בין כינוס לכינוס, אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאלו היה של תקנה היה צריך להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות, וזה הוציא ממה שכתוב, "ויבאו כל העדה מדבר צין וגו' ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה וגו', ויבא משה ואהרן מפני הקהל", שתחלה קראם עדה ואחר כך קראם קהל... וראה שהעם יהיו מוררים וממרים בזקניהם, וההמון נתקבצו ועמדו בראש, והם אינם ראויים לנס גדול הזה, ודי אם יוציא את המים הנקוים בסלע להרוות את צמאונם, ועל זה אמר "שמעו נא המורים", אחר שאתם מורים וממרים בזקניכם, המן הסלע הזה נוציא לכם מים, איך אפשר שיעשה לפניכם נס גדול כזה, שיסוד העפר של הסלע יתהוה למים... (שם שם י)

וירם משה את ידו - על פי זה ראה שלא לבד שאי אפשר שיוציא מים מיסוד העפר, שגם להוציא מים הנקוים בסלע אי אפשר שיעשה זאת על ידי דבור, אחר שה' לא צוה זה רק בתנאי אם יקהיל את העדה, ולכן גם אל זה שיתן הסלע את מימיו הנקוים בו השתמש במטה, שבו היה רגיל לעשות האותות מעצמו, ועל זה אמר "ויצאו מים רבים", ולא אמר ויוציא מים רבים, כי יצאו מעצמם אחר שעל ידי ההכאה פתח פי המעין יצאו בדרך הטבע. (שם שם יא)

יען לא האמנתם בי - ה' הודיע למשה שחטא בזה, ולא היה לו לשנות את דברי ה', אף שלא נקהלו העדה... הנה יש הבדל בין אם יעשה ה' נס לכבוד ישראל ובזכותם, אז צריך שיהיה במעמד זקנים ואנשי הרוח המוכנים בזכותם לזה, אולם לפעמים יעשה ה' נס גדול שלא לכבוד ישראל ובזכותם, רק לכבוד שמו, למען יאמינו בו, ובזה יהיה להיפך, שלפי מה שיראה כי אבדה האמונה ונכרתה מלבות העם יוסיף להפליא את העם נסים גדולים מאד למען ישובו להאמין בו, וזה היה בעת ההיא שראה ה' כי רופפה האמונה ונחלשה, על כן צוה למשה שיוציא המים על ידי נס גדול, שבו יקדש לעיניהם, והיה נס הזה נחוץ יותר לפני ההמון, וזה שאמר יען לא האמנתם בי - שלא עשיתם דבר שיגרום שיאמינו בי, כי תכלית הנס הזה היה לכבודי, להקדישני לעיני בני ישראל, ובזה אין לכם תירוץ שלא עשיתם נס גדול כי לא היו הזקנים... ולא היה ראוי שיעשו זה מדעתם על פי סברתם.... (שם שם יב)

המה מי מריבה - שהגם שיש למשה התנצלות מה שלא מלא דברי ה'... על כל פנים במים הראשונים שיצאו מן הסלע, שהם מים הנקוים בתוכו, היה לו לעשות כפי צווי ה', שאמר לו שידברו אל הסלע לא שיכו אותו, וכמו שכתוב במדרש תנחומא, שישראל היו אומרים שמשה יודע חוק הסלע, ושעל כן רצו שיוציא להם מים מסלע אחר, ואם היה מדבר אל הסלע לא היו יכולים לומר כן, אבל אחר שהכה את הסלע, אמרו שבהכאה פתח פי המעין, ועל ידי כן רבו על ה' גם אחר כך, ואמרו שהוצאת המים לא היתה על ידי ה'... ונקראו המים מי מריבה, כי הם הסבו ריב שרבו בני ישראל את ה', הגם שנתקדש בם.

ועדיין נשאר לבאר, איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיתה להם התנצלות, שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה. ועוד שבסדר דברים אמר... "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, גם אתה לא תבא שם" וגו', שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת המרגלים, וכן אמר "וה' התאנף בי על דבריכם" וגו', שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל, לא בעבור חטא משה. גם מלשון הכתוב משמע, "לכן לא תביאו את הקהל הזה" וגו', משמע שעיקר כוונת הגזרה הזאת היתה, כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר זה נמשך ממילא... והוא על פי מה שאמרו חז"ל במדרשיהם, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא על ידי מלחמה, רק על ידי ה' שהיה מפיל את אויביהם לפניהם. ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו, שאם היה משה נכנס לארץ היתה אז הגאולה הנצחית המקווה, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם... אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לארץ ישראל, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גלויות, ושהמקדשות יחרבו... וכשגזר ה' על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב, לא את משה ואהרן, ועל זה אמר בפרשת דברים "גם בי התאנף ה' וגו' גם אתה לא תבא שם", ובכל זאת לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם, היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ, ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גזר דין שיש עמו שבועה, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועל ידי כן נשרש בלבבם ריב חדש על ה', ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית, ראה ה' שאינם ראויים למדרגה הגדולה הזאת, ששני הרועים האלוקיים יביאו אותם אל הארץ... ולכן גזר בגזר דין שיש עמו שבועה, שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ. (שם שם יג)

משם נסעו - ומביא ראיה שלא בעבור חטא מי מריבה מת אהרן, כי עיקר הענין של מי מריבה היה רק עלילה, כי הארץ ההיא עד יטבתה שהיתה סמוך לקדש היתה ארץ נחלי מים, ולא היה צריך כלל להוציא מים מן הסלע, ואם כן כל ענין הכאת הסלע היה רק עלילה, כדי לתלות מיתת משה ואהרן בענין קל לכבודם, שלא לאמר שמתו בעבור חטאים קודמים. (דברים י ז)

ויבטא בשפתיו - בכעס שמעו נא המורים, ולא היה דבורו יכול להשפיע על הסלע. (תהלים קו לג)

רש"ר הירש:

קח את המטה - מאז מלחמת עמלק היה המטה לפני ה', הוא מסמל את משה כשליח ה', תנועה במטה מראה, שהמעשה הנולד הוא בהשגחה, אבל אינו צריך להכות כאן בסלע, לומר שיציאת המים דבר חדש, שנגרם על ידי ריבם, המים כבר מזומנים שם, כי ה' הוא שהביאם למקום, ומלה אחת מפי משה מספיקה להוציאם. בזה למדו שתחת הנהגת ה' אין מקום לדאגות... (במדבר כ ח, וראה עוד משה-וישראל)

וירם משה - נוכל לשער, שעתה, אחרי מ' שנה, כאשר הוצרך לקחת שוב את המטה המקודש ולגשת מול העם, כפי שהיה צריך לפני ארבעים שנה כדי להוכיח להם את שליחותו, כאב הדבר למשה מאד, שלא הצליח להאמן יותר אצל דור זה. במרירות הרגשה זו שכח את הציווי, והכה על הסלע בהתעוררות, במקום לדבר אליו בשופי. שמעו נא המורים - הסברנו בבראשית כ"ו שהוא לשון התנגדות, הליכה לכוון אחר, או התנהגות שלא בהתאם למסבות ולמק­וה, וכן רוצה לומר שאינם מתנהגים כפי ההוראה שקבלו במשך כל הזמן. (שם שם יא)

יען לא האמנתם - רוגזו של משה בדבריו אל העדה, שאחרי ארבעים שנות חינוך עדיין מתלוננים, היא הופעה של דעתו האישית, וספק בהצלחת השליחות האלקית של רכישת העם לאמונת ה'. במקום זאת היה נדרש ממנו לדכא כל תנועה אישית ולהסתירה אחרי דברי השליחות, זה היה קדוש ה' הנחוץ בשעה זו. חולשת אמונה זו מנעה ממנו את הכניסה לארץ, בהיותו כבר על סף גבולה. קברות המנהיגים אצל עמם במדבר, הם עדות לצדקת ההנהגה האלוקית, דקדוקו עם הקרובים אליו מראה את קדושתו, הדורשת מן האדם שליטה עצמית מוחלטת. (שם שם יב)

