(ראה גם: בית המקדש, חנוכה, קרבן-נשיאים)
ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. (ויקרא ט כד)
ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו, וימשחם ויקדש אותם. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם, הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים... ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, ויקריבו אותם לפני המשכן... (במדבר ז א)
כיון שהוקם המשכן מה כתוב, ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, כשראה הקב"ה כך, אמר, ומה שעל ידי משה הוקם (המשכן), והוא לחוץ, מיד ויקרא אל משה, אמר לו, משה, חנוכת הבית במה הוא, בסעודה, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... (ויקרא כח)
רבי יהודה אומר אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אלו הם כל בעלי יבבא ויללה, (שהם אותם הנמשכים מקו שמאל, והדינים דשמאל שורים עליהם, ועל כן מיבבים ומיללים תמיד), שכולם נתבשמו ונתברכו יחד (ביום שהוקם המשכן), כי מסעודת המלך, (שהוא קו אמצעי), נהנו כולם, ומתי אוכלים כולם, הוא בשעה שהמלך בא שמח, ועל כן המלך שמח ומשמח את הכלה תחילה, ואחר כך אוכלים כולם ושמחים... (שם לה)
וביום ההוא נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שלם בכל, שמחה למעלה ולמטה, ואם לא היתה נמצאת ההפרעה של בני אהרן ביום הזה, מיום שעלו ישראל מן הים לא היתה נמצאת שמחת עליונים ותחתונים כביום ההוא, ביום ההוא נעבר אותו העון (של העגל), מן העולם, ונמצאו הכהנים וישראל שנטהרו ממנו ביום ההוא, נעבר כל אלו המקטרגים שלמעלה, והיו הולכים ומשוטטים מסביב ישראל, ולא נמצאו בעת ההיא... (שמיני לה)
ויהי ביום כלות משה וגו', רבי יוסי למד, ביום שנכנסה הכלה לחופה, (שהיא השכינה, ושואל אם כן) במה נעמיד ביום כלת משה, אלא מלמד שעל ידי משה נכנסה, אמר רבי יהודה, וכי עד עתה נתעכבה (השכינה) ולא נכנסה למקומה, והרי כתוב, ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו', (הרי שהשכינה היתה באהל עוד מטרם היום הזה), אמר רבי יצחק אין מוקדם ומאוחר בתורה, (שהכתוב ולא יכול משה וגו' הוא מאוחר מהכתוב שבכאן). (נשא קצג)
נשיא אחד ליום, מהו ליום, אמר רבי יהודה הם הימים שלמעלה שנתחנכו להתברך, שהם אלו י"ב גבולים, המתחלקים, וכל אחד מתתקן ומתחנך בברכה על ידי אלו (הנשיאים) שלמטה, (שכל נשיא היה מתקן יום אחד). למדנו כולם מתברכים בשביל מזבח של מעלה, (שהוא בינה), ואפילו (העולם) התחתון, ואפילו אומות העולם מתברכים.
דתניא אמר רבי שמעון, אם לא היו מקריבים אלו י"ב הנשיאים לא היה העולם יכול לעמוד לפני י"ב נשיאי ישמעאל, שכתוב, שנים עשר נשיאים לאומותם, משהקריבו (י"ב) נשיאי ישראל ניטלה השליטה מכולם, משום זה נשיא אחד ליום... (שם קצז, ועיין שם עוד)
...וכאן נאמר ביום השמיני, אין אנו יודעים אם שמיני למניין אם שמיני לחודש, כשהוא אומר כי שבעת ימים ימלא את ידכם, הוי אומר שמיני למניין ולא שמיני לחודש, אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לראשי חדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל. (שמיני הקדמה)
...כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות, הדא הוא דכתיב, ויקריבו נשיאי ישראל וגו', ואמרו הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרתה שכינה במעשה ידינו, כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות, שיהיו נושאים עליהם את המשכן, ומי נתן להם העצה הזאת, שבטו של יששכר, שכך אמרו להם משכן שעשיתם פורח הוא באויר, אלא התנדבו עגלות שתהיו נושאים אותו בהם, לכן כתיב ויקריבו נשיאי ישראל, שנתנחמו על מה שעשו בתחלה. (במדבר יב יט)
