נבואה  

(ראה גם: בלעם-נבואה, חזון, יחזקאל, משה-נבואה, נביא)

 

ויצו ה' אלקים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכל תאכל... (בראשית ב טז)

וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלקים אל האדם, ויאמר לו איכה... (שם ג ח)

וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. (שם יב ז)

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. (שם טו א)

ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה, ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל. (שם כ ג)

ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב, ויאמר הנני. (שם מו ב)

ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ויגד משה את דברי העם אל ה'. (שם יט ט)

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. (שם כי יח)

ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. (שם כד י)

והיה בעבר כבודי ושמתיך בנקרת הצור, ושכותי כפי עליך עד עברי. והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. (שם לג כב)

ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. (ויקרא א א)

וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. (במדבר יא יז)

וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה, ויתנבאו במחנה... ויאמר לו משה המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם. (שם שם כח)

ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. (שם יב ו)

ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. (שם כב כ)

ויקר אלקים אל בלעם, ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח. וישם ה' דבר בפי בלעם, ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. (שם כג ד)

פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש. (דברים ה ד)

כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. (שם שם כג)

נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך, אליו תשמעון. (שם יח טו, וראה עוד נביא)

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. (שם לד י)

והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ... ושמואל טרם ידע את ה', וטרם יגלה אליו דבר ה'. (שמואל א ג א)

ויבואו הגבעתה והנה חבל נביאים לקראתו, ותצלח עליו רוח אלקים ויתנבא בתוכם. ויהי כל יודעו מאתמול שלשום ויראו והנה עם נביאים נבא, ויאמר העם איש אל רעהו מה זה היה לבן קיש הגם שאול בנביאים. ויען איש משם ויאמר ומי אביהם, על כן היתה למשל הגם שאול בנביאים. (שם שם י י)

וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד, וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עומד נצב עליהם, ותהי על מלאכי שאול רוח אלקים ויתנבאו גם המה. ויגידו לשאול וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה. ויגידו לשאול וישלח מלאכים אחרים ויתנבאו גם המה, ויוסף שאול וישלח מלאכים שלשים ויתנבאו גם המה. וילך גם הוא הרמתה ויבא עד בור הגדול אשר בשכו, וישאל ויאמר איפה שמואל ודוד, ויאמר הנה בנויות ברמה. וילך שם אל נויות ברמה, ותהי עליו גם הוא רוח אלקים, וילך הלוך ויתנבא עד בואו בנויות ברמה. ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום וכל הלילה, על כן יאמרו הגם שאול בנביאים. (שם שם יט כ)

וישאל שאול בה' ולא ענהו ה', גם בחלומות גם באורים גם בנביאים. (שם שם כח ו)

ויאמר לכן שמע דבר ה', ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד, ויאמר זה בכה וזה אומר בכה. ויצא הרוח ויעמד לפני ה', ויאמר אני אפתנו, ויאמר ה' אליו במה. ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו, ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן. ועתה הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה, וה' דבר עליך רעה. (מלכים ב כב יט)

כי אצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאך. (ישעיה מד ג)

ויהי דבר ה' אלי לאמר. בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרך תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגוים נתתיך. ואמר אהה א-דני אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי. ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי, כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר. אל תירא מפניהם, כי אתך אני להצילך נאם ה'. וישלח ה' את ידו ויגע על פי, ויאמר ה' אלי הנה נתתי דברי בפיך... (ירמיה א ד)

פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום כלה לועג לי כי מדי אדבר אזעק חמס ושוד אקרא, כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום. ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל. (שם כ ז)

הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. לכן הנני על הנביאים נאם ה', מגנבי דברי איש מאת רעהו. הנני על הנביאים נאם ה' הלוקחים לשונם וינאמו נאם... (שם כג כט)

ויאמר אליהם ירמיהו הנביא שמעתי הנני מתפלל אל ה' אלקיכם כדבריכם, והיה כל הדבר אשר יענה ה' אתכם אגיד לכם לא אמנע מכם דבר. והמה אמרו אל ירמיהו יהי ה' בנו לעד אמת ונאמן, אם לא ככל הדבר אשר ישלחך ה' אלקיך אלינו כן נעשה... (שם מב ד)

כה אמר ה' אלקי ישראל עליך ברוך. אמרת אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי, יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי... ואתה אל תבקש לך גדולות אל תבקש, כי הנני מביא רעה על כל בשר נאם ה', ונתתי לך את נפשך לשלל על כל המקומות אשר תלך שם. (שם מה ג)

ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמשה לחודש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלקים... (יחזקאל א א, וראה עוד יחזקאל)

ויהי דבר ה' אלי לאמר. בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני... ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה, הוא בעונו ימות, ואתה את נפשך הצלת... ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח, כי בית מרי המה. ובדברי אותך אפתח את פיך ואמרת אליהם כה אמר א-דני אלקים השמע ישמע והחדל יחדל, כי בית מרי המה. (שם ג יז)

לכן אמור אליהם כה אמר א-דני אלקים השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אותו עוד בישראל, כי אם דבר אליהם קרבו הימים ודבר כל חזון, כי לא יהיה עוד כל חזון שוא ומקסם חלק בתוך בית ישראל. כי אני ה' אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה לא תמשך עוד, כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו נאם א-דני אלקים. ויהי דבר ה' אלי לאמר. בן אדם הנה בית ישראל אומרים החזון אשר הוא חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא. לכן אמור אליהם כה אמר א-דני אלקים לא תמשך עוד כל דברי, אשר אדבר דבר ויעשה נאם א-דני אלקים. (שם יב כב)

ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה. (הושע יב יא)

והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי... (יואל ג א)

ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, האף אין זאת בני ישראל נאום ה'. ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. (עמוס ב יא)

אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. (תהלים עד ט)

כי באחת ידבר אלקים ובשתים לא ישורנה. בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב. אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום, להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה. (איוב לג יד)

וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ואשמע את קול דבריו וכשמעי את קול דבריו ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה... (דניאל י ז)

זהר:

ועל כן בשעה שישראל היו שרוים בארץ, ועבדו עבודת הקב"ה, השכינה היתה צנועה ביניהם ולא יצאה מן הבית לחוץ בגלוי. ומשום זה כל הנביאים שהיו אז באותו זמן לא קבלו נבואה מחוץ למקומה (דהיינו מחוץ לארץ ישראל), כמו שאמרנו, ומשום זה ברח יונה לחוץ מארץ הקדושה, כדי שהנבואה לא תתגלה עליו, ולא יהיה מחויב ללכת בשליחותו של הקב"ה. ואם תאמר הרי אנו רואים שנגלה השכינה בבבל ליחזקאל, שהוא חוצה לארץ, הנה ביארנו, שכתוב היה היה, שהיה אז, מה שלא היה מקודם לכן, מיום שנבנה בית המקדש, ואותה הנבואה לשעה היתה, כדי לנחם את ישראל, כמו שכתוב להלן, וכתוב על נהר כבר, נהר שכבר היה מיום שנברא העולם, והשכינה היתה נגלה עליו תמיד, (היינו מטרם שנבנה בית המקדש), שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן...

תא חזי, כמו שהשכינה אינה מתגלה אלא במקום הראוי לה, כי כן אינה נראית ואינה מתגלה אלא לאיש הראוי לה, שהרי מיום שעלה ברצונו של לוט להתהפך בחטאו, נסתלק רוח הקדש מאברהם, וכשלוט נפרד ממנו, מיד שרה רוח הקדש במקומו, וזהו שכתוב, וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. (לך קפז, ועיין שם עוד)

בכל מקום שכתוב במחזה בתורה, הוא השם שנגלה לאבות, ומי הוא ש-די, שנאמר וארא אל אברהם וגו' בא-ל ש-די, וכמו שאתה אומר, אשר מחזה ש-די יחזה, וזה הוא מראה אשר כל מראות העליונות נראות מתוכה, כמו מראה (של זכוכית), שכל הצורות נראות בה, והכל אחד מראה ומחזה, ואחד הם, אלא שזה תרגום וזה לשון הקודש... מהו הטעם, (שהקב"ה דבר עם אברהם בלשון שלא יכירו בו המלאכים), ומשיב, לפי שאברהם לא היה מהול, והיה ערל אטום בשר, ומשום זה היה הדבור בלשון תרגום, הסתום מהם מהמלאכים, כמו זה, בבלעם שכתוב בו אשר מחזה ש-די יחזה, יחזה, מלה זו היתה סתומה ממלאכי השרת, (שהוא לשון ארמית), כדי שלא יהיה להם פתחון פה, שהקב"ה מדבר עם אותו ערל הטמא, כי מלאכים הקדושים אינם נזקקים ללשון תרגום, ועל כן לא ידעו שהקב"ה מדבר עם אותו ערל הטמא... (שם רפח)

ואמר, מה ההפרש מנבואה לחלום, נבואה היא בעולם של הזכר, שהוא ז"א, וחלום הוא בעולם של הנקבה, שהיא הנוקבא דז"א, ומזה לזה יורדות ששה מדרגות, (כי הנבואה היא בנצח והוד דז"א, והחלום בהוד דנוקבא, ויש ביניהם יסוד דז"א וחג"ת נצח הוד דנוקבא שהם ששה מדרגות). נבואה היא בימין ושמאל, (דהיינו נצח והוד), והחלום הוא בשמאל, (דהיינו בהוד). החלום מתפשט לכמה מדרגות למטה, דהיינו עד המלאך גבריאל, שעל ידו מקבלים הארת החלום, ועל כן החלום הוא בכל העולם, אפילו בחוצה לארץ, אבל על פי מדרגתו רואה האדם, ולפי האדם כך מדרגתו, (אבל נבואה אינה מתפשטת למטה ממלכות דאצילות, אלא מאירה במקומה, דהיינו בנוקבא שהיא מקומו דז"א, שהוא סוד ארץ ישראל, והנביאים מקבלים ממנה, באופן ששורש הנבואה הוא בנצח והוד דז"א, שמתפשט עד הנוקבא, שעל ידה מקבלים הנביאים, ושורש החלום היא בנוקבא, בהוד שלה, ומתפשט עד המלאך גבריאל, שעל ידו מקבלים בני האדם)...

תא חזי, וכי יעקב הקדוש, בחיר שבאבות, נגלה עליו ה' בחלום ובמקום קדוש הזה, (דהיינו בית אל, שהוא בארץ ישראל), שראוי להשראת השכינה, כי לא ראה את ה' אלא בחלום, משיב, אלא יעקב לא היה נשוי באותו זמן, ויצחק היה חי, ועוד לא הגיע זמן שליטתו, ועל כן כתוב בו חלום, ולא מראה בהקיץ. ואם תאמר הרי לאחר שנשא אשה כתוב וארא בחלום, הנה שם המקום גרם, שהיה בחוץ לארץ, בפדן ארם, ויצחק היה חי, ועל כן כתוב בו חלום. ולאחר כך שבא לארץ הקודש עם השבטים, ועקרת הבית נשלמה עמהם, ואם הבנים שמחה, (שהיה שלם עם בת זוגו, והיה בארץ ישראל), כתוב וירא אלקים אל יעקב וגו', וכתוב ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה, כאן לא כתוב בו חלום, כי כבר היה במדרגה אחרת עליונה, והיה ראוי למראה בהקיץ... (ויצא מה, ועיין שם עוד וערך חלום)

רבי שמעון פתח, כמראה הקשת אשר יהיה וגו' מקרא זה למדנו, אבל בא וראה, כי כתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, מה בין משה לשאר נביאי העולם, משה הסתכל באספקלריא המאירה, (שהיא ז"א), שאר הנביאים לא היו מסתכלים אלא באספקלריא שאינה מאירה, (שהיא הנוקבא), משה היה שומע (הנבואה) ועומד על רגליו, וכחו מתגבר, והיה יודע דבר על בוריו, שנאמר ומראה ולא בחידות, שאר הנביאים היו נופלים על פניהם (בשעת הנבואה) ונחלש כחם, ולא היו יכולים לעמוד על בירורו של הדבר, מי גרם להם זה, משום שכתוב, כי נגע בכף ירך יעקב, והוא צולע על ירכו...

וכל אלו הנביאים לא יכלו לעמוד על מה שעתיד הקב"ה לעשות לעשו, חוץ מעובדיה הנביא, שהיה גר שבא מצד עשו, והא עמד על בוריו בענין עשו, ולא נחלש כחו. ועל זה כל שאר הנביאים נחלש כחם, ולא יכלו לעמוד ולקבל דבר על בוריו כראוי, מה הטעם, משום כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, שלקח ושאב כל הכח של הירך, ועל כן נשבר כחו של הירך, ונשאר צולע על ירכו, כי כל נביאי העולם לא יכלו להשיג ולעמוד בו. תא חזי, כל הנביאים חוץ ממשה לא עמדו בכחם כראוי... (וישלח קה, ועיין שם עוד)

ויחלום יוסף חלום, רבי חייא פתח ואמר, ויאמר שמעו נא דברי וגו', בא וראה, כמה מדרגות למדרגות עשה הקב"ה וכולן עומדות זו על זו, מדרגה על מדרגה, זו למעלה מזו, וכולן יונקות אלו מאלו, כראוי, אלו מימין ואלו משמאל, וכולן נתמנו אלו על אלו הכל כראוי להיות. תא חזי, כל נביאי העולם כולם ינקו מבחינה אחת, מתוך ב' מדרגות ידועות, (שהן נצח והוד), ואלו המדרגות היו נראים בתוך מראה שאינה מאירה, (שהיא הנוקבא, שכתוב במראה אליו אתודע, מה היא מראה, הוא כמו שלמדנו, מראה שכל הצבעים נראים בתוכה, (דהיינו ג' הצבעים לבן אדום ירוק, שהם ג' קווין דז"א), וזה הוא מראה שאינה מאירה. בחלום אדבר בו וכו', זה הוא אחד מששים שבנבואה, כמו שבארוה. והוא מדרגה הששית למטה ממדרגת הנבואה, והיא מדרגת גבריאל הממונה על החלום, וכבר למדנו. תא חזי, כל חלום שהוא כראוי בא ממדרגה ההיא, (דהיינו ממלאך גבריאל), ומשום שבא ממלאך, על כן אין לך חלום שלא יתערב עמו דברי שקר, כמו שבארוה, ומשום זה יש מהם שהם אמת, ויש מהם שהם שקר, ואין לך חלום שלא יש בו מצד זה ומצד זה.... (וישב פב וראה עוד חלום)

וירא יעקב כי יש שבר וגו' (הוקשה לו, כיון שנסתלקה ממנו שכינה במכירת יוסף, איך ראה שיש שבר במצרים), רבי חייא פתח ואמר, משא דבר ה' על ישראל וגו', מקרא זה יש להסתכל בו, משא דבר ה', ושואל בכל אלו המקומות שאומר משא, למה משא, ומשיב בכל מקום שהוא על ידן של שאר העמים אומר משא, הוא לטוב, וכל מקום שהוא על ישראל ואומר משא, הוא לרע... משום שמשא הוא מעמסה, כי כביכול מעמסה היא על הקב"ה שלום העמים עובדי כוכבים, וכשנגזר עליהם הדין, מעביר מעל עצמו אותו המעמסה שהיה סובל בשבילם, ועל כן כשנאמר בהם משא, הוא לטוב בכל מקום שהדין נגזר על ישראל, ואומר משא, כביכול הוא מעמסה על הקב"ה להעניש את ישראל, והוא משא, מצד זה ומצד זה הוא משא, (דהיינו הן אם יענישם והן אם לא יענישם הוא משא עליו כביכול, כי אם לא יענישם ישארו בזוהמת החטא). (מקץ פד)

ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, והיא נבואה חשובה, שלא התנבאו כמותה ולא הגיעה לשום איש מן בני הנביאים, אלא לו ולמשה, במשה כתוב, כי לא יראני האדם וחי, וביעקב כתוב, ויחי יעקב, ויחי, נבואה היורדת מן מראה המאירה, (שהוא תפארת), רצה יעקב לומר נבואות על הגליות שיקרו לבניו בארץ כנען, ובכל ארץ אשר גרו בה, מארץ מצרים (כלומר שכל הגלויות נכללות בארץ מצרים, היה לבו נשבר, שכתבו כי יש שבר במצרים, ועל כן הגיע, ויחי יעקב במצרים, ולא היה שמח, כי בארץ ההיא קשרם של העמים... (ויחי ב, ועיין שם עוד)

תנא אמר רבי אבא, הלב רואה, שיעקב שהיה במצרים לא היתה נבואתו נעלה, כי הארץ היתה שנואה. תא חזי, לא זכה לברך את אחד מבניו, ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים, כאשר ברך אותם לכל אחד ואחד, על פי סוד, והסוד הוא, וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר לבניו למה תתראו. תא חזי, שלא נתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמו שכתוב, רדו שמה ושברו וגו'... (שם י, ועיין שם עוד)

...בזמן הראשון היתה הנבואה שורה על בני אדם והיו יודעים ומסתכלים לדעת בכבוד העליון, כיון שנפסק מהם הנבואה היו משתמשים בבת קול, עתה נפסקה הנבואה ונפסקה הבת קול, ואנשים אינם משתמשים אלא בחלום. והחלום מדרגה תחתונה היא מבחוץ, כי למדנו החלום הוא אחד מששים בנבואה, מהו הטעם, משום שבאה ממדרגה הששית למטה, וכבר נתבאר. תא חזי, החלום נראה לכל, משום שהחלום מצד שמאל הוא, (מהוד דנוקבא), ויורד הרבה מדרגות, (עד המלאך גבריאל שממנו מקבלים החלום), ונראה החלום אפילו לרשעים, ואפילו לעכו"ם... (שם תקצב, וראה עוד ערך חלום)

על שגיונות, מהו על שגיונות, על שגיאות היה צריך לומר, אלא שגיונות כמו שאמר שגיון לדוד, (שהוא זמר ושבח), כי מיני תשבחות היו לפני הנביאים להשרות עליהם רוח הנבואה, כמו שאמר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם תוף וחליל וגו', וכתוב, ועתה קחו לי מנגן וגו', וכל שכן חבקוק שהיה צריך יותר מכולם לנחת רוח, ולהמתיק אותו מקום (שהיא הנוקבא, שהיה מקושר בה תחילה, כדי) להמשיך עליו רוח הנבואה, וכן כעין זה כל הנביאים חוץ ממשה שעלה על כל נביאי העולם, אשרי חלקו. (בשלח כד)

אבל בנבואה אין רשות לנביא להסתכל בו בעין השכל, אלא בעינים שהוא מראה וחזיון של העינים, זה שאמר במראה אליו אתודע. ועוד, בחזיון לילה, מראה היא ביום חזיון הוא בלילה, והכל בעינים ולא בעיני השכל של הלב. וב' העינים הן ב' מתווכות של הלב, (שמתווכות בין היצר הרע שבלב לבין האדם), ומשמשים שלו. והוא מלך ביניהם, ומשום זה חכם (הרואה בעיני הלב), הוא טוב מנביא (שרואה בעינים), וכן הוא ב' אזנים הם ב' משמשי הלב... (משפטים תכג)

ובמקרא הזה כתוב, משא דומה, וסוד זה בשש מדרגות הנבואה נאמר לנביאים, במחזה בחזון, בחזיון, בחזות, בדבר, במשא, וכל החמש כוללן, הוא כמי שרואה אחר הכותל הארה ההיא של האור, ומהם כמי שרואה אור השמש מתוך עששית (של זכוכית), אבל משא היא כשהאור מגיע על ידי יגיעה רבה, שהיה קשה הדבר עליו, ולא יכול לגלות אותו, כמו שאמר לשום את משא כל העם הזה עלי, ומשום זה נקרא משא. וכאן כתוב משא דומה, יגיעה גדולה (מחמת שהנבואה) לא היתה יכולה להתגלות, והיא נבואה בחשאי, ועומדת בחשאי. אלי קרוא משעיר, כאן לא נגלה מי אמר, אלי קורא משעיר, אם הקב"ה אם נביא הנאמן. אבל נבואה זו ודאי עומדת בחשאי, תוך סוד האמונה העליונה, ומתוך סוד הסתום, אמר נביא הנאמן, אשר לו היה קורא הקול של סוד האמונה... (תרומה פ, ועיין שם עוד)

אמר ההוא ינוקא, והרי ביום הזה התחיל התעוררות זו, שהרי ביום הזה, דם רב נשפך בעולם אמר לו רבי חייא מאין יודע זה ילד הזה, אמר רבי שמעון, לפעמים נופל נבואה בפיהם של ילדים ומתנבאים יותר מנביא, אמר אותו הילד, וכי פלא הוא שתהיה נבואה לילדים, והרי מקרא שלם הוא, מאין זה, שכתוב וכל בניך למודי ה', הם ודאי למוד ה', דהיינו בחינת נצח והוד), הנקראים למודי ה', שהנבואה יוצאת מהם, מה שאין כן לכל העולם אלא לישראל לבד, שכתוב בהם, וכל בניך למודי ה'... (שם תתד)

...אלא ודאי כן הוא, מלפני (דהיינו מקודם השכינה), כי רוח נבואה אינה באה מן השכינה, אלא מלפני (דהיינו מקודם השכינה), שהם ב' מדרגות של הנביאים, (שהם נצח והוד), השורים על השכינה, וממקום ההוא היה מתיירא להיות שם בארץ הקדושה, (שלא תחול עליו הנבואה), ועל כן נאמר מלפני, כי מלפני ה' הוא בורח, ולא לפני ה', (שהיה פירושו מן השכינה)... (שם תתכב, ועיין שם עוד)

היכל הראשון, (היינו יסוד ומלכות שהוא ראשון ממטה למעלה), הוא התחלה באמונה, (כלומר שהיכל זה הוא המלכות דהיכלות, הנקראת אמונה), וזה הוא התחלה לסוד האמונה, (דהיינו התחלה לסוד המלכות דאצילות), ובמדרגת הראיה שבאמונה, דהיינו המדרגות הארת החכמה שבה שנקראת ראיה). נביאי האמת היו רואים מתוך המראה שאינה מאירה הזו, (שהיא המלכות), ובשביל שזה (ההיכל) הוא התחלה לאמונה, (דהיינו התחלה למלכות דאצילות כנ"ל), כתוב תחלת דבר ה' בהושע, שראה מתוך המדרגה הזו... (פקודי תעח, ועיין שם עוד)

ממקום זה יונקים כל אלו בעלי החכמה העומדים לדעת במראה, או בסוד החלום, משום שהנביאים יונקים מלמעלה, (מן נצח והוד דז"א ואצילות), ואלו בעל החלום ומראה יונקים מכאן, (מהיכל הוד), וכשמתחבר מקום זה (היכל הוד) במקום שלמעלה, (בנצח והוד דז"א), אז יונקים הנביאים מלמעלה וממטה בקשר אחד, ומשום זה יש משל בדברי הנביאים שאין נבואתם מצוחצחת כראוי, כמו שהיה במשה, שהיה צחצוח בנבואתו לגמרי, משום שהאור יצא מלמעלה, מבינה, מהמקום שכל האורות יוצאים משם, ומגיע למדרגתו, (שהוא ת"ת דאצילות), ומשם ינק משה נבואתו והאיר, מה שלא היה כזה לשום אדם, ולכל שאר הנביאים, ואלו בעלי החלום ובעלי המראה, כולם יונקים ממקום זה שלמטה מהיכל הוד, בלי החבור (דנצח והוד דז"א) שלמעלה, ועל ידי מדרגה אחרת תחתונה ממנו, (דהיינו המלכות), שהיא מבחוץ, (דהיינו בהיכל הראשון).

כמו במדרגת הנביאים שלמעלה, (המקבלים מנצח והוד דז"א), אין הנביאים רואים אותו (מנצח והוד דז"א), אלא על ידי מדרגה אחרת תחתונה, (שהיא המלכות דאצילות), אף כאן אלו בעלי החלום והמראה, שמדרגת יניקתם היא למעלה במדרגה זו התחתונה, (דהיינו בהיכל הוד), אבל אינה מתגלה להם אלא על ידי מדרגה אחרת שמבחוץ (להיכל זה, שהיא המלכות שבהיכל הא') שהיא תחתונה ממנו. משום שהדבר יוצא מהיכל הזה, (היכל הוד), והדבר מגיע עד הממונה העומד על שער ההיכל הזה, ומשם לממונה אחר שתחת ידיו, וכן עד כולם, (דהיינו עד שמגיע אל המלכות שבהיכל הא'), אשר כמה הם שלוקחים דבר ההוא ומתערבים בה, ועל כן כשמגיע הדבר אל האדם, כמה הם שנתערבו (בדבר), ועל כן אין הדבר מצוחצח כראוי... (שם תקלג, ועיין שם עוד)

וכל אלו בעלי המראה יונקים מכאן, (מהיכלות נוגה וזוהר הכלולים בהיכלות דמלכות) למעלה, (בנצח והוד דז"א), נבואה, וכאן (במלכות) מראה, ועל כן הוא זה כעין זה וזה כעין זה, (שהנבואה היא כעין מראה, והמראה כעין נבואה), וכשמתחברים זה עם זה, (דהיינו הנצח עם ההוד, שהם נוגה וזוהר), אז שולט על מקום הזה השם הקדוש שנקרא צב-אות, משום שכל אלו צבאות הקדושים עומדים כאן כולם, וכולם נקראים מצד הנבואה, כי מראה וחלום הם מצד הנבואה. (שם תשל)

ובקרבנות קל וחומר מנביאים, שאף על פי שהתורה היא שם הוי"ה, שהנבואה נאמרה בה, רוח הויה תניחנו, עם כל זה אין כל בעלי תורה שוים, ואין כל הנביאים שוים, שיש נביאים שהנבואה שלהם היא בלבושי המלך, (דהיינו בעולם היצירה, שנקרא לבוש), וכך הוא, בתורה שבעל פה, (שיש בה) כמה בעלי ספקות ותרוצים שהם בלבוש המלך, (שהוא יצירה). ויש נביאים אחרים שעולים יותר (בנבואתם), באברים דגוף המלך, (דהיינו במדרגות של עולם הבריאה שנקרא גוף), שנאמר בהם ואראה, וראיתי, שהנבואה היא במראה העינים, (שהן חכמה, וכן) ה' שמעתי שמעך יראתי, שהיא בשמיעה, (דהיינו בינה), יחזקאל הסתכלותו ונביאותו מעינים, חבקוק מאזנים בשמיעה, ומשום זה ראה יחזקאל, כל אלו המראות של המרכבה, בראית עין השכל, חבקוק בשמיעה, (שאמר ה' שמעתי שמעך יראתי וגו'), ויש נבואה שהנבואה היא בפה, (שהוא במלכות), זה שאמר ויגע על פי, נבואה אחרת היא מרוח של החוטם, (שהוא ת"ת) זה שאמר ותבא בי הרוח, ויש שנבואותו ביד, (שהוא גבורה), שזה שאמר וביד הנביאים אדמה, (וכל אלו המדרגות הן בעולם הבריאה), ויש אחרים לפנים בחיי המלך, (דהיינו בעולם האצילות), ואחרים לפני ולפנים, (דהיינו בבינה דאצילות). (בהר מא)

תא חזי, כל הנביאים ונביאים שהקב"ה הקים לישראל כולם נגלה הקב"ה עליהם במדרגות עליונות קדושות, וראו זיו יקר הקדוש של המלך ממקום עליון, אבל לא קרוב כמשה, שהיה קרוב למלך יותר מכולם, כי חלקו היה מאושר יותר מכל בני העולם, שעליו כתוב, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, ושאר הנביאים היו רואים ממקום רחוק, כמו שאתה אומר מרחוק ה' נראה לי. (שלח שי)

עצות מרחוק, קרא תחילה לזה פלא, (לא אמר שם עצות מרחוק), וכאן אמר פלא עצות מרחוק, (מהו השינוי, ומשיב), אלא שם היה צריך למנות ששה קצוות למדרגות עליונות, (ועל כן) אומר פלא יועץ א-ל גבור אבי עד שר שלום, (א-ל הוא חסד, גבור גבורה, אבי ת"ת, עד נצח, שר הוד, שלום יסוד), וכאן אינו בא למנות חשבון (המדרגות. שואל) אבל עצות מרחוק מה הן, שהם ב' בדי ערבות, (שהם נצח והוד, ונקראים עצות), משום שכל העצות של הנביאים באות משם, הם נקראים עצות מרחוק, כי הנביאים מקבלים מנצח והוד... 

אמר רבי שמעון, אלעזר, כל דבריו של בלעם הרשע קשים הם, והרי העמידו החברים, שכתוב ולא קם נביא עוד כמשה, ואמרו, בישראל לא קם, אבל באומות קם, ומי הוא, בלעם, וכבר העמדנו הדברים, משה אין כמוהו בכתרים עליונים, בלעם אין כמהו בכתרים התחתונים, זה בצד הקדושה, וזה בצד השמאל, ואם כל זה היה בידו, וכל כך חזק בחכמה, איש שהיה משבח את עצמו בכח גדול, שכתוב ואנכי אקרה כה, (שפירושו שאמר) אעקר את כה, (שהיא המלכות) מכאן, איך יכלו להרג אותו... (בלק קס, וראה עוד בלעם-נבואה)

כה אמר ה', מהו השינוי שבכל מקום בנביאים כתוב כה אמר ה' ובמשה לא כתוב כך, אלא זה הדבר, ומשיב, אלא משה שהיתה נבואתו מתוך מראה המאירה למעלה, (שהוא ז"א), לא כתוב בו כה, (שהיא המלכות הנקראת כה), אבל שאר הנביאים, שהיו מתנבאים מתוך מראה שאינה מאירה, (שהיא המלכות הנקראת כה), התנבאו מתוך כה. (שם רמח)

אמר לו רעיא מהימנא, מאור קדוש, הנני להתקיף הדברים שלך, (שאמרת שמראה היא בינה), מראה היא לימין, כי תחשוב (הגימטריא) של במראה, שנאמר במראה אליו אתודע, ותמצא שהוא (בגימטריא רמ"ח), העולה בגימטריא אברהם, (שהוא חסד, שזה ראיה שבמראה הוא חסד דז"א ולא של בינה), אמר לו המאור הקדוש, מתחילה נראה לך מראה ההוא שנאמר בו, במראה אליו אתודע, (שהוא בינה), ואחר אמרת אסורה ואראה את המראה הגדול הזה, (דהיינו בינה), שנזכר בו חמש פעמים הסנה, (דהיינו כנגד ה' אורות הימין שבבינה, המאירים ה' פעמים סנה שהם ה' דינים שבה, והם מתהפכים לרחמים כמו בינה, ועל כן לא יבער הסנה כנ"ל), ועתה נגלה לך שוב מראה הזו ברמ"ח מצות עשה, שהם בה' חומשי תורה, (דהיינו ה' אורות דחסד דז"א שנקרא תורה). קם רעיא מהימנא ונשק אותו וברכו, וצריכים לדעת שיש ב' מראות, מראה המאירה היא ז"א, וכן בינה, כמו שאומר כאן, ומראה שאינה מאירה היא מלכות. אמר לו (רעיא מהימנא), מאור קדוש, מראה זו פעמים היא באות ה', המראה הגדול, ופעמים היא באות ב', במראה אליו אתודע, ולפעמים במ' ממראה מתניו ולמטה, ולפעמים בכ' כמראה אדם עליו, ולפעמים בו' ומראה כבוד ה', ולפעמים למראה, ולא היה צריך תוספת אות כלל, חוץ מן ב' במראה, אלא ודאי מראה הזו כלולה מעשר ספירות, וכל אות מראה על ספירה שלה, דהיינו כמראה באות כ', מראה על ספירת הכתר, וכך שאר אותיות כל אחת מראה על ספירה שלה, ואין צריך להאריך כאן, ולחכם ברמז.

וכמה חזיונות יש לה, וכן כמה דמיונות ומראות יש לה, והכל נודע בעין השכל שבלב, (שהוא המלכות), ואינו כדמיון שבעין, זה שאמר ואל מי תדמיוני ואשוה, ואל מי תדמיון א-ל. ויש חזיונות כמו החוזים בכוכבים, (שהם מסטרא אחרא), אבל חזיון של נבואה היא כחזיון לילה, (שהיא מלכות הנקראת לילה, ולא בספירות העליונות ממנה)...

אמר מאור הקדוש, היינו מה שאמרתי, שעתה בהתורה נגלה לך הקב"ה ושכינתו. וזה הוא (שכתוב) הוי"ה במראה אליו אתודע, במראה, היינו אמא עלאה, אתודע, (היינו שהיא נודעה) לך בדעת, שהוא בן י"ה, (דהיינו ז"א, שהוא ו' דהוי"ה), בחלום אדבר בו, היינו ה' אחרונה, (שהיא השכינה).

החלום הוא בסתימת העינים, (דהיינו מלכות), ומשום זה נקראת מראה שאינה מאירה, נבואה בת יחידה, (שהיא מלכות), דהיינו בת עין. ב' כנפי העין הם נצח והוד, והמראה של הנבואה אינה נראית אלא בהם, (בנצח והוד), כשהם פתוחים היא מראה בהקיץ, וכשהם סגורים היא מראה בחלום... (תצא צא, ועיין שם עוד)

...וזה הוא סוד שנקרא חשמל, שהנביא צריך לראות לפנים ממנו, ולדעת ולהסתכל בצחות הלב והעין היא סגורה יותר מהכל, ולו שיוכל לעמוד בו, וכל מה שהסתכל (יחזקאל) לראות ולדעת כל זה הוא במראה שאינה מאירה, (שהיא המלכות), אבל במראה המאירה, (שהיא ז"א) לא זכה נביא להסתכל, חוץ ממשה הנביא הנאמן, שכל מפתחות הבית בידו, שאר הנביאים כשהגיעו לחשמל הזה להסתכל בפנים, הרעיונות נבהלו, והלב לא שקט, ויוצאים מכל רעיונות הגוף, אז לא ראו לפנים מה שראו, בלחש. (זהר חדש יתרו שמב)

ויהי בימי שפוט השופטים, רבי חלקיה ברבי אלעזר פתח המקרא שכתוב, מרחוק ה' נראה לי וגו', כי כשהקב"ה מדבר עם הנביאים אינו נגלה עליהם אלא מרחוק, ועל כן רואים דמות דברים כאדם העומד ממרחק, חוץ ממשה. שאמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא מתוך מראה שאינה מאירה, משה נתנבא מתוך מראה המאירה, שאר הנביאים מרחוק, ומשה מקרוב, שנאמר לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, דהיינו נאמן הוא בבית המלך, קרוב הוא למלך, ואם תאמר כיון שכל הנביאים נתנבאו מרחוק, אין אהבתו של מקום עליהם, כתוב מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. אמר רבי חנינא יש רחוק ונתקרב, וקרוב ונתרחק. יש רחוק ונתקרב, שכתוב ממרחק תביא לחמה, (שנאמר על המלכות, שמשמע שאחר שהביאה הלחם היא בקרוב), קרוב ונתרחק שכתוב, מרחוק ה' נראה לי, (שמשמע שעתה נראה מרחוק, ומקודם היה בקרוב, ומשיב), זה שהוא קרוב (בב' המקראות), היינו לנביאים, וזה שהוא רחוק (בב' המקראות), היינו למלכים המקבלים מן המלכות. רבי אליעזר אומר להיפך, קרוב למלכים, (המקבלים ממלכות), ורחוק לנביאים, הרואים דמיונות של מעלה כמין גוף.

רבי חלקיה אומר, כשהנביאים רואים באור צח, בידוע שהעולם נידון לטוב, וכשרואים בחשיכה, נידון לנקמה. ואז פתח הכתוב, ויהי בימי שפוט השופטים, פורענות, פירושו נקמות, כי תרגום נקמה הוא פורענותא. (שם רות צב)

וחשכו הרואות בארובות, אלו הם הנביאים והצופים שהיו רואים בנבואה וברוח הקודש... (שם איכה צב)

מכילתא:

אם תאמר דן אנכי מן הנביאים, שנדבר עמהם בחוצה לארץ, אף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ, לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות, שנאמר כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה וגו', ויש תקוה לאחריתך נאם ה' וגו', ואף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עמהם אלא במקום טהור, של מים, שנאמר ואני הייתי אל אובל אולי (דניאל ח')... ויש אומרים נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוצה לארץ, שנאמר היה היה דבר ה', היה שנדבר עמו בארץ, היה שנדבר עמו חוצה לארץ. רבי אלעזר בן צדוק אומר, הרי הוא אומר קום צא אל הבקעה (יחזקאל ג') מגיד שהבקעה כשרה, תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה וגו' (יונה א'), וכי מלפני ה' הוא בורח, והלא כבר נאמר אנה אלך מרוחך וגו' (תהלים קל"ט), עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ וגו' (משלי ט"ו)... אלא אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... (בא פרשה א, יב)

...רבי עקיבא אומר, לאמר, צא ואמור להם, שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל ל"ח שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עמו, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, וידבר ה' אלי לאמר. אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו, ולא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כולם לא דבר אלא בזכות ישראל, שנאמר ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם, וכתיב ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ה' וגו' (יחזקאל ג')... וכן אתה מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני המקום, אמרתי אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי (ירמיה מ"ה), נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים... יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי וגו' ואין מנוחה אלא נבואה, שנאמר ותנח עליהם הרוח... בא וראה מה המקום משיבו, כה תאמר אליו, כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס וגו' ואתה תבקש לך גדולות, ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר ספרה נא לי את כל הגדולות וגו' (מ"ב ח')... אמר, ברוך בן נריה, אם אין כרם אין סייג, אם אין צאן אין רועה, מפני מה, כי הנני מביא רעה אל כל בשר, ונתתי נפשך לך לשלל, אל המקום אשר תלך שם, הא בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכותן של ישראל. (שם)

זה א-לי ואנוהו, רבי אליעזר אומר, אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל הנביאים, שנאמר בהם וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב)... אבל כשנגלה הקב"ה על הים לא שאל אחד מהם לשאול אי זהו המלך, אבל כשראוהו הכירוהו, ופתחו כולן ואמרו זה א-לי ואנוהו. (בשלח-שירה פרשה ג, יד)

...מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם המקום נביאים, שנאמר נביא אקים להם (דברים י"ח), נביא עתיד אני להעמיד מהם, אלא שקדמו הם בזכות, שנאמר ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו. (יתרו-בחודש פרשה ט, כ)

ספרי:

זה הדבר, מגיד כשם שנתנבא משה בכה אמר, כך נתנבאו נביאים בכה אמר, ומוסיף משה זה הדבר. (מטות קנג)

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, מה משה בכה, אף נביאים בכה, ומה משה אמר מקצת וקיים, אף נביאים אמרו מקצת וקיימו מקצת, ומה משה אמר כלל ופרט, אף נביאים אמרו כלל ופרט, כי מה משה בן שמונים ובן עמרם, אף שאר הנביאים כך, תלמוד לומר נביא מכל מקום. או חולם חלום, מכלל שנאמר למשה פה אל פה אדבר בו, יכול שאר הנביאים כך, תלמוד לומר או חולם חלום, מכלל שנאמר למשה פה אל פה אדבר בו, יכול שאר הנביאים כך, תלמוד לומר או חולם חלום, בקרבך, לרבות האשה. (ראה פג)

ככל אשר שאלת מעם ה' אלקיך בחורב, בזו זכו שעמדו להם נביאים, דכתיב לא אוסיף לשמע את קול ה' אלקי, ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו, כוונו לדעת. נביא אקים, הא למדת שבשכר יראה זכו שעמדו להם נביאים, ונתתי דברי בפיו, דברי בפיו אני נותן, אבל איני מדבר עמו פנים בפנים, מיכן ואילך הוי יודע היאך רוח הקודש ניתנת בפי הנביאים. ודבר אליהם, שלא להשיב את התורגמן, את כל אשר אצונו, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון... (שופטים קעו)

תלמוד בבלי:

אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך. אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך. (ברכות לד ב)

אמר רבי יוחנן השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה. (שם נה ב)

דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה. (שם צב א)

אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן... אמר רבי יהודה אמר רב כל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו... מדבורה, דכתיב חדלו פרזון בישראל חדלו, עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו', וכתיב עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו'... ריש לקיש אמר, כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו... מאלישע, דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וגו', וכתיב ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. (פסחים סו א וב)

כדתניא, משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול. (יומא ט ב)

...ואף על פי שגזרת נביא חוזרת, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, שנאמר במשפט האורים... מיתיבי, כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו... (שם עג ב)

אמר רבי אבא בר כהנא, גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב. תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש... (מגילה יד א)

כדתניא, כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. (יבמות מט ב)

ותחל רוח ה' וגו' אמר רבי חמא ברבי חנינא חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב יהי דן נחש עלי דרך. (סוטה ט ב)

היליכי את הילד הזה, אמר רבי חמא ברבי חנינא מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה, היליכי, הא שליכי... אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב, מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה, בתי נתקיימה נבואתיך... והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו, לידע מה יהא בסוף נבואתה. (סוטה יב ב)

אמר רב אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים, אטו חכם לאו נביא הוא, הכי קאמר, אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול... אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתנוקות, לשוטים מאי היא, כי הא דמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא דמחוזא, שמעיה לההוא שוטה דקאמר ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא טביומי חתים, אמר מאן חתים טביומי ברבנן, אנא, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא, קם אתא, אדאתא אימנו רבנן לאותיביה לרב אחא מדפתי ברישא, כיון דשמעי דאתא שדור זוגא דרבנן לאמלוכי ביה... תנוקת מאי היא, כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה, הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא אמר לה מאן מינייהו בעית, אמרה ליה תרווייהו, אמר רבא ואנא בתרא. (בבא בתרא יב א וב)

וכולהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה, לבר מיש אומרים דאי סלקא דעתך מאומות העולם הוה, בתר דשכיב משה מי שראי שכינה על עובדי כוכבים, והא אמר מר, בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך. (שם טו ב)

רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה, אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם, שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו... (שם יז א)

תנו רבנן, משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו, ונתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן... (סנהדרין יא א)

חזון עובדיהו כה אמר ה' אלקים לאדום וגו', מאי שנא עובדיה לאדום, אמר רבי יצחק אמר הקב"ה יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם. (שם לט ב)

דאמר רבי יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד... הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי... ונביא שעבר על דברי עצמו, כגון עדו הנביא דכתיב גם כן צוה אותי, וכתיב ויאמר לו גם אני נביא כמותך... תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה, אמר ליה מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי, מאן מתרי ביה, אמר אביי חבריה נביאי, מנא ידעי, אמר אביי דכתיב כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו, ודילמא הדרי ביה, אם איתא דהדרי ביה אודועי הוו מודעי לכלהו נביאי... והא מיכה דלא יהיב ליה אות ואיענש, היכא דמוחזק שאני, דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק... (שפ פט א וב)

אמר רבי יוסי בר חנינא ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום, משה אמר וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, בא עמוס וביטלה, שנאמר חדל נא, מי יקום יעקב וגו', וכתיב ניחם ה' על זאת וגו'. משה אמר ובגוים ההם לא תרגיע, בא ירמיה ואמר הלוך להרגיעו ישראל. משה אמר פוקד עון אבות על בנים, בא יחזקאל וביטלה, הנפש החוטאת היא תמות. משה אמר ואבדתם בגוים, בא ישעיהו ואמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'... אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב, לכן בגללכם ציון תחרש וגו', בזכריה כתיב, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. (מכות כד א וב)

תלמוד ירושלמי:

א"ר יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקודש, על שם ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה... אמר רבי יונה, יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח, מאי טעמא, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים... (סוכה כב ב, וראה שם עוד וערך נביא)

פרקי דרבי אליעזר:

לכל הנביאים היה נראה בחזון הלילה, ולאברהם בחזון ובמראה, בחזון מניין, שנאמר במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך... ובמראה מנין, שנאמר וירא אליו ה'. (פרק כח)

מדרש רבה:

רב אמר שלש תרדמות הן, תרדמת שינה ותרדמת נבואה ותרדמת מרמייטה... תרדמת נבואה ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם. (בראשית יז ו)

רבי חנינא בר יצחק אמר ג' נובלות הן, נובלת מיתה שינה, נובלת נבואה חלום... (שם שם ז)

אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה, שנאמר (דניאל ח') ואשמע קול אדם בין אולי, אמר רבי יהודה ברבי סימון אית לן קריה אוחרן דמחוור יתר מן דין, שנאמר (יחזקאל א') ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. (שם כז א)

עשרה לשונות נקראת נבואה, חזון, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה, חידה, ואיזו קשה שבכולן, רבי אליעזר אומר חזון, שנאמר (ישעיה כ"א) חזות קשה הוגד לי, רבי יוחנן אמר דבור, שנאמר (בראשית מ"ב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, רבנן אמרי משא, כמשמעו, שנאמר (תהלים ל"ח) כמשא כבד יכבדו ממני. גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון, שנאמר היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. (שם מד ז)

ויבא אלקים וגו' בחלום הלילה, אמר רבי יוסי, אין הקב"ה נגלה על נביאי עכו"ם אלא בשעה שדרך בני אדם לפרוש זה מזה, הדא הוא דכתיב (איוב ד') בשעפים מחזיונות לילה, ואלי דבר יגונב וגו', מה בין נביאי ישראל לנביאי עכו"ם, רבי חנינא בר פפא ורבנן, רבי חנינא בר פפא אמר משל למלך שהיה נתון הוא ואוהבו בטרקלין ווילון מונח ביניהם, כל זמן שהיה רוצה לדבר עם אוהבו היה קופל את הוילון ומדבר עמו, אבל לנביאי עכו"ם אינו מקפל אותו, אלא מדבר עמהם מאחרי הוילון. ורבנן אמרי, למלך שהיה לו אשה ופלגש, כשהוא הולך אצל אשתו הוא הולך בפרהסיא, וכשהוא הולך אצל פלגשו הולך במטמוניות, כך אין הקב"ה נגלה על נביאי עכו"ם אלא בלילה, (במדבר כ"ב) ויבא אלקים אל בלעם לילה... מה בין נביאי ישראל לנביאי עכו"ם, רבי חמא ברבי חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי, רבי חמא אמר אין הקב"ה נגלה על נביאי עכו"ם אלא בחצי דבור, הדא מה דכתיב (במדבר כ"ג) ויקר אלקים אל בלעם, אמר רבי יששכר דכפר מנדי אין הלשון הזה ויקר אלא לשון טומאה, הדא מה דכתיב (דברים כ"ג) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, אבל נביאי ישראל בדבור שלם, בלשון חיבה, בלשון קדושה, בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו', אמר רבי יוסי בן ביבא (משלי ט"ו) רחוק ה' מרשעים אלו נביאי עכו"ם, ותפלת צדיקים ישמע אלו נביאי ישראל. (שם נב ז)

וירא אלקים אל יעקב עוד, רבי יוסי ברבי חנינה אמר עוד כבראשונה, מה ראשונה על ידי מלאך, אף השניה על ידי מלאך, אמר רבי ברכיה עוד איני מיחד שמי על בריה אלא עליך ולא על אחר, שנאמר (שמות ז') וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, ולא אחר עמם. אמר רבי יודן עוד פעם אחרת אני נגלה עליך, ויברך אותו. (שם פב ד)

דבר אחר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אמר רבי יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל, (דברים כ"ט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן, אלא עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש, שלא נאמרה בהם עמידה, אף על פי שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו. וכן הוא אומר משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי (מלאכי א'), בימי מלאכי לא נאמר, אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות. וכן ישעיה אמר (ישעיה מ"ח) מעת היותה שם אני אמר, אמר ישעיה, מיום שנתנה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא (שם) ועתה ה' אלקים שלחני ורוחו, ועד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות, ולא כל הנביאים קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני... (שמות כח ד)

דבר אחר סרו מהר, רבי יונה בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, כל נביא שהיה עומד היה אומר נביאותו של חבירו, ולמה היה אומר דבר חבירו לברר נביאותו, ורבי יהושע בן לוי אומר, לנבואתו הוא נזקק, חוץ ממשה, שאמר כל דברי הנביאים ושלו, וכל שהיה מתנבא מעין נבואתו של משה היה, וכל הדברות הוא אומר חוץ משנים שהקב"ה אמרן לישראל מפיו... (שם מב ז)

רבי אבין בשם רבי ברכיה סבא פתח, אז דברת בחזון לחסידיך וגו', מדבר באברהם, שנדבר עמו בדיבור ובחזון, הדא הוא דכתיב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר... דבר אחר אז דברת בחזון לחסידך, מדבר בדוד שנדבר עמו בחזון ובדיבור, הדא הוא דכתיב ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, כן דבר נתן אל דוד... דבר אחר אז דברת בחזון מדבר במשה, שנדבר עמו בדבור ובחזון, שנאמר פה אל פה אדבר בו וגו'... כל ישראל עומדים לפני הר סיני, ואומרים אם יוספים אנחנו לשמע, ומשה שומע קול הדבור עצמו וחיה, תדע לך שהוא כן, שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה, שנאמר ויקרא אל משה, הרימותי בחור מעם, לולי משה בחירו. (ויקרא א ד)

אמר רבי יהושע בן לוי, אלו היו אומות העולם יודעים מה אהל מועד יפה להן, היו מקיפין אותו אהליות וקסטריות, את מוצא שעד לא הוקם המשכן היו אומות העולם שומעים קול הדבור ונתרזים מתוך פניקטיהון, הדא הוא דכתיב, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים וגו'. אמר רבי סימון דו פרצופין היה הדבור יוצא, חיים לישראל וסם המות לאומות העולם, הדא הוא דכתיב, כאשר שמעת אתה ויחי, את שמעת וחיית, ואומות העולם שומעים ומתים... (שם שם יא)

אמר רבי יצחק, עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם, משהוקם המשכן נסתלקה מביניהם, שנאמר אחזתיו ולא ארפנו, אמרו לו הרי בלעם מתנבא, אמר להם לטובתן של ישראל נתנבא, מי מנה עפר יעקב... (שם שם יב)

מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, רבי חמא ברבי חנינא ורבי יששכר דכפר מנדו, רבי חמא בר חנינא אמר, אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בחצי דבור, כמה דתימר ויקרא אלקים אל בלעם, אבל נביאי ישראל בדבור שלם, שנאמר ויקרא אל משה, ורבי יששכר דכפר מנדו אמר, כך יהא שכרן, אין לשון ויקרא אלא לשון טומאה, כמה דתימר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, אבל נביאי ישראל בלשון קדושה, בלשון טהרה, בלשון ברור, בלשון שמלאכי השרת מקלסין בו להקב"ה, כמה דתימר וקרא זה אל זה ואמר.

אמר רבי אלעאי בר מנחם, כתיב רחוק ה' מרשעים, וכתיב ותפלת צדיקים ישמע, רחוק מרשעים אלו נביאי אומות העולם, ותפלת צדיקים ישמע, אלו נביאי ישראל, אתה מוצא שאין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא כאדם שבא מארץ רחוקה, כמה דתימר מארץ רחוקה באו אלי, אבל נביאי ישראל מיד ויקרא... (שם שם יג)

מה בין משה לכל הנביאים, רבי יהודה ברבי אלעאי ורבנן, רבי יהודה אומר, מתוך תשע איספקלריות היו הנביאים רואים, הדא הוא דכתיב, וכמראה המראה אשר ראיתי וגו', ומשה ראה מתוך איספקלריא אחת, שנאמר ומראה ולא בחידות. רבנן אמרין, כל הנביאים ראו מתוך איספקלריא מלוכלכת, הדא הוא דכתיב, ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, משה ראה מתוך איספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב ותמונת ה' יביט, רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר משל למלך שנגלה על בן ביתו באיקונין שלו, לפי שבעולם הזה שכינה נגלת על היחידים, אבל לעתיד לבא ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר, (שם שם יד)

דבר אחר לעשות לרוח משקל, אמר רבי אחא, אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל, יש שמתנבא ספר אחד, ויש שנים, אמר רבי סימון, ב' דברים נתנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר, ונטפלו בישעיה, ואלו הן וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים, וחברו, ומים תכן במדה. (שם טו ב)

ובבא משה וגו', תני (דברים ל"ד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר, אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה, ואיזה נביא היה להם כמשה, זה בלעם בן בעור, אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, ג' מדות היו ביד משה מה שלא היו ביד בלעם, משה היה מדבר עמו עומד, שנאמר (שם ה') ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך וגו', ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל, שנאמר (במדבר כ"ג) נופל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה, שנאמר (שם י"ב) פה אל פה אדבר בו, ובבלעם כתיב נאם שומע אמרי א-ל, שלא היה מדבר עמו פה אל פה. משה היה מדבר עמו פנים בפנים, שנאמר (שמות ל"ג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים, כמו דכתיב, (במדבר כ"ג) וישא משלו ויאמר וגו'. ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה, משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר נאם שומע אמרי א-ל אשר מחזה ש-די יחזה. משה לא היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו, שנאמר ויודע דעת עליון... משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, מיד וישמע את הקול מדבר אליו... (שם יד לד, וראה עוד בלעם-נבואה, משה-נבואה)

אמר הקב"ה, בעולם הזה נתנבאו יחידים, ולעולם הבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר (יואל ג') והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם וגו'... (שם טו יט)

אמר רבי יודן גדול כוחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר (דניאל ח') ואשמע קול אדם בין אולי... (שם יט ג)

את מוצא שכל הנבואות הקשות והרעות שנתנבא עליהם ירמיהו לא באו עליהם אלא לאחר חורבן בית המקדש. (איכה פתיחתא כג)

ג' נתנבאו בלשון איכה, משה, ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי, ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד. (שם א א)

רבי שמעון בן לקיש אומר, טובה היתה הסרת טבעתו של אחשורוש על ישראל במדי מס' רבוא נביאים שנתנבאו בימי אליהו, למה, שבזה היתה גאולה, ובזה לא היתה גאולה. ורבנן אמרי טובה היתה מגילת קינות על ישראל, ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפוכי שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש, הדא הוא דכתיב תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום גילה על חטאותיך. (שם ד כז)

דבר אחר, דברי קהלת בן דוד, ג' נביאים על ידי שהיה נבואתן דברי קנתרין נתלה נבואתן בעצמן, ואלו הן, דברי קהלת, דברי עמוס, דברי ירמיה. ולמה נקרא שמו ירמיה, שבימיו נעשה ירושלמים אירימיאה, עמוס למה נקרא שמו עמוס, אמר רבי פנחס שהיה עמוס בלשונו... (קהלת א ב)

מדרש תנחומא:

ויפול אברהם על פניו, עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה מסיח עמו והיה עומד, שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה', ולא עוד אלא היה נגלה עליו והוא יושב, שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. (לך כ)

בארץ מצרים - חוץ לכרך, וכן אתה מוצא שלא נמצאת שכינה במצרים שנאמר ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי (שמות כ'), למה שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים, לכך כתיב בארץ מצרים ולא בתוך מצרים, ולמה נמצאת שכינה במצרים, ללמדך עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור, משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות, עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה לדבור, משנבחרה ירושלים נסתלק הדבור מארץ ישראל. (בא ה)

משפטיך תהום רבה, משפט שאתה עושה בעולם כתהום רבה, מה תהום רבה בסתר, אף משפטיך בסתר, כיצד, כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשהראה לו ליחזקאל מראה לו בעשרים לחודש, למה, שלא לפרסם באיזה חדש חרבה, אבל כשהוא בא לגדל את ישראל הוא מפרסם באיזה יום באיזה מקום, באיזה חודש, באיזו שנה, באיזו אפטיא... (במדבר א א)

וידבר ה' אל משה במדבר סיני, עד שלא הוקם המשכן דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג') ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, אחר כך דבר עמו במדין, שנאמר (שם ד') ויאמר ה' אל משה במדין, אחר כך דבר עמו במצרים, שנאמר (שם י"ב) ויאמר ה' אל משה במדין, אחר כך דבר עמו במצרים, שנאמר (שם י"ב) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואחר כן דבר עמו בסיני, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני. כיון שהוקם המשכן אמר, יפה הוא הצניעות, שנאמר (מיכה ו') והצנע לכת עם אלקיך, התחיל לדבר עמו באהל מועד, וכן דוד אמר (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה... אמר הקב"ה כך הוא כבודי, שיהא מדבר מבפנים, שנאמר (במדבר ז') ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו... (שם שם ג)

וירא בלק, זה שאמר הכתוב, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב) כי לא הניח הקב"ה לעכו"ם פתחון פה, לבא לומר שאתה רחקתנו, ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקב"ה, כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לעכו"ם, ונבדקו מלכיהם ונביאים וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של העכו"ם... העמיד משה לישראל, שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה, העמיד להם בלעם מדבר עמו כל זמן שירצה. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עכו"ם, נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות, וכן הוא אומר (ירמיה ט') צופה לגוים נתתיך, ונביאים שהעמיד מן האומות נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא, ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן ישעיה אומר על כן מעי למואב ככנור יהמו וגו' (ישעיה ט"ו) וכן יחזקאל אומר בן אדם שא על צור קינה (יחזקאל כ"ז), ונביאי אומות העולם היו במדת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהם, וראה מה עשה. (בלק א)

מדרש תנחומא הקדום:

דבר אחר אמר לו הקב"ה למשה אני יורה דברי לתוך פיך כחץ, ואין הורתיך אלא לשון ירה יירה (שמות י"ט), כיון שבשרו הקב"ה שהוא עמו, מיד קיבל עליו לילך. (שמות יח)

סדר עולם:

ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו וגו', יכול מפני שהם מועטים, תלמוד לומר וחמשים איש מבני הנביאים הלכו וגו', יכול מפני שהם הדיוטות, תלמוד לומר ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך וגו', אדונינו אין כתיב כאן אלא אדוניך, מלמד שכולם גדולים כאליהו ושקולים כאלישע, שאין לך כל עיר ועיר בארץ ישראל שלא היו בה נביאים, אלא כל נבואה שהיתה לצורך הדורות נכתבה, לצורך שעה לא נכתבה, ועליהם מפורש בשיר השירים, מה יפו דודיך אחותי כלה, מה טובו דודיך מיין, וריח שמניך מכל בשמים, נפת תטופנה שפתותיך כלה וגו'. באדם הוא אומר ויצו ה' וגו' (בראשית ב') בנח הוא אומר איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח (שם ו'). בשם הוא אומר (שם ט') ברוך ה' אלקי שם, על דברתי מלכי צדק (תהלים ק"י). בעבר הוא אומר (בראשית י') ויקרא שמו פלג כי בימיו נפלגה הארץ. באברהם הוא אומר (שם כ') ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא וגו', ומנין שכל האבות נקראו נביאים, שנאמר (תהלים ק"ה) אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, אלו נביאים שעמדו לישראל עד שלא באו למצרים. ואלה הנביאים שנתנבאו במצרים, ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע, כלם חמשה (דה"א ב' ו') ומשה ואהרן מן ישראל, בלעם ואביו ואיוב מארץ עוץ, ואליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהו בן ברכאל הבוזי, אלו הנביאים שנתנבאו לאומות עד שלא ניתנה תורה לישראל, אבל משנתנה תורה לישראל פסקה רוח הקדש מן האומות, וכן במשה הוא אומר (שמות ל"ג) ובמה יוודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך, מנין שעשה הקב"ה רצונו, שנאמר (שם ל"ד) הנה אנכי כורת ברית וגו', באותה שעה פסקה רוח הקודש מן האומות. (פרק כא)

שוחר טוב:

אני שכבתי ואישנה, אמר דוד אני שכבתי מן הנבואה ואישנה מרוח הקדש, הקיצותי על ידי חושי הארכי, כי ה' יסמכני על ידי נתן הנביא, שאמר לי (ש"ב י"ב) גם ה' העביר חטאתך לא תמות. (מזמור ג)

למנצח בנגינות, המזמור הזה נאמר בג' מיני שבח... בנגינות שהוא של נבואה, כמו דאת אמר (מ"ב ג') ויהי כנגן המנגן. (שם ד)

אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא כל הנביאים היו מתנבאין ולא היו יודעין מה היו מתנבאין, אלא משה וישעיה בלבד, משה אמר (דברים ל"ב) יערוף כמטר לקחי, וישעיה אמר (ישעיה ח') הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'. אמר רבי יהושע הכהן אף אליהו היה מתנבא ולא היה יודע, שנאמר (איוב ל"ג) ודעת שפתי ברור מללו. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי אף שמואל רבן של נביאים היה מתנבא ולא היה יודע, שנאמר (ש"א י"ב) וישלח ה' את ירובעל, ואת בדן ואת יפתח, ואותי לא נאמר אלא ואת שמואל, שלא היה יודע מה היה מתנבא. אמר רבי לוי בשם רבי חנינא עשר מזמורים שאמר משה בטכסיס של נבואה אמרן, ולמה לא נכתבו בתורה, אלו דברי תורה ואלו נבואה, ואין מפסיקין בין דברי תורה לדברי נבואה. (מזמור צ)

עד שלא קילסו אותך הנביאים גדול היית, ומשקלסו אותך נתגדלת עד מאד. (מזמור קד)

עשרה דברים נקראו יקר... הנבואה, (ש"א ג') ודבר ה' היה יקר. (מזמור קטז)

ילקוט שמעוני:

ויהי כי ארכו לו שם הימים, אמר רבי יוחנן חלום קשה, נבואה קשה, אבל שוטה אריכות ימים מבטלן, נבואה קשה, דכתיב יארכו הימים ואבד כל חזון. (בראשית פרק כה, קיא)

רבי יוסי הגלילי אומר, בשלשה מקומות נאמרה בתורה דבור למשה בארץ מצרים, ובהר סיני ובאהל מועד, בארץ מצרים מהו אומר, ביום דבר אל ה' אל משה, מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים, בהר סיני מהו אומר, ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני, מיעט את אהרן מדברות הר סיני, באהל מועד מהו אומר, ויקרא אל משה, מיעט את אהרן מדברות אהל מועד... (ויקרא פרק א, תל)

...הזקנים פסקה נבואתן שהיתה משל משה, שכן הכתוב אומר, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, אבל אלו היתה נבואתן משל הקב"ה, שנאמר ותנח עליהם הרוח... (במדבר פרק יא, תשלז)

...וכי לא נתנבא עמוס אלא אלו בלבד, והרי יותר מכל חבריו נתנבא, ומה תלמוד לומר דברי עמוס, מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר שמעו הדבר הזה פרות הבשר אשר בהר שומרון, אלו בתי דינין שלהן. כיוצא בדבר אתה אומר ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה, וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד, והלא שני ספרים כתב ירמיהו, שנאמר עד הנה דברי ירמיהו, ומה תלמוד לומר ואלה הדברים, מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר קול חרדה שמענו פחד ואין שלום... כיוצא בדבר אתה אומר ואלה דברי דוד האחרונים, וכי לא נתנבא דוד אלא אלו בלבד, והלא כבר נאמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, ומה תלמוד לומר ואלה דברי דוד האחרונים, מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר וזרח השמש ובא השמש וגו' הולך אל דרום וגו'... (דברים פרק א, תשפח)

כי יקום בקרבך נביא, מה משה בכה אמר, אף הנביאים בכה אמר, משה אמר מקצת וקיים מקצת, אף נביאים אמרו מקצת וקיימו מקצת, ומה משה זקן ובן שמנים ובן עמרם, יכול אף הנביאים כך, תלמוד לומר נביא מכל מקום, או חולם חלום, מכלל שנאמר אל משה פה אל פה יכול אף הנביאים כן, תלמוד לומר או חולם חלום. (שם פרק יג, תתפה)

חזון ישעיהו בן אמוץ, זה שאמר הכתוב ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי, שכולם אין נבואתו של זה דומה לזה, והיאך, עמוס רואה אותי עומד, שנאמר ראיתי את ה' נצב על המזבח וגו', מיכה ראה אותי יושב, שנאמר ראיתי את ה' יושב על כסאו וגו', משה ראה אותי כגבור, שנאמר ה' איש מלחמה, דניאל ראה אותי כזקן, שנאמר ושער ראשיה כעמר נקי, לכך נאמר וביד הנביאים אדמה. ואף ישעיה כשנתנבא אמר תחלה התוכחות, למה היה דומה... אבל ישעיה חזון ישעיהו בן אמוץ, חזון עובדיהו, כה אמר ה', הרי מפי הקב"ה מפי סנהדרין, שנאמר שמועה שמענו, אף ישעיה נתנבא מפי סנהדרין, שנאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח מפי הקב"ה, ומי ילך לנו מפני סנהדרין, שאף על פי שהיו מתנבאים מפי הקב"ה אילו היתה סנהדרין זזה הימנו לא היה לו רשות להתנבאות, לכך אתה מוצא את מי אשלח מפי הקב"ה, ומי ילך לנו מפי סנהדרין, רבי בניה אומר חזון שנתנבאו שניהם בע"א לשון, הגדול שבנביאים והירוד שבנביאים, למה, כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. (ישעיה פרק א, שפה)

פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים, ובא תלמיד ושאל לי כבן שהוא שואל את אביו, אמר לי מה נשתנה ישעיה מכל הנביאים שנתנבא כל הטובות והנחמות בישראל, אמרתי לו, בני, מפני שקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה, שנאמר ואשמע את קול ה' אומר וגו' ואומר לך ואמרת לעם הזה וגו'... אמר לי רבי לכמה שנים נתנבא ישעיהו כל אותן הטובות והנחמות, אמרתי לו, אילו עשו תשובה מחיבתן היה הקב"ה בונה להם בית האחרון מיד... (שם פרק ו, תח)

אמר לו הקב"ה לישעיהו, בני טרחנים הם, סרבנים הם, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים איני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך, אמר לו הקב"ה ישעיה, אהבת צדק, אהבת לצדק את בני ותשנא רשע, שנאת מלחייבם, על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך, מהו מחבריך, אמר לו הקב"ה, חייך, שכל הנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, שנאמר נחה רוח אליהו על אלישע, ורוח משה על שבעים זקנים, אבל אתה מתנבא מפי הגבורה, הדא הוא דכתיב רוח ה' אלקים עלי, ולא עוד אלא שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, אבל אתה מתנבא נבואות כפולות, עורי עורי, התעוררי התעוררי, שוש אשיש. (שם פרק מ, תמג)

פצחי רינה וצהלי, בעשרה לשונות נקראת נבואה, גילה, שמחה, עליסה, עליצה, פצחה, רנה צהלה, חדוה, דיצה. (שם פרק נג, תעו)

ירמיה היה משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור, ירמיה צפניה וחולדה הנביאה, ירמיה היה מתנבא בשווקים, צפניה בתוך בתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים. (ירמיה פרק א, רסב)

כותי אחד שאל את רבי מאיר, אפשר מי שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, הוא מדבר עם משה בין שני בדי הארון, אמר ליה הבא לי מראה גדולה, הביא לו, אמר ליה ראה בוביא שלך, ראה אותה גדולה, אמר ליה הבא לי מראה קטנה, הביא לו, אמר ליה ראה בוביא שלך, ראה אותה קטנה, אמר ליה מה אתה שאתה בשר ודם אתה משנה עצמך בכל מה שתרצה, מי שאמר והיה העולם על אחת כמה וכמה, כשהוא רוצה מדבר בין שני בדי ארון עם משה, אמר רבינא בר סיסי פעמים שאין העולם כלו מחזיקים כבודו של אלקינו, ופעמים שמדבר עם האדם משערות ראשו. (איוב פרק לח, תתקכג)

מדרש אגדה:

...שלחתי לכם כמה נביאים להזהיר אתכם, מהם הרגתם, מהם בזיתם, ישראל עם קשה עורף אתה עד מאד, שלחתי אליכם יחזקאל וירמיה ע"ה התחלתם לבזות אותם, ואמרתם נביאים מבניה של רחב הזונה, התחיל הקב"ה ואומר לישראל, אמת אמרתם כי אלו מבניה של רחב הזונה, אבל בעבור שעשתה רחב תשובה קבלתי אותה, והעמדתי ממנה עשרה נביאים וכהנים, ואלו הם, ירמיה חלקיה שריה מחסיה ברוך נריה חנמאל שלום בוזי יחזקאל. ויש אומרים אף חולדה הנביאה, וכל אלו הנביאים העמידם בזכות התשובה, אף אתם שובו ותראו מה אעשה לכם, וכששלח להם ירמיה ויחזקאל התחילו מבזים אותם והקב"ה מייחסם, שנאמר היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' (יחזקאל א' ג'), דברי ירמיהו בן חלקיה וגו' בארץ בנימין (ירמיה א' א'), מה בנימין אחרון לכל השבטים, אף ירמיהו אחרון לכל הנביאים, והלא כבר נתנבאו אחיו חגי זכריה ומלאכי, ר' אליעזר אומר קצת נבואה היתה, ור' שמואל בר נחמן אומר היתה נבואה פקודה בידם. אמר ר' אלעזר כל הנביאים פתחו בדבר תוכחה וחתמו בדבר נחמה, חוץ מן ירמיהו שפתח בדברי תוכחה וחתם בדברי תוכחה, שנאמר תשקע בבל וגו' (ירמיה נ"א ס"ד), ואפילו במגלת איכה חתם בדברי תוכחות, שנאמר כי אם מאס מאסתנו וגו' (איכה ה' כ"ב), ולמה חתם בדברי תוכחות, לפי שהיה מתנבא על חורבן בית שני, לפיכך לא חתם בנחמה... (במדבר ל)

מדרש הגדול:

וישכם אברהם בבקר, מגיד הכתוב כוחה שלנבואה, שאף על פי שהיא בחלום הלילה או ביום לאחר תרדמה, כל שרואה הנביא הוא דבר על בירורו, ואין בו ספק ולא הרהור, אלא דברי הנבואה ודברי החכמה שוין הן אצל הנביאים, ולפי שהדבר אמת ואין בו דופי ולא ספק, חש אברהם לשחוט את בנו יחידו ולא הרהר, ולא חשב שמא דבר נבואה זו אמת או הבלי חלומות. (בראשית כב ג)

דבר אחר לעשות לרוח משקל, אמר רבי חייא הרוח ניתנה לנביאים במשקל, זו רוח נבואה, יש שראהו עומד, דכתיב ראיתי את ה' נצב (עמוס ט'), יש שראהו יושב, דכתיב ואראה את ה' יושב (ישעיה ו'),יש שראהו מהלך, דכתיב הליכות א-לי מלכי בקדש (תהלים ס"ח), יש שראהו לבושיה כתלג חיור (דניאל ז'), יש שראהו חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה ס"ג), הוי לעשות לרוח משקל, שכל אחד ואחד משיג כפי כחו. תדע לך הרי יעקב אבינו ובניו משתמשין ברוח הקודש, בניו נכנסין ויוצאין ואינם יודעין מה במצרים, ויעקב יושב בתוך ביתו ויודע, דכתיב וירא יעקב כי יש שבר במצרים. (שם פרק מב א)

וישמע את הקול, כל הנביאים כולם לא היו שומעין את הקול אלא לפי כחן, שנאמר קול ה' בכח (תהלים כ"ט), אבל משה רבינו היה שומעו כתיקונו, שנאמר וישמע את הקול, הקול כמות שהוא. וכן מצינו כשעמדו אבותינו על הר סיני היו אומרין "אם יוספין אנחנו לשמע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו" (דברים ה'), ומשה רבינו שמעו, גדול הוא כוחו של משה שנשא משוי שלא יכלו ששים רבוא לסבלו... (במדבר ז פט)

וירד ה' בעמוד ענן, מגיד שהיה מדבר עמהם בענן, ומנין כדרך שהיה מדבר עמהן בענן, כך היה מדבר עם שמואל בענן, אמר, (תהלים צ"ט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו... בעמוד ענן ידבר אליהם... (שם יב ח)

