נדב  ואביהוא  

(ראה גם אהרן, ביאת מקדש)

 

ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחויתם מרחוק. (שמות כד א)

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן. ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן, ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה. (ויקרא י א)

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו. (שם טז א)

ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב, ואביהוא אלעזר ואיתמר... וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. (במדבר ג ב)

זהר:

כעין זה בני אהרן שלמדנו, שהיו שתויי יין, ושואל, וכי מי נתן להם יין במקום הזה לשתות, הכי יעלה על דעתך שהיו עזי פנים כל כך שנשתכרו ביין, אינו כן, אלא ודאי מאותו היין נשתכרו, שכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה, ושם כתוב לשמרך מאשה זרה, והכל הוא דבר אחד. (פירוש ענין השיכרות מיין נתבאר לעיל, שהוא סוד המשכת הארת השמאל ממעלה למטה, שאז נגלה הנקודה דמדת הדין, ומתעוררת הקליפה דאשה זרה, והמוחין מסתלקין מהנוקבא, והחוטא מת... וזה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, וכתיב התם לשמרך מאשה נכריה, כי בחינת דכר נקרא אש זרה, ובחינת הנוקבא אשה זרה). (נח שט)

מהו ויגע בכף ירכו, ליה לא יכיל, אבל נגע בכף ירכו, דאינהו נדב ואביהוא דנפקו מן ירכו דאהרן... (ויצא כט, ועיין שם עוד)

תא חזי, אדם הראשון אשתו סחטה לו ענבים וגרמה לו מות ולכל ישראל, ולכל העולם. נח בא לענבים האלו ולא נשמר כראוי, מה כתוב, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, (שכתוב אהלה בה')... בני אהרן שתו יין מהם, (מן הענבים), והקריבו קרבן עם יין ההוא, ומתו, וכבר התבאר, ועל כן כתיב ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו, משום שהענבים גרמו לכל זה. (וישב רסז)

עוד (יש לפרש הכתוב שאומר) אלה ראשי, (לשון רבים), כי האבדה של ראשי הלוים נמצאה בו, ומה שהם החסירו ונשרפו, השלים הוא, והרויח הכנה שלהם, וצורת שניהם שרתה בו (בפנחס, ושואל) אתה אומר שהאבדה של ראשי הלוים נמצאה בו, ומי הם, הם נדב ואביהוא, הם הפרידו אות הברית ממקומו, (שהיא המלכות, מחמת שהקריבו אש זרה), והוא בא וחיבר אותם, משום זה ניתנו לו הירושה והרוח של שניהם, ונזכר כאן (בכתוב) מה שיהיה אחר כך.

ואם תאמר למה נזכר כאן פנחס, (הלא לא בא הכתוב אלא להביא מוצאם של משה ואהרן בלבד, כנ"ל), אלא ראה הקב"ה את אהרן, בשעה שאמר ואזכור את בריתי, ששני בניו של אהרן עתידים לפגום לברית הזה, ועתה ששולח אותו למצרים (להוציא את ישראל), רצה להעביר את אהרן שלא יתן לו ללכת בשליחות הזה, כיון שראה הקב"ה את פנחס שעומד ומקיים את ברית הזה במקומו, ותקן הפגם שלהם, (של נדב ואביהוא), מיד הוא אהרן ומשה, אמר הקב"ה עתה הוא אהרן, הוא אהרן שמתחילה, (כמטרם שפגמו נדב ואביהוא בברית, מחמת שפנחס תקן הפגם). (וארא פו)

ונדב ואביהוא מוכיחים, שכתוב ותצא אש מלפני ה', (שהוא מטעם שלא היו נשואים), ומשום זה כתוב, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אדם הנמצא דכר ונוקבא הוא דראוי להקריב קרבן זה ולא אחר. ואמר רבי אבא, אף על פי שהעמדנו נדב ואביהוא בדרך אחר, כך הוא ודאי, (שהוא מטעם שלא היו נשואים), אבל קטורת הוא עליון מכל הקרבנות שבעולם, שבשבילו מתברכים עליונים ותחתונים, וקרבן הזה שהוא למעלה מכל הקרבנות לא היו ראוים להקריב, שמשום שלא היו נשואים אשה, ועל כן לא היו ראויים להקריב קרבן, כל שכן לדברים עליונים (כמו קטורת שאינם ראוים) שיתברך העולם על ידם.

ואם תאמר, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, למה (נענשו קשה כל כך, ומשיב) משל לאדם שבא לפני המלכה לבשר לה, שהמלך בא לביתה, וישרה אצלה לשמוח עמה, בא האיש לפני המלך, ראה המלך את האיש ההוא שהוא בעל מום, אמר המלך אין זה כבודי שעל ידי פגום הזה אבא אל המלכה, בתוך כך תקנה המלכה את הבית בשביל המלך, כיון שראתה שהמלך היה מוכן לבא אליה, ואיש ההוא גרם שיסתלק המלך ממנה, אז ציוותה המלכה להרוג אותו האיש. כך בעת שנכנסו נדב ואביהוא ובידיהם קטורת, שמחה המלכה (שהוא המלכות), ונתתקנה לקבל את המלך (שהוא ז"א), כיון שראה המלך שאלו האנשים פגומים בעלי מומים, לא רצה המלך שעל ידיהם יבא (אל המלכה) לשרות עמה, ונסתלק המלך ממנה, כשראתה המלכה שבשבילם נסתלק המלך ממנה, מיד ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם.

וכל זה הוא משום שמי שאינו נשוי הוא פגום, הוא בעל מומים לפני המלך, וקדושת המלך נסתלק ממנו ואינו שורה בפגם... (ויקרא סד)

תא חזי, אף על פי שבני אהרן מתו באותה שעה, (ולא הצילתם גדולת היום), צודק היה מכמה אופנים, א' שלא היתה שעת הקרבת הקטורת, כי קטורת אינה נקרבת רק בזמנים ידועים, (דהיינו בבקר ובערב), שכתוב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר, ומתי, בהיטיבו את הנרות וגו', כדי שימצא שמן וקטורת ביחד, וכתוב ובהעלות אהרן את הנרות... ובני אהרן לא הקריבו בשעה ששמן וקטורת נמצאים יחד, (דהיינו בבקר או בערב, שרומז על יחוד חכמה ובינה, כי שמן הוא חכמה וקטרת היא בינה, ועל כן מתו. ועוד שהיו דוחקים להקריב קטרת בחיי אביהם, (שלא הותר להקריב קטרת לשום אדם בחייו, כדלהלן), ועוד שלא היו נשואים, והיו פגומים, כי מי שלא נשא אשה הוא פגום, ואינו ראוי שתמצאנה ברכות בעולם על ידו, (כי הברכות) אינן שורות עליו, וכל שכן (שאינן נמשכות) על ידו לאחרים, ועוד הרי למדנו, שתויי יין היו, ומשום זה ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וגו', כי קטורת חביבה היא מכל, והיא שמחת עליונים ותחתונים, וכתוב, שמן וקטרת ישמח לב. (צו קנב)

...וביום ההוא נשלמו עליונים ותחתונים, ונמצא שלם בכל, שמחה למעלה ולמטה, ואם לא היתה נמצאת ההפרעה של בני אהרן ביום הזה, מיום שעלו ישראל מן הים, לא היתה נמצאת שמחת עליונים ותחתונים כביום ההוא, ביום ההוא נעבר אותו העון... עד שגרמה השעה, וקמו נדב ואביהוא וערבו שמחת הכל, ונעשה כעס בעולם, זה שאמר וירא כבוד ה' אל כל העם, מיד, ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו...

ובכמה אופנים ערבו את השמחה של כנסת ישראל, אחד, שלא נשאו אשה, ולא היו ראוים להקריב ושיתברכו העולמות על ידיהם, ואחד, שלא היתה ראויה השעה (להקרבת הקטרת, שלא היה בזמן העלאת הנרות והטבת הנרות כנ"ל), ואחד שדחקו השעה (לרשת הכהונה בחיי אביהם), ואחד, שעוד מקודם לכן, (מטרם שנתנו הקטרת), יצא המשפט שלהם, (שכתוב) ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו', ודאי דבר אחר (דהיינו הס"א) נקשר בקשר הזה, והשרו כנסת ישראל (שהוא המלכות), מבחוץ.

אמר לו רבי פנחס, אל תאמר שהם השכינו אותה בחוץ, אלא כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם בז"א, כי בכל מקום שלא נמצא דכר ונוקבא כנסת ישראל אינה שורה ביניהם כלל, משום זה הזהיר את הכהנים שכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש, (דהיינו) שימצאו דכר ונוקבא, (שאם לא כן לא ישרה זאת שהיא המלכות), ועל כן לא יבא הכהן אל הקדש עד שישא אשה, כדי שישתתף בקשר דכנסת ישראל, כי מי שלא נשא אשה הוא משרה לכנסת ישראל בחוץ, והיא אינה מתחברת עמו, ועל כן נמצא אצלם ביום ההוא ערבוביא. (שמיני לו, ועיין שם עוד)

יין ושכר אל תשת, אמר רבי יהודה, מתוך פרשה זו אנו שומעים, שנדב ואביהוא שתויי יין היו, משהזהיר אותם, את הכהנים על זה. (שם סא)

דבר אחר, אחרי מות שני בני אהרן, רבי יוסי אמר, אחרי מות נדב ואביהוא, היה צריך לומר, מה טעם שאומר שני בני אהרן, והרי ידוע שבניו היו, אלא כך למדנו, כי עד כאן לא היו עומדים ברשות עצמם, אלא ברשות אביהם, (ועל כן קראם הכתוב בני אהרן, ומשום זה בקרבתם לפני ה' וימותו, שהיו דוחקים את השעה (להקריב קטורת בחיי אביהם), והכל היה (כלומר שעוד דברים היו שגרמו למיתתם, דהיינו גם) בשביל אותו עון שעשו, בהקריבם אש זרה, שלמדנו, במקום אחד (כתוב) בהקריבם אש זרה, ובמקום אחד כתוב בקרבתם לפני ה', (שמשום ההקרבה מתו, משום שדחקו את השעה להקטיר קטרת בחיי אביהם, היינו משום) שזה וזה היו (גורמים מיתתם), משום זה כתוב כאן בני אהרן, (ללמד שהיו בשרות אהרן), וכתוב בקרבתם, (שהמיתה היתה מטעם שקרבו לפני ה' בחיי אביהם). (אחרי ו)

...כי כך למדנו, שכתוב, ואלה שמות בני אהרן הכהנים וגו', וכתוב, הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר, ואלעזר ואיתמר היה צריך לומר, מהו אלעזר ואיתמר, אלא שקול היה אביהוא כשני אחיו, (שיעור הכתוב, ואביהוא כמו אלעזר ואיתמר), ונדב שקול כנגד כולם.

ויש שלומדים כך, הבכור נדב, הוא בפני עצמו, ואביהוא, הוא בפני עצמו, (אחר כך אלעזר ואיתמר נקראים כמחוברים יחד, ללמד) שכל אחד (מנדב ואביהוא) נחשב בעיני הכתוב כשניהם, כאלעזר ואיתמר יחדיו. אבל נדב ואביהוא שניהם בפני עצמם, הם שקולים כנגד שבעים סנהדרין, שהיו משמשים לפני משה, ומשום זה, מיתתם מכפרת על ישראל, ועל כן כתוב, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, ואמר רבי שמעון, (על כן מדייק הכתוב), הבכור נדב, כלומר ההוא שכל השבח והיקר שלו, נדב ואביהוא (שניהם יחד), על אחת כמה וכמה, כי שנים אלו לא היה נמצא בישראל כמוהם. (שם י)

שני בני אהרן הקריבו אש זרה, שלא ייחדו שמו כראוי ונשרפו באש, רבי יצחק אמר, כתוב אחרי מות, וכתוב וימותו (בפסוק אחד), כיון שאמר אחרי מות שני בני אהרן, איני יודע כי וימותו, אלא כך למדנו, שתי מיתות היו, אחת לפני ה', ואחת שלא היו להם בנים, שכל מי שאינו זוכה לבנים כמת, משום זה אחרי מות וימותו, (שאחרי מות הוא כפשוטו, וימותו היינו מחמת שלא היו להם בנים).

רבי אבא אמר, מה שכתוב, וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר, מה זה אל זה, שכתוב ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר, (וכי הם ירשו הכהונה מנדב ואביהוא, משום שלא היו להם בנים), אלא סוד הדבר הוא, כי זה שאמרתי וימותו, הוא שלא היו להם בנים, (ונחשבו כמתים), כך הוא ודאי, אבל לא כשאר בני העולם, אף על פי שלא נשאו אשה, כי אלו לא מתו אלא מיתת גופם, אבל מיתת נפשם לא מתו. מאין לנו זה, (שלא מתו מיתת הנפש), שכתוב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס אלה ראשי אבות וגו', אלה, והרי פינחס בלבדו היה, וכתוב ראשי אבות הלוים, (על פנחס בלבדו, שהוא משום שנדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס, על כן אומר הכתוב עליו אלה ראשי אבות לשון רבים). לפי זה מיתת גופם מתו, ומיתת נפשם לא מתו, כי נתגלגלו בפנחס... 

ולמדנו בסוד המשנה, (שבשם פנחס יש) שני שמות, (שהם זוג), פן חס, והרי נאמר י' קטנה בין האותיות דפנחס, (כזה, פינחס), כי י' זו כוללת שנים יחד, וזה הוא סוד הדבר, וכבר למדנו. (פירוש פן חס, הם כנגד נדב ואביהוא, והי' מתקנת אותם ומחברת אותם כאחד, כמו שכתוב לפנינו).

רבי אלעזר שאל את אביו, אמר לו, והרי נדב ואביהוא שנים הם, (ושנים היו, למה אינם נמצאים בב' אנשים אלא בפנחס בלבד), אמר לו, שני חצאי גוף היו, שהרי לא נשאו אשה, (ומי שלא נשא אשה הוא פלג גופא), ומשום זה נכללו שניהם באחד, שכתוב, ותלד לו את פנחס, אלה ראשי וגו', והי' דפינחס, לא ניתנה בו לחבר האותיות אלא בשעה שקנא להקב"ה ובא לישר העקום, שראה את אות ברית קדש שהכניס זמרי ברשות אחר, ובמה (שנדב ואביהוא) נתעקמו בתחילה נתתקנו כאן, כי בנכריה נתעקמו בתחילה, שכתוב בהקריבם אש זרה, וכאן בנכריה (שהרגה פנחס) נתתקנו, כמו שכתוב ובעל בת אל נכר, ומה להלן אש זרה, אף כאן אשה זרה.