ויהי המקריב ביום הראשון וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים נ"א) היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק וגו', לפי שבמדבר בהקמת המשכן הקריבו לחנוכת המזבח קמעא, כמא דכתיב קרבנו קערת כסף וגו', כף אחת וגו', הרי כל הקרבן, למה הדבר דומה, למלך שיצא לדרך והיו מביאים לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדק, אמר להם המלך, כך אתם מכבדים לי וכך אתם נותנים לי, איני מלך ואיני שולט במלכות, אמרו לו, אדונינו בדרך אנחנו, ולפי הדרך ולפי הפונדק הכנסנו לך, כשתכנס למדינה ותכנס לפלטרין שלך תראה כמה אנחנו מכבדין אותך. כך כשהוקם המשכן הקריבו לו הנשיאים דורון וקרבן קערה ומזרק וכף פר אחד, אמר להם הקב"ה כך הוא כבודי, אמרו לו רבון העולמים, במדבר אנו נתונים, ולפי המדבר הקרבנו לפניך, כשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך... (שם יג א)
...ואותו היום שמיני אחד בשבת היה, וראש חודש של ניסן היה, בו ביום עמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם מן הכיור, עבדו את כהונתם וסדרום על הסדר, בו ביום הקריבו ישראל תמידים נדרים ונדבות חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות, על אותו היום הוא אומר עורי צפון ובואי תימן, עורי צפון זו העולה שנשחטת בצפון... יבא דודי לגנו, זה השכינה, ויאכל פרי מגדיו, אלו הקרבנות, באתי לגני אחותי כלה, זה יום שמיני, אריתי מורי עם בשמי, זה לבונת הקטורת ולבונת המנחה, אכלתי יערי עם דבשי, זה אברי העולה ואימורי קדשי קדשים... (שם שם ב)
...וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי, זה אהרן, שנאמר (במדבר ט' י"ז) ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי, ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר, אוי לי, שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לו לאהרן אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... (שם טו ה)
כשבא להשרות ביניהם המשכן מה עשה, כתב תחלה ברכת כהנים במקום קמיע, כדי שלא תשלוט בה עין רע. מה הוא ביום כלות משה, ביום שנכנסה כלה לחופתה, לפי שמתן תורה היה קידושין, מנין, נאמר בהם וקדשתם היום ומחר, ובמעשה משכן נישואין היו, ועל זה נאמר צאינה וראינה בנות ציון, וכתיב ביה (שה"ש ג') ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה שנתחתן עמהם, וביום שמחת לבו זה המשכן שהיה נישואין, ולכך כתיב תחלה ביום כלות משה, ולא כתיב ביום השלים משה. (נשא ז א)
ויחטא את המזבח - ...מן כל ספק אנוס וחטופין מטול דחישב בלבביה דלמא נסיבא סרכיא דבני ישראל אפרשותא מן אחיהון באונסא... או דלמא השתיכח בבני ישראל דלא הוה בלביה למיתיא לעיבידתא ושמע קל כרוזא ואיסתפי ואייתי בלא צבו... (ויקרא ח טו)
והוה ביום ריש ירחא דניסן פסק משה למקמא ית משכנא דלא פרקיה תוב... (במדבר ז א)
ביום החודש - מחלוקת היא, ויש אומרים כי יום השמיני למלואים היה ראש חודש ניסן... והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש, ויש כדמות ראיה על זה... והנה ביום ששי הוקם המשכן או ביום שבת, אף על פי שאין זה ראיה גמורה... והנה טעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים, וכתוב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים, אז החלו הנשיאים להקריב לחנוכת המזבח, וככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו... ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו, והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחודש הראשון, ולא תשים אל לבך דברי הטוען כי אם כן מתי עשה קרבנות החג, כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, "והיה כי יביאך ה' וגו' שבעת ימים תאכל מצות"... ועל דרך הסברא כאשר הוקם המשכן ויצא משה, אז כסה הענן את המשכן, וכבוד ה' מלא את המשכן. (שמות מ ב, וראה שם עוד ולעיל משכן-הקמה)
