(ראה גם: לקט, מעשר עני, פאה, שכחה, צדקה)
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור, ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלקיכם. (ויקרא יט ט)
ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלקיכם. (שם כג כב)
כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך. כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה. (שם כה יט)
ולמען הקם תקים, לאות ה', (שהיא המלכות), שנפלה באלף החמישי, אחר ע"ב (שנים כמנין עזוב תעזוב עמו), עזוב (אותיות) ע"ב ז"ו, ע"ב היינו ע"ב שמות וידע ויבא ויט... בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך שהם ישראל, (כלומר, שעל ידי התיקונים של יורה ומלקוש בעתו נאספים ישראל מן הגלות), דגן, (אלו ישראל), תירוש (אלו הלוים), ויצהר (אלו הכהנים), וכן נוהגים התיקונים של לקט שכחה ופאה, לעני ולגר תעזוב אותם, וכאן למדנו מצוה שלישית, (דהיינו לקט שכחה ופאה). וצריכים לחזור אחריהם (לקיימם), כי מצד הצדיק, (דהיינו יסוד), הוא העני, עזוב תעזוב, (היינו יסוד) צדיק, עמו זה בן עמרם, וזה הוא לעני ולגר תעזוב אותם, אתה גר עם עני, כמו שנאמר בך בתחילה, גר הייתי בארץ נכריה... (משפטים שפח, ועיין שם עוד)
לא תטה משפט אביונך בריבו, למה נאמר... אבא חנן אומר משום רבי אליעזר בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר. (משפטים רט, פרשה כ)
ובקצרכם, פרט לשקצרוהו לסטים, קרסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה. ובקצרכם, פרט לשקצרוה עכו"ם, מיכן אמרו עכו"ם שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט והשכחה והפאה. ורבי יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העמור. אין לי אלא קוצר, תולש מנין, תלמוד לומר לקצור, קוטף מנין, תלמוד לומר בקצרך. אין לי אלא תבואה, קטניות מנין, תלמוד לומר ארצכם, אילנות מנין, תלמוד לומר שדך. יכול הירק והקשואים והדלועים והאבטחים והמלפפונות הכל בכלל, תלמוד לומרר קציר, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר, וגידולו מן הארץ, לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת, והתבואה והקטניות בכלל זה... (קדושים יא ויב, פרשה א, וראה עוד לקט, עוללות, פאה פרט)
לעני, יכול לעני מאחרים, תלמוד לומר לגר, אי לגר יכול לגר תושב, תלמוד לומר ללוי, מה לוי בן ברית, אף גר בן ברית. אי ללוי ולגר יכול בין חסרין בין שאינם מחוסרים, תלמוד לומר לעני, מה עני מחוסר ובן ברית, אף כולם מחוסרים ובני ברית.
תעזב, הנח לפניהם והם יבזבזו, אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז, לזה שומעים שאמר כהלכה. יכול בדלית ובדקל כן, תלמוד לומר אותם, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק, אפילו זקן או חולה, לזה שומעים שאמר כהלכה. מה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק ובשאר כל הפירות לבזבז, אחר שריבה הכתוב מיעט, תלמוד לומר קציר, מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהם כגדול. רבי שמעון אומר חלוקי אגוזים כדלית וכדקל. תעזב לפניהם, הנח תבואה בקשה, תלתן בעמיריו, תמרים במכבדות, יכול אפילו השירה אותם הרוח, תלמוד לומר אותם, הפרישם ואחר כך הפילה אותם הרוח, כשם שזכו בהם כך זכו בעציה.