העמק דבר:

קח את המטה - מטה משה, שכבר הניחו מפני שכמעט פסקה ההנהגה הנסית. והקהל - שלא בחצוצרות, כי לא הקהילם אל אהל מועד, ולא את כל העדה. ודברתם - לפי שהסלע רק עצר את מימיו שבו, כמו עצירת המטר, רצה שיעשה כראוי, שיקהילם לתשובה ולצעקה, וידבר לפניהם הלכה מועילה לעורר לתפלה ודברי כבושים, ויתפללו ויבואו שוב המים, ואם אין השעה כשרה ללמוד ותפלה יכה, וכן היה, אלא שמים אלו לא היו מרובים וצלולים כל כך, על כן התלוננו בקרוב שוב, "כי אין לחם ואין מים". (במדבר כ ח)

ויקהילו - הוסיפו להקהיל כדי להוכיחם. שמעו נא - החל להוכיח בכעס ובבוז, ולא כדרך תוכחה. המן הסלע - אתם טועים שאתם סבורים לעשות נס להוציא מים, שהרי כבר נעשה טבע שיוציא מימיו, ואלמלא קלקלתם מעשיכם לא הפסיק, ומתוך הכעס נעלמה ממנו הלכה ברורה לומר להם, שימצא אחר כך לב לתפלה, וזוהי הטעות, על כן עשה באופן השני להכות הסלע. פעמים - דבאמת נשאר טבע הסלע עליו שיהיו מימיו מועטים, וגם לא היו צריכים הרבה סמוך לישוב, ורק משום שעמדו הקהל שם יצאו הרבה, ואחר כך חזר. (שם שם י ויא)

לא האמנתם - כי בתורה ובתפלה היה גם אהרן משתתף, ונתרשלו ידיו במקום משה. להקדישני - אלו עמדו בתפלה היה נקרא בזה "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כבמגילה כ"ג, והיו מאמינים במעלת התפלה, ושאני קדוש בתוכם, והעונש מדה כנגד מדה, בעבור שלא הראו לישראל הדרך להתנהג, לא ינהיגום לארץ ישראל. לא תביאו - ובמקום אחר אמר "אשר מעלתם בי", שהשתמשו בנס במקום שאין צורך... (שם שם יב)

מעלתם - ששינו הטבע להכות במקום להתפלל. ושמה לא תבא - מדה כנגד מדה, שלא יורם דרך הליכות החיים בארץ ישראל, מה שרצה ה' להראות להם במי מריבה, איך ינהגו בעצירת גשמים. (דברים לב נא ונב)

משך חכמה:

למהר"י אלבו היתה טעות משה שלא הוציא מים מעצמו, ובאמת לא מצינו במשה שעשה מופתים מדעת עצמו כשאר הנביאים, והטעם הוא, כי שאר הנביאים שחושיהם בטלים בנבואתם, ניכר בעליל שהמה אדם, מה שאינו כן במשה, הנשאר בחושיו, ואם יעשה נסים מעצמו יוכלו לטעות בו לאלוה, ורק בקרח כשחשדוהו אפילו בדברים פחותים לא היתה סכנה זו, ואז עשה מדעת עצמו, והראה שעושה הכל רק מרצון ה'. לעיניהם - משה היה צריך לפקח קודם עיניהם שיראו וילמדו מהדבור אל הסלע, ומשה מכעסו לא הכינם לכך, ולכן לא פעל הדבור האלקי על הסלע. (במדבר כ ח)

וה' התאנף בי על דבריכם - כי אחר שדור אחר בא לארץ, ודור זה ראה רק הפעולות של משה שלמעלה מהטבע, היתה סכנה שישווהו לאלוה, כמו שאמרו כבר "באלקים ובמשה", השוו עבד לקונו, ולכן אינו יכול להנהיגם לארץ, ועוד ילמדו מזה שאין להם לירא מהמנהיגים כשמש וירח, שיראו שהמנהיג ביד הבורא. (דברים ד יא)

שפת אמת:

בענין מי מריבה, יען לא וגו', כבר כתבנו במקום אחר, כי לא היה זה עונש, רק הוכחה וראיה שאין דור זה של באי הארץ נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של משה רבינו ע"ה, כי משה רבינו ע"ה נתנבא באספקלריא המאירה... וזה עצמו החילוק בין הכאה לדבור, כענין דאיתא באסא, אמר אני רודף וכו', ויהושפט אמר אין בי כח לרדוף, אלא אומר שירה והם נופלים, כי בצור כתיב והכית וגו', והיינו כחו של משה רבינו ע"ה, והוא מענין תורה שבכתב חקוקה ורשומה, וכאן כתיב ודברתם וגו' לעיניהם, היינו כפי כחן של ישראל, שלא יכלו להמשך אחר מדרגת משה רבינו ע"ה הנ"ל, וזה עצמו ענין מה שאמרו במדרש, המורים את מוריהם, כי על ידי שלא נמשכו אחר הנהגה שלו, הוצרך להיות כמו נחות דרגא, וכתיב "המן הסלע הזה נוציא", דהנה נקרא מי מריבה, אם כן היה בו ענין התערובת, דהנה משה רבינו ע"ה היה בחינת כולו טוב, בחינת עץ החיים, דכתיב כי טוב הוא, ויש רמז דכתיב המן הסלע, וכתיב התם המן העץ, שהיה כאן בחינת עץ הדעת טוב ורע, ומשה רבינו ע"ה רצה להמשיך על הסלע מדרגה עליונה, דכמה בחינות יש בבאר... וזה שאמר המן הסלע הזה שלפנינו נוציא, ורצה להמשיך בחינת נוזלים מתוך בארך, ולכן לא נזכר משה רבינו ע"ה בשירת הבאר, דכתיב ביה וממדבר מתנה... (במדבר חקת תרמ"ז)

בענין מי מריבה, דאיתא במדרש שנענש על שאמר שמעו נא המורים... ונראה לי דכתיב בפרשת קרח "השב וגו' לפני העדות וגו' לאות לבני מרי ותכל תלונותם" וגו'. כי באמת בני ישראל מאמינים בני מאמינים, אך על ידי החטא ניטל מהם שורש האחדות, והקב"ה נתן אות המטה שבזה יתדבקו למטות אבותם... ולכן אמר קח את המטה והקהל את העדה, שבזה יבואו אל האחדות, ויפתח להם הבאר, כמו שכתוב אסוף את העם ואתנה להם מים, ומיד שראו המטה נתהפכו להיות מאמינים בני מאמינים, ובזה שגג משה רבינו ע"ה שקרא להם המורים עתה, ולכן כל הקלקולים שכתוב במדרשים, שנעשה בזה שהכה במטה פעמים, הכל היה בשביל שחשב משה רבינו ע"ה שעדיין הם מורים ואינם ראוים להתמשך אחר נס העליון, ונשתנה הנס למדרגה שלמטה... וזה שאמר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, אם כן הכל מיושב, כי בזמן שבאה הארה עליונה מתהפכים בני ישראל כמו בשבת קדש בכח הנשמה יתירה, גם המטה שהוא במשכן לפני העדות, הכל ענין אור הגנוז שמאיר מסוף העולם ועד סופו, וכשבאה הארה משם מתאספין בני ישראל אל השורש ונתקן הכל ונפתח להם הבאר, והכל ענין אחד. (שם שם תרס"א)

שם משמואל:

