(ראה גם: דור המדבר, משכן-כללי-מעשה)
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים. שמן למאור, בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. אבני שוהם ואבני מלואים, לאפוד ולחושן. (שמות כה ב)
קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', זהב וכסף ונחושת... (שם לד ד)
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש. ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים הביאו. כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומה ה', וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו. וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש. וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה, טוו את העזים. והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים, לאפוד ולחושן. ואת הבושם ואת השמן, למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים. כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לה'. (שם שם כא)
ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקדש לעשות אותה, והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא, מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומה הקדש, ויכלא העם מהביא. והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר. (שם לו ג)
ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד. (שם לח ח)
כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש, ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש. ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת, מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, וצפה ראשיהם וחשק אותם. ונחושת התנופה שבעים ככר, ואלפים וארבע מאות שקל. ויעש בה את אדני פתח אהל מועד ואת מזבח הנחושת ואת מכבר הנחושת אשר לו, ואת כל כלי המזבח. ואת אדני החצר סביב ואת אדני שער החצר, ואת כל יתדות המשכן ואת כל יתדות החצר סביב. ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש, ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה. (שם שם כד והלאה)
שלשה עשר מינים הם, (דהיינו זהב וכסף וכו'), חוץ משתים עשרה אבנים יקרות אלו, (אבני מלואים), וכלם עולים (כ"ה) לכ"ה אותיות, בסוד העליון של היחוד, וכנגד אלו חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד הפסוק של היחוד, שכתוב שמע ישראל הוי"ה אלקינו וגו', שהן כ"ה אותיות מפותחות, נחקקות בסוד עליון. (תרומה רמב, ועיין שם עוד)
כשנעשתה כל העבודה היה צריך משה למנות הכל, כדי שלא יאמרו ישראל שנשאר כסף וזהב, ועומד לקחת אותו, ועל כן היה צריך לספור חשבון לפני ישראל, משום שכתוב, והייתם נקיים מה' ומישראל, ומשום זה כתוב, אלה פקודי המשכן משכן העדות, כי רוח הקדש, (שהוא המלכות הנקרא משכן), היה מראה לכל, החשבון של כל זהב וכסף שנדבו ישראל, ורוח הקדש היה אומר, וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו', כל הזהב העשוי למלאכה וגו', משום שהקב"ה רצה בהם, באלו האומנים, ורצה להראות נאמנותם לפני הכל.
תא חזי, בשעה ההיא שנעשתה עבודת המשכן, היה סטרא אחרא הולך ומשוטט להשטין, ולא מצא עילה על אמונת האומנים, עד שהקב"ה הכניע אותו לפני משה, והוא (הסט"א) עשה חשבון הנאמנות בעל כרחו, והראה נאמנות שלהם לפני הכל, וזה סוד שכתוב אלה פקודי המשכן... וכתוב אשר פקד על פי משה, ששם, (על פי משה), נתמנה ומופקד, עד שנעשה החשבון של המשכן לפני משה וישראל כולם...
אשר פוקד על פי משה, עד עתה עוד איני יודע אם המשכן פוקד, או העדות, (שאומר פקודי המשכן משכן העדות, ומשיב), אלא ודאי העדות פוקד, משום שמיום שנסתלקו האבות מן העולם, וכל אלו השבטים בני יעקב, ונשארו ישראל בגלות, באלו הצרות שנשכחה מהם הידיעה של סוד השם הקדוש העליון הזה, שהוא השם עדות, שהוא קיום שמים וארץ, (דהיינו המוחין דזו"ן), כי אלו שתי אותיות (י"ה), הקימו עליונים ותחתונים וכל צדדי העולם... (פקודי יח, ועיין שם עוד)
אלה פקודי וגו', רבי ייסא אומר, כיון שכל החכמים עשו את המשכן היה צריך לעשות חשבון מכל אלה המלאכות שנעשו בו, מהו הטעם, משום שכל חשבון וחשבון כשהיה נעשה החשבון כך היתה מתקיימת העבודה ההיא, והיה מתקיים במקומו. וישראל כולם, כמו שהיה תחילה לרצונם במה שהתנדבו, כך היה רצונם בחשבון ההוא, (כלומר, שעל ידי רצונם המשיכו המוחין דחשבון ההם), ואז נתקיימה כל העבודה על ידי רצון ההוא, ועל כן צריך כאן חשבון, משום שבחשבון נתקיימה העבודה... (שם מח, ועיין שם עוד)
כעין זה, כל הזהב העשוי למלאכה, מהו העשוי, היינו כאן הסתכל הקב"ה, כשנתנו ישראל הזהב לעגל, והקב"ה הקדים להם זהב זה לרפואה, כי הקדים להם זהב המשכן לזהב ההוא של העגל, כי כל הזהב שהיה עמהם, ונמצא עמהם, נתנו לתרומת המשכן, (כי הכי) יעלה על דעתך שנמצא עמהם זהב כשעשו את העגל, והם פרקו אזניהם לקחת הזהב ההוא, שכתוב, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, ועל כן הקדים זהב התרומה לכפר על מעשה העגל. (שם סח)
רבי יצחק שאל לרבי שמעון, אמר לו, הרי העמדנו, שהברכה אינה שורה בדבר העומד במדה ובדבר העומד בחשבון, אם כן, כאן במשכן, למה היה הכל בחשבון, אמר לו הרי למדנו, אבל בכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, (דהיינו הנמשך מקו אמצעי המייחד ימין ושמאל), אם החשבון בא מצד הקדושה, שורה עליו ברכה תמיד, ואינה עוברת ממנו, מאין לנו, ממעשר, משום שבא החשבון לקדש, נמצאת בו הברכה, כל שכן המשכן שהוא קדש, ובא מצד הקדש... (שם פד)
ואת האלף וגו', תא חזי, למדנו, שאלו השקלים שכח אותם משה, ולא ידע מה שנעשה מהם, עד שיצא קול ואמר, ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים... (שם קח, ועיין שם עוד)
רבי יהודה פתח, והנשיאים הביאו את אבני השהם וגו', מה השנוי, דברים אלו הקריבו הנשיאים ולא אדם אחר, והרי כתוב, כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', וכתוב ואבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן. אלא אמר הקב"ה, אף על פי שבכולם תלויה נדבה זו, יביאו את אלה האבנים הנשיאים, מה הטעם, הוא משום שהאבנים נמצאו על לב הכהן, אמר הקב"ה יבואו הנשיאים שלבם גאה עליהם, ויביאו אבנים אלה הנמצאות על לב הכהן, ויתכפרו מגאות לבם, ובכתוב והיו על לב אהרן בבואו לפני ה', ועל כן והנשיאים הביאו את אבני השהם וגו', לכפר עליהם. (ויקרא שצא)
ומה כתיב, קחו מאתכם תרומה לה', ולא מערב רב, כי לא נקראו (ישראל) קהלה וחבור עד שנעבר מהם הערב רב, בזמן (שהערב רב) מתערבים ביניהם, כביכול), כאילו לא היו גוי אחד, ומשום זה, קחו מאתכם תרומה, ולא משותפות אחרת, (דהיינו הערב רב), כי איני רוצה לשתף אחרים ביני וביניכם... (פנחס תעו)
אמר רבי אבא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופיא של אומא זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. תנא ריב"ח הדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור, יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל. רבי חגי בשם רבן שמעון בן גמליאל, שלש תרומות נאמרו בפרשה זו, זאת תרומת אדנים, ותרומת שקלים ותרומת המשכן. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו', זו תרומת אדנים, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, זו תרומת שקלים, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זו תרומת המשכן. תרומת המשכן למשכן, מה שירצו יעשו, תרומת שקלים לקרבן, מה שירצו יעשו, כדי שיהא יד כולן שוה, תרומת אדנים לאדנים, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אמר רבי אבון אף בפרשה הזאת נאמר בה ג' תרומות, מחצית השקל תרומה לה', יתן תרומת ה', לתת את תרומת ה'. (שקלים ב ב)
ועוד שאלו, בגיבוי כסף אתה מוצא מאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנה, דכתיב בקע לגולגולת, מחצית השקל בשקל הקודש וגו', ובנתינת הכסף אתה מוצא מאת ככר, דכתיב ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו', משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה, או אינו בקי בחשבונות, נתן מחצה ונטל מחצה, ומחצה שלם לא החזיר. אמר לו משה רבינו גיזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה, ומנה של קודש כפול היה... (בכורות ה א, וראה שם עוד)
אמר רבי נתן, בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן, לא רצה ליטול עצה מנשיאי ישראל, והיו נשיאי ישראל יושבין ושותקין, ואומרים עכשיו יצטרך לנו משה, כיון ששמעו שהעבירו קול במחנה שנאמר והמלאכה היתה דים, אמרו, אוי לנו שלא היה לנו שותפות במלאכת המשכן, עמדו והוסיפו דבר גדול מעצמם, שנאמר (שמות ל"ח) והנשיאים הביאו את אבני השהם. (פרק יא א)
ראה משכן-מעשה, שמות לג י.