מנין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פאה פאה, תלמוד לומר לעני ולגר תעזב אותם, אני ה' אלקיכם, אני איני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, וכן הוא אומר כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. (שם כא וכב פרק ג)
כי תקצור, פרט לשקצרוהו ליסטין וכרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה. קצירך, פרט לשקצרוהו עכו"ם, להקדש ושל אחרים, מכאן אמרו עכו"ם שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה והפאה, רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העמור. קצירך, פרט לאחרים, קצירך פרט להקדש, כשתמצי לומר קצר הקדש ולקח ישראל פטור, קצר עכו"ם ולקח ישראל פטור, רבי יוסי הגלילי אומר, מכלל שנאמר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר כל זמן שיש לו קציר יש לו עומר ויש לו שכחה, יש לו שכחה העומרין, וכל זמן שאין לו קציר אין לו עומר ואין לו שכחה בעומרים... בשדך, פרט למעמר בשדה חברו, דברי רבי מאיר, וחכמים מחייבים, מכאן אתה אומר העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש, הרי זה אינו שכחה. (כי תצא רפב)
ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, תן לכל אחד ואחד חלקו, ואכלו בשעריך ושבעו, תן להם כדי שבעם, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים, דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר חצי קב. בשעריך, מלמד שאין מוציאין אותו מן הארץ לחוצה לארץ. (כי תבא שג)
ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב, לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו למעשר, אמר עולא לא אמרן אלא בשדה, אבל בעיר קלא אית ליה למלתא. (סוטה מג ב)
דתנן מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני, רבי אליעזר אומר זכה לו, וחכמים אומרים יתננו לעני הנמצא ראשון. אמר אמימר ואיתימא רב פפא דלמא לא היא, עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא דמיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, ומיגו דזכי ליה לנפשיה זכי לחבריה, אבל הכא לא, ועד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב לא תלקט לעני, לא תלקט לו לעני, אבל הכא לא. ורבי אליעזר האי לא תלקט מאי עביד ליה, מיבעי ליה להזהיר לעני על שלו... (גיטין יא ב)
והתניא השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו, למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו, רבי יוסי אומר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו, ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי... אלא אמר אביי עשאוה כמי שהלכו בה נמושות, דעניים גופייהו מסחי דעתייהו, סברי בריה דהיאך מלקטי ליה. אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי, וכי מותר לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו, אלא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה, מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להו, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו. (בבא מציעא יב א)
בשעריך זה לקט שכחה ופאה, דתנן, שני שבלין לקט, שלשה אינן לקט, שכחה, שני עומרין שכחה שלשה אינן שכחה, ועל כולן בית שמאי אומרים שלש לעני וארבע לבעל הבית, פאה בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן, דתנן מצות פיאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין, לא הפריש מן העומרין יפריש מן הכרי, עד שלא מירחו, מירחו מעשר ונותן לו, משום רבי ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה. (סנהדרין פח א)
איתיביה רב אידי בר אבין לרב פפא ארבע מתנות עניים שבכרם, הפרט והעוללות והשכחה והפאה, ושלש שבתבואה, הלקט והשכחה והפאה, שנים שבאילן, השכחה והפאה, כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו, מעשר עני המתחלק בתוך ביתו יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן מידו, לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. ארבע מתנות שבכרם, הפרט והעוללות והשכחה והפאה, דכתיב וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, וכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, אמר רבי לוי אחריך זו שכחה, פאה גמר אחריך אחריך מזית, דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטול תפארתו ממנו. שלש שבתבואה הלקט השכחה והפאה, דכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך וגו', כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, שנים שבאילן השכחה והפאה, דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטול תפארתו ממנו, אחריך זה שכחה, וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא, עזיבה כתיבא בהו, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, דכתיב ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם, להזהיר עני על שלו. ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא, נתינה כתיבה ביה, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, דאמר רבי אילעא גמר לגר לגר מהתם, מה להלן מוזהר עני על שלו, אף כאן מוזהר עני על שלו. (חולין קלא א)
לוי זרע בכישר ולא הוו ענים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים... שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא ביה, השתא דאתית להכי, תרומה נמי נתינה כתיבא ביה, ואלא תעזוב יתירא למה לי, לכדתניא, המפקיר את כרמו ולשחר השכים ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות... (שם קלד ב)
תני המרבץ שדהו עד שלא ירד העני לתוכה, אם הזיקו מרובה על של עני מותר, ואם היזק העני מרובה על שלו אסור, רבי יהודה אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו. מחלפא שיטתיה דרבי יהודה, תמן הוא אומר כשם שהוא מידל בשלו כן הוא מידל בשל עניים, וכא אמר הכין, תמן הם גרמו לעצמן ולא באו, ברם הכא הרי באו, מחלפא שיטתין דרבנן, תמן אינון אמרין אם הזיקו מרובה על של עני, וכא אינון אמרין הכין, תמן אי אפשר, ברם הכא אפשר, והא רבי מאיר אמר אין מגלגלין ושמין של בעל הבית בהפסדו, והא רבנן אמרין מגלגלין ושמין לעניים בהפסדן, ולמי הוא משלם, אמר רבי יונה לעניי אותה העיר, דלא כן מה אנן אמרין, אמר רבי חייא בר אדא למדת הדין נצרכה. (פאה כו ב)
בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול פאה ומעשר עני, כשיחזור לביתו ישלם, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים עני היה באותה שעה. המחליף עם העניים, בשלו פטור ובשל עניים חייב, שנים שקבלו שדה באריסות, זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני, המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע, אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט שכחה ופאה ואסור במעשר עני. תני אב ובנו איש וקרובו שני אחין שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני. אמר רבי יודא תבא מאירה למי שהוא נותן לאביו מעשר עני, אמרו מניין שאם היו שניהם עניים. מה בינה לקדמייתא, אלא לכשתקצור שליש הרי הוא שלך, אמר רבי חייא ברבי בון הדא אמרה שהמוכר זכייה בפאה שהיא מתרת את העומרים, אמר יוסי ברבי בון תמן מתחייבה שדהו, ברם הכא לא נתחייבה שדהו ברשותו, אמר רבי אבהו בר נגרי שנייא היא בלקט שכחה ופאה, שהן בעזיבה... (פאה כו ב, וראה שם עוד)
...תני מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידים עליהם הרי הן של בעל הבית, רבי בון בר חייא בעי, ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו, תני רבי שמעון בן יוחי לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים...
נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתו ועל מעשר עני בכל שנתו, ואינן נאמנים אלא על דבר שכל דרך בני אדם להיות נוהגים כן. עד איכון, אמר רבי חנינא עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום, מעשה והאמין רבי לחמשה אחים בחמשה כורין של חטים, ואפשר כן, אלא מכא צבחר ומכא צבחר (מכאן מעט), כורה סליק... (שם לה א, וראה שם עוד)
אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטין וקב שעורים, רבי מאיר אומר חצי קב, קב וחצי כוסימין וקב גרוגרות או מנה דבילה, רבי עקיבא אומר פרס, חצי לוג יין, רבי עקיבא אומר רביעית, רביעית שמן, רבי עקיבא אומר שמינית, ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות... מאי טעמא ואכלו בשעריך ושבעו, תן לו כדי שובעו. חזקיה שאל לאבוי מאנא אילין שיעורייא, אמר לו אהן צררא סמך דא דרתא (כך קבלו חכמים)...
מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלים, היה מציל, (כדי ליתן לקרובו עני), נותן מחצה ונוטל מחצה, היה ממועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן. רבי יונה פתר מתניתין ביותר מכשיעור, היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה, אבל בכשיעור הוא נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם, רבי חזקיה פתר מתניתין בכשיעור, ביקש להציל ונטל מחצה ונתן מחצה, מתוך שנוטל מחצה ונותן מחצה נעשה דבר מועט הוא נותן ביניהן והן מחלקים ביניהם...
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, לן נותנין לו פרנסת לינה, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות... תמחוי בכלי יום, קופה מערב שבת לערב שבת, תמחוי לכל אדם, קופה אינה אלא לאנשי העיר בלבד... רב בא בר זבדי אמר איתפלגין רב ורבי יוחנן, חד אמר מדקדקים בחיי נפשות, וחרנא אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו. מתניתין פליגי על מאן דאמר אף בכסות אין מדקדקין, פתר ליה כפי כבודו, ותני כן, במה דברים אמורים בזמן שאין מכירין אותו, אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו והכל לפי כבודו. והתני למזונות שלשים יום לכסות ששה חדשים, פתר לה ליתן, והתני למזונות שלשים יום, לפסין ולצדקות י"ב חודש, הא קדמייתא ליטול עוד הוא ליתן, מהו לפסין ולצדקות י"ב חודש בשכר סופרים ומשנים. (שם לו א, וראה שם עוד)
הלוקח מן העני, וכן העני שניתנו לו פרוסות או פילחי דבילה מעשר מכל אחד ואחד, בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל, אמר רבי יהודה אימתי בזמן שמתנה מרובה, אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד. (דמאי כב א)
אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה ומן ההפקר, ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב... (תרומות ו א, וראה שם עוד)
קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר, ויכולה היא ליהנות בלקט ובשכחה ובפיאה... אמר רבי יוחנן כיני מתניתא, ויכולה היא ליהנות בלקט בשכחה ובפיאה. תני ובמעשר עני, לית כאן מעשר עני, מעשר עני ניתן בזכיה, ואילו בעזיבה. רבי יוסי בן חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה, ורבי יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הניה. (נדרים לז ב)
המקבל שדה לקצור לא ילקט בנו אחריו, רבי יוסי אומר ילקט בנו אחריו, אבל האריסין והחכורות והמוכר קומתו לחבירו לקצור ילקט בנו אחריו, היו שם עניים שאין ראויין ללקט, אם יכול בעל הבית למחות בידם ממחא, ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום. אין שוכרין פועלי גוים, לפי שאין בקיאין בלקט. אין נותנין מעשר עני לעניי גוים, אבל נותנין להן חולין מתוקנין לשם טובה. בעל הבית שהיה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלין שוכחין עומר במקום פלוני ושכחוהו, הרי זה שכחה, היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים את העומר ושכחוהו, אין זה שכחה... (פאה פרק ג, וראה עוד שכחה)
...וכן לא יאמר אדם לעני הולך סלע זה והבא לי לקט היום, והבא לי שכחה היום, והבא לי פאה היום, אלא אומר לו בלקט שתביא היום, בשכחה שתביא היום, בפאה שתביא היום. (שביעית פרק ו)
