נגן      נגינה  

(ראה גם: זמר, לוים-עבודה, קרבן-שיר, שיר)

 

יאמר נא אדונינו עבדיך לפניך יבקשו איש יודע מנגן בכנור, והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה ונגן בידו וטוב לך... והיה בהיות רוח אלקים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה. (שמואל א טז טז)

ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. (מלכים ב ג טו)

זהר:

כבד את אביך, כמו שאמר כבד את ה' מהונך, היינו מכספך, מהונך היינו מחנך, בשמחה של ניגון, כי זה הוא משמחת הלב, כמו הניגון שבכל העולם (המשמח את הלב). (יתרו תקנה)

מזמור, ביה ר"ז, מזמור (שהוא גבורה), בו אותיות ר"ז, ובו אותיות מו"ם, מצד זמר של תורה וזמר של תפלה, (כי קו השמאל כששולט בפני עצמו נהפך) אור אל ר"ז, שהוא אחורים של אור, ועל כן ובו מו"ם, שיש בו אחיזה לחיצוניים, וכל זה מצד הקדושה, ומזמור מזמר דסטרא אחרא, הוא (אותיות) מום זר, (ועל כן אמרו), זמר בבית חורבן בבית, (והיא בחינת) נדה, שפחה, בת עכו"ם זונה, וזה הוא אותיות מזמור, (דהיינו ז"ר מו"ם), נגון (שהוא חסד), שם (אותיות) ג"ן, (שהוא מלכות), וכך הוא היופי של הנגון, שבו הלל, (כמו ההלל) שבליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. (כלומר לא כל ניגון הוא חסד, אלא רק היופי של הנגון מטה כלפי חסד, שהוא סוד ההלל של יציאת מצרים, שהוא נוטה לחסד). אשרי (שהוא כתר), שבו מתחילים העולם לשבח, (כמו כתר שהוא התחלת הספירות, דהיינו) אשרי העם שככה לו, בברכה (שהיא בינה הוא כמו) אברכה את ה' בכל עת, (כי שפע הבינה אינו פוסק), בתהלה (שהיא מלכות), היינו תמיד תהלתו בפי, (כי פי רומז על מלכות)... (פנחס קצב)

תלמוד בבלי:

ורמינהו, נימת כנור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה, לא קשיא, הא רבנן והא רבי אליעזר, לרבי אליעזר דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת קושרה, לרבנן דאמרי אין דוחין עונבה... דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה, רבי שמעון אומר עונבה, רבי שמעון בן אלעזר אומר אף היא אינה משמעת את הקול, אלא משלשל מלמטה וכורך מלמעלה, או משלשל מלמעלה וכורך מלמטה... (עירובין קב ב)

משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בשיר לא ישתו יין וגו'... אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם, אמר רב, אודנא דשמעא זמרא תעקר. אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה, מאי כי ארזה ערה, אמר רבי יצחק בית המסובך בארזים עיר הוא, אלא אפילו בית המסובך בארזים מתרועע... אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר, (של מושכי ספינות ושל חורשים מותר, שהוא לזרז במלאכה, ודגרדאי רק לשחוק). רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעית, אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעי אווזא בזוזא ולא משתכח. אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת... אמר רבי יוחנן כל השותה בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם, והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו, מה כתיב אחריו, לכן גלה עמי מבלי דעת, שגורמין גלות לעולם... (סוטה מח א)

...ולא היו אומרים בנבל ובכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה... הני כנגד מי, אמר רב פפא כנגד תשעה כנורות, ושני נבלים וצלצל אחד, שנאמר הוא ובניו ואחיו שנים עשר... למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד, לימא מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר כנור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר שובע שמחות את פניך, אל תיקרי שובע אלא שבע, ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית, של עולם הבא עשר, שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור, ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש. אפילו תימא רבי יהודה, לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כי נבל, קרי ליה נבל. (ערכין יג ב)

...כיצד קולו שבעה, שתי קרניו שתי חצוצרות, שתי שוקיו שני חלילין, עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכינורות. (קנים כה א)