ולפי זה יש לומר, שבאשר אין מדתו של אברהם אבינו מדת הצמצום, לא היה יכול לצמצם אם היה עושה זה בעצמו, על כן עשה זה על ידי שליח, ומכל מקום באשר היה בצמצום, גרם צמצום בנתינת המים לבניו במדבר, ועל ידי שליח, שתחילה לא יצאו אלא טיפין טיפין, עד שהוצרך להכותו פעמים, וגם מה שגרם, ואילו היה על ידי הקב"ה בעצמו, לא היו באים בצמצום כלל. ומיושב מה שלא הביא הקרא בנתינת מים בחורב, שנאמר "והכית בצור", ששם כתיב, "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב", ואם כן היתה ההתחלה מהשי"ת בכבודו ובעצמו, אלא במי מריבה שהיה רק על ידי הכאת משה. ויש לומר עוד דכל הענין שטעה משה ושינה מדברו להכאה נסתעף מזה, שהיה נצרך שיהיה על ידי שליח, ושמה שהשכינה מדברת מתוך גרונו לא היה נחשב כמו על ידי שליח. ויש לומר עוד, דלמעלת משה שהיה כמו מלאך, כבמדרש, וכמו שאמר "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים", ועל כן מדבר בלשון שולחו... ועל כן כל מעשיו שנצטוה לעשות נחשבים כמו מעשה השי"ת בעצמו, ועל כן אם היה נצטוה להכות והכה לא היה נחשב על ידי שליח, ועל כן היה נצרך שנצטוה לדבר, וטעה ושינה להכות, רק אז נחשב "על ידי שליח"... (בראשית וירא תרפ"ג)

ענין מי המריבה, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד, דממה שאמרו ז"ל (מגילה כ"ו) תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה נזרקין, מזה נראה, שתשמישי קדושה נשאר בהם רושם הקדושה, ותשמישי מצוה אין נשאר בהם כלום, ומשה רבינו ע"ה מחמת ענותנותו חשב את הסלע שהוא עצמו הצור שבחורב לתשמיש מצוה שאינו נשאר בו רושם, וסבר שהיה צריך להכותו כמו בתחילה, ובאמת היה תשמיש קדושה שנשאר בו רושם, ואין צריך להכותו, רק בדבור בלבד. ויש לומר עוד טעם מאין נצמחה מחשבה זו למשה רבינו ע"ה לחושבו תשמיש מצוה, אחר שהוא באמת תשמיש קדושה, כי מחמת ענותנותו עדיין איננו כל כך מספיק, כי היתכן שמשה רבינו ע"ה לא ידע מהות נפשו, וענוה איננה שיטעה במהות נפשו, אלא שחושב חשבונות שלעומת טוב תולדתו ושאר מקריו לא יצא ידי חובתו לעומת גדלות השי"ת... ונראה לפי האמור במאמר הקודם, דמעלת משה רבינו ע"ה שלא היה בו שינוי באה לו מאחר שזכה לתורה, יש לומר כמו שמשה רבינו בעצמו אין לו שינוי, והוא מצד קדושה, דענין קדושה הוא דבר שאין לו שינוי, אבל הצור שהכה בפעם ראשונה היה קודם מתן תורה, על כן חשבו משה רבינו ע"ה לתשמיש מצוה ובאמת זה שהיה תשמיש קדושה לאו משום משה רבינו ע"ה, רק תשמיש השי"ת... (במדבר חקת תע"ר)

ועוד יש להקדים, כי הענין מה שהסלע נתן מימיו היה כפול, היינו נס אחד היה שנהפך למקור מוצא מים, כמו שכתוב (תהלים קי"ד) ההופכי הצור אגם מים וגו', אך בזה לבד לא היה די, שהרי גם בבטן הארץ יש מעינות נכבדי מים, ומכל מקום חומר הארץ מכסה עליהם, וצריכין להסיר את החומר המכסה על המעינות כדי שיוכלו המעינות להתגלות, ועל כן צריכין נס שני, שהחומר האבני לא ימנע ויחוץ בפני המקור מוצא מים שנתחדש, ונס אחד בלי הנס השני שעמו לא סגיא... ולפי הנחה זו יובן ענין הדבור אל הסלע וההכאה, שבדבור נשפע בסלע רוחניות המים שיהיה למקור מוצא מים, ובהכאה נתפעל שחומרו לא יחוץ בפני המקור ולא יכסה עליו כנ"ל, שהדבור יותר דק ושכלי ומתייחס יותר לרוחניות, שהרי הבהמה אין לה כח הדבור, על כן מעורר ומשפיע ברוחניות, והכאה שהיא מעשה גופני פועלת יותר בחומר הסלע שלא יחוץ.

והנה כשמתה מרים נסתלקה הבאר, והיינו ששפע הרוחניות שהיה בצור נתעלה בהעלותה, אבל הענין השני שיהיה בו, שטבע האבן לא יחוץ כנ"ל, בזה אין סברא לומר שנשתנה במיתתה, ועוד שזה היה על ידי מעשה משה שהכה בצור, ולפי זה מובן שלאותו סלע הוא הצור שהיה עמם מחורב, שנסתלק ממנו המקור מוצא מים במיתת מרים, לא היה נצרך עוד כדי לחדשו שיתן מימיו אלא דבור בלבד... אבל להוציא מסלע אחר צריך גם להכאה. אך לפי מה שכתבנו למעלה שבאם ישראל זכאים וחזקים באמונתם כי הכל אפס ואין, וכל הטבע איננו דבר נפרד אלא נמצא מאמיתת המצאו, וקיומו ברצונו יתברך... אז אין צורך לכפול הנס, אלא שיהפך למקור מוצא מים, היינו שישפיע בו רוחניות מקור מוצא מים, ואז ממילא טבע האבן איננו מעכב בפני זרם המים, ואם כן אם היו ישראל אז שהיו צדיקים עדה שלמה, זוכין גם כן לאמונה גדולה כנ"ל, וכעין שיהיה לימות המשיח, לא היה צורך להכאה כלל, אף לסלע אחר.

ולפי האמור נבא לביאור הפרשה, שהשי"ת אמר לו קח את המטה, כי הבחירה לעולם חפשית, ואם ישראל לא יתחזקו באמונה, וגם יבקשו להוציא להם מים מסלע אחר, אז יהיה צורך להכאה, ודברתם אל הסלע, שה"א הידיעה שהוא הסלע שהיתה בו בארה של מרים, ולזה אין צריך אלא דבור לבד, וזהו "ונתן מימיו", כי המים שיבואו בו על ידי הדבור לא יעכב טבע האבן בפני זרם המים. והנה משה רבינו ע"ה ידע כל אלה, מתי שיצטרך להכאה, ומתי יספיק דבור לבד, ולא טעה בזה חס ושלום, אך כשישראל התחילו לומר יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו, כבמדרש, ולסלע אחר כאשר אינם חזקים באמונה כנ"ל צריך להכאה כנ"ל, וזה שהצר למשה רבינו ע"ה מאד, שישראל לא יהיו חזקים באמונה אחר כל האותות והמופתים שעשה כל ארבעים שנה, והקפיד כנגדם, ואמר שמעו נא המורים, והסכים להכות את הסלע שבקשו הם, אבל שוב נזדמן לפניו הסלע הקדום, ומחמת הקפדתו עליהם בא לכלל טעות, שלא הכיר את הסלע וחשב שהוא סלע אחר, והכהו.