מה נראה כאן, (כלומר מה ענין אש זרה לאשה זרה, ומשיב) אלא בתחילה הקריבו (אל הקדושה) הרחוקה (מקדושה, ופגמו בקדושה), שכתוב בהקריבם אש זרה, אף כאן זמרי (עשה אותו החטא), שהיה מקרב הרחוק (מקדושה, דהיינו אשה זרה אל הקדושה, כי) שם המלך, (דהינו אות ברית קודש), היה מקרב אל הרחוק, (אל האשה הזרה), מיד וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה, כאן התקין את העקום שמתחילה, אז ניתנה י' בשמו לחבר האותיות יחד... (פירוש השם פנחס כולל ב' שמות, פן חס, שהם רומזים על מלכות הנקראת פן, וז"א שנקרא חס, שהוא לשון רחמים, אשר נדב נתגלגל בחצי השם חס, שהוא ז"א, ואביהוא נתגלגל בחצי השם פן, שהוא מלכות, ופגם של נדב ואביהוא היה ביסוד, שהקריבו אש זרה, שהיא קליפה אל יסוד דקדושה, ועל כן נפרדו האותיות פן חס, שלא היו להם זווג, כי היסוד נתעקם מכח אש זרה, וכן חטא זמרי היה שבעל בת אל נכר, והכניס יסוד דקדושה בקליפה, שעל ידי זה פגם ביסוד, ונתעקם היסוד, ובעת שפנחס הרג את זמרי כדי לתקן היסוד שנתעקם בחטא זמרי, נמצא שגם החטא של נדב ואביהוא שהיו מגולגלים בו נתקן, ואז נתוסף לו י' בשמו, בסוד פינחס, שהוא סוד יסוד הנתקן, שזה סוד הנני נותן לו את בריתי שלום, שהוא סוד היסוד השלם, וזה שאמר כדין אתייהיב יו"ד בשמיה לחברא אתוון, שז"א ומלכות שהם סוד האותיות פן חס, חזרו ונתחברו על ידי הי' שהוא סוד יסוד). (אחרי יט, ועיין שם עוד)

...משונים הם בני אהרן, (מעדת קרח), שלא כתובה בהם אבדה, כמו שבעדת קרח, שכתוב בהם ויאבדו מתוך הקהל, וכתוב הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו, שהוא כולל המאתים וחמשים איש שהקריבו קטורת הסמים, שהם נאבדו ודאי, ואלו (בני אהרן) לא נאבדו. (שם מג)

אלא בשעה שהקב"ה נתן את קטורת הסמים לאהרן, רצה שלא ישתמש בו אדם אחר בחייו, מהו הטעם, הוא משום שאהרן הרבה שלום בעולם, אמר לו הקב"ה אתה רוצה להרבות שלום בעולם, על ידך ירבה השלום שלמעלה, כי קטרת הסמים תהיה מסורה בידך מכאן ולהלאה, (הקטרת מרבה שלום למעלה), ובחייך לא ישתמש בו אדם אחר. נדב ואביהוא הקדימו בחיי אביהם, להקריב מה שלא נמסר להם, ודבר זה גרם להם שטעו בו, (להקריב אש זרה). ולמדנו משה היה מהרהר מי גרם להם טעות זו, והיה עצב, מה כתוב, וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ומה אמר לו, בקרבתם לפני ה' וימותו, בהקריבם לא כתוב, אלא בקרבתם, אמר לו הקב"ה למשה, זה גרם להם, שדחקו את השעה (להקריב קטרת) בחיי אביהם... (שם סט)

תא חזי, בני אהרן לא נמצאו כמוהם בישראל, חוץ ממשה ואהרן, והם נקראו אצילי בני ישראל, ומשום שטעו לפני המלך הקדוש מתו. וכי הקב"ה רצה לאבד אותם, והרי למדנו בסוד המשנה, שהקב"ה עושה חסד עם הכל, ואפילו רשעי עולם אינו רוצה לאבד, ואלו צדיקי אמת, (נדב ואביהוא), היעלה על דעתך שהם נאבדו מן העולם, הזכות שלהם איפה היא, זכות אבותם איפה היא, וגם כן זכותו של משה, ואיך נאבדו.

אלא כך למדנו ממאור הקדוש, שהקב"ה חס על כבודם, ונשרף גופם בפנימיותו, ונשמתם לא נאבדה, וכבר העמדנו. ותא חזי, עד שלא מתו בני אהרן כתוב, ואלעזר בן אהרן לקח לו וגו' ותלד לו את פנחס, ונקרא שמו פנחס, משום שהיה עתיד לתקן את העקום, (והיינו לתקן הפגם של נדב ואביהוא, ואך על פי שנדב ואביהוא עוד לא מתו, זה שאמר ואשר להיות כבר היה. (שם צז)

רבי שמעון היה יושב ועוסק בפרשה זו, בא לפניו רבי אלעזר בנו, אמר לו, נדב ואביהוא מה להם שיתגלגלו בפנחס, אם לא היה פנחס בעולם כשמתו ואחר כך בא לעולם (ונתגלגלו בו), והשלים מקומם היה יפה, אבל פנחס בעולם היה, (בעת שמתו נדב ואביהוא), ונשמתו כבר היתה בו בקיומה, (ואיך נתגלגלו בו). אמר לו, בני סוד עליון כאן, וכך הוא, בשעה (שנדב ואביהוא) נסתלקו מן העולם, לא היו מתכסים תחת כנפי סלע הקדוש, (שהוא המלכות), מה הטעם, משום שכתוב, ובנים לא היו להם, שמיעטו דמותו של המלך, (שלא קיימו מצות פריה ורביה להעמיד בנים בצלם אלקים), שמשום זה לא היו ראוים לשמש בכהונה גדולה. בשעה שקנא פנחס על ברית הקדוש, ונכנס בתוך ההמונים, והעלה את הנואפים על הרומח לעיני כל ישראל, כשראה את שבט שמעון שבאו אליו בכמה המונים, פרחה נשמתו של פנחס, (מחמת פחד), ואז שתי נשמות שהיו ערומות (בלי תקונם, שהם נשמות נדב ואביהוא) קרבו לנשמתו של פנחס, ונכללו עמה יחד, ואחר כך חזרה אליו נשמתו כלולה, רוח הנכלל מב' רוחות והחזיקו בו, אז הרויח מקומם (של נדב ואביהוא) להיות כהן, מה שלא היה ראוי מקודם לכן. (פנחס ע)

רבי בון פתח, וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת וגו', דאמר רבי אבון אין בכל העולם דבר שמתגאה לבו של אדם אלא ביין, וזה היה ענשם של נדב ואביהוא, שאכלו ושתו וגבה לבם, וזהו אש זרה אשר לא צוה אותם, וקודם זה היה נגזר עליהם ובאה מדת הדין לשלוח יד בהם, שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, אף על פי שנגזר דינם לשלוח יד בהם, ולמה היה ענשם, משום ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, נכנסו כשאכלו ושתו, ונגזר ענשם באותה שעה, ולאחר כן ראו שלא שלח יד בהם בפעם ראשונה, עשו גם כן בשניה, ומבין שני הכרובים יצא להב ונשרפו, כי לכך היו הכרובים מכוונים, כנגד אותם הכרובים אשר בגן עדן... (זהר חדש נח פט)

...ועם כל זה צריכים לקשר אותה למעלה (בז"א), משום שהיא (המלכות) נקראת גוף, וצריכה נשמה, ונדב ואביהוא משום שלא קשרו אותה למעלה, ולקחו ממנה הנשמה, לקחה מהם הנשמה והגוף קיים, כמו שהם עשו, וישימו עליה קטורת (ולא קשרו אותה למעלה)... ופנחס שעשה שלום בארץ (והמשיך חיים) בארץ, שהיא המלכות, נתוספה לו נשמה, והמלכות האירה פנים אליו, משום שעורר החיים כנגדה, ועל כן באור פני מלך, היינו כשמלך זה שלמטה, (שהוא המלכות), פניה מאירים חיים, החיים מז"א נתדבקו בה. (שם תשא פה)

ספרא:

באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא, ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם, כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא, עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל, אמר הקב"ה מי קובר את מי, הם קוברים אתכם, ויהיו הם מנהיגים את הקהל.

דבר אחר, כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא, וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר ויקחו שני בני אהרן וגו' ויתנו בהן אש, אמר להם הקב"ה אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הכנסתם לפני אש טמאה, אני אשרוף אתכם באש טהורה. כיצד היתה מיתתן, שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים, ונחלקו לד', שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים, שנאמר ותצא אש מלפני ה'. היה אהרן עומד ותוהא, אומר, אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו, אמר לו, אהרן אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה... עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך, שבהם הבית נתקדש, כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין ושתק, שנאמר וידום אהרן... (שמיני כא פרשה א)

ויקרבו וישאום בכותנותם, מלמד שחס המקום עליהם במיתתם יותר מבחיים, שאילו נשרף גופם ואין בגדיהם קיימים היו מפורסמים ומבוזים, אלא נשרף גופם ובגדיהם קיימים, והרי הדברים קל וחומר, ומה אם שהכעיסו את המקום שנכנסו לפניו שלא כרצונו כך עשה להם, קל וחומר לשאר הצדיקים. (שם שם כז)

ויקחו בני אהרן, אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על האהבה, ויקחו אין קיחה אלא שמחה, נדב ואביהוא, מה תלמוד לומר בני אהרן, שלא חלקו כבוד לאהרן, נדב ואביהוא, לא נטלו עצה ממש, איש מחתתו, איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה זה מזה, ויקריבו לפני ה' אש זרה, רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש, תלמוד לומר אשר לא צוה אותם, הכניסוהו בלא עצה, רבי עקיבא אומר, לא הכניסוהו אלא מן הכירים, שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, אם כן למה נאמר אשר לא צוה אותם, שלא נמלכו במשה רבן, רבי אליעזר אומר, לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה... (שם שם לב)

ותצא אש מלפני ה', מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים, ושרף נשמתם, אבא יוסי בן דוסתאי אומר, שני חוטין של אש יצא מבית קדשי הקדשים, ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה. ותאכל אותם, ולא בגדיהם, שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם, בכתונת הנישאים, או יכול בכתונות הנושאים, תלמוד לומר ותאכל אותם, ולא בגדיהם... וימותו לפני ה', רבי אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים ליכנס לשם, שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם, אם כן למה נאמר וימותו לפני ה', נגפן מלאך ודחפן לחוץ והוציאן. רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים, שנאמר וימותו לפני ה', אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנתם, מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ... (שם שם לד ולה)

אחרי מות שני בני אהרן, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, בני אהרן, לא נטלו עצה מאהרן, נדב ואביהוא, לא נטלו עצה ממשה, איש מחתתו, איש איש מעצמו עשה, לא נטלו עצה זה מזה, מנין שכשם שעבירת שניהם שוה, כך מיתת שניהם שוה, תלמוד לומר אחרי מות שני בני אהרן. בקרבתם לפני ה' וימותו, רבי יוסי הגלילי אומר על הקירבה מתו ולא על ההקרבה, רבי עקיבא אומר כתוב אחד אומר בקרבתם לפני ה' וימותו, וכתוב אחד אומר ויקריבו לפני ה' אש זרה, הכריע בהקריבם אש זרה לפני ה', הוי, על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה. רבי אלעזר בן עזריה אומר כדאי הקרבה לעצמה, וכדאי קריבה לעצמה. (אחרי מות פרשה א)

ספרי:

...בו ביום הקריבו בני אהרן אש זרה, שנאמר ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא, וימותו לפני ה', מיתתן לפני ה' ונפילתן בחוץ, כיצד יצאו, היה רבי יוסי אומר המלאך מדדן מתים עד שיצאו ונפלו בעזרה, שנאמר ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מאת בפני הקודש, מאת פני ה' לא נאמר, אלא מאת פני הקדש, רבי ישמעאל אומר דבר הלמד מענינו, שנאמר וימותו לפני ה', מיתתם לפנים, ונפילתן לפנים. כיצד יצאו, גררום בחכי ברזל. (נשא מד)

תלמוד בבלי:

...רבי שמואל בר נחמני אמר תחת כבודו כשריפת בני אהרן, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים. (שבת קיג ב)

...והא תניא רבי אליעזר אומר, לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט... (עירובין סג א)

אתיא שרפה שרפה מבני אהרן, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים. (פסחים עה א)

...ואלא מאי טעמא איענוש, כדתניא, רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. (יומא נג א)

...וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני (עורות הצעירים). (סנהדרין נב א)

רבי יהושע בן קרחה אומר זו פרישות בכורות, רבי אומר זו פרישות נדב ואביהוא, בשלמא למאן דאמר זו פרישות נדב ואביהוא, היינו דכתיב הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, אלא למאן דאמר זו פרישות בכורות, היכא רמיזא, דכתיב ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי, דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן, כיון שמתו בני אהרן, אמר לו, אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר וידום אהרון... והיינו דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מאי דכתיב נורא אלקים ממקדשך, אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשך, בשעה שעושה הקב"ה דין במקודשיו מתיירא ומתעלה ומתהלל. (זבחים קטו ב)

מדרש רבה:

דבר אחר כצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אהרן ובניו למיתה, דתני רבי שמעון לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד, רבי פנחס בשם רבי לוי אמר, משל למלך שהיה לו בן בית נאמן, מצאו עומד על פתח חניות, והתיז את ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שמצוה את השני ואמר לא תכנס בפתח חניות, אנו יודעין שמתוך כך הרג הראשון. כך ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצוה את אהרן ואמר לו יין ושכר אל תשת, אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין... (ויקרא יב א)

רבי ברכיה פתח, גם ענוש לצדיק לא טוב, אמר הקב"ה אף על פי שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו, לא טוב אלא להכות נדיבים על יושר, הדא הוא דכתיב אחרי מות. תני רבי אליעזר, לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן... בר קפרא בשם רבי ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה, ועל הקרבה, על אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה, שהקריבו קרבן שלא נצטוו, על אש זרה, אש מבית כירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר איש מחתתו, איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה. אמר רבי ירמיה בן אליעזר בד' מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן, ובכולן מזכיר סורחנן, כל כך למה, להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד. אמר ר' אלעזר המודעי, בא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקב"ה, שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנם, כל כך למה, להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר, שעל ידי כן מתו. רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ורבי יוחנן בשם רבי לוי אמרו, בשביל ד' דברים מתו בני אהרן, וכולן כתוב בהם מיתה, על שהיו שתויי יין, כתוב בו מיתה, שנאמר יין ושכר אל תשת, ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים, וכתב בו מיתה, שנאמר והיו על אהרן ועל בניו, ומה היו חסרין, מעיל, שכתוב בו מיתה, שנאמר והיה על אהרן לשרת, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, שנאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, וכתיב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים, ועל ידי שלא היו להם בנים, וכתיב בו מיתה, הדא הוא דכתיב וימת נדב ואביהוא. אבא חנן אומר על ידי שלא היו להם נשים, שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו. (שם כ ו)

רבי לוי אמר שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם, מה היו אומרים, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול, ואנו ב' סגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו. תנחומא בשם ר"י בן נחמיה אמר, בחוריו אכלה אש, למה בחוריו אכלה אש, משום בתולותיו לא חוללו. ועוד מן הדא, ואל משה אמר עלה אל ה', מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן, ואומרים מתי ב' זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור. רבי יודן בשם רבי איבו אמר, בפיהם אמרו זה לזה, רבי פנחס אמר בלבם הרהרו, אמר רבי ברכיה, אמר להם הקב"ה אל תתהלל ביום מחר, הרבה סייחין מתו ונעשו עורותיהן שטיחין על גב אמותיהן, ועוד מן הדא, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, אמר רבי פנחס, מכאן שהיו ראויין להשלחת יד, דאמר רבי יהושע וכי קילורין עלת עמהן מסיני, דאת אמר ויחזו את האלקים, אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, ויחזו את האלקים, כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה... נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו ממנה, מן הדא, וימת נדב ואביהוא לפני ה', וכי לפני ה' מתו, אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מתים בחייהם. רבי יודן דיפו בעא מיניה רבי פנחס ברבי חמא בשם רבי סיומון הכא את אמר לפני ה' ב' פעמים, ולהלן הוא אומר על פני אהרן אביהם, פעם אחת, אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה כפלים מאביהם. (שם שם ז)

וימת נדב ואביהוא לפני ה', בכמה מקומות נכתבה מיתת נדב ואביהוא, ללמד שהיה צער לפני המקום עליהם, שהיו בני אהרן חביבים, וכן הוא אומר בקרובי אקדש. בהקריבם אש זרה, רבי עקיבא אומר על ההקרבה מתו, שנאמר בהקריבם אש זרה. רבי יוסי אומר על הקריבה מתו, שנאמר בקרבתם לפני ה', רבי אליעזר אומר אף משום הקרבה, אש זרה לא מן התמיד של בין הערבים, ולא מן תמיד של שחר, אלא אש הדיוטות, שנאמר אש זרה. בר קפרא בשם רבי ירמיה ברבי אלעזר אומר, בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה, ועל ההקרבה, ועל אש זרה וכו'. בד' מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סורחנן, וכל כך למה, להודיעך שלא היה עון בידם אלא זה לבד, אמר רבי אלעזר המודעי, צא וראה כמה היא קשה מיתתן של בני אהרן לפני הקב"ה, שכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סורחנן, כל כך למה, כדי שלא יתן פתחון פה לבאי עולם, שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקולקלים היה להם בסתר, שעל ידי כן מתו. וימת נדב ואביהוא לפני ה', אמר רבי יוחנן וכי לפני ה' מתו, אלא מלמד שקשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחייהם דאביהם... במדבר סיני מהו, אלא מלמד שמהר סיני נטלו אפופסי שלהם למיתה, הדא הוא דכתיב (שמות כ"ד) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אמר רבי פנחס, מכאן שהיו ראוין להשלחת יד, אמר רבי הושעיא וכי קילורין עלתה עמהם לסיני, כמה דתימא ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (שם), אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה, כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשקה. רבי יוחנן אמר אכילה ודאית, דכתיב (משלי ט"ז) באור פני מלך חיים, אמר רבי תנחומא מלמד שהגיסו את לבן ועמדו על רגליהם, וזנו עיניהם מן השכינה... ולמה לא מתו באותה שעה, משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבין שלה דבר של גלגומיא, אמר המלך אם אני הורגו עכשיו הריני מערבב שמחת בתי, למחר שמחתי באה, ומוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי. כך אמר הקב"ה אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו הריני מערבב שמחת תורה, למחר שמחתי באה, מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה, הדא הוא דכתיב (שיר ג') ביום חתונתו זה סיני, וביום שמחת לבו זה אהל מועד. (במדבר ב כב)