דבר אחר, ראו קרא ה' בשם בצלאל, הדא הוא דכתיב (הושע י"ד) ארפא משובתם אוהבם נדבה, מה כתיב למעלה, הביאו בני ישראל נדבה לה', ואחר כך ראו קרא ה' בצלאל, אלא כשעשו העגל אמר הקב"ה למשה, ועתה הניחה לי וגו', אמר לו בדוק אותם שיעשו את המשכן, מה כתיב באותה קלקלה, פרקו נזמי הזהב, ומה הביאו נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז, בנזמים חטאו, ובנזמים מתרצה להם... אמר משה לפני הקב"ה, כתבת (שמות כ"א) כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור, הרי הביאו ה', חח, ונזם, וטבעת, עגיל וכומז. (שמות מח ז)
...ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן, אלא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה שיעשה משכן, מיד ויבואו כל איש וגו', לכמה ימים הביאו כל הנדבה, אמר רבי יוחנן לשני בקרים הביאו והותר, שנאמר (שמות ל"ו) והמלאכה היתה דים וגו', ונכנס משה אצל בצלאל, ראה שהותיר מן המשכן, אמר לפני הקב"ה, רבון העולם, עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן, כיון שבא ליתן חשבון, אמר להם כך וכך יצא למשכן, וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות. (שם נא ב)
...אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואני עושה לפניכם חשבון, אמר להם משה אלה פקודי המשכן, כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב, שכח באלף ושבע מאות וע"ה שקל, מה שעשה ווים לעמודים, התחיל יושב ומתמיה, אמר, עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר משה נטלן, מה עשה, האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשוים ווים לעמודים, אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. מי גרם לו, על ידי שישב ופייסן, הוי אלה פקודי המשכן. ולמה עשה עמהם חשבון, הקב"ה ית"ש מאמינו, שנאמר (במדבר י"ב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ולמה אמר להם משה באו ונעסוק במשכן ונחשוב לפניכם, אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים אחריו, שנאמר (שמות ל"ג) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה, והביטו אחרי משה, ומה היו אומרים, רבי יוחנן אמר אשרי יולדתו של זה... רבי חמא אמר היו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם, וחבירו אומר לו, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהיה עשיר, כששמע משה כך, אמר להם משה, חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם באו ונעשה חשבון, הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות. (שם שם ד)
...הכל הביאו נדבתן למשכן זהב, הדא הוא דכתיב, וזאת התרומה וגו', ורב פנינים, זו נדבתן של נשיאים, דכתיב והנשיאים הביאו וגו', וכלי יקר שפתי דעת, לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, ואמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי, אמר לו הקב"ה, חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל, שמכלם לא קרא הדיבור אלא למשה, ויקרא אל משה. (ויקרא א ו)
ויקריבו נשיאי ישראל, למה נזדרזו הנשיאים לבא להקריב תחלה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מלואים באחרונה, לפי שבשעה שאמר משה כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן, ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא, אמרו יביאו העם, ומה שיחסר נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל הנדבה ובזריזות, ראה מה כתיב (שמות ל"ה) ויבאו האנשים על הנשים, שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא, ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, וכתיב והמלאכה היתה דים וגו'. לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר צוה משה ויעבירו קול במחנה וגו', והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן, אמרו, הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בגדי כהן גדול, הדא הוא דכתיב, והנשיאים הביאו את אבני השוהם וגו', אמר הקב"ה בני שנזדרזו יכתב שהביאו והותר, והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם, שכן כתיב והנשיאם חסר יו"ד... כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו מה יש לנו להביא, הלכו והביאו עגלות, שיהיו נושאים עליהם את המשכן... (במדבר יב יט)
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, אמר להו הקב"ה אין אתם מביאין משלכם אלא מביזת הים שנתתי לכם, שנאמר (תהלים ס"ח) כנפי יונה נחפה בכסף. ותכלת וארגמן, תכלת שצובעין אותו בדם זכר לאות, שכבר התקינו אבות העולם תולעת, שנאמר (ישעיה מ"א) אל תיראי תולעת יעקב. ועורות אילים בזכות יעקב, שנאמר (בראשית כ"ו) ואת עורות גדיי העזים, אמר הקב"ה השמים ושמי השמים לא יכלכלו אותי, ואשרה שכינתי בתוך עורות גדיי עזים.
דבר אחר ותכלת וארגמן וגו', אמר רבי יהודה ברבי סימון, אמר הקב"ה לישראל, לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי, י"ג דברים שהפרשתם לי כנגד י"ג דברים שעשיתי לכם במצרים, ואלו הן, (יחזקאל ט"ז) ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזנך, ועטרת תפארת בראשך, ולחמי אשר נתתי לך, סולת שמן ודבש האכלתיך, הוי כנגד י"ג דברים שהפרשתם לי ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי, אמר דוד אשירה לה' כי גמל עלי (תהלים י"ג), ולעולם הבא אני פורע לכם כנגד י"ג דברים אלו, (ישעיה ד') וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה... (שם ה)
ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים, רבי יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר, וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ורבי נחמיה אומר מעשה נסים היתה, ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה. ועורות תחשים, למה, דכתיב אורך היריעה האחת שלשים באמה, מי מביא לך יריעה של שלשים אמה, אלא מעשה נס, לשעה נבראה ונגנזה. (שם ו)
וזאת התרומה וגו', זהב כנגד מלכות בבל, דכתיב ביה (דניאל ב') אנת הוא ראשה די דהבא, כסף כנגד מלכות מדי, דכתיב (אסתר ג') ועשרת אלפים ככר כסף, נחושת כגנד מלכות יון, שהיא פחותה מכולם, ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום, שנאמר (בראשית כ"ו) ויצא הראשון אדמוני... (שם ז)
אלה פקודי המשכן, זה שאמר הכתוב (ש"ב כ"ב) ותפלטני מריבי עמי... ומדבר במשה, כשעשה המשכן אמר משה יודע אני שישראל איכפת להן משיחין באחיהם ובאמותם, שנאמר (תהלים נ') תשב תדבר בבן אמך תתן דופי... אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות עמהם אלה פקודי המשכן, והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחושת... מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עינו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים, התחיל להשיב להם בקול רם, ואת האלף וגו', באותה שעה נתפייסו ישראל... (פקודי ז)
ונחושת התנופה, ונחשת הכלות, שכן בלשון יון קורין לכלה נינפי, אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם, שלא יהיו משמשין מטותיהן... משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה, ופרין ורבין, והקב"ה פוקדן לאלתר... כיון שאמר לו הקב"ה למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שהם ואבני מלואים הביאו בזריזות הכל, אמרו הנשים מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן, עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין, אמר לו הקב"ה למשה, משה על אלו אתה מבזה, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים... (שם ט)
ויקריבו נשיאי ישראל, את מוצא בשעה שהכריז משה ואמר קחו מאתכם תרומה, מה עשו הנשיאים, אמרו לא היה משה יודע לומר לנו אלא שנעשה את המשכן, מה עשו לא נתנו נדבה, אמרו אלו עושין את המשכן, ולנו הוא אומר שניתן נדבה, אמר להם הקב"ה חייכם שאני מודיע לכם שאיני צריך לכם, מה כתיב שם, והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר... (נשא כז)
דובר שקרים לא יכון וגו' לבקרים אצמית, אמר רבי יוחנן לשני בקרים הביאו ישראל נדבת המשכן, שנאמר (שמות כ"ה) בבקר בבקר, בזכות זה לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. ויקחו לי תרומה, (שמות כ"ה) מהו לאמר, אמר רבי הושעיה אמר הקב"ה צא אמור להם דברי כבושין, מעלה אני עליכם כאילו הייתי צריך לטעון עולמי, ואי זה דבר שיטעון עולמי, זה המשכן, כיון שהביאו הנשיאים את העגלות ואת הבקר, אמר לו הקב"ה קח מאתם, אמר לו משה שמא נביא אחר חידש להם דבר זה, אמרו לו יהיו לעבודת המשכן, וכמה היו קיימות, רבי חנינא בשם בר קפרא ורבי יודן בשם רבי שמואל בר נחמני עד הגלגל, שנאמר (הושע י"ב) בגלגל שורים זבחו, אבא בר כהנא אמר עד נוב היו קיימות, רבי אבהו אמר עד גדעון, רבי חמא בר חנינא אומר עד שנבנה בית המקדש וקרבן שלמה, אמר רבי לוי מאי טעמא, (דה"ב ז') ויזבח שלמה את זבח הבקר, זבח בקר לא נאמר אלא זבח הבקר, אותן הבקר שהביאו הנשיאים לטעון את המשכן, רבי איבו בשם רבי מאיר אומר עד לעתיד לבא הן מתוקנות להפרע מן הרשעים, שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. (מזמור קא)
ראה משכן-כללי פרק יז.
ויקחו לי תרומה, כתיב לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צב-אות (חגי ב' ח'), אמר הקב"ה לישראל התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסתכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, ולפיכך אמר ויקחו לי, משלי. דבר אל בני ישראל, להוציא החרש שאינו שומע ואינו מדבר. אשר ידבנו לבו, להוציא השוטה שאין לבו נודבו. מאת כל איש, להוציא את הקטן שאינו איש. ומנין שלא יקחו מן הגוים, שנאמר דבר אל בני ישראל, ולא ממי שאינו מישראל... (שמות כה ב, וראה שם עוד)
ויבאו האנשים על הנשים, מה בא ללמדנו, כי אמרו ישראל במה יתכפר עון פריקת נזמי נשותינו ובנינו ובנותינו אשר נתנו לעשות אלהי זהב, וכיון שהקהילם משה מיד באו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם לכפר על נפשותיהם, חח יכפר על מעשה ידם, ונזם יכפר על שמיעת אזנם, וכומז הוא דפוס הרחם ויכפר על מקורם בשביל שלא נזהרו בדם נדה... (שם לו כב)
דבר אחר דבר אל בני ישראל ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי תרומה, כל דבר שנאמר בו לי, בעולם הזה ובעולם הבא. דבר אחר ויקחו לי תרומה, כל דבר שנאמר בה לי יש בה ברכה... ויקחו לי תרומה, רבי אומר עשר תרומות הן, תרומה, ותרומת מעשר, חלה, ובכורים, ותרומת הארץ, ותרומת תודה, תרומת שקלים, ותרומת משכן, ותרומת מדין, ותרומת שלמים... תרומת המשכן שממנה היו עושין גופו של משכן ושמן המאור וקטורת הסמים ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול...
ויקחו לי תרומה, מי שנאמר בו לה' הארץ ומלואה, אשר לו הים והוא עשהו, ואומר הן לה' אלקיך השמים, והוא צריך לבשר ודם, אלא שחומד לישראל לשרות שכינתו בהם, כאב שמחמד לבניו לכך נאמר ויקחו לי. והרי דברים קל וחומר, ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל בלשון פיוס, כמה דאת אמר דברו על לב ירושלים, האומות שהן דוחקין לישראל ונוטלים ממונם על כרחן מה תהא עליהן...
וזאת התרומה וגו', מלמד שהראה הקב"ה למשה ג' תרומות, אחד של משכן, ואחד של מקדש ראשון, ואחד של מקדש שני, שנאמר זהב וכסף ונחושת, זהב כנגד משכן שעשה משה, שהיה חביב על הקב"ה כזהב, וכסף זה מקדש ראשון שבנאו שלמה, דכתיב בו אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, נחשת זה מקדש שני, שחסר ה' דברים... (שמות פרק ה, שסג)
והנשיאים הביאו את אבני השהם, כתיב וילקטו אותו בבקר בבקר, וכתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. והנשיאם הביאו, תנא נשיאים ממש, וכן הוא אומר נשיאים ורוח וגשם אין. (שם פרק לה, תיא)
אשר ידבנו לבו, לפי שהתנדבו ישראל במלאכת המשכן בכל לבם, אף הקב"ה מפייסן בלב, דכתיב דברו על לב ירושלים (ישעיה מ'). דבר אחר ידבנו לבו, משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש שהתנדבו אותו בלא לב שלטה בו יד אויב... תקחו את תרומתי, מכאן שממשכנין על השקלים, וכופין אותו עד שיתן. (שמות כה ב)
מאת כל איש, מנין אתה אומר שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היה ראוי להעמיד אהל וקרסיו וקרשיו וכל כליו, תלמוד לומר מאת כל איש. דבר אחר מאת כל איש, אמר רב שמואל כשבא משה אצל ישראל ואמר להן אמר לי הקב"ה עשו לי מקדש, אמרו לו הנשיאים אנו משלנו נעשה המשכן, אמר להן משה, לא צוני הקב"ה אלא דבר אל בני ישראל ויקחו מאת כל איש, מיד פירשו הנשיאים. (שם)
זהב וכסף ונחושת, תרומת המשכן כנגד גופו שלאדם, זהב זו הנפש, כסף זה הגוף, נחשת זו בת קול, כמה דאת אמר נוצצים כעין נחושת קלל (יחזקאל א' ז'), תכלת אלו הגידים, וארגמן זה הבשר, תולעת שני זה הדם, ושש זה הכרס, ועזים זה השער, ועורות אילים מאדמים זה עור הפנים, ועורות תחשים זה עור הראש, ועצי שטים אלו העצמות, שמן למאור אלו העינים, בשמים לשמן המשחה זה החוטם, ולקטורת הסמים זה הפה והחיך... אבני שוהם ואבני מלואים, אלו הכליות והלב, שהלב נמשל באבן, אמר הקב"ה יהיו לבך וכליותיך שלמים כדי שיזכו לאפוד ולחושן...