והנה בתקוני הזהר, דאי לאו דמחא משה לסלע היו משיגים את התורה בלי יגיעה, ובפשיטות אינו מובן, אך להנ"ל יש לומר דהנה היגיעה בתורה היא להתיש את החומר למען תתגלה בינת הלב, כמו שכתוב בחובת הלבבות פסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה... כן נמצאת עצה בלב איש, ואין צריך אלא לגול את האבן, הוא החומר להתישו, שלא יעלים את העצה שבלב, ואם היו ישראל אז מתחזקים באמונה כנ"ל, ולא היה החומר מפסיק כמו שיהיה לעתיד, ושוב לא צריך להכות את הסלע, והיה נשאר כן לדורות, כי היה גמר התיקון ולא היו צריכין עוד ליגיעה... (שם שם תרע"ב)

ולפי האמור תובן נמי הסמיכות לפרשה שלאחריה, הוא חטא מי מריבה, דהנה בספר צרור המור, שהחטא במשה רבינו ע"ה למה היה לו לספק, היה לו לגזור אומר ויקם לו, כמו שעשה בדתן ואבירם, "אם בריאה יברא ה'". ולפי דרכנו יש לפרש בטוב טעם, דהנה בזוהר הקדוש שמדרגת ארץ ישראל היא למטה ממדרגת משה, אך יש לומר, כי מאחר שהוא גבוה ומאד נעלה מכל הפכים, לא שייך בו לאמור שהיא מדרגה למטה ממנו, כי היה סובב וכולל הכל, ועל כן לפי מדרגתו שיצאה לפועל במחלוקתו של קרח, ואחר כך נאמרה לו פרשת פרה, ונתגלה לו טעמה, וכנ"ל מחמת עוצם ביטולו להשי"ת והיה כולל הכל, שוב היתה ארץ ישראל נמי ראויה לו. אך באשר חפץ ה' שלא יכנס, כבמדרש כדי שיביא עמו דור המדבר לעולם הבא, ניטלה ממנו זאת המדרגה להיות עם כל ענותנותו הגדולה אמיץ לב לגזור אומר, ושוב באמת לא היתה ארץ ישראל ראויה לו. (שם שם תרע"ד)

ונראה כי יש לדקדק עוד איזה דקדוקים, דהנה כתיב קח את המטה, ואחר כך יקהילו את העדה, ובודאי ששים רבוא אנשים אינם נאספים ברגע אחד, אלא בהמשך זמן, ואם כן על כרחך לומר שמשה היה עומד והמטה בידו ממתין עד שיקהלו, ולמה היה זה, כי היה די ליקח את המטה אחר אסיפתם... עוד יש לדקדק הלא כתיב בפרשת החצוצרות "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה"... ואם כן למה כתיב "ויקהילו משה ואהרן", הלא החצוצרות היו מקהילין? 

ויראה דהנה כתיב "ויבאו בני ישראל כל העדה", פירש רש"י עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר... היינו שנשתנה הדור, שכבר מתו מתי מדבר ומתחיל מענין דור באי הארץ, שהיה בהם ענין אחר, שדור המדבר נקרא דור דעה, בחינת מוח ושכל, ודור באי הארץ היו בחינת לב ותשוקה לאביהן שבשמים. וידוע שאין דעתן של בני אדם שוות, על כן בדור המדבר לא היה כל כך חיבור ביניהם, ויסעו במחלוקת ויחנו במחלוקת, זולת בקבלת התורה... אך דור באי הארץ היו צריכין להתאחד ביותר, שהוא מענין כנסת ישראל, להיות להם לב אחד לאביהן שבשמים, ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ועל כן אינה דומה נתינת המים באחרונה לראשונה, שאז היו במעלת השכל, שאין דעתן שוות, על כן נתבקשו זקני העדה שהם סנהדרין, ולעיניהם נעשה הנס, היינו שהם עוררו את הנס במה שהיו מצפין ומביטין אליו. אבל באחרונה שנשתנה הדור, ואין עתה מעלתן מעלת השכל, על כן שוב נתבקש שיהיה במעמד כל העדה, ומפאת שכל העדה היו עומדים ומצפים לנס ונותנין דעתם במחשבה אחת ובלב אחד, בזה עוררו את הנס, ומקרא מסייעני, שנאמר לקמן, (כ"א ט"ז), "היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים", הרי שתלויה נתינת המים באסיפתם.

ויש לומר עוד לפני דרכנו שהטעם שנצטרך בראשונה למעשה הכאה, ולא היה די בדבור, כי לכאורה ענין הסלע אחת היא הכאה או דבור, אך יש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש, שמעשה פועל יותר בעולמות העליונים, ובדבר שאין בו מעשה נצרך על כל פנים דבור. על כן בראשונה שהיו נצרכים המים לאנשי מעלת השכל, היו צריכין נמי להמשיך המים ממקום גבוה ביותר, על כן נצרך להכאה דוקא, ובזה יש ליתן טעם מה שבאחרונה היה די בדבור... באשר הדור לא היה כל כך במעלה, היה די למשוך להם המים ממקום שאינו כל כך גבוה, ושם פועל נמי הדבור. והנה ברש"י ויקהילו וגו', זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה, ובמדרש, מלמד שכל אחד ואחד ראה את עצמו עומד על פני הסלע, ועל כן כולם היו כאיש אחד, כמו שנתבקש לדור באי הארץ, ונראה שלאספה כזו לא היה די בחצוצרות, על פי מה שכבר אמרנו שענין החצוצרות הוא הגבהת הנפש בדרכי ה', וכבר אמרנו שזהו מענין המח והשכל, ואדרבה, הרי זה גורם שאין דעתן של בני אדם שוות, ועל כן אין החצוצרות עושים קבוץ הדעות, אלא קבוץ הגופים לבד, וכאן נתבקשה התאחדות ישראל גם בפנימיותם, על כן לא נאמרו כאן חצוצרות כלל... והיה נתבקש לזה גם כן ענין בלתי טבעי, על כן נאמר קח את המטה, שהוא המטה שנברא בערב שבת בין השמשות, וביאר מהר"ל שהנברא בין השמשות הוא ממוצע בין הטבע לבלתי טבע, על כן באמצעות המטה שהיה בידם פעלו התאחדות זו, ועל כן שפיר אמר "קח את המטה והקהל" וגו', שקיחת המטה מוקדמת וסיבה להקהילה, ובאמת אמרו שהקהילה היתה על ידי כח בלתי טבעי, שוב לא היה צריך לזה המשך זמן... (שם)

בענין מי מריבה יש להבין מדוע נזדמן למשה דבר שישגוג בו, הלא כתיב (ש"א ב') "רגלי חסידיו ישמור". ועוד מדוע באמת לא דבר כמו שנצטוה, ועל כל פנים היה לו לדבר, ואם לא יתן על ידי דבור, אז יעשה מעשה הכאה. ועוד יש להבין ג' הלשונות שנאמר בחטא זה, לא האמנתם בי, כאשר מריתם פי, אשר מעלתם בי.

...והנה הבאר השניה באשר היא דוגמת מקדש שני, שהוא בזכות כנסת ישראל, נתבקש שיהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד משתוקקין לאביהן שבשמים על היפוך שנאת חנם, שאמרו ז"ל (יומא ט') שבגללה נחרב הבית... ועל כן לזכות לבאר זו היה נתבקש לאחד ולאסוף את כלל ישראל כנ"ל. וזה שאמר הכתוב היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם וגו'... ולפי האמור יתפרש הכתוב קח את המטה והקהל את העדה, היינו דהנה פירוד לבבות נצמח על פי רוב באשר האדם רואה וחושב את חברו שהוא לשטן עלי דרכו, ויצייר במחשבתו, שלולא חברו זה, היה יותר גדול במעלה, ובעל שפע ביותר, אך כל זה לפי השקפה טבעית בעיני בשר יש מקום לדמיון כוזב זה, אבל האמת אין אדם נוגע במוכן לחברו... ועל כן לסלק פירוד לבבות אין עצה כי אם להתרומם מעולם הטבע, כי אף שהאדם הוא טבעי, מכל מקום ישראל יש להם כח למעלה מן הטבע, ובצדק נוכל לומר, שישראל הם אמצעים בין הטבע בין למעלה מהטבע, וידוע שכל אמצעי יש בו חלק מזה וחלק מזה, ובאשר הבחירה בידם, יש בכחם להיות נוטים לאחד מקצוות, אם רוצים יכולים להתרומם ולהיות בלתי טבעיים, ולהיפוך חס ושלום להעשות טבעיים וחומריים כיתר בעלי חיים... והנה המטה הוא שנברא בין השמשות... והיינו באשר המטה הוא ממוצע כנ"ל, יש בכחו של משה להגביהו ולעשותו בלתי טבעי לגמרי, וזה היה לפועל דמיוני על ישראל שהם אמצעים כנ"ל, ולהגביהם ולעשותם בלתי טבעיים, ועל ידי זה יצאה לפועל אסיפתם והתאחדם גם בנפשותם...

