(ראה גם: דבור, לשון הרע, צניעות, רכילות)
על כן על בחוריו לא ישמח א-דני ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. (ישעיה ט טז)
אלא כך היא ההלכה, שאסור לו לאדם לדבר דברי זנות אפילו עם אשתו, משום שאבר יתקשה, ויבא להרהורים רעים אחרים, והיה דש בגרנו ויזרע חטים אחרות, (שיזדווג עם אשתו ויהרהר בנשים אחרות).
זה שאמר הכתוב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, זה בשר קדש, שכתוב והיתה בריתי בבשרכם, (דהיינו ברית מילה), ואל תאמר לפני המלאך, דהיינו ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינם הגונים, (דהיינו דברי זנות), אלא כל דבריך יהיו בנחת ובמשקל, מהו הטעם, כי שגגה היא, שחייב על זה קרבן שגגה. ועוד על זה, למה יקצוף האלקים על קולך, שמפני שעוף השמים יוליך את הקול שלך, ומעמידו לפני הקב"ה, וחבל את מעשה ידיך, היינו על חטא הבשר, מהו הטעם, מפני שכל אדם שיש לו ברית קדש אין יכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו שם, ובלבד שישמור את ברית קדש, ואם לא שמר אותה מעבירים ממנו (הברית) ומשחיתים ומחבלים אותו, שזה (דהיינו המילה, נקרא) מעשה ידיו של אדם... ואחר כך מכניסים אותו בגיהנם, ואין להם על מה שיסמוכו, עתה בני היה נזהר בכבוד יתברך יותר מבגופך. (שיר השירים כד)
בעון נבול פה צרות רבות וגזירות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה', ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מאי ועוד ידו נטויה, אמר רבי חנן בר אבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה, אמר רבא בר שילא אמר רב חסדא, כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות, רב נחמן אמר אף שומע ושותק, שנאמר וזעום ה' יפול שם. (שבת לג א)
...מאי מה שיחו, אמר רב אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה, איני, והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו, אמר דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא, אמר ליה כהנא פוק לאו אורח ארעא, לא קשיא, כאן דצריך לרצויה הא דלא צריך לרצויה. (חגיגה ה ב)
דרש בר קפרא, מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו... תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה... (כתובות ה א)
חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, ערום מהו שיקרא שמע, אמר לו ולא יראה בך ערות דבר, ערות דיבור. (תרומות ו ב)
הפורטים על פי נבל, שהיו פורטים פיהם בדברי נבלות, מה היו אומרים, כלום אומר דוד שירה אלא בנבל, הדא הוא דכתיב כדויד חשבו להן. (ויקרא ה ג)
...על מנת והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, ערות דבור, רבי שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה. (שם כד ז)
החלק החמישי נבלות הפה, אמרו רז"ל כל המנבל פיו אפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה... ובעבור זאת המנבל את פיו כבד עון ונתעב ונאלח, כי עזב והניח הבושה והצניעות, שהן המדות הידועות לזרע הקדש, והלך על שבילי עזות פנים, שהיא מדת הנבלים הרעים. והשנית, כי חלל את קדש ישראל, שנאמר דברים ד') ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וזה נהג על דרך הסכלים הנמאסים והמרוחקים מדרך השכל, שכולו יפה אף נעים, ועלה באשם ותעל צחנתם, וכל חכם ונבון שקץ ישקצם ותעב יתעבם. והנה הוא מחלל כלי השכל, אשר הוא יקר מכל כלי חמדה, שנאמר (משלי כ') וכלי יקר שפתי דעת. והשומע דבר נבלות פה ענשו גדול, כי לא יאטום אזנו ולא יבדל מתוך דוברי נבלה, ועליו נאמר (משלי כ"ב) "שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה' יפל שם". (שערי תשובה שער ג רכט)
...וכל דבר נבול וצד דבר ערוה לא ישמע על פיך, כגון להזכיר זונה או כל דבר נבלה, כי שוחה עמוקה פי זרות... ואף השומעים ונהנים בשמיעה ואינם הולכים משם, נכשלים בדבר. (ספר היראה)
כל דבר רע כי תועבת - לומר לך כל המנבל פיו נקרא תועבה ושנוי. (דברים טז כב)
ויתד תהיה לך על אזנך - רמז שאם שמע נבול פה, שיכוף אצבעו לתוך אזנו, וזהו ויצאת שמה חוץ - שלא לשמע ניבול פה צא חוץ מן הבית, או תכוף אצבעך לתוך אזנך. (שם כג יד)
מצינו שהרבה בני אדם כופין אותם בשוטים, באש ובמים ובכל מיני כפיות עד שיודו בפיהם דברים שנכשלו בהם, וסובלים כל הכפיות ואינם מודים שום דבר בפיהם, שיתחייבו בהודאתם הריגה... על אחת כמה וכמה, למי שאין כופין אותו שיאמר דברי נבלות, ואין לו בדבור זה הנאה, אבל יודע, שבאמרו גדול עונו מנשא, וידונו עליו מיתה עולמית, שהיה לו לסתום ולבלום פיו מלאמרו, כי כל המנבל פיו דינו נהפך עליו לרעה, כדאמרינן בפרקא קמא דכתובות...