תלמוד ירושלמי:

רבי חייה בר בא אמר היא נבל היא כנור, נימין יתירות בין זה לזה, אמר רבי חייה בר אבא למה נקרא שמו נבל, שהוא מלבין כמה מיני זמר, רבי חונה בשם רב יוסף על ידי עור שאינו עובד ועל ידי נימין יתירות היה מלבין כמה מיני זמר, רבי שמעון בן לקיש אומר עוגב זה ארדבלים, תני רבן שמעון בן גמליאל לא היה ארדבלים בירושלים מפני שהוא סורח את הנעימה. חליל של מקדש של משה היה ושל קנה היה, נשבר ותיקנוה ולא היה קולו ערב כמות שהיה, חזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה, צלצל של מקדש של משה היה, ושל נחושת היה, נשבר ותיקנוהו, ולא היה מצלצל כמות שהיה, חזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה... מגריפה, רב ושמואל, חד אמר עשר נקבים היו בה, כל אחר ואחד היה מוציא מאה מיני זמר, וחורנה אמר מאה נקבים היו בה, כל אחד ואחד היה מוציא עשר מיני זמר... (סוכה כה א)

אמונות ודעות:

וכך הקול היחיד והנעימות והלחנים אינם מעוררים מתכונות הנפש, אלא דבר אחד בלבד, ופעמים יזיקוה, אבל מזוגם מאזן מה שמתגלה מתכונותיה וכחותיה, וראוי שתדע השפעותיהן כשהן נפרדות, כדי שיהא המזוג בהתאם לכך. ואמר עתה כי הלחנים שמונה, ולכל אחד קצבה של נעימות, הראשון מהן קצבתו שלש נעימות רצופות ואחת נחה, והשני שלש נעימות רצופות ואחת נחה ואחת נעה, ושני לחנים אלה מעוררים כח הדם ותכונת המלכות והשלטונות. והשלישי מקצב שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה ואחת נחה, ובין כל ירידה ועליה וירידה כדי נעימה, וזה לבדו מעורר המרה הירוקה והאומץ והרגישה ודומיהן. והרביעי מקבצו שלש נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שלש ושלש כדי נעימה, וזה לבדו מעורר המרה הלבנה, ומגלה בנפש כח הכניעה וההתרפסות, והמורך וכל הדומה לכך. והחמישי מקבצו נעימה בודדת ושתים שונות זו מזו, ואין ביניהן כדי נעימה, והששי מקצבו שלש נעימות נעות, והשביעי מקצבו שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שתים ושתים כדי נעימה. והשמיני מקצבו שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שתים ושתים כדי שתי נעימות, וכל ארבע אלה מעוררות מרה השחורה, ומגלות בנפש תכונות חלוקות, פעם לשמחה ופעם אחרת לתוגה, ומנהג המלכים למזגם זה בזה, כדי לאזנם, ויהיה מה שיעוררו מתכונותיהם כאשר שומעים אותם בכדי להטיב נפשותיהם להנהגת הממשלה, ולא יטו אותם לרוב רחמנות או אכזריות, ולא הפרזת אומץ או מורך, ולא תוספת וגרעון בשמחה ובחדוה. (מאמר י פרק יח)

תרגום יונתן:

בנגינות - על חנגיתא. (תהלים ד א)

תרגום אונקלוס:

ושם אחיו - ושום אחוהי יובל, הוא הוא רבהון דכל דמנגן על פום נבלא ידעי זמר כנורא ואבובא. (בראשית ד כא)

אבן עזרא:

כנור ועוגב - מיני כלי נגינות והיא חכמה גדולה. (שם)

בנגינות - ...היו לו ב' נעימות, ולדעתי על פי שיר המתחיל במלת נגינות, ואם כן נכתב הניגון עם השיר. (תהלים ד א)

רמב"ן:

...ופירוש הענין, כי כנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוזיק"א, כענין שאמרו קול ודבור ורוח וזהו רוח הקדש, והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות, וידבק אורן במשכן ובמקדש, ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות... לפיכך ירמזו בכנור שבע כלי הקול בעולם הזה, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית, וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לי' ספירות, וירמזו אותן, וזה ענין מופלא ונכבד... (תורת האדם)

רד"ק:

למנצח - לרז"ל נאמר המזמור בג' מיני שבח, בניצוח, בניגון ובמזמור, ונראה שמנצח הוא על המשוררים ולכן לא תמצא למנגן וכו', וזה היה מנצח על כלי הנקרא נגינות, והנגינה חכמה גדולה ומעוררת הנפש החכמה, והיו במקדש כלים ונגינות רבים, ומצאנו כתוב "וד' אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי", ולא ידענו אם היו המשוררים והמנגנים יחד. (תהלים ד א)

כוזרי:

...ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והריקוד, היא עבודה ודבקה בענין האלקי... (מאמר ב נ)

אבל חכמת המוסיקה חשובה באומה, שהיא מכבדת הנגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם, והם בני לוי, מתעסקים בנגונים בבית הנכבד בעתים הנכבדות, ולא הוצרכו להתעסק בצרכי הפרנסה במה שהיו לוקחים מהמעשרות, ולא היה להם עסק זולתי המוסיקא. והמלאכה נכבדת אצל בני אדם, כאשר היא בעצמה אינה גרועה ולא פחותה, והעם מחשיבות השרש וזכות הטבע כאשר הם, ומראשיהם במלאכה דוד ושמואל, ומה תחשוב במוסיקא, ההיו יודעים אותה אם לא?

אמר הכוזרי, שמה בלי ספק נגמרה, ושמה היתה מעוררת הנפשות, כאשר יאמר עליה, שהיא מעתקת את הנפש ממדה אל הפכה, ולא יתכן שתהיה היום בערך ממה שהיתה, מפני ששבה פחותה, בהתעסקות בה השפחות והמכוערים מבני אדם, אך ירדה עם חשיבותה כאשר ירדתם אתם עם חשיבותכם. (שם סד וסה)

...וערך התנועות וסדור המוסיקה הכל במנין, רוצה לומר ספר... (מאמר ד כה)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הנגונים במיני זמר, בטיול הגנות... והכוונה בכל זה שיבריא גופו... (פרק ה)

ספר חסידים:

...ואם באת להללו ולשבחו, דע שכשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח, אם היו מרצים וממהרים בלי ניגון ומי מקובל היה, לפיכך אין לעשות במהרה, אלא במשך ובקול נעים ובקול רם, שנאמר (עזרא ג' י"ב) "בשמחה להרים קול"... לכן ברא הקב"ה קריאת הגבר ללמוד ממנו דוגמא. (קנח)

מי שקולו נעים ואין הקב"ה נהנה מקולו, ראוי לו שלא בא לעולם, ואם הקב"ה נהנה עליו נאמר (שיר השירים ב' י"ד) "השמיעיני את קולך כי קולך ערב", וכתיב (ש"ב כ"ג א') "ונעים זמירות ישראל"... ויזהר מי שיש לו קול נעים שלא יזמר נגונים נכרים, כי עבירה היא, ולכך נברא קולו נעים לשבח בוראו ולא לעבירה... (תשס"ח)

רבינו בחיי:

וטעם המצוה הזאת לעורר הלב, כי הקול התעוררות דבר לאיזה ענין שיהיה, יש קול המביא לידי שמחה, ויש קול מביא לידי עצבון, הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר כנור ונבל ושאר הכלים, כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה, ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל, אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, שנאמר "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך הרצון על ידי הקרבנות, ושתהיה העבודה בשמחה... הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב (עמוס ג' ו') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"... (כד הקמח ראש השנה ב')

