נשמה    

(ראה גם: נפש, שבת - נשמה יתרה)

 

ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע. (שמואל א כה כט)

כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, ולא ישא אלקים נפש, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. (שמואל ב יד יד)

כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. (ישעיה נז טז)

וישבע המלך צדקיהו אל ירמיהו בסתר לאמר, חי את אשר עשה לנו את הנפש הזאת אם אמיתך, ואם אתנך ביד האנשים האלה אשר מבקשים את נפשך. (ירמיה לח טז)

נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. (משלי כ כז)

זהר:

ולפעמים (הצדיקים האלו) נראים נגד בני אדם, לעשות להם נסים, כמלאכים עליונים, כעין שראינו עתה אור המואר העליון, ולא זכינו להסתכל ולדעת סודות החכמה יותר. (פירוש, הכוונה על נשמות יחידי הסגולה, שבגן עדן העליון, שאף על פי שמעלתן גבוהה כל כך, עד שאפילו הנשמות שבגן עדן התחתון העולות אליהן ברישי ירחי ושבתי אינן יכולות לשהות שם אלא יורדות תיכף למקומן, עם כל זה ולזמנין אתחזון וכו', שהן יורדות מגן עדן העליון לעולם הזה, ומתראות לבני אדם)... (הקדמה קי)

מכיוון שהאדם עוסק בתורה הוא מתתקן בנשמה אחרת קדושה, שכתוב, שרץ נפש חיה, נפש מחיה ההיא הקדושה, (שהיא המלכות), כי כשהאדם אינו עוסק בתורה, אין לו נפש קדושה, הקדושה שמלמעלה אינה שורה עליו, וכשהוא עוסק בתורה, באותו הרחש שדובב בה, זוכה לנפש החיה ההיא, ולהיות כמלאכים הקדושים. שכתוב, ברכו ה' מלאכיו, אלו הם העוסקים בתורה, שנקראים מלאכיו בארץ, וזהו שכתוב, ועוף יעופף על הארץ, זה הוא בעולם הזה, ובעולם ההוא למדנו שעתיד הקב"ה לעשות להם כנפים כנשרים לשוטט בכל העולם, שכתוב, וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים... (שם רטז, ועיין שם עוד)

ואם תאמר שנפש חיה זו הכלולה בישראל היא נועדת לכל, חזר ואמר למינה, (דהיינו לישראל ולא לגרים), כמה מסדרונות וחדרים זה לפנים מזה, יש לה לארץ הזו, שהיא (נקראת) חיה, תחת כנפיה... (שם רכט, ועיין שם עוד)

ואחר שאדם הראשון נגרש מגן עדן, התקין אותם הקב"ה בשביל נשמות הצדיקים להשתעשע עמהם בזיו יקרו העליון כראוי להם, וכל אחד ואחד מהיכלות האלו נתתקן כעין של מעלה (שהיא בינה), וכעין של מטה (שהיא מלכות)... (בראשית ב' ה)

ובכל היכל והיכל מגן עדן התחתון יש צורות כעין של מעלה, ויש צורות כעין של מטה, ושם מתלבשת הנשמה בלבושים הדומים ללבושה שבעולם הזה, ומתענגת שם כל אותו הזמן שצריכה להתענג מהאורות (כדי להטהר לגמרי מחלאת הגוף), עד שיגיע זמנה שתוכל הנשמה לעלות למקום העליון, כמו שהיא צריכה, (כי כל נשמה היא מבינה, והיא צריכה לעלות לשורשה, שהוא גן עדן העליון). ומתוך אותו הלבוש שהנשמה נתלבשת בו, היא רואה צורות עליונות (מבינה, כדי להסתכל בכבוד רבונם, כלומר, אותו הלבוש שהוא כעין הלבוש של עולם הזה, הוא כלול גם כן מצורות עליונות, מהבינה, ועל כן יכולה הנשמה להשיג דרך בו אורות העליונים מהבינה, ולסתכל בכבוד רבונה). (שם ט, ועיין שם עוד)

וסוד הדבר, כמו שנותנים להנשמה לבוש להתקיים בו בעולם הזה, (שהוא הגוף), כמו כן נותנים להנשמה לבוש זהר העליון, להתקיים בו בעולם הבא, ולהסתכל בתוך אספקלריאה דנהרא, (שהוא ז"א), מתוך ארץ החיים ההוא, (שהיא הנוקבא דז"א)...

כמו זה מתלבשות נשמות הצדיקים בעולם האמת בלבוש כעין עולם ההוא, שלא יתנהגו אלא בהתאם לאותו הלבוש, ואז הם מוכנים להסתכל באור המאיר בארץ החיים ההוא (דהיינו באור הנוקבא שמתוכה הם מסתכלים בתוך אספקלריאה המאירה כנ"ל), וזהו י-ה, י-ה בארץ החיים (שאמר חזקיה), שהיה חושב שלא יזכה עוד לאותו האור ולאותו הסתכלות...

לבוש הזה שאמרנו, הוא מה שאמרו הדברים, (שיש) חלוקא דרבנן, שמתלבשים בעולם האחת, אשרי חלקם של הצדיקים שגנז להם הקב"ה הרבה טוב ועדנים לעולם האמת, עליהם כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו. (נח קמג, ועיין שם עוד)

כשהנשמה באה לרדת לעולם הזה, משביע אותה הקב"ה שתשמור מצוות התורה ושתעשה רצונו, ומוסר לה מאה מפתחות של ברכות לכל יום ויום, כדי להשלים מדרגות העליונות, שהם בחשבון לך לך, כי כולם נמסרו לה, כדי שתתקן עמהן את הגן... (לך לך יד, ועיין שם עוד)

מיד וילך אתו לוט, זהו הנחש שנתקלל העולם בסבתו... שהנחש עומד לפתח להשטות הגוף, כמו שכתוב לפתח חטאת רובץ, ועל כן לא תפעול הנשמה העבודה שנצטוית עד שיעברו עליה י"ג שנים בעולם הזה, כי מי"ב שנים ומעלה, הנשמה מתעוררת לעבוד העבודה שנצטוית, וזה שאמר ואברם בן חמש שנה ושבעים שנה, (שבעים במספר קטן הוא שבע), שבע וחמש הם י"ב, ואז יוצאת הנשמה מחרן, שהוא הקליפות, ומתעוררת ללכת בעבודת השם.

אחר י"ב שנה תראה הנשמה בעולם הזה, שהיא באה מחמש שנים, שהם חמש מאות פרסאות של עץ החיים, (כלומר שאז ניכרת, שהיא תולדה דז"א הנקרא עץ החיים ומהלכו ת"ק פרסאות)... אז יוצאת הנשמה מאותה הזוהמא של הנחש, ונכנסת בעבודה הקדושה, וזה שאמר בצאתו מחרן, מאותו חרון אף ומתוקפו של השטן, שעד עתה היה משטה את הגוף והיה שולט עליו.

באילן שולטת הערלה שלש שנים, שהם נקראים שני ערלה, ובבן אדם שלש עשרה שנה נקראים שני ערלה, כיון שאלו השנים עוברות על הגוף, והנשמה מתעוררת לעבוד עבודה הקדושה, היא פוקדת את הגוף, ומעוררת בו רצון טוב, להכניע את הנחש הזה, ואז לא יוכל הנחש לשלוט עליו כמו שהיה מקודם לכן...

ואת כל רכושם אשר רכשו, אלו הם מעשים הטובים שאדם עושה בעולם הזה בכח התעוררות הנשמה, ואת הנפש אשר עשו בחרן, היינו אותה הנפש שהיתה בתחילה בדביקות ובהתחברות של הערלה עם הגוף, ואחר כך תקנה אותה הנשמה, עליה אומר הכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, והיינו נפש המתאוה, שיש לה קורבה חזקה אל תאות הגוף והקליפות. 

כי לאחר מכך מי"ג שנה ולמעלה, שהנשמה מתעוררת לתקן את הגוף, שניהם (הנשמה עם הגוף) מתקנים אותה הנפש, שנשתתפה בתוקף הדינים של הנחש ובתאותו הרעה, וזה שכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן, שאומר עשו, שהוא לשון רבים, משום שסובב על הנשמה ועל הגוף, ששניהם מתקנים את הנפש, הנשמה על ידי התעוררותה שמעוררת את הגוף, והגוף על ידי מעשיו הטובים. 

ועם כל זה, מתקפת הנשמה על אותו הנחש לשבור אותו, בתוקף השעבוד של תשובה, וזהו שכתוב ויעבור עד מקום שכם, אשר שכם הוא מקום משכנה של השכינה, והיינו משום שכבר נשבר לגמרי תוקפו של הנחש על ידי הנשמה. (לך לך מב, ועיין שם עוד)

הקב"ה רמז לחכמה העליונה באברהם ויצחק, אברהם הוא נשמה לנשמה (דהיינו אור החיה), נשמה זו שרה, לוט זהו הנחש, שהוא בת זוגו של אותו סמאל... יצר הרע זהו רוח הבהמה, ועליו אמר שלמה בחכמתו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, נפש הבהמית זו היא נפש מצד היצר הרע...

ועל זה אמרו כי אותה נשמה לנשמה באה לאדם, ביראה בחכמה, (כלומר שמקובלת מספירת החכמה, ביראה וחכמה), הנשמה באה לאדם בבינה, וזה שאמר הן יראת ה' היא חכמה, (ועל כן אין נשמה לנשמה באה אלא על ידי יראה וחכמה), אבל הנשמה באה לאדם על ידי תשובה, הנקראת בינה, ונקראת שרה, ורוח הוא שנקרא קול, ונקרא דעת, והוא נמשך לאדם המגביר קולו בתורה, והרוח גם נקרא תורה שבכתב, ונפש השכלית נמשך ממנה מעשים טובים, (פירוש חכמה בינה דעת, נמשכים מהם נשמה לנשמה, ונשמה ורוח ונפש, הנשמה לנשמה הוא סוד אברהם, ונמשך מספירת החכמה, הנשמה הוא סוד שרה, ונמשכת מספירת הבינה, הרוח הוא סוד יצחק, ונמשך מספירת הדעת, וכן הנפש שהוא סוד רבקה, נמשכת מדעת, הרוח הוא סוד הימין, של הדעת, והנפש היא סוד שמאל של הדעת)...

ועל כן נשמה היא תשובה, (דהיינו בינה), מתקפת בו באותו הנחש לשבר אותו בכח השעבוד של התשובה, ומושך אותו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות... (שם עז, ועיין שם עוד)

והנשמה עומדת בעולם הזה כראוי, כדי לזכות בה אחר שתצא מעולם הזה, ואם היא זכאית היא חוזרת למקום שיצאה משם, שכתוב אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה... ועתה בעולם הזה היא (נמצאת בינתים) בין לעלות למעלה (למקום שיצאה משם, ובין לרדת למטה, (למקום העונשים, דהיינו) בין בית אל, (שהוא למעלה), ובין העי, (שהוא למטה, במקום העונשים, ודורש עי מלשון עי מפלה). אם היא זוכה עולה אל מקום המזבח אשר עשה וגו', מי הוא אשר עשה, ומה הוא מזבח, אלא אשר עשה שם זהו הקב"ה, שהוא עשה שם מזבח הזה, ותקן אותה על י"ב אבנים... ומזבח זה (שהוא השכינה), עשה שם בראשונה כאשר נברא עולם העליון הנסתר מכל העולמות, ומיכאל כהן הגדול עומד ומקריב עליו קרבנות מנשמות (הצדיקים), כיון שהנשמה עולה שמה (לקרבן) מה כתוב עליה, ויקרא שם אברם בשם ה', הנשמה קוראת שם (בשם ה'), ונקשרת בקשר החיים...

וכל זה אם הנשמה זכתה בעולם הזה לתקן את הגוף ולכפות תוקפו של אותו הארור, (דהיינו יצר הרע הנקרא) לוט עד שנפרד ממנו, מה כתוב, ויהי ריב בין רועי מקנה אברם (שהוא הנשמה), ובין רועי מקנה לוט, (שהוא היצר הרע), כי בעולם הזה בכל יום ויום אלו המחנות והמנהיגים שמצד הנשמה הם במריבה עם אלו המחנות והמנהיגים שמצד הגוף, והם מריבים אלו עם אלו, וכל אברי הגוף נמצאים בצער ביניהם, בין הנשמה ובין אותו הנחש, הנלחמים בכל יום ויום.

הנשמה השיבה ליצר הרע ואמרה לו, אל נא תהי מריבה ביני וביניך, ובין רועי ובין רועיך, דהיינו בין המחנות שלי ובין המחנות שלך, כי אנשים אחים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב קרובים זה לזה, זה לימינו של אדם וזה לשמאלו...

כיון שנשארה הנשמה בלא מקטרג, והגוף נטהר מאותה הזוהמא, מיד הקב"ה משרה משכנו עמו, והוא יורש נחלה העליונה והתחתונה, ויש לו נחת בין הצדיקים, ואותו הארור, (דהיינו לוט), הוא בין הרשעים והם חוטאים עמו, עד שאין להם עוד גאולה לחטאתם.

מה כתיב וישמע אברם, זוהי הנשמה שנשארה בגוף בטהרה, כי נשבה אחיו, זהו היצר הרע, שנשבה בין הרשעים בהרבה עונות... (שם פב, וראה שם עוד)

הנשמה בעת שיוצאת מן העולם הזה, אם האדם זוכה, היא נכנסת בגן עדן הארץ, שנטע הקב"ה בשביל רוחות הצדיקים, בהארץ שהיא מלכות, כעין גן עדן העליון, שהיא בינה, ושם עומדים כל צדיקי עולם. וכשהנשמה יוצאת מעולם הזה, היא נכנסת במערת המכפלה ששם הוא פתח גן עדן, ופוגעת באדם הראשון, ובאבות אשר שם, אם זוכה הם שמחים בה, ופותחים לה הפתחים ונכנסת, ואם לא הם דוחים אותה לחוץ, ואם זוכה נכנסה בגן עדן ויושבת שם ומתלבשת בלבוש מצורת עולם הזה, ומתעדנת שם.

סתר הסתרים נמסר לחכמי לב, שלשה מדרגות הן הנאחזות זו בזו, ואלו הן, נפש, רוח, נשמה. נפש היא בחינת כח שהגוף נבנה ממנו, כי כשהאדם מתעורר בעולם הזה להזדווג בנקיבה כל האברים מוסכמים ומתתקנים להנות מזה, והנפש והרצון של האדם נכנס אז בהסכמה באותה הפעולה, ומושך את הנפש ומכניסה בהזרע שהוציא... (שם צד, ועיין שם עוד וערך נפש)

הנשמה היא כח עליון על כל אלו, (היינו על הנפש והרוח), והיא מכח הזכר, שהוא עץ החיים... והנשמה אחר פטירתו של אדם היא עולה למעלה מיד, (כלומר שאינה באה מתחילה לגן עדן הארץ שבעולם הזה כמו הרוח, אלא שעולה לשורשה מיד, דהיינו לז"א, שהוא שורשה מבחינת ההמשכה). וכל שלשת המדרגות הללו (נפש, רוח נשמה), מתקשרות זו בזו, וכאשר נפרדים כולם עולים וחוזרים אל המקום שיצאו משם... (שם קד, ועיין שם עוד, וערך נפש ורוח)

ומשום זה, משום שהנשמות הן תולדות הקב"ה בכל לילה ולילה עולות נשמות הצדיקים לגן עדן, וכשנחלק הלילה הקב"ה בא לגן עדן להשתעשע בהן, במי, אמר רבי יוסי בכולן, הן באלו שמשכנן בעולם האמת, הן באלו שמשכנן בעולם הזה, בכולן הקב"ה משתעשע בהם בחצות לילה בגן עדן.

בא וראה, עולם העליון נצרך להתעוררות מעולם התחתון, וכאשר נשמות הצדיקים יוצאות מעולם הזה, ועולות למעלה לגן עדן, מתלבשות כולן באור העליון בצורה יקרה, ובהן הקב"ה משתעשע ומשתוקק אליהן, כי הן פרי מעשיו, ועל כן נקראים ישראל בנים להקב"ה משום שיש להם נשמות קדושות, כמו שאתה אומר בנים אתם לה' אלקיכם, כי (הנשמות) הן בנים ודאי, פרי מעשיו של הקב"ה...

אמר רבי ייסא, ואפילו באלו (הנשמות) שבעולם הזה אתה אומר הוא משתעשע, איך הוא זה, אמר לו, משום שבחצות לילה כל אלו צדיקי אמת מתעוררים כולם לקרות בתורה ולהשמיע תשבחות של התורה, ולמדנו, שהקב"ה וכל אלו הצדיקים שבתוך גן העדן כולם מקשיבים לקולותיהם, וחוט של חסד נמשך עליהם ביום... (שם לך לך קל, ועיין שם עוד, וערך נפש)

ומשיב רבי אבא, אשריהם הצדיקים, שנשמותיהם מתעטרות לפני המלך הקדוש, מטרם שבאות לעולם (להתלבש בגוף), כי כן למדנו, באותה שעה, שהקב"ה מוציא הנשמות לעולם, כל אלו הרוחות והנשמות כולם כלולים מזכר ונקבה שמתחברים יחד. ונמסרים בידי אותו הממונה השליח שהפקד על עיבור בני אדם, ושמו לילה, ובשעה שיורדים לעולם ונמסרים בידיו של אותו הממונה הם מתפרדים זה מזה, ולפעמים אחד מקדים את חבירו לירד להתלבש בבני אדם.

וכשמגיע עת הזווג שלהם הקב"ה המכיר את (הזכרים והנקבות) של אלו הרוחות והנשמות, הוא מחבר אותם כמו שהיו בתחילה (מטרם שבאו לעולם), ומכריז עליהם (בת פלוני לפלוני, וכשמתחברים נעשו גוף אחד ונשמה אחת, והם ימין ושמאל כראוי (שהזכר הוא חלק הימין של הגוף והנשמה, והנקבה חלק השמאל מהם), ומשום זה אין כל חדש תחת השמש, כלומר אף על פי שהקב"ה מכריז בת פלוני לפלוני, עם כל זה אין זה חידוש, אלא החזרה למה שהיו מקודם שבאו לעולם, וכיון שאין זה ידוע אלא להקב"ה, על כן מכריז עליהם... (שם שמח, וראה עוד ערך נשואין)

רבנן פתחו בביאור הפרשה עם הכתוב הזה, לריח שמניך טובים, שמן תורק וגו' תנו רבנן, נשמה הזו של האדם, בשעה שעולה מהארץ לרקיע, (דהיינו בשעה שהאדם ישן בלילה), והנשמה עומדת באותה זיהרא עלאה שאמרנו, הקב"ה מבקר אותה.

תא שמע, אמר רבי שמעון בן יוחאי, כל נשמה של צדיק, כיון שעומדת במקום שכינת כבודו יתברך, (היינו שראויה לקבל הארת חכמה שהוא סוד עמידה), וראויה לישב אצלה, (דהיינו לקבל את לבוש החסדים, שהוא סוד ישיבה), הקב"ה (הוא ז"א) קורא אל האבות, (הם הג"ת, ג' קוין שלו), ואומר להם, לכו ובקרו את פלוני הצדיק שבא, והקדימו אותו שלום משמי... (וירא יט, ועיין שם עוד)

רבי אלעזר היה יושב והיה לומד תורה, בא אצלו רבי עקיבא, אמר לו במה עוסק מר, אמר לו במקרא הזה, שכתוב, וכסא כבוד ינחילם, מהו כסא כבוד ינחילם, זה הוא יעקב אבינו שעשה אותו כסא הכבוד בפני עצמו, לקבל תורה בעד נשמות הצדיקים, ושיעור הכתוב הוא, וכסא כבוד, דהיינו תורתו של יעקב, שנעשה לכסא הכבוד ינחילם לנשמות הצדיקים.

והקב"ה הולך עם יעקב בכל ראש חדש וראש חדש, וכאשר הנשמה רואה את כבוד האספקלריא השכינה של רבונה, (הנשמה) מברכת ומשתחוית לפני הקב"ה, זהו שכתוב ברכי נפשי וגו'... (שם כג, ועיין שם עוד)

אמר רב חסדא אין הקב"ה עושה דין ברשעים, עד שנמלך בנשמתן של צדיקים, הדא הוא דכתיב מנשמת א-לוה יאבדו... אמר רבי אבהו הנשמה עומדת במקומה והיא יראה להתקרב אליו, ולומר לפניו כלום, עד שיאמר למטטרו"ן שיגישנה לפניו, ותאמר מה שרצתה, הדא הוא דכתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. (שם קצא)

...ונטל הקב"ה את הנשמה הטהורה מכסא הכבוד, להיות מאירה לגוף, הדא הוא דכתיב ראשך עליך ככרמל, זהו כסא הכבוד, שהוא ראש על הכל, ודלת ראשך כארגמן, זו היא הנשמה הנטלת ממנו... (שם שפט)

אמר רבי לוי, הנשמה בעודה במעלתה ניזונת באור של מעלה, ומתלבשת בו, וכשתכנס לגוף לעתיד לבא באותו האור ממש תכנס, ואזי הגוף יאיר כזוהר הרקיע, הדא הוא דכתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע,וישיגו בני אדם דעה שלמה... (שם שצג)

תא חזי, בשעה שאדם עולה על המטה וישן, כל לילה ולילה יוצאת נשמתו ממנו, ונדונת לפני בית דינו של המלך, אם זוכה להשאר בחיים הוחזרה הנשמה לעולם הזה... (חיי שרה ה)

...אמר רבי יצחק, בשעה שהנשמה זוכה ועולה למקום מעלתה, הגוף שוכב בשלום וינוח על משכבו, הדא הוא דכתיב יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחה. מאי הולך נכחה, אמר רבי יצחק, הנשמה הולך נכחה, למקום העדן הגנוז לה. מאי משמע, אמר רבי יהודה מהאי משמע נכחה כתיב, בה"א, ובשעה שאינה זוכה והיא ראויה לקבל עונשה, הולכת משוממת, ומבקרת בכל יום לגוף בקבר...

אמר רבי יהודה, בא וראה, שכתוב ויקם אברהם מעל פני מתו וגו', הקשה רבי אבא, והרי למדנו, כאשר הנשמה היא בשלמות העליון, דהיינו מבינה, ניתוסף בה ה' ונקרא אברהם בשלמות העליון... (שם מח, ועיין שם עוד, וערך נשמה - וגוף)

תא שמע, רבי יוסי חביב אתה, אני אומר לך בפרשה הזו, לעולם אין גוף האדם נכנס אחר פטירתו בחשבון הצדיקים על יד דומה, עד שתראה לו הנשמה מכתב לסימן, שהכרובים נותנים לה בגן עדן. אמר רבי יוסי, אני שמעתי, כי הנשמה אחר שנכנסה שם לגן עדן, היא הולכת לעלות למקומה למעלה, (לבינה), ולא לרדת למטה (למלכות), אבל קודם שתעלה ותכנס למקומה נעשית אפוטרופוס הגוף על יד דומה, ומראה לו שהגוף ראוי לקבל שכר ארבע מאות עולמות... (שם צה)

...פתח ואמר אחת היא יונתי תמתי אחת היא וגו', (שמקרא זה רומז על הנשמה), אמר רבי אלעזר מה היא שכאן בשיר השירים אנו קוראים הנשמה בלשון נקבה, (דהיינו יונתי תמתי וגו'), ושם בתורה קוראים לה בלשון זכר, (דהיינו אברהם).

אלא אמר רבי אלעזר, כאן בהתורה נקראת הנשמה בלשון זכר, כלפי הגוף, מפני שהגוף בערך הנשמה הוא כערך אשה כלפי זכר, וכן הנשמה כלפי מדרגה עליונה ממנו, היא כנקבה בפני הזכר, וכל אחד יורש מעלתו כפי הענין, ועל כן בשיר השירים, כשהמלך העליון ששלום שלו מדבר על הנשמה, שהוא מדרגה עליונה ממנה, על כן נחשבת לו כמו נקבה, וקורא אותה בלשון נקבה... (שם חיי שרה קמא)

ותנא אמר רבי שמעון אמר רבי יוסי אמר רב, כל צבאותיו של אותו עבד נוטלים אור ונהנין מזיו הנשמה, שלמדנו אור הנשמה גדול מאור הכסא, דהיינו כסא הכבוד, (והמלאכים נוטלים אורם מהכסא, הרי שאור הנשמה גדול מאור הכסא, ומקשה) והרי מהכסא נטלה הנשמה, ובהכרח שהמקבל הוא קטן מהמשפיע, ומתרץ, אלא זה לפי הראוי לו וזה לפי הראוי לו... (שם קנח, ועיין שם עוד)

דתאנא אמר רבי יהודה, שלש כתות של מלאכי השרת הולכים בכל חודש ובכל שבת ללוות לנשמה עד מקום מעלתה, ובמאן נוקים על פתחינו כל מגדים, אמר רבי יהודה אלה הן הגופות, שהם עומדים בפתחי קברות לקבל נשמתן... (תולדות לח)

תא חזי, כי למדנו, שהשתוקקות הדכר אל הנוקבא עושה נשמה, והשתוקקות הנוקבא אל הדכר, (שנמשך על ידי זה חסדים מן הדכר), עולה ומתערב עמה (עם הנשמה) למעלה, ונכלל זה בזה, (החכמה דנוקבא נכללת עם החסדים דדכר), ועושה את הנשמה, (כלומר שגומר אותה)... (וישב סב, ועיין שם עוד)

כיון שאמר נוטה שמים ויוסד ארץ, למה נצרך עוד לומר, ויוצר רוח האדם בקרבו, וכי לא היינו יודעים, שהוא יוצר רוח האדם, (אם לא נאמר, ומשיב), אלא להורות בזה מדרגה ידועה, שכל הרוחות והנשמות שבעולם עומדים באותה המדרגה, (דהיינו הנוקבא, שבה עומדים כל הרוחות והנשמות בסוד העיבור, וממנה מקבלים התחתונים).

רבי שמעון אמר, מקרא זה קשה, אם אמר, ויוצר רוח האדם ולא יותר היה טוב, אבל בקרבו מה פירושו, ומשיב אלא סוד (הכתוב) הוא בשני צדדים, (דהיינו ביסוד ובנוקבא), כי מאותו הנהר הנמשך ויוצא (מעדן שהוא יסוד), משם יוצאות ופורחות כל הנשמות ומתקבצות למקום אחד, (דהיינו נוקבא), ומדרגה ההיא (דהיינו יסוד), יוצר רוח האדם בקרבו, (שהיא הנוקבא), וזו, (דהיינו הנוקבא), דומה כאשה שנתעברה מן הזכר, והולד מיצר לה במעיה, עד שנצטייר כולו בציור השלם במעיה. כך ויוצר רוח האדם בקרבו, שבקרבו (דהיינו בהנוקבא) עומד (הרוח ומצטייר שם), עד שנברא האדם בעולם, והיא נותנת לו הרוח. (פירוש שדורש ויוצר, מלשון ציור, שמצייר בה רוח האדם, ולפי שמטרם שנגמר ציור הוולד הוא מיצר לאמו כנ"ל, על כן אומר כאן משא, שאצל ישראל הוא לרע כנ"ל). (מקץ פו, ועיין שם עוד וערך נשמה - וגוף)

...רבי שמעון אומר, בזמן שהנשמה יוצאת מעולם הזה, נדונית בכמה דינים מטרם שתבא למקומה לאחר כך, כל אלו הנשמות יש להם לעבור בנהר דינור הזה, הנמשך ויוצא, ולרחוץ שמה, ומי הוא שיקום שם ויעבור (את נהר די נור) בלי פחד, כמו שאמר מי יעלה בהר ה' וגו', ונשמת הצדיק עוברת בלי פחד, ויקום במקום קדשו.

ומי שעוסק בצדקה בעולם הזה ונותן מכספו לצדקה, אז הוא עובר באותו מקום, (דהיינו בנהר דינור), ואינו מפחד, והכרוז קורא על אותה הנשמה ועניתיך לא אענך עוד, כי מי שזכה לעבור בנהר דינור אין לו יותר דין כלל. (שם קעה)

אמר רבי יצחק, הכל היא למעלה (דהיינו בבינה, וחולק על רבי יהודה, שאמר, שנותן נשמה לעם סובב על הנוקבא), כי משם (מבינה), יוצאת נשמת חיים לארץ הזו, (שהיא הנוקבא), וארץ הזו מקבלת הנשמה לתת לכל, כי נהר ההוא הנמשך ויוצא (שהוא ז"א), הוא (מקבל מבינה), ונותן ומכניס הנשמות לארץ הזו, (שהיא הנוקבא), והיא מקבלת אותן ונותנת לכל אדם (הזוכים בה)...

והנשמה היא כלולה משלש מדרגות, ועל כן שלשה שמות יש לנשמה, כעין הסוד העליון, נפש, רוח, נשמה, נפש הרי בארוה שהיא תחתונה מכולם, (שהיא נמשכת מן הנוקבא, שהיא התחתונה מעשר ספירות), רוח הוא קיום השולט על הנפש, והוא מדרגה שלמעלה ממנה, שנמשך מן ז"א, לקיים אותה בכל, (הן בחכמה הן בחסדים), כראוי, נשמה היא קיום עליון על הכל, דהיינו אור הבינה שהיא עליון על אור ז"א ואור הנוקבא, שהם רוח נפש, ושולטת על הכל, מדרגה קדושה העליונה על כולם, (דהיינו על רוח נפש).

ואלו ג' מדרגות (נפש רוח ונשמה), כלולות בבני אדם, באלו שזכו לעבודת רבונם, כי מתחילה יש לו נפש, הויא תקון קדוש, שיתתקנו בה בני אדם, כיון שהאדם בא להטהר, במדרגה זו, הוא מתתקן להתעטר עם רוח, והיא מדרגה קדושה השורה על הנפש, שיתעטר בה אדם ההוא שזכה.

כיון שנתעלה בנפש ורוח, ובא ונתקן בעבודת רבונו כראוי, אז שורה עליו הנשמה, שהיא מדרגה עליונה קדושה השולטת על הכל, כדי שיתעטר במדרגה עליונה קדושה, ויהיה אז שלם בכל, שלם מכל הצדדים, לזכות לעולם הבא, והוא אוהבו של הקב"ה, כמו שאתה אומר, להנחיל אוהבי יש, מי המה אוהבי, אלו הם שנשמה קדושה בהם...

תא חזי, הכל הם מדרגות על מדרגות, ונפש רוח ונשמה, הם מדרגות על מדרגות, זו למעלה מזו, נפש מתחילה, והיא מדרגה התחתונה, כמו שאמרנו, ואחר כך רוח, השורה על הנפש, ועמד עליה, נשמה היא מדרגה העולה על הכל, וביארוה.

נפש זו היא נפש דוד, (שהיא הנוקבא), והיא עומדת לקבל הנפש מנהר ההוא הנמשך ויוצא, (שהוא ז"א), ורוח זהו רוח העומד על הנפש, ואין קיום לנפש אלא ברוח, וזה הוא רוח השורה בין אש ומים, (דהיינו ת"ת, שהוא קו אמצעי בין גבורה שנקראת אש, לבין חסד הנקרא מים). ומכאן ניזונת נפש הזאת.

הרוח עומד ומקבל קיום ממדרגה אחרת עליונה, הנקראת נשמה, אשר משם יוצאים רוח ונפש, דהיינו אור הבינה, (שממנה יוצאים אור ז"א שנקרא רוח, ואור הנוקבא שנקרא נפש), משם ניזון הרוח, וכשהרוח נוסע, נוסעת אז גם הנפש, והכל אחד, ומתקרבים זה לזה, הנפש מתקרבת אל הרוח, והרוח מתקרב לנשמה, וכולם אחד... (ויגש יג, ועיין שם עוד)

תא חזי, בכל מקום כתוב את נפשו, וכאן כתוב אל נפשו, וסוד הזה שמעתי, כי אמר רבי שמעון, כל הנשמות שבעולם יוצאות כולן מאותו הנהר הנמשך ויוצא, (שהוא יסוד דז"א),וכולן לוקח אותן אותו צרור החיים, (שהוא הנוקבא), וכשהנוקבא מתעברת מן הזכר, כולן הן בהשתוקקות מב' הצדדים, מהשתוקקות הנקבה אל הזכר, (ומהשתוקקות הזכר אל הנקבה), וכשהשתוקקות הזכר יוצאת בחשק גדול, אז הנשמות הן יותר בקיום, משום שהכל תלוי בהשתוקקות וחשק של עץ החיים...

ומשום זה כתוב אל נפשו, ולא כתוב את נפשו, כי את נפשו היא נקבה, (שהנוקבא נקראת את, אבל אל הוא זכר), ואם תאמר הרי כתוב ואל האשה אמר, הוא כלל של זכר ונקבה , כי כאשר הנוקבא כלולה בתוך הזכר, נאמר אז, ואל האשה אמר, את האשה יורה נקבה בלבד, בלי התכללות עם הזכר, כעין זה אל נפשו יורה זכר בלבד, את נפשו יורה נקבה בלבדה, בלי התכללות עם הזכר... (ויגש פא)

תנא כל אלו השלשים יום (לפני המיתה), יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא,ואותו אדם אינו יודע מזה, ואינו משגיח ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלשים יום, כמו בתחילה, שכתוב, אין אדם שליט ברוח לכלא וגו'... (ויחי קמג)

תניא, בשעה שיצאה נשמתו של האדם, כל קרוביו וחביריו שבעולם האמת הולכים עם נשמתו ומראים לה מקום העדן ומקום העונש. אם הוא צדיק הוא רואה מקומו, ועולה ויושב ומתעדן בעדן העליון שבעולם ההוא.

ואם אינו צדיק, נשארת נשמה ההיא בעולם הזה, עד שנקבר הגוף בארץ, כיון שנקבר כמה בעלי הדין אוחזים בה, עד שמגעת לדומה, ומכניסים אותה במדורי גיהנם.

אמר רבי יהודה, כל שבעת ימי אבלות, הנשמה הולכת מבית לקבר ומקבר לבית, ומתאבלת על הגוף, שכתוב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, הולכת ויושבת בבית ורואה כולם עצובים, ומתאבלת.

תנא, אחר ז' הימים, הגוף נעשה מה שנעשה, והנשמה נכנסת למקומה, ונכנסת למערת המכפלה ורואה מה שרואה, ונכנסת המקום שנכנסת, עד שמגיעה לגן עדן, ופוגשת בכרובים, ולהט החרב אשר בגן עדן, אם כדאית היא להכנס נכנסת.

תנא, ארבעה עמודים (שהם ארבעה מלאכים הנמשכים מד' יסודות הרוחניים חו"ב תו"מ), מזומנים (לנשמה), וצורה אחת של הגוף שלה בידיהם, (שהוא סוד הלבוש הנקרא חלוקא דרבנן), והיא מתלבשת בה בשמחה, ויושבת במדור גן עדן התחתון, עד הזמן שנגזר עליה (לשבת שם).