מדרש תנחומא:

ויאמר אליהם קרבו שאו וגו', והלא כבר נאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, אלא יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא עושה כמה נוראות וכמה נפלאות, ששלח האש כשני חוטין לכל אחד ואחד בחוטמן, ושרף את הנפשות ובבשרם לא נגע ולא במלבושם, ויקרבו וישאום בכותנותם. (שמיני יב)

אחרי מות, זה שאמר אליהוא אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו (איוב ל"ז), אליהוא הוא היה צופה היאך בניו של אהרן נכנסין להקריב ויוצאין שרופין, ותמה ואמר אף לזאת יחרד לבי ויתר... ומה עצים יבשים הריחו בחייו של עולם הפריחו ועשו פירות ויצאו חיים, (מקלו של אהרן), ובני אהרן שנכנסו חיים ויצאו שרופים, ואליהוא מביט באלו ובאו ואמר אף לזאת יחרד לבי, אימתי, וידבר ה' אל משה אחרי וגו', שארבעתן ראויין למות, והתפלל משה עליהם, ועשתה תפלתו מחצה, אימתי, בשעה שעשו ישראל את העגל, מה כתיב שם, (דברים ט') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כיליון בנים... (אחרי ח)

...אלא שהיתה שריפתן כשריפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני, כשראו את השכינה, שנאמר (שמות כ"ד) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וכי אכילה ושתיה היה שם, משל למה הדבר דומה, לעבד שהיה משמר את רבו ופרנסתו בידו, והוא נושך, כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהוא, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה לפיכך לא ראה הקב"ה לפגע בהם בו ביום לעשות פרצה בהם... (בהעלותך טז)

ילקוט שמעוני:

ויקחו שני בני אהרן, אף הם בני אהרן בשמחתם, כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים, עמדו להוסיף אהבה על אהבה, שנאמר ויקחו, ואין לקיחה אלא שמחה... רבי חייא ברבי זעירא פתח, אף לזאת יחרד לביו ויתר ממקומו, מקפץ, כמו דאת אמר לנתר בהן על הארץ, אמר איוב, לא היו בניו של אהרן דומין למטהו, מטה אהרן יכנס יבש ויצא לח, ויצא פרח ויצץ ציץ, טיטוס הרשע נכנס לקדש הקדשים וגדר שתי פרכות ויצא בשלום, ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים... (ויקרא פרק ט, תקכד)

ואחריתה דרכי מות, אלו נדב ואביהוא, שהכניסו דורון שלא ברשות ומתו, משל למלך שקרא לבן ביתו, אמר לו הבא לי מה לאכול, הביא לו וערב לו, ראו בני אדם אחרים שערב לו, והביאו לו דיסקוס, וכעס המלך, אמר המלך אלה שהביאו שלא ברשות כניסום ותנו להם ספוקלא. (משלי פרק יד, תתקנ)

מדרש הגדול:

ביד איתמר - מלמד שמינה אותו משה גזבר על תרומת הלשכה, והלא נדב ואביהוא גדולים ממנו, אלא צפה משה מה שעתיד לערען, ואמר שמא יאמרו ישראל מעון תרומת הלשכה מתו, לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. (שמות לח כא)

אמר רבי יהושע בן קרחה, כבר נרמז לו למשה בסיני שעתיד להתקדש בבניו שלאהרן, שנאמר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' (שמות י"ט כ"ב), וכי באותה שעה היו כהנים, והלא אין עבודה אלא בבכורות, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו' (שם כ"ד), אם כן מהו וגם הכהנים הנגשים, אלא לרמז בשעה שיגיע זמנן שלכהנים לשמש אני עושה בהן פרצה, ולבסוף ידע משה, היינו דכתיב הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י ג). אמר רבי תנחום, מפני מה לא נפרע הקב"ה מהן בסיני עד שבאו לאהל מועד ועשו דבר שלא כהוגן, כדי להודיע כמה ארך אפים לפניו, שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, בשר ודם שהוא נושה בחבירו מאה מנה עוקפו ונכנס לביתו ונוטל כל מה שהוא מוצא, אפילו טלית אפילו בהמה, ונפרע ממנו קודם שיאבד הכל ולא ימצא מאין יפרע, אבל הקב"ה אינו כן, אלא ממתין לו עד שיתמלא שטרו וגובה ממנו הכל. וכך עשה בבני אהרן, הניחן עד שנתמלא שטרן, וגלגל עליהם את הכל.

דבר אחר, מפני מה לא נפרע מהן בסיני, שאילו מתו בסיני אין כל בריה יודעת בהן מה עשו, ונמצאת מדת הדין מקופחת, אלא המתין להן עד שעשו דבר שלא כהוגן, ונכנסו שלא ברשות ונתפרסם חטאן לכל, כדי שלא יהא פתחון פה למהרהרים אחר מדותיו של הקב"ה כלום. (ויקרא י א)

איסי בן יהודה אומר, לא מתו בני אהרן אלא כדי לקדש שמו שלמקום, ושלא ליתן פתחון פה לכל באי עולם, שלא יאמרו שלא שרתה שכינה באהל מועד אלא בערפל, שהרי נדב ואביהוא נכנסו לפני ולפנים ולא הוזקו... כך כיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני ולפנים אמר הקב"ה אם אני מאריך פני עם אלו עכשו כל אחד ואחד מישראל עושין לי כך, ונמצא כבודי נתמעט, אלא ימות נדב ואביהוא ומאה כיוצא בהן, ואל יתמעט כבודי אפילו שעה אחת, ואמר למלאך ונגפן והוציאן לחוץ, ונפלה חלושה במקורבין קל וחומר במרוחקין, ועליהם ועל כיוצא בהן נאמר, אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל, כי מעשה ידיו כולם (איוב ל"ד י"ט)... וכן אין לנו מקודש יותר מקדושתו שלאהרן, ולא מעלה על מעלתו, וכשבאו בניו לאותה חטייה לא האריך להן לכבוד אביהן, אלא וימת נדב ואביהוא על פני אהרן אביהם (במדבר ג' ד') מאי על פני, שלא נשא להן פנים בשביל אביהם, והלא דברים קל וחומר, מה אם משה ואהרן שיש בהן כל המדות הטובות שבעולם, שכל העולם אינו עומד אלא בשבילן, לא נשא להן הקב"ה פנים, שאר בני אדם ההדיוטות על אחת כמה וכמה. (שם שם ב)

ילקוט ראובני:

ואל קין ואל מנחתו לא שעה וגו' ויהי נ"א פי שנים ברוחך, הוא גלגול נדב ואביהוא, א"ל אליהו זכור לטוב שנתנו באלישע. דע כי נדב ואביהוא הם שורש אחד של נשמה אחת, וכמה פרטי נשמות תלויין בה, ואמנם בכל גלגול היו מתקנים ניצוצות וחלוקים רבים וכו', דע כי אלישע עיקר שורש נשמתו היה משורש נשמת יוסף, עם כל זה היה מעורב עם שורש נדב ואביהוא, כי כתוב אל קין ואל מנחתו לא שעה, וכאן אלישע נתקן ונעשו אותיות אלו אל"י שע"ה וכו'. (בראשית)

וישלח ה' את ירובעל ואת בדן, דע כי אמרו רז"ל בדן הוא שמשון, והנה הוא גלגול נדב בן אהרן, כי בד"ן אותיות נד"ב, ולפי שנדב לא רצה לישא אשה, לכן נענש שמשון להיות טוחן האסורים עם נשי פלשתים. נדב ואביהוא לא היה פתן מצויין לעוברים ושבים, שאם היה בהם גמילות חסדים היה הקב"ה מקבל קרבנם, שהרי ענן הקטורת של פסל מיכה לא דחה הקב"ה בשביל שגמל חסד, אלא ודאי לא היה בהם גמילות חסדים, וסימנך בג"ד, וזהו במדרש נדב ואביהוא מחוסרי בגדים היו.

מאי דרוש, ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, לכאורה משמע, שהקטורת שהקטירו על המזבח החיצון היה, כדאשכחן בקטורת של נשיאים כדאמרינן בשלהי תכלת, דאי על המזבח הפנימי הקטירו, מאי שייכא אותו דרשה לשם, והא לא היה יורד אש על המזבח הפנימי לשם קטורת, דהא קיימא לן בפרק אמר להן הממונה שנייה שעל מזבח החיצון לקטורת, מיהו בתורת כהנים משמע שלבית קדשי קדשים נכנסו להקטיר, ונשרפו, וצריך עיון (תוספות עירובין ס"ג א').

חטא נדב ואביהוא, מתי ימותו שני זקנים הללו וכו', כי נדב ואביהוא חשבו כי מעלת משה ואהרן גדולה מאד, וראוי להסתלק להיות למעלה כחנוך ואליהו, ובא אליהם טעם זה בראותם מלחמת עמלק, והוא הזדמן לקרבא לעילא להפיל השר במרים, ושיתף עמו אהרן וחור, והנה בחטא העגל נסתלק חור ונכנס נחשון במקומו, ואף הוא מת באותה שעה, ונגזרה גזירה גם על אהרן, ומאז גזר משה לכפר על בני ישראל, לכן בראותם זה אמרו, כי יהושע מכניס לארץ, וידעו כי יהושע הוא פני הלבנה הצריכה סיוע, כדכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד, וגם צוה לו שיהיה לו משוח מלחמה, על כן חשבו, כי עליהם מגיע להיות יהושע ונחשון ונדב ואביהוא מנהיגי ארץ ישראל, והם לא ידעו שהדברים מגיעים אל אלעזר ופנחס עם יהושע וכלב לסוף מ' שנה, כי לא הוצרך נחשון אלא להגן מנחש שרף בתחלת כניסתם למדבר, אבל פנחס וכלב להצילם מיד כלב ופי אריה...

פנחס ואליהו תיקנו חטא נדב ואביהוא וכו', הם הגיסו דעתם כלפי מעלה, ובאליהו כתיב וילט פניו באדרתו. הם נענשו על הקריבה, ופנחס פירש מן הכהונה גדולה כמה שנים, ועלי נכנס תחתיו, ואף אליהו לא שימש בהר כרמל אלא במצות השם. הם הקריבו חולין בעזרה, ואליהו הקריב קדשים בחוץ על פי הדבור, ומה שפגם פנחס שלא הלך אל יפתח ונסתלקה ממנו השכינה, הלך אליהו לבקר את חיאל בית האלי ושרתה עליו רוח הקודש.

הם לא חלקו כבוד לאביהם, וכבודו גילה מהם, שלא נתייחסו בכהונה רק על ידי פנחס. הם לא נטלו עצה ממשה, ופנחס נטל עצה ממשה בשיטים, הם לא נטלו עצה זה מזה, וכאן באו שניהם בעצה אחת אל פנחס. הם הורו הלכה בפני רבן, ופנחס ברח מן הוראה, ולא קיבל לישב בראש אחרי מות יהושע כל ימי הזקנים והשופטים. הם נכנסו שתויי ין, ובאליהו כתיב, מן הנחל ישתה, ומן הצרפית שאל מים, והמלאך הביא לו צפחת מים. הם נכנסו מחוסרי בגדים, ואליהו נתאבל על זה, והיה לו אזור עור תחת מתניו, וידוע שאותו עור היה מאותו עור של אילו של יצחק... 

יוחנ"י וממרא היו בטומאה לקביל נדב ואביהוא בקדושה, וזה הטעם כשלקח אהרן מן ינו"ס וימבו"ס נגזרה גזירה על נדב ואביהוא למות, שנים ישלם...

ותצא אש וגו', נדב ואביהוא הם נצוץ קין, כי הטוב שבנשמה של קין היה באהרן, ושאר היה ביתרו, וזה לשון יתרו, יתר פליטה מה שלא לקח אהרן לקח הוא, וניצוץ שהיה בנדב ואביהוא נחלקו לשנים, ורצה ליהנות מזיו השכינה בקנאתם עד שעכשיו נתעורר להם הקנאה של הבל, ובעבור זה יצאה האש מן האד"ם ש"ת ושרף נשמתם, ואחר כך באו בחפני ופנחס ונהרגו, ואחר כך באו בשני בני ישראל, ומפני שחטאו בבשר באו בשני עורבים, שהיו ב' אנשים, ונתקנו הבשר שהיו מובילים לאליהו הנביא בכל יום... (שמיני, ועיין שם עוד)

יין ושכר אל תשת, רבי בון פתח, וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו', דאמר רבי בון אין לך מתגאה לבו של אדם אלא ביין, וזה ענשם של נדב ואביהוא שאכלו ושתו וגבה לבם, וזהו אש זרה אשר לא צוה אותם, וקודם זה היה נגזר עליהם ובא מדת הדין לשלוח בהם יד, שנאמר "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", אף על פי שנגזר דינם לשלוח בהם יד, ולמה היה ענשם, משום "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", נכנסו כשאכלו ושתו, ונגזר עונשם באותה שעה, ולאחר כן ראו שלא שלח בהם יד בפעם ראשונה, עשו גם כן בשניה, ומבין שני הכרובים יצא להב ונשרפו, כי לכך היו מכוונין כנגד אותם הכרובים אשר בגן עדן, ולאחר שמתו, צוה לאהרן ולכהנים הבאים אחריו, למנע עצמם מן היין בבאם אל אהל מועד, כדי שלא יכנסו וימצא בלבם בגאוה ובגסות רוח... (שם)

אחרי מות שני בני אהרן וגו' איכא למידק, אמאי כתיב אחרי מות שני בני אהרן, אטו לא ידעינן דתרי נינהו, ותו אמאי בקרבתם הוה ליה למימר בהקרבתם, ותו אמאי וימותו, הא כבר אמרו אחרי מות. אבל רזא דמילתא תלי בנדב ואביהוא אתגלגל בפנחס, והכי קאמר בתר דמיתו שניותא דבני אהרן, כלומר לא מיתו אלא מלמהוי תרין אבל אינון לא אתעבידו, דהא כחדא אתגלגלו בפנחס, ואמר בקרבתם, ברזא דקאמר בזוהרא קדישא, בגין דלא הוי נסיבין כד קריבו קטורת, והיינו בקריבתם גרמיהון ולא היו ראוים, מתו, והיינו דקאמר וימותו, בגין דהוי כמתים, דלא הוי להון בנין ולא נשים לאולדה מיניה, משום הכי מיתו... הא דכתיב בקרבתם לפני ה', פירוש שקריבו הזמן ודחו השעה, ולא המתינו עד אחר מיתת אביהם היינו בקרבתם, שרצו לקרב הדבר בלא עתו ולדחוק השעה, ולכך לא כתיב בהקריב, אלא בקרבתם.

