משכן   קרשים

(ראה גם: משכן-כללי-בריחים)

 

ועשית את הקרשים למשכן, עצי שטים עומדים. עשר אמות אורך הקרש, ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד. שתי ידות לקרש האחד משולבות אשה אל אחותה, כן תעשה לכל קרשי המשכן. ועשית את הקרשים למשכן, עשרים קרש לפאת נגבה תימנה... ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים, ושני קרשים תעשה למקצעות המשכן, בירכתים. ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת, כן יהיה לשניהם לשני המקצועות יהיו. (שמות כו טו)

זהר:

קרשים עומדים תמיד על קיום שלהם, ואינם מתכופפים, כמו אלו עומדים, (דהיינו השרפים) שאינם מתכופפים, כי אין להם כרעים לכרוע, והם עומדים תמיד, בלי ישיבה, ועל כן כתוב בקרשים עומדים. מה כתוב בשתי ידות לקרש האחד משולבות אשה אל אחותה וגו', אף כן (כמו השרפים) שבשתי בחינות כלולים כל אחד ואחד מהם (שהם שתי ידות), כי כל אחד יש בו בחינת עצמו ושל חבירו, וכן בחבירו יש בו כן, ועל כן הם משולבים זה עם זה. כעין זה כתוב בתורה, כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, שזה מלמד לזה, וזה מלמד לזה, ונעשו משולבים זה בזה, שזה נוטל שלו ושל חבירו, וזה נוטל שלו ושל חבירו. (תרומה תתכו)

קו המדה הזה התחיל להתפשט ומדד מדה לקרשים, שכתוב ויעש את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, ואלו (הקרשים) הם סוד השרפים (שבעולם הבריאה), והעמידוהו, כתוב עצי שטים עומדים, וכתוב שרפים עומדים  מה שם שרפים אף כאן שרפים).

מדידת מדה הזו, היא עשר אמות אורך הקרש, ואמה וחצי האמה רוחב וגו', כאן כתוב עשר אמות, ולא כתוב עשר באמה (כמו ביריעות), אלא (עשר אמה), הן שלש שלש שלש, שהן תשע, ואחת השורה עליהן, שזה הוא רוח אחד השורה עליהם... (פקודי רנב, ועיין שם עוד)

תלמוד בבלי:

...מכדי אורכא דעגלה כמה הואי, חמש אמין, פותיא (רוחב) דקרש כמה הואי, אמתא ופלגא, כמה מותיב, תלתא, פשא ליה פלגא דאמתא, כי שדי ליה מר ביני וביני כלבוד דמי. מי סברת קרשים אפותייהו הווה מנח להו, אחודן מנח להו. סוף סוף סומכא (עובי) דקרש כמה הוי, אמתא, כמה הוה מותיב ארבעה, פשא לה אמתא, כי שדי לה מר ביני וביני כלבוד דמי. הניחא למאן דאמר קרשים מלמטן עוביין אמה מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע שפיר, אלא למאן דאמר כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלה עוביין אמה, מאי איכא למימר, אמר רב כהנא באטבעי, (בריוח שבין צדי הקרשים שהטבעות קבועות בהם, קאמר רב דהוי רשות הרבים). אטבעי היכא מנח להו, אגבא דעגלה, עגלה גופא מקורה הואי, אמר שמואל ביתדות (לא היו מקורות מלמטה, על יתדות היו וריוח ביניהם)...

תנו רבנן, קרשים מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, שנאמר יהיו תמים על ראשו, ולהלן הוא אומר תמו נכרתו, דברי רבי יהודה, רבי נחמיה אומר כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה, שנאמר יחדיו, והכתיב תמים, ההוא דליתו שלמין ולא ליתו דניסרא, ואידך נמי הכתיב יחדיו, ההוא דלא לישלחופינהו מהדדי. בשלמא למאן דאמר כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה, היינו דכתיב ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים, ושני קרשים תעשה למקצעות, דאתי פותיא דהני ממלי ליה לסומכא דהני, אלא למאן דאמר מלמטן עוביין אמה מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, האי עייל והאי נפיק, (הקרש של מערב עודף כלפי מעלה על זה של דרום ושל צפון), דשפי להו כי טורין, (מקציע הקרשים החיצוניים של מערב בשפוע כלפי מעלה)...