דבר אחר אל תכריתו, הדא הוא דכתיב (משלי כ"ב) אל תגזול דל כי דל הוא וגו', אמרו רבותינו במה הכתוב מדבר, אם הוא דל, מהו גוזל לו, אלא לא דבר אלא במתנות עניים שהוא חייב ליתן להם מן התורה לקט שכחה ופאה ומעשר עני, והזהיר הקב"ה שלא יגזול אדם מהם מתנות הראויות ליתן להם, כי דל הוא, די לו עניותו, לא די לעשיר שהוא עומד בריוח ועני בצער, אלא אף גוזל ממנו מה שנתן לו הקב"ה... (במדבר ה ב)
ילמדנו רבינו, מי שאינו מניח את העני ללקוט בתוך שדהו מהו עונשו, כך שנו רבותינו, מי שאינו מניח את העניים ללקוט בתוך שדהו, או מי שמניח אחד ואחד אינו מניח ללקוט, או מי שמסייע אחד מהן בשעת הקציר או בשעת הבציר, הרי זה גוזל את העניים, על זה נאמר אל תסג גבול עולם (משלי כ"ב), גבול עולים, אמר הקב"ה, אני עשיתי אותך למעלה והעני למטה, יכול אני לעשותך למטה ולעני למעלה, למה כי דיין אני, שנאמר כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה)... (וישלח י)
דבר בא לעולם בעוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעשה באשה אחת שהיתה יושבת בשכונה של בעל השדה, ויצאו שני בניה ללקוט ולא הניחן בעל השדה, אמן היתה אומרת מתי יבואו בני מן השדה, שמא אמצא בידם כלום לאוכל, והם היו אומרים מתי נלך אל אמנו שמא נמצא בידה כלום לאכול, היא לא מצאה בידם כלום, והם לא מצאו בידה כלום לאכול והניחו ראשיהם בין ברכי אמם ומתו שלשתן ביום אחד, אמר הקב"ה אין אתם גובין מהן אלא נפשות, חייכם אף אני אגבה מכם נפשותיכם, וכן הוא אומר (משלי כ"ב) אל תגזול דל כי דל הוא ולא תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם, וקבע את קובעיהם נפש. (פרק לח ב)
לא תכלה פאת שדך - שיניח פאה בסוף השדה. ולקט קצירך - שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט. לא תעולל - לא תטול עוללות שבה והן ניכרות, איזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף. ופרט כרמך - גרגרי ענבים הנושרים בשעת הבצירה. אני ה' אלקיכם - דיין ליפרע, ואינו גובה מכם אלא נפשות, שנאמר (משלי כ"ב) אל תגזול דל וגו' כי ה' יריב ריבם. (ויקרא יט ט וי)
ובקצרכם - חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין, אמר רבי אורדימס ברבי יוסי, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, מכאן ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו. תעזב - הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם. אני ה' אלקיכם - נאמן לשלם שכר. (שם כג כב)
ובא הלוי - ויטול מעשר ראשון, והגר והיתום והאלמנה - ויטלו מעשר שני שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים... ואכלו ושבעו - תן להם כדי שביעה, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו'... (דברים יד כט)
והלוי והגר והיתום והאלמנה - ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך. (שם טז יא)
ושכחת עומר - ולא גדיש, מכאן אמרו עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. בשדה - לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור, לא תשוב לקחתו - מכאן אמרו שלאחריו שכחה שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב. למען יברכך - ואף על פי שבאת לידו שלא במתכוין, קל וחומר לעושה במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה. לא תפאר - לא תטול תפארתו ממנו, ומכאן שמניחין פאה לאילן. אחריך - זו שכחה. לא תעולל - אם מצאת בו עוללת לא תקחנה, ואי זו היא עוללות, כל שאין לה לא כתף ולא נטף, וראיתי בגמרא ירושלמית אי זו היא כתף ספיגין זה על גב זה, נטף אלו התלויות בשדרה ויורדות. (שם כד יט-כא)
ובקצרכם - ...והנכון בעיני כי ובקצרכם רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה, ואמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר לא תכלה פאת השדה ההיא לצורך העומר, ולא תלקט הלקט, ולומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה. (ויקרא כג כב)
הקוצר את שדהו לא יקצור כל השדה כולה, אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה, שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך, אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה... נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם, הפרט, והעוללות, והפאה והשכחה, ושלש מתנות בתבואה, הלקט והשכחה והפאה, ושתים באילנות, השכחה והפאה.
כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו..
כל גר האמור במתנות עניים אינו אלא גר צדק, שהרי הוא אומר במעשר שני ובא הלוי והגר, מה הלוי בן ברית, אף הגר בן ברית, ואף על פי כן אין מונעין עניי עכו"ם ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום.
נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם, כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להם דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים, אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות, אלא לעניים, והרי אין עניים. מאימתי מותרין כל אדם בלקט, משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו. מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות, משהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם. מאימתי מותרין כל אדם בשכחה של זיתים, בארץ ישראל אם שכח אותה בראש הזית הרי זה מותר בה מראש חדש כסליו, שהוא זמן רביעה שניה בשנה אפילה, אבל ציבורי זיתים ששכחן תחת האילן, הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה. כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל, ואף על פי שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן. וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל, ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו.
מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהן הרי הן של בעל השדה, ואף על פי שעדיין לא פסקו העניים מלחזור על מתנותיהם.
כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר "ובקוצרכם את קציר ארצכם", "כי תקצור קצירך בשדך", וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם, ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו, שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם... (מתנות עניים פרק א א והלאה)
כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל "ארור הגבר אשר יבטח באדם", וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות, וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר, "ברוך הגבר אשר יבטח בה'". (שם פרק י יט, וראה עוד ערך צדקה)
ואלו פטורין מן התורה מן המעשרות, הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, אפילו העמיד מהן כרי, ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות, ומפריש מהן תרומה ומעשרות, אבל אם עשה הגורן בעיר פטורין, שהרי קול יש להן, שהכל יודעין שהן לקט או שכחה או פאה. הלקט השכחה והפאה של עכו"ם חייבין בתרומה ובמעשרות, אלא אם כן הפקיר... (תרומות ב ט)
שנצטוינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, ועל זה נאמר "ושכחת עומר בשדה, לגר ליתום ולאלמנה יהיה". משרשי המצוה, לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם וחושבים בלבם לאמר מי יתן והיה לי כן, לאסף עמרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ב"ה על בריותיו למלאת תשוקתם זו כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה... ועל בעלי הנפש הטובה תנוח ברכת השם לעולם... (כי תצא מצוה תקצב)
ואמרו רז"ל (אבות ה' י"א) דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית, ואמרו עוד בארבעה פרקים הדבר מתרבה... ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבששית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים. וראינו מזה, כי יש מיתה בידי שמים על גזל מתנות עניים, ותדע ובחנת מזה חומר הנודר לצדקה ואינו משלם. (שערי תשובה ג קיז)
לא תלקט - וסמיך ליה לא תגנובו, להזהיר לבעל הבית שלא יגנוב ממה שראוי לעניים, וכן להזהיר לעני שלא יגנוב משל בעל הבית יותר מהראוי, כדתנן, שתים לקט שלש אינן לקט. (ויקרא יט י)
ובקצרכם - אחר ההודאה על הקציר והצלחתו, הזהיר על מצוה לקיום הממון המושג בהצלחה, וצוה על לקט ופאה, וכאמרם מלח ממון חסד, ואמרי לה חסר. אני ה' אלקיכם - אלקי הקוצרים והמלקטים, ואיטיב למטיבים להם כדי לעשות רצוני. ((שם כג כב)