מה בין משה לשאר הנביאים, רבי יהודה בירבי אליעי אומר, כל הנביאים ראו מתוך תשע ספקלראות, והן שנאמר, ומראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת העיר, ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר ואפל על פני (יחזקאל מ"ג), הרי תשע. וכן הוא אומר בדניאל ובין בדבר ובינה לו במראה ואשא עיני ואראה... ופניו כמראה ברק... וראיתי אני דניאל את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה... ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדולה הזאת (דניאל י'), הרי תשע מראות, ומשה רבינו ראה מתוך ספקלריא אחת, שנאמר ומראה ולא בחידות... (שם)

לקח טוב:

אם יהיה נביאכם, אף על פי שבחרתי בנביאים הרבה, אני מדבר עמהן במראות ובחלומות, אבל למשה פה אל פה אדבר בו (שמות ל"ג), ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו', ומהו פירושו, שדבר עמו שלא בתרדמה ושלא בחלום. ומראה ולא בחידות, יכול מראה שכינה ממש, תלמוד לומר (שם) לא תוכל לראות את פני, ולא די לנביאים שאינם רואים אלא שאין יודעין אנה הולכים, שנאמר (יחזקאל ג') ותשאני רוח, אלא מהו ומראה, שהיה מסתכל בספקלריאה המאירה, שכבר נאמר ביחזקאל (יחזקאל מ"ג) וכמראה המראה... הרי תשעה מראות... ומשה היה רואה מתוך ענן אחד, ושאר הנביאים כל אחד ואחד לפי כחו, לכך נאמר (הושע י"ב) וביד הנביאים אדמה... (בהעלותך)

ויען בלעם ויאמר אל בלק וגו', אמר לו איני מברכם אלא על כרחי, אשר ידבר ה' אותו אעשה, מלמד שהנביא מתנבא על כרחו, וכשאמר ירמיה (ירמיה כ') ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו וגו'. (בלק)

ילקוט המכירי:

דבר אחר עצלה תפיל תרדמה, לפי שנתעצלו ישראל לעשות תשובה בימי אליהו, תפיל תרדמה ורבתה הנבואה, ר' סימון אמר כאינש דאמר לחבריה הא סלא הא שקא והא סאתה קום אכול, ורבתה הנבואה... ר' יוסי ור' ירמיה בשם ר' שמואל אמרו ששים רבוא של נביאים היה לישראל בימי אליהו, ר' יעקב בר אביי בשם ר' יוחנן אמר, מאה ועשרים רבוא, דאמר ר' יוחנן מגבתא עד אנטיפטרס ששים רבוא עיירות והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים, ואין לך עיירות דלות מכולם כיריחו ובית אל, יריחו על שאררה יהושע, בית אל ששם עגלו של ירבעם עומד... וכתיב ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו בית אל... ולעתיד לבא מביאן הקב"ה ומפרסם נבואתן, הדא הוא דכתיב ובא ה' אלקי כל קדושים עמך (זכריה י"ד ה')... (משלי י"ט)

ילקוט הראובני:

הראב"ד כתב באגודה, מנין שהקב"ה מניח תפילין, על שר הפנים נאמר ששמו כשם רבו, או שמא יש אחד למעלה הימנו, נאצל מן הסיבה העליונה, ויש בו כח עליון, והוא הנראה למשה והוא הנראה ליחזקאל, והוא הנראה לנביאים, אבל עילת העילות לא נראה לשום אדם, לא בימין ולא בשמאל, לא בפנים ולא באחור... (בראשית)

אמר רבי אבהו, מ"ח נביאים עמדו להם לישראל, וכל אחד נטל בחלקו תמצית טפה אחת מאותן טפות של גן עדן שהם מ"ח, ומה אם נביא הנוטל טפה אחת מהם היתה מעלתו ברוח הקדש על כל השאר, אדם הראשון, שהיה מקבל מן מ"ח על אחת כמה וכמה, ומכאן אתה למד כמה היא חכמתו. ריב"א אמר רב כהנא וכי מאין היה להם לנביאים מאותן הטפות, אלא הרי תנן בכל טפה וטפה היוצאת מעדן רוח חכמה יוצאת עמו, ועל כן אתגזר במתניתין אית מיא מגדלין חכימין, ואית מיא מגדלא טפשין, ואינון מיא דמגדלין חכמין ואינון מיא הוו מטפה דגן עדן... וזה הוא הנהר שראה יחזקאל הנביא, ועל כן אמר ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. (שם)

מה כתיב באברהם, וירא אליו באלוני ממרא, והוא יושב פתח האהל, ובמשה כתיב, וידבר ה' אליו מאהל מועד, לפיכך נבואת משה נבדלת מכל הנביאים, שכל הנביאים ראו מפתח האהל, ומשה ראה מתוך האהל. (שם וירא)

ועשה לי מטעמים, אמרו רז"ל אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, וסוד המטעמים הוא סוד המרכבה, כי צרכי הסעודה הם ד' מינים, מים ולחם יין מלח, ומה שהשיג אברהם על ידי אנשים, השיג יצחק על ידי מטעמים, ויעקב על ידי סולם, ודוד על ידי כנור... (שם תולדות)

ויחלום והנה סולם, ממה שנאמר חלום ביעקב ולא באברהם ויצחק, ולא נאמר לו וירא, כי לא יתכן, כי אם היה אומר וירא אל יעקב הייתי אומר באלו פסול אביו בחייו, שבעוד שיעקב אצל אביו היה מתראה לבן ולא לאב, ולא יתכן לרבי ולתלמיד שיתנבאו בפרק אחד ויכתוב הנבואה, כי היה פוגם בראשון, כי יאמרו מה גנאי ראה בזקן ששלח ביד תלמידו או בנו, ועוד אפילו אם תאמר בפני עבר למד, שהיה נביא, לכך נאמר ויחלום. (שם ויצא)

הנביא היאך יודע איזה נבואה ואיזה חלום, אלא תחילה ראה כסא הכבוד ומלאכים עומדים, והוה שומע קול גדול מכסא הכבוד, והענן לפניו והקול בוקע הענן כקול המון בני אדם, והנביא מתלבש לבו, והמלאך מזומן לדבר עמו מה ששמע מן הכרוב, קול רעם, אחת דבר ה' שתים זו שמענו בכח ובהדר, והקול בראו בורא ושלחו משם אל הנביא, ומקום ההוא כסא הכבוד. (שם)

המלאכים היו משפיעים כח השכל, ומשימים הדבור בפי הנביאים, ובמצות השי"ת, שאלמלא כן אין נבואה, ואם אין נבואה אין תורה, ומפני זה צוה הכתוב מעשה הכרובים, להורות על מציאות המלאכים, שנאמין במציאות מלאכים כשם שנצטוינו להאמין במציאות השי"ת... (שמות תרומה)

תקיעת כף ירך יעקב היה מזיק לכל הנביאים חוץ ממשה, וזהו לא קם בישראל כמשה, ק"ם דייק, ולא קם נביא כמשה, נביא לא קם, אבל חכם קם, ומנו רבי עקיבא, דנביא באתגליא וחכם באתכסייא... (דברים ברכה)

אמונות ודעות:

...ונאמר כאן כי הידיעה הזו, כלומר המסורת האמיתית וספרי הנבואה מאמתים לנו שלשת היסודות הללו שהם ידיעות נכונות, לפי שמצאנו שהוא מונה את החושים מדברים המשוללים מן האלילים ועשאם חמשה... ואחר כך אימת לנו ידיעת השכל וצוה על הצדק ועל הכזב, כאמרו כי אמת יהגה פי... ואחר כך אימת לנו ידיעת ההכרחי, שכל מה שמוביל להכחש דבר מן המוחש או מן המושכל הרי הוא בטל... (הקדמה פרק ה)

ובהכרח צריך לספח לענין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר, אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיענו ה', מהי נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלוים לא המופתים השכליים. ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה, ונאמר מפני שידוע לפני החכם שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת, ולפיכך שחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו, ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק... ודבר עם שלוחו בנוכחותנו, ועשה הדבר מחייב להאמינו תמיד, כמו שאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם... וראוי עוד שנהיה בדעה כי דתנו לא חדל מהיות לה' על ברואיו מלפני בני ישראל בנבואה ואותות מופלאות ומופתים גלוים, מי שראה הרי הוכח לו במה שהשיג חוש ראייתו, ומי שנמסר לו הרי הוכח לו במה שהשיג חוש שמעו, וכמו שאמרה תורה על אחד מהם, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו". (שם פרק ו)

...והיא דמות נכבדה מן המלאכים, עצומה בבריאתה בהירת זוהר, והיא נקראת כבוד ה', ועליה הוא שתיאר אחד הנביאים חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב, ועליה מה שמתארים החכמים שכינה, ויש שיהא זוהר ללא דמות אדם, וכבד ה' את נביאו בהשמיעו החזון מדמות עצומה ברואה מזוהר הנקרא כבוד ה', כמו שבארנו. וממה שמורה על מה שאמרנו הם דברי הנביא על הדמות הזו, "ויאמר אלי בן אדם עמד על רגלך ואדבר אתך", ולא יתכן שיהא המדבר הזה הוא אדון העולמים, כי התורה אמרה שאין הבורא מדבר עם שום אדם בלי אמצעי זולת משה רבינו בלבד, והוא מה שאמרה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. אבל שאר הנביאים לא דברו עמהם אלא המלאכים, וכאשר אנו מוצאים שהכתוב פרש בשם מלאך הרי פרש שהוא נברא, ואם אמר כבוד ה' מובן שהוא נברא... (מאמר ב פרק י)

...וכבר הביא במבוכה אחדים מבני אדם ענין משה רבינו היאך שאל את ה' הראיני נא את כבודך, והוסיפה להם מבוכה תשובתו לו, לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי, והכפיל להם את זאת, כאשר אמר "וראית את אחורי ופני לא יראו". ואומר בעזרת הרחמן בגילוי כל זה ביאורו, יש לה' זוהר שהוא בורא אותו ומגלהו לנביאים כדי שיהא להם הוכחה כי דברי הנבואה אשר ישמעו מאת ה', וכאשר ראה אותו אחד מהם, אומר ראיתי כבוד ה', ויש שאף אומר ראיתי את ה', כמשפט המלים הנסתרות, וכבר ידעת כי משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אמר עליהם תחלה ויראו את אלקי ישראל, ופירשו אחר כך "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר", אלא שכאשר רואים אותו הזוהר אינם יכולים להסתכל בו מרוב חזקו ובהירותו, ומי שנסתכל בו מתפרק בנינו ונשמתו פורחת, כמו שאמר, "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", ולכן בקש משה מאת ה' שיחזקהו להסתכל באותו הזוהר, והשיבו כי ראשית אותו הזוהר עצום, ולא יכול לראותו ולהתבונן בו אלא יאבד, אבל הוא יסתירהו בענן או בדומה לו עד שיעבור מעליו תחלת הזוהר... (שם פרק יב)

וכיון שאמרתי דברים אלו בשני חלקי המצוות, והם השכליות והשמעיות, ראוי שאבאר מהו הצורך בשליחת שליחים ונביאים, כי שמעתי אנשים אומרים שאין לבני אדם צורך לשליחים, ושכלם מספיק להם שיוכשרו במה שיש בו מן הטוב והרע. שבתי לבחון הדבר באמת, וראיתי בו, שאלו היה הדבר כמו שאמרו, כי אז לא היה הבורא היודע את הדבר יותר מהם שולח שלוחים, לפי שאינו עושה מה שאין ענין בו. והעמקתי בעיון ומצאתי, כי צורך בני אדם לשליחים צורך הכרחי, לא בגלל המצות השמעיות בלבד להודיעם אותם, אלא בגלל המצות השכליות, כי עשייתן לא תתכן אלא על ידי השליחים שיגדירו אותן לבני אדם, מהן שהשכל מחייב להודות לה' על טובותיו, ולא הגביל לאותה התודה גבול, לא באמירה ולא בזמן ולא בתוכן, לפיכך הוצרכנו לשליחים שהגבילוהו, וקראוהו תפלה, וקבעו לו עתים ונוסח מיוחד, ומצב מיוחד, וכלפי מקום מיוחד... (מאמר ג פרק ג)

ואחר שכבר ביארתי היאך הזקיקנו הצורך לשליחת השליחים, ראוי שאסמיך לכך ביאור כיצד נתאמתה להם הנבואה אצל בני אדם. ואמר, כיון שבני אדם יודעים את יכלתם וכחם, שאינם יכולים לשנות את הטבע ולא להפוך דבר מכפי שהוא, אלא תקצר יכלתם מכך, לפי שפעולות אלה של בוראם הם, שכפה את היסודות השונים ובראם מאוחדים, אם כי טבעם להפרד, ושנה אותם מכפי שהם כל אחד בנפרד עד שנעשו בהתאחדות, אינו נראה בהם יסוד בפני עצמו כלל... נתחייב שיהא דבר הזה אצלם סימן לפעולת הבורא, וכל שליח שבחרו הבורא לשליחותו עשה לו נוהג שנותן לו אות מן האותות הללו, או שינוי טבע כמניעת האש מלשרוף, ועצירת המים מלזרום, והעמדת הגלגל ממהלכו וכל הדומה לכך, או לשנות עין הדבר, כגון שהופך בעל חי לדומם ודומם לבעל חי... וכאשר מוסר לו סימן מסוג זה, נתחייב כל מי שראה אותם מבני אדם לכבדו ולהאמין לו בכל מה שיאמר להם...

ואומר עוד ולא יתכן בחכמה שיהיו הנשלחים אל בני אדם מלאכים, מפני שאין בני אדם מכירים שעור יכולת המלאכים במה שהם יכולים לעשות, ולא במה שאין להם יכולת בו, וכאשר יעשו אותות ומופתים לבני אדם, יחשבו שכך הוא טבעם של כל המלאכים, ולא יתאמת אצלם שהאות הוא מאת ה', אבל כאשר יהיו השלוחים בני אדם כמונו, וראינו אותם עושים מה שאין לנו יכולת לעשותו, ומה שאינו אלא מפעולות הבורא, התאמת להם השליחות בדברו. ואומר אני כי מסבה זו הושווה הנביא ושאר בני אדם במות... ולפיכך גם אי אפשר להם בלעדי אכילה ושתיה ונשואין, כדי שלא יפול ספק במופתיהם... וכך גם אינם בטוחים בבריאות הגוף תמיד, ולא בעושר רב ולא בצאצאים, ולא ההגנה מחמס רשע המתגבר עליהם במכות או בחרפות ובהריגה... (שם פרק ד)

ונתברר לי, כי השליח היה מתברר אצלו שהדברים שהוא שומע הם מאת ה', לפני שייחס אל ה' לפני העם, והוא, שהיה נראה לו סימן מסויים שמתחיל עם התחלת הדבור ומסתיים בהסתיימו, והוא, או עמוד אש, או עמוד ענן, או אור בהיר שלא ממיני האורות הידועים, וכאשר יראה אותם הנביא כך, יתאמת לו שהדברים מאת ה', ויש שראוהו גם העם, כמו שהיה עמו של משה... וכאשר חוזר עליהם ומוסר להם דברי נבואתו, אומרים לו צדקת, אנחנו הסתכלנו צחות האויר לפני הגיעך, וירידת עמוד הענן בעת הגיעך, והיה עכבתו כשעור שתשמע דברים אלה אשר אמרת לנו...

ואם ישאל עוד היאך נבחר יונה לשליחותו וברח ממנה, והרי אין החכם בוחר מי שימרהו. אני אומר, כבר עיינתי בספר יונה, ולא מצאתי מקרא האומר בפירוש שלא מסר את השליחות הראשונה, אם כי לא מצאתי שמסרה, אלא שאני מחייב להיות בדעה שכן, כאורח כל הנביאים, ולפי שאין החכם בוחר לשליחותו מי שלא ימסור אותה... אלא ברח יונה מן האפשרות שישלחנו שנית, שנראה לו שהראשונה היתה אזהרה, והשניה איום ויעוד.... (שם פרק ה')

...לפי שסבת האמנתנו במשה לא היו האותות המופלאים בלבד, אלא סבת האמנתנו בו ובכל נביא הוא שיקרא אותנו בתחלה לדבר שהוא אפשרי, וכאשר שמענו קריאתו וראינוהו אפשרית, נבקש ממנו מופת עליה, וכאשר יעשהו נאמין בו, ואם שמענו קריאתו מראשיתה בלתי אפשרית לא נבקש ממנו מופת, כי אין מופת לדבר הנמנע... כך הדין בכל טוען נבואה, אם אמר אלינו אלקי מצוה עליכם לצום היום, נדרוש ממנו מופת על שליחותו, וכשראינו אותו נקבל ונצום, ואם יאמר אלוקי מצוה עלכם לזנות ולגנוב, או מודיע לכם שיביא מבול מים או מודיעכם שהוא ברא את השמים והארץ במשך שנה דברים כפשוטן, לא נדרוש ממנו מופת, כיון שקרא אותנו למה שלא יתכן לא בשכל ולא במסורת... (שם פרק ח)

ושואלים עוד ומה אופן החכמה בשליחות אל הכופרים, אשר כבר ידוע לפניו שהם לא יאמינו, ומדמין כי זה לריק. ומצאתי לכך ששה פנים, מהם אלו לא שלח אל הכופרים שליחות ולא קבע להם האמונה היתה להם התנצלות, והיו אומרים אילו בא אלינו הנביא היינו מאמינים בו. ומהם כי מה שבידיעה אלו לא יצא אל הפועל כי אז היה הגמול והעונש כפי ידיעתו, לא כפי מעשה בני אדם... (מאמר ד פרק ה, וראה שם עוד)

...ועוד כי הראשון היתה בו הנבואה באה אלינו על ידי הנביאים, ובזה יתנבא כל אחד ממנו, עד שלא יהא זקוק שום אחד ממנו לבחור בעניני הדת, כמו שאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם... (מאמר ז פרק ו)

...אז תרבה הנבואה באומתינו, ואפילו בנינו ועבדינו, כאמרו "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם" וגו' וגם על העבדים ועל השפחות, עד שאם הלך אדם לארץ משאר הארצות, ויאמר אני מן המאמינים, יאמרו לו אמור לנו מה היה אתמול ומה יהיה מחר, דברים שהם סתומים להם, וכאשר יאמר להם יתאמת להם שהוא מן האומה, כאמרו "ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים"... (מאמר ח פרק ו)

ואומר, ולפיכך נאמר שהנבואה תכלול הכל, שנאמר "והיה אחרי אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", ויתנבאו במה שיהיה לעתיד אז, ואשר יהיה אז לעתיד אינו אלא גמול העולם הבא ועונשו, וכאשר יודעים אותו יתן להם עליו אותות ומופתים, כמו שאמר "ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן"... (מאמר ט פרק יא)

רוח אלקים קדישין - רוח נבואה כמלאכים הקדושים. (דניאל ד ה)

ולחתום חזון - משנבנה בית שני לא קם נביא עוד, אלא משתמשין בבת קול. (שם ט כד)

ותניעני - שהיה המראה נפלא ונורא בפחד, כי היה בגלות, ועל שהשאלה על גלותנו האחרונה ובגערת אלקינו וקצפו. (שם י ט)

חובת הלבבות:

...וכאשר יתיאש מפתותך בפנים האלה, ישתדל לספק עליך בענין הנבואה והנביאים ובתורה ובאופני אמיתות חיובה... (שער ה יחוד המעשה, פרק ה)

תרגום יונתן:

ובמה יודע - ובמה יתודע כדון ארום אשכחית רחמין קדמך אנא ועמך אלהן במללות שכינתך עימן, ותעבדן לנא פרישן בסלקותך רוח נבואה מעילוי אומיא ותהי מתמליל ברוח קודשא לי ולעמך... (שמות לג טז)

וכד עליל משה למשכן זמנא למללא עמיה ושמע ית קל רוחא דמתמליל עמיה כד נחית מן שמי שמיא עילוי כפורתא דעל ארונא דסהדותא מבין תרין כרוביא ומתמן הוה דבורא מתמליל עמיה. (במדבר ז פט)

נבאין - משבחין. (ש"א יט כ)

מי תקן - מן תקין רוח קודשא בפום כל נביא הלא ה'. (ישעיה מ י"ג)

ויהי קול - ובזמן דהוי רעוא מן קדמוהי לאשמעא דבורא לעבדוהי נביי ישראל, הוי קלא ומשתמע מעילוי רקיעא מבין כרוביא, משתקן בפיהון מן קדם דבורא. (יחזקאל א כה)

רש"י:

אם יהיה נביאכם - אם יהיו לכם נביאים, ה' במראה אליו אתודע - שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה, אלא בחלום וחזיון. (במדבר יב ו)

ותרא האתון - והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין. (שם כג כג)

וידבר ה' אלי - אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר, אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל. (דברים ב יז)

לא כן נתן לך ה' - לשמע אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים. מקרבך מאחיך כמוני - כמו שאני מקרבך מאחיך, יקים לך תחתי, וכן מנביא לנביא. (שם יח יד וטו)

וכי תאמר בלבבך - עתידין אתם לומר כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא, (ירמיה כ"ו) "הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה", וירמיהו עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה בבלה יובאו עם גלות צדקיהו. אשר ידבר הנביא - ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם, ותראו שלא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' - והרוג אותו. ואם תאמר זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצוות לא תשמע לו, אלא אם כן מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב בבמה בשעת איסור במות, כדי לגדור את ישראל, הכל לפי צורך שעה וסייג הפירצה, לכך נאמר אליו תשמעון... (שם שם כב וכג, וראה עוד נביא)

ויפשט בגדיו - בגדי המלכות ללבש בגדי התלמידים, ערום - תרגם יונתן ברשן, ורבי מנחם שמע מערבי שברשן לשון משוגע. (ש"א יט כד)

דבר בי - השרה בי רוח קדשו ונדבר בי, וכל נבואה נופלה בה לשון דבור, שהרוח נכנס בנביא ומדבר בו. (ש"ב כג ב)

שם - שכל הנביאים עמדו בסיני, ואף זה ערוב דברים, אלא רוצה לומר מעת הגזרה מעמיד ה' הנביא, ואף שעוד לא נוצר הדבר. (ישעיה מח טז)

תורה - דברי הנביאים תורה, ומשפטי - סופן להיות מנוחה לעמי שאהפוך להם שפה ברורה לעבדני. (שם נא ד)

והיה הנבואה בלבי כאש - ועל כן אני צריך ללכת, נלאיתי כלכל - לסבול האש. (ירמיה כ ט)

מי עמד בסוד ה' - וישמע הנגזר מאתו, מי שהקשיב תורתו וישמע למצותיו, ולא רשעים אלו... (שם כג יח)

כאש - לא היה להם לטעות בנבואה, כי היא באה בגבורה כאש בוערת בקרבו. (שם שם כט)

מדבר אלי - המתדבר עמי, דרך כבוד כלפי מעלה, ולא כאדם מדבר אל חברו פה אל פה, אלא שכינה מדברת בפני עצמה, ושלוחיו ישמעו. (יחזקאל ב ב)

והורידוהו - כאן התנבא שכל מכחיש הנבואה יורדין לגיהנם. (שם לב יח)

אדמה - נראיתי להם בכמה דמויות, או אדמה להם דברי על ידי משלים לישבם על לב השומעים. (הושע יב יא)

הישאג אריה - דבר אחר הנביאים מדמים רוח הקדש הבאה עליהם לשאגת אריה, ורוח הקודש לא תבא לנביא לרעה, כי אם לכד - שנלכדו במוקש עוון ונגזר גזר דין. (עמוס ג ב)

נבואת זכריה סתומה מאד, כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון, ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד יבא מורה צדק, ולפי היכולת אפרש... (זכריה א א)

דבר יגונב - עליך דבר נבואה, והוא כדבר גנוב, שאין נבואה שורה על נביאי אומות העולם בפרהסיא. (איוב ד יב)

דממה - וקול אשמע, אבל לא הדממה, שירת המלאכים, ומשה שמע הדממה, מכאן שהראשונים השתמשו בקול והאחרונים בבת קול, כמכה בפטיש והקול נשמע למרחוק. (שם שם טז)

נהפכו צירי - ראשי העצמות התקועים בחורי מושבם וסובבים שם כצירים, נהפכו להשמט ממקום. (דניאל י טז)

אבן עזרא:

...וגם אמר הנביא שראה כבוד אלקים כמראה אדם, והשם הוא האחד, והוא יוצר הכל, והוא הכל, ולא אוכל לפרש... (בראשית א כו)

אשר הוצאתיך מאור כשדים - ...ואברהם האמין בשם כי בנו יירשנו, ועל ירושת הארץ בקש אות... ועוד כי טעם שבועת השם היה שיהיה הדבר בלא תנאי, כי כלל כל נבואות הם על תנאי... (שם טו ז)

כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים, כי מלת הגמיאיני, השקיני, וזכור ושמור... שוים בטעם... (שמות יא ה)

...וישראל היו במצרים, והיו בהם אנשים על דעת האמונה הזאת, והיתה נבואת משה בספק אצלם, ואין טענה ממלת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי כתוב "וירא ישראל", ולא כל ישראל... ובדברי עמך עשרת הדברים, אז יאמינו כי נכון הוא שידבר השם עם אדם וחי. וגם בך יאמינו - שאתה נביא, ויוסר הספק ממחשבותם, והנה כתוב מפורש, "היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי", ועוד כתוב שם "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי"... (שם יט ט)

וישמע את הקול - שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת, גם זה נכון, כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע, וכן "ויגל ה' את עיני בלעם". וידבר אליו - כן היה משפט הדבור תמיד. (במדבר ז פט)

ויפתח ה' - ...ודע כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם, כי אמרו שהשם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא, רק להצדיק נביאו, ולא אמרו אמת, כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות, ולא היו נביאים... ויש מהם אומרים כי בלעם נביא היה, והאמת כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל, כי קוסם היה, וכן קראו הכתוב, ויש אומרים היה יודע דעת עליונים, לקבל כחם למטה בצורות... (שם כב כח)

בריתי - הברית היא שאחר כך אשפוך רוח עליהם ולא תפסק עוד. (ישעיה נט כא)

הילכו - וכן הנביא לא ינבא מלבו, הישאג אריה - ואני אשאג חנם, או לא תוכלו להמלט מגזרתי כמטרף אריה. (עמוס ג ג)

מעלות הנבואה רבות, כי הנשמות ההגונות המקבלות רוח הקודש להנבא אינן על דרך אחד, ובהיות הכבוד עם ישראל טרם גלו אין צריך לפרש הנבואה, ואחר הגלות הן מראות וצריכות פירוש כמראות דניאל שפירשן לו הנביא, וכן בזכריה, ואשר לא פירש סתומות מעיני המשכילים, ואילו היינו מוצאים ספר קדמון מספר המלחמות היינו גם כן ממששים קיר... (זכריה א א)

אבותיכם - ליפת אמר, דעו כי הנבואה תפסק, ורק דברי התורה יתקיימו, והשיגו את אבותיכם, על כן שבו והודו. (שם שם ה)

ממעי הדגה - ...ושים לבך כי כל תפילת נביא וברכתו ברוח נבואה... (יונה ב ב)

רמב"ן:

ויעבר אברם - ...ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך "והיה ככלותך לקרא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת ככה תשקע בבל" וכו'... ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד לעשות בזרעו והבן זה... (בראשית יב ו)

...ובאמת כי כל שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר, כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך, וכבר אמרו בדניאל, אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספרי הנביאים, מפני שהיה ענינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני, "ועוד אני מדבר בתפלה, והאיש גבריאל", וכן המראה של קץ הגאולה בהקיץ היתה בלכתו עם חבריו על ידי הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שחשב הרב.

והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות, כמה שנאמר, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די", וזה שם משמות הקדש לבורא, איננו כינוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החילוק שביניהם, ואמרו, מה בין משה לכל הנביאים, רבנן אמרו כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, הדא הוא דכתיב, "ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה", ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב "ותמונת ה' יביט, כמו שהוא מפורש בויקרא רבה ומקומות אחרים, ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תשתומם בעבור שכתוב "גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר", כי פירושו גם אני נביא כמוך, ויודע אני שהמלאך שדבר אליו בדבר ה' הוא, וזו מדרגה ממדרגות הנבואה, כאשר אמר איש האלקים כי כן צוה אותו בדבר ה', ואמר כי דבר אלי בדבר ה'. וכבר אמרו רבותינו בענין בלעם, שאמר "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי", אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה קום לך אתם, ואתה אומר שאחזור, כך היא אומנותו... הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך הנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצוואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא.

ובתחלת ויקרא רבה אמרו, ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב, "ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים", המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר, כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת. הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה, ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים, כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה תקרא גלוי עינים, כמו "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה'", וכן "ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיני הנער ויראה". אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם אנשים, כענין הפרשה הזאת, ופרשת לוט, וכן "ויאבק איש עמו"... על דעת רבותינו הוא כבוד נברא כמלאכים יקרא אצל היודעים מלבוש יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך או ראיית מלאך ודבור ה' ככתוב בדברי משה בתחלת נבואתו ובדברי זכריה, עוד אגלה בו דברי אלקים חיים ברמיזות...

והנה פירוש הפרשה הזאת אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם, אמר שנראה עליו השם בהיותו חולה במילתו יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה, להודיע שלא היה מתכוין לנבואה, לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת באלוני ממרא, וזהו גלוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שנאמר במשכן, "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם", כי מפני השתדלותם במצוות המשכן זכו לראיית השכינה, ואין גילוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול במצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלקים את מעשיהם... ופעמים יבא בשעת הקצף, "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכבוד ה' נראה באהל מועד", ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם... (שם יח ב)

...ופירש הרב, כי בעבור שאמר בתחלת הענין "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה", כי הוא ספור אמירה לא ספור מעשה, לא היה קשה לאונקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה, כי הוא ספור אמירה לא ספור מעשה שהיה, כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראה הלילה, ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בדבר מוחלט, "ויהי דבר ה' אלי לאמר", או "ויאמר ה' אלי לאמר". אלו דבריו... והנה אונקלוס לא היה לו לירא מן השמיעה, שלא תורה רק על קבלת הדבר והרצון בו, ולא ברח מן הראיה בשום מקום, אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראיה בלבד, אבל כאשר איננו מושג בראיה בלבד, והוא צריך השגחה והתבוננות יתרגם כפי הראוי בו... לא כטעם שעלה בדעת הרב... והנה ביעקב כתוב בתחלת הענין, "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה", ופחד אונקלוס ממנו, ותרגם והא יקרא דה' מעתד עלוהי, ולא תרגם והא ה', בעבור שהוא בחלום, ותרגם "והנה אנכי עמך" והא מימרי בסעדך, ולא אמר והא אנא עמך, כמו שתרגם אנא אחות עמך, ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום, כמוהו בשוה. ותרגם ואנכי אהיה עם פיך, ואנא אהי עם פומך... (שם מו א, וראה שם עוד)

...וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה (א-ל ש-די) שהוא מנצח מערכות השמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם נוהג העולם, וברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה... וצדקו דברי רבי אברהם בענין זה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו' בא-ל ש-די ובשמי ה' לא נודעתי להם, או שיאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם, אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם כאשר נודעתי לך. ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו, ומשמעו יאמר אני נראיתי להם באספקלריא של א-ל ש-די, כטעם "במראה אליו אתודע", ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותו, כטעם "אשר ידעו ה' פנים אל פנים". כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם, יזכיר השם המיוחד עם אל"ף דל"ת, או אל"ף דל"ת לבדו. והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור במדת הדין הרפה, ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים, שהוא בשמו הגדול... ולכן לא יזכיר משה מעתה שם א-ל ש-די כי התורה בשמו הגדול נתנה... (שמות ו ב)

בעבור ישמע העם - אמר רבי אברהם, כי היו בישראל אנשים שהיתה להם הנבואה בספק, ואף על פי שכתוב ויאמינו בה'... ואיננו נכון, כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה, כי האמינו בה מאבותם, וכבר אמר עוד ויאמן העם וישמעו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואם לא אמר שם כל העם וכל ישראל, אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם. והנכון בעיני, שאמר אני בא אליך בעב הענן, שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי, ויהיו עצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים... וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות, ואם יקום בקרבכם נביא או חולם חלום כנגד דבריך, יכחישוהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה, יתברר להם ממך... (שם יט ט)

לאוהבי ולשומרי מצותי - ...ותנא קמא שאמר זה אברהם ואלו הנביאים, אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד, אמר שאברהם מסר נפשו באהבה, כענין שכתוב חסד לאברהם, ושאר הנביאים בגבורה, והבן זה. (שם כ ו)

...ואילו ידע רבי אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים לא חשב כן, והוא מה שאמר הכתוב "במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה", שאין נבואתו החלום, כי החלום בלילה ממש... (במדבר ח ב)

וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי - ענין הכתוב להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות, וממנו הוא, וכן אמר במעשה "וירד ה' בענן וידבר אליו", ולא פירש הכתוב הדבור הזה מה היה כאשר הוא כתוב בכל התורה, שיבאר אחרי כן מה אמר ומה דבר ה', כי הענין בכאן, כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם, ולא נראה להם במראה או בחלום, אבל השם מדבר עם משה, ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא, וזה טעם ויתנבאו ולא יספו, שלא יכלו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו, וזה טעם ואצלתי, שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך, ושמתי עליהם, ואין זה כענין שנאמר "ונתת מהודך עליו", כי אצילות בכל מקום לשון עירוב... ועל הכלל בזקנים, כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה, וממנו הוא להם, ולפיכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה, משל למלך שמסר פרדס לשומר ונתן לו שכר השמירה, אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כולו לבדי, הבא עוד אחרים שישמרו עמי, אמר לו המלך נתתי לך הפרדס לשמרו וכל פירות שמירתו נתתי לך... הריני מביא אחרים שישמרו עמך, והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא מתוך שכר שנתתי לך, משם הם נוטלין שכרן. כך אמר לו הקב"ה למשה, אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני, ולא הייתי מבקש אחר, כדי שתתייחד אתה באותה השמירה, ועכשיו אתה מבקש אחר, תדע שמשלי אינן נוטלין כלום, אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ואף על פי כן לא חסר משה כלום. 

והקרוב אלי כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצרכי שעתם והמקרים אשר יבא להם במדבר... ויתנבאו בהם לעם כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונותם. (שם יא יז)

אל משה ואל אהרן ואל מרים - הנה משה לא היה עמהם, אבל הנבואה באה לשלשתן כאחד, וטעם פתאום, שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומכוונים לנבואה, ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר... ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים, כי משה רבינו ראוי לנבואה בכל עת, ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה... (שם יב ד)

אם יהיה נביאכם - ...וטעם הכתוב, שאף על פי אם יהיה נביאכם נביא ה', אינו מתנבא בשמי הגדול, רק במראה או בחידות, והזכיר כן כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיו נביאים ברוח הקדש, כענין שנאמר רוח ה' דבר בי, והיא יד ה' האמורה ביחזקאל, ויתבאר בדברי זכריה.

במראה אליו אתודע - לא אמר הכתוב במראה אליו אראה, אבל אמר אתודע, והנה זה בפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די", יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובהתודע אל הנביא לא יהיה בשמו הגדול, כמו שאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", ואמר כי הדבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה, כי בכל ביתי אשר בו יראו הנביאים חלומות נאמן הוא, ויודע מעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי, והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום... (שם שם ו, וראה עוד משה-נבואה)

ותרא האתון את מלאך ה' - מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים, כי אינם גוף נתפש במראה, וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקודש כדניאל, ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת, כאשר תגיע למעלת הנבואה, או למדרגה שתחתיה, אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר... (שם כב כג)

ויגל ה' את עיני בלעם - מזה הכתוב נלמד, כי בלעם אלו היה נביא איך יצטרך לגלוי העינים בראיית המלאך, כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה, כנער אלישע והגר המצרית, ולא יאמר כן בנביאים, וכך קראו הכתוב בלעם בן בעור הקוסם, ומה שאמר הוא כאשר ידבר ה' אלי, יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו דבר ה', אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה ש-די, והכל בעבור ישראל ולכבודם, ואחר ששב לארצו היה קוסם... (שם שם לא)

ויקר אלקים אל בלעם - בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה על כן יאמר בו כלשון הזה, כי עתה בא אליו דבור השם דרך מקרה לכבוד ישראל, ולכך אמר כן "ויבא אלקים אל בלעם", כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים רק במי שלא בא במדרגה ההיא, וכן "ויבא אלקים אל לבן", ואפשר שפירושו ביאת הרצון בדבור מן העליון אל השכלים אשר יחלימו, כי גם בלעם ביום נופל ותרדמה נפלה עליו וגלוי עינים. וטעם ויקר אלקים ויאמר אליו, כי כאשר קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאנשי רוח הקודש בהתבודדות שחלף רוח על פניו תסמר שערת בשרו, פחד ורעדה קראתו ורוב עצמותיו הפחיד, והודו נהפך עליו למשחית, והוא נופל על פניו ארצה, אז אמר את שבעת המזבחות ערכתי, והשם לא שמע עליו על כונתו, ואמר לו כה תדבר. (שם כג ד, וראה עוד בלעם-נבואה)

אשר מחזה ש-די יחזה - כי ראה עתה באיספקלריא המאירה כנביאים הראשונים, שאמר בהם וארא אל אברהם וגו' בא-ל ש-די, והוא יחזה במחזה של א-ל ש-די, והנה היו שתי מדרגות למטה מהם, על כן קרא עצמו גלוי עינים, שהיא מדרגה מן בני הנביאים, כמו שאמר "פקח ה' את עיני" וגו', וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך, "ויגל ה' את עיני בלעם"... (שם כד ד)

נביא מקרבך - טעם מקרבך, לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל, ולכך יאמר בה הכתוב משא גיא חזיון, וכמו שהזכירו רבותינו. וכן טעם מאחיך - כי השם נתן לך מעלה על כל העמים, ולא יתן רוחו רק עליכם כמוני, שאני מקרב אחיך יקים לך תחתי, לשון רש"י, ואמר רבי אברהם, כמוני, שאני נביא השם, לא מעונן וקוסם, ויתכן שיהיה מקרבך לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מקרבך מאחיך, וכן על דעתי כמוני, שיהיה נאמן לנביא לה', ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי. (דברים יח טו)

ככל אשר שאלת - לא השלים הכתוב בכאן השאלה ששאלו כי באמרם לא אוסיף לשמע את קול ה' אלקי, לא יזכו לנביאיו, אבל כאשר אמרו "קרב אתה ושמע וגו', ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו", אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמע ולעשות את כל אשר יצוה השם על ידם, ולכך אמר בכאן "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה'", ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי, כי כן שאלת להיות דברי השם עמכם על ידי, ושתשמעו אליו, אם כן האמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי, כי כמוני כמוהם, וזה "היטיבו אשר דברו", להאמין בנביא... (שם שם טז)

וכי תאמר בלבבך - ...רש"י מספרי, והדרש הזה, מפני שלא אמר ואם תאמר בלבבך, כמו שהזכרתי, כי התורה תגיד ברמזים העתיד להיות, אבל עיקר הכתוב לומר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם, שנהרוג המתנבא הזה, וצוה כי כאשר לא יבא הדבר אז יומת, כי לא דברו השם... (שם שם כא, וראה עוד ערך נביא)

...אבל הנבואה עדיין אצלם בספק, כי אולי השיג ידיעת הנסים בחלום או בידיעה אחרת או על ידי מלאך, אבל דבור הא-ל עמו פנים בפנים היה אצלם בספק, ולכן כתוב "בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם", וגם זה אמרו רז"ל לרבות נביאים כיוצא בך, ומשמע מזה שהיתה נבואתו מן הא-ל אצלם בספק, אבל יותר נכון לזרע אברהם שיורה מלת "לעולם" לומר, שיאמינו בך לדורות, שאם יבא נביא ויכחיש דבר מדברי משה רבינו ע"ה, לא יאמינו לו, מפני שידוע שהגעת למעלה עליונה בנבואה, ואין בנבואתך ספק... ומה שאמרתי או על ידי מלאך, כונתי לומר, שאין הנדבר להם על ידי מלאך נביאים, שאני רואה דניאל שהיה מדבר עם גדול המלאכים מיכאל, שנאמר בו "השר הגדול העומד על בני עמך", ואמרו במסכת מגילה (ג') אינהו עדיפי מניה, דאינהו נביאי והוא לאו נביא, ובזה אין אנו מודים לספר המדע, שאמר שהבורא מנבא בני האדם, ואמרו כל הנביאים על ידי מלאך חוץ ממשה רבינו ע"ה, והוא מייחד להם מלאך העשירי הנקרא אישים, ולא לדברי רבי יהודה הלוי שאמר בסדר קדושה של יום הכפורים, וידברו ואכן ברשיונך יעשהו ואך ברצונך, ובכל יאמרו שומעי מליהם, כי פיך המדבר אליהם. ומה שכתוב במשה "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה", אמרו באלה שמות רבה, היה משה טירון לנבואה, ומה שכתוב "המלאך הדובר בי", המפרש לו מראותיו (זכריה ד' ד'), שהיה זה בקרוב להסתלקות הנבואה, כי כן נסתלקה מן חגי זכריה ומלאכי, ויפרש להם המלאך, ומהם למלאכי דניאל, ומהם לבת קול בבית שני, והוא קול שנתן עליהם מן השמים, והיו שומעין אותה הראויים מהם לנבואה... (תורת ה' תמימה)

והנה ידענו, כי עם היות רשות האדם בידו, הכל גלוי וצפוי לפניו, ולא יצטרך לתנאי מן התנאים בטוב וברע בגמול ובעונש מצד הקב"ה רק מצד המצווה בה, כי קודם שתאמר הנבואה לנביא מן הנביאים היא בכח, והבורא יתברך יודע אם יעשה הטוב ההוא ויבא הגמול בו, או יעשה הרע ההוא ויהיה העונש עליו, וכאשר תצא מן המחשבה אל פי נביא מן הנביאים צריך להיות מתנה בה כל תנאיה, כי אין דבר השם חוזר ריקם... וכבר מותנה עם כל הנביאים שאינם צריכים לפרש תנאי בדברי הפורעניות שהנביא אומר, כגון שיאמר ימות פלוני... אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומר הנה דברו לא בא, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, ואפשר ששבו ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיהו, אבל אם הבטיח על הטובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא השקר, שכל טובה שיגזור הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר, הא למדת דבדברי טובה בלבד יבחן הנביא... (ספר הגאולה)

ויען ה' את איוב מתוך הסערה - הגיע איוב עתה למעלת הנבואה, יען כי היה תם וישר ירא אלקים וסר מרע, והוכח על נסיון, ואף על פי שחטא בהסתפקו במשפט מאין חכמה, הועיל אותו הנסיון לקרבו אל האלקים, כי קבל עליו דבר אליהו, וראה כי הם מספיקים לשאלתו, והנה הוא עתה ירא אלקים וצדיק תמים. וענין "מן הסערה", כי לא נפתחו לו השמים וראה מראות אלקים על בוריו, כגון שיראה השם יושב על כסאו או מלאך דובר בו, רק שמע סערה גדולה, והשיג מה שישיגו הנביאים בראשית החזון, כמו שנאמר ביחזקאל תחלה, "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון"... ואחרי כן ישיגו הנבואה, וכן ראיה מוכרחת על הענין ביחזקאל, "אחר הרוח ענן גדול" הוא הרעש, ואחרי כן אש מתקלחת, ואיוב השיג ראשית החזון, וממנו יצא לו קול העונה אותו המענים האלו בחוזק ותוקף וסער גדול, כמנהג הנבואות, כמו שנאמר "כקול מים רבים כקול ש-די בלכתם, קול המולה כקול מחנה"... (איוב לח א)

קודם מעמד הר סיני היו כל המראות מתעוררות מעצמן מלמעלה, לפי שלא היה כח לאותן הדורות לעלות, אלא שהם מוכנים לקבל כח השכינה, לפי שלא נצטוו בני נח אלא על ז' מצות... ולפי שלא ניתנה להם התורה לא היה בהם כח לעלות, אבל קודם לכן לא היה בהם זה הכח, וזה שכתוב באברהם ויעל אלקים מעל אברהם... (האמונה והבטחון פרק ו, וראה עוד משה-נבואה)

רד"ק:

ויבא אלקים - וכן נאמר בלבן, כי לכבוד הצדיקים יבא לאנשים מאומות העולם חלום של נבואה, אבל פרעה לא היה ראוי לחלום של נבואה, אפילו בעבור הצדיקים, אלא היו שלוחין מאת הא-ל, הוא שאמר אליהוא, באחת ידבר א-ל ובשתים ולא ישורנה בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים (איוב ל"ג)... (בראשית כ ג)

מן השמים - הגר שמעה ולא ראתה כמו בבאר לחי רואי. (שם כא יז)

יקר - שלא היו נביאים בישראל, ולא היה החזון נפרץ - אלא נגדר. (ש"א ג א)

טרם ידע - שה' קורא לבני אדם, או לא למד עדיין חכמת האלוקות, שאם לא כן היה מבחין בקול הנבואה. ויבן עלי - לאבן עזרא על ידי שהוא לא שמע ושמואל שמע, שהנבואה משמיעה ה' למי שירצה. (שם שם ז)

נביאים - בני נביאים, תלמידי הנביאים הגדולים שבימים ההם, אלקנה, שמואל, גד, נתן, אסף, הימן וידותון. נבל ותוף - שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה. (שם י ה)

בחרט אנוש - ולא רק יראה במראה נבואה, ולא כמו שהלך ישעיה ערום ויחף, ולקח הושע אשת זנונים, והעביר יחזקאל תער על ראשו וזקנו, שהיה רק במראה הנבואה. (ישעיה ח א)

ערום ויחף - אין לפרשו כמשמעו, כמו שלא לקח הושע אשת זנונים ממש ועוד, אלא היה רואה זאת במראה הנבואה. (שם כ ב)

ה' אלקים - שהנבואה תבא באמצעות המלאכים הנקראים אלהים. (שם נ ה)

בדרש "דברי ירמיה", ג' נביאים שנבואתם קנתורים נתלתה נבואתם בהם, דברי קהלת, עמוס ירמיה, רוצה לומר שדברו דברי עצמן, שספר מה רעות שנעשו לו. (ירמיה א א)

וישלח ה' - הוא המלאך הנראה אליו בשליחות ה', ונראה לו כאילו נגע בפיו במראה הנבואה, אף על פי שנגע רק בדבור באזנו. (שם שם ט)

כאש בוערת - היה דבר ה' בקרבי, שאשתדל בכל כוחי להוציאם. (שם כ ב)

כתב לך - כי הם דברים עתידים לאחרית הימים, והם נחמה לדור שיראו שתתקיים הפורענות בקרוב, כן ידעו שתתקיים הנחמה הגדולה באחרית הימים. (שם ל ב)

דברי - כשיתחיל הנביא במלת דברי הוא מדבר בדברי עצמו... (עמוס א א)

כוזרי:

אמר הכוזרי, ואיזה דבר שהוא נוטה מן האמת אצל הפילוסופים גדול מאמונתם שהעולם חדש, ושהוא נברא בששת ימים, ושהסבה הראשונה מדברת עם אחד מבני אדם, עם הרוממות שמרוממים אותו הפילוסופים מידיעת החלקיות, ועם זה היה ראוי כפי מעשה הפילוסופים וחכמתם והשתדלותם שתהיה הנבואה ידועה בהם ונמצאת ביניהם, מפני הדבקם ברוחניות... ואנחנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטורח בה, וזה מורה כי יש לדבר האלקי ולנפשות סוד אחר זולת מה שזכרת אתה הפילוסוף. (מאמר א ד)

אמר הכוזרי, אין הדעת נוחה להודות שיש לבורא חברה עם בשר ודם, כי אם במופת שמהפך בו טבע הדברים, כדי שיודע כי זה לא יכול עליו אלא מי שברא הדברים מאין, ושיהיה הענין ההוא לפני המונים, ויראוהו בעיניהם ולא יגיעם בספור ובקבלה, ושיחקרו על הדבר ויבחנוהו בחינה אחר בחינה, עד שלא יפול בלב אדם ספק, כי יש בו צד דמיון או צד כשפים, ויותר ראוי שתקבלנה הנפשות הדבר הגדול הזה, שבורא העולם הזה והעולם הבא והשמים והמאורים יתחבר אל החומר הנבזה הזה, רצוני לומר האדם, ושידבר עמו וימלא משאלותיו ויעשה בקשותיו. (שם ח)

אמר החבר, איני רוצה לומר אלא מעלה תפריד את בעליה פרידה עצמית, כהפרד הצמח מן הדומם, והפרד האדם מן הבהמה, אבל הפרידה ברב ובמעט אין לה תכלית, מפני שהיא פרידה מקרית, ואינה מעלה על דרך האמת... ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יזוק בו, ויעמוד בלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, ויישן בעת ידועה ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד, מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם.

אמר הכוזרי, אבל המעלה הזאת אלקית מלאכותית היא נמצאת, וזה מדין האלקי, לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא מן הטבעי. 

אמר החבר, אלה מקצת תארי הנביא שלנו, אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון התחברות הדבר האלקי בהם, ושיש להם א-לוה מנהיגם כרצונו וכפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם, והודיע איך היה חידוש העולם, ויחס בני אדם קודם המבול היאך נתיחסו אל אדם, והיאך היה המבול ויחס השבעים אומות אל שם חם ויפת בני נח... (שם לט והלאה)

אמר הכוזרי, די לי בטענות האלה המספיקות בשער הזה, ואם תארך חברתי עמך, אטריחך להראות לי הטענות המספיקות, אבל שוב אל גלגול דבריך, והיאך התחזק בנפשכם הדבר הגדול הזה, שיהיה לבורא הגופות והרוחות והנפשות והשכלים והמלאכים, אשר נתעלה והתקדש והתגדל מהשגת השכלים כל שכן מהחושים, חבור עם הבריאה הזאת הנבזה, המגונה בחמרה ואם היא נפלאה בצורתה, כי בקטן שברמשים מפליאת חכמתו מה שאין הדעת משגת אותו. (שם סח)

אמר החבר... והוא שהעם, עם שהאמינו במה שבא משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלקים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת האלקים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם, וצוה אותם להתקדש הקדושה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה, פרישות מן הנשים והזמון לשמוע דברי האלקים, והתקדש היום ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלקים פנים בפנים... אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא. והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה, שלא תהיה הנבואה, כאשר חשבו הפילוסופים מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל, הנקרא רוח הקדש או בגבריאל, ויעזרהו וישכילהו, ואפשר שיתדמה לו בעת ההיא בחלום או בין שינה וקיצה שאיש מדבר עמו ושומע דבריו בנפשו לא באזניו, ורואה אותו במחשבתו לא בעיניו, ואז יאמר כי הבורא דבר בו, וסרו אלה הסברות במעמד הגדול ההוא... (שם פז)

אמר החבר, הרפה לי מעט, עד שאבאר גדולת העם, ודי לי לעד, שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול הענין האלקי על המונם עד שהגיעו כלם אל מעלת הדבור, ועבר הענין אל נשיהם, והיו מהן נביאות, אחר שלא היה חל הענין האלקי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון... (שם צה)

...עד שבאו בני יעקב, כולם סגולה ולב, ונבדלים מבני אדם בענינים מיוחדים אלוקיים, שמים אותם כאילו הם מין אחד ועצם אחד מלאכותי, מבקשים כולם מעלת הנבואה ורובם מגיעים אליה, ומי שלא יגיע אליה קרוב לה במעשים הנרצים והקדושה והטהרה ופגיעת הנביאים. ודע כי כל אשר יפגע נביא בעת פגעו אותו ושמעו דבריו האלקיים מתחדשת לו רוחניות, ונפרד מסוגו בזכות הנפש והשתוקקה אל המדרגות ההן, והדבקו בענוה ובטהרה.... (שם קג)

אמר החבר, אבל יעודנו הדבקנו בענין האלקי בנבואה, ומה שהוא קרוב לה, והתחבר הענין האלקי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים, ועל כן איננו אומר בתורה כי אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות... (שם קט)

...ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים... (שם קטו)

...אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלקי מבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם מבלעדי ההר הזה.

אמר הכוזרי, ואיך הוא זה, וכבר נבאו מאדם הראשון ועד משה בארץ אחרת, אברהם באור כשדים, ואחר כך יחזקאל ודניאל בבבל, וירמיה במצרים?

אמר החבר, כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה, הנה נתנבא אברהם כדי שיעבר בה, ויחזקאל ודניאל בעבורה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה, אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה... וכן שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עמדם בארץ כנען, עם הענינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקרבנות כל שכן בהמצא השכינה, והענין האלקי כמו צופה למי שראוי להדבק בו שיהיה לו לאלקים, כמו הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתוה נפשו ומדותיו שיחול בו על השלמות כפילוסופים. (מאמר ב יד)

...כי הענין האלקי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה, ואילו היינו מזדמנים לקראת אלקי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. (שם כד)

אמר החבר, כי האומות המתות אשר חשבו להדמות לאומה החיה לא יכלו אל יותר מן הדמיון הנראה, הקימו בתים לאלקים ולא נראה בהם לאלקים אות, הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה ולא נראתה... (שם לב)

...ואלה היחידים אין תקוה להגיע למדרגתם עתה, אבל בהמצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים, ואך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה ואין חזון נפרץ, עם מיעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להנזר בפרישות, כבר הכניס נפשו ביסורים וחולי נפשי וגשמי... והוא איננו דבק באור אלקי שימצא בו צוות הנביאים... (מאמר ג א)

...והוא (החסיד) לעולם כאילו השכינה עמו, והמלאכים מתחברים עמו בכח, ואם יחזק בחסידות ויהיה במקומות הראוים לשכינה יחברוהו בפועל, ויראה אותם עין בעין למטה ממדרגת הנבואה, כאשר היו טובי החכמים בבית שני רואים הצורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים ולמעלה ממנה מדרגת הנביאים... (שם יא)

...ומזהיר לשמע מן הנביאים אחרי משה ומן הכהנים והשופטים, כמו שאמר בנביא, (דברים י"ח) נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ואמר בכהנים ובשופטים שיהיו דבריהם נשמעים, והיה מאמרו, (דברים ד') "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם", על מה שצויתי אתכם על ידי משה ועל ידי נביא מקרבך מאחיך, על התנאים הנזכרים בנבואה, ומה שנקבצו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה', מפני שהם נעזרים בשכינה... (שם מא)

אמר החבר, כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכח השכינה, שהיתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה, ולא היו מקוים לה אלא בעת מופלאה ובעבור כח גדול, כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים, ואליהו והדומים אשר הם בעצמם מעון לשכינה, ובהמצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה. ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי וזכריה ועזרא וזולתם... והגיע רבי עקיבא אל גבול קרוב מהנבואה, עד שהיה משתמש בעולם הרוחניים, כאשר אמרו עליו (חגיגה י"ד) ארבעה נכנסו לפרדס, אחד בא בשלום ויצא בשלום, ומנו, רבי עקיבא... (שם סה)

ומהם ספורים ממראות רוחניים ראום, ואין זאת פליאה על החסידים ההם שיראו צורות, מהן דמיוניות בעבור גודל מחשבותם וזכות דעותם, ומהן צורות שיש להן ממש אמיתי מחוץ כאשר ראו אותן הנביאים, וכן בת קול שלא פסקה מהם בבית שני, והיא מדרגה למטה ממדרגת החזון והדבור, ואל יהיה רחוק אצלך מה שאמר רבי ישמעאל, שמעתי בת קול מנהמת כיונה וזולת זה... (שם עג)

ואין אצל אחד מהם שם נודע שרומזים אליו. אך אצל מי ששמע דבריו וצוויו והזהרתו וגמולו על העבודה וענשו על העבירה, והוא קורא אותו בשם נודע, כנוי לזה שדבר עמו, ואימת אצלו שהוא בורא העולם אחר שלא היה, ותחלתם אדם, לא היה יודע ה' לולא דברו עמו, וגמולו וענשו, ושברא לו חוה מצלעותיו, ונתברר לו שהוא בורא העולם, ורמז לו בדבור ובמדות, וקרא אותו ה'... ואחר כן קין והבל ידעוהו אחר שקבלוהו מאביהם בראיה הנבואית, ואחר כן נח, ואחר כן אברהם יצחק ויעקב עד משה, ומי שהיה אחריו מהנביאים, וקראוהו הם ה' בראייתם, וקראוהו העם המקבלים מהם בהאמנתם אותם, ה', בעבור שהיה דברו והנהגתו דבק בבני אדם, והיו דבקים הסגולה מבני אדם בו, עד שהיו רואים אותו במצוע מה שנקרא כבוד ושכינה ומלכות, ואש וענן וצלם ותמונה ומראה האש, וזולת זה ממה שהיה ראיה להם, שהדבור עמם מאצלו, וקוראים אותו כבוד ה'...

ואלה מאין ספק רואים העולם ההוא האלקי בעין הנסתרת, ורואים צורות ראויות לטבעיהם, ומה שהרגילו, ומספרים אותן בתבניתן אשר ראום מוגשמות, והתבניות ההן אמתיות, ובהערכתן אל מה שיבקשהו המחשב והדמיון והחוש, ואינן אמתיות בהערכתן אל העצם אשר יבקשהו השכל, כאשר הביאונו העיון במלך, כי מי שיאמר שהוא הארוך הלבן הלובש המשי אשר הנזר על ראשו ודומה לזה אינו כוזב, ומי שיאמר שאיננו כי אם המשכיל המכיר המצוה המזהיר בארץ פלונית בזמן פלוני אל אומה פלונית איננו כוזב גם כן. וכשרואה הנביא בעין הנסתרת הצורה התמימה שבצורות, אשר ראה אותה בדמות מלך או שופט יושב על כסא דין בענין צווי ואזהרה, מהקם ומהעדה, ידע שהיא צורה ראויה למלך נעבד ונשמע,וכאשר יראה דמות נושא כלים או נושא כלי ספרות, או חגור לעבוד עבודה, ידע שהיא צורה ראויה לעובד שומע... לא יתכן שתהיה דמותו אצל הדמיון, אלא צורת הגדול שבבני אדם, שממנו ימצא התוכן והסדר לשאר בני אדם על מדרגות, כאשר יוצא ממנו יתברך סדר העולם ומתכונתו, ורואים אותו בעת שהוא מהעדה ומקים ודן את המלכים, עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב, ובעת הכעס והמחשבה לנסוע יושב על כסא רם ונשא ושרפים עומדים ממעל לו... כי למקום ההוא מעלה, כאשר הזדמן בו שיפגע התנאים התוריים המצווה בהם, תתראינה הצורות ההן בעין במראה ולא בחידות, כאשר נראה למשה המשכן וסדר העבודה וארץ כנען וחלקיה, ומעמד ויעבר ה' על פניו ויקרא... ואלה הענינים אשר לא יושגו מדרך ההקשה בטלום פילוסופי יון, מפני שההקשה מרחקת מה שלא נראה כמוהו, וקיימו אותם הנביאים מפני שלא יכלו להכחיש מה שראוהו בעין הרוחנית אשר ניתן להם יתרון בה. והיו קהלות ובדורות נחלקים, לא תעבור עליהם ההסכמה, והודו להם החכמים אשר השיגום, וראו אותם בעת נבואתם, ואילו היו רואים פילוסופי יון הנביאים בעת נבואתם ומופתיהם, היו מודים להן והיו מבקשים פנים מאופני ההקשה איך יגיע האדם למדרגה הזאת...

ושמא זאת היתה בקשת משה באמרו (שמות ל"ג) "הראיני נא את כבודך", ואמר לו הן, על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכול לאדם לראותם, וכמו שאמר "וראית את אחורי", ובכבוד ההוא מה שתוכל לסבלו ראות הנביאים, ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענין ואש אוכלת ממה שהוא רגיל אצלנו, ויש אחריו דק יותר מדק, עד שיגיע למדרגה שלא ישיגנה הנביא, ואם יהרוס אליו תנתק הרכבתו כאשר אנחנו רואים בכחות הראות, כי מי שראותו חלושה לא יראה אלא באורה המועטת... וזהו כבוד ה', ומלאכות ה', ושכינת ה' בשמות התוריים. אך פעמים הושאלו גם כן למשפטים הטבעיים, ואמרו (ישעיה ו') "מלא כל הארץ כבודו", "ומלכותו בכל משלה", אך באמת לא יראה הכבוד והמלכות אלא על בחיריו סגולתו ונביאיו, אשר בהם יתברר לאפיקורוס כי יש לאלקים ממשלה ומלכות קיימת... (מאמר ד ג, וראה שם עוד)

...וכן מסתדרת לנביא גדולת האלקים ויכלתו ורחמנותו וחכמתו וחיותו ותמידותו ומלכותו, ושאיננו צריך לכל, ושהכל צריכים לו, ומעלתו המיוחדת וקדושתו, במה שהוא רואה פתאום ברגע אחד מגדולת הצורה ההיא הנראת לו והודה והדרה, והתכונות והכלים המורים על היכולת, והדבור היוצא מביניהם באזהרות ובהודעת מה שהיה ויהיה, ומעמד בני אדם והמלאכים לפניו נכנעים, ויציאת כל צרכיהם מאתו... כל זה והדומה לו יראה הנביא ברגע אחד, ויכנסו המורא והאהבה תקועים בנפשו כל ימי חייו, והולך כל ימי חייו חושק, הומה ומבקש שיתראה אליו פעם שניה או שלישית, וכבר נחשב לשלמה לדבר גדול השתי פעמים, באמרו (מ"א י"א) הנראה אליו פעמים. מתי הגיע הפילוסוף אל כזה בתבונתו?

...הלא זה כמי שירצה ליישר בני אדם כולם אל מקום השמש, כי עיניהם תרוטות, ולא יכלו לראות ולא מצאו מקומה, ונשא אותם אל קוטב הצפון, או אל קוטב הדרום, ואמר להם השמש הנה, הקבילוה תראו אותה, ולא ראו אותה, והמנהיג משה עליו השלום העמיד ההמון אצל הר סיני לראות את האור אשר ראוהו אילו היו יכולים עליו כיכלתו, ואחר כן קרא לשבעים זקנים וראוהו, כמו שאמר (שמות כ"ד) "ויראו את אלקי ישראל", כן קבץ השבעים זקנים השניים, וחל עליהם מאור הנבואה, מה שנשתוו עמו בו, כמו שאמר (במדבר י"א) "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ומעידים קצתם לקצתם במה שרואים ובמה ששומעים, ונתרחקו המחשבות הרעות מן האומה, שיחשב כי הנבואה טענה מהיחיד שטען בה, כי לא יתכן לעבור ההסכמה על ההמונים ההם, כל שכן שרבו והיו קהלות משתוים עם אלישע בידיעת יום לוקח בו אליהו, באמרם לו (מ"ב ב') "הידעת כי היום ה' לוקח אדניך מעל ראשיך", וכולם עדים למשה מזרזים על תורתו. (שם יא)

...ואוסיף לך באור בדמיון מהשמש שהיא אחת, אך מתחלפים מערכות הגשמים המקבלים אותה, ואשר יקבל אורה קבול יותר שלם, הפנינים והשוהם על הדמיון, והאויר הצח והמים, ויקרא בזה אור נוקב... ובעצים ובארץ וזולתם אור נראה, ובכל הדברים בכללות אור סתם בלי שם מיוחד, והוא הסתם הוא כמו אמרנו אלקים, כאשר התבאר, והאור הנוקב הוא כמו ה', שם נודע, מיוחד ביחס אשר בינו ובין השלום שבכל בריותיו בארץ, רצוני לומר, הנביאים אשר נפשותם זכות מקבלות לאורו, יעבור בהן כעבור אור השמש בשוהם ובפנינים, ואלה הנפשות יש להן מוצא ומחצב מזרע אדם כאשר התבאר... אך תפול ההכחשה בה', מפני שהנבואה מופלאה נכריה ביחידים כל שכן בהמון, ועל זה הכחיש פרעה ואמר, לא ידעתי את ה', (שמות ה')... אבל אלקים הנך רואהו שם נוהג במצרים... אבל ענין ה' לא יושג בהקשה, אך בראיה הנבואית אשר בה ישוב האדם כמעט שיפרד ממינו וידבק במין מלאכיו ותכנס בו רוח אחרת, כמו שאמר (ש"א י') "ונהפכת והיית לאיש אחר", ויהפוך לו אלקים לב אחר, (דה"א י"ב) "ורוח לבשה", "היתה עלי יד ה'" (יחזקאל ל"ז)... כנוי לרוח הקודש הלובשת הנביא בעת הנבואה, והנזיר והמשיח כשנמשח לכהונה או למלוכה עת שימשחנו הנביא, או עת שיעזרנו האלקים, ויישירהו בדבר מן הדברים, או בעת הודעת הכהן במדע הנעלם אחר שישאל באורים ותומים, ואז יסורו מלב האדם הספקות הקודמים אשר היה מסתפק באלקים, וילעג להקשות ההן אשר היו רגילות להגיע בהן אל האלקות והיחוד, ואז ישוב האדם עובד, חושק בנעבדו, ומוסר נפשו להריגה על אהבתו, לגודל מה שהוא מוצא מערבות הדביקה בו... (שם טו)

ובאמת נקרא אלקי ישראל מפני שהראות הזאת היתה נעדרת בזולתם, ונקרא אלקי הארץ, בעבור שיש לה כח מיוחד מאוירה וארצה ושמיה עוזרים על זה... (שם יז)

אמר הכוזרי, שקע האור הזה ההוא אשר אתה מספר, שקיעה שהדעת מרחקת שיראה עוד, ואבד אבידה שהשבתה אינה עולה במחשבה.

אמר החבר, איננו שוקע אלא בעיני מי שאינו רואה אותנו בעין פקוחה, ומביא ראיה מדלותנו ועניינו ופזורנו שנשקע אורנו, ומגדולת זולתנו והשגתו ומשלו בנו, כי יש לו אור. (שם כ)

...כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין האלוקי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו, והדבור הטבעי הם הרמזים והתנועות הראויות לענינים שרוצים להליץ בעדם ומביאה הנפש אליהם בלעדי הסכמה קודמת... והדבור המבחרי הוא דבור הנביא בעת נבואתו, או דברי הדעתן המחשב, המחבר מליצתו ובוחר דבריו כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו... (מאמר ה כ)

אמר החבר, השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה, כי איננה נגלית כי אם לנביא או להמון רצה במקום המיוחד, והיא אשר אנחנו מצפים לה, באמרו (ישעיה נ"ב) "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון"... אך השכינה הנסתרת הרוחנית היא עם כל ישראל אזרחי ועם כל בעל דת האמיתית, זך המעשים טהור הלב, נפשו ברה לאלקי ישראל. (שם כב)

משנה תורה:

מיסודי הדת לידע, שהא-ל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נבונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת הכסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה צורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול, "והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר".

הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא, וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה, כמו שנאמר "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו". וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל, ועשתונותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם, "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו"...

הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן... וכן שאר הנביאים, מהם אומרים המשל ופתרונו, כמו אלו, ויש שהן אומרים הפתרון בלבד, ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה, וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.

כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור, והם מבקשים הנבואה, וזהו שנאמר והמה מתנבאים, כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.

אלו שהם מבקשים להתנבא, הם נקראים בני הנביאים, ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה.

כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, וחוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים, ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו". כל הנביאים על ידי מלאך, ולפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו", ונאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", ונאמר "ותמונת ה' יביט", כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל. הוא שהתורה מעידה עליו "במראה ולא בחידות", שאינו מתנבא בחידה, אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין, ומשה רבינו אינו כן, הוא שהכתוב אומר, "כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמע דברי חבירו, כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה, והוא עומד על עמדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם"... הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם, שהוא צרכי הגוף כולם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון, לפיכך פירש מן האשה לעולם...

הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחים אותו נותנים לו אות ומופת, כדי שידעו העם שהא-ל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהא-ל שלחו, מצוה לשמע ממנו, שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואיננו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו, ואף על פי כן מצוה לשמע לו, הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה הוא, מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו, כמו שנצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים... (יסודי התורה פרק ז א והלאה)

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם... ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים, משה משה לך ואמור להם כך...

נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו כל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה, ואמר אם נתן אות אליו תשמעו, כמו שתצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמע מזה הנביא, אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט. ולפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו, ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות, כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא... (שם פרק ח א, וראה עוד משה-נבואה)

שלשה הן הנקראין אפיקורסין, האומר שאין שם נבואה כלל, ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו... (תשובה פרק ג ח)

פירוש המשניות לרמב"ם:

...ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצוות בשלש עשרה מדות, אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא, הוא שיעשה רבינא ורב אשי, אבל יתרון הנביא ופעלו במצוה, אם תשאל עליו, הוא חי נפשי מן העיקרים הגדולים העצומים שעליו משען הדת ויסודה.

ואני רואה שזה המקום ראוי לבאר בו העיקר הזה, ואי אפשר אלא אחרי אשר נחלק טענת התיחס הנביאים לנבואה במה תצדק הנבואה, שזה כמו כן עיקר גדול, וכבר שגו בו כל המון האדם, גם מתי מספר מיודעיהם שהם מדמים בנפשם שהנבואה לא תתקיים לכל המתייחס אליה עד עשותו אות מופלא, כגון אות מאותות משה רבינו ז"ל, וישנה מנהג כמו שעשה אליהו ז"ל בהחיותו בן האשה האלמנה... וזה אינו עיקר אמת, שכל מה שעשו אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים מהאותות, לא עשאום כדי לקיים נבואתם, שהנבואה כבר נתקיימה להם קודם לכן, אבל עשו האותות ההם לצרכיהם ולרוב קרבתם אל הקב"ה השלים חפצם, כמו שהבטיח לצדיקים "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כ"ב), אבל תתקיים הנבואה במה שנספר בדבר שהחלנו לדבר בו, ואומר בתחלה, שעיקר דתנו בענין הנבואה על מה שאומר, והוא שהמתיחסים לנבואה נחלקים בתחלה לשני חלקים, מתנבא בשם עכו"ם או מתנבא בשם, ונבואת עכו"ם תחלק לשני חלקים, החלק הראשון שיקום נביא ויאמר כוכב פלוני נתן עלי רוחו, ואמר לי עבוד אותי בכך... והחלק השני, שיאמר היה אלי דבר השם לעבוד הבעל הפלוני, או להוריד כח מלכת השמים הפלוני לענין פלוני... וכשנשמע מן המתייחס בנבואה אחת משני הדעות האלה, והעידו עליו עדים כפי שנאמר בתורה, דינו שיהרג בחנק...

והמתנבא בשם הא-ל יחלק גם כן לשני חלקים, החלק הראשון שיתנבא בשם הא-ל ויקרא ההמון להאמין בו, ויצוה על עבודתו, ויאמר שהקב"ה הוסיף במצות עשה או גרע מצוה מכלל המצוות שאסף אותם ספר התורה, ואין הפרש בין שיוסיף ויגרע על הפסוק, ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל. וענין שיוסיף או יגרע מן הכתוב, כגון שיאמר שהקב"ה אמר לי כי הערלה היא שתי שנים... או שיאמר הקב"ה אמר אלי שהערלה אסור לאכול אותה ד' שנים... או ישנה בקבלה כלום, ואפילו יסייענו פשט הכתוב, כגון שיאמר שזה האמור בתורה "וקצותה את כפה" (דברים כ"ה) הוא כריתת יד באמת ואינו קנס המבייש, ויסמוך הדבר ההוא לנבואה... ואין להביט גם בזה לאות ולמופת, שהרי הנביא אשר הראה כל אנשי העולם אותותיו והכניס בלבבנו להצדיקו ולהאמין בו, כמו שאמר הכתוב (שמות י"ט) "וגם בך יאמינו לעולם", הוא הגיד לנו בשם הקב"ה שלא תבא מאת הבורא תורה אחרת מלבד זאת... ואחר שידענו שטענתו שקר על הקב"ה וסמך לו מה שלא דבר לו, נתחייב להורגו כמו שאמר הכתוב (דברים י"ח) "הנביא אשר יזיד וגו' ומת הנביא ההוא".