דבר אחר רבי שמואל אמר, תרומת משכן כנגד העליונים, זהב זו חמה, וכסף זו לבנה, ונחשת זה מערב, בשעה שהחמה שוקעת פני המערב נראה כנחשת, תכלת זה הרקיע, וארגמן אלו העננים, תולעת שני זו הקשת, ושש אלו השרפים שש כנפים, ועזים זה מזל גדי, ועורות אילים מאדמים אלו הברקים, ועורות תחשים אלו הרעמים, ועצי שטים אלו הזיקין, שמן למאור אלו שבעה מזלות, בשמים לשמן המשחה זה הטל שהוא יורד ומבשל את הפירות, ולקטורת הסמים אלו הגשמים, אבני שהם אלו אבני ברד, ואבני מלואים אלו אבני השלג. דייך שאמר הקב"ה כשם ששכינתי בשמים, אם תעשו לי מקדש בארץ הריני שוכן בו, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ומפני מה ששה עשר דבר לא עשרים ולא שלשים, שאת מוצא משם עד משה רבינו ששה עשר אבות, ואלו הן... וגזר הקב"ה שלא יתן את התורה עד כלות ששה עשר דורות, והוא משה רבינו. (שמות כה ג)
זהב וכסף ונחושת, רבי יצחק אמר לא בא הכתוב אלא להודיע עשרן שלישראל, שלא יהיו אומות העולם אומרים עניין היו ישראל במצרים, סכופים ומרודים, נראה עשרן ונגלה שבחן שהיו מביאין והולכין זהב וכסף ונחושת וכל דבר שבקש, עד שהכריז עליהן שלא יביאו יותר. נראה שבחן במלאכת המשכן, מהן היו חושבין ומה היו רוקמין... נראה שבחן בגבורה שעשו אותו לששה חדשים, מה שלא מצינו בשלמה שבנה בית המקדש לשבע שנים, ועליהן הכתוב אומר שחורה אני ונאוה... (שם לה ד)
והנשיאים הביאו, אמר רבי שמואל בשעה שבא משה אצל ישראל ואמר להן אמר לי הקב"ה עשו לי מקדש, אמרו לו הנשיאים אנו משלנו נעשה את המקדש ואל ישתתפו בו ישראל, אמר להן לא כך צוני הקב"ה, אלא דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. מיד פירשו ולא נשתתפו עם הצבור, ומה תלמוד לומר והנשיאים הביאו, שנתעלו על ישראל כעננים, לבגדי כהונה הביאו, לא למלאכת המשכן, וכיון שראו שהשלימו ישראל כל מלאכת משכן משלהן, מיד עמדו ונתנדבו והביאו עגלות למשכן...
רבי חנניה בר חנינה אמר, נס גדול נעשה לו למשה במשכן, בשעה שאמר לו הקב"ה ועשו לי מקדש, אמרו נשיאים אנו נתקנו מעצמנו, אמר להן לא נאמר לו אלא מאת כל איש, מיד פירשו, אמרו עתה תראה שאתה צריך לנו. כיון שבאו לבגדי הכהונה בקשו אבני שהם ואבני מלואים ולא סיפקה ידן שלציבור לכך, נעשה לו נס, והיו ענני הכבוד מביאין לו אבנים טובות ומרגליות, ולכן הוא אומר והנשיאים הביאו, נשאים כתיב, כענין שנאמר מעלה נשאים מקצה הארץ (תהלים קל"ח)... ואל תתמה על הדבר, הרי שמיר שכתב בו אבני שהם ואבני מלואים לא נמצא ולא ימצא אלא בימי משה בלבד ובימי שלמה לבנין בית המקדש. (שם שם כז)
ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מה היא, אם כפרת אהרן אם כפרת צבור, אמור מעתה שלא היתה כפרה זו, אלא בשעה שיצא כרוז להתנדב לבית המקדש, אמר משה שמא ידחק ישראל זה את זה בין איש בין אשה ויביאו שלא בטובה, אלא כפרה זו תהא שלא יהיה דבר גזל קרב במקדש. (ויקרא ח טו)
מליל עם בני ישראל ויסבון קדמי אפרשותא, מן כל דיתרעי לביה ולא באלמותא תסבו אפרשתי. (שמות כה ב)
וענני שמיא אזלין לפישון ודליין מתמן ית אבני בודלוות חילא וית אבני אשלמותא לשקעא באפודא ובחושנא, ומחתן יתהון באנפי מדבחא. אזלין רברבני ישראל ומייתן יתהון לצרוך עבידתא. ותייבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן ית בושמא בחירא וית משחא דזיתא לאנהרותא, וית אפרסמא דכיא למשח רבותא ולקטורת בוסמיא. (שם לה כז)
ראה עוד משכן-הקמה ויקרא ח טו.
זהב וכסף - כלם באו בנדבה איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן שהוצרך שם כסף יותר, ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוהו לכלי שרת. (שמות כה ג)
ראה משכן-מעשה שמות כה ה.
והנשיאים הביאו - כי בצאתם ממצרים ונצלום כל איש שאל כפי מעלתו, והנה דבר גדול היה שנמצא שמן למאור ביד הנשיאים אחר חדשים רבים שיצאו ממצרים. (שם לה כז)
אשר נשאו לבו - על החכמה של העושים במלאכה, ואמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב אבל יזכיר בהם נדיבות, וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה - כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן... (שם לה כא)
ויבואו האנשים על הנשים - בעבור שהנדבה בתכשיטין מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להן הביאו עמהם, כי טעם "על הנשים", שהן היו שם בראשונה, והאנשים נטפלו להן... ואמר שבאו כולם בחח ונזם וגו', כי נמצאו לכלם כלי התכשיט, ואמר כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע, ואמר וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן, כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם, ואמר אשר נמצא אתו עצי שטים, כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים... ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחשת, על כן תקרא זו תנופה וזו תרומה, כי המביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה, או הלוקחים יניפו הזהב להראותו לשבח המביא על נדבתו... ויתכן גם שיקרא גם הנחושת תנופה, שהיה חשוב להם יותר מן הכסף, מפני שלא היה נמצא בידם ממנו, או שהיה חשוב מאד, כענין שנאמר וכל נחשת מוזהב. (שם לה כב)
ויקחו מלפני משה - הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו, ובמחרת בהשכמה וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה, והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא, והיתה דים והותר, ולא היתה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות. והזכיר הכתוב "מרבים העם להביא" לשבח את העם המביאים בנדבתם ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמים... (שם לו ג)
במראות הצובאות - רש"י, והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וגו', והכומז כפי מדרשו יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע, לא היה משה בוחר בכך, עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה "אשר צבאו פתח אהל מועד", אולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין... והיה נחושת המראות קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן, להעשות בהן כל הכיור וכנו, וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו עליהן כן בשמחה, והתנדבו לתת בו כל מראותיהן. (שם לח ח)
...אבל אלה פקודי ירמוז אל אשר יזכיר בפרשה למטה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפוייהם וחשוקיהם, ונחשת התנופה שהוא שבעים ככר, שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצרות והיתדות, הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר, ציפוי הקרשים והבריחים וממנו ביד אלעזר הארון והכפרת והמנורה והשולחן ומזבח הזהב. והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו, לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל, ולכן לא הזכיר כאן פקודת אלעזר, כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן, לא על המסעות... ולא הזכיר כאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם, ולא ידע משה משקלו. (שם שם כא)
על הנשים - לשלל מהן תכשיטיהן, דבר אחר עם הנשים. (שמות לה כב)
אבני השהם - כל אחד מהנשיאים הביא אבן שבטו לחושן. (שם שם כז)
תקחו את תרומתי - אחר שהזכיר נדיבות הלב, יחס התרומה אליו, שאמר תרומתי, כי אז יהיה רצונו דבק בהם, כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין, ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' היא, ואם אינו נותנה נענש, ואם נתנה כבר יצאה מרשותו, ואין לו בה כלום, ויתכן לפרש כי מה שהזכיר בכאן שלש תרומות, ויקחו לי תרומה, את תרומתי, וזאת התרומה, שהם כנגד שלש תרומות שהעולם נתרם בהם, והם החכמה והתבונה והדעת, כענין שכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג'), ונרמז במעשה המשכן, לפי שהמשכן שקול כבריאת עולם, ומפני זה הזכיר בכאן ג' תרומות כנגדם, וכנגדם תרמו ישראל במדבר ג' תרומות... וג' תרומות הללו השתים קדש והשלישית חול, השתים קדש היא התרומה שבכאן ותרומת המזבח, שהם קדש, כי היו שתיהן לצורך הקב"ה ולכבודו, אבל השלישית היתה לצורך ישראל ולתועלתם, שבה היו מתכפרין, כענין שכתוב, (שמות ל') ונתנו איש כופר נפשו, וכנגדם נצטוו ישראל בג' תרומות כשנכנסו לארץ, השתים קדש והשלישית חול, והיא תרומת חלה...