...אמנם לא תקנו ברכה כשישמע אדם קול כנור ועוגב ערב מאד, שהנפש שמחה בו ונהנית ממנו, וכתיב "כי קולך ערב" (שיר ב' י"ד), והטעם מפני שהקול אין לו ממש, ואם תאמר הריח גם כן אין לו ממש, הרי יש ממש לפירות ומהם יצא הריח, ואם תאמר אף הקול יש ממש לכלי או לאדם המשורר, אינו דומה הריח של הפירות לקול היוצא מגוף האדם או הכלי, כי ריח הפרי או הבושם הוא מגופו ועצמותו של פרי או הבושם, וקול האדם או קול הכלי אינו מגופו ועצמותו, אלא מצד הרוח המנשב בו. (שולחן של ד סוף שער א)

הו' חכמת הניגון, והוא ידיעת הכוכבים הקבועים ברקיעים, כי מתוך תנועתם נשמע קול ערב ונעים מאד בקצת המקומות מן ההרים הגבוהים שבמקצת האקלימין, והבריות בקצת הדורות שומעים קולות נעימות בתכלית העריבות, שתעדן בהן נפש השומע, כפי מה שאומרים קצת מן הפילוסופים, ומה שאין נשמעין בכל המקומות, זה לריחוקן מן הישוב, או שיש בזה סבות מונעות, כעין רעש רעישת הגלגלים המקיפים כדור הארץ... ויש עוד בכלל זה לעשות כלים בחכמה ותחבולה, כדי להשמיע קול במרחק מהלך שנים או שלשה ימים, כפי מה שאומרים קצת מחכמי חכמת הניגון, ויהיה אותו הקול או הקולות סבה להביא על האדם שינה או שחוק ושמחה גדולה, או צער ואבל כבד מאד, הכל כפי תנועות הקולות, עלייתן וירידתן בהן ושפלותם בהשויה אחת, וחכמה זו נקראת חכמת הנגון, והיא היא חכמת המוסיקה, וזהו שכתוב "ותענוגות בני האדם שדה ושדות", ואמרו רז"ל מאי שדה ושדות, שדה ושדתין (גיטין ס"ח א'), ופירשו הגאונים ז"ל שהוא כלי לנגן בו המוסיקא, שהוא נמצא בזמן שבית המקדש קיים, ונקרא כן על שם תוקף הקולות, מלשון "כקול ש-די", שהוא הקול התקיף. (פרקי אבות ג יח)

אברבנאל:

יובל - המציא הנגינות כדרך הרועים, ברדפו אחר הכבוד והשררה כמוהו, ולבן גוריון למד הנגינה ממהלומות תובל קין על הברזל. (בראשית ד כא)

של"ה:

בסוף סוטה תנן, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בשיר לא ישתו יין, ואסור בין בכלי בין בפה, אם לא שמשורר בפה דברי שירות ותשבחות, ואין היתר אלא לשמח חתן וכלה ביום חתונתם, אז מותר אף כלי שיר, והחמירו מאד בסוף סוטה... על כן ירחיק אדם עצמו מזה כמטחוי קשת, ואף שהטור סימן תק"ס כתב משם התוספות וזה לשונו, והתוספות מפרשים דאפילו בלא משתה נמי, ודווקא למי שירגיל בכך, כההיא דאיתא בירושלמי ריש גלותא הוה דמיך בזמר, פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרים לפניו, עד כאן. מכל מקום כל הפוסקים סתמו דבריהם, משמע דסבירא להו בכל ענין אסור, וכן מסתבר, דלא גרע מהא זמרא דגרדאי דאסור, ועוד יש חשש בשמחת שיר שיביאנו לידי שחוק, ואמרו בריש פרק אין עומדים, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה... וכן יברח מכלי שיר אפילו באקראי, דאית ביה איסור משום הגלות לפי פשטן של דברי הפוסקים... (מסכת תענית)

מלבי"ם:

ושם אחיו יובל - הוא לקח לחלקו את הנהר השני הסובב כל ארץ כוש, ששם הזמה והנאוף, והוא היה ההתחלה אל הזמר והנגון, על דרך "קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה", שכן היה דרך המתעתעים לשיר שיר הזונה גם בבתי משתיהם גם בבתי אליליהם, שהגם שאחר כך שב הנגון לדבר נכבד, הממציא הראשון היה להמשיך לב הנשים, ועל כן נקרא שמו עוגב, מלשון שיר עגבים. (בראשית ד כא)