וימותו לפני ה', בנשיקה, ולא על ידי לילית הנקראת שב"א, (ראשי תיבות) שני בני אהרן... לפי שתיקון נדב ואביהוא היה באותו זמן זמרי ורשעתו, שבזכות פנחס באו הנשמות לעולם הבא למעלה, זהו סמיכות ולאיש אשר ישכב עם טמאה, אחרי מות שני בני אהרן... (אחרי מות)

תרגום יונתן:

ויראו - וזקפו נדב ואביהוא ית עיניהון וחמון ית עיקר א-להא דישראל, ולות נדב ואביהוא עולימיא שפיריא לא שדר מחתיה בההיא שעתא, ברם איתנטרא להון ליום תמיניא לאשלמותא לאסערא עליהון, וחמון ית איקר שכינתא דה' והוון חדן בקרבניהון דאתקבלו ברעוא הי כאכלין והי כשתין. (שמות כד י ויא)

ונסיבו בני אהרן נדב ואביהוא גבר מחתתיה ויהבו בהון אישתא ושויאו עלה קטורת בוסמין, וקריבו קדם ה' אישתא נוכרתא מן תפיין (מהכיריים) מה דלא פקיד יתהון. ונפקת שלהובית אישתא מן קדם ה' ברגז ואיתפליגת לארבעתי חוטין ועאלת בגו אפיהון ואוקידת ית נשמתהון, ברם גופהון לא אתחרכו, ומיתו קדם ה'. (ויקרא י א וב)

ויקרבו - וקריבו וסוברונון באונקלוון דפרזלא בכותניהון וקברינון למברא למשרייתא. (שם שם ה)

אבן עזרא:

איש מחתתו - כל איש לקח מחתתו, ולפי דעתי שזה הדבר היה גם ביום השמיני, והעד, הן היום הקריבו את חטאתם. ויתנו בהן אש - לא מהאש שיצאה, וזה טעם "אש זרה", וטעם אשר לא ציוה אותם, שמדעתם עשו, ולא בצווי להקטיר קטורת גם באש זרה, וימותו לפני ה' - כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו. (ויקרא י א וב)

מאת פני הקודש - יש אומרים כי הקטורת היתה לפני מזבח העולה, והלוים נכנסים שם, ויש אומרים שהיתה על מזבח הקטורת, ומשה הוציאם מאהל מועד. (שם שם ה)

אחרי מות - אחר שהזהיר את ישראל שלא ימותו, אמר השם למשה שיזהיר גם אהרן שלא ימות כאשר מתו בניו, וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו קטורת לפנים מהפרכת. (שם טז א)

רמב"ן:

ותצא אש - טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה', והמשכיל יתבונן שכבר פירשתי זה החטא בנדב ואביהוא, תדענו ממה שאמר "ויקריבו לפני ה' אש זרה", ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם. והנה הם שמו קטרת על האש, כענין שאמר הכתוב "ישימו קטורה באפך", ולא שתו לבם רק לזאת, והנה לא היה אשה ריח ניחוח, וזה טעם "וישימו עליה קטרת", שלא אמר וישימו עליהן כאשר נאמר בעדת קרח, "ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת", ושם עוד "ונתתם עליהן קטרת", אבל אמר בכאן עליה, לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם", ויתכן שירמוז לזה מה שאמר, "לא תעלו עליו קטרת זרה", שלא יעשוה זרה, והוא מה שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, כי בהקריבם לפניו מתו. (שם י ב)

קרבו שאו - מצאתי בתורת כהנים בפרשת מלואים, רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרין שם ליכנס... והטעם שאף על פי שגם הכהנים אסורין לבא בהיכל אלא בשעת עבודה, אינו אלא לביאה ריקנית, אבל להוציא משם טומאה או לבדק הבית יכנס, שכך שנינו בתורת כהנים... ועכשיו היום הזה אין שם כהנים, שהרי נצטוו שלא יטמאו להם, אבל כיון שהיה אפשר בחכות ובגרירה לא היו רשאין ליכנס שם. ועל דעת רבי אליעזר מפני שאמר הכתוב ויקרבו, סבר שהיא בחוץ, ולכן לא אמר ויגררו בכתנותם. וטעם בכתנותם - כי היו לובשים בגדי כהונה, והנה צוה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה, ושם יפשיטום בגדי כהונה וילבישום תכריכי המתים, ויקברו אותם כמנהגם כשאר המתים במדבר. (שם שם ה)

על פני אהרן אביהם - בחייו, לשון רש"י, ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם, כי כל איש מבני אהרן הכהנים יכהן בחיי אביו, רק בעבור שאמר "הכהנים המשוחים", שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו, ולא יעשה כן לדורות, והנכון כי "על פני" יחזור על הרחוק, וימת נדב ואביהוא לפני ה' על פני אהרן אביהם, בהקריבם אש זרה, וכך נאמר בדברי הימים, "וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר". וטעם לפני ה' - שמתו בנס שבא מאתו, וכן נאמר במרגלים, "במגפה לפני ה'". (במדבר ג ד)

חזקוני:

קטורת זרה - משלהן, וכל קטורת שאינה משל צבור נקראת זרה. לא ציוה אותם - לעשות. ותצא אש - היציאה האמורה למעלה, מלפני ה' - מקודש הקדשים, ומצאה אותם לפני מזבח הזהב. (ויקרא י א)

רשב"ם:

ויקחו - קודם שיצאה האש להקטיר קטורת, שהרי קודמת לאיברים, לא ציוה - אף על פי שבשאר הימים כתיב "ונתנו בני אהרן אש", היום לא ציוה, ולא רצה משה שיביאו אש מההדיוט, שהיו מצפים לירידת אש גבוה, וכדי שיתקדש שם שמים. (שם)

מבעלי התוספות:

וישימו עליה אש - שלא מצינו הקטרה על המחתה, לא ציוה - כבר הזהיר שלא לעשות, דכתיב "לא תעלו עליו קטורת זרה", וגם לא התירה כאן לשעה. וימותו - דאף על פי שמצוה להביא אש מההדיוט, היינו לאחר שירדה אש משמים פעם אחת, אבל קודם ממעטים כבוד שמים, שיאמרו באש של הדיוט נאכל הקרבן, ולפיכך פגעה בהם אש שירדה משמים. לפני ה' - לרבי עקיבא מתו בפנים וגררום לחוץ בחכה, ותימא, דאם כן נטמא המשכן וצריך הזאה ג' וז', ולא מצאנו שפסקו מעבודתם. (שם שם א וב)

רבינו בחיי:

על דרך הפשט החטא שנענשו בו נדב ואביהוא הוא, שהביאו אש זרה מן החוץ, כי משפט הקטורת היה לקחת אש מן המזבח ולהקטיר בו את הסממנין, שנאמר (ויקרא ט"ז) "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח", והם חשבו שהאש של מזבח היה צריך לעצמו, לכלות הקרבן, ועל כן הביאו אש מן החוץ, והיה זה עבירה בידם, כי היה נראה מעוט אמונה, שהרי האש יורדת מן השמים, ועל שהחלישו בלבם כח הנס ובעיני רואיהם, נענשו, כי היה קצת חלול השם בדבר, כך פירש הראב"ד ז"ל...

ועל דרך הקבלה תבין חטאם ממה שאמר הכתוב "וישימו עליה קטורת", ולא אמר וישימו עליהם, כדרך שנאמר בקרח, וכן הזכיר שם עוד ונתתם עליהם קטורת (במדבר ט"ז), כי מלת עליה תרמוז למדת הדין, והכתוב הודיענו מחשבתם בזה, וידוע כי הקטרת למדת הדין, שנאמר (דברים ל"ג) "ישימו קטורה באפך", ולשון קטרת התקשרות הרוח במדות, ומתוך ההתקשרות ההוא בא שפע ההמשכה ממעלה למדת הדין, וממדת הדין יבא שפע הברכה על המקטיר, והמקריב למדת הדין אין ראוי לו שיכוון אלא לשם המיוחד לבדו, נדב ואביהוא טעו בכאן אחרי מדת הדין, ולא כוונו אל השם המיוחד אלא למדת הדין בלבד, ולכך לא היה אשה ריח ניחוח לה', ומדת הדין עצמה פגעה בהם, הוא שכתוב, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם", ולדעת רוב המפרשים הכניסו קטורת זה לפני ולפנים, וראייתם על זה פרשת אחרי מות, כי שם הוזהר אהרן שלא יכנס לפנים אלא בקטרת, שלא ימות כדרך שמתו בניו, וזה דעת רש"י והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל, אבל דעת הרמב"ן ז"ל כי לא הכניסו לפני ולפנים אלא באהל מועד, איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם, ולמה יכניסו שם הקטרת שלהם לפנים משלו, כי אהרן לא הקטיר קטרת על מזבח הפנימי אלא באהל מועד, שכן כתיב "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד", וביאה זו ללמדו מעשה הקטרת. (שם שם א)

ותצא אש - חטאו באש ולקו באש, ומיתה זו שהזכיר הכתוב וימותו לפני ה' היתה פרוד הנשמה מן הגוף, שנכנסה האש בתוך גופם דרך חוטמיהם, ואז נפרדה נפשם מגופם, כי אין לומר שנשרפה נשמתם חס ושלום, שהרי "קרובי" קראם הכתוב (ויקרא י') ואמרו רז"ל אמר משה לאהרן... עכשיו יודע אני שהם גדולים ממני וממך, ואין ספק כי מעלת נפשם גדולה לעולם הבא, שהרי מיתתם היתה כפרה על עונותם, שלכך נזכרה מיתתם ביום הכפורים בפרשת אחרי מות. וכן מצאתי בירושלמי דמסכת יומא, מפני מה נזכרה מיתתן של נדב ואביהוא ביום הכפורים, ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת, וגם אין לומר שנשרף גופם ומלבושם, שהרי הכתוב מעיד "וישאום בכותנותם", כי חק הכהונה להיות להם כתונת, כענין שנאמר (שמות כ"ח) "ולבני אהרן תעשה כתנות", ומיתה זו קראה הכתוב שרפה, הוא שכתוב (ויקרא י') "יבכו את השרפה", ונראה שמזה למדו רז"ל מיתת שרפה שהיא מכלל ארבע מיתות בית דין... דוגמת מיתת בני אהרן... (שם שם ב)

...כן אמר בכאן ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, כי בידוע שאין בכל ישראל גדולים במעלה כנדב ואביהוא, שהיו במדרגה עליונה על כל הזקנים אחר משה ואהרן, הוא שכתוב (שמות כ"ד) "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ועוד הוסיפו והגדילו בבכיתם עליהם יותר ממה שעשו למשה ואהרן, לפי שהמצוה היתה להם מאת משה רבינו ע"ה, כאמרו "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה", כן כתב רבינו סעדיה ז"ל. (שם שם ו)

...אבל לפי דעתי שנה הענין מפני שיהיה סיום הפרשה במלת טמאה, כדי להסמיך אותו למיתת בני אהרן, ולרמוז בזה, כי מיתתן היתה על שנכנסו למקדש בטומאה, כי זו אחת מן דעות שבאו לחכמים ז"ל במדרשם בחטאם של נדב ואביהוא... ויש אומרים שנכנסו למקדש בטומאה פירוש בלא קדוש ידים ורגלים, שהוא במיתה... הרי בכאן ו' דעות בחטאם, ואפשר שחטאו בכולן, ואולי מה שכתוב ותאכל אותם מלא בוא"ו ירמוז לזה, מלבד שיש בו רמז למה שהזכירו רז"ל פרק קמא דיומא, שש אשות הן, וכבר הזכרתים. (שם טו לג)

אחרי מות - ...ועל דרך הפשט יראה לי, כי הכתוב הזה מבאר ב' עבירות שהיו בידם, האחת במחשבה, אשר עליה נגזרה עליהם מיתה, ושנית במעשה, שמתו בה, חטא המחשבה קרבתם לפני ה' בהר סיני, אחר שהתרה משה בהם, וממנה נתחייבו מיתה, הוא שדרשו רז"ל (שמות כ"ד) "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", מכאן שהיו ראויין לשליחות יד, אלא שנצולו לפי שעה, וזהו לשון בקרבתם, ולא אמר בהקריבם. חטא המעשה שמתו בו הוא הקרבת אש זרה, כענין שכתב, (ויקרא י') "ויקריבו לפני ה' אש זרה", ואש זרה היתה שהכניסו אש בלא קטורת, ויהיה שיעור הכתוב אחרי מות שני בני אהרן וימותו, אחר שנגזרה מיתה על שני בני אהרן בחטא המחשבה בקרבתם לפני ה' בהר סיני, שזנו עיניהם מן השכינה, וימותו באחד בניסן בחטא המעשה בהקרבת אש זרה, אמר הקב"ה למשה בדבור ובאמירה שיאמר לאהרן וכו'... (שם טז א)

בעל הטורים:

ותצא אש מלפני ה' - בגימטריא יצא מקדש הקדשים, ותאכל - בגימטריא זה שני חוטין, אותם - בגימטריא זה הנפש. אותם - מלא וי"ו, שחטאו בששה דברים, אש זרה, שהורו בפני רבם, שתויי יין, בנים לא היו להם, נתנו עיניהם בפרנסות (להנהיג הדור), לא נטלו עצה. (ויקרא י ב)

עקדה:

ויקחו שני בני אהרן - בתורת כהנים, למה נכנס משה עם אהרן, כדי ללמד על מעשה הקטורת, ונדב ואביהוא פקפקו אולי בקטורת הסגולה לעורר האש היסודי או השמימי, ולא שהאש יורדת ברצון אלקי, ורצו לעשות כן, וחז"ל לא כוונו אל החטא בעצמו, כי אם אל הסבות שקדמו לו, והן ד' הסבות הנמצאות בכל הפעולות, א' שבוש השכל באלקות, לומר שלא ישגיח לשלח אש דרך הרצון המוחלט, מבלי שיחייבהו ההיקש השכלי, וזה שאמרו שתויי יין נכנסו, ב' מפחיתות תכונתם החמרית אמרו שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים, ג' מהיותם משוללים קניני המדות, ועל זה אמרו שהורו בפני רבם, ושלא נשאו נשים שאין הוגנת להם, ושאמרו מתי זקנים אלו מתים, ד' רוע מעשיהם, וזה שאמרו שהיו מחוסרי בגדים, שהבגדים מורים על פעולות האדם, ומה שאמרו ובנים לא היו להם, כי מעשיהם לא היו ראוים להתקיים. (שם)

אברבנאל:

חטא בני אהרן: בהיות משה ואהרן עסוקים בברכה עשו מה שעשו, א', כהן הדיוט היה מקריב קטורת רק פעם בימיו, ומשה רצה שכל עבודות החינוך יהיו באהרן, כבתורת כהנים, ובעיקר עבודת הקטורת הרוחנית, ואולי חשבו שגם הם כהנים גדולים כי נמשחו, לזה אמר בני אהרן. ב', שהקטירו בשנים ולא באחד, ועל זה אמר איש מחתתו, ג', שנכנסו לפני ולפנים, על זה אמר בקרבתם לפני ה'. ד', היה להם לקחת האש מהמזבח, על זה אמר אש זרה. ה', ההקטרה היתה ביום הזה למשה, כדכתיב "ויקטר עליו", ואהרן עשה רק מה שנצטוה. ועל זה אמר "אשר לא ציוה אותם". ולהרמב"ן חטא ו', ששמו הקטורת על המחתה ועל המחתה האש, ועל זה אמר "וישימו עליה קטורת", שהקריבו האש ולא הקטורת לפנים. (שם)

ספורנו:

ויקחו - חשבו שכמו שאמר שאחר התמיד אשר בו תשרה שכינה, כאמרו "עולת תמיד לדורותיכם וגו' אשר איועד לכם שמה", תבא הקטורת, כך היה ראוי להקטיר עתה על הגלות כבוד ה' אל כל העם וירידת האש, ולכן הקריבוהו לפני ה' במזבח הפנימי, שנאמר בו "לא תעלו עליו קטורת זרה", וחטאו לעשותו עתה. (שם שם א)

בכתונותם - לא חששו לפשטם כתנות הקדש, מאחר שכבר נטמאו. (שם שם ד)

אלשיך:

ואל אצילי בני ישראל - נדב ואביהוא לא מתו כאן, אף שויחזו - נסתכלו אחרי הראיה הראשונה ונתכוונו ליהנות ממנה. (שמות כד יא)