ועל דרך הקבלה, ויקחו לי תרומה, ויקחו אלי כנסת ישראל שהיא תרומה, והיא הנקראת זאת, ולכך אמר וזאת התרומה... ולפי שהכל תלוי במחשבה ובכוונת הלב, על כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ולזה רומז במדרש הוא שאמרו ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי, אותי לוקחים כביכול, אמר הקב"ה, קחו אותי שאדור ביניכם... ויש לך לדעת, כי מן "ויקחו לי" עד "וזאת התרומה" מדבר בתרומה העליונה, "אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת", מדבר בתרומת המשכן, ובאור הענין, כי כשיביאו בני ישראל תרומת המשכן, שהיא זהב וכסף ונחושת וכל השאר, יביאו עמם התרומה העליונה, וזה ביאור ועשו לי מקדש, זו תרומת המשכן, ושכנתי בתוכם, זו תרומה עליונה... (שמות כה ב, ועיין שם עוד)
זהב וכסף ונחושת - הזכיר שלשה מיני מתכות, ושלשה מינים מצמר, ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ, שהוא התולעת, ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור. וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת, אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם, ואחר כך הזכיר ושש, שהוא הפשתים... (שם שם ג)
כל הזהב - ה' מיני זהב, חח, ונזם, וטבעת, וכומז, כל כלי זהב, כנגד העשוי להם ה' ענוין: פרך, מרר, ענוי, לחץ, עבודה קשה. (שם לח כד)
ויקחו לי תרומה - כבר העירו חז"ל שהמשכן נעשה בתמונת העולם הכללי, ונעשה מנדבת לבם, כמו שהעולם נברא ממנו בתורת נדבה ולא בחיוב, וזכר י"ג דברים בנדבה, כמו שבמציאות העולם ד' יסודות וט' גלגלים שמהם הושתת, וכמו שאמרו בחגיגה י"ג שגער בהם שלא יתפשטו עוד, כן הכריז במשכן "אל יעשו עוד מלאכה"... (שמות כה ב)
ויקחו לי תרומה - חפצתי שגבאים יקחו, ובני ישראל לא המתינו לגבאים, ותיכף יצאו והביאו עד בלי די, ולא נשאר לנשיאים שחשבו לגבות, זולתי האבנים והשמן. אשר ידבנו לבו - ולא יגבו בזרוע, כענין שממשכנים על הצדקה. (שם)
וזאת התרומה - ולא יקחו שוה כסף, כי אם רק הנכנס למלאכה. (שם שם ג)
יביאה את תרומת - יביא הנדבה עם התרומה שאינה נדבה, מחצית השקל. (שם לה ד)
למלאכה אשר צוה ה' לעשות - הנה נדבת העם היא יתר ממה שצריך לאותה המלאכה שצוה ה' לעשות אותה בלבד, בלי תוספת וגרעון, שנתן מדה וקצב למשכן ולכל כליו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרע, לא כענין בבנין שלמה והורדוס. אל יעשו עוד מלאכה - לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה כמו מלאכת הטויה ומלאכת תקון העצים ותקון העורות וזולתם. (שם לו ה וו)
ויקחו לי - יש פניות רבות במעשה הצדקה, שנותן מפני אספת העם, או כדי שיתן אחר, או כדי שימשל בעם, וכאן אמר שיתנו לשמה, ולכן יפריש כל אחד בביתו לשם ה', ותהיה לו מצוה. ויקחו - ההבאה אל הגזבר, תקחו - וגם הנתינה ליד הגזבר. מאת כל איש - אף שכל תרומה היא קטנה בפני עצמה, אחשב כאליו כל תרומתי מאיש זה. (שם כה ב)
והם הביאו אליו עוד - גם העושים במלאכה לא פטרו את עצמם, באמרם דיינו במה שיגענו. (שם לו ג)
תרומה - פירש רש"י הפרשה, שלא יתנו כל ממונם, ולכך קרא גם החובה תרומה, והזכיר כאן ג' התרומות, אף שפירש רק אחת, לומר שיתנו תרומה כך שישאר להם עוד לתת של חובה, ועוד שבעגל חטאו בג' דברים השייכים לאדם, בנפש שדימו שיש בו ממש, ובמעשה שהיו זובחים לו, והמעשה מתייחס לגוף, וחטאו בממונם שהיה להם רוב זהב, והיו צריכים כפרה נגדם. והנה בגוף ובנפש כולם שוים, לכן היו התרומות שוות מחצית השקל לכל אחד, שנפש וגוף הם שני חצאים, ותרומה אחת היתה לקרבנות המכפרים בעד הנפש, והשניה לאדנים, שהם בית קבול ויסוד הבנין, וכן הגוף, והתרומה הג' נגד הממון, שבו אין כולם שוים. (גור אריה שם כה ב)
זהב - לרש"י מנה י"ג דברים, ואף על פי שכתובים ט"ו, להרב אליהו מזרחי תכלת וארגמן ותולעת שני כולם צמר, ואחד, וזה אי אפשר, אלא האבנים שהיתה רק נדבת הנשיאים לא מנאם. (שם שם ג)
וכומז - קבלם אף על פי שהוא כלי של אותו מקום, לפי שהם שמירה מהזנות, והמראות שהן נחושת קלל לא נשתנו בכיור. (שם לה כב)
קשה, מתחילה קורא התרומה על שמנו, כמו שכתוב "מאת כל איש" וגו', ואחר כך קורא התרומה על שמו יתברך, "תקחו את תרומתי", אלא הענין הצורך למלאכת המשכן היה רב מאד יותר מהנמצא, כי הזהב היה זהב טהור, שאינו נמצא הרבה, וכן שאר ענינים החשובים, ועם זאת היתה מגעת הנדבה יותר מכדי הצורך, וזה הדבר היה מצד הברכה שנתן השי"ת בנדבה, שמן המעט נעשה רב, וסיבת הברכה היתה מצד נדבת הלב, רצוני לומר איש אחד הביא חתיכת זהב בלב טוב, והיה מצטער שלא היה בידו יותר, והיה מתאוה ליתן בכפלים, רק שלא היתה בידו, הקב"ה היודע מחשבות צירף מחשבתו הטובה למעשה, ושלח הברכה במה שנתן שנעשה בכפל, דהיינו סך שהיה מתאוה בנדבת לבו, אף שלא היה בפועל נמצא, שזה המותר הקב"ה הוא הנותן, ותרומה זו היא שלו, והיא באה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, נמצא זה המתנדב נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית... (תורה שבכתב תרומה)
וזאת התרומה אשר תקחו, לדעת רז"ל היתה תרומה זו לכפרה על זהב העגל, ולדעה זו נוכל לפרש שג' תרומות שנזכרו כאן הם ג' עבירות שעשו במעשה העגל, בשנים היו כל העובדים שוים, ובשלישית נתחלפו בפחות ויתר. ראשונה מה שקבלו את העגל לאלוה, ובחטא זה היו כל העובדים שוים, על כן הביאו תרומה ראשונה שהיו כולם שוים בה, ונעשו מהם כל האדנים, כי זה נגזר מלשון אדון, לכפר על מה שקראו לעגל אלוה. ב' מה שזבחו לו, שנאמר ויזבחו לו, ובזביחה זו היו גם כן כולם שוין, על כן באה תרומה שניה שיהיו כולם שוים בה, ונעשו ממנה קרבנות צבור לכפר על "ויזבחו לו", ג' הוא מה שכתוב "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב", ולא היתה יד כל אדם שוה בהם, כנגד זה באה תרומה שלישית שלא היו כולם שוין בה, כי אם איש לפי עשרו נתן, ומטעם זה מנה נדבת הנשיאים באחרונה, כי אצל העגל היו גם כן נותנים יותר מן העני, ועל כן נזכרו באחרונה דרך קנס, לפי שהיה להם חלק גדול בחטא זה...
זהב וכסף - רוב המפרשים הסכימו שהיו שם ט"ו דברים, שכל המשכן היה בנוי על תבנית שלשה עולמות, כי בי-ה ה' צור עולמים, שכל העולמות נבראו בשם י-ה, ועל כן באה כל הנדבה על המשכן וכליו במספר ט"ו, להורות שקיום כל שלשה עולמות תלוי במשכן זה... ומה שפתרם המדרש על ד' מלכויות... לתועלת ישראל, כדי שידעו שיש בידם זכיות, אשר בכחם יוכלו לעמוד כנגד כל ד' מלכיות אלו, שלא יוכלו לכלות את ישראל... (שמות כה ג)
ויקהל משה - פירש רש"י למחרת יום הכפורים, ובפרשת יתרו כתיב ויהי ממחרת וישב משה לשפט... שהיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו, והוא חושב כי הוא תפסו בדין, וזה לא יתכן, לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל, על כן הכריז משה תחלה מי בעל דברים יגש אלי למשפט... ואז היה מודיעם ענין הנדבה לאמר קחו מאתכם, היינו משלכם ולא משל חבריכם... ואולי היה מודיעם שכל דבר שב' חולקים עליו שלא יתנו לנדבה, עד כי יתברר תחלה הדין עם מי... (שם לה א)
ועוד נראה לומר מה שאמר תחלה "מאתכם", ואחר כך אמר "את תרומת ה'", לפי מחשבת הנותן, כי מי שאינו נותן מרצון אינו חושב שאינו נותן משלו כלום, כי אם משל הקב"ה, כי לו יתברך הכסף והזהב, אלא טועה בדעתו וחושב כי כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, על כן נאמר בו קחו מאתכם תרומה לה', אבל כל נדיב לב היודע כי לו יתברך הכסף ומשלו הוא נותן לו, לפיכך יביאה מעצמו את תרומת ה', רוצה לומר שכבר הוא של ה', לכך קראה כאן תרומת ה'... לכך נאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, מהו עוד, אלא אמר שני סימנים טובים נראו בהם, והם מופתים על שנתנו נדבתם בשמחה, א' מה שהביאו מעצמם קודם שבא עליהם הגבאי לתבע ממנו מה שנדב כבר, ב' מה שהביאו אליו בבקר בפנים מאירות, ורמז עוד בבקר בבקר, שכל מי מהם שהיה יכול להקדים את עצמו לפני זולתו היה מקדים. (שם שם ה)
על הנשים - להמפרשים כמו עם הנשים, הודיע צדקת הנשים, שהסכימו ליתן תכשיטיהן, ונראה לומר כי זה באמת שבח להם, כי מן הדין היו צריכין ליתן, כי בשלמא האנשים שפרקו את נזמיהם ועשו מהם העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהם לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהם במעשה העגל, אם כן אינם צריכין לכפרה, ולמה יתנו תכשיטיהן, ומכל מקום מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן, אבל מכל מקום לא רצו הנשים להביא בידיהם למשה, כדי שלא יחשבו כי היה להם חלק בעבירה... ומדקאמר "על הנשים", משמע שבאו עליהם בכח גדול, כי לא רצו הנשים ליתן כל כלי הזהב, שלא יאמרו שהיה חלק להם בזהב העגל, והאנשים באו עליהם ולקחו מהם בזרוע כל כלי זהב... אבל ענין המטוה שלא היה בו חשד היו הנשים מתעסקות בו. (שם שם כב)
והנשיאים - ...והנשיאים לא היו יכולין להביא עוד שום דבר נדבה המתייחס אל כתב הלוחות, שנשברו בעקב העגל, שהוא העיקר של הלוחות, והוצרכו להביא שתי אבני שהם לכפרה על שבירת אבני הלוחות, וכפרה זו אינה חשובה כמו כפרת העם, על כן נחסר אות יו"ד משמם. (שם שם כז)