...ואם זכתה לעלות יותר מזה, הנה יפה חלקה וגורלה להתדבק בגוף המלך, (דהיינו בז"א), ואם אינה זוכה לעלות יותר, כתוב (עליה), והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים (שהוא סוד הנוקבא), קדוש יאמר לו, ואם זוכה לעלות יותר, אשריו שזכה לכבוד המלך, (דהיינו לז"א), ולהתעדן בעדן העליון של מעלה מהמקום הנקרא שמים, (דהיינו ז"א), ולהתעדן בעדן העליון של מעלה מהמקום הנקרא שמים... (שם קע, ועיין שם עוד)

...אמר רבי יהודה, כמה לבושים הם (שיש לאדם מן הימים שלו), אמר רבי אלעזר, הרי העולם חולקים בזה, אבל שלשה הם, אחד שמתלבש בלבוש ההוא הרוח שבגן העדן הארץ, ואחד, היקר מכולם, הוא שמתלבשת בו הנשמה, (שמדורה) בתוך צרור החיים, שהוא הנוקבא, בין הלבוש שלה הנקרא פרפורא, ואחד הוא לבוש החיצוני, הנמצא ואינו נמצא, הנראה ואינו נראה, (כי להיותו מבחינת חיצוניות, אין לו קיום תמידי), בלבוש זה מתלבשת הנפש והולכת ומשוטטת בעולם.

ובכל ראש חדש ושבת הולכת הנפש ומתקשרת ברוח שבגן עדן הארץ, העומד בין פרכת היקרה וממנו לומדת ויודעת מה שיודעת ומשוטטת ומודיעה בעולם... (שם שט, ועיין שם עוד)

כאשר העולם הוא בצער, ואנשים מבקשים רחמים על הקברים, כל המתים מתעוררים לבקש בעד העולם, כי הנפש מקדמת ומודיעה אל הרוח, שספר התורה נמצא בגלות... אז הרוח מודיע אל הנשמה, והנשמה להקב"ה, ואז נתעורר הקב"ה ומרחם על העולם, וכל זה הוא על גלות ספר התורה ממקומו, ומשום שהחיים באו לבקש רחמים... (שם שיט, ועיין עוד ערך נשמה - וגוף)

...ואמר רבי יהודה, ואפילו כל זמן שאדם נופל למשכב, ואינו יכול להתפלל, הנשמה נעברה ונסתלקה ממנו, ואז אין הרוח מאיר לנפש, עד שדנים דינו של האדם, ואם דנים אותו לטוב, אז חוזרת הנשמה למקומה ומאירה לכל, וזהו בזמן שהדבר תלוי בדין, ובזמן שאין הדבר תלוי בדין, (פירוש כבר נחרץ דינו למות), הנה שלשים יום קודם מקדמת הנשמה לכלם ומסתלקת, והצלם נעבר ממנו.

תאנא, בזמן שדנים את האדם למעלה, מעלים את נשמתו לבית דין, ודנים על פי דיבורה, והיא מעידה על הכל, ומעידה בכל מחשבות רעות שהרהר האדם, אבל במעשים רעים אינה מעידה, משום שכולם כתובים בספר... (שם שסא, ועיין שם עוד)

רבי חזקיה פתח גלמי ראו עיניך ועל ספרך וגו', מקרא זה העמידוהו בכמה מקומות, אבל בא וראה, כל אלו הנשמות שהיו מיום שנברא העולם, כולן עומדות לפני הקב"ה מטרם שיורדות לעולם, באותה הצורה ממש שנראות לאחר כך בעולם, ובאותה מראה של גוף האדם העומד בעולם הזה, כן הוא עומד למעלה.

ובשעה שהנשמה מוכנה לרדת בעולם, נשמה ההיא, באותה צורה ממש שעומדת בעולם הזה, כן עומדת לפני הקב"ה, והקב"ה משביע אותה שתשמור מצות התורה, ולא תעבור על חוקי התורה... (שם ויחי תצז)

רבי אלעזר שאל שאלה לרבי שמעון, אמר, כיון שגלוי לפני הקב"ה שבני אדם ימותו, למה הוריד נשמות בעולם,ולמה צריך להן. אמר לו, שאלה זו שאלו כמה וכמה תלמידים לפני הרבנים ובארוה, אבל הקב"ה נותן נשמות, היורדות לעולם הזה להודיע כבודו, ולוקח אותן אחר כך, אם כן למה ירדו.

אלא סוד זה כך הוא. פתח ואמר, שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, הנה בארנוה, בור הוא מקום שאינו נובע מעצמו, ומתי נובעים מעצמם, הוא בשעה שהנשמה נשלמה בעולם הזה, וכשהיא עולה (למ"ן) למקום ההוא שנקשרה בו, (שהיא המלכות), אז היא שלמה מכל הצדדים מלמטה ומלמעלה.

וכשהנשמה עולה (למ"ן אל המלכות), אז נתעורר השתוקקות הנוקבא אל הדכר, ואז נובעים מים (בהמלכות) ממטה למעלה, (ומה שהיתה) בור נעשית באר מים נובעים, ואז נמצא התחברות יחוד השתוקקות ורצון, כי בנשמות הצדיקים נשלם מקום ההוא, ונתעורר חביבות ורצון למעלה (וז"א והמלכות נתחברו כאחד). (שם תקלה, ועיין שם עוד)

...אלא בנות ירושלים הן נשמות הצדיקים, שהן קרובות אל המלך תמיד, ומודיעות אל המלך בכל יום שלומה של המטרוניתא, דהיינו הנוקבא.

כי כך למדנו, בשעה שהנשמה יורדת לעולם, כנסת ישראל, (שהיא הנוקבא), בא עליה בשבועה, שתגיד למלך ותודיע לו את אהבתה אליו בשביל להתרצות עמו. ובמה (מודיעות הנשמות אהבת הנוקבא אל המלך, הוא (כי חיוב הוא, על האדם ליחד את השם הקדוש, בפה בלב ובנפש, ולהתקשר כולו כשלהבת הקשורה בגחלת, ובאותו היחוד שעושה גורם שיתרצה המלך עם המלכה, ומודיע אל המלך את אהבתה אותו... (שם תרעו, ועיין שם עוד)

בא וראה, שלש נשמות הן, והן עולות במדרגות עליונות ידועות. ועל שהן שלש הן ארבע, א' היא נשמה העליונה שאינה נתפסת, ולא העיר בה גזבר העליון ומכל שכן התחתון, וזו היא נשמה לכל הנשמות, והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, ואינה נודעת, וכולם תלויות בה...

נשמה אחרת היא המסתתרת תוך צבאותיה, והיא נשמה עליהם, ומהם מקבלת גוף, (כלומר שמתלבשת בהם כמו נשמה בגוף), לגלות מעשיה על ידיהם לכל העולם, כמו גוף, שהוא כלי לנשמה שעושה על ידו כל פעולותיה, והם (קשורים ומיוחדים זה בזה), כמו שקשורים הנסתרים של מעלה...

נשמה אחרת היא נשמותיהם של הצדיקים למטה, נשמות הצדיקים באות מאלו נשמות העליונות, מנשמת הנוקבא ומנשמת הדכר, (שהוא ז"א), ומשום זה נשמות הצדיקים הן עליונות על כל אלו צבאות ומחנות המלאכים של מעלה... (שם תשמ, ועיין שם עוד)

דתנינן, בשעה שנולד גופו של צדיק בעולם הזה, קורא הקב"ה לגבריאל, שהוא לוקח נשמה ההיא אשר בגן, (שהוא המלכות), ומורידה לגופו של הצדיק, שנולד בעולם הזה, והוא נפקד עליה ושומרה... (שמות קפא)

רבי יהודה אמר, הקב"ה נתן נשמה עליונה באדם, והכליל בה חכמה ותבונה לדעת הכל. מאיזה מקום נתן בו נשמה, רבי יצחק אמר, ממקום ששאר הנשמות באות, (דהיינו בינה, שאור הבינה נקרא נשמה).

רבי יהודה אמר מכאן, שכתוב, תוצא הארץ נפש חיה. מאיזה מקום בארץ, מאותו מקום שהמקדש נמצא בו, (כי הארץ היא מלכות, ומקום המקדש הוא בינה שבה). נפש חיה סתם, זהו נפש של אדם הראשון מכל. (פירוש אור הנפש הוא אור המלכות, אבל נמשך מבינה שבה, ועל כן אומר שנמשך ממקום המקדש, שהיא בינה שבה). (בשלח רלה, ועיין שם עוד ועיין משפטים ג)

...עתה יש לומר, ובת כהן, זו היא נשמה עליונה, בתו של אברהם אבינו, הראשון לגרים, (שהוא חסד), והוא מושך לנשמה הזו ממקום עליון (שהוא בינה), ומה בין המקרא שאמר ובת איש כהן ובין המקרא שאמר ובת כהן, ולא כתוב איש, אלא יש כהן שנקרא איש כהן ולא כהן ממש... ועל כן (יש מדרגות בנשמה), שיש נשמה ויש רוח ויש נפש.

ובת כהן כי תהיה לאיש זר, זו היא נשמה הקדושה שנמשכה ממקום עליון, ונכנסת לתוך הסתום של עץ החיים...

אוי לעולם, שבני אדם אינם יודעים להשמר, שהם מושכים המשכת (הנשמה לתוך גוף בעת זווגם), עם היצר הרע, שהוא איש זר, ובת כהן ההיא (שהיא הנשמה), פורחת למטה, ומוצאת בנין (דהיינו גוף) באיש זר. ומשום שזה רצון אדונה, נכנסת שמה ונכנעת, ואינה יכולה לשלוט, ואינה נשלמת בעולם הזה כשיוצאת ממנו, היא בתרומת הקדשים לא תאכל, כשאר כל הנשמות שנשלמו בעולם הזה.

עוד יש במקרא הזה, ובת כהן כי תהיה לאיש זר, נכללת ...משום שבימות החול, כל נשמות הצדיקים כולם שומרת היא הנשמה הקדושה, כי תהיה לאיש זר, דהיינו שנמשכת על גר שנתגייר, ופורחת עליו מגן עדן בדרך סתום על בנין, (דהיינו גוף) שנבנה מערלה הטמאה, (כי אבותיו לא נימולו), זה הוא לאיש זר.

וזה הוא סוד עליון יותר מכל, בעמוד העומד לשקול עליו תוך האויר הנושב, יש מאזנים בצד זה ויש מאזנים אחרים בצד זה (משמאל)... ומאזנים אלו אינם שקטים לעולם, והנשמות עולות ויורדות באות וחוזרות. ויש נשמות עשוקות, כששולט אדם (דס"א) באדם (דקדושה), כמו שכתוב, עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, לרע ודאי.

אבל נשמה זו, שהיתה לסטרא אחרא, איש זר, ונעשקה על ידו, זה הוא לרע לו, לו, לאיש זר ההוא, והיא בתרומת הקדשים לא תאכל (כשאר הנשמות), עד שעושה בה הקב"ה מה שעושה, (דהיינו עד שיתקן אותה)...

כאן יש סוד איך מתעשקות הנשמות, כי עולם הזה מתנהג בו הכל על ידי עץ הדעת טוב ורע, (שהוא המלכות), וכשבני העולם מתנהגים בצד הטוב, המאזנים עומדים ומכריעים לצד הטוב, וכשמתנהגים בצד הרע, (דהיינו כשממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה) מכריעים לצד ההוא, וכל הנשמות שהיו בשעה ההיא במאזנים עושק אותן (הס"א) ולוקח אותן.

אבל לרע לו, כי אלו הנשמות מכניעים כל מה שמוצאות מצד הרע, ומכלות אותו... מה נעשה מאלו הנשמות (העשוקות), ראינו בספרים, שמהם היו אלו חסידי אומות העולם, ואלו ממזרים תלמידי חכמים, והם הממזרים תלמידי חכמים הקודמים לכהן גדול עם הארץ, והם חשובים יותר בעולם... (משפטים כג, ועיין שם עוד)

כשהגיע דוד לי"ג שנים, וזכה ביום ההוא שנכנס לי"ד, אז כתוב, ה' אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך, מה הטעם, כי מקודם לכן לא היה בן אליו, שלא שרתה עליו נשמה העליונה, כי בשני ערלה היה, ומשום זה כתוב, אני היום ילדתיך, היום ודאי, ילדתיך, אני ולא הצד האחר, כמו שהיה עד עתה, אבל עתה אני בלבדי. בן עשרים שנה מה כתוב בשלמה, כי בן הייתי לאבי, לאבי ממש ודאי. (דהיינו להקב"ה, שהוא בכ' שנים זכה למוחין דחיה, ונעשה על ידיהם בן להקב"ה, והיינו לז"א).

ואם לבנו ייעדנה, היינו מי"ג שנים ולהלאה, שאז יוצא מרשות הצד האחר שנזדמן לו, מה כתוב, כמשפט הבנות יעשה לה, מהו כמשפט הבנות, למדנו בכל יום ויום רואה הקב"ה את ילד ההוא העומד ברשות הערלה, והוא יוצא ממנה, ונמשך לבית הספר, ומשבר אותה, והולך לבית הכנסת ומשבר אותה, מה עושה הקב"ה לנשמה ההיא, הוא מכניסה אל חדרו, ונותן לה מתנות ומנחות רבות ומקשט אותה בקשוטים עליונים, עד הזמן שמביאה לחופה בבן ההוא, (דהיינו שמלבישה בו), מי"ג שנים ולמעלה.

אם אחרת יקח לו, כאן יש סודי סודות, ונמסרו לחכמים, ויש להודיע תחילה דבר אחד, בא וראה, ביום השבת, בשעה שנתקדש היום, יוצאות נשמות מתוך עץ החיים, (דהיינו ז"א), ואלו הנשמות נושבות לתחתונים ונחים התחתונים בהן כל יום השבת, (שהם סוד נשמה יתרה שצדיקים משיגים ביום השבת), ואחר שיוצא השבת, חוזרות ועולות כל הנשמות ומתעטרות בעטרות קדושות למעלה... (שם עז, ועיין שם עוד)

אם אחרת יקח לו, כמה גלגולים ישנים כאן, שלא נגלו עד עתה, וכולם אמת כראוי, כי אין לנטות מדרך אמת אפילו כמלא חוט השערה, בתחילה יש להעיר נשמות הגרים כולם, פורחות מגן העדן בדרך סתום ומתלבשות בגרים. כשמסתלקים מעולם הזה הנשמות שהרויחו הגרים, מגן עדן, לאיזה מקום הן חוזרות. (כלומר מי מעלה אותן בחזרה למקום שיצאו משם, דהיינו לגן עדן).

אלא למדנו, מי שלוקח ואוחז בנכסי הגר (שאין לו יורשים), זוכה בהם. אף כאן, כל אלו נשמות הקדושות העליונות, הקב"ה הזמין אותם לבא למטה, כמו שאמרנו, כולן יוצאות בזמנים ידועים, (דהיינו בשבת ויום טוב וראש חדש) להשתעשע בגן עדן, ופוגשות באלו נשמות הגרים, מי מאלו הנשמות שואחזת בהן, זוכים בהן, ומתלבשות בהן ועולות, וכולן עומדות בלבוש הזה, ויורדות לגן העדן בלבוש הזה, משום שבגן העדן אינם עומדים שם אלא בלבוש, כל אלו הנמצאים שם. (ונמצא, שאותן הנשמות מעלים את נשמות הגרים בחזרה לגן עדן)... (שם פח, ועיין שם עוד)

עתה יש לגלות, כי כל הנשמות יוצאות מעץ הגדול והחזק שהוא נהר היוצא מעדן, (דהיינו ז"א), וכל הרוחות מעץ אחר קטן יוצאים (שהוא המלכות), נשמה יוצאת מלמעלה ורוח מלמטה, ומתחברים יחד כעין דכר ונוקבא, וכשמתחברים יחד אז מאירים אור עליון, ובחבור שניהם נקרא נר, (שהוא ראשי תיבות נשמה רוח, שכתוב) נר ה' נשמת אדם...

נשמה ורוח הם דכר ונוקבא להאיר יחדיו, וזה בלא זה אינם מאירים, וכשמתחברים יחדיו נקרא הכל נר. או התעטפה הנשמה ברוח, כדי לעמוד שם למעלה (בגן עדן העליון), בהיכל הנסתר, שכתוב כי רוח מלפני יעטוף, יתעטף לא כתוב, אלא יעטוף, (שפירושו שעוטף אחרים), מה הטעם, משום שנשמות אני עשיתי, ששם למעלה בגן (עדן העליון), בהיכל נסתר, מתעטפת ומתלבשת הנשמה ברוח, כמו שראוי.

וכיון שבהיכל הזה לא יש, ולא השתמש, אלא בנשמה ורוח, הנפש אינה באה שם, אלא הנשמה מתלבשת שם ברוח ההוא, וכשיורדת לגן עדן התחתון היא מתלבשת ברוח אחר שאמרתי, ברוח ההוא היוצא משם, והיה משם (דהיינו נשמות הגרים). ובכולם (הנשמה) שורה בעולם הזה, ומתלבשת בהם (דהיינו הן ברוח שלה והן בנשמות הגרים). (שם קה, ועיין שם עוד, וערך רוח)

ויש מלאכים שהם משמשים את הגוף, ומלאכים שהם משמשים את הנשמה, וכמו שיש הפרש בין גוף לנשמה, כך יש הפרש בין מלאכים דגוף ומלאכים דנשמה. ויש נשמה לנשמה ומלאכים למלאכים, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ואלו שהם נשמה לנשמה (שהוא מאצילות), כולם אחד, (שאין בהם פירוד משהו), ואף על פי שבדרך משל הוא, (כל מדרגה תחתונה כלפי עליונה היא (כגוף אל נשמה), משום שמקבלים אלו מאלו... (שם תנה)

...משום שבימות החול, כל נשמות הצדיקים כולם שורים בגן עדן הארץ, וכשנתקדש היום בכניסת השבת, כל אלו המחנות של מלאכים הקדושים הממונים בגן עדן התחתון כולם מעלים את הנשמות האלו, השרוים בגן עדן התחתון, להביאם אל רקיע ההוא העומד על הגן, ומשם מזדמנים מרכבות קדושות המסבבים כסא הכבוד של המלך, (שהוא בריאה), כמו שהעמדנו, שיש בו, נפש רוח ונשמה, והנשמה היא למעלה מכולם, ומעלים כל אלו הנשמות לגן עדן העליון (שבבריאה).

כיון שרוחות האלו עולים (לגן עדן העליון), אז רוחות אחרים קדושים יורדים (לעולם הזה), להתעטר בעם הקדוש, אלו עולים (לגן עדן העליון), ואלו יורדים... (תרומה קעו, ועיין שם עוד)

ומשום זה כל אלו הנשמות של שאר העמים הדרים בארץ, כשיוצאות מן העולם, (הארץ) אינה מקבלת אותן ודוחה אותן לחוץ, והולכות ומשוטטות ומתגלגלות בכמה גלגולים עד שיוצאות מכל הארץ הקדושה, ומסבבות (עד שמגיעות) אל הצד שלהן בטומאה שלהן, וכל אלו נשמות ישראל הנפטרות שם, עולות, וכיסוי הקל ההוא מקבל אותן, ונכנסים לקדושה עליונה, משום שכל מין הולך אל מינו.

ונשמות ישראל הנפטרות בחוץ לארץ ברשות קליפה ההיא הקשה, (כל אחת) הולכת ומסבבת ומתגלגלת עד ששבה למקומה ונכנסת למקום הראוי לה, אשרי חלקו מי שנשמתו יוצאת ברשות קדושה בפתיחה ההיא שבארץ הקדושה.

מי שנשמתו יוצאת בארץ הקדושה, אם נקבר ביום ההוא אינו שולט עליו רוח הטומאה כלל, ועל כן כתוב בתלוי כי קבור תקברנו ביום ההוא, ולא תטמא את אדמתך... (שם רעד)

וכשהנשמה מתעכבת מלעלות למקומה, הרוח הולך ועומד בפתחו של גן עדן (התחתון), ואין פותחים לו פתח, והולך ומשוטט ואין מי שישגיח בו, הנפש הולכת ומשוטטת בעולם ורואה את הגוף מעלה תולעים, ובדין של הקבר, (דהיינו בחיבוט הקבר), ומתאבלת עליו, כמו שהעמדנו, שכתוב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, והכל הוא בעונש עד שהנשמה מתקשרת במקומה למעלה, ואז כולם מתקשרים במקומם.

משום שכל אלו השלשה הן קשר אחד, כעין של מעלה, בסוד נפש רוח נשמה, (שהם מלכות ז"א ובינה דאצילות, שכולם אחד וקשר אחד, נפש (שהיא המלכות), אין לה אור מעצמה כלום...

רוח זה הוא הרוכב על נפש ההיא ושולט עליה, ומאיר לה בכל מה שהיא צריכה, (דהיינו ז"א), והנפש היא כסא לרוח הזה, נשמה היא שהוציאה והאצילה לרוח הזה, ושלטת עליו, ומאירה לו באור החיים ההוא, (דהיינו בינה). ורוח ההוא תלוי בנשמה הזו, והוא מאיר ממנה באור ההוא שמאירה לו. נפש ההיא תלויה ברוח הזה, ומאירה ממנו ניזונת ממנו, וכולם קשר אחד... (שם רפח, ועיין שם עוד)

...בשעה שעתידין לרדת בעולם הזה, קורא הקב"ה לממונה אחד, שמינה הקב"ה ברשותו כל הנשמות העתידות לרדת בעולם הזה, ואמר לו, לך הבא לי רוח פלוני. באותה שעה באה נשמה ההיא מלובשת בצורה של עולם הזה, ואותו הממונה מראה אותה לפני המלך הקדוש.

הקב"ה אומר לה ומשביע אותה, כשתרד לעולם הזה תעסוק בתורה לדעת אותו, ולדעת בסוד האמונה, שכל מי שהיה בעולם הזה, ולא השתדל לדעת אותו, טוב שלא יברא, משום זה נראית לפני המלך (על ידי הממונה הנ"ל), לדעת (אותו) בעולם הזה, ולהשתדל בהקב"ה בסוד האמונה... (שם תרמב, ועיין שם עוד)

כי כשברא הקב"ה את האדם, עשה אותו בצורה העליונה, ונפח בו רוח קדוש הכלול משלשה כמו שהעמדנו, שיש בו נפש רוח ונשמה, והנשמה היא למעלה מכולם, שהיא כח עליון, לדעת ולשמר מצות הקב"ה, ואם מכניס נשמה הקדושה ההיא בעבודה אחרת, זה הוא המטמא אותה, ויוצא מעבודת רבונו. משום שג' כחות אלו כולם אחד, נפש רוח ונשמה משתתפים יחד, והם אחד כמו בסוד העליון, (שבינה וז"א ומלכות הם אחד, כן נפש רוח ונשמה הם אחד, כי מהם הם נמשכים).

ואם רואים אדם שיש בו אלו מדרגות כולן, ועוד לא עמד על בוריו לדעת מי הוא, במה נודע אם להתקרב אליו אדם, או להמנע ממנו, הנה בכעסו ממש אדם יודע אותו, ויכירו מי הוא, אם שומר נשמה הקדושה ההיא בשעת כעסו, שלא יעקר אותה ממקומה, ויבא לשרות במקומה אל זר, זה הוא אדם כראוי, זהו עבד לרבונו, זה הוא אדם השלם... (תצוה נג, ועיין שם עוד)

משום שבכל רקיע ורקיע כמה ממונים וכמה שוטרים עומדים שם, וכשהנשמות יוצאות רוצות לעלות למעלה, ואם אינן זוכות, הם דוחים אותן לחוץ, והולכות ומשוטטות בעולם, ולוקחים אותן כמה גדודי רוחות ומודיעים להם דברי שקר, ולפעמים דברי אמת ממה שיבא בזמן קצר כמו שהעמידו.

ואלו נשמות הצדיקים הולכות ומשוטטות למעלה ופותחים להן פתחים ועולות למקום ההוא הנקרא הר ה', שהוא כעין סוד הר הבית למטה, ומשם עולות למקום ההוא שנקרא מקום קדשו, ששם נראות כל הנשמות לפני אדונם, שהוא כעין מקום ההוא (למטה), שנראים שם ישראל לפני הקב"ה, שהוא המקום שנקרא עזרת ישראל. בשעה שהנשמות עומדות שם, אז שמחת רבונם הוא לתקן בהן מקום הנקרא קדש הקדשים, ושם רשומים כל מעשיהם וזכיותיהם. (ויקהל יז)

...כל אלו ל' יום נדונים הנפש והגוף יחד, ומשום זה נמצאת הנשמה למטה בארץ, שאינה עולה למקומה, כמו אשה שיושבת לחוץ כל ימי טומאתה, ואחר כך הנשמה עולה והגוף נרקב בעפר, עד זמן ההוא שיתעורר הקב"ה (להחיות) המתים. (שם צא)

...ושם כל אלו הלבושים של הנשמות הראויות להתלבש בהם כל אחת ואחת כראוי לה. בלבוש ההוא נרשמו כל המעשים טובים שעשה בעולם הזה, כולם רשומים בו, ומכריזים, זה הוא הלבוש של פלוני. (והמלאכים) לוקחים לבוש ומתלבשות בו נשמות הצדיקים שבגן, כעין הצורה שבעולם הזה.

והדברים אמורים רק משלשים יום והלאה, כי כל שלשים הימים לאחר הפטירה, אין לך נשמה שלא תקבל עונש מטרם שתבא לגן עדן, כיון שקבלה עונשה, נכנסת לגן עדן, כמו שהעמידוהו. ולאחר שהתלבנה, (דהיינו שנטהרה מזוהמת עולם הזה על ידי העונש), התלבשה (בלבוש הנ"ל), כיון שנתלבשה בלבוש הזה נותנים לה מקום כפי הראוי לה, אז (אחר שהנשמה קבלה מקומה), כל אלו האותיות מרג"נ, (שהם ראשי תיבות של שמות המלאכים הנ"ל), יורדים, והמרכבות (של ד' מלאכים הנ"ל) עולים למקומם... (שם שא, ועיין שם עוד)

וכשעולות הנשמות הן רוחצות בנהר דינור ההוא, ועולות לקרבן, ואינן נשרפות, אלא מתרחצות, בא וראה מסלמנדרא, שעושים ממנה לבוש, ומתוך שהיא (נולדה) מאש, לא נרחץ לבוש ההוא אלא מאש, האש אוכלת הזוהמא שבו והלבוש נרחץ, אף הנשמה שהיא מאש שנלקחת מכסא הקדוש, (שהוא מלכות), שכתוב בה כרסיה שביבין די נור, בזמן שצריכה להתרחץ מהזוהמא שבה נעברת באש ונרחצת, והיא אוכלת כל זוהמא ההיא שבנשמה, והנשמה נרחצת ומתלבנת.

ואם תאמר אם כן אין בזה עונש לנשמה, (שהרי היא רק מתרחצת), בא וראה, שאוי לנשמה הסובלת אש זרה, אף על פי שהיא מתלבנת בזה, אבל כשהזוהמא נתרבה עליה, אוי לנשמה שסובלת עונש ההוא, כי זוהמא ההיא מתלבנת באש שתי פעמים.

בפעם הראשון הוא, אחר שקיבל עונש הגוף, הולכת הנשמה ולוקחים אותה ומכניסים אותה במקום אחד שנקרא, בן הנם, ולמה נקרא בן הנם, משום שמקום אחד יש בגיהנם ששם נצרפות הנשמות במצרף להתלבן, מטרם שנכנסות בגן עדן ועומדים בשער וצווחים אל הממונים שעל מקום ההוא שבגיהנם, שיקבלו נשמה ההיא.

ונשמה ההיא, מטרם שנתלבנה באש, השליחים צווחים אל (הממונים) ואומרים, הנם, ומזמן שנתלבנה יוצאים הממונים עמה ממקום ההוא, ומעמידים אותה בפתח גן עדן, ששם (עומדים) אותם השליחים, (והממונים) ואומרים (לשליחים) הנם, הנה אלו הנשמות אשר נתלבנו, אז מכניסים הנשמה ההיא לגן עדן, (ולפיכך נקרא אותו המקום שבגיהנם), בן הנם.

וכמה (הנשמה) שבורה, משבירה ההיא של התלבנות בגיהנם, כי היא שבירה מאש תחתונה, ואף על פי שיורדת מלמעלה (מנהר דינור), אבל כיון שמגיעה לארץ למטה, נעשית אש שאינה דקה, והנשמה נענשה בה ונשברת, אז הקב"ה מוציא השמש (דהיינו אור עליון), המאיר מאלו ד' הפתחים המאירים ברקיע שעל הגן, ומגיע לנשמה ההיא ומתרפאת, זה שאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפה בכנפיה.

פעם שניה (הנשמה מתלבנת באש) אחר שישבה בגן עדן התחתון כמה שישבה, אשר עד עתה עוד לא נפרדה מכל וכל מן הדברים שבמראה עולם העליון הזה, וכשמעלים אותה למעלה, (לגן עדן העליון), צריכה להפרד מכל מראה ומכל דבר שלמטה, ועל כן מעבירים אותה בנהר דינור ההוא, אז הנשמה מתלבנת בו מכל וכל, ויוצאת ונראית לפני רבון העולם, כשהיא ברורה מכל הצדדים. כיון שהסתכלה באור הזה נתרפאת ונשלמת מכן, ואז עומדות נשמות אלו בלבושים ומתעטרים לפני רבונם, אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא.

ואלו הנשמות שבגן עדן התחתון משוטטות בכל ראשי חדשים ובשבתות, ועולות עד מקום ההוא שנקרא חומות ירושלים, (דהיינו חיצוניות המלכות דאצילות), ששם כמה ממונים ומרכבות השומרים חומות האלו, שכתוב, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, ועולות עד מקום ההוא, ואינן נכנסות לפנים (המלכות) עד שמתלבנות, ושם הן משתחוות ושמחות מאור ההיא, וחוזרות לגן (עדן התחתון)

יוצאות משם, ומשוטטות בעולם ורואות באלו גופות של הרשעים בעונש ההיא שלהם, שכתוב, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר, מהו לכל בשר, הוא לכל שאר הגופות שמסביב להם. ואחר כך משוטטות ומסתכלות בבעלי מכאובים וחולים ואלו שסובלים על יחוד אדונם, וחוזרות (לגן עדן), ואומרות למשיח...(שם שכז)

...הגוף (שחזר לצד שלו), שורה עליו סוד הסטרא אחרא, ומשום זה נטמאו ידיו... ונשמות הצדיקים עולות וחוזרות למקומן, (לשורשם, שהיא המלכות שמשם נולדו), ומתעטרת בהן מי שמתעטרת, (דהיינו המלכות), ונכללת מכל הצדדים, אז עולה כבוד הקב"ה ומתעטר בכל.

בלילה שולטים ממונים שנתמנו על אלו נשמות הצדיקים להעלותן למעלה, ולהקריבן קרבן ניחוח אל אדונם. ממונה ההוא שנתמנה על אלו המחנות, שמו סוריא, ממונה עליון. כיון שהנשמה עולה בכל אלו הרקיעים, אז מקרבים אותה אליו, ומריח בה, כמו שאתה אומר והריחו ביראת ה', דהיינו כמו שעתיד לעשות בעולם המלך המשיח, ועל ידו (של סוריא) עוברות כל הנשמות, שהן בפקדון על ידו, להתקרב להלאה (אל המלכות).

וכל הנשמות כשנתקרבו למקום ההוא שנתקרבו, (דהיינו למלכות), ונקראות שמה, זה הוא סוד, כל הנשמות נכללות בנקודה ההיא (שהיא המלכות), ולוקחת אותן בפעם אחת, כמי שבולע דבר הנבלע, והיא מתעברת עמהן כאשה המתעברת, סוד זה ליושבי על מדין, כשהנקודה הזו מתעברת כאשה המתעברת, היא נהנית מהנאה ההיא שנכללה בה נשמה מעולם הזה, באלו המעשים ובתורה ההיא שעסקה בה ביום, ולוקחת רצון ההוא של עולם הזה ונהנית בו בשמחה ונכללת מכל הצדדים.

אחר כך המלכות מוציאה אותם לחוץ, ומולידה אותן כבתחילה, והנשמה היא עתה חדשה כבתחילת לידתה, וזה סוד חדשים לבקרים, שסובב על הנשמות, שהן חדשות ודאי (בכל בקר), כמו שאמרנו, מה הטעם שהן חדשות, הוא משום סוד הכתוב, רבה אמונתיך, (שהמלכות נקראת אמונה), היא רבה ודאי שיכלה לכלול אותן ולהכניסן לתוכה ולהוציאן כשהן חדשות. ועל כן מקבלת אחרות מלמעלה ביום, אשריהם הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. (שם ויקהל שע, ועיין שם עוד)

משום שבלילה הנשמה עולה לראות בסוד הכבוד העליון, כל אחת ואחת כמו שראוי לה, ונשאר האדם בכח ההוא שנתפשט בתוך הדם לקיים הגוף, ועל כן הוא טועם טעם המוות, שכח (הדם) ההוא אינו מוכן להתעורר לכח ההוא של הנשמה ולקבל אותה, ועל כן כשהעיר האדם (משנתו) אינו טהור, והעמדנו שהס"א שולט על המקום הנמצא בלי נשמה.

כיון שנטהר במים, ואף על פי שהאדם עסק בתורה, נשמה ההיא אינה מתקיימת במקומה, ואינה שולטת בו באדם, רק כח הדם בלבד, שנקרא נפש, נפש ההיא המתפשטת תמיד בתוך הדם. וכבר העמדנו. וכשמתפלל האדם תפלה לעבודת רבונו, אז מתיישב כח הדם במקומו, ומתגבר כח הנשמה, ומתיישבת במקום ההוא בגוף, ואז נשלם האדם לפני רבונו כמו שצריך הנפש למטה, וסוד דבר הנשמה למעלה... (שם תד)

וכל אלו הנשמות שצריכים לרדת בגופים קדושים, (דהיינו נשמות הנמשכות מקו ימין), אין (הנחש) עומד לפתח ההוא, (כי אז אין המלכות צריכה למשוך חכמה משליטת השמאל, ואין שעריה נסתמים שתהיה צריכה לפתיחת הנחש כנ"ל), ואין להנחש רשות בנשמה ההיא ואם לא, הרי הנחש נושך, ונטמא מקום ההוא, ואין זו נשמה שנטהרה... (שם תצא)

בהיכל הזה יש ממונה משמש אחד ושמו טהריאל, והוא עומד על פתח היכל ההוא, וכל הנשמות, (לאחר פטירתן מעולם הזה) העולות (ורוצות לבא להיכל הא' הזה), עומד ממונה הזה בפתח, וכמה ממונים אחרים עמו, כולם אש לוהט, ושרביטי אש בידיהם, וכולם בעלי עינים... ממונה הזה עומד בצד זה, אם הנשמה (אחר שנפטרה מעולם הזה), זוכה לכנוס, ממונה הזה פותח הפתח והנשמה נכנסת. ואם הנשמה אינה זכאית, (שחטאה בעולם הזה), ממונה האחר ההוא (מס"א) העומד בצד האחר מזומן, וכמה אלפים ורבבות מעוררי דין ומשפט עמו, דוחה אותה ממונה האחר הקדוש ההוא, ומקבל אותה האחר שבצד הטומאה, ומכניסה תוך אלו היכלות הטומאה... (פקודי תפג, ועיין שם עוד)

...וכשהנשמה עולה, ממונה ההוא לוקח לבוש ההוא שלה, והולך עמה, עד שמגיע לנהר דינור, שהנשמה צריכה להתרחץ ולהתלבן שם, ולפעמים נטבעת שם הנשמה ונשרפת, ואינה עולה משם כל היום עד הבקר, שאז נתעורר הרוח מצד דרום, ואז עומדות כולן ומתחדשות כמלפנים, ואומרות שירה, ומזמרות, כמו אלו המלאכים שנעבר ממשלתם ונשרפים ועומדים ומתחדשים כבתחילה ואומרים שירה, אף כך אלו הנשמות.