אש זרה - ומדוע נתנו על מיתתם טעמים אחרים? לכן כתב עוד אחר כך וימותו לפני ה', כבר היו חייבים מיתה מזמן, והיה מאריך להם עד ס', אלמלא נצטרף חטא זה. לרבי קפרא בשם רבי ירמיה בר אלעזר מתו על ד' דברים, ולמדם מהפסוקים, איש מחתתו, שלא נטלו עצה זה מזה. בקרבתם, שנכנסו לפני ולפנים. ויקריבו, על ההקרבה ועל האש הזרה, ולא האריך להם מפני הפירוד. ועוד אמר שם בויקרא רבה כ' שזנו עיניהם מהשכינה בסיני, רוצה לומר שלא נרעדו ממעמד הר סיני, ולא נכנסו כאביהם בחיל ורעדה, וזה שאמר אחרי מות שני בני אהרן, ומה שאמר שנכנסו בלא מעיל, אולי מתכוון למה שאמרו מתי ימותו זקנים הללו, כי המעיל כפרה על הדבור, ומה שאמרו שלא רחצו ידיהם ורגליהם, אולי מתכוון שלא רחצו מהעוון שבהם לפני ההקרבה, ומה שאמרו שתויי יין, שנכנסו בבלבול המחשבה. בקרובי אקדש - או כי עדיין היה עליהם חטא העגל, ואיך יזכו לראות פני שכינה, ועל זה פקד שני קרוביו שעל ידי זה הלולא ושמחה, שהוא זיווג עליון, והשפע מתרבה, ולכן צריך סלוק צדיקים זולת הקרבנות, והקרבנות כסעודת זיווג, ואין לבטל השמחה, וזה שאמר שאם יבטלו שמחה זו יהפך השפע לקצף על כל העדה, ולכן היתה המיתה בשרפה, ועל ידו יתברך. (ויקרא י א וג)

לפני ה' - באחדות ה' מתו, ומיד נמצאו לפני ה' כי דבקו בקונם, ורק עתה נגזרה מיתתם, כי עד עתה האריך להם אולי ימצאו זכות. ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם - אבל אחרי מות אהרן כיהנו גם נדב ואביהוא, כי כשדקר פנחס את זמרי פרחה נשמתו מאימת בני שמעון, ונכנסה בו נשמת נדב ואביהו. (במדבר ג ד)

רמ"ע מפאנו:

...ואפילו מי שגוע בעונו דעו כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות, כאשר שמענו כן ראינו באצילי בני ישראל, שנתקיים בהם אשר דבר ה' על המרוק בקרובי אקדש, ועל הפדות נאמר ועל פני כל העם אכבד, ועל שניהם כתיב "ונקדש בכבודי", כי כבוד שמים מתרבה בזמן שהוא גבי דיליה על הדרך שבארנוהו בחלק הראשון, אלא שסביביו נשערה מאד ויקר פדיון נפשם, וללמד על הכלל כלו חכמים יגידו מקלקולם ותקנתם ליקח מהם דוגמא לדורות ונבון תחבולות יקנה להציל נפשו מני שחת לאור באור החיים. כתיב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", א"ר פנחס מכאן שהיו ראוים לשליחות יד, כי הגיסו דעתם כלפי מעלה ויאכלו וישתו, ואף לפי תרגום אנקלוס והוו חדאן בקרבניהן הלא זה היה עונו של הבל, כי עם היותו תוספת בבריאה לצורך אחרים מעקרא מכל מקום נתקיימו בו כל תנאי הסבוב, כי חבת מצוה גרמה לו שהציץ ומת ונתמעט בו הדמות והצלם... אף כאן תלה להם ארך אפים מסיני עד אהל מועד וגבה דיליה, שנתחנכו תחלה בכהונה כראוי להם לפני מותם, ואין ספק שבראש השנה לפני המלואים נכתבו ונחתמו בספרן של צדיקים, והוא הגורם שידקדק הקב"ה עמהם כחוט השערה, ובשמיני למלואים הגיסו דעתם באביהם ורבם כמו שנזכיר, והקב"ה תובע עלבון חסידיו יותר מכבוד עצמו. (מאמר חקור דין חלק ד פרק טו)

ואף גם זאת אמרו חכמים כי מיתת בני אהרן היתה על הקריבה ועל ההקרבה, ושלא חלקו כבוד לאביהם, ושלא נטלו עצה ממשה, ושלא נמלכו זה עם זה, ושהורו הלכה בפני רבן, ושנכנסו שתויין יין ומחוסרי בגדים ובלא קדוש ידים ורגלים, ושתקנו בחוץ והכניסו בפנים כדרש צדוקים, ושלא היו להם בנים ולא נשים. וכלהו הסמכינהו רבנן אקראי. ועל כל אלה לזות שפתים שמענו שהיו אומרים מתי ימותו שני זקנים הללו ואנו ננהיג את הקהל. וההפך בדוד המלך ע"ה שאמר "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", אף על פי שבאזניו ישמע כטעם באומרים לי מתי ימות זקן זה ויעמוד בנו ויבנה המקדש. וקרוב לשמוע שהיו עם זה שני בני אהרן מכללם של מחשבי קצין, וכבר חשב יהושע שיהיו אלדד ומידד חוטאים בזה כשאמר עליהם "אדני משה כלאם"... 

ואולם חובה עלינו להליץ בעד נדב ואביהוא, כי חבת מצוה גרמה להם תחלה שהרסו אל ה' לראות, ובמעשה הקטרת גם כן נבהלו נחפזו לחטוף להם מצוה. אמנם כל דבר שבקדושה בעי הזמנה כמו שזכרנו למעלה. וחטאתם כי כבדה בשיחה בטלה על מות אביהם ורבם הגדילו עליהם לגדולתם שהיו צופים למרחוק מעלת הזקנים לקץ הימין, ואומרים מתי יסתלקו כחנוך ואליהו ולמדרגה נוספת עליהם הגבה למעלה לכהן פאר ברום השמים, ואנו ננהיג על הארץ מתחת. וכבר היה להם מקום לטעות ממה שנמשחו עם אביהם, גם ממה שפקד משה את יהושע על מלחמת עמלק והוא אזדמן לקרבא דלעילא להפיל השר במרום, ושתף עמו אהרן וחור. ומיום שנעשה העגל נסתלק חור ונכנס נחשון וגם הוא מת באותה שנה ונגזרה גזרה על אהרן, ומאז גזר משה על עצמו לכפר על בני ישראל. ויודעים היו נדב ואביהוא שפני יהושע פני לבנה הצריכה סיוע להציל מחרב נפשנו במלחמת שבעה עממין, כדכתיב "ולפני אלעזר הכהן יעמד", שהוא כהן גדול. ועוד צווה להיות אצלו משוח מלחמה, אם כן שניהם היו יכולים להנהיג את באי הארץ באותו פרק עם יהושע ונחשון אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע, ואז שני הזקנים עם דור דעה יחדיו יהיו תמים לרעות בגנים ובעדן מקדם. והם לא ידעו שהדברים מגיעים לאלעזר ופנחס עם יהושע וכלב לסוף ארבעים שנה, כי לא הוצרך נחשון אלא להגן מנחש שרף בתחלת כניסתם למדבר אבל פנחס וכלב באו אחר כך להציל באי הארץ מיד כלב ומפי אריה. (שם שם פרק טו)

מהר"ל:

שהורו הלכה לפני משה וגו', אף על גב דקרא כתיב אש זרה אשר לא ציוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא אש זרה, דכיון דהוא הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זרה לפני ה', ואינו אש של קטורת. רבי אליעזר אומר שתויי יין נכנסו, פירוש, מפני שהיו שתויי יין היה האש שבידם זרה, לפי שלא היתה עבודתם עבודה, ומה שאמר הכתוב אשר לא ציוה אותם, מפני שהיו שתויי יין היתה האש זרה... אי נמי רבי אליעזר מודה, שהכניסו אש זרה אלא שסובר שמשום אש זרה לא היו מתים פתאום מיד, כי כל מיתה בידי שמים אינה ממהרת לבא כל כך כמו שהיה בא עליהם, ולפיכך סובר שנכנסו שתויי יין, ודבר זה הוא גורם מיתה פתאום, כי אין המקדש סובל השכרות, לפי שהוא הפך הקדושה, וכן מי שסובר מפני שהורו הלכה מודה גם כן שהכניסו אש זרה, אלא שלא היו מתים כל כך פתאום, אלא שהורו הלכה בפני רבם שממהר לבא כפי מדתו, שהוא קופץ וממהר להשיב בפני רבו, ולפיכך אמר רבי אליעזר לאותו תלמיד שהורה הלכה בפני רבו שלא יוציא שנתו. ומכל מקום אי לאו אש זרה לא היה יוצא אש לשרוף אותם, רק בשביל שחטאו באש לקו באש, ואף על גב שכתב רש"י שהיו חייבים מיתה בשעה שהציצו בשכינה... אין זה קשיא, דכיון שעברו פנים של זעם, כמו שכתוב "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ועברו פנים של זעם של אותה שעה, אף על פי שהיו חייבים מיתה באותה שעה שהיה כעס עליהם מאת המקום, כיון שעבר אותו פנים של זעם צריך להגרמת המיתה... ואף על גב שמתו בשביל עונש אהרן, שהקב"ה משלם חטא האבות לבנים, יש לומר דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם, כך בצדיק גמור אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו, אם הקב"ה רוצה שיביא חטא הצדיק על בנו, ואם לא חטא הבן כלל, אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך גם כן שיהיה החטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים אז יתוסף על זה חטא האבות, ונענשו הבנים, ולפיכך חטא האבות וחטא הבנים גרם זה בודאי ביחד... (גור אריה ויקרא י א)

זה כלוי בנים, ואם תאמר דהכא משמע דמיתת בני אהרן מפני חטא של אהרן, והרי כתיב דמתו מפני שהקריבו אש זרה, ועוד דבפרשת משפטים משמע דהיה מיתתם על ידי שראו את השכינה. ונראה דכילוי בנים דהכא היינו שימותו בלא זרע, והשתא אי לאו חטא אהרן היה מולידים קודם ואחר כך מתים... ואי לאו חטא אש זרה, כשהגיע זמנם היו מתים כדרך כל העולם בלא בנים, דהשתא נמי נקרא כלוי בנים לאהרן, ומפני חטא אש זרה מתו באש ההיא, דאף על גב שנתחייבו מיתה בשביל שהציצו בשכינה, כיון שלא רצה השם להמיתם שלא לערב שמחת תורה ועברה שעת הזעם, אי לאו שהקריבו אש זרה לא מתו, שכבר עברה שעת הזעם... אלא אמר הקב"ה אלו כבר חייבין מיתה, ומה שעשו שהציצו בשכינה, יהיה גורם שיקריבו אש זרה ויהיו נשרפים, ויהיה הבית מתקדש, כי אותו החטא יגרם כדי שיקבלו עונשם, שכיון שראוי שיהיה הבית מתקדש על ידי צדיקים, יהיה אותה עבירה גורמת חטא זה, ואי לאו שיתקדש הבית, לא היה גורם החטא שהציצו בשכינה עבירה זאת... (דברים ט כ)

של"ה:

...בחנוכת המשכן במיתת נדב ואביהוא, אמר משה רבינו ע"ה "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"... ויש להקשות מהו הענין להתקדש במיודעיו של הקב"ה ביום שמחת לבו, כביכול, בהקמת המשכן, הלא בשעת חדוה חדוה... הענין הוא, הצדיק הוא כמו בית המקדש, וידוע כי המקדש שלמטה מכוון נגד מקדש של מעלה, על כן כשנתחנך המשכן למטה, רצה הקב"ה לחנך גם כן שלמעלה, ולקח את נדב ואביהוא שהיו היותר המקודשים, ובזה נתחנך למעלה, כי הם לא מתו מחמת חטא כמובן בפשטן של דברים, רק אדרבה נכנסו בהשגה גדולה ומופלאה, ונשארה נשמתם דביקה למעלה כמו שפירשתי במקומו, פסוק א' באחרי מות "בקרבתם לפני ה'", לא כתיב בהקריבם, אלא הם עצמם קרבו, והאש זרה הוא בעודם בגופם בחומרם, על כן נדבקה נשמתם למעלה, ואז נתחנך המשכן שלמעלה, כי כמו שיש למטה כהן גדול אהרן, כן למעלה כהן גדול הוא מיכאל המקריב נשמתם של צדיקים... (מסכת תענית, דרוש הספד מיתת הצדיקים)

תורה אור, התורה נקראת אור, כי היא מאירה וכן נקראת אש, וכמו האש שהוא מאיר, וכן נהנין ממנו להתחמם בהתרחק ממנו, ובהתקרב אליו ישרף, כן בסודות התורה, הנכנס חוץ למקומו לפני ולפנים יותר ממדרגתו, אזי מציץ ונפגע, או מציץ ומת, וכמו שבארתי במקום אחר בענין מיתת נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה', ולא כתיב בהקריבם, רק בקרבתם, שהם נכנסו במופלא מהם אזי מתו... (תורה שבכתב פרשת קרח)

כלי יקר:

במהות החטא רבו הדעות... ויש לומר שכולם סומכין מפסוק זה, שקשה, והלא נאמר "ונתנו בני אהרן הכהנים אש" וגו', והציווי לקחת אש לקטרת ממזבח העולה כדעת מהר"י אברבנאל נאמר רק באחרי מות אחרי מיתתם, לכן יש לפרש "אש זרה" מלשון זרות אחר, יש אומרים על היין הבוער בקרבם, ואף על פי שפרשת שתויי יין עדיין לא נאמרה, היה להם ללמד מ"הקריבהו נא לפחתך"... ולמאן דאמר שלא נשאו, שאז אש התאוה בוערת בו ומלא הרהורין, ולמאן דאמר מחוסרי מעיל, שהמעיל מכפר על לשון הרע, והם מדברים לשון הרע על משה ואהרן, שראויים להנהיג רק מצד זקנתם ולא מצד מעלותם, ולשון הרע נקרא גחלים וגו', ועל כן דינו באש... ולמאן דאמר בעוון העגל, כי בע"ז הקב"ה פוקד עוון אבות על בנים, ולכבוד אהרן האריך אפו וגבה דיליה מבנים, ולפי שלא היו להם בנים נפקד עליהם... (ויקרא י א)

בקרבתם - בדבור הא' מודיע למשה הטעם למה מתו בני אהרן, שנסתכלו בשכינה מתוך לב גס במתן תורה, וכנגד זה בא הציווי אל אהרן שלא יבא אל הקדש ביום שיש בו אכילה ושתיה... או יש לומר "בקרבתם לפני ה'", על שהיו קרובים לה' דקדק עמהם על שגיאה קטנה, ואולי נאמרה פרשה זו למשה לפני שאמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש"... (שם טז א)

ובנים לא היו להם - שאילו היו להם, לפעמים הקב"ה ממתין עד דור ד', ולכבודו של אהרן אולי היה ה' ממתין להם דור א' או ב'. במדבר ג ד)

אור החיים:

ויקחו - ירצה להודיע טעותם, א' להיותם כהנים שעליהם תאות העבודה, ב' להיותם גדולים במעשים ושקולים כמשה ואהרן, שבחינה זו אינה באלעזר ואיתמר. ולא רצו לקחת מאש המזבח, שאולי אמרו שאין ראוי להביא ממנה, אלא לקטורת החיוב. ויתנו עליה - על האש הזרה שעליה ההקפדה, אשר לא ציוה - שאולי אם היו לוקחים אש מעל המזבח לא היה מקפיד כל כך, או מקפיד באופן אחר. לפני ה' - אולי ירמוז שמיתתם היתה להפחיד מן המשכן, או על מה שקדם "ויחזו את האלקים" וגו'. (ויקרא י א)

אחרי מות - ...ועוד נראה שלא הוכשר אהרן להכנס אלא על ידי מזבח כפרה של בניו, ולכן איחר ציווי יום הכפורים עד כאן, שהודיענו "ובאהרן התאנף ה'" וגו', שמיתתם כפרה על העגל, כי בלא זאת רגלי חסידיו ישמור, ובלי העגל היה מתחייב לקדש הבית בזולתם, כי הודעתיך, שהגם שיחפץ ה' המותה לחסידיו לסבה נעלמה, צריך שיהיה לצדיק כל שהוא מהדברים אשר לא טוב עשות, שדרך שם ישלוט הדין... ולצד שב' סיבות אלו לא הספיקו למיתתם, אמר "בקרובי אקדש", שמתו שיתקדש הבית בשבילם, ולזה הוסיף וימותו - שיירא על ידי מיתתם כל הקרב למקדש... או כתב בקרבתם - לבל יחשבו שתפלת משה לא הועילה, אלא שבלא הקריבה לא היו מתים, ולפי זה אין צריך לומר שהועילה תפלתו רק מחצה... או הודיעו דרך מיתתם שהיתה בקרבתם - שנתקרבו לפני אור עליון בחיבת הקדש, ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתו הצדיקים, אלא שבהם הנשיקה מתקרבת להם, וכאן הם נתקרבו לה. ואמר וימותו - שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות עד כלות נפשם מהם, ובחינה זו לא תושג בשכל אנושי, שכאשר תרבה בחינה זו בפנימיות תגעל הנפש את הגוף, ושבה אל בית אביה... (שם טז א)