וזאת התרומה - טעם אומרו וזאת, אולי שיכוין לומר שלא יביאו ישראל נדבה ממין אחד או מג', אלא צריכין להביא מכל המינים, ואינם יוצאים ידי חובתם אלא מכל המינים... ואין הכונה שכל אחד מישראל יביא מכולם, אלא בכללות תרומת כל ישראל היו כל המינים. או ירצה לומר, שיקבלו מהמביאים כל הי"ג מינים, ולא יזלזל במביא פשתן ועורות וכו'. (שם כה ג)
יביאה את תרומת - פסוק זה מראה באצבע, כי בלבד המורגש יש המושכל, והוא מאמרם ז"ל כי מעשה התרומה מושכל היא בחינת השכינה, כי לה יקרא תרומת ה', ועל ידי מעשה התרומה יפעיל בה דבר טוב, ויחבר אוהל בל ימוט, ועיקר הרצון במעשה הוא המושכל, והוא אומר יביאה, פירוש יביא לבחינה הנעלמת עם תרומת ה', ואמר כל נדיב לבו, פירוש העושה דבר מנשיאות לבו, לצד התנועעות הרוחניות השוכן בלב בחשק הדבר יפעול במושכל נעלם, אבל אם יביאה תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל. (שם לה ה)
מלפני משה - פירוש קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו... כי כשאמר להם קחו מאתכם וגו' וגמר דבריו, כאלו אמר להם עמדו, או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה. (שם שם כ)
...וסידר הכתוב התכשיטים שהביאו להראות חיבת המתנדבים, שלא רצו להביא אלא דבר היותר מעולה וחביב אצלם הגם שעומדים לשבירה ולקלקול, אף על פי כן אהבה נפשם חיבת הקודש, והביאו כל תכשיטי נשיהם, חח ונזם וגו', ודקדק לומר נדיב לב, דע כי יש הפרש בין ידבנו לבו לנדיב לב, כי ידבנו לבו, יאמר על כל אשר יתנדב לבו, יש שידבנו הרבה ויש שידבנו מועט, אבל נדיב לב, יאמר על לב נדיב, כי כל מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת ולא יקפיד על החסרון, כי שמח בנתינה יותר מהקנין אצלו. ואמר כל כלי זהב - שלא הניחו להם כלי זהב... אולי רמז באומרו "על הנשים" שהביאום עליהם, ובבואם לפני משה הורידו עדים מעליהם ונתנום לתרומת ה', חיבה יתירה נודעת להם בזה לאדונינו. דרגה ב' הוא הזהב שאינו עשוי תכשיט, כנגד בחינה זו אמר "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'". ג' דברים שאינם בנמצא כי היו במדבר, וכנגד המביא מהם אמר "וכל איש אשר נמצא אתו" וגו'. ד' המדרגה שלמטה מכולן, בחינת הקנינים כסף ושוה כסף, אמר "כל מרים תרומת כסף" וגו'... (שם שם כב)
והם הביאו אליו עוד - פירוש מדברים הנעשים בהם מלאכה, כמו שתאמר מטוה של תכלת וגו' וזה סיבת עכבתם שלא הביאו עד אחר יום או יומים, כי עסוקים היו, ומביאים מלאכתם יום יום, אבל נדבת ממון כבר הביאו ביום ראשון בפעם אחת. (שם לו ג)
דים והותר, הם ב' דברים הפכיים, אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דיים... ואולי ישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום, לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך, חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו, ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב, והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיק להכניס בתוכה כל המלאכה, הגם שהותר, שהיה יותר מהצריך. (שם שם ז)
כל הזהב - ...ולא נחסר ולא נפשע ולא נגנב ממנו דבר, אלא הכל נכנס בכל מלאכת הקדש, ובזה הוציאו האומנים העושים במלאכה מהחשד, עוד ירצה להודיע נסים שנעשו בזהב המשכן, כי דבר ידוע הוא, כי בעשות האדם כלי מזהב או משאר המתכות, על כל פנים יתמעט משיעור משקל הזהב שנעשה ממנו הכלי... וכאן הודיע הכתוב שנעשה נס, שכל הזהב העשוי למלאכה היה בכל מלאכת הקודש, שלא נתמעט מאמצעות המלאכה, ואומרו "העשוי", רשם גם כן שכל המוכן למלאכה לא נותר ממנו דבר לבטלה, והכל נכנס בכל מלאכת הקודש. (שם לח כד)
ויקחו לי תרומה - התנה כמה פרטים, א' לא אמר ויתנו לי, שאז היה מצות עשה וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא על ידי שום הכרח. ב' לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו, או על מנת לקבל פרס, רק לשם ה' בלבד. ג' שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו, רק תרומה לבד. ד' מאת כל איש, שכבר ביארתי שבמקום שבא לקיחה על שלוקח מן הנותן ברצון דרך מתנה, יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב, שלא על ידי שום הכרח. ה' שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה אמר, "מאת כל איש". ו' שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר "אשר ידבנו לבו", כל מה שיתנדב, אפילו חוט אחד. ז' רמז כי כל הקנינים מתייחסים לה' ושלו הם, "תקחו את תרומתי". (שמות כה ב)
וזאת התרומה - צוה שלא יקחו רק ט"ו מינים הנחשבים, שהם עצמם נעשה מהם המשכן, לא שימכרו הנדבות או יחליפו ויקחו תמורתם. ובאשר היה המשכן שקול כנגד העולם כמו שאמרו רז"ל שנברא ביו"ד ה"א... (שם שם ג)
ובדרך הדרוש הנה עיקר נדבת תרומת ה' אשר חלה עליו הקדושה, היה נדבת הלב ותשוקת הרוח להתנדב, זה היה עקר הנדבה, כמו שכתוב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". והנה היה בין בני ישראל עניים, שלא היה בידם מאומה להתנדב, אבל התנדבו ברוחם, היינו שחשבו ברוחם שאם היה להם עושר גדול היו מתנדבים כל המשכן וכל כליו, והיו עושים הכל משלהם, וה' היודע מחשבת לבם קבל הסכמתם זאת כאילו התנדבו בפועל... וזה שאמר ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, רוצה לומר שכל איש מהמתנדבים לא נתנו רק מה שנשאו לבו, כסף או זהב וכו', אבל כל אשר נדבה רוחו - מי שלא הביא בפועל רק שרוחו לבד בנדבה... (שם לה כא)
ויבאו האנשים על הנשים - עתה יספר איך התנדבו בשמחה ובכל לב... ועתה רצו הנשים תחלה לתת את כל תכשיטיהן, והאנשים באו אחריהן, כי אין לקחת נדבה מן הנשים בלא רשות בעליהן. (שם שם כב)
כל הזהב - הנה בודאי התנדבו זהב יותר מן הצורך, כמו שכתוב, והותר, והובא אל אוצר ההקדש תחת הממונה איתמר. (שם לח כד)
ראה משכן-מעשה.
ויקחו לי - אי אפשר לומר כהמפרשים שהוא בנדבה, שהרי כופין זה את זה לבנות בית הכנסת, ובית דין מחוייבין לכפות על מצות עשה... אלא רוצה לומר שלא יקחו בכפיה. ואמר לי - לשמי, שעל ידי לקיחת הגזברין מתקדש בעל כרחן של בעלים. אשר ידבנו - ואם נמצא בנדבה יקחו גם כן... (שם כה ב)
וזאת התרומה - כל המנין של המינין מיותר, אלא לומר, שהשומא והכפיה אינם בערך ממון, אלא כפי מה שבידו מאותו המין, ומי שאין לו פטור. (שם שם ג)
קחו מאתכם - כדפירשנו, שימנו גבאים למקרה שלא ינדבו מעצמם מספיק. יביאה - ולא על ידי שליח, כדי שיראו המקבלים אם נותן מרצון או מבושה. וכסף - לאבן עזרא לא היתה תרומת כסף חוץ מהשקלים, ותימא, דכתוב בפסוק "כל מרים תרומת כסף" וגו', ונראה שלא ידעו אם יספיקו השקלים, ולכן תרמו כסף, והמותר בכסף וזהב הניחו, כי החשבון היה רק על מה שנכנס למשכן. (שם לד ד)
נשאו לבו - שלבו מכהו אם לא יתן כחבריו, או שמא ישא עונשו על העלמת עין. נדבה רוחו - ששכלו מיעצהו ורוחו הטובה. ולכל עבודתו - כלים לעשות בהם המלאכה. על הנשים - מה שנתנו באו בעליהן עמהן, שהתכשיטין מתנת האנשים לקישוט, ואין להן רשות לתת בלי דעתם. או שהביאו כל כלי זהב - מתנה מרובה, שאסור לקבל מהן בלי דעת בעליהן. (שם שם כא וכב)
משכן העדות - איתא ברבה, ששאל משה מה לעשות בנותר, ואמר לו הטל על משכן העדות. פירוש משכן העדות הוא ארון עץ שעמד באהל משה, ונתן לתוכו הפרשיות עד שנגמרו, והביאו לקדש הקדשים, והוא מרמז על המתייגע הרבה בלמודו בלקח ופלפול, שאין קץ לכבודו. וארון בצלאל מורה על המגיע מהרה ללמודו... וחשב להם פקודי המשכן, ואחר כך המותר על המשכן העדות, ושאר כסף ונחושת הנשארים פקד על ידי הלוים לשמרו, ובזה למד לעשות חשבון תמיד. (שם לח כא)
ובצלאל - משה הראה כמה נכנס על פי פנקס הנדבה, והראה מה שנכנס לעבודה, והשאר הניח לפניהם, ומסר לאיתמר והלוים. והאומנים לקחו מיד בצלאל ואהליאב בחשבון מצומצם כמה נצרך לכל דבר, ובצלאל ואהליאב בודאי לא נחשדו אחר שה' קרא אותם בשם. (שם שם כב)
ונחשת התנופה - לא כתב התרומה, כלשון המקרא, "כל מרים תרומת כסף ונחושת", כדפירשנו, שהיתה תרומה ממעות המסחר ומטבעות הן מנחושת פשוט, וקודם שנמסר למשה הושלך כל המורם להתוך נחושת ונעשה נחושת טובה, ואחר כך נקרא התנופה, ומזה הנחושת נעשה החשבון, ולא מכסף התרומה, שזה נשאר בשלמות. (שם שם כט)
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, על ידי שהתנדבו בני ישראל למשכן בנדבת הלב, לכן נשאר כח נדבה זו לבני ישראל לעולם, כמו שאמרו רז"ל, מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה, לכן מרבין בשמחה, שנתעורר נדבה ורצון טוב, כמו שכתב רש"י, וחשק בלבות בני ישראל להתדבק בו יתברך, ועל ידי התגלות השמחה יכולין לברר ולתקן הכל, וזה שאמר "ועל הכלאים". ועיקר רצון בהתגלות פנימיות נדבת הלב, שיש בעצם לבו בני ישראל שנקראו בת נדיב, לכן "העשיר לא ירבה". (שקלים תר"מ, וראה גם מחצית השקל)
במדרש, מים רבים לא יוכלו לכבות וכו', שאנו רואין אחר כל החטא נתקנו בני ישראל על ידי הנדיבות. וכמו שכתב מו"ז ז"ל, כי יש נקודה בכל איש ישראל שאין שם מגע נכרי כלל, שעל זה כתוב "אנכי מגן לך"... (שם תרמ"א)