והחלק השני, בענין הנביא, כגון שיקרא בני אדם לעבוד את השם ויצוה על מצותו ויזהיר לשמור התורה בלי תוספת ומגרעת, כמו שאמר הנביא מסיים הנביאים (מלאכי ג') "זכרו תורת משה עבדי", ויבטיח למי שיעשנה בגמולות טובות ויצוה בצווים ויאסור איסורים בדבר שאינו מן התורה, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או עם אומה פלונית עתה, כמו שצוה שמואל לשאול להלחם בעמלק (ש"א ט"ו)... ובשביל זה כשיטעון הנביא טענת נבואה ולא יסמוך אותה לעכו"ם, ולא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה, אבל יאמר דברים אחרים, כמו שספרנו, נצטרך אז לבחון אותו כדי שיתבאר לנו עדותו, שכל מי שנתקיימה עדות נבואתו ראוי לעשות כל מה שיצוה מדבר קטן ועד גדול, וכל העובר על צווי מצוויו חייב מיתה בידי שמים, כמו שאמר הקב"ה במי שעובר על צווי הנביא (דברים י"ח) "אנכי אדרוש מעמו", ואם לא תתקיים עדותו יומת בחנק.

וקיום עדות הנביא יהיה כפי שאגיד, כשיתייחס אדם לנבואה כמו שבארנו, ויהיה הגון לה, כגון שיהיה מאנשי החכמה והאמונה והנזירות והשכל ונועם המדות, כאשר העיקר אצלנו, שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ"ב), ויתרונות בזה הענין, אי אפשר לכנוס אותם יחד... ובהיות הנביא המתנבא הגון לנבואה כפי מה שראוי, נאמר לו הבטיחנו ביעודים והגד לנו דברים מאשר למדך הקב"ה, ויגיד ויבטיח, ואם יתקיימו יעודיו כולם אז נדע שכל נבואתו אמת, ואם ישקר בה, או נפל אחד מדבריו ואפילו דבר קטן, נדע שהוא נביא שקר. וכשיצדק לנו בהבטחה אחת או בשתים אין לנו להאמין בו ולומר שנבואתו אמת, אבל יהיה ענינו תלוי עד ירבו מופתיו האמיתיים ככל אשר ידבר בשם ה' פעם אחר פעם, ועל כן נאמר בענין שמואל, כשנתפרסם כי כל מה שידבר בא יבא, כמו שנאמר (ש"א ג') וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא לה', ולא היה מתחדש אצלם דבר שלא היו שואלים עליו לנביא, ולולי היה מנהגם לשאול לנביאים בכל עניניהם, לא בא שאול לשא­ל לשמואל בעד אבידה שאבדה ממנו בהתחלת ענינו. (שם ט'), ואין ספק בדבר, כי הקב"ה הקים לנו נביאים חלף הוברי השמים והמעוננים והקוסמים, כדי שנשאלם בכללים ובפרטים, ויודיעונו דברים נאמנים מהעתים, כמו שיגידו הקוסמים ההם דברים שאפשר שיתקיימו ואפשר שלא יתקיימו... ובשביל ענינים אלו היו קוראים שם הנביא "רואה", כי היה רואה העתידות קודם היותם...

ובעלי הכחות הנפשיות יכולין לטעון טענת נבואה שאנו רואים אותם עין בעין כל היום מגידים מה שעתיד להיות, וזה חי נפשי פרק גדול וראוי לבאר אותו, כדי שיתבאר ההפרש בין דברי המתנבא בשם האלקים ודברי בעלי הכחות. ואני אומר שהקוסמים והוברי השמים ואנשי החבורה ההיא יגידו העתידות ההויות, אבל יצדקו קצתם וישקרו קצתם בהכרח, וזה הדבר אנו רואים אותו תמיד, ויסכימו עליו גם כן אנשי המלאכה ההיא, אבל יתרון כל איש מהם על חבירו, בהיות כל שקרי איש אחד פחות משקרי זולתו, אך שיצדקו בכל דקדוקי העתידות זה אפשר להיות...

ואין מיעודי הנביאים והבטחתם כן, אבל יצדק הכל עד מלה אחרונה, ולא יפול דבר מדבריהם, לא קטן ולא גדול כל ימי עולם בכל אשר ידבר בו בשם הא-ל, ועל כן כשישוב ריקם דבר מדבריו, נדע שקרו, והוא מה שאמר (מ"ב י') כי לא יפול מדבר ה' ארצה... 

ונשאר בכאן פרק גדול ראוי לנו לבארו, והוא שהנביא כשיתנבא בצרות ארצם או ירדו עליהם אבני אלגביש וכדומה לו, ואחר כן לא יתקיים דבר מן הענין ההוא, ורוחמו מן השמים, ועמדו כל עניניהם בשלום ובשלוה, לא יוודע בו כזב הנביא, ואין ראוי לומר שהוא נביא שקר, ושיהיה חייב מיתה, מפני שהקב"ה ניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה וסרו מנאצותם, או אחרי גמולם הקב"ה בחמלתו והאריך אפו להם... אבל אם הבטיח בבשורות טובות שיתחדשו לזמן קצוב, ויאמר בשנה זו יהיה השקט ושלוה והיו בה מלחמות... נדע שהוא נביא שקר, והתקיים ביטול טענתו ושקרו, ועל זה אמר הכתוב (דברים י"ח) בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו... שהקב"ה כשיבטיח אומר בבשורות טובות על ידי נביא, אי אפשר שלא יעשה כדי שתתקיים נבואתו לבני אדם, והוא מה שאמרו ע"ה (ברכות ז') כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו.

אבל ענין פחד יעקב אחר שהבטיחו הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר (בראשית כ'ח) והנה אנכי עמך וגו', והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר (שם ל"ב) "ויירא יעקב מאד ויצר לו", אמרו חז"ל בענין ההוא שהיה מפחד מעון שמא יהיה גורם לו מיתה, והוא מה שאמרו (ברכות ד') קסבר שמא יגרום החטא, יורה זה, שהקב"ה מבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא, ויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא, אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח לבני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט בלא תנאי, ואחר כן לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל ואי אפשר להיות, בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה...

והוא מה שאני אומר, כשצוה לבטל איזו מצוה מכל המצות ממצות עשה, או יצוה להתיר דבר אסור ממצות לא תעשה לפי שעה, חובה עלינו לשמע לדברו, ולעשות מצותו, וכל העובר עליו חייב מיתה בידי שמים חוץ מעכו"ם, אבל על תנאי שלא יעמוד הדבר ההוא לעד, ולא שיאמר כי הקב"ה צוה לבטל המצוה הזאת כל ימי עולם, אבל יצוה לבטל המצוה לסבה וצורך שעה... ובזה לבד יבדל הנביא משאר בני אדם במצוות, אבל בעיון ובסברא ובשכל המצוות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה, שהנביא כשיסבר בסברא ויסבר כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו, רק אלף נביאים כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות... וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר עליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברה פלונית היא אמת, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרע, כמו שנאמר (דברים ל') לא בשמים היא, ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות. (הקדמה לסדר זרעים)

וכבר אמרו רז"ל (בבא קמא ל') האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות, ואין אצלנו מעלה גדולה מחסידות אלא הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז ב') חסידות מביאה לידי רוח הקדש. הנה התבאר מדבריהם שקיום מאמרי זאת המסכתא מביא לידי נבואה, והנני עתיד לבאר אמתת הדבר ההוא מפני שהוא כולל חלק גדול מהמדות הטובות. (שמונה פרקים הקדמה)

הרבה ימצא במדרשות ובאגדות, ויש מהן בגמרא, שיש מן הנביאים מי שיראה השי"ת מאחרי המחיצות רבות, ומהם מי שיראהו מאחרי מחיצות מועטות, לפי קרבתם אל השי"ת ולפי מעלתם בנבואה, עד שאמרו שמשה רבינו עליו השלום ראה השי"ת מאחרי מחיצה אחת בהירה, כלומר מזהירה, הוא אמרם הסתכל באספקלריא המאירה, ואספקלריא שם הראה הנעשה מגוף המזהיר כשהם וזכוכית, כמו שהתבאר בסוף כלים. והכונה בזה הוא הענין מה שאומר לך, והוא שאנחנו בארנו בפרק שני, שהמעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות המדות, וכן הפחיתיות מהן פחיתיות שכליות כסכלות ומעוט ההבנה, ודחק התבונה, ומהן פחיתות המדות כרוב התאוה, הגאוה הרוגז הכעס והעזות... וכבר זכרנו ידיעתם בפרק הרביעי, ואלו הפחיתיות כולן הן מחיצות המבדילות בין האדם ובין השי"ת, מאמר הנביא מבאר זה, (ישעיה נ"ט) "כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", ואמר שעונותינו והם אלו הרעות כמו שזכרנו, הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתברך. 

ודע שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שתהיינה לו כל המעלות השכליות ורוב מעלות המדות, והחזקות שבהן, והוא אמרם (שבת צ"ב) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וחכם הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק, ועשיר הוא במעלות המדות, רצוני לומר ההסתפקות, מפני שהם קוראים המסתפק עשיר, והוא אמרם בגדר העשיר, (אבות ד') איזה עשיר השמח בחלקו, רצוני לומר שיספיק לו במה שהמציא לו זמנו, ולא יכאב במה שלא המציא לו, וכן גבור הוא גם כן במעלות המדות, רצוני לומר שינהיג כחותיו כפי הדעת והעצה, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומר (שם ד') איזהו גבור הכובש את יצרו. ואין מתנאי הנביא שתהיינה אצלו כל מעלות המדות עד שלא תפחיתהו פחיתות, שהרי שלמה המלך ע"ה העיד עליו הכתוב (מ"א ג') "בגבעון נראה ה' אל שלמה", ומצינו לו פחיתות מדות, והוא רוב התאוה בהרבות נשים, וזה מפעולות תכונות רוב התאוה, ואמר (נחמיה י"ג) "הלא על אלה חטא שלמה", וכן דוד ע"ה נביא, אמר (ש"ב כ"ג) "לי דבר צור ישראל", ומצאנו אותו בעל אכזריות, אף על פי שלא שמש בה כי אם בע"ז ובהריגת הכופרים...

אלו המדות וכיוצא בהן הן מחיצות בין השי"ת עם הנביאים ע"ה, ומי שיש לו שתי מדות או שלש מהן בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שראה השי"ת מאחר שתי מחיצות או שלש, לא תרחיק היות חסרון קצת המדות ממעט ממדרגת הנבואה, שאנחנו מצינו קצת פחיתות המדות תמנע הנבואה לגמרי, בכעס אמרו (פסחים ס"ו) כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, והביא ראיה מאלישע, שנסתלקה ממנו הנבואה כשכעס, עד שהסיר כעסו, והוא אומרו ועתה קחו לי מנגן. והאנחה והדאגה של יעקב אבינו ע"ה, כל ימי התאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשר בחייו, ואמר "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר המתרגם ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון. אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה (שבת ל').

וכאשר ידע משה רבינו ע"ה שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו מעלות המדות כולן והמעלות השכליות כולן, בקש להשיג מהות השי"ת על אמיתות מציאותו, אחר שלא נמצא נשאר לו מונע, ואמר (שמות ל"ג) "הראני נא את כבודך", והודיעו השי"ת שאי אפשר לו זה, שהיותו שכל נמצא בחומר, רצוני לומר מאשר הוא אדם, והוא אומרו (שמות ל"ג) "כי לא יראני האדם וחי". הנה לא נשאר לו בינו ובין השגת השי"ת על אמיתות מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי שאינו נבדל, וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה אחר ששאלו יותר ממה שהיתה אצלו קודם שאלתו, והודיעו שהתכלית ההיא אי אפשרית לו, מפני שהוא בעל גשם. וכינה אמיתת השגה בראית פנים, כי האדם כשיראה פני חברו תהיה אז בנפשו צורתו עד שלא תתערב לו עם זולתה, ואפילו בשעה שאינו רואה אותה, אבל כשיראה אחוריו, אף על פי שהוא מכירו בראיה ההיא, פעמים יסופקו עליו ויתערבו לו עם זולתם, כן השגתו יתברך על האמת היא ידיעת השי"ת מאמיתות מציאותו, מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן המצאו, עד שימצא בנפשו מציאות חזקה ונבדלה למה שמצא בעצמו ממציאות שאר הנמצאות, ואי אפשר לאדם להשיג זה השעור מן ההשגה, אלא שהוא ע"ה השיג למטה מזה מעט, והוא אשר כנה ואמר (שמות ל"ג) וראית את אחורי, ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה.

וכאשר ידעו חז"ל ששני המינים האלו מן הפחיתיות, רצוני לומר השכליות והמדות הם אשר יבדילו בין השי"ת ובין האדם, ובהם הוא יתרון מעלות הנביאים, אמרו אל קצתם במה שרואה מחכמתם ומדות, (סוכה כ"ח) ראויים הם שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו ע"ה, ולא יעלם ממך ענין הדמיון שהם דמו אותו בו, לא שישווהו אליו חלילה. (שם פרק ז)

אגרת תימן:

אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה, קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר עד תחלת הגלות של ירושלים... ובאור הדבר, שבנבואת בלעם יש רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם, לפי שיש בתורה פסוקים שאף על פי שהכונה בהם לשום ענין, אף על פי כן יש בהם רמז לענין אחר, כמו שמצינו ממאמר יעקב אבינו ע"ה... ועל הענין הזה קבלנו שזה שאמר בלעם (במדבר כ"ג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" יש בו סוד, שמן העת ההיא יש לחשב כמנין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזר הנבואה לישראל, ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל א-ל, ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ארבע מאות שמונים ושמונה שנה. ולפי ההקש הזה והפרוש הזה תחזר הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ושש ליצירה, ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח... (פרק ג)

מורה נבוכים:

...ורצה יתעלה במה שירצה הגיע חכמה ממנו והשפעת נבואה על קצתנו, קרא שרות הנבואה על הנביא או שכון השכינה במקום "ירידה", וקרא העלות הנבואה ההיא מן האיש או סור השכינה מן המקום "עליה", וכל עליה וירידה שתמצאם מיוחסת לבורא יתעלה אמנם הרצון בהם זה הענין... (חלק א פרק י)

...ומכאן תתעורר כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בו בחלום או במראות הלילה, ובין מה שיאמר בו במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בו סתם ויהי דבר ה' אליו לאמר, או ויאמר ה' אליו לאמר... (שם פרק כז)

המלאכים גם כן אינם בעלי גשמים, אבל הם שכלים נבדלים מהחומר, אמנם הם עשויים והשם בראם... אבל הכל במראה הנבואה, ולפי פועל הכח המדמה כמו שיזכר בענין אמיתת הנבואה, ואמנם אמרם פעמים נשים, כי הנביאים גם כן כבר ראו המלאכים במראה הנבואה נשים... (שם פרק מט וראה שם עוד)

...והיה כל מתפאר בזמנים ההם כולם, אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש א-לוה לעולם, כאברהם, או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה, אבל איש שיתפאר בנבואה לאמר שהשם דבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו ע"ה. ולא יטעך מה שבא באבות מזכרון דבר השם להם והראותו אליהם, שאתה לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרא לבני אדם או להיישיר זולתם, עד שאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם, אמר לי השם עשו כך או לא תעשו, או שלחני אליכם, זה לא היה כלל, אבל היה הדבור להם במה שהיה מיוחד להם לא דבר אחר, רצוני לומר בשלמותם והיישירם למה שיעשו, ובשרם למה שיגיע עליו ענין זרעם לא זולת זה. והם היו מישרים בני אדם על דרך עיון ולמוד... וכאשר נראה יתעלה אל משה רבינו ע"ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר תחילת מה שישאלוני שאאמת להם שיש א-לוה בעולם נמצא, ואחר כן אומר שהוא שלחני, מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות השם... (שם פרק סג)

...וכן יקרה להמון בדברי הנביאים שוה בשוה, קצת דבריהם לא יבין כלל, אבל כמו שאמר "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום", וקצתו יבין ממנו הפכו או סותרו, כמו שאמר "והפכתם דברי אלקים חיים". ודע כי לכל נביא דבר אחד מיוחד בו, כאלו לשון האיש ההוא כן תביאהו לדבר הנבואה המיוחדת בו למי שיבינהו. ואחר זאת ההקדמה תדע, כי ישעיהו ע"ה נמשך בדבריו הרבה מאד ובדברי זולתו מעט, כי כשהגיד על נתיצת עם או אבדן אומה גדולה יספרהו בלשון שהכוכבים נפלו, והשמים אבדו ורגזו, והשמש קדרה, והרבה מכיוצא באלו ההשאלות... כמו שהם, רוצה לומר בנביאים כשיספרו אבדן איש או אומה או מדינה ייחסו ענינו כעס וחרון גדול לבורא יתעלה עליהם, וכשיספרו הצלחת עם ייחסו לשם עניני שמחה וצהלה... וכאשר באו אלה ההשאלות בישעיה הרבה מפני זה פירשתים כולם, וכבר בא מהם בדברי זולתו, אמר ירמיהו בספור חורבן ירושלים בעונות אבותינו, "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו", ואמר יחזקאל בספרו אבדת מלכות מצרים ומיתת פרעה על ידי נבוכדנאצר אמר, "וכסיתי בכסותך שמים והקדרתי את כוכביהם"... (חלק ב פרק כט, וראה שם עוד)

דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחדושו, אני רוצה בזה, כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות השי"ת, יש מהם שלשה דעות בקדמות העולם וחדושו, כמו שבארנו, כך הדעות בנבואה שלשה, ולא אפנה לדעת אפיקורוס שהוא לא יאמין מציאות א-לוה כל שכן שלא יאמין נבואה, אמנם אכוין לזכרון דעות מאמין הא-ל בנבואה.

הדעת הראשון הוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה וקצת עמי אנשי תורתנו גם כן יאמינהו, והוא שהשי"ת יחבר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו, אין הבדל הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל רב השנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו קצת טוב ותקון מדות, כי בני אדם עד עתה לא אמרו שישרה השם שכינתו על אדם רע, אלא כשיחזירהו למוטב תחלה.

הדעת השני דעת הפילוסופים, והוא שהנבואה שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר למוד יוציא מה שבכח המין לפועל, אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ, כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד, כי לא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו... ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא סכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא, כמו שימצא מציאה, אבל הענין כן, והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדותיו, כשיהיה המדמה על מה שאפשר להיות מן השלמות, ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח, שזה השלמות הוא לנו בטבע, ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה, ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב, ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה. 

והדעת השלישי והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד, וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה ברצון אלקי, וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו ויתלמד לפי גדולו ולמודו שיתנבא, והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהגיע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה ארם בענין אלישע.

אמנם היות יסודנו ההכנה והשלמות במדות ובדבריות על כל פנים, הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכבר ביארנו זה בפירוש המשנה ובחיבור הגדול, והגדתי בהיות בני הנביאים מתעסקים תמיד בהכנה, אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה, שהוא הלך אחרי ירמיהו והכינו ולמדו, והיה מקוה להנבא, ונמנע, כמו שכתוב "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי", ונאמר לו על ידי ירמיה "כה אמר ה' כה תאמר אליו, ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש", ואפשר לנו לומר שזה באור שהנבואה בחק ברוך גדולות, וכן יאמר שאמרו "גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", מפני היותם בגלות, כמו שנבאר. אלא שנמצא כתובים רבים, מהם כתובי הספרים, ומהם דברי חכמים כולם הולכים על זה היסוד, והוא שהשם יביא להנבא מי שירצה, מתי שירצה, אמנם לשלם המעולה בתכלית, אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלנו, רצוני לומר שינבא אחד מהם, אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע, זה יסודנו, שאי אפשר מבלתי ההתלמדות והשלמות, ואז יהיה האפשרות הנתלית בו גזירת השי"ת, ולא יטעך אמרם בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרך תצא מרחם הקדשתיך, כי זה ענין כל נביא, אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעקר יצירתו, כמו שיתבאר. ואמנם אמרם "כי נער אנכי", כבר ידעת קריאת העברים יוסף הצדיק נער, והוא בן שלשים שנה, וקרא יהושע נער, והוא קרוב לששים... ולא יטעך גם כן מה שבא ביעודים באמרו "אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", כי כבר פירש זה, והגיד מה תהיה הנבואה, ואמר "זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו", כי כל מגיד בעולם מצד הקסם ומצד המעשר או מצד מחשבה צודקת הוא גם כן יקרא נביא...

ואמנם מעמד הר סיני, ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה ושומעים הקולות הנוראות המפחידים על צד הפלא, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות גם כן, הלא תראה אמרו "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא", הוא ע"ה במדרגה העליונה, כמו שאמר "ונגש משה לבדו אל ה'" וגו', ואהרן למטה ממנו... לפי שלמותם, ואשר כתבו החכמים משה מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו... (שם פרק לב)

כבר ביארתי לבני אדם כלם הארבעה הבדלים אשר נבדלה בהם נבואת משה רבינו מנבואת שאר הנביאים, והבאתי ראיה על זה... ואשר אודיעך אותו, כי כל דבר שאומר אותו בנבואה בפרקי זה המאמר, אמנם הוא בצורת נבואת כל הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו, אמנם נבואת משה רבינו לא אדבר בה באלו הפרקים אפילו מלה אחת, לא בביאור ולא ברמיזה. והוא ששם נביא אמנם יאמר אצלי על משה ועל זולתו בספוק, וכן הענין אצלי עוד בנפלאותיו ובנפלאות זולתו, כי אותותיו אינם מכת נפלאות שאר הנביאים. אמנם ראית התורה על היות נבואתו נבדלת מכל מי שקדמו הוא אמרו, "וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם", הנה כבר הודיענו שהשגתו אינה כהשגת האבות, אבל יותר גדולה, כל שכן השגת זולתם ממי שקדם. ואמנם הבדלה מנבואת כל מי שיתאחר הוא אמרו על צד ההגדה, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" וגו'... (שם פרק לה וראה עוד משה-נבואה)

דע כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת השי"ת באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי תחלה, ואחר כך ישפע על כח המדמה, וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם, ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו. והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, וזה ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים, ואינו ענין יגיעו אליו בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המדות, ואפילו יהיו כלם בתכלית מה שיוכלו להיות מן הטוב והנאה שבהם, עד שיחובר אליו שלמות הכח המדמה בעיקר היצירה בתכלית מה שאפשר. וכבר ידעת ששלמות אלו הכחות הגופיות אשר מכללם הכח המדמה אמנם הוא נמשך לטוב שבמזגים שיהיה לאבר ההוא הנושא לכח ההוא ולטוב שבשעורים שיהיה לו, ולזכה שבליחות שתהיה לו, וזה ענין אי אפשר  שיתמלא חסרונו בהנהגה בשום פנים, כי האבר שמזגו רע בשורש היצירה, תכלית ההנהגה המשוה לו, שתעמידהו על קצת בריאות, ולא שתחזירהו למעולה שבתכונותיו...

וכבר ידעת עוד פעולת זה הכח המדמה מזכור המוחשים והרכבתם והחקוי אשר בטבעו, ושהגדול שבפעולותיו והנכבדת שבהם, אמנם יהיה בנח החושים ובבטולם מפעולותיהם, אז ישפע עליו שפע כפי ההכנה, והוא הסבה בחלומות הצודקות, והוא בעצמו סבת הנבואה, ואמנם יתחלפו ברב ובמעט, לא במין, כבר ידעת המשך מאמרם חלום אחד מס' בנבואה, ולא יפול השיעור בין שני דברים מתחלפים במין, אין ראוי שיאמר שלמות האדם כך וכך כפל משלמות הסוס. וכבר השיבו זה הענין בבראשית רבה, ואמרו נובלת נבואה חלום, וזה דמוי נפלא, וזה כי נובלת הוא הפרי בעצמו ואישו, אלא שיפל קודם שלמותו וקודם שיתבשל, כך פועל הכח המדמה בעת השינה, היא פעולתו בעת הנבואה, אלא שיש בו קצור, ולא הגיע אל תכליתה. ולמה אודיעך זה מדבריהם ז"ל ונניח כתובי התורה, "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו", הנה כבר הגיד לנו יתעלה אמיתת הנבואה ומהותה, והודיענו שהיא שלמות יבא בחלום או במראה. ומראה שם נגזר מן ראה, והוא שיגיע לכח המדמה משלמות הפועל עד שיראה הדבר כאלו הוא מחוץ, ויהיה הענין אשר יראהו כאילו בא לו על דרך ההרגשה היוצאת, ואלו שני החלקים בהם מדרגות בנבואה כלם כמו שיתבאר, רצוני לומר במראה או בחלום, וכבר נודע שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד שוקד עליו נכסף לו, והוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השינה, בהשפיע עליו השכל כפי הכנתו...

ואחר אלו ההקדמות, תדע, כי כשיהיה איש מן האנשים עצם מוחו בעיקר בריאתו על תכלית שוויו, בזכות חמרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובשעורו והנחתו ולא ימנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחד, ואחר כן האיש ההוא למד והתחכם עד שיצא מן הכח אל הפועל, והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומדות אנושיות טהורות שוות, ויהיו תשוקותיו כלם לדעת יסודות זה המציאות וידיעת סבותיו ומחשבתו לעולם נשקפת לענינים הנכבדים, והשגחתו אמנם היא בידיעת הא-ל ובחינת פעולותיו, ומה שצריך שיאמן בזה, ויהיה מי שכבר בטלה מחשבתו ותשוקתו לענינים הבהמיים, רצוני לומר בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל, ובלבד החוש הממשש... כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו, ויתפלאו עם זה איך לא ינבאו, אם תהיה הנבואה ממש ממה שבטבע, וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ותשוקתו לרשויות ולשררות שאינם אמיתיות, רצוני לומר בקשת הנצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו, ועבודתם אותו מפני זה לבדו, אבל יראה האנשים כלם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה... והאיש הזה אשר זה תארו, אין ספק כשיעשה כחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיוני, שלא ישיג אלא ענינים אלקיים נפלאים מאד, ולא יראה זולת הא-ל ומלאכיו, ולא יעשה ולא תהיה לו ידיעה אלא בענינים ההם דעות אמיתיות והנהגות כוללות לתקון בני אדם קצתם עם קצתם.

וידוע שאלו הג' הענינים אשר כללנום, והם שלמות הכח הדברי בלמוד, ושלמות הכח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופיים, והסר התשוקה למיני ההגדלות הסכליות הרעות, יש בהם בין השלמים יתרון רב בזה על זה מאד, ולפי זה היתרון בכל ענין משלשת הענינים האלו יהיה יתרון מדרגות הנביאים כולם זו על זו. וכבר ידעת כי כל כח גופני יחלק וילאה ויפסד עת ויבריא עת אחרת, וזה הכח המדמה כח גופני בלא ספק, ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרתם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו... וכן עוד תמצא קצת הנביאים נבאו מדת זמן אחת, ואחר כן נפסקה הנבואה מהם, ולא התמידה להם בעבור מקרה שנתחדש, וזאת היא הסבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן ההגלות בלא ספק, כלומר עצלות או עצבות שיהיה להם בענין מן הענינים... (שם פרק לו)

איני צריך לבאר החלום מה הוא, אמנם המראה, והוא אומרו במראה אליו אתודע, והיא אשר תקרא מראה הנבואה, ותקרא גם כן יד ה', היא גם כן תקרא מחזה, הוא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה, כמו שנתבאר בדניאל, באמרו "ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח, והודי נהפך עלי למשחית, ולא עצרתי כח", ונאמר "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה", ואמנם דבור המלאך והעמידו לו כל זה במראה הנבואה, ובכמו זה הענין יתבטלו החושים גם כן מפעולותיהם, ויבא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה, וישלם ויעשה פעולתו. ופעמים תתחיל הנבואה במראה הנבואה, ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולות המדמה, ואז תבא הנבואה, כמו שבא באברהם, שאשר בא בתחלת הנבואה ההיא "היה דבר ה' אל אברם במחזה", וסופו "ותרדמה נפלה על אברם וגו', ואחר כן ויאמר לאברם" וגו'.

ודע כי כל מי שזכר מן הנביאים שבאתהו הנבואה, יש מהם מי שייחס זה אל מלאך, ומהם מי שייחסו לשי"ת, אף על פי שהיה על ידי מלאך בלא ספק, כבר כתבו רז"ל על זה ואמרו, "ויאמר ה' לה" על ידי מלאך, ודע כי מי שבא בו כתוב שדבר עמו מלאך, או באהו דבר מהשם, שזה לא יהיה בשום פנים אלא בחלום או במראה הנבואה, וכבר באה ההגדה על הדבר המגיע לנביאים לפי מה שבא בו בספור בספרי הנביאים על ארבע צורות:

הצורה הא', יגלה הנביא שהדבור ההוא היה ממלאך בחלום או במראה, והצורה הב' שיזכור דברי המלאך לו לבד, ולא יבאר שזה היה בחלום או במראה, מפני שהוא סומך על מה שכבר נודע, שאין נבואה אלא על אחד משני הפנים, "במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו". והצורה הג' היא אשר לא יזכור מלאך כלל, אבל ייחס המאמר לשם יתברך, שהוא אמרו לו, אלא שהוא יגלה שבאהו הדבר ההוא במראה או בחלום, והצורה הרביעית שיאמר הנביא מאמר סתם שהשם דבר אלי, או אמר לו עשה זה או אמור זה, מבלתי באור, לא בזכרון מלאך ולא בזכרון חלום מפני השענו על מה שכבר נודע והושרש, שלא תבא נבואה ולא חזון אלא בחלום, או במראה ועל ידי מלאך. ואמנם מה שבא על הצורה הראשונה, כאמרו, "ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום יעקב" וגו', ואמנם מה שבא על הצורה השנית, כאמרו "ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל" וגו', ואמנם מה שבא על הצורה הג' כאמרו, "היה דבר ה' אל אברם במחזה", ואמנם מה שבא על הצורה הד', כאמרו "ויאמר ה' אל אברהם" וגו', וכן מאמר רובם...

וכל מה שיבא על אחת מאלה הד' צורות היא נבואה, ואמרו נביא, אמנם מה שיאמר בו ויבא אלקים אל פלוני בחלום הלילה, אינה בנבואה כלל, ולא האיש ההוא נביא, כי ענינו שבאה הערה מאת השם לאיש ההוא, ואחר כך באר לנו שההערה ההיא היתה בחלום, כי כמו שיסבב השם התנועע איש אחד להציל איש אחד או להמיתו, כן סבב חדוש ענינים רצה לחדשם בחלום לילה, שאנחנו לא נספק שלבן הארמי רשע גמור עובד ע"ז גם כן... ובא בכל אחד משניהם, רצוני לומר לבן ואבימלך, "ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה"... ודע זה, והתבונן ההפרש בין אמרו ויבא אלקים, ובין אמרו ויאמר אלקים, ובין אמרו בחלום הלילה, ובין אמרו במראות הלילה, ובא ביעקב, "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה", ובלבן ובאבימלך ויבא אלקים וגו', וכל זה פירוש אונקלוס ואתא מימר מן קדם ה', ולא אמר בשניהם ואתגלי ה', ודע שהנה יאמר ויאמר ה' לפלוני, ולא היה זה לפלוני, ולא באהו חזון כלל, אבל נאמר לו הדבר ההוא על ידי נביא, כמו שבא הכתוב, "ותלך לדרוש את ה'", ואמרו בביאור לבית מדרשו של שם ועבר, והוא ענה אותה, ונאמר בעבורו ויאמר ה' לה, ואף על פי שאמרו ז"ל ויאמר ה' לה על ידי מלאך, יפורש בזה, שיהיה עבר הוא המלאך, והנביא פעמים נקרא מלאך, כמו שנבאר... או יהיה לבאר כי בכל מקום שתמצא דבר מיוחס לשם סתם שהוא על ידי מלאך כשאר הנביאים. (שם פרק מא)

כבר ביארנו, כי כל מקום שנזכר בו ראיית המלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה. ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך או יהיה הנראה מן המאמר תחלה, ושהוא חשבו איש מבני אדם, ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך, תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה. וזה שבמראה בנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר, ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו, ואחר כך יתבאר לו, שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך.

ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם, והוא רבי חייא הגדול בלשון התורה, "וירא אליו ה' באלוני ממרא" וגו', כי כאשר הקדים כלל, והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים וכו', ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שאמר אברהם ויאמר "א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך", שהוא גם כן ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם. והבן עוד הענין בסוד מן הסודות. וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו "ויאבק איש עמו", שהוא בצורת הנבואה... כל זה במראה הנבואה, לא יעלה בדעתך שיש ראיית מלאך או שמע דברי מלאך אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה, כמו שהושרש, "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו". וממה שהקדמנו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך, תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן. (שם פרק מב)

כבר ביארנו בחבורנו, שהנביאים פעמים יתנבאו במשלים, וזהו שהוא יראה דבר על צד המשל ויפורש לו ענין המשל ההוא במראה הנבואה ההוא בעצמו, כי כמו שיראה אדם חלום וידמה בחלומו ההוא שהוא נעור, וסיפר החלום לזולתו ופירש לו ענינו, והכל חלום, וזהו אשר קראוהו חלום שנפתר בתוך חלום. ומן החלומות גם כן מה שיודע ענינם אחר ההערה, כן משלי הנבואה יש מהם שיפורש ענינם במראה הנבואה, כמו שהתבאר בזכריה, באמרו אחר אשר הקדים המשלים ההם, "וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו", ואחר פירש לו המשל... וקרא כל הענין ההוא חזון, אחר שזכר שהוא חלם חזא, מפני שפרשו לו המלאך, כמו שזכר בחלום של נבואה, והוא אמרו אחר זה "חזון נראה אלי אני דניאל אחרי הנראה אלי בתחלה". וזה מבואר כי חזון נגזר מן חזה, ומראה מן ראה, וחזה וראה בענין אחד, ואין הפרש בין אמרך במראה או במחזה או בחזון, אין שם דרך שלישי אלא שני דרכים אשר ספרה התורה בהם, במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו, אלא שיש בהם מדרגות כמו שיתבאר.

וממשלי הנבואה משלים רבים, שלא פורש ענינם במראה הנבואה, אלא אחר היקיצה ידע הנביא מה היתה הכוונה, כמקלות אשר לקח זכריה במראה הנבואה. ודע כי כמו שיראו הנביאים דברים שהרצון בהם משל, כנרות זכריה, והסוסים... ומה שדומה לזה מן המשלים אשר הנרצה בהם לחקות ענין, כן יראו עוד דברים הנרצה בהם מה שיעיד עליו שם הדבר ההוא הנראה מצד הגזרה או השתוף בשם, וכאלו פעל הכח המדמה הוא להראות דבר יש לו שם משותף, יורה אחד מענינו על ענין אחר, שזה גם כן מין מן המשל, כמאמר ירמיהו מקל שקד, והיתה הכונה להורות משתוף שקד, ואמר כי שוקד אני, לא מענין המקל ולא מענין השקדים... ויותר נפלא מזה שתהיה ההערה בשם אחד אותיות השם ההוא הם אותיות שם אחר, בשנוי סדרם, ואף על פי שאין שם גזרה בין שני השמות ההם, ולא שתוף ענין ביניהם בשום פנים, כמו שתמצא במשלי זכריה בלקחו המקלות לרעות הצאן במראות הנבואה, וקראו האחד נועם והאחר חובלים והיתה הכוונה בזה המשל שהאומה בתחלת ענינה היתה בנועם השם... ובאו לפי זה הדרש ענינים זרים גם כן סודות, באמרו במרכבה נחשת קלל, ורגל עגל, וחשמל, ובמקומות זולת זה כשתחפשם בשכלך בכל מקום, יתבארו לך מכח הדברים אחר זאת ההערה. (שם פרק מג)

הנבואה אמנם תהיה במראה או בחלום, כמו שביארנו, ונאמר עתה, כי כשינבא הנביא אפשר שיראה משל כמו שבארנו פעמים, ואפשר שיראה השי"ת במראה הנבואה ידבר עמו כמו שאמר ישעיה "ואשמע את קול ה' אומר" וגו', ואפשר שישמע מלאך מדבר עמו והוא יראהו, וזה הרבה מאד, כמו שאמר, "ויאמר אלי הלא ידעת מה המה אלה, ויען המלאך הדובר בי" וגו', וזה הרבה מאד מאין מספר, ופעמים יראה הנביא איש מבני אדם מדבר עמו, כמו שאמר ביחזקאל "והנה איש מראהו כמראה הנחשת, וידבר אלי האיש" וגו', אחר שפתח המאמר "היתה עלי יד ה'", ופעמים שלא יראה הנביא צורה כלל, אלא ישמע דבר לבד במראה הנבואה יקראהו, כמו שאמר דניאל "ואשמע קול אדם בין אולי"... ואחר מה שהקדמנוהו מזאת החלוקה אשר העירו עליה הפסוקים אומר, שזה הדבר אשר ישמעהו הנביא במראה הנבואה, אפשר שידמה לו גם כן שהוא בתכלית העוצם, כמו שיחלום האיש שהוא שמע רעם גדול או ראה רעש או סופה, כי הרבה פעמים יחלום החולם זה גם כן, ופעמים שישמע הדבר ההוא אשר ישמעהו במראה הנבואה, בדבר הרגיל הנודע, עד שלא ירחיק ממנו דבר. יתבאר לך זה מענין שמואל הנביא, כי כאשר קראו השי"ת בענין הנבואה חשב שעלי הכהן קראו פעם אחר פעם ג' פעמים, אחר כך באר הכתוב עלת זה, ואמר כי אשר חייב לו זה, והיותו חושב אותו עלי, הוא באשר לא היה יודע אז שדבר השם לנביא יהיה בזאת הצורה, ולא נגלה לו עדיין זה הסוד, והוא אמרו "ושמואל טרם ידע את ה', וטרם יגלה אליו דבר ה'", רוצה בו, שהוא לא היה יודע ולא נגלה לו שכן הוא דבר ה', או יהיה אמרו "טרם ידע את ה'" רוצה בו, שלא קדמה לו נבואה. (שם פרק מד)

ואחר מה שקדם מבאור אמיתת הנבואה לפי מה שחייבהו העיון עם מה שהתבאר בתורתינו, צריך שאזכור לך מדרגות הנבואה, לפי שני השרשים האלה, ואלו אשר אקראם מדרגות נבואה, אין כל מי שהוא ממדרגה מהם נביא, אבל המדרגה הראשונה והשנית הם מעלות לנבואה, ולא ימנה מי שהגיע למעלה משתיהם נביא מכלל הנביאים אשר קדמו הדברים בהם. ואם יקרא בקצת העתים נביא, הוא לקצת כללות, להיותו קרוב לנביאים מאד. ולא יטעך באלו המדרגות היותך מוצא בספרי נביא באתהו הנבואה בצורה אחת מאלו המדרגות, ויתבאר בנביא ההוא בעצמו שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחרת, וזה שאלו המדרגות אשר אזכרם, אפשר שיבא קצת נבואת הנביא ההוא אליו לפי צורת אחת מהם, ותבואהו נבואה אחרת בעת אחרת לפי מדרגתה למטה ממדרגת הנבואה הראשונה. כי כמו שהנביא לא יתנבא כל ימיו בהתדבקות, אבל יתנבא עת ותפרד ממנו הנבואה בעתים, כן ינבא עת אחת בצורת מדרגה עליונה, ואחר כך ינבא עת אחרת בצורת מדרגה למטה ממנה, או אולי לא יגיע למדרגה העליונה ההיא אלא פעם אחת בכל ימיו... שאי אפשר מבלתי הפסק הנבואה משאר הנביאים קודם מותו, אם בזמן מועט או גדול, כמו שהתבאר בירמיהו, באמרו "לכלות דבר ה' מפי ירמיהו", וכמו שהבתאר בדוד באמרו "ואלה דברי דוד האחרונים".

המדרגה הא', תחלת מדרגות הנבואה שילוה לאיש עזר אלקי שיגיעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב מקהל רעים, או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות, וזאת תקרא רוח ה', והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו, שצלחה עליו רוח ה', או לבשה אותו רוח ה', או היה עמו ה' וכיוצא באלו השמות, וזאת היא מדרגת שופטי ישראל כולם, אשר נאמר בהם על הכלל, "וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם", וזו גם כן מדרגת יועצי ישראל החשובים כולם, והתבאר זה בפרט בקצת השופטים והמלכים, "ותהי על יפתח רוח ה'"... ודע שכמו זה הכח לא נבדל ממשה רבינו מעת השיגו לגדר האנשים, ולזה התעורר להרוג את המצרי, ומנוע הרשע משני אנשים הנצים, ומחוזק זה הכח בו, עד שאחרי פחדו וברחו והגיעו למדין והוא גר ירא, כאשר ראה מאומה מן העול לא משל בעצמו מהסירו ולא יכול לסובלו, כמו שאמר "ויקם משה ויושיען". וכן נלוה אל דוד כמו זה הכח אחר שנמשח בשמן המשחה, כמו שכתב הכתוב בו, "ותצלח רוח אלקים אל דוד מהיום ההוא ומעלה", ולזה התגבר על הארי ועל הדוב והפלשתי... אבל תכלית זה הכח, להעיר זה המחוזק לפעל אחד, ולא לאי זה פועל שיזדמן, אלא לעזור עשוק, אם אחד גדול או קהל. וכמו שאין כל מי שרואה חלום אמיתי נביא, כן אין כל מי שילוה אליו עזר לדבר אחד איזה דבר שנזדמן, כקנות ממון או הגיע לענין מיוחד בו יאמר עליו שהתחברה עליו רוח ה' או ה' עמו...

והמדרגה הב' הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלקיים. וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקודש חבר דוד תהלים וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים, ושאר הכתובים בזה המין ברוח הקודש חוברו, ולזה יקראום כתובים, רוצים לומר שהם כתובים ברוח הקודש... ומזה הכת היו שבעים זקנים הנאמר עליהם "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו", וכן אלדד ומידד, וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים מזה הכת, רצוני לומר, שהוא כמו שזכרו, שכינה שורה עליו, ומדבר ברוח הקודש... ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה בעת שהיה טוב, וזה הענין רצה באמרו וישם ה' דבר בפי בלעם, כאלו הוא אומר, שברוח ה' ידבר, ומזה הענין יאמר הוא על עצמו שומע אמרי א-ל וגו'. 

וממה שצריך שנעורר עליו, שדוד ושלמה ודניאל הם מזה הכת, ואינם מכת ישעיהו וירמיהו ונתן הנביא ואחיה השילוני וחבריהם, שאלו, רצוני לומר דוד ושלמה ודניאל, אמנם דברו וזכרו מה שזכרו ברוח הקודש, ואמנם מאמר דוד אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל, ענינו שהוא יעדו טוב על ידי נביא, אם נתן או זולתו, כמו "ויאמר ה' לה", וכמו "ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך" וגו', אשר זה בלא ספק יעוד רע לו, על ידי אחיה השילוני או זולתו... ולא כמו "ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה", ולא כנבואת ישעיהו וירמיהו, כי כל אחד מהם, אף על פי שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה, ושבאת לו הנבואה, ובזה הענין של שלמה אמר בסופו "וייקץ שלמה והנה חלום"... וזאת מעלה למטה ממעלת הנאמר עליה "בחלום אדבר בו", כי כאשר יתנבאו בחלום לא יקראוהו חלום בשום פנים אחר הגיע הנבואה אליהם בחלום, אלא שיפסקו לגמרי שהיא נבואה, כמו שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה ההיא לא אמר שזה חלום, אבל פסק ואמר "אכן יש ה' במקום הזה" וגו', ואמר "א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען"... ולזה הסכימה האומה לסדר ספר דניאל מכלל הכתובים לא מן הנביאים, ולזה העיקר העירותיך, שזה המין מן הנבואה אשר בא לדניאל ושלמה, אף על פי שראו בו מלאך בחלום לא מצאו בעצמם שהיא נבואה גמורה, אבל חלום יודיע באמיתת ענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקודש...

המדרגה הג' והיא תחלת מדרגות מי שיאמר ויהי דבר ה' אלי, ומה שנוטה מן הלשונות אל זה הענין, הוא שיראה הנביא משל בחלום, ובתנאים ההם כולם ההם כולם אשר קדמו באמתת הנבואה ובגוף החלום ההוא של נבואה יתבאר לו ענין המשל ההוא אי זה דבר הנרצה בו, כרוב משלי זכריה כולם. המדרגה הד' שישמע הנביא דבר בחלום של נבואה מפורש מבואר, ולא יראה אמרו, כמו שקרה לשמואל בתחלת נבואה שבאה אליו כפי מה שבארנו מענינו.

המדרגה ה' הוא שידבר עמו איש בחלום, כמו שאמר בקצת נבואות יחזקאל, וידבר אלי האיש בן אדם.

המדרגה ו' שידבר לו מלאך בחלום, וזה ענין רוב הנביאים, וכמאמרו "ויאמר אלי מלאך האלקים בחלום".

המדרגה ז' שיראה בחלום של נבואה כאילו הוא יתעלה ידבר עמו, כמאמר ישעיה "ראיתי את ה'", "ואראה את ה' וגו' ויאמר את מי אשלח" וגו'.

המדרגה ח' שיבואהו חזון במראה הנבואה ויראה משלים, כאברהם במראה בין הבתרים, כי המשלים ההם היו במראה ביום כמו שהתבאר.

המדרגה ט' שישמע דברים במראה, כמו שבא באברהם, "והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה".

המדרגה י' שיראה איש אשר ידבר עמו במראה הנבואה, כאברהם גם כן באלוני ממרא. המדרגה י"א, שיראה המלאך ידבר עמו במראה, כאברהם בשעת העקדה, וזאת אצלי העליונה שבמדרגות הנביאים אשר העידו הספרים בעניניהם, אחר אשר התישב מה שהתישב משלמות דביקות האיש, כפי מה שיחייבהו העיון, ואחר ההתנות במשה רבינו ע"ה. אבל אם אפשר שיראה הנביא עוד במראה הנבואה כאלו השם ידבר עמו, הוא רחוק אצלי, ולא יגיע פועל הכח המדמה לזה, ולא מצאנו זה הענין בשאר הנביאים, ולזה בארה התורה ואמרה, "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו", שם הדבור בחלום לבד, ושם למראה הדבקות השכל והשפעתו, והוא אמרו במראה אליו אתודע, שהוא התפעל מן ידע ולא באר שבמראה ישמע דבר מהשם.

וכאשר מצאתי הכתובים יעידו בדבר שמעו הנביא ויבאר שהוא במראה, אמרתי על צד המחשבה שאפשר שיהיה זה הדבר אשר ישמע בחלום, ולא יתכן כמותו במראה, הוא שיהיה השם ידמה לו שהוא ידבר עמו, זהו כולו על צד המשך אחר הנראה, ואפשר שיאמר האומר שכל מראה שתמצא בשמע דבור יהיה תחלת הענין ההוא מראה, ואחר כן הגיע להשתקע ושב חלום, כמו שבארנו באמרו ותרדמה נפלה על אברם, ואמרו זו תרדמה של נבואה, ויהיה כל דבור שישמע על אי זה צד שישמע בחלום, כמו שבא הכתוב "בחלום אדבר בו", אבל במראה הנבואה לא יושג בו אלא משלים או השגות שכליות, יגיעו בעבורם אל עניני חכמות, במה שיגיע מן העיון כמו שבארנו, והוא אומרו במראה אליו אתודע, ולפי זה הפירוש האחרון, יהיה מדרגות הנבואה ח' מדרגות, והעליונה שבהם השלמה שיתנבא במראה בכלל, ואפילו דבר עמו איש כמו שנזכר... (שם פרק מה)

מן האיש האחד תלקח ראיה על כל אישי המין, ויודע שזה תכונת כל איש ממנו, ואשר ארצהו בזה המאמר, כי מן התכונה האחת מתכונות הנביאים, תלקח ראיה על כל ההגדות אשר במין ההוא, ואחר זאת ההצעה תדע, כי כמו שיראה אדם בחלום שכבר הלך לארץ הפלונית, ונשא שם אשה, ועמד זמן ונולד לו בן, וקראו פלוני, והיה מענינו מה שהיה, כן משלי הנבואה האלו אשר יראו או יעשה כמראה הנבואה במה שיורה המשל ההוא, מעשה מן המעשים ודברים יפעל אותם הנביא. ומדת זמנים יזכרו בין פעל ופעל על צד המשל, ונסיעות ממקום למקום, הכל הוא במראה הנבואה, לא שהם פעלים נמצאים לחושים הנראים, ויבא זכרם בספרי הנבואה קצתם מוחלטים, שאחר שנודע שהכל היה במראה הנבואה, לא הוצרך להשיב בזכור כל חלק וחלק מן המשל שהיה במראה הנבואה, כמו שיאמר הנביא "ויאמר ה' אלי", ולא יצטרך לבאר שהיה בחלום, יחשבו ההמון שהפעולות ההם ונסיעות והשאלות ומענים הכל היה בענין השגת החושים, לא במראה הנבואה. ואני אזכור לך מזה, מה שלא יספק אדם בו, ואחבר אליו קצת מה שהוא ממינו, מן הקצת ההוא יתבאר לך מה שלא זכרתיו, וממה שהוא מבואר ולא יספק אדם בו. ומאמר יחזקאל "אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני וגו' ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלימה במראות אלקים", אמנם היה במראות, כמו שנאמר באברהם "ויוצא אותו החוצה ויאמר", וזה היה במחזה, כן אמרו "ויניחני בתוך הבקעה", אמנם היה במראות אלקים... וכן אמרו "והעברת על ראשך ועל זקנך", כל זה במראה הנבואה, ראה שהוא עשה הפעולות ההם אשר צוה לעשותם, וחלילה לשם מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצום לעשות מעשה השוטים, ויצום לעשות מעשה השגעון מחובר על המצוה במרי, שהוא היה כהן, וחייב שני לאוין על כל פאת זקן ופאת הראש... וכן אמרו להושע "קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", והענין ההוא כולו מלידת הבנים וקרותם פלוני ופלוני הכל במראה הנבואה, כי אחר הבאור בהיותם משלים לא נשאר הענין מסופק בהיות לדבר מזה מציאות, אלא כשנאמר בהם ותהי להם חזות הכל כדברי הספר וגו'. וכן יראה לי שענין גדעון בגיזה וזולתה אמנם היה במראה, ולא אקראהו מראה נבואה גמור, שגדעון לא הגיע למדרגת הנביאים, כל שכן למדרגת המופתים, ואמנם הכל בחלום כחלום לבן ואבימלך... (שם פרק מו)

כבר התבאר ונגלה מאין ספק שרוב נבואות הנביאים במשלים, שהכלי בה זאת פעולתו, רוצה לומר הכח המדמה, וכן צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמות מעט, שהנה יבא מהם בכתבי ספרי הנבואה, וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים, ולא יודע שהם הפלגה וגוזמא, או יובנו כמה שתורה עליו המלה לפי ההנחה הראשונה ולא יוודע שהם מושאלים, יחדשו ענינים מרוחקים. וכבר בארו ואמרו דברה תורה בלשון הבאי, רוצה לומר הגוזמא... וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם... (שם פרק מז)

...והענין השני, להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת במה שיבואם מאת השם בנבואה, שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום או במראה כמו שבארנו, ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת, או יתערב בו קצת ספק, ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא, לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדי הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל, והראיה על זה, הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב, כמו שצווה, ואף על פי שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה, ולא היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה, או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה, לא היו מסכימים לעשות במה שימאנהו הטבע, ולא היה מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק... (חלק ג פרק כד)

רבינו בחיי:

...ובא ללמדנו כי החיים דבקים בגלוי שכינה, וכן מצינו גלוי שכינה של שלשה חלקים, לדבור, ולצוות את הנביא על מצוה ממצות התורה, והשני להגין על עבדיו הצדיקים, כענין שכתוב (במדבר י"ז) "ויאמרו כל העם לרגום אותם באבנים, וכבוד ה' נראה באהל מועד". והג' דרך רצון והסברת פנים, כענין גלוי שכינה שבמשכן וגלוי שכינה על אברהם... כי מפני שהשתדל במצות המילה זכה לגלוי שכינה, וזהו באור פני מלך חיים... וכן אברהם הגיעה לו רפואה בגלוי שכינה, שהיה חולה ממצות מילה, ואז נתרפא כאשר נראה לו השי"ת. (בראשית יח א)

ויחלום - אין חלום זה כחלומות הנוהגים בין בני אדם, וגם אינו חלום של רוח הקודש בלבד, שאילו כן היה אומר בסוף וייקץ יעקב משנתו והנה חלום, אבל חלום של נבואה גמורה, כענין חלומות הנביאים שבנבואתם על שני חלקים אלה, הוא שכתוב (במדבר י"ב) "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו". (שם כח יב)

...והחלום הבא מחזוק הנפש, הוא האמיתי הראוי מכולם, שהוא מכחות הנפש, שכח המדמה מצייר בעת השינה הדברים המורגשים שכבר חשב בהם והשיגם בהקיץ וחקקם בדמיונו, ובשעת השינה שההרגשות בטלות הכח הזה מתחזק בו עד שיהיה הענין נדמה לו כאלו ראה אותו בהרגש, והחלום הזה צודק כשהכח המדמה חזק באדם, והוא שבא לאדם מבלי שיהרהר בו, ושלא על דרך הרגילות כלל, וזו היא נבואה קטנה, שאמרו רז"ל שנתנה לשוטים ולתינוקות מפני שאין להן דעת, ולא הטריחו חושיהם בהקיץ להשכיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם, ולפיכך כל מה שהכח המדמה שלהם ישתלם להם בהקיץ ישתלם להם בעת השינה, שהם מדמים דברים אמיתיים ומתקיימים, והחלומות שהם מהמין הזה הם באים בין לצדיקים בין לרשעים מבלי שיהרהר אדם בענין זה כלל... (שם מא א)

ויקרא אל משה - לשון קריאה הוא לשון כבוד, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (ישעיה ז') "וקרא זה אל זה ואמר", ומצינו שמתוך קריאתו של הקב"ה לנביא תתברר אמיתת ג' ענינים שהם שרשי התורה ופינת האמונה, ואלו הם, חדוש העולם, וענין מתן תורה לישראל, וענין תחיית המתים, ושלשה ענינים אלה, הראשון בראשית הזמן, והשני באמצעות הזמן, והשלישי בסופו, וכל אחד ואחד מחייב לחברו, כי נבואת הנביא עדות ברורה על ההשגחה, וההשגחה מופת על חדוש העולם, וכיון שהעולם מחודש וההשגחה שופעת שם, ראוי שתנתן בו תורה, שבה יזכו הבריות לתחיית המתים, שהוא סוף התענוג ותכלית השכר בתכלית הזמן. ובכל אחד מג' ענינים אלו מצינו לשון קריאה, מתן תורה הוא שהזכיר ישעיה הנביא (שם מ"ח) "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי"... והקול הנפלא המרעיש הזה היה נגבל תוך החצר, ולא היה נשמע חוצה לו, ובאור כקול א-ל ש-די בדברו, כלומר בדברו בהר סיני, ממה שכתוב שם (דברים ה') "קול גדול ולא יסף", וכתיב (שיר ה') "נפשי יצאה בדברו", ולא היה נשמע חוץ למחנה ישראל, וכן בכאן קול כנפי הכרובים לא היה נשמע חוץ לחצר... וכשם שמצינו זה שהוא ממשפט הנבואה בפעולות השמע, כן מצינו בפעולות הראות, כי הקב"ה יראה ענין אחד למי שירצה, ויסתירנו ויעלימנו ממי שירצה, והכל בזמן אחד ובמקום אחד, הוא שכתוב בדניאל (דניאל י') "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה", וכן מצינו באותות ובמופתים שעשה הקב"ה במצרים, שהיתה המכה למצרים וההצלה לישראל... 

ומעתה צריך שתתבונן כי ט' מראות הללו הם ט' אספקלריאות, ואין הכונה על תשעה ספירות, כי אין נבואת הנביאים כולם זולתי משה אלא מתוך העשירית, ועל כן האספקלריאות הללו הם מדרגות של נבואה, זו למעלה מזו, כענין האמור ביחזקאל, (יחזקאל א') "רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, ומתוכה כעין החשמל, אופנים וחיות, רקיע שעל ראשי החיות, דמות כסא, דמות כמראה אדם, הנה בכאן תשע מראות, ואחר התשע משיגים העשירית, שהיא כמראה אדם. אבל נבואתו של משה רבינו ע"ה היתה מתוך האספקלריא המאירה, ומעתה צא ולמד מה בין נבואתו של משה לשאר הנביאים כולם, והבן זה. 

ועוד אגיד לך, כי יש מן החכמים שסוברים כי תשע מראות אלה הן ט' מראות של חיות הקדש בתשעת הגלגלים, כי הנביא יחזקאל ע"ה נפתחו לו השמים והם ט' הגלגלים, וראה בגלגל הט' המקיף ד' חיות המרכבה אשר שם הקרובים לכבוד, ומתוך זוהר שלהן התקיף והעצום נראה בכל רקיע ורקיע דמות ארבע חיות גם כן... (ויקרא א א, ועיין שם עוד)

את האורים ואת התומים - ומדרגה היתה ממדרגות רוח הקודש, למטה ממדרגת הנבואה, ולמעלה מבת קול. ודע כי ההפרש שיש בין נבואה לרוח הקודש הוא, שהנביא בעת שתבא בו הנבואה כל הרגשותיו וכחותיו בטלות, והוא משולל מכל דרכי העולם הזה, ומופשט מן החומר ומתבודד עם השכל לבדו, והנה זה בהקיץ, וזו היא מעלת שמונה נביאים, ורוח הקדש היא שלא תתבטל אחד מהרגשותיו, והוא מדבר כדרך כל אדם, אבל יעורר אותו רוח עליוני ויופיע הדברים על לשונו, וידבר עתידות בסיוע אלקי, וזו היא מעלת הכתובים. אבל מעלת התורה שצוה לנו משה למעלה מכל זה, כי נבואתו של משה למעלה מכל הנביאים כולם, ומטעם זה תמצא לרז"ל שיזכירו בכל מקום תורה נביאים וכתובים בסדר המעלות ומדרגות הנבואה... (שם ח ח)

...ועל דרך הקבלה, כה תברכו, מלת כה היא המדה העשירית שמתוכה מתנבאים הנביאים תמיד ואומרים כה אמר ה', ועל כן אמר כה תברכו, כלומר תמשיכו הברכה ממדת החסד, שהיא מדתו של כהן אל העשירית... (במדבר ו כג)

אם יהיה נביאכם - ויאמר מי שהיה מכם נביא, אפילו יהיה נביא ה', איננו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות, והזכיר כן, כי רבים מהנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיה נביאכם ברוח הקודש, כענין שאמר (ש"ב כ"ג) "רוח ה' דבר בי", והיא יד ה' האמורה ביחזקאל, ומה שאמר "במראה אליו אתודע", ולא אמר במראה אליו אראה, הפסוק הזה כפסוק (שמות ו') "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם", ויאמר כי ה' הגדול ה' במראה, ובה יתודע אל הנביא, לא בשמו הגדול, כמו שאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם". ואמר כי הדובר יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה, כי בכל ביתי נאמן הוא, אשר יראו בו הנביאים חלומות, נאמן הוא ויודע בעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבר מאתי, והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום. ובכאן למד מה בין נבואת משה לשאר הנביאים.

במראה אליו אתודע - על דרך הפשט במראות הלילה, וזהו שאמר בחלום אדבר בו. ועל דרך הקבלה, במראה היא מראה הספירות הנקראת נצח והוד, ונקראת צב-אות גם כן, כי עד שם נבואת כל הנביאים מגיעה, כי כשהם נכנסים דרך השער הראשון והפתח המזומן לנביאים להכנס בו, הנה נבואתן עולה ומגעת עד המקום ההוא, ולא עוד, והסימן מזה במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד, ומשם עולין ומתנבאין במראות הצובאות. וראוי שתתבונן כי כשכלל בכאן כל מעלות הנבואה בין במשה רבינו ע"ה בין בשאר הנביאים, איך הזכיר בשאר הנביאים לשון מראה בקמ"ץ, שהיא מלה מורה על דמיונות ובלבול הנבואה, והנראה בטעם הדבר, כי רצה להמשיל נבואת שאר הנביאים למי שמסתכל במראה, והוא לשון חז"ל, אין רואין במראה בשבת, והיא מראה של זכוכית שהמסתכל בו נראית לו מתוכו דמות צורתו מכח לטישת המראה, אבל אין בתוכו כלום, כי כן נבואת שאר הנביאים מתוך שרואין אותן הצורות הקדושות הטהורות והמאורות העליונים, תוך זוהר בהירות האורות העצומים ההם נראים להם דמיונות ורואין שם צורתן כצורת בן אדם, וכענין שכתוב (הושע י"ב) "וביד הנביאים אדמה". אבל משה רבינו ע"ה מתוך שהיתה נבואתו עליונה על כולן, לא היה רואה מאותן הדמיונות כלום, אלא מראה אמיתית קרוב אל השכל, ולכך נודע ומכיר מתוך ברור נבואתו, שאין שם דמות ולא צורה כלל, כי אם כבודו... וזה שדרשו רז"ל כל הנביאים כולן נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה... אבל משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, שנאמר ומראה ולא בחידות. (שם יב ו)

ולעבדו בכל לבבכם - הודיענו בכאן, שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים... (דברים יא יג)

ואתה לא כן - ...והנה זו מעלה גדולה, שאין לך עתידה אמיתית שלא תכזב לעולם אלא מצד הנבואה, כי שאר כל העתידות מסופקות הן, ולכך נמשלה הנבואה לבר הברור מן התבן, הוא שכתוב (ירמיה כ"ג) "מה לתבן את הבר נאם ה' צב-אות", ונבואת נביאי השקר נמשלת לתבן, כי במעוט הפעמים צודקין, כמו שיש בתבן לפעמים מעט גרגירי חטה, אבל הנבואה הודאית כלה אמת, אין בה שום תערובת, כענין הבר שלא ימצא בו תבן כלל, אלא שהוא ברור ממנו, כי לכך הזכיר לשון בר, ולא דגן או חטה, ומפני שהקב"ה הפליא לעשות לבריאת עולמו על שלשה חלקים, תחתיים שניים ושלישים, וברא את האדם מורכב משותף מכולם, רצה למסור בידו חכמה שידע עתידות מכל החלקים, מן העולם השפל הוא עולם היסודות העופות והשדים שמהם ידע האדם עתידות, מן העולם האמצעי הם החוזים, מן העולם העליון הנביאים, כי נבואת כל נביא זולתי משה אינה אלא על ידי מלאך. עתידות החוזה היא מסופקת, וכמו שדרשו רז"ל "מאשר יבואו עליך", מאשר ולא כל אשר, ואין צריך לומר עתידות העוף והשד, אבל עתידות הנביא עתידה ודאית היא המעלה הגדולה שבכל החלקים, וכיון שיהיה לכם נביאים, אין לכם לדרוש בעד החיים אל המתים.

ודע כי שלשה חלקים אלו, כל אחד מהם מקבל תמורה מהחלק שהוא למעלה ממנו, כי כח העליון יש בידו להמיר פעולת התחתון, שהרי העולם השפל מקבל תמורה מכח העולם האמצעי, וכן העולם האמצעי מקבל תמורה מכח העולם העליון, וכח העליון מכח השי"ת שהוא העליון על הכל, והרמז בזה, "והנה ה' נצב עליו", על שלשה חלקים אלו, שכלל אותם בשם סלם. ותבין מזה, כי העוף והשד כזב אצל החוזה, וכן החוזה כזב אצל הנביא, והנביא אצל השי"ת, וזה בענין הרעה, כמו שמצינו בחזקיה ויונה, אבל לא בענין הטובה. (שם יח יד)

כמוני - ...ועוד שיהיה אוחז דרכי שלא יוסיף ושלא יגרע ושלא יעקור שום מצוה ממצות התורה, אלא אם כן היה נביא מוחזק ולפי שעה, אבל לעקור מצוה אחת לגמרי אין שומעין לו, לפי שאין אמונתנו בנבואתו של משה מצד אותותיו ומופתיו, עד שתאמר כלום אני מאמין למשה, אלא על פי אותותיו, הרי גם בזה אותות, אבל האמונה שלנו החזקה בנבואתו של משה האמיתית אינה בסבת אותות ומופתים שעשה לנו, אלא מצד ששמענו אנחנו הדבור מפי הגבורה כמוהו, ובזה נתאמת אצלנו ונתברר לנו ענין אמיתת נבואתו... (שם שם טו)

...ודע כי ד' מדרגות הן בנבואה, בת קול, אורים ותומים, רוח הקדש, נבואה, וכולן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו, וכולן נמשכות מן המדה הנקראת צדק, וזהו (איוב כ"ח) "צדק לבשתי וילבשני". והנני מבאר לך בכאן ד' מדרגות הללו, הראשונה בת קול, ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא אמרו בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, וכן בנין אב משני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם, או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת, ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם, קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין, כי בנין אב לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, ואם כן ראוי להם להזכיר בזה לשון אב, ולומר זה בנה אב או בנין אב, כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה ששמענו התורה מפיו, מתוך האש, וכענין שכתוב, (דברים ד') "ביום דבר ה' אליכם בהר מתוך האש", ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון אם, אבל כשאמרו יש אם למקרא ולמסורת, שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה, הזכירו אם ולא אב, וכן בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן, מוכרח היה לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע, הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שמות ט"ו) "והיה אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך"... והקול הזה שנשמע יקרא בת, לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול... ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני, שהיו משתמשין בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים.

המדרגה השנית אורים ותומים, שהם שמות הקדש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה, אשר מתוכה התנבאו הנביאים כולן, הם המעידים על אמתתם. ורמז זאת בלשון האורים, שהם עיקר השמות, שהוא עולה למספר שם השכינה... 

המדרגה השלישית רוח הקדש, וזו המדה היא במדות הנביא הזכרתים כבר בפסוק (דברים כ"ג) "ונשמרת מכל דבר רע", וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב, ויזדמנו בפיו דברים נפלאים, ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקודש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים.

המדרגה הד', נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו, וישאר מופשט מן החומר וכל כליו, ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן, כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט.