מלבי"ם:

ויקחו בני אהרן - הנה יש דעות חלוקות לרז"ל באיזה חטא מתו, ופה אמר שני טעמים, א' מפני אהבת הכבוד, שכשראו שהם אחר משה ואהרן, כמו שכתוב "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא", התאוו שיהיו בראש, ושימותו משה ואהרן, ומפני אהבת הכבוד הדמיוני השליכו אחרי גיום אושר נפשם, מה שעל ידי משה ואהרן יראו באור ה' ומשפעם יתברכו (סנהדרין נ"ב). וטעם ב', מפני שהכניסו אש זרה, וכפי הנראה היה זה אחר שיצאו משה ואהרן מאהל מועד ויברכו את העם... והכניסו משה ואהרן הקטורת בלא אש והניחו אותו על מזבח הזהב ויצאו, ונדב ואביהוא לא האמינו שיבא האש, על כן אמרו וכי יש לך אדם שמבשל תבשיליו בלא אש, ולכן לקחו מחתות עם קטורת עם אש זרה, ובעת שבאו יצאה האש אשר אכלה את הקטורת שהניח אהרן באהל מועד ואת העולה והחלבים, ואכלה גם אותם, ועל זה אמר שיצאו שני חוטי אש, אחד לאכל הקטורת שעל מזבח הזהב, ואחד לאכול העולה והחלבים. ויש לומר שעל חטא זה היה מאריך להם, רק על ידי שכבר אמרו בסיני מתי ימותו זקנים הללו, וגם עתה שנו בדבר ולא חששו, ועשו נגד רצון משה ואהרן, לכן מהר עונשן. (ויקרא י א)

ויקרא משה - ונראה משום דנדב ואביהוא נשרפו רק שלדן קיימת, הוי כמו שכתוב התוספות בסנהדרין נ"ב, ומבואר בנדה כ"ז ב' דזה הוי כמת חסר, ובזה אין הכהן קרובו מטמא לו. (שם שם ו)

רש"ר הירש:

ויקחו שני בני אהרן - שלא חלקו כבוד זה לזה וכו', הוה אומר, מעצם לשון המקרא למדנו, שבני אהרן נהגו ביהירות, שהרי לא נאמר כאן ויקחו נדב ואביהוא מחתות ויתנו בהן אש וגו', אלא הכתוב מקדים את יחס הבנים לאביהם, "בני אהרן נדב" וגו', ואף לשון "איש מחתתו" מורה על יהירות, ומכאן שגם לשון "נדב ואביהוא" מתבארת במשמעות דומה, הם היו בני אהרן, אך לא נמלכו באביהם תחלה, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, היו סבורים שהם פטורים מכל נטילת עצה... או מתוך שייחסו ערך מופרז לאישיותם, היו סבורים שדי להם בשיקול דעתם, יתר על כן, "איש מחתתו" וגו', כל אחד מהם פעל רק על פי יזמתו הוא, אף לא נטלו עצה זה מזה.

אין ספק שכונתם היתה רצויה, שהרי הם קרויים "קרובי" גם לאחר שחטאו, וכונה רצויה זו באה לידי ביטוי בתורת כהנים: "אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה", אך עובדה היא, בה בשעה שהאומה זכתה לגילוי קרבת ה', הרי הם חשו צורך בקרבן מיוחד משלהם, ומכאן שלא פעמה בלבם רוח נכונה של כהונה, כהני ישראל בטלים בכלל האומה... במסגרת עבודת הקרבות אין מקום לשרירות סובייקטיבית... מותם בשעת חנוכה ראשונה של המקדש היא אזהרה לכל הכהנים שלעתיד, היא מוציאה כל שרירות מתחום המקדש... (שם שם א)

אם נעיין עוד נמצא, ששיטת הקטרת הקטורת של הצדוקים היתה נקוטה גם בידי נדב ואביהוא, אף הם הקטירו כך אותה קטורת הרת אסון, שהרי נאמר בהם, "ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת" (ויקרא י' א'), נראה ברור, שאף הם לא זרו את הקטורת לפני ה', אלא הכניסו אותה לפני ה' כשעשנה היה עולה. לדברי תורת כהנים שמיני הכניסו אותה לקודש הקדשים, נמצא שנהגו כשטת הצדוקים... (שם טז יג)

העמק דבר:

ויקחו - ...ולא יכלו להתגבר על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלקים, וקטורת מביאה להתקרבות יתרה לשמים, על כן נבחרה להר"ן איש בעדת קרח... ויתנו בהן - ולא מלאו את המחתה. עליה - ולא כתב עליהן, ונראה דבאמת לא נכנסו בישוב הדעת זה עם זה, וכבתורת כהנים על "איש מחתתו", וכשנכנסו ומצאו זה את זה, הוחלטו בדעתם שלא יקטירו כאחת, אלא אחד יקטיר והשני יסייע... (ויקרא י א)

הוא אשר דבר - מיתתם הוא דבר ה'. בקרובי - שתכלית מיתתן שני ענינים נכבדים, להראות חומר מקדש וקדשיו, ולאיים על הכהנים לדורות שיזהרו בקדשי ה'... וידום אהרן - והודיעו כי כאן כבוד ה' וישראל, ואם כן אין לבכות, כאב הנוטל מבנו בגד לצורך הכרחי, ומכל מקום קבל דברי משה בשמחה, כי הבין שיש גם דברים בגו, משום חטא העגל. (שם שם ג)

ותקראנה אותי כאלה - דברור היה לאהרן שנדב ואביהוא מתו על עון העגל, כדכתיב "ובאהרן התאנף ה'", ורק תפלת משה הועילה שיהיו אלעזר ואיתמר בחיים, והראה הקב"ה במיתתם שחטא העגל לא נתכפר לגמרי, ומשום הכי במיתתם לפני אכילת החטאת, שהוא גמר הכפרה, והרי זה דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו וכו', דפשיטא דאין דרך ארץ לאותו עבד למזוג באותה שעה כוס אחר לרבו, כך הראה הקב"ה שאין חפץ בעבודה זו דאכילת חטאת, שלא יהי נשלם הכפרה... (שם שם יט)

משך חכמה:

ויקחו - נראה שחטאם היה שהקטירו במזבח החיצון, וכן תוספות עירובין ס"ג, כי כשראו האש חשבו שעתה דין במזבח החיצון כדין היכל וקדושתו, ולכן נשרף פרו של אהרן כדין חטאת פנימית... במדרש טוב שם משמן טוב, שטוב שמם של חנניה מישאל ועזריה משמן המשחה שנמשחו נדב ואביהוא... פירוש האומנת אוכלת עבור התינוק, אבל קודם מתכוונת לעצמה, ולראיה, היא אוכלת להנאתה גם מה שמזיק לתינוק, מה שאינו כן באם המניקה את בנה. והנה משה ואהרן לא חשו כלל לעצמם, כמו שאמר משה "מי יתן כל עם ה' נביאים" וגו', והיו כאם לילד, אבל נדב ואביהוא כתיב בהם "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", שנהנו במה שהשפיעו, ומרגישים טובת עצמן כמורמים מן הצבור, כמינקת, ולכן נתקדש שם שמים על ידם כשהיו נפרדים מהקהל. אבל חנניה מישאל ועזריה לא רצו לפרש מהקהל, כתוספות פסחים נ"ג ב', וזהו שנתקדש שם שמים על ידם בתוך הקהל חיים. (שם שם א)

תורה תמימה:

אש זרה - נראה שהטעות שלהם היתה דבאמת מצוה להביא מההדיוט על מזבח החיצון, ולא על הפנימי, ובכל זאת בזה היו שוגגים, ונענשו על שהורו בפני רבם, ולולא התכלית של "בקרובי אקדש" לא היו מתים מיד, אלא אחרי ימי המלואים, והטעם לכך אולי, כי עכשיו היה המשכן המכפר, ושלא יחשבו שעכשיו אין צריך להזהר עוד, ולכן הראה ה' שהמקדש מגן רק לעובר בשגגה. (שם)

שפת אמת:

בשם אמו"ז ז"ל, אשר לא ציוה אותם, ללמד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה', כי שכל אדם בטל לכל זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים, רק שהיה חסר הציווי, ויש ללמוד קל וחומר מדה טובה מרובה... ויש לומר מה שאמרו שתויי יין נכנסו, כי השגת הטעמים נקרא יין, יינה של תורה, אף על פי כן צריך להיות רק בפקודת המלך, ולאשר השגתם גבר להם לעשות גם אשר לא ציוה ה', שנקרא שתויי יין נכנסו... (ויקרא שמיני תרל"ו)

בשם מו"ז ז"ל על חטא נדב ואביהוא, "אשר לא ציוה אתם", ללמוד מזה קל וחומר לטובה, מה אנשים קדושים כאלה, שבודאי דבר גדול עשו, אף על פי כן על ידי שלא צוה אותם נענשו, אם כן המקיים מצות, אף שהוא שפל ואינו יודע טעם המצוה כלל, אף על פי כן חביב הוא לפניו יתברך, כי כל הציווי ממנו יתברך הוא יותר מכל הטעמים וכו'... וזה ענין אמרו שתויי יין נכנסו למקדש, כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן, אם כן נראה שכוונו להלכה אמיתית, אבל ההלכה רק על פי התורה, וציווי משה רבינו ע"ה שר התורה, והם כיוונו הטעם וההלכה בלי הציווי, ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא ית' שקדשנו במצוותיו על ידי התורה, ולכן כתיב טובים דודיך מיין, שהוא דביקות והתקרבות לבורא ית' לבני ישראל בעצם נפשותם, יותר מהשגת הטעמים... (שם תרל"ט)

בפסוק "קרב אל המזבח"... והכלל שעיקר עבודת הכהן הוא על ידי הביטול, לכן נענשו נדב ואביהוא, כדכתיב "אשר לא צוה" וגו' וזה עצמו נכלל במאמר "ונקדש בכבודי", פירוש שצריכין לידע שכל עבודת הכהן הכל כח כבודו ית' ממש, ולא היה העבודה דבר נפרד כלל, וזה החטא אשר לא צוה... (שם שם תרמ"ה)

בענין שאמרו חז"ל על נדב ואביהוא שתויי יין נכנסו למקדש, גם לפי פשוטו חלילה לומר שהיו מזלזלין חס ושלום בעבודה, רק כענין שמצינו אגבריה חמרא לדרדקא כי היכי דלימרו מילי, ואיתא חמרי פקחין וכו', שהיין מעורר הלב, כמו שכתוב ותירוש ינובב בתולות, אך הכהן שהוא שלוחו של מקום לא היה רשאי להוסיף שום כח והתפעלות מצידו, וזה נקרא "אשר לא ציוה אותם", שהיה צריך להיות כל העבודה רק בשליחות המקום ב"ה, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. (שם שם תרמ"ז)

בענין נדב ואביהוא, "אשר לא ציוה אותם וגו', ואחיכם כל בית ישראל יבכו" וגו'. ויתכן לומר כי בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע כמלאכי השרת, ואחר כך נפלו ממדריגה זו, ונאמר כאדם תמותון, ונדב ואביהוא היו מחזיקים בדרגא הראשונה כמלאכים, שנאמר עושי דברו, הדר לשמע, והטעם כי המלאך מרגיש בעצמו רצונו יתברך, ונקרא עושי רצונו, כידוע, אך על ידי שכלל ישראל לא היו במדריגה זו, נענשו נדב ואביהוא. ויתכן שזה עצמו נכלל במה שאמרו ז"ל שהורו הלכה בפני רבן, וגם אמרו מתי ימותו ב' זקנים וכו', פירוש שאמרו שיכולין לתקן להנהיג בני ישראל כמו קודם החטא, אבל באמת לא היה כן רצונו יתברך, כי הכל בסדר מוכן לפניו, כל דור ודור הנהגה המיוחדת לו, הגם שהחטא גרם, מכל מקום הכל אמת. ואפשר זה הרמז בקרובי אקדש, מטעם "ועל פני כל העם אכבד", שגובר כח כללות פשוטי בני ישראל מכח היחידים הקרובים אליו כנ"ל, ולכן כל בית בישראל יבכו את השריפה, שהם גרמו מיתתם כנ"ל. (שם שם תרמ"ח)

בפסוק אחרי מות וגו', פירש רש"י, זה זרזו יותר וכו'. נראה כי היה נסיון גדול, כי לא לחנם מסרו נפשם נדב ואביהוא אשר היו צדיקים גדולים, ועשו בזה תיקון גדול לכלל ישראל, אך שהיה חסרון במעשיהם כמו שאמרו חז"ל, ונראה כי זכו בני ישראל לעבודת יום הכפורים על ידם, לכן קוראים הפרשה ביום כפורים, לכן נתקנא בהם משה רבינו ע"ה באמרו הם גדולים יותר ממני וממך... (שם אחרי תרל"ו)

איתא בזוהר הקדוש, כי נתעבר נשמת נדב ואביהוא בפינחס, דהנה כתיב שם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה וגו', ולא מצינו מפרש שבכו בית ישראל על מיתת נדב ואביהוא. ויתכן לרמוז על מעשה זו, דכתיב "לעיני משה וגו' כל עדת ישראל והמה בוכים", דהנה איתא שאמרו נדב ואביהוא עוד ימותו שני זקנים הללו, ואנו ננהיג את הציבור, ובלי ספק ידעו כי המה מוכנים לטובת כלל בני ישראל, אחר הנהגת משה רבינו ע"ה ואהרן, והנה עתה היו חסרים אל הקהל, לכן לא נתעלו עדיין למעלה שהיו צריכין לתקן דבר זה, ונתעברו בפינחס, כי נקמה זו היה מיוחד להם, ובכח זה היה פינחס הממלא מקום הנביא לבני ישראל אחר מיתת משה רבינו ע"ה, ועליו נאמר "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים". (במדבר פנחס תרנ"ו)

שם משמואל:

ונראה לפרש, דהנה בספר ישמח משה להרה"ק ר"מ טייטלבוים זצ"ל פירש אהא דאיתא במדרש שהיו נדב ואביהוא מהלכים אחר משה ואהרן, ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו, ואנחנו ננהיג את הדור, שחס ושלום לומר בפשיטות שהתאוו למיתתם כדי לירש את גדולתם, שאפילו פחות שבפחותים אינו אומר כן, ופירש... כי יש שני מיני צדיקים, יש ששרשם בבתי בראי, ויש צדיקים גדולים יותר מאד ששרשם בבתי גואי, והצדיקים ששרשם בבתי בראי נראה בפניהם עוז וחדוה והתפעלות ואהבה ויראה ותנועות יוצאין מן הסדר, וכענין שפירשו ז"ל בפסוק באהבתה תשגה תמיד, אבל צדיקים היותר גדולים ששרשם בבתי גואי, אין נראה בהם שום התפעלות חיצונית, ומשה ואהרן היו צדיקים היותר גדולים ושרשם מבתי גואי, על כן לא נראתה בהם שום התפעלות חיצונית, ונדב ואביהוא היו שרשם מבתי בראי, והיתה עבודתם ותפילתם בהתפעלות יתירה, על כן חשבו שלהנהגת הדור יותר טוב צדיקים כאלה, שנראה מהם התפעלות ואהבה ויראה... (בראשית ויגש תרע"ז)