ואם הנשמה זוכית ועולה, והממונה צדקיאל לוקח את הנשמה, ומלבישה בלבוש ההוא, ונתקנת בו, ועולית לקרבן על ידי המלאך מיכאל הכהן, לעמוד תמיד כל הימים לפני עתיק יומין, אשרי חלקה של הנשמה הזו העומדת וזוכית לזה... (שם תקכג)

ואז נשמה ההיא של התנוק עולה ואוחז בה ממונה הזה, ומעלה אותה לממונה העומד על היכל הרביעי, וממונה ההוא מגדל אותן הנשמות ומשתעשע בהן, ומעלה אותן להראות לפני המלך הקדוש בכל שבת ושבת, ובכל ראש חדש וראש חדש, ונראות לפניו ומתברכות ממנו, ובשעה שהרוגז שולט, מסתכל בהן הקב"ה ומרחם על העולם... (שם תקנ)

מהיכל הזה יוצאים כל הרוחות הקדושים שמתקיימים מקיום הנשיקין העליונים, כי מאלו הנשיקין יוצא אויר דרוח לקיום הנפש לכל אלו נשמות העליונות שנתנו בבני אדם, וזה סוד שכתוב, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כי בהיכל זה נמצאות כל הנשמות וכל הרוחות העתידים לרדת לבני אדם מיום שנברא העולם, ועל כן היכל הזה מחזיק כל אלו הנשמות הנולדות מנהר ההוא, הנמשך ויוצא (שהוא יסוד דז"א), ומשום זה היכל זה אינו עומד ריקם לעולם.

ומיום שחרב בית המקדש לא נכנסו כאן נשמות אחרות, וכישגמרו אלו, (דהיינו שכל הנשמות שבהיכל זה תרדנה להתלבש בבני אדם, ההיכל נמצא ריקם, ויהיה נפקד מלמעלה, ואז יבא מלך המשיח, ויתעורר היכל זה שלמעלה, (דהיינו המלכות), ויתעורר ההיכל למטה (לגלות מלכותו בעולם הזה). (שם תרלח)

רוח הזה, (רזיאל), נמסרו בידיו כל הסודות של אלו נשמות העליונות, המעוררות השתוקקות של אהבה למעלה, ולמטה יחד, אלו הם נשמות עליונות, כגון ר' עקיבא וחבריו, (דהיינו הרוגי מלכות), שאלו לא קרבו להתרחץ בנהר דינור כמו שאר הנשמות, שמתרחצות שם ועוברות בו, (כי מרוב קדושתן לא היו צריכים לזה). (שם תרנד, ועיין שם עוד)

...ובת כהן זו הנשמה הקדושה, הנקראת בת מלך, כי העמדנו, שהנשמה הקדושה יוצאת מזווג המלך והמלכה, (שהם ז"א ומלכות), ומשום זה כמו הגוף שלמטה הוא זכר ונקבה, כך הנשמה למעלה (עם הגוף הם זכר ונקבה, שהנשמה היא נקבה, והגוף הוא זכר, וזה שכתוב, כי תהיה אלמנה, היינו כי תהיה הנשמה אלמנה) מגוף ההוא שנתחברה בו, כי מת. וגרושה שנגרשה מחלק ההוא של השם הקדוש, וכל כך למה, משום כי זרע אין לה, שתמצא משום זה כעין שלמעלה, להתקשר בשם הקדוש. ושבה אל בית אביה, מהו ושבה, היינו ושבה סתם, שתתקן כמו שהיתה מקודם (שירדה לגוף), ואז ושבה אל בית אביה, זהו הקב"ה, כנעוריה, היינו כבתחלה, מלחם אביה תאכל, שתתענג בתענוגי המלך... (ויקרא צו, ועיין שם עוד)

דתנינן, בשעה שהקב"ה מוציא את הנשמה להורידה בבני אדם, הוא מעיד בה בכמה הבטחות ובכמה עונשים, כדי שתשמור מצותיו, ולא עוד אלא שמעבירה באלף ושמונה עולמות, להשתעשע ולראות בהם כבודם של העוסקים בתורה. ועומדת לפני המלך בלבוש יקר בצורת עולם הזה, בלבוש יקר עליו, היא מסתכלת בכבוד המלך בכל יום, והוא מעטר אותה בכמה עטרות, יעודין קסטורין (עונשין).

בשעה שמגיע הזמן לרדת לעולם, היא עושית דירתה בגן העדן הארץ שלשים יום, לראות יקר אדונם של הצדיקים, ואחר כך עולה למקומה למעלה, ואחר זה יורדת לעולם, והמלך הקדוש מעטיר אותה בז' עטרות, עד שבאה ונכנסת בגוף האדם, וכשהיא בגוף האדם, וחוטאת בעולם הזה, ועוסקת בחושך, התורה מתפלאת עליה, ואומרת, ומה כל הכבוד הזה וכל השלמות הזו, השלים מלך העליון את הנפש, והיא חוטאת לפניו... (שם רח, ועיין שם עוד)

ונפש של תלמיד חכם נקראת שבת המלכה, שהיא נפש היתירה של שבת והעונג שלה הוא נשמת חיים ורוח שכלי, שהם נשמה יתירה נשמת כל חי ורוח יתירה, על נשמה רוח ונפש שהם עבדים השולטים בגוף בימות החול...

...נשמה השולטת בימות החול על עבד ה', היא מכסא הכבוד, (שהוא עולם הבריאה, הנקרא כסא הכבוד, כמו שהעמידו בעלי המשנה, כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד, והרוח השולט בימות החול על עבד ה' הוא מעבד המלך מטטרון (שבעולם היצירה), שהוא כולל ששה סדרי משנה, (שהוא סוד שש ספירות שלו חג"ת נה"י, שבהן הוא משנה לז"א), והוא שש מעלות לכסא, (כי חג"ת נה"י דיצירה הן שש מעלות לעולם הבריאה הנקרא כסא). והנפש השולטת בימות החול היא מכסא דין, (דהיינו מעולם העשיה), מסנדלפון... אבל בת מלך היא הנפש השכלית (של תלמיד חכם) בפסח, הוא סוד ליל שמורים מצה שמורה, (הנמשכת ממלכות, הנקראת בפסח ליל שמורים ומצה שמורה לרוב מעלתה), והרוח שמור כנגדה, (שהוא בחינת יום), שהוא יום טוב והוא יום שבת, והם זכור ושמור... (צו סב, ועיין שם עוד)

תא חזי, בשעה שהנשמה יורדת להכניסה בעולם הזה, יורדת לגן עדן הארץ ורואה כבוד הרוחות של הצדיקים העומדים טורים טורים, ואחר כך הולכת לגיהנם, ורואה את הרשעים שצועקים אוי אוי ואין מרחם עליהם, ובכל דבר מעידים לה עדות... ואותו הצלם הקדוש עומד עליה עד שהיא יוצאת לעולם הזה.

כשיוצאת לעולם, מזדמן לה אותו הצלם, ומשתתף עמה, וגדל עמה, כמו שנאמר אך בצלם יתהלך איש..

בא וראה, כל הרוחות שבעולם, כלולים מזכר ונקבה, וכשיוצאים יוצאים זכר ונקבה, ואחר כך מתחלקים כפי דרכם... אם האדם זוכה מזדווגים יחד, והיינו בת זוגו, ומתחברים בזווג אחד, בכל ברוח ובגוף... (תזריע כ, ועיין שם עוד)

וכמה אלפים ורבבות (נשמות) יוצאות בפעם אחת לעולם, ומיום שהוציאה אותם אינן נקראות נפשות, (שיקבלו הארתן מן המלכות), עד שמתישבים בגוף, וכמה הוא ל"ג ימים, היינו שכתוב, ושלשים יום ושלשת ימים וגו'...(שם כו, ועיין שם עוד)

ויפח באפיו נשמת חיים, זו היא הנשמה הקדושה, הנמשכת מאלו החיים שלמעלה (מבינה), ויהי האדם לנפש חיה, שהאדם נכלל מנפש הקדושה של חיה עליונה ההיא (שהיא בינה), שהוציאה הארץ (שהיא מלכות), שכתוב תוצא הארץ נפש חיה, נפש של חיה ההיא העליונה, שהיא בינה). (שם פא, ועיין שם עוד)

רבי יוסי אומר, בשעה שאדם ישן במטתו, נפשו יוצאת ועולה ומעידה על האדם, מה שעשה בכל היום, הגוף אומר לנפש נפשי איויתיך בלילה, (דהיינו בשעה שאת יוצאת ממני, אף רוחי בקרבי אשחרך. (אחרי רג)

ולמדנו, מיום שנברא העולם, עומדות (נשמות הצדיקים הגדולים) לפני הקב"ה, ומתעכבות לפניו, (והקב"ה מסתכל בהן כנ"ל), עד שמגיע הזמן להורידן לארץ, (דהיינו שיתלבשו בגוף), והן שולטות למעלה ולמטה, זה שאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו, (והיינו מטרם שירד לעולם הזה), ואחר כך חזר למקומו (לשמים) ועלה לחדרו, (ונשמות) אחרות אינן עולות למקומן עד שימותו, משום שלא עמדו מקודם לכן... (שם רכ, ועיין שם עוד)

תא חזי, אדם שנולד לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול, כיון שנמול נתעורר עליו התעוררות הרוח, (דהיינו אור הנפש) שלמעלה, זכה לעסוק בתורה נתעורר עליו התעוררות יתרה, (דהיינו אור הרוח), זכה ועשה מצוות התורה, נתעורר עליו התעוררות יתרה, (שהוא אור הנשמה), זכה ונשא אשה וזכה והוליד בנים ולמד אותם דרכיו של המלך הקדוש, הנה אז, הוא אדם שלם, שלם בכל, (כי זכה לאור החיה, ד' מדרגות אלו מד' עולמות אבי"ע, ונוהגות גם כן בכל עולם ועולם מהם)... (אמור נח)

...אומרים על כלים בפסח, כלים שנשתמשו בהם בצונן מטבילן בצונן, והן טהורים, שהם הנשמות הבאות מצד הרחמים, והם רחמנים בעלי חן וחסד, אינם צריכים להטהר במים פושרים כבינוניים, כל שכן בחמי חמים, שבהם נטהרים רשעים גמורים המחממים עצמם באש היצר הרע... ואם הנשמות הן מגושמות, שהן ככלי חרס, שבירתם זו טהרתם, כמו שאתה אומר, נשברו נטהרו, וסוד הדבר זבחי אלקים רוח נשברה וגו', אבל אלו העוסקים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהן אש ומים, ואלו שמשתדלים בסודות התורה, שהוא אור, שכתוב בו ותורה אור, הם נטהרים על ידי התורה. (בהעלותך עח)

וכשמתגייר גר אחד, פורחת נשמה מהיכל ההוא, ונכנסת תחת כנפי השכינה, והשכינה נושקת אותה, משום שהיא תולדה של הצדיקים, ושולחת אותה לתוך אותו הגר, ושוכנת בו, ומזמן ההוא הוא נקרא גר צדק, והיינו הסוד שכתוב פרי צדיק עץ חיים, מה עץ החיים (שהוא ז"א) מוציא נשמות, אף הצדיק כך הוא הפרי שלו, העושה נשמות. (שלח לך רג)

...כי כשהנפש יוצאת מעולם הזה, היא באה לרשת עולם הבא, אם זכתה כמה צבאות עליונים יוצאים לקבלה ולשמרה ולהכניסה אל המדור שלה במקומה, ואותה ה', (שהיא המלכות) שומרת אותה, להתאחד עמה בראשי חדשים ושבתות. 

ואם לא זכתה כמה מלאכי חבלה מוכנים כנגדה, שדוחים אותה לחוץ אוי לאותה נפש המתגלגלת לריק באבן ככף הקלע, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע... (פנחס יג)

...בדבר זה בלבד ניכר בין נשמות הקדושות של ישראל לנשמות שאר העמים עכו"ם, נשמות ישראל נגזרו מנר הקדוש הדולק, (שהוא המלכות), שכתוב, נר ה' נשמת אדם, ונר הזה בשעה שנדלק מן התורה עליונה, (שהיא ז"א),אינו שקט עליו האור אפילו רגע, וזה סוד אלקים אל דמי לך... כעין זה ישראל שנשמותיהם מאותו אור הנר (שהוא המלכות)... כיון שאמר דבר תורה אחד, הרי האור דולק, והם אינם יכולים לשקוט אלא מתנענעים לכאן ולכאן ולכל הצדדים, כאור הנר, כי נר ה' נשמת אדם כתוב.

וכתוב אדם אתם, אתם קרויים אדם, ולא אומות העולם קרויים אדם, הנשמות של עמים העכו"ם, הן מקש כבוי, בלי אור השורה עליהם, ועל כן הם שקטים ואינם מתנענעים, כי אין להם תורה ואינם נדלקים בה, ואין אור שורה בהם... (שם קטו)

וסוד הדבר הזה, כל נפשות הצדיקים גנוזות ונסתרות תחת כסא המלך, (שהוא המלכות הנקראת כסא), והיא שומרת אותן להחזירם למקומם, זה שאמר ופקודתך שמרה רוחי... (שם קסד)

וכמו שנח שלח את היונה בשליחותו, אף כך שולחת נשמת האדם (את רוחו) בשליחותה, ומשום זה צריך האדם להפקיד את רוחו במטרוניתא, (שהיא המלכות), זה שאמר בידך אפקיד רוחי... ועוד בזמן (שהנשמה) היא חייבת, מה כתוב ברוחו, יד ליד לא ינקה רע, שהוא הולך מיד אל יד במחנות היצר הרע, שהם שורים עליו במחנותיו, וזורקים אותו ממקום למקום, וזה הוא (שהאדם) רואה עצמו (בחלומו), שהוא במדינה אחרת או במלכות אחרת, ולפעמים באשפה, הכל לפי עונותיו. ואם הוא צדיק, כל המחנות של יצר הטוב כולם (שנאמר עליהם) ופניהם וכנפיהם פרודות לקבל רוחו, ומעלים אותו למעלה למקום החיות, הנושאות את הכסא, (שהוא המלכות), ושם רואה כמה חזיונות דמיונות ומראות הנבואה. ומשום זה העמידו חכמים שהחלום אחד מששים בנבואה. (שם קע)

בסתרי תורה, יש לנו להמשיל משל, יש נשמה שהיא מטרוניתא, (דהיינו שנמשכת ממלכות ...ומה רבון העולמים אין לו שם ידוע ולא מקום ידוע, אלא ממשלתו בכל צד (שבעולם), אף כך אין לנשמה שם ידוע, ולא מקום ידוע בכל הגוף, אלא ממשלתה היא בכל צד, ואין אבר פנוי ממנה.

ומשום זה אין לציין את הנשמה במקום אחד (בגוף), שאם לא כן, אלא שתציין אותה במקום אחד, נמצא שחסר ממשלתה בשאר אברים, ואין לקראה בשם אחד או בשנים או בג', לומר שהיא חכמה ומבינה, ויש לה דעת, ולא יותר, שאם עושה כך, נמצא שחסר לה שאר המדרגות. (שם פנחס תתסא)

אף הנשמה כך, (אשר מבחינת) ממשלתה על כל אברי הגוף המשילה אליו, אבל לא שהנשמה דומה לו בעצמותה, שהרי הוא ברא אותה, והוא אין לו א-לוה עליו, שברא אותו, ועוד שהנשמה יש לה כמה שינויים ומקרים וסבות הקורים אותה, מה שאין כן לרבון הכל... (שם תתסט)

בסתרי תורה יש לנו להמשיל משל, יש נשמה שהיא מטרוניתא, (דהיינו שנמשכת ממלכות דאצילות), ויש נשמה שהיא אמה, (דהיינו שנמשכה מעולם הבריאה), כמו וכי ימכר איש את בתו לאמה, ויש נשמה שהיא שפחה הדיוטה, (דהיינו שהיא מעולם העשיה), וגם האדם הוא כן, יש אדם שהוא עבד שפחה אל הנשמה, ולפעמים הוא שהנשמה הולכת בסוד הגלגול, מחמת שהאדם חטא עמה בגלגול הקודם, (אז) ולא מצאה היונה מנוח לכך רגלה, (מחמת העוונות שבגלגול הקודם), והיצר הרע רודף אחריה ליכנס בגוף הזה, שהוא שפחה אל יצר הרע, והוא שד יהודי, (הכפוף ליצר הרע), והנשמה היא י' הנקראת אמה העבריה, (להיותה מעולם הבריאה), ובה שד הזה, (דהיינו כח העונות של גלגול ראשון), מתהפך להיות שדי מחמת ששמר הנשמה וחזר על ידה בתשובה, ומברך עמה להקב"ה בכל יום...

ויש אחרים בעלי סתרי תורה, בעלי מדות, שהם יורשים נשמות מצד המלכות הקדושה (דאצילות), שהיא כלולה מעשר ספירות, ומי שיורש אותה, וזוכה אליה, זוכה לעשר ספירות בלי פרוד, עשר ולא תשע, כי אם היו יורשים בהמלכות בלבדה היו נמצאים ט' הספירות בפרוד ממנה... (תצא ל, ועיין שם עוד)

שאלו אותו בעלי המשנה, רעיא מהימנא, הרי מצוה זו (לקט ופאה) היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, (שאז היה הקב"ה במקומו ולא גר, ולמה כתוב לעני ולגר וגו'), אמר להם הוא כדי לעורר רחמים על אלו (הנשמות) שנגרשו ממקומן, כי אדם שהוא חוץ ממקומו נקרא גר, כל שכן הנשמות שהולכות ערומות מעולם ההוא ובאות לעולם הזה, בשבילן, זה הוא שאמר הכתוב כצפור נודדת מן קנה זו היא הנשמה שהשכינה אינה זזה ממנה, כן איש, (זה הקב"ה), שנאמר בו ה' איש מלחמה, נודד ממקומו... עד שנשלמו הימים שנתחייבה הנשמה ללכת לחוץ ממקומה, והוא שומר אותה עד שיחזיר אותה למקומה, ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה. ועל כן מי שחוזר בתשובה, (ומחזיר נשמתו למקומה), הוא כמי שמחזיר הקב"ה ושכינתו למקומו, וזהו סוד הגאולה, שאמר היום אם בקולו תשמעו. ולפיכך גם כשישראל בארץ ישראל, נקרא הקב"ה גר בשביל נשמות ערטילאין אלו, שלא נעשו להן לבוש מתורה ומצות, שיוכלו לבא למקומן בעולם ההוא... (שם מז, ועיין שם עוד)

והיציאה של הנפש, (דהיינו כשנולדת לעולם) מקודם היציאה יש לה צער, (דהיינו חבלי לידה), ואחר שיצאה היא ברחמים... (שם נה, ועיין שם עוד)

ויאמר אלקים תוצא הארץ, רבי בא פתח במקרא הזה, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, בא וראה, כשברא הקב"ה את העולם צפה וראה, שעתידים ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכסאו כל אותן הנשמות העתידות להנתן בהם (בישראל).

ועשה למעלה אוצר אחד, אשר כל הנשמות הגזורות מכסאו עומדות שם, וקרא לו גופי הנשמות, ולמה נקרא גוף הנשמות, אמר רב בא, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה, עושה להן הקב"ה צורה של גופות, כמו שהיו בזה העולם ומניחן באוצר הזה.

ואוצר הזה באיזה מקום הוא, אמר רבי יוחנן אמר רבי יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערבות, ובערבות יש גנזים הרבה, ושם גנזי הנשמות. והרי רבי בא אמר שאוצר אחד הוא, וכאן למדנו גנזים. 

אמר רבי יוחנן, לא תקשה לך, שני אוצרות הם, אוצר הנשמות, שעתידות להנתן בבני אדם, כי למדנו באותה צורה ובאותה הדמות ממש, שעתיד לעמוד בעולם הזה, באותה הצורה הוא שם, ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להם גוף כמו שהן עתידות להיות, ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שכבר היו בעולם הזה, וקיימו התורה, ועל כן נקראים גנזי חיי העולם...

אמר רבי יהודה, אם כן שאר העמים, מאיזה מקום הן נשמותיהם. נזדמן לו רבי אליעזר, אמר, בא וראה, שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, זה היא נשמה הקדושה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך העליון, מה כתוב בו, ויהי האדם לנפש חיה, אמר רבי אלעזר, זו היא הכח, שניתן לבהמות וחיות ודגים שנבראו מן האדמה, שכתוב תוצא הארץ נפש חיה למינה, (והיא נפש שאר האומות)

אמר רבי יצחק, התורה צועקת מרה על האדם, ואומרת, הקב"ה ברא את האדם, ונתן בו נשמה קדושה, שיהיו לו חיים לעולם הבא, והוא בעוונותיו הוחזר לאותה נפש חיה, שנחצבה מן הארץ בשביל הבהמות והחיות...

אמר רבי יוחנן, אמר הקב"ה אני בראתיך עליון על כל בריותי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מן האדמה בשביל הבהמות, מכאן ואילך כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו, למען שיהיו כלים עמה.

אמר רבי יצחק, בא וראה מה שכתוב, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רוח בני אדם העולה היא למעלה, זו היא הנשמה הקדושה של הצדיקים, ורוח הבהמה זו היא נפש חיה, שנחצבה מן הארץ בשביל הבהמות, שתכלה ותרד להאבד מן העולם.

אמר רבי חייא, אם כן אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה. אמר רבי יוחנן כן הוא. אמר רבי אלעזר, ולישראל מי נותן, נתפלא רבי חייא (על השאלה הזאת), אמר רבי אלעזר, בא וראה, שלמדנו הבא להטהר עוזרים אותו. איזו עזרה נותנים לו, אלא שנותנים לו נשמה הקדושה הזו, שתהיה לו תומכת (לעבודת הקב"ה), שנותנים לו אותה כדי לעזור לו בעולם הזה ובעולם הבא.

אמר רבי אלעזר, עד י"ג שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה (הבהמית), מי"ג שנה ולמעלה, אם רוצה להיות צדיק נותנים לו נשמה הקדושה ההיא העליונה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך. אמר רבי יהודה, הוא הטעם שלמדנו בי"ג מדות הרחמים בברייתא של רבי אלעזר... (זהר חדש בראשית תד, ועיין שם עוד, וערך בר מצוה)

אמר רבי יצחק, הנשמה היא עומדת בקיום לעולם, מה הקב"ה קיים אף היא קיימת, אבל על נפש חיה הזו אמר הכתוב, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה.

אמר רבי יוסי מה ראה אונקלוס שאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא, (דהיינו נפש המדברת), ואם נפש חיה היא נפש הבהמות, אם כן למה אינן מדברות.

אמר רבי יצחק, משום שנילושו ונעשו מעוביות העפר המרובה יותר מבני אדם, ומשום שאינן זוקפות את ראשיהן,ואינן מסתכלות ברקיע כבני אדם...

אמר רבי כרוספדאי, הגוים ועמי הארץ שאינם מאמינים בהקב"ה ואינם עוסקים בתורה, אין להם חוץ מאותה נפש חיה שיצאה מארץ, ועל כן אין להם אמונה, אבל ישראל המאמינים בהקב"ה, ועוסקים בתורה ושומרים מצוותיו, אמר הקב"ה לא כאלה חלק יעקב... אבל מה יהיה להם, כי יוצר הכל הוא, הכל הוא השכינה, והנשמה הקדושה נחצבה ממנה, להיות חלקו של יעקב... (שם שם תכב)

אמר רבי יצחק אמר רבי אחא, מה שכתוב ונשמת ש-די תבינם, הוא, כי הנשמה מביאה את האדם להכיר את קונו ולהכניסו בתורה ובמעשים טובים, ואשריהם אותם שנכנסים בדרך התורה, בדרך הנשמה, שבשבילה יזכו לחיי העולם הבא, ולמעלת הקדושים. 

אמר רבי יצחק אמר רבי אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו, היינו שלמדנו, הבא לטהר עוזרים לו. אוי להם לרשעים שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נקראת נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה הם כלים לעולם ולעולמי עולמים.

שאל רבי כרוספדאי את רבי אליעזר, אמר לו, אותה נפש חיה, מה נעשה ממנה לעולם הבא, אמר לו אל תאמר כן, אלא אמור מה נעשנה ממנה תמיד, תא שמע, אמר רבי בא, מה שכתוב, הכרת תכרת הנפש ההיא, היינו כהבל היוצא מפי האדם, שאינו יכול להעלותו למעלה, אפילו כמלא עיניו, ומיד יכלה, כך היא אותה הנפש החיה, כאותו ההבל שנכרת מהרה מן הפה ואינה נראית בעולם, והיתה כלא היתה, (שזה סוד מיתת כרת שנאמרה על הנפש).

אמר רבי יוסי, והרי למדנו נפשותיהם של רשעים הן הם המזיקים בעולם, אמר לו ר"י יפה אתה אומר, שהן המזיקות לבעליהם, ומונעות כח הנשמה מעבודת בוראם, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה וכלתה עם הגוף. ואמר רבי אחא, הרי לא למדנו כן, אלא נפשותיהם של רשעים כשיוצאות מן הגוף הן הם המזיקים שבעולם.

...רב הונא אמר, שיכוון ושיקדש עצמו לשם שמים שנאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, כלומר, אם אין הכונה לשם שמים, דהיינו לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא, ואיזהו עמל של שוא, זו היא נפש חיה, שתכלה ותכרת כהבל היוצא מן הפה, שהוא שוא, ומשום שהוא מכניסו באותו הילד הרי עמלו לשוא. (שם שם תלב, ועיין שם עוד)

תא חזי, כל אדם העושה ושומר את מצוות התורה, הנשמה נשמרת בגופו, (שהגוף נקרא) תיבה, ואינו נענש, ואין מלאך המות שולט עליו, וכל אדם שאינו שומר ואינו מקיים את מצוות התורה, ועובר עליה, אז שולט עליו מלאך המות. (שם נח ח)

...וז' כתות של מלאכי השרת שומרים אותם סביב, ועל כל פתח ופתח כתות של מלאכי השרת, והם הפתחים הנקראים שערי צדק, ואלו הם הפתחים המכוונים להכנס שם נפשות הצדיקים, ודוד המלך עליו השלום נכסף להם, שנאמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י-ה, זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ולמעלה מהם שומרים מלאכי השרת בחומות העיר, שנאמר על חומותיך ירושלים, זו היא ירושלים של מעלה, הפקדתי שומרים, אלו הם מלאכי השרת, ולמדנו שבע פתחים יש לנפשות הצדיקים להכנס עד מקום מעלתם, ועל כל פתח ופתח שומרים.

הפתח הראשון נכנסת הנשמה במערת המכפלה, שהיא סמוכה לגן עדן, ואדם הראשון שומר עליו, זכתה הוא מכריז ואומר, פנו מקום, שלום בואך, ויצאה מפתח הראשון.

הפתח השני בשערי גן עדן, ומוצאה את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, זכתה נכנסת בשלום, ואם לאו שם תקבל עונשה, ותשרף בלהב הכרובים... זכתה הנשמה נותנין לה פינקס סימן ליכנס, ונכנסת לגן עדן אשר בארץ, ועמוד אחד של ענן ונוגה מעורב זה בזה, ועשן ונוגה סביביו, שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה, והוא נעוץ מלמטה למעלה, לשערי שמים, זכתה לעלות למעלה, עולה באותו עמוד, לא זכתה יותר, נשארת שם, ומתעדנת מהטוב אשר למעלה, דאמר רבי יוסי ראיתי גן עדן, והוא מכוון כנגד פרוכת קרח הנורא אשר למעלה, והיא נהנית מזיו השכינה, אבל אינה ניזונית ממנה.

זכתה לעלות נכנסת שם באותן השערים, ומשבחת להקב"ה בבית המקדש אשר למעלה, ומיכאל השר הגדול מקריב אותה לקרבן. אמר רבי יצחק לרבי חייא, מה קרבן הוא זה, יכול לומר כשאר קרבן, אמר רבי חייא הקרבה זו היא כאדם המקריב דורון לפני המלך.

ומיכאל הולך עמה, עד הפתח הרביעי והחמישי והששי, אומר לפני הקב"ה רבונו של עולם, אשרי בניך בני אוהביך, אברהם יצחק ויעקב, אשריהם הצדיקים הטובים הזוכים לזה, עד שמגיעים לשער השביעי, שהוא ערבות וגנזי חיים טובים מצויין שם, וכל נשמותיהם של צדיקים כלם שם, ונעשים מלאכי השרת, ומקלסין לפני הקב"ה ונזונין מזיו השכינה, אספקלריא המאירה, ושם המנוחה והנחלה, ונוח חיי העולם הבא, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך. (שם לג)

אמר רבי יעקב בר אידי, כל נשמותן של צדיקים נגזרו מתחת כסא הכבוד, לנהג את הגוף כאב המנהיג את הבן, כי בלתי הנשמה לא יוכל הגוף להתנהג, ולא לדעת ולעשות רצון בוראו, דהא אמר רבי אבהו, הנשמה היא מורה ומלמדה לאדם ומחנכתו בכל דרך ישר. ובשעה ששולח הקב"ה אותה ממקום הקודש, מברך אותה בשבע ברכות, הדא הוא דכתיב, ויאמר ה' אל אברם, זו היא נשמה, שהוא א"ב, ללמד את הגוף ור"ם עליו, שממקום רם ונשא באה, ומה אומר לה, לך לך מארצך וממולדתך, מדירתך, וממקומך, ומהנאתך, ומבית אביך, אמר רבי יעקב זו היא אספקלריא המאירה. אל הארץ אשר אראך, כלומר לגוף פלוני לגוף קדוש, לגוף ישר.

ועם כל זה ואברכה מברכיך, אותם הנוהגים עמך מדות טובות, מדות ישרות, אותם המברכים אותי בשבילך, ואומרים כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפני ה' אלקי. ומקללך אאור, אותם המקללים אותך ומקלקלים מעשיהם ודרכיהם.... (לך לך ה, וראה עוד נשמה - וגוף)

כיון שפוקד הקב"ה מעשיהם, ומוציא הנשמה מן הגוף, הנשמה רוצה לעלות למעלה, ראה מה כתיב בה, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, ורצונה לחזור אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה... זכתה עולה אל מקום המזבח, אשר עשה שם בראשונה, מקום אשר מיכאל השר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים, ויקרא שם אברם בשם ה', הנשמה נותנת שבח והודאה בירושלים של מעלה, שזכתה לאותה המעלה. ואם לא זכתה מה כתיב, ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, דוחין אותה והולכת עד שסובבת כל העולם עד שתקבל עונשה... (שם יג)

אמר רבי יצחק, באותה שעה שנשמתו של אותו צדיק עולה לפני הקב"ה, עושה לו הבטחה ומברך לו, הדא הוא דכתיב, אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, אל אברם זו היא הנשמה, במחזה, כשהוא שוכב על מטתו, ומה אומר לו, אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד...

דבר אחר אמר רבי תנחום, מה כתיב למעלה מן הענין רק אשר אכלו הנערים, וכתיב בתריה אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם, באותה שעה הנשמה יושבת ונזונת מאותו האור של מעלה, ומתלבשת בו, דאמר רבי תנחום, לבוש הנשמה לעולם הבא הוא אור זוהר, שלמעלה מכסא הכבוד הוא, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכתיב והיה לך ה' לאור עולם, ולא מלאך ולא כסא הכבוד, ודוד אמר ה' אורי וישעי ממי אירא.

ואזלא הא כי הא דאמר רבי יהודה, נשמתו של צדיק ניטלה מאור כסא הכבוד, ונכנס בעולם הזה, אי זכתה ועולה למעלה, אינו דין שיתוסף לה יותר אור ממה שקבלה בראשונה ליכנס בעולם הזה. וממי מקבלת אותו האור, אמר רבי יהודה אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, דכתיב אל תירא אברם אנכי מגן לך, אנכי ולא אחר, ולמה, בשביל ששכרך הרבה מאד. (שם שם צד)

תא חזי, ג' שותפין הם, אדם דבריאה, אדם דיצירה, אדם דעשיה. נשמה היא שאדם חושב בה, וזו נקראת ודאי עולם המחשבה, הרוח, הוא אדם דיצירה, והוא עולם הדבור, כשהמחשבה מתלבשת (בדבור), הדבור חושב בה, ומצייר ציורים של קוים וצורות, ואף על פי שחושב בהם, אין כח הדבור להוציאם מאותו הכח, שנאמר בו (שהוציאם) מהכח אל הפועל, עד שהנשמה והרוח מתלבשים בנפש, ובה מוציאים את הכל לפועל, משום שהנפש היא (עולם המעשה).

ועמה (עם הנפש), מכה הרוח במצח ועושה קוים, מכה בעינים ועושה שערות... (שם יתרו קסג, ועיין שם עוד)

...כי מטרם שנברא העולם, כל רוחות הצדיקים היו גנוזים בנשמות הצדיקים, מיום שעלה המחשבה שצייר העולם, נתגלו כולם ועמדו בצורתם לפניו, שם במרומי רקיעים, אחר כך נתן אותם באוצר אחד בגן עדן של מעלה, והאוצר ההוא אינו מלא לעולם, ותמיד הוא קורא הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד. מהו אני מגיד, אלא כולם אני מגיד בשמותיהם, ואין תשוקה וחמדה לאוצר ההוא, אלא שתבואנה בו הנשמות. כמו שהגיהנם אין לו חפץ אלא לקבל בו נשמות שיטהרו שם, וכל יום הוא קורא הב הב... והאוצר ההוא שומר כל אלו הנשמות שבו, עד הזמן שמלביש אותן ויורדות לעולם הזה, ומפני החטא של האדם הראשון, שהחשיך העולם והמשיך הצד האחר הרע לעולם, צריכות הנשמות להתלבש בלבוש זה, (מטרם שיורדות לעולם), כי לבוש אחר הכין להן הקב"ה להלביש אותן הנשמות, ונאמר בספר ההוא עד כאן...

ואם תאמר לבוש אחר הכין הקב"ה להלביש הנשמות לעולם הבא, אם כן המתים שהחיה יחזקאל מהו הטעם שלא עשה להם אותו הלבוש... אלא בשביל שעוד לא הגיע הזמן להעביר בעולם אותו אויר הטהור העושה הלבושים. ומשום זה לא הלביש אותם, אלא (שעמדו לתחיה), כמו שהיו (קודם לכן), וכך יהיה לתחיית המתים, חוץ שהזוהמא (של הגוף) הראשון לא יהיה נמצא שם.

כל אלו שדרכם לגן עדן, מתקרבים לחומה שמבחוץ מאלו ג' החומות אשר שם, (המסבבים את גן העדן), אז יוצא ממונה אחד, ומתעורר לפניהם, וקורא ואומר, אשריכם הצדיקים בכל העולמות. ואותו הממונה שמו יעזריאל מלמד אותם הדרך, והולכים לפניו, עד שער אחר של הגיהנם, ואותו הממונה קורא בכח, קררו העשן, קררו השרפה. באותה שעה בחפזון מקררים אותו, ונכנסים כל (הנשמות) וטובלים (בגיהנם), ועוברים, והרשעים כולם נמסרים ביד דומה, ונכנסים בגיהנם. והם הצדיקים אינם נמסרים בידיו, אלא בידי אותו הממונה (יעזריאל).

כיון שטובלים (בגיהנם) ועוברים בו, אותו הממונה הולך לפניהם עד שמגיעים לגדר חומה של גן עדן, ואותו ממונה קורא בפתח, ואומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אז פותחים הפתח, ומביא אותן בפניו, וכן עושה לכל פתח ופתח.