לא תכלה - אף על פי שהעקר משלי, שאני משיב הרוח ומוריד גשם וטל, אינני שואל חלק כאריס אלא דבר מועט, אבל שינתן דרך כבוד, כדין המוציא על נכסי אשתו, כתובות ע"ט, שאם אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. לא תגנובו - ואם תתן לעני לא תגרום גם אתה שיגנב, וכל החטאים נמשכים מזה, לא תכחשו, תשקרו, תשבעו בשמי לשקר וכו'. (שם)
לא תכלה - שכל הנותן לקט וכו', הטעם כי המקריב קרבן מממונו לה', והנותן לקט שכחה ופאה לעניים, וגם מתנת העניים נחשב לה', דכתיב מלוה ה' חונן דל, ולפיכך כאילו בונה בית המקדש והקריב קרבן, אף על גב שהתורה חייבה בצדקה, סוף סוף נותן אותה דרך חנינה, והמתנות חייב והטיל עליו גזירתו, וכל שמצוה יותר יותר מעלה, כי המצוה ממלא אחר רצון ה', ודומה לב' בני אדם, אחד בנה למלך בית, והב' נטע גינה, הבית הצריך לו יותר, וכן שאינו מצווה מוכח שאין כל כך חפץ המלך בזה, אם כן הנותן מתנות כאילו הקריב קרבן, והנותן צדקה רק כמלוה ה'. (שם כג כב)
ובקצרכם - סמיכות פסוק זה לעומר נראה על דרך המדרש האומר שסבב הקב"ה את ישראל במצוות בכל מעשה... וסלקא דעתך אמינא ששדה זו כיון שקוצרים ממנה העומר שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי...דבר אחר כדמסיק בגמרא אמר ר' עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדה, ועל ידי שני הלחם יתברכו פירות האילן, ועל ידי נסוך המים בחג יתברכו גשמי שנה, וכדי שלא יהיה דבר עם לבבו בליעל, אם כן למה זה אתן מתנות עניים למען יברכני ה', תלמוד לומר ובקצרכם וגו', כי הא והא גרמא. (שם)
תעזב אותם - בכל מקום תפס לשון נתינה, לגר אשר בשעריך תתננה, ונתת ללוי, ופה תפס לשון עזיבה, ויש הבדל ביניהם, הנותן מושיט לכל אחד חלקו, והעוזב מניח הדבר שיהיה הפקר כמו שהוא, ועל זה אמר לשון עזיבה, הנח לפניהם והם יבזבזו, ולכן למי שאמר לבזבז שומעים, שאמר כהלכה. ומבואר אצלנו תמיד, שכל מקום שאמר מלת "אותם" יש בו מיעוט, כי היה יכול לומר תעזבם בכינוי, ואותם תופס גוף הפעול ומיעט זולתו, רוצה לומר רק הקציר שאין בו סכנה, אבל הדלית והדקל שיש בהם סכנה, צריך אתה להוריד לעניים... (ויקרא יט י)
ובקצרכם - ...וא"ר אוורדימוס מפני שאחת מן כוונות ותועליות הרגלים והחגים היה לפרנס כהני ה' והעניים, ששני אלה סמוכים על שולחנו של מקום לפרנסם... אמר שגם אחר הרגל מצוה עליך לפרנס העניים ממתנות הקציר, וזה במעלה אחת עם קרבנות ה' ברגל שמהם יתפרנסו הכהנים... ומי שאינו מוציא חלק העניים דומה כאילו מונע מלהקריב קרבנותיו בבית הבחירה. (שם כג כב)
לא תטה משפט אביונך - ...בירושלמי פאה סוף פרק ד' הובא הפסוק שלנו לדרשה, לא תטה משפט אביונך בריבו, אבל מטהו אתה במתנותיו, ובמה דברים אמורים בספק לקט ושכחה וכיוצא באלו, שיש להניח אותם לעניים, לפיכך נאמר אביונך, שלך הוא אביון זה, ופרנסתו עליך, ובתור אביון הריהו מרגיש, שרצונו תלוי ברצון העשירים, ומשום כך צופה הוא עוד יותר לעזרתה של נציגות הצבור. אף על פי כן כשהוא עומד לפניך בריבו, בבית הדין, אסור לך להטות משפט לטובתו כמלא נימא. (שמות כג ו)
לעני ולגר תעזוב אותם - במתנות אלה לא נאמר תתן אותם, אלא כאן ולהלן נאמר תעזב אותם... שכן מתנות עניים אלה, לקט שכחה פאה ועוללות אין בהן טובת הנאה לבעלים, אין בעל השדה רשאי לחלק אותן לעניים, אף אין הוא רשאי לתת מהן לאחד העניים, אלא תעזב אותם, עליו להניח אותם בשדה לעניים, וכל הרוצה יבא ויטול, כנגד זה מעשר עני המתחלק בתוך ביתו, יש בו טובת הנאה לבעלים, משום כך אין הוא יכול לזכות מתנות אלה לעני, לא הוא ולא עשיר אחר, ואפילו מינהו העני שליח לכך, ואף על פי שזכין לאדם שלא בפניו, אף בלא מינוי שליחות, הרי כאן הוא חב לאחרים, שעה שהוא זוכה לעני זה, הוא מפסיד לשאר עניים, וזה הכלל, התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, כנגד זה רשאי עני ללקט מתנות אלה לעני אחר, ומשהגביהן ניקנו לזה שהוגבהו לו, שכן המגביה מציאה לחברו קנה חברו... כמו כן למדו מן החזרה על לשון "תעזב אותם", אפילו עבר על איסור "לא תכלה", לא נתקפחה זכות העניים, אלא לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי...