אמנם דעת הרמב"ן ז"ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקודש, כי רוח הקודש גדולה מכלן בדבר המעלות, לדעתו מלמעלה למטה כך הם, רוח הקודש, נבואה, אורים ותומים, בת קול. רוח הקודש היא החכמה, שהיא רוח נמשך מן הקודש שהוא המקור העליון, וכן כתיב (שמות ל"ה) "וימלא אותו רוח אלקים בחכמה", וכן תמצא בספר יצירה, אחרת רוח אלקים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים, קול ורוח ודבור, וזהו רוח הקודש, קרא החכמה רוח אלקים חיים, ומנאה ראשונה לענין ההשגה, ואמר שהיא רוח הקודש. נבואה יסודה מן השם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים, שהם למודי ה', ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכולן, ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה רוח הקודש, לפי שהוא מהמקור שכל המעלות משתלשלות ממנה. והבן זה. (שם לג ח, ועיין שם עוד)

...ומן הידוע כי ארבעה דברים הם שזכתה בהן האומה הישראלית, ואלו הן, הנבואה, והתורה, וארץ ישראל, ותחית המתים. ונראה לי להוכיחם ולבארם כולם מדברי משה, שגלה על ארבעתם, ובכל פסוק ופסוק תמצא מבואר שהזכיר שם יעקב, להורות כי כולן לא נתנו אלא לזרע יעקב בלבד, הנבואה הוא שכתוב, (דברים כ"ח) "נביא מקרבך מאחיך כמוני", אמר כמוני, שאני מזרע יעקב, ולמדנו בזה, שאין הנבואה מצויה אלא בזרעו של יעקב... ומה שמצינו בלעם שהיה נביא בעכו"ם, מקרה הוא היה לו, ולא עלה לאותה השגה, אלא לכבודן של ישראל, ולפי שעה דרך מקרה, וכן הזכיר בלשון מקרה "ויקר אלקים אל בלעם", או מטעם שפירשו ז"ל, כדי שלא יהיה פתחון פה לעכו"ם ליום הדין... (שם שם כח)

ובמדרש משא גיא חזיון, גיא שכל החוזים מתנבאין ממנו, דאמר רבי יוחנן כל נביא שלא נתפרש שמו ושם עירו ירושלמי הוא, ונראה לי כי דעת המדרש מה שקראה בקעה הוא לשבח ולמעלת העיר, כי כשם שהבקעה מקבלת מי גשמים, כך ירושלים מוכנת לקבל שפע הנבואה, לפי ששם שער השמים, ומשם באה הנבואה לנביאים, וזהו שברח יונה בן אמיתי לתרשיש, כדי שלא תחול עליו הנבואה בארץ. (כד הקמח אבל ד)

ויען ה' את איוב מן הסערה, הגיע עתה למעלת הנבואה, יען כי היה תם וישר וירא אלקים וסר מרע, והוכח על נסיון, אף על פי שחטא בהסתפקות במשפט, מאין חכמה, הועיל אותו הנסיון לקרבה אל האלקים, כי קבל עליו דברי אליהוא, וראה כי הם מספיקים לשאלתו, והנה הוא עתה ירא אלקים וצדיק תמים. וענין "מן הסערה", כי לא נפתחו לו השמים ויראה מראות אלקים על בירור, כגון שיראה השי"ת יושב על כסאו, והמלאך דובר בו, רק שמע סערה גדולה והשיג מה שהשיגו הנביאים בראשונה בראשית החזון, כמו שנאמר ביחזקאל תחלה, וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון... ואחר כן ישיגו הנבואה, וגם כן ביחזקאל, אחר הרוח עשן גדול, הוא הרעש, ואחר כן אש מתלקחת, ואיוב השיג ראשית החזון, וממנו יצא לו קול עונה אותו המענים האלה, וסער גדול בחוזק ותוקף כמנהג הנבואות, כמו שנאמר כקול מים רבים כקול ש-די בלכתם. והנה איוב השיג זה בשמיעת הסערה והקול ממנה, וידע מענינם כי קול האלקים הוא העונה אותו תשובות על דבריו... (שם השגחה)

...והנה זה דרך הנביאים שמדברים דבריהם דרך משל, וכדי להעלים בתוך המשל הדבר הנמשל כתפוחי זהב הללו שהם נעלמים בתוך המשכיות, וזהו מאמר הנביא, "חוד חידה ומשול משל, הלא המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא"... (שם סוכה)

מאירי:

...למה שמצאנו בתהלים נבואות, אמרו שדוד כתב ספרו על פי י' זקנים, מהם אדם הראשון ואברהם ועוד. אך אם היו מהם נביאים, לא היתה נבואתם נעלמת עד ימי דוד, וגם בדניאל נמצא נבואות, אלא נראה שהיו נביאים, רק לא במדרגת האחרים. והעיקר לדעתי, שכל מי שלא נשלח לעם להתרות או לצוותו לא נכתב בכלל הנביאים, ולא מי שנבא רק עתידות, ועזרא עם היותו נביא עיקר ספרו הוא ספור הקורות, וכן דברי הימים... אמנם כולם נכתבו ברוח הקודש, ולכן נכללו בספרי הקודש. (תהלים הקדמה)

...זה אמנם מצד שרוב הנביאים היתה נבואתם פוסקת בחייהם, מצד שהנבואה יש לה התלות בקצת כחות גופניים, ובהחלש הגוף יחלשו הכחות ההם, אבל החכמה נמשכת אחר השכל לבד, וכל עוד שיחלש הגוף יחזק השכל, וזו היא כונת אומרם חכם עדיף מנביא, לא שיכוין בו היות נביא בלתי חכמה, והנבא הפתאים והסכלים אצלנו נמנע כהנבא החמור או הצפרדע, כמו שכתב הרמב"ם... וכפי יתרון האיש בשלמות אלו הענינים תהיה מדרגתו יותר גדולה, ועם כל זה תפסק הנבואה לסבת חולשת זה הכח המדמה שהוא אצל החכמים כח גופני, וכל כח גופני יחלש ויפסד וילאה עת ויבריא עת, ולזה תתפסק הנבואה עם האבל או הכעס... (משיב נפש מאמר ב פרק ט, וראה שם עוד)

בעל הטורים:

במראה אליו אתודע - ב' במסורה, במראה אליו אתודע, במראה נהפכו צירי עלי (דניאל י' ט"ז), לומר שאפילו במראה שאני נראה לנביאים נתהפך צירם עליהם, אבל משה יושב כתלמיד לפני רבו. (במדבר יב ו)

רלב"ג:

הנבואה לנביא היא ליישר העם אל טוב נפשי או גופני, לצד ההשגחה על העם, והגיעה ליהושע כי היה משרת משה, תמיד לומד מחכמתו והנהגתו בכל פעולותיו. (יהושע א א)

בן נולד - הנביאים רואים הדברים העתידיים כהווים. (מ"א יג יב)

גבריאל - המלאך שבאמצעותו תגיע הנבואה, שמתייחס למדרגת השכל האנושי כצורה, והוא שיקראו האחרונים שכל פועל, והפילוסופים הנפש הנאצלת מהגלגלים, וביחזקאל, "כי רוח החיה באופנים", השכל המקבל שפע השכל הוא מיכאל, שבעצמותו מך מהמושכלות, וכשיקבל שפע מהשכל הפועל הוא כצורה ויקרא שכל נקנה, והוא שר ישראל, כי אינם תחת המערכה, אלא מונהגים מהשגחה האלקית הדבקה בהם מצד השכל הנקנה. (דניאל ט כב)

הרקאנטי:

...כוונת הרב ז"ל (הרמב"ן) כי בראיית מלאך ודבור השם לדיו פרצופין שמשם כח הנבואה שנאמר ה' אלקים שלחני ורוחו, והנה אנחנו רואים ולא נוכל להכחיש הפעולות הנעשים בשרי בוחן או בענין אחר הבאים מרוח הטומאה שהנער רואה מה שאין אחרים רואים, כל שכן שלוחי השם יתעלה ויתברך הבאין מרוח הטהרה וקדושה, שנראין למי שנשלחו להם ולא לאחר, וכבר ראינו ושמענו דוגמא לדבר, כשהחולים עומדין סמוך למיתה שרואין ומכירין המתים הבאים לקראתם ואין אחר רואה, כענין פנו מקום לחזקיה מלך יהודה שבא, והענין הוא, כי בהתבטל הכחות הגופניות אין ראייתו ושמיעתו באמצעות הכלים המיוחדים להן, כמו העין והאוזן, אלא בעין הנפש בלבד, בלי אמצעי, וכן בראיית המלאכים, כי תתפשט הנפש מכחותיה ויאצל עליה רוח הקדש ותראה בראות עצמה כראיית המלאכים זה את זה, והיא הראיה האמיתית והשמיעה הנכונה... (וירא בהתחלה, וראה שם עוד)

...ודע כי הנבואה נמשכת מן העטרה ומתחלקת לג' חלקים, החלק הא' נקרא נבואה, ואותו השיגו הנביאים ע"ה, החלק ב' נקרא רוח הקדש, ואותו השיגו דוד ושלמה ודניאל ויתר החסידים, והוא למטה מן הנבואה, החלק הג' נקרא בת קול, והוא למטה מרוח הקודש, ואותו השיגו חכמי ישראל אחר שפסקה הנבואה ורוח הקדש, ולא היה נשמע כי אם למוכתרים בחכמה ובחסידות, ובו צופים בנסתרות, שנאמר "והאנשים אשר היו עמי", ואף כי האבות התנהגו במדות המיוחדות להם לא התנבאו מהן רק מן האחרונה כמו שרמזנו. (וארא, וראה עוד משה-נבואה, נביא)

דרשות הר"ן:

...ואולי זה נמשך למה שכתב הרמב"ן ז"ל, כי כאשר יעשה איזה דמות בפועל דומה למה שראו שראוי שיקרה בעתיד, יתקיים העתיד ההוא על כל פנים, ולזה הנביאים יעשו מעשה בנביאות, כמאמר ירמיה שציוה לברוך "והיה ככלותך לקרא את הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת, ואמרת ככה תשקע בבל" וגו'... אמנם דבר אלו הפועלים הדמיוניים המקיימים העתיד על כל פנים כדברי הרמב"ן ז"ל מתמיה, כי זה מטיל רפיון וחולשה ביעודים אשר לא בא עליהם פועל דמיוני, שלא יהיו הכרחיים להתקיים, כי אם הם הכרחיים, למה יעשה פועל דמיוני בקצתם לקיים היעוד, וכבר הוא קיים בלעדיו, ונראה שהיתה התשובה בזה, שהפועל הדמיוני ההוא לא יעשה כי אם ביעודים שאינם בטבעם חזקי הקיום, והם המיעדים רע, כי הם אינם שיתקיימו על כל פנים, כי למה שהשי"ת ארך אפים, אם ישוב הגוי המיועד ברע ההוא אליו ונחם ישיב מעליהם אפו, כאשר ראינו בנינוה... אבל מה נעשה, והרמב"ן ממשיך זה ביעודים הטובים שנאמרו לאברהם, כי ברובם נעשה פועל דמיוני מקיים היעוד.

ומעתה שמע מה שאומרהו. שידוע שאין מטבע היעוד הטוב להתקיים יותר מן היעוד הרע, כי כמו שמדת הדין נותנת שהמיועד הרע כשהיטיב מעשיו יקרע גזר דינו, כן ראוי שמיעוד הטוב כשירע מעלליו שחטאיו ימנעו הטוב ממנו, ואין בין זה לזה כלום. ומקרא מלא דבר הכתוב, (ירמיה י"ח) "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה", אבל אם ימשך הענין על הדרך אשר אמרנו, רצוני לומר שהיעודים הטובים והרעים ישתנו, לא ישאר דבר יבחן בו הנביא, כי האותות והמופתים כבר יבואו על פנים רבים אין אמות בהם. ולזה היה מן ההכרח שישים השי"ת איזה מין מן היעודים חזקי הקיום, לא ישתנה בשום פנים. ולמה שלא היה אפשר זה ביעודים הרעים, כי אין מחוק השי"ת להרע לשבים אליו, אם כן בהכרח שיקיים היעודים הטובים על כל פנים, וידוע שאין מקום להכרח אלא כאשר ייעדו היעודים על יד נביא נחייב לשמע אליו, כמו שבאה על זה המצוה, ואמר אליו תשמעון, כי אם לא יהיה לנו דרך לבחון אותו, אפשר שנהיה מצווים לשמוע אליו. אבל האבות שלא היו מזה הכלל, רצוני לומר שלא היו מכלל הנביאים שנצטוינו לשמוע אליהם, נשארו היעודים ההם על טבעיהם המוחלט, רצוני לומר שהיעודים הטובים מהם אפשרי הבטול כיעודים הרעים, אלא במה שבא עליו פועל דמיוני, שזה מקיים היעודים כולם רעים וטובים... (דרוש ב)

...אבל מה שאחשבהו בו הוא, כי כאשר הרוח לא באה מאת האלקים לנביא מעצמו, אבל יצטרך הנביא לחזור אחריה, לא תושג כי אם בהכניע הטבעים כולם, כדי שתתיחד הנפש ותשיג הנעלם ההוא, והטבע ימאן זה, ובעת הלחמו אי אפשר שתשיג הנפש התבודדות הצריך לזה הנגוד טבע המציק, ולזה יצטרך אל שיקבל הנביא דבר נרצה אצל הטבע, שיסכים בה בהתבודדות ויסיר מהעיק, וזה על דרך שיתנו שוחד לסמאל, ונראה שהיו נוהגים הנביאים בזה, עד שאמר אמציה אל עמוס חוזה לך ברח אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא, כלומר שם תקח דורונות בהנבאך, ולזה מצאו מקום לשקריהם נביאי השקר, עד שהיו לוקחים בפרהסיא שכר בנבואתם... ואילו לא היו נוהגים כן נביאי האמת כבר היה מתפרסם פחזות ושקרות נביאי השקר... (שם)

ואשר אחשבהו בזה כולו, כי יעקב מבטרם ברכת יצחק צלח להיות גביר, כי כבר אמר השי"ת עודם בבטן "ורב יעבוד צעיר", אמנם זאת הנבואה לא ידעה יצחק, כי המתנבאים בימים ההם מן הנראה שלא היה להם רשות לפרסם נבואתם, מפני שלא היו נביאים מפורסמים, כאשר נמשך אחר כך בזמן הנביאים, וגם בהם עתה נראה שהיה צריך רשות כולל או פרטי מהשי"ת, שכבר אמרו בפרק קמא דיומא (י"ט) וידבר ה' אל משה מאהל מועד לאמר, אמר רבי מנסיא משמיה דרבי מנסיא רבה, מנין לאומר דבר לחברו שלא יאמר אותו עד שיאמר לו לך אמור, תלמוד לומר מאהל מועד לאמר... (שם)

אבל ענין הפסוק הוא, להודיע כי ענין משה היה מן כת הנסים והנפלאות ויצא מגדר הענינים הטבעיים, כי אם היות שחול רוח הנבואה על האדם הוא ענין אפשרי לפי המנהג הטבע, אמנם כאשר תחול בו ישקעו כחות גופו עד שיבטלו פעולותיו, אבל כשתחול רוח נבואה על האדם והוא ער עומד על רגליו שלם בכחותיו, כאשר ידבר איש אל רעהו, זה נמנע בחוק הטבע, כי מי שישיג המדרגה ישיג היותו איש ושכל נבדל בבת אחת, וזהו שהודיעו הכתוב, כי זה דבר נסי חדשו השי"ת, ושהשגיבו בכחו כיתר הנפלאות שחדש לקיום התורה, כי זהו ההכרחי שבכולם, כדי שלא יוכל שום נביא מכזב להתפאר שהוא ינבא דבר הפך דברי משה רבינו ע"ה, כי השי"ת הודיענו שמה שהשיג משה רבינו הוא למעלה מן האפשרות...

ואם כן יש לתמוה, אחר שהשלימו השי"ת במה שהשלימו, שהוא למעלה מן הטבע האנושי, איך רצה השי"ת שיחסר לו דבר מהשלמות שהם בטבע האנושי, להשיג בשלמות הרבה, ואם תשיב ותאמר כי אין מתנאי מעלת הנביא רק שישלם במעלות שכליות, אלא שישלם בכל מעלות אחרות התלויות בכחות גופניות, אין הדבר כן, שהרי אמרו בפרק אין בין המודר (נדרים כ"ט), אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו, וכולן במשה, והרי גבור ועשיר אינן מעלות שכליות, ולא מעלות מדותיות, עם כל זה הם מתנאי הנביא, אף על פי שיש מי שיפרש כי בגבור רצה הכובש את יצרו, ובעשיר מי שיש בו מדת ההסתפקות, והוא השמח בחלקו, אין הדבר כן, שהרי שם בנדרים כשאמרו וכולן במשה, הוכיחו גבור מ"ואתפוש בשני הלוחות" וגו', ואין זה למעלות שכליות ולא למעלות המדות כלל. אבל עיקר הענין, כי הנביא ראוי שיהיה שלם בכל השלימויות שהם ענין נכבד בעיני ההמון למעלת הכללי, כי הוא שלוח אליהם למען יהיו דבריו נשמעים, ואם כן איך יתכן שתחסר למשה רבינו ע"ה מעלת הדבור... אבל מאשר לא נתקנא (אהרן) בנבואת משה, זכה בהודעת העתידות שוה לנבואה או יתר ממנה, שכבר הודיעונו רז"ל בפרק בא לו כהן גדול (יומא ע"ג), שהעתידות הנודעות על ידי אורים ותומים מחוייבות יותר מהידועות בנבואה, אמרו שם, אף על פי שגזרת הנביא חוזרת, גזרת אורים ותומים אינה חוזרת, שנאמר ושאל לו במשפט האורים וגו', מה משפט אינו חוזר, אף גזרת אורים ותומים אינה חוזרת... (דרוש ג, וראה עוד משה-נבואה)

אמנם איך בא הענין הנפלא למשה, אחשוב שהיה על דרך שאבאר, והוא שכל דבר שמשתלשל ונמשך על ידי האמצעיים אמנם נמשך על יחס וסדר מה שהשפיע אל המקבל, ולזה יצטרך שיהיה היחס ההוא שמור, וכל עוד שהמקבל לא יהיה מוכן לקבל, יתבטל היחס או יתקלקל. אבל מה שמגיע לאיזה נביא מאת השי"ת בלא שום אמצעי, אין שם שום יחס ולא יצטרך הכנת המקבל, אבל אם ירצה השי"ת יכונן העצים והאבנים כמו שיכונן איש שלם היצירה, מעותד להיות שלם בשכלו, שהכנת המתפעלים לא תצטרך אלא בשפעים המשתלשלים על ידי אמצעיים, שהשפעתם מיוחדת ומוגבלת כפי השגת המקבלים. ואחרי שרצה השי"ת לזכות משה ולנבאו מבלי אמצעי, כמו שנראה בפסוק "פה אל פה אדבר בו", יחוייב שיהיה מוכן בכל עת בשוה, כי אין מעצור לה' להשפיע עליו תמיד, ואין השפעתו מוגבלת בהכנת משה... (דרוש ד)

אבל מדרגתו היתה שנוי הטבע ודבר נסיי גמור, כי שעור מדרגת האדם להשיג בנבואה הוא אחד משני דברים, אם מדרגת החלום, אם מדרגת המראה, כמו שאמר "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו", ושתי מדרגות אלו הם שיחקה הנביא נבואותיו במשלים וחידות, כענין יעקב, שנאמר "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" וגו', והנה היה זה המשל להודיעו מעלת ארץ ישראל על שאר הארצות, שהיא הסולם אשר ממנו יעלו אל השמים הצדיקים שנקראו מלאכי אלקים...

כי להתפעלויות הנפשיות אשר שרשם ויסודם הלב מבוא גדול בדביקות השי"ת והקורבה אליו, גם באותם הפעליות שאין בהם מצוה ולא עבירה כשמחה ועצבון, שהרי רז"ל אמרו, (פסחים קי"ז) מזמור לדוד, שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו', אלא מתוך שמחה... והנה הדבקות הגדול שיש בין האדם לבוראו הוא השכינה, וצריך לזה הדבקות הפעלות לביי פועל אותו, והסבה בזה, לפי שהכח הנבואיי צריך לכח הגופיי אשר הוא הכח המדמה, וזה הכח יתחזק בהיות האדם פוגש הדבר שיאות אליו ויערב לו...

ואם תקשה, אם כן היאך תועיל הברכה ליעקב, ולמה אמר יצחק "הן גביר שמתיו לך וגו', ולכה איפוא מה אעשה בני"... כי הדברים שיאמרו לאיש אחד בחזקת איש אחר לא יועילו כלום, ועוד מדוע לא עירער עשו על הברכה...

והתשובה בזה, כי הנביא אינו פועל בנבואה כלל מצד בחירת עצמו, לא בעניניה ולא במדותיה, אבל הוא כלי לבד אליה, כמו מראה הזכוכית שתאיר כפי השיעור שיראה בה מן השמש, ויבואהו רוח השי"ת עם מלות מסודרות מוגבלות, לא שהנביא יעשה מלות לכוונה שהשיג, הוא מה שאמר דוד "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני", יאמר כי הדבור ההוא באהו ברוח השי"ת, ולא כוונת הענין בלבד, ושהוא יחדש המלות הנמשכות לכוונה, אבל גם המלות הונחו מאת ה' על לשונו, ואין לו בהם בחירה כלל, אבל הוא כלי לבד, יראה בו אור הנבואה, וישמעו ממנו מלות הדבור האלקי... ולכן לא נגרע מערך הברכות כלל בהיות כוונת יצחק לברך עשו, כי אין הברכות חלות מפני כונת יצחק בהן, אבל מפני חול הרוח בו לברך מי שהיה לפניו, וכענין זה שוה לדברים הטבעיים, שכמו שמי שיחשוב לזרע שעורה, וחטה בידו וזרע אותה, תצמח בלא ספק החטה...

ואין מן התימה אם נעלמו הדברים (לדניאל), כי יש לזה שתי סבות, האחת מצד עוצם הענין הראוי להסתר והעלמה, כדי שלא ישתוממו רבים לאורך הזמן, והשני כי הנבואה בעת ההיא היתה הולכת ומתמעטת, וידוע כי מדרגותיה הם הבאור וההעלמה, כאשר נתבאר, שמדרגת אדון הנביאים שהיא היותר עליונה, היתה בתכלית הביאור, כאשר נאמר, ומראה ולא בחידות, ויתחייב מזה, שיהיה בזמן קרוב להפסק הנבואה בתכלית ההעלם... (דרוש ה)

...והסבה בזה אצלי, כי ממשה רבינו עד עכשיו כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים, וכמו שהעלול והעלולים על ידי שימשכו ויתרחקו מהעלה הראשונה תתמעט מעלתם, כן הענין בחכמים ובנביאים בשוה, כי משה רבינו ע"ה היה עלול בחכמה ובנבואה מהעלה הראשונה, כמו שהעיד הכתוב ואמר, "פה אל פה אדבר בו" וגו', ומפני זה קבל השפעים ההם בשלימותם, ויהושע קבל השפעים ההם באמצעות משה, כמו שכתוב וסמכת את ידך עליו, וכן הנביאים הנמשכים באמצעות יהושע, כמו שאמרו רז"ל משה קבל תורה מסיני וכו', וזה שאמר הכתוב "ולא קם נביא עוד בישראל" וגו', והנה השי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים, אבל זה הענין מחוייב כמו שהוא מתחייב שהמדרגה התחתונה מהמלאכים לא תהיה בעוצם השלימות, כמו המדרגה הראשונה, כי כל הנמצאים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שההשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב, ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו, ואמרו אינו דומה המלמד מעצמו ללומד מרבו...

ונראה לי עוד, כי מלבד השתתף הנביא עם הנביא והחכם עם החכם, בתועלת קבול החכמה, יש בזה ענין אחר, והוא שאין ספק, שראוי שנאמין שכמו שבזמן שבית המקדש היה קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל, כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם, גם אם לא ישתתפו עמם, אבל מצד המצאם בדורם שהם עצמם כמו המקדש המקודש... ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראוין להמצא השפע שם בצד מן הצדדים, כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלקי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה... כן כאשר ראה השי"ת שהיה צריך לצרף עם משה שבעים איש הזקנים להנהגת הכלל, ראה שהיה אפשר להמשך מזה מצד מה איזה רוע סדור, ונשמר מזה, והוא שלא השפיע לכל אחד מהם רוח מיוחד, אבל עשאם כולם כענפים יונקים משורש אחד נבחר, והוא משה רבינו ע"ה, וזה יהיה סבה להשואת דעותיהם, ושתהיה הנהגתם מתאחדת ועולה לראש אחד... (דרוש ח)

ספר העקרים:

...ומ"אלה תולדות השמים" עד "והאדם ידע את חוה אשתו" הוא ענין אחר, ונכתב לרמוז על העקר השני, שהוא מציאות הנבואה ותורה מן השמים, ועל זה תמצא כל הספור ההוא סובב על תורה מן השמים, כי התחלת הדבור שנדבר השי"ת עם אדם הוא "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר". (מאמר א פרק יא)

האמונה בהשי"ת ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני, וזה דבר אימת אותו הנסיון, לפי מה שבאה בו הקבלה הנמשכת, כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הדבק הרוח האלקי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה, שנדבק שכלם בשם דבוק חזק עד שיגיע מהדבקותם לשנות טבע המציאות לעשות חפצם ורצונם ויחדשו בעולם אותות ומופתים יותר מאד כנגד טבע המציאות, כי נמצא לנביאים גזרו אומר ויקם להם השם ככל היוצא מפיהם, תמצא אליהו שהוריד האש למטה הפך טבעו, אמר ואם איש אלקים אני תרד אש מן השמים (מ"ב א')... (שם פרק כא)

...ונמצא שיפיל אותו הכתוב על הדבר המושג לחוש, אמר "וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט"ו)... וזה להיות הדבר המושג לחוש מורה על דבר הנסתר הבלתי מושג הנקרא פני ה' וכבוד ה', ומכאן התירו הנביאים לעצמם לכנות הדבר הנראה אליהם בשם הדבר הנסתר הבלתי נראה שהוא השם, עד שידברו עם המלאך או כבוד הנראה אליהם, כאלו הם מדברים עם השי"ת, כי אליהו היה מדבר עם המלאך הנראה אליו, או המדבר אליו לנוכח כאלו הוא השם... ואין ספק כי לא היה אליהו משתבש לחשוב שהמדבר עמו בתחלה היה השם, שהרי אמר לו צא ועמדת בהר לפני ה', ואף על פי כן היה מדבר עמו כאלו מדבר עם השם עצמו, ואמר כי עזבו בריתך ישראל, ומה שתמהו על משה אמרו עלה אל ה' (שמות כ"ד), עלה אלי מיבעי ליה, ולא תמהו על אליהו ועמדת בהר לפני ה', לפני מיבעי ליה, כי באליהו לא היה זר אצלם שיהיה המדבר עמו אמצעי, אבל במשה אחר מתן תורה שהשיג למעלת פנים בפנים, תמהו על זה איך יאמר עלה אל ה', שיראה שהיה מדבר עמו אמצעי זולת השם, והשיבו כי האמצעי ההוא היה מטטרון ששמו כשם רבו והוא שר הפנים, אבל לא היה אמצעי אחר כמו לשאר הנביאים, שהיו נדברים על ידי מלאכים ואמצעיים אחרים, ועם כל זה התירו הנביאים עצמם לדבר עמהם כאלו ידברו עם השם, להיותם אמצעיים להגיע על ידם הנבואה מהשם אליהם. ואל זה רמזו רבותינו ז"ל באמרם גדול כוחן של נביאים, שמדמים הצורה ליוצרה, כלומר שמתירין לעצמן לעשות דבר גדול כזה, ועשהו כן להיות המלאך הוא אמצעי להגיע הנבואה אל הנביאים או כלי להעשות על ידו אות או מופת, המורה על הגמר רצון השם וחפצו בנמצאים... (מאמר ב פרק כח)

...ואמר אחר כך "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא" להורות כי השפע הנבואי המגיע לנביאים מעולם המלאכים לא יגיע אלא ברצון השם ומצותו, והעולה בידינו מזה הוא, כי בזאת המראה הגדולה נרמז לאליהו התחלת המציאות לעולמות שהם עולם ההויה וההפסד, ועולם הגלגלים, ושיש עליהם נמצא אחד מקשר כל חלקי המציאות זה בזה ומנהיג אותם ומשגיח בכל מה שיעשה על ידם בעולם השפל, לעשות חפצו ורצונו, הוא הא-לוה יתברך... (שם פרק לא)

השפע האלוקי הזה שאמרנו שהוא הכרחי שימצא כדי שעל ידו יודעו הדברים הנרצים אצל השי"ת מהבלתי נרצים איננו בחק האדם שישיג השפע ההוא מעצמו מזולת רצון אלקי, כי אין זה מדרך הטבע שתחול רוח השכל הנבדל מחומר על הדבר החמרי, ובעבור זה היו כל הקדמונים מרחיקים שיחול רוח אלקים על האדם ויתנבא בכח עליון ויגיד העתידות, ולזה היו האומות הקודמות עושים צורות והקטרות ותפלות לכוכבים להוריד רוחניות איזה כוכב על צורה מה, כדי שעל ידה יחול רוח הכוכב שהוא נשוא בגשם הכוכב על האדם שהוא גשמי, ויגיד העתידות בכח רוח הכוכב ההוא...

ואמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך", לבאר כי עיקר מציאות הנבואה בנביאים הוא לזה התכלית בלבד, כלומר להזהיר על קיום התורה ועל עבודת השם ועשיית הדברים הנרצים לו יתברך, להיות האדם תמים עם השם, ולא להגדת העתידות, כמו שיתבאר זה בפרק י"ב מזה המאמר. אלא שגם זה היה נמצא בנביאים על הכונה השנית, והורות על אמתת נבואתם כדי שיאמינו דברים, ולזה תמצא כל הנביאים מזהירים תמיד על שמירת התורה ועשיית מצותיה, כי זאת היתה עיקר הכונה האלקית, להשפיע שפע אלקי על הנביאים כדי שעל ידם יגיע האדם אל שלמותו האנושי בהיותו עושה הדברים הנרצים אצל הא-ל, לא להודיעו על ידם העתידות בלבד, כמו שהוא הענין בקוסמים, כי הגדת העתידות הנמצא בהם הוא על ידי מעשים שעושים לחזק הכח הדמיוני על צד הטבע, לא מצד הרוח האלקי כאשר הוא בנביאים, אלא אם נאמר שהנבואה גם כן ענין דמיוני יגיע אל הכח המדמה, כמו שדמו קצת חכמינו הנמשכים אחר הפילוסוף, שענין הנבואה הוא דבר טבעי, נמשך אל הכח המדמה בלבד, כמו החלומות, עד שאמרו שהוא כדמות הנפלאות שלא יתנבא האדם בהיותו חכם ומוכן לנבואה, כלומר בהיות כחו הדמיוני מוכן לזה, והדבר הזה יכחישהו החוש והשכל, אם החוש, כי מעולם לא נמצאה נבואה בשום אדם מן הפילוסופים עם היותם חכמים בידיעה המחקרית, ונמצא בזה הרבה יותר באומה הישראלית, וזה ממה שיורה שאין זו דבר טבעי נמשך לידיעה המחקרית, שאם היה כן למה היה נמנע הטוב הזה משאר האומות לבלתי השפע שפע נבואיי על השלמים מהם, אם בידיעת המחקרים, ואם בהכנת הכח המדמה אחר היות הדבר טבעי אליו, אלא שבלי ספק ענין הנבואה הוא שפע שופע ברצון אלקי על כח הדברי, אם באמצעות הכח המדמה, ואם בזולתו, כמו שיתבאר. ואם השכל למה שהקוסמים ועובדי אלילים ובעלי אוב וידעוני והעושים פעולות זולת אלו לחזק הכח הדמיוני להגיד העתידות אי אפשר להם להגביל הדברים הנרצים אצל השי"ת, לפי שאין להם דרך לדעת זה, כי הוא דבר למעלה מן הטבע ומרוח הטומאה ומכחות הגלגלים, שכל פעולותיהם נמשכים מהם, ובעבור זה אי אפשר להם שיצדקו תמיד בהגדת העתידות, וזה משני צדדים, אם מצד שהכח המדמה מדרכו שיכזב בהכרח, לפי שאין כל מדומה אפשר, כמו שידוע זה למי שידע טבע הכח ההוא, ואם מצד שהשי"ת יכול לשדד כח המערכת ולסדר הפך הנגזר מהם...

והנביא הוא בהיפך, כי מאשר השפע השופע עליו הוא מצד השי"ת וברצונו, ולא מצד כחות הגלגלים, הוא משפיע על הכח הדברי בעצם וראשונה, אי אפשר בו שיכזב בשום צד, וזהו שהעיד הכתוב על שמואל ואמר "ולא הפיל דבר מכל דבריו ארצה, וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'" (ש"א ג'), רוצה לומר כי בזה נודע אמיתות נבואתו, לפי שלא היה מפיל מכל דבריו ארצה, מה שאינו כן בקוסמים ובמנחשים. וזה שאמר בלעם לבלק, "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (במדבר כ"ג), רוצה לומר לא תחשוב כי הטוב המיועד לישראל אפשר שיבטל בשום צד, כמו שיבטל הדבר הנגזר מפאת המערכה, כי זה אי אפשר, שלא יודע להם הדבר הנגזר מפאת הנחש והקסם, אבל מצד הנבואה ידוע להם מה פעל א-ל, כלומר מה שגזר שיעשה, ולזה לא יתכן שיתבטל בשום צד, כי הוא יתברך תקיף לשדד המערכת ומעשה הקוסמים והמכשפים... ויתבאר מכל זה, כי הדברים הנרצים אצל השי"ת אי אפשר שיודעו כולם בשום צד, אם ברצון אלקי בשפע מיוחד מושפע ממנו לדבר הזה בלבד, ולזה היה גדר הנבואה לפי זה הדרך, שהוא שפע שפע מהשי"ת על הכח הדברי אשר באדם, אם באמצעות הכח המדמה ואם בזולתו, מודיע לו על ידי מלאך או בזולתו דברים או ענינים אין בטבע האדם שידעם מעצמו, וזה אם להישרתו ואם להישרת זולתו אל מול ההצלחה, כדי להגיע האנשים אל תכלית האנושי. ואם אמרנו בגדר הנבואה שהוא באמצעות הכח המדמה ובזולתו, לכלול כל מדרגת הנבואה, וזה כי יש מן הנביאים תגיע להם הנבואה בתחלת נבואתם באמצעות הכח המדמה, ולזה יראו צורות מבהילות במראה הנבואה כפי מעוט מדרגתם בה, כי יש מי שיראה צורת נשים, אמר זכריה והנה שתים נשים יוצאות וגו' (זכריה ה'), ויש מי שיראה שיש למלאכים גופים גדולים נוראים, אמר דניאל "וגויתו כתרשיש" וגו' (דניאל י'), וזולת זה מן הדמיונות שבאו בדברי הנביאים כשהיה השפע שופע על הכח הדברי אשר בהם באמצעות הכח המדמה.

ויש מן הנביאים מי שתעמוד נבואתו תמיד באותה מדרגה, ויש שתעלה נבואתו מאותה מדרגה אל מדרגה יותר גדולה ממנה, עד שיש מי שתעלה מדרגתו אל שתהיה נבואתו בזולת אמצעי, רוצה לומר שיהיה השפע השופע אל הכח הדברי אשר באדם, מבלי שיצטרך אל זה פועל הכח המדמה כלל, וזאת היתה מדרגת משה רבינו בכל עת אחר ההתחלה שנראה אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה, אבל משם ואילך אמר הכתוב פה אל פה אדבר בו, כלומר בזולת אמצעי, ולזה לא יבוא בדבריו חידה כלל, אלא כולן כפשוטן. וזו היתה מדרגת כל ישראל בשעת מתן תורה, אמר הכתוב "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה'), וזה כי למה שרצה השי"ת לתת תורה על ידי משה מנוקה מבלי ספק, רצה שתתעלה מדרגתו באופן שלא יהיה לכח המדמה מבא בה, כדי שלא יכנס בה שום חשד וספק, וכן נתעלה מדרגת ישראל המקבלים התורה למדרגת פנים בפנים במעמד ההוא מטעם הזה. (מאמר ג פרק ח)

וראוי שישאל שואל, אחר שהיתה נבואה מפועל אחד בעצמו, שהוא השי"ת, ותכליתה תכלית אחד בעצמו, שהוא הישרת האנשים אל ההצלחה, למה זה יתחלפו דברי הנביאים זה מזה, בענין אחד בעצמו, ומראות הנבואה זו מזו עד שיראה נביא אחד את השם בתמונה אחת ונביא אחד בתמונה אחרת. ונאמר כי אין חלוף ושינוי המראות הנראות לנביאים זו מזו, ושנוי דבריהם זה מזה מה שיחייב שלא תהיה הנבואה מפועל אחד בעצמו, או ממה שיחייב שנוי בחק הפועל או בחק התכלית, כי מן הפועל האחד בעצמו כבר ימשכו פעולות מתחלפות כפי הכנת המקבלים, כי מן האש שהוא אחד בעצמו תותך השעוה ותיקשה המלח... וכן על זה הדרך יתחלפו מראות הנביאים ואם מצד האמצעיים שהנבואה באה על ידם, ואם מצד המקבלים, וזה יראה מבואר ממאמר השם לאהרן ומרים שהיו נביאים, ואמר "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות" וגו' (במדבר י"ב), הנה פירש להם, שהוא יתברך בעצמו הנראה במראה והמדבר בחלום, כמו שיורה על זה לשון "אתודע" ו"אדבר", וגם הוא המדבר בחידות ומשלים, והוא המדבר למשה פה אל פה ומראה ולא בחידות, ובא להורות כי השפע הנבואיי באיזו מדרגה שיהיה הוא שופע מאת השי"ת, כמו שאמרנו בגדר הנבואה, ואף על פי כן הוא מתחלף כפי הכנת המקבלים וכפי האמצעיים שעל ידם תגיע בו הנבואה, ולפי זה אין להפליא אם נביא אחד יאמר שראה את השם יושב על כסא רם ונשא, ואחד יאמר שראהו כזקן לבושיה כתלג חוור ושער ראשיה כעמר נקי, ואחד ראהו כאיש מלחמה, ואחד מעוטף כשליח צבור, וגם האמצעיים שהם המלאכים השלוחים אל הנביאים, נביא אחד יאמר שראה המלאך גויתו כתרשיש ופניו כמראה בזק, ואחד ראהו כאיש לבוש הבדים, ואחר יראה במרכבה סוסים אדומים שרוקים ולבנים, וכל זה יתחלף מן השני פנים שאמרנו, רצוני לומר אם מצד המקבל ואם מצד האמצעי... וכבר ביארו רז"ל זה הענין בבראשית רבה פרשה ד', אמרו שם כותי אחד שאל את רבי מאיר, אפשר מי שכתוב עליו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, היה מדבר עם משה רבינו מבין שני בדי הארון. אמר לו הבא לי מראות גדולות, והביא לו, אמר ליה ראה בבואה שלך, הסתכל וראה אותן גדולות, אמר לו הבא לי מראות קטנות, והביא לו, אמר לו ראה בבואה שלך, הסתכל וראה אותן קטנות, אמר לו, ומה אתה שאתה בשר ודם ומשנה עצמך לכמה גוונים בכל שעה שאתה רוצה, מי שאמר והיה העולם על אחת כמה וכמה... ואף על פי שהדבר הנראה בהם אינו משתנה בעצמו, כי השי"ת יראה לנביאים בתמונות רבות ובתמונות מתחלפות כפי זכות ובהירות האמצעיים, ואף על פי שהוא יתברך אינו מתרבה בעצמו ולא משתנה, כי השנוי והרבוי יבא מצד האמצעים, כמו שהוא במשל המראות, וכן גם כן ישתנה הדבר בנראה מצד חלוף הרואים...

ואם הטענה השנית, כי כמו שהאדם או הדבר הנראה במראה נבדל מן המראה שהוא נראה בה, ואין קיומו תלוי בקיומה, ואף על פי כן נראית תמונתו בה עם היות שאין במראה תמונה שתהיה כן באמת בה, אלא שהיא נראית כן למראה עינים, כן השי"ת, אף על פי שהוא נבדל ואי אפשר שיושג, הנה הוא נראה לנביא בתמונה מה ורואה שהתמונה מדברת עמו, ואף על פי שאין התמונה כן במציאות לפי האמת, אלא הקול בלבד הנשמע לנביא היא כונת המראה לפי אמת ולא זולת זה... ונתבאר מזה גם כן שאין השנוי הנמצא בדברי הנביאים זה מזה ממה שיחייב שינוי לא בחק הפועל ולא בחק התכלית, וזה כי אף אם ישתנו הדברים מצד המדברים, הנה הענין הוא אחד בעצמו בהכרח, אחר שהוא מפועל אחד... וזהו מה שאמרו רז"ל, (סנהדרין פ"ט) סגנון אחד עולה לכמה נביאים, רוצה לומר ענין אחד, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, כלומר בדברים אחדים. שם פרק ט)

וראוי עתה שנבאר ציור מציאות הנבואה וחלוף מדרגותיה, כדי שתקל הבנת מציאותה וציור חלוף מדרגותיה למאמינים. ונאמר כי אנחנו נמצא האדם בתחלת יצירתו ריקן מכל השגות, ותחלת מה שנוצר בו החושים החמשה, שהם המשוש הטעם והריח והשמע והראות, ואלו ההשגות לא יגיעו לאדם בבת אחת... וכשיגדל בשנים יותר יעלה למדרגה אחרת על ידי ההשגות הראשונות, ויפתח לו שער אחר, וישיג השגה שכלית יותר, והוא שיפשיט ממנו המוחש הענינים הפרטיים, ויקח שכלו מהם הענין הכולל, כמו שיקח החיות והדבור מן האדם וישפוט שזהו דבר משותף לכל המין, לא כדברים הפרטיים המתחלפים באישים, וכשיבא יותר בשנים וירגיל בלמוד יפתח לו שער אחר שלא נכנס בו קודם זה, והוא שיבדיל בין העצם והמקרה, ובין המחוייב והאפשר והנמנע, ויקח המושכלות שלא הושגו מן החוש וירכיב קצתם אל קצתם, וישיג בזה על ידי כן כל החכמות, וכל מה שאין בכח ההשגות הראשונות להשיג. ואלו הארבע מדרגות הן שעליהן יעמוד השכל האנושי. אבל יש מה שהוא יקצר בהן ויעמוד על שתים או שלש מהן בלבד, ואלו הן ההשגות בלבד המושגות אל כלל האנשים. ואולם כבר אפשר כי אחר אלו ההשגות יפתח אל האדם שער אחד ומדרגה אחרת לא ישער אותה האדם, כי כמו שמי שלא ראה מאורות מימיו, אם יסופר לו ענין המאורות והמראים לא יכול לשער בהם כלל, ולא יבין חלופי הגוונים כמו שלא ישער הסריס ענין תענוג המשגל, כן אפשר שאף על פי שלא ימצא לאדם מצד דרך ומנהג הטבע מדרגה יותר גדולה, כבר יצוייר אצל השכל והחוש יעיד על זה, שאחר אלו הד' מדרגות יפתח לאיש מה שער אחר שלא ישער בו האדם מצד טבעו, וידבר בדברי חכמה או בדברי שיר ושבח להשי"ת בלשון צח ומהיר, שלא היה מדרכו לדבר או לידע זה, ויתמה כל השומע אותו מעניני ידיעתו וסדור דבריו, והוא עצמו לא ידע מהיכן בא לו הכח ההוא, כמו שהנער ילמד הדבור ולא ידע מהיכן יבא לו הכח ההוא. ואמנם כבר יתפרסם ויוכר לכל יתרון מדרגתו בזה, והמדרגה הזאת תקרא רוח הקודש. וכמו שהשכל האנושי יעמוד אצל אותן הארבע מדרגות הראשונות ולא יעבור מהן, כן יש מי שיעמוד על המדרגה של רוח הקודש ולא יעבור ממנה, ויש מן האנשים מי שכחם המה חזק, אם מצד טבעם ואם מצד איזה פועל שיעשו לחזק הכח הדמיוני, כמו המעשים שיעשו הקוסמים ואשה בעלת אוב, ומתוך כך ידמו דמיונות, ויש שיחלום חלומות צודקים כחלומות פרעה ונבוכדנצר ושר המשקים ושר האופים, ובעבור זה יש שידמו בנפשם שהם נביאים, ואלה הם שקראם הנביא המתנבאים מלבם, כי אף על פי שיש מהם צודקים, אי אפשר שלא יכזבו לפעמים. אמר יחזקאל "הוי על הנביאים הנבלים אשר הולכים אחר רוחם וגו' חזו שוא וקסם כזב האומרים נאם ה' וה' לא שלחם, ויחלו לקיים דבר" (יחזקאל י"ג), כלומר, מה שאי אפשר, כי אף על פי שיצדקו דבריהם בקצת, אי אפשר שלא יכזבו בקצת, שכן טבע הכח הזה שהוא בעל החלומות... ואולם כשיגבר הכח הדברי על הכח המדמה, הנה אז יראה החלומות צודקים בלא דברים בטלים כלל, אמרו רז"ל רבא רמי, כתיב וחלומות השוא ידברו (זכריה י') וכתיב בחלום אדבר בו (במדבר י"ב), לא קשיא, כאן על ידי מלאך כאן על ידי שד (ברכות נ"ה), כלומר, על ידי כח הדברי או על ידי כח המדמה, כי כשיגבר הכח הדברי על הכח המדמה, יראה האדם חלומות צודקים או מראות ישיג בהם מה שלא השיג קודם לכן, וכפי שעור התגברות הכח השכלי על כח המדמה, כן תהיה הכנת האיש לנבואה, כי יש מן האנשים שיגבר הכח הדברי על הכח הדמיוני, אבל לפי שההתגברות לא יהיה חזק, ישאר הכח המדמה בתקפו, ואף על פי שיהיה הכח הדברי מוכן לקבל השפע הנבואיי, הנה מצד התגברות הכח המדמה והתנגדותו לכח הדברי לא יחול עליו השפע ההוא, כי אם ברתת ובצער, ויזדעזעו אבריו וימסו אסוריו, וימצאהו חרדה גדולה כמעט שתצא נשמתו, ואחר כל זה הצער יחול השפע הנבואי על הכח הדברי בחלום חזיון לילה ויחלום האיש ההוא חלומות נבואיים, וישיג בהם מה שלא השיג קודם לכן, אם ממושכלות הדברים הנבדלים, ואם מענינים פרטיים, או מעניני המציאות הכוללים ומה שדומה לזה, וזו היא הראשונה שבמדרגות הנבואה. ויש מי שלא יעמוד על המדרגה הזאת, אבל יפתח לו שער אחר ומדרגה יותר גדולה מזו, ופעמים תבא זו קודם המדרגה הראשונה ופעמים אחריה, וזה כשיהיה התגברות שני הכחות שוה, ואז יעלה למדרגה שיחול עליו הרוח הנבואי בלא רתת ובלא זיעה, כי אם בתנומות עלי משכב, או בתרדמה נופלת עליו ביום. וזאת המדרגה תקרא מראה או מחזה, יראה בה באמצעות הכח המדמה צורות בלתי אמתיות בעצמם, כנשים והסוסים שראה זכריה, וכלוב קיץ שראה עמוס וכיוצא בהן, שלא היו אמתיות בעצמם. ואולם להתגברות הכח הדברי על כח המדמה, ישים הענינים שיורו עליהם אותן הצורות אמיתיים בעצמם, אף על פי שהצורות ההן לא יהיו אמיתיות, וזאת היא המדרגה השנית ממדרגות הנבואה.

ויש מן האנשים מי שלא יעמוד על המדרגה הזאת, אבל יפתח לו שער אחר ומדרגה יותר גדולה, וזה כשיתגבר כח הדברי על כח המדמה תגבורת גדול וחזק עד שיכניעהו תחתיו, ולא יניחהו לדמות צורות בלתי אמיתיות, אבל מה שידמה או יראה במראה הנבואה הם ענינים אמיתיים, כמראות יחזקאל, שהיו כולם ענינים אמיתיים מסודות המציאות, וענינים אלקיים מסודות המרכבה, ויראה או ישמע מלאך מדבר עמו ומודיע לו גם כן אי זה ענין פרטי לצרכו או לענין כולל, ויודיעהו העתיד לבא בעניני האנשים, הן ענינים חלקיים לאיש מה, או כוללים לאומה או אומות או כלל האנשים, וזאת היא המדרגה השלישית ממדרגות הנבואה. ופעמים תבא המדרגה הזאת אחר הראשונות, ופעמים תבא היא ראשונית כפי הכנת המקבל, כמו שהיה הענין בשמואל, כי בתחלת נבואתו שמע קול מדבר אליו בזולת רתת וזיע ובלי ראית תמונה לנגד עיניו, אבל מכל מקום לא היה זה בהקיץ ממש, אבל היה בעת היקיצה במראה או במחזה, כי כל מראה ומחזה בעת היקיצה הוא שתפול עליו יד ה', וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק מ"א מן החלק השני... 

ועד הנה יגיע מדרגות כל הנביאים כולם, ובכולם לא יחול השפע האלקי הנבואיי אף אם יהיה האיש מוכן אלא ברצון אלקי, עד שפעמים יעמוד הנביא זמן רב אחר שבאה לו הנבואה שלא יתנבא, ופעמים יצטרך לעשות איזו הכנה טבעית, כדי שתגיעהו הנבואה, כאלישע שאמר "ועתה קחו לי מנגן" וגו' (מ"ב ג'). ויש מי שלא יעמוד על המדרגות הללו, אבל יעלה למדרגה יותר גדולה מאלו, שאין מבוא לכח המדמה בה כלל, ולא יראה ולא ידמה שום צורה ומבלי ראית המלאך ולא תמונה לנגד עיניו, ישמע קול מדבר אליו, תודיעהו ענינים כלליים לאומה או לאומות, והנהגה או הנהגות למין האנושי או לקצתם במה שיושג השלמות האנושי, וזה בזולת מראה ובלא מחזה, אבל בהיותו ער ביום וכו', בכל עת שיכונן מחשבתו וישאר בשאלה, תבואהו מיד התשובה בהקיץ ולא לעתים רחוקות, אבל בכל עת שירצה. והמדרגה הזאת כשיגיע אליה האדם אין ראוי שיקרא אדם אלא מלאך, ואין אצלנו מי שהגיע למדרגה הזאת אלא משה רבינו ע"ה, שנבדלה נבואתו מכל שאר הנביאים בארבעה הבדלים שמנה הרמב"ם בפירוש פרק חלק...

ואמנם אי אפשר שיגיע האדם לשום מדרגה ממדרגות הנבואה כלל, אם לא יקדמו לו אותן הארבע מדרגות מהראשונות הטבעיות שמנינו, כמו שאמרו רז"ל, אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה (ברכות צ"ב), כי בזולת שיקדם לו מעלת החכמה עם שאר המעלות הטבעיות, אי אפשר שתחול עליו הנבואה כלל, ולזה הוא מה שאמרו על יעקב אבינו כמה מעלות היה בסולם, ארבעה, לרמוז שלא קדמתו מדרגת רוח הקודש, שהיא קודמת לפעמים לנבואה, אלא מעלת החכמה היא שקדמה לנבואתו, לפי שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה, כי בזולת זה לא היתה הנבואה מגעת אליו, ואפילו בחלום, שהיא תחלת הנבואה.

וראוי שתדע, כי התחלפו הנביאים והצדיקים והחסידים קצתם מקצתם בענין הדבקות בשי"ת, כי יש מי שתדבק נפשו בעליונים דבק חזק עד שישמעו אליו הכחות העליונים לפעול בהיולי העולם כרצונו, אם להצלת זולתו, יוריד הגשם בתפלתו, וירפא החולים, ויוליד העקרות, ויוריד האש למטה, ויחיה המתים כאליהו וכאלישע, עד שכמו שנמצא בדברים הטבעיים שכאשר ישער האדם בדבר שהוא מבושם הטעם, או כשיראה את חברו אוכל הבוסר, יתעורר מאליו הכח המוציא הריר... כן הנפש הזכה הזאת, ישמעו אליו הכחות הטבעיים אשר בעולם, ויתחדש בעולם כרצונו טל או מטר או רוח סערות, כי כמו שהכחות הגשמיים נבראו לעבוד את הכוחות הנפשיים... כן הכחות הטבעיים אשר בעולם יעבדו את הנפשות הזכות, לפי שכל המציאות כולו כאיש אחד, ועל כן ישמעו אליהם....

ואפשר שיעבור מדרגת הנביא או החסיד ליותר מזה השעור, עד שישמעו אליו הכחות העליונות לעשות רצונו, להוריד אש למטה ולהחיות מתים, וזולת זה, להיות כל הדברים נכנעים ומשועבדים אליו, הן שיהיה נביא או בלתי נביא, ויתחלף זה בצדיקים ובחסידים ובנביאים כפי התחלף מדרגותיהם בדבקות הזה. ועל זה הדרך ימשול הנביא או החסיד על הטבע ויחדש בעולם אותות ומופתים כפי שעור מדרגתו בדבקות, ובזה יתחלפו החסידים קצתם מקצתם, כי יש מן החסידים שיגיעו למדרגה מן הדבקות שיוכלו לחדש בעולם אותות ומופתים כחוני המעגל, ורבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר וזולתם, אף על פי שלא הגיעו למדרגת הנבואה כלל, ויש מן הנביאים מי שלא יעשה אות או מופת בימיו כלל, כירמיה או חגי זכריה ומלאכי, ויש מי שיעשה אות אחד כשמואל שהוריד המטר בתפלתו בימי קציר חטים... ואולם כל הנסים שבאו על ידי הנביאים כולם ישתתפו בשהם לא היו מתמידים זמן גדול, ולא היו מפורסמים לכל או לעם גדול, אבל כל האותות והמופתים שעשה משה או שבאו על ידי משה, עם שהיו רבים יותר מכל הבאים על ידי כל הנביאים, נתעלו מהם בשהיו מפורסמים ומתמידים זמן גדול, כמן שהתמיד ארבעים שנה... ולזה מה שנזכרו אלו ההבדלים בסוף התורה בין נסי משה לנסי זולתו, כי אחר שרמז אל ההבדלים אשר בין נבואתו לנבואת זולתו, באמרו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", ועל הדרך שביארנו, שב לבאר ההבדלים גם כן שיש בין נסי משה לנסי זולתו, ואמר "לכל האותות והמפתים אשר שלחו ה'" (דברים ל"ד), להורות על רבויין, ואמר "לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו" וגו' להורות על פרסומן לעיני החולקים עליו, ולהורות על התמדתן אמר, "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". (שם פרק י)

הנבואה תחול על האדם על ההדרגות שכתבנו, כשלא יהיה שם נביא יהיה כלי להגעת הנבואה על הבלתי מוכן, אבל כשיהיה שם נביא, כבר תגיע הנבואה על הבלתי מוכן בזולת ההדרגות, וזה דבר התאמת מציאותו בשעת מתן תורה, שהגיעו כל ישראל טפשיהם עם חכמיהם למעלת הנבואה, אמר הכתוב (דברים ה') "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש", ולא למעלת הנבואה בלבד, אבל למדרגת פנים בפנים, שהיא המדרגה האחרונה ממדרגות הנבואה, שאי אפשר שיגיע האדם אליה אלא בחסד אלקי, והיא היתה מדרגת משה רבינו ע"ה... והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לא היו ראויין למדרגה גדולה כזו, ואף על פי כן הגיעו אליה באמצעות משה רבינו ע"ה... וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם עד היום ההוא.

וכן הגיעה הנבואה מאליהו לאלישע זולת אלו ההדרגות, כי לא היה בכל בני הנביאים מי שלא קדם לשרת את אליהו וללמוד ממנו קודם שיבא אלישע לשרת את אליהו, שהרי כשרצה השי"ת לקחת את אליהו, נאמר לו בחורב, "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך" (מ"ב י" ), ובאמצעות אליהו הגיע למדרגה גדולה יותר מכולם. וכן יהושע הגיע למדרגה שהגיע באמצעות משה, עד שאמרו רז"ל בבאור הענין הזה, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אמרו, אוי לאותה בושה (בבא בתרא פ"ה), כלומר יהושע מצד עצמו לא היה ראוי שיגיע למדרגה שהגיע אליה, אלא באמצעות משה הוא שהשיג מה שהשיג...

ולפי דעתי שזאת היתה הסבה שתמצא הנבואה באומת ישראל מזולתה מן האומות ובארץ ישראל מזולתה מן הארצות, וזה כי מצד הארון והלוחות שהיתה השכינה שורה עליו היה מתהפך הרוח האלקי כדמות ניצוץ השמש המתהפך, והיה שורה הרוח הנבואי על האיש שתמצא בו הכנה מה בדמיון מה שהוא בארון, והוא האיש שימצאו בו דעות התורה הכתובים בלוחות הברית באמתה, כמו שהיה זה בנבואת שמואל, שהיה שוכב בחדרו שהיה לו, ובאה אליו קול הנבואה מעל הכפרת אשר על הארון שהיה אז שם בשילה, והוא עצמו לא היה יודע מי הקורא, שלא היה משער בעצמו היותו ראוי לנבואה, שישמע קול בעת היקיצה במראה הנבואה... ואולם זה השפע הבא על זה הדרך בזולת נביא שיהיה אמצעי, צריך הכנה במקבל, כלומר, שיהיה מעצמו מוכן קצת, כי לא יחול השפע האלקי הזה אלא בהיות המקבל במדרגה ידועה מן ההכנה, וכפי הכנתו תהיה מדרגת השפע שיחול עליו. אבל הנבואה המגעת באמצעות נביא, תגיע אפילו על מי שאינו ראוי לנבואה, כמו שהגיעה לישראל בשעת מתן תורה, או על מי שאינו מוכן אליה, כמו שהגיעה לאהרן ולמרים באמצעות משה, אף על פי שלא היו מוכנים אליה באותה שעה, ובעבור זה קרא השם אל משה עם אהרן ומרים, כדי יחול באמצעות משה הרוח הנבואי עליהם...

וראוי שתדע, שהמצא הנבואה על ידי נביא על הבלתי ראוי או בלתי מוכן, לא יספיק להשפיע מן המקבל ההוא על זולתו אלא בהמצא הארון והלוחות באומה, ועל כן אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על ידי נביא על הבלתי מוכן, ולזה לא הגיעה הנבואה לברוך בן נריה באמצעות ירמיה, לפי שלא היה מוכן אליה, וכבר נגנז הארון, והגיע לחגי זכריה ומלאכי, לפי שראו את ירמיה ויחזקאל, והיו מוכנים יותר אליה מברוך, ואולם לא הגיעה מהם לזולתם, לפי שלא היו בזמן הארון, ולא היה שפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם, אחר שלא היה שם ארון. וראיה לדבר, כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה ראויים לנבואה יותר מבבית ראשון, ואף על פי כן לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון... (שם פרק יא)

עיקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר ענינים פרטיים אישיים, כמו שיוודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכלל או המין אל השלמות האנושי. וזה דבר בארוהו בפרק אין עומדין (ברכות ל"ב), אמרו "ויאמר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך" (שמות ל"ב), אמר לו הקב"ה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו, אתה למה לי. הנה בארו במדרש כי הגיע משה אל המדרגה ההיא לא היה אלא בשביל ישראל, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה, וכן אמרו בתורת כהנים, כתיב "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל", זכות ישראל גרמה לו... ולזה היה כל אחד מהם בעל קומה כדי שיהיה מקובל ומהודר בעיני האומה, ואם לא ימצאו בנביא אלו התארים שהם לתועלת האומה, אין תועלת בהגעת הנבואה אליו.

ומזה יתבאר לך הטעם למה מנינו תורה מן השמים עיקר, והנבואה שורש מסתעף ממנו, כי כבר היה ראוי שיהיה הענין בהפך, שיהיה העקר הוא הנבואה, ותורה מן השמים שורש מסתעף ממנו, אלא שאם היתה הגעת הנבואה אל המין האנושי כדי שעל ידה ידעו האנשים הדברים האישיים המתחדשים בעולם, או כדי שיתחדשו על ידה אותות ומופתים על ענין פרטי כמו שיחשב בתחלת המחשבה, היה מזה ממה שיקשה, אבל אחר שבארנו, שההכרח המביא אל המצא הנבואה הוא כדי להישיר האנשים אל מול ההצלחה הנצחית, כדי שיודעו על ידה הדברים הנרצים אצל השי"ת מהבלתי נרצים, ושישיג האדם התכלית האנושי בעשית אותן הפעולות, אין זה ממה שיקשה, כי אחר שהתכלית המצא הנבואה הוא, כדי שתגיע על ידה הישרה אלקית למין האדם, שהיא תורה מן השמים, ראוי שימנה תורה מן השמים עיקר, לפי שהוא ההכרח המביא אל המצא הנבואה... (שם פרק יב)

אף על פי שכל דברי הנביאים אמתיים בלי ספק, מכל מקום לפי גודל מעלת הנביא ומדרגתו בנבואה היה חוזק האמות הבא בדבריו, כי כמה נביאים לחולשת השגתם לא ישיגו הדברים מבוארים כראוי, לפי שיקרה להשגת הנביאים מה שיקרה להשגת החושים, כי מי שהוא בריא וחזק בהם, הוא משיג המוחשים על אמיתתם, ומי שהוא חלוש בהם, לא ישיגם על אמיתתם, אבל ישיג מינם או סודם, ולא ידע להבדיל מאיזה מין הם, וזה עצמו יקרה לנביאים בהשגתם, כי מי שהוא חזק ההשגה ישיג הדבר כפי מה שהוא בזולת דמיון, ויבואו דבריו מבוארים ובלתי סתומים, ולזה יובנו אמיתיים כפשוטן, והנביא שהוא למטה ממנו במדרגה יבאו דבריו סתומים ובחידות ובמשלים ובלתי מבוארים, ולזה לא יהיו אמיתיים כפשוטן, אבל כפי הענין הנרמז בהן בלבד, וכפי פשוטן יובן מהן ענין זולת הענין המכוון בהם. ולזה תמצא יחזקאל להיות נבואותיו אחר הגלות, היה מדבר במשלים וחידות בלתי אמתיים כפשוטן, עד שנתרעם מזה מהשי"ת ואמר, המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא (יחזקאל כ"א)... וכבר באר השי"ת זה ההבדל בין נבואת משה לזולתו, אמר בנבואת משה "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות" (במדבר י"ב), מכלל ששאר הנביאים זולת משה הם מדברים בחידות בלתי מבוארות ומראות בלתי אמיתיים, ולכן ראוי שיפורשו באופן שיסכימו אל דברי משה, וכן יפורשו תמיד דברי הנביא הקטן במדרגה, באופן שיהיו מסכימים אל דברי הגדול ובלתי חולקים עליו.

ובאור זה, הרי שמצינו ישעיה אומר ואראה את ה' יושב וגו' (ישעיה ו'), ומשה אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג), ואילו לא היינו יודעים מדרגת שום אחד מהם, היינו חושבים שדברי ישעיה צודקים, והיינו אומרים כי לגודל מדרגתו השיג מהשם מה שאפשר שיושג ממנו, ומשה למה שלא הגיע למדרגת ישעיה, ולא השיג מהשם אלא דבר מועט, אמר כי לא יראני האדם וחי, למיעוט השגתו ומדרגתו בנבואה, אבל אחר שידענו היות משה רבן של נביאים... ידענו כי דברי משה אמתיים בפשוטן בלי ספק, ודברי ישעיה שהוא למטה ממנו במדרגה אינם צודקים, ולמעוט מדרגתו אמר "ואראה את ה'", שחשב שראה את ה', ואינו כן, כי זה היה מפועל הכח המדמה, אבל משה למה שלא היה לכח המדמה בנבואתו כלל, כי נבואתו היתה בכח הדברי אשר בו מופשט משאר הכחות הגשמיות, אמר כי לא יראני האדם וחי, שהוא האמת, אבל ישעיה למה שהיה משתמש בנבואה גם על ידי הכח המדמה, שקראוה רז"ל אספקלריא שאינה מאירה, הביאה זה לטעות ולדמות בכח המדמה שראה את השם, והוא בעצמו פירש שהשגתו זאת היתה בטעות ועל ידי הכח המדמה, ובאר שהסבה בזה היתה שלא היה חמרו מזוקק כחומר משה רבינו, וזהו שאמר "כי איש טמא שפתים אנכי" (ישעיה ו') וגם מדותיו לא היו כראוי, וזהו שאמר "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", כי הישיבה בין האנשים רעי המדות יפסידו מדות האיש הטוב, ובעבור זה היה מתאונן ואמר "אוי לי כי נדמיתי", כלומר שנתפעלתי מן הכח המדמה, ואין נבואתי באספקלריא המאירה... (שם פרק יז)

הבדל גדול יש בין הדבר המושג לנביא מפי השם, ובין הדבר שנאמר לו על פי נביא, כי מה שהנביא שומע מפי השם אי אפשר שיתבטל בשום פנים, אלא כשיגיע לו דבור מהשם הפכי לראשון, כמו שנאמר לאברהם (בראשית כ"ב) "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" וגו' ואחר כך נאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", ובעבור זה נענש עדו הנביא שאכלו (שהרגו) האריה, על ששמע לנביא הזקן אשר בבית אל לחזור לבית אל ולאכול שם, שהיה זה הפך מה שצוהו השם מפיו שלא על ידי נביא, ואולם הנאמר לאדם על פי נביא כבר אפשר שיבא לו על פי נביא צווי הפכי לראשון, ולזה רצה השי"ת שישמעו כל ישראל מפיו עשרת הדברות, כדי שלא יהיה כח ביד שום נביא לבטלם, לא כלם ולא מקצתם, כמו שהעיד הכתוב על משה בפירוש, ואמר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר" וגו'. (דברים ה'). (שם פרק יח)

יש לבעל הדין לחלוק ולומר כי זה שנאמר בתורה (במדבר י"ב) "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע" וגו' לא נאמר אלא על אהרן ומרים, אבל כבר אפשר בעתיד שימצא נביא כמשה או גדול ממנו, וכן "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים ל"ד) אינו מורה על שלא ימצא כמוהו או גדול ממנו, כי כבר ימצא זה הלשון על דבר שימצא כמוהו בעתיד, וזה שהרי אמר הכתוב על חזקיה "ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו" (מ"ב י"ח), וכן נאמר על יאשיהו "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' וגו' ואחריו לא קם כמוהו", ואי אפשר שלא יקום כמוהו לעולם או גדול ממנו, שהרי מלך המשיח יהיה כמוהו או גדול ממנו... והתשובה בזה, שאין הכרח מדרגת נבואת משה מן הכתובים שאמרנו בלבד, שאם כן כבר היה אפשר לבעל הדין לחלוק ולומר כי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, אבל עיקר ההכרח הוא ממה שבקש משה רבינו מהשי"ת שתתעלה מדרגת כל ישראל ומדרגתו בנבואה מכל שאר האומות, וזה הוא מה שבקש משה רבינו מהשי"ת, כשאמר לו "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות ל"ג)... כן נראה ששאל במלת אני, שלא ישוה שום אדם אליו במדרגת הנביא, ונאמר לו בתשובה זו, "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם"... (שם פרק כ, וראה עוד משה-נבואה)

...ואז אמר לו השי"ת "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב"... כי האדם יראה לעינים, כלומר, כי האדם ישיג הדברים מצד המקרים, שהיא השגה מיוחסת לעינים, שאינם משיגים מן הדבר רק המקרים, וה' יראה ללבב, רוצה לומר ישיג הדברים השגה המיוחסת ללב, שהוא השכל שהוא משיג אמיתת עצמיות הדברים, שהוא המציאות האמיתי אשר לדברים, והשגת המציאות אשר בכח יחלק גם כן לשנים, האחד מציאות הדבר בסבותיו, והיא השגה אמתית כאשר הסבות יהיו נמצאות יחוייב המצא הדבר בהכרח, והשני, השגת מציאות הדבר בידיעתו יתברך, כי היא ההשגה היותר נכבדת מכולן, לפי שידיעת השי"ת הדבר הוא סבת מציאות הדבר הגמור, כי הוא סבת כל הסבות, ושאר הסבות אפשר שיכזבו ברצון השי"ת, אבל ההשגה שהיא מצד ידיעת השי"ת, אי אפשר שתכזב כלל, ולזה תהיה ידיעת הנביא יותר אמיתית מכל מה שזולתה, להיותה מושפעת מהשי"ת, וידיעת זולתו מושפעת מסבה אחרת זולת השי"ת, שאפשר לה שתכזב... (מאמר ד פרק מג)

הידיעה המגעת אלינו כיום מדברי הנביאים היא אמיתית בלי ספק, ואי אפשר לה שתכזב, וזה כי הכזב יפול בדבר הנאמר אל האדם על ידי אמצעי, או הנודע מפי הכתב משלשת צדדין, אם מצד האומר שלא יהיה איש אמת, או שלא ידע הדבר על בוריו, ואם מצד האמצעי שנאמר אליו הדברים לא יבין הדברים כראוי, או שיוסיף בהם דברים מעצמו שלא נאמרו לו, או מצד שהשליח או מביא הכתב מן האמצעי יכזב, ודבר הנביאים הנמצאים בידינו היום, אי אפשר שיפול בהם הכזב בשום צד מאלו הצדדין, כי מצד האומר שהוא השי"ת, הנה הוא אמת גמור, לפי שהוא בסבת כל הסבות, ואי אפשר שתהיה שם סבה נעלמת ממנו, ולזה אי אפשר שיפול בהם הכזב מצדו בשום פנים, ואם מצד מי שנאמר אליו גם כן, והוא האמצעי, אי אפשר שיפול בהם כזב, כי אם לא היה נביא איש אמת, לא היה השי"ת משפיע אליו שפע נבואי כמאמר שלמה, "תועבת ה' שפתי שקר ועושי אמונה רצונו", וכל דבר יקרב לדומה ובורח מההפך, ולזה הוא מבואר, שאם לא היה הנביא איש אמת לא היה השי"ת משפיע עליו שפע נבואי, ולא היתה רוח השם חלה עליו, ואם תאמר שטעה בהשגתו כחנניה בן עזור, כבר היה זה אפשר לאמרו אם לא נתנסו דברי הנביא, אבל אם נתנסו דברי הנביא שהוא האמצעי פעמים הרבה, אי אפשר שיטעה, ומצד השליח או מי שהביא הכתב גם כן, שהיא הקבלה הנמשכת בידינו היום, אי אפשר שיפול הכזב בדברי הנביא, וזה כי הקבלה הנמשכת מן האב לבן אי אפשר שתכזב בשום פנים, כי לא יבחר שום אדם להנחיל את בנו שקר, והאב הראשון שקבל מן הנביא, אם לא שידע שהיה הנביא איש אמת לא היה מנחיל דבריו לבנו וכן בנו לבנו עד היום הזה... וזאת היא אות הברית שכרת השם עמנו על ביאת הגואל על ידי ישעיה, אמר, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו', ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך" וגו' (ישעיה נ"ט) יאמר כי אות הברית על שיתקיים היעוד הזה מביאת הגואל הוא היות הדברים אמת מכל הצדדין, אם מצד המיעד, שהם דברים נאמרים מפי השם ורוחו שאי אפשר שיכזב בשום פנים... ואם מצד האמצעי שנאמרו לו הדברים אי אפשר שיכזב ולא שימצא טעות בדבריו, כי כבר נתנסו מאמריו כמה פעמים... ואם מצד הקבלה שאי אפשר שיפול בהם כזב, שכבר הבטיח שתהיה תמיד הקבלה נמשכת מאב אל בן בלי ספק והפסק... (שם פרק מד)

עקדה:

ישרצו המים - ...ואימות דבר זה ביחזקאל ל"ז: "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם, כי בכח נבואת הנביא היה רק להניע היסודות או מניעיהם, להכין החמרים לקבלת הרוח החיוני באלישע, כאשר בא להחיות בן השונמית נאמר ויתפלל, מה שאינו כן בשאר הנפלאות שעשה. וכן אליהו הוצרך להרבות ולהפציר תפלה וזעקה בבן הצרפית, ולכן אמרה לו אחר כך "עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה" וגו', כי הרבות השמן והקמח יתכן גם במלאכת הצמיחה והיות היסודות והתהפכן זה לזה, ולהתרכובות אשר תקרינה לעתים רחוקות... (בראשית א כ)

אחרי שהורגלה הנפש בשלמות זו, תעלה בפעולות למעלת החסידות, הזריזות והענוה, ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים, מבלי עצלות או פתוי הבלי העולם, לבא עד סוף מה שיכול, ותתוסף לה תשוקה לגלוי הסודות העמוקים האלקיים הנשארים, ואז יוסיף שנית ידו להשפיע על הנפש שפע בשיעור גדול מהראשון, ותהיה קירבתו לעילה הראשונה מופלגת, עד שיעלה למעלת הנבואה ויחדש אותות ומופתים. ומדרגה זו נתייחדה לאומתנו, ובמדרגה זו תתואר הנפש האלקית וחצובה מתחת כסא הכבוד, וכחז"ל שנשמותיהם של צדיקים סבה לכל הנמצאות, וכבחגיגה י"ב על פי פירוש המורה חלק א' פרק ע', שנתן שם הבדל בין הנשמה הברואה לבין העתידה להבראות, וגלגל ערבות המניע הנבדל לכל הנמצאות, מסייע לתת נפשות בגופים לתת להם ההכנה הראשונה... (שם ב כ)

ויאמר ה' - ומזה נתחייב שיגלה ה' אליו להיישירו, וכל האמירות ההערות עד שנמול הן עניני גלוי שכינה והערה אלקית במדרגה שלמטה מהנבואה, וכבר נמצאו אמירות במדרגה שלמטה מזו, כמו באבימלך ובלבן והגר, ודג של יונה, וכבמורה חלק ב' פרק מ"ח, ואחר שנתעורר אברהם מעצמו להכרת הבורא ונסתכן עליה, העיר ה' את רוחו להתרחק ממולדתו וכו'... (שם יב א)

קצת הפילוסופים הקדמונים אמרו, שהאדם הנבון המתנהג על פי המעשים התבוניים יקרא נביא בענין ההנהגה, וכשיתיישר במעלות השכליות יקרא נביא בהשכלה, כאשר יעלה בכח החכמות עד למה שנקרא אצלם החכמה האלקית, כבר יחשבו שעלה בהר ה', ויאמרו שראו מראות אלקים, במה שהושג להם על ידי העיון, ועל ידי הנבואה יתוסף להם רק עוד עונג, המשל לעיוור שידע מבואות העיר ונתפקחו עיניו, שלא הוסיף ידיעה כי אם עונג, ואם כן מה הוסיף לו הכח האלוקי לנביא? דעת זו נצר משורש נחש ועץ הדעת, האומרים שאין מציאות לרצון אלוקי, וההנהגה רק על הטבע הקדום, המחוייב מצד סבותיו... ובנבואה נמשך המורה אחר הפילוסופים, ותלה המציאות בסבות טבעיות, בריאות, זכות החומר, מזג מיוחד שלמד והתחכם, ועוד תלה הרבה מספורי התורה שהיו במראה נבואה, ויש בדבריו דברים בגו, וברוך היודע מה בלבו. והאמת הברורה כי הנבואה למעלה מהשכל האנושי, כמו שהשכל למעלה מהחושים, ואמר האדם יראה לעינים וגו' (ש"א ט"ז), כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נ"ה)...