כיון שהנשמות נכנסו לפנים, למקום שהצדיקים האחרים עומדים, כמה חדוה על חדוה, וכמה שמחה על שמחה על הצדיקים, וכל בני הישיבה שמחים. לסוף ג' ימים שנסתתרו בהיכלות ידועים, הן יוצאות, ואוירים נושבים, ומצטיירים כולן בצורתן, ומכאן ולהלאה יורשות אחוזת נחלה כראוי לכל אחד ואחד. (שם בלק ג)

...ועוד אלקים הוציא מינים למינו, שהיא הנשמה, (הבאה ממלכות הנקראת בשם אלקים), והנשמה היא מתחלקת (לזכר ונקבה), ומתרבה בגוף בעוד שהיא בגוף, וכיון שיצאה מן הגוף היא מתרבה ביותר, ומשגת מה שלא תוכל להשיג בעודה בגוף... ותכף שנפרדת מן הגוף, היא רוצה להדבק באלקים, ומשום שלא הוציאה גוף, (דהייינו שלא הולידה בן), שהוא מינו, אינה מתקבלת (לאלקים), וחוזרת ושואפת עד שתכנס בגוף אחר (להתגלגל) כדי לקיים זרע, ולשוב ולהדבק בגוף הטהור, והזך והנקי (שהוליד בנים), ומי שלא הניח בנים אינה קשורה בו, זה שאמר באוות נפשה שאפה רוח... (שם תצא מב, ועיין שם עוד)

פתח ואמר, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, נפשי איויתיך, היינו ב' צורות טובות נתן הקב"ה באדם לשמש בעולם הזה, והם נפש רוח, הנפש היא לקיום הגוף, במצוות שתתעוררנה ממנה, הרוח, הוא להתעורר בתורה ולהנהיגו בעולם הזה, ואם הנפש זוכה במצות והרוח זוכה לעסוק בתורה, אז יורדת עליו גדלות יתברך מלמעלה, (דהיינו נשמה חיה יחידה), כפי דרכיו.

ובשנים אלו, (נפש ורוח), הולך האדם בעולם, ומשמש בהם, כי אותה הנפש אינה מתקיימת בגוף אלא בהתעוררות הרוח השורה עליה. כשהאדם בא לשמש לעבוד אדונו בב' אלו, מתעוררת עליו מלמעלה התעוררות קדושה, ושורה על האדם, ומסבבתו מכל הצדדים, ומתעוררת בו בחכמה עליונה, לזכותו להיות בהיכל המלך. 

ואותה התעוררות השורה עליו, הוא ממקום עליון, (מבינה), ומה היא שמה, נשמה, וממנה מתעורר לאדם לעשות תשובה ומעשים טובים, והיא כח עליון כח התשובה, (שהיא בינה הנקראת תשובה), שהיא אם לרוח, (הנמשך מז"א), והרוח הוא הבן שלה.

ועל הנשמה יש לה אוהב עליון, ומהו שמו נשמה לנשמה (שמו, שהיא אור החיה, הנמשך מחכמה), והיא נקראת אב אל הרוח... ממנה מתעורר אל האדם יראה ואהבה תורה ומצוה, שהם מאב ואם בן ובת...

בדוגמא שיש רוח ונפש דימין של היצר הטוב, כך יש רוח ונפש דשמאל של היצר הרע, ועל זה אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... (שם רות שנט, ועיין שם עוד, וראה עוד ערך נפש)

ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, רבנן פתרין האי קרא, בהאי דכתיב, אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. האי קרא בנשמה של אדם מדבר, בזה העולם, מלמד, שנשמתו של אדם יוצאת בכל לילה ולילה, והקב"ה ממשכן אותה, ולמחרת משיב אותה לחיקו של אדם. לפיכך צריך האדם להפקיד נשמתו ליוצרו, וקורא חד פסוקא דרחמי, כגון בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' א-ל אמת, והואיל והיא בפקדון, אף על פי שהיא מחוייבת בכמה חובות, הקב"ה משיב אותה לחיקו של אדם. 

כענין זה צריך להתנהג במדותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו דכתיב, והלכת בדרכיו. שהרי נשמתו פקדון בידו שהיא מתחת כסא הכבוד, והוא נוצר מטפה סרוחה, הרי פקדון נשמתו בידו. וכתיב אם חבול תחבול שלמת רעך, אם חבלת מעשיך, ולכלכת נשמתך, שהיא מאור לבושו של הקב"ה, שהוא רעך וריע אביך, עד בא השמש, כשיגיע זמנך להפטר מהעולם, תשיבנו לו, דכתיב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, תנה לו כמו שנתנה לך.

אם חבול תחבול, אם חבל אדם מעשיו, לאחר כן כשהגיע שעתו מרוב חובותיו לקונו, חובל את שלו ונוטל נשמתו... (שם תרנה, ועיין שם עוד)

...ומה נעשה מהן, מאותן הנשמות ההולכות בלי בנים לאותו העולם, שלא הולידו בן, רבי סימאי ורבי יוסי, אחד אמר, (דהיינו רבי סימאי), שהקב"ה מורידן לארץ התחתונה, (ומשם עושה עמהן חסד), ואחר אמר, (שמורידן לארץ הנקראת) אבדון, שכל מי שיורד שם נאבד מכל וכל, ועליהם כתוב, והאבדתי את הנפש ההיא... (שם תרצ, וראה גם ערך נשמה - גלגול)

משום שנשמת האדם בעולם הזה, יוצאת ממנו בכל לילה ולילה, בבוקר היא מוחזרת אליו ושורה בחוטמו של האדם, ואינה נכנסת ואינה מתישבת במעיו, (דהיינו בפנימיות האדם), עד שמברך להקב"ה, ומתפלל על דמו, אז היא מתישבת במקומה. ועל זה כתוב, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, מהו אשר נשמה באפו, משום (שהנשמה) יורדת בבוקר (לעולם הזה), והקב"ה אומר לה, לכי ושכני בחוטמו של האדם, בתנאי שיתפלל תפלתו, שאם יברך כראוי, תשכני בתוכו, ואם לאו היא פורחת ועולה למעלה, ונמצא האדם שחסר לו הקדושה ההיא של נשמתו.

וכיון שהנשמה חסרה ממנו, במה נחשב הוא, אינה נחשבת מאומה, שהוא כאלו לא היה בעולם, ועל כן אסור לו לאדם שיברך לחבירו מטרם שמברך לאדונו בתחילת התפלה... (שם שם תשלד)

 

ספרי:

יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, מגיד הכתוב, שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, סימן זה יהיה בידך, שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונה, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, מת נתונה באוצר, שנאמר, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין צדיקים בין רשעים, תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע. (פנחס קלט)

...וכך היה רבי סימאי אומר, כל הבריות שנבראו מן השמים נפשם וגופן מן השמים, וכל בריות שנבראו מן הארץ, נפשם וגופם מן הארץ, לפיכך עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלן... (האזינו שו)

כל קדושיו בידיך אלו נפשותיהם של צדיקים, שניתנת עמו באוצר, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. (ברכה שדמ)

תלמוד בבלי:

...אמר ליה אנא הכי קא אמינא לך, הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף, מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית, מה הקב"ה זן את כל העולם כולו, אף נשמה זנה את כל הגוף, מה הקב"ה טהור, אף נשמה טהורה, מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים... (ברכות י א)

אמר רב מניין שמברכין על הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח. (שם מג ב)

...נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה. (שבת ל ב)

כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה... נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. (שם לא ב)

תנו רבנן, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה, אף אתה בטהרה, משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו, פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה... ועל טפשין אמר, כלי ינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים, אף הקב"ה על גופן של צדיקים ואמר יבא שלום ינוחו על משכבותם, ועל נשמתן הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, על גופן של רשעים אומר אין שלום אמר ה' לרשעים, ועל נשמתן הוא אומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. תניא רבי אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמר ליה רבא לרב נחמן של בינונים מאי, אמר ליה איכא שכיבנא לא אמרי לכו האי מילתא, הכי אמר שמואל, אלו ואלו לדומה נמסרין, הללו יש להן מנוח הללו אין להן מנוח. (שם קנב ב)

תנו רבנן שלשה קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו... וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף. (יומא כ ב)

דאמר רב שמעון בן לקיש, נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש. (ביצה טז א)

...פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים... (ראש השנה יז א)

רבי חידקא אומר, נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. (תענית יא א)

רבי יוסי אומר, אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עלין, אמר רב יהודה אמר רב מאי טעמא דרבי יוסי, דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה. (שם כב ב)

...זבול שבו ירושלים, ובית המקדש ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן... ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להבראות, וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים... נשמתן של צדיקים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך... (חגיגה יב ב)

דאמר רב אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר כי רוח מלפני יעטוף וגו'. (יבמות סב א)

תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה. (בבא בתרא טז א)

...עד מידבא, עד שתדאיב נשמתן... (שם עט א)

ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא... (סנהדרין לז א)

...אתיא שריפה שריפה מעדת קרח, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים... (שם נב א)

אמר ליה אנטונינוס לרבי, גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד, הגוף אומר נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר, ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה אמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם לאכלם, רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום, לימים בא בעל פרדס, אמר להן בכורות נאות היכן הן, אמר לו חיגר, כלום יש לי רגלים להלך בהן, אמר לו סומא, כלום יש לי עינים לראות, מה עשה, הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד, אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד...

ואמר אנטונינוס לרבי, נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה, אמר לו משעת יצירה, אמר לו אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת, אלא משעת פקידה. אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר ופקודתך שמרה רוחי. (שם צא א וב)

...דאמר רבה בר בר חנה שקולה נשמה של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו... (שם קג ב)

..דבר אחר לא ידון רוחי, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה, רבי מנחם בר יוסף אומר, אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם בגיהנם, שנאמר תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלם. (שם קח א)

...דבר אחר שורש זו נשמה, וענף זה הגוף... (שם קי ב)

ואמר רבי חנניה בן גמליאל, מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו... רבי שמעון בר רבי אומר, הרי אומר רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, על אחת וכמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ודורות דורותיו עד סוף כל הדורות... (מכות כג א)

...והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה, ...אמרו לו תלמידיו... אף אתה פתח פיך ותכנס האש, אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו... (עבודה זרה יח א)

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו תורה ניתנה בארבעים, ונשמה נוצרה בארבעים, כל המשמר את התורה נשמתו משתמרת, וכן שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת. תנא דבי רבי ישמעאל, משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, אמר כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה, נשמתך אני נוטל ממך. (מנחות צט ב)

...ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך רשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. תנא דבי רבי ישמעאל, משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך... (נדה ל ב)

תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה... (שם לא א)

תלמוד ירושלמי:

רבי אבא בריה דרבי פפי רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא, סבירה דהיא חזרה לגביה, כיוון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי, היא שבקא ליה ואזלא לה... (מועד קטן יד א)

פרקי דרבי אליעזר:

...ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ואין הנשמה יוצאת מן הגוף עד שתראה השכינה, שנאמר (שמות ל"ג) כי לא יראני האדם וחי, רבי עזריה אומר, כל הנשמות חוזרות ונאספות איש אל דור אבותיו ואל עמיו, הצדיקים עם הצדיקים והרשעים עם הרשעים, שכן אמר הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום, וכי כשהנפש יוצאת מן הגוף זה השלום, אלא שהמלאכים מקדימין ואומרין לו שלום, שנאמר (ישעיה נ"ז) יבא שלום ינוחו על משכבותם, וכתוב אחד אומר (מלכים ב' כ"ב) ונאספת אל קברותיך בשלום, רבי חנינא אומר כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ נפשותם נאספות לארץ, שנאמר (שמואל א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. וכל המתים מן הרשעים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בקלע, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע...

ומנין אנו למדין שהנפש ניתנה מן השמים, בא וראה כשיצר הקב"ה את האדם לא היה בו רוח נשמה, מה עשה נפח ברוח פיו ונזרקה בו נשמה, שנאמר (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים...

רבי עזריה אומר, כל הנפשות בידו של הקב"ה, שנאמר (איוב י"ב י') אשר בידו נפש כל חי, משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה מהלך בשוק ומפתחו בידו, כל זמן שהמפתח בידו כל ממונו בידו, כך הקב"ה מפתח של בית הקברות בידו ומפתח אורות הנשמה, לעתיד לבא הקב"ה (במאמרו) פותח את הקברות ופותח את אוצרות הנשמות ומחזיר כל רוח ורוח לגוף בשר איש, שנאמר (תהלים ק"ד) תשלח רוחך יבראון.

והנפש דומה ליוצרה (כביכול), מה הקב"ה רואה ואינו נראה, כך הנפש רואה ואינה נראית מה הקב"ה לפניו אין שינה, כך הנפש אינה ישינה, מה הקב"ה סובל את עולמו, כך הנפש סובלת את הגוף וכל הנפשות משלו הן, שנאמר (יחזקאל י"ח) הן כל הנפשות לי הנה וגו'. (פרק לד)

אבות דרבי נתן:

...באותה שעה אמר לו למלאך המות לך הבא לי נשמתו של משה, הלך מלאך המות ועמד לפניו, אמר לו, משה, תן לי נשמתך, גער בו והוציאו בנזיפה... נטלה הקב"ה נשמתו של משה וגנזה תחת כסא הכבוד, שנאמר (שמואל א' כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, כשנטלה לא נטלה אלא בנשיקה, שנאמר (דברים ל"ד) על פי ה', לא נשמתו של משה בלבד גנוזה תחת כסא הכבוד אלא נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה ברור החיים. יכול אף של הרשעים כן תלמוד לומר (שמואל א' כ"ה), ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע... (פרק יב ד)

מדרש רבה:

חמשה שמות נקראו לה נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש זה הדם, שנאמר (דברים י"ב) כי הדם הוא הנפש, רוח שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג') מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה, נשמה זו האופיא, דברייתא אמרין האופיתא טבא, חיה שכל האברים מתים, והיא חיה בגוף, יחידה שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף, הדא הוא דכתיב, (איוב ל"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, רבי יהושע ב"נ ורבנן, ריב"נ אמר, אם ישים אלקים לבו על האדם הזה רוחו כבר היה בידו, שנאמר ונשמתו אליו יאסוף בגופו כבר יגוע כל האדם, אלא בשעה שאדם ישן, נשמה מחממת הגוף שלא יצטנן וימות. רבנן אומרים אם ישים אלקים לבו אל האדם הזה רוחו כבר הוא בידו ונשמתו אליו יאסוף למעלה כבר יגוע כל אדם יחד, אלא בשעה שאדם ישן נשמה מחממת הגוף שלא יצטנן וימות, הדא הוא דכתיב (משלי כ') נר ה' נשמת אדם.

רבי ביסני ורבי אחא ורבי יוחנן בשם רבי מאיר אומרים, הנשמה הזו ממלאת את כל הגוף, ובשעה שאדם ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלן... (בראשית יד יא)

רבי שמואל חתניה דרבי חנינא חברהון דרבנן אמר, כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח, מניין ליתן את האמור כאן להלן, ואת האמור להלן כאן, תלמוד חיים חיים לגזרה שוה. (שם שם יג)

רבי תנחום בר חייא ואמרי לה בשם רבנן, לעולם אין מלך המשיח בא, עד שיבראו כל הנשמות שעלו במחשבה להבראות, ואלו הן הנשמות האמורות בספרו של אדם הראשון. (שם כד ד)

...ועוד שאל אנטונינוס את רבינו אמר לו, מאימתי נשמה ניתנה באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו, אמר לו משיצא ממעי אמו, אמר לו לאו, משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח מיד הוא מסריח, והודה לו רבי שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר (איוב י') חיים וחסד עשית עמדי פקדתך שמרה רוחי, מאימתי נתת בי את הנשמה משהפקדתני. (שם לד יב)

וגם הנפש לא תמלא... לפי שהנפש יודעת, כי שיגעה לעצמה יגיעה, לפיכך אינה שביעה למצות ומעשים טובים, אמר רבי לוי, משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו, למה לפי שהיא בת מלכים, כך כל מה שיפעל אדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו, למה שהיא מלמעלה. ג' כפויי טובה הן, הארץ והאשה והנפש... הנפש מנין, גם הנפש לא תמלא... אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, ששה פעמים כתיב כאן נפש כנגד ששת ימי בראשית, אמר לה הקב"ה לנפש כל מה שבראתי בששת ימי בראשית לא בראתי אלא בזכותיך, ואת יוצאת וחוטאת, נפש כי תחטא. (ויקרא ד ב)

עשרה דברים משמשין את הנפש, הושט למזון, והקנה לקול, והכבד לחימה, והריאה לשתיה, המסס לטחון, והטחול לשחוק, והקיבה לשינה והמרה לקנאה, והכליות מחשבות, והלב גומר, והנפש למעלה מכולם, אמר הקב"ה אני עשיתיך למעלה מכולן, ואת יוצאת וגוזלת וחומסת וחוטאת. (שם שם ד)

וכי מה ראה דוד להיות מקלס בנפשו להקב"ה, אלא אמר הנפש הזו ממלאה את הגוף, והקב"ה ממלא את עולמו, שנאמר הלא את השמים ואת הארץ וגו', תבא הנפש שהיא ממלאה את הגוף ותשבח להקב"ה שהוא ממלא את כל העולם. הנפש הזאת סובלת את הגוף, והקב"ה סובל את עולמו, שנאמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול, תבא הנפש שסובלת את הגוף, ותקלס להקב"ה שהוא סובל את עולמו, הנפש מבלה את הגוף, והקב"ה מבלה את עולמו, תבא הנפש שהיא מבלה את הגוף ותקלס להקב"ה שהוא מבלה את עולמו, שנאמר המה יאבדו ואתה תעמוד, וכלם כבגד יבלו, הנפש הזאת יחידה בגוף והקב"ה יחיד בעולמו, תבא הנפש שהיא יחידה בגוף ותקלס להקב"ה שהוא יחיד בעולמו, שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. הנפש הזאת אינה אוכלת בגוף והקב"ה אין לפניו אכילה, תבא הנפש שאינה אוכלת בגוף ותקלס להקב"ה שאין לפניו אכילה, שנאמר האוכל בשר אבירים וגו', הנפש הזו רואה ואינה נראה, והקב"ה רואה ואינו נראה, תבא הנפש שהיא רואה ואינה נראה, ותקלס להקב"ה שהוא רואה ואינו נראה, שנאמר עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, הנפש הזו טהורה בגוף, והקב"ה טהור בעולמו, תבא הנפש שהיא טהורה בגוף, ותקלס להקב"ה שהוא טהור בעולמו, שנאמר טהור עינים מראות רע, הנפש הזאת אינה ישינה בגוף, והקב"ה אין לפניו שינה, תבא הנפש שאינה ישינה בגוף, ותקלס להקב"ה שאין לפניו שינה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן. (שם שם ח)

וישוב העפר על הארץ כשהיה וגו', רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון, אימתי הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כששב העפר אל הארץ כשהיה, ואם לאו ואת נפש אויביך יקלענה וגו'. רבי ישמעאל ברבי נחמן מתני לה בשם רבי אבדימי דמן חיפא, לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ ככר של תרומה, אמר לו ראה שאני טהור וביתי טהור, וככר שנתתי לך טהור, אם אתה נותנה לי כדרך שאני נתתי לך מוטב, ואם לאו הריני זורקה לפניך, כך אמר הקב"ה לאדם זה, ראה שאני טהור, ומעוני טהור, ומשרתי טהורים ונשמה שנתתי לך טהורה, אם אתה מחזירה לי כדרך שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו הריני טורפה לפניך. (שם יח א)

דבר אחר, גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו, רבי, להיכן אתה הולך, אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא, אמרו לו כל יום אית לך אכסניא, אמר להם והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא היא בגו גופא, יומא דין היא הכא, למחר לית היא הכא. (שם לד ג)

מהו בכל לבבך ובכל נפשך, בכל נפש ונפש שברא כך, אמר רבי מאיר על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה, חייב לקלס את יוצרו, מנין, שנאמר (תהלים ק"נ) כל הנשמה תהלל י-ה... אמרו ישראל, רבונו של עולם, הנפש הזו שמקלסת אותך עד מתי היא נתונה בעפר, (תהלים מ"ד) כי שחה לעפר נפשנו, אמר להן הקב"ה חייכם יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות, לפיכך ישעיה מנחם אותן ואומר, (ישעיה ס"א) שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי. (דברים ב כו)

דבר אחר רבי אליעזר בן יעקב אומר, אין אדם שליט בנפשו לכלות אותה, למה, שבללה הקב"ה בכל הגוף, שאילו בללה הקב"ה באבר אחד, כשהיה מגיע לאדם צרה היה חותך אותו אבר ומת, לפיכך היא בכל הגוף כדי שלא יהא יכול לכלותה, הוי אין אדם שליט ברוח. (שם ט ג)

מי יודע רוח בני אדם, תני אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כולם עולות למרום, אלא שנשמותיהן של צדיקים הן נתונות באוצר, ונשמותיהן של רשעין מטורפות בארץ, שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקדש, והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, יכול אף של רשעים כן, תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. מטרונא שאלה לרבי יוסי ברבי חלפתא, אמרה לו מה הוא דין דכתיב ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, אמר לה אלו נשמותיהן של צדיקים שהם נתונות באוצר, שכן אביגיל אמרה לדוד ברוח הקדש, והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים וגו', יכול אף של רשעים כן, תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, אמרה ליה ומהו דין דכתיב ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, אמר לה, אלו נשמותיהן של רשעים, שהם יורדות לגיהנם למטה, שנאמר (יחזקאל ל"א) ביום רדתו שאלה האבלתי כסתי עליו את תהום וגו'. (קהלת ג כז)

מדרש תנחומא:

אמר רבי יצחק, אף מה שהנביאים עתידין להתנבאות כלם קבלו מהר סיני, מנין, דכתיב, (דברים כ"ט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, הרי מי שנברא כבר, ישנו מי שהוא בעולם, ואת אשר איננו, הרי מי שעתיד להבראות ואיננו, עמנו היום עמנו עומד אין כתיב כאן, אלא עמנו היום, אלו הנשמות שעתידין להבראות, שלא נאמר בהן עמידה, שאם כן היו בכלל... (יתרו יא)

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט'), תדע לך שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם כולן נבראו בששת ימי בראשית, וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר (דברים כ"ט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום... (פקודי ג)

דבר אחר מקום המשפט שמה הרשע, אמר הקב"ה בראתי את הנפש והיא נתונה בידי, שנאמר (איוב י"ב) אשר בידי נפש כל חי, ואף המשפט נתון בידי, שנאמר (דברים ל"ב) ותאחז במשפט ידי, ולא נתתי את הנפש בצד הדין אלא כדי שתהא רואה מה מתוקן לה ולא תחטא, והיא חוטאה, שמה הרשע, שהנפש נתונה בצד הדין... (ויקרא ו)

...וכן אמר הכתוב (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, כלומר הטובה שלא ראה אותה עין זולתך אלקים, וזה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה, אבל לנו שהיום בעולם הזה יש לבא, ולפיכך אומר העולם הבא, לאחר שיוצא אדם מעולם הזה, ומי שאומר שזה העולם אבד ואחר כך יבוא העולם הבא, אין הדבר כן, אלא שהצדיקים כשיוצאים מעולם מיד עולים ועומדים במעלה זו, שנאמר (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, ושל רשעים שוטטים בכל העולם ולא ימצאו מנוח לכף רגליהם, ואינה עולה למקום שנגזרה משם עד י"ב חדש, עד שיכלה הגוף, מה היא עושה, הולכת וחוזרת על הקבר, וקשה עליה ראית הגוף נרקב, ושהוא רמה ותולעה... וכן אמרו רז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי, ומנין שהנפש מתאבלת עליו, שנאמר (איוב י"ד) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, הוי הבהמה ויאבד כבהמה... (שם ח)

אותיות דרבי עקיבא:

ולא עוד אלא שבכל יום ויום יושב מטטרון שלש שעות בשמי מרום וכונס את כל הנשמות של עוברין שמתו במעי אמן, ושל יונקי שדים שמתו על שדי אמן, ושל תינוקת של בית רבן שמתו על חומשי תורה, ומביא אותן תחת כסא הכבוד, ומושיבן כתות כתות וחבורות חבורות ואגודות אגודות סביבות פניו, ומלמדן תורה וחכמה הגדה ושמועה ומסיים להן ספר תורה...

נו"ן, מפני מה נו"ן אחד רבוץ ואחד זקוף ועומד, מפני שנברא בו נשמה לבריות, שכל נשמה ונשמה פעמים שהיא רובצת פעמים שהיא זוקפת, בזמן שאדם רובץ נפשו רובצת, ובזמן שאדם זוקף נפשו זוקפת, שנאמר נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ')... ויפח בו נשמה כדי שיחפש מה בחדרי לבבות של אדם... אם כן למה נאמר נר ה' נשמת אדם ולא נשמת בהמה, הואיל ולא נבראת בדמותו של הקב"ה לא נאמר בו...

שוחר טוב:

בטחו בו בכל עת, אמר רבי חייא בר אבא דמן יפו, הנשמה הזאת כל שעה שהיא עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם היאך היא עומדת בתוכו, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, מניחה בגופו, והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה, והיכן הוא פירושה, אנשי כנסת הגדולה פירשוה, (נחמיה ט') אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים שמי השמים וגו' ואתה מחיה את כולם... מהו תהלל י-ה, כל שעה שהיא עולה ויורדת בגוף אנו חייבים לומר הללויה, תהלל י-ה על הנפלאים שהוא עושה עמנו בכל שעה שלא להפליג ממנו שעה אחת, הוי בטחו בו בכל עת שפכו לפניו לבבכם אלקים מחסה לנו סלה. (תהלים מזמור סב)

ילקוט שמעוני:

נטית ימינך, מגיד שכל הנפשות בכף הקב"ה, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, בידך אפקיד רוחי. (שמות פרק טו, רנא)

יפקד ה' אלקי הרוחות, מגיד שכל הרוחות אינן יוצאות אלא מלפניו, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, סימן זה יהא בידך, שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונו, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, מת נתונה באוצר, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים... (במדבר פרק כז תשעו)

...תלמוד לומר וכבוד ה' יאספך, מלמד שהמקום נכנס בנשמותיהן של צדיקים וכונסן בנחת רוח בכבוד, שכן אביגיל אומרת לדוד ברוח הקודש והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו', יכול אף של רשעים כן, תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה, מגיד שהוא מוסרן למלאכי חבלה, והן מצערין אותן ושומטין את נשמתן, שנאמר ותקרב לשחת נפש וחיתו לממתים. (דברים פרק ג, תתכ)

...רבי הונא אמר, כל ישראל המתים בחוצה לארץ נפשותן נאספות לארץ, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וכל הרשעים המתים בארץ ישראל נפשותם נשלכות בחוצה לארץ, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, לעתיד לבא הקב"ה אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכן לחוצה לארץ, שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. (שמואל א פרק כה, קלד)

הנפש כשיוצאת מן הגוף מנין, דרבי שמואל אחוי דרבי פנחס בר חמא הוה דמך בצפורי, ויתבי חברייא גביה, אתא מילא ושורן גברין, אמרי ליה נפשא דאחוה דההוא גברא מקצצא ארזין, מקצצא אילנין, ואתון יתבין ולא ידעין. (תהלים מב, תשמג)

...מעשה באחד ששאל לרבן גמליאל, באיזה מקום הקב"ה נתון, אמר לו איני יודע, אמר לו זה חכמתכם שאתם מתפללים לפניו בכל יום, ואין אתם יודעים מקומו של הקב"ה, אמר לו שאלת דבר שהוא רחוק שלשת אלפים וחמש מאות שנה, הריני אומר לך דבר שהוא נתון לך אצלך ביום ובלילה, אמור באיזה מקום נתון לך, אמר לו אמור, אמר לו הנפש היא נתונה אצלך, אמור לי היכן נתונה, אמר לו איני יודע... (שם קג, תתנז)

דבר אחר נר ה' נשמת אדם, אמר רבי אחא הנפש מגדת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות, בחשך ובגלוי, ודפתראות כתובות לפני הקב"ה על מה שבני אדם עושים, לעתיד לבא הקב"ה מוכיח לכל אחד ואחד מעשיו, והם עומדים תמהים, משל לאחד שהיה נשוי בתו של מלך והוא משכים ושואל בשלומו של מלך בכל יום, והמלך אומר לו כך וכך עשית בביתך כך וכך כעסת כך וכך הכית את עבדיך, והיה יוצא ואומר לבני פלטין שלו מי אמר שכך עשיתי, מנין הוא יודע, אמרו לו, שוטה שבעולם, בתו אתה נשוי ואתה אומר מנין הוא יודע, בתו מגדת לו. כך הנפש ויפח באפיו נשמת חיים, והיא מגדת לו כל מה שהוא עושה. (משלי כ, תתקנט)

מדרש הגדול:

דבר אחר זה הוא שאמר הכתוב לעשות לרוח משקל (איוב כ"ה)... דבר אחר הכתוב מדבר בנפש שהיא מזיו כבודו שלהקב"ה, שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (ישעיה נ"ז), ומצינו שרוחות הצדיקים לפני כסא כבודו הן יושבין, והן הולכין מלפניו לאיזה מקום שירצה, תדע לך שהוא כן, שהרי הצדיקים שנפגשו זה בזה היתה רוחם כאחת ולא היתה רשות לא למלאך ולא למזיק לבא ביניהן, דכתיב ויגש אליו יהודה... (בראשית מד יח)

ונפש כי תחטא - תלה הכתוב הסרחון בנפש, ולמה, שהכל תלוי בה, ובשבילה ירדה תורה מן השמים כדי להזהירה שלא תכשל בעונות, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט), ואם אינו עוסק בה כראוי סופו נכשל... (ויקרא ה א, וראה עוד נשמה-וגוף)

ילקוט ראובני:

בשבעה רקיעים תחתיהם שבעה כוכבי לכת, שצ"ם חנכ"ל, ובאלו ז' רקיעים הם נשמות ע' אומות י' אומות תחת כל כוכב, ושנים עשר מזלות משפיעים להם, ובכל רקיע יש שוטר ומושל ממונה להיות תחת ממשלתו, ותחת גלגל הלבנה האחרון שבכולם יש רקיע חלק שאינו משמש כלום, שם נשמת שידין ורוחין ולילין איש כפי מדרגתו, וגופם נעשה בארץ בז' מדורות שתחת הארץ הנקרא תבל... (בראשית)

עור ובשר הוא מלבוש לאדם, ורוח הפנימי נקרא אדם, מה שאינו כן מצרים אינם קרויים אדם, כי נשמתו מרוח הטומאה, אמנם ישראל נשמתן מרוח הקדושה. הקב"ה ברא באינש הוי"ה, י' נשמתא לנשמתא, ה' נשמה, ו', רוח ה' נפש, ורזא דמלה יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה אדם. יש חיה יחידה נשמה רוח נפש, ובזוהר קרא אלו השנים חיה יחידה נשמתא לנשמתא, ולא כל אדם זוכה להם, ורבי שמעון בן יוחאי שמח בהילולא כשזכה רבי אלעזר בנו לזאת הנשמה, וגם זאת הנשמה אינה באה בגלגול. (שם)

...אמר לו, דע בני, כי מצות פריה ורביה כונתם גדולה, שהבעל העושה צריכה להיות לשם שמים, וכאשר ישים לבו לשם שמים ממשיך נפש טהורה ונקייה בתוך הצורה העליונה, הם עשרה מאמרות, אבל אם דורס ובועל כדרכה ושלא כדרכה למלאות תאוותו ויצרו הרע, שולחין לו נפש טומאה קרובה ועמון ומואב וממזר... (שם)

ה' פרצופים לנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה, שהם נגד ה' פרצופים של שם הוי"ה, ד' אותיות וקוצו של יו"ד ובאים אל האדם באלו הזמנים בחול המועד ובמוסף ראש חודש בא לו הנפש, ביום טוב בא לו הרוח, ביום כפורים בא לו נשמה, בשבת בא לו נשמה יתירה, שהוא סוד חיה, בעולם הבא זוכה ליחידה, ולזה החלק הנקרא יחידה לא זכה לבר נש, כי אם אדם הראשון, וזה סוד הן האדם היה כאחד ממנו, לא זכה אליה שום אדם כי אם משה כשקם על טורא דסיני, דאתמר ביה לקחת מתנות באדם, ובשעת העגל נטלו ממנו ולא זכה כי אם לחיה, וזה שאמר ויהי האדם לנפש חיה, סופי תיבות משה. (שם)

נשמת נקבה מן הנקבה, נשמת הזכר מן הזכר, והיינו דאזל נחש בחכמה לחוה אמר הואיל ונשמתה מן הצפון אפתנה במהרה... (שם)

כל הצדיקים יש להם נשמות כפולים, יש להם כוחות שמצילם בעבור התחתונים, שהם דוגמא לאותם העליונים, וכך היה ענין בכאן, אברהם העליון היה מדבר עבור אברם התחתון, ה' אלקים מה תתן לי. (שם לך לך)

משכן הנפש בקבר ומשכן הרוח בגן עדן לתתא, ומשכן נשמה בגן עדן למעלה וכו', וכן איתא בזוהר אמר רבי יהודה כמה לבושין אינון, אמר רבי אלעזר טורא עלמא בהא פליגי, אבל תלתא אינון, חד דמתלבש ביה רוחא בגינתא דעדן, וחד דמתלבש נשמתיה בגו צרורה דחיים בין פורפירא דמלאכא. וחד לבוש דלבר מתלבשת נפשא ואזלת ושאטא בעלמא בשבתא וריש ירחא אזיל ואקשיר ברוח בגינתא דגן עדן, בארעא דקיימא בין פרגודא יקרא, ומינה אליף וידע מה דידע ושאל ואודע לנו בעלמא מכל. (שם ויחי) 

יעקב אבינו ע"ה היה יכול להתלבש ולהראות כענין אליהו ז"ל, וזה שאמרו רז"ל, יעקב אבינו לא מת, אלא שנעשה גופו ובשרו לפיד אש, ונפשו תחופף עליו כל היום.