השיר יהיה גם בפה בנעימות הדבורים ומאמרים קצרים במשקל להוליד עריבות, וניגון הוא בכלי לפי חכמת המוסיקה... (הכרמל)

רש"ר הירש:

מזמרת - מתמיה ביותר, שלשוננו מביעה על ידי שורש אחד את הזמר והזמורה, שלשה שמות נרדפים ביחס לשיר: נגן, שיר זמר, שיר הוא הזמר בפיוט, ניגון מוסיקה בכלי שיר, ואפשר וכל עצמו של נגן אינו אלא כלי, במדרש: מנגיניך, מכונותיך, כן המכונות שבכסא שלמה, מנגנון. בדרך כלל מבארים את המלה משורש יוני, אולם אפשר והיא נגזרה מנגן, זמרה היא הלחן, הזמר הטבעי ללא מלים... (בראשית מג יא, וראה עוד ערך שיר)

בנגינות - מוסיקה המרימה האדם להתלהבות לה'. (תהלים ד א)

שופר - הרציני, הקורא האדם אל ה', בנבל וכנור - מביעים המחשבה וההגיון בה', בתוף ובמחול - מביעים השמחה המוחשת יחד לפני ה', מינים ועוגב - מביעים כנראה את השמחה המוחשת על ידי היחיד. (שם קנ ג)

העמק דבר:

יובל - הרגיש שהמקנה נמשך אחר השיר, כנור - מסוגל למנוחה ושינה, והעוגב מרעים הרעיון, וכל אחד נדרש במועדו. (בראשית ד כא)

מוהר"ן:

הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע קשה לו לעבודת הבורא, וכששומע ממנגן כשר והגון אזי טוב לו, כמו שיתבאר. כי הנה קול הנגינה נמשכת מן הצפרים, כדאיתא במדרש (ויקרא ט"ז) מפני מה מצורע טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות, יבא קלניא ויכפר על קלניא, כי נלקה מחמת קולו שדבר לשון הרע. ונמצא מי שהוא כשר נמשכת הנגינה שלו מן השתי צפרים חיות טהורות. וכתוב בזוהר (ויקרא דף נ"ג ב') שהשתי צפרים הנ"ל יונקים מאתר דנביאים ינקין, לכך נקרא המנגן חזן, מלשון חזון, היינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין. וכשהמנגן הוא רשע אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים אחרות שבקליפה. וכתוב בזוהר כי הצפרים שבקליפה יונקין מדדי המלכות, וכד אתפלגי ליליא כדין כרוזא כריז כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם.

והתיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם, הוא על ידי שילמוד בלילה תורה שבעל פה, היינו גמרא שהיא בחינת לילה... היינו על ידי שילמוד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול, וזהו (איכה ב') "קומי רוני בלילה", היינו שתהיה תקומה להרינה, היינו על ידי הלילה, שהיא גמרא ש"ס...

ואיתא בכתבי האר"י ז"ל כי צפרים שבקליפה הם מוחין שבמלכות דקליפה. והשתי צפרים חיות טהורות הם בנין המלכות דקדושה, לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א' ט"ז) "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות לכך ראוי הוא למלכות.... (ג)

ובשביל זה מרגלא בפומא דאינשי עכשיו לומר שהחזנים הם שוטים ואינם בני דיעה, כי עכשיו מלכות דקדושה בגלות, ועל כן הנגינה שהיא נמשכת מאתר דנביאים מבחינת מוחין ודעת דמלכות דקדושה, ועכשיו שהמלכות בגלות ועל כן הנגינה נפגמת, ועל כן החזנים הם בלא דעת, כי אין להם כח עכשיו להמשיך הנגינה משרשה שבקדושה שהיא בחינת מוחין ודעת של מלכות דקדושה כנ"ל. אבל לעתיד שיתעלה מלכות דקדושה ויהיה ה' למלך על כל הארץ אזי תתעלה ותושלם הנגינה בבחינת דעת דמלכות דקדושה שמשם נמשכת הנגינה כנ"ל. וזהו (תהלים מ"ז) "כי מלך כל הארץ אלקים זמרו משכיל"... היינו שהחזנים המשמרים יהיו בדעת ובשכל על ידי שיתעלה מלכות דקדושה, ויקבלו הנגינה משרשה שבקדושה, שהוא בחינת דעת ומוחין של מלכות דקדושה כנ"ל... (שם)