והנה אחרי מעשה המילה השיג אברהם מעלת הנבואה האמיתית, אחר שהיה מנביאי האומות בהנהגה, ואחר כך בהשכלה שלמד דעת את העם, ואחרי שנפרד מלוט ומאס בבצע רכוש סדום, נתעלה למדרגה הא' בנבואה, שהיא למעלה מהמדרגה המורגלת אצל הפילוסופים, ועל זה אמר שהוציא אותו מאצטגנינות, רוצה לומר משמירת תכונת הענינים הטבעיים, וכאן נזדכך לגמרי. (שם יח א, וראה שם עוד)

כמו שהכח המדמה יצטרך להכזיב הרבה מדמיונותיו מפני ראיות השכל, כן יתחייב השכל להכחיש קצת משפטיו מפני ההוראות האלוקיות הנאצלות עליו, כי המדמה שהוא כח חמרי משותף לכל בעלי החיים עלול מאד להשתבש ולהרכיב צורות שאינן נמצאות, ולהפך ימאן לקבל אמיתיות שלא ראה אותן, כגון שאנשים עומדים משני צדי כדור הארץ, וכמו כן יקרה שמה שמשיג השכל בעיוניו יוצץ עליו אור הרוח האלוקי, ויעזרהו לדעת גדולות ונפלאות ויישירהו להכרת אמיתת עיונים, הלא תראה ששמואל הנביא גזר שכלו שתנתן המלוכה לאיש יפה תואר, כמו שאמר "אין כמוהו בכל העם" (ש"א י'), והושפע עליו הרוח האלוקי ואמר לו, "אל תבט אל מראהו" וגו' (שם). ונתן הנביא גזר בעיון שכלו שטוב ונעים לבנות בית אלקים, ומי כדוד נאמן ה' לבנותו, כבשמואל ב' ז', עד שהוכיחו ה' שאינו כן... (שם כח י)

..וכן העצה הטובה נקראת אור, והסנהדרין עינים, והכח הזה נפלא מאד אצל הנביאים, ועל כן עצותיהם נכונות מאד, ולדעתי בכח המשער הזה ישתמשו פותרי החלומות ומגידי התעלומות, ומזה יתבאר מה שאמר יוסף "הלא לאלקים פתרונים"... (שם מא א)

ומשה היה רועה - הרב במורה חלק ב' פרק ל"ב אמר דעות בני אדם בנבואה כדעותיהם בקדמות העולם... אלא כל ג' הדעות פסולות לבעל התורה, אם שהיא כדעת הקדמות הפסולות, או שיתנו הנבואה לבער וכסיל. ונאמין שהנבואה מיוחסת להנהגה העליונה, שלא ידועה לפילוסופים, המושפעת מרצונו על הראוי ומוכן לה, לא רק לפי ההכנות הטבעיות, כי אם גם על ידי טוב הכוונה והתשוקה להקרב אל האלקים, ולהפיק רצונו על ידי המעשים התוריים, והנבואה היא השכר הגדול ביותר שיוכל לקבלו חלף עבודתו, ולכן היה צורך גדול במציאות המצוות ובהתרבותם, ולכן נמצאה מעלה זו רק בישראל שקבלו דת אלקית אשר בה ידעו רצונו. ויש לזה סיוע או מניעה מצד העם אשר הוא בקרבו, כמו שאמרו על תלמידי הלל הזקן בסוכה כ"ח, ראוי שתשרה עליהם שכינה... אלא שאין הדור ראוי, שאין ראויין להשתלח אליהם נביא. וכפי השתדלות הנביא בעם ויצליח להישרים תרבה מעלתו ושליחותו, ואי אפשר בלי סיוע ומניעה מסבות טבעיות, כי המוסיף הטוב יותר טוב. אמנם מבואר, כי התוספות שלמיות הנפשיות תמלא הרבה מהחסרונות שיפלו בכחות האדם מטבע היצירה, וזה שאמר אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור וכו' (נדרים ל"ח), שהרצון האלקי לא יסכים להשרות שפע הנבואי כי אם על זריז וחרד על דברו, אם מצד שכלו או מצד כחותיו הגופניים, או מצד הענינים החיצוניים. ואמרו גבור, כי המוחשות הן התחלת המושכלות, ובהכרח מי שנפקד ממנו איזה חוש, תפקד ממנו ידיעה. ולפי זה אמרו שלא היה במתן תורה סומא וחרש. ועשיר גם כן הכנה ושלימות שיעזור להשתדלות העיון והלמוד... כי ספוק הצרכים הכרחי לרדוף לדעת את ה' אך לא יחשוב מעלות אלו לתכליות בפני עצמן, כי אם להכנות ומדרגות לעלות אל הר ה' להשכיל ולידע אותו...

ומצד הנבואה, שמשיג שמץ דבר ממהותו הוא מהחלק השכלי, וכשמשיג רק מצד פעולותיו, יודע שגרם לו החלק הגשמי... ואחר כך אמרו בנדרים ל"ה שהתנאי העקרי לנבואה היא הענוה המביאה לידי רוח הקודש, אם כן נתבאר שהוא שפע רצון אלקי למעלה מהטבע האנושי בתורת שכר.

ומקדימת מעלות אלו תועלת גדולה לנביא, כי החכמות למשל, מלבד מה שהן תחלת דעת את ה', הנה עיקר ייחוד הנביא הוא לחדש אותות ומופתים, ואם לא ידע משפט הטבע, לא יבין המופת שהוא נגד הטבע, ובעקר הנסים הנסתרים, וזה שאמר "ומשה היה רועה", שבדק אותו ועלה ממדרגת רעיית הכחות החיוניות אל הדבריות, עד עלותו להר האלקים. אמנם מקדימת ידיעת הנביא בדברים הטבעיים וחוקיהם ימשך אחריהם לפעמים גם אחר כך, כאברהם ושרה שצחקו על דבר ה', הלבן מאה שנה יוולד וגו', וכן משה אמר "למה הרעותה" וגו', אם כן יצא מההשכלה הראויה לו על ידי ההקדמות הטבעיות שקדמו לו, והם דתן ואבירם אשר הצו על ה', ואולי זה שאמרו חז"ל חכם עדיף מנביא (בבא בתרא י"ב), כי רק בשעה שהוא מושפע מהנבואה הוא עדיף מחכם. (שמות ג א)

...ובאמת בשתוף זה נברא העולם, וזה שאמר נעשה אדם בצלמנו וגו', שהאדם היה חי מדבר ודברו אלקי, אלא שקפץ עליו חטאו של אדם הראשון והבדילו, ובאו הדורות והפרידו עוד עד שנסתלקה שכינה לרקיע הז', ונסתלק השתוף מחמת הגזירה, עד שבא אברהם והתחיל לבטל אותה, והתחיל השתוף כדפירשנו בשער ל"ד, ומשה המשיך השתוף מהיחידים לכלל... כידוע הכבוד העליון המכונה אליו למעלה מי' השכלים, והם מדרגות והבדיל השגות שבתוכן תשוטטנה השגות הנביאים איש כמעלתו, ונקראות אורות או אספקלריאות, ויש רואה א' או ב', וככל שיוסיף יוסיף מעלה ונוגה מכבוד של מעלה... (שם יט א)

הכרובים מורים על עולם השכל, ששם מחנה המלאכים מתפשטים מזיו חכמתו, והם הנמצאים הרוחניים הקרובים אליו, ועל ידם משפיע אור הנבואה על השלמים כמו שכתוב, (דה"ב ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים... ועל ידי הנביאים מגיעה שלמות התורה לתחתונים... (שם כה י)

...וג' מה שמשותף לשתי ההנהגות, שיקרה שיהיה הטוב והרע המסודר לפי ההנהגה הטבעית לפי מעשה האנשים המונהגים בהשגחה, ואז יתהפך ענין הנביאים, כי הם נלחמים תמיד נגד הבוטחים רק בהנהגה הטבעית, ומגדלים את ההנהגה ההשגחית, וזה נתבאר בירמיה, שמצד המערכה חוייב שמלך בבל יכניע את האומה הישראלית כפי מעשיהם, וגם הפקיד ה' משעה שברא שמים וארץ, ונבא שלא ישמעו לנביאי השקר האומרים שלא יעבדוהו, ומה עוד שאין להם זכות לבטל ממשלתו הכוללת, ועוד שנתן זמן לממשלתו ע' שנה, ובהם יכנע לבבם, ואין זה שיתיחסו כל ענינינו אל ההנהגה הטבעית כמו שחשבו רבים... (שם לח כא, וראה שם עוד)

...מבואר מהחוקרים כי ההשכלה בידיעות היא ענין של יחס היודע עם הידוע... ולפי שיחס זה ימצא באדם רק אחרי רוב זריזות והשתדלות בעיון ובהתבודדות, אמר עליהם גדול כחם של נביאים המשיגים שפע זה האלוקי, כי מפרישים עצמם מהדברים החומריים ומתבודדים בפעולות שכליות, עד שיהיו שכליים בהחלט, וישיגו הנמצאים העליונים, וכאילו יורידו היחס האלקי וישתפוהו להם. והנה לרבי יודן שם ישיגו רק השכלים העליונים, ומביא ראיה מדכתב ואשמע קול אדם, כאילו היה המושג ממין משיג, ולרבי יהודה יש להם השגה וידיעת מה גם בעלה הראשונה יתברך, כמו שאמר "וארא את ה'", ואם כן כוחם עצום, שיכולים כביכול להוריד יחס המושג אל המשיג. וביחס זה יש לו, שבאפשרות האדם להשיג מה שלא ישיגו המלאכים, כי יש לו יחס שכלי, או יוכל להשיג העליונים, ולמלאך אין יחס חמרי בו ישיג הדברים החמריים, ועיין במדרש רבה במדבר י"ט על "ויחכם מכל האדם". ומשה רבינו ע"ה נבדל הבדל נפלא, כפי שהנביאים נבדלים מהאנשים, וכענין הבדל מציאות העלה הא' משאר הנמצאים, שכל יחסו עמהם הוא, הוא עילה והם עלול. (במדבר יב א)

במראה - כלי המחזה, ובזה רומז לנבואת כל הנביאים, שהיא באופן בלתי שלם, כהמסתכל במראה שבה ד' חסרונות: תראה רק מה שנוכחה ולא הנסתר, וכן יראו הנביאים חיצוניות הדברים ולא פנימיות, כגון אברהם שחשב שכוונת ה' להעלות את יצחק ממש לעולה, ומשה בכל ביתי נאמן הוא. ב' המסתכל במראה לא ישמע, ויראה למשל רק רמיזות האדם ולא ישמע קולו, וכן הנביאים יראו הדבר לפעמים סתום, ויכירו בתמונה רק דבר מועט, כבזכריה ד' ועוד, וכנגדו אמר במשה פה אל פה אדבר בו. חסרון ג' המסתכל אינו רואה הצורה המבוקשת עצמה, כי אם בבואה ממנה יראה בראי, וכן ישיגו הנביאים משלים וחידות, מה שיסתיר הרבה מהכוונות עד שיצטרכו לביאור, וכנגדו אמר במשה, ומראה ולא בחידות. חסרון ד' המסתכל במראה צריך להסתכל אל מקום מקביל לגוף עצמו, ומזה בא שהדברים הימניים יראו בשמאל וכו', וכן הנביאים כשירצו להשיג השגתם הרוחנית יצטרכו קודם לפנות אל הפכה, ולהטיב לבם על ידי מאכל ומשקה כביצחק, או על ידי נגון או מתנת דבר כבשמואל א' ט' וזולתו, והפכו במשה, ותמונת ה' יביט, בתמונה עצמה, ולא יצטרך להפוך עורף אליה. וקבע בזה מעלתו של משה רבינו עליהם, שהיא כמעלת העילה לעלול, ואם כן חייבים בכבודו... (שם שם ו)

וההבדל בין מעלת משה רבינו ע"ה לשאר הנביאים, והפסוק "ולא קם נביא עוד" וגו', הנה המופתים הנעשים על ידי נביא הם שיעשו במלאכת ה', עם הודעה מוקדמת, והוא המיחד נביא באשר הוא נביא, כמו שהיו עיקר מעשיו של משה, או המופתים מצד שהוא חסיד וקרוב לאלקיו, כרוב מופתי שאר הנביאים, שעשאום מעצמם בשעת הצורך על ידי תפלה, וזה עיקר נסי שמואל, ועל זה אמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו". אמנם לא נשאר בלבם ספק במציאות הדבר שבקשו, וכבר יתברר זה מרוב צערם והתאמצם בתפלותיהם, אך למשה קדמה תמיד האמירה וההודעה בהתאמתות נפלאה משאר הנביאים, כי בכל ביתו נאמן הוא, ומפתחות כל האוצרות בידו, ולא יצטרך לתפלה כלל, כי אם בקצת הדברים שלא היו מעיקר המופתים, כגון "ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים" וגו', שמצד עוצם מדרגתם בזה האופן לא נפל בהם ספק והשערה, זולתי אמיתת הענין אשר יעדהו, וכן היה בבלעם מצד שידע שליחותו בדיוק, כמו שהעיד על עצמו לא אוכל לעבור את פי ה'... (שם כב ב)

ונראה מהפסוקים "רגע אדבר ורגע אדבר" וגו' שיחזור בו גם בטובה, ולכן פחדו האבות והצדיקים שמא יגרום החטא, אלא שמדה טובה מרובה, ובכל מקום שאפשר שתתקיים מתקיימת. ומה שמצינו בשבת נ"ה לא מצינו שמדה טובה של הקב"ה חזרה לרעה אלא זו, הכונה שחזרה מבלי שנשתנו מעשה המקבלים, כמו שנאמר שם, אבל יעודי הנביאים הכל יצדק כמו שמצינו בפסוקים, לא נפל דבר אחד וגו' הן לטובה והן לרעה, כגון מלכים א' ח', ומלכים ב' י', וזה שתקנו בברכה "ודבר אחד מדבריך לא ישוב ריקם". ואין צורך לבחון נביא באות ומופת, אלא אם היה מוחזק לכשר וחסיד ויצוה לשמר המצות מצוה לשמע לו, ואם מנבא לעבר המצוות נאמין אם היה מוחזק כאליהו, וכן ברש"י... (דברים יח כא)

אור ה':

הנה הנבואה לפי שנמצא ממנה הוא שפע שופע לשכל האדם רוחני מדעי, מאתו יתברך באמצעי או בזולת אמצעי, מודיע לו גם בזולת הקדמות אשר מהם יתחייבו ענין או ענינים, סכלם האיש ההוא. וזה בכל החמריים. וזה אמנם להישרתו או להישרת זולתו, ואולם אמרנו בגדר הזה שפע שופע הוא כסוג לכל השפעים השופעים מהמשפיעים למושפעים, ואמרנו לשכל האדם, הבדל יובדל מהשפעים השופעים על שאר המינים, כאלו תאמר לבעלי חיים ולצמחים, ולפי שממנו מקבל השפע שכלי, יוציא החלום והקסם שהכח המקבל להם הדמיון, כמו שהתבאר בספר החוש ומוחש. ואמרנו רוחני הבדל יבדילהו מהשפעים החמריים הגשמיים. ואמרו מדעי, הבדל יבדילהו מהשפעים הרוחיים אשר בכח, כאלו תאמר השפע השופע על האדם שישימהו משכיל בכח, ואמרנו מאתו יתברך באמצעי או בזולת אמצעי, יוציא גם כן החלום והקסם, וירמוז אל נבואת משה שהיתה בזולת אמצעי, ושאר הנביאים שהיתה באמצעי. ואמרנו מודיע לו גם בזולת הקדמות ענין או ענינים, הבדל יבדילהו מהשפע השופע על האדם וישימהו משכיל בפועל בדרך שלא ישכיל בה אמתתו בזולת ההקדמות אשר יתחייב מהם המושכל ההוא. וזה אם מהמושכליות, אם מהמוחשות, ואם מהמקובלות הנמשכות, כמו שהתבאר במקומו.

והנה אמרנו סכלם האיש ההוא, יבדילהו מהמושכלות הראשונות, כי לא סכלם, והוא איש, הנרצה בו איש משכיל, ואמרנו זה בכל החמרים יורה ככל על הנבואה שכבר תהיה בחומר האפשר כמו בשאר החמרים, וכבר יראה זה ברוב הנבואות והייעודים כמו שהעירונו על זה בכלל הראשון מזה המאמר. וכבר נמעדו בזה רגלי קצת מחכמי אומתינו, שראו היות ידיעת השם בחמר ההכרח לבד, ואם שהוא כפירה גמורה בחק התורה, הוא מבואר הנפילה בעצמו, כמו שקדם ונעיר עוד עליו.

ואמנם אמרנו, וזה אמנם אם להישרתו אם להישרת זולתו, הוא מקום התכלית, שכבר יושמו התכליות בגדרים להיות התכלית החזקה שבסבות הארבעה, כמו שהתבאר במקומו, והנה לפי מה שנמצא בתורה ובכתובים, כבר יהיה מהנבואות להישרת הנביא, כרוב הנבואות שהגיעו לאבות, וכבר יהיה להישרת זולתו כנבואת אדון הנביאים, שהיתה להישרת כלל אומתנו, ונבואות הנביאים השלוחים אל ישראל וזולתם מהאומות. הנה זה ממה שיראה בבאור שם הנבואה, מה שנמצא ממנה. וכבר יראה ממנו שהוא יכלול כל מדרגות הנבואה, וזה לפי מה שבא בקבלה עקר הנחת שם הנבואה על הנביאים השלוחים, וזהו כלל ספרי הנביאים, ועל צד השאלה נעקרה גם כן אל המדברים ברוח הקודש, והוא כלל הכתובים, ובכל אחד מאלו מדרגות גם כן. וזה כי בנבואה הבדלים מנבואת משה רבינו עליו השלום לשאר הנביאים, כמו שבא בתורה בפירוש, גם בנבואת שאר הנביאים הבדלים, כי מהם באמצעות חלום, ומהם באמצעות מראה, ומהם במשלים וחידות, ומהם בדבור. וגם כן במדברים ברוח הקדש הבדלים, כי מהם יושפע להם הדברים שדברו והם בייעודים העתידים, וזה אמנם בזולת חלום ומראה, אמר מבאר לזה, "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני", וזהו מדרגת דוד בתהלותיו, ושלמה במגלת שיר השירים וירמיה במגילת קינות, כי עם היותו נביא, איננו נמנע בחקו לדבר ברוח הקדש, ואם היא מדרגה למטה מהנבואה, בעת פנותו מהיותו מתנבא, וזה מבואר בעצמו. והיא גם כן מדרגת דניאל לפי הקבלה. ומהם שלא יושפע להם בייעודים עתידים אלא ספורים קרו, והכוונה אשר דקדוק הלשון בהם ודקדוקי סופרים ככתיב וקרי, וחסרון ויתרון, ואותיות גדולות וקטנות, ופרשיות סתומות ופתוחות נפל בהם ברוח הקודש. וכללו המדרגות האלו בכתובים, כמו שכללו מדרגות הנביאים בנביאים, ואם כבר יתחלפו במדרגה לפי מה שיראה מהם. והעירו עליו בשני מחגיגה, אמרם כל מה שראה יחזקאל וכו', ולזה היו כל המדרגות שלש, מדרגת אדון הנביאים, והוא בתורה, מדרגת שאר הנביאים, והוא בנביאים, ומדרגת המדברים ברוח הקדש, והוא בכתובים. ולזה מה שדרשו רז"ל בפרק ראשון מבתרא, תורה נביאים וכתובים. ואולם עם היות בין נבואת משה רבינו ע"ה ונבואת שאר הנביאים הבדל עצום, לא ראינו למנותה בפנה מפנות התורה, כמו שלא מצינו הבדל מופתי משה רבינו ע"ה ממופתי זולתו, כמו שבא בתורה, למה שכבר יצוייר מציאות מזולת שנצייר הבדל בנבואות ובמופתים, וזהו מבואר בעצמו. אבל להיות דעת תורתנו והכופר בו ככופר בספור מספורי התורה, ראינו לבארו במאמר הג' הכולל הדעות האמיתיות התוריות. (מאמר ב כלל ד פרק א)

הנה לפי מה שנמצא בידינו ממנה, יראה שמשיגי הנבואה העצמיים שלש, האחד מסכים ושוה בכל הנביאים בלתי מתחלף בהם, והשנים יתחלפו בהתחלף מדרגות הנביאים. האחד אימות ייעודי הנביאים, והוא שוה ומשוה ומסכים בכל המדרגות, השני המופתים והנפלאות לתכלית מה, אשר יתחדשו באמצעות הנביא, ויתחלפו בהם מדרגות הנביאים. הג' כוסף נמרץ ואומץ לבב לקרא לזולתם לעבודת השם, ויתחלפו גם כן בזה הנביאים. אולם הראשון, והוא אמות יעודי הנביא, הנה בא בתורה מפורש, "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'", ונאמר על שמואל "וה' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה, וידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא ה'", וזה מבואר מאד.

ומה שצריך שנתעורר עליו הוא מה שנמצא בנבואת יונה, אשר קרא את הנבואה באזני נינוה, "עוד מ' יום ונינוה נהפכת", וכאשר האמינו באלקים ויקראו צום ושבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. ובא מפורש גם כן בספר ירמיהו "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו וגו', ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני ה' ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב לו". ומה שאמרו המפרשים בהיתר זה, שהיעוד הטוב אינו חוזר, לרעה חוזר, ולזה תהיה בחינת הנביא ביעודים הטובים, כי היעודים הרעים אפשר שלא יגיעו, כי חנון ורחום הוא וניחם על הרעה בשובם אליו בכל לבם, כמו שהיה בנינוה. ויהיה לפי זה מאמר "רגע אדבר" ירצה רגע אל לבי, אבל לא באמצעות נבואה, כי אז לא ינחם על הייעוד. וכאשר הוקשה להם יראת יעקב ופחדו מעשו אחיו, ואם כבר הובטח בנבואתו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" וגו', התירו זה בב' פנים, הא' כשאמרו שהייעוד הטוב אינו חוזר בתנאי שיהיה באמצעות נביא שלוח לזולתו, שגם בזה היעוד הרע חוזר, כמו שהיה ביעוד יונה ונינוה... ולהיות ייעוד יעקב בזולת נביא שלוח לזולתו, נתיירא שמא יגרום החטא. ובזה הדרך דרך בה הרב ז"ל. ויהיה לפי זה רגע אדבר גם על נביא, ובלבד שלא יהיה שלוח לאומה, אלא שאמרו רגע אדבר לנתוש ולנתוץ יסבול שיהיה שלוח אל הגוי והממלכה, שהייעוד הרע חוזר, ואמרו רגע אדבר לבנות ולנטוע לא יסבול שיפורש כן, שהיעוד הטוב אינו חוזר כשיהיה שלוח לאומה.

הב', והוא הדרך שדרך בה הרז"ל, אמר, לפי שהרע שיגיד עליו הנביא הוא לשמירה שלא יבא, ולזה התכלית הגיע ההודעה לו, כבר יתכן שלא יתאמת הייעוד, וזה בהגעת התכלית בעבורו היתה ההודעה, כאלו תאמר בהטיב דרכיו האיש או העם אשר יתייעד ברע, אבל הטוב המסודר הגעתו לאיש הוא רחוק שלא יגיע, למה שהבחירה הושמעה באדם לתקן המעוות בסדור אשר מפאת הגרמים השמימיים, לא לקלקל. ומזה הצד ישלם בחינת הנביא כשלא יגיע הטוב אשר ייעד. ואולם צריך שיובן זה בטוב אשר מפאת הסדור השמימי. אבל הטוב אשר מפאת ההשגחה האישית, והוא מיוחס אל השגחת השם בזולת אמצעות מערכה, הנה ואם לא יפרוש בו תנאי, צריך שיובן בקשר תנאי העבודה והדבקות, ולזה נתיירא יעקב שמא יגרום החטא, לפי שהטוב ההוא המיועד היה מפאת ההשגחה האישית, והתבאר לו זה, כי לא יתכן שתשלם לו השמירה בכל אשר ילך, מפאת הסדור אשר מגרמים השמימיים. ואם כבר אמרו רז"ל כל ייעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, הנה ראוי שיובן כשלא יהיה התנאי תנאי בעצמות. וזה שכבר ביארו זה בענין משה, כשאמר לו יתברך "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" וגו'. כי אין ראוי לומר שיהיה הטוב המיועד למקום מניעת התפלה. אלה דברי החכם הזה. וכמה הם רחוקים אצלנו, תחילה כי כשנניח כן, נצטרך לדחוק המקרא שכתוב "אשר ידבר הנביא בשם השם ולא יהיה הדבר ולא יבא". ואמנם לדרך שדרך בו הרב, יהיה בשיעד על הטוב אשר בשלוח, ובלבד שיהיה שלוח. ולפי החכם הזה יצטרך לדחוק אותו בטוב אשר מפאת סדור הגרמים השמימיים, והוא רחוק מאד, ועוד כשלא יהיה הדבר ולא יבא, מי יתן ואדע איך יבחן בו הנביא, וזה שכבר יתנצל הנביא, שהטוב אשר יעד היה מפאת ההשגחה האישית, שאפשר שלא יגיע...

אבל מה שאפשר שיאמר בזה לפי מה שיראה הוא, שאין הפרש בין יעוד הטוב לזולתו, וכמו שיורה עליו פשט הכתוב, שאמר "אשר ידבר הנביא בשם ה'" וגו', ולא חלק בדברים. אלא שהכוונה בו, כאשר ידבר הנביא להודיע על היותו נביא, ויודע אם ביעודו בחדוש אות יאמן בפעם הפעם אחר כך לשלא יהיה חשד באות ההוא או ביעודו לדברים העתידים, ויצטרך בזה השנות. וכאשר ידבר הנביא בדרך הזה, אם שלחו השם אי אפשר בדבר ההוא שישתנה, היה יעוד טוב או רע, ויורה על זה הכתוב שלפניו, שאמר "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'", שכבר יראה מזה שהכוונה היא לדעת אם הוא נביא שלוח והודעתו גם כן לתכלית זה בעצמו, ואז הישרתנו הקבלה האמיתית, שכשיהיה דבור הנביא על האופן הזה, להודיע היותו נביא שלוח, שאחר שלא יהיה הדבר ולא יבא, כאמרו, "ואם איש אלקים אני תצא אש" וגו', וכבר קדמנו אדון הנביאים באמרו, "אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו' לא ה' שלחני", ואם היה שהיעוד הרע חוזר באופן הזה, כבר היה אפשר שימותו כמות כל האדם, והשם שלחו, ואיך לא, ומה המונע שלא ידע הנביא גם כן ביעודו אם יחזור אם לא. אלא שהמונעים הידיעה באפשר כבר מאנו זה, השם יצילנו מחרב לשונם. ואמנם כשהדבור איננו באופן הזה, רוצה לומר בדרך אמות הנבואה, אלא לייעוד רע או לטוב, לפי שהוא ידוע ומפורסם שייעוד הטוב והרע הוא על צד הגמול והעונש המתחייב מההשגחה האישית, והוכפלו התנאים בתורה "אם בחקותי תלכו וגו' אם תשמעו לי וגו' ואם לא תשמעו לי", עם היות שהנביא בייעוד ישמיט התנאי ההוא ולא יזכירנו, הרי הוא כאלו נאמר בפירוש, וכאשר לא יגיע הטוב או הרע שייעד איננו סתירה לדברי הנביא, כי כבר התפרסם שדבריו בזה על צד הגמול והעונש, שהוכפל בו התנאי הזה בתורה, ויתחייב מזה גם כן שדברי הנביא כשאיננו בייעוד טוב ורע, כי אם בענינים קרו או יקרו, כמאמר שמואל אל שאול בדבר האתונות, הנה צריך שיגיע דבר הנביא, ואם לא יגיע הוא הדבר אשר לא דברו השם. והיה אם כן הכתוב כולל ובלתי מפרש ביעודים כפשוטו, כי בדבר הנביא בייעודים הטובים והרעים הרי הוא כאלו מפרש בו התנאי, למה שהוא מקובל אצלנו וסדור בפניו בתורה שבכתב. ולפי זה יהיה מאמר רז"ל כל ייעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, ראוי שיובן כשלא היה תנאי בעצמות, כמו שקדם, ואם אי אפשר מבלתי שנודה שיהיה המאמר כפשוטו, ויש הבדל בין יעוד הטוב ובין יעוד הרע, ושיהיה מאמר ירמיהו "רגע אדבר" כשלא יודע לנביא, מבלתי שנפריש בין נביא שלוח לבלתי שלוח, וכפשט הכתובים ומאמר חז"ל. הנה הטוב שנאמר שבבחינת הנביא, רוצה לומר כשיתן אות על היותו נביא, לא יסכים השם על בטול האות ההוא היה טוב או רע, אחר שהסכים שיתן האות ההוא, ויהיה מאמר הכתוב כפשוטו, הנביא אשר ידבר בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'.

ואמנם נשאר שנבאר יראת יעקב ופחדו והשתדלותו מעשו אחיו, ואם כבר נתייעד ייעוד טוב... אלא שהתר זה יראת יעקב והשתדלותו אינו ממה שיקשה, וזה שייעוד הנביא בדברים אפשריים כבר מידיעתו יתברך בהם, ובהשתלשלות הסבות בהם, ולפי שהנביא בלתי יודע השתלשלות הדברים, הנה ואם כבר נתייעד בהגעת דבר מה, הנה ראוי שידרוך בהגעתו בסבות הנאותות להגעת הדבר ההוא, ואין לו לסמוך בהגעתו אל היותו מוכרח שיגיע, כי הכרח הגעתו נמשך מהסבות המשתלשלות הנאותות להגעת הדבר ההוא, ולמה שיעקב אבינו, עם שנתייעד מהשי"ת על השמירה, היה בלתי יודע השתלשלות הסבות שבאמצעותם תגיע לו השמירה... ולפי שכבר היה אפשר שייעוד ה' לו למה שהיה יודע שיעקב ירבה בתפלה להנצל מיד עשו אחיו מיראתו אותו, או שתהיה השמירה באמצעות דורון או מלחמה, היה ראוי שלא יקצר בכל אחד מאלו, כאלו לא היה בטוח, למה שהיה אפשר שההבטחה היתה בידיעתו יתברך דריכת יעקב בסבות ההם...

אולם הב', והוא המופתים והנפלאות שיתחדשו באמצעות הנביא שיתחלפו מדרגות הנביאים בהם, אמנם היות המופתים והנפלאות משיגים עצמיים לנבואה, הנה כשחקרנו וחפשנו מה שנמצא בידינו מהם, לא מצאנו בכתובים נפלאות אלא באמצעות נביא, וזה אם להישרתו ואם להישרת זולתו, אם שנודע בהם טרם בואם או שנתחדשו באמצעיתם עד שנמצא שנתחדש פלא אחרי מות הנביא, כענין אלישע, שאין ספק שנתחדש הפלא העצום ההוא מתחיית המת לכבודו, כמו שימשך מההשגה האישית טוב לזולתו, כמו שבא בתורה, "ונשאתי לכל המקום בעבורם". ואמנם אחרי שהיות הפלא נמשך לדבקות הנביא ולשלמותו הוא מבואר, שהוא ראוי שכל אשר תהיה מדרגת הנביא יותר גבוהה, ראוי שיהיו המופתים והנפלאות שיתחדשו על ידו יותר גדולים, ולזה היו המופתים והנפלאות שנעשו על ידי משה רבינו יותר עצומים מזולתו, לרבויים, ולפרסומם, ולהתמדתם, כמו שיבא במאמר הג' בג"ה...

אולם הג', והוא הכוסף הנמרץ לקרא לזולתם לעבודת השי"ת שיתחלפו גם כן מדרגות הנביאים בהם, די במה שנמצא בהם בדברי הנביאים תמיד, שלא היו נמנעים מלהוכיחם, ואם היו מלעיבים ומתעתעים בהם, אמר "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים" וגו', ואמר עוד "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי וכלכל לא אוכל"... הנה כל עוד אשר יהיה השלמות יותר גדול ואהבה יותר חזקה יהיה התשוקה והכוסף יותר גדול לקרא לזולתם לעבודת האהוב, ולזה הוא מבואר שיתחלפו מדרגות הנביאים בזה. והוא מה שרציתי לבארו בג'... (שם שם פרק ב)

אולם הא' במה שקדם בגדר הנבואה היותה שפע שופע מאתו יתברך, והבדלנוהו בזה מן החלום והקסם, והוא מבואר מהנביא היותו בלתי מספר כלל בנבואתו עד שבעבור זה נצטוינו לשמע אליו ולהמשך אחריו, והנביא העובר על דברי עצמו חייב מיתה, לפי מה שבא בקבלה, וכמו שיתבאר זה מענין העקידה כשנצרף אל זה הקדמה מבוארת בעצמה, והיא שהנביאים אשר לא יתנבאו תמיד כאשר לא יתנבאו לא ימנעו מהם פעולות המדומות כחלום וקסם, כמו שלא ימנעו מהם פעולות שאר החושים, כבר יתחייבו מזה ספק איננו מועט. והוא כאשר ינבא הנביא באמצעות חחלום, כמו שבא בפירוש, "אם יהיה נביאכם וגו' בחלום אדבר בו", איך יוודע לנביא היותו מנבא? וזה שאיך הונח באות על היותו מנבא, מי יתן ואדע מי הוא המונע שלא יהיה האות ההוא בחלום, האם יש שם דבר שימנע השגתו בחלום עד שיונח הדבר ההוא אות על היותו מנבא?

השנית, למה שהונח שם היות הבדל עצום בין נבואת משה רבינו ע"ה לשאר הנביאים ובין מופתיהם, כמו שהעיד עליו אמרו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", כבר יפלא מאד אם הנבואה דבר טבעי, כמו שהתפרסם אצל המעיינים וכמו שיורה על זה נבואת בלעם, שאם לא היתה דבר טבעי אלא דבר נסיי, הוא רחוק מאד שיעשה הנס הגדול לבלעם הרשע, ולזה המקום תימא גדולה, אחר שנבואת משה אפשר במין האנושי השגתה, מדוע ימנע הטוב מבעליו, שלא יקום זולתו כמוהו?

הג' כמה שהונח שם מההבדל יראה שהוא כנגד הדרש שדרשו חכמים ז"ל, בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם. עם שהוא מקום תימא גדול, שהנבואה תחול על רשע כיוצא בו, והוא דבר מוסכם מהם, ויסכים בו העיון שהנבואה צריך הצעות ושלמות להשיגה, הנה אלו הספקות ראינו להעיר במה שהונח בפרק ה'...

ולמה שהונח גם כן שם, שהמשיג השני מופתים והנפלאות שיתחדשו לתכלית מה באמצעות הנביא, אשר יתחלפו בהם מדרגות הנביאים, כבר ישיגו זה ב' ספקות, הא' המופת שנעשה בפתיחת פה האתון, שלא ימצאנו שם תכלית טוב, גם כשנניח היות בלעם נביא. והב' שאם היה שהתחלפו מדרגות הנביאים בהם, איך קצרה התורה מהודיע המופת הגדול שבא בקבלה מעמידת השמש למשה, כי כבר יראה שהמופת הזה שנעשה ליהושע, למה שנושאו יותר חשוב, היה מופת יותר גדול מכל המופתים שנעשו על ידי משה. עם שראוי לצרף בזה ספק אחר, והוא מה תכלית בעמידת הירח בעמק אילון, וזה שכבר נשלמה נקמת אויביו קודם בא השמש... אם כן מדוע לא השתדלו הנביאים הראשונים לקרא ליתר האומות לעבודת השי"ת ולחסות תחת כנפי תורתו?

ואומר בהיתרם: הא' הנתלה באות אשר יתכן בו ידיעת הנביא היותו מנבא, כאשר ידובר בו בחלום, שהוא מבואר בעצמו, שאין שם דבר ידמהו הנביא בחלום של נבואה שלא יהיה אפשר בו בטבע שידומה בחלום שאינו של נבואת הא-ל יתברך, אם לא יהיה שם דבר כשיודע החלום הנבואי נגזר ממנו יתברך שלא ידומה ממנו החלום הבלתי נבואי, ידע הנביא לבדו מה שהוא רחוק מאד. הנה לא נשאר אלא שיהיה האות חוזק ההרגש בדמיון ההוא, וזה שכמו שיש יתרון להרגש החוש על הרגש הדמיון, שבעבורו יודע המרגיש שהוא ער שאיננו מרגיש בדמיון לבד, רצוני לומר בחלום, כן יש יתרון להרגש הדמיון הנבואי, ואם הוא חלום, לדמיון הבלתי נבואי, והוא האות האמיתי אשר יודע לנביא היותו מנבא ואם היה חולם. ואולי לזה רמז אמרו, "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", רוצה לומר כשאני רואה פניך על דרך האמת, שיצדק היותי רואה פניך, כלומר בחלום, הנה בהקיץ אשבעה מתמונתך, הפך מה שנאמר בחלום הפשוט, כאשר יחלום החולם והנה אוכל, והקיץ וריקה נפשו. ולפי שכבר יתחלף הדמיון בחוזק וחולשה בפחות ויותר, ואפשר שיהיה דמיון החלום חזק ההרגש קרוב להרגש החוש, צריך הנביא הקדוש גדול בהרגש ההוא לסמוך על דברי עצמו.

ואחשוב שחנניה בן עזור שהיה מוחזק לנביא כמו שיורו פשטי הכתובים טעה בשעור חוזק דמיונו, שדמה היות ממה שחלם ממלך אשור חלום נבואי, כי הוא רחוק מאד בחק כל אדם שיכזב במה שאין המלט מהבחינה בו, וכל שכן בחק הנביא, והרי הכתוב כנה אותו בשם נביא סתם, אלא שאין ספק שהטעות בשיעור חוזק הדמיון הביאהו לזה, ואמנם שהשגגה בכיוצא בזה עולה זדון, ולפיכך נענש. וזה גם כן ממה שיראה שלא היה מנביאי הבעל, שאלו היה כן, הנה היה ראוי לו להענש יותר הרבה על היותו נביא לע"ז, ועל היותו מנבא במה שלא שולח באמרו "לא שלחך ה'", וכן הסכימו רז"ל בפרק הנחנקין, שנביא אמת היה, ותלו טעותו בקל וחומר, ואולי הקל וחומר הביאהו לטעות בדמיון, ודי בזה בספק הא'... (שם שם פרק ג, וראה עוד משה-נבואה)

ואומר למה שהתבאר בגדר הנבואה, היותה שפע שופע מהא-ל יתברך על האדם, הנה הוא מבואר שהמוכן אל השלמות זה הוא הדבק בו והמתבודד תמיד בעבודתו, ולזה אם יתבאר שבאמצעות התורה והמצוות יושג הקשר והדבקות בו יתברך, שהוא תכלית השלמות במין האנושי, הוא מבואר שהדרך הנכון אשר תושג בו המדרגה הזאת הוא בהשגת התכלית הזה, שהוא העבודה והאהבה האמיתית. אמנם בכלל הששי יתבאר תכלית הביאור, היות הדבקות והקשר הזה תכלית התכליות כולם, אשר יושג באמצעות התורה, ולזה הוא מבואר שכל אשר יתחזק הקשר והאהבה יהיה מוכן יותר אל ההשגה הזאת, וכאשר יתמיד בקשר הזה ויפליג ההתבודדות באהבתו אין ספק שיושפע עליו השפע האלקי, אם לא יעיקהו מעיק, וכבר התנו ז"ל ואמרו, אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, הנה החכמה הוא תנאי עצמי לנביא, כי חכמת התורה היא המביאה אל התכלית הזה בעצם, ובזולתה לא יושג התכלית, כמו שרמזו חכמים באמרם לא עם הארץ חסיד.

ואמנם למה שהנביא יותר מוכן להישיר זולתו, ולזה הוא נושא את נפשו, וכמו שהתבאר בפרק הב' התנו שיהיה גבור, להיות אמיץ לבו להוכיח לזולתו, והתנו גם כן עשיר, שלא יחסר לו דבר, באופן שיצטרך להטריד נפשו בצרכי מחיתו, ושיהיה שמח בחלקו, כמו שבארה המשנה, כי הנבהל להון ישוטט מחשבתו בהבליו, ויפריד הקשר ויחליש הדבקות, ולזה כאשר יתבודד החכם באהבתו, ויסכימו בו התנאים וישלימו ההכנות כאשר לא יעיק מעיק מחוץ, אין ספק שיושפע עליו רוח נבואי. והנה לפי מה שבא בקבלה מתנאי השפע הזה, הוא המקום, כמו שיבא עוד בכלל הששי בגזירת המקום ב"ה, ואולם דעת הפילוסופים בזה, במאמרו שהאיש החשוב בשכלו ובמדותיו, כאשר היה כחו המדמה שלם, ויוכן בהכנות הצריכות, אין ספק שינבא, והיה אם כן האיש המוכן להתנבאות אי אפשר שלא יתנבא, והנה הרב קיים דעתם, אלא שהוסיף שכאשר יוכן לנבואה יעבור שלא יתנבא ברצון הא-ל יתברך. והוא אצלי כדמות הנפלאות, וזה שכאשר נראה הפלוסופים ישאר הפלא, איך היה שלא נמצא בכל זה הזמן אשר הועתקו אלינו קורותיו מי שהגיע לזאת המדרגה אחר נתינת התורה, אלא מהאומה הנבחרת. והנה חכמת היונים והכשדים מפורסמת מאד, ולזה יחס מניעת ההשגה מהם לפלא. ואמנם עדיין יפלא איך הפלא הזה בכולם, רוצה לומר בחכמי הגוים, אבל כאשר נניח הדעת האמיתי כמו שהנחנוה, לא יהיה מקום לפלא הזה, כי העבודה האמיתית והאהבה שבאמצעותה תושג זאת המדרגה תשלם בעצם התורה והמצות, עם שהוא רחוק מה שנניח שמי שיצליח לנבואה והיה מוכן לה, יחדש השי"ת אות למנוע הטוב מבעליו... (שם שם פרק ד)

ואמר זה, לפי שנבואת כל הנביאים תהיה פעם בחלום ופעם בהקיץ, אלא שידומה להם ענין יראו בו יגיע להם משם השפע, כענין אברהם שראה המלאכים בדמות אנשים, ואם לא היו אנשים אלא שהגיע לו הדבור באמצעותם, וכענין יהושע בדברו עם המלאך, שלא ראה עצם המלאך אלא שהגיע לו הדבור "אני שר צבא ה' עתה באתי". ולפי שיתחלפו מדרגות הנביאים בהכנע כחותיהם והשמעם לכח השכלי, כבר יהיה מי שלמיעוט הכנעו יזדעזעו אבריו ויהפכו ציריו כענין דניאל, ולזה יתחייב שתהיה זה בהתחלת התנועה, שהוא עת מלחמת שאר הכחות עם השכל, אבל כשנשלם ההתבודדות בנצוח השכל לשאר הכחות, הנה אין ראוי שירגיש דבר נגד, ולזה מה שנאמר שם "ידבר אדוני כי חזקתני", כן ראוי שיובנו עניני אלו ההבדלים בלי ספק, אבל שיהיה כולל לנביאים שימצאם חרדה ואימה גדולה, כמעט שתצא נשמתם, כפשט הלשון, חלילה. והנה נאמן שמואל לנביא בתחלת נבואתו, ובתשובתו בדבר האתונות, ואלישע בתשובתו לנעמן, ושאר עניניו יוכיחו, כי לא מצאה חרדה גדולה, גם לא נפלה עליהם תרדמה, עד שתראה שמואל היה מדמה שיקראהו עלי. ולזה יראה שנדמה לו הקול כקול עלי, שאין ספק שהיה בקי ברבו... ולהיות הדבור ההוא כדמות דבור עלי גזרה היה ענין ההוא נקרא מראה, שהיה קול מדומה. ואמנם התרדמה שנפלה על אברהם ואימה גדולה, אם שהנביאים אשר לא יתנבאו תמיד מתחלף הכנתם כפי הפרדם הדבקות והתירם הקשר, וזה אם לדבר מעיק מחוץ. ואפשר שאחרי הטריד עצמו במלחמת המלכים הגיע לו רושם מזה בנבואתו, והגיעה לו תרדמה, ואם שהיה ענין ההוא מרמז ומשל לגלות, ואם שהיו שניהם הענינים יחד, לא שיהיה ענין התרדמה מתחייב על כל פנים ליתר הנביאים. ואולם במעמד הנכבד שהשיגו מה שהשיגו, וביחוד בשני הדברות אנכי ולא יהיה לך כמו שבא בקבלה, וכמו שיורה עליו פשט הכתובים, כמו שקדם בפתיחת הדבור, הנה היה בלא ספק על צד הנס והפלא העצום. וזה שאין ספק שלא היו כל ישראל ראוים ומוכנים לנבואה, ולזה הבינו בהבדל האותיות בב' הדבורים האל, לא הקול לבד, ואין ראוי שיאמר בפירוש דברי רז"ל, שהכוונה בהם להיות הדבורים ההם ענינים מופתיים, ושהמשפט בהם לנביא וחכם אחד, כי הכוונה בדבור הב' איננו פנת האחדות כמו שחשבו, אלא הרחקת ע"ז... (מאמר ג כלל ו פרק ב, וראה עוד משה-נבואה)

מהר"י יעבץ:

...ומדרגות הנבואה שתים, או שיתנבא הנביא לצורך, או שלא לצורך אלא שהשפע האלקי כביכול ישמח להניח עליו. וכתב הרמב"ן ז"ל שלא נגלה לאברהם אלא לכבוד מילתו, ובאמת שמאמר ז"ל, גדולה הכנסת אורחים לא יובן אלא במי שהוא ראוי לנבואה. ודע עוד כי אלה ארבעת המעלות הן של כל שלמות האדם, מעלת החכמה, ומעלות המעשה... ובהתקבץ כולם ויתיחדו אחדות שלמה אז תתילד מהם הענוה, אשר היא גדולה מכל המעלות, והיא המביאה לידי רוח הקודש, וכתיב (משלי ט"ו) ולפני כבוד ענוה, ולזה קראו בן זומא מכובד, כי כבוד השי"ת חופף עליו כל היום... (אבות פרק ד א)

בן בג בג אומר... ופירושה לפי דעתי, לא תצטרך לשום חכמה עמה להגיע למעלת רוח הקדש, כי כאשר תהפוך בה עמה תחזה, כדכתיב (יואל ג') "בחוריכם חזיונות יראו". ובשבת ישראל שלמים על אדמתם נמצאים בה כמה נביאים בחורים וזקנים, כדכתיב (עמוס ב') "ואקים מבניכם לנביאים" וגו'... והעדים הנאמנים שמואל וירמיה, ואל ישיאך אדם לומר כי היה בן חמשים או בן ששים, כי איך יתנצל (ירמיה א') "לא ידעתי דבר" וגו'... (שם ה כה)

עד אנה ה' תשכחני - ידוע כי גלות בבל היה הקצר שבגליות, ואיך יתכן שיאמר עליו נצח, אבל האמת הברור שירמזו לנבואה שנפסקה מעת החורבן ולא שבה עוד אלינו, ועליה היה דוה, ודע כי המדה אשר ממנה יונקים הנביאים נקראת נצח, ולזה יאמר תמיד "כה אמר ה' צב-אות" וכתיב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (ש"א ט"ו). (תהלים יג ב)

אברבנאל:

וימצאה מלאך - אין ראוי לומר שהיה נביא, וגם לא שהיה דמיון, כי לא יוכל לומר הרבה ארבה וגו', ובדמיון לא יבואו הדברים מסודרים כל כך, והיה קול דבור מוגשם, וראתה מלאך בדמות איש ומוגשם בזכות אברהם, להשיבה אל ביתו ושלא תפיל, ולכן דבר אתה בקצרה. (בראשית טז ז)

והוא יושב - להודיענו שמחשבת האבות לא נפרדה מה', ויכלו להתבונן בשכלי ובגשמי יחד. שגם גשמיותם על פי השכל, תדע שיש אדם הרואה ושומע יחד, ושלמותו אחר המילה היתה שה' נראה אליו בכל מקום בלי הכנות ובטול החושים או בחידות. וכל מעשיו באמצע לא היו הפסק לגילוי... קצת המפרשים אומרים, שהשכל הנבדל (המלאך) לא יושג בחוש, וכן נחלקו כאן המפרשים לב' כתות, לאבן עזרא ולרלב"ג היו אנשים שאכלו ושתו, ולרמב"ן התלבשו דרך פלא בגופים, וכן במקומות אחרים. הדעת הא' שקר, כי אברהם נביא גדול מכולם, ולא אמרו "כה אמר ה'", ואמר "שוב אשוב אליך", והכו בסנורים ועוד. ומשה ייחס המופתים לה' ולא לעצמו, והכתוב הגדיל להדגיש במיוחד הפלא של אכילתם. ולדעת הב' צריך להבין מאין הגופות ולאן באו. ויש אומרים שהם אויר שהתעבה ואחר כך שוב נתדקדק, ולכל זה קשה מדוע לא יראום כל האנשים, ועוד. ונראה שכולם ראו אנשים, אבל לא היו במציאות, ובכל זאת מוחשים באמת לעיניהם, והנס האלקי שיראו דבר שאינו במציאות מוחש לעינים, וכן רבים. והסברתי מדרגות הנבואה, העליונה שיוחל רק על השכל, מדרגת משה, או שיוחל השפע על כח הדבור והדמיון כהנביאים, או שיחול רק על החושים של אדם ידוע, וקראתיו נבואה מוחש, וזה יתפשט מהנפש לכח המדמה, וממנו לחושים, או שיחול רק על החושים כנער אלישע ואנשי סדום... (שם יח א)

מלאך ה' - מה שכתב הרמב"ם בחלק ב' מ' שכל מקום שנאמר המלאך הוא במראה או בחלום של נבואה, אין רוצה חלילה לומר שהעקדה בחלום, אלא שראיית המלאך או שמיעתו אינם בחושים הגשמיים... ולדעתי היתה נבואה מוחשת בלי ביטול החושים. (שם כב יא)

ומשה היה רועה - בפרק זה למדנו, א' שמשה רבינו ע"ה לא נתנבא בחצר המלכות. ב' לא בהתעסקו בעניני אחיו, ג' ולא במלכו בכוש. וכן בהמורה כתב ג' הכנות לנבואה, א' שלמות הכח הדברי בלמוד, ב' והכח המדמה ביצירה, ג' והמדות בבטול המחשבה מהתענוגים הגופניים... עוד מלמדנו בזה, שמה שאמרו חז"ל שבת צ"ב שהנביא עשיר, לאו דוקא, אמנם כהמורה צריך שיהיה בכח הגבורה ובכח המשער, ואם יהיה גם עשיר יגדל כבודו יותר ודבריו נשמעים. (שמות ג א)

וירא - להמורה ב' שרשים בנבואה, שהפועל והמשגיח בהם הוא שכל פועל, היינו מלאך, ושתהיה במחזה או בחלום. ואומר שהאש היתה המלאך הנראה אליו, על דרך "משרתיו אש לוהט", וגם היסודות והכח המדמה יכונו מלאכים, ומה שכתב שמשה לא התנבא על ידי מלאך ועל ידי כח מדמה היה אחרי השתלמו במתן תורה. ואין נראה, שהמלאך והאש הם שנים בפסוק, ולא אמר וירא כי אם על הנבדל, ומדוע יסתיר משה פניו? וכאן אמרו רז"ל שהיה שכל נבדל, מיכאל, ואמר "וארא את המראה הגדול הזה", המלאך, וגם "מדוע לא יבער הסנה"... (שם שם ב, וראה עוד משה-בסנה)

...אמנם משלי הנבואה אחרים, כהמורה, הנבואה שופעת על שכל הנביאים וכחו המדמה בבטול חושיו, וכחותיו נרדמים, ונפשו מתעסקת בהשגחה, ומדבר מה שראה או שמע מבלי שיהיה לרצונו או בחירתו. ורוח הקודש אין בו כל זה, כי אם הנביא רוצה ובוחר לדבר בחכמות תשבחות ואזהרות, ונלוה לו רוח עזר אלוקי, והוא הכנה לנבואה. ושירת הנביאים היא מבחירתם, לא בנבואה, כי אם ברוח הקודש, כרות על ידי שמואל, אף שספרו כתוב בנבואה, והאזינו אמר ה' למשה שיאמרה כאילו מעצמו סדרה. (שם טו א)

ויגד משה - להרלב"ג הכפל כי הנביא ינבא רק בדבר בו תשוטט מחשבתו, ובתחלה חשב משה שהעם רוצה סימן שה' מדבר עם משה, ואחר כך חשב שרוצים שה' ידבר אתם בעצמו, ואינו נכון, כי הוא מהדעת הכוזבת, וכן במורה שהנבואה דבר טבעי, ובהדבק הנביא עם השכל הפועל ישיג מהסדור הכולל מה שיתיחס לדמיונו, ותבא נבואה אף בדעת כוזבת, ולא באלה חלק יעקב, אלא הקב"ה מודיע לנביא מה שירצה, אף מה שלא היה במחשבתו... (שם יט ט)

...כי יש ב' דרכים בהשגה, עיוני-מחקרי על ידי השכל, וההשגה הנבואית בחסד עליון. והנה רמז כאן לחסרונות שבדרך הראשון, קולות - שבמחקר ירבו הדעות והמחלוקות, ברקים - שהם מאירים לשעתם ושוב יעלימום הטבעים, ענן ומטר - יש שנסתכל הרבה ונשיג מועט מחשכת קוצר השגתנו. שופר - רומז לנבואה, מלשון אמרי שפר, ורק בה הזכיר תמיד החוזק, ולא בהנ"ל, דאין בה חולשת סברות וסתירות, האש - רמז לשכינה שירדה... (שם שם טז)

וידבר אלקים - והנה שמעו שהקול שדבר קודם עם משה כדלעיל, מדבר אליהם בלי אמצעי שכלי, כדכתיב "פנים בפנים דבר ה' עמכם", והיתה נבואה מוחשת המגיעה לקצרי הכח, כדי שיאמינו בשלמות משה ומציאות הנבואה, שהיא דבר רוחני ושכלי. ומהיות השגתם מוחשת והשגת הנביאים מדומה, אמרו רז"ל שראו מה שלא ראה יחזקאל, וכן נראה מהמורה חלק א' פרק ל"ז, שרוצה לומר שהקול היה מוחש. ואמנם בחלק ב' פרק ל"ג התעצם להוכיח ששמעו רק קול אחד, ועשה מזה סוד עמוק, מי יתן וידעתי למה ברח מהיות הקול נשמע פעמים רבות, כי הרי נברא, ומה הבדל בין פעם אחת למאה? ומדוע לא תהיה לדעתו מדרגת משה שוה בו לישראל? אלא דעתו היא, שהשגת משה היתה נבואית, וישראל חושית, ואחר שלא הבינו הדברות הוצרכו רק לקול אחד. ואנחנו התורניים דרך המלך נלך שכולם שמעו בשוה, והיו קולות רבים כפי הדבורים... (שם כ א וראה עוד מתן תורה)

חושן משפט - שבו ישפוט הכהן על מה שישאלו בעניני העתיד הנוגעים לצבור, וישיב תשובה קצרה, יתרה עליו הנבואה שמגדת העבר, מצוות ותוכחות... (שם כח טו, וראה עוד אורים ותומים)

אם יהיה נביאכם - ...ונראה לפרש, אם יהיה נביא במדרגתכם לא יגיע אליו קול ממש, כי אם ידמה לשמע קול, וכן יתנבא במשל ובחידה שבהם הרבה כזב ומשל, ומשה נאמן הוא, לא יפול מנבואתו דבר, פה אל פה - בלא אמצעי, ובמראה - ובלא דמיון, בלי בטול החושים ונפילה ובטול הכחות הגוף... יש מפרשים במראה - אינם רואים הדבר בעצמו, כי אם דרך מראה מלוטשת, וכן הדברים הנשמעים אינם בשלמות הרגשה חושית אלא מדומה, כבחלום. ולמסתכל במראה ד' חסרונות, א' יראה רק החיצוניות ולא הפנימיות, וכן בנביאים, כגון שאמר לא ידעתי מה המה. ב' התמונה לא תתנועע ולא תענה. ג' בהיות הזכוכית באמצע לעתים לא יראו דברים דקים, אך משה ראה בלא חידות. ד' במראה נראית רק בבואה מחוקה ולא הדבר עצמו, וכן הנביאים ישיגו רק צורת המלאך המדבר, רק משה תמונת ה' יביט, ולא רק הרמיזות שיעשה ה' במלאך. (במדבר יב ו)

את קרבני לחמי - לפי שאחרי מות משה כדלעיל לא תחול הנבואה בנקל, צוה בעולות המסייעים לנבואה, שלזה הקריבו אדם ונח אברהם וגם בלעם, ואמר בקרבן תמיד "פתח אהל מועד אשר אועד לך שמה לדבר אליך"... (שם כח ב)

נביא וגו' יקים לך ה' - מבלי השתדלות מצד הנביא, וזה שאמר לו "כמוך", לא שיהיה במדרגת משה... או אמר לו כמוך, שלא יהיה חולק על מצוות משה, כי אם יזהירום כמוהו על שמירתם. (דברים יח טו)

איכה נדע - ...ונראה כרמב"ם, שהיא בחינה בתחילת נבואתו אם יתקיימו דבריו, וההבדל לקוסם הוא, א' שהנביא נכר במדותיו, חכמתו ופרישותו. ב' שהקוסם לא יצליח לעשות אות לנבואה כוזבת, חוץ מאשר בנסיון המסית לע"ז... ונראה לי שבחינת הנביא רק באותות ובמופתים שיעשה, או בהגדות שאין בהם טוב ורע, כאתונות שאול, ולא בענין גמול ועונש... ומה שאמר כל מאמר שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר וכו', או כרלב"ג כשלא יהיה התנאי בעצמותו, או כהרמב"ם בפרק חלק, המאמרים שאין בהם מעשה ודין אין מחוייבים להאמין בהם, כי אם לפי שיהיה מסכים אל שרשי התורה, כי הסברות ההן לא היו הלכה למשה מסיני, כי אם מחשבה וסברה עיונית, וכן משה במצרים, אליהו בכרמל, והמלכת שאול, בכולן נתן הנביא אות לאמת הנבואה, וכן בסנהדרין פרק ט', ורק באיתחזק (שהנביא כבר מוחזק לנביא) שאני... (שם שם כא)

ויראהו ה' את כל הארץ - צריך לומר שחזק מאור עיניו, שיראה ממרחק גדול. וכבר כתבתי שהנבואה פעמים תחול בשכל ויראה דברים ברורים בלי משל, ופעמים תחול בדמיון וישמע צורות ומשלים, לא שיעשם הדמיון בעצמו, ופעמים תחול על שניהם, וזה בנבואה ששער במורה חלק ב' פרק ל"ו, ופעמים תחול בחושים שיתחדשו לפניהם דברים מוחשים כאילו הם במציאות, והתרחשו דברים אלו לפניהם לשעתם במציאות כהמלאכים לאברהם וסוסי אש לאלישע, וסבתם היא הכנת הנביאים ושלמותם שהיא במדרגות שונות, ולעתים תהיה הנבואה מפאת המקבלים שאינם ראויים, כישראל במתן תורה, או מוחשת לתכלית הכרחית, ועיין בחיבורי מחזה ש-די, ונבואת משה היתה לרוב במדרגה הא', וכאן ובכמה מקומות נבואה מוחשת... (שם לד א, וראה שם עוד)

והנער - מקדים זאת לומר מדוע לא הבינו שמואל ועלי מיד שהיא נבואה, שהיה עדיין נער ומשרת לעלי, ואין נבואה אז. ביום ההוא - וגם היה ביום שכבר הגיעה נבואה לעלי, ועיניו החלו פתאום כהות, לכן חשב שמואל שהוא קורא לו. (ש"א ג ב)

ויתיצב - הקול באזניו, ובמדרש: ויבא ה', משה היה נכנס אצל הקב"ה, ושמואל היה ה' בא אצלו, שמשה יושב ודן, ומי שיש לו דין בא אצלו, כך יבא אצל ה', ושמואל שסבב אצל ישראל לדון אותם, אני בא אליו, לקיים מה שנאמר "פלס ומאזני משפט לה'". ונראה שעלי היה מסופק בנבואת אלקנה, שלא היה מוחזק לנביא, וחשב שהיא רק תוכחה, לכן באה הנבואה באופן שיראה בעצמו. (שם שם י)

בגבעון נראה - להמורה לא היתה נבואה גמורה, כי אם מעלת רוח הקודש, וזה שאמר ויקץ שלמה והנה חלום, וכן ענין דניאל ודוד, ולדעתי הוזכר ד' פעמים ששלמה הגיע לנבואה, כדכתיב נראה ה', ויאמר אלקים, ותשובת שלמה לאלקים ותשובתו, שהוא כסגנון הנביאים. ובנבואה הב' על הבית כתוב, "ויהי דבר ה'" כבנבואת הנביאים, ובנבואה ג' אחר תפלתו אמר וירא ה' אל שלמה, אמנם כאשר נראה אליו בגבעון, שהיה בחלום, ולא במראה כנבואה הב', וחז"ל במגלה י"ד זכרו דוד ושלמה בכלל הנביאים, אם כן מוכרח שהיה זה חלום נבואי כשל יעקב, שהחלום הפשוט אינו נבואה, ואם יחול בו שפע על המדמה בלבד, בלי הכח הדברי, הוא כהשפע החל על מנהיגי המדינות מניחי הנמוסים והקוסמים וכו', ואם חל השפע גם על הכח הדברי הוא נבואה כדעת הרמב"ם, ואולי חלום ממוצע בין אלו, אך אם כן מדוע ייחס דבור ברוח הקודש לאדם, וחלום ברוח הקודש לה'? אלא נראה שההבדל הוא בחסר ויתר לדעתו, ובאמת הוא נבואה גמורה, וזה שאמר "והנה חלום", כי בעת החלום נדמה לו דבור כהקיץ, וגם שהיה עוד נער בנבואה כשמואל בפעם הא', ושאר ספריו אולי כתב במדרגה נמוכה ממדרגת ד' הנבואות, ולכן נכללו בכתובים... (מ"א ג ה)

הנה בן - למדנו מזה שהנבואה בפרטיות, שנבא שם המלך ש' שנה לפני הוולדו, ולא רק בכלליות, ורואה הדברים העתידים כהווים, דאמר נולד, ולא אמר יוולד. (שם יג ב)

גם אני נביא - ונאמרו לי כל הדברים שאמרת על המזבח, ואם כן לא נכלל בגזרה שלא יאכל אצל החטאים שבבית אל, ולכן האמין לו. ונענש, שהיה לו לדעת כי דבור ה' לא יתבטל אם לא יגיע לו דבור הפכי, ולא ראוי להאמין לנביא אלא על ידי נסיון שהוא נביא אמת במופתים, ואיך ישב נביא ה' בין החוטאים בבית אל. (שם שם יג)

ועוד טעם שספר ישעיה קודם לאחרים הוא מפני יחוסו, שהיה מזרע המלוכה, ולבו כלב האריה, וכן יופי מליצתו תוכיח, ומצאנו בכל מקום שראוי להקדים כבוד היחס. טעם ג' להקדימו הוא צורת נבואותיו, כי מדרגות הנבואות כבהמורה, חלום ומראה, אין הבדל ביניהם מצד המשפיע ב"ה, ומצד המקבל שהוא הכח השכלי עם המתדמה, ובשניהם לא יכול הנביא להשתמש בחושיו, חוץ ממשה רבינו ע"ה, אך בחלום הכח המדמה אינו כבוש כל כך תחת השכל ולכן אינו מסודר, ונבואה כזו קשת הבנה ורבת משל וחידה, ולזה נתכוון המורה בחלק ב' פרק מ"א ומ"ה, ונבואת ישעיה נקיה, לכך נאמר בו תמיד חזון, שהתנבא במראה ולא בחלום, וחזון זה שייך גם על נבואה טובה, ולא כבבראשית רבה... (ישעיה הקדמה)

אשר חזה - יש אומרים מהאחרונים שהנכתב בספרי הנבואה הוא בחלום הנבואי, שיראה בו משלים וצורות, והיא המדרגה הג' שזכר במורה חלק ב' פרק מ"ה. ואם כן ראה בחלום הר הבית וכו', ועל זה אמר "אשר חזה". ולדעתי יאמר גם כן על דברים שישמע הנביא מפורשים ולא בחלום, שהיא המדרגה הט' שזכר שם, ולכן אמר "הדבר אשר חזה". (שם ב א)

והיה באחרית הימים - נבואה זו באה גם במיכה, וביניהם רק שינוי סגנון, וישעיה ניבא בראשונה, על כן אמר "אשר חזה". ומיכה השיג הנבואה מה' ולקח הסגנון מישעיה, ולכן לא נאמר שם כה אמר ה' וכדומה, וכן תמצא שאמר משה בהאזינו, "כי ידין ה' עמו" וגו', ודוד אמרו במזמור קל"ה, ולקח הפסוק מדברי רבו, וכן הרבה. (שם שם ב)

ודבר ה' מירושלים - הנבואה שתרבה אז, כמו שייעד "אשפוך רוחי על כל בשר". ותלה התורה בציון המקום המכוון לשער השמים לרדת שם שפע עליו, עד שהמקום חייב השלמות לעם היושב עליו... (שם שם ג)

בשנת מות - ההבדלים בין נבואת ישעיה ויחזקאל, שיחזקאל פרט מקום ושעת הנבואה, כי לא היה מוחזק בנבואה, ואמר נפתחו השמים, שרוצה לומר נפתחו לו שערים מאותה ידיעה, וכל זה מורה על חולשת ההשגה, והיתה השגתו מהאמצע למעלה, מהחיות, שלהמורה הם הגלגלים, לחשמל, שהם השכלים הנבדלים, וישעיה התחיל למעלה, ויעקב בחלומו התחיל בסולם מלמטה, שהיה רק במדרגת חלום... ובכלל האריך ישעיה בעולם הנבדלים, ויחזקאל בעולם ההויה והגלגלים, ויחזקאל אמר כמה פעמים לשון דמות, השגה בלתי ודאית, חוץ מבאופנים, שלהמורה הן היסודות שהשיגם בבירור, ויחזקאל שמע קול מדבר, וישעיה שמע בפירוש את קול ה' אומר... ואראה - לרז"ל שהתנבא באספקלריא שאינה מאירה, בכח המדמה, ומשה בכח השכל, וכן הביא המורה ראיה למדרגת החלום בנבואה מפסוק דכאן, וכתב שבמדרגת מראה לא יאמר שה' דבר אליו, ורק בחלום, כשהכח המדמה אינו תחת השכל, הוא מבולבל וחושב מחשבות בלתי מסודרות, ולרד"ק ותרגום יונתן ראה כבוד ה', הכבוד הנברא הנראה חוץ לנפש, שראוהו בני ישראל במתן תורה, ואינו, כי איך יאמר עליו שהיה על הכסא, אלא מתכוון לשכלים הנבדלים מניעי השמים, שהכסא הגלגל העליון... (שם ו א, וראה שם עוד)

משא - נאמר על חזון, ומראה על נבואה, והוא בערך המקבל אשר ישאנה ויקבל אותה, ופעמים תקרא נבואה מגזרת ניב שפתים, שהנביא יפרסמנה, או שבא אליו מבחוץ מלשון ביאה. (שם יג א)

יבש חציר - אחשוב שרמז בזה כי הנבואה תפסק זמן רב בהיותם בגלות, והשכינה תסתלק מבית המקדש מקור הנבואה, ובזמן הגאולה תשוב הנבואה... (שם מ ח)

מה אתה רואה - השפע שיכנה חזון הוא מהאלקים, ויש שביד הנביאים יעשו ממנו דמיונות, וכן צורות המראות ששיער המורה נבוכים, פעמים ירשום השי"ת הצורה בלב הנביא לרמזו על דבר, וכאן שאלו מה עשית אתה בדמיונך מזה שהשפעתי עליך... (ירמיה א יא)

אשר בניתי - השכינה בין הכרובים, אני הורס - מסלק, ואי אפשר שתחול עליך הנבואה למרות הכנותיך והשתדלותך... וגילו בזה שאין תכלית הנבואה להשלים נפש הנביא בהתדבקה בשכל הפועל, ואין הנבואה דבר טבעי בטבע האדם, כי אם דבר נסי, מפעל הרצון האלקי לתכלית הישרת העם. (שם מה ד)

כדבש למתוק - הנבואה מתוקה לנפש גם אם היא יעודים רעים, כי הם משפט אלוקי. ודברת בדברי - ואינך צריך להעתיקם מלשון ללשון. (שם ג ג)

לפי סדר הזמן היה צריך להיות: עובדיה, יונה, הושע, עמוס, מיכה, יואל, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה מלאכי... ונראה שהושע נבא בזמן ד' המלכים כישעיה, ועשו ספרו אחד והדביקו לו יואל שנבא בזמנו, ולכן לא נזכר זמנו, והאריך ימים עד מנשה, כדברי סדר עולם, ואולי נבואתו "אחרי כן אשפוך רוחי" מימי מנשה, ואחר כך עמוס שנבא גם בימי עוזיה, ואחר כך עובדיה שענין נבואתו מחורבן אדום מעין נבואת עמוס, "למען ירשו שארית אדום" וגו', ולא רצה להניח ספר עובדיה הגר לפני נביאי זרע ישראל, ואחר כך חזר לנבואות כפי זמנם. ומה שהזכיר רק בו' נביאים ראשונים את שם המלכים, הוא לדעתי כי הנבואות נגעו למלכים האלה, שהושע ניבא בפרט על בית יהוא לרעה, ועל בית יהודה לטובה, וכן בעמוס שנבא בבית אל על מלכות ישראל ועל מלכות יהודה, ומיכה נבא על חורבן ערי יהודה, וצפניה על ירושלים, אם כן התנבאו על המלכים ומלכותם, וחגי נבא על בנין הבנין ברשות דריוש על כן הזכירו, וזכריה התנבא על חורבן דריוש ביד יון, והנביאים האחרים לא התנבאו על מלכות ישראל או יהודה לבדה, או מלאכי שנבא על כלל העם, לכן לא נתייחסו למלך.

בד' נביאים התחיל נבואתם "דבר ה' אשר היה", וקשורה לו ההתחלה "ויהי דבר ה'", המקושרת אל הקודם לה, או שהוא לשון צער, ועוד נכללת ההתחלה "דבר ה' אשר היה". סוג ב' ההתחלה "חזון", ונכלל עמה ההתחלה "דברי", שמיד בא אחריה אשר חזה, והמתחיל בדברי, כי בספרים אלו מסופר גם מקורות הנביא עצמו. וסוג הג' מתחיל ב"משא", והם ענין השפע שה' משפיע על הנביא נקרא דבר ה', ובחינת הנביא המקבל השפע נקרא חזון, ואינו מתאר בזה מדרגת נבואתו, וכאשר יבחן השפע הנבואי מצד עצמו, לא מבחינת הנותן והמקבל, יקרא משא, וכאשר נאמר "דבר ה' אשר חזה", רוצה לומר שבאה עליו השפעת ה' והוא משא על כך וכך.

ומה שמנו חז"ל י' לשונות בנבואה, שם נבואה הוא על הכנת האיש, התבודדותו, נזירותו וכו', כדי להמשיך עליו השפע, חזון הוא מה שיראה, והטפה היא דבורו לעם. ומלת דבור תורה במשה רבינו ע"ה, שכתוב וידבר על אמירה מפורשת בלי אמצעי, ובשאר נאמר דבר ה' וכדומה, על ידי אמצעי, ואמירה יאמר על התוודעות שכלית, לא שיאמר מלה במלה, כי אם יודיעם ה' חפצו, בהתוודעות מגיעה לנפשם. ולמשה היו שניהם יחד, לכן נאמר וידבר וגו' לאמר. וצווי הוא כעין י' דברות, ששמעו ישראל קול נברא עבורם. עוד זכרו ד' לשונות, משא - גזרת ה' אליהם בלי משל ויפוי דברים. משל - הוא מבואר לענין, וחידה - מדברים סתומים שיצטרכו חדוד השכל ודקות העיון, ומליצה על צחות הלשון, כדוד בתפלותיו, וישעיה בנבואותיו, אם כן אלו מצד העם השומע. 

וחקרו חז"ל איזה מהלשונות קשה יותר לעיון האנושי, ואמרו שהוא חזון, שקשה להיות באדם כח לדעת העתידות הנעלמות האלוקיות, ולרבי יוחנן הדבור קשה, שירצה הקב"ה לדבר ולהשפיע סודו. ולרבנן המשא קשה, שיודיע הקב"ה לנביא פרטים מאומה או מאיש מיוחדים. יד ה' הוא שם נרדף לשפע הנבואי, קריאה שמיעה ונאום נכללים בדבור ואמירה, וראיה מראה וחלום ודמוי נכללים בחזון.

או שיערו שהנבואות מי' חמרים, א' להודיע לנביא שהוא נביא, ב' להראותו בצורות דמיוניות מהעתיד הטוב או הרע, וזה קראו חזון, ג' תוכחה לעם על מעשיהם שקראוהו הטפה, ד' ספור דברים כפי שנאמר למשה, על כן קראוהו דבור, ה' שיודיע לנביא גזרותיו וחפצו לשעה ולא לדורות, וזה כינה אמירה, ו' מצוה תדירה לדורות שקראו צווי, ז' הגדת עתידות בדברים מפורשים כינו משא, כשהיא בדברים ולא במחזות, ח' התוודעות והתחכמות הנביא בדברים אלקיים כינו בשם משל, ט' ואם יהיה זה באופן עמוק קשה הבנה כינוהו חידה, י' אם יהיה בלשון צח קראוהו מליצה...