רוצה לומר, כל הנפשות נשארו ערומים ואינם לובשים לבוש השני כל עת שירצו, ואפילו נפשות הצדיקים, אלא בשעה שרוצה הקב"ה לעשות שליחות הצדיקים, כגון נבות היזרעאלי וכיוצא בו, ואחרי שעשה שליחותו מתפשטות ונשארות ערומים, אבל של יעקב אבינו ע"ה אינה נשארה ערומה אפילו שעה אחת, אלא הלבוש שלו מחופף על נשמתו תמיד, רוצה לומר נשמתו צרורה בצרור החיים והשלום, וכל שעה שנשמת יעקב אבינו ע"ה רוצה להתלבש באותו לבוש הוא לאלתר מתלבש, על כן אמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת, וכשישראל בצער הגלות, מיד נשמת יעקב לובשת המלבוש ומבקשת רחמים מן השכינה ומבקש רחמים על ישראל בכח התפלה. (שם שם דף קעח)

אליהו הנביא נתעברו בו נשמת נדב ואביהו בחייו בסוד העבור, וכשלא רצה לילך ליפתח ונהרגה בתו, על ידי כן נענש ופרחו מהם נשמת נדב ואביהו, כי הנשמות הבאות בחיי האדם בסוד העיבור יכולים לברוח, מה שאינו כן נשמה הבאה על ידי גלגול, דהיינו ביצירתו אינה פורחת ממנו עד יום מותו. (ויקרא שמיני)

לא תקיפו פאת ראשכם, ג' מלאכים שכל אחד מסיים במלת א-ל העולה מג"ן, שהם ראשי תיבות מיכאל גבריאל נוריאל עומדים בפינות מבואות המרכבה להציל מיד הקליפות, והם מגן לנשמה שלא יחטפוה הקליפות ודוקא כשלא תעבירו תער על פיאות הראש והזקן, וכנגדם כיתות הטומאה אשר הם בדמות פרות... (שם קדושים)

את ספיח וגו', קודם חורבן הבית היו יורדות נשמות חדשות מלמעלה, ועתה אחר חורבן הבית, בשביל שלא שמרו ישראל השמיטה הפסידו זה, שאין לנו נשמות חדשות, כי אם מספיחים מדה כנגד מדה, וגם בשביל שאכלו חדש אבדו נשמות חדשות. (שם בהר)

אמונות ודעות:

ואסמיך לזה, מה שאולי יאמר אומר איך יהיה מה שהוא יותר דק מכל דק בענין חזק מכל חזק, אומר כי החכם שם לשער הזה סימנים בנמצא, והוא שהנפש יותר דק מהגוף והיא חזקה ממנו, ובה מנהיג את עצמו, ועל כן היו האבות נשבעים חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת. וכן החכמה יותר דקה מן הנפש, והיא חזקה ממנה, ובה תתנהג, ובעבור זאת תמצאנה לבדה מיוחסת אל הבורא, (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ... (מאמר ב, פרק ח)

...וכאשר יגיע האדם אל ידיעת הענין הזה הדק בדרך ההגדה וראות האותות והמופתים, תאמינהו נפשו ותמזג ברוחו וישיב נמצא בחדריה וכל אשר תעמוד בהיכלה תמצאנו, כאשר אמר הנביא (תהלים כ"ו) נפשי איויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, ותשגה באהבתו אהבה שלמה שאין בה ספק... ויזון אותו זכרו יותר מן הדשנים, וירוה אותה שמו יותר מכל רוה, כמו שאמר (תהלים ס"ג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי וגו', עד שתשיב כל עניניה כלם אליו, ותהיה חוסה בו ובוטחת תמיד כאשר אמר... (שם שם יג, וראה שם עוד, וערך עבודת ה'-אהבה)

...והכלל, כל מלאכה דקה הרבה, מומיה יעלמו מן הפתאים ויראו לחכמים, וכאשר מצאתי אלה הדברים המלאכותיים כאשר ספרתי, הוספתי להחזיק במומי הנפשות העונות והאשמים, אף על פי שאינם נראים לבני אדם, מפני שאין חושם משער בם, והם נגלים לעושיהם, כי הוא בראם והחל אותם. והוא שהנפש עצם שכלי זך, יותר זך מעצם הכוכבים והגלגלים, ואנחנו אין אנו רואים אותה בחושנו, ואיך יתבאר לנו מה שפועל בעצמה ומעביר אותה, אך הוא מבואר לבוראה ובורא הגלגל, ועל כן ישים השמים והכוכבים דומים לה בענין הזה, כשהוא אומר (איוב כ"ה) וכוכבים לא זכו בעיניו... ואומר כי היא לו כאור הנר, אשר יחופש בו כל המחבואים והחדרים, ויראה כל מה שהוא נסתר בהם, כמו שכתוב, (משלי כ') נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן...

ואחר כך התבאר לי, כי הזכיות כשירבו לנפש תזך ותאיר, כמו שכתוב (איוב ל"ג) וחיתו באור תראה לאור באור החיים, וכאשר ירבו עליה העונות תעכר ותחשך, וכאשר אמר במי שהם כן, (תהלים מ"ט) עד נצח לא יראו אור. (מאמר ה פרק א)

הודיענו אלקינו יתברך ויתעלה, כי התחלת נפש האדם בלבו, עם שלמות צורת גופו, כאמרו (זכריה י"ב) משא דבר ה' על ישראל נאם ה' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ושהוא שם חלקים לעמידתה מקובצים וכאשר ישלם יפריד ביניהם, עד שיתום מספר הנפשות אשר חייבה חכמתו לברא אותם וכאשר יתום אותם יחבר בינם ובין גופותם וחלקיהם, והעמידו לנו נביאיו האותות והמופתים על זה, וקבלנום מהרה, ואחר כן התעסקנו להתקיים לנו זה בדרך העיון, על הדרך אשר הלכנו בה בשאר המאמרים הקודמים.

ותחלת מה שראוי לחקר עליו עצם הנפש מה הוא. והוא שמצאתי בני אדם חולקים בעצמה מחלוקות נפלאות מטרידות הלבבות, אני רואה לעזוב זכרון רובם, ואביא מהם שבעת זולת הארבעה הראשונים אשר קדם זכרם, ויהיו אחד עשר.

הארבעה ההם כבר בחנתים ודקדקתים ונפסדו ארבעתם ובטלו, והם הרוחניים, ודעת שהדברים מעצם הבורא, ודעת שהם ממנו ומדבר אחר, ודעת בעלי השניים. וכיון שהנפש אחד מהדברים הידועים כאשר הכניסוה בכלל הדברים ההם, כבר נכנסה גם כן בכלל התשובה על המאמרים ההם.

אבל אזכור אלה השבעה, ואומר תחלה, מצאתי אנשים חושבים, כי הנפש מקרה מהמקרים, וכמדומה לי, כי אשר הביאם על המאמר הזה בעבור שלא ראו אותה אבל ראו פעלה, וחשבו בעבור דקותה מהרגיש אותה בחוש, שהיא מקרה מפני דקות המקרים, ועם זה נחלקו חמש מחלקות, קצתם חשבוה מקרה מניע עצמו, וקצתם חשבוה שלמות לגשם טבעי, וקצתם חשבוה חבור הארבעה טבעים, וקצתם חשבוה התקשר החושים, וקצתם סברו שהיא מקרה נולד מן הדם. וכאשר התישבתי להתבונן במאמרים האלה, אשר מקבץ אותם כלם המאמר שהיא מקרה, שהמקרה והשלמות והחבור וההתקשרות וההתחלקות מקרים, מצאתים כלם שקר מכמה צדדים, אחד מהם, כי הדבר המקרי לא תבא ממנו החכמה הגדולה הזאת, ואלה התכונות הנכבדות אשר בם תקון העולם... (מאמר ו פרק א, וראה שם עוד)

והשטה השביעית והיא השטה הנכונה, והנני מבארה בעזרת ה', ולא הקדמתי לפניה שש השטות הללו הנזכרות, אלא כדי שידע הקורא ספר זה, כי המחקר בידיעת הנפש הוא מחקר בדבר עמוק דק ועדין, וכפי שתיארתי במחקר באמתות יש מן האין, ובענין בורא כל המציאות, כך גם היא, יש בענינה מן הדקות עד כדי שנבוכו בו רבים מבני אדם. ואומר, ולפיכך תמצא שהחכם אומר, כי יקר הוא למצא מי שעמד על אמתות ענין הנפש ההגיונית אשר באדם, באמרו מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, וראוי שאבאר כי אמרו מי יודע, אינו מסתפק בדבר שמקצת הנפשות נעלות ונכבדות ומקצתן נמוכות ושפלות, ואינו אלא לומר, שיקר מי שיודע... את הנפש הנכבדה העולה והנפש השפלה היורדת, שהוא קביעה לשתי הנפשות, שהן כך בלי ספק. וענין אמרו מי יודע, רוצה לומר, כי מי שידע דבר זה כבר הגיע ונתחזק והשיג. ואומר עוד כי דברו זה כלומר מי יודע, נאמר בהתפלאות והוקרה בעת השואת שתי הנפשות למצב שני הגופים, והרי הוא אומר אשר למצב הגופים הרי כבר מצאנום שוים בחוש, שהם גופים ומקרים, ואין לנו ספק, כי יש בין שתי הרוחות הבדל, מי יידענו ויעמוד עליו. וזהו אמרו לפני כן, כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ואמר אחריו מי יודע רוח בני האדם העולה... ולא יתכן שהחכם רצה בכך שהוא יתרון נפש האדם על נפש הבהמות תחלה, כי החכם לא יאמר כן מפני שהוא מבטל את החכמה... וכל כוונתו בדבר זה, שאין לגוף האדם יתרון על גוף הבהמה במאומה... ואפשר שיהיה ענין מי יודע קביעה, כאמרו שם, מי יודע ישוב, מי יודע שהוא חוטא ישוב, כך אמר כאן מי שיודע יבין שזו עולה למעלה וזו יורדת למטה. (שם פרק ב)

והואיל וכבר הקדמתי דברים אלו, צריך אני לומר את השטה השביעית, ואומר, המתברר בענין הנפש שהיא ברואה, שכל הדברים מחודשים, ושבטל הוא שיהא דבר קדמון, זולת הבורא, לפי שאמר ה' ויוצר רוח אדם בקרבו (זכריה י"ב), ואין ה' בוראה אלא עם שלמות צורת האדם, שנאמר בקרבו, כמו שלא חדלו האבות להשבע חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת (ירמיה ל"ח), וכל עצמה עצם בהיר כבהירות הגלגלים, והיא מקבלת את האור כמו שמקבל הגלגל, ותהיה מאירה יותר במה שהיה בה עצמה עדין יותר מן הגלגל, ולפיכך נעשה הגיונית. 

ואני הגעתי לכך על ידי שני היסודות הגדולים, תחלתן המושכל, והוא מה שראיתי מהשפעת חכמתה והנהגתה לצרכי הגוף, וראיתי שהגוף ערום מכל זה בזמן פרידתה ממנו, ואלו היתה כמו החלקים שבעולם השפל, לא היתה עושה מאומה מן הפעולות הנכבדות הללו, ואלו היתה מן החלקים הגלגליים לא היה לה ההגיון כמו שאין לשום גלגל, נמצא שהיא עצם עדין בהיר וזך ומופשט יותר מעצם הגלגלים. והשני ממה שאמר הכתוב שהנפשות הזכות יזהירו כזוהר הגלגלים מן הכוכבים, והוא אמרו, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע (דניאל י"ב), והנפשות הרעות לא יזהירו, אלא הם למטה ממצב הגלגלים הפשוטים כאמרו הן בקדושיו לא יאמין, ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה (איוב ט"ו). אז ידעתי, כי הכתובים לא דמו את זאת לגלגלים המזהירים, ואת זאת למטה מן הגלגלים הפשוטים, אלא מפני שהיא דומה לעצם הזה...

כן נתברר לי, כי הנפש הזו חכמה בעצמה מכמה פנים, האחד, לפי שלא יתכן שתלמד את החכמה מן הגוף, לפי שאין זה מטבעו, ועוד לפי שנתברר שהסומא יש שהוא רואה בחלומו שכאלו הוא רואה, וכיון שאינו משיג את זאת מצד גופו, הרי ודאי הוא משיגו מצד נפשו. וגם בזה טעה מי שחשבה התקשרות החושים והשתרגותן ומגען, שהרי היא נותנת כלי החוש, והיאך יתנו לה הם את עצמותה...

כן נתברר לי שאינה פועלת אלא על ידי הגוף, לפי שפעולת כל נברא זקוקה לכלים מסויימים, וכאשר מתחברת הנפש, נראה לה שלשה כחות, כח ההבחנה, וכח התאוה וכח הכעס, ולפיכך קראתה לשוננו בשלשה שמות, נפש ורוח ונשמה. והנה רמזה בשם נפש, לכך שיש לה כח מתאוה, כאמרו כי תאוה נפשך (דברים י"ב), ורמזה בשם רוח לכך שיש לה כח רוגז וכעס, כאמרו אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז'), ורמזה בשם נשמה, לכך שיש לה כח חכמה, כאמרו ונשמת ש-די תבינם (איוב ל"ב)... וספחה הלשון לכך שני שמות אחרים, והם חיה ויחידה, מה שקראתה חיה מפני שהיא מתקיימת במה שמקיימה בוראה, אבל יחידה, מפני שאין דומה לה בכל הברואים, לא בשמים ולא בארץ.

ונתברר לי עוד, כי משכנה באדם הוא בלב, וכפי שהדבר ברור, כי השרירים אשר הם מעניקים לגוף, את התחושה והתנועה כולם מוצאם מהלב... ולפיכך משוה הכתוב תמיד הלב והנפש, באמרו בכל לבבך ובכל נפשך... (שם פרק ג)

ואחר שכבר הקדמתי דברים אלו, אומר, שאני מצאתי מקצת בני אדם אומרים מה הוא אופן החכמה במה שנתן הבורא יתרומם ויתהדר את הנפש הנכבדה הזו, שהיא יותר זכה מן הגלגל בגוף העכור הזה, והגיעו לכך, שעלה בלבם שהוא הרע לה...

ואומר, כיוון שאינה פועלת לבדה בעצם בנינה אם כן הכרחי לחברה עם איזה דבר כדי שתגיע בו לידי פעולה לתועלתה, כי הפעולות מובילות אל העונג הנצחי והאושר השלם, ועל דרך מה שפירשנו במאמר החמישי, שהמשמעת מוסיפה זוהר בעצמותה, ושהעבירות מדעיכות את עצמותה... ושהבוחן זאת הוא אדון העולמים, והרי הוא היודע מעשיה, והמשילו להתכת האש את מה שנקרא זהב או כסף שבה יתברר אמיתת החומר שלו, ואז ישארו יסודות הזהב והכסף והמעורב בהם מן הבדילים, מקצתו ישרף ומקצתו יתפזר. נמצא כי הנפשות הזכות המזוקקות אשר נצרפו יבהיקו ויתגלו כאמרו כי ידע דרך עמדי, בחנני כזהב אצא, והמשול לסיגים ולזיפים יורדים ממנה וכלים.... ואף על פי כן אפילו המלוכלכת שבהן כל זמן שהיא בגוף, אפשר לה לשוב להזדכך ולהתנקות, ולפיכך התשובה מקובלת כל זמן שהאדם חי,וכאשר יצאה ממנו, אי אפשר לה להתנקות ממה שכבר יש בה, ואף אין לה לקוות מאומה מזה, כאמרו, במות אדם רשע תאבד תקוה וגו' (משלי י"א).

ומי שאמר שהיה יותר טוב לה, אלו הניחה נפרדת היתה ניצלת מן החשכות והלכלוכים והצער, הסבר לו וברר, כי אלו היתה הבדידות יותר טובה לה, היה בוראה עושה לה כן, ועוד ממה שידענו שאלו הניחה בודדת לא היתה מגיעה אל הטובה ולא אל האושר ולא לחיים הנצחיים, כי השגתה את כל אלה אינו אלא במשמעת לאלקיה, ואין לה דרך מצד מהותה להיות נשמעת אלא על ידי הגוף, כי על ידו היא עושה כל פעולה... (שם פרק ד)

עתה אבאר, כי הנפש והגוף יש להם פועל אחד, כמו שקדם בתחלת הבריאה, ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב'), וכך הם ביחד, אחד מקבל שכר ואחד נענש, וזה שאנו מוצאים בני אדם נבוכים רבים מהם בענין זה, מהם מי שחושב שהגמול והעונש לנפש בלבד, ומהם מי שחושב לגוף בלבד... ולא הטעה את כולם, אלא מיעוט ידיעתם את הלשון, והוא שאחד מהם מצא שהלשון אומר נפש כי תחטא וגו', הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י"ח), ולפיכך סברו, כי הפעולות מיוחסות לנפש דוקא, ולא ידעו שהוא אומר ונפש כי תגע בכל טמא וגו' (ויקרא ז'), ואינו אלא הגוף... (שם פרק ה)

והואיל וכבר ביארתי ענינים הללו, ראוי שאבאר היאך יהיה מצב הנפש בעת צאתה מן הגוף. ואומר, שהאבות מסרו לנו כי המלאך אשר הבורא שולח אותו להפריד ביניהם מתגלה לאדם בצורת אש ירוקה... וכאשר רואהו כך, יחרד מפניו, ורוחו נפרדת מגופו...

ואם יאמר אדם והרי אין אנו רואין את הנפש כאשר יוצאת מן הגוף, אנו אומרים, בגלל בהירותה ושהיא דומה לאויר בקלותו, כמו שאין אנו רואים את הגלגלים מחמת זכות גופן ובהירותן...

עתה אומר, ומה יהיה מצבה אחר יציאתה מן הגוף. ואשיב במה שהזכרתי לעיל, שהיא משתמרת עד עת הגמול, כאמרו ונצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו (משלי כ"ד), ויהיה מקום שמירת הזכות שבהן למעלה, והדעוכות בתחתיות... וכמו שאמרו הראשונים, נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד, ושל רשעים משוטטת בעולם. זהו וכדומה לו ההבדל ביניהן. ובתחלת זמן הפירוד תשאר זמן מסויים בלתי נחה במנוחתה, עד אשר יבלה הגוף, וענין דבר זה עד שיתפרדו חלקיו, ובמשך זמן זה יקשה עליה מה שתדע ממה שעובר על הגוף, מן התולעת והרמה וכדומה לכך, כמו שיקשה על האדם ידיעתו, שהבית שהיה גר בו נחרב, וצער זה יהיה לנפש פחות או יותר, כפי שהיא ראויה לו...

ואומר עוד, כי זמן עמידתה בודדת יהיה עד אשר יתקבצו כל הנפשות אשר חייבה חכמת הבורא לברא אותן, וזה יהיה עד סוף עמידת העולם, וכאשר ישלם מספרם ויתקבצו, יאחד בין הנפשות וגופיהן, וכפי שאבאר, וגומלם במה שהם ראוים. וזה עם מה שבארנו במה שקדם בדברינו, מתברר גם מדברי החכם, כי אחר שאמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, השמיענו כי תכלית ענינה אל הגמול, שהרי אמר אחר כך, סוף דבר הכל נשמע וגו', כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט (קהלת י"ב), והנה אמרו את כל מעשה, רוצה לומר הגוף והנפש יחד... (שם פרק ז)

כן כבר הקדמתי שיש לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההבחנה, כח התאוה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמפגשים, ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים והמלבושים העדינים, אבל כח הכעס הוא המביא את האדם לידי התגרות וההעזה וההתרברבות, והקנאה והעזות וכל הדומה לכך. אבל כח ההבחנה הוא השופט בין שני הכוחות הללו בצדק, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו בא כח ההבחנה לחקרו ולבדקו, אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום, מיעץ בכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי, ואם ראה בקצוותיו או בקצה מקצוותיו רעה מן הרעות מורה לעזבו... (מאמר י פרק ב)

תרגום יונתן:

אלקי הרוחות - דשוי רוח נשמתא בגופי בני נשא, ומניה מיתיהבא רוחא לכל בשרא... (במדבר טז כב)

אלקי הרוחות לכל בשר - דשליט בנשמת כל בישרא. (שם כז טז)

רש"י:

כל קדושיו בידיך - נפשות הצדיקים גנוזות אתו, כענין שנאמר (שמואל א, כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. והם תכו לרגליך - והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. (דברים לג ג)

מי יודע - מי מבין ושם לב שרוח בני אדם עולה ועומדת בידו, ורוח הבהמה יורדת למטה ואין עליה דין וחשבון, וצריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה. (משלי ג כא)

עוף השמים - נשמה שבך, שסופה לעוף לשמים. (שם י כ)

אבן עזרא:

בצלמנו - ...וחלילה חלילה להיות דמות לשם, וכן אמר ואל מי תדמיוני, ובעבור שנשמת האדם העליונה שאיננה מתה נמשלת בחיותה לשם, ושאיננה גוף והיא מלאה כולו, וגוף האדם כעולם קטן, יהיה השם מבורך אשר בגדול החל ובקטן כלה... (בראשית א כו)

...ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם, כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם, ורבים אמרו שנקראת כן בעבור שהיא מן השמים... (שם ז כב)

...כי אהרן יהיה דומה לפה שיוציא דבור הנשמה, שאינה נראית, כמו המלאכים, שאינם נראים, כי אינם גוף, והנה ידמה משה כמעלת המלאך וזהו ואתה תהיה לו לאלהים... (שמות ד יד)

...דע כי נשמת האדם עליונה ונכבדת והיא מהעולם האמצעי, והגוף מהעולם השפל... וכל הלשונות בנויות על מתכונת דמות אדם, שהוא מורכב מהנשמה שאינה גוף, ומגוף שהוא מורכב מד' שרשים... (שם יט כ)

...בעבור שגוף האדם מהעולם השפל והנשמה העליונה קשורה בו, ויש אמצעיים בין הנשמה והגוף, והנה הם שני כחות, ובלשון הקדש יקראו על הרוב רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה ומושבה במוח הראש, וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ והרוח בלב ובו חיי האדם, והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה, והיא בעלת הכעס, וכן אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס... והנפש בכבד והיא המתאוה לאכול, וככה כתוב כי תאוה נפשך, ותאות המשגל ממנה, והנה יש אדם שנברא שתהינה לו אלו השלש הנזכרות חזקות או כולן רפות, או זו חזקה וזו רפה, או לא חזקה ולא רפה.

והנה בני אדם על כ"ז מינים משונים (לפי הרכב נפש רוח ונשמה אם הם חזקות או חלשות או אחת חזקה ואחת חלשה), והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשל הגוף עליה, ואם לא תהיה התורה נשמרת אז יגבר הגוף על הנשמה... והנה הנשמה רודפת אחרי הגוף כאשר איננה חכמה שתוכל לסבול, גם נחשב אדם שאין חום בגופו, ובא אחר וחרפו וקללו עד שכעס, והנה הוליד בגופו חום שלא היה שם לפני כעסו. והשי"ת למען חסדיו בחר בישראל והורם תורתו, וכאשר ישמרוה ימצאם חכמתם וידריכם דרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם, והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה, ולא הפך הדבר שהנשמה סרה אל משמעת הגוף, ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומרה גוף שיקבל האדם מן השמים והוא הנקרא תולדות... (שם כג כה)

...ויש שאינו גוף, והם מלאכי השם הקדושים גם נשמת האדם, ואלה השנים דרכים השם בראם לבדו, ואין יכולת בנברא לברא עצם שיהיה גוף... והנה הלב קבל כח הנשמה יותר מכל אברי הגוף... והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי העולם העליון, כי האדם כדמות עולם קטן... (שם כה מ)

דמו בנפשו - הוא דבק עם הנפש, כי ידוע שהגידים היוצאים מפאת השמאל מהלב מחולקים בחצי לדם ולרוח, כדמות שמן זית עם האור. (ויקרא יז יד)

תכרת הנפש ההיא - אינה המשכלת כדברי תועה רוח, רק הוא חבור נפש עם הגוף. (במדבר טו לא)

...וכבר רמזתי בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה, תדבר על הגבוהים ממנה כדרך ארמונה, שהוא הגוף, וכן על השפלים ממנה, והטעם להבין השומעים. (שם טז ל)

בכל לבבך - הלב הוא הדעת, והוא כנוי לרוח המשכלת, כי הוא המרכבה הראשונה, וכן חכם לב קונה לב. נפשך - היא הרוח שבגוף והיא המתאוה, וכחה נראה בכבד... (דברים ו ה)

על ראשם - כי כח הנשמה בראש. (ישעיה לה י)

שאו - מפסוק זה למדו אנשי תושיה, כי נשמת האדם עומדת. (שם נא ו)

ולכו שברו - שהחכמה לנשמה כמאכל לגוף. (שם נה א)

ואשם לא תכבה - הנשמה, שאם לא זוכה לעלות למלאכי ה' תשאר בגלגל האש. (שם סו כד)

פריו יתן בעתו - ...ולדעתי הנשמה המלאה תורה אלקים להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח. (תהלים א ג)

ונפשי - מנפש נשמה ורוח שם אחד לנשמת האדם העליונה והמשורר מלא רוח חכמה ומכתב ה' חרות על נשמתו, על כן אומר שתדבק נשמתו בנשמה העליונה נשמת השמים וכמו כי לקח אותו האלקים. (שם מט טז)

ישמח - ...או הנר רמז לנשמתם האצולה מאור ה', ודומה נפש הצדיק לאור השמש, ושל רשע לנר דועך. (משלי יג ט)

נר ה' - שהנשמה אצולה מאורו, ובית מנוחתה מראש, ומשם תאיר לרוח ולנפש בשכלה. (שם כ כז)

בקדושיו - ...והנכון שהם העליונים, שאין להם גשם, ונפשות בני אדם נחצבות מהם. אף שוכני בתי חומר - הגופות. (איוב ד יח)

אלהין - המלאכים העליונים, שהם צורת אמת, ואינו הגופות, והנשמות נגזרות מהם, כאור היוצא מהשמש, והנשמות גופות, על כן אין יודעות רק מעט, ובמראה לילה שאינן מתעסקות בצרכי הגוף. (דניאל ב יא)

...הנה העולם הראשון אינו גוף, והוא הנקרא מראה כבוד השם העליון, ולא ישתנה, ואין לו זמן ומקום, והשם הנכבד בקרבו, העולם השני התיכון בו נשמות, צורות אמת בלא גוף גם נשמות בגופות, ואין בהם שינוי ותמורה או שינוי בעצמם רק על דרך מקרה במערכת תנועתם, ונקרא היכל הקודש, והם שמי השמים ושם כסא הכבוד... העולם הג' מתחת לרקיע מלא גופות דקות ועבות, ובהם נשמות ורוחות ונפשות, והאדם לבדו סוד העולם השפל, ובעבורו נברא, ונשמתו קשורה בנשמות העליונות... (שם י כא)

ומי יודע - מאלף בני אדם, כי דעת הרוח עמוקה, וצריכה לראיות, ויבינו רק המשכילים מקצתה שהתבררה מחשבתם בחכמה... ואמר נשמת חיים, שהיא עומדת, ולא כנפש הבהמה, ויש הפרש בין נשמה ונפש, שנשמה מצאנו רק על בני אדם. (קהלת ג כא)

טוב כעס - לחכמים באדם ג' נפשות, הצומחת שהיא כבצמחים מתגברת עד זמן קצוב, והיא המתאוה וצריכה לאכול, השניה היא הנפש הבהמית בעלת ה' ההרגשות והתנועה, ורק לאדם נפש שלישית מדברת, המכירה בין אמת ושקר, ובעלת חכמה, והאלקים נטע באדם שכל הנקרא לב, למלאת חפץ כל נפש בעתו, ועזרהו במצוות לעמוד כל דבר על מתכונתו. ואין הספר מדבר על סוד הנפש כי עמוק הוא... (שם ז ג)

רמב"ן:

...אמר באדם נעשה, כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ואמר בצלמנו כדמותינו, כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות, ואמר בכתוב השני כי בצלם אלקים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים... (בראשית א כו)

ויפח באפיו נשמת חיים - ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפו אחר מנשמתו יתן בו, וזהו שנאמר ונשמת ש-די תבינם, כי היא מיסוד הבינה... ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי וינפש, מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר וינפש, ומכאן תבין דברת שבועת אלקים והמשכיל יבין.

ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם, מהם יאמרו כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח, או תאמר בזו נפש הגדול, ובו עוד נפש התנועה, שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית הנפש המשכלת. ומהם יאמרו, כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון בה ימצאו שלש הכחות האלה, רק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כאן, כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה, והיה מוטל גולם כאבן דומם, והקב"ה נפח באפיו נשמת חיים, ואז חזר האדם להיות נפש חיה שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו', זה טעם לנפש חיה, כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה, כי הלמד תבא בהפוכים, כמו והיו לדם ביבשת...

אבל אונקלוס אמר והוא באדם לרוח ממללא, נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות, וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת. וכן נראה לי מדעת רבותינו, ממה שאמרו רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דר' זירא, הוה מישתעי ליה ולא אישתעי, אמר דמן דחבריא את, תוב לעפריך. ובויקרא רבה אמר רבי אבין, בשעה שאדם ישן הגוף אומר לנשמה, והנשמה אומרת לנפש והנפש אומרת למלאך, וכן רוחו ונשמתו אליו יאסוף, יורה כפי ממשמעו שהן שתים, ואחר כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם יצירה תנועה שהיה האדם נוצר, כחמר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות וההרגש... ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון והוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהיה האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשה וכל הנפשות וכחותן לה תהיינה... (שם ב ז)

...מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו, ואמרו במכילתא היום אין אתם מוצאים אותו, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא, וזה יסבול ב' פירושים, שנאמרו שהיתה בבני העולם הבא, מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם, וכן הזיו ההוא כמעלת דור המדבר, שהשיגו לזיו השכינה בים... ואותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן... (שמות טז ו)

נפש כי תחטא - בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העולם זוכים לבא לפניו... (ויקרא ד ב)

דמו בנפשו הוא - ... אבל אפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן כגופו, יאמר כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא... (ויקרא יז יד)

בכל לבבך - על דעת המדרש הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין תאות לבו נתת לו אל תחמוד יפיה בלבבך, אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת, וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים... (דברים ו ה)

ומספר ימיך רבים - ולי נראה בכן ענין אחר, כי הנשמות מאז נבראו כולם, כמו שאמרו בבראשית רבה, בנפשותיהם של צדיקים נמלך, ובתלמוד: ערבות, שבו גנזי חיים וגנזי שלום ונשמות של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראות. ואמר רבי יהודה הלוי, תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה', ולכן שאל האלקים לאיוב אם ידע איזה הדרך ישכן האור, ואם יבין הנתיבות שבא בהן, ואם ידע כי אז עם האור נולד. ומספר ימיך רבים - יגיד לו כי איננו מבין נתיבות הוויית האור שהוא יסוד ראשון, ולא יצירת נפשו מתי היתה, ועם מי נבראת, ואף כי יבא את בית המלך להתלונן המשפט, וזה ענין הגון בפסוק הזה. ותועי רוח יחשבו כי הנשמות נבראות בכל יום איש באוצרו, ואין הדבר כן, כי הא-ל עתה איננו עושה יש מאין... (איוב לח כא)

וענין הנשמה שאיננה גוף נודע וברור מפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, וזה קרוב ומבואר שעילה אותה ויחס אותה לבורא יתברך, כי הנופח בכלי מרוחו ממציא בו רוח, ויש בזה פסוקים אחרים מרמזים סוד בזה, ולו דומיה תחלה. ומכל מקום לא רמז בריאתה, ורז"ל אמרו ורוח אלקים מרחפת, זה רוחו של משיח, רמזו לנשמה החביבה, ועמה נבראו כלם, וכן אמרו רז"ל ערבות שבו צדק ומשפט... ונשמות של צדיקים ונשמות העתידות להבראות, כלומר העתידות לבא בגוף, וכן אמר רבי יהודה הלוי... ודעת הגוים שאומרים שהיא נבראת כמו בריאת הגוף אינו נכון כלל, מפני שאין הקב"ה בורא עכשיו תמיד יש מאין... והדברים שאין בהם הפסד אין בהם הויה עכשיו...

ועוד יש ידיעה לחכמים בתענוג הנשמות אחרי מות בגן עדן, מפרשת ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם...

כי דבר ברור אצלם ואצל כל חכם קיום הנפש הטהורה אחרי המות, לפי שאינה מורכבת מן היסודות שימשל בה הפסד כדברים מורכבים, וקיומה לעולם והדבקה באור עליון, כי ידוע שהיא שכל נבדל אחר המות, כדת המלאכים, כי כמותם היא בבריאתה, כמו שבארנו בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים. וכבר אמרה אשה והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים וכו', וזהו קיום הנפש והדבקה והתקשרה באלקיה, וזהו הטעם שלא פירש משה רע"ה בתורה בשכר המצות שכר עולם הנשמות, לפי שהוא מצד הטבע, שאין כליון בשכלים הנבדלים... (תורת ה' תמימה)

והדבר השני שירצה שלמה לקיים, שלא יאמר אדם הנה העולם חולף ואינו עומד, אם כן אין ביצירה שום תועלת, ולשוא נברא העולם, לפיכך הזכיר שכלליו קיימים, והבורא אותו יתברך עשאו לקיום גדול, והחכמה דבוקה בכלליו, ואם יחכם בהם האדם תתקיים חכמתו לעד בהם, והוא קיום כנפש בחכמה. וזהו שאמר ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וגו', אומר כי ההתחלפות היא בפרטים בלבד, שהוא עמל האדם אבל קיום היסודות וקיום נפש האדם שהיא עליונה, ולא לקוחה מן היסודות הנזכרים שתתגלגל להם, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, כל אלה קיימים לעולם, אי אפשר להוסיף עליהם ולא לגרע מהם... (דרשה על דברי קהלת)

אלא כך היא קבלת רז"ל, שהקב"ה ברא נפשותיהם של צדיקים, והיא בלא ספק רוח זכה ודקה ביותר, אינה גוף ולא נגבלת ולא נגדרת במקום, ולא נתפשת כשאר הרוחות שתופסין אותן בנודות, אלא מכת המלאכים ונעלית ביותר, אין כאן מקום לפרש כל המושג ממנה והכתוב מעיד עליה, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, יאמר כי מנשמת א-לוה נתנה ולא מהשתלשלות, ורז"ל אמרו שנבראו בראשון, בכלל בריאת האור ברצון הקב"ה, שגדר זה העולם השפל, והשמים העליונים הזכים וכל צבאם הגופיים והשכליים, והוא יתברך שמו ברא המקום שנקרא גיהנם, וברא בו אש דקה מן הדקה שאינה גוף ממש נתפס תופסת בדברים הדקים ותכלה אותן, ושם כח באש הזו באותו מקום הנזכר כאשר שם כחות השכליים הנבדלים, שהם מלאכים לכתותיהם בשמים... ואין ספק אחר המימרא הזאת, שהם רוצים להעלות האש ההיא ולעשותה דקה מן הדקה, עד שייחסו אותה להבראות ביום שני, והוא היום שהם מייחדין לה במעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי, ואין ספק לשום אדם בעולם, כי האש הזו שבעולם הזה אינה שורפת בנפש, ואפילו האויר העולמי הנתפש מן האש לא מכלה בו ולא שורפת אותו. ולא שמעתי מן המאמינים או מן הכופרים בין גס המחשבה או דק ועמוק בסברא, אין אומר מהם שיאמין, בהשרף החסיד שנשרפה נפשו ואבדה באש וגמולו כלה וילך, אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה כגחלת ושלהבת, ולא היסודית אשר בגלגל האש, אף על פי שהוא גוף דק מאד, והיא מתחברת בגופי הנבראים עם השתלשלות היסודות, אלא דקה מזו היא...

ואם יקשה עלינו, היאך הנפש נגבלת במקום ההוא הנקרא גיהנם או שאול, נשיב להם עם כל עומק דברי פילוסופי היונים ופתויי הכשדים וההגרים, שאומרים אין הנפש נגבלת במקום ואין לה משכן במוח או בלב, רק שהם מקומות נרמזים לשמוש השכל ההוא, ואנחנו עם כל זה לא נשים שכלנו שלא יהיה בגוף ראובן זה מן הבריה הדקה הזו הנקראת נפש, יותר ממה שיש מן הנפש ההוא במוח החמור או בענף האילן, ושלא תהיה נפשו בגופו נצמדת יותר ממה שנפשו נצמדת בגופו של פלוני חברו, ויהיה משכנה בו במקום או שלא במקום, מפני שהיא אינה גוף, ואין מקום על דקדוק לשונם לדבר שאין לו גוף, אבל על כל פנים נפש שוכנת בו, ויהיה חבורה בגופו כדברי קצת חוקריהם, שאומרים כי נקשרה הבריה הדקה הזאת הרוחנית המאירה ברוח החיים, והיא אצלם נפש אחרת באדם, ונצמדו שתי הנפשות הדקה הקיימת בגסה ממנה בעלת התנועה הנמסכת בחום הטבעי, בדם, והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם שמן התקשרות בינוני בין שניהם, או יהיה הענין בדרך כמו שירצו... אבל על כל פנים מי ששכן אותה בחומר הזה והצמיד בינה ובין הגוף, יכול להגביל אותה במקום ההוא ולחבר בינה ובין האש הדקה שבאותו מקום, שהיא מן הכת העליונה, ונבראה על זה הענין שתכלה הנפש ותשתנה במצרף ההוא או בכליון החרוץ.