ביום החודש הראשון - על דעת רבותינו שהוא יום שמיני למלואים... והכתוב שאמר כאן "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן", על דעתם היה זה ביום השמיני, כי אמר "ויכל משה את המלאכה"... ומכל מקום ביום ראשון של מלואים נדבר למשה משם כל הפרשיות הנאמרות מתחלת ספר ויקרא עד "ויהי ביום השמיני", אבל לא היה הענן מכסה אותו, והיו סבורים שהיה הדבור למשה שם מן השמים... אבל במדרש חזית מצאתי, ויהי ביום השמיני, זה היה ראוי להיות תחלת הספר, ולמה נכתב כאן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם כן יהיה "ויקרא אל משה מאהל מועד" אחר "וירא כבוד ה' אל כל העדה ותצא אש"... ואיני יודע אם זה דברי הכל או הם דברי יחיד, כי על דברי רבי ישמעאל נאמרו שם.. (שמות מ ב וראה עוד משכן-הקמה)
ויחטא את המזבח - רש"י, ואם כן הכתוב יספר כי בזה נתקדש וראוי לכפר עליו מכאן ואילך, וזה הענין שנאמר ביחזקאל, "שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו את ידיו וגו' והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם", וילמד בכאן כי בדם נעשה זה, ואין הקטרת אמורים מעכבת בחנוך המזבח, וכן לדורות אינה מעכבת בכפרה. אבל בתוספתא של פרשת המלואים ראיתי, כפרה זו איני יודע מה היא, מנין אתה אומר שלא היתה כפרה זו אלא שאמר משה בשעה שיצא הכרוז להנדב במקדש דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן, תהא כפרה זו שלא יתנדבו דבר גזול למקדש... (ויקרא ח טו)
...ויתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם את המקדש והמזבח, ולכך עשה שלמה חנוכת הבית, דכתיב "ויחנכו את בית האלקים", וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב "ועבדו בני ישראל כהניא ליואי ושאר בני גלותא חנוכת בית א-להא" וגו', וגם לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל "שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו וגו', והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם", והיא חנכה למזבח במלואים, הנה תהיה ענין זו המצוה כענין פרשת טמאים בפסח ופרשת בני יוסף, שהסכימה דעתם לדעת העליונה, ונצטוינו בהם לדורות. (במדבר ז יב)
ויהי - רחוק אצלי שהיתה החנוכה בראש חודש ניסן כשהתחילו המלואים, או בח' בו, כי אם אחר שנתמנו הנשיאים בא' לחדש השני בשעת המנין, ונמנה העם, אז חשבו שראוי שיקריבו לפני יחידי ישראל, וכן יתפללו לה' על שבטיהם... (במדבר ז א)
קח את אהרן - עיין שם באריכות, כי יום שמיני למלואים היה בראש חודש, ולא הזכיר בקרבנות שמיני מלבד עולת החודש, דאינו שייך לענין, כמו עולת הבקר הקודמת בהכרח, וכן בתורת כהנים בפירוש שהיה בראש חודש, ורצה לסמוך פרשת מלואים לשמיני, ופרשת ויקרא נאמרה קודם מיתת בני אהרן, כי מיד ששרתה השכינה בו כתיב וכבוד ה' מלא את המשכן, וזה ביום הקמתו, ואז קרא למשה ואמר לו פרשת ויקרא.... (גור אריה ויקרא ח א)
וימשח - לא נתבאר עקר משיחה במשכן וכליו אלא ביום הח' בלבד... ומה שכתב הרמב"ן תמוה, שעירב פסוקי דז' ימי המלואים עם פסוק דשמיני, ובאמת לא נזכר בז' ימי המלואים משיחת המשכן והבנים כלל, אלא משיחת אהרן כדין כהן גדול, שטעון גם לדורות משיחה לז'... ואם כן מנא לן למשה משיחת המשכן כל ז', אלא שלמד מדכתיב בצווי המזבח "ומשחת אותו לקדשו", ופרש"י בשמן המשחה, וכתיב אחר זה "שבעת ימים תכפר על המזבח", שהוא מיותר, אלא קאי על השמן שמלבד המשיחה, והיה כדין כפרה שהוא בדם הזאה, כך יהיה בשמן... (שם שם יא)