ואת המשכן תעשה עשר יריעות, אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה, שדי אורכייהו לפותיא דמשכן (אורכן לרוחב המשכן), כמה הויא, עשרין ותמני, דל עשר לאיגרא, פשא להו ט' להאי גיסא וט' להאי גיסא. לרבי יהודה מיגליא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דקרשים, (מפני רוחב הקרשים למעלה), שדי פותייהו לאורכא דמשכן כמה הויא, ארבעין, דל תלתין לאיגרא (גובה), פשא להו י', לרבי יהודה מכסיא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דאדנים (במערב). 

ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן וגו', אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו', שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הויא, תלתין, דל עשר לאיגרא (גובה), פשא להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא, לרבי יהודה מיכסיא אמה דאדנים, לרבי נחמיה מיגליא אמה דאדנים... שדי פותייהו לאורכיה דמשכן כמה הויא, ארבעים וארבע, דל תלתין לאיגרא (גג), פשא להו ארבע סרי, דל תרתי לכפלא, דכתיב וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל, פשא להו תרתי סרי, בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב חצי היריעה העודפת תסרח, אלא לרבי נחמיה מאי תסרח, תסרח מחברותיה. תנא דבי רבי ישמעאל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה. תנו רבנן חרוצים היו קרשים וחלולים היו האדנים, ונראין קרסין בלולאות ככוכבים ברקיע... (שבת צח א, וראה שם עוד)

אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב עצי שטים עומדים, שעומדים דרך גדילתן, דבר אחר עומדים, שמעמידין את צפויין (שלא התליעו ונפל ציפויין). דבר אחר עומדים, שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין, תלמוד לומר עומדים, שעומדין לעולם ולעולמים. (יומא עב א)

 

ברייתא דמלאכת המשכן:

והיה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה, רביע מכן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי יתידות כמין שני חווקין, ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו. ושני חסינין יוצאין מן הקרשים, שנים שנים לכל אחד ואחד, שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה, שנאמר "משלבת אשה אל אחותה", דברי רבי נחמיה, שרבי נחמיה אומר אין תלמוד לומר משולבות, ומה תלמוד לומר משולבות, מלמד שעשה להם שלבים כסולם המצרית.

היה חורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותן בתוך טבעות של זהב, כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר ויהיו תאמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת, שאין תלמוד לומר אל הטבעת האחת, ומה תלמוד לומר אל הטבעת האחת, מקום שנותנין את הבריח. וכל קרש וקרש היו בו שתי טבעות של זהב, אחת מלמעלה ואחת מלמטה שבהן היו נותנין את הבריחים. (פרק א, וראה עוד משכן-בריחים)

מדרש הגדול:

ויחדיו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת, מלמד שעשו לו שתי טבעות גדולות בשתי הזויות למעלן כדי לדבק סוף קרשים שבדרום ושבצפון עם שני קרשים שעשה למקצעות המשכן בירכתים, היה חורץ קצה הקרש שבקרן דרומית עם קצה הקרש שבקרן מערבית הסמוכה לה, ומכניס טבעת בשתיהן כדי לחברן, וכך היה עושה בקרן צפונית מערבית, לכך נאמר אל הטבעת האחת, מלמד שהן מחוברין בטבעת אחת מראשיהן, וכך היה עושה מלמטן. (שמות לו כט)

רש"י:

ועשית את הקרשים - היה לו לומר ועשית קרשים, כמה שנאמר בכל דבר ודבר, מהו הקרשים, מאותם העומדין ומיוחדין לכך, יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים... (שמות כו טו)