המרומז בי"ג דברים של נדבת המשכן, לי"ג בקשות בתפלת שמונה עשרה, והם כל הדברים הנצרכים לאדם, וצריכים להעלות לשרשם, ועל זה ניתקן התפלות, שאין המכוון רק למלאות משאלות המתפלל, רק שצריך להיות רצון האדם להעלות כל משאלותיו להיות נזכרים לפני השי"ת, ובזה שמעלה כל הרצונות אליו, על ידי זה זוכין לדביקות עליון, וזה שאמר "ויקחו לי תרומה", פירוש על האדם עצמו להתעלות לדבוק בו יתברך, רק העצה על ידי אשר ידבנו לבו כנ"ל, שמעלה הרצונות אליו יתברך, ועוד יותר במעשה ממש, וזאת התרומה זהב וכסף וגו', על ידי כל זאת "ושכנתי בתוכם". (שם תרומה תרמ"ד)
...וכמו כן בנדבת המשכן, שהיה נעשה על ידי נדבת כל איש, ונתחברו על ידי המשכן להיות אחד, ואז זכו להשראת השכינה, ובאמת צריך להיות האחדות במעשה דיבור ומחשבה, ובמשכן ובמקדש נתאחדו במעשה, ובתורה בדיבור, ובהקב"ה במחשבה, כמו שכתוב "שבעים נפש" בלשון יחיד, לפי שעובדין לא-ל אחד, זה בחינת הרצון ותשוקה שבלב, שפונים אליו כולם ית"ש, ובזה נעשים גוי אחד. (שם תר"ס וראה עוד משכן-כללי תרומה תרמ"ה וכי תשא תרל"ט)
בפסוק מרבים העם להביא וגו', ויצו משה וגו', ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי, וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים, כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמים. ואיתא כי יש בכל דבר בחינת רצוא ושוב, פירוש על פי מה שאמרו בשם הבעש"ט, לראות שמכל עבודה יקבל בושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות, אבל כשחוזר באמצע לאחוריו, בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי, ומשה רבינו ע"ה והחכמים שמרו מעשי בני ישראל שלא להתערב בו פניות כנ"ל... ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פירוש הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, פירוש כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה, שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים, וזהו פירוש המשנה "משמיעין על השקלים ועל הכלאים", שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה, וגם פירוש כלאים כמו "ויכלא העם מהביא" וגו', שהוא בחינת המניעה שיש גם כן במצות הנדבה כנ"ל, וזה שאמר "העשיר לא ירבה". (שם ויקהל תרל"ה)
קחו מאתכם תרומה - פירוש מכח שכינה ההולכת עמכם, שנקראה את, שהוא כלל אותיות התורה מא' עד ת', ונקודה זאת מסייעת לבני ישראל לכל החפץ בכל לב, כמו שכתוב כל נדיב לבו, בודאי יביאה את תרומת ה' כנ"ל. (שם שם תרל"ו)
בפסוק מרבים העם להביא וגו'... וכמו שמצינו שנתרחבו שמים וארץ עד שאמר הקב"ה לעולמו די, וזהו פירוש הכתוב "והמלאכה היתה דים" וגו', ומקשין כיון שהותר אין זה לשון די, והוא תרתי דסתרי. אמנם אינו קושיא, כי כך היה צריך להיות שיתנדבו במותר עד שיאמר להם די, וזה עצמו גם כן בכלל המלאכה, שנצרך להמשכן. ולהוסיף ביאור, דאיתא שהקב"ה הניח מלברא גופים להרוחות בבין השמשות של שבת, הלא גלוי וידוע לפניו ב"ה שיערב השמש בינתים, אמנם כך היה רצונו יתברך, שלא להיות נשלם העולם הזה בשלימות, וההשלמה על ידי המשכת כח הבורא על ידי תורה ומצות, וזה ענין הצדיקים מקיימים את העולם. ומצד זה עצמו שולטין המזיקין בעולם על ידי חסרון השלימות. ונחזור לדברינו, שכמו כן התנדבו בני ישראל ביותר, אך לא בא הכל לידי מעשה, ויכלא וגו' מהביא, על ידי הפקודה "אל יעשו עוד", ויכלא מלשון בית הכלא, שהיו נעצרים למלאות תאוותם על ידי גזירת המקום. ושמעתי מאא"ז ז"ל על הפסוק "העשיר לא ירבה" וגו', כי ב' בחינות נדבות היו, להעשיר שיעצור עצמו על ידי רצון המקום, והעני שיתנדב יותר מכפי היכולת וכו', וזה ענין אם רץ לבך שוב לאחור, שצריך האדם בכל מעשה לידע כי אין בכחו באמת להשלים רצון הבורא כראוי, ועל ידי ההכנעה בסוף המעשה לבקש עזר מהשי"ת, על ידי זה נשלם המעשה, ונעשה דבר של קיימא... (שם שם תרל"ז)
בפסוק והמלאכה היתה דים וגו', דאיתא במדרש, המשכן מכוון למעשה בראשית, כתיב הכא ותכל, וכתיב התם ויכולו וגו'. והענין הוא, שהמשכן היה לתקן בחינת העשיה, שמקודם היו בני ישראל מתוקנים לגמרי למעלה מהטבע, כדכתיב חירות וכו', ואחר כך על ידי החטא היו צריכים לתקן המעשים במה שנתנו תרומה כל נדיב לבו וכו', פירוש נקודה אחת הטמונה בנפש ישראל, ועל ידי זו התרומה ניתקן הכל, וזה שאמר כי מלאכת המשכן היה די לתקן כל מלאכת שמים וארץ, וזה "לכל המלאכה הידועה", "לעשות" לשון תיקון וגו', "והותר" הוא, כי ממילא כשנתקן הטבע בכל השלימות חל עליו שם שמים ושורה בו ברכה מהשורש שלמעלה מהטבע, והוא סוד נשמה יתרה בשבת, שמתעלה כל הבריאה ונעשה תיקון אחד חל עליו ברכה... וקשה מה בכך שמרבים, אך על פי דברי הטו"ז באורח חיים בביאור אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' שיכוין לבו לשמים, וביאר הט"ז שיהיה המיעוט לשם שמים, שיודע שהמעט יהיה בכוונה יותר, אז הממעיט טוב. ואותן חכמי לב הרגישו כי מוסיפין יותר מאמיתת נדבת לבם, והרי הביאו נדבתם למשה רבינו ע"ה, ומאין ידעו החכמים מהוספה זאת. רק מרוח קדשם הבינו במעשה המלאכה ריבוי זאת, ובזה התוספות לא נעשה דבר, כתיב והותר. והענין הוא, שזה היה להיות קצת אחיזה ותיקון לכל האומות, ורמזו במדרש, במותר נעשה משכן לעדות, דאיתא עדות הוא לכל באי עולם וכו'... והפירוש, שבני ישראל תקנו העשיה באופן שיצא הריח גם לחוץ, שיוכלו כל הברואים להתקרב על ידי זה, וזה הפירוש כמקודם... (שם שם תר"מ)
ראה עוד משכן-כללי כי תשא תרל"ט.
...אך יש לומר דגודל האהבה שהיתה בנדבה וטובת עין שבה, כמו שכתוב בפרשת ויקהל, "ויבואו האנשים על הנשים" וגו', עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה והיתה די והותר, ועוד לא נשקטה המית לבם לנדב ולנדב עד שהעבירו קול במחנה וגו', זה היה כלי ואמצעי להיות שורה בו רוחניות, כי האהבה ההיא לא היתה אהבה טבעית, אלא אהבה רוחנית, על כן היתה כלי להשראת הרוחניות. אך מאין באה ונצמחה אהבה עזה ותשוקה נפלאה כזו בלב ישראל, בזה יחלקו, הזוהר הקדוש סובר שמסיני באה להם, שנאמר (שה"ש א') "ישקני מנשיקות פיהו"... על כן אז הוכשרו ישראל לנדבה כזו שהיתה בכל לבן ובכל נפשם ובכל מאדם, שיהיו כלי להשראת הרוחניות. ורז"ל במדרשים סברו, שאחר מעשה העגל היו ישראל בעיני עצמם כמתיאשים, ונשבר לבם כחרס הנשבר, עד שקבלו עליהם בעצמם להתנצל את עדים מהר חורב, ולהנתן מדרס למלכיות ולמלאך המות, והיו בעלי תשובה גמורים, שאין כמוהן, ובעל תשובה משכין ליה חבילא יתיר, ונפתחו להם י"ג מדות של רחמים, משם נצמחה אהבה רבה כנ"ל לנדבה. ועל כן טרם נעשה העגל ותשובתם הגדולה מעומקא דלבא, לא היה מקום לציווי על מלאכת המשכן... (תרומה תרע"ב)
ויש לומר עוד שזה ענין ג' התרומות שנזכרו בפרשה, תרומת האדנים נגד חלק הגוף, שהגוף הוא בסיס ויסוד לחלקי הנפש והשכל, תרומת הקרבנות היא בנפש, שבקרבנות כתיב נפש, ואמרו ז"ל תבא נפש ותכפר על הנפש, תרומת המשכן שהוא מעון לשכינה היא בשכל... (שם תרע"ג)
ויש לומר עוד שלזה מקבילות ג' התרומות האמורות בפרשה, תרומת האדנים ותרומת המשכן ותרומת הקרבנות, תרומת הקרבנות היא בבחינת שומר כנ"ל, שהקרבנות מגינים עלינו מצרינו, תרומת האדנים היא רמז לקבלת עול מלכות שמים, מלשון אדנות, והוא יסוד הכל, והוא של כסף, שמורה על אהבה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה, שמורה שצריך לקבל עול מלכות שמים באהבה... ותרומת המשכן שנאמר בו (שה"ש) תוכו רצוף אהבה, ובו הראו ישראל את רצון לבם ונדבתם להשי"ת, שלשני בקרים הביאו כל הנדבה, והיא מקבילה לבחינת אב. ויש לומר עוד שהוא מקביל לגוף ונפש ושכל, גוף צריך לשמירה לבל יזדווגו לו כחות חיצוניים, נפש צריכה לפרנסה והדרכה, נשמה היא בן להקב"ה כדאיתא בזוהר הקדוש, והקב"ה הוא אב לנשמתא... (שם תרע"ד)
מאת כל איש אשר ידבנו לבו, יש לדקדק לבבו הוי ליה לומר, בשני לבבות, ונראה דהנה לשון נדיבות מורה על כל דבר אשר יעשה האדם היפוך טבע חומרו, כי טבע החומר לגרמיה והנה נדבת המשכן כדי שיבא השי"ת לשכון כבוד בתוך עמו ישראל וזוהי תאות כל נפש, ואם את כל הון ביתו יתן איש באהבה זו, עוד לא נוכל לומר שנתן מה לזולתו, היינו עבור כבוד שמו, כי לעצמו הוא, למלאות את תאותו, ואיננו בגדר נדיבות נתינה, אלא בגדר קניה וקיחה, שקונה מה שלבו חפץ, אך כל זה הוא בנפש המשכלת, אבל הטבעית שנמשכת לכסופין דהאי עלמא אצלה היא נדיבות שעוזבת את טבעה, וכנ"ל שאברהם אבינו נקרא נדיב, ועל כן כתיב "ידבנו לבו", היא הנפש הטבעית, שאצלה היא נדיבות, אבל המשכלת לא שייך לומר בה ידבנו. ולפי האמור יש להבין כפל הלשון ויקחו לי תרומה, היינו נפש המשכלת, שאצלה הוא בגדר קניה וקיחה, וחזר ואמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", היינו שיהיה כל האיש ולא מקצתו, חלק מהמשכלת לבד, והטבעית תהיה מוכרחת, אלא שגם היא תנדב ליתן הנדבה ברצון הלב, ואצלה שייך לומר תקחו, ושאתם מקבלים והיא הנותנת... (שם)
וזאת התרומה וגו', אור החיים דקדק למה כתב אבני שוהם וכו' אחר י"ג המינים, ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם. ונראה דהנה במדרש (פרשה ל"ג) ויקחו לי תרומה... אמר לפניו, רבונו של עולם, יכולין הם ישראל לעשותו, אמר לו הקב"ה אפילו אחד מישראל יכול לעשותו... אמרו רבנן אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהם באין ומלקטין אותן וגו', ויש להבין למה הוצרכו אם כן להתנדב כל עיקר, וכמו שהאבנים הטובות היו מעשה שמים ויורדות עם הטל, כמו כן היתה יכולה להיות כל הנדבה...