קח לך - לרז"ל היה הדבר במעשה, ולרמב"ם היה רק במראה הנבואה, ואי אפשר לומר כך, במקום שהכתוב מעיד שכך היה, וילך ויקח וגו', שאם לא כן פשתה הצרעת בכתובים כולם לגלות בהם פירושים מכחישים אמיתותם, והנביאים היו שלוחי הא-ל ליישר את עמו, ולכן ציום הנחוץ לתיקונם, ובעבור התכלית הנכבדת עשו מעשים זרים וקשים... (הושע הקדמה וא א)

בנוקדים - רוצה לומר עם היותו בלתי מלומד בחכמה נחה עליו רוח ה' מציון... לרמב"ם הנבואה דבר טבעי באדם שתחול באדם המוכן לה אחר הכנות רבות, וזו דעת הפילוסוף ולא דעת תורתנו, כי אין הנבואה דבר טבעי, ואין ההכנות הכרחיות לה, ותחול רק על ישראל ובארץ ישראל, והיא נס ומופת גדול, כמו שאמר הכתוב "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך". וה' ישלח את מי שירצה, ואין מעצור לפניו מפאת המזג או חסרון הידיעות, אלא שהנביא צריך להיות ירא ה' במצוותיו ורחוק מפחיתויות ותאוות, ועמוס שהיה נוקד לא היה חכם, וקראוהו פסילותא כל שכן קטיע לישנא. (עמוס א א)

מדרגת דניאל: להמורה חלק ב' פרק מ"ה לא היה נביא, ואין מחזהו כמחזה אברהם, אך מדבריו נראה שהיה נביא, וכן מנוהו בסדר עולם, וכיצד נאמר שכל חזיונותיו הצודקים היו רק מהכח המדמה? ורז"ל אמרו בפירוש פרק קמא דמגילה, אינהו נביאי ואיהו לא נביא... איהו חזה ואינהו לא חזו. ונראה שרוצה לומר לא היה שלוח לישראל לדברי נביאות, אבל מדריגתו רוח אלקים. והנה לרמב"ם אין רוח הקודש נבואה, כי אם התעוררות וכשרון עינוי או לשורר, ולדבריו חס ושלום רבי שלמה אבן גבירול וכיוצא בו כדוד המלך בתהלים.

אך לדעתי דרגות הנבואה, א' שיקבל שכל הנביא מאספקלריא המאירה חכמתו יתברך באמות הפרטיות שהם שם, מבלעדי הכח המדמה, וזו מדרגת משה רבינו ע"ה. מדרגה ב' שיחול שפע על שכל הנביא ובאמצעותו על הכח המדמה, ולעתים לא ירגיש ויבין מפני עומק המושג וקוצר המשיג ומעוט תכונתו, כהמרכבות שראה זכריה. מין ג' שפע שיחול על השכל, יתפשט על הכח המדמה, וממנו יעבר לחושים עד שיראה וישמע הדבר, ופעמים יהיה זה מפני חולשת המקבל ומיעוט הכנתו, או מפני הכרח הדבר, כגון מראה כלי המשכן, ובהרגשות אלו השתתפו רק האנשים שנועדו להם, ולא זולתם, וכגון מראה כבוד ה' בראש הר סיני לישראל.

רוח הקודש: ישלים האדם באחת המדות או הדעות, כגון לדבר צחות כדוד וכו', מעל לכחות הטבעי. אך להכוזרי וכן להרמב"ן הוא ממיני הנבואה, וכמה פעמים התנבא דניאל והנבואה התפשטה על הכח המדמה וגם על הדמיון. (דניאל א א)

חרדה גדולה - ששמעו קול הברה או האויר מבולבל ויוצא מהטבע, ולא היו מוכנים להשיג ההשגה. ואשמע את קול - ומהקול העצום נתוספה בו מבוכה ונתבלבלו חושיו לגמרי, כי המוחש הפליג על החושים כהמביט בשמש. (שם י ז טו)

ספורנו:

וירא ה' אליו - כי שם נמול אברהם... שם הופיע הא-ל יתברך שכינתו לעמו בברית כמשפט לכל כורתי ברית, כענין אתם נצבים היום כלכם וגו' לעברך בברית... ונראה לאברהם שהיה מוכן מכולם לאותה המראה, וכן ענין "ויפגשהו ה'", שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו, "ביני וביניכם לדורותיכם"... (שם יח א)

ויאמר ה' - בזה התחילה הנבואה, שהיא מדרגה למעלה מן המראה שהיתה באמרו "וירא אליו". (שם שם כ)

ויבא אלקים אל אבימלך - כענין שנאמר בלבן ובבלעם, ולא נזכר בהם אז וירא אליו, ולא מראות אלקים ולא דבור כמו שנזכר באבות ובשאר הנביאים, כאמרו "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו", כי אמנם לא נראה הא-ל יתברך כלל אז, אבל בא אליהם קול אומר בלבד. (שם כ ג)

וירא מלאך ה' אליו - במראה הנבואה, כי אמנם כאשר יגלו המלאכים בדמות אנשים בלתי נבואה, כענין לאברהם וללוט ולבלעם וזולתם, לא יאמר עליהם וירא, אבל יאמר עליהם וירא, כמו וירא והנה שלשה אנשים, וירא לוט, וירא את מלאך ה' נצב בדרך. וירא והנה הסנה - כי לא היתה נבואת משה רבינו ע"ה אז כמו שהיתה אחר כך, כמו שהעיד באמרו "כי ירא להביט אל האלקים", בהפך "ותמונת ה' יביט", אבל מיום מתן תורה ואילך שנגלה אז לכל ישראל פנים בפנים, והם לא סבלו זה, כאמרם "לא אוסיף עוד לשמע את קול ה'" וגו', והוא לבדו נשאר באותה מדרגה, כמו שאמר "שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי", וכמאמרו "ויעמד העם מרחוק, ומשה נגש אל הערפל", היתה נבואת משה רבינו פנים בפנים ומראה ולא בחידות. (שמות ג ב)

בעבור ישמע העם - יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה פנים אל פנים, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים בלתי שום חלום, כאמרו "פנים בפנים דבר ה' עמכם", והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו, וזה חשבו לנמנע, עתה יאמינו גם בך, שתהיה נבואתך באופן זה, כאמרו "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", ולכן אמרו "היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי", כי אמנם לא היה ספק אצלם על אפשרות הנבואה, והיו יודעים שהאבות ומשה ואהרן ומרים כבר התנבאו, אבל לא היתה נבואת שום נביא עד הנה כי אם במראה ובחלום, וכמו שבאר הוא יתברך, כאמרו "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו", אמנם בנבואת משה בעודו משתמש בחושיו היה ספק אצלם, לולא התנבאו גם הן באופן זה עד הנה, ובזה יאמינו בדברי משה, ולא יוכל שום נביא לקום נגדם, כי לא תהיה נבואתו בזאת המדרגה. (שם יט ט)

והיו הכרובים - כבר בארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים, והם פני אדם ולהם כנפים, ובכל זאת יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלקים השכל וידוע אותו, כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו, וזה בעצמו הורה עתה באמרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, כי בהיות השכל האנושי שכל בכח אל השלמות השני אשר יקנהו בעשותו כללים ויפשיטם מחובר להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר... (שם כה כ)

כי בענן אראה - בזה הדבר לדבר למשה, ובשאר הדורות לקרא למוכנים לנבואה, כענין שמואל, באמרו "ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלקים, ויקרא ה' אל שמואל". (ויקרא טז ב)

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו - ואף על פי שהיה דבר מועט מאד בערך אל חנכת שלמה, מכל מקום בבא משה אל אהל מועד היה שומע אותו הקול ששמע קודם מעשה העגל, וזה לא קרה בבית ראשון, כל שכן בבית שני, שלא הלך אל המקדש נביא להתנבא באופן שישיג הנבואה תיכף, וזה כי היתה לרצון החנכה הזאת ומקריבה, ומשה שהיה רועם. (במדבר ז פט)

ליסרך - להביאך למדרגת הנבואה בקבלת התורה, כענין באליהו והנה רוח גדולה וחזק, וכן על הארץ הראך את אשו, כענין אמרו שם ואחר הרעש אש. (דברים ד לו)

איכה נדע את הדבר - כשיצוה לשעה איזה מצוה, כגון אליהו בהר הכרמל, ויהושע שהקיף יריחו בשבת, וצוה את הכהנים לשאת את הארון בירדן ולעמוד שם עד שיעברו כל העם. ולא יהיה הדבר - כי אמנם לא תתחדש מצוה אפילו לשעה להמון, אם לא יהיה עמה איזה אות, כמו שהיה ביהושע בבקיעת הירדן ונפילת חומת יריחו, ובאליהו ירידת האש מן השמים. אמנם מצות הנביא שאמר אל רעהו הכני נא, היתה לרעהו נביא כמוהו, שידע שהוא דבר ה', לפיכך נענש כאשר מאן. (שם יח כא וכב)

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה - לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו, ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, על דרך אמרם אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. אשר ידעו ה' - הנה הנביא יקנה תוספת אור שכלי בלי ספק, באור פני מלך בהיותו מתנבא, כאמרו והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר, ולכן כאשר הגיד חסדי ה' על עמו, אמר "ואקח מבניכם לנביאים", ובהיות כל פעולת הא-ל יתברך בידיעת עצמו בלבד, אמר אשר ידעו, להורות שפעל בו בידיעתו לטוב, כמו "מה אדם ותדעהו". ואדעך בשם - ...פנים אל פנים, ובעודו משתמש בחושיו. (שם לד י)

שערי קדושה:

...כי האדם על ידי מעשיו ממשיך חיים לשמים ולארץ, והרי הוא כאילו נטען ויסדן, ונמצא כי עמי אתה, כמו שאמרו רז"ל, שותף שלי, אני בורא ואתה מקיים. ומעתה לא יקשה בעיניך ענין הנבואה, כמו שאמרו רז"ל על ולדבקה בו, ובו תדבק, כי הנביא מתדבק בו יתברך על ידי המשכת הנבואה והשפע בתחתונים, כמו שכתב הרמב"ן וכל המפרשים. ואין זה תימא, כי הרי זה נתבאר כי אין שום אור דבוק עם אור העשר ספירות כמו אור מחצב הנשמות, וכי זהו סוד "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" וגו'. (חלק ג שער ב)

הנה נתבאר בשער הקודם כי נקל הוא היות האדם מתנבא, להיותו כולל כל העולמות, וכולן מתפרנסין על ידי מעשיו. עלה בידינו מכל זה, כי אדרבא הנבואה מוכרחת להמצא בעולם, כדי להיישיר האדם ולתקן מעשיו, לשימשיך שפע לכל העולמות ולא יתבטלו חס ושלום, וכמו שכתוב, "בחלום חזיון לילה וגו' או אז יגלה אוזן אנשים וגו', להסיר אדם מעשה" וגו', ואילו לא שרתה נבואה על משה ע"ה ולא הוריד תורה מן השמים, המקיימת העולמות, כמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ" וגו', היו העולמות נחרבים חס ושלום. ובדרכו נמשכו אחריו כל הנביאים, להיישיר את העם ולהאיר עיניהם בחכמת התורה ובסודותיה, על ידי רוח הקודש המתלבש בו, נמצא כי הנבואה ורוח הקודש מוכרחים להמצא בעולם, ודבר נקל הוא, אך אמנם בתנאי שימצאו אנשים ראויין לכך, ואמנם בהיות הנפש פגומה הוא מהנמנע, ולכן נבאר אופן העיכוב הזה.

הנה בהיות השפע של רוח הקודש מתעורר לרדת אל האדם לשרות עליו, ויהיה חוטא, הנה היצר הרע הוא גורם מסך חשוך בין נפש השכלית אל מקור רוח הקודש, וזהו שכתוב, "כי אם עונותיכם היו מבדילים" וגו', ואין רוח הקודש שורה עליו. וזה על ידי עבירות שס"ה הפוגמים בנפש השכלית, כנזכר בחלק הראשון, גם אם יהיה הפגם מחמת חסרון איזו מצוה מרמ"ח מצות עשה, הנה הוא בעל מום, ואין שפע עליון נמשך אל הנפש השכלית, בהיות איזה אבר נשחת ובעל מום.

ואמנם אם הפגם יהיה למטה, בנפש היסודית, מפני מדות רעות שבנפש החיה, או מפני מאכלות אסורות המשקצים נפש הצומחת, וכן כל היוצא בזה, אז לא יהיה כח בתחתון לעורר להמשיך השפע העליון, ונעשה מסך מבדיל שם, ואין התעוררות תחתון עולה מלמטה, להמשיך השפע מלמעלה למטה...

נמצא כי כמה מיני מסכים הן, אם מסך בין נפש הצומחת ולמעלה, יען פגם במאכלות אסורות אשר כחם הם בנפש הצומחת, ואם הם במדות רעות או בעבירות הבאות על ידי תאוה והתעוררות נפש החיה הם פוגמים בה, ואם הם עבירות דבור באים מנפש המדברת, ואם הם במחשבה והרהור פוגם בנפש השכלית. וכבר נתבאר כי כל הפגמים אינן רק באותו הניצוץ הפרטי שיש אל הנפש ההיא, בכל מדרגה ומדרגה, ובכל עולם ועולם.

וכבר נתבאר, כי לא כל הפגמים שוים, כי יש פגם פוגם בצומחת, ויש בחיה, ויש במדברת, ויש בשכלית, האמנם לענין המשכת רוח הקדש, כיון שיש פגם בכל מקום שיהיה אינו יכול להמשך כלל, ולכן הבא ליטהר צריך שיהיו כל מדרגותיו זכוכית לבנה, נקיים מכל חלאת היצר הרע המעורב בכל המדריגות של הנפש... (שם שער ג)

הנה נתבאר, כי אור אחד הוא בצורת אדם, מתפשט בכל ארבעה עולמות אבי"ע, עד סוף ארבעה יסודות העולם השפל, והוא נתדבק באורות אדם העליון, הנקרא עשר ספירות, והם מתלבשים בזה האור הנקרא אור מחצב הנשמות, וכל נשמות התחתונים כלולות שם, וברדתם בעולם הזה להתלבש בגופות, הם מניחים שרשיהן דבוקים במקורם אשר משם חוצבו, וענפי השרשים ההם לבדם הם יורדים בדרך התפשטות לבד...

ובזה יתבאר ענין הנבואה, כי אחר היות האדם בחומר זך, בלי זוהמת היצר הרע, ולא בכחות הנפש היסודית כלל, ולא יש בידו חטא הפוגם באיזה שורש משרשי נשמתו, הנה כאשר יכוין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו. ואמנם, אף על פי שהוא ראוי לכך, צריך להפשיט נשמתו מכל וכל, ולהפרידה מכל עניני החומר, ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני. והנה אין ענין התפשטות הזה שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשי, שהנשמה יוצאת מגופו ממש, כענין השינה, ושאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות. אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא, בהיות הנשמה בגופו בהקיץ, ולא תצא ממנו, אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי והכח המדמה שבו, שהוא כח נמשך מהנפש החיה היסודית שבו יפסיקנו מלדמות ולחשב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה, כאילו יצא נפשו ממנו, ואז הופך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאילו עולה בעולמות העליונים, בשרשי נפשו אשר לו שם מזה לזה עד שהגיע ציור דמיונו במקום במקור שלו העליון, ויוחקקו צורות כל האורות במחשבה, כאילו מצוייר ורואה אותם כפי דרך כחו המדמה לצייר בדעתו עניני העולם הזה, אף על פי שאינו רואה אותם, כנודע בחכמת הטבע. ואז יחשוב ויכוין לקבל אור מן העשר ספירות, מאותה הנקודה אשר שורש נשמתו נאחזת שם, ויכון להעלות גם את העשר ספירות זו לזו עד האין סוף, וימשיך להם הארה משם עד למטה דרך ירידה עד סופן, וכאשר ירד האור על ידו אליהם, הם שמחים בזה, ומאירין מאותו האור שהמשיך אל שורש נשמתו הנאחזת בהן כפי החלק הראוי לה, ויכוין להוריד דרך ירידה ממדריגה למדריגה, עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם יגיע עד נפש החיה וכח המדה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכחו המדמה, ואז יבנם כאילו רואה אותן בעין ממש. 

ולפעמים אותו האור היורד יצטייר בכח המדמה בדמות מלאך הדובר בו ורואה אותו, או שומע את קולו וכיוצא בזה, באחד מחמשה חושים הידועים הנפשיים שבכח המדמה, ומשם יועתקו אל חיצוניותם בחמשה חושים החיצוניים, אשר גם הם מנפש החיה כנודע, ואז יראה, וישמע, ויריח וידבר בחושיו הגשמיים ממש, וכמו שכתבו "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני", כי יתגשם ויצטייר האור ההוא בחושים הגשמיים, ולפעמים תהיה נבואתו בחמשה חושים הרוחניים אשר בכוחו המדמה בלבד, וכל זה הוא בהתפשטות כח המדמה לגמרי מכל מחשבות החומר, כנזכר.

נמצא שהנבואה היא בדמיון החלום, שנפשו השכלית יוצאת ממנו ועולה למעלה ממדריגה למדריגה, ושם צופה ומביט, ואחר כך חוזר ויורד ומשפיע זה האור עד הנפש החיה, אשר בה כח המדמה, ושם מצטיירין ומתגשמין יותר אותן הדברים, וכשיקיץ האדם זוכרת נפשו הענינים ההם בכח השומר ובכח הזוכר, אשר גם הם בנפש החיה, הנודע מחכמת הטבע, והרי נתבאר ענין הנבואה וענין החלום היטיב, כי זה בעוד הנפש בגופו, וזה אחר צאת הנפש. האמנם, בנבואה עצמה יש שני מינים, האחד נבואת שאר הנביאים, שבעת שהאור נשפע, ומגיע בירידתו אל נפש השכלית אשר בו, ומשם יורדת אל נפש החיה, להצטייר שם בחמשה חושים הפנימיים אשר בכח המדמה, היו החושים החיצוניים נרתעין ברעד גדול והיו נופלין, כי אין כח בהן לקבל האור ההוא ולציירו ולהגשימו בחושים החמריים. והנבואה על דרך הזה נקראת חלום, אף על פי שאינו חלום ממש, כנזכר, ותרדמה נפלה על אברם וגו'. והמין השני הוא נבואה שלימה שלא נרתעין חושי החומר כלל, ומצטיירין בו בנחת, וזו היתה נבואתו של משה רבינו ע"ה. והסיבה בזה, היותו חומר זך לגמרי, ונשתנה על ידי קדושת מעשיו להיות במדריגת הנפש, כי הוסרה זוהמתו, ונשאר הטוב והזך אשר בגופו וגם בכוחות נפשו היסודית כי בהן לבדם יש בחינת גשם, ולא בנפש השכלים ומשם ולמעלה.

וכבר נתבאר היות שרשים לאין קץ לנשמת האדם, והנה כפי מעלת מקום מחצבה, כך יתגדל כח המשכת שפע נבואתו, וכן גם אם יהיה שורש מחצב נשמתו במקום עליון, ולא תיקן ולא זכה להמשיך אל כל השרשים אשר משם ולמטה, גם זה לא יכול להמשיך שפע נבואתו, אלא מאותה המדריגה אשר תיקן וזכה אליה, משם בלבד ימשך שפע נבואתו, ובזה יתבאר לך כמה מדריגות יש בנביאים לאין קץ.

ולא תחשוב, כי כיון שביארנו שאין נפש הנביא יוצאת מגופו, אם כן מה תפיסה יש במחשבתו בלתי ממשית, לעלות לפתוח השערים. וזה תבין במה שכתבתי למעלה, כי הנפש כעין ענף ארוך מאד, מתפשט מן השורש הדבק באילן עד גוף האדם, ואותו הקו הנמשך תמיד, בהיות האדם חושק לעלות אל שרשו עולה אור מחשבתו (הנקרא מושכל), מן המשכיל שהוא הנפש המשכלת, עד השכל עצמו, שהוא השורש העליון אשר לנפשו, ומתדבקים ונעשין אחד על ידי ההשכלה עצמה, שהיא השפע הנמשך מן השכל אל המשכיל. נמצא, כי המושכל הוא האור והשפע עצמם היורד מן השכל אל נפש המשכלת, וזה השפע והאור הממשי, הוא ענין הנקרא מחשבה, והבן זה היטב, כי לא דבר ריק הוא, שאם לא כן בטלת כל עניני הכוונת התפלות והרהורי האדם הטובים והרעים.

והרי נתבאר לך היות הנבואה מוכרחת ויכולה להיות, כענין האדם התופס בידו בקצה ענף האילן בהיותו כפוף למטה, ומנענו בכח, ואז כל האילן כולו מתנועע בהכרח, ואמנם לא יתנועעו העליונים במחשבת האדם התחתון, זולתי בהיותו ראוי להמשיך האור העליון עליהם, וזה בשמחה זו, גם הם ימשיכו מאותו האור עליו, אבל אם אין בו יכולת להמשיך עליהם אור עליון, לא יחשיבוהו כלל, ולא יתרצו להתקרב עליו לעוזרו ולהמשיך מחשבתו למעלה, הבל היא ואין בה מועיל. (שם שער ה)

מה ענין הנבואה שבדורות ראשונים, ומה ענין השגת רוח הקודש שאפשר להשיג גם בזמנינו?

והענין, נבואת הנביאים כך היא, הנה נתבאר למעלה, איך ארבעת העולמות הן, הנקראים אבי"ע, ולמטה מכולם הוא העולם השפל, הנחלק לארבעה יסודות, הן וכחות נפשותיהן היסודיות, ונחלקות כעין עשר ספירות. גם נתבאר, כי בכל עולם יש אור פנימי, הם העשר ספירות, וחוצה להם אור מחצב הנשמות, וחוצה לו אור מחצב המלאכים, וחוצה לו אור חשוך, מחצב הקליפות, וחוצה לו העולם עצמו, שהן הרקיעים שבאותו עולם. וכן ממש הוא בעולם השפל, כי חומר ארבעת היסודות הוא הגוף והעולם, ובתוכו הן שאר האורות, כל אחד כלול מארבע בחינות הנפש היסודית. גם נתבאר היות מדרגות אין קץ, כי כל ספירה כלולה מעשר, ועשר מעשר וכו', באופן שכל עולם יש בו מדריגות לאין קץ. וכבר נתבאר איכות הנבואה בשער החמישי, כי מחשבת הנביא מתפשטת ועולה ממדריגה למדריגה, ממטה למעלה, עד הגיעו למקום אחיזת שורש נשמתו, ואז היה מחשב להעלות אור הספירות עד אין סוף וממשיך משם אור, וחוזר ומורידו ממעלה למטה, במעלות אשר עלה, עד הגיעו למטה בנפשו השכלית, ונוטלת חלקה באור ההוא כפי שיעור אחיזת שורש נשמתו למעלה, משם ממשיכה בכח המדמה בנפש החיה שבו, ושם מצטיירין הדברים בחושים הפנימיים אשר בכח המדמה, או גם בחושים החיצוניים. והנה המשכת המחשבה ההיא ודאי שלא מאליה היתה עולה, אלא על ידי כוונות ויחודים, נמסרו בידו מאת הנביא המלמדו להתנבא, כענין בני הנביאים עם שמואל, ואליהו ואלישע ז"ל, כדי שבאותן היחודים שהיה מייחד היה ממשיך האור והשפע כפי רצונו, וזו היא תכלית הענין הנבואה.

עוד היו מלמדין אותן, והם תפלות והזכרת שמות על שומרי הפתחים של הרקיעים ושל ההיכלות שבכל עולם ועולם מסוף העולמות שהן הארבעה יסודות והאוירים שבהם עד רום עולם האצילות. ותחילה היו משתמשין לפתוח השערים שבאותה מדרגה, ואחר כך היו מייחדין היחוד והתפלה המיוחדת כפי המדרגה ההיא, וכך עולין ממדריגה למדריגה עד הגיעם לשרשם העליון ונוחים שם, ואחר כך היו עוד ממשיכין מחשבותם עד האין סוף וחוזרין וממשיכין השפע למטה כנ"ל. וענין השוערים והשמות האלו פירושן הוא, כי היו משביעים בכח שם קדוש אחד, שהוא מן הספירה שבאותה מדריגה אל המלאך המושרש ונחצב משם, והוא הממונה על שער הרקיע עצמו, שהוא החומר שבמדריגה ההיא, אשר יש לו גם כן שם ידוע לאותו שער ופותחו, ואז נכנסת מחשבת הנביא דרך שער ההוא מאור לאור, עד אור הפנימי של הספירה שבאותה מדריגה, ואז מתפלל ומייחד היחוד הצריך לשם, וכך עולה ממדריגה למדריגה...

וכבר נתבאר למעלה בשער החמישי, כי לא כל הנביאים יונקים משורש אחד, כי יש להם שרשים שאין להם קץ, והם ששים רבוא בכל עולם, וזהו שאמרו ז"ל ששים רבוא נביאים עמדו בישראל וכו', ומשה רבינו ע"ה כולל כולן ושקול ככולן. ואמנם, דרך כללות נבאר מדריגתם, כי משה רבינו ע"ה היה עולה על האצילות, ומשם רואה ממש, אלא הוא על ידי התלבשו בבריאה לבדה, וגם זה אינו אלא בדרך מעבר לבד, (כי האצילות לבדו הוא נמנע, וזהו סוד כי לא יראני האדם וחי). ושאר הנביאים היו רואין באצילות, על ידי התלבשות גמור באורות הבריאה, ואחר החורבן היה יחזקאל, והתנבא מן האצילות אחר התלבשו בבריאה והבריאה ביצירה התלבשות גמור.

ומאז ואילך אין עוד אור אצילות והבריאה נגלין כלל, ואל זה כוונו רז"ל כי אחר חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה לגמרי, ונשתייר רוח הקודש, והוא הימשך אורות היצירה עצמן לבדם, ומשם למטה, וזהו הנקרא בתלמוד עליית הפרדס, אשר היא היצירה הנקרא עולם מטטרון, וגם לזה היו שימושים ידועים, לפתוח השערים שיש מן העולם השפל להעשיה והיצירה. ולייחד היחודים והתפלות הנאותים כפי עולם היצירה בעשר ספירות שבה. וזה סוד שימוש פרקי היכלות נשתמשו בו רבי נחוניה ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי כנסת הגדולה.

ואחר כך נשתכחו גם דרכי השימושים ההם, ועוד אחרת, כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא, כנזכר בתלמוד (חגיגה כ"ה), ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעליית הפרדס.

ומאז ואילך נשתמשו בשימושי עולם העשיה לבדה, להיותו שפל מכולן, וגם כי המלאכים שבה, מיעוטן טוב ורובן רע, ולא עוד, אלא שהטוב והרע מתדבקין יחד מאד, לכן אין בו השגה כלל, כי אי אפשר להשיג טוב לבדו, ולכן מעורבת ההשגה בטוב ורע, אמת ושקר. וזהו סוד ענין קבלה מעשית, ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב, וחושב לטהר נפשו, ומטנפה בסיבת הרע ההוא, וגם אפילו שישיג הוא אמת בתערובת דשקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצויה... וקח ראיה מרבי יוסף דילארייני ורבי שלמה מולכו שנשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם, וכל זה לסיבה הנזכרת, כי אין טוב בלתי רע... (שם שער ו, ועיין שם עוד)

אחר שהזהרנו את האדם בשער שקדם, מכל דרכי ההשגה כנ"ל, אל יתיאש אדם, כי הנה בפסוק ודבורה אשה נביאה, תנא דבי אליהו, מעיד אני עלי שמים וארץ בין איש ובין אשה, בין כותי ובין ישראל, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו, רוח הקודש שורה עליו (אל"ר פרק ט'). והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו, יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמנינו זה והיו מגידים עתידות, ובהם בעלי חכמה לא נתגלו בדורות שקדמו אלינו, וכדי שלא להרפות ידי הבאים אל הקודש להתקדש, אבאר איזה ענינים ואפתח כמלא פי מחט סדקית, וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים. 

הנה הדרך המובחר שבכולם הוא, מה שכתבנו בשם תנא דבי אליהו ז"ל, והיא הדרך שנהגו בה החסידים והפרושים הקדמונים, והוא לשוב בתשובה עצומה מכל אשר קלקל, ואחר כן ישלים נפשו בקיום מצות עשה, ובכוונת תפילותיו בתכלית, ובעיסוק התורה לשמה בזריזות, עד יותש כחו, ובמיעוט תענוגים, ואכילה ושתיה, ובקימה חצות לילה או פחות מעט, ובהרחקת כל המדות המגונות, ובפרישות מכל אדם, אפילו בעניני שיחה בטילה, ואחר כך יטהר גופו בטבילה תמיד, ואחר כך יתבודד לעתים ויחשוב ביראת ה', וישים ההוי"ה לנגד עיניו תמיד, ויזהר להיות מחשבתו פנויה מכל הבלי העולם הזה, וידבק באהבתו יתברך בחשק גדול, ועל ידי כן אפשר שיזכה לרוח הקודש באחד מאלו האופנים:

האחד הוא, שימשוך על נפשו אור עליון משורש נפשו העליונה כנ"ל בשער החמישי, ותתגלה אליו, וזהו רוח הקודש גמור. 

השני הוא, שעל ידי עסקו בתורה או קיומו איזה מצוה, אשר מתבאר בדברי רז"ל כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש, אך בתנאי שיקיימנה תמיד, וברוב כוונה כהלכתה, ואז יתגלה אליו המלאך ההוא, וזהו ענין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים מגידים. אלא שאם לא תהיה המצוה כהלכתה יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר.

השלישי הוא, שעל ידי חסידות כנ"ל יתגלה אליו אליהו ז"ל, וכפי חסידותו תגדל גילויו אליו. 

הרביעי היא גדולה מכולן, והוא כי יזכה לשיגלה אליו נפש מהצדיקים הנפטרים הראשונים, אם מאותן שהן משורש נפשו, כנודע, או מזולתם, אלא מפני שעשה איזו מצוה כתיקונה כמותו, והזוכה למעלה זו ישיג לשיודיענו חכמות וסודות גנוזים שבתורה עד להפליא, וכל זה כפי מעשיו.

החמישי הוא הגרוע מכולן, כי יראה בחלומותיו עניני עתידות וחכמה, קרובות אל רוח הקודש, והנה הדרך הזאת היא הדרך הישרה, כי כיון שאין האדם משביע ולא מכריח העליונים כי אם בכח מעשיו הטובים ובקדושתו, ודאי שרוח הקודש ישרה עליו, בלי תערובת רע כלל, מה שאין כן בהיות האדם מכריח או מבקש דרכי ההשבעה בכח מעשים ותפילות ויחודים, שאם יטעה בהם כל שהוא, אפשר שיזדמנו לו דברי חיצונים מעורבים.

עוד יש דרכים אחרים על ידי מעשה, אבארם בחלק הרביעי, והם להמשיך עליו אחד מאופנים הנזכרים, אף אם לא יבואו מעצמן, וצריכין קדושה וטהרה גדולה, שלא יהיה בהם תערובת כנזכר... (שם שער ז)

צריך שיזדכך ארבעה זיכוכים:

הראשון לשוב מחטאיו, הן במצוות לא תעשה, הן במניעת מצות עשה, הן בכל דברי סופרים הן בכל מיני מדות מגונות, ולא ישוב עוד אליהם, ובפרט...

הזיכוך השני, בקיימו כל רמ"ח עשה דאורייתא ומדברי סופרים, ובפרט קביעת עתים לתורה, ותפילה בכוונה... 

הזיכוך השלישי והרביעי הם, בעת שיכין עצמו להתקדש ברוח הקודש, האחד הוא בטהרת הגוף בטבילה ובגדים נקיים, השני הוא בעת שיכין עצמו לקבל רוח הקודש, אחר אשר הוטבע בו כל מדות טובות בקנין... ויתבודד במחשבה כאילו נחה עליו הרוח, עד שיעור מה, ואם לא ירגיש מאומה נראה כי עדיין איננו ראוי ומוכן, ולכן יתחזק עוד מאז ואילך בעבודה ובקדושה, ויחזור אחר ימים להתבודד על דבר דרך הנזכר, עד אשר יזכה ותנוח עליו הרוח, וכאשר תחול עליו, צריך שיבחון אולי עדיין איננו זך ונקי, והרוח הזה הוא סטרא אחרא, או על הפחות תערובות רע בטוב, ומעשה בן עזאי ובן זומא בעלותם לפרדס יוכיח, וזה יבחן על ידי מה שנגלה אליו, אם כל דבריו אמת, או שקר ואמת מעורבין... ודע כי בתחלה תחול עליו הרוח במקרה, לעתים רחוקות, וגם שיהיו דברים נקלים, ולא דברים עמוקים, וגם שדבריו יהיו מעטים, וכל אשר ילך יתחזק כוחו בכל הפרטים הנזכרים. (שם שער ח, וראה שם עוד)

אלשיך:

והנה מה שבחר ה' במצרים למקום הגלות, ונקרא כור הברזל ועוד, וכן נשים לב אם היו כל ס' הרבוא ראוים להשיג נבואת פנים אל פנים במתן תורה, והרי כמה הכנות צריך לנבואה ומה גם בהקיץ, אך הנכון אצלי, כי אין צורך בהכנות לנבואה, כי אם מצד זוהמת נחש הדבקה בו, וישראל בהר סיני שפסקה זוהמתם נמצאו כולם מוכנים לנבואה, והנה ראה הוא יתברך כי להתיך הזוהמא צריך אלף דור, כבבראשית רבה פרשה פ"א, אך ראה שמרוע הבחירה לא נתמעטה הזוהמא על כן עקר התתקע"ד דורות ושתלם בכל דור, ונשארו כ"ו דור, שבהם הוצרך להעשות הצירוף, ואפילו רק בו' דורות מאברהם עד מתן תורה, ולכן ניסה את אברהם י' פעמים, להתיך חלק רב מהזוהמא... וגם בדור ג' לא היה כח לכבש זוהמתם עם כי קטנה היתה, כפי שהיה הכח באבות, על כן הניחם כזהב בכור, המפריש הסיגים מהזהב לצד אחר, כי מצרים היא תוקף החיצוניות המזוהמת, ערות הארץ, לעומת ארץ ישראל עשה אלקים, והיא משכה את הזוהמא כשגברה בהם, והם המתים בחושך מצרים, וכשגברה קדושתם יצאו ממנה... ובסיני פסקה זוהמתם... (שמות א א)

של נעליך - שהנבואה רק במקום קדושה, והראה לו שישראל כסנה שיש לו שורש עד המים... (שם ג ה)

ויצא משה וידבר - להורות שנבואת הזקנים באה בהשגחה ולא בטבע, שלא התכוננו לה, ורצה להראות באהל מועד שנבואתם נאצלת מנבואת משה. ולא יספו - לא פסקו מנבואה, אבל גם לא הוסיפו להתנבא בהקיץ כמו כאן. מתנבאים במחנה - ואינה נבואה אמיתית, אחר שאינה דרך צנור משה המשפיע, ולא באהל מועד. (במדבר יא כד והלאה)

משה אהרן ומרים - קרא למשה אתם, כדי שבאמצעותו תחול עליהם הנבואה בהקיץ, ולכן דבר אל שלשתם במאמר אחד, ולכן גם קראם אל אהל מועד, ובא אל משה בעמוד ענן, וקרא לו והם שמעו אותו, ובזה שקראם פתאום והיו טמאים, ומשה לא היה טמא, הבינו כבר מדוע פירש מאשתו. (שם יב ה, וראה עוד משה-נבואה)

והנער שמואל - רוצה לומר, אמת שלא היה ראוי שתבא הנבואה על עלי רבו לשמואל, אך החזון היה יקר, ואין אחר לשלח, ואין ראוי לשלח פעמים על ידי אלקנה. (ש"א ג א)

...וכן בנבואה, ברצות ה' דרכי איש ילך רוחניות רוח פיו אל נשמת האדם וידבק בה, וכביכול מתקשר פיו יתברך אל פה האדם באמצעות רוחניות הבל פיו יתברך, וזו נבואת משה רבינו ע"ה, שנאמר פה אל פה אדבר בו. מדרגה ב' נקראת נשיקת הדבור אל פה האדם, שאחרי צאת הדבור ממנו תתיחס אל הנפש, ולא בעודנו יוצא מפיו, ונראה שקרא זאת פנים אל פנים, וכן אמרו חז"ל במתן תורה, כל אחד ואחד מישראל הדבור נשקו על פיו וכו'. מדרגה ג' אין הבל פיו יתברך עצמו מתדבק בנפש הנביא, אלא הדבור ממשיך מורם ממנו התפשטות בלתי דקה כמוהו, וזו דוברת בו. מדרגה ד' שיקבל מלאך הדבור וידבר עם הנביא, ולעתיד לבא ידבר עם כל ישראל פה אל פה, וזה שאמר "ישקני מנשיקות פיהו". (שיר השירים א ב)

רמ"ע מפאנו:

...אף כאן ב' מיעוטין שכן אמרה מרים "הרק אך במשה דבר ה'", שאין הדבור שורה על שאר הנביאים אלא על ידי צנור הנבואה המושרש במשה... ועם זה רבה הכתוב מה שחזר ופירש להדיא שקודם לכן הלא גם בנו דבר במצרים, כד"א "הנביאה אחות אהרן", שעדיין לא נולד משה... על זה סמכה מרים ואהרן לא מיחה, עד שנגלה עליהם הקב"ה והודיעם שלא היתה בעולם נבואה מושלמת עד שבא משה, דכתיב "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו') אפילו לאבות העולם ואחריו כתיב "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך", עשאו דוגמא לדורות לכל הנביאים כלם שלא יתנבאו אלא ממה שנמסר בסיני. (מאמר אם כל חי חלק ב סימן ד, וראה עוד משה-נבואה)

מהר"ל:

...אבל במה שהתורה היא דבר אלקים חיים ביד הנביא, לכך הדברים שבתורה כפי השגת הנביא, והדברים האלו הם נבדלים מן האדם הגשמי, ואינם עמו במציאות, וכמו שנבדלים בעצמם ואינם עמו, כך ידיעתם רחוקה מאד מן האדם, ונבדלת ממנו, ולא יכנס בגדר השגת הנביא דבר שהוא נבדל מן האדם, כי הפרש יש בין החכמה ובין הנבואה, כי החכם ישיג מצד שכלו, ומכיון שהוא ישיג מצד שכלו, יוכל להשיג הדברים הנעלמים והנסתרים ביותר, אבל הנביא יקרא חוזה או רואה, ששייך רואה במה שהוא רואה הדבר מבחוץ, לכך צריך נביא התדבקות בדבר לאשר נבואתו בו, והוא מתדבק בדברים ההם וידעם מפני נבואתו, ולפיכך אמרו חכמים חכם עדיף מנביא, וביאור זה, כי הנבואה דומה בדבר לחוש עין שירגיש המוחש מבחוץ. ואף כי אין הנבואה על ידי השגת החוש הגשמי, מכל מקום כמו שהחוש דבק במוחש, כך יש התדבקות כח הנבואה של הנביא שהוא כח המדמה, או מה שהוא הכח המקבל הנבואה, שהוא מתדבק בדבר שהוא מתנבא עליו, ומפני זה יותר עדיף החכם אשר הוא משיג ויודע הדברים הנעלמים ומוציא אותם משכלו מעצמו. ומפני זה ההבדל יקרא הנביא חוזה או רואה, מה שאין כן בחכם, ולפיכך אי אפשר שיבא כלל ענין עולם הבא והשארת נפש בנבואה, שכיון שלא שייך בזה רואה או חוזה, כי דבר זה נבדל מן האדם, ולפי שהוא נבדל לגמרי מן האדם לא תפול הנבואה בו, שכבר אמרנו כי הנבואה צריך להתדבקות מבחוץ במה שהוא מתנבא עליו, לכך עולם הבא והשארת הנפש יתבאר יותר בחכמה, שהחכם משיג הדברים הנעלמים יותר ממה שיתבאר בנבואה.

...כי מי שידע החילוק אשר יש בין החכם ובין הנביא, ידע כי אי אפשר דבר זה, כי הנביאים היו מתדבקים בדבר שהם מתנבאים עליו, ולפיכך אמרו חכמים, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל עולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך. ביארו ענין זה, כי מאחר שצריך לנבואה ראיה, והיא התדבקות מבחוץ במה שידע מן הנבואה, לא היו יכולים להתנבאות רק לימות המשיח, במה שענין המשיח הוא ענין עולם הזה, ואינו נבדל מן האדם לגמרי, שהרי הוא בו בעולם הזה, אבל עולם הבא, שנבדל מן העולם הזה, אין בו נבואה, כי עין לא ראתה אותו, ואין הנביא מתנבא רק בראיה... (גבורות ה' הקדמה א)

...אבל העיקר הוא, כי חלוק יש בין ההבטחה ובין הנבואה, כי הבטחה הוא מה שמבטיח הצדיק בשביל צדקתו, או בשביל שאהוב לפני ה', דבר זה נקרא הבטחה לצדיקים, ואין הנביא נבחן בדבר זה, כי בטל דבר בטלה האהבה, וזה פירוש שאמרו אין הבטחה לצדיקים, ואין הנביא נבחן בדבר שהוא הבטחה, רק בדבר שהוא נבואה. וזה כי הנבואה היא מצד עצמה, דבר זה יהיה כך או לא יהיה כך, ואין תולה בשום הבטחה, ולפיכך היעוד של רע גם כן אין בחינה בזה כלל, שיובחן הנביא, כי אין רע יורד לעולם מצד עצמו, שמאתו יתברך יבא טוב, ולפיכך אפשר להשתנות כאשר הוא חוזר בתשובה, שהרי הרע לא יבא רק על ידי מקבל. וזהו שאמר ירמיה הנביא, "אשר ידבר לשלום", כלומר אותו יש לו בחינה אם הוא נביא אמת, מפני שהטוב יש לו ענין בפני עצמו, שהוא תולה בעצמו, ושייך בזה הכזבת הנביא, אבל אשר הוא מתנבא לרע, אותה הנבואה היא בודאי מצד המקבלים, ולפיכך אפשר להשתנות על ידי תשובה... (שם פרק ז)

...האמונה השלישית, שידבר השי"ת את האדם ויתן לו תורה, וזהו אמונת תורה מן השמים, ולכך כאשר בא משה לגאול אותם, וראה ה' ענים ולא עזב אותם, נאמר "ויאמינו כי פקד ה' את עמו", וזהו אמונת ההשגחה... ובמתן תורה כתיב, "וגם בך יאמינו לעולם", הרי אמונה שלישית... (שם פרק מז)

...ואמר שההרים עומדים על הרוח, הוא מדרגת רוח הקדש, ובמדרגה זאת יותר יש דביקות אל השי"ת ומעתה שאמר אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעים שבח התורה, כל כך, שאילו ידעו שבח התורה והמצוות היו יותר רודפים אחר התורה והמצות, שהרי העמודים עומדים על המים, והמים על ההרים. ואמר והרוח על סערה, הוא הנבואה לגמרי, כי הרוח מדרגה למטה מן מדרגת הנבואה, ונקרא מדרגת רוח הקודש רוח בלבד, מפני שאין בה רוח הקודש כל כך בחזקה, אבל הנבואה היתה באה בכח על הנביא, ולפיכך נאמר "היתה עלי יד ה'", "ויד ה' היתה אל אליהו", לכך לא היה יכול הנביא לעמוד כאשר היתה באה עליו הנבואה. ואמר רוח סערה תלויה בזרוע של הקב"ה, כי מפני שהנבואה באה בכח, כדכתיב "ויד ה'", ולפיכך אמר ורוח סערה, אשר זה מורה על כח הנבואה, אמר שהיא תלויה בזרוע, דהיינו שיש לנביא דביקות בעצם כחו של הקב"ה, שהוא נקרא זרוע, כדכתיב ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה... (באר הגולה באר ו ד"ה בפרק ב' דחגיגה)

ובמקום זה נוסיף ביאור, ונאמר כי אלו האנשים בשאלה זאת חשבו כי אל הנבואה הקרוב ורחוק הוא בשוה, ויפול בגדר הנבואה על דבר שהוא קרוב לאדם, ואין הדבר כך, כי אף אם השכל משיג הדבר אשר הוא נעלם מאד, אבל בכח הנבואה לא יפול, ולפיכך כאשר היה רוח הקודש שורה על הנביאים, היה להודיע הדברים אשר הם אתו במציאות, אבל דברים אשר אינם אתו במציאות, והם עולם אחר, לא שלטה הנבואה בזה, ואף אם השכל משיג דברים הנעלמים, על זה אמרו חכם עדיף מנביא, ולא יפול בכח הנבואה... (תפארת ישראל פרק נז)

מן הדברים הידועים כי הפרש יש בין דבור הנבואה ובין דבור שהוא לשאר בני אדם, כי דבור הנבואה אין ספק שאינו במפורש כמו שהוא דבר שהוא אל בני אדם, ולפיכך צריך כל דבור ודבור שהיה על ידי הנבואה בין תורה בין נביאים ובין כתובים תרגום, לפרש דבור הנבואה עד שהוא מבואר לבני אדם... (שם פרק סה, וראה עוד ערך תרגום)

...ולפיכך כאשר השי"ת נראה לנביאים, מפני כי הנביא לא ראה באספקלריא המאירה, רוצה לומר שאין כל נבואתן במדריגת משה רבינו ע"ה, שהיתה נבואתו נבדלת לגמרי, ולמשה ע"ה אמר "כי לא יראני האדם וחי", אבל שאר הנביאים לא היתה להם מדרגה זאת, והיתה נבואתם בלתי נבדלת, ולכך נאמר ועל הכסא דמות כמראה אדם, כי כך מתיחס השי"ת מצד עולם הגשמי... כי יתבונן האדם בציור גופו יכול האדם לעמוד לדעת את השי"ת, והיינו דאמרי בגמרא בפרק החולץ, מנשה אמר לישעיה, משה רבך אמר "כי לא יראני האדם וחי", ואתה אמרת "וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא", ומתרץ שם, לא קשיא, משה רבינו ראה באספקלריא המאירה, רוצה לומר כי משה מפני שהיתה נבואתו נבדלת לגמרי, וזה נקרא שראה באספקלריא המאירה, לכך אמר כי לא יראני האדם, כי אין לו תמונה גשמית, ולראותו כפי מה שהוא השי"ת אי אפשר לראות השי"ת שהוא נבדל מהכל, אבל ישעיה שאין מעלתו כל כך, והיה רואה השי"ת בכח גשמי, וזה נקרא אספקלריא שאינה מאירה, והוא ראה השי"ת דרך עולם הגשמי, שהוא נחשב מלבוש, אשר המלבוש מתדמה בו הלובש, ושהוא ההפרש אשר יש בין משה ובין שאר נביאים, משה כתיב בו פה אל פה וגו', אבל שאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה, היו רואים השי"ת דרך מלבוש הזה הגשמי, ולכך ו"על הכסא דמות כמראה אדם"... (דרך חיים פרק ד יד)

...אבל ישעיהו הנביא שלא בא לדבר דברי תורה רק דברי נבואה, אמר "כי פי ה' דבר", וזהו ההפרש שיש בין התורה שנקראת שהיא אל המדבר, ובין הנביא, שמדבר בנבואה, שהנבואה מן הקב"ה, וזה שאמרו חז"ל (בבא בתרא י"ב) חכם עדיף מנביא, מפני כי החכם שמדבר דברי תורה או דברי חכמה, התורה או החכמה היא שלו, ולא כן הנביא, לפי שהנביא מדבר מצד רוח הקודש, ופי ה' דבר, ולא נקרא שהוא שלו, ולכך עדיף חכם מנביא... (דרשה לשבת תשובה)

...אבל הנבואה שהיא למעלה מן החכמה היא גוזרת דין על החוטא, כי הנבואה היא במדת הדין, ודין החוטא הוא המיתה, וזה משפט החוטא בודאי, שהשי"ת גוזר עליו המיתה, ולפיכך החכמה אמרה "חטאים תרדף רעה", כי אין החכמה משפט החוטא, רק כי הרע שהוא בעולם ירדף את החוטא, אבל הנבואה שהיא מצד הדין אמרה "נפש החוטאת היא תמות"... (נתיב התשובה פרק א)

אמר רבי לוי, אומות העולם נבואתן סתומה ואינם יודעים אם ליהרג אם להרג, כי כך הוא נבואתן של אומות העולם להיות עתידין ליום הזה, אם ליהרג או להרוג, אבל ישראל נבואתן מפורסמים להיות היהודים עתודים ליום הזה וגו'. המדרש בא לומר, כי לא כתב בפירוש כי כתיבה זאת היתה על דבר ניבא ולא ידע מאי ניבא, כי נבואת האומות סתומה, שלא יצא לפעל הנגלה, וטעם זה כמו שהאומות עצמם אין להם התורה שהוא השכל הברור. (אור חדש ד"ה פתשגן הכתב)

...פירוש כי ישעיה שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, ולא היה לו לומר על ישראל דבר זה, ואף כי הנביאים היו מדברים דברים קשים על ישראל, לא היו אומרים אל השי"ת כך, ודבר זה שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, דברים אלו דבר אל הקב"ה ונענש, ואין כל החטאים שבעולם שגורם לאדם גזר דין כמו הדבור, כי הדבור הוא קשה וגורם גזירות קשות... (חדושי אגדות יבמות מט ב)

משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, נקרא כאשר היתה הנבואה לא בדמיון, וכדכתיב (במדבר י"ב) ומראה ולא בחידות, וכאשר הנביא היה כן, אי אפשר היה לראות השי"ת שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ולכך אי אפשר לראות אותו פנים אל פנים, אבל כאשר יראה בדמיון דבר זה, אין חיבור לשכינה, לומר שהשי"ת נבדל מכל הנמצאים, ולפיכך באספקלריא שאינה מאירה אפשר לראות השי"ת, כי האספקלריא המאירה רואה הדבר כאשר הוא באמיתתו, אבל שאינה מאירה אין רואה הדבר באמיתתו כאשר הוא. ומה שאמר "ותמונת ה' יביט",יש לפרש כי זהו באספקלריא שאינה מאירה. עוד יש לפרש כי מה שאמר הכתוב ותמונת ה' יביט, הוא מראה אחוריים, כדכתיב (שמות ל"ג) וראית את אחורי... (שם)

שחשדוהו מזונה וכו', פירש כי הרשעים היו חושדים הנביא שאינו מתנבא האמת, כי נבואה שלו ממקום שלא יתן האמת, וחשדו את ירמיה הנביא שיש לו דביקות בכח חיצוני, שנקרא זונה, ונבואתו אינה אמת, וכמו שיקראו רז"ל (יבמות ס"ד) התורה אשה לבן אדם, כן הנבואה היא אשה לאדם, שכל דבר אשר מתדבק אליו הן התורה והן הנבואה נקרא לאדם אשה, ויתר מזה אפילו האמונות יקרא אשה לאדם...

ויש עוד בזה דבר מופלג, ודע כי גם על משה רבינו אמר (מועד קטן י"ח) שחשדו אותו מאשת איש, ועל זה יש לתמוה, למה דוקא אלו שני נביאים, דהיינו משה רבינו ע"ה וירמיה היו חושדים זה באשת איש וזה בזונה. ודע כי נבואת ירמיה היא דומה לנבואת משה רבינו ע"ה בענין מה, כמו שאמרו ז"ל במדרש, כי עליו אמר הכתוב נביא כמוני יקים לך וגו', ואמרו מה משה ע"ה היה נביא לכל ישראל, וכן ירמיה היה נביא ליהודה וישראל, וזהו מה שאמרו כי חשדו את משה רבינו ע"ה מאשת איש, כי אמרו כי כלל ישראל הם מיוחדים להקב"ה והוא נקרא בעל ישראל, דהיינו אל הכלל. ואין מיוחד להיות נביא אל כלל ישראל, רק השי"ת הוא אל כלל ישראל... ודבר זה הוא אשת איש גמור, כאשר נביא אחד אומר שהוא נביא אל כלל ישראל, שלוקח אשתו, וכן ירמיה היה נביא לכל ישראל, אמרו שזה הוא אשת איש, כי כלל ישראל מיוחדים אל הקב"ה ולא לשום אדם. ופליגי למאן דאמר שחשדוהו מזונה מפני שסבר כי בזמן ההוא לא היה חבור השי"ת אל ישראל כמו אשה לבעלה, כי בודאי השי"ת נחשב איש לישראל, וזה כאשר השי"ת הוא עם ישראל, ובאותו זמן היו ישראל כאלמנה... ולפיכך נחשב זה כאשר היה ירמיה הנביא לכלל ישראל מה שלא תמצא בשאר הנביאים, כמו מי שבא על הזונה. ולאידך מאן דאמר כי לא היה פירוד לגמרי שיהיו מסולקים מן השי"ת, לכך אמר שחשדוהו מאשת איש. והכל תבין ממדריגת משה ע"ה וממדריגת ירמיה שהם בפרט היו נביאים לכל ישראל... (שם בבא קמא טז ב)

הטל עליהם צרכי צבור, פרשו בתוספות, דאם יהיו טרודים בצרכי הצבור לא תשרה שכינה עליהם, שאין שכינה שורה מתוך עצבות. ונכון הוא, ואין צריך לומר שאין שכינה שורה מתוך עצבות, רק מפני הטורח שיש לו, הוא פונה אל ענין הצבור, מחמת טרדה, אין השכינה שורה עליו. כי לכך עיקר הנבואה היא בחלום בשעת השינה, בשעה שאין הנפש פונה לעסקים של עולם, וזהו שהוא עוסק בצרכי צבור, אינו פנוי כלל אף בלילה... (שם סנהדרין יז א)

...והמראות נראים לנביא כאשר ראוי באותו זמן במציאות, וכאשר בקש רחמים שלא יהיה נזכר העגל חטא עצמי לישראל, נהפך לו המראה לכרוב, שכולל כל הד' חיות, וכדי שלא יהיה נמצא חטא ישראל. (גור אריה שמות כה יח)

זאת החיה - שאחז כל אחד ואחד והראה לו, שצריך שיהיה בקי בהן ובשמותיהן, ומה שאמר בהקומץ רבה שנתקשה משה בג' דברים, עד שהראה לו הקב"ה באצבע, הוא דבר נפלא לחכמים, כי דברים אלו רחוקים מהנבואה, כי יוצאים מכלל מציאות העולם הזה, המנורה, מפני מדרגתה העמוקה, שהיא למעלה מהמציאות, שהיא מקשה מעולם האחדות, וכן שרצים שרחוקים ממציאות העולם, כי האדם עיקר המציאות, והבהמות קרובים למציאות, אבל שרצים רחוקים מאד, וכן התחדשות הירח רחוק מהמציאות, שהוא חדוש אחר ההעדר ונולד... כלל הדבר, המציאות שהוא נמצא, כך נמצא בהשגת הנביא, והרחוק מהמציאות רחוק מהשגת הנביא, וצריך להראות באצבע, ולא תוכל להבין דבר זה, אלא אם תדע מה הם הדברים שהם המציאות, ואחר כך תבין הדברים שרחוקים מהמציאות. (ויקרא יא ב)

זה הדבר - וכל הנביאים התנבאו בכה, שהיא באספקלריא שאינה מאירה, שהנבואות ב', מה שהתנבאו על מעשה ה' והנהגתו, ומה שהתנבא משה עוד על המציאות והתורה, שהוא סדר מציאות כללי בלתי משתנה, ולכן התנבא משה באספקלריא המאירה, כי הענינים הכוללים מופשטים מחומר ומושכלים ביותר, ומדרגת הנביאים למטה ממנה, מה שיתחדש בעולם, ולא בענינים הכוללים. משה רבינו ע"ה נתן תורה כוללת נצחית, הויה כוללת, לכך התנבא בזה, ובמקום שהתנבא על מעשה ה' והנהגתו אמר כה, כמו "עברו ושובו משער לשער" וכדומה, שאינו מהנמצאות הנצחיות... (במדבר ל ב)

...ואמנם בספרי דרשו "כמוני", כמו שאני מדבר ואיני מתיירא, וכן הוא אומר "רק אל יוסף פרעה התל", כך כל הנביאים לא יהיו מתייראים, שכן אמר יהושע "לא תוכלו לעבד את ה'", וכן אלישע אמר "מה לי ולך לך אצל נביאי אמך" וגו'... וזה המדרש יש בו ענין נפלא, אפרשהו לך למען תבין, כי הכתוב אמר כי נביא אקים, לא כמו האומות שהם דורשים אל המעוננים ואל קוסמים, שכל המעשים האלו הם מעשים מן הרוחות ומטומאה ואינם מן האלקים, אבל הנביא יהיה דברו מן האלקים. וזה נראה כי ענין אלקי עמו, וכאשר לא יירא הנביא ענין זה הוא מפני כי דבר רוח אלקים עליו, שהם דברי קדוש, וכמו דברי קדוש שהוא נורא על כל בשר ודם, לא היה הנביא מתיירא מבשר ודם... ומפני שמשה היה מגנה ענין האומות, אמר נביא אקים לך וגו', דאף על גב דמדריגות הנביאים האחרונים לא היו כמו משה, אל תאמר כלל מפני זה שלא יהיו דברי אלקים חיים בקרבו, אלא הוא כמוני בענין זה שדברי אלקים חיים בקרבו, ולכך אינו ירא כמוני... (דברים יח יד)

של"ה:

...כמו שיראה האדם בשכלו כמה דברים שראם עתה כמה שנים, או אפילו דברים שלא ראם מעולם ימציאם בדעתו שהוא רואה ענין כך עד שתהיה ראות השכל דקה שיראה מענינים הדקים שאין העין יכולה להביט. ויגדל על זה ראות הנביאים, שהנביא בשכל ישיג הרוחניים, ולפי רוחב השכל כך רוחב ההשגה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה, כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם... ועם כל זה, לפי שהוא דבר נגבל, תהיה השגתו נגבלת, כפי שיעור הנביא תהיה מדריגתו בנבואות. וכן מן הענין הזה נעלה להשכלת המלאכים אלו ואלו, ומשם כמה וכמה מעלות נשיג לדעת מציאות הראות והפעולות הגשמיות ברוחניות, וכמו שיאמר הנביא "ראיתי והנה מנורת זהב", וכן לפנים בישראל יקרא לנביא רואה, לא יהיה הענין ראיה אברים, ולא יהיה גם כן לשון ראיה על דרך משל, אלא שממש הוא ראיה, כן הענין למעלה ראיה כמלאכי כח ההשגה היא שבה משיגים הענינים וכו', על דרך זה היה הראות בעליונים ובעליונים מן העליונים עד גבוה מעל גבוה שומר... (בית נאמן)

...ומי שהשלים דמותו על הדרך שכתבתי, הנה זה יעלה למעלת הנבואה, ויפשיט הצורה החומרית וילבש הצורה הרוחנית אשר תיקן והשלים ואז יתנבא, והצורה ההיא היא צורת אדם אשר תקנו והשלימו בסוד "וביד הנביאים אדמה", אדם ה', סוד אדם היושב על הכסא, סוד ה"א אחרונה... והוא סוד מה שאמר כי הנביאים מתקנים ומשלימין לבנין האדם הגדול, ומעמידים סוד הדמות על מכונו, והיא סוד שמדמים הצורה שלהם ליוצרה בשלימות מעשיהם, ולזה יזכו למעלות הנבואה הנשפעת מהצורה ההיא אשר השלימו, ולזה ישיגוה כדמות צורתה, שהיא צורת אדם, להודיע שזו לעומת זה מתוקנת ושלמה, ולפי שדמוי הצורה ליוצרה דבר גדול וגבורה רבה, להגביר השכל על החומר, מי ומי אשר יוכל על זה, לזה אמר גדול כחן... וכבר התבאר בזה הספר, כי האדם הקטן נתקן בתקון האדם הגדול, כדי ליחד את השם הגדול בכבודו, והחפץ היה בבריאה, שהיה זה הכח ביד אדם פקידו לתקן הכבוד במעשיו המתוקנים, ולזה נכלל בו כל מה שנכלל בכבוד העליון. והנה העליון למעלה והתחתון למטה, זה לעומת זה מפארים ומתקנים את הכבוד, וזהו סוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולהיות האדם התחתון כלול מכל מה שבאדם העליון, כי בו הכל נקרא בשם כל, כי הנה צדיק חי העולמים מתקן ומעמיד עולמו למעלה נקרא כל להיות הכל בו, גם צדיק שלמטה, בהיותו מתקן ומעמיד העולם ההוא בסוד וצדיק יסוד עולם, נקרא כל בשמו, כי הואיל ועוסק בבנין העולם העליון למטה כדמות הצדיק שלמעלה, ראוי גם כן שיקרא בשמי, וזהו סוד כל הנקרא בשמי... (בעשרה מאמרות הקדמה)

ארך אפים, זו המדה מורה על עיקר סוד הנבואה, הוא לפי קירוב האדם להשי"ת, כי אין הבדל, רק העונות, וכפי עונות כך הם מסכים, ומכל מקום אין אדם צדיק בארץ וגו', ואם כן אף כשיש מסך כל דהוא ראוי להיות חוצץ רק מדת ארך אפים גורם להיות המסך כמונח בקרן זויות, לא זכר עתה כי הוא יתברך מאריך אף לרשעים, קל וחומר לצדיקים. (שער האותיות, על י"ג העקרים)

ואמר "מאירת עינים", רומז למה שכתב גדול כוחן של נביאים, שמדמין צורה ליוצרה, הענין הוא על דרך הפסוק יראה כל זכורך, ודרשו רז"ל ריש חגיגה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה הוא בשתי עיניו וכו', וענין הראיה הוא כמו באספקלריא, שהוא מראה של נחושת צלול וזך, שרואה אדם את צורתו במראה אם המראה אינה חשוכה מצד השני, דהיינו אספקלריא שאינה מאירה מצד השני, ואם לא כן אז אין מצויירת צורה הרואה במראה, כי הצורה אינה מתפשטת שם, רק מתפשט מעבר לעבר, והנה כל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה, על כן, כביכול, כשראו בכבוד השכינה בחינת יראה יראה, כדרך שבא לראות, אז היתה צורתו כדאיתא שם, כשהשלימו שיעור קומתם בקיום תרי"ג מצות ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ועל זה ראו נביאים השכינה כדמות אדם, והיא צורת עצמם, כי הם אדם העשוי בצלם ודמות אדם שהיא על הכסא כביכול, כמבואר בהקדמת תולדות האדם, ובאמת היא השכינה כאשר הוא ענין המראה שנראית שם צורת האדם ובאמת הוא עצם המראה, וזהו ענין מדמין צורה ליוצרה, וקל להבין. וזהו סוד שאמרו רז"ל אין צייר כאלקינו, הקב"ה צר צורה בגו צורה, אבל משה רבינו ע"ה, שהסתכל באספקלריא המאירה, ושם אין תפיסה בצורתו, ועל כן כתיב ותמונת ה' יביט, ולא תמונתו. ובזה יהיה מתורץ, הפסוק אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, משמע שלא היה הפסק, וכתיב "אנכי עומד בין ה' וביניכם", ויש על זה כמה ענינים, אמנם גם כן מתורץ על פי מה שכתבתי כי משה רבינו ע"ה לא היה הפסק, כי היה אספקלריא המאירה ומתפשט הכל מעבר לעבר, אבל שאר נביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה היא בחינת יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות... (מסכת שבועות וראה עוד משה-נבואה)

ועתה ראה גם ראה, איך נענש שאול מדה כנגד מדה, הוא לא רצה לתקן המדה הזאת שממנה נמשך רוח הקדש, רוח אלקים טובה, לכך ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה', ולכן אותו רוח רעה לא היה סר מעל שאול, אלא על ידי דוד שהיה מנגן בסוד המתקת הדין בשיר, והוא הוא אשר היה המתקן בעצם, וזהו ורוח לשאול וסרה מעליו רוח הרעה, וכן הוא אומר ויהי ממחרת ותצלח רוח אלקים רעה על שאול ויתנבא בתוך הבית ויטל שאול וגו', כי היתה הנבואה שלא כהוגן, לרעה ולא לטובה, ומשם והלאה היה שאול עוין את דוד, והיה נותן עיניו בו להרגו. ובזה יצא לנו טעם נכון, למה לא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים, על כי הוא פגם מקום הנבואה, כאמרו. והנה אחר שבא דוד בשירותיו וזמירותיו תקן המדה ההיא בעצם, ונראה לומר שלכך הפך הסדר ואמר "וחסידיך ירננו", ולויך מבעי ליה, אלא אמר דוד, מארי דעלמא, הא דסדרית סדרא הכי, שהחסידים ירננו, כי על ידי חסידותם ורינתם הם שני מיני מתוק, ויתמתק כל הצריך להימתק, ומשם והלאה נפתח מקור הנבואה, שהרי כל הנביאים נתנבאו בימות המלכים שבאו אחרי דוד, ובזה תטעום נופת צופים מאמר הסבא בפרשת משפטים... (עניני פורים ומגלה)

...הקדמה ד', אלו רשימה חקיקה חציבה עשיה, הם ד' מדריגות דישראל במעלת השגה, ומשה רבינו על גביהם, והן חלוקים שתים שהן ד', וד' זמנים, א' בית המקדש ראשון בנוי, ב' חרב, ג' בית המקדש שני בנוי, ד' חרב, ולעומתם א' נבואה, ב' סוף נבואה, ג' רוח הקודש, ד' סוף רוח הקודש. ב' הראשונות נעלמות, השניות בערכם נגלות, א' כל זמן בית ראשון נבואה, ניצוצי רשימו מהתפשטות משה רבינו ע"ה, בזמן גלות בבל אז נכנס לסוף רשימו, סוף הנבואה דניאל... ב' זמן פרס ומדי, מרדכי התחלת הגאולה סוד חקיקי הוא רוח הקודש, ושרשו כי כולל רוח הקודש כמו שמשה רבינו כולל הנבואה, וזהו מרומז ברבתי דאסתר: ומרדכי למטה לעומת משה רבינו ע"ה למעלה, וכן כתוב קיימו למעלה, מה שקבלו למטה, ומנלן שמרדכי עצם רוח הקודש, דאמרו רז"ל אסתר ברוח הקודש נאמרה, ג' אחר כך שמעון הצדיק התחלת בית שני, וקיומו בימי יון רוח הקודש סוד החציבה, והוא היה משיירי אנשי כנסת הגדולה, נחתם תורה שבכתב, והיה הולך ומתמעט רוח הקודש עד החורבן, ד' אחר כך בגלות אדום הופיע בת קול, סוד גילה בסוד עשייתה עד חתימת התלמוד, ואז אין לנו אלא התורה הזאת... (תורה שבכתב קרח, ד"ה נעשה אדם)

רמח"ל:

והנה בהיות האדם ישן, כחותיו נחות והרגשותיו שוקטות, והשכלתו גם כן נחה ושוקטת, ורק הדמיון לבדו יפעל וילך, וידמה ויציר ענינים, כפי מה שיזדמנו לו, משארית מה שנצטייר בו בעת היקיצה, ומה שיגיע אליו מן האדים והעשנים העולם אל המוח, אם מן הלחות הטבעיות, ואם מן המאכלים, וזה ענין החלומות אשר לכל בני האדם.

ואמנם חקק הבורא ית"ש עוד שהנפש העליונה שזכרנו, תנתק קצת באותו הזמן מקישוריה הגופניים, וחלקים ממנה, דהיינו הרוח יהיו מתעלים ומתנתקים מן הגוף, ורק חלק אחד, שהוא הנפש, יהיה נשאר עם הנפש התחתונה, והנה החלקים המנותקים ישוטטו במה שהונח להם, ויהיה להם עסק וענין עם הרוחניים, עם הפקידים פקידי הטבע, או עם מלאכים מלאכי קבלה, או עם השדים כפי מה שיזדמן לה לפי סבה מהסבות. ולפעמים תמשוך הענין מה שהשיגה, בהשתלשלות עד הנפש התחתונה, ויתעורר מזה הדמיון, ויצייר ציורים כפי דרכיו, וכבר אפשר שהענין שהשיגה יהיה אמיתי או כוזב, כפי האמצעי שעל ידו השיגתהו, וזה הענין עצמו ימשך עד הדמיון, ויצטייר בדרכיו לפעמים בבלבול גדול ובתערובות רב, מן הציורים הנפסדים הנמשכים מן האדים, ולפעמים ביותר בירור.

וכבר תגיע לאדם הודעה וגילוי אוזן, על ידי אמצעי הזה, ממה שעתיד לבא עליו, ויקרה זה, בגזרתו ית"ש, שיודע הדבר לנשמה על ידי אחד המשרתים, מאיזה מין שיהיה, וימשך הדבר עד הנפש, ויצטייר בדמיון, בסיתום או בבירור, כפי מה שתגזור החכמה העליונה, ועל דבר זה נאמר בחלום חזיון לילה וגו', אז יגלה אוזן אנשים (איוב ל"ג). נמצא כלל החלומות, ציורי הדמיון, מצד עצמו, או מצד מה שתעוררהו הנשמה, לפי מה שתשיג. ואולם אין הפועל בכל אלה, אלא אחד מן הכחות הרוחניים, שמודיע לנשמה, והנשמה ממשכת עד הדמיון, כמו שכתבנו, ואם הכח ההוא ממשרתי הקדש, יהיה הדבר אמת, ואם מכחות ההפך, יהיה הדבר כוזב, והוא מה שאמרו ז"ל, כאן על ידי מלאך, כאן על ידי שד (ברכות נ"ה), ובכל יש תערובות של הציורים הנפסדים של הדמיון עצמו, והוא מה שאמרו חז"ל, אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים (שם). אך עוד חלומות אחרים נמצאים, והם חלומות הנבואה, ונבאר ענינם בפני עצמם, בסעייעתא דשמיא. (דרך ה' חלק ג פרק א, ו)

...והנה גזר וחקק, שבהזכיר ברואיו שמו, ימשך להם ממנו הארה והשפעה, וכענין שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (שמות כ'), ואולם כפי השם שיזכירוהו ויקראוהו בו, כך תהיה ההשפעה הנמשכת על ידי ההזכרה ההיא...

והנה בכלל ההשפעות שגזר שימשכו ממנו ית"ש, סידר שימשכו השפעות, שבהגיען למי שיקבלם, יבוטלו בכחן גבולות מגבולות הטבע כמו שכתבנו, ויתקשר האיש ההוא עם הנמצאים הרוחניים, ותגיע לו ידיעה והשכלה מהשכלה האנושית, וענינים אחרים ענפי שורש זה, והוא ענין מדרגות הרוח הקדש והנבואה, וכמו שאכתוב לפנים עוד בסייעתא דשמיא. והנה גזר שהמשכת ההשפעות האלה גם כן תהיה על ידי האמצעי שזכרנו, דהיינו שמותיו ית"ש המתייחסים לו על שם השפעות אלה, בהכוון בהם במחשבת הלב, או בהזכיר אותם בפה, או צרף אותם בדברים, עם התנאים מה שצריך שיחובר לזה... (שם פרק ב ד)

הנה חקק הבורא ית"ש בטבעו של אדם, שיהיה מתלמד מבין ומשכיל בהשקיפו על הנמצאים ובחינותיהם, וממה שמתגלה לפניו יתבונן וידרוש את שאינו מתגלה עד שישיגהו ויעמוד עליו, וזהו דרך ההשכלה הטבעית. אמנם עוד גזר שימצא לו השכלה מעולה מזו מאד, והיא ההשכלה הנשפעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו ית"ש, על ידי איזה אמצעיים שהכין לזה, ובהגיע השפע ההוא אל שכלו יוקבע בו ידיעת ענין מה בברור בלי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, סבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו, וענין זה נקרא רוח הקדש, והנה בדרך זה ישיג ענינים שאין בגדר ההשכלה הטבעית שתשיגם, ומכלל זה העתידות ונסתרות.