ובדרכנו יתפרש גם סיום הכתוב, "ודברתם אל הסלע" וגו', שאף שמתה מרים ופסקה הבאר, היינו שזה הענין שהיה בו מקור מוצא מים נפסק ולא התרככות האבן, ונצרך לעורר בו אותו הענין שהיה בפעם הראשונה על ידי עמידת שמו הגדול על הצור, שזה היה בזכות מרים, ועתה יהיה זה בזכות כנסת ישראל. והנה ידוע שמשה שכינה מדברת מתוך גרונו, נמצא שמאמר משה הוא מאמר השכינה, ועל כן אמר משה אל הסלע שיתן מימיו, הוא במקום עמידת שמו הגדול ית"ש שמה... ויש לומר עוד שאיננו ציווי, אלא הבטחה, היינו שאחר שיקח המטה ובאמצעותו יקהילו את העדה באופן שיהיו כולם כאיש אחד, אז ממילא השכינה תדבר מתוך גרונו אל הסלע שיתן מימיו... ולפי האמור מיושב צורך המטה, שהרי כל מעשה משה רבינו היה קיחת המטה לא להכות בו אלא לאסוף בו, ועל כן הקדים הקיחה לאסיפה.

והנה כתיב (תהלים ק"ו ל"ב) "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם"... והיינו דבמדרש, התחילו לומר יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו... וזה היה שהקציפו את משה, שאחר כל הטורח לנטוע האמונה בקרבם זה ארבעים שנה, ואחר כל האותות והמופתים עדיין עומדים מבחוץ, ובאמת לולא הקצף היה לו לענות אותם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, אם יצוה להוציא מזה נוציא מזה ובאמת אם היה עושה כן היתה מתחדשת האמונה בקרבם, והיו רואין שאין משה עושה כלום אלא מפי השכינה. ויש לומר שכל זה נמשך מחטא ישראל, כידוע שההמון פוגעים את המנהיג במחשבתם, אך משה באשר היה תמיד דבק בשכינה, לא היו יכולים לפגום אותו במחשבתם, אבל מחמת שהקציפוהו שוב פגמוהו במחשבתם, ולא עלה על דעתו לענות להם ככה, אלא הסכים להוציא מסלע אחר, שחשב שבזה יתקדש שם שמים יותר... אך לפי האמור היה צריך להכות לסלע האחר תיכף כנ"ל, שלסלע אחר צריך הכאה כבראשונה, אבל מחמת המריבה שהקציפוהו בא לגלל טעות, ודבר לסלע האחר, ועל כן לא הוציא, שלסלע האחר נתבקשה הכאה, ובתוך מה שהתישבו ואמרו שמא צריך להכות כבראשונה, כפירש"י, נתחלף להם סלע האחר בסלע הראשון, ונזדמן להם אותו הסלע והכוהו, כסבורים בו שהוא הסלע האחר. ומעתה מובן אשר לא נשמר משה שלא יזדמן לידו דבר שישגוג בו, שלא ממנו היה החטא, אלא שהמריבים פגמוהו.

ולפי האמור יש לפרש את ג' הלשונות הנאמרים בחטא זה... שהיו ג' שגגות, אחד על אשר לא ענה להם עמדו ואשמעה, ובודאי אם היה עושה כן היה מביא אמונה בה' ובמשה עבדו, ובחטא זה לא האמנתם בי. החטא השני ששגג לדבר אל הסלע האחר במקום שהיה נצרך להכאה ולא נתן מים, והיה בדבר חילול שם שמים לשעתו כמובן, ששהרי לא עלה על דעת העם שהיה צריך הכאה, ובזה החטא נאמר "מריתם", והוא נמי פועל יוצא לישראל שעשה אותם ממרים לשעתם, שהרי לא עמדו דברי משה בשם ה', וחשבו על השי"ת ועל משה תועה, חס ושלום. החטא הג' ששגג להכות את הסלע הראשון, שלא היה צריך אלא דבור, והיינו משום דענין רכות האבן שנעשתה ספוגית שנשארה בה המעלה שהשיגה מעמידתו ית"ש שמה, ועדיין היא קודש, והם החשיבוה חולין,והו ענין מעילה... (שם תרע"ה)

ולפי האמור יש לומר שהסלע בקדש, אחרי שנסתלקה בארה של מרים וחזרה בזכות משה, לא היה נצרך להכאה בפועל, שהרי מדרגת משה היא במחשבה ואהרן בדבור כנ"ל, ובאשר נצרך שיהיה נראה לעדה שמשה הוא המוציא להם מים לא הספיקה כונת משה במחשבה לבד, שהמחשבה בלתי ניכרת, על כן נתבקש שיהיה כאן דבור. ולפי זה יובן מה דלכאורה בלתי מובן, דמאחר שחזר בזכות משה, למה נתבקש שאהרן ישתתף עמו, ולהנ"ל יש לומר, שמאחר שנצרך דבור כדי שיהיה ניכר, על כן נתבקש אהרן שמדרגתו היא דבור כנ"ל... (שם תרע"ו)

...על כן חשב, שגם המשכת נסים גדולים כל כך יוצאים מהיקש הטבע אין הוא גורם לזה, אלא הם באשר הם דור דעה, ועל כן במעשה קרח שהרהיב עוז בנפשו לאמר אם בריאה יברא ה', ולבטוח על שטר נאמנותו, היה מחמת מעלת הדור דור דעה, אבל במעשה מי מריבה, שנשתנה הדור ואינם עוד דור דעה כראשונים, וידוע שדור באי הארץ נדרשים מהם מעשים טובים בעשיה בגוף וחומר ולקיים המצות התלויות בארץ במעשה גשמי בטבע העולם, על כן אינם ראויים לנסים יוצאים מהיקש על סמך שטר נאמנותו, אלא עליו לשמור במכוון שלא יוסיף ולא יגרע ממה שנאמר לו מפי הגבורה. קיצור הדברים, שכל חטא מי מריבה נצמח מפאת צדקת משה רבינו וענותנותו היתרה... ואף שעדין קשה למה נחשב זה לחטא, אחר שזהו עצמו גודל מעלתו שנשתבח בה, מכל מקום יש לומר שהיה לו להסתכל בענין פרה אדומה, שנתגלה טעמה אליו לבדו... שזה מורה על מעלתו שאיננו נחשב אלא איש שמהותו למעלה מהטבע... וביכלתו אף בדור זה של באי הארץ לגזור אומר לעשות הנסים היוצאים מהיקש הטבע על פי דעת עצמו כנ"ל. (שם תר"פ)

ר' צדוק:

עונש מי מריבה אחשוב כי ה' ציוה "ונתן מימיו" כפי הראוי לאותו סלע שהם מועטים לא יספיקו לס' רבוא, רק והוצא"ת והשקי"ת הכל אתה בעצמך ותשרה הברכה בזה, ולכן היה מתקדש שם שמים כמו במן שהיו כל יום צריכים לישא עיניהם לשמים, וכן במים, והוא לא עשה והכה ושרתה תיכף הברכה ולכן יצאו מים רבים ושתו מעצמם, ועל כן נענשו "יען לא וגו' להקדישני", שבכל יום היו שותים מעצמם ולא הוצרכו בכל יום לברכה. (חלק ג קומץ המנחה פב עמוד יד)