וכבר בא במורה הנבוכים מאמר מן הפילוסופים, כי האדם כשתניעהו נפשו שהיא צורתו לעלות מן הבית אל העליה, נאמר כי גופו הוא אשר התנועע מעצמו, כי הנפש היא המניע הראשון בעצמה, אלא שהיא התנועעה במקרה, כי כשהעתיק הגוף מן הבית אל העליה, התנועעה הנפש עמו אל העליה, ואם תשקוט הנעת הנפש ישקוט המתנועע בשבילה, והוא הגוף... 

וכבר יצאנו לענין אסור בחקירה הזאת מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוכן מעשיו וסודות יצירותיו הנפלאים, והם לא ידעו בבנין גופם בכל מחקריהם, אף כי בנפשם, ומדוע יתפארו על קבלתנו בעשותם הנפש דקה ויתארו אותה במלות וספורים מלאכיים, כי לא ראינו יחוסה בחבוריהם, רק לגלגל השכל, או לבעלי העיון שלהם לכת המלאכים. ואנחנו על קבלה אמיתית מאבות הקדושים שלא השפיקו בילדי נכרים, מעלים אותה ומדקדקים ענינה מאלה עד להרבה, עד שאמרו רז"ל עליה דבר כאלו דעתם נוטה שלא נבראת, אמרו בבראשית רבה, עם המלך במלאכתו ישבו שם עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותיהן של צדיקים שבהן נמלך וברא העולם. ומי שישמע זאת המימרא בין שיזכה לפירושה או שלא ידענו, מכל מקום יוכיח מכאן שאין דקות הנפש לפילוסופי האומות ולנגררים אחריהם יותר מדקותה, אצל רבותינו...

ועכשיו יש לנו לפרש העונש הגדול שהוא הכרת, והוא באמת אבדון הנפש, וכך אמרו בסיפרא, לפי שהוא אומר כרת בכל מקום, ואיני יודע איזהו, תלמוד לומר והאבדתי את הנפש ההיא, למד על הכרת שאינו אלא אבדן. אלא שהאבדן הזה אינו אלא עונש צער, לא שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה ותתבטל, כי נפש הבהמה תשוב ליסודה שהוא האויר והיסודות כשאר כל הדברים הגופיים השבים ליסודם ועפרם בין דקים בין גסים, ולא אבד דבר מיום שנברא העולם ועד עכשיו רק בענין הזה, להתגלגל ולשוב ליסודו, והוא אבדן כל האובדים של זמן קיום העולם, כל שכן שזאת הנפש שהיא עליונה, אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שהן ממנה, כי זה איננו אמת בקבלה, והוא רחוק מאד אל הענין מכל מה שבטלוהו המתחכמים. ואם היא תשוב ליסודה, כתולדות הנבראים בעלי ההויה וההפסד, שהם שבים ליסודם אשריה וטוב לה, כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד.

אבל העיון הזה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רז"ל, שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש, לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת, והם נעשים אפר, כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלקים יתברך רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה, ולא נועם ועונג כצדיקים... (תורת האדם שער הגמול, וראה שם עוד)

...אבל עוד יאמינו רבותינו, לפי דבריהם באגדות, שזה גן עדן התחתון שהזכרנוהו יש לנשמות בו חלק בשכר ועונג, ואף על פי שאינן גוף וכבר שמו להם מקום עם העליונים, ותקון הענין הזה כך הוא, לפי שאמרו חכמים עד שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר שנים עשר חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, ופירוש הקבלה הזו, כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו, בהצטיירות מחשבות גשמיות, ואף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיה כבר, לאחר שנים עשר נתעלית מדעות גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרה של עולם הבא. ואין כוונה במה שאמרו גופו קיים בין שיהא הגוף נשרף לסיד או שיהא מן החנוטין שגופם מתקיים, אלא הכוונה למה שכתבנו, ובאותן י"ב חודש חלק הנשמה בגן עדן להיות העולם בעונג העליון להם כענין נוטה לגשמיות, ואין כוונת רבותינו שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ההוא, או שירחצו בנהרות, אלא הכוונה מפני שהוא שער השמים לאור באור החיים...

אבל היות הנפש נגדרת במקום אם יתקשה למתחכמים על תורת ה', נשיב להם האפשרות ששמנו לפניהם בחוטאי גיהנם, ואי אפשר לפרש יותר מזה בגן ועדן העליונים הנרמזים למעלה... אלא הכל אמת ואמונה חיצון ופנימי מן מעלה למעלה, ומן רוממות לרוממות, וזוכה בו כל אחד למקום מעלתו ומשיג ממנו כפי הראוי לגמול שלו... לומר כי יגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבינו, שנתעלית נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות, והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאלו ראייתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד, לא במצועי העין הגופני כאשר יעשו שאר הנביאים, בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה רוח הקודש ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל וגבריאל, והיא הראיה האמיתית והשמיעה הנכונה... (שם, וראה שם עוד וערך עולם הבא)

רד"ק:

נשמת חיים - מהרוחות העליונות לא מהארץ, כמו שאמר תוצא הארץ נפש חיה, אלא הא-ל נפחה בו, כמו שאמר בצלמנו כדמותנו, על כן נקראת נשמה, ובה ג' חלקים, צמיחה, הרגש ותנועה, ושכל. לנפש - מתנועע תיכף, ומה שהתינוקות כיום יותר חלשים, הוא כי נזונים מדם הווסת המעופש... לנפש חיה - לחיי עד, לא שתמות עם הגוף. (בראשית ב ז)

אשר נשמת רוח חיים - רוצה לומר נשמת חיים ורוח חיים, שלא אמר נשמה אלא על האדם. (שם ז כב)

ותתענג - לעולם הבא, כי התורה והחכמה תענוג הנשמה וחייה. (ישעיה נה ב)

כל הנפשות לו - ומכבודו נגזרו, נפש האב והבן, ואיך תעלו בדעתכם שאעניש הנפש אם לא חטאה לי. (יחזקאל יח ה)

ובריתו - שכורת עם הנשמה להשכילה ולאספה אל כבודו בהפרדה מן הגוף. (שם כה יד)

ידע יצרנו - בטבע האדם שיחטא, כי התאוות הבהמיות קבועות בו, ובהן ידמה אדם לבהמה שכולה מעפר, ולאדם יתרון בעבור הנשמה שהיא מגזרת מלאכים, וכשילך בדרכה פניו פני אדם וצריך להיות גבור לכבוש היצר. (תהלים קג יד)

ברכי נפשי - שהיא עליונה על התחתונים. (שם שם כב)

כל הנשמה - ועל כל ההלולים הילול הנשמה, שתתבונן במעשה ה' בעודה בגוף ככחה וידיעתה. (שם קנ ו)

מורה נבוכים:

...והתבונן איך מנו נשמותן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות, ומה נכבד זה הענין למי שיבינהו, כי הנשמות הנשארות אחר המות אינה הנשמה ההוה באדם כשיתהוה, שזאת ההוה בעת התהוותו היא כח ההכנה לבד, והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המניע בפועל. ולא הנשמה גם כן ההוה הוא הרוח ההוה, ולזה מנו בהוות נשמות ורוחות... (חלק א פרק ע)

רבינו בחיי:

...ועל דרך השכל, ענין לויתן זכר ונקבה בראם ירמוז לענין השכל והנפש, ובארו חכמי האמת, למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים, להתמיד על הכונה שנברא בעבורה, שהיא עבודת השי"ת, וידיעת אמתתו שהיא פעולת השכל. ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה, וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו, הוא מראה פעולותיו בה והנפש כחומר והשכל לו צורה, ולכן נקרא השכל זכר, והנפש נקבה, ולויתן ענין חבור...

והנה האדם אחר שנתהוה על הכוונה הזאת שאמרנו, למה לא נברא ישר מתדמה לשכלים הנפרדים ושלא יהיה לנפש האדם כח המתעורר שממנו תתאוה פעם לדבר ופעם תמאסהו לברוח ממנו, כדי שתהיה נפשו ושכלו נזקקין זה לזה תמיד ויהיו כשכלים הנפרדים, וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כלו, לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי, שאין ענין ההולדה מפעולות השכל, כי אם מפעולות הנפש המתאוה וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד, תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו... (בראשית א כא, וראה שם עוד)

ועל דרך הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה, והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו, וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, ועל כן אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה... (שם ב ג)

...ויצר אותו גולם וצורה, נפח בו נשמה מרוח קדשו. ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי ויפח באפיו נשמת חיים, לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל, כי אם ממדות גופניות שהם מעניני העולם הזה בלבד, שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש, רק מעסקי הגוף ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, ועל כן הזכיר (שם) מדות גופו לבד... ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות, עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית שהם ששת ימי המיתה, ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים...

ויפח באפיו נשמת חיים - דע כי החוטם כלי לנשמה שלשם היא נכנסת ומשם יוצאת ועל כן הצריכו בו רז"ל על מי שנפל בו מפולת לבדק אותו עד חוטמו, כנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו'...

...ויש מהם אומרים, כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה, והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והשגל והשינה והכעס... ואף על פי שדברנו המעט הזה בעניני הנפש והבאנו ראיות אלו מדברי הפילוסופים וקצת ממופתיהם הנחתכים והנראים המתישבים על הלב, אין העיקר אלא תורתנו הקדושה, שהיא מקור חיים, ממנה שאבו כל המעידים בחכמה, ואין כל חכמתם אלא פירותיה של תורה, וענין היות הנפש אחרי הפרדה מהגוף קיימת נצחית, זה מתבאר מכתוב הזה שאמר נשמת חיים, כלומר נשמה חצובה ממקור חיים, כי הנשמה חצובה ממקור החכמה, הוא שכתוב (איוב ל"ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, אכן רוח היא באנוש. סמך חכמה לרוח, לבאר כי הרוח ממקור החכמה, ומזה הזכיר הכתוב הזה נשמת חיים, על שם (קהלת ז') החכמה תחיה בעליה, והוא שהבטיח הקב"ה לנביא שתהיה נפשו בחברת המלאכים הקדושים בקיום המצוות, הוא שכתוב (זכריה ג') אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה...

ויהי האדם לנפש חיה - לא תמצא בכל מעשה בראשית שיחזור מלת ויהי עם הדבר הנברא כי אם בבריאת האור והאדם, שהזכיר בהם לשון ויהי, הוא שכתוב ויהי אור, ויהי אדם, להורות כי נפש האדם קיימת נצחית, כמו האור העליון, ומעותדת להתענג מזיוו. וכבר ידעת מאמר רבותינו ז"ל, כי הנשמות נבראו ביום ראשון, ומזה אמר הפייט תקן נשמות עם האור הראשון... (שם ב ז, ועיין שם עוד)

...כי הנשמות הזכות באות מן המזרח, וזהו שדרשו רז"ל בספר הבהיר ממזרחו של עולם בא הזרע לישראל, כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לו לאמה ומשם היה הזרע... וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם, דכתיב (קהלת א') דור הולך ודור בא, מלמד שכבר בא... (שם שם ח, ועיין שם עוד)

...ותשובת הדבר, כי אף על פי שהראשונה יותר מעולה מהשתים מצד שלא השיגה צער ונזק ולא נדבקה אל הגולם, מכל מקום כשנדבקה אל הגולם ונבדלה ממנו והיא טהורה כאשר באה, אז נתפרסמה מעלתה ונבחנה כזהב, ועל כן נפשות הצדיקים מתאוות לשוב למקומן הראשון, ומפני זה ישבח משה ע"ה ההרכבה בזו, כי היא משובחת כשהיא חוזרת טהורה כשבאה לפי שהצליחה בשליחותה... (שם ו ו, וראה שם עוד)

...וכבר ידעת, כי הנפש היא נקראה אדם לא הגוף, כי הגוף אינו אלא מלבוש הנפש... והנפש שהיא האדם מתלבשת בו... (שם יח ח)

...וידוע כי מיתת הגוף סבת החיים לנפש, על זה אמר שלמה ע"ה, (קהלת ז') ויום המות מיום היוולדו, שבח יום המיתה מיום הלידה, בין בעולם הזה בין בעולם הבא... (שם כג א)

...כי הנפש נקראת כבוד, לפי שהיא חצובה מכסא הכבוד, ושרשה שהיא עתידה לשוב שם הוא כסא הכבוד... והזכיר לשון עמיו כלשון האמור בנפש, מקרב עמיה, כי שאר הנפשות שלא חטאו המה עמה ומשפחתה, וכן בכאן... (שם כה ח)

...ומכאן תבין אם תזכה סוד הנפש ועקרה שהוא למעלה מן השבועה, כי השבועה הוא המלך עצמו הנקרא ש-די, והשלש נשמה להם, זהו (איוב ל"ב) נשמת ש-די תבינם, כי הוא מיסוד הבינה, היא התשובה, ומה שכתוב (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים מעיד על זה, כי כיון שהקב"ה נפח באפיו על כל פנים מרוחו נתן בו, ובאור הכתוב ויפח באפיו נשמה, שהיא אצולה מחיי המלך, הן עקרו של מלך ולמעלה מן המלך, אם כן עקר נשמת האדם מיסוד הבינה, שהיא התשובה, משם עיקרה ושם תשוב, וזהו שכתוב, (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, הזכיר האלקים, והוא כמו בראשית ברא אלקים, שהיא התשובה.

וצריך אתה לדעת, כי משם באות הנשמות לישראל, דרך הקו האמצעי, הוא התפארת, הוא מזרחו של עולם, כשישראל עושים רצונו של מקום, שנאמר (ישעיה מ"ג) ממזרח אביא זרעך, וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם, וכמו שדרשו בספר הבהיר, וכבר כתבתי מזה בפסוק ויטע בסדר בראשית. והענין הזה לישראל בלבד, מה שאין כן בעובדי גלולים, שהן באין משם דרך שמאל, היא מדת הגבורה הנקראת האש הגדולה, ולכך אמרו רז"ל, שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא, לפי שהם מצד שמאל, ולפי שלא קבלו התורה שכתוב בה (דברים ל"ג) מימינו אש דת למו, הן נדונין באשו של גיהנם, וזוהי מעלת נשמותיהן של ישראל על נשמת העכו"ם, ומזה אמר הנביא על מעלת ישראל, (יחזקאל כ"ג) וגם את בניהן אשר ילדו לי, באר כי ישראל הם הנולדים לשמו הגדול, כי הם באים דרך שם, ומי שנתגייר מן העובדי גלולים, ומקבל התורה שנתנה מתוך השבעה, הרי הוא ניצול מדין גיהנם, כי הוא נכנס תחת קו האמצעי ומשם ישוב לשרשו העליון... (שמות כ ז)

...וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה, אף על פי שהוא אור גופני, והנשמה אור רוחני זך פשוט, ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר, הוא שאמר (משלי ה') נר ה' נשמת אדם. (שם כה לא)

...וסיבת ההשגחה בגוף היא הנשמה המאירה את הגוף, ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר, ואמר נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, והודיענו בזה, כי כשם שהשמש הוא המאיר לארץ ולדרים עליה, כן נשמת אדם היא נר בתוך הגוף להאיר פעולת הגוף, והקב"ה שהוא חופש כל חדרי בטן עמה, הוא מענישו וגומלו על פעולותיו גם על מחשבותיו, שהוא מחשב בחדרי לבו. וכיון שנתבאר שהנשמה היא סבת ההשגחה באדם, ראוי שיפשפש אדם במעשיו ויתעורר על פעולותיו, ויתבונן ביום המיתה... כי קרא הנשמה נר ה' על שם שהנר מדליקין אותו מן האור, וכן הנשמה העליונה שבאדם היא לקוחה מן האור הראשון, ועיקר הויית האדם אינו אלא בשבילה, וזהו שתמצא במעשה בראשית, ויהי האדם לנפש חיה, למדך הכתוב, שעיקר הווייתו של אדם אינו אלא בשביל נפש חיה, והזכיר לשון ויהי, שהוא מורה על הקיום... ותמצא ביום א' של מעשה בראשית ה' פעמים אור, וכנגדם אמרו ז"ל ה' שמות יש לנשמה, נשמה, יחידה רוח נפש חיה, ומפני זה נמשלה הנשמה לאור, לפי שנבראת עם בריאת האור, ודבר זה רמזו הקב"ה לאיוב במענה מן הסערה, שהזכיר לו ענין האור הראשון, והזכיר בריאת הנשמות, הוא שאמר, איזה הדרך ישכן אור וחשך איזה מקומו, ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים (איוב ל"ח). ביאור הכתוב, הגד לי אם ידעת דרך האור שנברא ביום ראשון, ואם תתבונן בנתיבותיו, כי אם ידעת זה ידעת כי אז תוולד, כלומר ידעת הכל, שהרי באותה שעה נולדת ומספר ימיך רבים, וזה כלפי בריאת הנשמה...

וידוע כי שלש עולמות חולפות על הנשמה, האחד עולם היצירה, השני העולם הזה, השלישי העולם הבא, ושלשתן רמזן שלמה ע"ה בפסוק אחד, הוא שאמר, טוב שם משמן טוב, ויום המות מיום הוולדו, הראשון נקרא עולם היצירה, לפי שבו נוצר במעי אמו, והוא תחלת הוייתו, ממנו יכיר ויתבונן נפלאות הבורא יתברך וגודל מעשיו...

ודרשו ז"ל חמשה שמות יש לנשמה, ומצינו שהזכיר דוד ע"ה חמשה פעמים ברכי נפשי את ה', ודרשו ז"ל בפרק ראשון דברכות, הני חמשה ברכי נפשי כגנד מי, כנגד הקב"ה, מה הקב"ה מלא את כל העולם כלו, אף הנשמה מלאה כל הגוף... אף על פי שיש מקומות בעולם ששם מתראה כח הקב"ה יותר, כענין הר סיני והר המוריה וכיוצא בהן, ואף על פי שכן הוא מלא את כל העולם... אף הנשמה מלאה את כל הגוף, כי אף על פי שיש מקומות בגוף שהנשמה מתראה בהם יותר מזולתם, והם איברים מיוחדים שהם המוח והלב והלשון, אף על פי כן היא מלאה את כל הגוף, שאין לך אבר גדול וקטן בכל אברי הגוף, שאין שם כח הנשמה.

...אף הנשמה זנה את כל הגוף, כלומר ובכחה, שלא על ידי מאכל ומשתה, כי כשהיא ניזונית מזיו תענוג ההשגה יש לה כח להעמיד הגוף ולזונו ימים, כשם שניזון משה ע"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה...

...אף הנשמה טהורה, אף על פי שיש אברים בגוף שאינם נקיים, והיא מלאה כל הגוף, מפני שאי אפשר להתלות שום לכלוך בנפש, כי אין הלכלוך נתלה ודבק כי אם בגופות, והיא איננה גוף, על כן היא טהורה... אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים, כי מי שיחקור עליה לדעת מה היא, יצטרך להכניס עצמו בחדרי החכמה, והוא צריך שיתבונן שהנשמה נושאת את הגוף, והיא בתוכו וחוצה לו, ושאינה יסוד מן היסודות אבל היא עצם פשוט שכלי נאצל מכסא הכבוד, וזהו כנגד סוף המזמור שאמר, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה', להורות כי החטאים יאבדו, אבל נפש הצדיק גנוזה תחת כסא הכבוד... (כד הקמח אבל ג', וראה שם עוד)

וצריך שיתבונן כי מעלת טהרת המחשבה היא מפני שהמחשבה היא מצד הנפש השכלית שבאדם, ושורש הנפש השכלית עליון עד מאד, ואם כן המחשבה והנפש עיקר אחד להם, ולפיכך יש כח באדם להעלות השפל ולהוריד העליון במחשבתו, ומעתה יתעורר האדם החוטא כשהוא מטמא בהרהוריו הרעים המחשבה הטהורה הזאת כמה לו עונות וחטאים, ועל זה אמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה, כלומר קשין על הנפש במחשבה רעה קשה יותר מן העבירה עצמה, כי העושה העבירה עצמה אין המחשבה טרודה כל כך... (שם טהרת הלב)

ותדע באמת, כי מעלת הנשמות בעולם הנשמות הסמוך, וכן העולם הבא שלאחר התחייה הוא תקות כל מקוה, אין להעריך אותו ולדמותו בעולם הזה ולא לציירו בלב, לפי שציורו אינו מכיל בלב כל חכם לב שיוכל לצייר ענינו ואיכותו האיך הוא והאיך הנשמות מתעדנות בו, וטעם הדבר בסבת היותנו שקועים בעולם הגופות העבים והגסים בתכלית העובי והגסות, והעולם העליון הוא בתכלית העלוי והדקות והזכות... אמנם על דרך הכלל אנו יודעים בבירור מדרך השכל ומדרך התורה שהיא מחכימת פתי, כי כשם שהגוף נהנה ומתעדן בסעודה עריבה ומבושמת כפי שיעור העדון הגופני, כן הנפש תהנה ותתעדן בעולם העליון ההוא, אמנם העידון ההוא שם באין שיעור, לפי שהגופים בעלי שיעור ומדה, והעליונים אין להם שיעור ומדה... (שלחן של ארבע שער ד)

שמע בני מוסר אביך, ימשיל שלמה השכל לאב והנפש לאם, וקרא השכל אב, לפי שכשם שהאב עיקר אצל האדם, כן השכל עיקר אצל הנפש, וכשם שהנקבה מקבלת פעולת הזכר, והזכר הוא הפועל שמראה פעולותיו בה, כי הנפש בלתי שכל אינה כלום, וכן אמר שלמה, גם בלא דעת נפש לא טוב... ולא ימשך באחת מכל פעולותיו כלל אלא אחרי השכל לבד, ואם ככה הוא עושה, יבא מזה שיתבטל מן העולם כח התולדה, שאינה מפעולות השכל, כי אם מכח הנפש המתאוה, ויהיה העולם חרב, ועל כן אמר ואל תטוש תורת אמך, כלומר, עם היות שהאדם חייב להחזיק ולהמשך אחר השכל זהו מוסר אביך, איני מצוה לך שתמנע מפעולות הנפש המתאווה ומן הסדור שלה מה שתצטרך מן הענין ההכרחי, כגון המאכל והמשתה לקיום הגוף, או המשגל לקיום המין... (פרקי אבות הקדמה)

דרשות הר"ן:

...אבל סדר הענין כמו שפירשנו, כי כל שלמות מזגו והיותו שוכן במבחר המקומות לא יספיק כל זה להיותו חי לעד לעולם, אם לא מצד תגבורת הנפש וכחה, וידוע שהנפש תגבר כפי מה שירבה האדם להשתמש במושכלותיו, וימעט מהביטו במפורסמות... (דרוש א)

דבר ידוע הוא, שאין א' מהנפשות השלוש הנפש הצומחת לצומח, והנפש החיונית לחי בלתי מדבר, והנפש המדברת לאדם, אין אחת מאלו מושגת בחוש. אמנם קויים אצלנו מציאותם מצד הוראת פעולותיהם, כי כשראינו הצומח מתנועע לכל פאותיו וידענו שלא יספיק לזה טבע לבד, כי התנועה הטבעית לא תהיה כי אם מן האמצע אל המקיף או מן המקיף אל האמצע, קויים אצלנו כי יש בזה המין אשר הוא החי נפש חיונית, והשתתפו בזה שני כחות, כח צומח וכח חיוני אשר באורו כח משיג מתנועע ברצון, וכאשר ראינו באדם אלו הכחות ומלבד אלו כח אחר והוא כח המשכיל, וידענו כי לא תספיק לזה נפש חיונית, קויים אצלנו כי יש במין האנושי התחלה השתתפו בה ג' כחות כח צומח וכח חיוני וכח משכיל, הנה נתבאר, כי מציאות אלו הנפשות קויים מצד הראות פעולותיהם לא מצד אחר. וכאשר גזרנו בנפשות האלה שהם נמצאות מצד פעולותיהם, כן ראוי שנשפוט על קיומם והשארתם על צד שנראה קיומם והפסדם... ואחרי אשר ראינו שהנפש תקיים עצמה ותקיים גופה בדברים עושים רושם בה וכן תפסיד אותה שאינם עושים רושם בגוף כלל, ידענו שקיומה תלוי בעצמה, ושהדברים המפסידים הגוף לא יפסידו אותה אלא תשאר בהפסדו... (דרוש ג)

...דבר ברור ומוסכם שאף על פי שהנפש אינה גוף ולא כח בגוף, אף על פי כן מצד ששכנה בגוף הצטיירה מדעות גשמיות, עד שיחוייב מזה שתשכון אחרי הפרדה במקום גשמיי, ונתברר שגן עדן הוא בעולם התחתון, לפי שהעתק הקצוות יקשה כי אם בהדרגה ובהיות בראשונה שכונתה במקום גשמי לבד תעתק למקום ממוצע בין הגשמיות ובין הבלתי גשם, והוא יתרון גן עדן לשאר המקומות, ועל היתרון שהיה לארץ ישראל על זולתה, וזהו שנמצא תמיד בגמרא, כי כשתשכון הנפש בעולם התחתון, יהיה משכנה במקום הגוף, כאמרם בגמרא בעינא אבא... (דרש ז)

...כי לקצת הנפשות זה הפעולה, כי מאשר עצם הנפש הרוחני מושפע מהשכלים הנבדלים, חומר זה העולם התחתון משועבד לנפש והנפש תפעל בו, וכאשר הוא ידוע ומפורסם שכל נפש ונפש תפעל בגוף שלה, כאשר ישתנה מזג האדם כפי מחשבותיו והפעליותיו הנפשיים, כן אפשר שתמצא נפש פועלת אשר לא תרשום בגופה לבד, אבל בגופות אחרים, ומזה המין הוא ענין עין הרע שהזכירו חז"ל, וזה אינו מצד שלמות הנפש ומעלתה, אבל מצד שתהיה רעה קנאית כפי כחות השופעים עליה בעת הקשר הנפש בגוף... (דרוש ח)

...וכשתהיה הנפש יותר בריאה ויותר שלמה תתחזק היראה בה מזה הצד, ולכן ראוי שישמח האדם מאד כשימצא בנפשו זאת היראה וזאת ההתפעלות, כי כפי מה שימצאנו בנפשו יותר נוכל להכיר שנפשו יותר בריאה ויותר שלמה... (דרוש י)

ספר  העקרים:

והשורש המחולק הזה תלוי בחלוק הדעת שבין האנשים במהות הנפש, הדעת האחד הוא, שיש מן האנשים מי שיאמר שנפש האדם אין בה יתרון על נפש הבעלי חיים, אלא שהאדם יש בו ערמימות יותר גדולה משאר בעלי חיים, להמציא המלאכות והתחבולות המצטרכות אליו לתקון חיותו באופן שלם, כמו שיש לקצת בעלי חיים יתרון זה על זה קצת. ובעבור זה יאמינו בעלי זה הדעת שאין שם שכר ולא עונש כלל, לא גשמי ולא רוחני... והדעת השני הוא דעת מי שיאמין שיש שכר ועונש, אבל אמר שהוא גשמי ובעולם הזה, וזה לפי שיש מהאנשים שיאמינו שנפש האדם יש לה יתרון על הבעלי חיים, בשיש בה כח שכלי על ידו ידבק הרוח האלקי באדם, להשגיח בו כפי יתרון שכלו, אבל לפי שאין יתרון זה אלא הכנה בלבד, יאמרו שהיא צריכה תמיד אל הגוף, וכשיפרד זה הדבוק אשר בין הנפש והגוף, תעדר הנפש. ובזה הדעת נוקשו ונלכדו כת מבעלי העיון שאמרו שלא יצוייר שום שלמות לנפש בזולת הגוף, ונמשכו אחריהם כת צדוק וביתוס, שהם מאמינים בתורת משה ובהשגחה...

והדעת הג' הוא הפך הדעת השני, והוא דעת קצת מרז"ל שאומרים, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא... ובעבור זה יאמרו, שאין ראוי שיהיה השלמות המושג מצד השכל דבר גשמי ומשתתף לבעלי חיים, אבל בענין ומדרגה בדבר שיבדל מהם, שהוא השכל, לא בדבר גשמי כלל, זה דעת הפילוסוף בזה, שעם שהוא מכחיש ההשגחה, יאמין שיש לנפש האדם שלמות אחר המות בהפרדה מן הגוף, ורבים מחכמי התורה נמשכו אחר דבריו בזה... ובעבור זה אמרו קצת החכמים, שהנפש עצם רוחני עומד בעצמו מוכן אל ההשכלה, ולזה לא יתכן בו ההפסד להיותו עצם עומד בעצמו, אבל יקבל תענוג כפי השגתו בהשכלה. וגם זה איננו נכון...

ועל כן יראה, שהדעת הנכון והנאות לתורה הוא, שהנפש עצם רוחני מוכן אל ההשכלה לעבוד השי"ת, ולא אל ההשכלה לבד, ולזה כשישיג האדם אי זה השכלה לעבוד השי"ת מצד שישיג אי זו השגה או הכרה בשם גדולה או קטנה, ישיג מצד זה, רוצה לומר השכלת העבודה ההיא, מדרגה מה ממדרגות העולם הבא... ויורה גם כן על שהנפש עצם רוחני עומד בעצמו ממה שאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, אמר לו אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא (עירובין י"ג), ואם לא תהיה הנפש עצם עומד בעצמו, היאך אפשר שיהיה יתרון לתינוקות של בית רבן שלא הגיעו למדרגת ההשכלה אלא מעט על אביי ורבא שהגיעו למדרגה גדולה בלי ספק... לפי שהנפש, להיותה עצם רוחני עומד בעצמו, גודל מדרגתה היא כפי שעור נקיותה עם עבודתה בעשיית המצוות.

ומכאן יצא לקצת חכמים דעת הגלגול, וזה כי לפי שהם ראו שהדעת הנכון כפי התורה הוא, שאין הנפש כח היולאני אלא עצם עומד בעצמו, כמו שאמרנו, דנו מזה, שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחלת יצירתו, כן אפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף. (מאמר ד פרק כט)

...ובאשר ראינו הצמח מתנועע לכל הפאות, וידענו כי לא יספיק לזה כח הטבעי בלבד, לפי שהתנועה הטבעית לא תהיה כי אם מהאמצע אל המקיף, או מן המקיף אל האמצע, או סביב האמצע, וזה מתנועע לכל הפאות, שפטנו, שיש בזה המין התחלה אחרת תתחייב ממנו זאת התנועה, ואותה התחלה קראנוה נפש צומחת. וכן כאשר ראינו החי שיש בו התחלה שהיא נפש הצומחת, ונוסף על זה שהוא מרגיש ומתנועע ברצון, מה שאין כן בכח הטבע, והנפש הצומחת,ונוסף על זה שהוא מרגיש ומתנועע ברצון, שפטנו שיש בזה המין התחלה אחרת ימשכו ממנו אלה הפעולות, וקראנוה נפש חיונית, וכן כאשר ראינו האדם, יש בו התחלה הזאת ונוסף גם הוא שהוא משכיל כוללי הדברים ויודע מהותם ומבדיל בין העצם והמקרה, וכיוצא בזה, ממה שלא יספיק לזה כח צומח ולא כח חיוני, שפטנו שיש בו התחלה אחרת יותר נכבדת, קראנוה הנפש האנושית או הנפש המשכלת... ולזה שפטנו, שהנותן הנפש הזאת שיש בה כח ההשכלה הוא יותר נכבד מן הנותן הכח החיוני בבעלי חיים, ולזה אמרו החכמים שהנפש החיונית באה מכח הגלגלים, כי הגלגלים בתנועותיהם יכינו החומר לקבל הצורות, ונפשותיהם יתנו הצורות המתחלפות אשר בצומח ובחי, לפי שאין מציאותן אלא בחומר, וכפי הכנת החומר כן נותנים נפשות הגלגלים הנפשות בחמרים, ולזה ישתנו השגות הבעלי חיים והיו פרטיות כפי השתנות ההכנות הפרטיות, אבל הנפש המשכלת אשר באדם היא באה מהתחלה שכלית קיימת. מופשטת מהחומר בלתי משתנה יותר נכבדת מן ההתחלה שתתן הנפש החיונית, ולזה היו השגותיה כלליות קיימות, ונמצא הנביא או החסיד השלם יפעל בחומר העולם השפל כמו שיפעלו השכלים הנבדלים, לפי שהתחלת נפשו היא משכל נבדל, ויעיד על זה מה שנמצא בתורה במעשה בראשית, שייחס הכתוב נתינת הנפש החיונית אל התחלה חומרית בלבד, אמר ביצירת הבעלי חיים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, וביצירת האדם ייחס נתינת הנפש אל התחלה שכלית, אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, וסיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב'), להורות שהכח החיוני אשר באדם נמשך מן הכח השכלי אשר נפח באפיו השם, לא מהתחלה אחרת כאשר הוא בבעלי חיים, ואמר שהנפש החיונית אשר בבעלי חיים והנפש האנושית אשר בה כח ההשכלה באות משתי התחלות מתחלפות, אם נמצא הכח החיונית אשר בבעלי חיים נפסדות בהפרד הדבוק אשר בין הגוף ובינם, להיותן באות מכח הגלגל שהוא בעל חומר, ומנפשו שהיא כח בחומר, לא יחוייב שתפסד נפש האדם אחר היותה באה מהתחלה אחרת שכלית, שהיא מפשטת מחומר, שאין בה אפשרות ההפסד כלל, כמו שיש בבעל חומר... אבל נאמר, כי אחר שראינו כח הצמיחה וכח החיות נפסדות בפני עצמן בצומח ובבעלי חיים, שפטנו, שאדם שנראה בו כחות חומריות וכח שכלי, שאף אם יעדרו הכחות החומריות להעדר הכלי לא יפסד הכח השכלי בהפסד הכח החיוני, כמו שלא יפסד הכח החיוני בהפסד כח הצמיחה שהוא הכח המגדל מן הבעלי חיים, כי כח החיות הכנה והצעה אל הכח השכלי, שכמו שכח המגדל הכנה והצעה אל כח החיוני, ואחר שנמצא השכל במלאכים מתקיים בפני עצמו בזולת חומר, ונמצא הכח השכלי אשר באדם יש לו פעל מיוחד בפני עצמו בהשגת העצמיות הנפרדות והדברים המופשטים מחומר, שפטנו בעבור זה, שהשכל הזה אחר שיש לו התלות בדבר קיים לא יפסד בהפסד הגוף והעדר הכחות החמריות, אבל כשיפרד מן הגוף יתדבק בדבר הקיים שהשכיל ובמה שנשמע אל השם לעשות רצונו, כי בזה ישוב כמדרגת המלאכים, שעיקר שלמותם הוא מצד היותם נשמעים אל השם לעשות רצונו... (שם פרק ל)

...אמרו במסכת שבת (ק"ט) נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים החיים את ה' אלקיך... הרי שביארו בפירוש, שמדרגת נפשותיהן של צדיקים אחר שנפטרו מהגוף וקודם תחית המתים היא במדרגת מלאכי השרת, ופשט הכתוב שאומר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה (זכריה ז') יורה על זה, והמדרגה ההיא תקרא בראש משנת פרק חלק העולם הבא... (שם פרק לא)

עוד יש לי בזה דרך אחרת עיונית יותר עמוקה, להכריח ההשארות הנפשי מכללות התורה, והיא זו, כבר בארנו כי הכחות המתחלפות לא יבאו אלא מהתחלות מתחלפות, ולזה כאשר ידענו שיש באדם כח בו יש שתוף לבעלי חיים, וכח בו יובדל מהם, ידענו, שכח שבו יובדל מהם יבא מהתחלה אחרת זולת מהתחלה הנותנת החיות בבעלי חיים... וכן מאשר ראינו שהכח שבו יובדל האדם מהבעלי חיים יש לו פועל מיוחד בפני עצמו, בלי שתוף הכחות הגשמיות, וזה בהשגת העצמיות הנפרדות והמושכלות המופשטות מחומר, שהוא דבר בלתי נפסד, שפטנו שזה הכח יש לו קיום בפני עצמו בזולת גוף, ולא יפסד בהפסד הגוף... וזהו דרך הבנת הפסוקים האלו לפי הפשט, והבנת פשט מיתת הגוף באכילת עץ הדעת, וכן עונש הנפש היה שתפסד ותמות, וזו היא המיתה הנכפלת בכתוב, לרמוז על מיתת הגוף ומיתת הנפש, ואחר שעונש העובר על מצות השי"ת הוא מיתת הנפש, הנה שכר המקיים מצות השי"ת הוא קיומה בלי ספק... (שם פרק מא)

מאירי:

נר ה' - יש אומרים שהנפש אצולה מאורו משכנה במוח, ומשם תאיר לכל הגוף... (משלי כ כז)

עקדה:

...ואם הכרת התכלית חשובה כל כך, צריך לחקור על מהות האושר האנושי, אך מה יועיל כל זמן שנעלם מאתנו נושא ההצלחה הזאת, כי הגוף נכרת ולקברות יובל, והנפש מי יתן ידע מה היא, יש אומרים שהיא כח והכנה בגוף בלבד, הווה ומתחדשת עמו, ויש אומרים שהיא עצם נבדל מתחבר עמו, לדעת הראשונה הנפש גם נפסדת עם הגוף, ואין יתרון לאדם מהבהמה, ולדעת ב' איך יעתק חומר נבדל אל החומר, ועוד...