ואולם מדרגות על מדרגות נמצא בדבר, בין בענין כח השפע הנשפע, בין בזמן השפעו, בין בדרך הגיעו אל האדם, ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה, אמנם בכולן תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בבירור.

אכן עוד יקרה שישפע בלב האדם שפע, שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה רוח הקודש, בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת, אבל רוח הקודש באמת, הוא שיהיה ניכר ונרגש בברור לבעליו. ואמנם למעלה מכל זה יש מעלה אחרת, והיא הנבואה, וענינה שיגיע האדם ויתקשר בבורא ית"ש, ויתדבק בו דביקות ממש, ובאופן שירגיש ההתדבקות וישיג מה שהוא מתדבק בו, דהיינו כבודו ית"ש על הדרך שנבאר לפנים, ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל, כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיו.

והנה עיקר הנבואה הוא השיג הדביקות והקשר הזה עודו בחיים, שזה שלמות גדול ודאי, ואולם יתלוה לזה ידיעות והשכלות, כי אמנם ישיג על ידי זה ענינים אמיתיים ונכבדים מאד מסתרי סודותיו של הקב"ה, וישיגם בברור, בדרך ההשכלה הנשפעת שזכרנו. אך דרך ההשגה הזאת, היא שתהיה על ידי אמצעיים שלא יתדבק באדם ולא ישיג את כבודו ית"ש, כמו שרואה את חברו לפניו, אלא על ידי משרתים, ישמשו להשגה, שמוש הזכוכית לעין, שעל ידם יושג הכבוד, אך המושג, באמת יהיה הכבוד ולא אחר, אלא שתשתנה ההשגה כפי שנוי האמצעיים כראיה באספקלריות, ויבחן בזה מדרגות, הריחוק והקירוב, ובהירות האספקלריא ועכירותה.

והנה בהגלותו ית"ש ובהשפע שפע על הנביא, יגבר עליו תגבורת גדול, ומיד חומרו וכל אברי גופו יזדעזעו ויחשבו להתהפך, כי זה מחק החומר שלא לסבול גלוי הרוחניות, כל שכן גלוי כבודו ית"ש, והנה הרגשותיו יבטלו, וגם פעולותיו הנפשיות לא יפעלו כלל מעצמן. אבל תשארנה כולן תלויות בו ית"ש ובשפעו הנשפע.

והנה מצד ההתדבקות שנשמתו מתדבקת, יתוסף בה מציאות השכלה, חוץ מגדר כל ההשכלה האנושית לגמרי, כי תהיה ההשכלה בה לא מצד מה שהיא בעצמה, אלא מצד היות השורש העליון מתקדש בה, ואז מה שתשיג יהיה בדרך יותר נשגב ממה שהוא המושג ממנה מצד עצמה, ובזה יפה כחו של הנביא מבעל רוח הקדש, אפילו בהשגת הידיעות, כי הרי הוא משכיל בהשכלה עליונה מכל השכלה שאפשר לאדם, והיא השכלה בבחינת היותו קשור בבוראו ית"ש.

והנה גלוי כבודו יתברך הוא יהיה הפועל בכל מה שימשך לנביא בנבואתו, והנה ממנו ימשך בכח הדמיון שבנפש הנביא, ויצויירו בו ענינים מה שיוכרח בו מכח הגלוי העליון, ולא מצד עצמו כלל, ותוך הדמיונות ההם תמשך בו מחשבה והשכלה, שחקיקתה תהיה מכח הכבוד המתגלה, וישאר הענין קבוע בשכלו שגם כאשר ישוב למצבו האנושי תמצא הידיעה בו בבירורה. זה כלל ענין הנבואה לכל הנביאים, אך פרטי המדרגות רבים, וכמו שנבאר, ועל הכל מדרגתו של משה רבינו ע"ה, שהעידה עליו התורה, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". (שם פרק ג)

הנה הנביא כשיגיע למדרגת הנבואה בשלמות, ישיג את כל המגיע לו בהשגה ברורה ובידיעה שלמה, פירוש כי אף על פי שלפי ההדרגה שזכרנו בפרק הקודם, יקדמו לו הדמיונות, ואחר כך יגיע אל המחשבה, כפי הדרכים שזכרנו, הנה בהגיעו אל ברור נבואתו, ישיג היותו נביא באמת, פירוש היותו מתקשר בו יתברך, והיותו ית"ש מתגלה לו ופועל בו כל אותן הפעולות, וישיג היות הדמיונות אשר נצטיירו בו דמיונות נבואיים נפעלים משפעו ית"ש השופע עליו, והקבע בו ידיעת הענין אשר יקבע, על ידי שפעו זה, ולא ישאר לו שום ספק, לא בנבואתו ולא בבחינותיה, לא הקודמות ולא הנמשכות.

וממה שצריך תדע, שהנה לא יגיע הנביא אל המדרגה העליונה בפעם אחת, אבל יעלה מעלה אחר מעלה, עד הגיעו אל הנבואה השלמה. ויש בדבר התלמדות, כמו כל שאר החכמות והמלאכות, שיעלה האדם במדגותיהן עד שיעמוד על בוריין, וזה ענין בני הנביאים, שהיו עומדים לפני הנביא להתלמד בדרכי הנבואה, מה שהיה מצטרך לזה.

והנה אפשר שיגיע ממנו ית"ש גלוי אל אדם, והוא לא יכיר בו כמו שיכיר הנביא, אלא יחשבהו כי אם מן המורגשות, עד שיגבר עליו השפע הנבואי, ואז יכיר הענין כמו שהוא באמת, ומן המין הזה היתה קריאת ה' אל שמואל, שלא התנבא מתחלה, ולא שפע עליו השפע, אלא שנגלה עליו קול כקול מורגש, ולא השיג בזה יותר, אבל אחר כך שפע עליו השפע, והכיר והשיג הנבואה בדרכיה, וכן מראות הסנה למשה, בתחלה לא נגלה לו אלא כמורגשות, וראה הסנה בוער באש, והקב"ה קראו בקולו של אביו, אך אחר כך שפע עליו השפע, והשיג הנבואה לאמיתתה. ואולם המתלמדים בנבואה, בענינים ידועים, מה שימשיך עליהם השפע העליון, ויבטל מניעות חומר הגוף, וימשיך גלוי אורו ית"ש וההתדבקות בו, וכללם כוונות, והזכרת שמות הקדושים, והלולים בתהלות, יצרפו בם שמות בדרכי הצרופים, וכמו שאמרנו לעיל, וכפי מה שיהיו זוכים במעשיהם ומזדככים והולכים על ידי הענינים האלה, כך יתקרבו אליו יתברך, ומתחיל השפע להשפע עליהם, וישיגו השגות אחר השגות, עד שיגיעו אל הנבואה. והנביא המובהק ויודע כבר דרכי הנבואה על נכון ילמדם כל אחד לפי הכנתו, מה יעשו להשיג את התכלית המבוקש, וכן כשיתחילו הגלויים עליהם, ילמדם הנביא כפי ענין הגלוי המתגלה, ומה שיחסר עוד להם מן התכלית אשר הם מבקשים, והנה יצרכו למלמד ומדריך, עד עמדם על בוריה של הנבואה בשלמות, כי אף על פי שכבר יותחל בגלוים והשפע עליהם השפעות, לא מפני זה ימצאו מגיעים אל סוף הענין מיד, אבל הדרכה רבה יצטרכו להגיע אל הסוף על נכון, כל אחד לפי מעלתו והכנתו.

ואמנם גם אחרי השיגם מעלת הנבואה יבחנו הנביאים זה מזה במעלה ומדרגה, בין בכמות ובין באיכות, פירוש כי יש שיתנבא פעמים רבות, ויש שלא יתנבא אלא מעט, וכן באיכות הנבואה עצמה, יש שישיג התדבקות גדול בו ית"ש, וישכיל השכלות גדולות מאד, ויש שהתדבקותו לא יהיה כל כך, וכן השכלתו, אמנם בזה ישוו כל המתנבאים שיהיה להם דבקות ניכר בו ית"ש, וגלוי ממנו יתברך עליהם, ניכר אליהם בברור, שלא יסתפקו בו, אלא שבהתדבקות עצמו ובגלוי וההשכלה יבחנו המדרגות הרבות שיבחנו.

וממה שיגיע לנביאים והוא היותם משתלחים בשליחות ממנו יתברך, והיינו כי לא זה הוא עצם הנבואה, ואינו מוכרח כלל בנביא שישתלח לאחרים, אבל עצם הנבואה כבר ביארנוהו, שהוא התדבק בו יתברך והגלות יתברך אליו, ויתלוו לזה הידיעות וההשכלות שיתלוו, ומן המקרים שקורים פעמים רבות לנביאים הוא השתלחם לאחרים, וכבר אפשר שיגיע זה אל נביא מובהק ובקי מאד בדרכי הנבואה, ויודעם על בורים, ואפשר שיגיע אל מי שלא יהיה כל כך בקי ומלומד בזה, ומצד זה, אפשר שיקרו טעיות לנביאים, לא במה שיתנבאו אלא במה שיעשו הם מדעתם, ולא ישלימו מה שראוי בשליחותם, ויענשו, וכמעשה הנביא של ירבעם (מ"א י"ג), שעבר על דברי עצמו, ונמשך לו מהיותו בלתי מדוקדק בדרכי הנבואה, וכמאמר חז"ל בש"ס (סנהדרין פ"ט)

והנה עוד אפשר לנביא מן הנביאים, שישיג ענין אמיתי בנבואתו, אך לא ישיג כל הענינים האמיתיים שנכללו בה, דרך משל, נבואתו של יונה בן אמיתי שנאמר לו ונינוה נהפכת, ונכלל בדבור הזה שתי הבנות אמיתיות, אחת העונש שהיה מעותד להם כפי חטאם, והשנית מה שהיה צפוי לפניו יתברך שיקרה בהם, דהיינו שיהפכו מרעה לטובה. ואולם אילו לא היה נכלל באמת בדבור אלא ענין העונש לבדו, כשהיה הקב"ה שב ונחם על הרעה, היה מגלה הדבר לנביאים, ובפרט ליונה, שהיתה מתחדשת עליהם גזרה זולת הראשונה, אמנם בהיות שכלל הקב"ה בדבור האחד שתי ההבנות, לא הוצרך חדוש גזרה עליהם, אלא שנתקיים הדבור בהבנה השניה ולא בהראשונה, אכן יונה לא השיג בתחלה, אלא ההבנה הראשונה ולא השניה, והוא מה שאמרו חז"ל (שם) יונה איהו לא אבחין.

אמנם צריך שתדע שהנה בנבואת המתנבאים שתי הבחנות, הראשונה הענין, והשניה הדברים והמלות. וזה כי הנה יש שישיג הנביא ענין מהענינים ולא יוגבל לו במלות, אלא יגיד הנביא במלות כרצונו, ויש שישיגו ענין מוגבל במלות גם כן, כגון נבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו ושאר הנביאים, הנכתבות לדורות, שהנה נגבלו מלותיהם בנבואה, לכלול ענינים רבים כאחד, וגם בזה תשתנה המליצה, כפי הכנת הנביא עצמו ודרכיו, וגם ישתנה לטבע לשונו ודרך דבורו. ופעמים רבות ניתן לנביאים לעשות מעשים עם נבואתם, כגון אזורו של ירמיהו (ירמיה י"ג), ולבנה של יחזקאל (יחזקאל ד'), ורבים כאלה, וענינם היה, שעל ידי המעשים ההם היו מתעוררים כחות מכחות העליונים, מה שהיה מצטרך לפי אמיתת הענין שעליו היתה הנבואה, בכל בחינותיו, ומאז היו מזדמנים ונפקדים להוציא הדבר לפועל בזמן הראוי לו.

עוד צריך שתדע, כי הנה תואר נביא באמת ובדקדוק לא יאות אלא למי שכבר השיג הנבואה על בוריה, ונתברר לו היותו מתנבא ממנו יתברך, וכמו שכתבנו לעיל. ומי שהגיע לזה לא ישאר לו ספק בנבואתו כלל, ולא יפול בו טעות בנבואתו. אמנם על דרך הרחבה יתואר בתואר זה גם מי שיתחיל בהשגות הנבואיות, והגיע לו גלוי חוץ לגדר האנושי, ואולם מי שלא השיג אלא השגות אלה, אינו עדיין בטוח בענינו ואפשר לו שיכשל, וכעין נביאי אחאב, שנבאר לפנים בסייעתא דשמיא. ואמנם היודעים דרכי הנבואה על בורים, יודעים כל זה על נכון, יודעים המכשולות האלה שאפשר שימצאו, ומכירים סימניהם, והדרך להנצל מהם עד הגיע אל אמיתת הנבואה, ואלה היו מלמדים את התלמידים, כמו שכתבנו לעיל, וממלטים אותם מן הטעויות ומעמידים אותם על האמת.

ואולם עיקר הענין הזה, הוא מה שאמרנו בחלק ראשון פרק חמישי, מאותם כחות הטומאה שנמצאים בעולם ופועלים כפי מה שהוחק בטבעם ונמסר בידם. והנה יש בכחם שיטעו את האדם, במה שישפיעו עליו השפעות בדרכים כעין דרכי הנבואה האמיתית, ויגלו ענינים אמיתיים וכוזבים, ויחדשו לו קצת ענינים נפלאים, וכמו שאמר הכתוב בפירוש בנביא השקר, "ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת" (דברים י"ג). והנה דבר זה אפשר שיקרה לאדם שלא ברצונו, ואפשר שיקרה לו ברצונו, והיינו שאפשר שיקרה לו מקרה זה, והוא לא השתדל עליו, או השתדל על הפכו, והגיע לו זה, מפני שלא נשלם במעשיו והשתדלותו, ואפשר שיגיע למי שרצה בו ברשעו והשתדל להשיגו, והיינו שילך אחרי הכחות האלה וישתדל להדבק בם כרצונו, להשיג מהם מה שיחפוץ להשיג... ואמנם הם בעצמם היו יודעים שאין זה להם אלא מצד הטומאה, מה שבחרו להם, ולא היו חושבים בעצמם שהם נביאים, אלא ברשעת לבבם היו עושים כן. אך גם למי שלא השתדל על זה היה אפשר שיקרה זה, כמו שכתבנו. ועל כן היו צריכים המשתדלים לנבואה למלמד מובהק, שילמדם כמו שכתבנו, ועל ידו היו נצולים. וכל זה עד שיגיע למדרגת הנבואה באמת, כי כיון שהגיעו לה, כבר ראו ההפרש הגדול והכירוהו... (שם חלק ג פרק ד א והלאה)

הנה במדרגות הנבואה, על דרך כלל יתחלק לשתים, האחת מדרגת כל הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה, והשניה מדרגת משה רבינו ע"ה, והקב"ה בעצמו חלקם בחלוק זה, וביאר הבדלם, ככתוב "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע וגו' לא כן עבדי משה" וגו' (במדבר י"ב).

כלל כל הנביאים חוץ ממשה, נבואתם על ידי מראה וחלום, וכמו שכתוב, "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו", והיינו שהקב"ה משמש מן החלום החקוק כבר בטבעם של בני האדם, להיות להם לאמצעי, להמשיך על ידו הנבואה לנביא, ולא שהנבואה והחלום ממין אחד, אלא שהחלום הוא דבר הגון לפני חכמתו יתברך, שיהיה אמצעי להמשיך הנבואה על ידו, ולא אמרו חז"ל חלום אחד מששים בנבואה (ברכות נ"ז), אלא מצד היות בו הגדה והודעה למעלה מגדר ההודעה הרגילה לבני אדם, כפי חוק השכלתם, וכמו שכתבנו.

והנה בהתגבר שפת הנבואה על הנביא, יצא מהרגשותיו חושיו, וישתקע כמו בשינה, ותשאר מחשבתו כמחשבת הישן וחולם, ואז תמשך לו הנבואה, ואמנם, אפשר שיגיע הדבר הזה אל הנביא בעת יקיצתו, על הדרך שזכרנו, ואפשר שבשכבו על מטתו בחלום הלילה, תמשך לו הנבואה. אמנם על כל פנים לא תגיעהו הנבואה אלא אחר היותו חוץ מחושיו ומשוקע באותה התרדמה, אמנם אפשר שיקרה הדבר במעוט זמן, וישוב תיכף אל מצבו הראשון, אלא שבעת הנבאו יצא מן ההרגש וישתקע בתרדמה לשעה עד שיקבל הנבואה.

ואמנם ראייתם של הנביאים אינה כמי שרואה את חברו לפניו, אלא כמי שרואהו מתוך אספקלריות ולא מאחת, אלא כמי שרואה מתוך אספקלריות רבות, שנעתק בהן הציור מזו לזו. אך הנראה הוא אחד ודאי, ותנועותיו נקראות מתוך האספקלריות, אף על פי שאין מביטים אליו באורח מישור, ולא עוד, אלא שאין ראיתם אלא כמי שרואה מתוך אספקלריא בלתי מצוחצחת, שאין אפשר לו לראות הנושא בברור גמור, כך אי אפשר להם לראות הכבוד אפילו אחר כל העתקי הציורים הללו בבירור, אף על פי שמה שרואים באמת הוא כבודו יתברך, ואין בזה ספק אצלם כלל, וגם בכל זה יש מדרגות רבות והבדל בין נביא לנביא, שיש שאספקלריא שלו מצוחצחת משל חברו, ומשיג ביותר ברור. ואולם הנביא המשיג כל זה, משיג הענין לאמיתו, דהיינו כי הנה מתברר אצלו שהמתגלה ומתודע אליו הוא הבורא ית"ש, ומשיג ענין האספקלריא, מציאותו וסודו, ומשיג ומשכיל ההשכלות הנשפעות לו באמת ובברור, וכמו שכתבנו למעלה בפרק שלישי. ואמנם כמו שהתודע הכבוד אליו הוא על ידי כל העתקי הציור האלה, כן הידיעות המגיעות לו, הם על ידי חידות ומשלים, ובדרך החלום, שהוא האמצעי שעל ידו הנבואה מגעת, וכמו שכתבנו.

אך נבואתו של משה רבינו ע"ה היא בדרך עליונה מכל זה, והוא, לראשונה שלא היה צריך לצאת מחושיו והרגשותיו ולא לחלום כלל, אלא היתה הנבואה מגעת לו עודו במצבו התמידי, וזהו שנאמר "פה אל פה אדבר בו" וגו', והיה מתגלה לו הענין כמי שרואה מתוך אספקלריא אחת מצוחצחת, וכן הידיעות היו מגיעות לו בבירורן, ולא על ידי חידות. ואולם גם לו היה הכבוד מתגלה כפי מה שאפשר לו לקבל, וכמי שדיוקנו מצטייר בתוך המראה, כי זולת זה אי אפשר לאדם שישיג את בוראו, אבל היה בדרך, שלפחות הציור ההוא היה משיגו כולו ובבורו, כמי שרואה באספקלריא מצוחצחת ומאירה, שאין עיכוב לראייתו...

ועוד ששאר הנביאים לא היו משיגים אלא ענינים פרטיים, מה שהאדון ב"ה היה רוצה לגלות להם, אך משה רבינו ע"ה זכה שיגלו לו כל סדרי הבריאה, וניתן לו רשות לחקור את הכל ולחפש בכל, ונמסרו בידו כל המפתחות שלא נמסרו לבן אדם מעולם, והוא מה שאמר הכתוב "בכל ביתי נאמן הוא", וכן נאמר "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות ל"ג).

והנה הנביאים כולם, כמו שהיו משיגים הציור שהיה מצטייר להם מן הכבוד, כמו שזכרנו, והיו משיגים סוד הציור וענינו, פירוש סוד המצא זה הענין שיהיה הכבוד מצטייר, ואיך נמשך זה, ומה הכונה בכל זה, וכן היו משיגים השכלה אמיתית בסודות גדולתו יתברך על ידי הציור ההוא, כן היו משיגים אמיתת הדבר, שבו יתברך באמת אין שום ציור כלל, ושאין הציור ההוא אלא דבר נעשה לעיני הנביא כרצונו יתברך, על הטעם הידוע אצלו, ועל דבר זה נאמר לישראל "ותמונה אינכם רואים זולתי קול", וכן "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד'). כי הנה שני הדברים השיגו באמת, השיגו תחלה שאמיתת מציאותו יתברך אין בו שום ציור כלל, והוא משולל מכל אלה הדמיונות לגמרי, ואחר הידיעה הזאת נתגלית להם גם כן תמונה מן התמונות הנבואיות, שעליה נאמר, "ויראו את אלקי ישראל", ולזה קראוה חז"ל מראה דבור, שאינו מראה כבוד באמת, אלא מראה שמצטייר מכח הדבור, שהוא כעין הציור המצטייר באספקלריא, שעל ידו משיגים פרטי ענינים בסודות אלקותו יתברך ובריאתו והנהגתו. (שם פרק ד)

רצה האדון והכין מין גילוי שיהיה מתגלה בו אל בני האדם, עודם בחיים בעולם הזה, וכשיתגלה להם יגלה להם ענינים מה שיחפוץ מסתריו וסודותיו, ומעניני השגחתו, וממה שיביא על בריותיו, וזה נקרא נבואה. הגלוי הזה הנה הוא בדרכים מיוחדים, מה שראתה חכמתו יתברך היותו נאות לזה, ויש בו מדרגות על מדרגות שונות, אך הכלל בכולן, שיתברר לנביא בודאות גמורה, שהמתגלה לו הוא כבודו יתברך, וישכיל מה שיגלה לו, ולא ישאר לו שום ספק בנבואתו כלל.

ואמנם בהגיע ענין זה לנביא, הנה תקדם לו רעדה גדולה, וכל איברי גופו יזדעזעו ויבטלו הרגשותיו, וישאר כאיש ישן, ואז מתוך תרדמתו זאת, יתראו לעיניו מראות שיתראו, ישיג בם גלוי הכבוד עליו, וידע מה שיהיה הרצון העליון שיודע לו. 

והנה מלבד הידיעות שירויח הנביא בגלוי הנבואה, הנה, מי שיגיע להיות נביא, מוכרח הוא שיתדבק בו יתברך דביקות גדולה, עד שיזכה לגלוי הזה, ואולם מצד דביקותו זה תהיה מעלתו מעלה גדולה, וכבר יגיע לעשות נסים ונפלאות כפי מדרגת הדביקות שהשיג... ואמנם צריך שתדע, שכל המדרגות כולן שבנביאים, כולן שפלות ממדרגת נבואתו של משה רבינו ע"ה, ונבדלות ממנה הבדל גדול, שכולן אפשר שיגיע להן כל אדם שיזכה, אך נבואת משה רבינו ע"ה היא מדרגה אחת שנתיחדה לו, אי אפשר לאחר שישיגה כלל.

והנה למטה ממדרגת הנבואה יש מדרגה נקראת רוח הקודש, הוא ענין שיושפע ממנו יתברך שפע אל שכל האדם שבהגיעו אליו יוקבע בו ידיעת ענין מה בבלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, בסבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו. ואולם על ידי השפע הזה אפשר שישכיל הדברים שמגדר ההשכלה האנושית הטבעית להשכיל אותם, אמנם יתרון השכיל אותם על זה הדרך מהשכיל אותם על הדרך האנושי הוא, שעל זה הדרך יושגו בלי עמל, ויושגו בלי טעות, ולא ישאר בם ספק, מה שאין כן בהשכלה שעל דרך האנושי. ואפשר שישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה האנושית שתשכילם, ומכללם הנסתרות והעתידות...

והנה רוח הקודש הזה הוא נרגש למשיגיו, שהמקבלו יכיר בלי ספק שהוא שפע נשפע לו, אמנם עוד יקרה לפעמים שיושפע בלב אדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע, אלא יגיע לו כמי שנופלת מחשבה בלבבו, ונקרא על דרך ההרחבה ושלא בדקדוק רוח הקודש. (מאמר העיקרים, בנבואה)

הנבואה היא ידיעה והשגה שהקב"ה נותן לנביא מכבודו יתברך, הנה שמעת כבר, שאמיתת מהותו יתברך ושלמותו, מה שהוא לפי עצמו, אינו ניתן להיות מושג לנו כלל, ולא ישיגהו אלא מצד פעולותיו ומצד המדות אשר קבע לעצמו להנהיג את העולם, וכמו שזכרתי... וישיגוהו תופס במדה שתפס, ובמדה שיתפוס בכל פרטי הענין הזה כולו, אך מהותו הפשוט לא ישיגו, ואף השגה זאת שמשיגים לא תהיה בראיה פשוטה, אלא בדרך מיוחד לנבואה.

אמרה הנשמה: זה שאני מבקשת לדעת, איך היא הראיה הזאת:

אמר השכל: מקרא מלא הוא (הושע י"ב) "וביד הנביאים אדמה", ובמשה רבינו ע"ה נאמר (במדבר י"ב) "ומראה ולא בחידות", הא לאחרים בחידות, ובהדיא אמר "בחלום אדבר בו", ורז"ל קיימו מה שקבלו, חלום אחד מששים בנבואה, וזה כי לא ניתן רשות לנביאים לראות הכבוד העליון כמו שהוא, אבל הכבוד המתגלה עליהם יחדש בלבבם דמיונות נבואיים, ושיהיו כמו לבושים וחידות לענינים הראויים להגיע לידיעתם, וכמו כל שאר המשלים והחידות שבעולם, ואמנם אין דרך השגתם כמו שמשגת הדעת האנושית בדרך השפע, אבל היא השגה נשפעת בהם וידיעה נחקקת שלא יפול בה הספק וצורך העיון והרגל המופתים, אלא יחוור להם בלי שום ספק, שהמתגלה עליהם ומדבר עמהם היה כבודו יתברך, והוא המחדש בלבם הדמיונות הנבואיים ההם, ותחקק בלבם ידיעה כמו כן שישיגו פתרון המראה והחידה, וישיגו מה שהאדון ב"ה רוצה לגלות להם. וכדברים האלה כתב הרמב"ם ז"ל לחיי העולם הבא בפרק ז' מיסודי התורה... וצריך שתבחיני שיש משלי המדות ומשלי התולדות, פירוש, יש משלים שבהם יתדמה הכבוד העליון על פי מדותיו ופעולותיו, ויש משלים שימשילו הפועל הנפעל ממנו יתברך. דרך משל, כשירצה האדון ב"ה להראות את כבודו לנביא כמו מטיב ומרחם, יתדמה לו כזקן, כענין שנאמר (דניאל ז') "ועתיק יומין יתיב". וכשירצה להראותו כמו גבור על אויביו יראה כבחור איש מלחמה, וכמו שאמרו רז"ל נגלה על הים כבחור, ונגלה על הר סיני כזקן, שבחור נאה למלחמה, וזקן נאה לישיבה. אך משלי הפעולות הם כענין מקל שקד דירמיה וסיר הנפוח, סלם דיעקב... והנה משלי המדות, כשיראה הכבוד העליון לעיני הנביא באותם הדמיונות, מיד ישיגו פתרון המראה ההוא, אך משלי הפעולות אפשר להם שלא ישיגום עד שיפרשום להם, וכמו שמצאנו בכתובים (זכריה ד') "הלא ידעת מה המה אלה, ואמר לא אדוני". וכדברי הרמב"ם. והנה ממה שאפשר להיות במראיהם זה הוא רבוי הדמויות ואפילו הפכיים זה לזה ברגע אחד, ודבר זה למדונו חז"ל במסכת סופרים, וזה לשונם, "פנים בפנים דבר ה' עמכם", פנים תרי, בפנים תרי, הא ארבע אפין, של אימה למקרא, בינוניות למשנה, שוחקות לתלמוד, מסבירות לאגדה... והרי כעין זה שאמרו בדיבור גם כן, ערות אשת אחיך ויבמה יבא עליה בדיבור אחד נאמרו, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והנה הטעם לזה מבואר הוא, כי כיון שאין הדמויות הללו עצמיים, אלא גילוי נבואי נברא, תלוי ברצונו של מלך, שהוא אומר ויהי, שיתדמו דמויות לנפש הנביא, הלא הוא יכול לברא דמויות כמו שרוצה באיזה דרך שרוצה, ואינו צריך לחוקות הטבע הגשמי הלז שאינם עשוים אלא לגופים לבד. אמנם, זה ודאי, שאין שום דבר מדבר ה' לבטלה, חס וחלילה, אלא כל דמות ודמות שהוא מראה לו אינו אלא להודיעו מדה אחת ממדותיו יתברך או ענין ממדותיו, וברצותו להראות לו ענינים שונים, יראה לו דמויות שונים, אפילו שבעצמם יהיו הפכיים, כי כבר אין התכלית על הדמות המתראה, אלא על המובן לנביא מתוך הדמות ההיא.

אמרה הנשמה: אבל קשה לי מאד מקרא שכתוב (דברים ד') "כי לא ראיתם כל תמונה", שהרי הוא היפך כל הדברים שדברת.

אמר השכל: וכי בלאו הכי אינו קשה, שהכתובים סותרים זה את זה, מקום אחד אומר "כי לא ראיתם כל תמונה", ומקום אחר אומר (במדבר י"ב) "ותמונת ה' יביט", וכתוב (יחזקאל א') "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" וכל דכוותיה...

כתוב "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (ישעיה מ') וכן כתוב שם, "ואל מי תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו". ועיקר זה הוא, שהנה ודאי הוא שאין הקב"ה מכשיל הנביא, אלא מחכים אותו ומעמידו על האמת, והנה שיהיה הקב"ה מראה לו דמויות במקום שאדרבא צריך להתרחק מאד מדמות, אין לך מכשול יותר מזה. אמנם, האמת היא, שנפש הנביא משגת האמת בבירור, וזה, כי כבר שמעת שאין השגת הנביא וידיעתו בהשגה וידיעה, אבל היא השגה מושפעת ונחקקת בו, שימצא לו בירור גמור בידיעותיו בלא שום ספק. וזה הוא מין ידיעה, שלא יוכל דעת האדם הטבעי לשער אותה כלל. והנה על פי הדרך הזה נפש הנביא תשיג כל ענין נבואה לאמיתו, דהיינו, הנה יתברר לה שהאדון ב"ה המתגלה עליה, ומודיע אותה מה שמודיע אותה, ויתברר לה כמו כן שאי אפשר לה להסתכל בו, ולא מבעיא הסתכלות על עין טבעי, אלא אפילו בהסתכלות של נפשי שאינו אלא השגה והבנה, כי לא תוכל הנפש להשיג ענינו יתברך, ויתברר לה, שהכבוד המתגלה עליה מחדש בה דמות נבואי נברא, שמתוכו מקבלת הידיעה שהיא צריכה לקבל, והיינו "וביד הנביאים אדמה", שהבאנו למעלה. ונמצא שהאמת מתברר לה בירור גמור, ואין לה מקום לטעות, כי הידיעה האמיתית חקוקה בה לדעת כל האמת הזאת. והנה לא תשיג הדמיון הנבואי אלא אם כן באותה שעה עצמה תשיג שאינו אלא דמיון נבואי, ולא עצמותו של האדון ב"ה, ועל כן, אף על פי שנאמר וביד הנביאים אדמה, מזהירם תמיד, "ומה דמות תערכו לו", כי הרי אין הנביא רואה דמות בלא שיראה גם כן שאינו אלא דמות נבואי ולא עצמי העשוי להבנת הנביא, שאינו יכול להשיג את עצמותו יתברך הפשוט מכל דמיון לגמרי. וכן משה רבינו ע"ה מזהיר לישראל, "כי לא ראיתם כל תמונה", כי שם מדבר על העצמות הפשוט של האדון ב"ה, ואומר להם השמרו מאד, כי כבר השגתם את האמת, וראיתם שלא ראיתם כל תמונה בו יתברך...

אמרה הנשמה: פירשת "כי לא ראיתם כל תמונה", אך לא פירשת "ותמונת ה' יביט". 

אמר השכל: אפילו הדמות ההיא המתדמה לנפש הנביא, יקרא היטב תמונת ה', והוא כי הנה אין ספק אצל הנביא, שהמתגלה להם ומתחפש בדמות ההוא אינו אלא האדון היחיד ב"ה וברוך שמו, אשר על כך יוכלו לקיים בפה מלא "הוא מראה דמות כבוד ה'", "ואראה את ה'", כי הנה בהשגתם המושפעת יתברר להם היות הדמות ההוא דמות מתחדש מהתגלות עליהם הכבוד העליון, ואין התמונה ההיא אלא הדרך שבו מגיעים להשגת גילויו זה יתברך הוא, למה זה דומה, לרואה את חבירו מתוך אספקלריא, שהנה אף על פי שאין נעלם חבירו בתוך האספקלריא ההיא, הנה מה שהוא רואה הוא באמת רק חבירו, שנראה לו מכח הסתכלותו באספקלריא. ונולד מזה עוד, שאם האספקלריא תהיה היא משונה, תראה בה צורת חברו משונה כפי ענין האספקלריא. ואמנם, לא יסתפק הרואה שלא יהיה הגוף ההוא שהוא רואה גוף חבירו העומד שם, אלא שידע שבעמוד חברו נגד האספקלריא ההיא המשונה, והוא מסתכל באספקלריא ההיא, תתחדש לעיניו הצורה ההיא. כן הדבר הזה, הנה הנביא יודע שהאדון ב"ה הוא המתגלה עליו ודאי במראה ההיא, אף על פי שאין המראה ההיא אלא מה שמתחדש לעיני הנביא מפאת נפשו עצמה, או מה שיהיה גורם לו ראות הדמות ההיא, ועל כן הדמות ההיא תקרא היטב תמונת ה', ויאמר בו "ותמונת ה' יביט".

אמרה הנשמה: אבל עתה יקשה לי, שלפי דבריך אין הפרש בין נבואת משה לשאר הנביאים, כי כולם רואים התמונה הזאת, וכולם רואים שאין תמונה בו יתברך לפי עצמותו האמיתי.

אמר השכל: עתה אומר לך, הפרש גדול בין משה רבינו ע"ה לשאר הנביאים, שאר הנביאים, אפילו הדמות הזה לא יכלו להביט בו הבטה גמורה, כי אינו נראה להם אלא כמו אחר כתלים או כמה מראות, או מראה בלתי מצוחצחת. וענין זה פירשו חז"ל על מקרא זה עצמו במדרש רבה פרשת ויקרא, וזה לשונם: מה בין משה לשאר הנביאים, רבי יהודה אומר, כל הנביאים ראו מתוך שבע אספקלריות וכו', ומשה מתוך אספקלריא אחת. רבנין אמרין כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת, ומשה מתוך אספקלריא מצוחצחת. והנה בהיות שאפילו הדמות הנראה להם אינם יכולים לראות אותה היטב, הנה לא ישיגו סוף עניניו, וממילא גם מן הפתרון יחסר להם הבנה. וזה פשוט, כי כבר אין הקב"ה מראה להם דמויות, אלא להודיעם ידיעות נכללות בדמות הנבואית ההיא, שבראותם הדמות ישיגו הידיעה הנכללת בה בכל חלקיה, ואת הדמות עצמה לא ישיגוה אלא קצת, הנה ודאי שלא תגיע אליהם הידיעה מושלמת בכל חלקיה, אלא הקצת שכנגד הקצה שראו מן הדמות. אמנם משה, לפחות הדמות הנבואית היה משיגה בבירור, ועל כן היתה ידיעתו שלמה כמה שאפשר להיות ידיעת הנבראים, והוא הגיע לשיעור היותר גדול של ידיעות הנבואה, אבל גם הוא לא ראה אלא מה שניתן לו רשות לראות, וזה פשוט. ואמנם אעירך עוד על ענין אחד במראה הנבואה הזה, והוא, שאף על פי שמצינו לנביאים שיראו דמויות נבואיים אלו, אין צורך שיראו אותם בראיית העין הגשמי, אלא בראיה הנפשית, כי הנה נושא אחד עצמו יוכל להראות מהעין הגשמי ומהנפש מושפטת מגוף, ושניהם יקיימו היותו הנושא ההוא, אמנם, לא כל אחד רואה אותו לפי דרכו, כי הרי הנפש יכולה לראות מה שבחבית ומה שבתוך הכותל, שהעין הגשמי אי אפשר לו, מפני דרך ראייתו שאינו יכול להגיע אליו אלא מה שיכול, לפי הגבול אשר שם לו הבורא ית"ש, אך החבית עצמה יראה אותה העין הגשמי בדרכיו, ויקיים היותה חבית, כן הדבר הזה, שאין הנביאים צריכים לראות הצורה שיקראוה אריה, והצורה שיקראוה נשר וכל כיוצא בזה, כמו שיראו הצורה ההיא עיני הבשר, אלא בדרך הנפשית, וזה פשוט.

אמרה הנשמה: עדיין צריכה אני לדעת, מה צורך יש לתמונות האלה, וכי מה היה חסר אם היה הקב"ה מודיע מה שרוצה להודיע מן הידיעות או העתידות בלא שיראוהו דמות כלל ועיקר?

אמר השכל: יכולני להשיב לך בדרך נקל ופשוט, והוא כי רוצה הקב"ה להגלות על בני האדם כדרכי בני אדם, וכמו שזכרנו כבר, כי הנבראים בצורתם עצמה מראים על ההשפעות והמדות העליונות, והם דוגמא להם ממש, על כן האדון ב"ה מראה להם כבודו כדמות הנברא ממנו, כי כבר הצורה ההיא למטה אינה אלא דוגמת ההשפעה והמדה ההיא שלמעלה. ותראי כי גם זו מדה ממדותיו יתברך, להעתיק עניני השפעותיו ומדותיו אל עניני הצורה של התחתונים, שתוכל הצורה להיות דוגמה רומזת אל הענינים של ההשפעות ההמה, וסידר האדון ב"ה סדר שלם שיספיק לעשות בצורות הנבראים דוגמא לכל הענינים העליונים שהוא רוצה להראות בם עד שנמצא טעם הגון ושלם לכל חלקי הצורה של הנבראים, שלא יהיה שום ענין בהזדמן, אלא הכל מיושב על אפניו על פי השרש הזה, שיהיו הענינים העליונים והרוחניים נרמזים בצורות הנבראים השפלות עצמם, ומרוממותו של הכבוד העליון הוא, שלא יראה הנביא הענינים העליונים אלא מצד התיחסם לנבראים עצמם להיותם נרמזים בהם, וכמו שזכרנו.

ואמנם יש עוד עומק יותר בענין הזה, והוא, כי הנה הסדר והדרך שלקח האדון ב"ה להיות מעתיק בו עניני ההשפעה אל עניני הצורה של התחתונים, וכמו שזכרתי, הוא הפועל הרבה במציאות הנבראים האלה בכל צורותיהם. ואתן לך משל מזה, לפי שרצה להעתיק מדות השגחתו מדת החסד, מדת הדין ומדת הרחמים אל ענין הגוונים הלבן האדום והירוק, לכן יש שלשה גוונים אלה בעינו של אדם, ולולי היה רוצה להעתיק ענינים אלה בדרך הזה, לא היו אברים אלה וחלקיהם באדם... כל זה תלוי בדרך, איך שרצה האדון ב"ה להעתיק הענינים העליונים לצורות והתבניות בנבראים, נמצא, שזה הענין הוא שורש גדול לנבראים ולמקריהם, על כן יראה האדון ב"ה את כבודו לנביא בדרך הדמויות האלה, כדי שיבין המדות וההשפעות וגם העתיקם אל הצורות התחתונות, כדי שישיג ויבין היטב ההתפעלות שנעשה בתחתונים מן ההשפעות העליונות בכל סידורי הערך... ונמצא שהנביאים יראו דמות אורים גדולים וקטנים, עולים או יורדים, ונוסעים ועומדים, וכמה מיני דמויות כעניני דמויות התחתונים, וכמו שמצינו להם הכתובים בראייתם הנפשית, ומהם יתבוננו ויעמדו על סתרי ההשפעה וההנהגה העליונה בכל סדריה...

דרך משל: הצורה הכדורית המקפת שאין בה לא ימין ולא שמאל, לא ראש ולא סוף, הנה תורה על השקפה אחת כללית המקפת כל הענין אשר תשקיף עליו בשוה, אך הצורה הישרה המתחלקת לצדדין ימין שמאל ואמצע, ויש בה ראש ורגלים, תורה על השקפה מודרגת ופרטית ההולכת מן העליון עד התחתון בהדרגה בכל המושקפים ממנה... והנה ברצות האדון ב"ה להראות לנביאיו כחו הגדול הסובל כל הנמצאות, והשגחתו המקפת את כלם בשוה, איש לא נעדר, ואין נסתר מעיני השקפתו, הנה יראהו כאלו אור מזיוו יתברך סובב כל העולם כולו, כרקיע הסובב את הארץ מכל צדדיה, וכן נאמר ודמות על ראשי החיות רקיע וכו'... ולא עוד אלא שכל המראות הללו יראם לו בבת אחת אם ירצה להודיע לו כל הענינים שזכרנו ותולדותיהם כלם כאחד, ואף על פי שהן מתנגדות זו לזו, וכענין ערות אשת אחיך, ויבמה יבא עליה, זכור ושמור שזכרנו למעלה, הנאמרים בדבור אחד, כי מה שהוא למעלה מן הטבע אינו מוגבל בחקות הטבע, וכבר בחלום, שהוא גם כן ממין הנבואה, וכמאמרם ז"ל חלום אחד מששים בנבואה, יקרה קצת מזה, שיתדמו ענינים שאינם לפי הראיה שבעת היקיצה, ויתחלפו הנושאים לחולם ברגע אחד, מבלי שיבחין דרך התחלפם, ויראה איש אחד בחלומו, יחשוב שהוא ראובן, וברגע אחר יחשוב שאותו שהוא רואה הוא בית אחד או אבן אחת, סוף דבר, יתרכבו הרכבות שאינם לפי דרך הראיה כלל, כל שכן הנבואה שהיא ממש חוץ לטבע, שהקב"ה ידמה ביד הנביאים מה שהוא רוצה. (דעת תבונות קעז והלאה)

ודאי זה עיקר גדול בחכמת החכמים, שאמרו "מפי סופרים ולא מפי ספרים", כי משפט החכמים שגונזים אותה החכמה למסור אותה למי שהגון בעיניהם, ומי שלוקח הדברים ככתבם ואינו יודע הגנוז, תולה החסרון בהכותב, והמה שוגים הרבה. ועוד שאי אפשר לכתוב המלות שיספיקו לתת הבנה ישרה לכל הקורא בו, כמו שבתי עינים אי אפשר שישוה לכל עין, כך אין מלות שיספיקו לכל הלבבות והשכלים. ועתה אבא לתשובת שאלתך, כי מקרא מלא הוא, "וביד הנביאים אדמה", אמור לי עתה מה פרשת בו.

חוקר: ואיזה פירוש נצרך לנבואת הנביא, הוא גילוי שרוצה הקב"ה לגלות לנביא, אם מאיזה ידיעה בגדולתו ית"ש, או מעתידות שיבא בעולם, והכבוד העליון מתראה לעיני הנביא, ויראה לו ענינים אלה, אך ממשפטי הנבואה הוא שלא להראות לו הכבוד העליון, או הדברים הנראים בדרך פשוט, אלא בדרך רמז ודמיון וחזיונים, והיה שופט הנביא ודומה ענינים לפניו, ענין מרכבת יחזקאל וכל שאר נביאים, ואותם הדמיונות הן המה הידיעות שמגיעות לנפש הנביא, ואף על פי שהוא רואה הדמיון, הוא מבין הידיעה האמיתית הנופלת לו באלה הענינים. 

אמר המקובל: הרי כבר תירצת בעצמך קושיתך, הלא הסכמת בעצמך שהנביאים רואים כבוד העליון בדרך דמיונות, וכל הדברים האלה מפורשים בכתוב... אף אני אומר לך, שכללות ראיות כבוד העליון לפי דמיון הנבואה הן כל אילן הספירות והפרצופים, ומה שקצרו הנביאים בפירושם, פירשו החכמים, והנביא שראה את ה' ומרכבתו היה רואה את כל המוזכר בדברי רבי שמעון בן יוחאי ז"ל ומפרשיו, וכל הנזכר בפרקי היכלות וכל הדומה להן, על כן בזאת תדע כי אינן משלים דרושי חכמה הזאת, כי אמיתיים הנה, כי הן הן מה שראו הנביאים בכבוד העליון ובמרכבתו, אך זה ידוע, שכל מה שרואים הנביאים הוא בדרך דמיונית, והם עצמם יודעים האמת בזה... אבל תועלת ידיעות כל המשלים האלה הם תועלת עצמם המגיע לנביאים עצמם בראותם אותם, כי המראות האלה הם מודיעים אותם כל סדרי ההנהגה ומשפטם לנביאים הרואים אותם ולחכמים היודעים קבלתם... (חוקר ומקובל חלק א)

ואפרש לך עתה ענין האספקלריא שזכרתי, ותבין היטב ראיית העין הזאת מה היא. באספקלריות העשויות להסתכל בהם, אלא שהיא הזכוכית לבדה, שהאור עובר בה מעבר אל עבר, ואז מי שהוא מצד הא' יראה מה שיש מצד האחר של הזכוכית ההיא, אך האספקלריא שאינה מאירה, היא האספקלריא העשויה להסתכל בה, שיש מסך לאחוריה, ואז אי אפשר לראות בה מעבר אל עבר, אלא שהמסתכל בה מתראה מתוכה, ותראה שהמסתכל באספקליא המאירה הנה יראה הדבר אשר מצד האחר עצמו, אלא שיראה אותו דרך מסך, אך המסתכל באספקלריא דלא נהרא, אינו רואה עצמות הדבר, אלא דמותו המצטיירת שם בהתנוצצות המתהפך לקראתו. והנה כל הראיות של הנביאים אינו אלא במלכות, שמתוכה נראים הספירות העליונים, אבל מלכות הנה יש בה ב' פעולות, או פעולת חומה או פעולת מעבר, והיינו או שהיא סותמת את המאורות שלא יגיעו למטה, או אדרבא, שממשיכם למטה בסוד "ולא יכנף עוד מוריך". והנה בהגיעתה אותם למטה, היא אספקלריא המאירה, כי היא כמו קיר של זכוכית המראה מעבר אל עבר מה שיש בתוכה, אך כשהיא בסוד חומה, הנה חציה התחתון דהיינו מה שהיא כלפי התחתונים אינו מאיר, כי היא בסוד החושך, כי הלא באמת זהו כל סוד ענינה אם הגבורות מתגברות בה בסוד החושך, אז היא בסוד חומה הסותמת, אך אם החסדים מתחזקים בה, ואין הגבורות יכולות לסתום כל כך, אז היא מעכבת ההארה למטה. והנה אם כשהיא בסוד חומה, אף על פי כן אינה כולה חושך, רק חלקה התחתון, שהוא מה שהיא מבטת אל התחתונים, אך חלקה העליון בבחינת מה שהיא מקבלת הוא בהיר וטהור בשחקים, כי היא צריכה להיות מאירה מן אור העליון המגיע אליה. והנה המסתכל בה בהיותה בבחינת אספקלריא המאירה, יראה המסתכל מה שלמעלה ממנה ממש, כי איננה אלא בבחינת קיר זכוכית, אך המסתכל בה בהיותה בלתי מאירה לא יכול המסתכל להביט ממנה אלא בצדה המאיר, ואז יראה משם דמות המלך ולא המלך עצמו, בסוד ביד הנביאים אדמה.

והנה העין נעשה גם הוא בסוד אספקלריא דלא נהרא, שהרי חצי חיצוניות העין הוא בהיר, ולצד פנימיותו הוא חשוך, עד שהנשמה בחזרתה תבא על העין, אך לא תעבור לפנים, כי תתעכב שם ותעשה ציור הראיה, ועל כן לא נמשך מן העין אלא הדברים הגשמיים, כי לא חזרה הנשמה למקומה אלא העין הפסיקתה בדרך, והוא גשמי, על כן הראיה היא גשמית. ונמצא שבעין עצמו מתיישבת הנשמה בחזרה, ושם נראית, כמו שאמרתי, שהראיה צריכה ליראות... ובהיות הגוף בתחילה בסוד כתנות אור, היו עיניו של אדם הראשון שני מאורות גדולים, שהיה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ובהחשך הגוף אז לא נהיה אלא באותו הזוהר שהם עתה, אך בהם נראה באמת התנוצצות הצלם עצמו, והנה הנשמה מתפשטת תמיד דרך הבקיעה וחוזרת כמו כן תמיד דרך העין, ונעשה ההתנוצצות תמיד, שהוא כמו הכאה שמכה שם בעין תמיד. ותדע שאם היתה הנשמה חוזרת ללב ומציירת שם ציורה, אז היינו רואים כל הדברים אפילו הרוחניות, אבל כיון שאינה עושה הציור אלא בעינים, על כן אי אפשר לראות אלא הדברים הגשמיים. והנה יש בעלי רוח הקודש שהם רואים הדברים, מה שאי אפשר לאחרים לראות, וזה סוד פקיחות העינים, והוא סוד נתנה רשות לעין לראות, וזה כי הנה כבר אמרתי איך מן הצלם נעשה זה הענין, כי הצלם מתגלה שם בתוך העין ועושה הזוהר, ועל כן בשוב הנשמה דרך העינים, ההתנוצצות שלה מתגלה מפני הצלם המגולה שם, ואז היא ראיה שצריך שתראה... ואם הצלם היה יותר חזק בגלוי, אז גם הציור היה נעשה בדבר יותר דק, ובבעלי רוח הקודש הצלם מתחזק אצלם יתר, ולכן יראו גם הדברים היותר דקים, אך עם כל זה אינם רואים אלא לפי ציור העינים לבד, ולכן אם הדברים הרוחניים עצמם יהיו נראים בדרכים נעלמים, יראו ולא ידעו היטב, מה שאינו כן אם הציור היה נעשה בלב, אז היו מתדבקים הדברים לפי כל עצמותם, ואף אם היה איזה דבר מתהפך מסיבת התעלמות הציור, יהיה הציור פנימי או יצטייר ויודע היטב, והנה מפני כך טעה שמואל הנביא, כי באמת היה רואה הדברים ברוח הקדש כך שהיה דן על פיהן כן, וזה הדבר שהשיג מפורש בדברי הרבי שמעון בן יוחאי ז"ל בפרשת יתרו, אך עם כל זה היו שם דברים נעלמים שלא השיג, וזה מפני שסוף סוף הציור לא היה אלא בעינים ולא בלב... (אדיר במרום דף עח, ועיין שם עוד)

והנה מלבד טעם ההבחנה וההנהגה שביארנו למעלה, אשר הביאנו לדבר בספירות האלה בדרכים גופניים ומוחשים, עוד טעם גדול יש בדבר, והוא, כי הנה גזר האדון ב"ה להיות מתגלה לבני האדם בנבואה על ידי התמונות ודמיונות נבואיים, שמתוכם ישיגו ענינים אמיתיים ונשגבים בסתרי רוממותו יתברך והשגחתו, והנה על פי הציורים ודמיונות הנבואיים האלה נזכיר בספירות ענינים ותנועות כפי מה שנראה במראות הנבואיות. ואולם בהשגה שמשיגים הצדיקים בעולמות הרוחניים, וההנאה שנהנים מזיו שכינתו יתברך, האמת היא שאין משיגים עצמותו יתברך כמות שהיא, אבל מתגלה להם מזיוו מה שראוי להם בדרכים הראויים להם, שמתוכם משיגים הענינים האמיתיים הניתנים להיות מושגים מהם, וכן בבחינת ההתדבקות שמתדבקים בו, יתברך, ומשתעשעים בו ונשלמים בשלימותו אין כל זה נעשה אלא באמצעיות הגילויים האלה, שהוא יתברך שמו מתגלה להם כפי מה שגזרה חכמתו היותו ראוי ונאות להם.

וכל זה מכלל מה שהאדון ב"ה נמצא לבריותיו, כמו שזכרנו למעלה, וכלל כל הדברים כולם הוא מה שנקרא ספירות, ולפי בחינות אלה נזכירן בשם אורות או מידות או כחות, או שרשים, ונדרוש בהם דרושים שונים, אחד לפי בחינה אחת, ואחד לפי בחינה אחרת. (כללי מאמר החכמה ו)

אור החיים:

לא ידון רוחי - שעד עתה התדיין עמהם בנגלה כאדם חוה וקין, והיו כולם במדרגת נביאים, ובמשך הזמן החזירו צדיקים עטרה ליושנה, וכשנסתתמו עיני ישראל נסתם חזון, ונשארה בחינת רוח הקודש, ועתה אין גם זה, ותחילת קללה בדור המבול, וטעמו עוון הניאוף... (בראשית ו ג)

ויחזו את האלקים - לרז"ל נתכוון לומר שעל ידי מחזה ש-די נהנו ושבעו, ומה שהפסיק במאמר "לא שלח ידו", אולי כוונתו כי ה' יעשה הבדלה לנבראים מהביט אליו, כענין "ושכותי כפי" במשה, וכאן לא נמנע מהם מחשיבותם, וראו אור גדול אבל נסתכלו רק תחת רגליו, ולמשה היתה השגה זו בתמידות, ושם כפו לשלול מהביט בהשגה מופלאה... (שמות כד יא, ועיין שם עוד)

ויקרא אל - ...ולא אמר ויקרא ה', לומר שה' יקרא בקול גדול אל מי שיחפוץ שישמענו, ולא ישמע זולתו, או כדי להזכיר ה' על אמירת המצוה, ולא על ההזמנה בעלמא... (ויקרא א א)

לאמר אליהם - ...כי הדבור היוצא מפי עליון היה נוצר ממנו מלאך, והוא היה מדבר עם משה, ופירוש לאמר, הדבור יאמר למשה, וכן כאן "לאמר אליהם", פירוש הדבור יאמר למשה ואהרן, ואין פירוש זה מכחיש דברי רז"ל, שאמרו לא היה הדבור אלא למשה ולא לאהרן, כי גם לדברינו לא היה שומע דברי ה' אלא משה, אלא שהמלאך המתהוה מהדבור היה מדבר לשון רבים, ומשה היה מגיע הדברים לאהרן. (שם יא א)

וגעלה נפשי - ונראה שנתכוון לומר, שאפילו בערך הצדיקים שיהיו בזמן ההוא תגעל נפשי מהם, בסוד וכשל גם נביא עמך, גם שלא יתנבאו בישראל עוד נביאים, כי לא יופיע ה' עוד שכינתו המתיחס לה בחינת נפש בהם וקללה זו אין למעלה ממנה, ולזה קבעה אחר כמה קללות, הא למדת שהיא גדולה... (שם כו ל)

וידבר אליו - מה דבר, ומדוע לא ניבא אותם בלא כל זה? ונראה שאחר שנתן הנבואה למשה כל המתנבא מקבל ממנו, ואם כן וידבר כאן הוא לשון ממשלה, וברשותו האציל. ויאצל - אולי רומז למקור הנבואה שבבחינה זו, אבל הנאצל בא מהמאציל ב"ה ולא שיוציא ממשה וליתן על אחרים. (במדבר יא כה)

...וענין הנבואה, כיון שמצינו כי צריך האצלת הרוח הקדושה כדי שיכשר לדבר ה' עמו, לא יספיק טהרת מים עד בא השמש וטהר, שלא יהיה זה גרוע מטהרה הצריכה לאכילת תרומה, וכאן מצינו שביום עצמו שהיו טמאים טומאת קרי סמוך לטבילתם דבר ה' עמהם, ולזה אמר ה' "שמעו נא דברי", פירוש עתה דוקא הוראת שעה היא... ה' במראה אליו אתודע - בא להודיע הפרש הדרגת הנביאים ממדרגת משה, ולצד שיש ג' דברים בענין הנבואה, א' השגת מראה, ב' זמן השגתה, פירוש אם יתנבא בכל עת שירצה או אין הדבר תלוי ברצונו, אלא בזמן שיחפוץ ה'. ג' השגת בחינת הדבור, כאשר אבאר. והתחיל ה' לומר בבחינת הדרגת השגת הראיה. ואמר "ה' במראה אליו אתודע", פירוש לפי שיש ג' הדרגות כלליות בהכרת ה', הא' לא השיגה אדם בנבואה, והוא מה ששאל משה "הראיני נא את כבודך", פירוש נא, עתה מה שאתה עתיד להראותני לאחר מיתה, כי יודע היה משה המושג לצדיקים בעולם העליון, והשיבו ה' לא תוכל, כי לא יראני האדם וחי, אלא לאחר מיתה, והדרגה זו היא בעצמות אורו יתברך, והגם שלא יתיחס אליו מאמר עצמות, אלא לשכך אוזן וכו'. הדרגה ב' היא אור המאיר ממנו יתברך שיתייחס עליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה מההוים בנמצא, כי אין לו תמונה אלא תמונה לנעלם מעיני כל חי, שאין לה מכיר זולת משה אשר הכירה לו ה', וכדכתיב "ותמונת ה' יביט", מה שלא השיג זולתו בכל הנביאים. הדרגה ג' היא הבהקת אורו יתברך ברחוק, הא למה זה דומה, לנר דלוק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה, וזה הוא השגת הנביאים, זולת משה, והוא מאמר ה' במראה, והבן, וכנגדה אמר במשה "ותמונת ה' יביט".

וכנגד זמן הנבואה אמר "אליו אתודע", פירוש אפילו מדריגה קטנה כזו אינה אצלו בתמידות בעת אשר יחפוץ ישיגנה, אלא כשאני רוצה אתודע לו בה, וכשיחפוץ להשיגה אינו מובטח שישיגנה בכל עת כמו שהוא מובטח משה בכל עת אשר יחפוץ, דכתיב "עמדו ואשמעה מה יצוה ה'" בלא שום ספק בדבר, נמצאת אומר כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה, ומשה נבואתו הגם שהיא גדולה מהם בטוחה אצלו בכל עת שירצה...

ונגד השגת בחינת הדבור אמר "בחלום אדבר בו", פירוש דע כי ב' מדות בהודעת החלומות, הא' כשישמע הדברים תהיה דעתו מעורבבת ולא תבחין אזנו מילין להשיג להשכיל הנדבר, כי דעתו מבולבלת. ב' כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן, אלא משל ודמיון, וצא ולמד מחלומות הכתובים בתורה ופתרוניהם, והוא מה שאמר ה' כי הנביאים בעת בא דברי הטוב להם יתבלבל דעתם, ויהיו כאדם השוכב בלב ים, ויתהוללו, גם לא יבא להם הדבור בצורתו, אלא מלובש תוך דמיון ומשל, כדי שיוכלו שאת הדבור, ואף על פי כן מתהוללים, ופירוש תיבת בחלום, הוא בגדר חלום באיכות ומהות, ולעולם בהקיץ היה ה' נגלה על עבדיו הנביאים, אלא כשהיה בא להם הדבור היו מקבלים אותו בתכונת החלום כנזכר, והיו נופלים לארץ, ומטרפת דעתם מעליהם, מה שאינו כן משה, שהיה מושלל מזה, גם לא היו באים הדברים אליו בדרך משל ומליצה... הנה עיני כל ישראל הג"ן פרשיות אשר דבר ה' אל משה, שכולן הם דברים שיובן פשטן של דברים כל מבין לשון הקודש... ואין דרך זה בדברים אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים, וירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר הנשר הגדול בעל הכנפים וכדומה...

ויש לחקור זאת, כיון שהמנבא הוא ה' אלקינו, א' למה לזה ידבר נכוחות ולזה דברו מעקשים. ואמרו אנשי אמת במה שקדם לנו הידיעה בדבר המלאך לדניאל ההרגש שהיה פועל בו, מזה תשכיל לראות, כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני, ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה' בחכמתו הנפלאה, שיוכל שתוף יחד הנפש והגוף, והלא תראה אפילו במקורות המורגשות ונתפסות, אש ומים, זה מכלה את זה, זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר, ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלקים מקור הרוחניות ויחצוב קולו להבת אש, איך יוכל עמוד בכחו לשמע קול אלקים חיים, זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה, כמו שרשמנו במקומות אחרים... ולכן בהנבא ה' לאדם שאין גופו דומה לצורתו, יתחכם ה' עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון, והדבור יתעטף באורים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא, ובזה יסבבנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסבב בא הדברים דרך משל ומליצה, בבחינת החלום, ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות, ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנבואת ה', הדיבור בא ונעלם ביותר משאר נבואות, כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון, עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו, והוא מה שהודיע ה' כאן בבחינת המושג למשה, ואמר "פה אל פה", פירוש לא היה הדבור נפסק מפי א-ל עליון לפי משה, לעבור באויר העולם שישתנה הדבור בהלבש האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות, גם שלל ההתרגשות אשר תקרא לנביאים, כמאמר "ומראה", פירוש לא ירדם ולא יבהל, אלא ומראה, פירוש בעת ובשעה עצמה שאני מדבר בו פה אל פה אינו בסדר החלום, אלא מראה שאני מראה לו אור המנבא ומביט... ודקדק לומר "אל פה" ולא לאוזן המשכיל על דבר הנביא, שאמר לב שומע ידע סוד הדבר, וזו היא הדרגת נבואה שאין למעלה ממנה, שיקשור ה' נפש נביא במקור המנבא, וישלשל הנבואה פה אל פה, ובזה תבין אומרו "אדבר בו", ולא אמר אתו או עמו, אלא בו, והבן. עוד נתכוון להשכילך שלא היה הדבור אלא מפי ה' לפי משה, ולא היה רואה פני עולם, והוא מאמר "בו". (שם יב ו)

הגר"א:

חזון ישעיהו - נביאים הראשונים ראו באספקלריא המאירה שבאינה מאירה, לבד משה רבינו ע"ה, אבל נביאים האחרונים ראו באינה מאירה שבאינה מאירה, לכן נקראו חוזים, שהוא פחות מנביא, אף על פי שהוא תרגום של מראה... (ישעיה א א)

תניא:

עוטה אור כשלמה וגו', הנה בלקוטי תורה של האריז"ל פרשת כי תשא ופרשת ויקרא כתב, כי השגת משה רבינו ע"ה לא היתה בבחינת פנימיות דחכמה עילאה, הנקרא אבא דאצילות, וכל שכן בספירת הכתר שלמעלה ממנה, הנקרא א"א, כי אם בבחינת אחוריים דחכמה המלובשת בבינה, המתלבשת בז' ספירות תחתונות, שנקראות ז"א, סוד התורה, ומתפשטת עד סוף ד' ספירות התחתוניות שהן נהי"מ, ושם היתה השגת נבואתו בבחינת פנימיות, דהיינו מבחינת פנימיות דנהי"מ, אבל למעלה מנהי"מ לא היתה לו שום השגה בפנימיות כי אם בבחינת אחוריים דחכמה, המלובשת ומתפשטת תוך פנימיות דנהי"מ, בסוד נובלות חכמה שלמעלה תורה שהיא בבחינת ז"א, וכדכתיב "וראית את אחורי ופני לא יראו". ולכאורה יש להפליא, הרי נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואיך השיג האריז"ל יותר ממנו, ודרש כמה דרושים בבחינת פנימיות, אפילו בספירות ומדרגות רבות שלמעלה מהחכמה, וכתר דאצילות?

הענין הוא פשוט ומובן לכל שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרבי שמעון בן יוחאי והאריז"ל, שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת משה רבינו ע"ה, ושאר הנביאים בנבואה, המכונה בכתוב בשם ראיה ממש, "וראית את אחורי", "ואראה את ה'" וגו', ואף שזהו דרך משל ואינה ראית עין בשר גשמי ממש, מכל מקום הנמשל צריך להיות דומה למשל, וכתרגום "וירא אליו ה'", ואתגליא ליה וכו', שהוא בחינת התגלות, שנגלה אליו הנעלם ב"ה בבחינת התגלות, מה שאינו כן בהשגת חכמי האמת, שלא נגלה אליהם הוי"ה הנעלם ב"ה בבחינת התגלות, רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם ומופלא מהם, ולכן אמרו חכם עדיף מנביא, שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים במראה נבואתם, כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם רק מדרגות התחתונות שהן נהי"מ, שהן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחינת מוחין וחיות כיודע ליודעי חן, שהנהי"מ של העליון מתלבשים בתחתון להחיותו, שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות, ולכן גם כן הן הן המתגלות לנביאים בבחינת התגלות ממש, ובתוכן מלובש אור הבינה שהיא בחינת הבנת האלקות מאור אין סוף ב"ה... (אגרת הקודש יט, ועיין שם עוד)

הכתב והקבלה:

ויראו - היא מדרגה גבוהה בנבואה, וכן נקראו הנביאים הראשונים הרואים, והאחרונים חוזים, מלשון מחוז חפצם, הגבול, שהשגתם היתה מוגבלת, והם ראו את אלקי ישראל - על ההנהגה המופלאה לישראל. (שמות כד י)

מלבי"ם:

וירא ה' אל אברם - היא מדרגה גדולה בנבואה יותר מהקודמות, שאמר "ויאמר ה' אל אברם", שוירא היא נבואה גמורה. (בראשית יב ז)

ויפול אברם על פניו - באשר אל המדרגה הגדולה שהתחיל להכינו עתה לא יכול לעמוד על עמדו בעוד לא הטהר מערלתו, והתפלצו כחות גופו מאור א-לוה השופע במראה זאת. וידבר אתו אלקים - זה הפעם הראשון שנזכר בדבור ה' אל אברהם שם אלקים... ונקרא אלקי אברהם מצד האלקות ששכן ושפעל נסים נסתרים לפי הנהגת חסדי אברהם... ומצד זה דבר אתו אלקים. (שם יז ג)

וירא אליו - לדעת הרשב"ם הראיה הזאת היתה ראית המלאך... אבל הגם שמצאנו בהרבה מקומות שידבר על ראית המלאך בלשון שכינה, על פי רוב היה שליח שאדוניו אתו, והמלאך היה תמיד ממוצע בראית הנבואה ונראה לרוב לפני הדבור להכינו אל הדבור, כמו מלאך שנראה אל יהושע שבא אחריו הדבור... ובכל מקום שנראה ה' אל נביאיו, בא הוא וקדושיו עמו... (שם יח א)

וישא עיניו - שתחלה נראה אליו ה', ואחר כך נתגלו לו מלאכיו וקדושיו, שכל הנביאים יראו את המלאך תחילה, ואחר כך יגלה להם כבוד ה', וה' הראה אהבתו אליו, שתחלה נראה אליו המלאך, ואחר כך צבא משרתיו עושי רצונו... והתחקה המראה בנבואתו, כי שלשה אנשים נצבים עליו - רוצה לומר שנצבים ברום עולם, ואחר כך נתגלמו בגולם ולבוש גשמי, ועבר המראה מן העין הנבואי אל עין החושי, שעל זה אמר שנית "וירא"... (שם שם ב)

אברהם אברהם - ...ועוד יש טעם כי כפילת הקריאה באה אל שני חלקיו, אל הגוף ואל הנפש, שתחלה קרא אל הגוף שיתפשט מחומריותו ויוכן אל הנבואה, ואז יקרא אל חלק השמים ממעל שהיא הנפש... (שם כב א)

...וכן אברהם ששמע מפי ה' בעצמו שיעלהו לעולה, לא רצה להורידו עד שישמע מן ה' בעצמו, ועל כן המתין על דבור ה', ולא הורידו מעל המזבח, וכאשר ראה את האיל לקח אותו והקריבו תחת בנו, רוצה לומר שבנו לא ירד מן המזבח, והיה מונח במקומו, רק אברהם הקריב את האיל למטה, ומלת "תחת" ישמש גם כן על המקום. וקרא המקום ה' יראה, רוצה לומר ה' בעצמו יבחר מי יהיה הקרבן העיקרי, אם בני שהוא על המזבח למעלה, אם האיל הקרב למטה... (שם שם יד)

ויחלום - עתה יספר ארבעה חסרונות שהיו בנבואה עצמה, שהנבואה הבלתי שלמה תהיה בחלום, יבואו בה משלים וחידות, וכל שהמשל בלתי מובן, הוא סימן לגריעות הנבואה, שהנבואה באספקלריא שאינה מאירה תבא על ידי מלאך, ועל זה אמר "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", שהנבואה הבלתי שלמה יתערב בה כח המדמה... (שם כח יב)

מה נורא - הנה הנבואה לא תחול על הנביא רק אם מכין את עצמו אליה, אבל בבלי הכנה לא יצוייר שינבא רק מצד סגולת המקום, כמו שהיה בבית המקדש, שמשם שאבו רוח הקודש, ויעקב לא היה מוכן בעת ההיא לנבואה, וגם לא הכין את עצמו אליה, ומזה ידע שמה שחל עליו השפע הנבואי הוא מצד סגולת המקום. (שם שם טז)

ויעל מעליו - שלפעמים תהיה הנבואה על ידי הכנת הנביא ולא תסתלק עד סר הדבוק וכחותיו אל הנבואה, כמו שכתוב השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו, ופה באה הנבואה מלמעלה בלא הכנת יעקב, כי הנה ענינה להגיד לו עתידות, ונסתלקה בכלות הדבור, וראה שהיה העליה במקום אשר דבר אתו, שם נסתלק האור למעלה, וידע שהמקום מוכן אל האור, ושם נגנז. (שם לה יג)

...רוצה לומר, משה שראה באספקלריא המאירה רוצה לומר שלא באמצעות כח הדמיון, רק שעברה השפע הנבואית על כח השכלי, לא ראה שום מחזה ודמיון, אבל ישעיה שעברה עליו השפע הנבואית באמצעות כח המדמה, וראה דרך מסכים ולבושים וחלונות שהם כחות המדמה, שהם כחות חמריות, נדמה לו שרואה מחזה ודמיון, וזה היה מדרגת נבואת האבות וכל הנביאים, חוץ ממשה, וכמו שכתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם"... שהם שמות שבהם מנהיג את עולמו, ומתגלה על ידי ההנהגה, רואה מראה ודמיון כמו שכתוב "ויחלום והנה סלם מוצב ארצה"... אבל נבואת משה שהיתה מהשפעת האין סוף בלא אמצעי, שעל זה מורה שם הוי"ה, שמורה על עצמו, לא שייך ביה ראיה, רק ידיעת השכל לבד, שעל זה אמר יעקב "ואנכי לא ידעתי"... (שמות ג ב, וראה עוד משה-נבואה)

...וכן בהשפעת הנבואה התגלה להאבות לפי האלקות המתפשטת בעולם להיות חיות העולמות ונפשם כנפש המתלבשת בגויה, ועל כן היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם התלבש האלקות בעולם, וכן חלה על נפש הנביא בענין זה שהיא נפש מלובשת בגויה, שהנפש עם הגויה, שהיא העולם הקטן, נערכת כדמיון האלוקות השוכן בעולם, והיא נפש וחיות של העולם הגדול, ועל כן חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפת הכח המדמה, שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא... אבל בשמי ה' שהיא הנבואה באספקלריא המאירה, שישיגו את האלקות שלא דרך החלונות העולמות, ולא על ידי מחזה ודמיון, רק ישיגו השגה מדעיית בחלות השפע מהאין סוף בעצמו על כח השכל, לא נודעתי להם, לכן אמר לשון ידיעה, כי בהשגה זו אין שם שום ראיה רק ידיעה מדעיית בלבד... (שם ו ב)

...והנה הקריאה עם שמוש מלת "אל", שמורה הזמנה, יצויר בדבר ה' בשלשה פנים, א' כשידבר הנבדל אליו בפעם הראשונה טרם יגלה אליו דבר ה', שבזה מכינהו למען ישית לב כי ה' קורא אליו. ב' אם עומד בין יתר העם וקורא אליו בשמו, ליחד הדבור אליו לבדו מכל העומדים שם. ג' בעת שתהיה נבואתו באספקלריא בלתי מאירה, שאז יראה מחזות ודמיונות, וכל אבריו מזדעזעים וכח הגוף כשל, שאז קורא אליו לחזקו ולאמצו... (ויקרא א א)

וישארו שני אנשים במחנה - ...ולדעתי האנשים האלה היו מוכנים לנבואה מצד עצמם, וכל הנביאים בדור ההוא קבלו נבואתם מכחו של משה, והוא היה הצנור המריק שפע הנבואה לכולם, כי דרך האור האלקי להתפלש דרך המאורות הגדולים על הקטנים... אמנם אלדד ומידד היו מאורות גדולים בפני עצמם, עד שהיו מוכנים לקבל האור האלקי ושפע הנבואה שלא באמצעות משה בצנור בפני עצמו, ותיכף שנכתבו בין הכתובים הנבחרים מכל שבט חל עליהם הרוח, ועל כן לא יצאו האהלה שתחול עליהם הרוח באמצעות משה... (במדבר יא כו)

ומי יתן כל עם ה' נביאים - שיתן את רוחו על אלדד ומידד בשפע מופלג כל כך עד שתתפשט מהם הנבואה על העם כולו... (שם שם כט)

...והנה הרואה במראה לא יכול לראות הצורה העומדת מצד האחר אחורי המראה, רק הצורה העומדת בצד שהוא עומד בה שהוא לפני המראה, וזה מליצה על ראית והשגת הנביאים שלא השיגו את האלוקות העומד חוץ מגבול העולמות, רק את האלקות הנמצא אתם בצד שהם עומדים, שהוא האלקות המתפשטת בעולמות להיות נפש העולמות. ב' שהצורה הנראית במראה אינה הצורה עצמה העומדת נכח המראה, רק תמונה של צורה המתפלשת מן הצורה על פני המראה, כן לא ישיגו את האלקות כמו שהיא בעצמה, רק מה שהתפלש מן השגת האלקות על כח דמיונם, שהוא המראה שעליו יתרשמו הצורות הנראות בדמיון הנביא שיביט על כח דמיונו שעליו יצויר לו צורות אשר חזה במחזה ואינם נמצאים רק במראה, רוצה לומר בכח דמיונם, לא באמת. 