ולפי דרכנו זה יש לפרש גם כן השמחה שהיתה ביום הראשון של מעשה בראשית, ושניה לה השמחה ביום השמיני למלואים, דהנה הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וראה מראש את חטא אדם הראשון והקילקול, עד שסוף כל דבר לעת קץ יתוקן הכל, וסוף המעשה היה במחשבה תחילה... ולולא שהעמיד השי"ת לנגד עיניו את תכלית הכל ושעתיד לשמח במעשיו לא היה בורא אותו... וזה היה תחילה בתחילת הבריאה, על כן מתיחסת השמחה ליום הראשון כיום שנברא בו שמים וארץ, הוא חומר היולי הראשון... וכן נמי בשמיני למלואים שנתקרב אהרן לעומת שנתרחק אדם הראשון, שממנו התחיל התיקון שלא תפסוק ולא תתבטל עד עת קץ, כאמרם ז"ל, מה אני בקדושתי, אף אהרן בקדושתו (ירושלמי סנהדרין ב' ה"א), ואף שהרבה זמנים יהיו בינתים חורבנות וגרושין וצרות מחול ירביון, מכל מקום העמיד השי"ת לנגד עיניו את הסוף ותכלית הכל והשמחה העתידה לבנות על יסוד זה, שנתקרב אחר שנתרחק, והוא ממש דוגמת השמחה, כיום שנברא שמים וארץ, אף שלא היה בשלימות, אלא מחמת שצייר לפניו העתיד. (ויקרא שמיני תרע"ד)
כוונת הנשיאים שהקריבו עגלות לשאת את המשכן, שלכאורה אינו מובן, שמאחר שלא נצטוו על העגלות על כרחך היתה הכוונה שלשאת הכל בכתף, ואם כן הנשיאים חשבו לגרע מן המצוה... ונראה דכוונת הנשיאים היתה להמשיך קדושה אפילו לדברים נמוכים, ואפילו בהמות יערה עליהן רוח קדושה, ועל כן לא הזקינו הפרים, ויש אומרים שעדיין קיימים, ועל כרחך משום הקדושה ששרתה עליהם, וזה היה פתח שתזדכך הנפש הבהמית שבישראל, עד שיהיה ביכולת כל איש ישראל להגיע עד המדרגה העליונה, כי הנפש הבהמית שלו לא תעכב, באשר הוא כולו קודש, וכמו שיהיה הענין לעתיד. וזה היו יכולים לעשות רק הנשיאים, כנודע, שנשיאים הם בכתר... (במדבר נשא תרע"א)
בענין העגלות של הנשיאים, שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום... ונראה דהנה ברש"י, אמר רבי נתן, מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה... וכבר אמרנו ברמז הדברים, שהנשיאים חשבו, אולי תחסר הכוונה או אהבה או יראה ישלימו הם, כידוע מענין צדיקי הדור, שמעלין עבודת בני ישראל ותפלתם, וכיון שהשלימו ציבור את הכל בלעדם, הבינו שאין זו תכלית הנרצה, אלא שצריכין הם עוד לפתוח את הפתח שישראל מעצמם יעשו אחר כך עבודתם על צד השלמות, על כן בחנוכה קיימו הנדרש מהם והם עשו החנוכה, שהיא פתיחת ענין העבודה במשכן... והנה אם באנו לחשב את משא הלוים על העגלות, נראה שהיה נס מפורסם, מיעוט המחזיק את המרובה... אורך הקרש על רוחב שתי העגלות, וכל ארכה של העגלה היה חמש אמות (שבת צ"ח), ואם כן בשנים סדרים של רוחב חמש אמות היו מונחים כל הקרשים, ואין זה לפי חשבון, אלא שהיה מיעוט המחזיק את המרובה. וכן המשא היה גדול מאד, והמדבר כולו חול ואיך משכו כל אלה שמונה בקר... אלא שהיה בהם כעין רוח חיים ונשאו את עצמם, אם כן כל ענין העגלות היה נס מפורסם מאד. אבל אם נשאו בכתף, אף שלא היה מכביד על כתפות הלוים, לא היה כל כך ניכר להדיא, כי הרבה נושאים היו. ולפי זה יש לפרש, שהנשיאים חדשו דבר גדול, להראות לכל להדיא, שכל ענין המשכן הוא בנס, וידעו דהמשכן וכליו הם בדוגמת אדם, כמו שכתב הכוזרי ויתר המפרשים ואם כן הראו לכל, שגם האדם, שהמשכן נעשה בדוגמתו, כל עניניו בנס, ומעתה יבינו שאין שום דבר קשה על האדם לעשותו, אף שלפי ראות עיניו כבד ממנו הדבר, כי מאחר שכל ענינו בנס, ומי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק... (שם שם תרע"ג)