ולהכניע הכח המדמה הוא על ידי בחינת יד, בחינת (הושע י"ב) "ביד הנביאים אדמה", ויד היינו בחינת שמחה, כבחינת (דברים י"ב) "ושמחתם בכל משלח ידכם", וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל ידי זה שורה הנבואה על הנביאים, כמ"ש (מלכים ב' ג') "קחו לי מנגן" וגו'. כי הכלי הוא התאספות הרוח, והוא מעורב טוב ורע... וזה שמנגן ביד על הכלי, הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה, רוח נבואה, מתוך עצבות רוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקוט ולמצא חלקי הרוח אחת לאחת כדי לבנות הניגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה... וכל זה הוא בחינת הכנעת המדמה, שהוא בחינת הרוח רעה, רוח שטות, שרוצה לפגום ולבלבל את בחינת הרוח טובה רוח נבואה, והוא נכנע ונתבטל על ידי השמחה הבאה על ידי המנגן ביד כנ"ל, כי עיקר התגברות המדמה הוא על ידי עצבות... (נד וראה שם עוד)

וזה בחינת קימה בחצות לילה, כי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע לחצות לילה היה מנגן מאליו (ברכות ג' ב'), היינו שבחצות לילה אז נתעורר בחינות הניגון דקדושה הנמשך מכנור של דוד, שהוא בחינת בירור הרוח טובה כנ"ל, ועל כן אז הזמן להתגבר בעבודת ה' לקום אז לעסוק בעבודת ה'... (שם)

וזה שעל ידי הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסית הזאת של החלל הפנוי שנפלו לשם, כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד, שזה הזמן מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת. וזה בחינות (תהלים מ"ז) "זמרו משכיל", שכל שכל וחכמה יש לו זמר וניגון, ואפילו חכמת האפיקורסית יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית. וזה שאמרו רז"ל (חגיגה ט"ו ב') אחר מה הוי ביה, זמר יווני לא פסק מפומיה, וכשהיה קם מבית המדרש, כמה ספרי מינין נופלין ממנו, כי זה תלוי בזה... וכן ממדריגה למדריגה, כי בחינת החכמה שבמדריגה היותר עליונה יש לה זמר וניגון יותר עליון לפי בחינתה וכן למעלה מעלה עד ראשית נקודת הבריאה שהיא תחילת האצילות ושם אין למעלה ממנה...

ואמונה יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה, וכמו שאנו רואים שאפילו אמונות עכו"ם בדברי טעותם יש לכל אמונה של עכו"ם ניגון מיוחד שמזמרין בו ועורכין בו בבית תפלתם. כן להיפך בקדושה כל אמונה יש לה זמר וניגון ואותו הזמר המיוחד לאמונה הנ"ל שהוא אמונה העליונה מכל המיני חכמות ואמונות שבעולם, היינו אמונה בהאור א"ס עצמו הסובב כל עלמין כנ"ל, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות וזמירות שבעולם השייכים לכל חכמה ואמונה, וכל הזמירות והנגונים של כל החכמות נמשכין מזה הזמר והניגון... כי הוא הזמן השייך להאמונה בהאור א"ס עצמו שהוא למעלה מן הכל. ולעתיד לבא שיהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג'), והכל יאמינו בו ית' אז יתקיים (שה"ש ד') "תבואי תשורי מראש אמנה", מראש אמנה דייקא, היינו בחינת אמונה עליונה זו הנ"ל... ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת אין מי שיזכה כי אם צדיק הדור שהוא בחינת משה... (סד ה)