ולא די לו למנבל את פיו, שמשקץ פיו הנברא לטהרה, אלא שהוא נתעב בעיני הישרים והטהורים בעזבו הבושת והצניעות, שהן מדות מובחרות, שהובדלו לישראל זרע הקדש, והסימנים שבהן נכרים מכל האומות, והולך בדרך זרים עזי פנים ונבלים וסכלים ולחלל את שם קדוש ישראל, ומעיד בעצמו שאין לו חלק באומה הזאת, שהם נקראים עם חכם ונבון, ויאמרו עליו שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה מהם טומאת העמים, כדגרסינן במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (כ"ב ב')...
נמצא כי המנבל פיו ומאזין לנבלים, מתעב נפשו הקדושה ויורד לבאר שחת, כי אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לאדם לאחר מיתה, שנאמר מגיד לאדם מה שיחו, כמו שמפורש בפרק קמא דחגיגה (ה' ב'), וכל שכן הנבלות שמוציא מפיו בפרהסיא, על כן יבחר אדם דרך טובה לאטום אזנו משמע נבלה, ויטהר פיו מלדבר בו אלא דברי טהרה, ועליו נאמר (משלי י') כסף נבחר לשון צדיק. (נר ב כלל ד חלק ב פרק ב)
בפרק במה מדליקין, בעון נבלות פה... ועתה ראה כי כל הדברים האלו הנזכרים הם דברים קשים, מיתת בחורים וגזירות קשות שהשי"ת נוהג אכזריות עם יתומים ואלמנות, שמזה תראה, כי הכל הוא גזירה רעה וקשה, וכן מה שמהפך הגזירה לרעה, והכל ענין אחד. וזה כי הדבור של אדם הוא דבר קשה, כמו שאמרו חז"ל אין דבור אלא לשון קשה, וכאשר הוא מנבל דבורו, אז חטאו בדבר קשה מאד, ואין ספק שאם חטא בדבר קשה כמו הדבור הזה, שעונשו כפי המדה שחטא בה, ולפיכך השי"ת מעניש החוטאים במדה קשה מאד, ואפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה על ידי גזירה קשה. ודבר זה ידוע, כי הדבור גם כן נקרא חתוך וגזירה, לפי שמחתך וגוזר את הדבור מפיו, ולפיכך כאשר מנבל פיו וחוטא בגזירת וחתוך לשונו בנבלות שהוא דבר רע, גזירות רעות וקשות מתחדשות על שונאי ישראל, ואולי אם יאמר למה לא יהיה עונש זה גם כן למדבר לשון הרע, אם תבין דברי חכמה לא יקשה לך, כי כל לשון הרע הוא מצד שהוא מזיק לאדם ומתחבר הלשון אל המדה הזאת, אבל נבול פה מתחבר הלשון אל המדה המגונה היא הערוה, שהיא קשה בעצמה, שהרי נאמר בעריות "כי את כל התועבות האל", ודרשו בפרק ב' דיבמות, שהוא לשון קשה בכל מקום אשר נזכר לשון זה, והדבור בעצמו הוא קשה, והתחבר קושי הלשון אשר התבאר בנתיב הלשון אל מדת הערוה שהיא קשה, ולפיכך אמר וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, כל זה מפני אכזריות קושי הגזירה המתחדש כאשר החטא הוא בנבול פה, כי בחורי ישראל הם חזקים, וראוי להם החיות והם