...וכל מיתה רק מצד חסרון הקדושה הגמורה ואצלו לא היה שום חסרון קדושה כלל, על כן לא ידע איש את קבורתו ומת רק על פי ה' בנשיקה (ב"ב י"ז), שהוא אדרבא מצד תוקף הקדושה, אלא שבזה גרם חסרון למראית העין בקדושה דבני ישראל, שאצלם לא היה מורגש בפועל קדושה כל כך, ומצד הזה נחשב החסרון בו כי פרנס הוא הדור, וזהו החטא דמי מריבה יען לא האמנתם להקדישני, ויקדש בם, כי ה' צילך, ובקדושת האדם גם השי"ת לעומתו נקדש בתוך בני ישראל, והיינו על ידי קדושת בני ישראל. דידוע מים רומז לתאוה, ומשה רבינו ע"ה היה מרוחק לגמרי מכל מיני תאוה וחמדות עולם הזה, וכמו שאמר "מאין לי בשר" דזה אין שייכות לו למדריגתו רק להמטיר לחם מן השמים, והוליכם במדבר המנוגב מכל טובה, והוציא מים מצור החלמיש המנוגב לגמרי. והשי"ת אמר שידבר אל הסלע ונתן מימיו, היינו שגם לו יש מים, כי באמת השי"ת ברא התאוה ואינה לבטלה רק כשלא יחמוד ויתאוה למה שאינו שלו, ואין לך בריה שאין לה חשק ותאוה לאיזה דבר השייך לו, וזהו "מימיו" השייכים לו, ועל ידי הדבור לשם ה' יהיה הנתינה לשם שמים, וזהו קדושת התאוות דבני ישראל, שאף על פי שגם בהם יש תאוה, אמתות תאותם של ישראל הוא השי"ת, וכל תאותם לשם שמים. ומשה רבינו ע"ה הכה בסלע הכאה רומז ליסורין וביטוש קשיות הגוף שלא ישקע בתאותיו, כי הוא חפץ להרחיק בני ישראל מתאות גם למראית העין, כי חשב מה שלמראית העין תאוה הוא גם כן היפך הקדושה, וזה גרם חסרון בקדושה דהשי"ת שהוא תלוי בקדושה דבני ישראל, ועל כן נגזר עליהם מיתה ויקדש בם במיתתם, דבזה נתגלה הקדושה שבתאוות בני ישראל, דמחמתו נענשו ונוסף התגלות קדושתו ית'. כי זהו קדושתו ית' כאשר ישראל קדושתם שגם כל תאותיהם לשם שמים... (חלק ה רסיסי לילה עמוד קעח)

...אך הענין הוא, דעיקר כוונת הציווי הזה למשה רבינו ע"ה היה שיכניס כח התורה שבעל פה שלו בישראל, כמו שמסר ליהושע אחר כך, וכמו שכתוב (אבות א') "ומסרה ליהושע", דקאי על התורה שבעל פה, כן נצטוה להשפיע בכל ישראל הכח תורה שבעל פה... וכן באר היתה בזכות מרים, ובאר מרמז לתורה שבעל פה, ודוד ממרים קאתי, ודוד מדת מלכות, ומלכות פה תורה שבעל פה, ובאר הוא שרש תורה שבעל פה, וזה שנאמר והקהל א"ת העדה, שבכל מקום א"ת מרמז על אל"ף פל"א עליון, ות' מעלמא דאתי, אתה ואהרן, דאהרן שהוא שושבינא דמטרונא הוא ישפיע בחינת תורה שבעל פה מכח משה רבינו ע"ה בלב ישראל... וזהו שנאמר "ואת בעירם", שיכניס בהם קדושה על ידי המים שיהיה האכילה דברי תורה, ומשה רבינו רצה להופיע בהם ממדרגתו, וזה שנאמר "ויקח משה את המטה מלפני ה'", ולפני ה' מורה על עתיקא... ויצאו מים רבים מורה גם כן על גדולה, אך מכל מקום לא פעל אז להכניס בלב ישראל כח תורה שבעל פה שלו, כמדרגת משה רבינו שמסרה ליהושע, ואף שלא היה על ידי קלקולו, רק שהדור לא זכו, מכל מקום נענש, ועל זה נאמר לו "יען לא האמנתם בי", שלא הכנסתם בלב ישראל האמונה שלמה, "להקדישני לעיני בני ישראל", היינו להכניס בלב ישראל, שעל זה מורה לעיני, דשוריינא דעינא בליבא תלו... ויקדש ב"ם, שעל ידי שראו ישראל שלא יכנסו משה ואהרן לארץ ישראל על ידי זה זכו להקדושה שיכנס בישראל בלב, ועל זה מורה תיבת ב"ם, שנסגר ב' הקדושות במ"ם סתומה, ואינו לעונש רק לעצה, כיון שלא זכו אז שיכנס בהם הקדושה על ידי שיעשה דין במקודשיו. (פרי צדיק במדבר חקת יג)

חכמה ומוסר:

...הענין יכול להיות, כי מי יודע כחות הנפש כהבורא אשר בראה, וידע הוא יתברך כי על ידי הדבור היו מתפעלים יותר מאשר נתפעלו מההכאה, וידע הוא יתברך, כי היה אז עושה בם רושם יותר חזק באמונת השגחה פרטית, עד שלא היו באים לידי חטא, והיה בית המקדש קיים, ולא היו גולים מארצם מעולם, ורק על ידי חסרון הרושם הנ"ל ברבות הזמן, באו לידי חטא ונתחייבו גלות, וכילה חמתו על עצים ואבנים... ואם משה רבינו ע"ה היה מכניסם לא היו גולין, ואז לא היה להם כפרה שלמה חס ושלום, ומאד עמקו מחשבותיו יתברך לטובת כלל ישראל. וכבר דברנו על "זבובי מות יבאיש", כי חטא כל דהו יכול להתפשט חס ושלום, ועל כן אין פלא שבשביל הקדוש יותר, אף כל דהוא, לא היו באים לידי חטא, ולא היה נחרב הבית... (חלק א צג)

היאומן כי יסופר, איש אשר התורה שלו, תורה צוה לנו משה, איש אשר הוריד התורה לארץ, בא משה והורידה לארץ, איש אשר מסר גופו ונפשו על התורה, איש אשר נשא כלל ישראל כאשר ישא האומן את היונק, איש אשר אמר "מחני נא מספרך" בשביל טובת ישראל, ועם כל זה בשביל חטא כל דהו, כמו שביארו כל הראשונים, כי החטא היה קל מאד מאד, ועם כל זה התפלל כמה תפלות כמנין ואתחנן ולא הועיל כלל, הא למה זה דומה, לאחד שהשיא את בנו, והוא לא הורשה לבא על חתונת בנו, ולא עוד "ונוקם", כביכול, כמו נקמה לקח ממנו הוא יתברך, בכל שעה ושעה משתמש עמו בעבודת ישראל, וטובתם לא יראה, ולא עוד אלא שלבסוף התורה קודם מיתתו נאמר כמו, כביכול, נקמה, "הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור"... (שם קסב, וראה עוד ערך עונש)

על האדם להתנהג בכל מעשיו על פי התורה, היש לאדם אוהב יותר מהקב"ה, וכל שכן לצדיקים, ומשה רבינו בכל זכויותיו, כאשר נתעכב במילת בנו "ויבקש המיתו", ובחטא מריבה שנלאו המפרשים למצאו, והיה בשוגג, נאמר עליו "מריתם פי", ולא הועילו כל תחנוניו, וכעונש לא נזכר שמו בשירת הבאר, ונכיר שכל העונשים של הרחמן יתברך הם שיבא האדם לעולם הבא נקי וטהור.. (שם קצח)

שעורי דעת:

מצינו בתורה כי משה ואהרן חטאו במי מריבה ונענשו שלא להכנס לארץ ישראל, אבל מספור המעשה בתורה לא נתברר לנו מהו החטא... והנה בהרבה מדרשים ובפרושי הראשונים ז"ל נתבאר שהחטא היה בזה ששנו מאשר צוה ה', הקב"ה אמר להם ודברתם אל הסלע, ומשה הרים את ידו ויך את הסלע... אבל יש להבין חקר דבר היאך זה נענשו כל כך קשה בשביל חטא של טעות ושגגה, כי חשבו שגם הפעם נצטוו להכות על הסלע כפי מה שהיה ברפידים? ועוד במה נמצא בהם עון אשר "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", האם לא היה נס ופלא שיצאו מים מן הסלע על ידי הכאת משה, והאם לא היה בזה קדוש שם שמים?