צריך שנשקל בדעתינו, כי הנפש האנושית הזאת, היא הצורה הראשונה המתחדשת, והיא הנכבדת שבכל הצורות ההיולאניות... והצורה האנושית היא היותר שלמה וזריזה מכל בעלי החיים, שנמצא בטבעה טוב הבחינה להתרחק מן הרע והמזיק, ולהתקרב לטוב ולמועיל, ונוסף בה כח הרצון... ותתרבה לו התשוקה לעלות במעלות המדע, אז יבקע כשחר אורו לחדש עליו כדמות הויה שניה רוחנית, ויושפע על הכח הראשון רוח ממרום, קראנו כבוד נברא או שכל פועל וכדומה, והולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף, מה שהיה בלתי אפשרי בכח ההוא כפי שהיה בראשונה... ואז יעלו הפעולות למדרגה יותר גבוהה, והרצון והמניעה בהם יהיו בבחינת הטוב והרע הנפשי, וקודם היו בבחינת הטוב והרע הגופני זמני בלבד, ובחינה זו נתיחדה לאומה הישראלית בפעולות התורניות.

אחר שהורגלה הנפש בשלמות זו, תעלה בפעולות למעלת החסידות הזריזות והענוה, ובהפלגת העיון... ובמדרגה זו תתואר הנפש כאלקית,וחצובה מתחת כסא הכבוד, וכחז"ל שנשמותיהם של צדיקים סבה לכל הנמצאות, וכבחגיגה י"ב... וכן אמרו רבותינו בעלי הקבלה, שנתנו שמות נפש ורוח ונשמה, ואמרו שהנפש נמצאת עם האדם בתחלת ענינו, ובפקחו עיניו בדרכי התורה והמצוה יתגבר שכלו ותנח עליו הרוח, וכשיוסיף אומץ בזריזות ותשוקה לראות פני אלקיו, תבא בו גם הנשמה, ואלו המדרגות רוח הקודש ונבואה מקבילות לשתי אלו, שבהיותו במדרגת רוח יושפע עליו שפע להשיג מדעים רוחניים לשיר תהילות וכו'...

וכדי להמלט מכל הספקות אמרנו, שהנפש כח - ולא ענין שלם מתחלתו, מקבל התעצמות - להבדילו משאר הכחות ההיולניות, שאין להם שלמות חוץ מהראשונה, נבדל - לתאר אותה במציאות קיים ונצחי, במעשה ובעיון - לשתף בעלי המעשה התוריי בשלמות זו. (בראשית ב ז, וראה שם עוד)

אחר שהוסכם כי הנפש המדברת הווה עם כל איש וגדלה עמו, אלא נתברר שבטוב הנהגתה נאצל עליה יום יום רוח אלקי עד שתתחזק להתקיים כעצם נבדל עומד בעצמו, וכדפירשנו בויפח באפיו נשמת חיים, אמנם הבוחרים בהפקר אמרו לנפשם שובי לעפריך, כי כמו שאין שום כח ותחבולה להציל הגוף מההתכה והמיתה, כך אין תחבולה להשאיר הנפש ולהתמיד מציאותה אחר מות הגוף, וכל השתדלות טובה מזו, שהיא לשוא. והשתדלו בדברים אחרים ובעקר באסיפת ממון, ולא הביטו לאחריתם, שהממון לא ישאר בידם...

ושכבתי עם אבותי - לענין התעצמות נפש השלמים והדבקה בעצמות הרוחנית הכרחי שישאר לגוף שייכות מה עמהם, וזה שאמר כל י"ב חודש נשמה עולה ויורדת, ועל כן הקפידה תורה הקדושה על השיעור ההוא, והקפידו אבותינו הקדושים, שתהיה הקבורה במקום נאות לנשמתם הקדושה, לפי טהרתה וקדושתה, וגם לשוב העפר אל ארץ קדושה, ואז תשוב הרוח אל האלקים. (בראשית מז כח)

כי נפש - הדם מחזיק את הנפש ככלי, אמנם הנפש תהוה את הדם, כי התחלת כל הפעולות על כן אמר פעם דמו בנפשו, ופעם נפשו בדמו... (ויקרא יז יא)

כמו שאי אפשר לאדם לראות השמש הבהירה אם אין בו הגשם הספירי שבעין, כן לא יבין ההערות האלקיות, עם שהם אמיתויות הכרחיות, אם אין לו התחלה המעולה המתיחסת אליהם. ועל זה אמר המשורר בתהלים קי"ט, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ותחלה זו שהיא צורת האדם ונפש הדברית הנפוחה מנשמת ש-די היו אצלו אספקלריא זכה מוכנה לקבל אמיתות כל הנמצאות, עד שתהיה כפתשגן כתב הענינים הקדושים מהרוחניות... (ויקרא כד א, וראה שם עוד)

...ועקר הפסדם כבר בחיים על ידי המחשבות המקולקלות בשבוש האמונות, וזוהמת הפעולות הנשחתות, ועל ידם נכנסה בקרבם רוח הטומאה בחייהם ותדבק בנפשותם, כחז"ל ברכות י"ח, רשעים בחייהם קרויים מתים, נדבקה בהם הטומאה לעד, או תתגלגל עם הנפש כזמן המשך דינה, ואחר תאסף אל עמיה, והנפשות הזכות בחייהן בקדושה ובטהרה תוסיף נפשם להתעלות ולראות אל קדש הקדשים, וכמעט לא נמצא במיתתן צד טומאה... (במדבר יט א)

על כל מוצא פי ה' - המזון החמרי לא יתהפך אל הנפש המשכלת, כי אם אל הגוף, אמנם התורה והמצוה הם מזון הנפש, אמנם מפני שאין מעמד לנפש בזה כי אם בקיום הגוף, המציאה להם החכמה האלקית המצוות המעשיות כדי שיהיו עקר מעשיהם מזון הנפש... (דברים ח ג)

טובים השנים - עתה מתוכח עם הכחות, ואומר שהנפש הטבעית והחיונית יעזרו זו את זו בפעולותיהן, ואילו האחד - השכל כשיפל לפני עבדיו אלו אין מי שיקימו, ואם יתקפו - אם הכח השכלי ירצה להתגבר יעמדו אלו השנים נגדו בטענותיהם... (קהלת ד ט וראה שם עוד)

מהר"י יעב"ץ:

ואין נסתר מחמתו - והנשמה אין יכולת בגלגלים ולא בשמש לתתה באדם, ולכן אמר "ויפח באפיו נשמת חיים", כי הארץ המציאתהו חי במאמרו ית', והשי"ת לבדו נפח בו הנשמה הטהורה, ולזה אמר "נעשה אדם", כי הארץ לא תוכל להוציאו בנשמתו הקדושה. ומכאן תבחין עוצם מעלת האדם. והנה אמר דוד, כי השמים הנזכרים הממציאים הנפש המרגשת באדם הכנה לשמש הנותן הרוח החיוני, כאהל הזה המוכן לאדם לשבת בו, כי הנפש קשורה ברוח והיא הכנה לו. והנה הכל, רצוני הנפש והגלגלים והשמש הקבוע בהם, הכל הכנה לתורה המשלמת הנשמה העליונה... (תהלים יט ה)

גם כי אלך בגיא - אמרו המקובלים כי מהארץ עד לרקיע אין מקום פנוי, אלא הכל מלא המונים המונים, מהם טמאים ומהם טהורים, ובצאת הנפש מהגוף פוגעת בהם, והיה אם נטמאה בגלולי הגוף, אותם מלאכי חבלה יצאו לקראתה, ומורידים אותה לשאול תחתיה, ואם טהורה היא, מלאכי השלום יוצאים לקראתה ואומרים הבו כבוד לצלמו של מלך... (שם כג ד)

ובר לבב - ...צריך שתדע כי נפשו של אדם צריכה להתעטר בג' עטרות, אם תרצה להכנס בבית המלך פנימה, הא' שתוליך בידה שטר חירות לבל יתעוללו בה הלסטים המצויים בדרך מפתח ביתו עד בית המלך, הב' שיהיה לה הדרת פנים ראויים להתייצב לפני המלך, הג' שטר זכיות מהם תבנה ותכונן במושבה... (שם כד ד)

...ושם ביררתי בראיות ברורות כי השכל נושא כל החכמות, והנשמה נושאת התורה. (שם כט א)

מנורת המאור:

אף על פי שהשארות הנפש נתאמת לחכמים בחקירה ועיון, כתבו רבותינו דברי מעשיות בתלמוד עליו, לפי שאין כלם בקיאים להשיג דבר זה במופת, להודיענו ההשארות שיש לנפש האדם השלם בעולם הבא, כל אחד ואחד כפי השגתו בהיות הנפש כח בגוף, כדגרסינן במסכת מציאה פרק השוכר את הפועלים (פ"ה)...הא למדנו גם כן, היאך היתה כח השגת השלמים להשיג ולהבין מדת הראשונים בערך מדרגתם בהיותם בגוף, להגיע אל מעלת עולם הנפשות במעלות עליונות, למעלה מגלגל חמה ומכל הגלגלים כולם.

ולא די להם השגתם בעולם הבא, אלא שהצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים, ויודעים בדברי העולם הזה, כדגרסינן במסכת ברכות פרק מי שמתו (י"ח)... (נר ד כלל ב חלק ב פרק ד)

כשהשכל הנאות נאצל על מי שהוא בעל מדות טובות ושלם בדרך ארץ ורודף אחר אהבה ושלום עם בני אדם, השכל שהוא קנוי ממנו אין לו מניעות כדי שלא יגיע ויחזור אל המקום אשר נחצב משם, שהוא השכל הפועל, אבל כשהאדם מרגיל את עצמו במדות לא טובות, ואינו משיג דברים הנקראים דרך ארץ, או אינו רוצה להתעסק בהם, אפילו כפי מזגו השיג במושכלות, והיה עמלו בתורה, מונעות לו מדותיו מלהיות שלם, וגם אינו יכול לעמוד בבריאות נפשו לעבודת הא-ל יתברך. ועל זה אמרו בפרק שלישי ממסכת אבות, אם אין דרך ארץ אין תורה, רוצה לומר, שאינו יכול להיות שלם בתורה ובמצוות המעשיות, אשר הם ליישוב בני האדם ושלותם... (נר ו הקדמה)

אור ה':

...הא', שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני, מוכן אל ההשכלה, ובלתי משכיל בפעל בעצמו. ב', שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות, וחפץ בו, וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. הג', שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה, ונצרף אליה. ד' מבוארת בעצמה, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראויה שיחויב התכלית הזה. 

ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמות, הנה כפי מה שאומר אם האחד תחילה אמרנו בנפש האדם שהיתה צורתו, הוא מבואר בעצמו, למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו גדרו. ואמרנו בה שהיא עצם הוא דבר התבאר בא' מהשמע, היות הצורה ראשונה בשם העצם מהחומר, ואמרנו בה רוחני הוא מבואר, למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאלו תאמר כח המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה מוכן אל ההשכלה, הוא מבואר בה, למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש, וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל, והנה היא מעורבת עם צורה שכלית, והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות, כי הדבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם, והנה כאשר שמנו השכל נושא להכנה בקבלו המושכלות, יתעצם בהם קבול מעורב בה, והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות.

ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה, אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שהתפעל מקבולה המושכלות, וזה כי נושאי ההכנה לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב, כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו, כמו הענין בחוש המשוש, ובקצתם יקבלם הנושא בדרך שלא יתפעל הנושא, וממין מה שישיגהו כקבול חוש הראות המראים, כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים, ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה...

ואחר נתאמתו אלו ההקדמות, אומר, כי למה שנתאמת בהקדמה הא' היות נפש האדם עצם רוחני, היה אפשר בו ההשארות אחר ההפרד, למה שאין לו סבות ההפסד להיותו אז בלתי חומר, והיה ההפרד אפשרי בו, להיות עצם שכלי, ואנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בתוספת כח בעת חולשת הכלים הגשמיים, שזה ממה שיורה אפשרות קיימו בעצמו, ושאיננו אובד אבדון יתר הצורות באבדון הדברים אשר להם צורות, ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפרדו מהדבר אשר הוא לו צורה, הנה הנצחיות מחוייב בו כפי טבעו, להיותו משולל מהחמריות אשר הוא סבת ההפסד, בהיות הכחות המתפעלות בלתי נשמעות לכחות הפועלות כמו שהתבאר במקומו.

ולפי שהתבאר בב', שכפי מדרגת האהוב הטוב תהיה מדרגת השלמות, ולזה יתבאר שאהבת השם יתברך שהוא טוב בבלתי תכלית מחוייבת לשלמות הנפש היותם גדולה שתצוייר.

ולפי שהתבאר בג' שאהבה והערבות בה זולת ההשכלה הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולת ההשכלה, והיא האהבה, ולפי שהוא מבואר ממנה שהתחייב דבקות בשם יתברך למה שהוא מבואר גם בדברים הטבעיים, שהאהבה והאותות בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם, עד שהיה מהקודמים מי שיראה שהתחלת ההויה היא האהבה והקבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפרוד, וכל שכן בדברים הרוחניים...

ואחר שהתבאר במה שקדם, ויתבאר עוד במאמר הג' בגזרת הא-ל, שאהבת השי"ת הטוב עצומה, הוא מבואר שכל אשר תהיה האהבה בין השי"ת ובין האדם יותר גדולה, יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול.

ולפי שהתבאר בהקדמה הרביעית, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהיה התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו, שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה, שהאהבה האמיתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארות הנצחי, אשר קובל באומה וגדלנו עליו... (מאמר ב כלל ו פרק א)

ואומר שהנפש אשר תשאר אחר המות תשאר נצחית בטבע עומדת בעצמה בלתי משתנה במין ולא באיש, כפי אשר תגזור התורה ויסכים בו העיון. והנה אמרנו אשר תשאר אחר המות, כי נפשות בני אדם לא תשארנה כלם, אבל מהם אובדות לשעתן כנפשות מקצת הרשעים, כמו שיבא בכלל הג' בגזרת הא-ל, ואמרנו תשאר נצחית בטבע, למה שאין לה סבות ההפסד בעצמה, ולזה אם לא על צד העונש, כמו שבא בקבלה, וכמו שיבא בגזרת הא-ל, ותשאר נצחית בטבע. ואמנם אמרנו עומדת בעצמה, למה שהתבאר בגדרה היותה עצם לא הכנה לבד, כמו שדמה ן' רש"ד, ואמרנו בלתי משתנה במין, יורה זה על הפסד דעת שדמה שהנשאר מן הנפשות יתאחד עם השכל הפועל באופן שיצדק עליו אמרנו, היא כבר תשתנה במין, ואמרנו ולא באישים, יורה על הפסד דעת מי שיראו שהנפשות אחר ההפרד לא יתכן בה ריבוי, אבל הם אחת במספר, והוא דעת נפסד מאד כפי הקבלה והעיון בעצמו. (מאמר ג כלל ב פרק א)

ואומר שהשארות הנפש באופן שהונח נעמד עליו מהתורה ומהקבלה ויסכים בו העיון, אמנם בתורה, ואם היה שלא נתפרש בה בדבר ייעוד, הנה כתובים רבים מעידים עליו כדבר פשוט ומקובל באומד מפורסם אצלם. הנה בחנוך נמצא, ואיננו כי לקח אותו אלקים, כאלו לקחו וסלקו במחיצת מלאכיו, ובלשון הזה נמצא באליהו היום הזה ילקח את אדוניך מעל ראשך, ונתפרסם זה עד שבלעם היה כוסף לדמות לישראל באחרית, ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, ולהפרסם זה אצלם אמרה אביגיל והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים עם ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ואמר יתברך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ויחזקאל גם כן ייעד באילו החיים, אמר השיבו וחיו. ואין ספק שאינה החיים הגשמיים, כי החיים והמות משותפים לצדיקים ולרשעים, והמשורר בתהלותיו כנה הרשעים מתים, אמר לא המתים יהללו י-ה, ואמר עוד ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם הללויה... ואמר עוד שלמה בפירוש והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה...

ואמנם שהנפש הנשארת לא תשתנה לא במין ולא באיש, כמו שהונח, זה יראה מצד התורה, כי למה שהגמול והעונש האמיתי לאדם הוא בהשאר הנפשות אחר ההפרד אם חיה שתתאחד עם השכל הפועל, או שתתאחרנה הנפשות ותהיינה כלן אחת כמו שיש מחכמי אומתינו שדמה זה ונכשל בו להמשכו בדרך היוני, הנה לא יהיה גמול נכון ומתיחס למה שאין יתרון לעובד על זולתו, ממה שלא הגיע לחלק אחד מאלף ממדרגתו. והנה ברבותינו ז"ל מבואר זה מאד, אמרם צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה...

ואמנם שיסכים בזה העיון, הנה ההשארות בעצמו נבוכו בו המפרשים לספרי אריסטו, מהם מי שיכחיש מציאותו, ומהם מי שיחייב אותו, והרבו בזה טענות ודברים, ולזה ראוי שנביא מה שחזקו דעתם בו מהדברים שראוי לשום לב עליהם, וזה בקצור מופלג.

ואומר שמה שהסכימו כולם ובנו בו בנינם היא שלש הקדמות, האחד, שהשכל האנושי יתעצם במושכליו ויקראוהו שכל נקנה, והשני שכל הווה נפסד, וכל נפסד הווה, והשלישי, שאם הונח אפשר השכלת השכל האנושי השכל הפועל, וחוייב שישוב בו נצחי. ואמנם המחלוקת ביניהם בשני ההקדמות, האחד אם המושכלות אשר בכאן הוות או בלתי הוות, והשני האם אפשר בשכל האנושי שישכיל השכל הפועל, וזה שהכת המכחשת ההשארות יראה שהמושכלות אשר בכאן הוות, והשכל האנושי אי אפשר שישכיל בו השכל הפועל, והוליד מזה שהשכל האנושי אי אפשר בו שיהיה נצחי. וזה שכאשר נתאמת לו שהשכל יתעצם במושכלים, כמו שבא בהקדמה הא' המושכלת, והיו המושכלות אשר בכאן הוות, הנה בהכרח שיפסד, כמו שבא בהקדמה הב' המוסכמת. וזה אמנם כל מה שלא ישכיל השכל הפועל.

והכת האומרת היות ההשארות, יראה שהמושכלות אשר בכאן בלתי הוות, וכאשר נתאמת לו שהשכל יתעצם במושכליו, כמו שבא בהקדמה הראשונה המוסכמת, הנה בהכרח ישוב נצחי אחר שהמושכלות נצחיות, להיותם בלתי הוות, כמו שבא בב' המוסכמת, והוליד מזה חיוב ההשארות.

ומהם מי שיראה אפשרות בשכל האנושי שישכיל השכל הפועל, ויוליד בהקדמה השלישית המוסכמת חיוב ההשארות לשכל האנושי כשישכיל השכל הפועל. הן אלה קצות דרכם.

ואנחנו נאמר, אמנם ההקדמה הראשונה שהיא יסוד הבנין כלו הנה נתאמת שקרותה במה שאין ספק בו, בכלל הששי מהמאמר השני, כן ההקדמה השניה...

ולזה מה שראוי שיאמר בחיוב ההשארות הוא שאחר שהונח בגדר הנפש היותה עצם שכלית, אשר אין לו סבת ההפסד בעצמו, כשתשלם בקשר והאהבה באמצעות מה שישיג בתורה ובנפלאות השי"ת ראוי שתשאר על שלמותה ובקשת חזק, ובהאזרת אור בלתי מספיק להסרת הספק המחשיך ענינה, שהוא החמר. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר, שאין הענין מכחיש דבר מהשארות, אבל יראה שהוא מחייב אותו, וזה שלמה שהוא מבואר במורכב הפסד הנפרד אל פשוטיות שכל אחד ישוב אל עצמותו הפשוט, והיה האדם מורכב מחלק חמר, ומחלק רוחני עצמותו מושפע מעצם שכלי משפיע, היה משפיע מלאך או זולתו, ראוי ומחוייב בחלק הרוחני שלא יפסד, כמו שהוא מבואר בחלק החמרי שהוא שב אל פשוטיו ואל יסודותיו, ולזה הוה ההשארות מבואר ומחוייב בעצמו, לפי העיון האמיתי. והוא שרמז שלמה באמרו ושב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. אלא יש הפרש בין החלק הרוחני והחלק החמרי, והוא שהחמר פשוטיו ישובו אל יסודותיו, ומתאחדים עמהם להיותם מתמימי החלקים, ולא קנו בחמר שלמות קיים להיות החמר מתנועע ובשנוי מתמיד, והחלק הרוחני למה שקנה באמצעות השגתו שלמות ודבקות באור העליון, קיים בלתי משתנה, ראוי ומחוייב שישאר קיים בעצמו ובשלמותו. וזה אמנם בחיוב ההשאר וזה מספיק כפי כוונת הספר.

ואולם שתהיה בלתי משתנה במין ולא באיש, הוא מבואר ממה שקדם, וזה למה שהוא מבואר בעצמו, שהמשתנה במין או באיש הוא נעתק מעצמות לעצמות מין חיה או איש, והעצמות אשר נעתק ממנו נפסד בהכרח, שאם לא היה נפסד היו לדבר אחר בעצמות שני עצמיות, והוא דבר התבאר בטולו. ולפי שהתבאר בנפש השכלים שאין לה סבות ההפסד, יתחייב אם כן היותה בלתי משתנה במין ולא באיש. ואמנם אשר הביא קצת מהמפרשים לספרי אריסטו אל זה הטעות, הוא קבלת ההקדמה האומרת שהשכל האנושי יתעצם במושכליו, וכאשר התאמת להם שהמשכיל והמושכל וההשכלה דבר אחד, וההשכלה לא תקבל הרבוי באיש, הווה להם שהנפשות אחר ההפרד דבר אחד, ואנחנו כבר ביארנו במה שקדם זיוף ההקדמה ההיא...

...והנה רז"ל כינו אותה במקומות באור, והכתוב אומר נר ה' נשמת אדם, והיה ראוי לזה השם להיותו נר מאיר עיני עורים וחשוכים, ולזה יחסו האור לשכינה, אמרו ונהנין מזיו השכינה, ואומר ונהורא עמיה שרי, והתימה מהם שאחר שההשכלה בעצמה אחת ואינה מקבלת ריבוי והיתה ההשכלה והמושכל דבר אחד, הנה המושכלות עם המין רבויים דבר אחד באיש, וזה בתכלית הבטול והגנות אל השכל, מה שאמרו בזה הוא בריאה והוייה עם שהוא כפירה גמורה כפי התורה והקבלה, כמו שקדם... (שם שם פרק ב)

ולפי שהתבאר במה שקדם, היות הנפש עצם שכלי מוכן, כבר יראה היות השארותה איך שהיה מקטנות הגוף וגדולו לפי מה שדובר מהיות ההשארות לגמול העבודה אם לא תשיג לעבוד כבר ראה מניעות השארותה, והיה ראוי שתשוב למקורה כשאר חלקי החמר השכיל ליסודותם, ולא תשיג השארות בעצמה כמו שהעירונו, כל זה הגלל הב' מהמאמר הג' אלא שלפי מה שקבלו רז"ל משתתחיל לפקוח עין שכלו והוא שרמזו משידע לומר אמן... ולזה היה כאלו אמרו משידע לקבל הברכה ולענות אחריה יזכה להשארות, וזה גם כן באמצעות זכות המילה והכנסו בבריתו של אברהם אבינו. (מאמר ד דרוש ח)

אברבנאל:

בלא לחם - שהוא מזון האדם, ומשותף לכל שאר המזונות, וכן אין בשאר החכמות והחקירות הזנה אמיתית לנפש, כי תמיד ישארו בה ספקות, וכל פילוסוף סותר דברי קודמו. (ישעיה נה ב)

כי רוח - ה' ידבק השגחתו בבני אדם, כדי להגיעו לשלמות, ובפרק הבא על יבמתו אמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, היינו האוצר שבו הנשמות שהוגבלו ממנו. וביארתי בישועות משיחו. ויש מפרשים, שהרוח החיוני מושפע מהגלגל, והנשמות מאתו יתברך, ואם כן מחויב לרחם על ישראל, ועל כן המין האנושי שישיגו דעת ה' ולא תהיה תולדתם לבטלה. (שם נז טז)

ידעתיך - הודעתיך, שהשפעתי בנפשך הידיעה, וגלה בזה, שנשמת האדם אינה כח והכנה ולא תתהוה ותפסד עם הגוף, כי אם ברואה מששת ימי בראשית, כוח שיחול בגוף בגזרת בוראו, וזה שאמרו רז"ל שהראה לאדם הראשון דור דור ונביאיו וכו'... (ירמיה א ה)

מארבע רוחות - שתחול בהם מיד נפש שלמה הכוללת החיוני הטבעי הנפשי והשכלי, וכבר ביאר ישעיה שהרוח הגופני הכולל ג' הכחות הוא אחד בכל אדם, אבל הנשמות השכליות רבות כמספר האנשים, דכתיב רוח לפני יעטוף, בלשון יחיד, ונשמות אני עשיתי בלשון רבים. (יחזקאל לז ט)

בצלמנו - במפרשים קצור גדול בזה, ואמרו שהוא הכח השכלי, וסמכו על המורה חלק א', שהשתדל להרחיק ההגשמה, וביאר שם צלם על הצורה המינית בה יתעצם דבר, והיה מה שהוא, ובסוף שכל ידיו, ואמר, כאשר יתיחד האדם בענין שבו וכו', מצד שהשכל וידיעת האדם בלא חוש וכלי תדמה לנבדל, ואינו דמיון באמת, אלא בשלילה, וזה כדעתו, שנפש האדם היא הכנה הווה ונפסדת, ומבואר שאין זו המעלה שהגידה התורה כאן... (בראשית א כו, וראה עוד: אדם-צלם אלקים)

נשמת חיים - רמז לצורתו האנושית, וכוללת כל מיני החיים, צמיחה הרגש השכלה, כמו שכתב בהמורה, או יש בו נפש בחירות לחיים בהמיים מדיניים בשכל המעשי, וחיים אלקיים בשכל העיוני. ולרשב"י שנטע בו נשמה מטבע השכלים הנפרדים הקיימים באישיהם, ולא נטה אחריהם, כי אם ויהי לנפש חיה - כבהמיים. (שם ב ז)

...ואמר בחיה דמו בנפשו - הנפש החיונית המרגשת, המתיחסת לבשר, ובאדם אמר דמכם לנפשותיכם - הנפש המשכלת... (שם ט ד)

לנפש לא יטמא - ...הכוונה השניה היא, שענין הטומאה הוא, כי בהפרד הנפש מהגוף נשאר בה מתערובת הגשמית, כי לרוב נוטה הנשמה אליהם מפאת ההרגל ששוכנת יחד עם החומר בגוף, ואלו כוחות הטומאה שאמרו, ועל כן קשה נפש רשעים להפרד מגופם, ועל כן אבלות י"ב חודש, שהנשמה עולה ויורדת, עד שיכלו אלו הכוחות, ועל כן צדיקים גמורים, שהתגברו על חמרם, אינם מטמאים... (ויקרא כא א)

...והנה אין הנפש נראית בחוש, כי אם מצד פעולותיה, ועל פי השארותם נוכל לשפט על השארותה, שבצומח וחי כל קיומם גופני, אם כן יאבדו בכל, ואדם יוכל להתדבק בעליונים, שלא באמצעות הגוף, אם כן הגוף תלוי בנשמה, ודברים המפסידים אותה יפגעו גם בו, על כן באו היעודים הגופניים לומר שהגוף נמשך אחר הנפש, הרי נזכר השכר הנפשי גם כן בפרק זה... (שם כו ג, וראה עוד ערך שכר)

...ועינינו רואות, שהתורה תקרא חבור הנפש והגוף איש, ומלת נפש מתכוונת לנפש המשכלת המיוחדת לאדם, ואם אמר והנפש, תלה המעשים ברוע אמונה והפסד הדעות, כדם, וטמא בקדשים... והעוונות שיעשם מתוקף יצר הרע והתאוות יחסם לאיש ולא לנפש... (במדבר טו לא)

ספורנו:

ענין הבריאה וההשגחה כללית ופרטית ומציאות עצמים נבדלים מחומר, מהם מניעי הגלגלים והנפש האנושית השכלית, ושהכל מאתו בכוונה וברצון לתכלית מכוון, ובאר מה יקר חסדו על המין האנושי, כי אמנם תקן עניניו בכל דור ודור כפי האפשר... וספר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פעל זולתו כראוי לו... (בראשית הקדמה)

ויפח באפיו נשמת חיים - נפש חיונית מוכנת לקבל צלם אלקים, כאמרו ונשמת ש-די תבינם, מכל מקום ויהי האדם לנפש חיה, היה עם כל זה חיה בלבד בלתי מדברת, עד שנברא בצלם ודמות. (שם ב ז)

כמעשה לבנת הספיר - עצם נעדר כל הצורות השכליות, ומוכן לקבלה כמו הספיר הלבן, הנעדר מכל המראות, הוא עצם הנפש האנושית השכלית הנעדרת מכל מדע, ומוכנת לקבלם בעיון בחירי... (שמות כד י)

...ואין במורכבים אצלנו יותר דק מאותו איד הדם, אשר ממנו יתהוה רוח נושא לכח החיוני, וזה הכח הנשוא בו הוא נפש החי באשר הוא חי, ובהיות שזה הכח לא יהיה בלתי זה הנושא, יקרא זה הנושא לפעמים נפש, כאמרו כי הדם הוא הנפש... (ויקרא יז ז)

כי קללת אלהים - הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא אלהים, ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם אלהים, ועל זה הדרך אמרה בעלת אוב לשאול אלהים ראיתי עולים. ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר קבורה הוא בזיון לנפש השכלית, אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף, אמר שהיא קללת אלהים... (דברים כא כג)

אלשיך:

נעשה אדם - כולל הכל, מאדמה ומצלמנו, שלי ושלכם, שגם המלאכים נבראו בצלם, ובדמותנו על הדומה לנו בצד מה, היא הנפש מעולם הגלגלים. והנה ידוע שאין הכל בא אל האדם בבת אחת, אלא בתחלה הנפש, ועל ידי זכויות בא הרוח, ואחר הפליא בשלמות נותנים בו נשמה, ואמר שכאן בראו בצלמו, רוצה לומר נתן בו מיד נשמה, וכן בחוה. (בראשית א כו)

ויפח באפיו - אור הרוחניות מתחת כנפי השכינה בהתלבשו באדם לא יפרד ממקומו כהפרד דבר גשמי, כי הדבר הרוחני לא יעתק ממקורו, כי מיכאל וגבריאל בזמן שישתלחו לא יחסרו בזמן זה רגלי המרכבה, אלא מציאותם ועיקרם נשאר, ורק התפשטותם באה... כי הדבר הרוחני יתרבה ואינו נקצץ, ורק בהעוותם תפסק הדבקות, כי טומאת העוונות נכנסת בינתים, ולכן הרשע קרוי מת, וברוב זכויות יקרא חי. אמנם בדרך כלל החלק חושק אל הכלל, אך בנשמה הוא להיפך, שיותר משהנשמה חושקת אליו יתברך, הוא חושק אלינו, כמו שאמר ועלי תשוקתו, כי אצלנו החומר מעכב את החשק, וכן כל אב תאב יותר לראות בטובת בנו, מהבן אליו, כי לא נפרד לגמרי, ועדיין מאכיות נפשו בו, כבזהר, ולכן נקראת תשובה, כי על ידה הנשמה שבה אל דביקותה בו, ולכן אמר כאן ויפח, כי המנופח דבק עם מה שבכלי, אלא שההבדל כי נפיחתו יתברך המקשרת עומדת לעד, ולשון נפיחה מורה על ההתקשרות התמידית, וכתב ויהי האדם לנפש חיה, שתכף הוכשר לקבל נשמה שהיא בעלת חיות מעצמה, מבלי יחס אל עולם מהעולמות, כי חלק א-לוה הוא ממעל לכולם, ולא אמר ויתן בו, כפי שכתב לעתיד לבא, כי הנתינה אינה לתמיד, אחר שיש בו יצר הרע, ולא יחיה לעולם, ולעתיד לבא יהיה החומר זך, בלי שמרי יצר הרע... (שם ב ז)

...על זה אמר לו לך לך, כי ידענו מחכמי האמת שדבר רוחני אינו נעתק ממקומו, כי אם ישאר שם עקר שורשו, ויחפץ אל המקום שחפץ, ונפשות ישראל, שהן חלק א-לוה ממעל, ישאירו שורשיהן למעלה, היא הארץ העליונה שלעומת הארץ הקדושה, ולכן ארצות החיים יקראו, נמצא הצדיק דבק על ידי זה באלקיו, ויקרא חי, יוצא מזה שהישראל השוכן בארץ דבק בשורשו, כי אויר ארץ ישראל קדוש, וימשך בו בדרך ישרה איכות שורש נפשו, נמצא שהוא שלם בלי פירוד, ובחוצה לארץ ימשך דרך עקלתון, בדרך אויר טמא, וזה שאמר לך לך, כי נפרד אתה משורשך. (שם יב א)