מתים, וכן יתומים ואלמנות לא ירחמו, ונהפך להם לאכזריות, הכל מפני שהחטא הוא בדבר שהוא קשה... ואמר רב חסדא כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם, ופירושו כמו שאמרנו, כי כאשר הוא חוטא בדבר שהוא שכלי, ראוי שיהיה לו הגיהנם, כי החסרון בזה יותר עמוק ממה שהוא החסרון בשאר דברים, וכמו שנתבאר אצל לשון הרע, כי מפני שהדבור הוא שכלי, ראוי שלא יהיה בו חסרון וחטא, וכאשר נמצא בדבר זה חסרון הוא יותר גדול, ולכך אמר שמעמיקים לו גיהנם, שהגיהנם הוא הפסד אל אדם...
ומה שנקרא נבול פה ולא נבול לשון, כמו לשון הרע, ולמה אמרו לשון הרע ונבול פה, אף כי שניהם הם בדבור, אבל כי הלשון צורתו ותארו כמו דבר המכה, כמו החץ, וכמו שכתוב החיים והמות ביד הלשון, כתיב חץ שחוט לשונם, ולפיכך תולה מה שהוא פועל רע בלשון, וכן קראו חז"ל הלשון שהוא מחתך... ונקרא נבול פה, מפני שהדבור הוא נבול מבלי שיפעל באחר, ולפיכך נקרא נבול פה, כי יותר ראוי לתלות בפה, כי משם יוצא הדבור, וזה שאמרו בפרק במה מדליקין, אף על גב שכליות יועצין ולב מבין, ולשון מחתך, הפה גומר, הרי לך כי הפה הוא השלמת הדבור... ומפני שהוא מנבל הדבור אשר הוא השלמת האדם, מעמיקין לו גיהנם, שהוא הפך ההשלמה, והוא העדר האדם עד שמעמיקין לו גיהנם. (נתיב הצניעות פרק ד)
אמר רב חסדא כל המנבל וכו', פירוש כבר אמרנו כי החטא נבול פה הוא שחוטא בדבר אשר הוא צורת האדם, במה שהאדם חי מדבר, והוא מנבל פה אשר נחשב צורת האדם. ואף אם הוא חוטא בדבורו, והוא מחרף ומגדף, אין החטא ההוא מיוחד לפה, כי הוא כפירה, אבל נבול פה חטא הזה מיוחד לפה, שאינו עושה דבר, רק שמוציא דברי נבלה, ואם הוא מחרף ומגדף החטא הזה שהוא כופר בעיקר וכיוצא בזה, אבל חטא זה נקרא נבול פה, שמנבל את פיו, והוא חוטא בצורת האדם בלבד, שהוא הפה... (חידושי אגדות שבת לג א)
ויש לך לראות ההפרש אשר יש בין לשון הרע ובין נבול פה, כי לשון הרע הוא מצד שמדבר בחבירו, ואין עצם הדבור רע, רק שיאמר פלוני עשה דבר זה, ונקרא לשון הרע, כי חץ שחוט לשונם, אבל נבלות הפה הוא על הדבור בעצמו, ולכך אף אם נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה מפני קושי הגזירה, לפי שחוטא בדבור שהוא קשה... (שם כתובות ח ב)
אבי אבות הטומאה הוא ניבול פה, אש הוא עד אבדון תאכל טמא טמא הוא, והיה לדראון עולם, ונוסף על הרעה שעושה לעצמו גורם רעה לעולם, ואף השומע ושותק השומע כעונה, כדאיתא פרק במה מדליקין... אוי לעושה כאלה, איך יהיה לקללה ולאלה ובחנם מוריד נפשו שאולה, כי מה בצע לנבל בנבלה...