מה שהרשעים על פי רוב הם מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחינת נשמת ערב רב, ואמא דערב רב היא לילית שהיא מיללת תמיד, ועל כן הם עושים נגונים של יללה כנ"ל. ומה שדרך בני אדם למשוך אל ניגונים הללו, כי יניקתם מבחינת "ועיני לאה רכות" (בראשית כ"ט), מבחינת קילקול הראות, בבחינת מארת חסר... ועיקר הניגון הוא מבחינת שבט לוי שהיו מנצחים תמיד בשיר, ושהם מבני לאה, ואז כשנולד לוי נאמר (שם כ"ט) "הפעם ילוה אישי אלי", כי על ידי שנולד לוי שהוא סטרא דנגונא (זוהר שמות דף י"ט) על ידי זה בחינת ההמשכה, שילוה ויומשך אליה, ועל כן נגינה שהוא נשתלשל ויורד משם, מבחינת ועיני לאה רכות, יש לו כח למשוך בבחינת הפעם ילוה כנ"ל. וכשמזמרים אלו הניגונים הנ"ל בשבת על ידי זה מעלין אותם, כי בשבת נשלם האור בבחינת משארז"ל (ברכות מ"ג ב') פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו וכו', ומהדרנא ליה בקדושא דבי שמשא, נמצא שבשבת האור בשלימות... (רכו)

דע כי יעקב אבינו כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל. וזה סוד "קחו מזמרת הארץ בכליכם" וכו' (בראשית מ"ג), בחינת זמר וניגון, ששלח על ידם ליוסף. וכמו שפירש"י מזמרת לשון זמר וכו'. כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו, גם אינה רועה תמיד במקום אחד, ולפי העשבים והמקום שרועה שם כן יש לו ניגון, כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה. ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה, וזה סוד מ"ש (בראשית ד') "ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופס כנור ועוגב", כי תיכף כשהיה בעולם רועה מקנה היה תיכף כלי זמר כנ"ל. ועל כן דוד המע"ה שהיה יודע נגן (שמואל א' ט"ז) על כן היה רועה כנ"ל. גם מצינו באבות העולם כולם שהיו רועי מקנה, וזה בחינת (ישעיה כ"ד) "מכנף הארץ זמירות שמענו", היינו שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ, כי על ידי העשבים הגדילים בארץ נעשה ניגון כנ"ל, ועל ידי שהרועה יודע הניגון על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים ואזי יש להבהמות לאכול. וזה בחינת (שה"ש ב') "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע", היינו שהנצנים גדילים בארץ על ידי הזמר והניגון השייך להם כנ"ל. נמצא שעל ידי הזמר והניגון שהרועה יודע, הוא נותן כח בעשבים ויש מרעה לבהמות. גם הניגון הוא טובה להרועה בעצמו, כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות, עד שירעה הרועה את עצמו בבחינת (בראשית ל"ז) "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם" וגו', ופירוש רש"י שהלכו לרעות את עצמן, ועל ידי הניגון ניצול מזה, כי הניגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה בבחינת (קהלת ג') "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה", כי זהו עיקר הניגון, ללקט ולברר הרוח טובה כמבואר במקום אחר. ועל כן על ידי הניגון ניצול מרוח הבהמיות כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה, על ידי הניגון כנ"ל. 

ויש חילוקים רבים בנגינה, כי יש ניגון שלם, ויש ניגון שהוא בכמה בבות, ויכולים לחלקו לבבות וענינים.

ודע שהמלך יד לו כל הניגון כולו בשלימות, אבל השרים אין להם רק איזה חלק בניגון, כל אחד לפי מקומו. ועל כן אמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד') "אנת הוא אילנא וכו' ומזון לכולא ביה". כי נבוכדנצר שהיה מלך ויש לו כל הניגון, על ידו נמשך כל המזון כי המזון נמשך על ידי הניגון כנ"ל. ועל כן יעקב אבינו אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שסיפרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון השייך לשר כמותו, כי יעקב רצה לפעול אצלו על ידי הניגון מה שהיה צריך... (תנינא סג)