והנה על יסוד הביאור של הרשב"ם ומדרשי חז"ל נראה לומר, כי גם לחטא בשוגג יש מקום ושורש בנפש האדם, וחלק ממזיד הוא, כי אלמלא כן לא היה האדם נכשל בחטא גם בשוגג, ולכן כששגגו משה ואהרן וטעו בחשבם שהוצאת המים צריכה להיות על ידי הכאה על הסלע במטה, לא על ידי דבור אל הסלע, הנה היה לטעות זאת מקום ושורש בנפש ונשמתם, ומתוכה נבעה ויצאה הטעות, וזה כי האדם היותר גדול וקדוש, כל זמן שהוא מלובש בחומר אי אפשר לו להיות זך ומזוכך... ואף האדם הכי גדול, כל זמן שהוא בחמרו אי אפשר לו להזכך כולו ולהנקות מהטבעיות שלא תשלוט עליו כלל. והיות שהאדם בטבעיותו וחושיו רגיל הוא לראות ולהרגיש את הדבר המוחשי והמעשי לכח יותר מועיל ויותר פעיל בעולם, ממילא יש אשר שגם הדבר הנעשה בכח ה' בדרך נס ירגיש בנפשו כי זה יעלה ביותר נקל, כשישמש לזה כח של מעשה ופעולה גשמית, ואף שבאמת לא יקטן הנס והפלא כשיצאו מים על ידי הכאה מכפי שיצאו על ידי דבור, בכל זאת נוטה האדם להרגיש בהכאת המטה על הסלע נקל יותר שיצאו מים, שבזה רואה הוא איזה דבר ממשי פעולת הכאה, מה שאינו כן בדבור אל הסלע, שאין זה אלא ענין רוחני, ואף שבשכלו ודעתו לא ימצא שום חלוק בזה, בכל זאת, טבע האדם נמשך אחר הגשם, וזה הכח פעל גם במשה ואהרן והביאם לידי טעות בציווי השם, שצום לקחת את המטה, וחשבו שנצטוו על כך להכות את הסלע ויעשה הנס גם הפעם על ידי הכאה, וזהו החטא שחטאו, כי המה לפי ערכם ורום מעלתם מהראוי היה, שאצלם תהיה האמונה בה' בהירה וברורה כל כך, שלא ימשכו אחרי כח הטבעי הזה... וכיון שנמשכו אחר כח הטבעי הזה וטעו, הרי נמצא בהם חסרון בבהירות האמונה האמיתית לידע ולהרגיש שאין דבר העומד בפני רצונו ויכלתו של הקב"ה, ולכן אמר להם השם, "יען לא האמנתם בי" וגו'... כי אלמלי דברו אל הסלע ויצאו מים, אז היו מכירים הכל ומרגישים את הנס הנפלא, מאשר עכשיו שהכהו על הסלע, כי האדם בכחותיו הטבעיים כשיראה הנס של הוצאת מים מן הסלע, כי הוא בא בהכאה במטה עליו, אינו מורגש אצלו כל כך הנס, ואינו מעורר בו כל כך מדת ההתפעלות, כפי שהיה פועל עליו בראותו את המים יוצאים מן הסלע על ידי דבור לבד, ואף שבאמת לא יקל ולא יקטן על ידי זה הנס אפילו כמלא נימא, מכל מקום כך הוא מוטבע בחושיו והרגשיו שמרגיש יותר את הנס שהוא בא בלי כח גשמי כלל, וכיון שהם הכו על הסלע נחשך על ידי זה ממדת קדושת השם, ולכן נאמר, "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" וגו'...

אולם הרמב"ן ז"ל שכל דבריו אמת, כמו שהעידו עליו חכמי ישראל, מגלה לנו בזה סוד גדול, כמו שכתב בפירושו על התורה, הענין סוד גדול מסתרי התורה, ואלו דבריו: בראשונה אמר לו "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור", ואמר כי שמי הגדול על הצור בחורב, שהוא כבוד השם האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכו אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמים, והנה חטא... על כן אמר לא האמנתם בי, לשום אמונה בשמי ובאמונה יעשה הנס... 

והנה אף שהרמב"ן כתב במקומות שונים שלא יתחקו על שרשי דבריו כדי למצא ביאורים, אבל בזה דומה לי שיש להבין דעת קדשו, אין דעתו כדעת הרשב"ם, שטעו והכו על הסלע במקום שהיה להם לדבר אל הסלע, כי באמת כאשר אמר ה' אל משה קח את המטה, רצונו היה שיכו על הסלע, כפי שאמר ברפידים, ועוד שהיו צריכים גם לדבר אליו, כמו שנאמר ודברתם אליו, ובשנים אלו, גם בדבור וגם בהכאה השתמשו, אלא שהחטא הוא בדבר אחר והענין יותר עמוק. בראשונה כשאמר ה' למשה והכית בצור, נאמר גם כן "הנני עומד לפניך שם", שהתקרב הקב"ה לאותו מקום והשרה שכינתו שמה, ואז הרגיש משה שהנס נעשה על ידי השראת השכינה, וגלוי כבוד מציאותו יתברך שם, ומה שנדרש ממנו להכות בצור, אין זאת כי אם מעשה פשוט, מעשה הכאה שאינו פועל בעצם הנס, כי הנס יעשה על ידי כח השכינה לבד, ולכן לא הכה אלא פעם אחת כפי שנצטוה ולא יותר. אבל כאן שלא נאמר להם הנני עומד לפניך שם על הצור, ולא צמצם הקב"ה שכינתו במקום הזה, והנס היה צריך להעשות על ידי מציאות ה' הממלאה חלל העולמות, דלית אתר פנוי מיניה, הרגישו וסברו, שגם פעולתם צריכה להיות שונה מברפידים, וגם הם צריכים לפעול בעצם הנס, וממילא הכו שתי הכאות, ובודאי לא במחשבה תחלה עשו זאת, שלא יתכן לומר, שבשביל שלא אמר להם ה' הנני עומד לפניך שם, שתתקרב השכינה למקום הצור, חשבו והסכימו שלא תועיל הכאה אחת, אלא מכיון שהרגישו שהפעם צריכים הם לפעול בעצם הנס, על כן החשיבו יותר את פעולתם, וממילא יצאה ההכאה השניה, אבל לפי האמת, אומר הרמב"ן לא כן הוא, כי באמונה יעשה הנס, כפי מדת ההתדבקות של האדם אל מציאות ה', וההתחברות לשכינה הממלאת כל העולמות יעשה הנס, ואין צורך שהשכינה תצטמצם במקום ההוא כדי שיעשה הנס, אלא על ידי האמונה בה', וההתדבקות הנכונה במציאותו יתברך, יוכל האדם להתרומם ולפעול שיעשה הנס. ידיעה זו במלואה חסרה להם, ועל כן באה להם ההרגשה, כי נדרשת גם מצדם איזו פעולה להועיל בעצם הנס, ובזה חטאו, ועל זה אמר ה' להם "יען לא האמנתם בי", לפי גודל מעלתם ושעור קומתם היתה צריכה להיות ערה אצלם הידיעה הזאת. וכן חסרה על ידי זה מדת קדושת ה' לעיני בני ישראל, שבראותם את חשיבות מעשה ההכאה, נחסרה אצלם מדת ההתפעלות וההכרה בעצם הנס, כן נראה דעת הרמב"ן בזה...

אולם אחר הטעמים והביאורים השונים בענין החטא של משה ואהרן, נתעוררה אצלי פליאה עצומה, מדוע ולמה סתמה התורה עצמה את ענין החטא, ולא פרשה כלל מה היה החטא. כל המאורע וספור המעשה מובא בתורה אך ברמז... ולא נתפרש בתורה מהות החטא שעליו נענשו כה קשה. ושמא נאמר שאך מפני קוצר מושגנו לא נוכל לעמד על סוף ענין החטא ונסתר ממנו הדבר, הלא רואים אנו כי גם חז"ל והראשונים התלבטו בזה ויגעו למצא פשר דבר...