שתי ידות - היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה, מניח רביע רחבו מכאן, ורביע רחבו מכאן, והן הן הידות, והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע, ואותן הידות מכניס לאדנים שהיו חלולים. והאדנים גבהן אמה ויושבים רצופים מ' זה אצל זה, וידות הקרש הנכנסות בחלל האדנים חרוצות משלשה צדיהן, רוחב החריץ כעובי שפת האדן שיכסה הקרש את כל ראש האדן, שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים ושיפסיקו ביניהם, וזהו שנאמר "ויהיו תואמים מלמטה", שיחרוץ את צדי הידות כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה. (שם שם יז)

ושני קרשים תעשה למקצעות - אחד למקצוע צפונית מערבית, ואחד למערבית דרומית, כל שמנה קרשים בסדר אחד הן, אלא שאלו השתים אינם בחלל המשכן, אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראות בחלל להשלים רחבו לעשר, והאמה מזה והאמה מזה באות כנגד אמות עובי קרשי המשכן הצפון והדרום, כדי שיהא המקצוע מבחוץ שוה. (שם שם כג)

ויהיו תואמים מלמטה - כל הקרשים תואמים זה לזה מלמטה, שלא יפסיק עובי שפת שני האדנים ביניהם להרחיקן זו מזו, זהו שפרשתי שיהיו צירי הידות חרוצים מצידיהן, שיהא רוחב הקרש בולט לצדיו חוץ לידי הקרש לכסות את שפת האדן, וכן הקרש שאצלו, ונמצאו תואמים זה לזה. וקרש המקצוע שבצד המערב חרוץ לרחבו בעביו כנגד חריץ של צד קרש הצפוני והדרומי, כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם... אל הטבעת האחת - כל קרש וקרש היה חורץ מלמעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו, כדי עובי טבעת, ומכניסו בטבעת אחת, נמצא מתאים לקרש שאצלו. אבל אותן טבעות לא ידעתי אם קבועות הן אם מטולטלות. ובקרש שבמקצוע היתה טבעת בעובי הקרש הדרומי והצפוני, וראש המקצוע נכנס לתוכו, נמצאו שני הכתלים מחוברים... (שם שם כד)

והיו שמונה קרשים - כך שנויה במשנה מעשה הקרשים במלאכת המשכן, היה עושה את האדנים באמצע, ועשה לו שתי ידות כמין שני חמוקין (או חווקין), כמין שני שליבות סולם המובדלות זו מזו, ומשופות להכנס לחלל האדן, כשליבה הנכנסת בנקב עמוד הסולם, והוא לשון משולבות, עשויות כמין שליבה, ומכניסן לתוך שני אדנים, שנאמר שני אדנים שני אדנים, וחורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן, ונותן לתוך טבעת אחת של זהב, כדי שלא יהיו נפרדין זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה וגו'... (שם שם כה)

אבן עזרא:

ועשית - הנה לא נכתב כמה עובי הקרש, והראשונים אמרו שהיה אמה, אם כן הוא כותל הדרומי היה ששים אמות, וככה הצפוני, והנה לא נשאר בכותל המערבי רק רחב שמנה אמות, וצריכים אנו לשום שם שמנה קרשים, אולי הוצרכו לאמה, כי היה העובי אמה, בעבור הבריח התיכון הנכנס בתוך הקרש... והנה רוחב המשכן עשר אמות, ולא ידענו אם היו קרשי המקצועות מרובעות או עגולות, כי אין לנו רק אמה אחת. ועל הדרך שאמר רבינו שלמה, לא תהיינה אלה הקרשים בטור שוה, כי חצי אמה יהיה בפנים כי קרש הוא ואינו בגד, ואחר כן ישימו קרשי צפון ודרום, והיה יוצא חוץ מן המשכן כפי עובי הקרש, על כן יהיה כנגד עמוד פתח המשכן, ובחצי יריעות עזים יהיה התיקון. (שם שם יח, וראה עוד משכן-בריחים)

רמב"ן:

שתי ידות - כתב רש"י, היה חורץ את הקרש וכו', ואני מתמיה בו, שאם היה החריץ שבאמצע חצי רוחב הקרש, והם ד' טפחים וחצי, יצטרך שיהיה עובי שפת האדן כרביע רוחב הקרש, שני טפחים וגודל, כדי שיהא עובי שני האדנים ממלא החריץ שבאמצע, שהוא חצי רוחב הקרש, ולא יהיה ריוח בין אדן לאדן, ואם כן כשאתה חורץ הקרשים משלשה צדיהן כך, לא ישאר בהם כלום, ושפתי האדנים היו שוות בכל צד. ועוד מה שהביא הרב ראיה, כך שנוי משנת מעשה המשכן, סדר הקרשים למלאכת המשכן, היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי ידות כמין שני חווקים, ומכניסן לתוך שני האדנים, וגם זו הברייתא כפי משמעה יש בה תימה גדול, שחורצת מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן, ובאמצע עשה חריץ חציו של רוחב הקרש, נמצא כולו חרוץ, לא נשאר בו יד ורגל כלל. אבל לפי דעתי הברייתא הזאת לא נתנה שיעור לחריץ, לפי שלא נתנה תורה שיעור לעובי שפתי האדנים, ולפיכך אמרו שהיה חורץ את הקרש רביע חרצו מכאן לכסות שפה אחת של אדן, ורביע חרצו מכאן, ובאמצעו של קרש היה חורץ חציו של כל האדן שבאותו הקרש, לכסות שפת שני האדנים... משולבות - ...וכפי זה נראה שיאמר הכתוב שיעשה שליבה היוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים, וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה, ומכניס הזכר לתוך הנקבה, וכן בקרש האחר שתהא בכל קרש שתי שליבות זו בזה. (שם שם יז)

תמים על ראשו - על הדרך שכתב רש"י, הכתוב הזה יחזור לפרש בכל הקרשים שיהיו שוים תואמים מלמטה לחרוץ הקרשים בצדיהן, ויחדיו יהיו כולם תמים אל ראשו של כל קרש, או ראשו רמז למשכן אל עליונו, וכן אל הטבעת האחת שבכולן, וכן יהיו לשניהם של שני המקצועות. ולא ידעתי למה לא פירש בהם הכתוב ואומר ועשרים טבעות זהב תעשו, ויזכיר החריץ שיעשה בקרשים? ועוד איך אמר "אל הטבעת" הידוע? ואולי בעבור שדרך כל בתי הקרשים לחברן כן בטבעת אחת בראשן קצר הכתוב, ואמר הטבעת הידוע, כן אמר בבריחים "ואת טבעותיהם", הידועים להם כמנהג. ומצאתי בבריתא של מלאכת המשכן: היה חורץ את הקרש מלמעלן אצבע מכאן ואצבע מכן, ונותנן בתוך טבעת אחת של זהב, כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה, שנאמר ויהיו תואמים מלמטה, וגו', ומה תלמוד לומר אל הטבעת האחת, מקום שנותנין את הבריח. ולפי זה פירוש הכתוב "ויחדיו יהיו תמים על ראשו" של קרש בחריץ שיעשה בו אל מקום הטבעת העליונה של הבריחים, שיכנס בחריץ עד מקום הטבעת, ולא הקפיד הכתוב במה יחברם, אם בטבעת של כסף או של זהב קבועות או מטולטלות או חשוקים. ועל דרך פשט הכתוב הזה בקרשי המקצועות לבדן. (שם שם כד)

חזקוני:

עצי שטים עומדים - ולא קצוצים מימים רבים, שכבר נרקבו, אלא מהמחוברים לקרקע, ולמדה תורה דרך ארץ, לעשות בנין מעץ שאינו עושה פרי. (שם שם טו)

רשב"ם:

שתי ידות - חרוצים היו הקרשים באמצעיתן להניח שני ידות בהן. משולבות - הידות זה כנגד זה, וכל סביבות הידות היה הקרש חרוץ מכל צד, כדי שיכנסו הידות של כל קרש בתוך שני האדנים שתחת הקרש האחד... (שם שם יז)

רבינו בחיי:

עצי שטים עומדים - ...כמה מיני ארזים הם, ומכלם לא בחר הכתוב אלא בזה ששמו שטים, לפי שישראל חטאו בשטים, לקו בשטים ונרפאו בשטים. חטאו בשטים, שנאמר (במדבר כ"ה) "וישב ישראל בשטים ויחל העם", לקו בשטים, שנאמר "ויהיו המתים במגפה" (שם), לכך רצה הקב"ה שיתכפרו במשכן בעצי שטים, ולכך צוה להביא שטים, הלא הוא דאמר (ירמיה ל') "כי אעלה ארוכה לך" וגו'. ועל דרך הקבלה, עצי שטים עומדים, כלשון (ישעיה ו') "שרפים עומדים ממעל לו", והזכיר עומדים על הכחות העליונים, שאין לך דבר במשכן וכליו שלא יהיה מצוייר מלמעלה, שנאמר (שמות כ"ה) "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו"... וזה שאמר "עצי שטים עומדים", שעומדים לעולם ולעולמי עולמים... (שם שם טו, ועיין שם עוד)

בעל הטורים:

למשכן עצי שטים עומדים - בגימטריא לכפר למעשה שטים... מ"ח קרשים נגד מ"ח נביאים ומ"ח משמרות כהונה ולויה. (שם)

עקדה:

...הקרשים להורות על כוחם להיות בצביונם ובקומתם על הצורה הכדורית, (מדבר על הגרמים השמימיים), כי הקרשים מקיימים את היריעות, כמו שהנבדלים משפיעים הגלגלים ומעמידים אותם. עשר אמות אורך - שהעשרה מספר עולם השכלים, שהנביאים מהלכים ביניהם, והאמה התחתונה תחובה באדני כסף, כי השכל האחרון האנושי, יצא מכלל המדרגות הראשונות, ששלמותם בפועל, ונכנס למין שלמות בכח, ויוצא לפועל על ידי הכוסף והתשוקה לשלמותו, על כן נתיחד גמר מעשהו אל עצמו, ולא לבורא, כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה", ומדת אורך הקרשים ל' אמה, כי כשתכפיל אותם במספר הקצוות שהן ו', הם ק"פ, כמנין מעלות האורך שבהן הישוב, וכן הרוחב י' אמות, כשתכפילו בו' הוא ס', שעיקר רוחב הישוב בו, והאמה התחתונה באדנים כדפירשנו על שלמות השכל האנושי, ועל כן באו מחובה ולא מנדבה, והם ב', כי הכוסף האנושי עיוני ומעשי... (שם כה א בהקדמה)

אברבנאל:

עצי שטים - שהם חזקים וקלים, ומסתבר כמאן דאמר שלמעלה חדים בעובי אצבע, שלא יכבד משאם, ולא זכר עובים כלל, כי אינו נחשב, וחותך באמצע הקרש מלמטה כמין ח' בגובה אמה, ומצדיו הידות, אל הטבעת האחת - בשתי המקצועות, ועשה הטבעות חזקות, כדי שיהיו מחוברים, ולשאר הקרשים עשה רק בתים לבריחים... (שם כו טו)

ספורנו:

אל הטבעת האחת - אל אותה טבעת אשר בעובי קרש המקצוע, אשר הוא שוה בהנחה לרוחב קרשי הצלע, כי באותו העובי היתה טבעת אחת למעלה מכוונת בקו טבעות בקרשי הצלע של מעלה, וטבעת אחת באותו העובי למטה מכוונת בקו טבעות קרשי הצלע של מטה, והיו הבריחים נכנסים בטבעת עובי קרש המקצוע, וטבעות קרשי הצלע למעלה ולמטה, ובזה היה מתחבר הכותל המערבי עם הצפוני והדרומי. (שם שם כד)

כלי יקר:

הקרשים - בה"א הידיעה, היינו אותם שנטע להם יעקב במצרים, סימן לדבר הקרשים למשכן עולה למספר "יעקב אבינו נטע להם ארזים במצרים", כי מספר שניהם תתרצ"ה, כי אמר יעקב להקב"ה במה תתרצה להם על מעשה העגל, ואמר לו בעצי שטים, וכן במדרש, עומדים - שמוכנים ועומדים לכך... ובא הרמז בארזים, שנאמר "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", ומאחר שגוף הצדיק נמשל לארז זה, על כן השכין הקב"ה שכינתו תוך מחיצת עצי ארזים, ללמד בקל וחומר שהוא שוכן גם בתוך בני ישראל שנמשלו לארזים עלי מים. (שם שם טו)

אור החיים:

הקרשים למשכן - כי משכן יקרא האהל שעל הקרשים ולא הקרשים. עומדים - ולרז"ל דרך גדילתם, מדלא כתב עומדים עצי שטים, או ועשית את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים, אלא רמז שמלת עומדים חוזר גם לתכונת העצים עצמם, שיהיו כדרך גדילתם, ורמז קרשים-קשרים, שבאמצעותו של משכן יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדושה העליונים ותחתונים וכולן רמוזים בו, י' אמות אורך הקרש, אין לך בחינה מבחינות הקדושה שאין בה כללות י'... (שם)

מלבי"ם:

...אמנם במשכן עצמו רצה לצייר קומת האדם מצד גופו, שעיקר גופו הוא כ"ב צלעות, שהם י"א צלעות מצד זה, וי"א מצד זה. לכן היה במשכן בצד דרום וכן בצפון עשרים קרש, ואצלם העמוד שבמזרח, וקרש המקצוע שאמה ממנו היה שייך לצד צפון, הם כ"ב, ונחלקו לי"א, על ידי שבריח העליון והתחתון נחלק לשנים, וכל בריח חבר י"א צלעות, והבריח התיכון חבר את כולם כחוט השדרה המחבר את כל הצלעות ועומד בתוכם, והבריח העליון והתחתון היה כנגד חוליות השדרה, שי"א חצאי חוליות מקשרים י"א עצמות מצד זה, וי"א מקשרים מצד זה, וכל זה נכון יותר למה שאמר במדרש, שהבריחים עברו וחברו גם את העמוד שבמזרח, ואת הקרש שבמקצוע, ובאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להחשב כגוף אחד, היה צריך לצייר בו שני בני אדם, ששם יתחברו שנים להיות כאיש אחד, ועל כן צייר זה במה שהיו עשרים קרשים מצד צפון וכן מצד דרום, שכל צד עם העמוד וקרש המקצוע ובריחיו נצטייר כגוף שלם, בכ"ב צלעותיו והשדרה והחוט המחברם, שא' עומד בדרום, וא' בצפון, להמשיל שיששכר וזבולון מתחברים להיות מקדש אחד, זה עוסק בתורה בימין וזה משפיע לו שפע ימים ועושר בצפון...

אולם ירך של הגוף נצטייר בהקרשים שבצד מערב, שנקרא ירך, ובירך נמצא ד' עצמות, אחד בירך, ושלשה בקטלית משני צדדים, כמו שכתב באהלות, לכן היו שמונה קרשים, והיה צריך לצייר ירך אחד לגוף שבדרום, וירך לגוף שבצפון, על זה אמר לירכתי המשכן, בירכתים, בלשון רבים, כי מצייר שנים בכפל, לכן היו שם שמונה קרשים, כי קרשים שבמקצועות שייכים בצד אחד לצד מערב, שמשלימים לעשר אמה רוחב המשכן, וחשבו אותם לגוף שבדרום ולגוף שבצפון לזה אמר "לירכתים", רוצה לומר שירמזו על שנים, נמצא היה גוף וירך לכל צד, ושני ריעים מתחברים בקרש... (שם כה א, רמזי המשכן)

עצי שטים עומדים - שיהיה צד העץ של השורש למטה, וצד ראש העץ למעלה, כדרך גדולתן, וכן בתרגום יונתן.  שם כו טו)