במדרש רבה, טוב שם וכו'... והנה מטבע האש להפריד בין החלקים הנדבקים, ועל כן מרכך כל גוף קשה, ושורף את הנשרפין עד שמתפרדין היסודות, ועל כן נדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה ונתעלו במדרגתם, ומכל מקום כשעלו יותר מכפי הראוי, פעלה בהם האש של מעלה להפריד מהם מעלתם זו, שלא היתה בעצם, ולא היתה המעלה להם, רק כמו ענין המקובץ מחלקים נפרדים, וכמו שמן רוקח שקלט הריח מן הבשמים, על כן פעלה בהם האש להפריד מעלה זו מהם, עד שגם נשמתם נפרדה מגופם, שכל דבר שאיננו בעצם מקבל שינוי... (שמות ויקהל תרע"א)

ויקחו שני בני אהרן וגו', ויש להתבונן איך קדושי עליון אלו, שאמר עליהם משה לאהרן עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, איך טעו בזה. ונראה על פי מה שכתב הרב בכוונת המקוה, דשמחה היא כוללת הפכים, והראיה שאדם בעת שמחתו הוא יכול לסבול אפילו שונאו ומתנגדו... ויש לומר שזו היתה כוונת נדב ואביהוא, על פי מאמרם ז"ל (מגילה י') שאותו יום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, וחשבו שהגיע זמן התיקון הכללי, כמו לעתיד שהכל יתקבל ויתוקן, ולא תהיה עוד שום זרות, ועל כן אז לא יהיה נצרך לאש קודש דוקא, אך הלא אמרו חז"ל שם שלא היתה שמחה שלמה, מחמת שמתו נדב ואביהוא, ואם כן הם שלא שיערו מראש שימותו, הבינו שתהיה השמחה בשלימות, אבל באמת לא היתה השמחה בשלימות... (ויקרא שמיני תרע"א)

במדרש רבה, חטא בני אהרן שהורו הלכה בפני משה רבם, יש לומר דהנה בכתבי האריז"ל שהם היו תרי פלגי גופא מקלקול קין, וכבר אמרנו במקום אחר, שענין קין הוא מלשון קנין, כאומרה "קניתי איש את ה'", והוא היה קנין ויש בעיני עצמו, על כן יצא לצד כפירה ושניות, אבל החלק הטוב שבו היה להיות תקיף בעבודת ה'... ועל כן הם שחשבו לתקן חטא קין אחזו במדה זו, ויגבה לבם להקטיר קטורת לפי השערתם שמעשה זה נרצה בעיני ה', ולא המתינו על הוראת משה, והכל הוא מפאת גודל חיזוק הנפש, אך החטיאו את המטרה, ולא עלה להם התיקון כהוגן, ומכל מקום מחשבה טובה אינה נאבדת, וידוע בספר הזוהר הקדוש שבפינחס נתעברו בו תרין נשמתין אילון... כי ענין פנחס היה כגון זה, שהוגבה לבו בדרכי השי"ת, ולא שאל עצה ממשה רבינו, כי הבא להמלך אין מורין לו כן, וזה היה תיקון שלהם, והבן. (שם)

בילקוט וידום אהרן, מה היה לו לומר, וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דשמיני רומז לימות המשיח, וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין, ולעתיד כתיב (דברים ל') "ומל ה' אלקיך את לבבך" וגו', ומילת הגוף רומזת לזה, ועל כן מילה בשמיני. והנה אמרו רז"ל בחטא נדב ואביהוא, שהורו הלכה בפני רבם, ונראה דלעתיד לא יהיה שייך זה האיסור, שהרי כתיב (ירמיה ל"א) "לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' דעו את ה'" וגו', וזה שהיה יכול אהרן לומר, הלא כתיב וביום השמיני ימול, שרומז לעתיד, ואם כן כאן, דהוא שמיני למלואים נמי רומז לעתיד, ואם כן אין עליהם עון במה שהורו הלכה בפני רבם.

ולפי דרכו זה יש לי להוסיף דברים ולתרץ גם לכל הדעות בחטאם, דהנה מפורש בכתוב ויקריבו אש זרה, וצריך לומר דחכמים ירדו לסוף הדבר, מאין באה להם טעות כזו, וכל אחד לפי דרכו מצא שהביא לטעות כזו, והנה אש זרה מבואר בזוהר הקדוש שרומזת לסט"א, שהיתה לה התקרבות ואחיזה בקדושה על ידי מעשה זה, והיינו שבשביל שהיו צריכים ליחד סטרא דקדושה ולא נתיחדה, באשר היה דבר אשר לא צוה ה', על כן שרה במקומה דבר שהוא בהיפוך, וכטעם טומאת מת בזוהר הקדוש, והכניסו טומאה למקדש. אך זה שייך דוקא לאנשים גדולים כמותם, שהיה להם ליחד כנ"ל, ואם אנשים פשוטים היו עושים ככה, אפשר לא היו נענשים כלל, אפילו אביאה ריקנית, שאף על פי שניתנה התורה מסיני, לא נענשו עליה עד שנשנית באהל מועד, אלא לפי מעלתם וקדושתם היה חטא ונענשו עליו... (שם תרע"ב)

ולפי האמור יש לפרש ענין נדב ואביהוא, דהנה איתא בספרים שבחינת יחידה אי אפשר להשיג אלא במסירת נפש, וכבר היו קדושים שהשיגו בחינת יחידה אך נתפרדה נפשם מעל גויתם, והרבותא במשיח שישאר בחיים בזה העולם. ויש לומר עוד שבשביל בחינת יחידה שתהיה בזה העולם מזה עצמו יצמח שרוח הטומאה אעביר מן הארץ, כי רוח הטומאה מוצאה משניות, כנודע, ובהופיע לעומתה אחדות ה' בזה העולם, וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', ויתבטלו כל השניות... ועל כן נדב ואביהוא שהיו חכמים גדולים, רצו למסור עצמם להשיג בחינת יחידה, וחשבו שישארו בחיים, וכעין שהיה "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", וממילא תתבער רוח הטומאה ולא תהיה שום זרות בעולם, אך החטיאו את המטרה, שאז נמי היו ראויין לעונש, אלא שהמתין להם עד כאן, ולא היה בכחם להשיג בחינת יחידה ולהשאר בזה העולם, ונשארה עדיין זרות, ונסתעף שנדבקה אש זרה במקום שאין ראוי. (שם תרע"ג)

ולפי האמור יש לפרש מחשבת נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם. דהנה ידוע בזוהר הקדוש, שאש זרה היא כחות חיצוניים מסט"א, והדבר יפלא, שחס ושלום לומר על צדיקים אלו שהביאו טומאה למקדש, אך הענין הוא, היות כי על חפץ מצוה חל שם שמים, והם כיוונו לעשות מצוה ושיחול עליה כח חיצוני, לעומת שהוכן להיות חל עליה שם שמים, וכטעם הזוהר הקדוש בטומאת מת, מפני שהיה כלי ונרתיק לקדושה, ונתרוקן מהקדושה, חל עליו דבר ההיפוך, ולאו דוקא דבר שהיתה בו כבר השראת קדושה, אלא דבר שהיה מוכן לקדושה נמי... והנה נדב ואביהוא, לרגלי היותם גדולים כמשה ואהרן, אין לומר עליהם שיטעו בזה. אך יש לומר, שהיות ידוע וכן הוא באלשיך, שטבע האדם להחזיק את זולתו כמו שהוא בעצמו, הצדיק מחזיק את זולתו לצדיק... ועל כן נדב ואביהוא הצדיקים הם בודאי נתבררו ונתבטל מהם שום שמץ תערובת רע, והיו כולם טוב, ממילא חשבו שגם כל ישראל כמותם, ובאשר אמר להם משה שזה מעכב על השראת השכינה, בודאי ביערו את כל שמץ רע מקרבם, והראיה שהרי זכו כולם לראות את כבוד ה', ועל כן חשבו, היות ידוע שכל העולם תלוי בישראל, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כאשר הם ביערו מקרבם את כל חלקי הרע, כן נתבערו כל חלקי הרע מכל העולם כולו, ונתקיים את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ושוב אין כאן בית מיחוש להקריב מה מחמת גודל אהבתם אף שלא צוה אותם, ולא המתינו לשאול את משה רבינו ע"ה כמו שעשו הנשיאים. אך באמת לא כן היה, שעדיין לא נעדרו החיצוניים אלא אתכייפא לשעתו בלבד, ולשון העבירו יצר הרע וכו' נשמע נמי לשעתו... ועל כן במקום שחשבו שיהיה חל שם שמים חלה אש זרה. (שם תרע"ד)

נראה לפרש, דהנה בחטא נדב ואביהוא איפלגי תנאי, זה בכה וזה בכה, ובודאי כל דברי חכמים קיימים, שהרי לכאורה קשה, למה נדו מהמפורש בכתוב, "ויקריבו לפני ה' אש זרה", אך יש לומר, דהנה בש"ס עירובין ס"ג דרבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבם, שדרשו "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", ואף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ופירש רש"י יומא שכדין עשו, אבל זיל לאידך גיסא, למאן דאמר על ההקרבה מתו, הלא שפיר דרשו, שכן הוא ההלכה באמת, ומה חטאו, ויש לומר על פי דברי הש"ס יומא מ"ה, מה להלן בסמוך לו, אף כאן בסמוך לו, והיה הוי אמינא שאש מחתה יקח ממזבח הפנימי, על כן הוצרך לימוד מפורש שלא יהא אלא ממזבח החיצון, ומכל מקום הסברא דסמוך לו לא נדחתה לגמרי... ומעתה מובן לנידון דידן, דאין ראיה מונתנו אש, שאף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, דשם דמיירי במזבח החיצון, הוה אש הדיוט סמוך לו, אבל קטורת שנקרב בפנים הוה מזבח החיצון סמוך לו, וכן הוא בתוספות עירובין ס"ג, דלרבי אליעזר צריך לומר שעל מזבח החיצון הקריבו, ממילא לאינך מאן דאמר טעו בזה שהשוו פנים לחוץ... ומכל מקום טעותם היתה במשא ומתן ובפסק של הלכה, אך הא גופא יקשה, מאין בא לקדושים האלה שיטעו במשא ומתן ובפסק הלכה... אך לזה שוב יש לומר כטעמי דתנאי, שבשביל חטא זה נסתעף שטעו בדבר הלכה, שדברים הרבה היו סיבה להם שיבואו לכלל טעות בהלכה... (שם תרע"ד)

ותצא אש וגו', בעל מגלה עמוקות הקשה, שמאחר שנעשה בהם דין הוה ליה לומר מלפני אלקים שהוא מדת הדין, פירוש הדברים, אף שמצינו שם הוי"ה בעשיית דין ברשעים, היינו משום שהרשעים מהפכים מדת הדין לרוגז, אבל בצדיקים הללו שמתו מיתת נשיקה, כמו שכתבו המפרשים, לא יתכן זה. ונראה לתרץ, דהנה בפרשת אחרי "בקרבתם לפני ה' וימותו", היינו שמחמת קרבתם שהתדבקו באהבת השי"ת עד כלות הנפש, אף שאין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח, מכל מקום לעומת התדבקם כל כך באהבה עוררו למעלה נמי אהבה רבה לעומתם, ונטלו נפשותיהם בנשיקה, ומעתה מובן שבלתי אפשר היה להזכיר כאן שם אלקים שם הדין, שאלמלי כן היה שמאל דוחה, ולא היה אפשר להם להתדבק כל כך עד כלות הנפש, וכל מיתתם היתה רק מחמת שם הוי"ה ב"ה. (שם)

ולפי האמור יובן למה הוצרכו אז לכפרה על חטא מכירת יוסף, שזה יתד שהכל תלוי בו כנ"ל. ואפשר נמי דחטא נדב ואביהוא נמשך מזה, שחשבו שאחר הכפרה על חטא מכירת יוסף שוב כל ישראל כחומה בצורה ואין עוד לחוש שיבקיעו כחות החיצוניים למחנה ישראל, ושוב אין לירא מאש זרה, שידוע שהכוונה לכחות חיצוניים. (שם תרע"ח)

והנה משמע מזוהר הקדוש, שאלמלא חטא נדב ואביהוא היה אז גמר התיקון, והיה אז מתקיים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". ולפי דרכנו הנ"ל היתה טעותם שחשבו שנתבער רוח הטומאה ואיננו עוד במציאות, ובאמת רק נדחו ממחנה ישראל, ועדיין היה במציאות סחרנייהו (סביב) דישראל מחוץ למחנה, ורק באם לא היה חטא נדב ואביהוא היו מתבערים לגמרי, ואם כן לפי מה שחשבו הם היו צריכים להיות ד' המינים טהורים... (שם תרע"ח)

ולפי האמור יש לומר, דהיינו טעמא דנדב ואביהוא, דהנה אמרו ז"ל (מגילה י') אותו היום היה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, אלא שמתו בו נדב ואביהוא, וכבר הבאנו דברי הזוהר הקדוש, שמשמע דלולא עירבוביא דידהו, היה אז גמר התיקון, ועל כן יש לומר דהם דלא ידעו מהעירבוביא שתצמח על ידיהם, חשבו שאז גמר התיקון, והגיעה העת לקרב שלא על ידי ריחוק, וכענין כשאני נכתב אני נקרא, ועל כן אף שהרגישו שהאש זרה היא כחות חיצוניים, לא נמנעו מלקרב, שחשבו שהגיעה העת לקרב גם החיצוניים ולקבלם לקדושה, ובזה יובנו דברי זוהר הקדוש, שפינחס תיקן מה שפגמו, היינו ששם היה ענין כזה, שבכשפים הסתירו ענין כזבי, וחשבו שהיא ראויה לקבלה, אבל פנחס הרגיש שלא כן הדבר, שזה ממש היפוך טעות נדב ואביהוא. (שם תרפ"א)

אחרי מות שני בני אהרן וגו', נראה דכוונת נדב ואביהוא היתה שהתקשרו באהבה עזה עד מאד, אף שידעו מראש שלא יהיה ביכלתם לסבול ותפרד נפשם מעל גויתם, אך חשבו שבזה יעוררו מלמעלה רצון ואהבת ה' לעמו ישראל למעלה מן הטעם, כמו שהם התקשרו באהבה עד למעלה מהטעם, כי אין הטעם והשכל נותן לאדם שברצונו יסכים שתפרד נפשו מעל גויתו, והוא רק מחמת גודל אהבה שהתגברה למעלה מכל גבול וחוק אנושי, וזה יעורר גם למעלה אהבת ה' לעמו ישראל, למעלה מהטעם רק מחמת עצם מהות ישראל, שהם בנים למקום, יהיו נרצים אף על פי שהם בלתי ראויים חס ושלום, ובזה יהיה קיום נצחי, שכמים פנים אל פנים תתעורר בכל עת גם אהבת ישראל לאביהן שבשמים למעלה מכל גדר וגבול, ושוב זו האהבה תעורר למעלה וחוזר חלילה, ובכן תתמיד השראת השכינה בישראל לעולמי עד, וחשבו זה לחינוך טוב למשכן, אך החטיאו המטרה, כי לא נוכל לעורר למעלה אהבה רבה כזו בעוד שלא נתבטלו עדיין חלקי הרע, כי אז גם החיצוניות יכולה להדבק, כי מחמת גודל האהבה והשמחה סובלין גם המתנגד... וזוהי האש הזרה שהקריבו, והבן. (שם אחרי תרע"א)

ובזה יובן ענין חטא נדב ואביהוא, שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, שהם באשר ראו שהיא עת רצון והיתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, דבקו עצמם באהבה עד כלות הנפש, ולא פסקו מדביקותם אף שהרגישו שנפשם יוצאת, ועל כן באו לבית קדשי הקדשים בקטורת, לקשור עצמם באהבה זו עד כלות הנפש, ובזה חשבו שיהיה התיקון הכללי לחטא של אדם הראשון, שהיה בשביל נטותו אחר אהבה חיצונית, כמפורש בכתוב, והיכל האהבה יהיה פתוח, שמאחר שיהיה הכל מתוקן ולא תהיה עוד מציאות הרע בעולם, כדכתיב (זכריה י"ג) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שוב אין חשש שההיכל ההוא יהיה פתוח, ולפי מחשבתם היתה עבודה נכבדה עד מאד, וראויה לאנשים כמוהם, שאמר משה עליהם שהם גדולים ממנו ומאהרן. אבל באמת עוד לא הגיעה העת לזה, ועוד היה להם ללכת את המדבר הגדול והנורא, משכן הסט"א, לכתתא רישיה, כבזוהר הקדוש, ובכן לא היה אפשר לפתח את היכל האהבה, ובאשר פתחו קודם זמנו נתקפה גם הסט"א באהבה חיצונית, להיות אהבה חיצונית נמי ברשפי אש, וזוהי האש הזרה שהקריבו.