אך התירוץ לזה יובן מענין הנשמה שהיא רוחנית, והיא נתפשת בגוף בשר ודם עם כל ריחוקה מגשם, והטעם משום שיש אמצעים רבים בינה לבין הגוף, הראשון הוא רביעית דם, דאיתא בעץ חיים שהיא ממוצעת בין הנפש להגוף, והיינו כי איד הדם נתלה בדם, והנפש הצומחת באיד הדם, והחיונית בצומחת, וכה אמצעי על אמצעי עד הנשמה שטהורה היא מכל עניני גשם. וככה יש לומר בהשראת השכינה במשכן, שהיו אמצעים רבים ביניהם, והאמצעי הראשון יש לומר שהיה הרצון שבנדבה, שאיננו כל כך גשמי, ועל כן נצרך שיהיה בא בנדבה, אך עוד צריכים למודעי, אלו אבנים טובות שירדו עם המן, והבשמים לצורך השמן בבקר בבקר, שהיה נראה בעליל שירדו לצורך המשכן, אם כן בהם שוב אין שבח ורצון במביאים. אך יש לומר שגם הם ירדו רק אחר שהיה הרצון לאיש להביאם, ולא היה לאל ידו, הזמין לו השי"ת בלקיטת המן... ולפי זה יובנו דברי המדרש, שאמר לו הקב"ה אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, ואינו מובן, שהרי היה צריך לזה עשירות גדולה מאד, אך הוא הדבר, אם היה אחד מהם נצטוה והיה מביא כל מה שיש לאל ידו, והיה הרצון אצלו להשלים את כל הנדבה, שוב היה מסתייע מהשמים... ועל כן ניחא שנתאחר גם כן הציווי באבני שוהם ואבני מלואים כמו שנתאחר בהבאה, שהיה אחר הבאת כל הנדבה שהיה בכחם ואל ידם, ונולדה אז אחר כן השתוקקות להביא, כי כל עוד שהיו מביאים את אשר נמצא אתם היו ממלאים את רצונם בהבאה זו, ואחר כך כשגמרו נולד אחר כך השתוקקות להביא עוד. (שם תרע"ד)
ברש"י, ג' תרומות אמורות כאן וכו'... נראה לפרש, למה בנדבת המשכן לא היתה יד כולם שוה, אלא כל אחד ואחד לפי הלך רוחו, כי נראה ששלש התרומות הן לעומת שלשה חלקי האדם, נפש רוח ונשמה, או גוף ונפש ושכל, כי האדנים שהם נושאים לקרשים ולמשכן הוא לכפרה על גוף האדם, שהוא הנושא להנפש והשכל, והתרומה לקרבנות היא כפרה על הנפש, שהקרבנות מכפרים על הנפש, כאמרם ז"ל, תבא נפש ותכפר על הנפש, התרומה למשכן היא לכפרה על השכל, ולהיישירו שיהיה ראוי לדיבוק שכינה שבאמצעות המשכן, ומשם היו שואבין רוח הקדש, שכל אלה הם דבר הנוגע לנשמה ולשכל, ולפי זה יש לומר שהתרומות שהן לכפרה על הגופין ועל הנפשות יד כולם שוה, כי הגופין של ישראל מתאחדים, וכאמרם ז"ל שאם לקה אדם באחד מאבריו כולם מרגישים, כן ישראל, שאם לקה אחד מהם כולם מרגישין, וכן בנפשות נמי מתאחדין כל ישראל... ועל כן בנדבות המקבילות לשני אלה היתה יד כולן שוה, אבל בשכל אין דעתן של בני אדם שוות, שכל אחד ואחד יש לו דעה מיוחדת... על כן התרומה שהיא לעומתה היתה נמי כל אחד ואחד לפי מה שנדבה לבו. (שם תרע"ה)
...ויש לומר עוד טעם, כי לעומת גדלות הענין, שתהיה אלקות שורה על דברים גשמיים, לא היה אפשר שיזכו ישראל לה מצד זכותם, אלא כמו שזכו לתורה מצד הבריחה מדברים שהם היפוך התורה, כן היה הענין במשכן, שבטבע כל איש מונחת האהבה שלו בהונו ורכושו, והנה ישראל הביאו כל הנדבה שהיתה עולה להון עצום מאד, בשני בקרים... הרי שברחו מאהבת הונם ורכושם ומסרוהו לשמים, על כן זכו לעומתם לאהבה רבה מאד וגדולה מאד לאלקות, וזכו למשכן שתוכו רצוף אהבה... ונראה שגם זו מדה הנוהגת תמיד, שבודאי לאו לכל אדם היה המשכן בשוה, ואין ערך הרגש וההתפעלות האלקית שהיו לגדולי ישראל כערך שהיו לפשוטי ישראל, שגדולי ישראל משם היו שואבין רוח הקדש והשגות גדולות מאד, מה שלא זכו לזה כל ישראל הפשוטים, כי הכל היה לפי מסת הבריחה מכל עניני העולם הזה... (שם תרע"ח)
נראה שדעת הנשיאים היתה, שמקודם יעשו ישראל בעצמם כל מה שבכחם, אך במה שלא תהיה דעת הצבור מגיעה, ותחסר בהם החיות, ובלי דחילו ורחימו לא פרחי לעילא, ישלימו הם, ויעלו את כל מעשיהם שיהיו לרצון לפני אדון כל. אבל באמת השלימו ציבור את הכל מעצמם, אז התחכמו הנשיאים להביא את אבני השוהם. והענין הוא על פי מה שכתב הרב מלאדי בספר לקוטי תורה, שאבן השוהם הוא אשר נהפך מחומריות וחשכת האבן על ידי נצוצי השמש להיות מאיר ובא, וזה עשו הנשיאים, שבכח קדושתם שהם ראשי אלפי ישראל פעלו על עבודות הציבור בניצוצי אור שלהם, עד שנהפך כל צד חומריות שהיה עוד בעבודתם להיות זך ומצוחצח כעין השוהם. אבל באמת לא יצאו בזה הנשיאים ידי חובתם, כי אלמלא הציבור עצמם השיגה ידם לעבוד עבודתם לפני הבורא ית"ש לא היה כלום, וכן חובת הנשיאים וכך יפה להם, שהם יתחילו ויעשו דרך עד שכל איש ואיש יהיה בכחו לעשות בעצמו... (שם ויקהל תע"ר)
והנה ענין המשכן, שהנדבה נדרשת שתהיה באופן שלא ירגיש כלל שעושה רבותא ונדבת לב שהוא כעין נעשה ונשמע כנ"ל, וכבר אבדו נעשה, על כן הקדים להם משה רבינו ע"ה מצות שבת שבתון, שבאמצעות שבת על כל פנים יחליפו כח, אשר לשעתם על כל פנים יהיה ביכלתם לנדב באופן הנדרש. ועם זה יובן מה שהוצרך לחזור פרשת שבת... ולפי האמור יש ליתן טעם, למה בציווי למשה נאמר שבת לבסוף אחר ציווי מלאכת המשכן, ובציווי של משה לישראל נאמר שבת בתחילה, כי הציווי למשה שהיה קודם החטא היה גם סתם נדבה באופן הנדרש ולא היו צריכין לסיוע ממצות שבת כלל, אלא שבסוף הציוווי שהיה בסוף ארבעים יום כנ"ל שהיה אחר החטא, אמר לו מצות שבת כנ"ל, שאז לא היה באפשר לבא לידי מדה זו אלא באמצעות שבת... (שם תרע"ג)
...יש לפרש על פי דרכם ז"ל באופן אחר, דהנה אמרו ז"ל (שמות רבה נ"א) יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, ובאשר ישראל היו מדוכאים מאד ושפילים בעיני עצמם מחמת חטא העגל, וקבלו על עצמם מרצונם להיות מרמס למלאך המות ודיש למלכיות, להיות להם לתיקון על חטאם זה, ממילא מובן שכאשר שמעו ונתבשרו שזהב המשכן יכפר על זהב העגל, היה שוה בעיניהם ליתן את כל הונם כופר נפשם, קל וחומר מהקבלה להיות למרמס למלאך המות וגו', וזה נקרא נדיבות הלב, הייינו שניתן משלו בשפע, ומכל מקום יש עוד מעלה גדולה מזו, שלא לבד לתועלתם וכופר נפשם, אלא מחמת התרוממות הנפש ליתן את כל הון ביתו באהבה לעשות רצון עליון אף בלי הגיע לו שום תועלת מזה, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא... וזוהי הגבהת לבו בדרכי ה', וזהו "אשר נשאו לבו", (לעומת הראשון שהוא "נדבה רוחו")... (שם תרע"ו)
ונראה, דהנה יש להבין בענין החשבון שנתן משה ממשקל הנדבה למה היה בא, שקשה לומר שכל עצמו לא היתה בו תועלת אלא להוציא את משה רבינו מחשד של קצת טפשים... ואם זה לא הועיל, מה הועיל חשבון ההוצאה בלתי חשכון ההכנסה, עדיין ימצאו מקום לומר שיותר ממשקל הזה היתה הכנסת הנדבה... ומוכרח לומר שהיתה בו עוד תועלת פנימית. ונראה דהנה הכל תמהו הלא אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין... הוא משום שליטת החיצונים, ובכל דבר הסמוי מן העין אין להם שליטה... אך משה שמדתו אמת, וכאשר הופיעה מדת האמת שוב כל החיצוניים אין להם מציאות, כי הם מיסוד השניות והשקר, וכמו שבשבת דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא... כי כל ענין המציאות שליטת הרע בדבר בלתי סמוי מן העין, הוא משום שיש בדבר הזה תערובת חלקי הרע, ומצא מין את מינו, וזה שאין בו תערובת חלקי הרע, אינם מוצאין שמה את מינם כלל...
אבל עדיין אינו מובן, למה נצרך החשבון כלל, התינח שלא הזיק, אבל איזו תועלת היתה בו, ומזה נראה, דמה שיש שליטה לכחות הטומאה לדבוק ככלי שנתרוקן מהקדושה, היינו במקום שמבלעדי הקדושה היה לחלקי הרע שום אחיזה בו, אלא שנדחה מחמת הקדושה, אז כשנתרוקן מהקדושה חוזר הרע אל המקום שהיתה לו בו תפיסת יד, אבל במקום שאין לחלקי הרע שום אחיזה מעיקרא, לא נתיפה כחם בעבור שהיה בו חלקי קדושה ונתרוקנו ממנו... אך על זה יש לומר הלא עיקר השראת השכינה מעיקרא היה במשכן, ובמשכן היה בו חשבון ומנין עוד טרם המשיחה והקדושה, כי בכל דבר ודבר ובכל גשם אחר חטא אדם הראשון נשתאב בו עירוב טוב ורע, ועל ידי המנין מצא מין את מינו כנ"ל, אלא מפאת מדתו של משה רבינו מדת הטוב והאמת, נדחה ממנו כח החיצונים, ועל כן שוב כשנסתלקה הקדושה על ידי העדר קדושת ישראל ועל ידי החטא, שוב דומה לגוף מת המתטמא כנ"ל.