כבר אמרנו מן התורה אין לפאה שיעור למטה, ואדם יוצא ידי חובת פאה אם הניח כל שהוא בשדהו, ואילו קיומן של שאר המתנות מסור ליד המקרה. מכאן שלא נאמרו הלכות אלה כדי לדאוג לפרנסת העניים, הן העני עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות. אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים. אלא זה טעמו של דבר, בשעת קציר ובשעת בציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו, באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות "שלי", ועתה כל אזרח באומה יזכור ויביע במעשה, כל אדם האומר "שלי" כבר נתחייב לדאוג גם לאחרים, כרמו ושדהו לא נתנו את יבולם רק לו בלבד, ביגיע כפיו לא יעבוד רק לעצמו, (לקט ופרט), כי במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער, אין היא תלויה בפחד בעלי הרכוש מהסכנה הנשקפת להם מיאוש העניים, אלא היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי הרכוש, ואל כולם ה' קורא: אני ה' אלקיכם, באני אישיותו הוא רב את ריב כולם... (ויקרא יט י)
ובקצרכם - קיום המצוות האלה הוא הפירוש המעשי לעומר ולשתי הלחם, כי בעומר, ויותר מכן בשתי הלחם הובטח לכל יחיד קיומו העצמאי, אך אין זה מובטח אלא בכח התורה ומצוותיה, אלמלא תורת ה' רק בעלי הרכוש זוכים לקיום הראוי לכבוד אדם, רק הם מתברכים מברכת השדות, ואילו חסרי הרכוש, העניים והגרים תלויים ברחמים ובפקחות של בעלי הרכוש. ובתקופה "מתקדמת" זו, הרי הפנייה לאנשים אלה גובלת עם פשע, ופרוטות הנדבה הניתנות מידיהם משפילות את המקבלים. אך לא ייעשה כן בישראל, כי אומה זו תישא את ראשית קצירה מן השדות אל מקדש התורה, שם תניף את העומר לפני ה', ביום הזיכרון של קבלת התורה תביא שתי לחם למקדש התורה, ושם תידור לקיים את חובתה כעם התורה, כי העושר יעניק לכל יחיד את קיומו בכבוד... פרנסת העניים היא צדקה, צדק של חובה, והנוטל צדקה לא פחות מן הנותן זוכה ללחם מחמץ, קומתו תשאר זקופה, ולא יפגע כבודו כאדם, כי העשיר המפרנס את עניי עמו רק מקיים על ידי כך את חובתו לה', חובה זו הוטלה עליו גם על גרגיר תבואה, שה' הצמיח לו בשדהו, מושג זה של צדקה הוא הגדול שבנצחונותיה הסוציאליים של התורה. (שם כג כב)
...וכי תניף מגל בקמתך, כי תקטוף עצי פריך, וכי תבצור ענבי גפניך, הנה אז ברגע הנכסף שייחלת לו וכלך תאב ליהנות ראשון מברכת אדמתך, דוקא אז פונה אליך מדת הרחמים ואומרת: "לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כ"ג כ"ב), "ושכחת עומר בשדה" וגו' (דברים כ"ד י"ט), התרגל לגרש מתוך לבך את היצר האנוכיי המשסה בך את התאוה האישית ומגרה אותך לדאוג רק לעצמך. למד לזכור בראש וראשונה את ענייך, יתומיך ואלמנותיך, אשר הקב"ה קבע את מקום צמיחת יבולם בשדמות לבבך המטוהר והמזוכך... (במעגלי שנה חלק ב עמוד צו)
ובקצרכם - כל אלו חוקי ה' המביאים שלום, שטבע העניים להתאסף בקציר, ואם לא יהנו ברבות הטובה לאוכליה יבואו לידי קללות וכו', והמרחם על הבריות מרחמים עליו. (ויקרא יט ט)