אך מאין נצמח שאנשים גדולים כמוהם תהיה להם טעות ולא הרגישו מה שעוד עליהם לכתתא רישיה דסט"א במסעות במדבר, בזה יש דעות שונות, ובמדרש מונה עשרה חטאים... ונראה כי הכל נמשך מן החטא הראשון, ויחזו את האלקים וגו', ולא עמדו מנגד באימה ופחד, ובזוהר הקדוש פתח לה פיתחא להאי פרשתא עבדו את ה' ביראה, אולי כיוון לזה, ובאשר פגמו הם במה שלא עמדו מנגד באימה, על כן גם כחות החיצוניים לא עמדו מנגדם... (שם)

כי הנה במדרש איתא פלוגתא דתנאי, למה מתו, וחשב עד עשרה חטאים, ולמה לא נענשו עד הנה, אך יש לומר דודאי היו חטאים בתכלית הדקות, דאי לאו הכי לא היה משה אומר עליהם שהם גדולים ממני וממך, ועד כה לא היה נחשב לחטא כלל, אך עתה שנכנסו בקטורת זו אשר לא צוה, ובתורת כהנים שהיו מוסיפים אהבה על אהבה, ונדבקו נפשותיהם בשרשם שהיה למעלה גבוהה מאד, שוב נתעורר עליהם קטרוג כנ"ל בשם הקדושת לוי, שלרגלי מעלתם גם זה נחשב לחטא, ובשביל זה באו לכלל טעות להקריב אש זרה, כי עבירה גוררת עבירה... (שם תרע"ג)

ובמה שאמרנו בראש דברינו יובנו דברי הזוהר הקדוש, שבשעה שעשה פינחס אותו מעשה, נתעברו בו נפשות נדב ואביהוא, דהנה כתוב בלקוטי תורה מהאריז"ל, שהם היו גם כן שורש קין, ורצו לעשות תיקונים גדולים, ולא נטלו עצה ממשה ואהרן, ועשו לבדם, על כן נאחזו בהם החיצוניים שנקראים אש זרה, ואינו חס ושלום כפשוטו, שהקריבו אש זרה. ויש לפרש שמאחר שהיו משורש קין על כן רצו לעשות התיקון שעשה אחר כך פינחס, כענין ויגבה לבו בדרכי ה', וגם כן מהתעוררות עצמם בלי ציווי, אך לא עלתה בידם, כי נאחזו בהם החיצוניים, אך באשר היתה כוונתם טובה נתעברו בפינחס, ונגמר התיקון אשר התחילו אז. (במדבר פינחס תע"ר)

בזוהר הקדוש, ותאנא משה הוה מהרהר מאן גרים לון טעותא דא, והוה עציב, מה כתיב, וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ומה אמר ליה בקרבתם לפני ה' וימותו, בהקריבם לא כתיב אלא בקרבתם, אמר ליה הקב"ה למשה, דא גרמא להו, דדחקו שעתא בחיי אבוהון... ונראה הפירוש, דההרהור של משה היה, איך נתהוה שצדיקים גדולים כמותם השקולין כמשה ואהרן, יטעו להכניס אש זרה, אבל ידע שפיר דהחטא היה בשביל שהכניסו אש זרה, כמפורש בכתוב, אלא שבקש הסיבה שהביאה לזה, ועל זה אמר לו הקב"ה, בקרבתם וגו', והיינו על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דבמה שאדם עומד מרחוק ומתיירא לקרב למעלה ממדרגתו, או במה שאדם יש לו דרך ארץ מפני מי שגדול ממנו, בזה גורם שהחיצונים גם כן לא יוכלו לקרב אליו ולא לכל גבול הקדושה, ועל כן הם בקרבתם למעלה ממדרגתם אשר לא צוה אותם, אבל לאהרן ציוה, נתנו מקום לחיצונים להטעותם שכבר נתקן הכל ונכנסו כל החיצונים לקדושה, וקרבו אש זרה שרומזת לחיצוניות. ובזה יובן הענין שנתחייבו עוד מסיני, שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, כמו שפירש רש"י שם, כי הכל ענין אחד, שלא עמדו מרחוק וקרבו למעלה ממדרגתם, אלא שאז בעת מתן תורה עמדו החיצונים מרחוק מאד, ועל כן לא נשלחה בם אז יד... (יום הכפורים תרע"ג)

פרי צדיק:

בתורת כהנים ויקחו בני אהרן, אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה, ויקחו, אין קיחה אלא שמחה... וכן אהרן הכהן אף שכבר נשלם בכל השלימות, כמו שכתב בתורת כהנים וישא אהרן וגו', באותה שעה זכה במתנות כהונה, וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו... ומכל מקום חשב עצמו לחוטא, והצדיק דין שמים עליו, וכמו שכתוב (תורת כהנים), אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני... אבל הם כיון שזכו לראות אש חדשה, וראו שנשלמו, בקשו להוסיף אהבה על אהבה, ולא חשדו עצמם שטועים ושמא לא נשלמו, ובזה לא חלקו כבוד לאהרן, לומר אבינו דודאי טוב ושנשלם, ומכל מקום חושד את עצמו לחוטא ומועל וכדומה... וזה שדרש אחר כך לא נטלו עצה ממשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ואף על פי שהיו גדולים ושלמים, וכמו שכתוב גדולים ממני וממך, מכל מקום בזה טעו, שסמכו על דעתם ועל קדושתם... (ויקרא שמיני יא)

חכמה ומוסר:

וזהו באור הענין של נדב ואביהוא, כי היתה להם המצוה ראשונה, והיתה ההתפעלות גדולה, וגם היה שלא בפניה, וגם הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור מחטאת, ויען כי מצוה יש לעשות בהתפעלות, על כן שכחו הדין, ואם כן העון קטן, ולא הוי אלא רק מפני קדוש השם, כי מורא רבך כמורא בשר ודם... (חלק ב רסב)

מכתב מאליהו:

כל דברי התורה, הן שבכתב הן שבעל פה, נאמרו בתכלית האמת המדוייקת... לא בדמיונות ניחם את אהרן, אלא מציאות ממש היא, הם גדולים ממני וממך, כד העידו משמים, שיש בחינה בה היו הם גדולים יותר ממשה ואהרן. ויש עוד להשתומם על גדולת צדקתם, עיין זהר אחרי מות... דהני תרי לא אשתכחו כוותיהו בישראל, ביארו לנו שמיתת נדב ואביהוא לא רק שכיפרה על דורם, אלא שעד היום מכפרת היא על כלל ישראל בכל דור ודור זה כמה אלפים שנה, ועל כן קוראים אנו בכל שנה ושנה ביום הכפורים פרשת אחרי מות שני בני אהרן.

ואף על פי כן מצאנו בדברי חז"ל שהם מונים הרבה חטאים לנדב ואביהוא, ואיך יכולים אנו להבין, שגם אחר כל אלה עדיין גדולים היו ממשה ואהרן, ושגם גדלה זכותם כל כך, ואם כן איך חטאו?

...ענין אש זרה רמז הרמב"ן בפרשת שמיני, ודבריו שם סתומים, וביארם בריקנטי עיין שם, ותוכן הענין שהיה להם לכוון לשם המיוחד, (מדת הרחמים), והם כיוונו למדת הדין, וישימו עליה, על האש, בחינת מדת הדין, ולא עליהם על המחתות, והענין שחשבו שיוכלו לזכות במדת הדין בלבד, בלי סיוע רחמים.

ובריקנטי שם הוסיף לבאר בשם הזוהר, שאש זרה היינו שחסרה בחינת אשה לה', שעבודתם היתה התדבקות לכוונות עליונות, בלי צירוף היראה, ובחינה זו של יראת מלכותו בפנים הלב, היינו השראת השכינה שבלב, ועל כן כיון שנכנסו בלעדי השכינה, חלה מדת הדין בהם, לכאורה חטאים רבים ושונים מנו חז"ל כאן. אולם כלל גדול הוא, כשחז"ל אומרים דעות שונות בעניני אגדה, הרי כולן מאירות אותו נושא מצדדים שונים, מבחינות שונות. כשנתעמק בכל דברי חז"ל הנ"ל נמצא, ששורש אחד היה לכל פרטי החטאים האלה, שורש חטאם היה שלגודל ערכם היו חסרים בשלימות מדת ענוה, חסרון זה בא בגרמת רום מעלתם, שהסתמכו יתר על מדה על גודל מדרגתם, דבר זה מתבאר בדברי הרמב"ן והזוהר הנ"ל... לפי גודל מדרגתם חשבו שלא יהיו צריכים להסתייע במדת הרחמים, ולא פחדו מכל קטרוג, וסברו לזכות בדין בכח עצמם לבד. ובאמת גם יעקב אבינו ע"ה בקש בתפלתו שיזכה לקבל הכל במדת הדין, כמו שכתוב, (בראשית כ"ח כ"א) "והיה ה' לי לאלקים", והם בכוונתם הטהורה סמכו על זה למעשה. ובאמת ראויים היו, ולא היתה כל טעות בדבר, אלא החטא היה, שסמכו על זה בבטחון עצמי, ודבר זה איננו מתאים בדקי דקות אל מדת הענוה. והרי מצינו בהרבה מקומות, שמי שפונה אל מדת הדין, הרי היא תובעת ממנו כל חסרון דק... והרמב"ן מבאר איך הסתבב החטא בלבם, והזוהר מוסיף איך נסתבב העונש, שכיון שירדה מדת הדין גדולה, ככונתם בקרבנם למדת הדין, ולא מצאה את המדרגה הנכונה שמתאימה לה ביראה הפנימית שבלב, שהיא השראת השכינה, כדברי הזוהר, שנכנסו בלעדי השכינה, לכן מדת הדין פגעה בהם, ובפירוש האחרון מוסיף הזוהר, שאמנם היתה להם התלהבות גדולה, אבל לפי רום ערכם, ועל ידי הבקורת החדה שבאה לרגל מדת הדין הגדולה, נתגלה שהיתה התלהבותם מבחינה תחתונה, שעדיין לא הגיעה לדרגה הפנימית של השראת השכינה. כי הנה ישנם שני מיני התלהבות, יש התלהבות של התפעלות חיצונית, וסימנה שקיימת רק לפי שעה, ויש שבאה מהשראת השכינה שבלב, פירוש שהאמת ניכרת בפנים הלב ממש, וזה מוליד התלהבות פנימית טהורה וחזקה לדבר ה', וסימנה שאיננה עלולה להשתנות במשך הזמן. והנה אש השכינה (ההתלהבות הפנימית) סובלת את אש מדת הדין, (עומדת בבקורת החדה והמבטלת של מדת הדין), מה שאין כן התלהבות שאין לה קיום, אינה נחשבת לכלום בעיני מדת הדין הקשה.

וגילו לנו חז"ל דבר נורא מאד, כל מדה באדם תראה אותותיה ותתבלט ממש בכל מעשה ומעשה ממעשיו, ועל כן דייקו להראות בפסוקים אלה, שיש להם קשר לענין נדב ואביהוא, ענפים שונים שיוצאים משורש אחד, דהיינו הרבה פרטים שבהם באה לידי גילוי נקודה זאת של חוסר ענוה לפי ערכם, שנגרמה על ידי רום מעלתם, כן הוא בכל החטאים המובאים לעיל... אש זרה, אף שדרשו שמצוה באש מן ההדיוט, מכל מקום היה ראוי שייראו מזה כל זמן שלא נצטוו, שתויי יין - עדיין לא נאסר, ואף על פי כן אילו השתמשו ביראה היו נמנעים מלהכנס אפילו אחר רביעית יין... בלי רחיצת ידים ורגלים, דהיינו בלי הבחנת הצורה לטהרת לב גמורה שתתפשט על כל האברים, חסרון בנים, אמרו ז"ל בסנהדרין שחסרה לחשוכי בנים מדת הרחמים, וחסרון הרחמים הוא אשר ממנו מתפתחת הגאוה...

דבר נפלא לאמיתה של תורה כתב החפץ חיים ז"ל בפירושו לתורת כהנים, "עוד שני הזקנים הללו מתים ואנו ננהיג את הקהל". אנשים גדולים כאלה אי אפשר שיהיו דבריהם כאנשים פחותי ערך... הכונה... הנה כבר הזקינו ובמשך קטן בודאי ימותו, ובעל כרחנו אנו נהיה מוכרחים להנהיג הקהל וכו', מי יודע אם נהיה ראויים למדרגה זו... הלשון גרוע מאד, והיה להם לאמר פן חס ושלום ימותו, ולכן אף שמחשבתם לטובה, הדבור לא היה יפה, עד כאן לשונו.

נדב ואביהוא עסקו בחשבון הנפש, והוכיחו עצמם, אלא שחז"ל בקנה מדת הראייה שלהם, שהוא שכל התורה, גילו לנו בחינת חסרון כלשהו בענוה, כי כבר היתה בלבם מתחת לסף הכרתם ידיעה שהם ראויים להנהגת הדור, וזה פעל בדבורם על הסגנון לבד, ולא היה ניכר כלל יותר מזה...

ונבאר עוד יותר, עיין זהר אחרי מות, בקרבתם לפני ה' וימותו, דאינון דחקי שעתא בחיי דאבוהון... פירוש שבאמת היו מעותדים להיות כהנים גדולים ולהקטיר לפני ולפנים, אלא שעשו בדחיקת השעה, והוא משום שכהנים זריזין הם, ויש סכנה בזריזות שאינם מדייקים כל כך, וכיון שידעו ברוח קדשם שיש להם שייכות לענין זה, חשבו על ידי נקודה דקה של חסרון שלמות הענוה, שכבר ראויים הם, והגיע השעה... ביום הכפורים, שהוא עת רחמים ואין השטן שולט בו, ואחר הכנה רבה של כמה ימים, רק אז כהן גדול, ורק הוא נכנס לפני ולפנים, וגם זה בזכות כלל ישראל, כי רחמים גדולים דרושים לזה... ובזה טעו נדב ואביהוא, כי חשבו שאינם תלויים בהגבלת הזמן, ובאו בזכות עצמם, ולכן פגעה בהם מדת הדין...

יש וסדרי הבריאה דורשים שהקב"ה ינסה את הצדיקים בהציבו להם הגבלות ועיכובים בדרך עבודתם, למען לחדש להם בחירות נוספות אשר באמצעותם יזכו ויעלו יותר ויותר. אך לעומת זה מזמן הוא יתברך לפעמים מצבים של חידוש השפעה והזדמנויות, שבהם יוכל הצדיק להתגבר ולהתחזק ולהמשיך בעבודתו החיובית ביתר שאת... אולם לעומת שני אופני ההשפעה האלה מצאו צדיקי הדורות לנחוץ להשתמש בשתי דרכי עבודה שונות ובמקבילות להם, כשמצב ההשפעה הוא בהגבלה ובצמצום על הצדיק לאחוז בזהירות יתרה מן הרגיל בכל מעשיו... עליו לחשוש מלהכנס אז למעשים החורגים מהסדר הרגיל, פן יהיו למעלה ממדרגתו, ויבא בהם לידי תקלה. מצד השני, כשהרגיש שהגיע זמן ההשפעה הרחבה, היה מתחזק לעומתה לפתח את עבודתו בכל הכיוונים...

ובזה נוכל להבין ביתר ביאור את שורש חטא נדב ואביהוא, הלא ראינו לעיל שהגדרת חטאתם היתה חסרון יראה לפי ערכם, והשורש העמוק לחטא היה טעותם בחילופי הזמנים, שבא מנקודה דקה של חסרון ענוה. הם סברו שאין צורך להם בהגבלה, אלא שעליהם לחטוף את השעה ולהתעלות אל מעשים גדולים, אבל הרגשה זו היא גופה היתה הגבלה בעצמה שנתקלו בה בלי להבחינה, ובגללה עדיין לא היו ראויים למעשים אלה באותה שעה, למרות כל עצם גדלותם וזכותם שנשאר לדורי דורות. (חלק ב עמוד רמד)