...ואמר אם תתן ערבון - שהנשמה נשלחת רק ג' ימים אחר הביאה, ואז יתפלל, והיא רצתה שיכוון מעכשיו... (שם לח יז)

ונפשו קשורה בנפשו - ואם כן אינו גנב, כי אין נפש החוטא נקשרת בנפש צדיק... (שם מד כ)

...ועוד נקדים, כי ל' יום קודם הסילוק הנשמה עולה ופוקדת כל לילה מקומה, ועוד נקדים, שנשמות ישראל עולות לארץ העליונה שלעומת ארץ ישראל, אך על ארץ מצרים ירחפו שרים, ועל כן טוב לישראלי לדור ולמות בארץ ישראל, כי בחייו גדל בקדושה, ובצאת נפשו דרך הקדושה תעלה ישר לשורשה, וכן בנשמת הצדיק שגם בחוצה לארץ לא תדבק בנפשו הטומאה... (שם מז כט)

...כי נשמות ישראל קדושים, נפשות א-לוה ממעל, ועל כן כולם אחדות אחת, מה שאינו כן נפשות עשו, ושרו של עשו רוצה להדבק בקדושה, והנה אין לנשמות בני ישראל דבקות בחטא, אך כשהם כשרים דבקים בה' לגמרי, כמו שכתוב ואתם הדבקים בה', ולכן בהרהור של תשובה כבר נפרד מהחטא... (ויקרא טז ח)

בריתי שלום - ...כי הנשמה שחוצבה מתחת כסא הכבוד, ונתנה תוך חלאת טנוף חומר עכור, לא תמיש מהתאוות לצאת לשוב אל האלקים בכל נשימה ונשימה, וזה שאמר בבחוקותי ולא תגעל נפשי אתכם, על ידי שאתן משכני בתוככם, שאשרה שכינתי בנפשכם, לא תבקש עוד לצאת, וכן פנחס יהיה שלום בין גופו ונפשו, כי היה זך גם בגופו... (במדבר כה יב)

רב לכם - אף על פי שהם במקום שנתנה להם תורה, ושכינה מרחפת עליהם, בכל זאת גדולה מזה בארץ, כי שורש נפש כל חי דבקה בשכינה שהיא למעלה כנגד ארץ ישראל, ובהיות הישראלי בחוצה לארץ הוא נפרד משרשו, ובארץ ישראל הוא הולך אל עצמו ושרשו, ובחוצה לארץ נפרד קצת מקצתו, וזה שאמר פנו וסעו לכם, אל עצמכם. (דברים א ו)

ושא עיניך - ואם מפחד שנפשו יוצאת במקום טומאה, ועולה דרך החיצונים שלעומת חוצה לארץ אל ארץ החיים שלעומת ארץ ישראל, ששם שרשי נשמות ישראל, אמר לו שאינו צריך לחשוש, כי בכל מקום שהוא שם עמו כל הארץ העליונה, כי הוא מרכבה לשכינה... (שם ג כז)

בטנא - רומז לנפש המקבצת בתוכה כל כחות הקדושה שבכל מצוה, ובאת אל הכהן - המקריב הנפשות במזבח המקדש שהוא מיכאל, והוא יקח הטנא - קיבוץ מצותיך, והניחו כדורון לפני המזבח... (שם כו ב)

כל איש ישראל - כי ישראל גוי אחד, כי כל הנשמות משורש אחד, ורק לא ישתוו במדרגה פחות או יותר, ועל כן ערבים זה לזה, ואם נמצאו בעמנו רשעים בטל האחדות, כענפים שנקצצו מהאילן שבטלה אחדותם. וכסא הכבוד הוא עיקר האילן שממנו יתפשטו הנשמות... אכן כאשר יחטא איש אז משם תפרד נפשו, כי טומאת העוון תפריד... (שם כט ט)

כל הנשמה - כל ההלולים מצד הנשמה, לזכותה לעולם הבא. (תהלים קנ ו)

ומעפר אחר - הצדיק הנבלע מהעולם בבחרותו יושתל בגלגול אחר, כי לטובתו מהרו לשתלו בארץ העליונה, והנודע על דרך האמת, א' מתוארי השכינה הוא עפר, משם יצמח ג' חלקי הנפש, רוח נפש נשמה, או שלטובתו תדבק הנפש בקונה, ותצמח לתחיית המתים. (איוב יח יט)

רוח היא - כי נשמה לא תמצא לאחד מני אלף, אמנם מלמעלה תשאב הנשמה מאתו בינה ותשפיע ברוח. (שם לב ח)

וחיתו באור - על ידי המירוק תראה אורות מתוך האור ולא מתוך החושך, או תראה אז יותר כי נתמרקה. (שם לג כז)

וירדת - דרשו רז"ל זכותי תרד עמך, כדאיתא בזוהר הקדוש, שבשבת יושפע שפע קדושה בנשמה, ותתלבש בנפש וברוח ותעלה, ולמעלה ממחיצתה תתלבש בנפש הגרים, וכן הוא גם לעושה מצוה, ומה גם בזווג לשם שמים, וזה שאמרה נפשי מתקשרת לזה בנפשך, אם קודם ורחצת מעבודה זרה, שעבודה זרה צריכה תשובה כמה פעמים... (רות ג ג)

הנחלים הולכים אל הים - כן הנשמות שבות לשכינה, ואם היו מתתקנות היתה מתמלאת מכל הבחינות, ולא היו צריכות להתגלגל עוד פעמים וג'. (קהלת א ז)

שערי קדושה:

גם נתבאר גדולת הנשמה, כי הוא אור מתיילד ונמשך מאור העשר ספירות עצמן, שלא על ידי אמצעי, ולזה נקראו בנים אתם לה' אלקיכם, כי הם בבחינת הבן המתאחז באביו בתכלית ונמשך ממנו. וזהו סוד האבות הן הן המרכבה, אל אור העשר ספירות הרוכב עליהם, שלא על ידי אמצעות אור אחר, וזהו סוד ישראל אשר בך אתפאר, כי לבוש האדם הוא תפארתו, כמו שכתוב כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה, והנה אור הנשמות לבוש לאור העשר ספירות, וזהו סוד דודי ירד לגנו, שהוא העולם הזה לרעות, בגנים וללקוט שושנים, נוטריקון לבוש, כי לוקט נשמות הצדיקים המריחים כשושנים על ידי מעשיהן בעולם הזה, ולוקטם להתלבש אורו בהם, וזהו סוד ואתם הדבקים בה', דיבוק גמור עם אור העשר ספירות, מה שאין כן בכל הנבראים, וזהו שכתוב כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל... (חלק ג שער ב)

מדרש שמואל:

...או כפי חסרון המצוות שיעשה אדם תרחק נשמתו במעלות ממנו יתברך, ומה גם אם עבר על לא תעשה, ותקן השי"ת בחמלתו הגלגול, שיוכלו לתקן, וכבאיוב, ובעז הצדיק קבל עליו להמשיך נפש המת באשה, וצריך בזה השתדלות נמרצת, כי אינו גואל ממש... (רות ד י)

כי כלתך - אמרו חכמי האמת, שהמשכת נפש המת ביבם ויבמה העיקר תלוי באשה, והיא לא הסירה מחשבתה מאהבתך. (שם שם טו)

...ולתרץ שאר הקושיות אני אומר, שכוונת התנא תובן כשנפרש דעולם הבא הנזכר כאן הוא עולם התחיה והכי משמע בגמרא, דקאמר גבי אלו שאין להם חלק לעולם הבא, הכופר בתחיית המתים, שהוא יתברך מודד מדה כנגד מדה, הוא כופר בתחיית המתים, ולכן לא יזכה לתחיית המתים. ועם זה נאמר שכיון שהוא יתברך חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, כידוע מחכמי האמת, ולא ישא אלקים נפש הרשע עד כי ברוב הימים ימצאנה מטוהרה, ואז נגנזת במחיצת הצדיקים ועולה ושוב אינה יורדת, וכן על זה הדרך לכל הנשמות עד שיתוקנו כולם, וידוע שאין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ודהיינו אוצר שהנשמות העתידות לבא לזה העולם בתוכו, והוא נקרא גוף, וברבות רשעים בעולם אי אפשר שיכלו הנשמות שבגוף עד שיתוקנו, ואין נשמות שבאוצר באים כדי שיכלו, אבל אם יעשו תשובה שאז הנשמה עולה ואינה יורדת, יבאו לעולם מן הנשמות שבאוצר, ויכלו במהרה... כי בהיות הקטן לאלף והצעיר לגוי עצום, זה יעשה הוא יתברך שתלד אשה אחת רבוי גדול בכרס אחד, באופן שיכלו כל הנשמות שבאוצר, והרי כשתבא אחר כך הגאולה הרי היא באה בעיתה, שכבר כלו כל הנשמות שבגוף, וזהו אחישנה, כי המהירות הוא יתברך עשאו במה שנתן לקטן אחד אלף בנים ולצעיר גוי עצום נמצא כשיכלו כל הנשמות שבגוף בהכרח הוא שכל הנשמות הם מתוקנות וצדקניות, וכולם אחר ביאת המשיח בעולם התחיה יש להם חלק לעולם הבא... (אבות פרק א, כל ישראל)

...ואל זה עצמו כיוון רבינו הקדוש במה שאמר יש קנקן חדש וכו', וזה כשנאמר כי אין כוונת משל הקנקן על הגוף רק על הנשמה, כי דירת קבע של התורה היא בנשמה, כי שם ביתה, ומשל הקנקן הוא רמז על הנשמה, כי היא קנקן שתתמלא מן היין, והיא התורה, והשמיענו שהכל תלוי בנשמה, וזה כי לא כל הנשמות מאנשי העולם שוות, כי יש נשמה חדשה, מוכנת ומזומנת להתמלאות מיין ישן, כי מעולם לא טעמה טעם חטא, ועל נשמה כזו אמר יש קנקן חדש מלא ישן, ויש נשמה אחרת, שהיא ישנה, ובעבור רוב עונותיה נתגלגלה בגלגול פעם אחר פעם, ולזה אמר יש קנקן ישן, שאפילו חדש אין בו, וזה לסיבה שמעיקרא טעם טעם חטא... ולכן אף אם תראה אדם שנראה בעיניך שיש לו נשמה טהורה, וקנקנו טהור, אל תסתכל בקנקן כי אפשר שהוא מן הצבועים, ובקרבו ישים ארבו, רק הסתכל ביין ובחכמה שבתוכו, וזה תהיה תוהה בקנקנו, כי כפי טהרת הנשמה כך מגלין לו רזי תורה... (שם פרק ד כו)

והר"ם אלשקאר כתב וקיצר רוב השרשים אשר כתב מהרי"א (אברבנאל), שהשרישנו התנא הזה, וזה לשונו, אפשר לפרש בקיצור, טעם הילודים למות, השרישנו שורש אמיתי, כי במות האדם יפסיד גופו, אמנם רוחו ונשמתו אליו יאסוף ותשאר קיימת ומוספת שלימות, וזהו מאמר שלמה המלך ע"ה, וישוב העפר על הארץ כשהיה. אמנם הרוח לא הזכיר כשהיה, לפי שהיא מוספת שלימות, או יש לומר תראה ראיה שהרוח תשוב לטבעה, שהרי אנו רואים שהחומר הוא חוזר ליסודו, קל וחומר לרוח, שהיא רוחנית, שתחזור לשרשה, וזהו אומרו הילודים למות, כלומר תדע, מי הוא שימות באדם, הוא הדבר הילוד, והוא החומר אשר הורכב ממנו הגוף אמנם הרוח היה כבר במציאות מששת ימי בראשית, ונבראה עם האור הראשון. 

השורש השני בא להודיענו אימתי תהיה זמן התחיה, כשיכלו כל הנשמות שבגוף, וזה שאמר הילודים למות כלומר, כשתראה שכל חי שנולד ימות, אז הוא זמן המתים להחיות, והוא זמן התחיה... (שם שם כח)

...על כן המעשה עיקר, כי המעשיות כולם בנפש, לא תשנא, ואהבת לרעך, לא תקום לא תטור, וכל הלאוין שאין בהם מעשה, ועסק התורה ברוח, והדעות והאהבה והיראה בנשמה, ושורש כל אלה המעשה, כאשר יתאחז הרוח והנשמה בגוף היא הנפש... (שם פרק ה כא)

ארחות צדיקים:

...כן ענין הנשמה, היא בת מלך, נפוחה באדם מכסא הכבוד והובאה בגוף המלוכלך, אשר חשקו רב מאד לעולם הזה, ויש לו כמה מיני תאוות, עד שנטבעה הנשמה שהיא בת מלך ביניהן, ונמשכת אחר תאוות הגוף ושוכחת אביה, המלך העליון. ובשעה שמלמדים אותה התורה, אז היא מתעוררת לחשוב למעלה, ובעת שמראים לה שמים וארץ וכוכבים וחמה ולבנה היאך מתנהגים הם במנהג שוה ואומרים לה שהיא נבראת ממי שברא אותם, אז היא מתעלה יותר ויותר. ובעת שמלמדים אותה סוד יחוד הקב"ה וסוד חכמת הנשמה, אז היו לובשת בגדי מלכות ונכנסת בסוד היראה...

גם לבהמה יש נפש ורוח, כי הבהמה מתאוה וכועסת כמו אדם, אבל האדם יש לו נשמה יתרה המדברת, והמכרת בין אמת לשקר, וכשימות הגוף אז תמות נפש התאוה ונפש הרוח, ונשארת צורת הנשמה העליונה החכמה, שאינה מתה במיתת הגוף... וכשאדם חוטא מתה נשמת נפשו ונשמת רוחו, דכתיב "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל י"ח), ואמר משה רבינו ע"ה איש האלקים "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" (ויקרא כ"ג)... שמע מינה קורא נפש אותה שהיא מתה. ולאחר מות הרשע, הנשמה החכמה יקלענה בכף הקלע מפני ששמעה לרוח ונפש. ולאחר שימות הצדיק, אשר הנשמה העליונה החכמה התחזקה על רוח ונפש, אז נשמתו צרורה בצרור החיים תחת כסא הכבוד, והכסיל ששמע לרוח ונפש, נשמתו הכרת תכרת, והחכם ששמע לנשמה העליונה שנופחה בו מכסא הכבוד, נשמתו תזכה לרב טוב הצפון.

ועתה, הט אזנך ותבין ותדע, שהנשמה היא שכונה בלב, והוא מושב היראה, כי משם תוצאות המחשבה, והמחשבה מתרוממת ומתגברת בחדרי הלב כאשר יתרוממו גלי הים, הנשמה דורשת וחוקרת ומתבוננת בכל המעשים, והלב משוטט בחכמתו למרחוק וצופה בראייתו ענינים רבים. ברגע קטן ברגע אחד מחשב הנה והנה ורץ מענין לענין.

והנה עינינו רואות גדולת האדם וכבודו... נשמתו הולכת בעולם העליון מרוב חכמה, והיא תתבונן ויודעת חכמת מדע שבעליונים וחכמת מדע שברקיעים והלוך הכוכבים ושיעור קומתם, אף על פי שגוף האדם קטן מאד, נשמתו גדולה ורחבה יותר מן השמים והארץ, כי יודעת רומם וגבהם ודרכי חמה ומזלות וכל חלוקיהם, הכל נכנס בנשמה, וכיון שהכל כלול בה, אם כן היא גדולה מכלם... ועתה בראותנו שהאדם שולט בחכמתו בשני עולמים... אז ראוי להכניע עצמו ולשעבד הגוף לנשמה, כי הגוף טפל לנשמה, כי כל החכמות הגדולות האלו הן מן הנשמה ולא מן הגוף...

גם יש ראיה גדולה שהנשמה באה מלמעלה, כי אנו רואים שכל אדם אין לו די במה שיש לו, אלא לעולם מבקש מעלה יתרה ממעלתו, אם יש לו אלף, חומד אלפים, אם הוא שר במדינה זו מבקש להיות מושל במדינה אחרת... וזאת באה מחמת שאין הנשמה מתדבקת לאלו הטובות, אבל היא מתאוה לעולם למעלות יותר גדולות, כי היא עליונה על כל הברואים... ועבור שהנשמה באה  מלמעלה, מכסא הכבוד, על כן הגוף שהיא שרויה בו, יש בו דמיון של כל העולם... (שער יראת שמים)

רמ"ע מפאנו:

כל הנשמה תהלל י-ה על ארבעת רבעיהן של מכסת נפשות הנגשות אל ה' וזה פרטן, גדולה קודמת ומשובחת ומעולה בכולן היא אקונין ראשונה האדם באדם צלם עליון בן המלך מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיני כל בעל כנף אופן חיה ושרף, וכוללת בעצמה חמשה פרצופין, נפש רוח נשמה חיה יחידה שהן בגימטריא ברכי נפשי את ה', וכלן מעולם היחוד לכל קהל עדת ישראל הצדיקים בכל הדורות, אחת היא לאמא עלאה ברה היא לאמא תתאה כי היא בלתי נפרדת ולא מתגלגלת לא תחטא ולא תענש, למה שהיא מסתלקת בנקיות מן החוטא בטרם יחשיך, ואינה נכנסת לגיהנם לא עליון שהוא נהר דינור ולא תחתון שהוא גיא צלמות, אלא להצלת הזולת, כי בזכותה עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה... (מאמר עולם קטן סימן א)

שניה החי באדם דמות עליון שר לפני המלך, והיא אמנם אקונין שניה הכוללת שלשה דיוקנין נפרדים קראו בשמותם על שם המדרגות המתלבשות בהם מן המערכה גדולה שזכרנו, דאינון נפש רוח ונשמה בלבד, עיין מאמר הנפש פרק י"ז. כי אמנם חיה ויחידה הן בסוד ראש ואינן צריכין לבוש כי אין לו יחוס עמהם כלל. ואלה הדיוקנין מתפשטין מבריאה יצירה עשיה לכל האזרח בישראל ולגר צדק הגר בתוכם אשר בא לחסות תחת כנפי השכינה דוקא, ואין לו חלק במערכה ראשונה עד ישובו יושבי בצילו להיות עמוסים מני בטן בזכות הצדיקים המטפלין בהם... (שם סימן ב)

שלישית הצומח באדם צלם תחתון עבד לפני המלך והיא התפשטות בעולם המורגש לתרי תתאי מגו תלתא מן הדיוקנין שזכרנו, כי העליון שבהם גם הוא ראש יחשב, וישנה לאקונין שלישית הלזו לאדם בפני עצמו ולדוד בפני עצמו וכן למשיח צדקנו ולכל דומיהם הכי נמי לא ישתתפו בה אפילו רעים אהובים אם לא על צד העבור. ואית בה תרין דרגין חד רברבא הנקרא צלם באמת, דכתיב ביה אך בצלם יתהלך איש, וחד זעירא הנקרא צל דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ. העליון כל עצמו אינו אלא להיות דוגמא שלמה לנשמה מאקונין שניה, והתחתון יתחלק גם הוא לשנים שהם לבושי הרוח והנפש בסוד חלוקא דרבנן המזומן לשלשה הדיוקנין בכח פשוט מששת ימי בראשית, אלא שהוא מחוסר מעשה המצות ברכותיהן וכונתן להשלמתו. וכלן מסתלקין להנחתמים למיתה בליל החותם, וחוזרין עד ל' יום לפני הגויעה, ואז העליון לבדו הולך ולא ישוב עם נשמה עצמה דבריאה, שהיא עולה מאליה לברור חלקה. ואין נטילתה על ידי שליח אלא הולכת וחוזרת כפי זכותו של אדם, אך אינה מתישבת בו בקביעות, והיא חוזרת גם כן עם מראה דמות כבוד ה' בשעת סלוק האחרון, דכתיב ביה "תוסף רוחם יגועון", וכתיב "תשב אנוש עד דכ"א" נוטריקון לזה, וגם לסוד אחר שהוא דמות כמראה אדם הראשון. ובני ישראל השלמים והגדולים שבהם הרגישו זה הסלוק המוקדם ל' יום כי הוא לבדו יצדק במשה אדונינו, לא הסלוק של ליל החותם אשר אין לו ענין בשום פנים עם מי שמלאו ימיו ושנותיו...

והנה כל אלה ל' יום שלפני הגויעה הארת הנשמה הזאת שהיא רושם בעלמא נשארת ברפיו, מכאן והלאה למה שהיא בעטיה בתוך דיוקן הרוח בלבד, ובכל לילה כשהיא עולה לראות וליראות עם הנשמה עצמה מראין לה מקום כבודה בההוא עלמא, ועליה נאמר "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח", רוצה לומר שאין הרוח העקרי מלביש לגמרי ולא מצמצם בעצמו אותו הרושם הנשאר מן הנשמה, ההוא יקרא רוח עכשיו על שם גואלו הקרוב אליו, והלבוש התחתון בשני חלקיו אינו זז משם עד יום המות, דכתיב ביה "עד שיפוח היום ונסו הצללים". והטעם לזה כי הם המושלים ופועלים בעצם בשני חלקי הנפש חיוניות שנזכיר לקמן. לא כן הצלם כי אין לו קורבה עצמית עם הכחות הגופניות רק בפרוס עליהם סכת שלם בלבד. וגם בהסתלקו אין איש נגרע מן הפעולות הבחיריות והטבעיות ומכל מחשבות אדם ותחבולותיו עונשן ומתן שכרן באלה ל' יום כלום. ומן הצללים שאמרנו יש לו בבואה ראשונה ושניה כל ימי חייו, לא כן השדים שאין להם לבוש זולתי מהעשיה שבעשיה בלבד (לבוש אחד מחלק האחרון שבעשיה).

והנה השכל הפועל הוא המלאך הממונה על ההריון, שליח עליון להלביש כללות התמונה השלישית הזאת בגוף האדם, וכאן יודיע אליו הא-ל יתעלה מהות הצורה שתחול על הטפה המזדמנת לו באותה שעה, החכם יהיה או סכל. והיא נידונית עם כל מה שתחתיה בשלשים ושש כריתות שבתורה כנגד שלשים ושש מנה דרבוא רבוון דאינון ששים רבוא אוכלוסין, כמו שאנו עתידים לפרש במאמר צבאות ה' בסייעתא דשמיא, שהנפש החוטאת נכרתת מהן. ורזא דא "מנשמת א-לוה יאבדו", ואין צריך לומר שנדונית בעצם בגיהנם תחתון לפי צורך המרוק. והיא לבדה נפש המשכלת לבעלי המחקר אשר אין להם חלק למעלה ממנה, תחת כי שנאו דעת ובתורת בני נח מאסו... (שם סימן ג, וראה עוד ערך נפש)

מהר"ל:

עוד שם,ג' דברים קולן הולך מסוף העולם עד סופו... וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף... כי הנשמה היא נבדלת בלתי גשמית, וכאשר הנשמה היא בגוף יש עליה משפט גוף גשמי, שהגשמי מוגבל, אבל כאשר יוצא מן הגוף והיא נעשה נבדלת בלתי גשמית, שאינו מוגבל נחשב זה שהוא מסוף העולם עד סופו, ואמר כי בעו רבנן רחמים על זה, פירוש אף כי הנשמה היא מוטבעת בגוף, וכאשר היא יוצאת, ודבר זה הוא מסוף העולם עד סופו, מכל מקום, השכל נבדל מן הגוף ואינו מוטבע בגוף, ומצד הזה אין דבר זה ראוי, וזהו הרחמים שהיו מבקשים על זה... (באר הגולה באר ו)

...ובמדרש גם הנפש לא תמלא, לפי שהנפש יודעת שכל אשר תיגע לעצמה ליגע, ולפיכך אינה שבעה מצוות ומעשים טובים, אמר רבי לוי משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני מלך אינו יוצא חובתו למה שהיא בת מלכים, כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו, אינו יוצא ידי חובתו, למה שהיא מלמעלה. וביאור ענין זה, כי הנפש הזאת שהיא מלמעלה ועומדת בתחתונים, תמיד היא משתוקקת אל התורה ואל המצוות במה שהיא בתחתונים, ודבר זה לחסרון מדרגה נחשב לה, שהיא עצם נפש אלקי מלמעלה עומדת בתחתונים, וכל דבר שהוא חסר משתוקק אל השלמה, והתורה והמצוה הם השלמה אל הנפש, ובשביל כך משתוקקת הנפש אל התורה ואל המצוות לצאת אל הפעל ולהיות מושלם. אמנם לא תשבע מצוות ומעשים טובים במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם, שדבר זה ממדרגת עצם הנפש שהיא מלמעלה, ולכך אינה מושלמת בתחתונים בגוף החמרי, וכיון שאינה מושלמת אינה שבעה מצוות ומעשים טובים, רק היא משתוקקת תמיד להיותה מושלמת לגמרי, ואינה מושלמת עד שתבא אל התכלית במה שהיא עצם אלקי מלמעלה...

וכן כאשר הנפש היא מלמעלה, ואף כי המצוות והתורה הם יציאה לה אל השלמות, מכל מקום במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם, והיא עצם נבדל מן העליונים, לא תקבל השלמה, לכך אינה שבעה מן המצוות, והיא נחשבת בכח כל ימי היותה עם הגוף. ודבר זה מחייב תורה מן השמים למי שיודע ענין הנפש ומדרגתה שהיא מן השמים והיא עצם בלתי מושלם, ולכך השלמתה על ידי התורה ומצוות, כי נתן לה המעלה היותר על כל, היא התורה, להשלים חסרונה, בעבור שהנפש משתוקקת תמיד אל ההשלמה, מפני שעומדת בתחתונים והיא מן השמים. (פרק ג)

... רק כי זהו ההפרש, כי האילן הוציא תואר הענפים והעלים וצורת הפירות הכל הוא טבעי, אבל האדם הכל מצד הנפש, כי אין מעלתו האחרונה טבעית כלל, רק יש לאדם נפש אלקית מיוחסת, וכפי נפשו האלקית נתן לו גם כן מצוות מיוחדות אשר ראויים לו, ולכך נתן לו השי"ת התורה והיא בלתי טבעית, ועל ידה יצא האדם לפועל השלמות, והוא אשר רמז הכתוב כי האדם עץ השדה... (שם פרק ז)

...אך כי יש בדברים אלו יותר עומק, כאשר תבין סוד הנשמה, שנאמר ונשמת ש-די תבינם, ומשם אצולה הנשמה, ולכך יש חמשה שמות לנשמה, נפש רוח נשמה יחידה חיה, וערך הזכר חמשה שקלים, וכנגד זה חמשה חומשי תורה, ומזה תבין אלו דברים שזכר כאן בחמשה תלמידים, כאשר תבין דברים אלו בעומק שלהם, ואין לפרש יותר... (דרך חיים פרק ב ט)

...ואמר הכל נתון בערבון, פירוש הנשמה שהיתה בידו של הקב"ה, כדכתיב כי בידך נפש כל חי, היא הערבון שיש לאדם ביד הקב"ה, כמו האדם שנותן ערבון לאחד עד שאי אפשר לסור מן אשר בידו הערבון, וכן כל הנמצאים ברשותו יתברך... (שם פרק ג טז)

...דע לך, כי האדם שהוא בעל חי יש לו נפש, והנפש הזאת יש לה כחות מחולקות שפועלות באלו כחות פעולות מחולקות כמו שבארנו למעלה כמה פעמים... וביאור ענין ג' כחות אלו, כח טבעי הוא הכח שמקבל ההזנה, שהאדם ניזון, ודוחה למותרות... (שפ פרק ד כא, וראה שם עוד)

...והנשמות הם באוצר הנשמות, ואוצר הנשמות הוא בצפון, ולפיכך זמן החיבור הוא בחצי לילה, שאז רוח צפון מנשב כדאיתא בברכות ג', ומביא ראיה שהנשמות מצפון, שנאמר, וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים, והכתוב רוצה לומר, כי הנשמות הם באוצר, ולפיכך אמר וצפונך תמלא בטנם, רוצה לומר מן אוצר שלך, וכל דבר שהוא באוצר הוא בצפון, שנקרא צפון בשביל כך שהדברים שבאים משם צפונים... (דרשה לשבת הגדול)

ובפרק חלק, קטן אימתי בא לעולם הבא, וסבר רבינא משעה שנזרע, ואף כי אין הנשמה בזרע, רק כי יש כח בהזרע לקבל הנשמה, כאשר מבטל דבר זה הוא נקרא שופך דם, שהוא מבטל הנשמה אשר הוכנה שתנתן בזרע, ואפילו להנך דפליגי התם, שאין בא לעולם הבא משעה שנזרע, מכל מקום לפי דברי הכל שנחשב משחית הזרע, כאלו שופך דם, היא הנשמה שראויה אל הזרע בזה... (נתיב הפרישות פרק ג)

ואמר ונר דלוק על ראשו, כי הנשמה עדיין אינה מוטבעת לגמרי בגוף, אף כי הנשמה נתנה באדם מיד כאשר הוא בבטן אמו, אבל שתהיה מוטבעת בגוף, אינה מוטבעת בגוף עד שיוצא לאויר העולם כמו שיתבאר, ומכיון שאין הנשמה מוטבעת בגוף, אז יש לאדם כח נבדל דבק בו, וזהו הנר שהוא על ראשו, רוצה לומר שהוא נבדל ממנו, ובו מביט מסוף העולם עד סופו, כי אין לו מונע מן החומר, שאינו מוטבע בחומר, ולכך כח השכל שיש לו הוא מסוף העולם עד סופו. ומביא ראיה, שהרי האדם כשהוא ישן ואין כלים הגופניים פועלים בעת השינה, שהרי הם שקטים ושלוים, ואין מונע מהם, אז כח המדמה, שהוא כח הנפש פועל, ורואה חלום שהוא חלום אמת בסוף העולם. ולכך קודם שנתנה הנשמה בגוף ואינה מוטבעת בגוף, אין לו מונע מן הגוף, וכח הנפש זכה ובהירה ורואה בו מסוף העולם עד סופו...

ומלמדים אותו כל התורה, דבר זה מבואר בהקדמה, כי כאשר הוא בבטן אמו, ועדיין אין הנשמה מוטבעת בגוף, רק הוא כח נבדל, לכך יש לאדם כח לקבל כל התורה, כי אין מונע לו מן החומר, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכח ממנו כל התורה כולה. גם שם נתבאר כי זהו חבור הנפש המדברת שהוא רוח ממללא עם הגוף, עד שהנפש מוטבעת בחומר, וכאשר הנפש מוטבעת בחומר דבר זה משכח ממנו כל התורה... (נתיב הצדק פרק ג)

מה שהנשמות גנוזות תחת כסא הכבוד, יש לך לדעת, כי הצדיק יש לו קשור כפי מדריגתו אשר אינו יוצא מן הדרך הישר והשווי כלל, רק נשאר בדרך הישר, והוא נקרא דרך האמצעי, ולפיכך ראוים להיות נשמתם תחת כסא הכבוד תחת רגלי השכינה, לא יסורו מאתו ימין ושמאל, והמלאכים נקראים שהם סובבים את כסא כבודו כדרך העבדים אשר סובבים כסא מלכותו, אבל הצדיקים הם תחת כסא כבודו, אשר אותה הנקודה לא תסור מן השי"ת, ולפיכך יש הפרש בין המלאכים ובין הצדיקים, כי המלאכים הם יותר במעלה במה שהם מן העליונים, ומפני זה שייך לומר עליהם שהם סובבים כסא כבודו, אשר הוא במרום, אבל מכל מקום יש להם נגד זה, שהרי כל הסובב דבר אחד הוא נבדל ממנו, אבל נשמת הצדיקים אשר הם תחת כסא כבודו, וראוי שיהיה תחת הכסא ולא סביב הכסא, כי תחת הכסא מורה שאינם מן העליונים ממש, כמו המלאכים, שהם סובבים את הכסא, אבל מכל מקום יש להם מעלה אחרת נגד זה שהם תחת הכסא, והכסא עליהם, עד שאינם נבדלים כלל מן השי"ת, וזהו מעלת הצדיקים, ובודאי דבר זה מעלה עליונה... (חידושי אגדות שבת קנב ב)

אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, כי יש אוצר שמשם באות הנשמות לעולם, ונקרא האוצר, שמשם באים גוף, על שם (שהגוף אינו חשוב כמו הראש), שהנשמות שבאות משם שייכי לעולם הזה... ואף נשמת משה רבינו ע"ה היה מן הגוף, כי יש דברים חשובים גם כן בגוף כמו הלב וכיוצא, ולפיכך אין לתמוה. ואותן הנשמות אינם מוכנים לקבל החשיבות והמעלה, וכאשר יבא המשיח יהיו הנשמות מקבלות חשיבות עליונה, ולכך אמר אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף, שאין הנשמות שבאוצר שנקרא גוף מוכנים אל חשיבות עליון, וזה ידוע למבינים... (שם יבמות ס ב)

של"ה:

וקודם דברים אתעורר בקושיא חזקה, מה זה שתמיד מוזכר בדברי רז"ל חכמי האמת שלשה מעלות בהנשמה, באמרם נפש רוח ונשמה, וכן בזוהר... והלא הם חמשה מעלות, נפש רוח נשמה חיה יחידה, ואין לומר כי מדריגות נפש רוח ונשמה תמיד מתדבקים, ואי אפשר לאגדם לאחד בלתי אחרים, מה שאינו כן בחינות חיה יחידה הם תוספות נשמה יתרה, זה אינו, דבהדיא מבואר בזוהר ויקרא, דאית מאן דזכה בנשמתא ואית מאן דזכה באתערותא דרוח, ואית מאן דלא זכה אלא בנפש. ועיין בפרדס בשער הנשמה, כי יש אינם זוכים אפילו לנפש, ואין בהם רק נפש החיונית הטבעית, שהיא מרכבה אל נפש אלקית, וכשיזכה יזכה אל נפש אלקית, אם יזכה עוד ישפיעו עליו רוח, ואם יזכה עוד ישפיעו עליו נשמה.

ועתה שמעו בני ותחי נפשכם, הנשמה מזיו זוהר כבודו אצולה מן המאורות העליונים כלולה ושם שירש בסוד שם ידו"ד הם ד' מערכות לד' אותיות חכמה בינה תפארת ומלכות, ומערכה החמשית הנעלמת בסוד כתר נרמזה בקוצה של י' כן נמצא במציאות הנשמה... ומתוך כלל המאמר מתבאר, כי הנשמות הם מזיווג תפארת ומלכות, וכאשר יבא בעלמא הכנתו נראה מתוכו כי נשמת הזכר ונשמת הנקיבה הם מיוחדים ותאומים בעיבור אחד, ואי אפשר לצייר נשמת הנקיבה בלא זכר, ונשמת הזכר בלא נקיבה, הטעם מפני שהם ב' כחות ב' ספירות מתייחדות מכח הנקיבה נמשכת נקיבה, ומכח הזכר זכר, ומצאנו הנשמות בין זכר בין נקיבה המתהוות ביחוד תפארת ומלכות... (בית ישראל, ועיין שם עוד)

...כי הענין התרוממות הנשמה ודביקותה בגוף כפי כוונת הבריאה, אם לא היה חוטא אדם הראשון, אז היתה בו בעצם, וכן עתיד להחזירה בו, כי יחזור העולם לשלימותו הראשון, אבל עתה היא בקרבו ולא בו ממש, רק בקרוב היא אתו עמו, כלומר אליו, וזהו שכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכבר כתבו המקובלים אל תקרי עמו בפת"ח אלא עמו בחירק, וכתיב ישרא