ומעתה יובן צרוף החשבון והמנין, דאי לאו הכי לא היה אפשר לשפוך חמתו על העצים והאבנים, והיה כליה חס ושלום בישראל, אך באשר היה תחילתו על ידי מנין וחשבון כנ"ל, ואחר כך המקדש שנעשה במקום המשכן, היה כמו המשכן, שהחיצונים היו רוצים לדבק בו, אלא שנדחו מפאת הקדושה שהיתה בו, על כן בהסתלק הקדושה נאחזו בו החיצונים, וניתן לשריפת אש וישראל נצולו. ומעתה יובן, למה בא הרמז של החורבן במקום זה דוקא, (משכן העדות, שנתמשכן בעונותיהם של ישראל), דהיינו טעמא של כל ענין החשבון, וכל החורבן היה נמשך רק מצד החשבון. (שם פקודי תרע"ג)
במדרש רבה (פרשה נ"א), משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם, בואו ואני עושה לפניכם חשבון וגו'... והדברים מתמיהין מאד, שמפשט הלשון שבמדרש משמע שמעיקרא היה טינא בלב ישראל על משה, וחשדו אותו, עד שנתפייסו אחר כך, וחס ושלום לאמר ככה על ישראל, ואם בשביל שהיו מקצם שוטים, שהביטו אחרי משה ואמרו חמי קדל דבריה דעמרם וכו', נאמר חס ושלום שישראל היו צריכין פיוס... ונראה לפרש להיפוך, כי כשאמר משה לישראל בואו ואני עושה לפניכם חשבון, היו ישראל מוצאין עצמם עלובים מאד ממשה, שהיה נראה שמשה מחזיק אותם לחסרי דעת, שחושדין אותו שגנב מהנדבה, וכבשו פניהם בקרקע, ומה היו יכולים לעשות והיו מוכרחים לקבל עלבון זה שמצות מלך עליהם, אך אחר שראו שמשה שכח את האלף ושבע מאות וע"ה שקל, אף שהיו דבר מסוים ואין שייך בו שכחה, ובאם לא היה נזכר, היה מביא בהכרח חשש גניבה באחד מהעם, מזה הבינו למפרע תועלת החשבון, ואף בלי חשד הקדום, פן נשכח מלב ההמון דבר מסוים... וזה היה פיוס לישראל, שלא יהיו נעלבים מן החשבון הזה... (שם תרע"ו)
...ולפי האמור יש לפרש נמי, דהא דהיו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם, וחבירו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, הכוונה לא על גשמיות, אלא על חכמה בינה ודעת, ואמרו שזה שזכה משה הוא בזכות המשכן ששורה בישראל, וכענין שכר הסרסרות כנ"ל. והנה משה אמר להם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, והיינו דהנה הכל תמהו בענין פקודי המשכן, הלא אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין... ובזוהר הקדוש תירץ, דהואיל דאתפקד על ידא דמשה שריה ביה ברכה... דבכל מקום שהופיעה עינו של משה נסתלקו כחות החיצוניים, ועל כן משכן דאתפקד על ידי דמשה אין בו חשש שליטת החיצונים... ומעתה על ידי דאתפקד על ידא דמשה שריא ביה ברכה, אי אפשר עוד לומר דהעשירות הרוחנית של משה נצמחת בזכות המשכן, שאדרבה, אלמלא זכות משה איש האמת, לא היתה שריה ברכה במשכן, ועל כן על ידי פקודת המשכן נסתלקה מחשבת האומרים שמשה זכה באמצעות המשכן. (שם תרפ"א)
...ונראה דהנה ענין נדבת המשכן היה, שכל איש מסר בחינת מדותיו ורצונו ותשוקתו להשי"ת, כענין טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כי תכלית מגמתם היא דיבוק שכינה, והיו נותנים כל הון ביתם באהבה, ונדבת המשכן היתה פועל דמיוני לזה, שכאשר הרצון והחפץ בא לכלל מעשה, יש לו יותר קיום. והנשיאים הביאו את אבני השוהם וגו', שאבנים יקרות מתהוות מניצוץ אור השמש על חומר עכור, ומזככו ומהפכו לגוף מאיר, וזה פועל דמיוני אל אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתקא, לעשות מיצר הרע יצר הטוב, שעבודה זו נאותה לנשיאים ראשי אלפי ישראל, שמדתם ידועה בתקוני הזוהר בהקדמה. אך משה רבינו ע"ה באשר היה בתכלית הזיכוך היה תמיד דבוק בשכינה, ולא היה לו כלל שום רצון אחר, לא היה שייך לומר בו שאין לו עוד חפץ בדברים אלו, וגם גופו היה מזוכך ומאיר, וקירון עור פניו לעד... על כן לא היה שייך אצלו להביא נדבה למשכן, אבל משה רבינו ע"ה שלא הביט כלל על שלימות עצמו, כאמרם ז"ל מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו ולא היה יורד לביתו אלא מן ההר אל העם... היתה נפשו עגומה עליו, כי ידוע שבאם האדם כופה את יצרו ומשעבדו לעבודת השי"ת, או מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא, לא את עצמו בלבד הוא מתקן, אלא כל הכלל כולו יצא, שכל הכלל מקבל תועלת מזה ברב או במעט... היתה נפשו עגומה עליו... אך השי"ת אמר לו, חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל... ולפי זה שפיר נחמו, שכמו שבת, אף שאין בו ענין הבירורין, מכל מקום באשר הוא תכלית הבירורין נחשבו כל הבירורין כאלו נעשו בשבת, ובזכות שבת ישראל נגאלין כנ"ל, כן היא כל מלאכת המשכן, והנדבה שהביאו ישראל והנשיאים בחינת אתכפיא ואתהפכא, הכל נחשב כאילו משה עשה זה, שהרי הוא הוא המדביק והמקשר על ידי דיבורו כנ"ל. (ויקרא תרע"ב)
...ולפי האמור יובן מאמרם ז"ל, יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שעצת אהרן נתקיימה בנדבת המשכן, שנעשה מכל הנדבות משכן אחד, ולא היו הנדבות מיוחדות שיהיה נקרא שם המתנדב על דבר אחד, אלא נתערב הכל, וזה היה לפועל דמיוני להתאחדות ישראל. וכבר אמרנו שלכן נקרא אהל מועד, מלשון התועדות והתאחדות ישראל זה בזה, ושוב מתועדים ומתאחדים אז הקב"ה נקרא מלך ישראל, ואז האהל מועד הוא היכל מלך. ולפי האמור יש טעם הא דאין משכן דוחה שבת, כי שבת רזא דאחד, וכמו שאנו אומרים צרורא דלעילא ביה חיי כולא, אין צורך לבנין המשכן להתאחדות כנ"ל... (שם שמיני תרע"ח)
ומעתה נראה הדרך ארץ הנמצא בתורתנו בדרך העברה... ועם כל זה כשנצטרך השי"ת למעט זהב לתרומה, בקש בבקשה ובתחנונים, היש דרך ארץ גדול מזה, ולא עוד, אלא שהיה צריך זאת למשכן, והמשכן היה לטובת האדם, והשכין שכינתו בתוכם, הבט נא וראה, כשאני צריך לבא לאחד לטובתו, אני צריך לבקש ממנו שיבא אלי, או הוא יבקש ממני? וראה נא טובת השי"ת והנהגתו עם בני אדם בשובה ונחת ודרך כבוד רב, ומזה נלמד כמה מוטל עלינו חוב קודש להתנהג עם אנשים כערכנו בדרך ארץ. (חלק ב רנ)
מצינו בפרשת תרומה, שנצטוה משה רבינו ע"ה על המשכן, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", פירוש שלא ליקח בעל כרחו. והקשינו, וכי יעלה על לב כי אחרי כל הטובות הגדולות שקבלו מאתו יתברך, וגם ביזת מצרים וביזת הים, היתכן שלא ירצו לתת מחצית השקל, ובפרט לשכון בתוכם? אמנם נתיישב לי בהקדם דברי חובת הלבבות בשער עבודת האלקים, המדה האחת רוב אהבתך את נפשך וכו', אלא שכוונתך בה להתענג בהנאות וכו'. והנה כאשר רצה השי"ת לשכון בתוכם, לא היה כדאי אלא על ידי המעלות העליונות כאשר נמצאו בו יתברך, כאשר יש אצלנו עוד מאמר בזה... והמשכן שהשי"ת שוכן בו צריך להיות מעוטר במדותיו הנעלות, כענין (דברים כ"ט) "והלכת בדרכיו", להדמות אליו, ובזה היה משכנו בתוכם, ולזה נצטוו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", פירוש רק נדבה בלי שום מחשבה של קבלת פרס, רק לעשות רצון אביו שבשמים בלבד, ולא זולת זה... וזהו כוונת הפסוק (שה"ש ג') "אפריון עשה לו המלך שלמה וגו', תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", פירוש פנימיות כוונתם של המתנדבים היה רק נדבת אהבה, כאדם המתנדב לאהובו האהוב לו כנפשו, אשר נדבתו אליו כמתנדב לעצמו, בלי שום תקות פרס, כי קבלתו היא הפרס שלו, והן הן מעלות עליונות מעלות אלקיות המתדמים אליו, כי בצלם אלקים עשה את האדם... (שם רנב)
אנו רגילים במאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל טועים בפירושו, לא השלא לשמה מביא את הלשמה, אלא נקודת הלשמה מרככת את בחינת השלא לשמה, עד שנקל אחר כך להתגבר עליה ולגרשה... וענין זה מפורש עוד בפרשתנו, (שמות ל"ה ח') "ויעש את הכיור נחושת... במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד"... וכל זה היה מצות התרומה למשכן, לתת בכל הלב, היינו לתת הלב עצמו עם התרומה, וברמב"ן... "והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן", והנה גדולות מאד היו נשי דור דעה אלה, שגם הקטנות שבהן זכו לראות מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ושמעו ב' דברות מפי הגבורה, אמנם גילו לנו במה הגיעו לידי כך, שיהיה להן חלק מיוחד כזה במשכן, ויותר מזה עיין רמב"ן (פסוק ח') "חח ונזם טבעת וכומז, וכומז כפי מדרשו יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה", וגם מקודם קצת. "והיה משה מואס בהם מפני שהם עשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים". "אלו חביבין עלי מן הכל", "שם נתערבה כל הנדבה", כך הוא הדרך אל השלמות הענקית של בנין המשכן, לערב הקודש אל החול, ולהכחיש את כח החול (שלא לשמה), עד שיקל להם לעלות אל נדבת כל הלב.
ועיין עוד בבעל הטורים (פסוק ח') "במראות... ד' במסורה, במראות האלקים... שאלו הנשים סרו מתאוות העולם ונתנו מראותיהן לנדבת המשכן, ונחה עליהן רוח אלקים". כך בונים את הלב, שיהיה מקדש פנימי, ועל ידי זה זוכים לבנות הכלים, את המשכן ואת בית המקדש דלמטה... (חלק א עמוד רלא)