אבל באמת אין הקושיא חמורה כל כך, שהרי כל התורה כולה עם הספורים והענינים המובאים בה, אך לבוש הוא מענינים יותר נעלים ויותר נשאים. נמצא בספרים הקדושים שהתורה המסורה לנו בעולמנו פה, כהבל נחשבה לגבי התורה שעתידה להיות בימות המשיח, ויש אומרים שהיא כקליפה, ושהיא אך כלבוש, ועוד נמצא בספרים הקדושים, כי התורה הקדושה בעצמה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, הענין בזה הוא, כי התורה נתחברה מהאורות העליונים האלקיים, גם נמצא שכל אותיות התורה הן שמותיו של הקב"ה, והיינו כי באמת כל שרשי הבריאה והכחות הנמצאים בה, נמצאים הם בתורה בשרשה, ואלה הכחות אלה האורות משתלשלים בהשתלשלות מדרגה אחר מדרגה, עד שמגיעים לעולמנו אנו בדמות אלה הענינים והכחות שהננו רואים ומוצאים לפנינו... ואם כן לא יפלא לנו כמו כן כשרואים אנו בתורה ספורים מקוצרים ונכתבים רק ברמז, יען כי אף שפה בלבוש התורה היה ראוי ואפשר שהדבר יפורש ויבואר ביותר ביאור, אבל בשרשי העולמות והאורות העליונים משתלשלות אותיות התורה, לא נמצא עוד אורות כדי שיוכל הדבר לבא אלינו בכתב ביתר אריכות. אולם בכל זאת עדיין לא ניחא לן מדוע יחסרו האותיות דוקא באלה הספורים ובאלה הענינים. אבל באמת אי אפשר שענינים כאלה יפורשו ויבוארו בתורה מפורש. התורה בפשטותה היא, כמו שאמרנו, אך כלבוש לגבי הענינים הגבוהים שגופי התורה תלויים בה, אך גופי התורה בעצמם לא נתגלו בלבוש וענינים כאלה, כמו ענין החטא של משה ואהרן במי מריבה, אין להם מקום בלבוש התורה, כי בין לפי דעת הראשונים ז"ל, ובין על פי הסוד הגדול של הרמב"ן, לא היה חטאם ממש מעשה ההכאה, אלא עיקר ענין החטא הוא על פי סתרי עמקי נפש האדם, וענינים אלה הם מגופי תורה שאינם נכנסים בלבוש... שאף אם היה כתוב בתורה למה לא דברתם אל הסלע, או למה הכיתם, לא היה מתברר לנו על ידי זה יותר החטא בעצמו, שהחטא לא היה בזה שהיה להם לדבר אל הסלע כמו שצוה ה' והם הכוהו, או שהיה להם להכות פעם אחת והם הכו פעמים, כי אם עצם החטא היה זה אשר היסב והניע להם על ככה... (חלק א, גופה של תורה)

רבינו ירוחם:

זוהי התביעה שנתבע משה רבינו ע"ה, וארא אל אברהם וגו' (שמות ו' ג'), וברש"י שם, ולא הרהרו אחרי מדותי, הרי נתבע משה רבינו ע"ה על הרהור, שהיתה בו תזוזה כלשהי ואין זה "אני חומה". במציאות האמיתית לא תתכן אף תזוזה, וכן אמרו עליו כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, לפי מצבו ורוממותו היתה התביעה אליו, כי במשהו הוא "זז" ממקום חבורו, וזוהי כבר תביעה בסוד הענין של "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", וזהו "יען לא האמנתם בי"... (דעת תורה בראשית עמוד קמה)

מכתב מאליהו:

אמרו ז"ל על משה רבינו ע"ה, כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ותמה עליו אא"ז הג"ר ישראל סלנטר זצ"ל, הלא מתנאי הנבואה שיהיה הנביא שלם במדותיו, ואיך אפשר שיכעוס, ועם כל זה יהיה אדון הנביאים? ותירץ, כי לא כעס משה רבינו ע"ה מעולם, אלא בא רק לכלל כעס, היינו שנגע במה שהוא מסוג הכעס. פירוש דבריו, כי כל מעשי משה רבינו ע"ה היו כולם לשם שמים באמת, וגם כשהוא כעס וקצף היה לשם שמים, למען ילמדו וידעו שראוי לכעוס על המעשה ההוא, אבל מכיון שענין הכעס יש לו שייכות עם כחות החומריות שבאדם, כחות אהבת עצמו, על כן כערך הצל כך ערך ענין הכעס הנמצא בו, ואם גם לא נראה הצל הדק הזה כלל, אבל התורה העידה על מציאותו, וכפי ערך זה שייך בו "בא לכלל כעס בא לכלל טעות"... (חלק א עמוד קסח, צלו של גוף)

...וזהו ביאור פירוש רש"י בפרשת חוקת בענין מי מריבה, שבשעה שבאו משה ואהרן לדבר אל הסלע, הלך הסלע וישב לו בין הסלעים ודברו לסלע אחר, ורק כאשר באו להכותו נזדמן להם אותו הסלע, ולכאורה תמוה תוכן הענין, למה הטמין הסלע את עצמו לדיבור, ולמה נזדמן להם להכאה? ועיין באדרת אליהו שם, ביאור דבריו, שלענין הדבור עם הסלע היה למשה רבינו ע"ה ספק, ולכן נעלם ממנו אותו הסלע, פירוש הלימוד אז שיש בדיבור אל הסלע נסתלק ממנו, אבל מכיון שהיה ברור בדעתו שההכאה תועיל, לכן נזדמן לפניו אותו לימוד והיינו כנ"ל, שאם האדם מטיל ספק ברבו כבר פסק מלהיות רבו ובטל הלימוד. וכיון שחסר לישראל הלימוד שהיה ראוי להם מהדיבור אל הסלע, חסרו גם לימודים אחרים, וזה טעם "ולא ידע איש את קבורתו", שלא זכינו ללימודים הגדולים שהיו לנו אילו ידענו את קברו של משה איש האלקים, וכן שלא זכו ישראל להתעלות זו שהיתה להם אילו הנחילם משה את הארץ. (חלק ב עמוד רנב, חוקת)

והנה במה שלא הכניס משה רבינו ע"ה את ישראל לארץ, מצינו לכאורה סתירה בתורה, שנאמר יען לא האמנתם בי וגו', דהיינו סיבת חטא מי מריבה, וצד שני נאמר כמה פעמים שהיה זה בגלל חטא ישראל, "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר" (דברים א' ל"ז), הביאור הוא כפי גדר הנ"ל, שבודאי היה מחמת חטא ישראל, כי הרי אמרו רז"ל שאילו היה משה מכניס את ישראל לארץ לא היו יוצאים משם לגלות לעולם, וממילא היה זה נעשה קטרוג לישראל כשיחטאו בהיות הכלי, (היינו ארץ ישראל), קדושתו יתירה על מדרגתם, וכנ"ל. ועל כן נתפס משה בחטא מי מריבה, ולא היה רשאי להכניסם, אולם אם לא היו עומדים לחטא, ולא חשש לקטרוג הנ"ל, כי אז לא היה חטא מי מריבה מעכב, והיה משה רבינו ע"ה מכניסם לארץ לשבת שם לעולם, היינו שישראל גרמו, וזה מפורש בתהלים ק"ו, "ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם"... הרי כי עונש זה נגרם למשה על ידי ישראל. ומצד שני אנו למדים כי מפני שטעה משה במי מריבה לא נכנס לארץ, והיינו כנ"ל, דאילו לא טעה שם, והיה מלמד זכות על ישראל, והיה מעביר על המדה ולא היה בא לכלל כעס, כי אז היה מדבר לסלע תחת להכותו, פירוש, גישה מצד החסד ולא מצד הדין, ובזה היה זוכה שהשי"ת יעביר גם הוא על המדה, וילמד זכות על ישראל בחטאם, ובהיות בני ישראל כלים לגילוי נשגב זה של חסדו, היו מתכפרים כל חטאיהם, והיו יכולים להשאר בארץ ישראל בלי הצורך לגלות... (שם עמוד רעט, שמואל)