שתי ידות - ...לפי הברייתא דמלאכת המשכן כל יד מחזיק רביע אמה לרוחב הקרש, וחצי אמה לעביו, וכל אדן חלול רביע אמה ומוקף רביע אמה סביב, ובזה מכוונים הידות להכנס בתוך חלל שני האדנים שנותן כל קרש זו אצל זו... (שם שם יז)

רש"ר הירש:

והיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים אל ראשו - לדברי רבי יהודה קרשים מלמטה עוביין אמה ולמעלה כלין והולכין עד כאצבע, דבר זה נאמר כאן במיוחד על הקרשים שבזויות למקצועות המשכן, הם היו תואמים מלמטה, בדיוק לפי מידות הקרשים, שבקיר האחורי והצדדי, ותמים על ראשו, כלין והולכין לפי מדת הקרשים, ורחב המשכן היה עשר אמות, וששה הקרשים שבירכתי המשכן סגרו רק על תשע אמות, ונשאר איפוא חלל של חצי אמה בכל צד ועובי הקירות הצדדיים... לפיכך כיסו האמה וחצי האמה של מלא רוחב הקרשים שבזויות למטה את חצי האמה של חלל הקיר האחורי, ואת עובי הקירות הצדדיים, אלא שעובי זה נצטמצם למעלה לשיעור אצבע אחת, ולפיכך היה צורך לחתוך את רוחב הקרשים שבזויות בצורה מתאימה, דשפי להו כי טוריין (כהרים משופעים)... נגד זה אומר רבי נחמיה כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה, ופרוש "תמים" לדעתו אינו כלים והולכים, אלא תמימים, שיהיו הקרשים מחתיכה אחת. (שם שם כג)

אם איננו טועים הרי שעצי הארזים המקיפים את המקדש מסמלים את שבטי ישראל, המקבלים בתוך קהלם את התורה ואת חזונותיה, כדי לשומרם ולקיימם בחייה הרוחניים והחומריים של האומה. הרי כאן עץ יוסף ועץ יהודה וגו' (יחזקאל ל"ז)... (שם בסוף פרק כו)

העמק דבר:

אל הטבעת האחת - לא נתבאר שעשו טבעות, משום שלא באו אלא לחבר הקרשים, ולא מכוונים נגד דבר בבנין העולם... (שם שם כד)

שם משמואל:

...אבל הקרשים ענין אחר היה בהם, והיינו כי האדנים מלשון אדנות, שהגיד כ"ק אדמו"ר זצללה"ה שרומזים לקבלת עול מלכות שמים, ונראה שכלל בזה עשיית המצוות בפועל, שזהו עיקר עול מלכות שמים, כי השגות אינו לעול אלא מתוק מדבש ונופת צופים, ועשיה היא יסוד הכל, וכמו שאי אפשר לבנות בנין בלי יסוד, כן אי אפשר בלתי עשיית המצוות בפועל... ולפי זה יש לומר, שזה היה ענין הקרשים שהיו אמצעיים בין היריעות לאדנים, והיינו שהיו מקשרים את אור התורה הרמוז ביריעות אל האדנים, שהם העשיה, וקרש אותיות קשר בהיפוך אתוון. ולפי האמור יובן הא דקרשים מתייחסים אחר יעקב אבינו, כמו שפירש רש"י, הוה ליה לומר ועשית קרשים מהו הקרשים וכו'... אם כן הקרשים מתייחסים ליעקב אבינו, והבריחים לאברהם שנטען וליעקב שקצצן... אך הוא הדבר שאמרנו, שענין הקרשים הוא לחבר את אור התורה וההשגה לעשיה, על כן מתייחס אחר יעקב אבינו דאחיד בתרין... ותיקן יעקב לדבק ולקשר גם העשיה כנ"ל, על כן נטע הארזים לקרשים, שהם המקשרים כנ"ל, והבריח התיכון שהוא היה המקשר את כל הקרשים זה מתייחס גם לאברהם אבינו, שאיחה את כל באי עולם, היינו שחיברם אליו על ידי שהיה מאכילן ומשקן... ובאמצעותו נעשו מחוברין לשמים... (שמות תרומה תרע"ד)