לא תשוב - ובספק אם נקצרה שבולת עם הקמה היא לבעל הבית, דיש לו חזקת מריה קמא, ומה שכתב אם ספק כתף או נטף היא לעניים, כי כאן ספק מציאות, ומוקמינן על החזקה, ושם ספק דדינא אם הוא כתף ונטף, ובזה לא מוקמינן אחזקה... (דברים כד יט)
בפרשת העומר... והנה אחר מנחת העומר ושתי הלחם כתוב בתורה ובקוצרכם וגו' קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו', ויש לפרש הרמז שצריכין בני ישראל לשמור הראשית והאחרית, ועל ידי שמניפין בני ישראל עומר ושתי הלחם חלה ברכה וקדושה על כל התבואות, וצריכין לעזוב פאה ולקט לעניים, הרמז שהשפלים שאינם יכולין לדבק כל כך בקדושה, עם כל זה יש להם גם כן חלק בהקדושה, ומצד זה באים הגרים, שבני ישראל בעבודתם הרימו כל העולם, ונתנו מקום לכל הבא לדבוק בהקב"ה, ויש לומר גם כן כי אנחנו הדורות התחתונים גם כן בכלל לעני ולגר תעזוב אותם, ואיתא במדרש, ואותך לא אעשה כלה, בני ישראל שאין מכלין שדותיהם עיין שם, הרמז כנ"ל, שעל ידי שבני ישראל הניחו מקום גם בהיותם למעלה מכל האומות, נתנו יד לכל הבא להתקרב על ידם להקב"ה, לכן זה עומד לנו עתה בגלות. (פסח תרמ"ו)
וישקיפו על פני סדום, ברש"י, כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים. פירוש הדברים הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה דענין השקפה שהוא לרעה יש לומר הטעם דהגשמי אינו סובל את הרוחני, כי אם במדה ובמשקל, וכאשר נתוסף רוחני יותר מכפי המדה שבכח הגשמי לקבל, אז הרוחני מבטל את הגשמי... וזהו ענין כל השקפה שהיא לרעה, דהשקפה היא חיבור... ועני באשר יש לו לב נשבר, הרי הוא כלי לקבל יותר את הכח הרוחני והאלקות, כי דרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים, ובאמצעות מתנות עניים מתחבר לעני, וממילא באמצעות העני יוכל גם הוא לקבל הקדושה יותר, ומאחר שהוא כלי שסובל את הרוחני ממילא מביא הרוחני כל מיני טובות שבעולם, וזה שמהפך מדת הרוגז לרחמים... (בראשית וירא תרע"א)
...כי כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר, החילוק בין צדקה ובין מתנות עניים, כי צדקה היא שברחמנותו על העני מעורר מלמעלה את מדת הרחמים, ומתנות עניים היא, שמדבק עצמו לעני שהוא מדוכא, ועל ידי זה נתדבק בהקב"ה, כי אני את דכא כתיב, וכמו כן מתנות כהונה שמדבק עצמו לכהן, שהוא איש החסד, שעל ידו יורדת ההשפעה. וזהו הפירוש שמניחין פאה לא אעשה אותם כלה, היינו אף שיש להם כל טוב, מחמת שנותנים פאה לעניים ומתדבקים לנדכאים, על ידי זה נעשים יותר דבקים בהשי"ת כנ"ל, ונמשכין אחר השי"ת בתמימות כטבע המדוכא, על כן הם מתנקים מעוונותיהם ונשארים עומדים על גרם המעלות. (ראש השנה תרע"א)
...והיינו שמצות פאה להראות היפוך טבע עולם, שמתגאים באספם את תבואת הארץ, באשר הגיעו לתכלית כוונתם לאסוף הון, אבל ישראל נותנים פאה ומתנות עניים להתחבר עצמם עם העני... (שם תר"פ)