עוד ידוע ידע המטמא פיו ולשונו בטומאת הדיבור מאחת מהנה שהוזכרו, אז כל דברי תורה ותפלותיו כולם נטמאו ומחוץ למחנה מושבם, ואדרבא מקבל עונש עליהם, כי הוא כמביא דורון חשוב למלך, ונותן הדורון בכלי מלא קיא צואה, הנה מתקצף עליו המלך בכפלים. ואמרו רז"ל, אמר רבי אליעזר, אדם נאה משובח ומוציא דבר מגונה מפיו למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של הבורסקי קבועה בו, כל העובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה, אלא שביב של בורסקי בתוכו... (שער האותיות אות ריש)
עוד בענין זנות הפה והאוזן, דהיינו הדבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים האלה, כבר צווחו ככרוכיא ואמרו, (ירושלמי תרומות פרק א' ו' ב') ולא יראה בך ערות דבר, ערות דיבור, זה נבול פה, ואמרו, (שבת ל"ג) בעוון נבלות פה צרות מתחדשות... ואמרו עוד (חגיגה ה') אפילו שיחה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין, ובענין השמיעה הרעה הזאת גם כן אמרו, (שבת ל"ג) אף השומע ושותק, שנאמר (משלי כ"ב) "זעום ה' יפול שם", הרי לך, שכל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות וענינו. ואם לחשך אדם לומר שמה שאמרו על נבול פה אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל במי שאמרו דרך שחוק בעלמא לאו מילתא היא ואין לחוש עליו, אף אתה אמור לו עד כאן דברי יצר הרע, כי מקרא מלא שהביאוהו רז"ל לראייתם, (ישעיה ט') "על כן על בחוריו לא ישמח ה' כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה", הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודת גלולים, ולא גלוי עריות, ולא שפיכות דמים, אלא חניפה ולשון הרע ונבול פה, כולם מחטאת הפה בדבוריו, ועליהם יצאה הגזירה, "על כן על בחוריו לא ישמח ה" ואת יתומיו וגו', אלא האמת הוא כדברי רז"ל, שניבול פה הוא ערותו של הדבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני זנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית דין, אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גומרים ומביאים אל האיסור הראשי עצמו... (מסילת ישרים פרק יא)
נבל - הוא המדבר נבלה ולומד תורה. (משלי ל כא)
במדרש רבה (דברים כ"ד) כי ה' אלקיך וגו'... על מנת והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, ערות דבור, רבשב"נ אמר זה ניבול הפה. דהנה בספר יערות דבש מצינו שישראל נמשלו לאש, שנאמר (עובדיה א') "והיה בית יעקב אש" ואומות העולם נמשלו למים, שנאמר (שה"ש ח') "ונהרות לא ישטפוה", וטבע אש ומים כשהם מתקרבים זה לזה המים גוברים ומכבין את האש, ובאם עומדים מרחוק ויש הבדל ביניהם, האש גוברת ומיבשת המים, כן ישראל ואומות העולם, כשאינם מתערבים בהם ישראל גוברין, ואם חס ושלום אינם מובדלין, אומות העולם גוברין... כי בענין זה ניכר ביותר ההבדל שבין ישראל לעמים, שכן כל מהותם היא ערוה, וענין זה רגיל תמיד על לשונם, והאי לישנא קולמוסא דליבא, וישראל קדושים, אם כן כשישראל מתנהגים כפי מהותם, הנה ההבדל בין מים לאש, והאש גוברת... ובשביל זה ישראל גוברין.
וממוצא דבר, מה שבעתים הללו כח האומות מתגבר רחמנא ליצלן, ומתחכמים לקפח פרנסת היהודים, נצמח מצד שנתמעט ההבדל, היינו הקדושה בענינים אלו בקצת אנשים, ובשבילם סובלים זה הכלל כולו, כי ישראל ערבים זה לזה. ונראה דשמירת שבת היא תיקון לזה... (ויקרא קדושים תרע"ב)