ג' הרואה את הצורה במראה יראה בה גם מראית פניו, שהוא עצמו עומד לפני המראה וגם דמותו התרשמה על המראה, ורוצה לומר שהמחזות והתמונות אשר יראו החוזים יראו גם דמות עצמם ומחזות דמיונם המתרשם במחזה, אבל משה רבינו ע"ה ראה באספקלריא המאירה, שהיא הזכוכית שכח הראיה עובר בה אל העבר השני, ויראה הדבר העומד מצד האחר שהוא חוץ מגבול המביט, רוצה לומר שהשיג את האלקות מופשטת מן העולמות כמו שהוא בעצמותו, ובזה לא יראה שום מחזה ודמיון... (שם שם יב)

ותקרבון - והנה נבואה זו היתה באספקלריא שאינה מאירה, כמו שאמר ה' למשה, "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך", רוצה לומר כי לא היה אפשר שישיגו הנבואה ממדרגה הגבוהה שהשיג בה משה, ועל כן בא בעב הענן, שבאה ההשגה דרך שלש מחיצות שחשב פה, שהם חשך ענן וערפל... ומבואר שהיתה הנבואה בעב הענן, רוצה לומר דרך כח המדמה, וידוע שכל הנבואות שהיו דרך כח המדמה ככל נבואות הנביאים ראו בעיניהם מחזות ותמונות, ושמעו קולות ודבורים באזניהם... אולם במעמד הר סיני, הגם שהיתה דרך כח המדמה ובעב הענן, לא ראו שום תמונה, שהגם ששמעו קול ודברים, לא צייר להם המדמה שום תמונה, כדי שלא יטעו אחר כך לעשות איזה פסל ותמונה... ותמונה אינכם רואים זולתי קול - רוצה לומר רק תמונה של הקול ראו, כי הקול נצטייר כתמונת אותיות. (שם שם יא)

...וזה כמו שכתב הרמב"ן, שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות קצת האנשים כח נבואי, ידעו בו עתידות לא ידע האיש מאין יבא לו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני, ויקראו לו הפילוסופים כהין, ולא ידעו סבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים, אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו... וגם בזמנינו יתחדשו ענינים כאלה, אם על ידי מלאכת המאגנעטיזמוס שקראו אותם רואה מלב, וכן תעשה הטבע לפעמים בנפשות המוכנות לכך. (שם יג ב)

ואראה את ה' - ראיית שכל והשגה, ולא השיגו מצד עצמותו, כי אם מצד דרכי הנהגתו, שזו אספקלירא שאינה מאירה, כבסוף פרק החולץ. (ישעיה ו א)

אחד מן השרפים - מלאך מיוחד להגעת הנבואה לנביא, ובברכות ה' שהוא מיכאל. רצפה - המשיל הנבואה לאש הנעלה מן המלאך, הנכוה ממנה. (שם שם ו)

את קול ה' - נבואת הנביאים היא על ידי מלאך, וקודם כשהיה בנזיפה מה הזכיר ויעף אלי אחד מן השרפים, ועתה נתעלתה נבואתו, ויחס הנבואה כאילו שמעה מה' עצמו. את מי אשלח - שהתנבאו אז עמוס הושע ישעיה ומיכה. ומי ילך לנו - ולא ילמד סנגוריא על ישראל... או שהיו ישראל מכים הנביאים, ומשקבל עליו זכה שיתנבא מפי הגבורה, שנאמר רוח ה' דבר בי, ומנבא נבואות כפולות עורי עורי וגו'. (שם שם ח)

ואקרא - כי רק על הנסים שיעשה למען ישראל ינבא טרם בואם. (שם מה ד)

מה שכתב אברבנאל להרים מעלת ירמיה מאד אסכים, וכן דעת רז"ל, ולא במה שהשפילו בדבורו, כי הנבואה למעלה מדרך הטבע, ותלויה ברצון אלקי ובכוחו, ודברי הנבואה ישומו בפי הנביא ויאמרו ברוח ה', ולא היו משכלו וחכמתו, ואין בהם טעם ויראה שרוב הטעיות שמנה האברבנאל אינן בנבואות שהתנבא בצעירותו כי אם בזקנתו... (ירמיה הקדמה)

...כן דברי הנביא יועילו להבדיל רשעים מצדיקים, או לטהר הרקיע ולהראות מכתב ה' הכתוב בו, ולהשיב העם, ולשניהם לא הועילו נביאי השקר. (שם ד יא)

אשפוך את רוחי - כולל כל המעלות הנפשיות שישפכם על הגוף והרוח. זקניכם - שנולדו זמן רב לפני המשיח יראו רק חלומות, והצעירים יראו מחזות בהקיץ. (יואל ג א)

עמוס - ולדעתי יש הבדל בין נביא המתנבא לצורך שלמותו, לנביא המתנבא לצורך הכלל, ובעת שלא ימצא איש מוכן לכך מלידה, ועל ידי הכנתו יקרב מישהו מצד צדקתו, ויגדל הנס בנבואה, וכן היה בעמוס, כי ה' רצה שב' נביאים יתנבאו לישראל, הושע ועמוס, וב' ליהודה, מיכה וישעיה, ורצה שהב' יהיו מי' השבטים... ה' מציון ישאג - לפי שלא היה מוחזק לנביא ולא מירושלים, נתן סימן לנבואתו, הרעש ועצירת הגשמים. (עמוס א א)

ויהי דבר - זה מדברי הנבואה, שיאמר לעם שיתעורר אור הנבואה, ואם ישובו תשוב אליהם הנבואה ויגיע עת התיקון. (חגי א ד)

יונה ברח דרך הים ולא דרך המדבר לחוצה לארץ, כי חשש שהנבואה תשרה עליו גם שם אחר ששרתה עליו בארץ ישראל, כמו שמצינו ביחזקאל ואליהו בחורב, אבל בים שאין דעתו מיושבת מן הצער, ושהוא בחברת עכו"ם ואינו יכול להתבודד חשב להמלט ממנה. (יונה א ג)

משכני אחריך - מן המסגר שהוא החומר, הסוכך ביני ובין מראות אלקים, וזה על ידי שתחול שפע הנבואה, ואז אוכל להפרד מהגוף, ועתה הביאני המלך חדריו וכלאני... (שיר השירים א ד)

רש"ר הירש:

חז"ל מעירים כאן, עיקר שכינה בתחתונים (ב"ר י"ט י"ג), בתחילה בקש ה' להשרות את שכינתו בארץ. רגילים אנחנו לחשוב, שקרבת ה' אל הנביאים היא מצב יוצא מהכלל, משום כך כה רבים המסתפקים הכופרים באפשרות הנבואה, אך לא כן דעת רבותינו, לא התגלות ה' לאבות, למשה ולישראל, הן הן היוצאות מן הכלל, אלא היפוכו של דבר, ריחוק ה' מן האדם, זה ששת אלפים שנה, הוא מצב בלתי טבעי, שכן עיקר שכינה בתחתונים, וכך נמצינו למדים ממעשה גן העדן, לא בעולם הבא, אלא בעולם הזה יכול השלום לשכון עם האדם, שלום בלבו, שלום עם הטבע, שלום עם אלוקיו, שלום והרמוניה עם עולם ומלואו... אך כל זה תלוי בכך שהאדם בכל תפארתו יכנע לאלוקיו, ומפיו ישמע מה טוב ומה רע... (בראשית ג ח)

...אין אנו מעיזים לחקור איך דבר ה' אל אברהם ואל הנביאים, אך עלינו לשים לב אל מה שנאמר, אין הוא אומר רק שהקול נשמע, ואלא וירא, ואין כאן לשון הראה מ... ה' נראה על ידי אברהם, אלא הראה אל, ה' נראה אל אברהם ולמענו. אילו נקט הכתוב לשון הראה מ, היתה הפעולה יוצאת מן הרואה, עובדת ההיראות היתה תלויה בכושרו ובפעולתו הרצונית של הרואה, והיא היתה יוצאת ממנו, ואילו הראה אל מציין תהליך הפוך, יציאה מן ההעלם שעד כה, והיראות לצרכו של אדם מסוים, הפעולה יוצאת מן הא-ל המתגלה... ה' מדבר אל הנביא ולא מקרבו, יד ה' היא על הנביא ולא מתוכו, "היתה עלי יד ה'" (יחזקאל ל"ז), כל מקום שאתה מוצא התגלות אלקית במקרא, הרי האדם הוא מקבל בלבד, ולא יוצר פעיל, ומכאן סתירה לאותם הכופרים בעובדת ההתגלות, אך מסווים את כפירתם במעטה כזב, כאילו התגלות ה' היא תוצאה גרידא חס ושלום של דמיון והתפעלות אנושית. איך דבר ה' אל הנביאים זה סוד כמוס לאדם, הן גם דבר האדם אל האדם, קשר הרוח עם הרוח על ידי השפעת הגוף על הגוף, אף הוא יש בו משום סוד כמוס, דיינו שאנו יודעים שאכן דבר ונראה אל הנביאים. (שם יב ז)

וירא אליו - בעצם אין מקום פנוי משכינה, אך לא כל אדם זוכה לראותה, רק מי שמסר את נפשו לה' כדרך שאברהם עשה זאת זה עתה, זוכה לראות פני ה'. (שם יח א)

דבר גדול למדנו מכאן, כי הקב"ה התגלה לאברהם, שעה שהיה עסוק במצות הכנסת אורחים, או היפוכו של דבר, אברהם הלך לקיים הכנסת אורחים, בשעה שהקב"ה התגלה לו. בין ובין כך למדנו מכאן מה טיב הנבואה בישראל, כי הנה רבים מבלבלים את הנבואה בישראל עם הזיה וקסם, עם התפעלות ואקסטזה, בסופו של דבר נמצא, שהתפעלות מביאה לידי נבואה... ואף פילוסופים יהודיים אינם נקיים מן המחשבה, כאילו התבודדות מביאה לידי נבואה... אולם תהום פעורה בין כל אלה לבין הנבואה, כי לא המחשבה המופשטת מביא לידי קרבת ה', אלא החיים הרעננים המפכים ממקור החיים, כי הנבואה בישראל איננה תוצאה של דמיון חולני, של גירוי כחות הנפש, אלא מקומה יכירנה בתחום החיים הבריאים, והיא תוצאה של עירנות וחדוות יצירה. וכן אמרו רבותינו, אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה (שבת ל'). אמת, התורה מבדילה בן דרגות שונות של נבואה, בין "פה אל פה אדבר בו", לבין "במראה אליו אתודע" וגו', ואולם גם בדרגה שניה זו החלום הוא רק אמצעי של גילוי סוד ה' אל האדם, הוא רחוק ממצבו של אדם שוגה, ההוזה הזיות מלבו, שכן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור, ועשיר, וחכם ועניו (נדרים ל"ח)... (שם יח ב)

נביא - משורש נבא, קרוב לנבע, מעין מים חיים, לדבר ה' ורוח קדשו, צינור שדרכו עובר השפע האלוקי אל האדם, משום כך משקל השם נגזר מבנין פעול. עצם המלה המציינת בלשוננו את הנביא, הנה איפוא המחאה החריפה ביותר נגד כל הממעטים את דמות הנבואה ומסלפים את מושגה. הנביא איננו מגיד עתידות מראש, אלא לפי מהותו צינור לשפע האלוקי, אלה המשחקים משחק תעתועים במושג הנבואה וההתגלות מנשאים את המשורר ועושים אותו לנביא, והנבואה שלהם שירה והתפעלות הנפש, נמצאת להם הנבואה יציר של הרוח האנושית. אך הרואה שלנו הוא נביא, כלי וצינור, שדרכו מגיע השפע האלקי אל האדם, לא מתוך לבו של הנביא אלא מדבר ה', ה' מדבר אל הנביא, לאמר את דברו לאחרים, וידבר ה' אל משה לאמר! (שם כ ז)

ואהרן אחיך יהיה נביאך - יחסו של אהרן אליך יהיה כיחס הנביא אלי. תאור זה בעל חשיבות רבה הוא עבור הנבואה היהודית כמציאות אמת, הרי משה ואהרן אישויות נפרדות הם, משה נגיד ומצוה, אהרן מבצע ומתורגמן, וכן ברי כי ההגדרה של הנבואה שהא-ל מדבר מתוך הנביא ולא אל הנביא אך בשקר יסודה... מול ה' יעמוד הנביא כאהרן מול למשה, נביא הוא איפוא מושג סביל,  הנבא בבנין נפעל, ה' פועל דרכו כאילו היה מבוע, באמצעותו יגלה הוא את דברו. הנביא אינו מוליד את המלה אותה הוא דובר, אלא משמש לה כפה. (שמות ז א)

אולי זו כוונת חז"ל על ההפרש שבין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו (ספרי דברים ל"ד). אפשר שנתכוונו לומר, שנבואת בלעם הוכנה על ידי אכסטזה, בניגוד לנבואת משה, אולי משום כך נאמר בנבואת בלעם "ויקר אלקים אל בלעם", הוויית דבר ה' אל בלעם מתוארת כאן, כביכול כדבר סביל, שכן בלעם הביא לידי כך, שדבר ה' יהיה אליו, אולי על ידי התרוממות רוחנית שהוא עצמו גרם לה, הן בלעם היה מבקש את דבר ה', ואילו משה שזכה לדבר ה', לא התכוננן אליו ולא ניחש אותו מראש, אולי משום כך א' זעירא בתיבת "ויקרא", לרמוז על חוסר ההכנה המאפיין את נבואת משה... (ויקרא א א)

ויתנבאו - אולי קרוב ל"נבע", כלי ממנו נובע דבר ה', התנבא בהתפעל היא נבואה פחותה לעומת הנבא בנפעל. (שם שם כה)

במראה - נבואת כל נביא חוץ ממשה אינה ישירה, כי אם אמצעית, מצד אחד אינו רואה את האלקי הנודע לו ישר, כי אם מוחזר כמתוך מראה. עליו ללמוד על הנבואה מתוך מראה שמתגלה לו, ודבר זה לא בתוך מצב של עירנות רגילה, בו עומדים החושים תחת מרות השכל, כי אם בחלום אדבר בו, מצב של חלום... (שם יב ו)

העמק דבר:

וירא אליו ה' - אבל באמירה ראשונה לא נתראה אליו ה', כי אם שמע דברו, והוא משום שלא היה המקום ראוי לגלוי שכינה... (בראשית יב ז)

ויעל מעליו - ...שעלה בפעם אחת שלא כדרך הנבואה, אשר בכלות דבר ה' עוד הנביא משוקע באלקיות איזה שעה עד ששב לאנושותו ולמקומו... ומזה הבין כי הגיעה השעה להתעסק במצות קיום הנדר... (שם לה יג)

את אשר האלקים עושה - ביאר בראשונה על שהחרטומים לא ידעו הפתרון, וכן בספורנו, דכל החלומות הצודקים המה באים מחמת שבעל החלום יודע מהנשמע מאחורי הפרגוד, והוא מודיע לאדם, והחרטומים יודעים על ידי שדים מה שנאמר למעלה גם כן מאחורי הפרגוד, וזה יודע לפתור, והודיע יוסף שזה החלום אינו אלא נבואה מה' כמו דכתיב "ויבא אלקים אל אבימלך" וגו', אלא דשם ההגדה גלויה, וכאן היה במשל, כמו נבואה ממש שבגלוי יש בה משל, מעתה אחר שהוא דבר אלקים שוב אין ידיעה מזה להחרטומים, כי אם מי שיש בו רוח אלקים. (שם מא כה)

והיו נכונים - שיכינו עצמם לראות ולשמע פלאות, כדי שלא יצאו מדעתם במראה נפלא ובקול נפלא פתאום, עוד בכלל הזה הכנה למחשבה והתבודדות כל אחד לפי כחו, ואין שיעור להכנה זו... (שמות יט יא)

פן יפרץ בהם - בפגוע בהם עוצם גלוי שכינה, וכשלא יהיו מוכנים כראוי, יהפך להם אור נפלא פני מלך חיים לרועץ, מה שאין כן כל ישראל, שלא השיגו כל כך, לא היה חשש שיפגע בהם מחמת העדר הכנה. (שם שם כב)

כי יתן ה' את רוחו - בא משה להודיע כי אין שום אשם עליהם, באשר לא בא בהשתדלות, ועל זה אמר, דנהי דכל עם ה' אי אפשר שיהיו מתבודדים ומכינים עצמם לנבואה, דאם כן בטל ישוב העולם, אלא זה אפשר שיתן ה' רוחו על כל עם ה' לשעה בלי שום הכנה. ושלמה המלך התפלל בדרך שיר, "מי יתנך כאח לי וגו', אמצאך בחוץ אשקך" וגו', והבאור שיהיה כל כך רוח נבואה ודביקות בה' מצוי בישראל, עד שיהיה גם בהליכה בחוץ בשוקים וברחובות בלי שום הכנה משיג הערה ודביקות, וזו היא תוחלתנו שיהיה לעתיד לבא. (במדבר יא כט)

אם יהיה נביאכם - דיש נביא בשם אלקים, ויש בשם ה', כמו דכתיב בבלעם בפעם ראשונה, "ויקר אלקים" וגו', ובפעם שנית "ויקר ה' אל בלעם", ויש מתנבא בשם מלאך, ומראה נמוך אפשר לראות בבירור, אבל אם יהיה נביאכם ה', אזי במראה וגו' או בחלום אדבר בו, מה שאינו כן כשמתנבאים בשם אלקים, אז גם המה רואים בבירור, והרי זה כמו שר מושל גדול, וגם הוא רופא וכדומה, יש הבדל בין כשמדבר בשם ממשלתו, בין כשמדבר בתור רופא. (שם יב ו)

היום הזה ראינו - באשר תכלית דבר נפלא הלז, שיהיו הכל זוכים לנבואה, היה בשביל שיראו ויאמינו שני דברים הנראים לנמנע בשכל אנושי, שהיו שניהם גם יחד אמיתיים, היינו אם כח אלקים הוא בלי תכלית וגבול מן הנמנע שיהיה דבק עם האדם נוצר מאדמה, ואם כן או שיש גבול חס ושלום למעלה, או שזה שקר שהקב"ה מנבא את האדם, אבל חקירה זו אינה אלא שכל אנושי, והאמת אינה כן, שהקב"ה יכול לצמצם כחו ולדבר עם האדם. (דברים ה כא)

ודבר אליהם - היינו ביאור הנבואה, שהיה מבין ברוח הקודש כל הרמוז באותה נבואה, מה שלא כל ישראל הבינו, והוא פירש להם כפי אשר יצוה ברוח הקודש, ולא כל הרמוז, וזהו דיוק לשון (ודבר אליהם) "את כל אשר אצונו". (שם יח יח)

משך חכמה:

נבואת משה למעלה מכל הנביאים, שנבואתם על פי אות, והמאמין על ידי אות יש בלבו דופי, אלא שהתורה ציותה להאמין לאות כמו לעדים, אף על פי שאין הכרח שהנביא הזה יעיד תמיד אמת, וחנניה בן עזור יוכיח, אך במשה שמעו כל ישראל שה' מדבר אתו פנים אל פנים, ואין בטול לנבואתו. ואם תאמר, איך ציוה ה' שיאמינו במשה לעולם, הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ועל כרחך שלל ממנו הבחירה... (שמות א א, וראה עוד משה-כללי)

ואצלתי - דע שהנביא מזדכך לפי כוחו, אך בכל זאת השראת הנבואה היא חנינה מה', ועל זה אמר ונתתי רוחי וכדומה, ויתכן שתחול על ידי נביא אחר, אבל משה שחומרו זך מאד, ודבוק לגמרי בה', לא היתה נבואתו שפע מתפשט מלמעלה, רק בעצמו מקבל באספקלריא מאירה, וכאן אמר וירדתי, שהנבואה במדרגה נמוכה,ועל ידי מסכים כעמוד ענן וכו' ובכל זאת היתה שימת רוח, ואלדד ומידד שרתה עליהם באמצעות הזקנים. (במדבר יא יז)

שפת אמת:

במדרש וידבר אלקים, מה שהנביאים עתידים להתנבאות הכל קיבלו מהר סיני... כי בודאי לשמע דבר ה' אינו בגוף רק בנשמה, אכן אבותינו שעמדו על הר סיני נזדככו להיות כמלאכי השרת, כדכתיב "אני אמרתי אלקים אתם", לכן גם הגופות שלהם היו כנשמות, אבל כל הדורות הנשמות שלהם היו במעמד הר סיני, ולכן כפי שאדם זוכה לנשמה ולהארת הנשמה כך זוכה לתורה... (יתרו תר"נ)

...ובחינות הנ"ל הם בחינת אמת ואמונה שכתוב במקום אחר, שעל ידי האמת נתברר האמונה, וזה מדריגה ראשונה, שקודם החטא, אחר כך היה התיקון על ידי האמונה בחושך המשיכו האמת, כמו שכתוב "ובצלאל וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה", ודרשו חז"ל, אפילו מה שלא אמר לו משה רבינו ע"ה, וכתיב "ככל אשר אני מראה אותך" וגו', להודיע כי בני ישראל בחושך על ידי האמונה יכולין לכוון דעת אביהם שבשמים יותר מכל הנביאים, והמה רואין למעלה, כי בני ישראל עושים בתומם רצונו יתברך... (פקודי תרמ"ג)

בפסוק ויקרא אל משה, אמרו חז"ל לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה, ולנביאי האומות כתיב ויקר, הענין הוא, כי בני ישראל מיוחדים בעצם אל הנבואה, וזהו הקריאה לומר כי מיוחדת הנבואה אליו, אבל לבלעם כתיב ויקר, שנדבר עמו בדרך עראי ומקרה, ועל זה כתיב אנכי ה' אלקיך, עליך ייחד שמו ביותר, והטעם כי בני ישראל בעבודתם גם כן מיוחדים אליו... (ויקרא תר"ס)

בפסוק וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו. ויש לדקדק שהיה לו לומר ראו את הקולות. וכתבנו במקום אחר כי קאי גם על דורות אחרונים, כדאיתא במדרש, שכל הנביאים קבלו אז נבואתן, ממילא כל נפשות בני ישראל העתידין לבא כל אחד כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז... (במדבר שבועות תר"מ)

בפסוק לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, וקשה לאו רישא סיפא, דהיכן נזכר חסרון אמונה בשאר הנביאים ברישא, אכן הענין הוא, דכל הנביאים היו צריכין להשתנות בעת הנבואה על ידי התפשטות הגשמיות, ונעשין כבריה חדשה, כדאיתא כשהיתה הנבואה שורה עליהם פניהם מאירים כלפידים וכו', אם כן אין הנבואה דבוקה בעצם בהם, אבל במשה רבינו ע"ה אדרבא, כשהוצרך לדבר עמהם הושם לפניו מסוה, והוצרך להשתנות בהתלבשות, וכשהנבואה דברה בו, היה בעצם תבניתו, כמו שכתוב פה אל פה אדבר, וזה נקרא נאמן, ולכן הם לא הוצרכו לפרוש מנשותיהם, כמו משה רבינו ע"ה... אבל שאר הנביאים רק בשעת הנבואה היה להם דביקות בשורשם שלמעלה. (שם בהעלותך תרנ"ו)

בפסוק בכל ביתי נאמן הוא, דאיתא במדרש, תחתונים אינם יכולים לעמוד בתפקידיו של מקום, ובשעת מתן תורה היו ראוים כל בני ישראל להיות נביאים, כמו שכתוב אמרתי וגו' ובני עליון כולכם, ועל ידי החטא כאדם תמותון, וכח הנבואה כפי אמונת האדם, פירוש אמונה להיות נשאר במדריגה שהשיג בלי השתנות, כמו יתד במקום נאמן, וכשאדם מכוון לקבל הנבואה, להיות קבוע בו בלי השתנות, זוכה לנבואה. ויש הרבה מדרגות בנבואה, ומשה רבינו בכל ביתי נאמן הוא, וזכה לנבואה עליונה שהיה מוכן לעמוד בזו הנבואה העליונה, כי משה רבינו ע"ה כתיב ביה איש האלקים... (שם תרנ"ט)

איתא, לא קם בישראל נביא כמשה, באומות העולם קם, מנו בלעם. ביאור הענין, כי משה רבינו ע"ה היה כולל כל הנביאים הבאים אחר כך, כמו שכתוב, אלה המצוות, שאין נביא רשאי לחדש דבר וכו', ולעומת זה כאשר הקב"ה בא להראות לאומות כי אין הנבואה טובה להם, המעיד להם בלעם, שהיה הכולל של כל נביאי אומות העולם, וממילא כשהוא נטרד, שוב אין כח לנביא אומות העולם אחריו. ולכן כל נבואותיו היו לדורות עד ימי המשיח, וגם כל מה שרצה להרע לבני ישראל הכל ממה שראה שעת דין להכשל... (שם בלק תרמ"ח)

במדרש הצור תמים פעלו, שלא הניח פתחון פה לאומות העולם וכו', העמיד להם נביאים וכו', הענין הוא, כי הנבואה היא להוציא הכח אל הפועל בדבור, כי הנביא הוא בכלל פיהן של ישראל, וכמו בפרט כל איש על ידי הפה מוציא הכח הפנימי שהוא עיקר האדם לנפש חיה רוח ממללא, כמו כן בכלל, הנביא הוא פיהן של בני ישראל, לכן תלוי כח הנביא בעבודת כלל בני ישראל, כדכתיב "נביא מקרבך וגו' יקים לך", ויותר ממה שישראל צריכין הנביא, צריך להם הנביא... ולכן הנביאים הם עדות על הכלל, והאומות אינם מוכנים אל הנבואה, לכן נתן להם הקב"ה בלעם, שהיה כלי להנבואה, אך בעבור כי אינם מוכנים לזה, לא עלתה הנביאות בידו לטוב. וכמו כן נוכל לומר, מה שניטל מאתנו הנבואה, הגם כי בעונותינו הוא, אבל הוא גם כן עדות על בני ישראל, שלא יאמרו אומות העולם על ידי שקרבנו והעמיד לנו נביאים נמשכנו אחריו, לכן נלקחה מאתנו הנבואה, ואף על פי כן בני ישראל מתחזקים באמונתו יתברך ועוסקים במצותיו, להודיע כי הפנימיות נמצא בבני ישראל, הגם שאין לנו נביאים להוציא הפעולה מן הכח אל הפועל... וכמו שבפרט כן הוא על ידי הפה בתורה ותפלה זוכין לדעת, כמו כן כשהיו הנביאים היה מתגלה הדעת בכלל בני ישראל ... (שם שם תרמ"ט)

במדרש הצור תמים פעלו וכו' שלא היה להם פתחון פה לאומות וכו'. הענין הוא, שהקב"ה רצה להראות כי בני ישראל הם מיוחדים לנבואה, כי הנביא הוא להוציא מכח אל הפועל כל עבודת הציבור, להעלות מעשיהם עד השורש לעשות פירות, והוא מלשון ניב שפתים, וכמו שכתוב נביא מקרבך, וכמו שבאדם בפרט, שלימות הדיבור תלוי בתיקון המעשים, כך יוכל להוציא מפיו דברי אלקים חיים כל אחד לפי מה שהוא, כן בכלל הנביא הוא הבל פיהן של כלל ישראל, ובאמת חסר לנו כח הנבואה בגלות, כי בני ישראל צריכין אל הנביאים, ועל זה מתאוננים "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא" וגו', אבל לאומות העולם, אדרבא, אינם ראוים אל השלימות, וכשהיה להם נביא היו מעשיהם פגומים הרבה יותר, והיו רוצין לעקור את הכל, וכשאין מעשיהם מתעלין כל כך נוח להם ונוח לעולם, כמו שאמרו במדרש נוח להם להיות סומין, ובני ישראל הם בעצם שייכים אל השלימות, והרמז פת חריבה הוא בגלות, שאין לנו נביאים ובית המקדש, ואף על פי כן האמונה מאירה בישראל... והאומות להיפך, אפילו כשהיה להם הנבואה שהיא יתירה למעלה מהשייך להם, לא היו באין אל השלימות, ואדרבא הוסיפו להרע... (שם שם תר"נ)

במדרש נשבעתי ואקיימה וגו', ברש"י משה נתנבא בכה אמר ה', מוסיף עליהם שנתנבא בזה הדבר, אם כן למה נחשב לו נבואתו בכה אמר ה'. אך כי יש יתרון גם כן בבחינת כה, שהוא להביא ההארה למקום החושך, גם כן במקום שאינו יכול להיות בירור והתגלות כראוי, רק דרך דמיון ורמז ומשל, ובחינה זו היא בכל עולם הזה, שכל דבר הוא מכוון ומרמז לדבר עליון בחינת כה, כנ"ל, ומשה רבינו בחינת זה הדבר שהיה למעלה מהטבע, מקום שאין שם רק הארת כבודו יתברך, וכן היו בני ישראל בשעת מתן תורה, רק אחר העגל כתוב ויתנצלו את עדים וגו', הוא בחינת הארה האמיתית מלשון עדות ובירור שהיה נגלה להם האמת, בחינת זה הדבר כנ"ל... (שם מטות תרל"ב)

בפסוק תמים תהיה וגו' כי הגוים וגו', נביא מקרבך וגו' הענין על פי מה שאמר ממנו פנה ממנו יתד וגו', שבני ישראל יש להם כל השלימות כביכול דומין לבוראן, כמו שאמרנו במקום אחר שנקראים השולמית, שמו שנקרא הקב"ה מלך שהשלום שלו, וזה שאמר תמים תהיה, כביכול, עם ה' אלקיך, לא כמו הגוים שצריכין לבקש תחבולות מדבר שחוץ להם, נביא מקרבך, כלומר שבאמת כח הנביא הוא מכללות שבישראל, והוא כח הדבור של כלל ישראל, כי כחן של ישראל בפה, וכמו שהיו מוכנים בהר סיני גם בפרטות כל אחד מהם לנבואה, כמו כן בקשו שיהיה כח של הכלל אל הנביאים, נמצא שהנביא הוא כח הדבור של כללות ישראל, וכפי התמימות והשלימות שנמצא בכלל ישראל, כן יש כח לנביאיהם, ולכן על ידי שנאת חנם אבדנו הכל. אליו תשמעון, על פי מה שאמרו חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, וכח הנביא שיוצא מכללות לבן של ישראל, לכן דבריו נכנסין ללבות בני ישראל, וכמו כן בפרט, כל איש ישראל על ידי התמימות שנמצא בו שמאסף כל הכחות לרצון א' לקבל עול מלכות שמים, כן יכול להוציא דבורים בתורה ותפלה, שעל ידי שהדבורים יוצאים מלבו באמת, לכן יכול לשמע ולקבל בעצמו מאותן הדבורים הארות עליונות... (והמשכיל יבין על פי מה שאמר האריז"ל שכח הנבואה הוא בהתעוררות הבל ודבור שהוציא הנביא כבר בתורה ועבודה, והיינו דברים היוצאין וכו' נכנסין אל הלב)... (דברים שופטים תרל"ז)

בפסוק תמים תהיה וגו', כי הגוים האלה וגו', נביא מקרבך וגו'. פירוש שאיש ישראל צריך להשיג הכל מעצמו, כענין מעשיך יקרבוך, לכן אין לחפץ לידע נסתרות ומופתים כתאוות הגוים, לדרוש מעוננים וקוסמים, אבל בכח איש ישראל כי על ידי העבודה בתמימות להשוות הגוף עם שורש נשמתו, וממילא יהיה לו השגה בנסתרות, וכן היו באמת הנביאים על ידי עבודת כללות בני ישראל, לכן בעונותינו אבדנו הנביאים, כי המה תלוים במעשה הדור... וזה היה טענת בני ישראל לא אוסף וגו', כי לא רצו להשיג בדרך נס, רק על פי זכות מעשיהם, ולכן הוטב בעיני ה' דבריהם. (שם שם תרל"ח)

בפסוק תמים תהיה וגו'... וכל הקוסמים ומעוננים הכל בה מזה הקלקול של חטא הראשון, ובני ישראל יצאו מן הכלל בקבלת התורה, זה שאמר, כי הגוים האלה וגו' ואתה לא כן וגו', ואף על פי שלא נשארו ישראל בזו המדרגה, כמו שכתוב אמרתי אלקים אתם וגו', ונשאר התיקון על ידי הנביאים, וגם עתה שאין לנו נביאים, כח הנביאים הוא בכתב בנביאים ובכתובים, וההוגה בדבריהם יוכל לבא אל התמימות... (שם תר"ס)

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש, וכתוב ויפח וגו', ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו לרוח ממללא, לכן אחר ראש השנה ויום הכפורים, שניתן החיים לאדם ונתחדש רוח חיים בקרבו, זוכה לרוח הקודש, וכמו שאמרו בגמרא, תינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה, לכן בימים אלו נפתחים שערי דיעה בלבות בני ישראל, ולכן שמחת תורה אחר סוכות, ובנבואה יש כמה מדריגות ושורש הכל הוא הדיבור שיכול אדם להוציא דברי תורה כראוי, כמו שאמרו ז"ל שם נביא מלשון ניב שפתים, ולכן גם מי שאינו בא למדריגת נביא, אף על פי כן בהתעוררות רוח חיים יוכל להוציא דברי תורה מפיו, נקרא רוח הקודש וזהו עיקר השמחה כשבא האדם אל שלימות רוח שבקרבו... (שם סוכות תרל"ט)

שם משמואל:

ונראה דהנה במדרש ויקרא אל משה (ריש ויקרא), ולא כאברהם, באברהם כתיב ויקרא מלאך ה' אל אברהם, המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא, אמר רבי אבין אמר הקב"ה אני הוא הקורא, ואני הוא המדבר, וכבר פירשנו על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא לויקר, דויקרא משמע שקורא אותו להתקרב הלום לעמוד בדרגין גבוהין שלא היו לו קודם הקריאה, ויקר משמע שהדבור בא אליו כמו שהוא ולא נתעלה ולא נגבה כלל. והנה שיהיה בשר ודם ראוי לקבל הדיבור מהשי"ת בלתי אפשר אלא שהקדים לו קריאת המלאך, שהמלאך יגביה אותו מקודם למדרגתו, וילבש בחינה של מלאך, ואז יהיה ביכלתו לקבל הדבור, וכל זה הוא בשאר נביאים כשעודם גוף, יהיה המלאך גדול מהם במעלה, אבל משה רבינו ע"ה, שבמדרש שגופו מקודש מהמלאכים, שוב לא היתה קריאת המלאך תוספת מעלה אצלו, אלא השי"ת עצמו היה הקורא, והגביה אותו למעלה למעלה, כי לנבואת התורה לא הספיק מה שהיה מקודם כמלאך, ואף יותר קדוש ממלאך, שהרי המלאכים לא זכו לתורה, על כן הוצרך שהשי"ת יהיה הקורא להגביהו למעלה גבוהה מאד מגדר המלאכים... אך לפי דרכנו הנ"ל יש לפרש, דהנה מה שזכה אברהם אבינו ע"ה למראה נכבד זה בשביל מצות מילה, יש להבין הלא יש מצוות גדולות ממילה, ואברהם שמר את השבת, ושבת היא בסקילה, ומילה רק בכרת... וגם בעקידה, שהיתה הנסיון העשירי הגדול מכל הנסיונות, מכל מקום גם שם המלאך קורא והדיבור מדבר, וכאן בקיום המצות מילה לא צריך שום קריאה. אך כבר אמרנו, דאברי האדם מקבילים לספירות העליונות... וברבי חיים ויטאל שבעת המילה נקבצו בנימול כל בחינות נפש רוח ונשמה שלו כדי להשלימן במצות המילה, ואחר כך מסתלקין, וחוזרין לאדם אחר כך לפי מעשיו, ואם כן בעת המילה שנתגלה העטרה, היתה שלמות כל עשרת האברים בגשמיות וברוחניות, ואם כן אברהם בעצמו היה אז מחנה שלמה, והנה אמרו ז"ל (ברכות ו') עשרה קדמה שכינה ואתיא, ועל כן זכה אז למראה הנכבד שקדמה שכינה ואתיא, ולא היה נצרך לשום קריאה... (בראשית וירא תרע"ז)

ונראה דהנה אין הנבואה שורה בחוצה לארץ, רק כשהתנבא מקודם בארץ, והטעם יש לומר, דהנה נבואה היא ענין התדבקות הנפש בשרשה, אך הגוף הוא דבר החוצץ בפני הנפש, ועל כן בארץ הקדושה חלה על גוף הארץ שהיא דומם, ובודאי ששם גם הדומם יש לו הזדככות בצד מה, זה פועל גם כן על גוף האדם שמקבל צורת מזוכך, שלא יחצוץ עוד בפני השמש, ועל כן כשהתנבא בארץ וקבל הגוף צורת מזוכך, שוב שורה הנבואה עליו אפילו בחוצה לארץ. והנה בש"ס חגיגה ה', אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו, ונראה מזה שבחלום יכולה הנבואה לחול אפילו בחוצה לארץ, והטעם כנ"ל, דמה שאין הנבואה שורה בחוצה לארץ הוא מצד הגוף החוצץ, ובחלום, כשהאדם ישן, הנפש מופשטת מהגוף, ואדם הזוכה לזה יכול לדבק אז נפשו בשרשה...

ולפי מה שכתבנו יובן טעמו של דבר, מה שלא היתה לו נבואה בהקיץ, ובזוהר הקדוש הקשה, וכי יעקב קדישא, דאיהו שלימא דאבהן בחלמא אתגלי עלוי ובאתר דא קדישא לא חמא אלא בחלמא, ותירץ, משום דעדיין לא נסיב ויצחק הוה קיים, ובחרן דנסיב, ואף על פי כן כתיב וארא בחלום, תמן אתר גרים, ויצחק היה קיים. ולפי דרכנו יש לומר עוד טעם, מאחר דחשיב כאילו הוא בחוצה לארץ, ואין הנבואה שורה רק כשהתנבא פעם בארץ, ומאחר שלא מצינו לו נבואה מקודם בארץ, על כן לא באה אליו הנבואה אלא בחלום. ואולי יש לומר דמה שהזוהר הקדוש לא תירץ כן, רבי שמעון בן יוחאי לשיטתיה דאזיל בתר כונה, ולעולם חשבינן סוף ותכלית הכונה, ומאחר שלא היה רצונו להשאר שם רק לשוב אחר כך לארץ ישראל, אי אפשר לחשוב כאילו הוא לגמרי בחוצה לארץ... ולפי זה ניחא מה דבחרן מצינו מאמר השי"ת אליו להדיא, ויאמר ה' אל יעקב, ולא בחלום, כי זה היה אחר שראה את פני לבן והנה איננו עמו וגו', ויהב דעתיה למיהדר (לחזור), ונחשב כאלו הוא בארץ... (שם ויצא תרע"ב)

...והיה כבר אמרנו ההפרש בין הרואה בנבואה להרואה את הנולד בחכמתו, שהרואה בחכמתו רואה את סוף הדבר שנולד אחרית כל המעשים, ולא את כל פרטי הסיבות והגלגולים שבינתים, אבל הרואה בעין הנבואה הוא רואה את התהלוכות הסיבות והגלגולים עד הגיעה עינו לראות אחרית דבר, וכמו הצופה בעין הגשמית למרחוק מיל וכדומה, שהוא רואה עם הרוחק גם כל הדברים שנמצאים בינתים מהכא להתם... (שם ויגש תרע"ח)

ונראה דהנה במדרש (ויקרא רבה ט"ו) לעשות לרוח משקל, אמר רבי אחא אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים. אמר רבי סימון, שני דברים נתנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר וכו'. ויש להבין, הלא אין כילות למעלה, ולמה לא יתנבא כל מה שרוצה. אך הטעם פשוט, באשר צריך הכנה לנבואה, ואי אפשר שיהיה על הנביא שפע נבואי אלא כפי מיסת הכנתו, וזהו שמוכן יותר מתנבא יותר, ומכל מקום הכנת הנביא היא בפרט מדותיו, זה מתקשר באהבה וזה ביראה וכו', ומכין את נפשו על ידי הכנתו הפרטית, לכן אינו שורה עליו אלא בפרטות, ובזה יש ליתן טעם הא דאמרו ז"ל מגילה ב' אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. דהנה התורה היא נצחית וכללית, והיא כלל המציאות עליונים ותחתונים, וכל התורה היא שם משמותיו של הקב"ה, על כן אין לנביא שנבואתו רק בפרטות ענין לתורה אלא לחדש מצוה לשעתה בלבד, שהוא דבר פרטי, ונביא התורה היה רק משה רבינו ע"ה, באשר לא היה נצרך לשום הכנה, כי היה תמיד מוכן, וכל חושיו היו תמיד דבקים בשכינה בלי שום שיור, ולא היה לו שום רצון עצמי רק אל כל אשר היה שמה רצון העליון שמה היתה נפשו נמשכת, והיתה לו דביקות כללית בכל פרטי חושיו ומדותיו יחד, על כן היה יכול להיות נביא התורה שהיא כללית... קיצור הדברים, שהתורה באשר היא כללית אין לשום נביא באשר הוא פרטי יכולת להיות נביא התורה, אלא משה רבינו ע"ה שהוא היה בטל להשי"ת בכל חושיו בכללות בלי שום שיור. (שמות וארא תרע"ד)

ויאמר משה וגו', פירש רש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו... ונראה דמה שלא דבר עם משה בתוך הכרך, מפני שהיא מלאה גלולים, אף שהקב"ה אש אוכלה, ואצלו יתברך אין נפקא מינה אם מלאה גלולים... מכל מקום לגבי מקבלי הדבור באשר היו תוך רשותו של פרעה, היתה לפרעה שליטה עליהם, שטנופת הע"ז מנעה מהם את הדבור... ואף משה רבינו ע"ה בעמדו לפני פרעה והיה צריך לחלוק לו כבוד מלכים, היתה עליו גם כן רשות פרעה, שהיה מזיק לו לדיבור, ולפי זה יובן, כאשר אמר לו פרעה "לך מעלי, השמר לך אל תוסף ראות פני" וגו', בזה עצמו נעשה נפרד לגמרי מפרעה, ושוב אין טומאת פרעה מזיקה לו לדיבור... (שם בא תרע"א)

...דאיתא במדרשים, שהיה השטן רוצה להכניסו בספק שלא היתה נבואה אמיתית, ואמר לו למחר הוא קורא לך שופך דמים. ובודאי הפירוש שאמר לו, שכח מכחות החיצוניים עבר עליו והתחפש בלבוש נבואה, ובספר קול בוכים למהר"ם גלאנטי ז"ל האריך לומר, שזה היה כל ענין נביאי השקר בעת חורבן בית המקדש, שהיו מוטעים, וסבורים שזו נבואה מאת המקום. ואמנם שענין נבואה היא דבר ברור, שהנביא יודע בבירור שזהו דבר ה', כבש"ס סנהדרין שדנין דיני נפשות על פיהם, כאמרם ז"ל (סנהדרין פ"ט) נביא מאן מסהיד עליה, נביא חבריה, וכמו שדנין דיני נפשות על פי הכרעת השכל, מכל מקום כמו שהדיין צריך להיות מופשט מכל שום ענין נגיעה לשום צד, ואפילו אוהב ושונא פסול לדון, כי אף נגיעה קלה יכולה להטעותו מהכרעת האמת, כן הוא בענין הכרעת נבואה, שנגיעה קלה יכולה לערבב את הכרעתו, ולטעות ולדמות על כחות בלתי טהורים המנבאים אותו שהם נבואה שלימה, וכמו כן להיפוך ידיעת ההפכים אחד, ועל כן אם היתה לאברהם נגיעה קלה חיצונית לאהבת בנו יחידו, שלא להעלהו לקרבן, אז היה יכול לבא לידי טעות ולספק אולי הוא כדברי שטן, שזו לא היתה נבואה אמיתית, אבל אברהם היה אז מופשט מכל נגיעה... וזה היה עיקר הנסיון של העקידה... (שם שם תר"פ)

ולפי האמור יתבארו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, שדורש הקרא "פיה פתחה בחכמה" על שירת הים, דהנה ידועים דברי המהר"ל, שדבור הוא חותם הרכבת הגוף ונפש האדם, כי הדבור לא יתכן בלתי הרכבת שניהם יחדיו, ובודאי אין הכונה על הרכבת גוף ונפש בלבד, שהרי קטן שנולד אינו יכול לדבר, ואף שכבר נשלמה בו הרכבת גוף ונפש, עד שיבא בו השכל, ובודאי כונתו גם על בחינת השכל, והוא בכלל הנפש שהזכיר, וכמו בגשמיות כן בודאי ברוחניות, שדבור נבואי מה גם שתהיה שכינה מדברת מתוך גרונו, לא יתכן בלתי שכבר נשלמו ברוחניות גוף ונפש ושכל, ועל כן ישראל שבירידתם לים, שהיתה בבחינת אמונה... ואז ניתן בהם חותם דיבור ברוחניות, דהיינו דבור נבואי, ושכינה מדברת מתוך גרונם, ורק אז דברו בשיר... (שם בשלח תרע"ח)

נראה לפרש דענין קריעת ים סוף הוא מחמת התגלות אלקות הים ראה וינוס, ובזוהר הקדוש דבעתיקא תליא מילתא, ואתם תחרישון, לא תתערו מלה, ועל כן ראתה שפחה על הים וכו', כי לעולם אין רוח הקודש שורה על הנביאים אלא כפי הכנתם להיישיר את הכחות הטבעיים, שיהיו נכנעים לשכל, כמו שכתב הר"ן בדרשותיו, אבל בים שמחמת התגלות אלקות בלי אתערותם נכנעו הכחות הטבעיים, כמו שהים ראה וינוס... על כן היה רוח הקודש שורה על כולם, ואפילו על השפחות, שלא היה אז החומר למסך מבדיל, ומזה נשאר רושם בלב ישראל, אפילו כשהם בשפל המצב חס ושלום, הם מוכנים לקבל הארה אלקית... (שם משפטים תרע"ד)

והנה אמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, וכבר אמרנו, שהיתה נבואתם אז באספקלריא המאירה, ונסתיענו מש"ס סוטה ל"א, ואין לכפול הדברים, ומה שזכו אז למה שלא זכו כל הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה, הטעם כי כל נבואה היא התדבקות הנפש בשרשה, אך באשר הנפש מלובשת בגוף עכור, אי אפשר שתקבל הנבואה אלא לפי מסת זיכוך החומר, ועל כן היתה נבואת כולם באספקלריא שאינה מאירה, באשר עדיין לא היה הזיכוך עד התכלית, לבד משה רבינו ע"ה שהוא מזוכך לגמרי... והא שישראל השיגו אז באספקלריא המאירה, מוכרח לומר שגופם לא היה מפסיק, והטעם יש לומר, כי גבולות חלק הקב"ה בעולמו, בריות יבשה כשיורדים לים מיד מתים... וישראל שהיו אז בים היתה חיותם למעלה מטבע החומר, שמצד הטבע לא היתה להם מציאות כלל, על כן נחשב גם גופם במדרגת הנפש ולא במדרגת החומר, ועל כן לא הפסיק בעד הנבואה... (ויקרא פסח תרע"ח)

...דהנה בהא דאמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דכל הנביאים לא יכולין לראות אלא לפי ערך הזדככות גופם, שלא יהיה חוצץ בעד הנבואה, ועל הים שהיתה מסירות הנפש ממש, שנכנסו לים עד חוטמם, שוב לא היו הגופים עוד חוצצים, שהיו כאילו לא היו כלל... (שם אחרי תרע"ו)

וידועים דברי הספורנו, ששאר הנביאים לא היו צריכין לפרישה, רק משה רבינו ע"ה, וישראל בשעת מתן תורה, מפני שכל הנביאים היה כל הגוף והחושים בטלים בשעת הנבואה, כמו שנאמר (דניאל י') "והודי נהפך עלי למשחית", על כן לא עיכבה להם טהרת הגוף בנבואה. אך משה רבינו ע"ה, וכן ישראל בשעת מתן תורה, שהשתמשו בחושיהם, על כן היה צריך שיהיו גם הגופים טהורים, ועל כן הוצרכו פרישה, ואם כן למה יעכב לשאר הנביאים אפר פרה. אך יש לומר על פי מה שכתב הר"ן בדרשותיו, שהיו צריכין להתבודד כדי שתחול עליהם הנבואה, והיו צריכין שגם כל כחות הגוף יסכימו לזה. והיינו שהיו צריכין להתקשר בדבקות עצומה בהשי"ת, ואז היתה חלה עליהם הנבואה, אף שלאחר שחלה הנבואה נתבטלו כל החושים, מכל מקום ההכנה לנבואה היתה הדבקות העצומה. ולפי מה שביארנו שמעתה סיבת המיתה היא שינוי הטבע בהשתוקקות להתפרד ולשוב כל יסוד ליסודו, יש לומר שטומאה שנמשכה מחמת המיתה היא דוגמתה, מפרידה את האדם מדביקותו... ולפי זה מובן, אשר העדר פרה הוא מעכב הנבואה, והיינו שאי אפשר להכין כל הצורך בדבקות כנ"ל... (שם אמור תרע"ד)

רבי צדוק:

ועל זה הוא גם כן מה שבקש הראני נא את כבודך, והיינו כי תכלית מכוון הבריאה היה, שיהיה התגלות כבוד מלכותו יתברך בעולם, וכאשר דרך רשעים צלחה והצדיקים לא כן, נסתר התגלות כבודו יתברך, והשי"ת הראהו, ואמר לו וראית את אחורי וגו'. ושמעתי מהרב הקדוש זצוק"ל שעל פסוק זה מתרגם ותחזי ית דבתרי ודקדמי לא יתחזון, ואמר שהפירוש הוא, שאחר התגלות המעשה הכיר תכף משה רבינו את העומק והטובה שיהיה בזה הענין, אמנם קודם התגלות המעשה אין להשיג את העומק, כי מאד עמקו מחשבותיו ית"ש למעלה מהשגה. ואיתא וכל יקר ראתה עינו, זה רבי עקיבא וחבריו, דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא, עיין שם. וזה על דרך שאמרו (יבמות מ"ט) על טענת מנשה, משה רבינו אמר כי לא יראני האדם וחי, וישעיה אמר ואראה את ה' וגו', ומשני בגמרא, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה וכו', וגם בשאר הנביאים שהסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, מכל מקום היה מצד המראה נבואה שהראו להם מן השמים, ולכך גם כן לא היו יכולים לראות מה שראו עיניו של רבי עקיבא, שהוא לא ראה על ידי מראה נבואה, רק על ידי חכמה מהשפעת טלא דעתיקא, והיה יכול להשיג יותר השורש הנעלם בעולם הזה, ולכך אמרו כל יקר ראתה עינו, יקר הוא תרגום של כבוד, כי הוא היה יכול להשיג כל כבודו יתברך, רק לא בראיה, כי פני לא יראו, אלא בהשגת חכמה... (פרי צדיק בראשית ויחי י, וראה שם עוד)

 ...כי תאוות הגופניות הן עיקר המחיצה המבדלת מהשגת אלקות, כי הם ב' הפכים מרוחקים זה מזה כגבוה שמים מעל הארץ, והאלקים בשמים על כן להשגת נבואה ומראות אלקים צריך להיות מרוחק מכל ארציות. ורק בתורה נאמר "לא בשמים היא", כי יכולים להשיג בה גם כשאינו מנוקה עדיין לגמרי, דעל כן אנכי קודם ללא יהיה לך, אבל ההשגות הם מתוך מחשכים ובתכלית ההעלם רק כמאן דחמי בתר כותלא, מה שאינו כן השגת הנבואה שהוא ההתגלות, זה אי אפשר אלא אחר שזוכה לתכלית הקדושה שלא יראה בו שום ערות דבר מתאוות גופניות... (חלק א פוקד עקרים עמוד כז)

ודבר זה פירשה התורה וגילוי לכל שהוא רק לנסיון, ואף על פי שהיה מוחזק לנביא אמת ומראה אות או מופת שבדין להחזיקו לנביא אמת, והתורה לא אמרה בזה בזדון דברו וגו', כמש"נ בפרשת שופטים בנביא שקר, דכאן מיירי שאינו מזיד לשקר רק הואיל והתורה אמרה שלא לשמוע לנביא בזה, כי לא יצוה ה' לעבוד ע"ז חס ושלום, אם כן היה לו לנביא לדעת בזה שהוא מוטעה בנבואתו, ועל כן הוא חייב מיתה. ומן המפורשות חשב ללמוד על הסתומות דכיוצא בו יש כמה עניני נבואה אפילו של נביא אמת שאין השי"ת מראה נבואה זו אלא כדי לנסות, ושהרצון שלא לשמוע, ועל דרך הסתת השטן לאברהם אבינו ע"ה בעקידה הנ"ל... (שם שם עמוד לה)

ומשביטלו אנשי כנסת הגדולה יצרא דע"ז פסק כח ע"ז גם בין האומות, דעל כן אמרו חולין (י"ג ב') עכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם... (שם שם עמוד נא)

...ואף על פי שדבורה היתה מלמדת תורה ברבים כדאיתא התם, ומשום דאין הנבואה שורה אלא על חכם ועל כרחך דהיה בה חכמה, ומכל מקום זכתה לכך לא מצד התורה, דאשה אף שלומדת כיון דאינה מצוה ועושה אין בזה זכות כל כך, וגם מאחר דאינה מצווה אינו שייך לה ואין כח פעולת התורה גדולה אצלה כל כך... ועל כל פנים אינה יכולה לזכות על ידי זה לרוח הקדש ונבואה רק על ידי זכות המעשים... (חלק ב ישראל קדושים עמוד סב)

וביאור זה כי הנה הנבואה או רוח הקדש הוא רק על ידי זכות שקדם שיתגלה אליו אמיתות השי"ת, כי כל זכיות האדם שפועל, הן במחשבתו ורצונו הן בדבור ומעשה סלקין לעילא כל אחד למקומו כי משם לקוח, כטעם חלק ה' עמו. והנסתרות שהם תרי גדפין דההוא נשרא ודבוקים בו פרחין למקומן בעצמות השי"ת מקום נסתר ונעלם מעין כל נביא וחוזה בעולם הזה (רק יפתח בעולם הבא שהוא יום ההוא). אבל הדבור ומעשה פרחין למקומן גם כן באותיות ו"ה דשם כנודע, שהם הנגלות ובהם היא הנבואה, והיינו שעל ידי הכנתו והשתדלותו עכשיו זוכה שיתגלה לו, רוצה לומר שיהיה הוא מרכבה לקול ודבור דהשי"ת שיהיה מדבר מתוך גרונו... כי אותו הקול ודבור הקודם מאחר שעלה למקום שעלה נעשה ממשות השי"ת, ועיין שם בהאריז"ל קראו מלאך ולא ביאר החילוק בין נבואה למגידים, (כענין שהיה להבית יוסף דהוא מדרגה פחותה אף מרוח הקדש), כי באמת נבואה נקרא בכל מקום מעצמות השי"ת אם לא במקום שנאמר מלאך ה', והגם שהיה מלאך נקרא בכל מקום ד' ממש, כי עצמות השי"ת היה מלובש שם גם כן. וענין המגידים הוא על דרך הדיבוקים שהיא מנפשין דאזלין ערטילאין כך המגידים אלו ממלאכים ממצות (שלו דייקא) שהמלאך מדבר מתוך גרונו ויודע ונרגש היטב לכל כי אין הוא מדבר רק כח אחר המדבר מגרונו, כי המלאך אין בו כח להיות עצמות האדם ממש, ולכך אין דבוריו מבוררים, וכמו שכתב האריז"ל. מה שאינו כן הנביא אשר ידבר ולא יהיה נקרא נביא שקר, כי מדבר בשם ה' ששם אין מקום לשקר כלל, כי עצמות השי"ת מתלבש בו ומדבר מגרונו. והשי"ת שהוא מקור הכל ומקור הנפש גם כן הוא מתפשט בנפש כאחד עד שהוא מדבר ממש ככל אדם... ואם אין הנביא מסלק הנגיעה לגמרי אז מצד הנגיעה יוכל לדמות שהוא קול ה' ואינו, והיינו כי באמת הוא קול עצמו ממש רק שהוא משיג ויודע שהוא קול ה' המדבר מתוכו. (חלק ג דובר צדק עמוד קסא, וראה שם עוד)

...כי תורה שבכתב היא השגת הנבואה מנביא גדול כמשה רע"ה, וחכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב א'), כי הוא משיג ברוח הקדש מקודש העליון חכמה עילאה שלמעלה מהתורה שבכתב, שהיא נובלות חכמה עליונה (ב"ר י"ז), וכידוע מהאריז"ל בשער הנבואה בנבואת משה רבינו ע"ה מאיזה מקום היה, והוא גילה רזי עולמות העליונים יותר, ולא שמשה רבינו ע"ה לא היה משיג מה שהוא השיג דברוח הקדש ודאי היה משיג ונגלה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וזהו השגת תורה שבעל פה שמצד החכמה ובינת הלב. אבל בנבואה מה שהשי"ת הראה וגילה לו כדרך השגת הנביאים זה לא נגלה לו רק כפי מדרגתו, והשגת הנבואה גדולה מצד שיש לה יסוד על מה לסמוך שהיא דבר ה' אשר עליו אין להוסיף ולא לגרוע, והם דברים קצובים וקבועים וקיימים. ומצד זה השגת רוח הקדש של חכמי תורה שבעל פה גדולה, שאף על פי שפורחת באויר כי אין לה יסוד קבוע לסמוך עליו בבירור לדעת שהוא דברי אלקים חיים, ושהן הן הדברים הנאמרים ברוח הקדש מאחר שהוא מוציאם מחכמת לבו, ואולי טועה בדמיונו, מכל מקום נגד זה הל' גבוה גבוה מכל האותיות שהשגתו בלא קצב וגבול ולמעלה מכל שפע ההשגה הנקצב ברצון השי"ת בבריאת העולם שהיה באותיות שהן המגבילות כל דבר. (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד צג)

חכמה ומוסר:

...אלא על כרחנו נתגלה לנו סוד, כי רוח נבואה טמון בלב האדם הישראלי, הודאות מושרשת בקרבו, להאמין כי יש לה שורש רב ממש. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב (אבות ב'), ולא בהר חורב, אבל בלבי ובלב כל ישראל יוצאת בת קול מאמונת הר חורב, ורק "אני ישנה ולבי ער" (שה"ש ה'), פירוש עומק הלב נוהמת כנהמת ים אל האמת, ורק מחמת אני ישינה איני שומע העירניות של הלב וצעקתה, מצוקת המצפון, גם בגדרי אמונה. ולכן כאשר הקיצו מעט משנתם נשמע להם בת קול של לבם, היא הנבואה ממש, הנתונה בלב האדם, אם כי כבר נשכח מהם כמעט שם שמים מפיהם, ובחרפות וגדופין הם על מקימי הדת וחוקקיהם, אשר דמינו כי שם ישראל לא ראוי להם, עתה נתגלה בעליל, נפלאים מעשיך ה'... וכאשר הסירו שנת מה, הרגישו קול הנבואה הנתונה לנו ממרומים להאמין בה', ולהתחזק בדתו ולקרא אליו, וזה אצלי ממש נפתחו שערי נבואה בדור היתום הזה, נפלאים מעשיך ה'... (חלק ב סימן קצז)

תוספת ביאור על אופן הראשון, אנחנו יודעים כי בעת שראו ישראל נסים במצרים ונפלאות על הים, המה ראו כן תמהו נוראותיו ונפלאותיו, והגיעו מדרגת נבואה מרוב התפעלות, ואמת הדבר כי אין הפרש בין ראית השכל וראית ישראל על הים בעינים, והמתבונן יוכל להגיע מזה למדרגת הנבואה, ולכן נמצא בנביאים כל המוסר שלהם מיציאת מצרים וכו', יען כי המתבונן מגיע מזה כמו העם שראו בעינם, ולמה אם כן אנחנו אינם מרגישים כלל במוסר יציאת מצרים, מפני שאנחנו מורגלים בה הרבה... (שם סימן ריט)

שעורי דעת:

אך הנה מבואר בספרים הקדושים, שגם חזיון הנבואה המתגלה לנביא הכל לפי המצב של עכשיו, כי גם הנביאים החוזים באספקלריא המאירה רואים את העתיד להיות על פי המצב הנוכחי, לפי שרשי הבריאה העליונה, והסבות והמסובבים הנשאים, אבל עלול שישתנה המצב על ידי בחירת האדם, כי היא חפשית ומשפעת על הנהגת הבריאה, ולכן אין פלא אם סרב משה בהכירו כי גם הוא עלול להכשל ולחטא, כי מה שהאדם יותר גדול מכיר הוא יותר בחסרונו בכח הרע השולט באדם, ולכן הרגיש כי אינו יכול להאמין בעצמו, והיה ירא מאד לקבל עליו התפקיד הנשגב הזה שגאולת עם ישראל תהיה על ידו ובשליחותו. ואף שהקב"ה שלחו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ידע שזהו רק לפי המצב שהוא נמצא בו עתה, וחשש שמא יגרום החטא ויפול ממדרגתו, ולא יהיה ראוי להיות לגואל לעם ישראל... (חלק א השגחה עמוד צ)

...אולם בשעת השינה הנפש מתפרדת קצת מן החומר, ואינה שקועה לגמרי במסגרת החומר כמו בהקיץ, ואז יקרה שהנפש מציצה מבעד למסגרות החומר מחוץ לבחינת חושיו, ורואה מה מהמציאות הקיימת עוד טרם באה לידי גלוי החושים. ואמנם ראיה אחרת היא ומחזה אחר לגמרי הוא מאשר יראה האדם בחושיו, כי מציאות זו לא נתנה להבחן בחושי האדם, אלא מכיון שהאדם לא לומד לדעת מהמציאות זולת מה שהוא מבחין בחושיו, ואין לו שום דמיון מגלוי מציאות באופן אחר, לכן מתערבת השגתו המופשטת מחושי החומר עם ההשגות החמריות, מתבלבלת עמהם ומתהפכת להשגה גשמית לפי איזה ציור חמרי המגביל להשגתו הרוחנית ואשר לזה דרושה חכמת הפתרון לדעת מה ראה ועל מה דברי החלום מעידים.

על פי דרך זו במעלה עליונה מזו, באר רבינו במקום אחר את ענין הנבואה של יתר הנביאים שלא נתנבאו על פי אספקלריא שאינה מאירה, שהתרוממו למעלת התפשטות הגשמיות והגיעו למדרגת הנבואה, אבל מכיון שלא יכלו לראות את מראה הנבואה בהמצאם בחושיהם הרגילים, לכן בשובם אל המצב הרגיל לא היו יכולים להחזיק בידיעתם את מראה הנבואה כפי מה שראוהו, ונשתלשלה השגתם הנבואית בציור מקביל אל מה שראו מבעד לחושיהם, אך מפני שלמדו חכמת הנבואה, ידעו מיד את דרך ההשתלשלות והבינו את ענין הדבר שנתגלה להם, אבל מכל מקום לא היה זה אלא על ידי העתק ציור ועל ידי חדות ומשלים ובדרך החלום, כמבואר בספר דרך ה' לרמח"ל... (שם נס וטבע א עמוד קיב)

עכשיו ברצונינו לבאר, איך צריכים אנו לחשוב אודות הידיעה המוקדמת הנמצאת בבריאה, ושעין הנביא יכולה להשיגה, ואיך צריכים אנו להתחשב עם זה בדרך עבודתנו ובמהלך מחשבתנו למעשה, כפי הדרוש לנו בעד רגשות נפשנו. (חלק ב ידיעה ובחירה, וראה עוד אלקים-ידיעה, אדם-בחירה)

רבינו ירוחם:

ועמק השידים בארות וגו', וברש"י מדרש אגדה, שהיה הטיט מוגבל בהם ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש... ואמרנו על זה, והוא יסוד בדברים, כי כל ענין אי-אמונה, למשל בנבואה, הוא בעיקר מצד מבטו של האדם על נבואה כעל דבר פלאי ורחוק במציאות, וזה מצד אי ידיעתו ואי השגתו של האדם בעיקר המציאות של נבואה, בעיקר הענין כי ידבר אלקים את האדם, וכאשר פעם ראו וכן שמעו קול אלקים מדבר מתוך האש, וראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי מימיו, הנה אז נתהפך כל מבטם, כבר הבינו ונתאמת אצלם ענין הנבואה כדבר הפשוט, ככל הדברים המצויים בבריאה, ובדברים המצויים הנה בנקל האדם מאמין בהם, ומשום זה שפיר האמינו אז במשה, וגם לרבות בנביאים הבאים אחריו, כי מדוע לא יאמינו, אחרי שהנבואה היא מן הדברים המצויים והפשוטים... (דעת תורה בראשית יד י)

מכתב מאליהו:

הרמח"ל ז"ל בספרו העמוק קל"ח פתחי חכמה בפתח ח' הוא אומר, הדבר הקשה מאד בענין מצב העולמות שכמה לשונות נראות סותרות זו את זו... אך תשובת הענין, כי בהיות כל מראה נבואי, יהיה יכולת במראה ליראות ב' דמיונות הפכיים... ואינם סתירות, כי האמת שזה וזה נראה אפילו בבת אחת... והנביא הרואה את המראה מבין הפתרון, ומכל דמיון מאלה לוקח ידיעה אחת... ושני הדברים נראים, כי שני הענינים אמת... משמע מדבריו לכאורה, שהנאמר בחזון הנבואה בעניני העולמות וכו' משל הם, ועל כן לא שייך בהם סתירה, שאין הסתירה אלא במשל אבל לא בנמשל.

אמנם בפתח ז' זה לשונו: זה ודאי, שכל כך דברים שאנו מזכירין בספירות דברי צורה וגשמות, אי אפשר להיותם כך... כי לא ראיתם כל תמונה, ואף על פי שאמרנו שהם כחות המחשבה העליונה הנראית לנביאים... אי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, והרי אנו אומרים קטנות וגדלות, עליה וירידה... ואם תאמר שכל אלה הדברים הם משל ורמז לדברים עליונים, גם זה אי אפשר לומר כך... והנה האמת שכל הספירות הם כחות המחשבה העליונה, כולם פועלים בעולם הפעולות הצריכים, כולם לכונה אחת שהיא השלמות האחרון... כי כבר שיערה המחשבה העליונה כל מה שצריך להנהגת כל הבריות עד סוף כל הסבוב, ואינו אלא הרכבה... בכל מיני שליטות ומשפטים... לכל מה שיצטרך להוליד בעולם, והנה כל ההרכבה הזאת נראית לנביאים, והוא הנקרא מרכבה, אך כחות המחשבה אי אפשר לראות... אבל רצה רצון העליון שיראו בדרך אורות ובדמיון נבואי... וביד הנביאים אדמה, שהוא יתברך מסתיר עניני מחשבתו העמוקה באותם משלים הנבואיים, אבל האמת שהם רואים כך וגם זאת הראיה אינה כראיה גופנית... אבל הם רואים ענינים רוחניים שענינם הלבשה, עליה ירידה, אך גם זאת הראיה אינה אלא ראיה נבואית ודמיונית, שרוצה לומר כל אותו עומק המחשבה... נמצא שאין הדרושים הנאמרים משל כלל, כי העליה והירידה והלבשה... ישנם באמת בחזון ובנבואה, אלא שאותו חזון עצמו ואותה הנבואה אינו אלא דמות נבואיי, יפה כח הנביאים שרואים החזון ומבינים הענין... ואין... משל ורמז גרידא, אלא שהראיה היא כך ממש, וכל מה שאנו אומרים בפרצופים הכל הוא ממש שכך רואים במרכבה... ואל מי תדמיוני ואשוה... פירוש שאין נשאר טעות לנביאים לחשוב שמא הוא כך חס ושלום, אלא... הנביא רואה המראה ומבין הנסתרות, ובהשגת נבואתו רואה במראה ממש שאין התמונה אלא דמיונית, מתיחסת אל הראיה, אך לא עצמות בנראה, וזה הדבר נודע אל הנביא עצמו בעת הסתכלו בחזיון נבואתו. 

וזה הביאור: א' הספירות הם דרכי הנהגתו יתברך הנראות לנו לפי ערכנו. ב' גם בנבואה אין הבחנה למדותיו (דרכי הנהגתו יתברך) כפי שהם מצדו, זה לא שייך כלל.

ג' בנבואה רואים ההבחנה שהיא מצדנו במובנים רוחניים עמוקים ובהסברים במובנים גשמיים. עם הידיעה שהמובן הרוחני שבצורה הגשמית היא ההבחנה הנדרשת להבחין.

ד' כיון שההבחנה הנראית בנבואה היא ההבחנה שמצדנו, היינו היחסית אלינו, אם כן איננה משל כלל, שהרי היא במציאות ממש ביחס אלינו, ואנו מבחינים בהבחנה זו בחינה אבסולוטית ככל שאר הבחנותינו האבסולוטיות, שהן באמת יחסיות אלינו לבד. וזהו שכתב, שכך היא הראיה ממש, וישנה באמת בחזון ובנבואה וכו', ומשום זה אין זה משל ורמז כלל, כי אין בחינת משל אלא מה שביחס אלינו הוא משל, ואין אנו מבחינים בו הבחנה אבסולוטית אלא דמיונית בלבד... (חלק א עמוד שי)

...הכנסת אורחים של אברהם אבינו ע"ה היתה מבחינת החסד הטהור, ואפילו אם האורחים עובדי ע"ז פחותים המשתחוים לאבק שברגליהם, אדרבא, זהו חסד פנימי ונעלה יותר. ועולם החסד הטהור שהוא עולם הנתינה, גבוה מעולם הנבואה, שהוא עולם הדבקות וקבלת השפע, וממילא לא שייך חשבון של חילול בזה. (חלק ב עמוד קפא)

הנה ענין זה עמוק הוא מאד, ואין כאן מקומו לבארו במלואו, הניתן להסביר הוא, שראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של ע"ז... ומצינו בדברי רבי צדוק הכהן זצ"ל, שכל עוד שהיה קיים יצר הרע של ע"ז היתה כנגדו הנבואה והיו נסים גלויים בישראל, כי זה לעומת זה עשה האלקים, שכן לעולם יש שיווי משקל בין כחות הקדושה והטומאה, וכל זמן שהיתה נבואה בעולם שעל ידה משיגים אמונה חושית, היו לעומתה גם כחות טומאה מוחשיים שפעלו לצד הע"ז, כגון רוח השקר של נביאי הבעל, כישוף, קסם וכו', וזה כדי שתשאר בחירה חפשית... (חלק ג עמוד רעז)